מחבר David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

Sweden's war in Afghanistan

המדיניות השוודית באפגניסטאן

Published in The Local – Sweden's news in English, December 2010 http://www.thelocal.se/30858/20101215/

 

One of those catchy phrases about foreign policy is the one in which Winston Churchill explains why he cannot forecast Russia's actions. "It's a riddle, wrapped in a mystery inside an enigma", he said. Churchill knew what he was talking about, foreign policy can be complicated, and the war in Afghanistan is a perfect example. 

First, the conflict's history is long and full of twists and turns. Second, it's a war and like any other war it's a matter of life and death, which makes it an urgent moral issue, not just an abstract geopolitical one. Third, the story is told differently by different spectators, each holding a different narrative. The participants themselves meanwhile frequently say one thing while doing another, creating policy drowning in hidden interests and secret dealings. In fact, the dealings around the war in Afghanistan have turned out to be a war in itself, what a Frontline documentary called a war behind closed doors.

Afghanistan, which has been in a state of war or civil conflict since its ancient history, has seen many great powers fighting over it, from Alexander the Great and Genghis Khan to the modern British, Soviet and American empires. The current war started just months after 9/11 when a combined US and British military attack toppled the Taliban regime which supported Al-Qaeda. An Afghan anti-Taliban front then created a local government and an International Security Assistance Force (ISAF) was subsequently formed by the UN to secure Kabul. ISAF is now led by NATO and Sweden is one of over 40 countries who is part of it.

Despite ISAF's successes there are many who now claim that it's fighting a losing battle and that the war in Afghanistan can't be won. According to American journalist Bob Woodward even president Obama is sceptical. "I'm not doing 10 years" he supposedly told Robert Gates and Hillary Clinton, "I'm not doing long-term nation-building. I'm not spending a trillion dollars".

With these doubts and with more and more ISAF member countries planning exit strategies, what is the wider context of Sweden's new wide political agreement on a an Afghanistan strategy shift, changing the military's mission from actively fighting insurgents to training and supporting local forces?

First, it's worthwhile taking a look at the two parties opposing the government's proposal. Though both the left-wing Vänsterpartiet and the Sweden-Democrats can agree the Taliban is a fundamentalist war-mongering movement, they want the troops home earlier than 2014. The Sweden Democrats don't prioritize solving problems far away from home, and Vänsterpartiet won't support any kind of military strategy.

This should be seen in context. It's an ongoing debate if the west should be responsible for imposing freedom and democracy on the rest of the world. On the one hand, there are doctrines of using economic and military power to export democracy, liberalism and human-rights. The shortcomings of these doctrines are obvious – their disciples tend to choose targets according to their own self-interests, they almost always invest more in short-term force than in long-term education, infrastructure and civil service and often they make the situation worse than it was in the first place.

On the other hand there are those who reject any attempt to meddle in the affairs of others. Who are we to decide what's right and wrong? they say, why should we impose our values on others? Perhaps the most telling argument against this political moral relativism is that if it had been implemented in the 1940s it would not have allowed the war against Hitler. Taking this argument further, it may have been these attitudes that made concentration camps and genocide possible in the first place, since it was precisely the disappearance of clear definitions of good and evil that led the way to politics of strong and weak and ethics of superior and inferior. If you can't define evil, you can't fight it, you just ignore it.

Swedish decision makers are somewhere between these arguments. Most of them agree that the Taliban is evil and I assume all of them know that back in 2001 the Taliban wasn't going anywhere without military intervention. The Sweden Democrat's position is therefore somewhat self-centered and indifferent. Vänsterpartiet's attitude, on the other hand, lacks a basic ingredient – the civilian aid it speaks of could never reach Taliban-led Afghanistan without an invasion. Take away the support for an invasion, and your policy becomes either naïve or complacent.

The government's position and new strategy is, I think, more morally balanced. But in the real world moral debates are usually a disguise for other motives. It all goes back to the post 9/11 conflict within the Bush administration which ended up adding a war in Iraq to a relatively limited and reasonable reaction focusing on the actual terrorists and their hosts in Afghanistan.

The two-front war which shook an all ready trouble-ridden region, inevitably created political and social instability. This instability had many effects. When the part of the world which produces so much oil is in flames, for example, prices rise. That may be bad for car owners in suburban Stockholm but it's great if you're selling oil and even better if you're making money from the financial difficulties of industrial heavy oil users.

Though blaming greedy generals and over-eager military establishments is common practice, it's men in suits, not in uniform, who have hidden interests. There are many, in official offices and financial institutions rather than army HQs, whose livelihood or political aspirations depend on instability – advocates of nuclear weapons for example, opponents of regional peace negotiations and your usual suspects of international lenders, financial speculators, drug and arm dealers and money launderers.

So should Swedish politicians avoid destabilizing wars a long way from home all together? The answer, I think, is no. Once a war has started, the worst scenario for an occupied nation is a premature withdrawal which leaves it no chance of rebuilding. Take Iraq for example, even if the war was originally based on lies and deception, now that the old regime is gone and the country still isn't stabilized, the international community must take responsibility and help build a modern and stable Iraq.

This is also true for Afghanistan where the war made much more sense in the first place. Some in Islamabad, Tehran and even Washington and London have everything to gain from the chaos, but for most Afghans it's just a prolonged nightmare.

So it's no use obsessing about final dates. It's more important to create a situation which allows a safe home-coming for Swedish troops while not leaving Afghanistan in ruins. How is this done? As far as the military aspect goes it'll probably be wise to focus less on killing insurgents and more on protecting local populations while taking every possible measure to avoid civilian casualties. Politically, investments must be made in Afghanistan's industry and welfare and a wide international front must strengthen all branches of the local government and take tough measures against international actors supporting destabilizing forces.

Ultra-modern, super-organized, secular Sweden is a long way from Afghanistan. Stockholm's government offices and TV studios are safe; they're surrounded by prosperity and while the debate commences in parliament, first signs of Christmas decorations are popping up all over town. It's so easy to forget what it's all about. It's not about Lars Ohly's political loneliness or about Aliansen's brilliant parliamentary tactics. It's about one of the richest countries in the world participating in an international force in one of its poorest. It's about trying to make real people's lives better while other forces are cynically exploiting them. If Sweden can do this, its years of involvement in Afghanistan, I think, may both be valuable and as most people hope, soon be over.

?What do European Gaza activist hope to achieve

בעקבות ההשתתפות האירופאית במשט לעזה

Published in The Local – Sweden's news in English, June 2010 http://www.thelocal.se/27022/20100603/

As European activists return from Israel and stride towards the waiting microphones and television cameras, it's important to take a look behind the events which took place off Gaza and perhaps revaluate the way activists engage in one of the most complicated  regions on earth.

It's worth saying at the very outset that the nine people who died on the Mavi Marmara didn't deserve to die. This is true whether they acted violently or peacefully, whether they were terrorist sympathizers or not, whether one agrees with their politics or not. The whole affair was handled badly by Israel to say the least and there are many questions about the legality and reasonableness of Israel's actions. Beyond that, however, there is a bigger picture.

Who actually profited from what happened? Well, most analysts agree that the biggest beneficiaries are the radical Islamists of the Middle East, notably Hamas, which won a major PR victory and gained valuable international legitimacy at the expense of moderate Palestinians and the Fatah leadership of the West Bank. Politically this is a boost for those Palestinians who object to peace negotiations with Israel, and prefer the more violent path of jihad.

In Turkey, Islamist extremists are milking the incident to win easy points against secular and modernising forces. Iran is delighted that the world’s attention is being diverted away from its nuclear programme and arms deals with Hezbollah and Syria. As so often before in the Middle-East, the rhetoric of peace and freedom becomes a tool to strengthen despotic, terror-sponsoring regimes which scoff at both. This happened largely because, as Israeli author David Grossman put it, Israel acted like a puppet on strings pulled by a small fanatical Turkish organization.

It's hard to tell if this is what the European activists on the flotilla were hoping to achieve. If it wasn't, and their only aim was to deliver humanitarian aid to Gaza and protest against Israel's blockade, they must be extremely naïve if they call the flotilla a success. Assuming their intentions were good, they might want to consider a few changes next time they embark on Middle East mission.

First, it's always good to know who your partners are. In this case, the IHH, the Turkish movement behind the Mavi Marmara, has proven links to terrorist organizations and global Jihad. It is now obvious that their aim wasn't only humanitarian aid: they were looking for violent confrontation and sadly Israel gave them more than they needed to make their point. Now they have their martyrs. In reality, the flotilla was an unfortunate alliance of idealistic peace activists and hard-core Islamic extremists. Those genuinely wanting to help Palestinian refugees would do far better to act with bodies like the UN or the many local Palestinian or Israeli humanitarian organizations, which have been getting aid to Gaza and the West Bank for years.

Second, in a conflict as complicated as this one, context is king. Many of those who condemn Israel for its blockade of Gaza don't even know that Gaza is also blockaded by Egypt. But Egypt, an Arab and Muslim country, is not the target of demonstrations, boycotts or international vilification. It would be interesting to see an international convoy trying to enter Gaza through the closed Egyptian Rafah crossing instead of the regular Israeli route, and no one should hold his breath to see demonstrators burning Egyptian flags in the streets of Europe.

These days many Europeans see Israel as the sole aggressor whilst in reality, this is much more than a conflict between nations, it's a conflict within nations. The women of Gaza, for example, were victims of Gaza's armed men long before they were victims of Israeli tanks. The children of Sderot in southern Israel were victims of the neglect of various Israeli governments long before they became victims of Palestinian missiles. And the sight of the Turkish government acting as a spokesman for human rights is probably very strange to some of its neighbours and citizens, like the Greeks, the Armenians, the Cypriots and the Kurds. It's a long and bitter conflict between forces of democracy and social progress and fundamentalist fanatics serving powerful global economic masters. 

European activists wanting to act in this region must realize that this is not just a question of Israel vs. Palestinians or Jews vs. Arabs. Iran’s machinations, Syria's domination of Lebanon, the mockery of human rights in the Arab world, and the violence in Iraq are just some examples which demonstrate that Israel isn't the real problem. At least not the only one.

But Israel has become the neighbour everybody hates and that's its tragedy. It may have the most powerful army and the strongest economy in the region but in the long run it will never survive as a Jewish democracy without recognition from its neighbors and legitimacy from the world. And this is exactly what it is losing now. The Palestinians, on the other hand, need civilian development; they need industry, infrastructure and democratic institutions. These too can only come as a result of an international effort. If Swedish activists have perspective as well as good intentions, they should focus their efforts on these areas, not on provoking violent confrontations, however justified they may appear.

The last piece of advice for potential peace activists is this – peace is about understanding, compromise and reconciliation, not about winning an argument.  Peace can never be achieved without understanding both sides, even the side you're initially opposed to. True, five years after its disengagement from Gaza successive Israeli governments seem to display a constant lack of moral judgment and continue to make terrible mistakes, both political and military.

The seizing of the Gaza-bound flotilla was just another mistake, as many Israelis reluctantly admit. By now many Israelis also realize that the three year blockade of Gaza is both wrong and ineffective. But it also remains true that Israel has a right to defend itself, and a basic duty to its citizens to prevent ever-more powerful weapons being smuggled to its enemies by land and sea by Syria and Iran who continue to arm their puppet allies. It is also true that international law does acknowledge a nation’s right to impose maritime blockades and the right to intercept ships even in international waters.

Meanwhile Israel is changing. It has been under attack for too many years and has tried too many solutions. It signed peace agreements and withdrew from occupied-territories but the extremists on all sides invalidated these steps and led to yet more bloodshed. Every Israeli generation has seen full scale wars, military campaigns and endless terror attacks, everyone knows someone who was killed or injured, everyone is a soldier or a soldier's relative, and everyone is at war.  

And so Israel expels visitors just because they speak against it, it continues building settlements, irresponsibly risking its relationship with the US and it persecutes journalists and activists. Its government is wrapping itself in a warm blanket of self-conviction, behaving like it's the only victim, with truth being unconditionally and eternally on its side. Israelis have largely lost faith that the International community will ever be able to understand their unique position, and this is sadly becoming a self-fulfilling prophecy.

Does all this sound familiar? If it does, it's because these words describe the Palestinian condition too. It's a tough situation and it won't be resolved without help from the outside. Surely European activists could support moderates on both sides, resist provocations and promote the only realistic answer – a two state solution. Surely they could do better than the Mavi Marmara.

Auschwitz wasn't on another planet

יום השואה הבינ"ל, גניבת שלט הכניסה של אושוויץ וראיון עם פרופ' יהודה באואר

Published in The Local – Sweden's news in English, January 2010 http://www.thelocal.se/24616/20100127/

When writing about Auschwitz, it's important to start with the obvious. The theft of the camp's notorious entrance sign was an appalling act and those who are responsible for it must be punished. In a broader context, on the occasion of the International Holocaust Remembrance Day and the 65 anniversary of the liberation of Auschwitz, it is important to point out that the original camp site, along with the museum and archive which were built on it, are in need of serious renovation. If the site's educational projects, research activities and ceremonial events, are to continue, there is need of a large investment, of international support and of course, a better security system.

So much for stating the obvious.

There is however another way of looking at the theft of the sign which naturally raised many angry reactions. Interestingly enough, statements made after the event were of the kind usually made when religious sites are desecrated. It's easy to forget that Auschwitz is not a holy site. It is not a vandalized grave or a burnt down synagogue, in fact it's as far from a holy site as one can imagine. Birkenau (Auschwitz 2) may well be the largest Jewish graveyard in the world and the site where thousands of Poles, Roma, Russians and many others were murdered, but the entrance sign of the main camp, Auschwitz 1, which simply states "Arbeit Macht Frei" (work liberates) is perhaps one of most profound symbols of evil and one of the most symbolic representations of Nazism. So much so that it is almost tempting to cry out to the thieves and to all the Anti-Semites and Neo-Nazis who support them: "If you want it so badly, just go ahead and take it!"

 There is a reason why that sign is so symbolic. Auschwitz wasn't on another planet, as Jewish writer and Auschwitz survivor, Yehiel Dinur, once put it. It was made from the stuff of our very own planet. It took all the evils of this world and brought them to a new level. Though it developed new and monstrous techniques, it didn't invent anything new. It was the most accurate representation of the world view of the Nazi movement which, while being politically revolutionary, was based on old and conservative values. Like Nazism itself, Auschwitz was hierarchical, racist, and murderous all of which are typical aspects of the twentieth century. It was a world where human beings had no value, where every part of their body and belongings was used to make profit before they were annihilated. It was a world of cruelty and ruthlessness, but not less interesting, it was a world of lies. And this is where the "Work Liberates" slogan has its deeper meaning.

The lies in Auschwitz weren’t limited to the lies told to the victims who were told, for example, that they are entering the showers when they were standing at the doors of gas chambers. They were deeper, almost philosophical. Auschwitz had every aspect of human life. There was music, medicine and even a judicial system. There were work places, sex life, trade and industry. But these were all distorted. Any trace of humanity was sucked out of them. Music, for example, was transformed from an expression of beauty and human emotions to a soundtrack of slave marches and executions. In the so called "Joy Division", sex was transformed from a source of pleasure and expression of intimacy to violent and repeated rape. In the torture chambers of Block no. 11, the judicial system served might instead of right and in Dr. Mengale's Block medicine did not save lives, but practiced diabolical experiments to glorify a mythical ‘master race.’

And then there's work. Work can define us; it can give us pleasure, release our creative abilities or at least provide for us. Work can liberate. But in Auschwitz work was the exploitation of people struck by disease and hunger by corporations, some of which, sadly enough, still exist today. All this makes the stolen slogan not only cynical but also a pure symbol of everything wrong in this world. As such, perhaps we can do without it.

Many, myself included, were shocked by the theft of the sign. But was the response proportional? Is the symbol really so important? I have visited Auschwitz many times and have seen how the sign has turned into a tourist attraction and how groups of laughing teenagers from all over the world gather beneath it to have their picture taken. Visiting Auschwitz is important and Symbols are important too but they are not everything. It's important to remember that although the war ended in 1945 genocide, racism and oppression didn't. Perhaps it would be more effective if some of the attention given to the stolen sign were diverted to the atrocities in Darfur for example, or to the many cases of minority oppression and discrimination worldwide.

The Israeli historian Prof. Yehuda Bauer, who is one of the world's greatest authorities on the Holocaust, says: "There are many places in the world today where mass murder and even genocide are possible. Everyone knows about Sudan but there are other places like Burma (Myanmar) and East Congo. The situation in other regions like Iran, with its complex ethnical problems, The Balkans, Zimbabwe, Kenya and Iraq and some places in South America like Guatemala could also deteriorate into mass murder". Bauer, who is visiting Stockholm this week, serves as an senior adviser to many institutes including the Swedish Government, the Task Force for International Cooperation on Holocaust Education, Remembrance, and Research and the International Forum on Genocide Prevention. "The Holocaust was an unprecedented event because of its totality, universality and the pure ideological motives behind it", says Bauer, "But it was not unique, since it was an act of human beings on other human beings, it can happen again".

Though Bauer's work with the UN and other international organizations to prevent future crimes, may be more important to future generations than the preservation of old Nazi concentration camps, it can be claimed that the stolen sign, like the camp itself, is important as a witness of what happened and can be used in the battle against those who deny the Holocaust. There is truth in this. But there will come a day when not much will remain of the original camp. What then?

Even today parts of it are falling apart despite all preservation efforts. Like it or not, physical artifacts, just like the testimonies of living survivors, important as they are, will have a smaller role in remembering and understanding the Holocaust in the future. It is, after all, an event from the past century, and sadly its' survivors are becoming fewer and fewer. Camps like Treblinka and Sobibor were totally destroyed and many documents and artifacts are already lost. Future discussion about the Holocaust will have to be based on books, museums and films, and if we want it to have a future at all, public debate, educational dialogue and historical research will have to take the place of visiting the sites themselves.

From a Swedish perspective, these observations are particularly important. The apparent involvement of a Swedish Neo-Nazi in the sign theft last month reminds us that there is a need to continue the efforts to fight racism, Anti-Semitism and undemocratic trends in Swedish society. Sweden's ambivalent role in WW2 makes this even more crucial. As a vital exporter of iron ore to the German war machine, and as an industrial and sometimes political and ideological Nazi allay, Sweden has a moral and political obligation to deal with its past even if it is also responsible for saving many lives through its diplomatical efforts and generosity to refugees.

"Anti-Semitism in Europe is getting worse", says Prof. Bauer and explains that it exists in the extreme Right-Wing as well as in the left and in parts of the second generation of Muslim immigrants who rebel against their communities by targeting Israel and the Jews. He points out Sweden's efforts in fighting these trends, "Sweden dedicated time and money and has created The Living History Forum, a government agency commissioned to promote democracy and human rights, with the Holocaust as its point of reference". There is of course still work to be done and Bauer claims that studying the core issues of the Holocaust and especially the dilemmas of its victims are crucial to this process.

As for the stolen sign, I don't really know what the thieves who climbed on Auschwitz's gate and removed the sign on that cold December night had in mind. Truth be told, I don't really care. I was shocked when it was taken and I'm glad it is now back. But that is stating the obvious again.

Beyond the obvious is another thought. In one of his books, Yehiel Dinur describes a vision of an Auschwitz prisoner. He is sitting in a truck full of prisoners on the way to the crematorium and he's looking at an SS officer. He realizes, to his horror, that under other circumstances the roles could have been reversed and he could have been the killer. The worst thing about Auschwitz, he realizes, is that it is man-maid, not the work of the devil and it lies within the potential of human behavior. He describes the truck passing under the German words "Arbeit Mach Frei" and in his mind the German words are transformed into Hebrew ones: "In the image of God created he him". The symbol of Nazism becomes the cradle of Humanism. Now that would be a sign no one could steal.

וגרסה עברית:

כשעוסקים באושוויץ חשוב לפתוח במובן מאליו. גניבת השלט משער המחנה לפני יותר מחודש היא מעשה נפשע והאחראים לו חייבים להיענש. זאת ועוד, יום השנה ה 65 לשחרור המחנה ויום השואה הבינלאומי, שיצוין השבוע ברחבי העולם, הוא הזדמנות נוספת להזכיר את מצבו הקשה של האתר בו נרצחו מעל למיליון וחצי בני-אדם ולקוות כי השמירה עליו תשופר, שהכסף הנדרש לשיפוצו יגויס בקרוב ושמאמץ ניכר יושקע בשימור המחנה ובהמשך הפעילות החינוכית, התיעודית והטקסית המתקיימת בו.

עד כאן המובן מאליו.

גניבת השלט "העבודה משחררת" עורר מטבע הדברים גל תגובות בישראל ובעולם. רוב התגובות הזכירו דברים שנשמעים כאשר מטרות יהודיות מותקפות בחו"ל. אך גניבת שלט הכניסה של אושוויץ איננה דומה לריסוס גרפיטי על בית-כנסת, להשחתת ספר תורה או לחילול קבר יהודי. מחנה אושוויץ איננו מקום קדוש, הוא מקום מקולל. שדות בירקנאו הם אמנם בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי, אך דווקא השלט בעל הכתובת "ארבט מאכט פריי", הוא הדבר הרחוק ביותר מהיהדות או מהאנושיות שניתן לעלות על הדעת. הוא אולי הייצוג הנאמן ביותר של הנאציזם ושל הרוע עצמו. הוא ארור ומאוס עד כדי כך שמפתה לומר לגנביו כמו גם לכל האנטישמים, הניאו-נאצים והפשיסטים למיניהם שחוגגים את האירוע: "אם אתם כל כך רוצים את השלט הזה, בבקשה – קחו אותו!".

אושוויץ לא הייתה, כפי שאמר ק.צטניק, פלנטה אחרת. להיפך, אושוויץ הייתה בנויה מהחומרים של הפלנטה הזאת. היא לקחה את כל הרעות החולות של העולם המודרני והביאה אותן לקצה. היא פיתחה אמנם טכניקות חדשות, מפלצתיות, אך היא לא המציאה שום רעיון חדש. היא הייתה התגלמותו הנאמנה של האידיאולוגיה הנאצית, שהייתה מהפכנית אולי מבחינה פוליטית, אך התבססה על עקרונות שמרניים ומוכרים, החל מהפרקטיקה הניהולית ועד השימוש בפסיכולוגיה של התליינים והקורבנות. במחנה אושוויץ, כמו בנאציזם עצמו, היה כל מה שהיה רע במודרנה. הייתה בו ההיררכיה, הגזענות והרצחנות שאפיינו את המאה העשרים (ושלא חלפו עדיין מן העולם). נבנה בו עולם בו בני-אדם היו פחות מסך כל חלקיהם, חפצים חסרי ערך שכל חלק מגופם ורכושם נוצל למטרות כלכליות. היו באושוויץ אכזריות, חוסר חמלה ודיכוי אך  מעניין לא פחות, אושוויץ הייתה מבוססת על שקר. וכאן בדיוק תפקידה של הסיסמא הידועה לשמצה: "העבודה משחררת".

ההונאה באושוויץ לא התבטאה רק בשקרים שסופרו לקורבנות שנכנסו לתאי-הגזים מתוך אמונה שהם מקלחות. השקר של אושוויץ היה עמוק יותר. כמעט פילוסופי. באושוויץ היו הרי כל ביטויי העולם האנושי, היו בה מוסיקה, רפואה ומערכת משפט, היו בה מקומות עבודה, חיי מין, מסחר ותעשייה. אך מחולליה של אושוויץ לקחו כל מה שהיה לו פוטנציאל אנושי והפכו אותו על פיו. המוסיקה באושוויץ, למשל, הפכה מביטוי של יופי ורגשות אנושיים לפס-קול של מצעדי עבדים והוצאות להורג. בבית-הבובות המין הפך ממקור של עונג ואינטימיות לאונס סדרתי ואלים. במרתפי העינויים של בלוק 11, המשפט לא עשה צדק אלא הנציח את שרירות לבו ואכזריותו של השליט. בבלוק 10 של הדר' מנגלה הרפואה הפכה ממצילת חיים לגיהינום של המתת ילדים וקטיעת איברים.

ויש כמובן את העבודה. העבודה מעצבת את מי שאנחנו, היא יכולה להיות מקום של יצירה ומקור של פרנסה, היא יכולה להיות משחררת. אבל לא באושוויץ. באושוויץ העבודה הפכה לעבדות, לניצול של בני-אדם מוכי קור, מחלות ורעב ע"י תאגידים כלכליים שחלקם, למרבה הציניות, קיימים עדיין היום. כל אלו מבוטאים היטב בשלט "העבודה משחררת". זוהי יותר מציניות, זהו הביטוי הטהור ביותר של השקר והרוע של הנאציזם.

רבים הזדעזעו, ובצדק, מגניבת הסמל החשוב הזה. אך האם הפרופורציות הופרו? האם הסמל הזה באמת כל כך חשוב? אני ביקרתי באושוויץ פעמים רבות. ראיתי כיצד השלט הזה הופך לאתר תיירות וכיצד קבוצות מצחקקות של בני נוער מכל העולם מתקבצים תחתיו כדי להצטלם. אין ספק, הביקורים באושוויץ הם חשובים וגם סמלים הם חשובים אך הם לא מראית הכל. המלחמה אמנם הסתיימה ב 1945 אך מעשים של רצח-עם, גזענות ואפליה הם לא נחלת ההיסטוריה. ייתכן שלא היה מזיק אם מעט מתשומת הלב שלו זכה השלט הנאצי באושוויץ היה מופנה לנעשה בדרפור, לדיכוי מיעוטים או לצמיחתן של תנועות פשיסטיות ברחבי העולם.

פרופ' יהודה באואר, אחת האוטוריטות החשובות בעולם בנושא השואה, אומר: "יש מקומות רבים בעולם כיום שהרג המוני ורצח-עם אפשריים בהם. כולם יודעים על סודאן, אך יש מקומות נוספים כמו בורמה (מיאנמר) וקונגו המזרחית. המצב במקומות כמו איראן, על המורכבות האתנית שלה, הבלקנים, זימבבווה, קניה ועיראק ומקומות מסוימים בדרום-אמריקה כמו גווטאמאלה, יכול גם הוא להידרדר לרצח המוני". באואר, המבקר בימים אלו בסטוקהולם, משמש כיועץ בכיר לפורומים בינלאומיים שונים הנלחמים בתופעות של הרג המוני ורצח-עם. "השואה הייתה אירוע אי-תקדימי במובן הזה שהיא הייתה טוטאלית, אוניברסאלית, שיטתית ומונעת ע"י מניעים אידיאולוגיים טהורים", הוא אומר, "אבל היא איננה ייחודית. מכיוון שהיא בוצעה ע"י בני-אדם היא יכולה לקרות שוב".

למרות שעבודתו של באואר ושל אחרים חשובה אולי לאנושות יותר משימור מחנות-הריכוז הישנים, יש הטוענים שהשלט הגנוב, כמו שאר שרידי המחנה, חשוב כדי להילחם בהכחשת השואה. יש אמת בטענה זאת אך יבוא היום שבו לא יוותר הרבה מהמחנה המקורי ומשרידיו. כבר היום חלקים ממנו מתפוררים ויש שרידים שיתכלו למרות כל מאמצי השימור. השרידים הפיזיים כמו גם העדים החיים, חשובים ככל שיהיו, לא נותנים היום מענה להכחשת השואה וגם לא להבנתה. אחרי הכל, מדובר באירועים מאמצע המאה הקודמת ובקרוב לא יוותרו להם עדים חיים. מחנות חשובים כמו טרבלינקה וסוביבור נהרסו לחלוטין ע"י הגרמניים וחומר תיעודי רב נהרס ונעלם. אם חשוב לנו שהשואה ולקחיה לא יישכחו ניאלץ להתרגל ללמוד אותם דרך ספרים, סרטים ומוזיאונים ובעיקר דרך מחקר היסטורי, דיון ציבורי ושיח חינוכי.

מנקודת ראות שוודית אבחנות אלו חשובות במיוחד. מעורבותו לכאורה של ניאו-נאצי שוודי בגניבת השלט בחודש שעבר היא תזכורת לחשיבותו של המאבק בגזענות, באנטישמיות ובמגמות אנטי-דמוקרטיות בחברה השוודית. זכר התפקיד האמביוולנטי של שוודיה במלה"ע השנייה רק מחזקת צורך זה. כיצאנית ברזל חיוני למכונת המלחמה הגרמנית וכשותפה עסקית, ולעיתים גם פוליטית ואידיאולוגית של גרמניה הנאצית, לשוודיה יש אחריות פוליטית ומוסרית להתמודד עם עברה, אפילו אם היא הצילה אלפי בני-אדם בתקופת המלחמה כתוצאה ממאמציה הדיפלומטיים ונדיבותה כלפי פליטים. זוהי מחויבות היסטורית שנוגעת גם למגמות מדאיגות בהווה.

"מצבם של היהודים באירופה גרוע יותר היום משהוא היה בעבר", אומר פרופסור יהודה באואר ומסביר כי יש היום באירופה אנטישמיות מסורתית, דומה לזו הטרום-נאצית וגם אנטישמיות חדשה יותר. האנטישמיות לדבריו מגיעה משלושה מקומות מרכזיים: הימין הקיצוני, השמאל והדור השני והשלישי של מהגרים מוסלמים שמפנים את המרד שלהם בחברות המערביות הקולטות נגד ישראל והיהודים. שוודיה, מציין באואר, מקדישה מאמצים, זמן וכסף רב להילחם במגמות אלו אך יש עוד עבודה רבה. השימוש בגרעין הקשה של השואה, ובעיקר בדילמות של קורבנותיה, היא הדרך הטובה ביותר להמשיך את הדיון החשוב הזה.

אינני יודע מה בדיוק עבר בראשם של החוליגנים העלובים שטיפסו על השער של אושוויץ, הבריגו החוצה את שלט הכניסה וברחו איתו. למען האמת, זה גם לא אכפת לי במיוחד. המובן מאליו אומר שהשלט חשוב להנצחת הקורבנות ולפעילות החינוכית של המוזיאון וטוב שהוא הוחזר. אבל מעבר למובן מאליו יש מחשבה נוספת.

הסופר ק.צטניק בספרו "הצופן" מתאר חיזיון של אסיר, שלד בין שלדים עירומים, היושב במשאית בדרך לקרמטוריום ומביט אל קצין SS. האסיר מבין שהזוועה האמיתית של אושוויץ היא בכך שהיוצרות יכולות היו להתהפך ושהוא עצמו, בנסיבות אחרות, יכול היה להיות קצין SS. אושוויץ הרי איננה יצירת השטן, הוא מבין, אלא יצירת בני-אדם, שכולם שווים וכולם נבראו בצלם. "המשאית עוברת את שער אושוויץ שמעליו האותיות הגרמניות: ARBEIT MACHT FREI", כותב ק.צטניק את חזיון האסיר, "והן מתחלפות באותיות העבריות: "בצלם אלוהים ברא אותו". כך הופך סמל הנאציזם לערש ההומניזם. את השלט הזה אין איש יכול לגנוב.

Sweden navigates complex waters of EU foreign policy

מדיניות החוץ של שוודיה

Published in The Local – Sweden's news in English, September 2009 http://www.thelocal.se/21864/20090903/

It was an October evening in the Karlskona archipelago when a local fisherman saw something unusual. He didn't know it at the time, but what he saw was about to cause a dramatic military and political standoff that would attract the world's attention and influence Swedish foreign policy for years to come. He phoned the Coast Guard and reported what he had seen, which turned out to be a submarine which ran aground not far from Karlskrona's town centre and naval base. To everyone's amazement, the vessel was a Whisky class submarine of the Soviet Union's Baltic fleet which hit an underwater rock. The story would later be referred to as the 1981 "Whisky on the rocks" incident.

Recalling this incident now, as the EU's 27 Foreign Ministers are preparing to meet in Stockholm this weekend, is useful since it gives an important historical perspective to the event. After two devastating world wars and a long cold war, Europe is still looking for its role in the new world order. It is clearly a great economic power and a model of stability and prosperity. It is also a leader in many international issues like climate change. Still, when it comes to many of the world's security problems and international dilemmas, the EU seems either absent or lost. The US, Russia and China are more decisive and influential and many say that the Europeans are too divided and that they lose political power because their many states, institutions and organizations don't speak with one voice.

Within the EU, Sweden's situation is a special one. Today, just like other nations, it is navigating the complicated waters of a multi power world, creating alliances and making friends and foes as it goes along. But things used to be different. Since the 19th century Sweden maintained a unique position of nonalignment which defined its foreign policy. This brings us back to the "Whisky on the rocks" affair and other occasions in the 1980s when foreign submarines threatened Sweden’s neutrality; these incidents had long-term political consequences, some of which are at the root of Sweden’s foreign policy today.

In October 1982, following a dramatic "submarine hunt" outside Stockholm, a Parliamentary investigation committee was appointed. The committee's report said that the Soviet Union was behind the incursion and political repercussions followed. Sweden's ambassador to the UN was criticized for creating secret channels with Soviet officials. The Foreign Minister, Lennart Bodström, was forced out of office after he openly questioned Soviet responsibility. Both were probably acting on instructions by the newly-elected PM, Olof Palme, who was trying to maintain Sweden's vulnerable foreign relations. Later on, Palme became furious when a young conservative member of the original committee met with representatives of US intelligence. He called him a security risk and a threat to Swedish foreign Policy. The upcoming MP's name was Carl Bildt.

This historical anecdote is significant as Carl Bildt is now Sweden's foreign minister and he will be the one hosting the semi-annual informal meeting of European Foreign Ministers in Stockholm this weekend. In the years since the submarine dramas of the eighties, Bildt has had a decisive role in shaping Sweden's political landscape and international attitudes. He was MP in the eighties, PM in the nineties, he has been acting as Foreign Minister since 2006 and he's one of those responsible for changing Sweden's neutrality and nonalignment policy. Though Sweden hasn't joined NATO or the EURO zone, it is part of the EU (since 1995) and many of its officials talk about strong European and American ties and "solidarity" with neighboring Nordic and Baltic states, even to the extent of military assistance.

But as the old conflicts between those who want to maintain Sweden's nonalignment and those who seek closer ties with one of the great powers disappear, what are the new burning topics of Swedish foreign policy? If Sweden once aspired to be an independent bridge between east and west in a divided Europe what is its mission when Europe is united? And what are its interests in the new world order? Surprisingly, it's not easy to tell. In a country where every minute detail of employment, health and education policy is discussed in the public arena, foreign policy is often hidden in the back pages.

If this weekend's informal meeting is any indication, climate change and the economic crisis are the main issues concerning European Foreign Ministers and their Swedish hosts. "The most pressing issues on the agenda", Kjell Engelbrekt, an associate Professor at the Swedish National Defense College tells The Local, "will likely be the financial and economic crisis, the upcoming Copenhagen summit on climate change, and a variety of topical foreign policy questions". Engelbrekt adds that since the foreign ministers of Croatia, Turkey and Macedonia are attending the second day, the issue of EU enlargement will probably be discussed too.

Anders Jörle, director of the press section at the Swedish Ministry of Foreign Affairs tells The Local that "It is well known that the situation in the Afghanistan-Pakistan region and the Middle East will be among the topics of the meeting". He also says that the agenda is not fixed and to some extent it is decided on the spot. "There will be no decisions, common conclusions or resolutions", he says, "Success is if there will be an open-minded discussion that brings effectiveness to the foreign policy of the union". In order to understand this special dynamic, one has to go back to the early seventies and to a meeting that took place in a 17th century castle in West Germany.

Gymnich castle near Bonn is an impressive Baroque building which was used as a guest house for foreign dignitaries by the German federal government. It has seen guests like Ronald Reagan, Queen Elisabeth and Leonid Brezhnev. In 1974, nine EC foreign ministers met there for the first time and since then it has become a tradition –  in addition to regular meetings of the General Affairs and External Relations Council, EU foreign ministers meet for "Gymnich meetings" every six months, in an informal setting in the country holding the presidency of the European Council. This weekend they will meet in Stockholm's Modern Museum and will be joined by Javier Solana the high representative of the CFSP, the commissioner for external relations, Benita Ferrero-Waldner, and the commissioner for enlargement, Olli Rehn. As usual, although no formal decisions will be made, the outcome of the discussions could have a decisive influence on the relationship between Europe and the rest of the world.
These relations are crucial to an understanding of Sweden's foreign policy, which is itself part of the dilemma facing European policy makers. Judging by almost any parameter, Europe can be a world power, but does it really want to become one? Is the EU a united force striving to influence world affairs or is it content dealing with issues within and close to its borders while leaving the bigger issues to its component states and to other world powers?

Kjell Engelbrekt says: "The EU can be described as a composite actor because of its lack of cohesive policies and executive power toward many parts of the world". Engelbrekt adds that the EU has a powerful negotiating position in global trade talks and a collection of aid donors more important than the US', but its significance on a variety of political issues is only to the extent that it limits the range of views, options and policies that its members endorse, and consequently agree on. Although the EU is expected to help shape the future of Afghanistan, and is engaged in the question of Iran's nuclear program and the Middle-East peace process, its power is limited. Other issues like North Korea, Pakistan and other Asian countries, says Engelbrekt, are way beyond the EU's reach.

It is true that the EU's EUFOR military deployment is keeping the peace in Bosnia and it was important in similar efforts in Eastern Congo and Chad. The EU was also involved in solving tough issues such as the Ukraine-Russian crises and the January energy cutoff. But is the EU cut out to be a real world power? Many are skeptical. And like the bigger European picture, the Swedish one is ambivalent too. On some issues, Swedish policy is clear, as Kjell Engelbrekt explains: an international agreement on climate change must be reached in Copenhagen at the end of this year. This is not only crucial to the survival of mankind; it's also a "key area from which the Union draws legitimacy as a global player". Sweden's policy is pretty clear on the question of enlargement too. "The commitment made by the Union in Helsinki in 1999, to treat Turkey as a candidate country, must be upheld. It is now up to Turkey to conduct negotiations and fulfill its obligations as a candidate country". The same can be said about the other two recognized candidates – Croatia and Macedonia.

But other issues are more complicated. Some, like the relationship with Russia and energy supply, are politically complicated because of conflicting interests (economic interest vs. environmental concerns and diplomatic relations with Russia, Germany and the Baltic states). Other issues can raise a heated political debate – what is Sweden willing to risk in order to gain more international credibility both in terms of its independence when it concerns adopting the EURO or giving away power to Brussels, and in terms of lives when it concerns military involvement in other countries. And there are yet other issues which raise almost philosophical questions.

Sweden's official neutrality was never really what many thought it to be. It was designed to keep Sweden out of wars but in many cases it meant that different Swedish elements played conflicting roles in world affairs, serving both admirable and sinister purposes. Sweden's neutrality during WW2, for example, was used to save thousands of refugees from Ghettos and concentration camps throughout Europe but at the same time it assisted the Nazi war machine. Later on, official nonalignment was used by Swedish organizations to spread both humanitarian aid and weapons in developing countries.

Sweden's current foreign policy can have similar ambivalent effects. It could be used to serve the narrow interests of powerful economical or political elites or it could be used in the service of something greater than Sweden alone, be it a political union or a set of ideals. It's hard to tell if the current Swedish EU presidency is showing the way to a new leading position in international politics, but the Gymnich meeting is surely a good opportunity to take a broader look at the situation. The world is facing enormous challenges and its inhabitants are making choices every day. Some are joining hands and confronting the challenges, others continue to engage in "old world behavior". Sweden and other European countries are making choices too. This time it's not about chasing submarines or creating secret diplomatic backchannels, it's about taking responsibility and making history.

Cynicism prevails for vote-hungry officials

 פרשת הכתבה על הסחר באיברים בעיתון השוודי אפטונבלדט

Published in The Local – Sweden's news in English, August 2009 http://www.thelocal.se/21740/20090828/

The latest quarrel between Israel and Sweden is a particularly ugly one. Although some of the points made by both sides are valid, they are contaminated by cynicism and false innocence on the Swedish side and by inadequate and inappropriate reactions on the Israeli side. This may be the time, almost two weeks after the publication of the original article in Aftonbladet, for both sides to take a fresh look at the situation and to reconsider a new course of action.

It would be wise to begin with what started the tension in the first place – the article itself. I don't know Donald Boström, the journalist who wrote it and I'm not a regular reader of Aftonbladet, but I read the article titled "Our sons plundered for their organs" more than once and it must be said that before being inciting or inflammatory it's simply bad journalism, if it can be called journalism at all. Don't take my word for it. Read it yourself: in Swedish (http://www.aftonbladet.se/kultur/article5652583.ab) or in one of the web-based translations (http://www.tlaxcala.es/pp.asp?reference=8390&lg=en). There's no proof of anything, no real investigation and no news value whatsoever. It's a bizarre combination of speculation, unconfirmed testimonies and half truths from old, washed up stories. Anything goes as long as it can summon up the words Israel, war-crimes and stolen organs along with a picture of an autopsied body. Expressions like "serious accusations" and "questions remain" used throughout the article, remind one of those low budget conspiracy theories.

 Here's just a taste of the article's negligence – first of all, the main story, which is one of many unrelated stories, is 17 years old which makes it well-nigh impossible to confirm. Second, Boström makes no attempt to contact the Israeli Ministry of Defence, the Israeli Forensic Pathology centre or the Israeli medical profession. In fact the only Israeli he claims to have interviewed (a soldier) is unnamed, we don't get his rank or his position and we don't get any context to the interview. The same applies to the UN staff Boström claims to have talked to. Maybe this is designed to create an atmosphere of secrecy and mystery but journalism isn't about atmosphere: it's about facts. And facts are not a high priority for Boström who makes too many sloppy mistakes.

Why, for example, would soldiers, who as Boström claims, are sent out to steal organs, deliberately shoot the people they're stealing organs from in the chest or the stomach, when it's common knowledge that organs cannot be harvested from bodies with serious chest wounds. Even the family members whose evidence is the only "source" to the story are now distancing themselves from Boström's report and are claiming that they never said that organs were stolen. It's as if an Israeli reporter would visit Sweden and 17 years later publish an article about witnessing a group of blond, drunken Vikings (just like Boström uses stereotypes of IDF soldiers) kidnapping and murdering a Norwegian woman. He can't prove it, he spoke to no one about it, and they're no "sources" other than relatives and an anonymous cop. But, obviously, there are serious accusations and many questions remain.

Israelis are right in claiming this is the stuff blood libels against Jews were always made from. But that, I think, is not the point here. It's more important that this is the stuff a certain kind of modern journalism is made from. Just like the English Sun and the German Bild, Aftonbladet needs human-sacrifice and the Jews, though far from being the only victims, are indeed ideal ones. They were in the medieval shtetl and they still are in 21st century journalism. The differentiation between Jews and Israel in this case, like in many others, is wishful thinking on the part of many. In reality, there is no differentiation. Like it or not, Israel and the Jewish people are intertwined, each paying the price when the other is attacked, each rising and falling with the others' successes and failures. Aftonbladet knows this of course and takes advantage of it. They can make racist attacks disguised as legitimate political journalism. Their's isn't traditional anti-Semitism based on religion (the Jews killed Jesus). It isn't even modern anti-Semitism (the Jews are rich and control the world). This is Post Modern anti-Semitism. It's all about rating and it's business orientated. It sells news papers. No body cares about the truth because it's subjective anyway, nobody has time for research and you can definitely count on it that no one will take responsibility. The writer gets his 15 minutes of fame; the paper makes millions. And damn the consequences.

But it's not just about money; it's also about politics too. The never ending and, quite frankly, tedious text Swedish officials use about freedom of speech is not relevant in this case. First of all, despite the claims of various official spokespeople, it is not absolute and untouchable, even in Sweden: witness the Danish Muhammad cartoons, and various regulations, self censorship and safeguards that protect Swedes from offensive commercials and sensitive publications. Sweden is very firm when it defends the rights of large minorities or powerful establishments (like Aftonbladet) but much less decisive when it comes to weaker groups or even the general public. This is why authorities in Malmö preferred to defend the right of an angry mob to boycott a tennis match between Israel and Sweden than to defend the right of the general public to watch the match.

Is Sweden's Foreign Minister, Carl Bildt, really so naïve that he thinks that freedom of speech in Sweden applies equally to everyone and works equally for every one? I don't think so. When he says that free press and free speech are the best defense against "breaches of judgment, bad taste and transgressions of core societal values", he knows very well that these freedoms can very easily be used to wage attacks on minorities by an aggressive majority. Israel isn't a minority in Sweden but an attack against it is very popular in many circles. This is where Bildt's claims have a cynical twist. Defending freedom of speech in this case earns him the support of many. Especially valuable is the support of many on the other side of the Swedish political spectrum. What politician would object to that?

To be fair, Bild't and Sweden's political establishment didn't have to limit freedom of speech; they weren't requested to close down Aftonbladet or to censor it. Instead of flying empty slogans which hide political interest, all they needed to do was to say they don't believe the allegations and they see them as provocative and irresponsible. That's not taking sides, it's just being fair-minded. Instead of that, Bildt chose to distant himself from Sweden's ambassador to Israel who did exactly that. He did the math: no one gains political points in Sweden from pleasing Israel. Quite the opposite.

But the cynicism is not limited to the Swedish side. Israel too is responsible for the deterioration of the situation. Every state has the right to defend itself against slander and lies, even if they're published in a paper thousands of miles away. But there must be some kind of discretion in choosing methods of defence and counter attack. I would like to know, for example, who chose to use the holocaust card as the first reaction. Surely, of all the arsenal of Israeli arguments, another one could have been used against a Swedish tabloid, Auschwitz could have been saved for say, states that say they want to annihilate Israel and are in the process of building the weapons to do it. If, according to Israel's Foreign Minister, Avigdor Lieberman, the Afonbladet article is like the Protocols of the Elders of Zion and Bildt's refusal do condemn it is equivalent to Sweden's WW2 neutrality, then what is left for going after terrorist attacks against Jewish and Israeli targets and against genocidal, fascist regimes?

Perhaps it's time for Israeli spokespeople to learn the power of understatement. A simple and straight-forward statement denying the allegations and denouncing those who spread them, accompanied with a nuanced "you should be ashamed of yourselves" would have done the job. If Israel wants to take it a step further, why not show the world the power of civil debate and education? Why not organize a seminar for journalists on the connection between irresponsible journalism and hate crimes? Why not get Jewish organizations around the world to promote educational projects about anti-Semitism in the world today and invite Swedish teachers and students to join? The point is not that the memory of the holocaust cannot be used in current public debate: it can and it should. It should be used by Israelis searching for their identity and moral values, it should be used around the world to fight racism and discrimination and it should be used moderately and responsibly. It's true any official using Hitler and Goebbels for a diplomatic dispute is bound to get in the papers. The problem is that those papers are exactly the same kind as the one that started the current controversy. When Lieberman speaks, he's not a speaker on a soapbox and he's not in an academic seminar. His remarks are documented, they're binding and they have consequences. Does anyone take this into account before statements are released?

In general, much of Israel's reaction was confused and embarrassing. First, we heard Israeli officials claiming that Carl Bildt is not welcome in Israel if he doesn't apologize. He obviously didn't apologize and now we are told that no one actually really intended to cancel his September visit. If Bildt's visit to Israel is important, how could anyone consider cancelling it because of an independent newspaper article? If it isn't, why waste tax payer's money on it in the first place? The sad truth is that no Israeli politician ever lost points attacking "those anti-Semitic Scandinavians" and no public figure in Israel has anything to lose from a good old display of patriotism. And so, while Israeli bloggers are suddenly all experts on Sweden's foreign policy in the forties and Swedish bloggers know all about Israeli organ transplant procedures, we come to a full circle. Everybody's happy. Lieberman gets lots of headlines that are not related to the criminal charges pending against him; Carl Bildt becomes a champion of freedom of speech and broadens his electorate; Aftonbladet sells more papers and the Swedish and Israeli public can start a new round of boycotts and demonstrations. Everybody's happy.

Well, everybody but me. It's not easy being an Israeli in Stockholm these days. Even those who don't believe what they read in Aftonbladet blame Israel for being paranoid and hysterical. Everything you see on the news is annoying and there's always the fear that something may happen, that someone may do something. It's not like it hasn't happened before. Obviously I'm not suggesting that Swedish or Israeli policy will be made according to my convenience, but here's a thought: if policy makers could only learn to lower the flames instead of fanning the fire, any fire, and thus spread more light than heat onto our public discourse, then life wouldn't only be better for Israelis living in Sweden. I think it would probably be better for everyone else too.

ותרגום לעברית:

ראשית, גילוי נאות – אני ישראלי ואני חי בשוודיה. בימים האחרונים, מטבע הדברים, זה לא שילוב מנצח. זה לא שפרשת הכתבה בעיתון אפטונבלדט היא בראש סדר היום כאן בסטוקהולם. גם לא פרצו כאן מהומות ופוגרומים אבל בכל זאת, כפי שיעידו ישראלים רבים שחיים בחו"ל בשנים האחרונות, פרשיות בעלות גוון אנטישמי ומתיחויות דיפלומטיות בין ישראל למדינות אירופה יוצרות טעם רע של ייאוש ותסכול. יאמרו רבים, ואולי בצדק, שהבאנו את זה על עצמנו בכך שחזרנו לכאן, ליבשת בעלת העבר הטראגי וההיסטוריה הטעונה. ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהמהומה האחרונה היא תוצר של שילוב לא הכרחי של היתממות צינית מהצד השוודי אבל גם של איזו התלהמות ותגרנות מהצד הישראלי. ועכשיו, כשכל טוקבקיסט ישראלי הוא מומחה למדיניות החוץ השוודית בשנות הארבעים וכל בלוגר שוודי כבר מכיר את יהודה היס וחושף אי-סדרים באבו-כביר, אולי הגיע השעה לעצור לרגע, לעשות חושבים ולשנות כיוון.

כדאי להתחיל במה שהתחיל את כל הפרשה – בכתבה עצמה. סביר להניח שמעט מאוד ישראלים קראו אותה. וטוב שכך. מדובר בעבודה עיתונאית רשלנית וחסרת כל ערך חדשותי. אין שם תחקיר ואין הוכחות. מה שיש שם זה שילוב ביזארי של ניחושים, ספקולציות, עדויות לא מבוססות וחצאי אמיתות מסיפורים ממוחזרים. הכל בנוי כך שאפשר יהיה לכלול את המילים דם, יהודים ופשעי מלחמה באותה מסגרת עם תמונה של גופה מצולקת תחת הכותרת: "בזזו את האיברים של הילדים שלנו". ההוכחות היחידות שכתב העיתון, דונלנד בוסטרום, מביא הן עדויות של בני משפחה פלסטיניים והוא מרבה להשתמש בביטויים כמו "סימני שאלה רבים עולים". אפילו כתיאורית קונספירציה זוהי כתבה עלובה. קודם כל, הכל סובב סביב תקרית שאירעה לכאורה לפני 17 שנה. מה שהופך את האימות לכמעט בלתי אפשרי. שנית, בוסטרום מתאר (בצבעוניות רבה) חיילים אכזריים היורים בצעירים פלסטיניים, בין השאר בבטן, כדי לבזוז את איבריהם. הוא לא לוקח בחשבון עובדות כמו העובדה שיריות בבטן ובחזה הורסות את האיברים שלכאורה נבזזים.

בוסטרום לא פונה ללשכת שר הביטחון, לא אוסף עדויות מהחיילים, לא בודק באבו-כביר ולא מראיין אף איש ציבור ישראלי. התגובה היחידה שמובאת מדובר ישראלי היא של "דובר צבאי" שאינו מצוין בשמו, בדרגתו או בתפקידו. הוא מצוטט ללא הקשר וללא שום תיעוד. אי אפשר שלא להתרשם שהעניין פשוט מומצא. אפילו עורך העיתון, יאן הלין, כותב במאמר מערכת תוקפני בזכות חופש הביטוי שהעיתון לא מאשר את הטענות לכאורה של הפלסטינים ולא קובע מהי האמת. ועכשיו, מסתבר מפרסום בג'רוסלם פוסט, שהמשפחות הפלסטיניות עצמן מתנערות מהכתב ומהמצאותיו. הדבר דומה לכך שעיתונאי ישראלי יחזור משוודיה, יספר שהוא היה עד לחטיפתה ורציחתה של אישה נורבגית ע"י קבוצת וויקינגים שיכורים. הוא לא יכול להוכיח את זה, הוא לא בדק את זה עם אף אחד, הוא לא שאל אף אחד חוץ מקרובי משפחה ושוטר מקומי אנונימי, ובכל זאת העיתון היומי הנפוץ במדינה יפרסם את זה. סימני שאלה רבים עולים מהמקרה אחרי הכל.

אלו הם החומרים של עלילת דם ימיביניימית אבל יותר מכך, אלו החומרים של סוג נפוץ של עיתונאות מודרנית, עיתונאות, שלמרבה הצער, הופכת נפוצה יותר ויותר בכל מדינה מערבית ודמוקרטית. האפטונבלדט הוא העיתון הנפוץ ביותר בשוודיה וממש כמו הבילד הגרמני או הסאן האנגלי הוא מכונת רייטינג משומנת הזקוקה לקרבן אדם. והיהודים הם קרבן קלאסי. הם היו כאלה בשטייטל והם כאלה גם היום בכרך התקשורתי של המאה העשרים ואחת. לא יעזרו כל ההכחשות של השמאל האירופי, אין הבדלה אמיתית בין יהודים לישראלים מחוץ למוחותיהם של פסיאודו אינטלקטואלים ואקדמאים בגרוש. כותבי ועורכי האפטונבלדטים של העולם הזה יודעים את זה היטב. כתבות כאלו נוצרו למען הפרובוקציה והן מביאות איתן גל של שנאה, גזענות ולפעמים גם אלימות. אך זוהי איננה אנטישמיות קדומה המבוססת על חומרים דתיים, זוהי אנטישמיות מודרנית, אולי אפילו פוסט-מודרנית, אנטישמיות עסקית המבוססת על רווח. אף אחד לא מעוניין בחשיפת האמת, לאף אחד אין זמן לתחקיר אמיתי ובוודאי שאף אחד לא אחראי לתוצאות. זה ביזנס אחרי הכל. הכתב מקבל את דקות התהילה שלו והעיתון עושה מיליונים. אבל יש כאן הרבה יותר מאינטרס כלכלי. יש גם עניין פוליטי.

זעקות השבר הנישאות מראש כל גבעה מטעם דוברים שוודיים בדבר קדושתו האינסופית והמוחלטת של חופש הביטוי הן שקריות וצבועות. האם הדוברים השוודים באמת חושבים שישראל לא תגלה שחופש הביטוי הוגבל גם הוגבל כשפרשת הקריקטורות הדניות של הנביא מוחמד שטפה את סקנדינביה והעולם? אז, נסגר אתר אינטרנט של הימין הקיצוני שפרסם את הקריקטורות בעקבות אינפורמציה שסופקה ע"י המשטרה החשאית השוודית. שרת החוץ, שאמנם הכחישה שהסגירה הייתה תוצאה של לחץ ממשלתי, לא היססה לגנות את המפרסמים. השוודים נוטים לא להגביל את חופש הביטוי כשהפגיעה היא במיעוטים שאין להם כוח פוליטי גדול במיוחד אבל יש לא מעט צנזורה עצמית בכל הנוגע בפגיעה בציבורים בעלי כוח אלקטוראלי גדול. האם שר החוץ השוודי, קרל בילדט, באמת תמים עד כדי כך שהוא חושב שהמדיניות השוודית היא ניטראלית ושפתחון פה ניתן לכולם ובאופן שווה. אני בטוח שלא. זוהי לא תמימות. זוהי היתממות והיא צינית ומכוערת. השוודים במקרה זה, כמו במקרים אחרים, אינם מסוגלים לעמוד בפני התוקף ולהגן על המותקף אם לתוקף יש כוח אלקטוראלי גדול או תמיכה ציבורית רחבה. זאת הסיבה שכשציבור גדול בעיר מאלמו איים בהפגנות והחרמות נגד נבחרת ישראל בטניס כשזו שיחקה שם נגד שוודיה לפני כמה חודשים, השלטונות העדיפו לסגור את המשחק לקהל במקום להגן על זכותם של אוהדי הספורט, הספורטאים והציבור הרחב שרצה להשתתף באירוע ספורטיבי, חוקי ולגיטימי.

הממשלה השוודית לא צריכה הייתה לסגור את העיתון או לצנזר אותו. כל מה שנדרש היה הצהרה מפי פקיד בכיר בסגנון הזה: "אנחנו חושבים שהדברים שהתפרסמו באפטונבלדט הם שקריים וחסרי אחריות. למרות שאנחנו שומרים על זכותו של העיתון לפרסם קשקושים חסרי בסיס, אנחנו לא חייבים להסכים אליהם ואנחנו מגנים אותם". זה הכל. לא יותר. רוצה הפקיד הבכיר להגדיל ראש? שיבטל את המנוי שלו. לא רוצה? גם בסדר. במקום זה קיבלנו התנערות של שר החוץ מהשגרירה שלו בישראל שאמרה את הדבר הנכון והביעה זעזוע מהכתבה. קיבלנו גם הרצאות צבועות על חופש הביטוי כאשר ברור שמה שעומד מאחוריהן היא ההגנה על זכותו של הממסד העיתונאי לעשות כסף ושל הממסד הפוליטי להרוויח קולות. לשוודיה אין אינטרסים רבים מדי בישראל ואלו שיש לה לא ייפגעו בלאו הכי. לעומת זאת לקואליציה של בילדט, הנחשבת בשוודיה לפרו-ישראלית באופן יחסי, יש אינטרס פוליטי להרוויח כמה קולות מאלו שמחפשים גינויים אוטומטיים של ישראל בכל הזדמנות. כל הדיבורים הפילוסופיים על חירות וחופש הם דיבורים באוויר.

אבל הציניות היא לא נחלתו של הצד השוודי בלבד. גם למדינת ישראל יש אחריות בהידרדרות הפרשה לכדי המשבר הדיפלומטי הנוכחי. לכל מדינה יש את הזכות ואפילו את החובה להגן על עצמה מפני השמצות ושקרים, אפילו אם הם מופצים ע"י עיתונים הנקראים במרחק אלפי קילומטרים ממנה. אבל האופן שבו נערכות המגננה ומתקפת הנגד נתון לשיקול דעת. והפעם דומה שהוחלט לוותר על שיקול דעת. מעניין אותי לדעת, למשל, מי החליט שמכל הקלפים בחפיסת הקלפים של הטיעונים הישראליים, דווקא זה של השואה צריך להישלף ראשון. האם אין אף אחד במשרד החוץ שחשב שכדאי לשמור את הקלף של אושוויץ וטרבלינקה לאיומים אסטרטגיים יותר. אולי, נאמר, למדינות שמאיימות להשמיד את ישראל ומכינות במרתפיהן נשק שיכול לעשות את זה. אם, אליבא דה אביגדור ליברמן, כל כתבה בצהובון משולה לפרוטוקולים של זקני ציון והתגובה השוודית הנוכחית משולה לתגובה השוודית לנאצים, מה נאמר על פיגועים נגד מטרות ישראליות בחו"ל, על מדינות, משטרים ותנועות פוליטיות שחוטפות ורוצחות יהודים או, אתם יודעים מה, מה נאמר על מעשי הג'נוסייד שמתרחשים עדיין בעולם.

אולי כדאי להסביר למשרד החוץ הישראלי שיש כוח גם לאנדרסטייטמנט. וזאת לא חייבת להיות הבלגה, פגיעה בכבוד הלאומי או השלמה עם רוע הגזרה. מה היה רע, לצורך הדוגמא, אם ישראל הייתה מסתפקת בהודעה רשמית המכחישה את הדברים בתוקף ומתבוננת מלמעלה במעט התנשאות, כמו אומרת: "תתביישו לכם". מה היה רע להשלים את התגובה הישראלית בהזמנה לסמינר משותף לעיתונאים שוודיים וישראלים בנושא הקשר בין עיתונאות לא אחראית לשנאת זרים וגזענות, בתוספת לאירועים חינוכיים של ארגונים יהודיים מרחבי העולם בנושא אנטישמיות אז והיום. למה היה צריך לגרור את השואה גם לכאן? מה בדיוק ניסו להשיג המפגינים מול שגרירות שוודיה כשהם הציגו לעיני העולם מצות מרוחות בדם בצורת מגן דוד? זוהי וולגריזציה שנועדה להכניס את המפגינים לעיתון. לא יותר.

הבעיה היא שהעיתונות שמחפשת את התמונות האלו היא בדיוק העיתונות שמוכנה לפרסם כתבות כמו זאת שהם מפגינים נגדה.

בעוונותיי, עסקתי פעם בהדרכה של בני נוער במסעות לפולין ואני האחרון שיטען שאסור לדבר על השואה בקונטקסט עדכני. להיפך, מותר וגם צריך. צריך את זכר השואה כדי להילחם בגזענות, באנטישמיות ובשנאה. צריך את זכר אושוויץ וטרבלינקה כדי להתמודד עם הזהות שלנו כיהודים ועם דרכה של מדינת ישראל. צריך את הדוגמאות ההיסטוריות של גבלס, היטלר ואייכמן כדי להתמודד עם שאלות פילוסופיות על טבע האדם והמערכות הפוליטיות והמדיניות שהוא יוצר. אבל לא בכל הקשר מותר להשתמש בשואה ולא לכל אחד מותר לעשות את זה בכל הזדמנות. כשליברמן מתבטא זוהי לא הפגנה בכיכר ולא פעולה בתנועת נוער, זוהי התבטאות דיפלומטית של מדינת ישראל. היא מתועדת, היא מחייבת ויש לה השלכות. יש מישהו שלוקח את זה בחשבון?

כל ההתנהלות הזאת היא מביכה למדי. תחילה היו דיבורים מטעם גורמים רשמיים שונים על ביטול ביקורו של שר החוץ השוודי אם הוא לא יגנה את הכתבה. הוא לא גינה. והיום אנחנו קוראים שהוא עדיין מוזמן ושאף אחד בעצם לא רצה לבטל את הביקור. וכך למרות הטרמינולוגיה המצ'ואיסטית, ישראל שוב מצמצה ראשונה. אם הביקור הוא חשוב לאינטרסים של שתי המדינות, איך ייתכן שכתבה בעיתון תגרום לביטולו או, כפי שהוצע, להסבתו ממטרתו המקורית למעין ביקור נזיפה. ואם הוא לא חשוב, למה בכלל מראש צריך לבזבז עליו את כספי משלם המיסים. האמת הקשה היא שגם בצד הישראלי יש אינטרס פוליטי. אף אחד מעולם לא הפסיד נקודות בציבור הישראלי ממופעים מרהיבים של פטריוטיזם. לפוליטיקאי הישראלי יש רק מה להרוויח מכך שהציבור הישראלי יתפוס אותו כאחד "שהראה לסקנדינבים האנטישמים האלו מאיפה משתין הדג". וכך, נסגר המעגל. כולם מרוצים. העיתון הרוויח את המנה היומית שלו, שר החוץ השוודי הפך לגיבור היום כשהוא מגן על חופש העיתונות ומרחיב את האלקטורט שלו וישראלים רבים הצליחו שוב להוציא את העצבים שלהם בקריאות להחרמות (שכמובן לא יתקיימו ויישכחו כעבור שבוע) בניצוחם של פוליטיקאים שהרוויחו עוד כמה אינצ'ים של כותרות שאינן קשורות לחקירות ולכתבי אישום. כולם מרוצים.

כולם חוץ ממני. לא נעים להיות יהודי או ישראלי בסטוקהולם בימים אלו. גם מי שלא מאמין למה שנכתב באפטונבלדט מאשים  את ישראל בהיסטריה ובפרנויה. כל דבר שנאמר בחדשות הוא מעליב ופוגע וכמו תמיד, יש את החשש ששוב יקרה משהו, במקרה הטוב הפגנה, במקרה הגרוע יותר תקרית אלימה. אינני מציע, חלילה, שמדיניות החוץ של ישראל תקבע לפי הצרכים שלי ושל יהודים או ישראלים אחרים היושבים בחו"ל אבל הנה רעיון מעניין: אולי ביום שקובעי המדיניות יהיו כאלו שמרוויחים מהנמכת הלהבות ולא מהוספת שמן למדורה, כל מדורה, לא רק מצבם של הישראלים בסטוקהולם ישתפר. אולי גם ישתפר מצבם של אלו היושבים בציון.

Anti-Semitism on the rise in Sweden

התגובות בשוודיה לאירועים בעזה

Published in The Local – Sweden's news in Enlgish, Febuary 2009 http://www.thelocal.se/17466/20090209/

Sweden, like most countries in the western world, is obsessed with the Middle-East. The Arab-Israeli conflict receives constant media coverage and public interest, and the recent events in Gaza were no exception. As usual, they sparked a lively and sometimes violent debate. Sadly and this too is usual, the debate is full of misinformation and misunderstandings.

Most Swedish political figures positioned themselves between strongly condemning Israel whilst mildly criticizing Hamas' actions and totally supporting the Hamas and its administration in Gaza. On the left many condemned Israel's military operation and the Jewish state in general. "I don’t think Israel is a democracy worthy of the name. It’s a racist apartheid state,” said Left Party's Hans Linde, calling for a boycott of Israel. On the right, Carl Bildt, Sweden's foreign minister who visited Gaza last week, blamed Israel of intentionally targeting economic infrastructure and called Israeli policies "neither morally nor politically defensible". These remarks were part of a wider debate which included demonstrations, calls for boycotts and anti-Israel diplomacy.

A leading Social-Democrat, Urban Ahlin, Deputy Chair of the Committee of Foreign Affairs, implored the government to encourage the EU to suspend its cooperation agreement with Israel and perhaps the most amazing remark was made by another Social-Democrat. “Israel is an apartheid state. I think Gaza is comparable to the Warsaw ghetto,” said Ingalill Bjartén, the vice-chair of one of the Social-Democratic women's organizations.

This is all very well and is part of living in a democracy but when one mentions the Holocaust and the latest round of violence in the Middle-East in the same breath – a ridiculous and manipulative comparison – one should try to remain true to the facts. These are important since the victims of the conflict in Gaza and southern Israel, Jews and Arabs alike, deserve the truth. Deceitful and over simplified versions, like those listed above, are an insult to those who live through the reality of the region, and are part of the reason the tragedy goes on.

Here are a few inconvenient truths that Swedish politicians, on the left and right, choose to forget:

There is no Israeli occupation in Gaza. Israel withdrew all its troops and settlements years ago and did not blockade Gaza when its forces withdrew. In fact (and this may come as surprise to those who don't bother with facts before they make their moral judgments), Israel signed an agreement with the Palestinian Authority concerning security arrangements and safe passage of people and goods between Israel and Gaza. The agreement was breached by the Hamas, purposely ignoring the best interest of the Palestinians themselves, when they took control of Gaza in 2007 and declared that all agreements and cease-fires with Israel were cancelled and that Israel must be destroyed.

The Hamas then launched numerous rocket attacks against Israeli citizens (whom, for some reason, don't attract much attention by Swedish moral experts) and massacred hundreds of members of rival Palestinian fraction, Fattah, amongst them those who were responsible for the safety of the borders with Israel (yes, that’s right, their own people). Two additional facts are interesting to point out here: first, even when Israel finally had to close its border with Gaza because of the violent nature of the new Palestinian regime it still allowed the passage of humanitarian help, fuel, electricity and money.

Second, Egypt too had to close its border with Gaza, which shows that this is not really an Israeli-Arab conflict, but rather a struggle against gangsters and thugs. Egypt, of course, drew absolutely no Swedish criticism though it is blockading Gaza just as much as Israel is. In Swedish terms you could imagine the following scenario: Norway is taken over by a gang of crazed fascists who regularly launch rocket attacks on Karlstad, kidnaps Swedish nationals and threaten to annihilate all Swedes in a holy war. Obviously, in a case like this most Swedes would support a strong reaction and certain adjustments in Swedish border and foreign policies. Well, this is exactly what happened in Israel and Israel waited eight years before finally attacking the Hamas power basis in Gaza!

But this is only the tip of the iceberg. During the latest conflict Hamas intentionally fired rockets from schools and mosques in order to provoke a counter-attack. You would expect the Hamas' rather unlikely Swedish supporters (oddly enough, usually left-wingers supporting ultra nationalist religious fanatics), to be a little more critical of a leadership cynically sacrificing its own people, including women and children for political purposes.

Even the Arab press has had enough of this. "There are a million and a half desperate people", wrote a columnist in the leading Arab daily "Al-Hayat", "they were wounded, their houses destroyed, their children were kidnapped to be human shields for those craving a confrontation with Israel. And there are those who sit in their comfortable chairs in Damascus and Beirut, boasting their divine victory which never existed and preventing a cease-fire". It is one thing that extremist Arab regimes silence voices like this. It's incomprehensible that Swedes should do the same.

In the broader context, The Hamas began to implement Sharia-Law over the population of Gaza. These laws include punishments such as executions, beatings and limb amputations, not to speak of the degradation of women, a total lack of respect for Human Rights and a complete disregard of human life. Not exactly the material of Socialist utopias.

Now Israel is often accused of aggression towards its Arab and Muslim neighbors but history, both recent and far, shows that it is the Arab regimes which oppress their own people and sometimes slaughter them in an orgy of death-worshipping fundamentalism. Yet, somehow Israel is always to blame. Israel, though far from perfect, didn't butcher almost two hundred thousands Muslims with knives and axes during the nineties, that was Algeria. Tens of thousands of Palestinians were murdered during "Black September" by forces of the king of Jordan, not by the Israelis.

The Israeli regime, whilst having its flaws, didn't slaughter, rape and burn thousands of Shia Muslims in Afghanistan. That was the Taliban. Israel is not responsible for the daily suicide bombs in Iraq that claim the lives of thousands of Muslims. Israel is not innocent, it is has also committed acts of violence and aggression, but it is nothing compared to the barbaric and murderous regimes in Sudan, Syria and Saudi-Arabia, which, like Hamas are all responsible for countless Muslim deaths and for millions of Muslims living in poverty and despair.

Swedes with a conscience may want to stop turning their head the other way when it concerns the homemade tragedies of the Muslim world. Was there a large demonstration in Sergels Torg when the Syrians, the Pakistanis or the Somalis initiated yet another of their bloodbaths? Are there any boycotts of products from the Gulf States which continue to persecute minorities, oppress women and mock basic concepts of freedom and Democracy? Of course not. It's all Israel's fault. If only the Jews could stop provoking the Arab world, say Israel's critics, if only Israel would accept a peaceful solution. But they're wrong. The assumption that the Palestinian struggle is a reaction to Israeli policies, though it may sounds reasonable, is simply wrong.

Any careful study will show that Radical Islamism is not a reaction to Israel's so-called imperialism – it existed long before the state of Israel; Islamic racism and Anti-Semitism are not a reaction to Israel's so-called aggression, they existed long before the Zionist movement even began and, for God's sake, movements like Hamas and the Hizbullah aren't really interested in a Palestinian state. Their agenda is to kill Jews and focusing on this agenda enables them to continue oppressing their own people. The Palestinians themselves rejected numerous chances to establish an independent state and reach a solution to their tragic situation (some examples are the 1936 Peel Commission, the 1947 UN Partition plan and the 2000 Clinton proposal). Their leadership simply thrives on the conflict and they'll continue it at any cost.

But why are these facts ignored in Sweden? How can a leading Social-Democrat compare Israel to the Nazis and still keep her seat. Is this ignorance or deceitfulness? Are they ill-informed or are they knowingly playing an active role in the propaganda machine of extremist elements from the Middle-East? One can only speculate which of these is the case regarding Ms. Bjartén and Mr. Linde.

And it's not just a question of words. Mr. Linde and Ms. Bjartén cannot claim their words have nothing to do with the eggs and bottles thrown at pro-Israel demonstrators in Malmö at the end of January. They are partly responsible for the attacks on Israel's embassy in Stockholm, the Jewish centre in Helsingborg and the Jewish cemetery in Malmö. An ugly wave of Anti-Semitism is on the rise in Sweden and they cannot claim to be free of responsibility.

A participant in a demonstration in Stockholm, a Swede converted to Islam who writes regularly in the Swedish press, wrote in his blog: "it felt good to burn Israel's flag and trample on the remains. It was uplifting to shout "Allah hu akbar" (God is great, D.S) together with blond and blue eyed non-Muslims Swedes". Do Mona Sahlin and Jan Eliasson of Sweden's biggest political party, really think that marching under Hezbollah and Hamas flags, as they did a couple of weeks ago, doesn't contribute to the legitimacy of these actions? Can they really consider themselves worthy heirs to the noble Social-Democratic values of Humanism and Solidarity?

Back in Israel, many Israelis are not at all sure that the Israeli operation in Gaza was wise or justified. Many opposed it and demonstrated against it. They may be right. Israel is a democracy and unlike the Palestinians in Gaza they are entitled to express their opinion without being tortured or executed. The aftermath of almost every round of violence in the Middle-East is that the conflict isn't between Jews and Arabs, it's between progressive peace-seekers and warmongers within the various countries.

At the end of the day, the Palestinians have suffered the most from the recent conflict. Sadly, their own leadership is responsible. Most Palestinians, and specially the children and the families who have lost everything, are innocent victims. For their sake the historical lesson must be clear. Freedom and Democracy must be defended at any cost. Racists, fascists and promoters of oppression and genocide must be opposed. Hamas is all of these things just like the Lebanese Hezbollah, despite the support they attract from the bizarre Swedish so-called left. Swedes, as lovers of peace and freedom, would be wise to encourage those who fight these forces of evil thousands of miles away or they might find them in their back yard. If they're not there all ready.

Crowd ban risks bolstering extremists

בעקבות ההחלטה לקיים את משחק גביע דייויס בין ישראל לשוודיה ללא קהל

Published in The Local – Sweden's news in Enlgish, March 2009 http://www.thelocal.se/18052/20090307/

I have never been a big tennis fan. In fact, the odds are that I wouldn't even have heard of the Davis Cup match between Sweden and Israel, taking place this weekend in Malmö, if it wasn't for the "Stop the Match-Boycott Israel" campaign which has been underway since December. The campaign organizers are doing their best to mobilize thousands of demonstrators to Malmö this weekend and according to Malmö police chief, Håkan Jarborg Eriksson, some extremists have stated that they want to "stop the match at any cost". 

Like it or not, sporting events are part of our culture and official matches between national teams often become political events. This is particularly true in Sweden. Many Swedes were in favor of boycotting the Olympic Games in China, for example. Others wanted to boycott the 2006 Football World Cup because it promoted prostitution and human trafficking in Germany. The Davis Cup itself has also been a source of controversy in the past. When Sweden played Rhodesia and Chile in the late sixties and early seventies there were many calls for cancellation and mass demonstrations were organized.

Many sports fans may object to it, but in reality sports and politics are both part of the public arena, and cannot always be separated. In a democracy people have the right to mix them together, to demonstrate and even call for boycotts. Still, municipal officials are expected to live up to their minimal responsibilities even in the face of an angry crowd. This is the reason that the decision made by Malmö's sports and recreation committee, to hold the Israel-Sweden match behind closed doors is so outrageous.

According to Bengt Forsberg, chairman of the committee, there was no political motive behind the decision. Though police had said the match could go ahead and that the public could be admitted, Forsberg's committee decided not to take the chance. "This is absolutely not a boycott", he explained, "We do not take political positions on sporting events. We have made a judgment that this is a high-risk match for our staff, for players and for officials". In other words, someone made a threat and the city of Malmö decided to cave in.

To many this may seem reasonable at first sight. Why take unnecessary risks? If there are concrete threats, it could be claimed, everything must be done to avoid casualties. But in this age of terror and violence where does this end?

Anyone who has been anywhere near a Stockholm derby football match, for example, couldn't miss the extensive police presence. Policemen on foot, on horse and in helicopters above try to maintain the peace, at an enormous cost to the tax payer, while large groups of drunken young men throw objects at the field, terrorize other spectators and get involved in large scale fights. The authorities, quite rightly, have decided time and again to fight hooliganism and protect peaceful football fans. It is, after all, a basic civil right to engage in sporting activities without being subjected to threats and violence. There has been talk of anti-hooliganism legislation, and the National Council for Crime Prevention even proposed treating hooliganism as organized crime. But in the case of the tennis match in Malmö, the combative rhetoric disappears and the ones who are punished are the fans instead of the hooligans. Why is this?

One explanation is that Mr. Forsberg and his committee aren't being entirely honest or they may be extremely naïve. Despite their claims, any decision at this level is political. Obviously, no one will stop the money making and extremely popular football league because of threats. In this case, freedom and democracy will prevail against the dark forces of violence. But when it comes to tennis match against Israel the attitude changes. Mr. Forsberg obviously doesn't care much about a match against a team from a country that a large part of his constituency hates anyway. I wonder if the good citizens of Malmö would approve of banning fans from a Malmö FF game because someone said he's so pissed off that he might hurt someone.

At the risk of being accused (yet again) of promoting paranoid theories of Anti-Semitism I'll add the following point: after giving in to threats such as the ones made by angry Anti-Israel demonstrators, why shouldn't the City Council of Malmö close down the Jewish cemetery and synagogue since they were already attacked and are definitely at a high risk of being attacked again. Why shouldn't pro-Israel demonstrations be banned since demonstrators are often met by angry stone-throwing mobs. In fact, why shouldn't local authorities close down the Israeli Embassy in Stockholm or the Jewish centre in Helsingborg, both of which have recently been attacked?

This scenario may have sounded unrealistic a few months ago, but the decision to ban the public from the Davis Cup match shows that it is more than possible. A few Jewish or Israeli targets may not affect most Swedes but it's a slippery road. If a few threats on a relatively minor sporting event can empty a 4,000 seat arena, just imagine what a real terrorist attack would do to Swedish society. Would a terrorist attack on a local bus close down the public transport system? Will night clubs and restaurants loose their licenses if they will are targeted by terrorists? Will municipalities say they prefer not to risk going on with daily life even when the police clearly say they can handle the work load? Regardless of political convictions, there must be a consensus that a modern freedom loving democracy has to protect itself against violent extremists. In the post 9/11 world, perhaps it's time for local authorities to realize that the times, they are a'changing.  

Another explanation for Malmö's City Council decision may derive from the very nature of the objections to the match. It's a discriminating decision that is a result of a discriminating campaign. Make no mistake, "Stop the match – Boycott Israel" is a legitimate campaign. I don't agree with what they say or with their political allies but no one can take away their right to express their objections to Israeli policies or to publicly sympathize with the Palestinians in Gaza. It's true, some of them have said terrible things and spread vicious lies (such as comparing Israel to the Nazis); some have actively supported terrorist organizations, but their right to express themselves remains. Still, anyone who wants to see the bigger picture should be careful with boycotts. They are seldom effective and tend to end up hurting the wrong people, and although it is tempting to make comparisons to boycotts like the one against South African apartheid, the analogy is wrong.

The conflict in the Middle-East is nothing like that in South Africa and a boycott policy against one side in it is simplistic at best and biased, unbalanced and hypocritical at worst. This is not to say that Israel cannot be criticized, but Swedes should be careful when using a tool as powerful as boycotts. Sweden had no problem participating (and winning twenty medals) in the 1936 Berlin Olympics under Hitler or participating in the Beijing games despite China's massive violations of Human Rights. Hundreds of demonstrating students were killed by government forces just days before the 1968 Mexico-City Olympic Games, but that didn't "Stop the Match" for Swedish athletes just like the British soldiers who shot unarmed civil right activists in Derry, Northern Ireland didn't bring about any boycotts against English products or English cultural and sporting events.

Does this make the calls for boycotting the Davis match against Israel invalid? Of course not. But it would imply that Israel is worse than Nazi Germany and that Israeli policies brought about events more severe than the Irish Bloody Sunday, the Mexican Tlateloco Massacre and the events of Tiananmen Square all combined! It is clear what kind of people make claims like this. What isn't clear is how the Swedish government allows a situation where local officials impose such extreme policies and onions in a matter which is, after all, a national issue, not a local one.

And here's one last thought for the demonstrators in Malmö who must be very proud of the exposure their campaign has received these last couple of months. They gained support, their case is all over the media and they even forced local officials to close the controversial match to the public. But here is a word of advice: don't be too pleased with Malmö's decision to give in to threats. The same authorities that cannot stand up to today's threats will not stand up to those of tomorrow.

What started as threats against tennis players and fans could easily lead to threats by ultra nationalists against immigrants or Neo-Nazi threats against Mosques and Madrasahs. "The ultimate weakness of violence", Martin Luther King once said, "is that it is a descending spiral, begetting the very thing it seeks to destroy. Instead of diminishing evil, it multiplies it".

אדם הראשון

המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו של אלבר קאמי רושם עמוק. והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. מסע אישי בעקבות חייו ויצירתו של אלבר קאמי.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il  

"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע". נדמה לי שהייתי עדיין בתיכון כשפתחתי בפעם הראשונה ספר של אלבר קאמי והפתיחה המוחצת הזאת, של "הזר", תפסה אותי מיד. היה בספר הזה בדיוק מה שחיפשתי אז. הוא היה אמיתי והוא היה כנה עד כאב. גיבור הספר, מרסו, לא היה שותף לזיופים ולאשליות של התרבות האנושית והוא העביר בצורה מתומצתת ובגוף ראשון מסר חד וברור. בעולמו לא היו אלוהים או ערכים אוניברסאליים, לא הייתה אמת מעבר לזאת הנקלטת בחושים ולא הייתה וודאות מעבר לזו של המוות. חייו האבסורדים היו שגרה שברירית וחסרת משמעות.

לא אתיימר לדעת מה מעניין תלמידי תיכון אבל נדמה לי שלאנשים צעירים יש נטייה לחפש משמעות ותוכן לחייהם והם יורים לכל הכיוונים. חלקם מנסים אומנויות שונות, אחרים מתנסים בספורט, בבידור או במעורבות חברתית. אותי, בנוסף לעניינים ההורמונאליים הרגילים, עניינו שאלות מוסריות ופוליטיות. ב "הזר" ובספר השני של קאמי שנפל לידי, "המיתוס של סיזיפוס" מצאתי תשובות טובות. למדתי שבאמצעות תודעה מפוכחת וריאליסטית ניתן למצוא בחיים משמעות, אולי אפילו אושר. קאמי טוען שם שהאדם יכול לאמץ את הקיום האבסורדי, לעמת את שאיפתו למשמעות עם חוסר המשמעות של הקיום ולהגיע לפיוס עם המציאות. בכל מקרה, כתלמיד תיכון, זה נשמע לי טוב. מאוחר יותר שיניתי קצת את דעתי ומעניין לציין שכך עשה גם קאמי, אך עמדת הפתיחה הזאת הייתה נקודת המוצא למסעו הרעיוני של קאמי ולמסע שהחלטתי אני לערוך בעקבותיו, קרוב לעשרים שנה אחרי שקראתי לראשונה את "הזר".

לא נסעתי בעקבות קאמי רק בגלל זיכרונות ילדות והעובדה שתמיד אהבתי את יצירותיו. רציתי למצוא את המקור למילים שלו שבעיני היו תמיד מרגשות ומדויקות אך גם אקטואליות ורלוונטיות. אולי זה מפני שבניגוד לסופרים רבים, קאמי היה שקוע עמוק במאורעות תקופתו ובחיי זולתו. המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו רושם עמוק, והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. כך, כשחייו הופכים למסע מקביל לתנועת ההיסטוריה ולפיתוליה, רעיונותיו השתנו והתפתחו. כשיצאתי לדרך נדמה היה לי שמסע בעקבותיו של קאמי יוכל לתרום משהו למסע חיי שלי. חשבתי שהחיפוש אחר סופר שמלווה אותי כבר שנים רבות יוכל להראות לי כיוונים חדשים, להעניק תובנות חשובות. וכך היה.

הרובע הלטיני

אלבר קאמי נולד בנובמבר 1913 במונדובי, אלג'יריה למשפחה ממוצא אירופי. בגיל שנה הוא נתקל חזיתית לראשונה בזוועותיה של המאה העשרים כשאביו נהרג במלה"ע הראשונה. יחד עם אמו ואחיו הוא עבר אז לבית סבתו בשכונה ענייה של העיר אלג'יר. למרות מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, הצליח קאמי לרכוש השכלה בעזרת מורים שטיפחו אותו והוא הפך במהלך שנות השלושים מילד חובב כדורגל ששיחק עם חבריו על חוף הים תחת השמש של צפון אפריקה, ליוצר, אינטלקטואל ואדם פוליטי. הוא הקים תיאטרון, הצטרף למפלגה הקומוניסטית וסולק ממנה, כתב בעיתונים, פרסם מסות וסיפורים קצרים וטייל באירופה. תוך כדי התמודדות עם מחלת השחפת שהתגלתה אצלו, הוא הספיק גם להתחתן ולהתגרש.

במרץ 1940 עבר קאמי לפריז ומסעי בעקבותיו החל כאן, בעיר האורות, בגדה השמאלית של הסיין. קאמי חי שנים רבות בין הביסטרואים, מוסדות ההשכלה הגבוהה, חנויות הספרים והגנים הציבוריים של שדרות סן-מישל, סן-ז'רמן ורספייל. כאן, ברובע הלטיני, בשדרות הרחבות ובסמטאות הצרות שביניהן, מצאתי את פריז שלו. את הוטל מדיסון איתרתי בשדרות סן ז'רמן. קאמי חי כאן במשך כמה חודשים ב 1940, במהלכם הוא עבד בעיתון פארי-סואר והשלים את "הזר". הוא לא אהב במיוחד את העיר. "העצים שחורים והשמים אפורים", הוא כתב ביומנו ותיאר את האווירה כ"מלנכוליות אלגנטית". כנראה שלא היה פשוט להיות זר בעיר הגדולה, כי כתייר, כמעט שבעים שנה אח"כ, לא מצאתי במדיסון מלנכוליות, רק בניין יפה, עטור מרפסות עדינות ופרחים אדומים במרכזו של רחוב מלא חיים. לא רחוק מן המלון, ברח' סבסטיאן-בוטין, ממוקם עדיין בניין ההוצאה-לאור "גלימאר", בה קאמי פרסם את יצירותיו ועבד כלקטור במשך שנים רבות. קאמי גם יצר קשרי חברות עם בני משפחת גלימאר, בעלי ההוצאה, בהם מישל, אחיינו של המייסד גאסטון גלימאר, שהפך לחבר קרוב.

בין המלון לבית ההוצאה-לאור, בשד' סן-ז'רמן 172, מצאתי את קפה דה-פלורה, שהיה בשנות הארבעים מקום מפגש מרכזי לאומנים ואינטלקטואלים פריזאים. היום מבקרים בו בעיקר תיירים אך הוא נראה בדיוק כמו בימים בהם אנשים כמו פאבלו פיקאסו וסימון דה-בובאר נהגו לשבת בו. בחוץ, עומדים שולחנות עגולים ופונים לרחוב. בפנים, מלצרים לבושים בשחור-לבן אלגנטי, מתרוצצים בין השולחנות. אדום וחום הם הצבעים הבולטים ויחד עם הבאר, הם מעניקים למקום ארשת רצינית ומכובדת. קאמי נהג להיפגש כאן עם ידידו הקרוב, ולימים אויבו המר, ז'אן-פול סארטר, שאפילו הכניס את בית-הקפה לכתביו. "בית-הקפה על אווירתו רווית העשן ורחשי קולותיו, על שאון תחתיות הספסלים המתנגשות והצעדים שממלאים אותו הוא הוויה במלואה", הוא כתב. היו אלו תחילת ימי הכיבוש הגרמני, קאמי חזר אז לפאריז לאחר שעזב אותה לזמן מה, ומצא בה אווירת מצור של פטרולים צבאיים, הפסקות חשמל והקצבות מזון, אבל גם חיי יצירה שנמשכו למרות נוכחותם של הנאצים. מחזות הועלו, בתי קולנוע פעלו וספרים המשיכו לצאת לאור.

הרובע השני

בקיץ 1943 קאמי עשה מעשה. כמו כל אדם שחי בתקופה של ליקוי מאורות אנושי, הוא נדרש לבחור האם ישתף פעולה עם הרוע, יתעלם ממנו או ילחם בו. קאמי מתאר את פריז של תקופה זאת כ"עיר שנשלל ממנה הכל, ללא אור וללא אש, מורעבת, אבל למרות זאת קומתה לא שחה". ההחלטה לא התקבלה בקלות וגם לא במהירות, כנראה בגלל ההתרחשויות הרבות בחייו של קאמי באותה תקופה. הוא נישא שוב (לפראנסין פואר, אשתו עד ליום מותו), ספריו הראשונים יצאו לאור, הוא ביקר באלג'יריה ועבר טיפולים לשחפת. אבל החשיפה למעשי הנאצים ולפועלה של ההתנגדות הצרפתית, הרזיסטאנס, הכריעו את הכף. בגיל 30 קאמי הצטרף למחתרת. מעונו בתקופה זאת היה סמוך למלון לה-לוטטיה, בניין גדול ואפור במרכז שד' רספיל. היום מונפים עליו דגלי צרפת ורק שלט קטן מספר לעוברים ושבים שכאן, לפני 65 שנה, הייתה מפקדה נאצית ובמקום שמונף היום הטריקולור הצרפתי הונפו צלבי-קרס. כך הפך קאמי, ממש מתחת לאפו של הגסטאפו, לעורך עיתון המחתרת "קומבה".

המערכת של קומבה הייתה בצד השני של הסיין, ברח' ראומור. הרחוב הרחב המשובץ בתים בני יותר ממאה שנה חוצה אזור מרכזי לתעשיית הטקסטיל ולעולם הפיננסי. היום ממוקמים בו משרדים ובתי-עסק מתחום האופנה. מעבר לפינה, ברח' סנט-דניס, נמצא אזור מפוקפק של מרכזי זנות וחנויות סקס בשכנות למגורים זולים של צעירים, מהגרים ועובדים זרים. המלונות הצנועים והמסעדות הזולות משכו גם אותי לקבוע את משכני באזור. מצויד בטקסטים של קאמי, במפות, תמונות וביוגרפיות, יצאתי לחפש את קו המחשבה שהוביל את קאמי מחיי הבוהמה של הגדה השמאלית לפעילות מחתרתית, כאן ברובע השני של פריז. קאמי הבין אולי, עם התפשטות הנאציזם באירופה, שלרעיונותיו הקדם מלחמתיים יש משמעויות קשות. אם אכן אין אלוהים ואין ערכים אוניברסאליים, מה ימנע רצח, טרור ושנאה? הוא כותב לחבר גרמני דמיוני ביולי 1944 "אתם שיערתם, כי בהיעדר מוסר אנושי או אלוהי, הערכים היחידים הם אלו השולטים בעולם בעלי החיים, דהיינו האלימות והעורמה. מכאן הסקתם שהאדם הוא אין ואפס ושניתן להמית את נשמתו". קאמי עובר מהפך, "אני לעומתכם, בחרתי בצדק", הוא כותב, "עדיין סבור אני שלעולם הזה אין משמעות עליונה. אבל ברי לי כי למשהו בעולם הזה יש משמעות, וזה האדם, משום שהוא הייצור היחיד התובע שתהיה לו משמעות". קאמי מורד באבסורד, בהפיכת האדם לאל, לטובת השאיפה לאושר, לצדק ולסולידאריות.

בביקור במטה ההיסטורי של "קומבה" נזכרתי עד כמה הפך קאמי רלוונטי בעבורי כשהתחלתי לעסוק בחינוך ובייחוד בהוראת נושא השואה. חיפשתי אז מקור ספרותי שיש בו, בנוסף לתיאורי הזוועה, גם קריאה למאבק ואמירה הומניסטית ברורה. את אלו מצאתי אצל קאמי שהבין בזמן המלחמה שמי שאיננו מתנגד, הוא שותף לרוע. האמת הזאת מלווה אותי מאז. לפעמים, כמקור כוח, לפעמים כביקורת עצמית. העיתון שקאמי ערך יצא כל כמה שבועות והגיע לתפוצה של כרבע מיליון. הוא היה כוח מניע לתנועת "קומבה" שעסקה בפעולות ריגול, פיגועים, מעשי חבלה, ואספקת מזון. קאמי, שאחז בעט ולא בנשק, תרם את החוסן הרוחני. למרות שהקשיים היו רחוקים מאלו של הלוחמים בגטאות וביערות של אירופה הכבושה, פעילי עיתונות המחתרת חיו בסכנה מתמדת. רבים נתפסו, התאבדו או נשלחו למחנות ריכוז. ב 1945 נגמרה המלחמה, ובעבור אלו ששרדו אותה החל עידן חדש.

ניו-יורק

חמש השנים שאחרי המלחמה היו לקאמי שנים עמוסות. תאומים נולדו לו ולפראנסין, הוא כתב פרוזה ועיתונות, ביקר באלג'יריה וניהל רומן עם שחקנית ממוצא ספרדי בשם מריה קזרס, רומן אחד מבין רבים. אלו השנים בהן הפך קאמי לסופר-סטאר. הוא היה למעין מורה-דרך אופנתי, הוא נראה כמו המפרי בוגרט ונהנה ממנעמי החיים. היה כנראה משהו בדמותו של לוחם המחתרת, המהגר האלג'יראי וההוגה המקורי שהיה לו פוטנציאל למשוך לא רק קהל צרפתי אלא גם קוראים בעולם כולו. כש"הזר" עמד לצאת לאור בפעם הראשונה באנגלית, מסעו של קאמי עבר את האוקיינוס והגיע לניו-יורק סיטי.

רחובותיה של ניו-יורק שונים מאוד מרחובותיה של פריז ובוודאי מאלו של אלג'יר. כל מי שמגיע אליהם בפעם הראשונה עומד נפעם מול הגודל והעוצמה. קאמי, שבילה כאן את האביב של 1946 בחסות הממשלה הצרפתית, הגיע באונייה מיבשת שהייתה עדיין בחורבות. הוא בוודאי היה בהלם. הוא התגורר במלון ברח' 17 ואח"כ בדירה בסנטרל-פארק ווסט. הוא עסק בעיקר בהרצאות ומפגשים ספרותיים. הוא לא התבייש גם לעשות קניות, לעלות במשקל ולטייל בעיר. הוא ביקר בצ'יינה-טאון ובהארלם, ראה את איטליה הקטנה, התרשם מגן החיות שבפארק והרחיק עד לקוני-איילנד ולהרים שמצפון לעיר. במיוחד הוא אהב את לילות השתייה והשכרות בשכונת הבאורי ואת השיחות עם חברים חדשים שהכיר. "אהבתי את ניו-יורק ואת העוצמה שלה המשאירה אותך לעיתים עם חוסר ביטחון ומיאוס", הוא כתב וסיכם: "לעיתים אדם זקוק לגלות".

בזמן הביקור בניו-יורק החזיק קאמי במטענו את כתב היד של ספרו הבא, "הדבר" שיפורסם ב 1947. הפעם, גיבוריו של קאמי אינם פאסיביים, הם נאבקים במגיפה שהשתלטה על העיר אוראן וקוטלת את תושביה. המחלה מסמלת את הטוטאליטריות ואי-הצדק שלא חלפו מהעולם למרות שמלה"ע באה אל סופה. נקודת המוצא של הספר היא שהאדם הוא יצור חברתי ושהאחר איננו הגיהינום, אלא זה התובע התקוממות נגד המצוקה. "אין לי נטייה לא להרואיזם ולא לקדושה", אומר דר' רייה, מגיבורי הספר, "מה שמעניין אותי הוא להיות אדם". דווקא בניו-יורק, הכרך הענק והמנוכר, הרהרתי, בעקבות קאמי, על מה שקושר בין בני האדם, על מחויבותם הבסיסית לחברה. קאמי הבין שחוסר האמונה והאבסורד הם מבוי סתום המובילים לחברה של רצח ואימה. הוא הבין, ואני בעקבותיו, שיש גם דרך אחרת. קאמי קרא לזה מרד. בשבילי, המרד לא היה קרבות מחתרת או הפגנות בסורבון, אלא פעילות חינוכית ומעורבות חברתית. קאמי תמיד היה מקור השראה לפעילות זו, כל עוד היא נמשכה.

סטוקהולם

שוודיה קפואה בתחילת דצמבר. בימים הכי קצרים בשנה היא עוטה לעיתים כיסוי לבן וחגיגי. לעיתים, עם זאת, היא אפורה וקודרת. זוהי תקופה חגיגית בצפון אירופה, קצת לפני חג-המולד והשנה החדשה. בסטוקהולם, דצמבר מקבל מימד חגיגי נוסף מכיוון שבעשירי בו מוענקים בה פרסי הנובל היוקרתיים. ב-1957 הגיע לכאן אלבר קאמי כדי לקבל את פרס הנובל לספרות. האולם בו נערך הנשף החגיגי לאחר חלוקת הפרסים לא השתנה בהרבה מאז. הוא נמצא בבניין העירייה, על גדות אגם מלארן. זהו בניין חום ומלבני, בצידו האחד מגדל גבוה, מעוטר בשלושה כתרי זהב, בירכתיו גן פסלים מהודר על שפת המים. כשאני מבקר במקום אני חושב על קאמי, זוכה מפתיע וצעיר יחסית, העומד על דוכן הנאומים, מעט נבוך ומדבר על משימת דורו: "עלינו למנוע מהעולם להשמיד את עצמו. אנו יורשי היסטוריה מושחתת של מהפכות נפל, טכנולוגיה שיצאה משליטה, אלים מתים, אידיאולוגיות שחוקות ואינטליגנציה שהפכה למשרתת של שנאה ודיכוי… הדור שלנו חייב, במרוץ מטורף נגד השעון, לכונן שלום ללא שיעבוד בין האומות, לייסד עבודה חדשה ותרבות מחודשת, לכונן מחדש את ארון-הברית".

וקאמי עסק בזה כל הזמן, הוא פעל נגד משטרו של פרנקו בספרד, נגד אימי המלחמה הקרה ועונש המוות. הוא הפגין, כתב מכתבים, חתם על עצומות והתבטא במגוון רחב מאוד של נושאים. אך הנושא הרגיש ביותר היה תמיד אלג'יריה. זו השיגה אותו גם בשוודיה הרחוקה. אלג'יריה הייתה אז עדיין קולוניה צרפתית וכשהחלו תביעות לעצמאות, קאמי תמך, בניגוד לעמדת השמאל, בפתרון של אוטונומיה או פדרציה ולא במדינה עצמאית. בזמן שארגון האף-אל-אן ביצע פיגועים באוכלוסייה אזרחית והצרפתים הגיבו בדיכוי צבאי, קאמי קרא להפסקת אש ולשחרור לאומנים ליברליים שהיו צפויים לעונש מוות. בינתיים בסטוקהולם, סטודנט מקומי ממוצא אלג'יראי תוקף את קאמי בזמן הרצאה באוניברסיטה. "לא עשית דבר למען אלג'יריה!" הוא זועק וקאמי המרוגז משיב שהוא תומך בפיתרון צודק של שתי אוכלוסיות החיות בשלום ושוויון. "תמיד גיניתי את הטרור שפועל בצורה עיוורת ואשר יכול להלום באמי או במשפחתי", הוא תקף, "אני מאמין בצדק, אך לפני הצדק אגן על אמי". העימות דעך מהר אך הוא היה רק קצה הקרחון.

בסטוקהולם, כמו בבירות אירופאיות רבות, אני מוצא עדיין את סוג השמאל שקאמי נתקל בו בשנות החמישים. אלו השמאלנים שמוציאים שם רע לשמאל, שתומכים בחמאס, מחרימים את ישראל וצווחים שארה"ב גרועה יותר מגרמניה הנאצית. הם מארגנים הפגנות עטורות כאפיות ותמונות של טרוצקי, הם מתנגדים לקידמה ולפשרה ותומכים במפלגות מוות למיניהן, בפונדמנטליסטים דתיים וארגוני טרור. קאמי, בשלב זה של חייו, מאבד את סטאטוס כוכב-הרוק שלו בגלל העימות עם האורתודוכסיה השמאלית של אירופה. ב-1951 יצא לאור "האדם המורד" שסיבך את קאמי עם השמאל הצרפתי בגלל התנגדותו למפלגה הקומוניסטית ולטרור הסטליניסטי. קאמי, שהעדיף אמירה הומניסטית טהורה, הותקף כפשרן ובוגד. התקפות אלו הובילו לשנים קשות של דיכאון, מחלות ובעיות משפחתיות. קשה מכל היה העימות עם שותפו בעבר ז'אן-פול סארטר שחשף פרצוף מכוער במיוחד, מנדה ומחרים.

המרד של "האדם המורד" הוא מרד חברתי באבסורד של הבריאה כולה, בו מסרב האדם לתנאי קיומו, מוותר על הצדק האלוהי שהכזיב ועושה את העבודה בעצמו. בניגוד לפוליטיקה המקדשת את כל האמצעים, המרד הוא היענות לנתבעות האחר אך גם הצבת גבול, הוא נובע מאהבת האדם כיצור אנושי, לא כיצור מופשט. דברים אלו היו מאוד לא אופנתיים בסטוקהולם ופריז של שנות החמישים. רבים מיריביו של קאמי היו מושקעים אז בפרויקטים פוליטיים שהובילו לשעבוד של מחנות ריכוז והוצאות להורג. פרס הנובל עורר גם הוא התקפות שהוקיעו את קאמי כמתמסד וריאקציונר. בשלב מסוים נמאס לקאמי מהמאבקים. בספטמבר 1958, הוא נכנס למכוניתו ונסע דרומה. הוא עבר בדרכו כפרים קטנים, כרמים, ושדות פתוחים, כשכבישיה של מרכז צרפת מובילים אותו לפרובאנס ולכיוון הים התיכון שחופיו היו, מאז ילדותו באלג'יריה, המפלט האמיתי שלו.

לורמרין

לורמרין היא עיר קטנה בדרום צרפת. היא יושבת בצל הרים ומוקפת בשדות וצמחיית פרא. היא בת כמה מאות שנים וחיים בה מעט יותר מאלף תושבים. יש בה כיכר נעימה עם כמה בתי קפה בצל העצים, יש בה בית עירייה, כנסייה ומבצר עתיק. קאמי רכש כאן בית ישן כמקום מפלט מהכרך הפריזאי, הגדול והעוין. כשהגעתי ללורמרין הבנתי מדוע בחר בה קאמי. היא יפיפייה, בתי האבן שלה מכוסים בצמחייה, הרחובות המתעקלים מלאים בקשתות, בחלונות מעוטרים ירוק ובשלווה יומיומית. כאן רוחו של קאמי כמו הסבירה לי את עצמה ונתנה לי עוד משהו. היא סיפקה השראה שכל אחד זקוק לה כשהוא נקלע לתקופה של גלות או בדידות. לא פשוט להפוך מקונסנזוס לשוליים וקאמי, שהיה גולה בנשמתו וזר ברוחו, לא וויתר על ייעודו ויצירתו, הוא כמו הסביר לי שהשינוי בתפאורה לא חייב לגרור שינוי בתוכן. להיפך, קאמי תכנן כבר מחזור יצירה חדש. לאחר השלילה של האבסורד והתגובה שבמרד, חדר ליצירתו נושא חדש – האהבה.

קצת לפני שזכה קאמי בנובל הוא פרסם את "הנפילה". זהו מונולוג של אדם אשר איננו נענה למחויבות אנושית בסיסית ולתביעת האחר. נפילתו של קלמאנס, גיבור הספר, היא נפילתו של העד השותק לנוכח הרוע, זה שנשמתו נהרסת לנוכח התבוננותו האדישה במצוקה. כעת ניגש קאמי לכתוב את המוצא לטרגדיה. לא תזה פילוסופית מורכבת אלא רומן אוטוביוגרפי על רקע הים התיכון, בו מנסה קאמי למצוא בחיים האמיתיים והחד-פעמיים אושר פשוט מתוך היחסים עם הזולת והעולם. כן, גם ע"פ קאמי, האהבה היא הפיתרון. אך זהו לא וויתור על אקטיביזם אלא שימת דגש על האמפתיה, על הפעולה הצנועה, האחראית והאמיצה כדרך חיים. והאויבים הם רבים – האשליות המטאפיזיות, הקונפורמיזם, שיגעונות הגדלות והאלימות. האדם, כיצירה חד-פעמית ומופלאה, הוא המרכז ושמירה על צלם האנוש היא המדד לפעולתו. לימים יקרא הספר "אדם הראשון".

 גלותו הכפרית של קאמי לא הייתה מושלמת, הוא המשיך לקיים קשרים עם העיר הגדולה, עם חבריו ונשותיו, הוא כתב ללא הפסק וחזר לעבודה בתיאטרון. הגלות, שהצליחה להוציא ממנו את הפסימיות והציניות של "הנפילה", גרמה לכך ששנות השישים, שהיו מעבר לפינה, נראו כתחילתה של תקופת יצירה והתחדשות. ביום השלישי של העשור החדש, יצא קאמי, יחד עם ידידו והמוציא-לאור שלו, מישל גלימאר, מלורמרין לפריז. זו הייתה אמורה להיות נסיעה ארוכה, מלווה בשיחה נעימה וארוחות טובות. ברכב היו גם בני משפחתו של מישל, ז'אנין ואן. קאמי נשא איתו את דפי כתב-היד הלא מושלם של "אדם הראשון" וגם כרטיס רכבת לפריז בו החליט קאמי, ברגע האחרון, לא להשתמש.

ווילבלווין

בצהרי יומה השני של הנסיעה, סטתה המכונית הנהוגה בידי מישל גלימאר מהכביש הישן בין סנס לפריז והתנגשה בעץ. מישל נפצע אנושות, שתי הנשים במושב האחורי לא נפגעו. אלבר קאמי נהרג במקום. גופתו הובאה כעבור זמן קצר לכפר הסמוך, ווילבלווין. בן 46 היה במותו. כך הסתיים מסעו של האדם שנהג לומר כי אין דבר שערורייתי יותר ממותו של ילד ואין דבר אבסורדי יותר ממוות בתאונת דרכים. מישל גלימאר נפטר כעבור ימים אחדים, סארטר פרסם הספד אמביוולנטי על קאמי בעיתונות הפריזאית ו"אדם הראשון", שדפיו חולצו מהבוץ בזירת התאונה, המתין בסבלנות עד ליציאתו לאור ב 1994. יותר משלושים שנה.

כשהגעתי לווילבלווין, מצאתי עיר קטנה ואפורה. אחרי שחלפתי על פני הכנסייה והאנדרטה לזכר חללי מלה"ע הראשונה, מצאתי את בניין העירייה, אליו פונתה גופתו של קאמי. הבניין איננו מרשים, חלונותיו גדולים, גגו מכוסה רעפים ודגלים של צרפת והאיחוד האירופי מונפים מעל הכניסה. מגרש החנייה היה ריק, גשם התחיל לרדת והמקום כולו שידר אווירה מזרח-אירופית משהו. על אי-תנועה מוזר ברחוב הנטוש שמול בניין העירייה מצאתי אנדרטה עליו הוטבע קלסתרונו של קאמי ומתחתיו ציטוט מ"המיתוס של סיזיפוס": "עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם".

קאמי לא נקבר ליד גדולי האומה, בפריז, אלא בלורמרין, מקום מפלטו. את מסעי בעקבותיו סיימתי גם אני שם. הלכתי במורד הרחוב שהיום נקרא על שמו של קאמי, בין הבתים הנמוכים והצבעוניים, עד שהגעתי לפאתי הכפר שם מצאתי בין עצי הזיתים והתאנים את בית-האבן בו הוא התגורר. מסע ההלוויה של קאמי החל כאן ואת הצעידה לבית העלמין עשיתי כשבליבי תיאור בית-העלמין ב"אדם הראשון". קאמי כותב על בני-האדם המנסים ללמוד לחיות בלי שורשים ובלי אמונה, שעומדים להיבלע סופית באלמוניותם והעקבות היחידים שהם השאירו על פני האדמה, לוחות האבן הלא קריאים בבתי-הקברות, עומדים להימחות. "כולם יחד חייבים ללמוד להיוולד למען האחרים", הוא מסכם, "למען הערב-רב הענקי של הכובשים המסולקים כעת, שקדמו להם בארץ הזאת ועכשיו עליהם להכיר באחוות המוצא והגורל הקושרת אותם עמם". שלט קטן הוביל אותי מהכביש הראשי אל שביל צדדי ומוצל שבסופו שער ברזל. כשפתחתי את השער נגלה לעיני בית עלמין קטן, ריק מאדם. את קברו של קאמי מצאתי מיד.

הצמחים כמעט מכסים את האבן המלבנית. אין פסלים, אין ציטוטים, רק שם ותאריך. "צל שחור, החזיר אותו אל נוף הקברים והשמים הסובב אותו", כך גיבורו של "אדם הראשון" המוצא את קבר אביו, "הגיעה השעה ללכת, לא היה לו מה לעשות פה עוד. אבל קשה היה לו להיפרד מן השם הזה, מן התאריכים האלה… נדמה לו שהוא עומד לנטוש אותו שוב". כך בדיוק הרגשתי גם אני מול קברו של קאמי. התעכבתי דקה נוספת ליד הקבר, רציתי לעשות עוד משהו לפני שאלך. את יצירתו של קאמי איש לא יוכל להמשיך, גם את חייו איש לא יוכל להשלים אבל משהו בכל זאת נשאר. נזכרתי בשיר ישן של לאה גולדברג ורשמתי כמה מילים ממנו על פתק. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", כך אולי נכון לסיים את המסע, "ומותר, ומותר לאהוב". הנחתי את הפתק תחת אבן קטנה, סמוך לקבר, יצאתי החוצה וסגרתי את השער מאחורי.

קפה דה-פלורה, הרובע הלטיני, פאריז. צילם דיויד סטברו.
לורמרין. צילם: דיויד סטברו.
ווילבלווין. צילם: דיויד סטברו.
ווילבלווין. צילם: דיויד סטברו.
חצר בניין העירייה של סטוקהולם. צילם: דיויד סטברו
באורי, ניו-יורק סיטי. צילם: דיויד סטברו.
קברו של קאמי. צילם: דיויד סטברו.

לידתה של אימפריה

תאהבו את זה לא, אנחנו חיים בתקופה האמריקאית. כמו שיוון הייתה מרכז העולם לפני 2,500 שנה, כך ארה"ב היא המוקד סביבו נעה האנושות בימינו. כך לפחות בינתיים. וושינגטון היא מרכז הכוח הפוליטי החשוב בעולם, ניו-יורק סיטי היא המרכז הפיננסי והתרבותי, האנגלית היא השפה של כולם והדולר, חלש ככל שיהיה, הוא המטבע של כולם. למרות משברי האנרגיה, הנדל"ן והאשראי, אנחנו חיים בתקופה האמריקאית, לפחות עד שהענקים מאסיה ייטלו את הבכורה או שהדוב הרוסי יאפיל על האימפריה הנסוגה. ואם ארה"ב היא מרכז העולם, בוסטון היא הרחם שהוליד אותה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

היא אחת הערים העתיקות בארה"ב. היא נוסדה ב-1630 וחיים בה כמעט 600,000 תושבים. היא בירתה של מדינת מסצ'וסטס והעיר החשובה ביותר בניו-אינגלנד. במשך מאות שנים היא התבססה כמרכז של פעילות כלכלית וכמקום מושבה של חלק נכבד מן העלית האקדמית והפוליטית האמריקאית. אבל חשיבותה של בוסטון היא מעבר לזה – אפשר לומר שכפי שהרצל ייסד בבאזל את המדינה היהודית, כך, במובנים מסוימים, נוסדה בבוסטון ארצות-הברית. ההיסטוריה העניקה לעיר מקום מרכזי בשרשרת האירועים שהפכה 13 קולוניות אנגליות ביבשת אמריקה הנידחת למדינה עצמאית שהפכה, עם השנים, למעצמה עולמית. כך, יכול טיול בבוסטון להפוך למסע בעקבות הולדתה של האימפריה.

רוב האתרים ההיסטוריים בבוסטון ממוקמים, לנוחיות המטיילים, במסלול הליכה עירוני מושקע ואינפורמטיבי הנקרא "דרך החירות" (THE FREEDOM TRAIL). אורכו הוא כארבעה קילומטרים ותחנותיו משובצות לאורך סימון אבנים אדומות (לעיתים פס בצבע אדום). התחנות כוללות כנסיות, בתי עלמין, מוזיאונים, פארקים, מבנים היסטוריים ואונייה אחת. הדרך, המספרת את סיפור המאבק לעצמאות של ארה"ב, הפכה בעבור אמריקאים ותיירים רבים לשילוב של יום טיול עם שיעור היסטוריה.

מי שמגיע היום לתחנה הראשונה של המסלול (BOSTON COMMON) מוצא שם את אחד הפארקים העירוניים הגדולים בארה"ב. הוא תחום ע"י הרחובות צ'ארלס, טרמונט וביקון(CHARLES, TREAMONT, BEACON) ובצידו השני עומד בית הנבחרים של מסצ'וסטס בעל כיפת הזהב (שהוא התחנה השנייה בדרך החירות). בגרסתו הנוכחית ניתן למצוא בפארק מדשאות, עצים, ספסלי ישיבה ומרכז מבקרים. למרות שמדי פעם נערכות שם הפגנות ואספות פוליטיות, האגם, המזרקה ושבילי ההליכה מקנים למקום אווירה של שלווה ירוקה בלב הכרך. זה לא היה המצב ב-1775, אז נערכו בפארק הכוחות הבריטים לפני היציאה לקרב נגד המורדים האמריקאיים. אבל הקרבות האלו הם כבר חלק מסוף הסיפור. את תחילתו יש לחפש במקום אחר.

בפינת הרחובות דבונשיר וסטייט (DEVONSHIRE AND STATE), במקום בו נמצאת התחנה התשיעית בדרך החירות, התחילה בבוקרו של החמישי במרץ 1770, תקרית לא פשוטה. היה זה סכסוך מקומי שהפך לקרב המונים. שורשיו היו נעוצים כבר שלוש שנים קודם לכן בהחלטת הבריטים להטיל מיסים על סחורות מיובאות לקולוניה האמריקאית כמו נייר, תה וזכוכית. מיסים אלו ואחרים עוררו התנגדות עזה דבר שהביא לנוכחות צבאית בריטית בבוסטון. המתח הגיע לשיאו באותו בוקר כשמריבה בין אזרח לחייל בריטי הידרדרה לקרב רחוב המוני של מקלות ואבנים. בסופו ירו החיילים כמה יריות לעבר ההמון הזועם וגרמו למותם של חמישה אזרחים. מכאן לא ניתן היה לעצור את הידרדרות היחסים בין האמריקאים לבריטים. מקום האירוע, שכונה לימים הטבח של בוסטון (THE BOSTON MASSACRE), מסומן במעגל אבנים אפורות על אי תנועה.

העצמאות האמריקאית בסוף המאה ה-18 הייתה שיא של תהליך מורכב שהתחיל עוד שנים רבות קודם לכן, לא תוצר של קרב רחוב שיצא משליטה. סבך של אינטרסים כלכליים ומדיניים גרם לעימות שהיה על פני השטח סכסוך סביב מיסים וחוקים מגבילים שהטילו הבריטים על נתיניהם בלי לאפשר להם ייצוג בפרלמנט בלונדון. למעשה היו כאן גם מאבקים נוספים – מאבק של הבריטים באימפריות הספרדיות והצרפתיות שגם להן היו קולוניות באמריקה, מאבק בתוך האצולה הבריטית עצמה ומאבק על תצורותיה של הכלכלה הגלובלית בעולם החדש. לתבשיל הזה נוספו שלל תיאוריות דתיות, כלכליות ופילוסופיות. כל אלו הביאו להתפרצות מלחמה שנמשכה יותר משבע שנים וגבתה עשרות אלפי קורבנות.

העיר הכי אירופאית באמריקה

למרות שבוסטון היא אחת הערים המרכזיות בארה"ב ולמרות חשיבותה הכלכלית והפוליטית היא קומפקטית למדי. רחובותיה מלאים אמנם בגורדי שחקים ובנייני משרדים מודרניים אך אלו משקיפים על פנסי רחוב דקורטיביים, פסלים עתיקים ודוכני שווקים. הטיול לאורך דרך החירות חושף בלב העיר כנסיות עתיקות, בתי עלמין ישנים ובתי אבן נמוכים שיחד עם הרחובות הנקיים והמטופחים מעניקים לכרך המודרני תחושה אירופית משהו, רחוק מהחספוס, הקשיחות ותחושת המרחבים האינסופיים שמאפיינת נופים אורבאניים רבים באמריקה. אחד מבתי האבן ההיסטוריים האלו הוא בית האסיפות הדרומי שהיה בזמנו הבניין הגדול בבוסטון (OLD SOUTH MEETING HOUSE). בבית האדמדם הזה, בעל הצריח הגבוה התכנסו ב-1773 אלפי אנשים כועסים מאוד. מבלי לדעת את זה הם עמדו לשנות את אמריקה לתמיד באירוע היסטורי רב משמעות אם גם בעל שם מטעה למדי.

כל העניין התחיל באסיפה נגד המיסוי על התה. המיסים שהוטלו כמה שנים קודם לכן נתקלו בהחרמת התה שסיפקה החברה הבריטית להודו המזרחית ובהברחת תה ממקורות אחרים. מעין חרם צרכנים פוליטי שהיה חלק ממאבק רחב יותר בין השיטה הכלכלית המרקנטיליסטית למגמות החדשות יותר בכלכלה העולמית. הנוכחים באסיפה, שהתכנסה ביום חורפי בדצמבר, התלוננו על תקנות חדשות שהעבירו הבריטים לטובת החברה הבריטית ונגד המבריחים האמריקאיים. הרוחות התלהטו כשהמדינאי ואיש הרוח סמואל אדאמס הכריז כי "הפגישה הזאת כבר לא תוכל להציל את המולדת". ההמון הזועם פרץ החוצה לעבר הנמל, השתלט על אוניות בריטיות שהביאו תה לבוסטון והשליך לים עשרות טונות של תה בשווי אלפי ליש"ט. האירוע זכה לימים לכינוי "מסיבת התה של בוסטון". התגובות בלונדון היו קשות, חוקים חדשים הועברו, אדאמס וכמה משותפיו הואשמו בבגידה ובתגובה היו גם כאלו מבין המתיישבים האמריקאים שנמנעו, גם אם לזמן קצר, משתיית תה. הם פשוט עברו לקפה.

אך שינויים בהרגלי השתייה של המתיישבים האמריקאיים לא היו ההשלכות המשמעותיות ביותר של מסיבת התה הבוסטונית. האירוע החל עימות שהוביל לאחת ההצהרות החשובות בהיסטוריה. לא רחוק מבית האסיפות הישן וממש ליד האתר בו נערך הטבח של בוסטון עומד , מעוטר בחלונות גדולים ומרפסת גדולה, בית הנבחרים הישן (OLD STATE HOUSE). מעל מרפסת זאת הוקראה לראשונה במסצ'וסטס הצהרת העצמאות האמריקאית ב-1776. היום יש במקום מוזיאון המוקדש להיסטוריה של בוסטון, לאישים ולאירועים שעיצבו את העיר ואת האומה האמריקאית. ההצהרה שאומצה ע"י הקונגרס האמריקאי ברביעי ביולי 1776 בעיצומה של המלחמה נגד הבריטים נחשבת עד היום לאחד המסמכים המכוננים של ארה"ב ושל העולם החופשי. "אנו סבורים שאמיתות אלו ברורות מאליהן", כתוב בה, "שהרי כל בני האדם נבראו שווים ובוראם העניק להן זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן – חיים, חירות וחתירה לאושר".

אך זכויות אלו לא הוענקו ללא מאבק. בוסטון הייתה עדה לכמה מהקרבות הקשים והמכריעים בתולדות הסכסוך שלימים כונה מלחמת העצמאות האמריקאית. הקרבות הראשונים של המלחמה, קרבות לקסינגטון וקונקורד (BATTLES OF LEXINGTON AND CONCORD), החלו כניסיון בריטי לפרק את המורדים המקומיים מנשקם ולעצור את מנהיגיהם. סיפור הקרב מתחיל בכנסייה הצפונית הישנה (OLD NORTH CHURCH), הכנסייה העתיקה בעיר ואתר התיירות הפופולארי ביותר שלה. היא אחת התחנות האחרונות בדרך החירות והמבקרים בה יכולים למצוא באולם התפילה הלבן שלה נברשות מפוארות ואורגן מרשים. מסביב לה אפשר לטייל בגנים המלאים צמחייה שאפיינה את המאה ה-18. ב-18 באפריל 1775, קצת אחרי עשר בלילה, הודלקו על ראש הצריח שלה שני פנסי נרות. פירוש האות היה כי הכוחות הבריטים מתארגנים למתקפה וחוצים את נהר הצ'ארלס בדרך לצ'רלסטון. דורות של ילדים אמריקאיים שיננו בשיעורי ההיסטוריה את המשפט "אחד אם דרך היבשה, שניים אם דרך הים", רוצה לומר אם יודלקו שני פנסים הבריטיים באים בדרך המים. היה זה פול ריברה, חרש כסף ופטריוט מקומי, שנתן את ההוראה לעשות שימוש מודיעיני בצריח המתנשא לגובה כשישים מ'. ריברה היה גם אחד הרוכבים שיצאו בחצות הליל להזהיר את כוחות המורדים בלקסינגטון מהכוחות הבריטים המתקרבים.

הקרבות עצמם הובילו למצור על בוסטון ולקרב גבעת הבונקר (BATTLE OF BUKER HILL), קרב שליטה על האזור הגבוה הסמוך לנמל. "אל תירו עד שאתם רואים להם את הלבן בעיניים", כך אמר וויליאם פרסקוט, מפקד כוחות המורדים ללוחמיו שהדפו שתי מתקפות והסבו לבריטים אבדות רבות. המורדים נסוגו אמנם אך שני הצדדים שילמו מחיר אבדות יקר ובסוף הקרב כבר היה ברור לכל שמעמדן של הקולוניות יוכרע בשדה הקרב. העימות הפך מסכסוך מקומי בין צבא כובש למיליציות מקומיות, למלחמה עקובה מדם שהייתה לחלק ממערכה בינלאומית על סדר עולמי חדש. לקסינגטון וקונקורד, הנמצאות מרחק נסיעה קצרה מבוסטון, מציעות פארקים היסטוריים, מוזיאונים, אנדרטאות וסיורים בעקבות הקרבות הדרמטיים במקומות שבהם נערכו.

שופינג, בייסבול וסדרות טלוויזיה

תחנה נוספת בדרך החירות היא פאניול-הול (FANEUIL HALL). הבית האדמדם עם המגדל הלבן שימש בעבר כשוק ומרכז לאסיפות, מה שהעניק לו את הכינויים "ערש החירות" ו"בית חופש הביטוי". גם בימים אלו מאכלס הבית שוק וכינוסים חשובים אך מטיילים רבים בוחרים לשלב כאן את הסיור ההיסטורי עם חווית שופינג אמריקאית. הם מוצאים בפאניול-הול וסביבתו חנויות של מותגים יוקרתיים, מסעדות, בארים ומופעי רחוב. המקום מציע גם סיורים מודרכים שמזכירים, בין השאר, שבימי המערכה על עצמאות ארה"ב לא כל המתיישבים המקומיים תמכו במורדים. רבים נחשדו בריגול לטובת הבריטים והאגדה מספרת שכשנדרש היה לבחון אם אדם הוא בוסטוני אמיתי או מרגל הוא נשאל מה מעטר את מרום המגדל של פאניול-הול. אדם שלא ידע שמדובר בשבשבת בצורת חגב הוכרז כמרגל ובוגד. כך או כך, סיפורה של מלחמת העצמאות האמריקאית איננו שלם ללא סיפורם של הפילוגים בתוך הציבור האמריקאי בין אם מדובר בעשרות אלפים שתמכו בבריטים ועזבו לקנדה או בסכסוכים שכבר אז החלו בין אנשי הצפון למתיישבי הדרום.

מטיילים ישראלים יתעניינו אולי בסיפורו של מתיישב אחד, חיים סולומון, סוחר יהודי ממוצא פולני, שהצטרף למהפכנים האמריקאיים, נשבה ע"י הבריטים, ברח מהשבי ועסק ללא לאות בניהולה הכלכלי של מלחמת העצמאות לה הקדיש גם את הונו הפרטי. יש האומרים שהכסף שהוא הלווה לממשל האמריקאי (בשווי של עשרות מיליוני דולרים של היום) לא הוחזר לו מעולם והוא מת חסר כל. ע"פ אלו, הוענק לו בכל זאת כבוד אחרון – כל המביט בשטר של דולר אחד יכול למצוא מעל ראש הנשר 13 כוכבים (המייצגים את 13 המושבות) כשהם מסודרים בצורת מגן-דוד. זאת לזכר היהודי שהיה ל"גזבר של המהפכה האמריקאית".

כשעוברים את נהר הצ'ארלס, בדרך לתחנה האחרונה של דרך החירות ומטפסים את 294 המדרגות למרום 70 המטר של האנדרטה לזכר קרב גבעת הבונקר, מקבלים את הפרספקטיבה הרחבה. מכאן בוסטון נחשפת עד קו האופק, הכבישים העמוסים, המפעלים, הנמל, המרכז המסחרי והפרברים. מלמעלה היא כבר לא נראית לא כל כך קומפקטית. ובוסטון היא אכן לא רק מלחמת אזרחים ומהפכה. היא גם הרד-סוקס, קבוצת הבייסבול המיתולוגית והמקוללת. היא הסלטיקס והפטריוטס, אלופות הכדורסל והפוטבול הוותיקות. היא מקום מוצאן של דמויות פוליטיות רבות עוצמה כמו בני משפחת קנדי, בנג'מין פרנקלין, ג'ון קרי ומייקל בומברג. בוסטון היא הבית של אינספור סדרות טלוויזיה (אלי מקביל, הפרקליטים וחופשי על הבר למשל) ושל משוררים ולהקות רוק אלטרנטיביות כמו הפיקסיז וג'ק קרואק. הקהילה האירית הגדולה מספקת פאבים מעולים והרוב הקתולי מספק כנסיות מרשימות ברחבי העיר. כמה מהאוניברסיטאות הטובות בעולם נמצאות בסביבתה ואיי הנמל, הפארקים העירוניים ונהר הצ'ארלס מספקים נופים טבעיים ומסלולי טיולים להנאת התיירים. כל אלו, יחד עם דרך החירות, הופכים את בוסטון לאחד מאתרי התיירות המעניינים בארה"ב.

פיאסטה ומהפכה

"הפיאסטה היא מהפכה", כתב זוכה פרס הנובל המקסיקני, אוקטביו פז, על ההילולה המקסיקנית העממית. "בבלבול שהיא יוצרת מופר הסדר החברתי, ואיתו טובעים החוקים שמחזיקים אותו". כמו בתיאורו של פז, רחובותיה של מקסיקו-סיטי וההיסטוריה שלה, משלבים סדר ומהפכה, בדידות וחגיגה. היא מלהיבה ומלאת חיים, צבעונית ועמוסת טעמים וריחות מפתים. מצד שני, היא כרך ענקי, מלחיץ, מזוהם ופקוק. עיר מוקפת הרים שהיא ביתם של כמעט תשעה מיליון בני אדם. מסע בעקבות העיר ומהפכותיה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

בהתרשמות ראשונה המקסיקנים הם מסבירי פנים ורגועים, מופנמים ומנומסים. לעיתים אפילו נראה כאילו הם סגורים לגמרי בתוך עצמם. "פניו של המקסיקני הם מסיכה", כתב פז ב"מבוך הבדידות" ותיאר את המקסיקני בעומק ובלי להזדקק לסטריאוטיפים, כאדם פגיע, חשדן ובודד. את הבדידות הקודרת מפיגות הפיאסטות התכופות שמגיחות מתוך השקט על שלל צבעיהן וקולותיהן העליזים. קישוטי הנייר הצבעוניים, צלילי הגיטרות, התחפושות והשכרות מפוצצים את הסדר החברתי לאלפי רסיסים אבל זו מהפכה מדומה והכל חוזר לסדרו מיד כשהחגיגה נגמרת.

פיאסטה ומהפכה מילאו תמיד מקום מרכזי בהיסטוריה של מקסיקו. במשך אלפי שנים היא הייתה מקום מושבן של תרבויות מפותחות אך הכיבוש הספרדי במאה ה-16 הפך את ארצם של האצטקים והמאיים לקולוניה שבירתה הוקמה על חורבות הבירה האצטקית הקדומה, טנוצ'טיטלאן. "ספרד החדשה" נוצלה כלכלית, הוצפה במהגרים מאירופה אך זכתה בסופו של דבר בעצמאות אחרי מלחמה ארוכה. זו הייתה מהפכת העצמאות המקסיקנית שהחלה ב-1810, כאשר הכריז הכומר מיגל הידלגו על עצמאות. זו לא הייתה רק מהפכה של עצמאות. הייתה כאן גם מלחמה מעמדית. הידלגו וממשיכו, חוזה מריה מורלוס, הביאו לביטול העבדות ופירקו את האחוזות הגדולות. הצבא, הכנסייה ובעלי הקרקעות תמכו בספרדים וניסו להיאחז בכוח במעמדם. הם הצליחו להדוף לזמן מה את המתקפה אך כוחות ליברלים גברו בסופו של דבר, יצרו חוקה וייסדו את האימפריה המקסיקנית העצמאית.

למרבה המזל, מקסיקו העתיקה לא נעלמה לגמרי. את שרידי הבירה שלה, שהייתה בזמנו אחת הערים הגדולות בעולם, אפשר עדיין לבקר ממש במרכז העיר. טנוצ'טיטלאן מוקמה על אי במרכז אגם טקסקוקו והייתה בית ל כ-200,000 תושבים. שרידי המקדש המרכזי שלה, הטמפלו מאיור, נחשפו בשנות השבעים והם מפארים את הקצה הצפון-מזרחי של הכיכר המרכזית של מקסיקו-סיטי המודרנית. במקום יש גם מוזיאון המציג את עושרה של התרבות האצטקית.

מהאגמים העתיקים, שמילאו את האגן המקסיקני ושיובשו ברובם, נותרו תעלות סוצ'ימילקו, שהן אתר מצוין להעביר בו אחר צהריים רגוע הרחק מההמולה האורבאנית. גונדולות צבעוניות, משייטות לאורך התעלות, עמוסות במשפחות של תיירים ומקומיים הנהנים מאוכל מקסיקני הנמכר מסירות חולפות וממוסיקה המנוגנת ע"י נגנים משייטים. האזור עצמו נראה ממש כפי שנראה האזור החקלאי של הבירה האצטקית כשהגיעו אליו חייליו של קורטז לפני כמעט 500 שנה.

אתר חובה נוסף נמצא כ 50 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר. הדרך חולפת על פני הרים וואדיות, שדות תירס וקקטוס, בתים צבעוניים ודרכי עפר המעוטרים בשיחים פורחים ועצי הדר. הרבה הליכה ולא מעט טיפוס מצפים למבקרים בשרידיה של העיר טאוטיהואקן אך המאמץ משתלם. העיר עצמה, ששימשה תרבויות רבות, נוסדה לפני יותר מאלפיים שנה והייתה אחד מהמרכזים העירוניים המפותחים בעולם העתיק. בין האטרקציות: הרחוב הראשי, שדרת המתים, פירמידת הירח המרשימה והקשה לטיפוס ופירמידת השמש, הפירמידה השלישית בגודלה בעולם המתנשאת לגובה 65 מ'. מעבר לפירמידות האימתניות, האתר מציע גם חורבות של מקדשים, בתי מגורים ואתרי פולחן. גם כאן ניתנים הסברים והמחשות במוזיאון מקומי.

שרידיה של מקסיקו העתיקה מספרים את סיפורן של ציביליזציות עתיקות שפינו מקום לעולם חדש של רובים, חיידקים ופלדה. העולם הזה נקלע אחרי העצמאות המקסיקנית לתקופה של שינויי משטרים ומאבקים פוליטיים. לאלו נוספו גם מלחמה עם ארה"ב, כיבוש צרפתי ומחלוקות פנימיות בין שמרנים לליברלים. סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים היו שנות שלטונו של פורפיריו דיאז. הן שילבו שגשוג כלכלי עם שחיתות שלטונית, דיכוי פוליטי ופערים חברתיים. כל אלו הולידו עוד מהפכה. מהפכה מספר שתיים.

שמחה וייאוש, יתמות ואושר

המהפכה המקסיקנית השנייה, לא הבולשוביקית או הסינית, הייתה המהפכה הגדולה הראשונה של המאה העשרים. היא החלה ב-1910 במטרה להפוך את מקסיקו למדינה מודרנית, עצמאית כלכלית ודמוקרטית. לא הייתה לה תכנית מדויקת והיה בה קצת מהכל, מאבק חי של רעיונות, גישות ואינטרסים. מנהיגיה היו דמויות עממיות מכל שכבות הציבור החל בבן האיכרים העני, פנצ'ו וילה, דרך אמיליו זפטה בעל המורשת האינדיאנית ועד לנשיא הנבחר פרנצ'סקו מאדרו. המקסיקנים פנו למורשת שלהם ולצרכיהם כדי להמציא את עצמם מחדש. "המהפכה, כמו הפיאסטה, הייתה פזרנית וקיצונית, פיצוץ של שמחה וייאוש, צעקה של יתמות ואושר, של התאבדות וחיים. הכל יחד", כתב אוקטביו פז, "המהפכה היא רכילות וירי, חגיגה ואהבה. אין לה הרבה רעיונות, יש לה מציאות". 

במרכזה של מקסיקו-סיטי עומדת כיכר שרואה את המציאות הזו כבר מאות שנים. אל-זוקלו (או כיכר החוקה בשמה הרשמי), היא הלב הפועם של המרכז ההיסטורי ואחת הכיכרות הגדולות בעולם. בצפונה עומדת הקתדרלה הקולוניאלית שנבנתה במאה ה-16, במזרחה ניצב הארמון הלאומי בו ניתן למצוא, בין השאר, ציורי קיר של דיאגו ריברה. בניין העירייה, בית המשפט העליון והשוק הם רק חלק משאר האטרקציות של האזור. כאן המהפכות והפיאסטות משתלבות פשוטו כמשמעו. זוהי כיכר ההפגנות, המצעדים והשביתות אך גם כיכר הפסטיבלים, המסיבות וההופעות. דגל לאום ענק עומד במרכזה וסביבתה גדושה בבתים צבעוניים ובבאסטות מאולתרות. הכל הולך – רקדנים אינדיאנים, פסלוני שלדים של חג המתים, גלויות ודגלים, כובעי סומבררו ודיוקני גיבורים מקומיים. בשולי הכיכר הרוכלים עורכים מתקפה על כל החושים. טאקוס ובוריטוס, אנצ'ילדות וקסדילות מוגשים עם סלסה, גווקאמולי, צ'ילי וליים. לקינוח מציע מטבח הרחוב המקסיקני מלונים, אננס, גויאבות, פאפיות וסברס.

רמזים למהפכת 1910 אפשר למצוא גם בכיכר גריבלדי, הנקראת ע"ש ג'וזפי גריבלדי, אחד מגיבוריה. זו מגלה שמקסיקו היא לא רק טעמים וריחות. היא גם קולות. להקות המריאצ'י, חבורות של מוסיקאים להשכרה, מנגנות כאן בעבור לקוחותיהם שירים לכבוד חתונות וימי הולדת, כמו גם שירים של סליחה וחיזור. הלהקות האלו, שמקורם במעמד הפועלים של אזור חליסקו, הפכו למקור גאווה לאומית ולסמל של המהפכה. הנגנים לבושים בחליפות שחורות מקושטות בכסף, רוזטות אדומות ומגפי בוקרים. באירועים מיוחדים הם חובשים גם כובעי סומבררו רחבים. החצוצרות והכינורות שלהם, הגיטרות, הוויואלות והגיטרונים מפיקים שירים אמיתיים, מלאים בכאב ובאושר של החיים. בשעות הלילה צעקות ה"סי סניור!" ממלאות את הכיכר כמו גם השיכורים וחסרי הבית. אלו השעות שריח הטקילה והקורונה ממלא האוויר.

בכפרים הקטנים מלוות לעיתים הופעות המריאצ'י ביריות ובקטטות. כאן, בעיר הגדולה, הפלאזה גריבלדי חושפת לעיתים עדויות עצובות של מה שהוביל למהפכות רבות באמריקה הלטינית. בשולי הכיכר, מתקבצים מקבצי נדבות קטועי גפיים ואמהות נושאות תינוקות רעבים בניסיון לעורר את רחמי התיירים. זונות וכלבים מוזנחים עומדים לצידי הכבישים. בארץ מוכת פערים, סמים והגירה בלתי חוקית לשכנה העשירה מצפון, עצוב לראות מעל כל אלו פוסטרים של פוליטיקאים חייכנים וסיסמאות שחוקות. יש במציאות המקסיקנית משהו מאוד אלים, קשוח ואכזרי אך התרבות שלה מעודדת גם התקוממויות תכופות נגדה. כך הפכה מקסיקו-סיטי לא רק למוקד למהפכות מקסיקניות אלא גם לכר פורה למהפכנים מבחוץ.

מהפכה תוצרת חוץ

ביום אחד בספטמבר 1954 הגיע למקסיקו-סיטי תייר ארגנטיני בן 26 אחרי טיול ארוך בדרום אמריקה. התכניות העתידיות שלו היו לא ברורות. הוא שקל להמשיך לטייל בארה"ב או לנסוע לאירופה או לסין. בסופו של דבר הוא החליט להתמקם בעיר וקיבל עבודה בבית חולים מקומי. הוא היה סטודנט לרפואה ושמו היה ארנסטו גווארה. "מקסיקו, ארץ השחיתות, מקבלת אותי באדישות של חיה גדולה", הוא כתב, "היא לא מלטפת אותי ולא מראה את שיניה". גווארה, בחור חולני ורגיש שנחשף לעוולותיה של דרום אמריקה, לענייה ולמצורעיה חיפש מהפכה.

בקיץ של 1956 מצא גווארה, שכונה צ'ה ע"י חברים קובנים שהתרועע איתם, את מה שהוא ביקש. אחרי שפיתח תודעה פוליטית ונחשף להתערבויותיה של ארה"ב בנעשה באמריקה הלטינית, הוא פגש שני אחים קובנים שהגיעו למקסיקו אחרי שהשתתפו בניסיון הפיכה כושל בקובה, ישבו בכלא ויצאו לגלות. האחים, פידל וראול קסטרו, הקימו מפקדה פוליטית ברח' קלה אמפרן והחלו להיערך למתקפה נוספת. בדירה זו פגש צ'ה בפעם הראשונה את פידל, מנהיג המהפכה, פגישה שנמשכה, כך אומרים, שמונה שעות והסתיימה בארבע בבוקר.

חבורת הקובנים הגולים ושותפם הארגנטיני ערכו מסעות ברחובותיה של מקסיקו-סיטי ובסביבתה, נושאים משאות כבדים ומתחמקים מהמשטרה המקסיקנית. הם שכרו חווה במחוז צ'לקו של העיר בה הם ערכו אימונים פיזיים ואימוני ירי, כמו גם הערכות אסטרטגית ודיונים אידיאולוגיים בהדרכתו של מהפכן מקסיקני וותיק, הקולונל אלברטו ביו. צ'ה הפך למנהיג, קיצוני ואגרסיבי התומך במאבק עולמי אלים והמעודד פולחן אישיות. קסטרו היה, ועודנו עד היום, מעשי ומקומי הרבה יותר, יסודי ומעמיק יותר. בנובמבר 1956 החבורה הפליגה מהחוף המזרחי של מקסיקו לקובה והחלה את מסעה לכיבוש השלטון באי. השאר זה כבר היסטוריה.

סיור לאורך שדרת לה-רפורמה, מצליח להבהיר מדוע העיר נקראת לעיתים "המנהטן של אמריקה הלטינית" אבל גם להזכיר את המהפכנים הקובנים שפעם שוטטו בה. בין האנדרטאות, גורדי השחקים והאחוזות הקולוניאליות, ניתן למצוא את הרחובות בהם פעלו פידל קסטרו וחבריו. אנדרטת העצמאות המפורסמת העומדת במרכז כיכר עמוסה, משקיפה על זונה-רוזה (האזור הוורוד). כאן נמצא הלב העסקי של מקסיקו-סיטי אך גם הלב התרבותי שלה הכולל מסעדות, בארים ובתי-קפה הפועלים כמעט ללא הפסקה. באחד מהם, בית הקפה לה-הוונה ברח' מורלוס, כך מספרות השמועות, קסטרו וחבריו נהגו לשבת תחת החלונות הענקיים ותכננו את הפלישה לקובה.

שיר של יופי וכאב

גווארה והאחים קסטרו לא היו המהפכנים היחידים שמצאו מקלט במקסיקו-סיטי. כמעט עשרים שנה לפני הגעתם לעיר, עשה זאת מהפכן אחר. קראו לו לייב דבידוביץ' ברונשטיין אך הוא ידוע יותר בשם ליאון טרוצקי. את רוחו אפשר למצוא ברחובותיה של קויואקן, שכונה שקטה ופסטוראלית בדרום העיר. כאן, הרחק מהפקקים, מהרעש ומההמולה של מרכז העיר, נוצרה לאורך השנים מעין מובלעת של אמנים ואנשי רוח. הבתים מטופחים, השדרות ירוקות וערוגות פרחים ומזרקות מקשטות את הכיכרות. 

טרוצקי הפך לדייר השכונה הרבה שנים לאחר שהיה שר החוץ הסובייטי ומפקד הצבא האדום. הוא נאלץ לעזוב את ברה"מ לאחר שהפסיד בקרב הירושה של לנין, הוגלה לקזחסטן וסולק מהמפלגה הקומוניסטית. הוא היה טיפוס שנוי במחלוקת שהצליח להיות דמות מרכזית בשני הפלגים של התנועה המהפכנית הרוסית, זה הבולשביקי וזה המנשביקי. הוא החליף נאמנויות לעיתים קרובות, בצעירותו הוא היה אויב מר של לנין ובבגרותו הסתבך עם סטלין. הגלות המקסיקנית שלו, שבאה אחרי שהות בטורקיה, צרפת ונורבגיה, הייתה בטוחה רק לזמן מוגבל. באוגוסט 1940, סוכן סובייטי צעיר שביקר אותו בביתו רצח אותו במכת גרזן בראש. כיום נמצא בבית מוזיאון המוקדש לזכרו ולמורשתו. מעבר לתערוכה האינפורמטיבית, מוצגים במקום חפציו, החל במשקפיו ועד לארון הספרים שלו, כולם שמורים למופת. חורים מקליעים שנורו לעברו בניסיון התנקשות כושל עדיין מעטרים את חומת הבית. טרוצקי עצמו קבור בחצר תחת סמל מגל ופטיש ודגל אדום.

לפני מותו נעזר טרוצקי בידידים מקומיים כדי להיקלט בעיר ולהקים בה בית. האומן דייגו ריברה, שהיה גם דמות מרכזית במפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, אירח אותו בביתו. כך עשתה גם אשתו של ריברה, הציירת פרידה קאלו, שגם ניהלה עם טרוצקי רומן. ביתה של קאלו, הקאסה אזול (הבית הכחול), הוא ללא ספק אחד האתרים היפים ביותר במקסיקו. הצבעים העזים, היופי והפשטות של העיצוב, הצמחייה, הקישוטים, הציורים והפסלים הופכים אותו לפנינה אסתטית יוצאת דופן. לקאלו, שנולדה וחיה בבית הזה, היו חיים קשים. היא סבלה מכאבים עזים במשך כל חייה כתוצאה מתאונת דרכים שעברה בצעירותה, למרות רצונה היא לא יכלה להפוך לאמא ונישואיה עם ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, היו סוערים מאוד. למרות כל זה, המורשת האומנותית שלה היא עצומה וציוריה הם שיר של יופי וכאב. הבית, המשמש היום כמוזיאון, מלא ביצירותיה, ביצירות הקשורות אליה ובחפצים שלה ושל משפחתה. הביקור במקום הוא חוויה מרשימה וכדאית.

קאלו וריברה, צ'ה גווארה ופידל קסטרו, ליאון טרוצקי ומיגל הידלגו מצאו כולם במקסיקו-סיטי בסיס למעשה מהפכני. בכיכר שלושת התרבויות, הכיכר המרכזית של אזור טלטלוקו, אפשר למצוא סיכום טראגי משהו למורשת הזאת. בעבר נערך כאן הקרב האחרון בין האצטקים לכובשיהם הספרדים. כ-40,000 גברים, נשים וילדים נשחטו כאן ביום אחד באוגוסט 1521, יום שהוליד למעשה את מקסיקו המודרנית על חורבות העולם העתיק. כמעט 450 שנה מאוחר יותר, כוחות משטרה וצבא הרגו ממש באותו מקום מאות מפגינים שהתקבצו כאן בדרישה לרפורמות דמוקרטיות, חופש אקדמי וצדק חברתי. הטבח האכזרי החל עם שקיעת השמש ונמשך כל הלילה. הכיכר, הכוללת שרידי פירמידה אצטקית עתיקה, כנסייה ספרדית קולוניאלית וגם בניינים מודרניים כמו בניין משרד החוץ לשעבר, מסמלת עד היום בעבור מקסיקנים רבים את ההיסטוריה האלימה של ארצם, את המורשת המהפכנית שלה וגם את התקווה לשינוי. "להיסטוריה יש מציאות אכזרית של סיוט", מסכם אוקטביו פז, "גדולתו של האדם היא ביצירתן של יצירות מופלאות מתוך הסיוט". זוהי מקסיקו-סיטי, יצירה אנושית שנולדה מתוך סיוטים רבים ומתוך שילוב מופלא של פיאסטה ומהפכה.

* הכתבה פורסמה ביוני 2008.

Teotihuacan. צילם: דיויד סטברו.
Xochimilcos. צילם: דיויד סטברו.
Zocalo. צילם: דיויד סטברו.
Plaza de las tres culturas. צילם: דיויד סטברו.
Casa Leon Trotsky
Casa Leon Trotski. צילם: דיויד סטברו.
Garibaldi. צילם: דיויד סטברו