Crowd ban risks bolstering extremists

בעקבות ההחלטה לקיים את משחק גביע דייויס בין ישראל לשוודיה ללא קהל

Published in The Local – Sweden's news in Enlgish, March 2009 http://www.thelocal.se/18052/20090307/

I have never been a big tennis fan. In fact, the odds are that I wouldn't even have heard of the Davis Cup match between Sweden and Israel, taking place this weekend in Malmö, if it wasn't for the "Stop the Match-Boycott Israel" campaign which has been underway since December. The campaign organizers are doing their best to mobilize thousands of demonstrators to Malmö this weekend and according to Malmö police chief, Håkan Jarborg Eriksson, some extremists have stated that they want to "stop the match at any cost". 

Like it or not, sporting events are part of our culture and official matches between national teams often become political events. This is particularly true in Sweden. Many Swedes were in favor of boycotting the Olympic Games in China, for example. Others wanted to boycott the 2006 Football World Cup because it promoted prostitution and human trafficking in Germany. The Davis Cup itself has also been a source of controversy in the past. When Sweden played Rhodesia and Chile in the late sixties and early seventies there were many calls for cancellation and mass demonstrations were organized.

Many sports fans may object to it, but in reality sports and politics are both part of the public arena, and cannot always be separated. In a democracy people have the right to mix them together, to demonstrate and even call for boycotts. Still, municipal officials are expected to live up to their minimal responsibilities even in the face of an angry crowd. This is the reason that the decision made by Malmö's sports and recreation committee, to hold the Israel-Sweden match behind closed doors is so outrageous.

According to Bengt Forsberg, chairman of the committee, there was no political motive behind the decision. Though police had said the match could go ahead and that the public could be admitted, Forsberg's committee decided not to take the chance. "This is absolutely not a boycott", he explained, "We do not take political positions on sporting events. We have made a judgment that this is a high-risk match for our staff, for players and for officials". In other words, someone made a threat and the city of Malmö decided to cave in.

To many this may seem reasonable at first sight. Why take unnecessary risks? If there are concrete threats, it could be claimed, everything must be done to avoid casualties. But in this age of terror and violence where does this end?

Anyone who has been anywhere near a Stockholm derby football match, for example, couldn't miss the extensive police presence. Policemen on foot, on horse and in helicopters above try to maintain the peace, at an enormous cost to the tax payer, while large groups of drunken young men throw objects at the field, terrorize other spectators and get involved in large scale fights. The authorities, quite rightly, have decided time and again to fight hooliganism and protect peaceful football fans. It is, after all, a basic civil right to engage in sporting activities without being subjected to threats and violence. There has been talk of anti-hooliganism legislation, and the National Council for Crime Prevention even proposed treating hooliganism as organized crime. But in the case of the tennis match in Malmö, the combative rhetoric disappears and the ones who are punished are the fans instead of the hooligans. Why is this?

One explanation is that Mr. Forsberg and his committee aren't being entirely honest or they may be extremely naïve. Despite their claims, any decision at this level is political. Obviously, no one will stop the money making and extremely popular football league because of threats. In this case, freedom and democracy will prevail against the dark forces of violence. But when it comes to tennis match against Israel the attitude changes. Mr. Forsberg obviously doesn't care much about a match against a team from a country that a large part of his constituency hates anyway. I wonder if the good citizens of Malmö would approve of banning fans from a Malmö FF game because someone said he's so pissed off that he might hurt someone.

At the risk of being accused (yet again) of promoting paranoid theories of Anti-Semitism I'll add the following point: after giving in to threats such as the ones made by angry Anti-Israel demonstrators, why shouldn't the City Council of Malmö close down the Jewish cemetery and synagogue since they were already attacked and are definitely at a high risk of being attacked again. Why shouldn't pro-Israel demonstrations be banned since demonstrators are often met by angry stone-throwing mobs. In fact, why shouldn't local authorities close down the Israeli Embassy in Stockholm or the Jewish centre in Helsingborg, both of which have recently been attacked?

This scenario may have sounded unrealistic a few months ago, but the decision to ban the public from the Davis Cup match shows that it is more than possible. A few Jewish or Israeli targets may not affect most Swedes but it's a slippery road. If a few threats on a relatively minor sporting event can empty a 4,000 seat arena, just imagine what a real terrorist attack would do to Swedish society. Would a terrorist attack on a local bus close down the public transport system? Will night clubs and restaurants loose their licenses if they will are targeted by terrorists? Will municipalities say they prefer not to risk going on with daily life even when the police clearly say they can handle the work load? Regardless of political convictions, there must be a consensus that a modern freedom loving democracy has to protect itself against violent extremists. In the post 9/11 world, perhaps it's time for local authorities to realize that the times, they are a'changing.  

Another explanation for Malmö's City Council decision may derive from the very nature of the objections to the match. It's a discriminating decision that is a result of a discriminating campaign. Make no mistake, "Stop the match – Boycott Israel" is a legitimate campaign. I don't agree with what they say or with their political allies but no one can take away their right to express their objections to Israeli policies or to publicly sympathize with the Palestinians in Gaza. It's true, some of them have said terrible things and spread vicious lies (such as comparing Israel to the Nazis); some have actively supported terrorist organizations, but their right to express themselves remains. Still, anyone who wants to see the bigger picture should be careful with boycotts. They are seldom effective and tend to end up hurting the wrong people, and although it is tempting to make comparisons to boycotts like the one against South African apartheid, the analogy is wrong.

The conflict in the Middle-East is nothing like that in South Africa and a boycott policy against one side in it is simplistic at best and biased, unbalanced and hypocritical at worst. This is not to say that Israel cannot be criticized, but Swedes should be careful when using a tool as powerful as boycotts. Sweden had no problem participating (and winning twenty medals) in the 1936 Berlin Olympics under Hitler or participating in the Beijing games despite China's massive violations of Human Rights. Hundreds of demonstrating students were killed by government forces just days before the 1968 Mexico-City Olympic Games, but that didn't "Stop the Match" for Swedish athletes just like the British soldiers who shot unarmed civil right activists in Derry, Northern Ireland didn't bring about any boycotts against English products or English cultural and sporting events.

Does this make the calls for boycotting the Davis match against Israel invalid? Of course not. But it would imply that Israel is worse than Nazi Germany and that Israeli policies brought about events more severe than the Irish Bloody Sunday, the Mexican Tlateloco Massacre and the events of Tiananmen Square all combined! It is clear what kind of people make claims like this. What isn't clear is how the Swedish government allows a situation where local officials impose such extreme policies and onions in a matter which is, after all, a national issue, not a local one.

And here's one last thought for the demonstrators in Malmö who must be very proud of the exposure their campaign has received these last couple of months. They gained support, their case is all over the media and they even forced local officials to close the controversial match to the public. But here is a word of advice: don't be too pleased with Malmö's decision to give in to threats. The same authorities that cannot stand up to today's threats will not stand up to those of tomorrow.

What started as threats against tennis players and fans could easily lead to threats by ultra nationalists against immigrants or Neo-Nazi threats against Mosques and Madrasahs. "The ultimate weakness of violence", Martin Luther King once said, "is that it is a descending spiral, begetting the very thing it seeks to destroy. Instead of diminishing evil, it multiplies it".

אדם הראשון

המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו של אלבר קאמי רושם עמוק. והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. מסע אישי בעקבות חייו ויצירתו של אלבר קאמי.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il  

"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע". נדמה לי שהייתי עדיין בתיכון כשפתחתי בפעם הראשונה ספר של אלבר קאמי והפתיחה המוחצת הזאת, של "הזר", תפסה אותי מיד. היה בספר הזה בדיוק מה שחיפשתי אז. הוא היה אמיתי והוא היה כנה עד כאב. גיבור הספר, מרסו, לא היה שותף לזיופים ולאשליות של התרבות האנושית והוא העביר בצורה מתומצתת ובגוף ראשון מסר חד וברור. בעולמו לא היו אלוהים או ערכים אוניברסאליים, לא הייתה אמת מעבר לזאת הנקלטת בחושים ולא הייתה וודאות מעבר לזו של המוות. חייו האבסורדים היו שגרה שברירית וחסרת משמעות.

לא אתיימר לדעת מה מעניין תלמידי תיכון אבל נדמה לי שלאנשים צעירים יש נטייה לחפש משמעות ותוכן לחייהם והם יורים לכל הכיוונים. חלקם מנסים אומנויות שונות, אחרים מתנסים בספורט, בבידור או במעורבות חברתית. אותי, בנוסף לעניינים ההורמונאליים הרגילים, עניינו שאלות מוסריות ופוליטיות. ב "הזר" ובספר השני של קאמי שנפל לידי, "המיתוס של סיזיפוס" מצאתי תשובות טובות. למדתי שבאמצעות תודעה מפוכחת וריאליסטית ניתן למצוא בחיים משמעות, אולי אפילו אושר. קאמי טוען שם שהאדם יכול לאמץ את הקיום האבסורדי, לעמת את שאיפתו למשמעות עם חוסר המשמעות של הקיום ולהגיע לפיוס עם המציאות. בכל מקרה, כתלמיד תיכון, זה נשמע לי טוב. מאוחר יותר שיניתי קצת את דעתי ומעניין לציין שכך עשה גם קאמי, אך עמדת הפתיחה הזאת הייתה נקודת המוצא למסעו הרעיוני של קאמי ולמסע שהחלטתי אני לערוך בעקבותיו, קרוב לעשרים שנה אחרי שקראתי לראשונה את "הזר".

לא נסעתי בעקבות קאמי רק בגלל זיכרונות ילדות והעובדה שתמיד אהבתי את יצירותיו. רציתי למצוא את המקור למילים שלו שבעיני היו תמיד מרגשות ומדויקות אך גם אקטואליות ורלוונטיות. אולי זה מפני שבניגוד לסופרים רבים, קאמי היה שקוע עמוק במאורעות תקופתו ובחיי זולתו. המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו רושם עמוק, והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. כך, כשחייו הופכים למסע מקביל לתנועת ההיסטוריה ולפיתוליה, רעיונותיו השתנו והתפתחו. כשיצאתי לדרך נדמה היה לי שמסע בעקבותיו של קאמי יוכל לתרום משהו למסע חיי שלי. חשבתי שהחיפוש אחר סופר שמלווה אותי כבר שנים רבות יוכל להראות לי כיוונים חדשים, להעניק תובנות חשובות. וכך היה.

הרובע הלטיני

אלבר קאמי נולד בנובמבר 1913 במונדובי, אלג'יריה למשפחה ממוצא אירופי. בגיל שנה הוא נתקל חזיתית לראשונה בזוועותיה של המאה העשרים כשאביו נהרג במלה"ע הראשונה. יחד עם אמו ואחיו הוא עבר אז לבית סבתו בשכונה ענייה של העיר אלג'יר. למרות מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, הצליח קאמי לרכוש השכלה בעזרת מורים שטיפחו אותו והוא הפך במהלך שנות השלושים מילד חובב כדורגל ששיחק עם חבריו על חוף הים תחת השמש של צפון אפריקה, ליוצר, אינטלקטואל ואדם פוליטי. הוא הקים תיאטרון, הצטרף למפלגה הקומוניסטית וסולק ממנה, כתב בעיתונים, פרסם מסות וסיפורים קצרים וטייל באירופה. תוך כדי התמודדות עם מחלת השחפת שהתגלתה אצלו, הוא הספיק גם להתחתן ולהתגרש.

במרץ 1940 עבר קאמי לפריז ומסעי בעקבותיו החל כאן, בעיר האורות, בגדה השמאלית של הסיין. קאמי חי שנים רבות בין הביסטרואים, מוסדות ההשכלה הגבוהה, חנויות הספרים והגנים הציבוריים של שדרות סן-מישל, סן-ז'רמן ורספייל. כאן, ברובע הלטיני, בשדרות הרחבות ובסמטאות הצרות שביניהן, מצאתי את פריז שלו. את הוטל מדיסון איתרתי בשדרות סן ז'רמן. קאמי חי כאן במשך כמה חודשים ב 1940, במהלכם הוא עבד בעיתון פארי-סואר והשלים את "הזר". הוא לא אהב במיוחד את העיר. "העצים שחורים והשמים אפורים", הוא כתב ביומנו ותיאר את האווירה כ"מלנכוליות אלגנטית". כנראה שלא היה פשוט להיות זר בעיר הגדולה, כי כתייר, כמעט שבעים שנה אח"כ, לא מצאתי במדיסון מלנכוליות, רק בניין יפה, עטור מרפסות עדינות ופרחים אדומים במרכזו של רחוב מלא חיים. לא רחוק מן המלון, ברח' סבסטיאן-בוטין, ממוקם עדיין בניין ההוצאה-לאור "גלימאר", בה קאמי פרסם את יצירותיו ועבד כלקטור במשך שנים רבות. קאמי גם יצר קשרי חברות עם בני משפחת גלימאר, בעלי ההוצאה, בהם מישל, אחיינו של המייסד גאסטון גלימאר, שהפך לחבר קרוב.

בין המלון לבית ההוצאה-לאור, בשד' סן-ז'רמן 172, מצאתי את קפה דה-פלורה, שהיה בשנות הארבעים מקום מפגש מרכזי לאומנים ואינטלקטואלים פריזאים. היום מבקרים בו בעיקר תיירים אך הוא נראה בדיוק כמו בימים בהם אנשים כמו פאבלו פיקאסו וסימון דה-בובאר נהגו לשבת בו. בחוץ, עומדים שולחנות עגולים ופונים לרחוב. בפנים, מלצרים לבושים בשחור-לבן אלגנטי, מתרוצצים בין השולחנות. אדום וחום הם הצבעים הבולטים ויחד עם הבאר, הם מעניקים למקום ארשת רצינית ומכובדת. קאמי נהג להיפגש כאן עם ידידו הקרוב, ולימים אויבו המר, ז'אן-פול סארטר, שאפילו הכניס את בית-הקפה לכתביו. "בית-הקפה על אווירתו רווית העשן ורחשי קולותיו, על שאון תחתיות הספסלים המתנגשות והצעדים שממלאים אותו הוא הוויה במלואה", הוא כתב. היו אלו תחילת ימי הכיבוש הגרמני, קאמי חזר אז לפאריז לאחר שעזב אותה לזמן מה, ומצא בה אווירת מצור של פטרולים צבאיים, הפסקות חשמל והקצבות מזון, אבל גם חיי יצירה שנמשכו למרות נוכחותם של הנאצים. מחזות הועלו, בתי קולנוע פעלו וספרים המשיכו לצאת לאור.

הרובע השני

בקיץ 1943 קאמי עשה מעשה. כמו כל אדם שחי בתקופה של ליקוי מאורות אנושי, הוא נדרש לבחור האם ישתף פעולה עם הרוע, יתעלם ממנו או ילחם בו. קאמי מתאר את פריז של תקופה זאת כ"עיר שנשלל ממנה הכל, ללא אור וללא אש, מורעבת, אבל למרות זאת קומתה לא שחה". ההחלטה לא התקבלה בקלות וגם לא במהירות, כנראה בגלל ההתרחשויות הרבות בחייו של קאמי באותה תקופה. הוא נישא שוב (לפראנסין פואר, אשתו עד ליום מותו), ספריו הראשונים יצאו לאור, הוא ביקר באלג'יריה ועבר טיפולים לשחפת. אבל החשיפה למעשי הנאצים ולפועלה של ההתנגדות הצרפתית, הרזיסטאנס, הכריעו את הכף. בגיל 30 קאמי הצטרף למחתרת. מעונו בתקופה זאת היה סמוך למלון לה-לוטטיה, בניין גדול ואפור במרכז שד' רספיל. היום מונפים עליו דגלי צרפת ורק שלט קטן מספר לעוברים ושבים שכאן, לפני 65 שנה, הייתה מפקדה נאצית ובמקום שמונף היום הטריקולור הצרפתי הונפו צלבי-קרס. כך הפך קאמי, ממש מתחת לאפו של הגסטאפו, לעורך עיתון המחתרת "קומבה".

המערכת של קומבה הייתה בצד השני של הסיין, ברח' ראומור. הרחוב הרחב המשובץ בתים בני יותר ממאה שנה חוצה אזור מרכזי לתעשיית הטקסטיל ולעולם הפיננסי. היום ממוקמים בו משרדים ובתי-עסק מתחום האופנה. מעבר לפינה, ברח' סנט-דניס, נמצא אזור מפוקפק של מרכזי זנות וחנויות סקס בשכנות למגורים זולים של צעירים, מהגרים ועובדים זרים. המלונות הצנועים והמסעדות הזולות משכו גם אותי לקבוע את משכני באזור. מצויד בטקסטים של קאמי, במפות, תמונות וביוגרפיות, יצאתי לחפש את קו המחשבה שהוביל את קאמי מחיי הבוהמה של הגדה השמאלית לפעילות מחתרתית, כאן ברובע השני של פריז. קאמי הבין אולי, עם התפשטות הנאציזם באירופה, שלרעיונותיו הקדם מלחמתיים יש משמעויות קשות. אם אכן אין אלוהים ואין ערכים אוניברסאליים, מה ימנע רצח, טרור ושנאה? הוא כותב לחבר גרמני דמיוני ביולי 1944 "אתם שיערתם, כי בהיעדר מוסר אנושי או אלוהי, הערכים היחידים הם אלו השולטים בעולם בעלי החיים, דהיינו האלימות והעורמה. מכאן הסקתם שהאדם הוא אין ואפס ושניתן להמית את נשמתו". קאמי עובר מהפך, "אני לעומתכם, בחרתי בצדק", הוא כותב, "עדיין סבור אני שלעולם הזה אין משמעות עליונה. אבל ברי לי כי למשהו בעולם הזה יש משמעות, וזה האדם, משום שהוא הייצור היחיד התובע שתהיה לו משמעות". קאמי מורד באבסורד, בהפיכת האדם לאל, לטובת השאיפה לאושר, לצדק ולסולידאריות.

בביקור במטה ההיסטורי של "קומבה" נזכרתי עד כמה הפך קאמי רלוונטי בעבורי כשהתחלתי לעסוק בחינוך ובייחוד בהוראת נושא השואה. חיפשתי אז מקור ספרותי שיש בו, בנוסף לתיאורי הזוועה, גם קריאה למאבק ואמירה הומניסטית ברורה. את אלו מצאתי אצל קאמי שהבין בזמן המלחמה שמי שאיננו מתנגד, הוא שותף לרוע. האמת הזאת מלווה אותי מאז. לפעמים, כמקור כוח, לפעמים כביקורת עצמית. העיתון שקאמי ערך יצא כל כמה שבועות והגיע לתפוצה של כרבע מיליון. הוא היה כוח מניע לתנועת "קומבה" שעסקה בפעולות ריגול, פיגועים, מעשי חבלה, ואספקת מזון. קאמי, שאחז בעט ולא בנשק, תרם את החוסן הרוחני. למרות שהקשיים היו רחוקים מאלו של הלוחמים בגטאות וביערות של אירופה הכבושה, פעילי עיתונות המחתרת חיו בסכנה מתמדת. רבים נתפסו, התאבדו או נשלחו למחנות ריכוז. ב 1945 נגמרה המלחמה, ובעבור אלו ששרדו אותה החל עידן חדש.

ניו-יורק

חמש השנים שאחרי המלחמה היו לקאמי שנים עמוסות. תאומים נולדו לו ולפראנסין, הוא כתב פרוזה ועיתונות, ביקר באלג'יריה וניהל רומן עם שחקנית ממוצא ספרדי בשם מריה קזרס, רומן אחד מבין רבים. אלו השנים בהן הפך קאמי לסופר-סטאר. הוא היה למעין מורה-דרך אופנתי, הוא נראה כמו המפרי בוגרט ונהנה ממנעמי החיים. היה כנראה משהו בדמותו של לוחם המחתרת, המהגר האלג'יראי וההוגה המקורי שהיה לו פוטנציאל למשוך לא רק קהל צרפתי אלא גם קוראים בעולם כולו. כש"הזר" עמד לצאת לאור בפעם הראשונה באנגלית, מסעו של קאמי עבר את האוקיינוס והגיע לניו-יורק סיטי.

רחובותיה של ניו-יורק שונים מאוד מרחובותיה של פריז ובוודאי מאלו של אלג'יר. כל מי שמגיע אליהם בפעם הראשונה עומד נפעם מול הגודל והעוצמה. קאמי, שבילה כאן את האביב של 1946 בחסות הממשלה הצרפתית, הגיע באונייה מיבשת שהייתה עדיין בחורבות. הוא בוודאי היה בהלם. הוא התגורר במלון ברח' 17 ואח"כ בדירה בסנטרל-פארק ווסט. הוא עסק בעיקר בהרצאות ומפגשים ספרותיים. הוא לא התבייש גם לעשות קניות, לעלות במשקל ולטייל בעיר. הוא ביקר בצ'יינה-טאון ובהארלם, ראה את איטליה הקטנה, התרשם מגן החיות שבפארק והרחיק עד לקוני-איילנד ולהרים שמצפון לעיר. במיוחד הוא אהב את לילות השתייה והשכרות בשכונת הבאורי ואת השיחות עם חברים חדשים שהכיר. "אהבתי את ניו-יורק ואת העוצמה שלה המשאירה אותך לעיתים עם חוסר ביטחון ומיאוס", הוא כתב וסיכם: "לעיתים אדם זקוק לגלות".

בזמן הביקור בניו-יורק החזיק קאמי במטענו את כתב היד של ספרו הבא, "הדבר" שיפורסם ב 1947. הפעם, גיבוריו של קאמי אינם פאסיביים, הם נאבקים במגיפה שהשתלטה על העיר אוראן וקוטלת את תושביה. המחלה מסמלת את הטוטאליטריות ואי-הצדק שלא חלפו מהעולם למרות שמלה"ע באה אל סופה. נקודת המוצא של הספר היא שהאדם הוא יצור חברתי ושהאחר איננו הגיהינום, אלא זה התובע התקוממות נגד המצוקה. "אין לי נטייה לא להרואיזם ולא לקדושה", אומר דר' רייה, מגיבורי הספר, "מה שמעניין אותי הוא להיות אדם". דווקא בניו-יורק, הכרך הענק והמנוכר, הרהרתי, בעקבות קאמי, על מה שקושר בין בני האדם, על מחויבותם הבסיסית לחברה. קאמי הבין שחוסר האמונה והאבסורד הם מבוי סתום המובילים לחברה של רצח ואימה. הוא הבין, ואני בעקבותיו, שיש גם דרך אחרת. קאמי קרא לזה מרד. בשבילי, המרד לא היה קרבות מחתרת או הפגנות בסורבון, אלא פעילות חינוכית ומעורבות חברתית. קאמי תמיד היה מקור השראה לפעילות זו, כל עוד היא נמשכה.

סטוקהולם

שוודיה קפואה בתחילת דצמבר. בימים הכי קצרים בשנה היא עוטה לעיתים כיסוי לבן וחגיגי. לעיתים, עם זאת, היא אפורה וקודרת. זוהי תקופה חגיגית בצפון אירופה, קצת לפני חג-המולד והשנה החדשה. בסטוקהולם, דצמבר מקבל מימד חגיגי נוסף מכיוון שבעשירי בו מוענקים בה פרסי הנובל היוקרתיים. ב-1957 הגיע לכאן אלבר קאמי כדי לקבל את פרס הנובל לספרות. האולם בו נערך הנשף החגיגי לאחר חלוקת הפרסים לא השתנה בהרבה מאז. הוא נמצא בבניין העירייה, על גדות אגם מלארן. זהו בניין חום ומלבני, בצידו האחד מגדל גבוה, מעוטר בשלושה כתרי זהב, בירכתיו גן פסלים מהודר על שפת המים. כשאני מבקר במקום אני חושב על קאמי, זוכה מפתיע וצעיר יחסית, העומד על דוכן הנאומים, מעט נבוך ומדבר על משימת דורו: "עלינו למנוע מהעולם להשמיד את עצמו. אנו יורשי היסטוריה מושחתת של מהפכות נפל, טכנולוגיה שיצאה משליטה, אלים מתים, אידיאולוגיות שחוקות ואינטליגנציה שהפכה למשרתת של שנאה ודיכוי… הדור שלנו חייב, במרוץ מטורף נגד השעון, לכונן שלום ללא שיעבוד בין האומות, לייסד עבודה חדשה ותרבות מחודשת, לכונן מחדש את ארון-הברית".

וקאמי עסק בזה כל הזמן, הוא פעל נגד משטרו של פרנקו בספרד, נגד אימי המלחמה הקרה ועונש המוות. הוא הפגין, כתב מכתבים, חתם על עצומות והתבטא במגוון רחב מאוד של נושאים. אך הנושא הרגיש ביותר היה תמיד אלג'יריה. זו השיגה אותו גם בשוודיה הרחוקה. אלג'יריה הייתה אז עדיין קולוניה צרפתית וכשהחלו תביעות לעצמאות, קאמי תמך, בניגוד לעמדת השמאל, בפתרון של אוטונומיה או פדרציה ולא במדינה עצמאית. בזמן שארגון האף-אל-אן ביצע פיגועים באוכלוסייה אזרחית והצרפתים הגיבו בדיכוי צבאי, קאמי קרא להפסקת אש ולשחרור לאומנים ליברליים שהיו צפויים לעונש מוות. בינתיים בסטוקהולם, סטודנט מקומי ממוצא אלג'יראי תוקף את קאמי בזמן הרצאה באוניברסיטה. "לא עשית דבר למען אלג'יריה!" הוא זועק וקאמי המרוגז משיב שהוא תומך בפיתרון צודק של שתי אוכלוסיות החיות בשלום ושוויון. "תמיד גיניתי את הטרור שפועל בצורה עיוורת ואשר יכול להלום באמי או במשפחתי", הוא תקף, "אני מאמין בצדק, אך לפני הצדק אגן על אמי". העימות דעך מהר אך הוא היה רק קצה הקרחון.

בסטוקהולם, כמו בבירות אירופאיות רבות, אני מוצא עדיין את סוג השמאל שקאמי נתקל בו בשנות החמישים. אלו השמאלנים שמוציאים שם רע לשמאל, שתומכים בחמאס, מחרימים את ישראל וצווחים שארה"ב גרועה יותר מגרמניה הנאצית. הם מארגנים הפגנות עטורות כאפיות ותמונות של טרוצקי, הם מתנגדים לקידמה ולפשרה ותומכים במפלגות מוות למיניהן, בפונדמנטליסטים דתיים וארגוני טרור. קאמי, בשלב זה של חייו, מאבד את סטאטוס כוכב-הרוק שלו בגלל העימות עם האורתודוכסיה השמאלית של אירופה. ב-1951 יצא לאור "האדם המורד" שסיבך את קאמי עם השמאל הצרפתי בגלל התנגדותו למפלגה הקומוניסטית ולטרור הסטליניסטי. קאמי, שהעדיף אמירה הומניסטית טהורה, הותקף כפשרן ובוגד. התקפות אלו הובילו לשנים קשות של דיכאון, מחלות ובעיות משפחתיות. קשה מכל היה העימות עם שותפו בעבר ז'אן-פול סארטר שחשף פרצוף מכוער במיוחד, מנדה ומחרים.

המרד של "האדם המורד" הוא מרד חברתי באבסורד של הבריאה כולה, בו מסרב האדם לתנאי קיומו, מוותר על הצדק האלוהי שהכזיב ועושה את העבודה בעצמו. בניגוד לפוליטיקה המקדשת את כל האמצעים, המרד הוא היענות לנתבעות האחר אך גם הצבת גבול, הוא נובע מאהבת האדם כיצור אנושי, לא כיצור מופשט. דברים אלו היו מאוד לא אופנתיים בסטוקהולם ופריז של שנות החמישים. רבים מיריביו של קאמי היו מושקעים אז בפרויקטים פוליטיים שהובילו לשעבוד של מחנות ריכוז והוצאות להורג. פרס הנובל עורר גם הוא התקפות שהוקיעו את קאמי כמתמסד וריאקציונר. בשלב מסוים נמאס לקאמי מהמאבקים. בספטמבר 1958, הוא נכנס למכוניתו ונסע דרומה. הוא עבר בדרכו כפרים קטנים, כרמים, ושדות פתוחים, כשכבישיה של מרכז צרפת מובילים אותו לפרובאנס ולכיוון הים התיכון שחופיו היו, מאז ילדותו באלג'יריה, המפלט האמיתי שלו.

לורמרין

לורמרין היא עיר קטנה בדרום צרפת. היא יושבת בצל הרים ומוקפת בשדות וצמחיית פרא. היא בת כמה מאות שנים וחיים בה מעט יותר מאלף תושבים. יש בה כיכר נעימה עם כמה בתי קפה בצל העצים, יש בה בית עירייה, כנסייה ומבצר עתיק. קאמי רכש כאן בית ישן כמקום מפלט מהכרך הפריזאי, הגדול והעוין. כשהגעתי ללורמרין הבנתי מדוע בחר בה קאמי. היא יפיפייה, בתי האבן שלה מכוסים בצמחייה, הרחובות המתעקלים מלאים בקשתות, בחלונות מעוטרים ירוק ובשלווה יומיומית. כאן רוחו של קאמי כמו הסבירה לי את עצמה ונתנה לי עוד משהו. היא סיפקה השראה שכל אחד זקוק לה כשהוא נקלע לתקופה של גלות או בדידות. לא פשוט להפוך מקונסנזוס לשוליים וקאמי, שהיה גולה בנשמתו וזר ברוחו, לא וויתר על ייעודו ויצירתו, הוא כמו הסביר לי שהשינוי בתפאורה לא חייב לגרור שינוי בתוכן. להיפך, קאמי תכנן כבר מחזור יצירה חדש. לאחר השלילה של האבסורד והתגובה שבמרד, חדר ליצירתו נושא חדש – האהבה.

קצת לפני שזכה קאמי בנובל הוא פרסם את "הנפילה". זהו מונולוג של אדם אשר איננו נענה למחויבות אנושית בסיסית ולתביעת האחר. נפילתו של קלמאנס, גיבור הספר, היא נפילתו של העד השותק לנוכח הרוע, זה שנשמתו נהרסת לנוכח התבוננותו האדישה במצוקה. כעת ניגש קאמי לכתוב את המוצא לטרגדיה. לא תזה פילוסופית מורכבת אלא רומן אוטוביוגרפי על רקע הים התיכון, בו מנסה קאמי למצוא בחיים האמיתיים והחד-פעמיים אושר פשוט מתוך היחסים עם הזולת והעולם. כן, גם ע"פ קאמי, האהבה היא הפיתרון. אך זהו לא וויתור על אקטיביזם אלא שימת דגש על האמפתיה, על הפעולה הצנועה, האחראית והאמיצה כדרך חיים. והאויבים הם רבים – האשליות המטאפיזיות, הקונפורמיזם, שיגעונות הגדלות והאלימות. האדם, כיצירה חד-פעמית ומופלאה, הוא המרכז ושמירה על צלם האנוש היא המדד לפעולתו. לימים יקרא הספר "אדם הראשון".

 גלותו הכפרית של קאמי לא הייתה מושלמת, הוא המשיך לקיים קשרים עם העיר הגדולה, עם חבריו ונשותיו, הוא כתב ללא הפסק וחזר לעבודה בתיאטרון. הגלות, שהצליחה להוציא ממנו את הפסימיות והציניות של "הנפילה", גרמה לכך ששנות השישים, שהיו מעבר לפינה, נראו כתחילתה של תקופת יצירה והתחדשות. ביום השלישי של העשור החדש, יצא קאמי, יחד עם ידידו והמוציא-לאור שלו, מישל גלימאר, מלורמרין לפריז. זו הייתה אמורה להיות נסיעה ארוכה, מלווה בשיחה נעימה וארוחות טובות. ברכב היו גם בני משפחתו של מישל, ז'אנין ואן. קאמי נשא איתו את דפי כתב-היד הלא מושלם של "אדם הראשון" וגם כרטיס רכבת לפריז בו החליט קאמי, ברגע האחרון, לא להשתמש.

ווילבלווין

בצהרי יומה השני של הנסיעה, סטתה המכונית הנהוגה בידי מישל גלימאר מהכביש הישן בין סנס לפריז והתנגשה בעץ. מישל נפצע אנושות, שתי הנשים במושב האחורי לא נפגעו. אלבר קאמי נהרג במקום. גופתו הובאה כעבור זמן קצר לכפר הסמוך, ווילבלווין. בן 46 היה במותו. כך הסתיים מסעו של האדם שנהג לומר כי אין דבר שערורייתי יותר ממותו של ילד ואין דבר אבסורדי יותר ממוות בתאונת דרכים. מישל גלימאר נפטר כעבור ימים אחדים, סארטר פרסם הספד אמביוולנטי על קאמי בעיתונות הפריזאית ו"אדם הראשון", שדפיו חולצו מהבוץ בזירת התאונה, המתין בסבלנות עד ליציאתו לאור ב 1994. יותר משלושים שנה.

כשהגעתי לווילבלווין, מצאתי עיר קטנה ואפורה. אחרי שחלפתי על פני הכנסייה והאנדרטה לזכר חללי מלה"ע הראשונה, מצאתי את בניין העירייה, אליו פונתה גופתו של קאמי. הבניין איננו מרשים, חלונותיו גדולים, גגו מכוסה רעפים ודגלים של צרפת והאיחוד האירופי מונפים מעל הכניסה. מגרש החנייה היה ריק, גשם התחיל לרדת והמקום כולו שידר אווירה מזרח-אירופית משהו. על אי-תנועה מוזר ברחוב הנטוש שמול בניין העירייה מצאתי אנדרטה עליו הוטבע קלסתרונו של קאמי ומתחתיו ציטוט מ"המיתוס של סיזיפוס": "עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם".

קאמי לא נקבר ליד גדולי האומה, בפריז, אלא בלורמרין, מקום מפלטו. את מסעי בעקבותיו סיימתי גם אני שם. הלכתי במורד הרחוב שהיום נקרא על שמו של קאמי, בין הבתים הנמוכים והצבעוניים, עד שהגעתי לפאתי הכפר שם מצאתי בין עצי הזיתים והתאנים את בית-האבן בו הוא התגורר. מסע ההלוויה של קאמי החל כאן ואת הצעידה לבית העלמין עשיתי כשבליבי תיאור בית-העלמין ב"אדם הראשון". קאמי כותב על בני-האדם המנסים ללמוד לחיות בלי שורשים ובלי אמונה, שעומדים להיבלע סופית באלמוניותם והעקבות היחידים שהם השאירו על פני האדמה, לוחות האבן הלא קריאים בבתי-הקברות, עומדים להימחות. "כולם יחד חייבים ללמוד להיוולד למען האחרים", הוא מסכם, "למען הערב-רב הענקי של הכובשים המסולקים כעת, שקדמו להם בארץ הזאת ועכשיו עליהם להכיר באחוות המוצא והגורל הקושרת אותם עמם". שלט קטן הוביל אותי מהכביש הראשי אל שביל צדדי ומוצל שבסופו שער ברזל. כשפתחתי את השער נגלה לעיני בית עלמין קטן, ריק מאדם. את קברו של קאמי מצאתי מיד.

הצמחים כמעט מכסים את האבן המלבנית. אין פסלים, אין ציטוטים, רק שם ותאריך. "צל שחור, החזיר אותו אל נוף הקברים והשמים הסובב אותו", כך גיבורו של "אדם הראשון" המוצא את קבר אביו, "הגיעה השעה ללכת, לא היה לו מה לעשות פה עוד. אבל קשה היה לו להיפרד מן השם הזה, מן התאריכים האלה… נדמה לו שהוא עומד לנטוש אותו שוב". כך בדיוק הרגשתי גם אני מול קברו של קאמי. התעכבתי דקה נוספת ליד הקבר, רציתי לעשות עוד משהו לפני שאלך. את יצירתו של קאמי איש לא יוכל להמשיך, גם את חייו איש לא יוכל להשלים אבל משהו בכל זאת נשאר. נזכרתי בשיר ישן של לאה גולדברג ורשמתי כמה מילים ממנו על פתק. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", כך אולי נכון לסיים את המסע, "ומותר, ומותר לאהוב". הנחתי את הפתק תחת אבן קטנה, סמוך לקבר, יצאתי החוצה וסגרתי את השער מאחורי.

קפה דה-פלורה, הרובע הלטיני, פאריז. צילם דיויד סטברו.
לורמרין. צילם: דיויד סטברו.
ווילבלווין. צילם: דיויד סטברו.
ווילבלווין. צילם: דיויד סטברו.
חצר בניין העירייה של סטוקהולם. צילם: דיויד סטברו
באורי, ניו-יורק סיטי. צילם: דיויד סטברו.
קברו של קאמי. צילם: דיויד סטברו.

לידתה של אימפריה

תאהבו את זה לא, אנחנו חיים בתקופה האמריקאית. כמו שיוון הייתה מרכז העולם לפני 2,500 שנה, כך ארה"ב היא המוקד סביבו נעה האנושות בימינו. כך לפחות בינתיים. וושינגטון היא מרכז הכוח הפוליטי החשוב בעולם, ניו-יורק סיטי היא המרכז הפיננסי והתרבותי, האנגלית היא השפה של כולם והדולר, חלש ככל שיהיה, הוא המטבע של כולם. למרות משברי האנרגיה, הנדל"ן והאשראי, אנחנו חיים בתקופה האמריקאית, לפחות עד שהענקים מאסיה ייטלו את הבכורה או שהדוב הרוסי יאפיל על האימפריה הנסוגה. ואם ארה"ב היא מרכז העולם, בוסטון היא הרחם שהוליד אותה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

היא אחת הערים העתיקות בארה"ב. היא נוסדה ב-1630 וחיים בה כמעט 600,000 תושבים. היא בירתה של מדינת מסצ'וסטס והעיר החשובה ביותר בניו-אינגלנד. במשך מאות שנים היא התבססה כמרכז של פעילות כלכלית וכמקום מושבה של חלק נכבד מן העלית האקדמית והפוליטית האמריקאית. אבל חשיבותה של בוסטון היא מעבר לזה – אפשר לומר שכפי שהרצל ייסד בבאזל את המדינה היהודית, כך, במובנים מסוימים, נוסדה בבוסטון ארצות-הברית. ההיסטוריה העניקה לעיר מקום מרכזי בשרשרת האירועים שהפכה 13 קולוניות אנגליות ביבשת אמריקה הנידחת למדינה עצמאית שהפכה, עם השנים, למעצמה עולמית. כך, יכול טיול בבוסטון להפוך למסע בעקבות הולדתה של האימפריה.

רוב האתרים ההיסטוריים בבוסטון ממוקמים, לנוחיות המטיילים, במסלול הליכה עירוני מושקע ואינפורמטיבי הנקרא "דרך החירות" (THE FREEDOM TRAIL). אורכו הוא כארבעה קילומטרים ותחנותיו משובצות לאורך סימון אבנים אדומות (לעיתים פס בצבע אדום). התחנות כוללות כנסיות, בתי עלמין, מוזיאונים, פארקים, מבנים היסטוריים ואונייה אחת. הדרך, המספרת את סיפור המאבק לעצמאות של ארה"ב, הפכה בעבור אמריקאים ותיירים רבים לשילוב של יום טיול עם שיעור היסטוריה.

מי שמגיע היום לתחנה הראשונה של המסלול (BOSTON COMMON) מוצא שם את אחד הפארקים העירוניים הגדולים בארה"ב. הוא תחום ע"י הרחובות צ'ארלס, טרמונט וביקון(CHARLES, TREAMONT, BEACON) ובצידו השני עומד בית הנבחרים של מסצ'וסטס בעל כיפת הזהב (שהוא התחנה השנייה בדרך החירות). בגרסתו הנוכחית ניתן למצוא בפארק מדשאות, עצים, ספסלי ישיבה ומרכז מבקרים. למרות שמדי פעם נערכות שם הפגנות ואספות פוליטיות, האגם, המזרקה ושבילי ההליכה מקנים למקום אווירה של שלווה ירוקה בלב הכרך. זה לא היה המצב ב-1775, אז נערכו בפארק הכוחות הבריטים לפני היציאה לקרב נגד המורדים האמריקאיים. אבל הקרבות האלו הם כבר חלק מסוף הסיפור. את תחילתו יש לחפש במקום אחר.

בפינת הרחובות דבונשיר וסטייט (DEVONSHIRE AND STATE), במקום בו נמצאת התחנה התשיעית בדרך החירות, התחילה בבוקרו של החמישי במרץ 1770, תקרית לא פשוטה. היה זה סכסוך מקומי שהפך לקרב המונים. שורשיו היו נעוצים כבר שלוש שנים קודם לכן בהחלטת הבריטים להטיל מיסים על סחורות מיובאות לקולוניה האמריקאית כמו נייר, תה וזכוכית. מיסים אלו ואחרים עוררו התנגדות עזה דבר שהביא לנוכחות צבאית בריטית בבוסטון. המתח הגיע לשיאו באותו בוקר כשמריבה בין אזרח לחייל בריטי הידרדרה לקרב רחוב המוני של מקלות ואבנים. בסופו ירו החיילים כמה יריות לעבר ההמון הזועם וגרמו למותם של חמישה אזרחים. מכאן לא ניתן היה לעצור את הידרדרות היחסים בין האמריקאים לבריטים. מקום האירוע, שכונה לימים הטבח של בוסטון (THE BOSTON MASSACRE), מסומן במעגל אבנים אפורות על אי תנועה.

העצמאות האמריקאית בסוף המאה ה-18 הייתה שיא של תהליך מורכב שהתחיל עוד שנים רבות קודם לכן, לא תוצר של קרב רחוב שיצא משליטה. סבך של אינטרסים כלכליים ומדיניים גרם לעימות שהיה על פני השטח סכסוך סביב מיסים וחוקים מגבילים שהטילו הבריטים על נתיניהם בלי לאפשר להם ייצוג בפרלמנט בלונדון. למעשה היו כאן גם מאבקים נוספים – מאבק של הבריטים באימפריות הספרדיות והצרפתיות שגם להן היו קולוניות באמריקה, מאבק בתוך האצולה הבריטית עצמה ומאבק על תצורותיה של הכלכלה הגלובלית בעולם החדש. לתבשיל הזה נוספו שלל תיאוריות דתיות, כלכליות ופילוסופיות. כל אלו הביאו להתפרצות מלחמה שנמשכה יותר משבע שנים וגבתה עשרות אלפי קורבנות.

העיר הכי אירופאית באמריקה

למרות שבוסטון היא אחת הערים המרכזיות בארה"ב ולמרות חשיבותה הכלכלית והפוליטית היא קומפקטית למדי. רחובותיה מלאים אמנם בגורדי שחקים ובנייני משרדים מודרניים אך אלו משקיפים על פנסי רחוב דקורטיביים, פסלים עתיקים ודוכני שווקים. הטיול לאורך דרך החירות חושף בלב העיר כנסיות עתיקות, בתי עלמין ישנים ובתי אבן נמוכים שיחד עם הרחובות הנקיים והמטופחים מעניקים לכרך המודרני תחושה אירופית משהו, רחוק מהחספוס, הקשיחות ותחושת המרחבים האינסופיים שמאפיינת נופים אורבאניים רבים באמריקה. אחד מבתי האבן ההיסטוריים האלו הוא בית האסיפות הדרומי שהיה בזמנו הבניין הגדול בבוסטון (OLD SOUTH MEETING HOUSE). בבית האדמדם הזה, בעל הצריח הגבוה התכנסו ב-1773 אלפי אנשים כועסים מאוד. מבלי לדעת את זה הם עמדו לשנות את אמריקה לתמיד באירוע היסטורי רב משמעות אם גם בעל שם מטעה למדי.

כל העניין התחיל באסיפה נגד המיסוי על התה. המיסים שהוטלו כמה שנים קודם לכן נתקלו בהחרמת התה שסיפקה החברה הבריטית להודו המזרחית ובהברחת תה ממקורות אחרים. מעין חרם צרכנים פוליטי שהיה חלק ממאבק רחב יותר בין השיטה הכלכלית המרקנטיליסטית למגמות החדשות יותר בכלכלה העולמית. הנוכחים באסיפה, שהתכנסה ביום חורפי בדצמבר, התלוננו על תקנות חדשות שהעבירו הבריטים לטובת החברה הבריטית ונגד המבריחים האמריקאיים. הרוחות התלהטו כשהמדינאי ואיש הרוח סמואל אדאמס הכריז כי "הפגישה הזאת כבר לא תוכל להציל את המולדת". ההמון הזועם פרץ החוצה לעבר הנמל, השתלט על אוניות בריטיות שהביאו תה לבוסטון והשליך לים עשרות טונות של תה בשווי אלפי ליש"ט. האירוע זכה לימים לכינוי "מסיבת התה של בוסטון". התגובות בלונדון היו קשות, חוקים חדשים הועברו, אדאמס וכמה משותפיו הואשמו בבגידה ובתגובה היו גם כאלו מבין המתיישבים האמריקאים שנמנעו, גם אם לזמן קצר, משתיית תה. הם פשוט עברו לקפה.

אך שינויים בהרגלי השתייה של המתיישבים האמריקאיים לא היו ההשלכות המשמעותיות ביותר של מסיבת התה הבוסטונית. האירוע החל עימות שהוביל לאחת ההצהרות החשובות בהיסטוריה. לא רחוק מבית האסיפות הישן וממש ליד האתר בו נערך הטבח של בוסטון עומד , מעוטר בחלונות גדולים ומרפסת גדולה, בית הנבחרים הישן (OLD STATE HOUSE). מעל מרפסת זאת הוקראה לראשונה במסצ'וסטס הצהרת העצמאות האמריקאית ב-1776. היום יש במקום מוזיאון המוקדש להיסטוריה של בוסטון, לאישים ולאירועים שעיצבו את העיר ואת האומה האמריקאית. ההצהרה שאומצה ע"י הקונגרס האמריקאי ברביעי ביולי 1776 בעיצומה של המלחמה נגד הבריטים נחשבת עד היום לאחד המסמכים המכוננים של ארה"ב ושל העולם החופשי. "אנו סבורים שאמיתות אלו ברורות מאליהן", כתוב בה, "שהרי כל בני האדם נבראו שווים ובוראם העניק להן זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן – חיים, חירות וחתירה לאושר".

אך זכויות אלו לא הוענקו ללא מאבק. בוסטון הייתה עדה לכמה מהקרבות הקשים והמכריעים בתולדות הסכסוך שלימים כונה מלחמת העצמאות האמריקאית. הקרבות הראשונים של המלחמה, קרבות לקסינגטון וקונקורד (BATTLES OF LEXINGTON AND CONCORD), החלו כניסיון בריטי לפרק את המורדים המקומיים מנשקם ולעצור את מנהיגיהם. סיפור הקרב מתחיל בכנסייה הצפונית הישנה (OLD NORTH CHURCH), הכנסייה העתיקה בעיר ואתר התיירות הפופולארי ביותר שלה. היא אחת התחנות האחרונות בדרך החירות והמבקרים בה יכולים למצוא באולם התפילה הלבן שלה נברשות מפוארות ואורגן מרשים. מסביב לה אפשר לטייל בגנים המלאים צמחייה שאפיינה את המאה ה-18. ב-18 באפריל 1775, קצת אחרי עשר בלילה, הודלקו על ראש הצריח שלה שני פנסי נרות. פירוש האות היה כי הכוחות הבריטים מתארגנים למתקפה וחוצים את נהר הצ'ארלס בדרך לצ'רלסטון. דורות של ילדים אמריקאיים שיננו בשיעורי ההיסטוריה את המשפט "אחד אם דרך היבשה, שניים אם דרך הים", רוצה לומר אם יודלקו שני פנסים הבריטיים באים בדרך המים. היה זה פול ריברה, חרש כסף ופטריוט מקומי, שנתן את ההוראה לעשות שימוש מודיעיני בצריח המתנשא לגובה כשישים מ'. ריברה היה גם אחד הרוכבים שיצאו בחצות הליל להזהיר את כוחות המורדים בלקסינגטון מהכוחות הבריטים המתקרבים.

הקרבות עצמם הובילו למצור על בוסטון ולקרב גבעת הבונקר (BATTLE OF BUKER HILL), קרב שליטה על האזור הגבוה הסמוך לנמל. "אל תירו עד שאתם רואים להם את הלבן בעיניים", כך אמר וויליאם פרסקוט, מפקד כוחות המורדים ללוחמיו שהדפו שתי מתקפות והסבו לבריטים אבדות רבות. המורדים נסוגו אמנם אך שני הצדדים שילמו מחיר אבדות יקר ובסוף הקרב כבר היה ברור לכל שמעמדן של הקולוניות יוכרע בשדה הקרב. העימות הפך מסכסוך מקומי בין צבא כובש למיליציות מקומיות, למלחמה עקובה מדם שהייתה לחלק ממערכה בינלאומית על סדר עולמי חדש. לקסינגטון וקונקורד, הנמצאות מרחק נסיעה קצרה מבוסטון, מציעות פארקים היסטוריים, מוזיאונים, אנדרטאות וסיורים בעקבות הקרבות הדרמטיים במקומות שבהם נערכו.

שופינג, בייסבול וסדרות טלוויזיה

תחנה נוספת בדרך החירות היא פאניול-הול (FANEUIL HALL). הבית האדמדם עם המגדל הלבן שימש בעבר כשוק ומרכז לאסיפות, מה שהעניק לו את הכינויים "ערש החירות" ו"בית חופש הביטוי". גם בימים אלו מאכלס הבית שוק וכינוסים חשובים אך מטיילים רבים בוחרים לשלב כאן את הסיור ההיסטורי עם חווית שופינג אמריקאית. הם מוצאים בפאניול-הול וסביבתו חנויות של מותגים יוקרתיים, מסעדות, בארים ומופעי רחוב. המקום מציע גם סיורים מודרכים שמזכירים, בין השאר, שבימי המערכה על עצמאות ארה"ב לא כל המתיישבים המקומיים תמכו במורדים. רבים נחשדו בריגול לטובת הבריטים והאגדה מספרת שכשנדרש היה לבחון אם אדם הוא בוסטוני אמיתי או מרגל הוא נשאל מה מעטר את מרום המגדל של פאניול-הול. אדם שלא ידע שמדובר בשבשבת בצורת חגב הוכרז כמרגל ובוגד. כך או כך, סיפורה של מלחמת העצמאות האמריקאית איננו שלם ללא סיפורם של הפילוגים בתוך הציבור האמריקאי בין אם מדובר בעשרות אלפים שתמכו בבריטים ועזבו לקנדה או בסכסוכים שכבר אז החלו בין אנשי הצפון למתיישבי הדרום.

מטיילים ישראלים יתעניינו אולי בסיפורו של מתיישב אחד, חיים סולומון, סוחר יהודי ממוצא פולני, שהצטרף למהפכנים האמריקאיים, נשבה ע"י הבריטים, ברח מהשבי ועסק ללא לאות בניהולה הכלכלי של מלחמת העצמאות לה הקדיש גם את הונו הפרטי. יש האומרים שהכסף שהוא הלווה לממשל האמריקאי (בשווי של עשרות מיליוני דולרים של היום) לא הוחזר לו מעולם והוא מת חסר כל. ע"פ אלו, הוענק לו בכל זאת כבוד אחרון – כל המביט בשטר של דולר אחד יכול למצוא מעל ראש הנשר 13 כוכבים (המייצגים את 13 המושבות) כשהם מסודרים בצורת מגן-דוד. זאת לזכר היהודי שהיה ל"גזבר של המהפכה האמריקאית".

כשעוברים את נהר הצ'ארלס, בדרך לתחנה האחרונה של דרך החירות ומטפסים את 294 המדרגות למרום 70 המטר של האנדרטה לזכר קרב גבעת הבונקר, מקבלים את הפרספקטיבה הרחבה. מכאן בוסטון נחשפת עד קו האופק, הכבישים העמוסים, המפעלים, הנמל, המרכז המסחרי והפרברים. מלמעלה היא כבר לא נראית לא כל כך קומפקטית. ובוסטון היא אכן לא רק מלחמת אזרחים ומהפכה. היא גם הרד-סוקס, קבוצת הבייסבול המיתולוגית והמקוללת. היא הסלטיקס והפטריוטס, אלופות הכדורסל והפוטבול הוותיקות. היא מקום מוצאן של דמויות פוליטיות רבות עוצמה כמו בני משפחת קנדי, בנג'מין פרנקלין, ג'ון קרי ומייקל בומברג. בוסטון היא הבית של אינספור סדרות טלוויזיה (אלי מקביל, הפרקליטים וחופשי על הבר למשל) ושל משוררים ולהקות רוק אלטרנטיביות כמו הפיקסיז וג'ק קרואק. הקהילה האירית הגדולה מספקת פאבים מעולים והרוב הקתולי מספק כנסיות מרשימות ברחבי העיר. כמה מהאוניברסיטאות הטובות בעולם נמצאות בסביבתה ואיי הנמל, הפארקים העירוניים ונהר הצ'ארלס מספקים נופים טבעיים ומסלולי טיולים להנאת התיירים. כל אלו, יחד עם דרך החירות, הופכים את בוסטון לאחד מאתרי התיירות המעניינים בארה"ב.

פיאסטה ומהפכה

"הפיאסטה היא מהפכה", כתב זוכה פרס הנובל המקסיקני, אוקטביו פז, על ההילולה המקסיקנית העממית. "בבלבול שהיא יוצרת מופר הסדר החברתי, ואיתו טובעים החוקים שמחזיקים אותו". כמו בתיאורו של פז, רחובותיה של מקסיקו-סיטי וההיסטוריה שלה, משלבים סדר ומהפכה, בדידות וחגיגה. היא מלהיבה ומלאת חיים, צבעונית ועמוסת טעמים וריחות מפתים. מצד שני, היא כרך ענקי, מלחיץ, מזוהם ופקוק. עיר מוקפת הרים שהיא ביתם של כמעט תשעה מיליון בני אדם. מסע בעקבות העיר ומהפכותיה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

בהתרשמות ראשונה המקסיקנים הם מסבירי פנים ורגועים, מופנמים ומנומסים. לעיתים אפילו נראה כאילו הם סגורים לגמרי בתוך עצמם. "פניו של המקסיקני הם מסיכה", כתב פז ב"מבוך הבדידות" ותיאר את המקסיקני בעומק ובלי להזדקק לסטריאוטיפים, כאדם פגיע, חשדן ובודד. את הבדידות הקודרת מפיגות הפיאסטות התכופות שמגיחות מתוך השקט על שלל צבעיהן וקולותיהן העליזים. קישוטי הנייר הצבעוניים, צלילי הגיטרות, התחפושות והשכרות מפוצצים את הסדר החברתי לאלפי רסיסים אבל זו מהפכה מדומה והכל חוזר לסדרו מיד כשהחגיגה נגמרת.

פיאסטה ומהפכה מילאו תמיד מקום מרכזי בהיסטוריה של מקסיקו. במשך אלפי שנים היא הייתה מקום מושבן של תרבויות מפותחות אך הכיבוש הספרדי במאה ה-16 הפך את ארצם של האצטקים והמאיים לקולוניה שבירתה הוקמה על חורבות הבירה האצטקית הקדומה, טנוצ'טיטלאן. "ספרד החדשה" נוצלה כלכלית, הוצפה במהגרים מאירופה אך זכתה בסופו של דבר בעצמאות אחרי מלחמה ארוכה. זו הייתה מהפכת העצמאות המקסיקנית שהחלה ב-1810, כאשר הכריז הכומר מיגל הידלגו על עצמאות. זו לא הייתה רק מהפכה של עצמאות. הייתה כאן גם מלחמה מעמדית. הידלגו וממשיכו, חוזה מריה מורלוס, הביאו לביטול העבדות ופירקו את האחוזות הגדולות. הצבא, הכנסייה ובעלי הקרקעות תמכו בספרדים וניסו להיאחז בכוח במעמדם. הם הצליחו להדוף לזמן מה את המתקפה אך כוחות ליברלים גברו בסופו של דבר, יצרו חוקה וייסדו את האימפריה המקסיקנית העצמאית.

למרבה המזל, מקסיקו העתיקה לא נעלמה לגמרי. את שרידי הבירה שלה, שהייתה בזמנו אחת הערים הגדולות בעולם, אפשר עדיין לבקר ממש במרכז העיר. טנוצ'טיטלאן מוקמה על אי במרכז אגם טקסקוקו והייתה בית ל כ-200,000 תושבים. שרידי המקדש המרכזי שלה, הטמפלו מאיור, נחשפו בשנות השבעים והם מפארים את הקצה הצפון-מזרחי של הכיכר המרכזית של מקסיקו-סיטי המודרנית. במקום יש גם מוזיאון המציג את עושרה של התרבות האצטקית.

מהאגמים העתיקים, שמילאו את האגן המקסיקני ושיובשו ברובם, נותרו תעלות סוצ'ימילקו, שהן אתר מצוין להעביר בו אחר צהריים רגוע הרחק מההמולה האורבאנית. גונדולות צבעוניות, משייטות לאורך התעלות, עמוסות במשפחות של תיירים ומקומיים הנהנים מאוכל מקסיקני הנמכר מסירות חולפות וממוסיקה המנוגנת ע"י נגנים משייטים. האזור עצמו נראה ממש כפי שנראה האזור החקלאי של הבירה האצטקית כשהגיעו אליו חייליו של קורטז לפני כמעט 500 שנה.

אתר חובה נוסף נמצא כ 50 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר. הדרך חולפת על פני הרים וואדיות, שדות תירס וקקטוס, בתים צבעוניים ודרכי עפר המעוטרים בשיחים פורחים ועצי הדר. הרבה הליכה ולא מעט טיפוס מצפים למבקרים בשרידיה של העיר טאוטיהואקן אך המאמץ משתלם. העיר עצמה, ששימשה תרבויות רבות, נוסדה לפני יותר מאלפיים שנה והייתה אחד מהמרכזים העירוניים המפותחים בעולם העתיק. בין האטרקציות: הרחוב הראשי, שדרת המתים, פירמידת הירח המרשימה והקשה לטיפוס ופירמידת השמש, הפירמידה השלישית בגודלה בעולם המתנשאת לגובה 65 מ'. מעבר לפירמידות האימתניות, האתר מציע גם חורבות של מקדשים, בתי מגורים ואתרי פולחן. גם כאן ניתנים הסברים והמחשות במוזיאון מקומי.

שרידיה של מקסיקו העתיקה מספרים את סיפורן של ציביליזציות עתיקות שפינו מקום לעולם חדש של רובים, חיידקים ופלדה. העולם הזה נקלע אחרי העצמאות המקסיקנית לתקופה של שינויי משטרים ומאבקים פוליטיים. לאלו נוספו גם מלחמה עם ארה"ב, כיבוש צרפתי ומחלוקות פנימיות בין שמרנים לליברלים. סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים היו שנות שלטונו של פורפיריו דיאז. הן שילבו שגשוג כלכלי עם שחיתות שלטונית, דיכוי פוליטי ופערים חברתיים. כל אלו הולידו עוד מהפכה. מהפכה מספר שתיים.

שמחה וייאוש, יתמות ואושר

המהפכה המקסיקנית השנייה, לא הבולשוביקית או הסינית, הייתה המהפכה הגדולה הראשונה של המאה העשרים. היא החלה ב-1910 במטרה להפוך את מקסיקו למדינה מודרנית, עצמאית כלכלית ודמוקרטית. לא הייתה לה תכנית מדויקת והיה בה קצת מהכל, מאבק חי של רעיונות, גישות ואינטרסים. מנהיגיה היו דמויות עממיות מכל שכבות הציבור החל בבן האיכרים העני, פנצ'ו וילה, דרך אמיליו זפטה בעל המורשת האינדיאנית ועד לנשיא הנבחר פרנצ'סקו מאדרו. המקסיקנים פנו למורשת שלהם ולצרכיהם כדי להמציא את עצמם מחדש. "המהפכה, כמו הפיאסטה, הייתה פזרנית וקיצונית, פיצוץ של שמחה וייאוש, צעקה של יתמות ואושר, של התאבדות וחיים. הכל יחד", כתב אוקטביו פז, "המהפכה היא רכילות וירי, חגיגה ואהבה. אין לה הרבה רעיונות, יש לה מציאות". 

במרכזה של מקסיקו-סיטי עומדת כיכר שרואה את המציאות הזו כבר מאות שנים. אל-זוקלו (או כיכר החוקה בשמה הרשמי), היא הלב הפועם של המרכז ההיסטורי ואחת הכיכרות הגדולות בעולם. בצפונה עומדת הקתדרלה הקולוניאלית שנבנתה במאה ה-16, במזרחה ניצב הארמון הלאומי בו ניתן למצוא, בין השאר, ציורי קיר של דיאגו ריברה. בניין העירייה, בית המשפט העליון והשוק הם רק חלק משאר האטרקציות של האזור. כאן המהפכות והפיאסטות משתלבות פשוטו כמשמעו. זוהי כיכר ההפגנות, המצעדים והשביתות אך גם כיכר הפסטיבלים, המסיבות וההופעות. דגל לאום ענק עומד במרכזה וסביבתה גדושה בבתים צבעוניים ובבאסטות מאולתרות. הכל הולך – רקדנים אינדיאנים, פסלוני שלדים של חג המתים, גלויות ודגלים, כובעי סומבררו ודיוקני גיבורים מקומיים. בשולי הכיכר הרוכלים עורכים מתקפה על כל החושים. טאקוס ובוריטוס, אנצ'ילדות וקסדילות מוגשים עם סלסה, גווקאמולי, צ'ילי וליים. לקינוח מציע מטבח הרחוב המקסיקני מלונים, אננס, גויאבות, פאפיות וסברס.

רמזים למהפכת 1910 אפשר למצוא גם בכיכר גריבלדי, הנקראת ע"ש ג'וזפי גריבלדי, אחד מגיבוריה. זו מגלה שמקסיקו היא לא רק טעמים וריחות. היא גם קולות. להקות המריאצ'י, חבורות של מוסיקאים להשכרה, מנגנות כאן בעבור לקוחותיהם שירים לכבוד חתונות וימי הולדת, כמו גם שירים של סליחה וחיזור. הלהקות האלו, שמקורם במעמד הפועלים של אזור חליסקו, הפכו למקור גאווה לאומית ולסמל של המהפכה. הנגנים לבושים בחליפות שחורות מקושטות בכסף, רוזטות אדומות ומגפי בוקרים. באירועים מיוחדים הם חובשים גם כובעי סומבררו רחבים. החצוצרות והכינורות שלהם, הגיטרות, הוויואלות והגיטרונים מפיקים שירים אמיתיים, מלאים בכאב ובאושר של החיים. בשעות הלילה צעקות ה"סי סניור!" ממלאות את הכיכר כמו גם השיכורים וחסרי הבית. אלו השעות שריח הטקילה והקורונה ממלא האוויר.

בכפרים הקטנים מלוות לעיתים הופעות המריאצ'י ביריות ובקטטות. כאן, בעיר הגדולה, הפלאזה גריבלדי חושפת לעיתים עדויות עצובות של מה שהוביל למהפכות רבות באמריקה הלטינית. בשולי הכיכר, מתקבצים מקבצי נדבות קטועי גפיים ואמהות נושאות תינוקות רעבים בניסיון לעורר את רחמי התיירים. זונות וכלבים מוזנחים עומדים לצידי הכבישים. בארץ מוכת פערים, סמים והגירה בלתי חוקית לשכנה העשירה מצפון, עצוב לראות מעל כל אלו פוסטרים של פוליטיקאים חייכנים וסיסמאות שחוקות. יש במציאות המקסיקנית משהו מאוד אלים, קשוח ואכזרי אך התרבות שלה מעודדת גם התקוממויות תכופות נגדה. כך הפכה מקסיקו-סיטי לא רק למוקד למהפכות מקסיקניות אלא גם לכר פורה למהפכנים מבחוץ.

מהפכה תוצרת חוץ

ביום אחד בספטמבר 1954 הגיע למקסיקו-סיטי תייר ארגנטיני בן 26 אחרי טיול ארוך בדרום אמריקה. התכניות העתידיות שלו היו לא ברורות. הוא שקל להמשיך לטייל בארה"ב או לנסוע לאירופה או לסין. בסופו של דבר הוא החליט להתמקם בעיר וקיבל עבודה בבית חולים מקומי. הוא היה סטודנט לרפואה ושמו היה ארנסטו גווארה. "מקסיקו, ארץ השחיתות, מקבלת אותי באדישות של חיה גדולה", הוא כתב, "היא לא מלטפת אותי ולא מראה את שיניה". גווארה, בחור חולני ורגיש שנחשף לעוולותיה של דרום אמריקה, לענייה ולמצורעיה חיפש מהפכה.

בקיץ של 1956 מצא גווארה, שכונה צ'ה ע"י חברים קובנים שהתרועע איתם, את מה שהוא ביקש. אחרי שפיתח תודעה פוליטית ונחשף להתערבויותיה של ארה"ב בנעשה באמריקה הלטינית, הוא פגש שני אחים קובנים שהגיעו למקסיקו אחרי שהשתתפו בניסיון הפיכה כושל בקובה, ישבו בכלא ויצאו לגלות. האחים, פידל וראול קסטרו, הקימו מפקדה פוליטית ברח' קלה אמפרן והחלו להיערך למתקפה נוספת. בדירה זו פגש צ'ה בפעם הראשונה את פידל, מנהיג המהפכה, פגישה שנמשכה, כך אומרים, שמונה שעות והסתיימה בארבע בבוקר.

חבורת הקובנים הגולים ושותפם הארגנטיני ערכו מסעות ברחובותיה של מקסיקו-סיטי ובסביבתה, נושאים משאות כבדים ומתחמקים מהמשטרה המקסיקנית. הם שכרו חווה במחוז צ'לקו של העיר בה הם ערכו אימונים פיזיים ואימוני ירי, כמו גם הערכות אסטרטגית ודיונים אידיאולוגיים בהדרכתו של מהפכן מקסיקני וותיק, הקולונל אלברטו ביו. צ'ה הפך למנהיג, קיצוני ואגרסיבי התומך במאבק עולמי אלים והמעודד פולחן אישיות. קסטרו היה, ועודנו עד היום, מעשי ומקומי הרבה יותר, יסודי ומעמיק יותר. בנובמבר 1956 החבורה הפליגה מהחוף המזרחי של מקסיקו לקובה והחלה את מסעה לכיבוש השלטון באי. השאר זה כבר היסטוריה.

סיור לאורך שדרת לה-רפורמה, מצליח להבהיר מדוע העיר נקראת לעיתים "המנהטן של אמריקה הלטינית" אבל גם להזכיר את המהפכנים הקובנים שפעם שוטטו בה. בין האנדרטאות, גורדי השחקים והאחוזות הקולוניאליות, ניתן למצוא את הרחובות בהם פעלו פידל קסטרו וחבריו. אנדרטת העצמאות המפורסמת העומדת במרכז כיכר עמוסה, משקיפה על זונה-רוזה (האזור הוורוד). כאן נמצא הלב העסקי של מקסיקו-סיטי אך גם הלב התרבותי שלה הכולל מסעדות, בארים ובתי-קפה הפועלים כמעט ללא הפסקה. באחד מהם, בית הקפה לה-הוונה ברח' מורלוס, כך מספרות השמועות, קסטרו וחבריו נהגו לשבת תחת החלונות הענקיים ותכננו את הפלישה לקובה.

שיר של יופי וכאב

גווארה והאחים קסטרו לא היו המהפכנים היחידים שמצאו מקלט במקסיקו-סיטי. כמעט עשרים שנה לפני הגעתם לעיר, עשה זאת מהפכן אחר. קראו לו לייב דבידוביץ' ברונשטיין אך הוא ידוע יותר בשם ליאון טרוצקי. את רוחו אפשר למצוא ברחובותיה של קויואקן, שכונה שקטה ופסטוראלית בדרום העיר. כאן, הרחק מהפקקים, מהרעש ומההמולה של מרכז העיר, נוצרה לאורך השנים מעין מובלעת של אמנים ואנשי רוח. הבתים מטופחים, השדרות ירוקות וערוגות פרחים ומזרקות מקשטות את הכיכרות. 

טרוצקי הפך לדייר השכונה הרבה שנים לאחר שהיה שר החוץ הסובייטי ומפקד הצבא האדום. הוא נאלץ לעזוב את ברה"מ לאחר שהפסיד בקרב הירושה של לנין, הוגלה לקזחסטן וסולק מהמפלגה הקומוניסטית. הוא היה טיפוס שנוי במחלוקת שהצליח להיות דמות מרכזית בשני הפלגים של התנועה המהפכנית הרוסית, זה הבולשביקי וזה המנשביקי. הוא החליף נאמנויות לעיתים קרובות, בצעירותו הוא היה אויב מר של לנין ובבגרותו הסתבך עם סטלין. הגלות המקסיקנית שלו, שבאה אחרי שהות בטורקיה, צרפת ונורבגיה, הייתה בטוחה רק לזמן מוגבל. באוגוסט 1940, סוכן סובייטי צעיר שביקר אותו בביתו רצח אותו במכת גרזן בראש. כיום נמצא בבית מוזיאון המוקדש לזכרו ולמורשתו. מעבר לתערוכה האינפורמטיבית, מוצגים במקום חפציו, החל במשקפיו ועד לארון הספרים שלו, כולם שמורים למופת. חורים מקליעים שנורו לעברו בניסיון התנקשות כושל עדיין מעטרים את חומת הבית. טרוצקי עצמו קבור בחצר תחת סמל מגל ופטיש ודגל אדום.

לפני מותו נעזר טרוצקי בידידים מקומיים כדי להיקלט בעיר ולהקים בה בית. האומן דייגו ריברה, שהיה גם דמות מרכזית במפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, אירח אותו בביתו. כך עשתה גם אשתו של ריברה, הציירת פרידה קאלו, שגם ניהלה עם טרוצקי רומן. ביתה של קאלו, הקאסה אזול (הבית הכחול), הוא ללא ספק אחד האתרים היפים ביותר במקסיקו. הצבעים העזים, היופי והפשטות של העיצוב, הצמחייה, הקישוטים, הציורים והפסלים הופכים אותו לפנינה אסתטית יוצאת דופן. לקאלו, שנולדה וחיה בבית הזה, היו חיים קשים. היא סבלה מכאבים עזים במשך כל חייה כתוצאה מתאונת דרכים שעברה בצעירותה, למרות רצונה היא לא יכלה להפוך לאמא ונישואיה עם ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, היו סוערים מאוד. למרות כל זה, המורשת האומנותית שלה היא עצומה וציוריה הם שיר של יופי וכאב. הבית, המשמש היום כמוזיאון, מלא ביצירותיה, ביצירות הקשורות אליה ובחפצים שלה ושל משפחתה. הביקור במקום הוא חוויה מרשימה וכדאית.

קאלו וריברה, צ'ה גווארה ופידל קסטרו, ליאון טרוצקי ומיגל הידלגו מצאו כולם במקסיקו-סיטי בסיס למעשה מהפכני. בכיכר שלושת התרבויות, הכיכר המרכזית של אזור טלטלוקו, אפשר למצוא סיכום טראגי משהו למורשת הזאת. בעבר נערך כאן הקרב האחרון בין האצטקים לכובשיהם הספרדים. כ-40,000 גברים, נשים וילדים נשחטו כאן ביום אחד באוגוסט 1521, יום שהוליד למעשה את מקסיקו המודרנית על חורבות העולם העתיק. כמעט 450 שנה מאוחר יותר, כוחות משטרה וצבא הרגו ממש באותו מקום מאות מפגינים שהתקבצו כאן בדרישה לרפורמות דמוקרטיות, חופש אקדמי וצדק חברתי. הטבח האכזרי החל עם שקיעת השמש ונמשך כל הלילה. הכיכר, הכוללת שרידי פירמידה אצטקית עתיקה, כנסייה ספרדית קולוניאלית וגם בניינים מודרניים כמו בניין משרד החוץ לשעבר, מסמלת עד היום בעבור מקסיקנים רבים את ההיסטוריה האלימה של ארצם, את המורשת המהפכנית שלה וגם את התקווה לשינוי. "להיסטוריה יש מציאות אכזרית של סיוט", מסכם אוקטביו פז, "גדולתו של האדם היא ביצירתן של יצירות מופלאות מתוך הסיוט". זוהי מקסיקו-סיטי, יצירה אנושית שנולדה מתוך סיוטים רבים ומתוך שילוב מופלא של פיאסטה ומהפכה.

* הכתבה פורסמה ביוני 2008.

Teotihuacan. צילם: דיויד סטברו.
Xochimilcos. צילם: דיויד סטברו.
Zocalo. צילם: דיויד סטברו.
Plaza de las tres culturas. צילם: דיויד סטברו.
Casa Leon Trotsky
Casa Leon Trotski. צילם: דיויד סטברו.
Garibaldi. צילם: דיויד סטברו

מסע אמריקאי

אמריקה היא הבטחה לכל מיני מסעות. שמורות הטבע שלה מבטיחות מסעות בעקבות נופים עוצרי נשימה, כבישיה הם תפאורה למסעות מוטוריים מאתגרים ודרכיה היו לא פעם בית לנדודים פנימיים של הנפש או למסעות בעקבות אמת וערכים. אבל יש אפשרות גם למסע אחר – מסע חברתי-פוליטי ברחבי המעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

וושינגטון היא המרכז הפוליטי של העולם המערבי ולכן כמעט חובה לפתוח בה כל מסע פוליטי אמריקאי. בירת ארה"ב מציעה סיורים מודרכים במוסדותיה הפורמאליים ומרכזי מבקרים מפותחים במסדרונות הכוח והעוצמה. ספריית הקונגרס למשל, היא הספרייה הגדולה בעולם, ניתן למצוא בה בנוסף לאוצרות הידע הנדירים שלה גם מסמכי מפתח כמו טיוטא מקורית של הכרזת העצמאות האמריקאית. בבניין בית המשפט העליון אפשר לקבל הסברים מקיפים על הפרדת הרשויות בארה"ב ומערכת המשפט האמריקאית. בנוסף לאתרים אלו ולאינסוף המוזיאונים שמציעה וושינגטון, מבקרים המחפשים אייקונים פוליטיים והיסטוריים יעמדו משתאים לנוכח האנדרטאות לזכר וושינגטון, לינקולן וחללי המלחמות, בנייני הבנק הפדראלי והאף.בי.איי וכמובן הבית הצבוע לבן בשדרות פנסילבניה 1600.

למרות שוושינגטון היא בחירה טובה לתחילת המסע, אם רוצים לגעת בנשמתה של הדמוקרטיה האמריקאית, בחיי גיבוריה ובמאבקים שלה, צריך לצאת לדרכים, אל הכבישים הצדדיים וחצרותיה האחוריות של אמריקה, הרחק מהקריה הזוהרת. ההחלטות מתקבלות אמנם במוקדי הכוח והמרכזים הפיננסיים של הערים הגדולות, אך חלק מרכזי מההיסטוריה האמריקאית נכתב בעיירות הקטנות ובערי השדה והשיח הפוליטי לא מוגבל לבתי המחוקקים והלשכות המפוארות. הוא נשמע ברמה גם בדיינרים, טריילרים ובתי-קפה במרחביה של ארץ החופשיים ובית האמיצים.

רב-החובל

חשובים ככל שיהיו חילוקי הדעות האקטואליים של הפוליטיקה האמריקאית, הם מחווירים לעומת אלו שעמדו בלב הדיון הציבורי האמריקאי לפני 147 שנה, והובילו יחד עם הוויכוחים הפוליטיים והאינטרסים הכלכליים למלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארה"ב, למהפכה אמריקאית שנייה. מאות אלפי אמריקאיים מצאו את מותם במלחמת אזרחים, שנסבה סביב מבנה המשק האמריקאי ומעמד העבדות. למרות ניסיון הפילוג של מדינות הדרום, עם שוך הקרבות נותרה אמריקה מאוחדת, ההגמוניה הפוליטית נפלה לידי תעשייני הצפון וחקלאי המערב והעבדות, שהייתה נפוצה בחוות הדרום, דעכה. תוצאה נוספת של המלחמה הייתה שנשיא אחד, אברהם לינקולן, זכה למעמד מיתולוגי.

לינקולן נולד בחווה נידחת בלב מדינה לא חשובה במיוחד. היום נחשבת קנטקי לאחת ממדינות הדרום, היא ממוצעת בגודלה ויש בה חקלאות ענפה ותעשיית מכוניות מפותחת. אחת מהאטרקציות המרכזיות שלה היא האתר הלאומי המשמר את מקום לידתו של בחיר בניה, הנשיא לינקולן. האתר ממוקם במחוז LaRue, שם היו ממוקמות שתי חוות בהן חיה משפחת לינקולן בשנות ילדותו של הנשיא לעתיד. האתר מכיל מבנה זיכרון ניאו-קלאסי מרשים, שחזור של צריף העץ בו נולד לינקולן ומרכז מבקרים בו ניתן למצוא מוצגים שונים מהתקופה וסרט קצר. לינקולן שחי בקנטקי רק שבע שנים, עבר לאינדיאנה, יצא בכוחות עצמו ממעגל הבורות והעוני ועשה קריירה צבאית משפטית ופוליטית באילינוי לפני שהוא הפך לנשיא ה-16 של ארה"ב והראשון מן המפלגה הרפובליקנית.

מלחמת האזרחים, שבצילה עמדה נשיאותו של לינקולן, נחשבת עד היום לאחד האירועים המכוננים של האומה האמריקאית ושרידיה מפוזרים עדיין ברחבי המדינה. ב Adams County שבפנסילבניה ממוקם הפארק הלאומי גטיסברג במקום בו נערך הקרב שהכריע את המלחמה לטובת הצפון. באתר בו נהרגו למעלה מ 50,000 חיילים, נערכים היום סיורים מודרכים מכל הסוגים ויש בו גם שחזורים ואירועים מיוחדים. מוזיאון, שנפתח במקום לפני מספר חודשים, מציג את אחד מאוספי מלחמת האזרחים הגדולים בעולם. אחד הנאומים החשובים בהיסטוריה האמריקאית נישא כאן חודשים ספורים אחרי הקרב המכריע כשלינקולן סיכם את משמעות המלחמה בפחות משלוש דקות. "לפני 87 שנים אבותינו הביאו לעולם, על יבשת זו, אומה חדשה שנולדה בחירות והוקדשה לרעיון שכל בני האדם נבראו שווים", הוא פתח. הוא סיים בכך שהמתים בגטיסברג יביאו לאומה "לידה מחדש של חירות, בה ממשל העם, בידי העם ולמען העם לא יסור מן הארץ". לינקולן נרצח ב-1865 ולא סיים את הקדנציה השנייה שלו כנשיא. המשורר וולט וויטמן תיאר אז את תחושותיהם של רבים כשכתב שיר המוכר לישראלים רבים בהקשר אחר. לינקולן המנהיג שנרצח ע"י בן עמו וארצו מתואר בו כרב-חובל השרוע, מת, על סיפון ספינתו.

הבטחה שלא קוימה

לינקולן היה הנשיא האמריקאי הראשון שנרצח אבל לא האחרון. אחריו נרצחו הנשיאים גרפילד ומקינלי, אך הרצח הפוליטי שהטביע את החותם העמוק ביותר על החברה האמריקאית היה זה של הנשיא ה-53, הצעיר ביותר שנבחר לתפקיד מעולם. ג'ון פיצג'רלד קנדי, סנטור מבטיח ממסצ'וסטס ובן למשפחת אצולה פוליטית וותיקה, נבחר לנשיאות באחת ממערכות הבחירות הצמודות בתולדות ארה"ב. שנותיו הקצרות כנשיא (1961-1963) היו סוערות ומלאות אירועים דרמטיים כמו משבר הטילים בקובה והמהומות הגזעיות במדינות הדרום. הוא ניסה עם זאת להילחם ככל יכולתו במה שהוא הגדיר בנאום ההכתרה שלו האויבים המשותפים של האנושות – טיראניות, עוני, מחלות ומלחמות.

מאמציו של קנדי הסתיימו ב-22 בנובמבר 1963 בעת ביקור בטקסס. הוא נורה ונהרג כשחלף במכונית פתוחה ב Dealy Plaza במערב דאון-טאון דאלאס, סמוך למחסן הספרים העירוני. האירועים שעקבו היו ועודם נושא לויכוחים וספקולציות. רבים טוענים כי הגרסה הרשמית לפיה קנדי נרצח ע"י מתנקש בודד בשם לי הרווי אוסוולד, איננה הגיונית. סימני השאלה הרבים סביב עובדות הרצח והעובדה כי לקנדי היו אויבים רבים, חלקם בתוך הממסד הפוליטי האמריקאי, מצביעים על הסבר מורכב יותר. אוסוולד עצמו נרצח יומיים אחרי הרצח ומעולם לא נשפט. אחיו של הנשיא, רוברט קנדי, נרצח גם הוא תוך כדי מסע בחירות ב-1968 והמשיך את שרשרת הטרגדיות והתעלומות המשפחתיות שנמשכה עוד שנים רבות.

גבעת הדשא המפורסמת ברח' אלם שבצילה התרחש הרצח ומחסן הספרים הישן מושכים עדיין תיירים רבים. בקומות השישית והשביעית של הבניין, נמצא מוזיאון מצוין המוקדש לחייו, מותו ומורשתו של קנדי כמו גם לבחינת האירועים שסביב הרצח. אלפי פריטים, ביניהם סרטים, מסמכים, תמונות ודגמים שופכים אור על הנושא והם עושים זאת בדיוק במקום ממנו נורו לכאורה היריות הקטלניות. זהו מקום טוב ללמוד על חייו ומורשתו של קנדי וגם לזכור את האדם שחייו ונשיאותו נותרו הבטחה שלא קוימה.

הפצצה

מורשתם של נשיאי ארה"ב השונים יכולה להיות בסיס למסע מרתק לא פחות ממסע בעקבות נופים או מסעות ספרותיים מיתולוגיים כמו אלו של סטיינבק, פירסינג וקרואק. אחד הראשונים ששילב מסע ברחבי היבשת עם פוליטיקה טובה היה הנשיא הארי טרומן שיצא ב-1948 למסע בחירות מרתק של עשרות אלפי קילומטרים על גבי רכבת. היה זה מסע של נאומים קצרים וקולעים שנישאו לרוב מעל גבי אחד הקרונות. היו שם בדיחות על חשבון יריביו הרפובליקניים, לחיצות ידיים ועסקאות פוליטיות. המסע חשף את טרומן למיליוני אמריקאים שהפכו אותו, באחד המהפכים הדרמטיים של הפוליטיקה האמריקאית, מאנדרדוג מוחלט לנשיא הבא של ארה"ב.

טרומן, שהפך לנשיא אחרי מותו של רוזוולט, נכנס להיסטוריה האמריקאית עוד לפני מסע הרכבות כשהפך למנהיג היחידי בעולם שהחליט להטיל פצצת אטום. את רוחן של הפצצות שהוטלו על יפן בסוף מלה"ע השנייה אפשר למצוא בעיר אחת בהרים המושלגים של צפון ניו-מקסיקו. העיר, לוס-אלמוס, הייתה חלק מ"פרויקט מנהטן", חדר הלידה של פצצת האטום ושל מאזן האימה של החצי השני של המאה העשרים. ב-1942 החליט הממשל האמריקאי לייצר נשק על בסיס ידע בדבר ביקוע של אטומים כבדים. האמריקאים, שידעו שהגרמנים כבר עובדים על פצצה כזאת, רצו לסיים את המלחמה במהירות ללא צורך בפלישה פיזית ליפן והפכו את העיירה בניו-מקסיקו לקהילה סודית של מדענים ואנשי מקצוע שניסו לחיות חיים נורמאליים במקום ובזמן שהם ייצרו את כלי הנשק הקטלני ביותר בתולדות האנושות.

אל לוס-אלמוס מטפסים בכביש המתפתל צפון-מערבית לסנטה-פה. היום היא שלווה ופסטוראלית אך ביולי 45, עת נערך הניסוי הראשון של הפצצה שנולדה בה רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של הפרויקט, ציטט את הבהגאוואדגיתה: "אילו קרעו אלף שמשות בקרינתן את השמיים", הוא אמר, "דומה היה לזוהרו של האדיר מכל, כי מוות אני, מחריב העולמות". פצצת אורניום שכונתה "הילד הקטן", הוטלה באוגוסט 1945 על הירושימה. 70,000 מתוך 300,000 תושבי העיר נהרגו במקום, מספר דומה נפגע ומת מאוחר יותר והעיר הוחרבה לחלוטין בכדור אש, גלי הדף כבירים וקרינה קטלנית. שלושה ימים אח"כ הופגזה נגאסקי בפצצת פלוטוניום. כך החל העידן הגרעיני.

לוס אלמוס מלאה באתרים המזכירים את "ימי הזוהר" שלה. החשוב בהם הוא המוזיאון המדעי במרכז העיר, שם מוצגים בפני המבקרים שחזורים, מסמכים, סרטים ותמונות מן הימים בהם שימשה העיר כמעבדה סודית, כולל שחזור של "האיש השמן", הפצצה שהוטלה על נגסאקי. למרות שהמוזיאון מקיף ומספק אינפורמציה חשובה, הוא עלול לעורר גם לא מעט תמיהות, בעיקר בקרב מתנגדים לנשק גרעיני. למעט מספר התייחסות מינוריות, פרויקט מנהטן, שזרק את האנושות לעידן של מוות, אימה וטרור, מוצג בגאווה כהישג פטריוטי מדעי לטובת שלום העולם ורווחתו.

כך היא אמריקה. כל מסע במרחביה חושף את הקיצוניות ואת האמביוולנטיות שלה. מצד אחד ניתן למצוא בכל מקום את ערכי החירות והדמוקרטיה שהיא תורמת לעולם ומצד שני האכזריות והאלימות שנטועים בליבה לא מרפים. כל שיחה פוליטית, כל תכנית בתחנת רדיו מקומית וכל טוק-שאו טלוויזיוני חושף שילוב כמעט מפחיד של פונדמנטליזם דתי, תקשורת המונים ושואו-ביזנס. כבר שנים רבות שהאמריקאים מתווכחים על עונש המוות, הפלות וזכותם של האזרחים לשאת נשק. ובינתיים בשנה שעברה הוצאו להורג 42 בני-אדם בארה"ב והאמריקאים מחזיקים יותר מ-200 מליון כלי נשק פרטיים (חלקם מגיע גם לבתי-הספר ובלא מעט מקרים ילדים רצחו את חבריהם לספסל הלימודים).

והאלימות לא נעצרת שם. מבט מעמיק בכל מסע אמריקאי יבחין בה. מרכזי הערים הגדולות מלאים גטאות של עוני, כנופיות וסמים. העשירים מהגרים לשכונות חיצוניות שהופכות למלכודות מוקפות גדרות וחומות. לא משנה אם המסע עובר במדינות הדרום, בחוף המערבי או במערב התיכון, הוא יתקל בחלק ממיליוני מחוסרי הבית ומעשרות המיליונים שלא מחזיקים ביטוח בריאות.

הימין הקיצוני כולל מאות מיליציות חמושות המתנגדות לשלטון הפדראלי, לחלק מגורמי אכיפת החוק יש סמכויות כמעט טוטאליטריות ופעילותן של כתות דתיות מסתיימות לעיתים במעשי התאבדות או טבח. ובכל זאת, בעולם שבו מדינות כמו סין ורוסיה הן כוח עולה, לא בטוח שאפשר לוותר בקלות על הערכים האמריקאיים. למרות המעורבות הכבדה של כסף גדול בפוליטיקה האמריקאית, למרות האלימות והפערים, החירויות הבסיסיות שארה"ב הפכה לקונסנזוס הן לא מובנות מאליהן.

חטאים קדמוניים

אבל החירויות האלו נולדו בייסורים. העיר ממפיס שבטנסי ראתה את התנועה לשיווין זכויות אזרחיות ונגד אפליה בארה"ב, מגיעה לשיא ואת הכומר מרטין לותר קינג, המנהיג הבולט שלה, משלם בעבורה את המחיר האולטימטיבי. הוא נרצח במוטל בו התארח כשהגיע לתמוך בשביתת עובדי תברואה מקומיים. גם במקרה זה, כמו במקרה של קנדי, קיימים ספקות לגבי עובדות הרצח. ג'יימס ארל ריי, שהואשם ברצח וישב בכלא עד סוף ימיו, טען שהודאתו הוצאה ממנו תחת לחץ ורבים, כולל בני משפחתו של קינג, טוענים שהרצח היה תוצאה של מאבקי כוחות בוושינגטון.

גם את מורשתו של קינג אפשר לבקר במקום הרצח. מי שמגיע למקום בו עמד הלוריין מוטל בדרום ממפיס, ימצא זר לבן-אדום תלוי במרפסת שמחוץ לחדר 306, שם נורה קינג בערבו של הרביעי באפריל 1968. המבנה, שהפך יחד עם הבניינים שמסביבו למוזיאון לאומי, מציג סיפור של מאבק בן מאות שנים לשוויון זכויות באמריקה. העבדות, שיחד עם נישול האינדיאנים מאדמתם, היא אחת מהחטאים הקדמונים של החברה האמריקאית, היא נקודת המוצא לבחינת מורשתו של קינג במוזיאון, המציג את תולדות התנועה שהוא הנהיג ואת הישגיה.

ימים רבים עברו ודם רב נשפך מאז נוסדה ארה"ב כהבטחה לעולם חדש ועד שאדם ממוצא (חצי) אפריקאי זכה בנשיאות. ובכל זאת המאבק בעוני, באפליה ובקיפוח לא תם ואמריקה מלאה באתרים שמזכירים אותו. בבירת אלבמה, מונטגומרי, ניתן לעקוב אחרי סיפור החרמת התחבורה הציבורית בשנות החמישים שהחלה כשפעילת זכויות אזרח מקומית, רוזה פארקס, סירבה לתת את מקומה באוטובוס לגבר לבן בהתאם לחוקי המדינה. בעיר ניתן למצוא גם מרכז מעניין לזכויות אזרחיות ואת הכנסייה בה כיהן ככומר מ.ל.קינג באותה תקופה. שניהם מציגים עדויות ומוצגים מאחת התקופות האפלות בתולדות ארה"ב. ערים נוספות ברחבי אלבמה, שהייתה ידועה באפליה קשה ובאלימות נגד שחורים, הן סימני דרך במאבק – בסלמה מציינים עדיין במוזיאונים מקומיים את העבדות ואת המצעדים המפורסמים שנערכו בה בשנות השישים על מנת לאפשר לשחורים זכות הצבעה ובבירמינגהם מציינים את הקמפיין של אביב 1963 בו נלחמו קינג וחבריו באמצעות החרמות, הפגנות ומצעדים באפליה אזרחית וכלכלית.

הבטחות ומאבקים

אמריקה היא הבטחה לכל מיני מסעות ומסע פוליטי אמריקאי הוא מסע בעקבות הבטחה. לידתה של ארה"ב הייתה אמנם תוצר של מאבקים בין אימפריות אירופיות ובתוכן, אך גם של הבטחות כמעט פילוסופיות לחירות, חופש ושוויון. אך ארה"ב לא הייתה מעולם ניסיון ליצור חברה אוטופית. שחרור היחיד מרודנות המדינה, האריסטוקרטיה והאוטוריטה הדתית, כוונה בעיקר לטובתם של אלו שהעולם הישן מנע מהם להתעשר והחופש שהוליד את הדמוקרטיה המודרנית ואת זכויות האדם, עיצב גם חברת של מאבק תמידי בין כתות, גזעים ומעמדות. ההבטחה, אם כן, היא מקור המאבק שמהווה בתורו בסיס לכל מערכת בחירות, לכל דיון פוליטי וגם לכל מסע חברתי ברחבי היבשת.

את המסע ראוי לסיים במקום בו הסתיים מסע חברתי אחר, המצעד המפורסם של 1963 בו עלו על הבירה האמריקאית מאות אלפי מפגינים שהתכנסו בסופו תחת אנדרטת לינקולן והאזינו לנאומו הידוע ביותר של מרטין לותר קינג. במקום הזה, בו נערכו כמה מההפגנות הסוערות והחשובות בתולדות האומה כמו ההפגנה נגד מלחמת וייאטנם ב-1969, ומצעד הנשים המפורסם ב 2004, נשמעו מילותיו הנצחיות של קינג. "כשניתן לחירות לצלצל", הוא אמר, "שניתן לה לצלצל מכל עיירה, צריף ומדינה, נוכל להביא את היום בו כל ילדי האלוהים, שחורים ולבנים, יהודים וגויים, פרוטסטנטים וקתולים יוכלו לאחוז יד ביד ולשיר את מילות התפילה "חופשיים סוף סוף, חופשיים סוף סוף, השבח לאל, סוף סוף חופשיים".

* הכתבה התפרסמה בנובמבר 2008.

עיר קטנה וזהויות רבות לה

טאלין, בירת אסטוניה, הממוקמת על הגדה הדרומית של מפרץ פינלנד שבים הבלטי, היא אחת מערי-הבירה הקטנות ביותר באירופה. עם אוכלוסייה של פחות מחצי מיליון בני-אדם ועם היסטוריה ארוכה ועשירה היא נבחרה ע"י האיחוד האירופי להיות בירת התרבות של אירופה ב-2011 (יחד עם טורקו שבפינלנד). אבל טאלין היא יותר מאתרים היסטוריים ואירועים תרבותיים – היא גם עיר של דילמות אנושיות, חיפוש זהויות ומאבק עליהן.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il * 

בין מזרח למערב – שאלה של זהות תרבותית

בשנים האחרונות הפכה טאלין ליעד תיירותי אופנתי. תיירים החלו לגלות שהעיר הסובייטית לשעבר היא פנינה אמיתית בה הזמן כאילו עצר מלכת כדי להשאיר עדות מרשימה לחיים שהיו בה פעם. צריחיה הגבוהים, רחובותיה המעוקלים וסמטאותיה הציוריות הם שרידים מימי הביניים, ויחד עם גגות הרעפים, חומות האבן והמבצרים העתיקים הם מהווים אטרקציה לתיירים שמחפשים קצת מהזוהר של אירופה במחירים סבירים יותר. וזה לא חדש. כבר במאה העשירית הייתה טאלין מרכז מסחרי חשוב אך חשיבותה הייתה תמיד חלק מכיבוש של מעצמה אחרת. במאה ה-13 למשל, האוכלוסייה המקורית, שהתבססה על שבטים פינו-אוגרים שהגיעו לאזור לפני אלפי שנים, נכבשה ע"י אבירים גרמנים וחיילים דנים. ב-1285 הפכה טאלין לחברה בברית ערי הנזה, ברית מסחרית וצבאית של ערי מדינה ששלטה במסחר הצפון אירופי בימי הביניים. זה היה תור הזהב שלה.

שרידי התקופה הזאת מפוזרים בכל חלקי העיר העתיקה המחולקת לשניים – החלק המערבי, טומפאה (Toompea) והחלק המזרחי, התחתי הסמוך לנמל. בכניסה לעיר התחתית, בתחילתו של רח' פיק טנב (Pikk Tänav) עומדים שער החוף ומבצר מרגרט השמנה (Suur Rannavärav ja Paks Margareeta) שנבנו כדי להגן על העיר. המבצר הוא חלק מהחומה העירונית וכיום נמצא בו מוזיאון ימי. כ-25 מבצרים נוספים השתמרו לאורך החומה, מפורסמים במיוחד הם המגדלים העגולים בעלי גגות הרעפים האדומים Nunna, Sauna ו Kuldjala.

שלושה בתי סוחרים המכונים "שלושת האחיות" שנבנו במאה ה-14 ניצבים עדיין בהמשכו של רחוב פיק טנב, שהיה ציר עירוני מרכזי מאז המאה ה 15. מבנים נוספים, שרידי אותה תקופה, נמצאים בהמשך הרחוב ובקצהו ניצבת כיכר העירייה המרשימה (Raekoja Plats). זו שימשה במשך מאות שנים כשוק, מרכז אירועים וכיכר הוצאות להורג. כיום היא משכנם של בתי קפה ומסעדות, הופעות רחוב ופסטיבלים, שווקים ואירועים עירוניים. בניין העירייה הגותי הניצב במרכז הכיכר (Raekoda) הוא סמל עירוני ואוצר אדריכלי שחגג לאחרונה 600 שנה. עוד בסמוך לכיכר נמצאים מבנה המשמש כבית מרקחת מאז 1422 (Raeapteek) וכנסיית רוח הקודש (Puha Vaimu Kirik) שהשתמרה בצורתה המקורית מאז 1360.

כחברה הצפונית ביותר בברית הנזה, טאלין שאבה את חשיבותה וכוחה ממיקומה כחוליית קישור בצומת הדרכים בין מערב אירופה לרוסיה. עד כמה היא הייתה חשובה אפשר להבין מכנסיית סנט-אולוף (Oleviste Kirik). הצריח הגבוה שלה הגיע בשנת 1500 לגובה של 159 מ' מה שהפך אותה למבנה הגבוה ביותר בעולם. בעיר העילית, טומפאה, ניתן למצוא שרידים לכיבושים נוספים שעברה טאלין כמו גינת מלכי דנמרק הנמצאת למרגלות הגבעה. שם ע"פ האגדה, זכו הדנים בניצחון בעזרת שמיים שזיכה אותם בשליטה על העיר. גם כנסיית מרי הבתולה (Toomkirik), הכנסייה העתיקה ביותר באסטוניה, היא זכר לתקופת ההיא שקדמה לכיבוש נוסף, הכיבוש השוודי. טיפוס לטומפאה, דרך רח' פיק יאלג (Pikk Jalg) הפסטוראלי, המשובץ באומנים מקומיים המוכרים ממרכולתם, מוביל למבצר טומפאה ולמגדל הרמן הגבוה (Pikk Herman) שבקצהו. למבצר העתיק נוסף במאה ה-18 בניין ברוקי וורוד המשמש היום את הפרלמנט האסטוני. זהו זכר לכיבוש הרוסי של 1710 שנמשך כמאתיים שנה כמו גם הכנסייה הרוסית האורתודוכסית הענקית (Aleksander Nevski Katedraal) שנמצאת במרכז כיכר לוסי (Lossi Plats). את ההיסטוריה של העיר ניתן להכיר במוזיאון העירוני (Linnamuuseum) שנוסד לפני כשבעים שנה ומציג את סיפורה של טאלין מייסודה ועד ימינו. דגמים, תמונות, מפות, סרטים ומוצגים אותנטיים מציירים בקווים מדויקים ובהירים את ההיסטוריה העשירה של העיר. באזור זה אפשר להתרשם גם משרידי המנזר הדונימיקני האפל (Dominiiklaste Klooster) ומסמטת סנט-קתרינה (Katariina Käik) המכילה בתי מלאכה, גלריות, חנויות מזכרות ואווירה ימי ביניימית קסומה.

אתרים אלו מספרים סיפור של טלטלה נצחית בין מזרח ומערב, בין האימפריה הרוסית לאירופה המערבית. וטאלין היא כזאת גם היום. עיר קטנה בארץ זעירה מטלטלת בין שני עולמות גדולים ורבי עוצמה, מושבה של עם קטן המצליח למרות הכל לשמר שפה ייחודית, תרבות מיוחדת ואופי לאומי משלו. פחות ממיליון וחצי תושבים יש באסטוניה היום והם סוחבים על גבם זיכרונות של אינסוף כיבושים ועריצים. הסופר האסטוני הידוע, יאן קרוס, אמר פעם שחוסר האמון של האסטונים בדברים שהעולם מלעיט אותם בהם מנע מהם להיטמע בתרבויות אחרות. "האסטונים", הוא הסביר, "תמיד חושדים בערכים שמוצעים להם ע"י אחרים". בסופו של דבר מדובר כאן בשאלה של זהות. "כל האנשים נולדו ליד הים הכחול", כתב קרוס באחד משיריו הידועים העוסקים בדיוק בעניין זה, "כל אחד צריך להפליג", הוא ממשיך, "ולגלות את עולמו שלו".

מהומות בכיכרעניין של זהות לאומית

זהות אסטונית היא עניין לא פשוט. כרבע מאוכלוסיית אסטוניה ו כ-35% מאוכלוסייתה של טאלין היא ממוצא רוסי. זהו מיעוט שצובר בשנים האחרונות תחושות של תסכול וקיפוח היות והוא הפך משלוחה של מעצמה אדירה לסתם מיעוט לאומי מופלה לרעה. תחושות אלו התגברו כשבאפריל 2007 הועתקה ממקומה אנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום ששחררו את אסטוניה מהנאצים. האנדרטה סימלה בעבור אסטונים רבים את ימי הכיבוש הסובייטי והיא הוזזה, יחד עם מספר קברים שנחפרו למרגלותיה, מכיכר במרכז העיר אל בית עלמין צבאי בפאתיה. מי שמגיע היום לכיכר טיניסמייגי (Tynismyagi) מגלה כיכר מלאה בפרחי קיץ צבעוניים, עצים מוריקים וספסלי ישיבה. אין זכר לפסל הברונזה הרוסי או למה שהתרחש כאן כשהוזז. אלפי אסטונים ממוצא רוסי, שראו באנדרטה סמל חשוב של זהותם הלאומית, פתחו בהפגנות שהפכו אלימות וסוערות והובילו למעצרים המוניים, לפציעות ולמותו של צעיר ממוצא רוסי. כתגובה הוצפו אתרי אינטרנט אסטונים רשמיים בווירוסים, ג'אנק מייל ונתונים מזיקים במה שכונה המלחמה הווירטואלית הראשונה, דיפלומטים הותקפו והמתח בין טאלין למוסקבה גאה.

למתח הזה יש שורשים עמוקים מאוד. המדינות הבלטיות, ליטא, לאטביה ואסטוניה, שזכו לתקופת עצמאות קצרה מאוד אחרי מלה"ע הראשונה, סופחו לברה"מ ב-1939 כתוצאה מנספחו הסודי של הסכם ריבנטופ-מולוטוב שחילק את מזרח אירופה בין גרמניה לרוסיה. כעבור שנתיים כבשו הנאצים את המדינות הבלטיות ושלטו בהן עד תבוסתם ב-1944. אז החלה התקופה הרוסית השנייה שהסתיימה רק ב-1991 עם פירוקה של ברה"מ. כמעט מיותר לציין שכל הכיבושים לוו בדיכוי אכזרי ורצח המוני שהשאירו תהום עמוקה בין הרוב האסטוני למיעוט הרוסי שהיגר לאסטוניה בימים שהיא הייתה לוויין סובייטי.

דקה וחצי הליכה מכיכר המריבה, ברח' Toompea, נמצא מוזיאון הכיבוש והמאבק לחירות המספר את סיפור החיים באסטוניה תחת המגף הנאצי והסיפוח הסובייטי. זה מוזיאון חדש, מודרני ומושקע שמטרתו לספר את האמת על שישים השנים ההן ועל המאבק האסטוני לחירות. מבקרים יוכלו למצוא בו חומר אינפורמטיבי והיסטורי, טקסטים, תמונות וסרטים אבל גם מוצגים אותנטיים של חיי היומיום בתקופות הכיבוש השונות – מכוניות רוסיות מיושנות, תאי טלפון עתיקים, כלי בית וממורביליה סובייטית מכל הסוגים. בקומה התחתונה יש אפילו מעין בית קברות לפסלים קומוניסטיים ישנים. המוזיאון משתמש בעבר ובזיכרון הקולקטיבי כדי להתמודד עם הזהות האסטונית בהווה אבל גם כדי לדון בעתיד.

בית הכנסת – מחשבות על זהות יהודית

האסטונים אמנם בעיצומו של דיון על זהותם המתחדשת, אך כמו בכל אומה שנאבקת על זהותה, יש קבוצה אחת שמאבקה מורכב אפילו יותר. אלו הם כמובן היהודים – תמיד מיעוט, תמיד מחפשי דרך, תמיד באיזשהו מסע פנימי. "איש לא חשב שיש לחפש את הארץ המובטחת במקום ששם היא נמצאת", כתב פעם הרצל, "הנה היא, בתוך עצמנו פנימה". ואסטוניה הייתה רחוקה מלהיות ארץ מובטחת ליהודיה במאה העשרים. לפני מלה"ע השנייה היו בה כ-4,500 יהודים, מחציתם חיו בטאלין, רובם נמלטו לברה"מ עם הכיבוש הנאצי. אלו שנשארו נרצחו ע"י הנאצים. אלפי יהודים נוספים שהובאו ממדינות אחרות נאסרו ולבסוף נרצחו במחנות ריכוז שהקימו הגרמנים באסטוניה. יהודים רבים שברחו מאסטוניה לפני הגעת הגרמנים לא שרדו את המלחמה. כ-1,500 מהם הצליחו לחזור הביתה אחרי המלחמה, חלקם מהווים את הבסיס לקהילה היהודית בת 3,000 החברים שעדיין קיימת במקום.

באמצע מאי 2007 התרחש מאורע היסטורי בטאלין. נשיא אסטוניה, ושאר צמרת הממשל הצטרפו לאנשי הקהילה היהודית ולנציגים ישראלים ובראשם שמעון פרס והרב יונה מצגר כדי לחנוך בית כנסת חדש בעיר. בטאלין אירוע כזה הוא נדיר, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ב-1882. בית הכנסת ההוא הופצץ ב-1944 כשנסוגו הגרמנים ומאז הייתה טאלין לבירה האירופאית היחידה שלא היה בה בית כנסת. בטקס נישאו נאומים, היו שירים וריקודים, ספר תורה הוכנס למבנה ומזוזות נקבעו בו. "אפשר לשרוף מבנה", אמר שמעון פרס בהתייחסו להרס בית הכנסת הישן, "אך אי אפשר לשרוף תפילה". אך למרות הטקסים החגיגיים והנאומים הנרגשים  לא ברור עדיין איזה עתיד יש לקיום היהודי באסטוניה ואיזו זהות יפתחו חברי הקהילה בטאלין.

ביקור בבית הכנסת החדש ברחוב קארו (Karu), מדרום לנמל, יכול להתאים למטיילים ישראלים המתעניינים בזהות היהודית בגולה ובעתידה. יש בו מטען הסטורי כבד, קשרים פוליטיים חובקי עולם וכסף גדול. שני מיליון דולר מכספי תרומות פרטיות הושקעו במבנה המודרני בן 180 מקומות הישיבה המשמש את הקהילה הנמצאת בבנייה מחודשת מאז ראשית שנות התשעים. ניתן לסייר במקום, להשתתף בתפילות ובאירועים ובקרוב יהיו בו גם מוזיאון קטן, מקווה ומסעדה כשרה.

מקלות, אבנים וביצים – מזהות מינית לזהות מעמדית

קהילה נוספת שנרדפה ע"י הנאצים ושעניינה נידון בהרחבה בטאלין המודרנית היא הקהילה ההומו-לסבית. ברחוב סאונה, במזרח העיר העתיקה, עומד ה X-BAAR, מועדון המשמש את הקהילה ההומו-לסבית המקומית, מעוטר בדגל גאווה וכרזות תואמות. מהסמטה הציורית הזאת יצא באוגוסט 2006 מצעד הגאווה העירוני שהותקף ע"י עשרות גלוחי ראש מקומיים במקלות, אבנים וביצים. כמה מהצועדים נפצעו. כמה מהמתפרעים נעצרו. לכאורה אירוע מקומי די זניח. למעשה זהו חלק מגל עכור השוטף את מזרח אירופה בחודשים האחרונים. מצעדים דומים הותקפו גם בליטא, לאטביה, רוסיה ופולין. 

למרות התלבושות הססגוניות והמבעים המיניים, המאבק הזה הוא יותר ממאבק על זהות מינית. זהו מאבק פוליטי בין הימין השמרני, הלאומנים והפאשיסטים המקומיים לבין אלו המבקשים חברה פתוחה והמחפשים את הדרך למערב אירופה. למרות המכות שחטפו משתתפי המצעד עושה רושם שטאלין בכל זאת בדרך מערבה. מועדוניה וחיי הלילה התוססים שלה הפכו למוקדי משיכה לתיירים מצפון אירופה, רמת החיבור לאינטרנט ולטלפונים סלולאריים היא מהגבוהות בעולם, המטבע המקומי מוצמד ליורו וההצטרפות לנא"טו ולאיחוד האירופי ב-2004 חיזקו את מעמדה העצמאי ואת ניתוקה מרוסיה.

אך השחרור מהדוב הרוסי נוטה כיום דווקא לשמרנות מסוג חדש. אסטוניה הפכה למדינה קפיטליסטית לגמרי עם כלכלה ניאו-ליברלית אגרסיבית. יש בה מס הכנסה קבוע ולא פרוגרסיבי, ענף היי-טק חזק והשקעות גדולות ממדינות שכנות המחפשות שכר נמוך ומיסים נמוכים. הצמיחה המהירה, השוק המתפתח והתיעוש המואץ זיכו אותה ואת שכנותיה הבלטיות בכינוי "הנמרים הבלטים" (על משקל הנמרים האסייתים של שנות השבעים והשמונים). בטווח הקצר זה נראה לרבים מבטיח אך הבועה התנפצה והובילה למשבר כלכלי חריף שלווה בהגירה שלילית מערבה, קריסת שירותים חברתיים ומתח גזעי גואה. סיור בטאלין איננו שלם ללא שיטוט קצר בחלקה המודרני של העיר. רחובות רחבים, חלונות ראווה וקניונים חדשים לא מצליחים להסתיר את המתח, את המצוקה והעוני. כך עוברת טאלין, עיר הזהויות המשתנות, דרמה של הגדרה עצמית מתחדשת בין בתי האבן העתיקים לרבי הקומות המודרניים ההולכים ונבנים בה.

כמו אדם, כך גם עיר יכולה לשאול את עצמה שאלות של זהות במשך שנות קיומה. מניין באתי, לאן אני הולך ובפני מי אני נותן דין וחשבון – זוהי הגרסה המקראית של השאלה. בגרסאות מודרניות יותר בני אדם שואלים את עצמם מי הם, לאיזו קהילה, מדינה או תרבות הם שייכים, במה הם מאמינים ולמה הם מחויבים. לשאלות אלו אין מענה סופי ומוחלט. כמו עיר, כך גם אדם עובר מסע במשך חייו, הוא מתלבט, מתחבר, מתנתק ומחליף זהויות. אבל התשובות חשובות פחות מהמסע עצמו ואין כמו סיור בעיר הנאבקת כבר שנות דור על זהותה כדי להמשיך את המסע בעקבותיהן ולהעמיק אותו.

* הכתבה פורסמה באוגוסט 2007.

טאלין. צילם: דיויד סטברו.
בית קברות לפסלים קומוניסטיים. צילם: דיויד סטברו.
X BAAR. צילם: דיויד סטברו.
X BAAR. צילם דיויד סטברו.

קולות העיר – מוסיקה בצל חומת ברלין

 28 שנים חצתה חומה את ברלין. היא הייתה סמל למסך הברזל ולמלחמה הקרה, היא הפרידה משפחות ויצרה מחסור ואבטלה. אבל היא גם הייתה מקור השראה. זהו מסע בעקבות כמה מהיצירות המוסיקליות שנוצרו בצילה.

 הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

סצנה ראשונה: בית קפה קטן בברלין. ליד החומה. על רקע אור נרות וצלילי גיטרה נערכת מסיבת יום הולדת מאולתרת. זוהי תחילתה של יצירת המופת "ברלין" של המוסיקאי לו ריד ושמה של בעלת השמחה, גיבורת הסיפור, הוא קרוליין. זהו השיר הראשון באלבום והאווירה בו נעימה מאוד, כמעט אופורית. אך זהו השקט שלפני הסערה. מכאן והלאה מתפתח סיפורם של קרוליין ובן זוגה, ג'ים, שניהם מכורים לסמים, לסאגה של קנאה, אלימות וייאוש. למרות שהטקסטים מזעזעים למדי המעטפת המוסיקלית מלאה במלודיות נעימות לאוזן ובעיבודים מוסיקליים עשירים.

באחד השירים ילדיה של קרוליין נלקחים ע"י הרשויות. בסוף השיר מצטרפים אל הגיטרה האקוסטית והחלילית, קולות בכי וצרחות מקפיאות דם של ילדים. בשיר אחר מתוארת המיטה עליה קרוליין חותכת את וורידיה ומתאבדת. ללא ספק חומר קשה ואכן, עם יציאת האלבום הוא ספג ביקורות קשות. אמרו שהוא בלתי קומוניקטיבי ויומרני אך למרות הביקורת, גם היום, 36 שנה לאחר שהוא הוקלט, הוא מבטא במקוריות ובכנות את הנטייה האנושית מאוד להרס עצמי ואת הכאב שבני אדם יכולים לגרום אחד לשני.

לו ריד כתב והקליט את "ברלין" לפני שהספיק אפילו לבקר בעיר. הוא בחר בה מכיוון שהוא רצה להשתמש בחומה שחילקה אותה כמטפורה למצב האנושי המלא בקונפליקטים וחוסר הרמוניה תמידיים. החומה שבצילה חיו גיבוריו של ריד הייתה סמל לזו שביניהם, לחוסר היכולת שלהם להיות קרובים, ליצור שותפות, לאהוב. לו ריד לא היה היחיד שהשתמש כך בחומה. ב-28 השנים שהיא חצתה את ברלין היא הפכה למקור השראה לכמה מהיצירות המוסיקליות המעניינות של שנות השבעים והשמונים.

החומה הוקמה ב-1961 כדי לעצור את ההגירה של תושבי מזרח ברלין למערב העיר, שהייתה מובלעת בתוך שטחה של גרמניה המזרחית. אך היא עשתה יותר מזה, היא הפרידה משפחות, היא יצרה מחסור ואבטלה והיא גם הפכה לסמל למסך הברזל ולמלחמה הקרה. מעברי הגבול, מגדלי השמירה ושטח ההפקר שליד החומה היו תפאורה לניסיונות בריחה נועזים כמו גם לתקריות דיפלומטיות ואירועים היסטוריים כמו נאומו המפורסם של ג'ון.פ.קנדי, נשיא ארה"ב, שקרא אל תושבי העיר בהזדהות: Ich bin ein Berliner (אני ברלינאי). בעוד תושבי המזרח נאלצו להתמודד עם מציאות יומיומית דכאנית בצל 140 ק"מ של חומה, גדרות תיל, מוקשים וכדורים שורקים, במערב העיר המוזות לא שתקו. להיפך, מסביב לחומה הפיזית נרקמו יצירות מוסיקליות מגוונות על חומה אחרת, מופשטת יותר, זו המפרידה בין בני האדם וזו שבתוכם.

*****************

סצנה שנייה: מועדון רוק ליד החומה בשכונה המזרחית ביותר במערב ברלין. על הבמה להקת רוק מנגנת שיר אפל בשלושה רבעים. הזמר יושב כפוף ומעשן לאור נברשות. למקום נכנס דמיאל, הוא עובר דרך הקהל המתנועע באיטיות ועושה את דרכו לבאר. דמיאל הוא מלאך. הוא ועמיתו קסיאל, מסתובבים דרך קבע בברלין, צופים בבני האדם, מקשיבים למחשבותיהם ומתעדים אותן. בני אדם אינם יכולים לראות אותם היות והם קיימים במציאות מופשטת ומופרדים מזו האנושית בחומה נצחית. במהלך שיטוטיו נתקל דמיאל באמנית טרפז צרפתייה בשם מריאן. הוא מלווה אותה, בלי שהיא תוכל לראות אותו ומתאהב בה. למענה הוא מחליט לוותר על כנפיו והופך לאדם רגיל.

זהו הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס והזמר על הבמה הוא ניק קייב, מוסיקאי אוסטרלי צעיר שעבר לגור בברלין ב-1983, עזב אותה כשלהקתו התפרקה ושב אליה עם להקתו החדשה, The Bad Seeds, כדי להשתתף בסרט של וונדרס. הסצנה שקייב משתתף בה היא שיא הסרט. היא שורתו התחתונה. מריאן ניגשת לבאר, מתיישבת ליד דמיאל שהפך לבן אנוש, והוא נותן לה משקה. היא לא ראתה אותו מעולם אבל היא חשה בו. "עכשיו זה רציני", היא אומרת, "עכשיו אני מוכנה". היא מספרת לו על חייה ומבקשת ממנו להסתכל לה בעיניים. "אין סיפור גדול יותר משנינו", היא אומרת, "איש ואישה, סיפור של ענקים בלתי נראים, של אבות מייסדים. זאת תמונת ההכרח, העתיד של כולנו". הם במרחק נגיעה. היא מספרת לו על הקשר הגורלי ביניהם. ברקע המוסיקה נמשכת, לשיר קוראים "ממנה אל הנצח". הם מתנשקים. החומה נופלת.

"מלאכים בשמי ברלין" כולל רבים מציוני הדרך של העיר. דמיאל מתבונן על העוברים והשבים מראש כנסיית Kaiser Wilhelm Gedächtniskirch ומפסגת אנדרטת הניצחון, ה-Siegessäule וניק קייב מופיע ב-Kreuzberg, אזור שנשאר ייחודי ומעניין עד היום. למרות שעם נפילת החומה עבר האזור משולי העיר למרכזה, הוא נחשב עדיין למוקד של תרבות אלטרנטיבית והוא מקום משכנם של מהגרים רבים, סטודנטים, אמנים ופעילים חברתיים. על פי תדמיתו הוא בית לתרבויות שוליים ומהומות אלימות אך יש בו, בנוסף למועדוני הפאנק, מרכזי הטכנו והגלריות גם אזורים בורגניים למדי ואתרים תיירותיים ממסדיים כמו המוזיאון היהודי וצ'קפוינט צ'רלי.  

וכמובן יש גם את החומה. או לפחות שרידים ממנה. למעשה, אפשר למצוא שרידים כאלו בכל העיר, אך הגלריה של הצד המזרחי בקרויזברג על ציורי הקיר וכתובות הגרפיטי שלה, היא הרצועה המפורסמת והארוכה ביותר. שרידי החומה ורחובות העיר מעלים בדמיון כל מיני שמות תואר. ראשית, ברלין היא ענקית. והיא בתהליך בנייה כבר יותר משישים שנה. לעיתים היא נראית כמו אתר בנייה ענק, מלא בשופלים, פיגומים וחורבות. שנית, היא קודרת, לא נוצצת אלא פונקציונאלית. והיא טעונה – היסטורית, פוליטית ותרבותית. לא פנינת חן ציורית כמו בירות אירופאיות אחרות, היא דומה יותר לענק אפור עתיר חשיבות והרה גורל. אבל מכל שמות התואר המעניין ביותר הוא "מנוכרת". ושלא תהיה טעות, אין כאן כוונה להשמיץ את העיר, להיפך, זהו קו אופי ייחודי של העיר, אולי סוד המשיכה שלה.

בשדרות Unter den Linden, בין שער ברנדנבורג המפורסם ל Alexander Platz, החשובה שבכיכרות מזרח ברלין, עומדת עדיין אוניברסיטת Humboldt. בשנות השלושים של המאה התשע עשרה למד כאן קארל מארקס, האיש שהסביר את מושג הניכור טוב יותר מכל אדם אחר. כדי להגשים את האנושיות במלואה, הסביר מארקס, על בני האדם להשתחרר מן ההפרדות שהעבודה המודרנית יצרה – אלו המתבטאות באלוהי הדת ואלוהי הממון, בחלוקת עבודה משעבדת ובמערכות יחסים תכליתיות. כמו חומת ברלין שהפרידה בין בני אדם ואומות, כך עומדת חומה בלתי נראית בין האדם המודרני ליצירתו, לזולתו ולעצמו, בין עולמו המנוכר לפוטנציאל האנושי והחברתי שלו. וכמו חומת ברלין שהוקמה כתוצאה מצרכים כלכליים ופוליטיים, כך גם חומה בלתי נראית מדכאת את הרוח האנושית למען המשך תפקודו של הסדר החברתי. אולי זה מה שמשך מוסיקאים, במאים וסופרים רבים כל כך לברלין ולחומה שבליבה.

*****************

סצנה שלישית: כוכב רוק עומד ומתגלח בחדר אמבטיה. לאחר שהוא משלים את גילוח זקנו, הוא מהסס רגע ומגלח את בטנו ואת גבותיו כאשר טיפות דם ממלאות את הכיור. בחזותו החדשה הוא יושב וצופה בטלוויזיה תוך כדי חלומות בהקיץ על ילדותו ועל שדות הקטל בהם נהרג אביו במלחמת העולם. הוא שוקע בתרדמת ומחולץ ע"י עוזריו שפורצים את דלת החדר. לאחר שמזריקים לו משהו, הוא מוקם על רגליו, מועמס על מכונית ומוסע להופעה. ההצגה הרי חייבת להימשך.

"החומה" הוא אלבום של פינק פלויד מ-1979 שהפך לסרט ב-1982. היצירה כולה נכתבה ע"י רוג'ר ווטרס והיא מעניינת מכיוון שווטרס מוסיף לחומה הקשר רחב יותר, הוא הבין שהחומה שנמצאת בפנים, זו הגורמת לבדידותו של האדם, קשורה לחומה המפרידה בין עמים ואומות. הגיבור של היצירה, פינק, מופרד בילדותו מאביו, נחנק ע"י אמא מגוננת מדי, מדוכא ע"י מוריו ונעזב ע"י אשתו. כתוצאה מכך הוא מקיף את עצמו בחומה של בדידות. הוא נולד מחדש, בסצנה המתוארת למעלה, ככוכב רוק שהופך את הופעותיו לחוויה פשיסטית. הוא מטיף לשנאה ולגזענות תחת סמלים של דיכוי ואלימות. כך הופכת החומה הפנימית שלו לחומה פוליטית.

ווטרס מעולם לא היה אומן של אנדרסטייטמנט. בהופעותיו הוא תמיד בחר להעביר את המסרים שלו בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר להעלות על הדעת. לעומת ניק קייב ולו ריד שמצליחים להעביר מסרים לא פשוטים באמצעות להקת רוק, כמה מסכי ווידאו, מקהלה או הרכב קלאסי מצומצם, ווטרס נזקק לקרקס שלם של קרני לייזר, פיצוצים רועמים וחזירי ענק מעופפים. כתוצאה מכך ומההצלחה המסחרית העצומה של "החומה" לרבים כבר אין סבלנות לווטרס ולמגלומניות שלו, אבל זהו אלבום חשוב והוא קשור לברלין ביותר מדרך אחת.

ראשית, בקיץ 1990, פחות משנה אחרי פירוק החומה, ווטרס העלה את "החומה" כאופרת רוק במגרש ריק בין Potsdamer Platz לשער ברנדנבורג לעיני יותר מרבע מיליון איש. זה היה אירוע היסטורי בהשתתפות מאות מוסיקאים והוא שודר בשידור ישיר לעשרות ארצות. שנית, ווטרס כותב על ולאור מלה"ע השנייה וברלין, יותר מכל מקום אחר, היא בית היוצר של המלחמה ההיא ושום ביקור בה לא שלם בלי ביקור בצלקות שנותרו ממנה. "טופוגרפיה של טרור", למשל, היא תערוכה בעלת ערך היסטורי וחינוכי רב שמציגה את זוועות הנאציזם על שרידי מפקדות האס.אס והגסטאפו. תערוכה חשובה נוספת נמצאת באתר בו הוחלט על דרך הוצאתו לפועל של הפתרון הסופי, בווילה וואנזה (Villa der Wannseekonferenz). האתרים בו עמדו מפקדותיהם של גרינג, הימלר, היידריך ואחרים מצוינים בשלטים מיוחדים באזור רח' Wilhelmstrasse ועם קורבנות השואה אפשר להתייחד באנדרטה לזכר יהודי אירופה הסמוכה לשער ברנדנבורג ובמרכז המידע שמתחתיו. חומת ברלין הוקמה רק אחרי מלה"ע השנייה אך גם חומות האיבה שיצר המשטר הנאצי נוכחות בה בכל פינה.

הפרויקט המוסיקלי של רוג'ר ווטרס מתאר יפה אספקטים נפשיים מסוימים של הנאציזם, את האגרסיה המופנית כלפי חוץ הנובעת מפחד ובדידות. אך זוהי, מן הסתם, תמונה חלקית מאוד. מקורו של הנאציזם הוא הרי לא בילדות הקשה של מחולליו או בטראומות הנפשיות של תומכיו. הנאציזם נולד בפוליטיקה, בתרבות ובכלכלה של המאה העשרים אך המנגנונים הנפשיים שווטרס מתאר ב"החומה" עזרו לו לתפוס שבת בלבבות הגרמנים. והחומות האלו טרם נפלו.

בין חורבות האימפריה הנאצית של שנות הארבעים, שרידי החומה של שנות השישים ומגדלי הפאר של ראשית המאה העשרים ואחת בפוטסדאמר פלאץ, יש אמת עצובה. המלחמה נגמרה, אבל הפשיזם, הדיכוי והשנאה לא עברו מהעולם. אפילו פירוק חומת ברלין לפני עשרים שנה לא היה באמת רגע של שחרור. גם האירוע הזה היה חלק ממאבק פוליטי והיו מי שהרוויחו ומי שהפסידו ממנו. ברה"מ פורקה ונכסיה חולקו בין אוליגרכים ולא להמונים, חומות כלכליות באירופה נפלו אך כוחות השוק השתלטו והותירו בעינן את העוני, הפערים והאבטלה. גרמניה אוחדה והפכה למדינה החשובה באירופה, יבשת שהתמודדה עם רצח עם ושנאת זרים עמוק אל תוך סוף המאה העשרים. במידה רבה ההמונים שהסתערו על החומה והפילו אותה בסוף שנות השמונים לא היו יותר מסטטיסטים. מחשבה מדכאת למדי לגבי הרוח האנושית. אבל ייתכן שיש בכל זאת סיכוי.

*****************

סצנה רביעית ואחרונה: בצילה של חומת ברלין, בצידה המערבי, עומד זוג נאהבים. מעל ראשיהם כדורים שורקים, ובכל זאת, הם מתנשקים. "אנחנו יכולים להיות גיבורים", אומר הבחור לנערה שאיתו, "לפחות ליום אחד".

גם המוסיקאי דייויד בואי נשבה בקסמה של ברלין. הוא חי בה בסוף שנות השבעים והוא יצר בה שלושה מחשובי אלבומיו. מעריצים מושבעים יוכלו למצוא בברלין אתרים רבים הקשורים אליו, את הדירה אותה הוא חלק עם איגי פופ ב Schöneberg (Hauptstrasse 155), את המועדון בו הם נהגו לבלות (SO36 ב-Kreuzberg) ואת אולפן ההקלטות Hansa ב-Köthenerstrasse בו הקליט בואי את האלבוםHeroes  ב-1977. האולפן, שהיה פעם צמוד לחומת ברלין, עדיין פעיל וניתן לערוך בו סיורים. האגדה מספרת שבמהלך העבודה על האלבום ראה בואי מחוץ לחלון האולפן, תחת החומה, זוג מתנשק והוא זה שהיה למקור ההשראה של שיר הנושא שלו המצוטט למעלה. הזוג עליו כתב בואי מאוהב למרות החומה, למרות כל החומות והאהבה שלהם הופכת אותם לגיבורים, לפחות ליום אחד.

למה בדיוק מתכוון בואי? האם הוא אומר שבני האדם ינצחו תמיד את החומות שביניהם? או להיפך, שלאדם הבודד אין סיכוי מול החומות האימתניות של העולם וכל ניצחון הוא זמני, רק ליום אחד? ייתכן שהתשובה מורכבת יותר. החומות הן מעשי ידי אדם ובתור שכאלה הן יכולות תמיד לקום וליפול. זוהי תנועת ההיסטוריה הנקבעת במשא ומתן הפוליטי בין בני האדם. גבורה, לעומת זאת, היא ההתגברות על החומות הפנימיות והחיצוניות ועל מה שהן מייצגות. הגיבורים האמיתיים הם אלו שמפילים בחייהם את החומות המפרידות בינם לבין עצמם ובינם לבין הזולת, אלו שלמרות הכל מעיזים לאהוב.

ברלין. צילם: דיויד סטברו
מרקס ואנגלס בברלין. צילם: דיויד סטברו
אלסנדרפלאץ. צילם: דיויד סטברו
צ'קפוינט צ'ארלי. צילם: דיויד סטברו
ברלין. צילם: דיויד סטברו
ברלין. צילם: דיויד סטברו

העיירה עוברת דירה

תושבי העיר קירונה שבצפון שוודיה חיים על זמן שאול. מכרה הברזל הפועל בעירם גורם בתהליך איטי אבל בטוח לסדקים להיווצר באדמה ולקרקע להישמט מתחת לרגליהם. במקום לשבת חסרי מעש או להתקפל ולברוח החליטו התושבים להעביר את העיר, כמו שהיא, כמה קילומטרים צפונה. הפרויקט המורכב והמסובך הזה, כך טוענים העוסקים בדבר, יכול להיות השראה לישובים אחרים, כאלו הנדרשים לעבור למקום אחר כתוצאה מהתחממות כדה"א או אפילו כאלו הנדרשים להעתיק את מקומם כתוצאה משיקולים פוליטיים או הסכמים מדיניים. סיפורה של התנתקות אחרת. בלי דרמות.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1255342568384&did=1000439939

תסריט האימה הזה תואר לא פעם. בתוך כמה שנים הטמפרטורות יעלו, המים יתפשטו, חלקים מגרינלנד ומאנטרקטיקה יפשירו, ומפלס המים בעולם יעלה. הים יציף חלקים מרצועות החוף של פלורידה, קליפורניה, הולנד, מצרים ועוד ובתיהם של עשרות מיליוני אנשים יימחקו מהפה. גורל דומה מצפה לערים ענקיות כמו שנחאי וכלכותה ולאזורים נרחבים במדינות כמו בנגלדש, הפיליפינים ואינדונזיה. מיליוני בני אדם יושפעו מההרס, החורבן, ההוריקנים והשיטפונות, מי השתייה ייפגעו, מחלות יתפשטו, והעולם יתמלא בפליטים עניים וחסרי כל. התסריט הזה הוא לא נחלתם של מספר מצומצם של נביאי זעם. הוא מקובל, בדרגות משתנות, על מומחים רבים. ולמרות זאת, בערים שעלולות להיפגע בעתיד הלא כל כך רחוק עוסקים בבעיות אחרות. זוהי דרכו של עולם, הבעיות הרבות שיש בטווח הקצר ואולי גם אינטרסים פוליטיים ונטייה להדחקה, גורמים לרשויות לעסוק בדחוף לפני החשוב. אחרינו המבול.

אבל נניח לרגע שמגמות שינוי האקלים לא יטופלו או ישתנו מהר מספיק ומישהו ברמה המקומית ירצה לטפל בבעיה ברצינות. מה כבר אפשר לעשות נגד אפוקליפסה של עיר שלמה השוקעת בים? מה אפשר לעשות חוץ מלברוח? האם הכרכים הגדולים שלנו הם בסה"כ גרסאות מודרניות לכפרים עתיקים הממוקמים לרגלי הרי געש שתושביהם מסרבים לעזוב למרות הסכנה? אי אפשר הרי לעשות שום דבר, יאמרו רבים, אי אפשר לקחת את העיר ולהעביר אותה למקום אחר. ואכן כך היה מקובל לחשוב עד שהעיר הקטנה בצפון הרחוק של שוודיה הוכיחה ששום אפשרות לא דמיונית מדי מלכדי להביא בחשבון.

סכנה קיומית ומיידית

לפלנד איננה רק ארץ מאגדות וסיפורי ילדים. זהו חבל ארץ ענק המשתרע על חלקים משוודיה, נורבגיה, פינלנד ורוסיה והמהווה בית ליותר משני מיליון בני אדם. זוהי פריפריה אמיתית, אולי אזור הספר האמיתי האחרון באירופה. לא רחוק מהנקודה הגבוהה ביותר בלפלנד, כ 145 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, יושבת קירונה בה חיים כמעט עשרים אלף תושבים. למרות שהיא לא עיר חוף והיא לא תוצף במים כתוצאה מהתחממות כדה"א, היא נמצאת בסכנה קיומית ומיידית. פעילות מכרה הברזל הענק הפועל בתחומה גורמת לקרקע להיסדק. הסדקים מתקדמים באיטיות אך בביטחון לעבר בתי המגורים של העיר ובתוך כמה שנים הם מאיימים לבלוע אותם אל בטן האדמה.

"שכונה אחת כבר נהרסה בשנות השבעים", מספרת לינה נסטרום, דוברת מטעם עיריית קירונה, "וגורל דומה מצפה לחלקים אחרים של העיר אם לא ייעשה משהו. תשתיות תת-קרקעיות כבר מתחילות להיפגע ובתוך פחות מעשר שנים יגיע תורה של העיר עצמה". ראשונים להיפגע יהיו מסילת הברזל והכביש שמחבר את קירונה עם העולם החיצון. אח"כ יגיעו הסדקים לאזורי המגורים הקרובים יותר למכרה ולמספר מבני ציבור, ביניהם כאלו שיש להם חשיבות היסטורית. והתהליך לא ייעצר שם. נסטרום, צעירה בת 32 שעברה לקירונה לפני כשנה, מסבירה שבעוד 15 שנה יגיע תורם של מאות נוספות של בתי מגורים, בתי-ספר, תחנת כיבוי האש ואפילו של המשרד שלה בבניין העירייה שמהחלון שלו נשקף המכרה והכביש המוביל אליו. "בעשור שאחרי", היא ממשיכה, "יצטרפו לרשימה גם האצטדיון והכנסייה העתיקה". מכיוון שהעיר איננה יכולה להתקיים כלכלית ללא המכרה, לתושבי קירונה ברור שכדי להציל את ביתם מחורבן יש צורך להעתיק ממקומם אלפי אנשים ומאות מבנים.

לא לחינם ברור לתושבי העיר כי אין ברירה וצריך לבלוע את הגלולה המרה. קירונה חייבת את כל קיומה לגוש הענק המכיל עפרות ברזל בריכוז גבוה הנמצא מתחתיה. לפני שהתחילה כריית הברזל האזור היה כמעט ריק מאדם. מדבר מושלג וקפוא, ללא מבנים, כבישים ותשתיות. ב-1900 כשהמצאות טכנולוגיות, התפתחויות פוליטיות וסלילת מסילת ברזל הפכו את כריית הברזל באזור לרווחית, אנשי חברת הכרייה LKAB ייסדו את העיר כדי שתשרת את עובדי המכרה שהם הקימו ואת העסקים הנלווים אליו. העיר תוכננה בקפדנות כניסיון להקים חברה תעשייתית, מודרנית, כמעט אוטופית. שיקולים אקלימיים וחברתיים נלקחו בחשבון והעיר גדלה והתפתחה ככל שכמויות גדולות יותר של ברזל התגלו והופקו מתחתיה. כך נוצרה תלות כמעט מוחלטת בין העיר למכרה.

למרות השינויים שעברו על האזור במאה השנים האחרונות ולמרות שקירונה פיתחה גם תעשיות נוספות ומקורות פרנסה חדשים, התלות במכרה נמשכת עד היום. כ-30% מכוח העבודה של קירונה מועסק במכרה והדבר ניכר אפילו מבחינה פיזית. אפשר לראות את המכרה כמעט מכל נקודה בעיר. "כשהתחילו הדיונים על עתידה של העיר", מספרת לינה נסטרום, "העלינו גם את האפשרות שהעיר לא תועבר. קראנו לאפשרות זו – אלטרנטיבה אפס. משמעותה של אלטרנטיבה זאת הייתה שהכרייה תיפסק, שחברת LKAB בקירונה תיסגר ו 1,800 אנשים יאבדו את מקום עבודתם באופן מידי. התושבים, שהיו חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות באמצעות מערכת ענפה של אסיפות פתוחות לקהל, הודעות לציבור ופרסומים בעיתונות המקומית, החליטו להעביר את העיר. זהו תהליך שקוף ודמוקרטי ולמרות השינויים בגישות לגבי פרטי ההעברה ובעיות שבוודאי יהיו בעתיד יש כמעט קונסנזוס מלא על עצם העברת העיר".

להעביר עיר שלמה

קירונה היא עיר לבנה במשך רוב ימי השנה, השלג מכסה אותה מאוקטובר עד למאי והטמפ' בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס עשר מעלות ביום ולמינוס עשרים בלילה. כתוצאה ממיקומה הצפוני, במשך כחודש בחורף השמש לא עולה כלל. מיקומה של קירונה על ההר והשתקפות השמש באטמוספרה מקילים קצת את ההתמודדות עם האקלים הקיצוני כמו גם העובדה שבמשך חודש וחצי בקיץ השמש לא שוקעת בכלל. זוהי התקופה בה אפשר ליהנות מהנוף הפראי של האזור. יש בסביבתה של קירונה אלפי אגמים, ושפע של נהרות והרים נישאים ומרשימים, ביניהם קבנקייסה (Kebnekaise), ההר הגבוה ביותר בשוודיה. בתקופות מסוימות אפשר לראות מקירונה גם את זוהר הקוטב, תופעה אופטית ייחודית בה מוארים שמי הלילה באור צבעוני ומרהיב. תושבי קירונה אוהבים את הנוף הפראי שלה ואת שפע אפשרויות הספורט, הנופש והקיט שהאזור מכיל. מגלשי סקי, טרקטורונים, אופנועי שלג ואפילו מזחלות לכלבים הם ציוד נפוץ בעיר. הודות לפעילות המכרה ולעסקים שהתפתחו סביבו הם נהנים כבר שנים לא מעטות מצמיחה כלכלית ורמת חיים גבוה.

אך ככל שמתקרבים הסדקים מכיוון המכרה אל השכונות הסמוכות אליו, מתגברת גם הדאגה. "מבחינתנו, תחושת הביטחון של התושבים היא החשובה ביותר", אומרת לינה נסטרום, "יש בתהליך קשיים רבים. אנשים קשורים לבית שלהם ולשכונה שלהם ויש להם קשר חזק לסביבה גיאוגרפית ותרבותית. לכן התהליך הוא הדרגתי כל כך ואנחנו מעדיפים לומר שאנחנו לא "מעבירים את העיר", אלא עושים בה טרנספורמציה". ארכיטקט העיר קירונה ואחד האחראים על פרויקט הטרנספורמציה, תומס נילונד, מספר שהתחום החברתי הוא אתגר גדול יותר מהתחום הטכני. "חלק מהדירות הישנות יהרסו וחדשות ייבנו תחתיהן", הוא אומר, "לא יהיה פשוט למשל לשכנע אנשים שיעברו בניגוד לרצונם לבתים חדשים שבהם הם יצטרכו לשלם שכירות גבוהה יותר. יהיה גם קשה לשכנע בעלי חנויות, מסעדות ובתי קפה לקחת סיכון כלכלי ולעבור למרכז עירוני חדש כאשר הישן עדיין לא ננטש. צריך להוסיף לזה גם את הרצון שהעיר החדשה תהיה קומפקטית יותר, ידידותית יותר לסביבה ושהיא תמשיך לשאת את האופי הייחודי של ואת החזון המקורי שלה".

נילונד מספר גם על בעיות רבות שאינן פתורות ועל החלטות רבות שטרם התקבלו. למרות שהתכנונים כבר החלו, קיימים עדיין חילוקי דעות לגבי המיקום המדויק של המרכז העירוני החדש. לדבריו, תושבי קירונה משלמים את מחיר הקטנת האופציות העומדות לרשותם בגלל אינטרסים שונים המעורבים בבחירת האתר. חברת LKAB, שחייבת ע"פ החוק השוודי לשאת בעלות הטרנספורמציה, היא הבעלים של החברה שתבנה חלק מהבניינים החדשים ורק כדי לסבך את המצב היא גם בבעלות מלאה של המדינה שאמורה לטפל, דרך הרשויות המוסמכות לכך, בתשתיות כמו כבישים מסילות ברזל והקצאות קרקע. לכל אחת מרשויות אלו כמו גם לאלו המטפלות בחשמל, בביוב ובאספקת המים יש אינטרסים שונים ובעיות ייחודיות משלה. מיותר כמעט לציין שמכיוון שהתהליך ייקח שנים רבות, בחירות מקומיות וארציות ישנו מדי פעם את המדיניות ואת בעלי התפקידים המטפלים בעניין.

ובכל זאת, בשוודיה כמו בשוודיה, התהליך, למרות איטיותו, יצא לדרך והוא מתקדם למרות הקשיים. שתי תחנות הפצת חשמל חדשות ומשודרגת הוקמו ושישים ק"מ של קווי חשמל הונחו במחצית מהזמן שבד"כ נדרש לפרויקט מסוג זה. במקביל החלה גם עבודה על העברת מסילת הברזל החיונית לעיר ולמכרה, כמו גם עבודה על תוכניות נוספות בתחום התשתיות. בתי המגורים ניצבים עדיין על תילם ולא ברור אילו מהם יהרסו ואילו יועברו כמות שהם לאתר חדש. תומס נילונד, ארכיטקט העיר, הוא בן 42, יליד העיר שעזב וחזר אליה לפני ארבע שנים והוא תומך בהעברת בתים בשלמותם ככל שזה ניתן. "במקרים רבים ניתן להעביר אזורי מגורים בשלמותם", הוא אומר, "מבני מגורים רבים פשוט יועלו  על טריילרים ומשאיות גדולות יובילו אותם על גבי כבישים שיותאמו במיוחד לכך (הסרת תמרורים, רמזורים וכו')". מבנים אחרים, לעומת זאת מציבים אתגר גדול יותר. הכנסייה העתיקה של קירונה, מבנה עץ יפהפה בן מאה שנה שנחשב לאחד הבניינים היפים בשוודיה, הוא גדול מדי להעברה על גבי טריילר. נילונד מסביר את האופציות להעברתו: "אפשרות אחת היא לפרק אותו לכמה חתיכות, להעביר אותן ולהרכיב מחדש באתר היעד. אפשרות אחרת, שנשמעת עתידנית למדי ועדיין לא נבחנה במלואה, היא להרים את המבנה באמצעות ספינות אוויר (צפלין) ולהעביר אותו בטיסה".

לא לכל המבנים בקירונה יש פתרון טרנספורמציה מלא. בניין העירייה, למשל, הוא מרכז תרבותי, פוליטי וציבורי חשוב. מגדל השעון שלו והעיצוב הפנימי המיוחד שלו הפכו לסמלי העיר והעברתו מהווה אתגר מיוחד. מדובר במבנה של 50 מ' על 50 מ', הכולל משרדים, אולמות גדולים, יצירות אומנות, מרתף ויציקות בטון. כאן, העברה מלאה תדרוש, לדברי נילונד ונסטרום, בניית כביש מחוזק ברוחב 60 מ' והשקעה עצומה של כסף. אפשרויות אחרות הנשקלות היא בניית חיקוי מדויק באתר החדש או העברה של חלק מהבניין בלבד (מגדל השעון, יצירות האומנות וכו'). בכל מקרה, מובאים בחשבון שיקולים חוקיים (חוקי שימור אתרים למיניהם), רגשות התושבים ושיקולים פונקציונאליים וכלכליים. "להעביר ווילה מהסוג הנפוץ כאן יעלה בסביבות מיליון כת"ש (כ 90,200 אירו, מדובר במבנה מגורים המאפיין את העיר ושאינו כולל מרתף, ד.ס)", אומר נילונד, "לבנות אותה מחדש יעלה פי שש או שבע כך שהמעבר הוא גם נוח יותר לתושבים וגם משתלם כלכלית".

רווחים גדולים והשקעות ענק

הירידה אל מעבה האדמה במכרה של קירונה היא חשוכה ואיטית. היא כוללת קילומטרים רבים של כבישים תת-קרקעיים רחבים המובילים משאיות, עובדים ואפילו תיירים אל עולם שלם היורד קרוב לקילומטר מתחת לפני השטח. מדובר באחד המכרות המודרניים בעולם המבסס את קיומו על גוש עופרות הברזל שככל הידוע לנו הוא הגדול בעולם. למרות שמכרות גדולים בהרבה קיימים בדרום אמריקה ובאוסטרליה, המכרה בקירונה שורד כי הוא מספק מוצר איכותי במיוחד. הגוש עליו הוא יושב הוא בעל ריכוז גבוה של מגנטיט (Magnetite), המינרל המגנטי ביותר בעולם. המגנטיות היא זו הגורמת לתהליך ההפקה של המוצר הסופי של המכרה, כדוריות ברזל קטנות המשמשות להפקת פלדה, להיות זול יותר וידידותי יותר לסביבה מאשר הפקת מוצר מקביל מחומרים אחרים. LKAB מפיקה ברזל ומינרלים תעשייתיים ממכרים בכל רחבי צפון שוודיה. היא מעסיקה כ 3,800 עובדים ברחבי העולם ומוצריה מובלים ברכבות אל נמלים בים הבלטי ובים הנורבגי בצפון האוקיינוס האטלנטי. משם הם מובלים ליצרני הפלדה, בעיקר באירופה אך גם בצפון אפריקה, במזה"ת ובדרום-מזרח אסיה. למרות שהיא החלה את דרכה כחברה פרטית, במימון של הון אנגלי ובהובלתם של דמויות כמו הגיאולוג והכימאי הילמאר לונדבוהם, שהיה למעשה מייסדה של העיר קירונה, היא נמצאת כיום בבעלות ממשלתית מלאה.

סיור במנהרות הרחבות מתחת לאדמה ובמתקנים התעשייתיים שמעליה חושף את המורכבות של כריית הברזל ואת האתגרים שלה. "אורכו של גוש הברזל שקיומה הכלכלי של קירונה תלוי בו הוא כארבעה ק"מ", מספר אנדרס לינדברג, דובר מטעם LKAB, כשהוא מטייל במוזיאון תת-קרקעי, חבוש כובע פלסטיק צהוב. בין מקדחי ענק, קרונות הובלה אוטומטיים וטרקטורי העמסה אימתניים הוא מסביר: "אנחנו לא יודעים בדיוק כמה עמוק הוא מגיע אבל רוחבו של הגוש הוא כמה עשרות מטרים והוא מונח בצורה אלכסונית כך שאנחנו יודעים שהוא מעמיק אל מתחת לעיר קירונה". המשך הכרייה תגרום להמשך התהליך שכבר החל. הכרייה המתבצעת באמצעות קידוח, פיצוצים תת-קרקעיים, העמסת החומר לקרונות ומהם למעליות העולות למפעל העיבוד שעל פני השטח. החלל הנוצר במזמן הוצאת הברזל מתמלא בסלעים, הקרקע שוקעת ובהדרגה נוצרים סדקים על פני השטח. לינדברג שחי בעיר ושמשפחתו נמצאת בה שנים רבות, מודע להשלכות העניין. "אנחנו ב LKAB יודעים שהמשך הכרייה יהרוס את העיר במיקומה הנוכחי. אנחנו מעדיפים להעביר כמה שיותר ממנה לגמרי מחוץ לתחום השפעת פעילות הכרייה. למרות שרבים מהתושבים מעדיפים לא להתרחק מדי אנחנו חוששים ממצב שחלקים מהעיר יעברו פעם אחת עכשיו ופעם שנייה בעוד כמה עשרות שנים". לינדברג מספר שלמרות שבאופן טבעי יש חילוקי דעות בין הרשויות השונות העוסקות בתוכניות הטרנספורמציה, יש צורך במאמץ משותף. לדבריו, LKAB היא בעל המאה והמדינה והרשות המוניציפאלית מחזיקות את הכוח הפוליטי באמצעות חקיקה, אישורים והיתרים. "בסופו של דבר המפעל תלוי בעיר ממש כפי שהעיר תלויה במפעל", הוא אומר, "למרות החיכוכים והאינטרסים השונים, ברור לכולם שצריך לעבור את זה ביחד".

בתור בעל המאה מצבה של LKAB הוא מצוין. 2008 הייתה השנה הטובה ביותר בתולדותיה. הרווח התפעולי שלה עמד על יותר מעשרה מיליארד כת"ש (כמעט מיליארד אירו) והיא מצליחה להעביר דיבידנדים יפים למדינה אבל גם להשקיע השקעות ענק בפיתוח ללא צורך בהלוואות כמעט. הרבע האחרון של השנה, עם זאת, בישר רעות. המפעל אמנם מייצר ברווחים גדולים אך עם המשבר הכלכלי העולמי רבים מהקליינטים נפגעו דבר שמאלץ את החברה לעשות הפסקות בייצור. בכל זאת, ייתכן שהתמונה הרחבה אופטימית יותר. המהפכה התעשייתית שעוברת על הודו ועל סין מביאה לעלייה מתמדת בביקוש ובמחירי הפלדה וחברות הכרייה ועיבוד הפלדה נהנות מימים טובים של צמיחה ופיתוח. ב LKAB בטוחים שהכרייה תמשיך להיות רווחית ומתכננים אפילו העמקה נוספת של המכרה בעלות של 12.5 מיליארד כת"ש (יותר מ 1,100,000,000 אירו).

למרות המיקום הנידח שלה, המשבר הכלכלי הנוכחי הוא לא הפעם הראשונה ש LKAB נקלעה לסערה כלכלית או פוליטית עולמית. ראשית קיומה היה תלוי בבניית מסילת ברזל אל החוף הנורבגי, מסילה שהנורבגים התנגדו אליה מחשש שהרוסים ישתמשו בה למטרות התקפיות. המסילה נבנתה לבסוף הודות להסכם לבנות גשר שאומנם לא היה נחוץ תחבורתית אך אפשר את חסימת הדרך ע"י פיצוצו בעת הצורך. בשנות הארבעים, בזמן מלה"ע השנייה, תעשיית הנשק הגרמנית הייתה זקוקה לברזל רב. הבריטים והגרמנים נאבקו בין השאר גם על המחצבים של צפון אירופה ושוודיה יכולה הייתה להישאר ניטראלית במלחמה ולא להיכבש ע"י הגרמנים מכיוון שהיא המשיכה לספק ברזל למכונת המלחמה הגרמנית ומכיוון שהיא הסכימה לתת לכוחות גרמניים לעבור בתוכה בדרך לנורבגיה ולפינלנד הכבושות.

ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד

למרות העבר האפל וההווה המטריד יש הרואים בתהליך שקירונה עוברת היום סיכוי גדול. "מתחילתה קירונה הייתה ניסיון חברתי", אומר ד"ר אולוף שרנסטרום מהמחלקה לגיאוגרפיה חברתית-כלכלית באוניברסיטת אומאו, "כשהיא הוקמה מתכנניה ניסו להתמודד עם מזג האוויר הארקטי ולתכנן עיר נטולת שכונות עוני ועתירת שירותים טובים לאזרח, בתי-ספר טובים ותחבורה טובה. זה יהיה אתגר משמעותי לתרגם את האידיאלים החברתיים האלו למציאות בקירונה של היום. יהיה מעניין גם לראות איך שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות וידידותיות יותר לסביבה יפותחו בקירונה. קירונה החדשה היא ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד".

נכון שקירונה קטנה בהרבה ממרכזי האוכלוסין הענקיים שעומדים להיפגע כתוצאה מהתחממות כדה"א והבעיה שבפניה היא ניצבת היא בסדרי גודל אחרים. ובכל זאת, ייתכן שיש הרבה מה ללמוד מההתמודדות שלה עם האסון המתקרב. "לנו אין אף אחד לחקות", אומרת לינה נסטרום מעיריית קירונה, "אנחנו הראשונים שעושים את זה ויש כאן בהחלט תחושה של חלוציות". נסטרום נפגשת עם אקדמאים, עיתונאים ויזמים מכל רחבי העולם שמתעניינים בטרנספורמציה של קירונה והיא בטוחה שהפרויקט יכול להיות מקרה בוחן חשוב לישובים ברחבי העולם שיצטרכו בעתיד, מסיבות שונות, להעתיק את מקומם.

ייתכן שסיפורה של קירונה יכול לעניין גם מעצבי מדיניות בישראל שיצטרכו להתמודד בעתיד עם פינוי התנחלויות בגדה מתוך לקחי ההתנתקות בעזה. גם אם רק מחצית מתושביה של קירונה יושפעו מהמעבר, מדובר עדיין ביותר מכל תושבי גוש-קטיף גם יחד. ההתנתקות שעלתה ע"פ הערכות  כתשעה מיליארד שקלים (כולל פיצויים, הוצאות מערכת הביטחון, דיור זמני ועוד) הייתה יקרה בהרבה מצפי העלות של הטרנספורמציה של קירונה והיא השאירה אחריה טראומה גדולה ואדמה חרוכה מבחינות רבות. נכון, העתקת יישובים לא תפתור התנגדויות אידיאולוגיות ופוליטיות אך במידה והיא תהיה אפשרית מבחינה טכנית, ייתכן שהיא תהיה זולה יותר וטראומטית פחות. היא תאפשר לקהילות להמשיך להתקיים והיא תמנע מחזות קשים כמו הריסת בתי כנסת והוצאות עתק על הרס מיותר של בתים שהושקע בהם עמל של שנים רבות. כך או כך, במרחביה הפתוחים של לפלנד משנים מקום כדי לשנות מזל ומקווים לטוב.

* הכתבה התפרסמה באפריל 2009

קירונה - עיר בצל מכרה. צילם: דיויד סטברו
מפעל העיבוד של המכרה. צילם: דיויד סטברו
סדקים מתקדמים מהמכרה לכיוון העיר. צילם: דיויד סטברו
הכנסייה העתיקה. צילם: דיויד סטברו
בניין העירייה. צילם: דיויד סטברו
כלי התחבורה הנפוצים בקירונה: טרקטרונים, אופנועי שלג ו... מזחלות כלבים. צילם: דיויד סטברו

בית-הדין הבינ"ל בהאג

בעקבות אימוץ דו"ח גולדסטון ע"י מועצת זכויות האדם של האו"ם ב-2009 והמלצתו להעביר את ממצאיו לבית-הדין הבינ"ל בהאג, הנה הכרות ראשונית עם בית-הדין, נהליו ושופטיו.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס*  http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000506980

"טיפוח הרעיון שעשיית מלחמה אגרסיבית היא הדרך לתא הנאשמים ולא לעיטורי כבוד, יהפוך את השלום לבטוח יותר". כך אמר התובע רוברט ג'קסון, בפתח התביעה האמריקאית במשפטי נירנברג. ואכן, היו אלה משפטי נירנברג שהחלו את הדרך הארוכה להקמת בית-דין בינ"ל שיתמודד עם פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם. במשך עשרות שנים מנעו קשיים משפטיים ופוליטיים את הקמתו של מוסד קבוע בעל כוח הרתעה והקהילה הבינ"ל הסתפקה בבתי-דין זמניים. אל הטריבונלים המיוחדים של טוקיו ונירנברג בשנות הארבעים הצטרפו בשנות התשעים בתי-דין מיוחדים לטיפול בפשעים שהתרחשו ביוגוסלביה ורואנדה. ב-1998 נשאו פרי המאמצים לנסח חוקה לבית-דין פלילי בינ"ל. כאשר החוקה, שאושרה בוועידה בינ"ל ברומא, אושררה ע"י יותר משישים מדינות ב-2002 החל לפעול בית-הדין הפלילי הבינ"ל בהאג (ICC). למרות ריבוי הפניות אליו בשנותיו הראשונות, פתח עד כה בית-הדין בהליכים כנגד חשודים מארבעה סכסוכים בלבד – צפון אוגנדה, דארפור, הרפובליקה המרכז-אפריקאית והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. חלק מהנאשמים לא הגיעו מעולם להאג והם בחזקת נמלטים (כולל ראש מדינה אחד, נשיא סודאן, עומר אל-באשיר), אחרים מוחזקים במעצר בשעה שמשפטם מתנהל.

בית-הדין רשאי לשפוט חשודים בביצוע השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ותוקפנות. זהו בית-דין ייחודי היות ובניגוד לבית-הדין הבינ"ל לצדק של האו"ם היושב גם הוא בהאג, הוא שופט אנשים יחידים ולא דן בסכסוכים בין מדינות. כך הוא אמור להרתיע מנהיגים ומקבלי החלטות באופן אישי. סמכותו של בית-הדין היא לגבי פשעים שבוצעו בשטחה של מדינה שאישרה את החוקה, או פשעים שבוצעו ע"י חשודים שהם אזרחי מדינה שאישרה את החוקה. בתנאים מסוימים ניתן, עם זאת, להעמיד לדין גם חשודים שאינם עונים לקריטריונים אלו. בית-הדין יכול לתבוע את מבצעי הפשעים או את שולחיהם, אנשי צבא, פוליטיקאים או ראשי מדינה כאשר אין חסינות לבעלי תפקידים מכהנים. הוא מורכב מתובע שחוקר, מכין ומנהל את התביעות ומערכאות משפטיות (קדם-משפט, משפט וערעור). משלימים את פעולת בית-הדין נשיאות ומשרד רשם המנהל את בית-הדין מבחינה אדמיניסטרטיבית. מועסקים בו כמעט 600 בני אדם והוא ממומן ע"י כספי המדינות החברות בו אך גם מתרומות של ארגונים בינ"ל, יחידים וחברות.

ישראל אינה חברה בבית-הדין. למרות שהיא חתמה בזמנו על האמנה המקורית היא נמנעה מלאשרר אותה. אי החברות של ישראל בבית-הדין נובעת ממה שהיא רואה כפוליטיזציה שלו ושימוש בו כאמצעי ניגוח בישראל. הקונפליקט התחיל כבר בתחילת הדרך כאשר "העברת אוכלוסייה לשטח כבוש" הוגדרה כפשע מלחמה חמור. סעיף זה, שהוצע ע"י מצריים, כוון לטענת ישראל במפורש כנגד ההתנחלויות. טרור בינ"ל, לעומת זאת, לא נכלל כלל בתחום השיפוט של בית-הדין. ארה"ב מתנגדת גם היא לפעילות בית-הדין ופועלת נגדו בחקיקה ובאמצעים דיפלומטיים חריפים עד כדי כך שבאופן עקרוני, ע"פ חקיקת הקונגרס, רשאי הנשיא להורות על פלישה צבאית להולנד כדי לשחרר אזרחים אמריקאיים ממעצר. מעבר לסעיפים ספציפיים בחוקה, חוששות ארה"ב וישראל מחשיפת חייליהן ומנהיגיהן להליכים משפטים הנובעים ממניעים פוליטיים והן לא לבד. גם רוסיה, הודו וסין לא הצטרפו אל 110 המדינות החברות בבית-הדין. האיחוד האירופי, לעומת זאת, תומך בבית-הדין ומעמיד לרשותו את רוב התקציבים והגיבוי הפוליטי שלו.

קשה להניח שאזרחים ישראלים יועמדו לדין בהאג היות וישראל לא אשררה את אמנת בית-הדין. יש, עם זאת, דרכים בהן ניתן בכל זאת להעמיד לדין ישראלים, למשל תביעת ישראלים בעלי אזרחות כפולה שהם אזרחי מדינות שאשררו את האמנה או פנייה ישירה לבית-הדין ע"י מועצת הביטחון של האו"ם. גם כך יכולים ישראלים להימנע מהעמדה לדין בהאג ע"י פתיחת הליך משפטי מקומי שיכול להחליף את התביעה הבינ"ל או ע"י אשרור חוקת בית-הדין ושימוש בחסינות מפני תביעות על פשעי מלחמה שתקפה שבע שנים מיום האשרור. אך מה אם בכל זאת ייתבעו בהאג אזרחים, קצינים או פוליטיקאים ישראלים?

אם אכן תיפתח תביעה נגד אזרחים ישראלים, היא תיפתח ביוזמת התובע עצמו, ביוזמת אחת מהמדינות החברות בבית-הדין או ביוזמת מועצת הביטחון של האו"ם. במהלך החקירה וקדם המשפט, יכול התובע לבקש מהשופטים להוציא צווי מעצר. בית-הדין לא עורך מעצרים בעצמו, והוא תלוי בעניין זה במדינות ובמנגנוני אכיפת חוק אחרים. תסריט שבו החשוד יוסגר ע"י מדינת ישראל עצמה הוא בלתי סביר ולכן הגיוני יותר שחשודים ישראלים ייעצרו בעת ביקור במדינה שתהיה מוכנה להסגיר אותם. עם הבאתם להאג הם ייכלאו באחד מ-12 התאים המיועדים לכך במתקן הכליאה האגלאנדן שבפאתי בהאג. במתקן הכליאה תהיה לעצורים גישה לביקורים, לטלוויזיה, לפעילות ספורטיבית, לספרייה, לחדשות ולמחשב אישי שלתביעה אין גישה אליו. הם רשאים יהיו לבשל בעצמם ולהזמין מוצרים לתאם. אם בעקבות החקירה ייפתח משפט, לנאשמים תעמודנה הזכות לייצג את עצמם או לקבל סיוע משפטי, הם יהיו חשופים לחומר החקירה ויוכלו להציג עדים וראיות. הם ייהנו מחזקת החפות, מזכות השתיקה ומהזכות לאי-הפללה עצמאית. אם הם יורשעו, ארסנל העונשים שבית-הדין יכול להטיל עליהם כולל קנסות ופיצויים לקורבנות, החרמות ועונשי מאסר של עד 30 שנה ואפילו מאסר עולם בהינתן נסיבות מחמירות במיוחד.

שופטי בית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג:

סאנג היון סונג Sang-Hyun SONG, 68, נשיא בית-הדין, קוריאה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר קריירה של 30 שנה בהוראה באוניברסיטת סיאול וכהונות כפרופסור אורח בהרווארד, קולומביה, אונ' ניו-יורק ואונ' מלבורן. סונג שימש גם כתובע ושופט בצבא קוריאה, כיועץ למוסדות ממלכתיים שונים במדינה וכעו"ד בחברת עו"ד בניו-יורק. הוא סגן הנשיא של יוניצף בקוריאה וממייסדי ארגונים לעזרה משפטית לנשים וסיוע לילדים חולי לוקמיה. התבטא מספר פעמים בדבר החשיבות של עצמאות בית-הדין ונטרולו מלחצים פוליטיים.

פאטומאטה דמבל דיארה Fatoumata Dembele DIARRA , 60, סגנית נשיא ראשונה, מאלי

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר שהייתה שופטת בטריבונל הפלילי הבינ"ל ליוגוסלביה. במאלי היא הייתה פעילה בארגוני זכויות אדם ושמירה על בחירות דמוקרטיות. כמו כן, היא שימשה במגוון תפקידים משפטיים ממלכתיים במדינה ובמוסדות לאומיים ובינ"ל לזכויות נשים וילדים, תחום בו היא מתמחה.

האנס פטר קאול Hans-Peter KAUL , 66, סגן נשיא שני, גרמניה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימש כראש המשלחת הגרמנית למו"מ לכינון אמנת רומא ובית-הדין הפלילי הבינ"ל. הוא דיפלומט מקצועי ששירת בנציגויות גרמניה בנורווגיה, בוושינגטון, באו"ם וגם בת"א בה שימש כדובר השגרירות. הוא היה ראש המח' למשפט בינ"ל במשרד החוץ הגרמני וחבר המועצה המייעצת של הצלב-האדום הגרמני.

אליזבת' אודיו בניטו Elizabeth ODIO BENITO , 70, קוסטה-ריקה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר שהייתה סגנית הנשיא של קוסטה-ריקה ושרת המשפטים של המדינה בשתי קדנציות. נבחרה לבית-הדין למרות שנשיא קוסטה-ריקה משך את תמיכתו בה. היא נבחרה לבסוף בתמיכת פנמה וארגוני נשים שונים. הייתה פעילה באו"ם במאבק באפליה דתית ובאמנה נגד עינויים. שפטה בטריבונל הפלילי הבינ"ל ליוגוסלביה שם הדגישה את הפשעים נגד הנשים ואת עברת האונס כמרכיב ב"ניקוי גזעי".

אקואה קואניהייה Akua KUENYEHIA , 62, גאנה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימשה כדיקנית הפקולטה למשפטים באונ' גאנה, האוניברסיטה היוקרתית ביותר במערב אפריקה. היא ארגנה פרויקט מחקר על נשים וחוק במערב אפריקה, כתבה ספרים ומחקרים על חוק ומגדר ושימשה כעו"ד ומומחית לזכויות-אדם בגאנה.

ארקי קואורולה Erkki KOURULA , 61, פינלנד

מונה לבית הדין ב 2003 לאחר שהיה שופט בפינלנד, יועץ משפטי למשלחת פינלנד באו"ם ובכיר במשרד החוץ במדינה. לאחר קריירה אקדמית באוקספורד ואונ' הלסינקי הוא היה ראש המשלחת הפינית לוועידת רומא ולכינון בית-הדין ושגריר פינלנד במועצת האיחוד האירופי בשטרסבורג.

אניטה אוסאקה Anita UŠACKA , 57, לאטביה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימשה כשופטת בית-המשפט לענייני חוקה בלטביה. היא הייתה מנכ"לית הסניף הלאטבי של יוניצף והייתה שותפה בפרויקטים לדמוקרטיזציה של מזרח-אירופה.

אדריאן פולפורד Adrian FULFORD , 56, בריטניה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימש כעו"ד ושופט בבריטניה. הוא ממשיך לכהן כשופט באנגליה גם בשבתו כשופט בבית-הדין הבינ"ל. בין השאר, הוא גזר 40 שנות מאסר על ארבעה גברים מוסלמים ממוצא אפריקני שתכננו לבצע פיגועי התאבדות בלונדון ב 2005. הוא נושא בתואר אצילות והוא הומוסקסואל מוצהר.

סילביה סטיינר Sylvia STEINER , 56, ברזיל

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימשה כתובעת פדראלית ושופטת פדראלית בברזיל. היא הייתה עו"ד בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים וחברה במשלחת הברזילאית למועצה המכינה של בית-הדין הפלילי הבינ"ל. היא מומחית לזכויות-אדם במשפט בינ"ל ולזכויות נשים וילדים.

קתרינה טרנדפילובה Ekaterina TRENDAFILOVA , 56, בולגריה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר קריירה אקדמית ארוכה באוניברסיטת סופיה. היא הייתה ממובילי תהליך הרפורמה של התאמת ההליך הפלילי הבולגרי לזה האירופי והבינ"ל. היא הייתה סגנית התובע המחוזי של סופיה, יועצת משפטית למשרדי ממשלה ונציגת בולגריה בנציבות האו"ם למניעת פשיעה וצדק פלילי. היא מומחית למשפט השוואתי ומשפט פלילי בינ"ל.

דניאל דייויד נטנדה נסרקו Daniel David Ntanda NSEREKO , 68, אוגנדה

מונה לבית-הדין ב 2007 לאחר קריירה משפטית של יותר מ 35 שנה באוגנדה. בשנות השמונים היה יועץ מומחה למניעת פשיעה במרכז האו"ם לפיתוח חברתי ונושאים הומאניטאריים.

ברונו קוטה Bruno COTTE, 64, צרפת

מונה לבית-הדין ב 2007 לאחר שהיה נשיא הערכאה הפלילית של בית-המשפט העליון לערעורים בצרפת במשך שבע שנים. בעבר היה אחראי על הליכים פליליים וחנינות במשרד המשפטים הצרפתי והיה תובע מחוזי בפאריז.

ג'ויס אלואוך Joyce ALUOCH , 62, קניה

מונתה לבית-הדין ב 2009 לאחר יותר מעשרים שנה כשופטת בבית-המשפט העליון הקנייתי. הייתה יו"ר האגודה לשופטות בקנייה ופעילה במסגרת האיחוד האפריקאי והאו"ם בהגנה על זכויות ילדים במיוחד בסודאן וצפון-אוגנדה. היא מומחית לזכויות-אדם וחוק הומניטארי.

סאנג'י מסנונו מונגנג Sanji Mmasenono MONAGENG , 59, בוצוואנה

מונתה לבית-הדין ב 2009 לאחר שהייתה שופטת בסווזילאנד ובגמביה. היא הייתה פעילה באגודות משפטיות שונות ובמשרד המשפטים בבוצוואנה, כמו כן היא שירתה כחברה ויושבת הראש של הנציבות האפריקאית לזכויות אדם ועמים של האיחוד האפריקאי. במסגרת זו היא נאבקה, בין השאר, בעינויים ברחבי היבשת.

קריסטין ואן דן ווינגארט Christine VAN DEN WYNGAERT , 57, בלגיה

מונתה לבית-הדין ב 2009 לאחר קריירה אקדמית של עשרים שנה באונ' אנטוורפן. היא מומחית למשפט פלילי,משפט השוואתי, משפט בינלאומי וזכויות-אדם. היא שפטה במגוון משפטים בינלאומיים (כולל כהונה של שנתיים כשופטת בטריבונל הפלילי הבינ"ל ליוגוסלביה). היא שירתה בפרויקטים שונים של האיחוד האירופי ובוועדה לרפורמה של ההליך הפלילי בבלגיה בשנות התשעים.

קונו ג'ייקוב טארפוסר Cuno Jakob TARFUSSER, 55, איטליה

מונה לבית-הדין ב 2009 לאחר ששימש למעלה מעשרים שנה כתובע ראשי וסגן ראש התביעה של בית-המשפט המחוזי בבולזאנו, איטליה, שם הוא היה אחראי לרפורמה שיצרה מודל ארגוני חדש שהפך לבסיס לכלל מערכת אכיפת הצדק באיטליה.

רנה בלאטמןRené BLATTMAN , 61, בוליביה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר שהיה שר המשפטים של בוליביה. כשר הוא הוביל למודרניזציה של המערכת המשפטית במדינה ולשימת דגש על זכויות-אדם. הקדנציה של השופטת בלאטמן הסתיימה כבר במרץ אך הוא ימשיך לכהן עד סיום משפטו של תומאס לובאנגה, אחד ממנהיגי המורדים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

* הכתבה פורסמה באוקטובר 2009

קרב הנגידים

השנה ייבחר נגיד חדש לבנק האירופי המרכזי שיחליף את הנגיד ז'אן קלוד טרישה המכהן מאז 2003. לקראת תום כהונתו של טרישה, הנה כתבה  מ-2008 המציירת קווים לדמותו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בכלכלה העולמית והמשווה את מדיניותו לזו של עמיתו האמריקאי, נגיד הפדרל-ריזרב, בן ברננקי.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000309347

הטקס הוא כמעט קבוע. פעם בחודש מתייצב נשיא הבנק האירופי המרכזי, ז'אן קלוד טרישה, מול הכתבים הכלכליים בפרנקפורט ומודיע במבטא צרפתי כבד וחיוך מאופק מה יהיה שיעור הריבית בגוש האירו. בשבוע שעבר (7.2) הוא הכריז כי גם הפעם החליט הבנק שלא לשנות את גובה הריבית ושלח תעשיינים ובנקאים, יצואנים ויבואנים, אנשי ממשל ואנשי אקדמיה מכל רחבי היבשת לנסות ולפענח את תכניותיו העתידיות. גם הפעם סגנונו המעורפל של הכלכלן הצרפתי הוותיק הותיר מקום רב לספקולציות וניחושים. "ההחלטה לא לשנות את גובה הריבית משקפת את הערכתנו שהסיכון לעליית מחירים בטווח הבינוני עולה", הוא אמר אחרי ישיבת מועצת המנהלים של הבנק, "ייצוב האינפלציה היא בראש סדר העדיפויות שלנו".

לאור המשבר הכלכלי בארה"ב ותגובותיו הפעלתניות של הבנק המרכזי האמריקאי ונגידו, בן ברננקי, מעורר האיפוק של טרישה תגובות מעורבות. גוש האירו, המשק השני בגודלו בעולם, לא נקלע אמנם עדיין למשבר חמור כמו המשק האמריקאי, אך טרישה עצמו מודה כי "נתונים מראים שחוסר הוודאות לגבי הצמיחה גבוהה באופן חריג". פרשנים חלוקים אמנם לגבי השאלה האם הבנק האירופי המרכזי יכול לשמר את אירופה מחוץ למשבר העולמי אך ברור שהפעילות הכלכלית משני צדי האוקיינוס האטלנטי מייצגת לא רק קרב יוקרה אישי בין ראשי שני הבנקים הגדולים בעולם אלא גם אינטרסים סותרים והבדלים של השקפות עולם.

החלטת הבנק באירופי המרכזי (ECB) שלא לשנות את הריבית לא הפתיעה אמנם את רוב הפרשנים הכלכליים אך היא עוררה שוב את השאלה האם מדיניותו המתמשכת של הבנק משמרת את יציבות המשק האירופי או שהיא מונעת את התפתחותו. ריצ'רד סנוק מהמרכז לכלכלה ועסקים בבריטניה (CEBR), אמר ל-BBC ש"אמינותו של הבנק בסכנה בגלל הלחץ על המגזר הפיננסי, האטת הצמיחה במדינות האירו והפעילות הנרחבת של בנקים מרכזיים אחרים". ז'אן קלוד טרישה, המשמש כנגיד הבנק מאז נובמבר 2003, רגיל כבר לביקורת. הוא מתחמק מאמירות ברורות, מסרב לדבר על שערי מטבע ושומר על עמעום בעניין שינויים עתידיים בגובה הריבית. "אנחנו לא מתחייבים לעולם למדיניות אחת", הוא אמר בשבוע שעבר, "אנחנו תמיד ערניים מספיק כדי לקבל החלטה שתספק יציבות מחירים". טרישה סירב גם להתייחס ישירות לצעדיו של הבנק האמריקאי המרכזי, "הפדרל ריזרב", מכיוון שלטענתו המצב בארה"ב שונה מזה האירופי. "אנחנו מאוזנים וממנים את ההשקעות שלנו באמצעות החסכונות שלנו", הוא אמר, "המצב בארה"ב, כידוע, איננו כזה".

הבנק האירופי המרכזי (ECB) נוסד כיורשו של האיחוד המוניטארי האירופי ב-1998 בהתאם לאמנת מאסטריכט והחל לפעול לקראת כניסתו לתוקף של מטבע האירו בתחילת 1999. תפקידו המרכזי הוא שמירה על יציבות מחירים בגוש האירו. את פעילות הבנק מנהלים דירקטוריון ומועצת מנהלים. המועצה מורכבת מחברי הדירקטוריון ומנגידי הבנקים המרכזיים של מדינות האירו והיא מקבלת החלטות בנוגע למדיניות מוניטארית, שערי ריבית ורזרבות. מועצה נוספת, המועצה הכללית, אחראית על תהליך קביעת שערי המטבע של מדינות שעמדו בקריטריונים והחליטו לאמץ את האירו. הדירקטוריון הוא הזרוע המבצעת של הבנק והוא מורכב מנשיא, סגן נשיא וארבעה חברים נוספים. כיום בנוסף לנשיא טרישה וסגנו היווני, משרתים בו חברים נוספים מגרמניה, ספרד, איטליה ואוסטריה (גרטרוד טומפל-גוגרל האוסטרית היא האישה היחידה בדירקטוריון).

ז'אן קלוד טרישה בן ה-65, מנהל את פעילות הבנק ביד רמה. הוא בן למשפחת אקדמאים מבוססת מליון. בצעירותו למד הנדסה ואפילו עבד במכרה. באותה תקופה הוא השתעשע בפעילות פוליטית בצד השמאלי של הפוליטיקה הצרפתית אך כל זה השתנה כשהחל ללמוד כלכלה. לאחר שסיים את לימודיו במוסדות יוקרתיים ללימודים פוליטיים בפאריס ולאחר שנתיים של עבודה במגזר הפרטי, החל טרישה קריירה שנמשכה לאורך שנות השבעים והשמונים במשרד האוצר ובזרועותיו השונות של הממשל הצרפתי. ב-1987 הוא הצטרף לדירקטוריון הבנק המרכזי הצרפתי ושימש בתפקידים מרכזיים בקרן המטבע הבינ"ל ובבנק העולמי. שש שנים אח"כ מונה טרישה לנגיד הבנק הצרפתי ושימש בתפקיד זה שתי קדנציות.

טרישה נחשב לאסטרטג רחב אופקים והוא ידוע בחיבתו לאמנות ושירה. הוא רואה את תפקידו בבנק האירופי כשליחות שהיא חלק ממורשת תרבותית מפוארת. בנאום מפורסם בהולנד ב-2004 הוא דיבר על ון-גוך, הומרוס, גטה ושייקספיר כמקורות השראה ומופת לאחדות אירופית. "אירופה מלאה בתהילת עבר וגם בחרטה, יש בה מגוון אדיר כמו גם אחדות עמוקה", הוא אמר, "הבנק המרכזי והמוסדות הכלכליים האירופיים האחרים הם נדבך חשוב באחדות זו".

אסטרטג על

טרישה הוא בנקאי זהיר, יסודי ושמרן היודע להתמודד עם משברים והמתמקד בבלימת אינפלציה. הוא מסרב בתוקף לדרישות להורדת ריבית ומאז מונה לתפקידו ב-2003 הריבית האירופית עולה בהתמדה. טרישה נלחם גם בנטיות להעלות שכר ודורש ממשלות האיחוד משמעת תקציבית. קובעי מדיניות רבים במדינות האיחוד טוענים שמדיניותו מקשה על עידוד צמיחה ותעסוקה מלאה. בזמנו נאבק טרישה, כראש הבנק הצרפתי המרכזי, בנשיא שיראק שדרש ממנו להשתמש בכלים מוניטאריים ליצירת צמיחה ולא רק למאבק באינפלציה. לאחרונה תקף טרישה יוזמה גרמנית לקביעת שכר מינימום, הזוכה לתמיכה של הקאנצלרית אנג'לה מרקל והתעמת עם ניקולא סרקוזי, הנשיא הצרפתי, שהאשים אותו באחריות לשקיעה כלכלית בגלל סירובו להוריד את הריבית.

אלו המתנגדים למדיניותו של טרישה מתקשים, עם זאת, להשפיע עליה בגלל מעמדו העצמי של הבנק האירופי. מבנהו מושפע ממבנה הבנק המרכזי הגרמני ויש לו סמכויות ותקציבים נפרדים הן ממוסדותיו האחרים של האיחוד האירופי והן מהמדינות המרכיבות אותו. לעצמאותו של הבנק תורמת גם העובדה שבעלי התפקידים בו ממונים לקדנציות ארוכות מאלו של נגידי הבנקים של המדינות הממנות. מבנה זה תואם את השקפותיו של טרישה בנוגע לתפקידיו של הבנק. עצמאותו ואי תלותו בדרגים פוליטיים מאפשרות לו להתמקד ביציבות מחירים ולפתח אסטרטגיה עצמית. אוליביה גרנייר, ששימש כיועצו בשנות התשעים, סיפר לפייננשל טיימס ש"הוא מתעניין ברעיונות גדולים ובאסטרטגיה. הוא איננו בנקאי טהור אלא אסטרטג על".

עצמאותו של הבנק האירופי המרכזי היא גם הסיבה המרכזית לביקורת עליו ועל נשיאו. מדיניותו, כך טוענים רבים, נוטה להתעלם מצרכים כלכליים מרכזיים של מדינות האירו. למרות ניסיונות שונים ברמה האירופית, עדיין לא נפתר חוסר האיזון הנוצר מכך שמדיניות מוניטארית נקבעת ע"י בנק מרכזי ומדיניות כלכלית הנוגעת לצמיחה ותעסוקה נתונה בפועל בידי המדינות עצמן. מבין כלל הגופים הכלכליים האירופיים, הרשות המוניטארית המבצעת את מדיניות ה-ECB היא ה"יורוסיסטם" (EUROSYSTEM), המורכבת מהבנק המרכזי ומהבנקים המרכזיים של מדינות האירו. רשות זו משמשת בתפקיד שנועד במקור ל ESCB, איגוד הבנקים המרכזיים האירופיים הכולל גם נציגות של מדינות האיחוד שלא אימצו את האירו.

12 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי לא הצטרפו עדיין לגוש האירו. חלקן נמצאות בתהליך לקראת אימוץ המטבע המשותף (הונגריה, פולין וצ'כיה למשל) אך חלקן מסרבות עדיין לעשות כן. החזקות שביניהן הן בריטניה, שוודיה ודנמרק (האחרונה מצמידה את המטבע שלה לאירו ברצועת ניוד צרה). גם שוויץ ונורבגיה אינן בגוש האירו מכיוון שאינן חברות באיחוד האירופי (הוותיקן, מונקו וסן-מרינו אימצו בהסדרים מיוחדים את האירו למרות שאינן חברות באיחוד). "תפקידו של האירו הוא להיות המטבע של כל מדינות האיחוד ו 500 מיליון תושביהן", אומרת אמיליה טורס, דוברת הנציב האירופי לכלכלה ועניינים מוניטאריים, "ואנחנו מאמינים שבמוקדם או במאוחר כל המדינות אכן יאמצו אותו".

בימים טובים הוא מחליף את הדולר, בימים רעים מכריזים על מותו

האירו, המטבע הרשמי של כ 320 מיליון אירופאים, עבר מאז השקתו תקופות טובות יותר ופחות. הוא החל את דרכו באמנת מסטריכט ב-1992 ונכנס לשימוש בנקאי ב-1999. שטרות ומטבעות נכנסו למחזור בתחילת 2002 ושלחו את אירופה לעידן חדש של אחדות מוניטארית. כמטבע חדש בכלכלה העולמית עליותיו ומורדותיו גוררים תגובות קיצוניות. בימיו הטובים הוא נחשב למחליפו של הדולר בעתודות ובמסחר העולמי ובימיו הרעים מכריזים על מותו.

היחלשות הדולר בחודשים האחרונים חיזקה משמעותית את האירו. תופעה זו מוסיפה אולי יוקרה למדינות האיחוד וכסף לארנקיהם של גורמים פיננסיים ביבשת המרוויחים מאירו חזק, אך המשבר המתהווה בארה"ב והדולר החלש משפיע לרעה על הכלכלה האירופית בכללה. יצואנים אירופאים נפגעים מכיוון שהם משלמים באירו ומקבלים הכנסות בדולר. האמריקאים אולי אוהבים יינות צרפתיים, שוקולד בלגי ומכוניות גרמניות אך בעת האחרונה נעשה יותר ויותר קשה למכור להם אותם. הצמיחה במדינות האיחוד מאטה והאינפלציה עולה עם עליית מחירי הנפט והמזון ועמדה בינואר על 3.2% (יעד הבנק המרכזי הוא 2%). גם הפערים החברתיים והעוני לא נעלמו מהמפה. ע"פ דו"ח של הנציבות האירופית משנה שעברה, אחד מכל שישה אירופאים חיו מתחת לקו העוני (60% מההכנסה הממוצעת במדינה) וכ-10% מאזרחי אירופה בגיל העבודה חיו במשקי בית ללא אף מפרנס.

נתונים אלו חמורים במיוחד לאור העובדה שאתגרים כלכליים-חברתיים משמעותיים עדיין ניצבים בפני מדינות האיחוד. ישנם עדיין פערים אדירים בין מזרח למערב, יש עדיין צורך להתמודד עם תוצאות הרסניות של סכסוכים אתניים ועם בעיות הנובעות מהגירת עבודה, קיפוח ואפליה של מיעוטים וחוסר שיווין בנגישות למערכות בריאות וחינוך.

במוסדות האיחוד משדרים, עם זאת, אחידות דעים עם מדיניותו של טרישה. "הסכנות הכלכליות הגדולות ביותר לאיחוד מגיעות מבחוץ", אומרת אמיליה טורס, דוברת הנציב האירופי לכלכלה ועניינים מוניטאריים, "יש סכנות במידה שמחירי הנפט הגבוהים והזעזועים בשווקים הפיננסיים משפיעים על המשק בארה"ב ובחוסר האיזונים הגלובליים שמדאיגים אותנו זמן רב". מעבר למצב בארה"ב, טורס מציינת את עודפי הענק בסין, ביפן וביצואניות הנפט כגורמים נוספים לחוסר האיזון הגלובלי. "אזור האירו והאיחוד האירופי בכלל נעשו עמידים יותר לזעזועים חיצוניים בעשור האחרון. ייצרנו מקומות עבודה רבים ושיעור התעסוקה הגיע לרמות שלא ראינו כמותן כבר 25 שנה. הצלחנו גם לספוג את העלייה הדרמטית במחירי הנפט ללא רמות האינפלציה והריביות הגבוהות שראינו בעליות של שנות השבעים. כל זאת תודות לאירו".

"אנחנו מקווים שהיסודות היציבים שלנו יסייעו לגוש האירו ולאיחוד לחמוק מהסערה הפיננסית העולמית", מוסיפה טורס, "המצב הפיננסי הציבורי הרבה יותר טוב כעת מאשר לפני האיחוד המוניטארי, המצב בשוק העבודה השתפר, מאזני החברות בריאים וחסכונות משקי הבית גבוהים".

עכשיו כולנו קיינסיאנים

לעומת המצב באירופה, המצב בארה"ב איננו משתמע לשתי פנים. אינסוף מילים נשפכות בשבועות האחרונים על מצבו הקשה של המשק האמריקאי. הגרעון התקציבי, אי היציבות בשוק ההון והמחירים העולים הצטרפו למשבר בשוק הסאב-פריים (משכנתאות בריבית גבוהה). מיליוני אמריקאים אינם יכולים להחזיר את מאות מיליארדי הדולרים שהם לוו ושוק האשראי נקלע למשבר שעלול לגרור, ויש האומרים שגרר כבר, את כל המשק למיתון. למרות ניסיונותיהם של בנקאים וגורמים ממלכתיים שונים להפיל את האשמה למשבר על הלווים עצמם, שהם קורבנותיו, מוטחות בעת האחרונה האשמות גם בבנקים ובבנק המרכזי. בנובמבר האחרון האשים הכלכלן זוכה פרס הנובל, ג'וזף שטיגליץ, את יו"ר הבנק הפדראלי המרכזי לשעבר, אלן גרינספן, במשבר והצטרף לגל של תחזיות פסימיות בנוגע לעתידו של המשק האמריקאי. "הבנקים הכינו את הרעל הזה", אמר בשבוע שעבר המשקיע המיליארדר וורן באפט, "עכשיו הם שותים ממנו".

"השנתיים הבאות יהיו קשות מאוד לכלכלה האמריקאית", אומר הפרשן דין בייקר מהמרכז למחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון (CEPR), "הביקושים צפויים לרדת בגלל התנפצות בועת הדיור. לחצים אינפלציוניים וירידת ערך הדולר יעלו את מחירי היבוא". בייקר מוסיף שנראה כי הפרודקטיביות של המשק תרד ותהיה דומה לזאת של ההאטה הכלכלית בשנים 1973-1995.

למרות הקושי נראה כי יש מוצא. והמוצא אינו חדש. מאז המשבר הגדול של סוף שנות העשרים וה"ניו-דיל" שבא בעקבותיו, נוטה הכלכלה האמריקאית לאמץ תכניות כלכליות של התערבות ממשלתית נרחבת בעיתות משבר. "יציבות המוסדות הדמוקרטיים שלנו תלויה בנחישות הממשלה להעניק עבודה למובטלים", אמר נשיא ארה"ב רוזוולט ב 1938, "הממשלה חייבת להוכיח שהיא חזקה מכוחות השפל העסקיים". גם הנשיא ניקסון הצטרף למגמה זאת בראשית שנות השבעים. "עכשיו כולנו קיינסיאנים" הוא אמר ב-1971 כשניגש לעודד את הצמיחה והתעסוקה במשק בעזרת סוכנויות ממשלתיות שונות וביטול סטנדרט הזהב, "שריד ברברי מהעבר" כדברי קיינס עצמו. כעת נראה שנגיד הבנק האמריקאי המרכזי הנוכחי, בן ברננקי, ממשיך את המורשת הזאת.

בניגוד לטרישה המקפיד לא להוריד את גובה הריבית במשק, הוריד ברננקי מאז אוגוסט 2007 את הריבית ב 2.25%. הורדה זו כללה את הורדת הריבית הגבוהה ביותר ב-23 השנים האחרונות בינואר האחרון, צעד החירום הראשון של הבנק האמריקאי המרכזי, ה"פדרל ריזרב", מאז 9/11. אך פעילותו של ה"פד" אינה ההתערבות הממשלתית היחידה במשק האמריקאי בימים אלו. הקונגרס והבית הלבן מקדמים חבילת תמריצים בשווי יותר מ 150 מיליארד דולר, כסף שאמור לחזור לידי הציבור ולהגדיל את כוח הקנייה שלו על מנת להמריץ את הכלכלה.

"ייתכן שהמצב הנוכחי יוצר מקום למדיניות כלכלית פרוגרסיבית יותר באמריקה", אומר דין בייקר, "המלחמה בעיראק מורידה את הפופולאריות של הנשיא בוש והרפובליקנים שחוששים מבחירות בקונטקסט של אבטלה גואה ומיתון ומוכנים לעשות צעדים להמרצת הכלכלה". "תגובתו של ה"פד" היא אגרסיבית מאוד", הוא מוסיף, "בהורדת הריבית ב 2.25% למרות שהאינפלציה עברה כבר את יעד ה 2%, ברננקי מראה כי הוא מוכן לזנוח את יעד האינפלציה כדי להילחם בחולשה הכלכלית". "לצד השמרני של המפה פשוט נגמרו הרעיונות", אומר בייקר, "הייתה להם אג'נדה חדשה לפני 15 שנה והיא התאיידה ברובה. דומה שהתנופה השמרנית, שהחלה עם עלייתו של רונלד רייגן לשלטון, נעצרה".

לעומת האמריקאים הממהרים להגיב למשבר המתהווה, הבנק האירופאי לא מגיב בצורה נמרצת. מצבה העדיף של הכלכלה האירופית, העובדה כי רוב מדינות אירופה לא סבלו מבועת דיור והצמיחה הנמשכת לפחות בשלב זה, גרמו לתגובות שונות של שני הבנקים המרכזיים החשובים בעולם. אך לניגוד הגישות בין שני הבנקים יש גם צד פרסונאלי. שני האישים העומדים בראשם שונים זה מזה גם כבנקאים בעלי גישות שונות וגם כאנשי ציבור בעלי אופי ורקע שונה.

נלחם במשבר שווקים עם בלקברי מחוף הים

כשהתבקש ז'אן קלוד טרישה להגיב במסיבת עיתונאים במדריד ב-2006 לטענות של רה"מ ושר האוצר של לוקסנבורג, ז'אן קלוד יונגר, הוא ניסה לשמור על לשון דיפלומטית. יונגר, ששימש גם כנשיא המועצה האירופית וכונה "מר אירו", ביקש יותר השפעה על קביעת המדיניות המוניטארית האירופית. טרישה ענה בפשטות: "אני מר אירו, אני חותם על השטרות"! אך זה לא היה תמיד המצב. לקח זמן עד שטרישה הגיע למעמד זה והדרך לא הייתה קלה.

בשנת 2000 עמדה הקריירה שלו בסכנה כאשר נפתחה נגדו חקירה פלילית. כבכיר באוצר הצרפתי הוא הואשם, יחד עם שמונה אחרים, בהונאה כתוצאה מהסתבכות הבנק הצרפתי החשובCredit Lyonnais  שהיה אז בבעלות הממשלה בהלוואות כושלות שכמעט הובילו אותו לפשיטת רגל. הממשלה נאלצה לשלם עשרות מיליארדי דולרים כדי לחלץ את הבנק מהמשבר. טרישה, שטען כי לא היה מודע למצב וכי לא הייתה לו סיבה לפקפק בדיווחי מנהלי הבנק, זוכה במשפט ב-2003 ולאחר שנות ציפייה רבות הוא מונה להחליף את נגיד הבנק האירופי הראשון, ווים דיסנברג ההולנדי.

למרות הפרשה יש לטרישה תומכים רבים בקרב העלית הכלכלית באירופה. היומון הבריטי החשוב, הפייננשל טיימס, העניק לו את תואר איש השנה ב-2007 (בין שאר המועמדים היו וולדימיר פוטין, אנג'לה מרקל וניקולא סרקוזי). העיתון תיאר את טרישה כגיבור הנלחם במשבר כלכלי עולמי ממקום חופשתו בעיירת החוף הצרפתית סן-מילו ביום קיץ מנומנם. "זה משבר השווקים הראשון", תיאר הכתב הנלהב, "שנבלם באמצעות בלקברי מחוף הים". ואכן בסוף השנה שעברה, ממקום מושבו בחוף הסלעי בבריטני, הזרים טרישה עשרות מיליארדי אירו לשוק הצמא לאשראי ונזילות. הנגיד האמריקאי, בן ברננקי, לא איחר ללכת בעקבותיו.

ברננקי צעיר מטרישה ב 11 שנה. את שנות ילדותו הוא בילה בדרום-קרוליינה. משפחתו הייתה אחת המשפחות היהודיות המעטות באזור. אביו היה רוקח, אמו הייתה מורה. כנער צעיר הוא הצטיין בלימודיו, למד עברית וניגן בסקסופון. כסטודנט הוא עבד בעבודות מזדמנות ונחשף גם למעמד העובד האמריקאי וגם למקרים של קיפוח ואפליה. הקריירה האקדמית שלו עברה בין השאר בהרוורד, MIT ופרינסטון. לפני שנכנס לתפקידו כיו"ר ה"פד" שימש ברננקי כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא בוש וכחבר דירקטוריון של הבנק המרכזי.

שנותיו הרבות באקדמיה, ניסיונו בבית הלבן ותדמיתו הא-פוליטית עשו אותו למועמד קלאסי לתפקיד נגיד הבנק של הכלכלה הגדולה בעולם. הוא מונה בסוף 2005 ע"י בוש להחליף את הנגיד היוצא אלן גרינספן. בניגוד לגרינספן, שהגיע למעמד כמעט מיתי בארה"ב, ברננקי נחשב לטכנוקרט, אקדמאי מבריק, כלכלן חסר מחויבויות פוליטיות החי הרחק ככל האפשר מאור הזרקורים.

נגידים שונים – אינטרסים מנוגדים

למרות אופיו, זרק המצב הכלכלי העולמי את ברננקי יחד עם עמיתו האירופי, טרישה, ללב הזירה ויצר מעין קרב יוקרה ביניהם. מדי פעם הם עוקצים אחד את השני בנושאים מקצועיים ובניואנסים זהירים אך לאחרונה נוספה להבדלי הגישות ביניהם גם פרשת ההונאה הבנקאית הגדולה בהיסטוריה. פרשת ההונאה בסוסייטה ג'נרל, הבנק הצרפתי שאחד מסוחריו סחר בחוזים עתידיים של מדדי מניות אירופיות וגרם להפסדים של מיליארדי אירו, השפיעה על הנפילות החדות בבורסות העולם לקראת סוף ינואר. נפילות אלו היו חלק מהרקע להורדת הריבית של הבנק האמריקאי המרכזי ויש הטוענים כי ב"פד" שורר זעם רב על הצרפתים שידעו על הפרשה לפני האמריקאים ולא יידעו אותם בזמן. פרשה זו הוסיפה אולי למתח ביחסים הכלכליים הטראנס-אטלנטיים אך מעבר לתקריות הדיפלומטיות, להבדלי האישיות והביוגרפיות ניתן להצביע בבירור על הבדלים בהשקפות העולם של שני הנגידים ובאסטרטגיות הפעולה שלהם.

עמדותיהם של ברננקי וטרישה מנוגדות בשלל נושאים החל מתפקיד אספקת כסף בחיזוי אינפלציה וקביעת ריבית ועד למהות התפקיד שהם נושאים בו. בררנקי, מומחה לשפל הגדול בארה"ב ומתנגד וותיק למדיניות דיפלציונית, מאמין ביעדים כלכליים משולבים. טרישה, איש העילית האקדמית הצרפתית, מתמקד ביעד אחד ויחיד – יציבות מחירים ובלימת האינפלציה. "בסופו של יום השקפותיו של ברננקי נטועות בהשקפות קיינסיאניות", אומר הפרשן דין בייקר, "הוא מבין של"פד" יש אחריות לשמור על הכלכלה בזמנים קשים. אני לא בטוח שכך רואה גם טרישה את הדברים. בכל מקרה, שניהם חייבים להיענות לצרכים פוליטיים מידיים". ואכן ההבדלים בהשקפות העולם מסתירים גם פערים גדולים באינטרסים של שני המנהיגים ושולחיהם.

כמו כל משק, המשקים האמריקאיים והאירופיים בנויים מגורמים רבים בעלי אינטרסים מנוגדים. המגזר הפיננסי הוא המרוויח הגדול מאינפלציה נמוכה ושער מטבע גבוה (אם כי בנקים רבים העומדים בפני פשיטת רגל יכולים להרוויח מריבית נמוכה בטווח הקצר וריבית גבוהה בטווח הארוך). התעשיינים והיצואנים מרוויחים מריבית נמוכה ומטבע חלש כמו גם השכירים ובעלי ההכנסות הנמוכות שנפגעים מפגיעה בשכר ומשליחת מקומות עבודה למדינות מתפתחות. "מהמהירות בה הוריד את הריבית נראה בבירור כי ברננקי נענה לתעשיינים ולמשקיעים בוול-סטריט", אומר בייקר, "מדיניות זו אמנם טובה לכלכלה כולה אך היא בוצעה בגלל הדאגה לסקטורים אלו".

כמו עמיתו האמריקאי שנענה לצרכי סקטורים מסוימים ולצרכי ממניו המוטרדים משנת הבחירות והמלחמה בעיראק, גם טרישה מקדם אג'נדה ונאבק למנוע "גל שני" של אינפלציה כתוצאה מעליות שכר והתייקרויות נוספות. גישה זו זוכה לתמיכתם של בנקאים ואנשי הון ברחבי היבשת. הוא לוחץ על ממשלות האיחוד לא להיכנע לדרישות להעלות שכר, להגמיש את שוק העבודה ולהגביר את התחרותיות. הכל למען יציבות מחירים. "האסטרטגיה שלנו ברורה", אמר טרישה בשבוע שעבר בפרנקפורט, "המטרה שלנו ברורה והמדיניות המוניטארית שלנו ברורה. יש לנו רק מחט אחת במצפן".

ימים יגידו אם יצליח ז'אן קלוד טרישה להגן על אירופה מהסופה המגיעה מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי. בינתיים, עד שיתפזרו העננים ותתבהר התמונה עושה רושם שעיני רבים יהיו נשואות לפרנקפורט ולוושינגטון. גם בישראל יעקבו רבים אחרי טרישה וברננקי, המשפיעים לא רק על מדינותיהם הם, אלא גם על מדינות רחוקות יותר המושפעות משינויי מזג האוויר הכלכלי שהם יוצרים.

* הכתבה פורסמה בפברואר 2008