קטגוריה: סקנדינביה

על פי תקנון ועדת פרס נובל, הזוכים מחוייבים לשאת הרצאה ציבורית כתנאי לקבלת הכסף – כמיליון דולר. מצד שני, בוב דילן, חתן הפרס לספרות, לא מיהר עד כה לשתף פעולה עם האקדמיה השוודית. לכן, הגעתו לשטוקהולם להופעה לוותה בדרמה קטנה – ירצה, או לא ירצה? אבל כמובן שעם דילן, התשובה אף פעם לא פשוטה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3985171#article-comments

כל מי שעוקב אחרי הקריירה של בוב דילן יודע לְמָה אפשר ולְמָה אי אפשר לצפות מהופעות של המוסיקאי האמריקאי בן ה-75. מעריציו המושבעים מקבלים את זה בהבנה, אחרים מתקשים לעכל את התופעה – דילן לא יוצר קשר עם הקהל, הוא חוסך, שלא לומר מתקמצן, במילים ובמחוות והשירים שהוא מבצע מופיעים לעיתים בעיבודים שונים מאוד מהגרסאות המוקלטות. במובן הזה דילן שונה מאוד ממוסיקאים אחרים בני דורו שציניקנים יקראו להם רוקרים מזדקנים. זכיתי לראות את הופעותיהם של כמה מהם בשנים האחרונות ויאמר לזכותם שהם מקפידים לתת לקהל תמורה מלאה לכרטיסים היקרים שרכשו. ראיתי את ברוס ספרינגסטין, למשל, מקיים מערכת יחסים של ממש עם הקהל שלו במשך למעלה משלוש שעות. ראיתי את קט סטיבנס, או בשמו הנוכחי יוסוף איסלאם, מספר לקהל אגדות וסיפורים, את ניל יאנג בן השבעים משקיע את נשמתו על הבמה ואת רוג'ר ווטרס מספק קרקס שלם של קרני לייזר, תפאורות גרנדיוזיות וחזירים מעופפים. המשפט האחרון לא נכתב למען הניים-דרופינג. הוא מבהיר עד כמה דילן חריג. גם הוא, כמו המוסיקאים הנזכרים למעלה, הוא יליד שנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה ובכל זאת כשהוא עומד על הבמה, והוא עושה זאת כמאה פעמים בשנה בשלושים השנים האחרונות, הוא לא עושה אהבה עם הקהל, לא משתף אותו בהגיגיו ולא עושה שימוש בחידושים טכנולוגיים. לא משנה היכן הוא מתקיים, המופע של דילן הוא מופע רוק בסיסי ולא מילימטר יותר מזה. בפעם האחרונה שראיתי אותו, ב-2007, הוא לא טרח אפילו לומר ערב טוב או תודה לקהל. למרות שההופעה היתה טובה מבחינה מוסיקלית נשמעו תלונות על סגנון השירה של דילן שהפך את כל השירים לדומים מאוד אחד לשני. אם מצרפים לסגנון ההופעות של דילן את ההתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו, שהן מוזרות במקרה הטוב ולא ממש נאמנות למציאות במקרה הרע, מקבלים הסבר לתדמית הציבורית של דילן בעשורים האחרונים – גאון מוסיקלי שהוא גם מיזנתרופ אקסצנטרי וא-סוציאלי.

למרות כל זאת שמחתי מאוד על ההזדמנות לראות שוב את דילן. נרגן וצפוי ככל שהוא יהיה, דילן הוא אמן בעל שיעור קומה היסטורי והוא תמיד היה מהמוסיקאים האהובים עלי. אבל היתה גם סיבה נוספת. זו קשורה לעובדה שהחל מסוף השנה שעברה דילן הוא גם המוסיקאי היחידי שזכה בפרס נובל לספרות. העובדה הזו לכשעצמה איננה אמורה להשפיע על הופעותיו שכן הפרס השוודי הוא בסה"כ תוספת אחת מיני רבות לרשימת הפרסים שדילן זכה בהם הכוללת אוסקר, פוליצר, גלובוס-זהב, 13 פרסי גראמי, אות לגיון הכבוד הצרפתי ואפילו מדליית חירות נשיאותית. עם זאת, פרס הנובל כולל מרכיב מיוחד. ע"פ תקנון הפרס וע"פ המסורת המקובלת כבר למעלה ממאה שנה, זוכי הפרס מחויבים לשאת הרצאה ציבורית בנושא הקשור לתחום שבעבורו הם קיבלו אותו. דילן, כידוע, לא הגיע כלל לטקס הענקת הפרס אך חוקי קרן הנובל נותנים מענה גם לסיטואציה כזו. תיאורטית לפחות, הפרס הכספי מותנה במתן הרצאה תוך שישה חודשים מיום הזכייה. כלומר, בוב דילן, האיש שלא אמר מילה אפילו כשהנשיא אובמה העניק לו את מדלית החרות ושכבר שנים מסרב בתוקף לדבר על שיריו, אמור לשאת הרצאה על יצירתו בפני עם ועולם. והנה עכשיו, במקרה או שלא במקרה, הוא פותח את סיבוב ההופעות החדש שלו בסטוקהולם, ביתו של פרס הנובל.

כבר כשקיבלתי את הכרטיס להופעה לפני מספר שבועות הבנתי שיש כאן דרמה קטנה – האם דילן, שמגיע עד למפתן דלתה של האקדמיה השוודית שהעניקה לו את הפרס, יאכזב אותה בכך שיתעלם מתקנותיה או שיקרה הבלתי יאומן ודילן לא רק שיואיל בטובו ויפתח את הופעתו ב"ערב טוב סטוקהולם!" אלא יפרוס ממשנתו ויגלה לנו מעט מעולמו הפנימי?

****

וכך, כהכנה להופעה בסטוקהולם ועל מנת לדעת למה לצפות, בדקתי היכן בדיוק עומדים הדברים. כשפניתי לקרן הנובל על מנת לברר אם מתוכננת לדילן מסיבת עיתונאים בזמן ביקורו בסטוקהולם והאם תואמה לו הרצאה התשובה היתה: "אנו מפנים שאלות הנוגעות לנושאים אלו לאקדמיה השוודית". האקדמיה השוודית היא מוסד שנוסד במאה ה-18 ומקבל את ההחלטה על זהות זוכי פרס נובל לספרות כבר 116 שנה. פניתי אליה אך תשובתה לא היתה נדיבה יותר. "אין לנו מידע בנוגע ללוח-הזמנים של בוב דילן בשוודיה", כך נמסר לי ממזכירות האקדמיה. כשהתעקשתי ושאלתי באופן ספציפי על מצב הדברים בנוגע להרצאה שדילן אמור לקיים התשובה היתה: "אנחנו בקשר רציף עם מר דילן דרך מנהלו. בשלב זה אנחנו לא יכולים לומר יותר. מכיוון שהדד-ליין ע"פ תקנון קרן הנובל הוא ב-10 ביוני יש עדיין מספיק זמן לקיים את ההרצאה". בינתיים, התחילה גם העיתונות השוודית לרחרח בנושא. העיתונים המרכזיים התקשו, כמוני, לקבל תגובות מפורטות מהאקדמיה ואף אחד מהם לא הצליח להשיג התייחסות של בוב דילן עצמו או של מישהו מטעמו לנושא. אחד מהם אפילו פרסם את הכותרת: "דילן עשוי לאבד את המיליונים של הפרס". ספקולציות נזרקו, שמועות התפשטו אבל מספר ימים לפני ביקורו של דילן בסטוקהולם איש לא ידע למה לצפות. כשדילן הגיע לבסוף לשוודיה על מנת לפתוח את סיבוב ההופעות שלו היה חשש אמיתי שהוא יביך את האקדמיה השוודית ויתעלם ממנה כליל. אבל כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך וכיצד התפתחה הפרשה צריך לחזור כמה חודשים אחורה לתחילתה של השתלשלות האירועים שהיא אופיינית לקשר שבין המוסיקאי המסתורי לשאר העולם.

****

הכל התחיל בהכרזה החגיגית של האקדמיה השוודית בדבר זכייתו של דילן באוקטובר אשתקד. "בוב דילן", כך היא נימקה את החלטתה, "יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". אחרי ההודעה ניסתה מזכירת האקדמיה, פרופ' שרה דניוס, במשך ימים לא מעטים להשיג את דילן טלפונית וכשלבסוף עלה הדבר בידה דילן אמנם הביע את הערכתו ותודתו אך לא התחייב להגיע לקבל את הפרס. בשבועות הבאים הוא פיזר ערפל. תחילה הוא אמר בראיון שיגיע לטקס בסטוקהולם אם זה "רק יהיה אפשרי" ובאתר האינטרנט שלו צוין בכמה מילים שהוא זכה בפרס. ימים ספורים מאוחר יותר נמחקה ההתייחסות לפרס מאתר האינטרנט ובאמצע נובמבר שלח דילן מכתב לאקדמיה בסטוקהולם והודיע שלצערו לא יוכל להגיע לטקס "בגלל התחייבויות קודמות". חברי הוועדה, שידעו שלדילן אין הופעות כלל במהלך דצמבר תהו בוודאי בליבם באילו התחייבויות מדובר, אבל הם הודיעו שהפרס שייך לדילן בכל מקרה ושהם מצפים להרצאת הנובל שחייבת להתקיים בששת החודשים הקרובים. מאז לא קרה הרבה. בימים שלקראת הטקס קיוו מארגני הטקס שדילן יפתיע ויגיע בכל זאת אבל לבסוף הם נאלצו להודות שדילן לא בא, דילן גם לא מטלפן.

שתיקתו של דילן היתה רועמת במיוחד לאור העובדה שההחלטה של האקדמיה השוודית עוררה דיון ציבורי סוער בשוודיה ומחוצה לה. האם ניתן לכנות את שיריו של דילן ספרות? האם החלטת הוועדה היתה צעד פופוליסטי? האם דילן, כמוסיקאי, זכאי לפרס היוקרתי יותר מסופרים ומשוררים אחרים בני זמנו? כבר מרגע ההודעה על הזכייה היה נדמה שלכולם יש מה לתרום לדיון. "מזל טוב לאחד המשוררים האהובים עלי", כתב נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וביטא הערכה להחלטת האקדמיה כפי שעשו גם סופרים וסופרות כמו ג'ויס קארול אווטס וסאלמן רושדי. גם מוסיקאים השתפו בדיון. ליאונרד כהן, לדוגמא, אמר, פחות מחודש לפני מותו, שהענקת הפרס לדילן היא כמו לתת מדליה לאוורסט על כך שהוא ההר הגבוה ביותר. היו גם כאלו שהתלהבו פחות. הסופר הסקוטי אירווין וולש (טריינספוטינג) כתב ש"זהו פרס מוטעה ונוסטלגי שיצא מבלוטות הערמונית העבשות של הִיפִּים מלהגים וסניליים". גם הסופר האמריקאי גארי שטיינגרט הצטרף לביקורת. "אני מבין לגמרי את וועדת הנובל", הוא כתב, "לקרוא ספרים זה קשה".

בעשירי בדצמבר התקיים טקס הענקת פרסי הנובל בסטוקהולם כמיטב המסורת אבל ללא חתן השמחה המרכזי ששלח נאום תודה שהוקרא ע"י שגרירת ארה"ב בשוודיה. למרות שיש אפשרות שמדלית הזהב והדיפלומה המוענקים לזוכי הנובל יוענקו לנציג מטעמו, השגרירה לא התבקשה משום מה לקחת את הפרס ודילן אמנם הוכר באופן רשמי כזוכה אך לא קיבל את הפרס הפיסי. המרכיב השלישי בפרס, סכום כסף העומד על כ-900,000 דולר, מותנה, כאמור, במתן הרצאת הנובל ולכן גם הוא נותר בחזקת סימן שאלה. הפרק הבא בעלילה נרשם כאשר האקדמיה השוודית הודיעה ימים ספורים לפני הופעתו של דילן בסטוקהולם בתחילת אפריל שאין טעם לצפות להרצאה בזמן הביקור אבל שיש לה סיבות להאמין שהרצאה מוקלטת תשלח במועד מאוחר יותר. החדשות הטובות מבחינתה של האקדמיה היו שדילן הסכים להיפגש עם חבריה, ללא נוכחות אמצעי תקשורת כמובן, ושהוא יקבל לידיו סוף סוף את הדיפלומה והמדליה. המפגש התקיים לבסוף תחת מעטה כבד של חשאיות. דילן לא הטריח את עצמו למשכן האקדמיה. היו אלא חברי האקדמיה שהגיעו אליו, ככל הנראה אל אחורי הקלעים של האולם בו התקיימה הופעתו, תחת הנחיות ברורות לגבי הדלפות שלא היו מביישות תדריך עם ראש ה-C.I.A. מזכירת האקדמיה נראתה באותו ערב בכניסה לאולם כשהיא מרכיבה משקפי שמש ומסרבת לומר דבר על תגובתו של דילן לפרס. מאוחר יותר היא פרסמה דיווח קצר בבלוג שלה. "מצב הרוח היה מרומם", היא כתבה והוסיפה שהיתה גם שמפניה. תמונה לא התפרסמה. זה היה ללא ספק טקס הענקת הנובל החשאי והמוזר ביותר שהתקיים מעולם.

בשיחה שערכתי עם ד"ר גוסטאב שלסטרנד, היסטוריון המתמחה בפרסי הנובל, הוא נתן הקשר היסטורי לאירועים הבלתי שגרתיים. "דברים כאלו קרו בעבר", הוא סיפר לי בשיחה שנערכה במוזיאון הנובל בעיר-העתיקה של סטוקהולם, "גם אלברט איינשטיין התעכב זמן רב עד שהתייחס לזכייתו בפרס וזוכים רבים אחרים לא הגיעו לסטוקהולם על מנת לקבל את הפרס. חלקם היו חולים מדי כמו המחזאי האנגלי הארולד פינטר, אחרים היו מבוגרים מדי בכדי לעמוד בנסיעה לשוודיה. היו זוכים שלא הגיעו כי ישבו בכלא או כי השלטונות מנעו מהם את הכבוד כמו השלטונות הסובייטים שמנעו מבוריס פסטרנק לקבל את הפרס. במקרים אלו הפרס ניתן לנציג מטעם הזוכה או לשגריר של מדינתו. בכל מקרה ההחלטה שמתפרסמת באוקטובר היא סופית ואי אפשר לקחת מהזוכה את הפרס". ע"פ שלסטרנד יש גבול למה שאפשר לדרוש מהזוכים, שאחרי הכל לא ביקשו לעצמם את הפרס, ויש גמישות גדולה לגבי הענקתו. מרבית הזוכים אמנם משתתפים באירועים המסורתיים המתקיימים בסטוקהולם הכוללים את הטקס, הנשף ושורה ארוכה של פגישות, הרצאות, סעודות חגיגיות וקבלות פנים, אך בעבור הזוכים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעמוד בכך נמצאים פתרונות מסוגים שונים. הרצאת הנובל היא אמנם תנאי קשיח לגבי קבלת הסכום הכספי אך שלסטרום לא מודאג. "נדמה לי שהעניין ייפתר", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כבר יותר ממאה שנה ואף פעם לא היתה בעיה מיוחדת לתת למישהו מיליון דולר".

****

וכך, שעות ספורות אחרי הטקס הסודי, הגעתי להופעתו של האיש עצמו – יודע שאין לצפות מדילן לנאומים, הרצאות או סיפורים אישיים ונזהר מציפיות לחוויה מוסיקלית יוצאת דופן. ובכל זאת, אני מודה בהכנעה, קיוויתי שיקרה משהו שלא מן המניין. אחרי הכל, יש כאן הזדמנות להיות עד לאירוע מוסיקלי מכונן. דילן סיפק כבר רגעים כאלו בעבר הרחוק ואולי ההתרחשות סביב פרס הנובל תוציא ממנו איזו אמירה או התבטאות מפתיעה. האולם בו התקיים הקונצרט הוא לא גדול, בערך 3,000 איש בקהל. זה היה הקהל האופייני של דילן. אנשים לא צעירים במיוחד ולא עממיים במיוחד. אני מניח שאפשר לקרוא להם אליטה תרבותית. פה ושם יושבים דילניסטים אדוקים שטסים בעקבותיו ברחבי העולם ומפעילים פורומים אינטרנטיים המנתחים את אלפי ההופעות של המאסטר. הם יודעים באילו הופעות בדיוק דילן ניגן גיטרה חשמלית, הם יכולים להסביר מדוע הוא עבר לפסנתר ולשלוף מהזיכרון את שמות השירים מ-Blond on Blond שהופיעו בהופעות בסיבוב של 1991 בדרום אמריקה. אפשר לזהות אותם ע"פ המבטים המזלזלים שלהם באלו מאתנו שראו את דילן פחות מ-250 פעמים. האולם מתמלא. אין כיסא פנוי. לידי שני גברים בגיל העמידה מנתחים את הסיכוי שדילן יוציא הערב את המפוחית. כשאני מגלגל מילים בראש לכתבה שאני אמור לשלוח עד מחר בבוקר אני מצליח עם קצת מאמץ ורצון טוב לגייס מספיק אופטימיות בשביל להשתעשע בביטויים כמו אווירה דרוכה וחשמל באוויר. ואז נכבים האורות.

****

האנטי-קליימקס, לא איחר לבוא כמובן. נכון, זו היתה הופעה טובה של מוסיקאי מהשורה הראשונה אבל היא לא היתה אירוע היסטורי ולא אבן דרך בתולדות הרוק. דילן, כהרגלו, לא אמר מילה. הסאונד היה טוב והבמה היתה עירומה, בלי תפאורה, בלי מסכי ווידאו ועם תאורה מינימלית. חבוש בכובע לבן ולבוש בחליפה שנראית כאילו היא שייכת לאמרגן קאנטרי מנאשוויל דילן התעלם מהפרס שהוא זכה בו וגם מהקהל שהמשיך, למרות הכל, להעניק לו אהבה והערכה. חמשת הנגנים שליוו אותו היו מצוינים ורשימת השירים כללה קלסיקות אהובות של דילן כמו Desolation Row ו Tangled Up in Blue לצד גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בהדרן שר דילן את Blowing in the Wind. זה היה ערב של מוסיקה טובה באווירת אמריקנה ובעבור אנשים ששיריו של דילן ליוו אותם מילדות הוא היה אפילו מרגש. העיתונות השוודית נתנה ביקורות טובות אם כי היו לה הסתייגויות. עיתונאי אחד כתב שלמרות שזאת היתה הופעה מצוינת היא זהה בדיוק להופעותיו הקודמות של דילן כאן. "קח חופשה ארוכה", הוא המליץ לדילן, "כתוב שירים חדשים, קנה מלתחה חדשה או תחליף להקה". מבקר אחר כתב שהוא אמנם נהנה אבל בפרפרזה על הודעת האקדמיה הוא הוסיף "הערב לא היה הערב שדילן יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". הם צדקו. אין חדש אצל דילן וקשה להאמין שהאיש שהופיע אמש בסטוקהולם יצליח אי פעם לספק הרצאה על יצירתו. לפחות לא במובן הקונבנציונלי. הדבר נוגד את אופיו ואין לו גם צורך בכך – את הכבוד הוא כבר קיבל ואת הכסף הוא כנראה לא ממש צריך.

אבל אפשר גם לחשוב על זה אחרת. ייתכן שהופעתו של דילן היתה הרצאה אחרי הכל. בהרצאה זו דילן שטח את השקפת עולמו בדבר תפקידו של האומן בחברה. ע"פ השקפה זו, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לאומן יש תפקיד אחד בלבד והוא יצירתה והוצאתה לאור של אומנותו. כל מה שמעבר לזה רק מחליש את היצירה ופוגע באמינותה. דילן אמנם שינה את סגנונו במהלך עשרות שנות פעילותו אבל בעניין זה הוא עקבי לחלוטין. כששאלו אותו ב-1965 אם הוא משורר או מוסיקאי הוא אמר שהוא רואה בעצמו כ"איש של שיר וריקוד", כשהציגו אותו כקולו של הדור וכנביא מחאה הוא דחה את הדברים בתוקף וכשניסו לפרש את שיריו הוא סירב לשתף פעולה. פרשנים שמצאו הקשרים ביוגרפים ברורים ביצירת המופת Blood on the Tracks, למשל, גרדו את פדחתם כשדילן כתב שהאלבום מבוסס בכלל על סיפורים קצרים של צ'כוב. לכו תדעו אם הוא היה רציני. כשהופיעו פרשנויות על כך שהשיר איש הטמבורין עוסק בסמים דילן אמר שהשיר הוא על, ובכן, איש המנגן על טמבורין. דומה שדילן מציג את עצמו כמעין פועל שחור של היצירה שלו. הוא בסה"כ הולך לעבודה, עושה מה שהוא עושה ונא לא לבלבל לו את המוח עם כל היתר. גם בנאום התודה שהקריאה שגרירת ארה"ב בסטוקהולם אפשר רק לנחש אם השורה האחרונה נכתבה עם חיוך אירוני. "מעולם לא היה לי את הזמן לשאול את עצמי אם שירַי הם ספרות", הוא כתב, "אני מודה לאקדמיה השוודית על כך שלקחה את הזמן לשאול את השאלה הזו ועל התשובה הנפלאה שהיא סיפקה".

רבים מאלו שזכו בפרס נובל לספרות נטלו חלק משמעותי במעשים של שינוי חברתי. זוהי מורשתם המפוארת של אנשי רוח כמו אלבר קאמי, וויסלבה שימבורסקה וסווטלנה אלקסייביץ'. זוכים אחרים חשפו את חייהם האישיים וניסו לעורר מודעות לסוגיות חברתיות. דילן מייצג גישה שונה לחלוטין. הוא כותב שירים המוסיפים יופי לעולם, בכך אין ספק. שיריו מעוררים מחשבה ורגשות ומציתים את הדמיון. אבל אלו השירים, לא האומן, ששייכים לקהל. הופעתו של דילן בסטוקהולם, כמו אלפי הופעותיו האחרות, היא הצהרה אומנותית וחברתית מכיוון שבעבור אומן מסדר הגודל שלו גם אי אמירה היא אמירה. אם יורשה לי אתרגם אותה בעבור הקוראים: "אני מוסיקאי. לא מנהיג, לא מעצב דעת קהל ולא אושיית רשת. אין לי מה לומר לכם בתוכניות אירוח או במוספי החג כי החיים שלי הם פשוט לא עניינכם. אני כותב שירים ושר אותם. אתם מוזמנים לשמוע אותם בהופעות שלי או באלבומים שאני מוציא ולעשות איתם מה שבא לכם. אם אתם רוצים הרצאות פוליטיות תתקשרו בבקשה לבונו, אם אתם זקוקים לדרמות משפחתיות, הנה המספר של אוזי אוסבורן". דילן סיים את הופעתו בסטוקהולם בשיר מתוך אלבום גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים שביצע פרנק סינטרה שהוא הוציא לפני שנתיים. "שאנשים יתמהו, שיצחקו שיזעיפו פנים", הוא שר בקול ברור גם אם מעט סדוק וסיים את ההופעה במשפט שאולי אומר את הכל: "תמיד הייתי הליצן שלך, למה לנסות ולשנות אותי כעת?".

מה הקשר בין הערותיו של הנשיא טראמפ על שוודיה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה יקרה אם ישראל תדהים את העולםותקבל בברכה את השליח השוודי החדש למזה"ת? מחשבות על המצב המדיני בעידן הנוכחי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3898968

נשיא ארה"ב, כך הסתבר ממסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רוה"מ נתניהו לפני כשבועיים, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבור אלו המתנגדים לפתרון זה משני הצדדים היה זה ניצחון גדול. במקביל לצחקוקיו של רוה"מ בוושינגטון נשמעו בוודאי קריאות שמחה גם בלשכת שר החינוך בירושלים וגם במשרדי החמאס בעזה. יש, עם זאת, בשני צדי הסכסוך כאלו המאמינים שפתרון שתי המדינות, חָבוּט ומיושן ככל שיהיה, הוא עדיין הדרך היחידה לקיים בשטח שבין הים לירדן אורח חיים פתוח ודמוקרטי המממש את זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החיים באזור.

באירופה, למשל, ממשיכים להתעקש על פתרון שתי המדינות. שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, אף הגדילה לעשות כאשר הכריזה ששוודיה מתכוונת למנות שליח מיוחד לאזור שיעסוק בקידום פתרון הסכסוך ברוח זו. היו שהגדירו את הצעד השוודי כהזוי ומנותק מהמציאות אבל זהו איננו צעד חריג. בנוסף לשליחי הקוורטט והשליחים האמריקאים, יש מדינות נוספות, ביניהן צרפת, רוסיה וסין, שיש להם שליחים באזור. עכשיו מצטרפת גם שוודיה למועדון הזה ובעבור אלו המכירים את מדיניות החוץ שלה אין כאן הפתעה. לשוודיה יש יומרות להשפיע על סדר-היום הבינלאומי כבר מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים. מיטב הדיפלומטים שלה פעלו באזור בעבר (ביניהם שליחי האו"ם גונאר יארינג בשנות השישים ופולקה ברנדוט בשנות הארבעים), היא עוסקת בנושא הפלסטיני כבר עשרות שנים והשנה היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם. שלא כמו הנשיא האמריקאי החדש, עמדתה הרשמית של שוודיה, כמו עמדת האיחוד האירופי כולו, היא תמיכה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והתנגדות לכל מדיניות המקשה על יישומו (למשל ההתנחלויות הישראליות).

בימים האחרונים הסתבר שיש הבדלים נוספים בין גישת הממשל האמריקאי החדש לבין גישת הממשלה בסטוקהולם. בנאום שנשא בפלורידה הזכיר הנשיא טראמפ את שוודיה ואמר ש"היא הכניסה מספרים גדולים (של מהגרים) ויש להם בעיות שהם לא חלמו שיהיו להם". בעוד השוודים ניסו להבין לאיזו תקרית התכוון טראמפ כשהוא דיבר על אירועי "אתמול בלילה בשוודיה" הבהיר הנשיא האמריקאי שכוונתו היתה לדיווח ברשת פוקס שהציג עליה חדה במקרי האלימות בשוודיה בעקבות מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה שלה. דיווח זה, כמו אחרים מסוגו, הציג תזה נפוצה בקרב חוגי ימין הטוענת ששוודיה קורסת ושיש עליה ניסיון השתלטות איסלמיסטי. כמה מהעובדות העומדות בבסיס התיאוריה הזו הן שקרים מוחלטים (כמו האגדה האורבנית על כך ששוודיה הפכה לבירת האונס של אירופה) בעוד עובדות אחרות הן חצאי אמיתות המוצאות מהקשרן (העלייה באלימות ובפשיעה בשוודיה איננה תוצאה של קליטת מהגרים בלבד). קהילות המהגרים אכן מציבות אתגרים רציניים לחברה השוודית, כמו עליה במקרי האנטישמיות, מעשי וונדליזם בשכונות מצוקה והתגייסות של צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי לארגונים קיצוניים, אך באופן יחסי מצבה של שוודיה אינו גרוע מהמצב במדינות אחרות שקלטו הרבה פחות מהגרים. בעיותיה של שוודיה נובעות ממרכיבים סוציו-אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים רבים והערותיו של הנשיא טראמפ, בהיותן פשטניות ומבוססות על תעמולה ולא על עובדות, שפכו עוד דלק על המדורה והפכו לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.

ייתכן שיש קשר בין דבריו של הנשיא טראמפ על שוודיה ודבריו במסיבת העיתונאים עם נתניהו. ארה"ב, אם לשפוט לפי התבטאויות בכירים בממשל החדש, מוכנה לקבל פתרון של מדינה אחת, להעביר את שגרירותה לירושלים ולגבות סיפוחים ישראליים בגדה, כולם צעדים העלולים להבעיר את האזור. ממש כמו ההתבטאות על השוודים, התבטאויותיו של טראמפ בנושא הישראלי הן חדשניות ונועזות לכאורה אך הן מקשות על מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. הגישה השוודית כלפי המזה"ת נועזת הרבה פחות. היא שמרנית ומבוססת על העקרונות שעוצבו עוד בשנות התשעים. לכן, טבעי כל כך שהנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו באמצעות הטוויטר והשוודים ממשיכים בשיטה הארכאית משהו של מינוי דיפלומטים ושילוחם לשיחות מתישות ולעיתים חסרות תוחלת. תגובתה של ישראל למדיניותה החדשה של ארה"ב ידועה, אך מה צריכה להיות תגובתה למהלך של השוודים?

תיאורטית יכולה ישראל לבחור בין שלוש תגובות אפשרויות – קבלתו בברכה של שליח שוודי חדש, התעלמות ממנו או פעולה נגדו. מכיוון שהיחסים בין שוודיה לישראל בשנים האחרונות התדרדרו ומכיוון ששוודיה מתנגדת באופן גלוי למדיניותה של ממשלת נתניהו תגובה שלילית היא הצעד הצפוי. לכך יש להוסיף את העובדה שהממשל הישראלי וחלק מהציבור בישראל מתעב באופן מיוחד את שרת החוץ השוודית. וולסטרום מואשמת תדיר בכך שהיא אנטי-ישראלית ואנטישמית. ניסיונה הרב במדינאות בינלאומית, תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ומאבקה למען זכויות-אדם ודמוקרטיה לא עושים רושם רב בישראל המתמקדת בעיקר בציטוטים שלה שהתפרשו בירושלים כצבועים ועוינים ובעובדה ששוודיה הכירה במדינה הפלסטינית ב-2014. כשוולסטרום הגיעה לאזור לפני כמה שבועות גורמים ישראלים סירבו לפגוש אותה וגם להודעה על מינוי שליח שוודי לאזור הגיבה ישראל, כצפוי, בבוז. הפעם החליטו במשרד החוץ על גישה סרקסטית משהו. "בהתחשב בהצלחה יוצאת הדופן של הממשלה השוודית הנוכחית בעשיית שלום בכל רחבי העולם, אנחנו אסירי תודה על ההחלטה סוף סוף לפתור את חוליי האזור שלנו", אמר דובר המשרד עמנואל נחשון, "מדוע הם לא יכלו לחשוב על מינוי כזה מוקדם יותר?". אפשר להסכים או לא להסכים לתגובה הישראלית אבל יש לברך על ההומור הציני של משרד החוץ. בלעדיו היתה זו סתם עוד תקרית דיפלומטית משמימה וחסרת משמעות.

אבל אולי אפשר להוציא בכל זאת משהו מההתכתשות המדינית המיותרת הזו. השורות הבאות ייחשבו כמטורפות בעיני פרשנים וותיקים וכמסוכנות בעיני אלו המתנגדים באופן עקרוני לפתרון שתי המדינות. אבל יש גם לא מעט אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות שהתייאשו מהאפשרות להשיגו. בעבורם ייתכן שבניגוד לכל הסיכויים, ההצעה השוודית יכולה להיות פתח לתקווה או לפחות חומר למחשבה.

מה יקרה אם ישראל תדהים את העולם ובמקום הנאומים הרגילים על הצביעות האירופית, השמחה לאיד על "הפלישה האיסלמיסטית", הבדיחות על איקאה והגעגועים לראול וולנברג, היא תסכים לקבל את השוודים כמתווכים בינה ובין הפלסטינים? אין הכוונה לשינוי מוחלט באוריינטציה המדינית של ישראל. בהקשר זה מובן שאין תחליף לאמריקאים כבת-ברית. ברור גם שישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים עם בנות ברית אזוריות אחרות ולקחת בחשבון את האינטרסים של מוסקבה, אנקרה, קהיר ועוד. אבל מה עם השוודים יוכלו לקחת תפקיד מוגבל של תיווך תחת גג בינלאומי כלשהוא? באקלים הנוכחי הסיכויים שישראל תסכים לכך קלושים אבל מעניין בכל זאת לנתח את הסיכויים והסיכונים של מהלך כזה ולו רק כניסוי מחשבתי.

במשך כל שנות הדומיננטיות של ארה"ב בשיחות בין ישראל והפלסטינים היוו היחסים הקרובים בין האמריקאים לישראל דלק לטענת הקיפוח הפלסטינית בדבר המתווך שבידו האחת מנהל שיחות שלום ובידו השנייה תומך ומחמש את הישראלים. אצל השוודים זה אחרת. ראשית, אין להם אינטרסים גאו-פוליטיים מובהקים באזור. שנית, ברשימת עשרים המדינות המובילות את היצוא והיבוא השוודים אין אף מדינה מהמזה"ת, גם לא סעודיה ואיראן. מה שעומד על הפרק מבחינה פוליטית בעבור השוודים איננו הפגנת עוצמה צבאית או טיפוח בני ברית אסטרטגיים. שוודיה היא מדינה בת בסה"כ עשרה מיליון תושבים בקצה הנידח של אירופה, הפעם האחרונה שהיא השתתפה במלחמה היתה לפני יותר ממאתיים שנה והיא אפילו אינה חברה בנא"טו. כל כוחה הבינלאומי מבוסס על תדמיתה כמדינה הנלחמת על ערכים דמוקרטיים, המעורבת במפעלים הומניטריים והמשכינה שלום. לכן מצטיירת שוודיה כתומכת בפלסטינים. אבל זו לא חייבת להיות בעיה בעבור ישראל. במצב עניינים מסוים זה יכול להיות דווקא יתרון.

אם ישראל תסכים להיעזר במתווך שוודי היא תיראה כמדינה המוכנה לעשות וויתורים בכך שהיא מקבלת מתווך הידוע כפרו-פלסטיני. השוודים ייאלצו להראות שהם לא חד-צדדיים ולכן לכל הפחות הם לא יתנגדו לדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או לדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אם בכל זאת יגלו השוודים עוינות לדרישות הישראליות תוכל ישראל להכריז על המתווך כחד-צדדי ולפרוש, דבר שהיה קשה לה לעשות עם המתווכים האמריקאים (שתחת רוב הממשלים לא היו שונים מהאירופאים בדרישותיהם). הצד הפלסטיני, לעומת זאת, לא יוכל להשתמש בטיעון שהמתווכים לא הוגנים מכיוון שברור לכל שאין להם תומכים נדיבים ועקביים יותר מהשוודים. אם הם יסרבו לשאת ולתת בהוגנות יהיה ברור לכל שהפעם הם סרבני השלום ולא הצד הישראלי.

ברור שקשה להרבה ישראלים להתגבר על הרתיעה האוטומטית משוודיה אחרי דברים קשים שהם קראו ושמעו ששרת-החוץ שלה אמרה. הם לא היחידים. גם בשאר העולם התגובות אליה ולמדיניותה מעורבות. יש הרואים בשוודיה מדינה צבועה או אובדנית, אחרים רואים בה מופת של מדיניות חוץ מוסרית. מה שחשוב, עם זאת, בהקשר זה הוא שברגע שמדובר במעשים ולא במילים בלבד, הכל משתנה. מה זה משנה אם הצעדים השוודיים עד כה היו מונעים משנאת ישראל, מכוונות טובות, ממסורת מרקסיסטית או גישה פוסט-קולוניאליסטית? בשורה התחתונה כשמדובר במעשים, האינטרסים והריאל-פוליטיק חשובים יותר. על פני השטח דומה ששוודיה נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית אבל בפועל, מעבר להררי המילים, לקטטות הדיפלומטיות ולמשחקי הכבוד לשוודיה יש מדיניות ברורה, יציבה ומשותפת לרוב המכריע של המחנות הפוליטיים בתוכה. היא מקיימת קשרי סחר וקשרים אקדמיים פוריים עם ישראל, אין בה כמעט תנועת חרם נגד ישראל, אין לה סיבה להתנגד לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה ולהגן על עצמה והיא גם בעד זכויות-אדם ודמוקרטיה והסדר מדיני של שתי מדינות שיסיים את הכיבוש (במיוחד אם היא תוכל לקבל נתח מהקרדיט). מי שמתנגד לרעיונות האלו בוודאי אינו צריך לשתף פעולה עם השוודים. אבל מי שתומך בהם, גם אם הוא ליכודניק התומך בהם כרע במיעוטו כמו בנאום בר-אילן, יכול בהחלט למצוא בשוודים כלי עזר שימושי.

כך יכולה דווקא עמדתה הפרו-פלסטינית לכאורה של שוודיה להפוך את השוודים למתווך נוח לישראל. זאת כמובן בהנחה שזו מעוניינת בהסדר. כחלק מהמו"מ יוכלו השוודים לממן בכספי סיוע את שיקום הכלכלה הפלסטינית. גם זה לא יפגע בישראל מכיוון ששוודיה משקיעה כבר היום כסף רב ברשות הפלסטינית. אם ישראל תסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה היא תוכל לדרוש פיקוח הדוק יותר על הכספים ולוודא שהם לא מושקעים בהסתה וטרור. מטבע הדברים כוחם של השוודים הוא מוגבל. הם לא יוכלו לקחת על עצמם את ההסדר העתידי של אחד הסכסוכים הוותיקים בעולם. אבל הם יוכלו לסייע להתניע את התהליך ולנצל את העובדה שהם לא מזוהים באופן מובהק עם אף אחת מהמעצמות המשפיעות באזור בכדי להכניס לתמונה גורמים משמעותיים יותר אם וכאשר השיחות יתקדמו ותהיה אפשרות לעלות לשלב הבא – סיוע לפלסטינים לבנות ישות מדינית ומתן ערבויות ביטחוניות ומדיניות לישראל. לא יהיה כמובן הסכם ללא פשרות ושיתוף פעולה של הישראלים והפלסטינים עצמם, אבל מתווך טוב הוא התחלה טובה ומתווך טוב איננו בהכרח חבר טוב. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

לסיום, אי אפשר בלי מילה על אוסלו. בירתה של נורבגיה, שכנתה של שוודיה, כבר הולידה בעבר הלא רחוק הסכם מזרח-תיכוני שישראלים רבים רואים בו כישלון וטראומה לאומית. למרות שחלק גדול ממה שעמד בבסיסם של הסכמי אוסלו עדיין שריר וקיים, תומכי ההסכם ומתנגדיו כאחד ראו אותו מופר, סעיף אחר סעיף ע"י שני הצדדים וקורס אל תוך מערבולת של אלימות ואיבה. יהיה מי שיאמר שהסכמי אוסלו מוכיחים שעדיף שהסקנדינבים לא יהיו חלק ממעגל ההשפעה במזה"ת אך אפשר גם לראות את הדברים אחרת. נורבגיה אמנם קרובה לשוודיה אך היא שונה מאוד ממנה. מבחינה פוליטית, שוודיה היא ממובילות האיחוד האירופי, נורבגיה אפילו לא חברה בו. שוודיה יושבת במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות, נורבגיה לא היתה במוע"הב כבר 15 שנה. השוודים משקיעים במדיניות החוץ שלהם כסף רב ומאמצים רבים, הנורבגים ידועים בתחום זה בעיקר בזכות פרס נובל לשלום שהוא בעצם פרס שוודי לגמרי. הסיבה היחידה שהנורבגים קיבלו את האחריות עליו היא שנורבגיה היתה עד 1905 חלק משוודיה.

הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפשר וצריך ללמוד מהטעויות שנעשו בהם ולהפיק מהם לקחים. מה שהתחיל במדריד, וושינגטון, לונדון ואוסלו בשנות התשעים התגלגל, עם השנים, למציאות טראגית שעלולה להוביל לביטולו הסופי של פתרון שתי המדינות, למלחמת אזרחים, למדינת אפרטהייד או לחיסולה של המדינה היהודית. האם לא עדיף לפחות לשקול גישה חדשה? אם במקום להתבשם מהניהיליזם, חוסר המחויבות והפופוליזם מהבית הלבן תחפש ישראל גם אפיקים אחרים של שיתוף פעולה, לכו תדעו, אולי מה שהחל בהסכמי אוסלו יוכל להגיע לפרקו בפתרון מאוזן, יציב ובטוח יותר במסגרת הסכמי סטוקהולם.

שילוב של הורות וחיי משפחה עם חיים מקצועיים וקריירה הוא אתגר לא קל בכל מקום בעולם. מבין כל המרכיבים הקובעים את מידת ההצלחה של הורים לעמוד באתגר זה, חופשות הלידה הן אחד המרכיבים המרכזיים והיחס אליהן שונה מאוד בין מדינה למדינה. בארה"ב, למשל, אין שום חובה לאפשר לעובדים ועובדות ימי חופשה בתשלום וההיעדרות מעבודה בעקבות לידה היא מינימלית ועל חשבונה של העובדת. במדינות אחרות, דוגמת ישראל ומדינות רבות נוספות, מקבלות אימהות בחסות המדינה בין עשרה לעשרים שבועות של חופשת לידה בתשלום. יש, עם זאת, מדינות נדיבות הרבה יותר. בריטניה, אירלנד ומדינות רבות במזרח אירופה עוברות את רף העשרים שבועות ומאפשרות חופשות ארוכות יותר בתשלום לאימהות אחרי לידה. אך כמו בתחומים רבים אחרים הקשורים למערכות הרווחה הלאומיות, גם בתחום זה מדינות סקנדינביה נמצאות בחוד החנית.

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/.premium-1.3882865#article-comments

בשוודיה מהוות חופשות הלידה לא רק אמצעי סיוע להורים לטפל בילדיהם. יש להן גם תפקיד של עיצוב חברתי. אחת ממטרותיהן המוצהרות היא לשפר את מעמד הנשים בחברה ולקדם חלוקת נטל שוויונית יותר בין נשים לגברים בתוך המשפחה. מעבר לכך, הן בנויות בצורה כזו שישפיעו על עיצוב שנות חייהם הראשונות של ילדים וילדות ועל יחסים בין הורים לילדים במשפחה. לכן, לא רק שהן ארוכות יותר, הן בנויות כך שאפשר לחלק אותם לתקופות בעלות אופי שונה וכך הן נמשכות שנים רבות אחרי הלידה. על מנת להבין כיצד עובדת המערכת המורכבת, יש הטוענים שגם קצת מסורבלת הזו, נוח יותר להביט בה מנקודת מבטה של משפחה רגילה.

כאשר ילד או ילדה נולדים בשוודיה מקבלים ההורים זכות לחופשת לידה בתשלום המובטחת ע"י מערכת הביטוח-הלאומי. חופשה זו כוללת 480 ימים. במשך 390 ימים מהחופשה התשלום עומד על כ-80% מהשכר הקודם של ההורה (עד לתקרה מסוימת). בשאר תשעים הימים עומד התשלום על סכום קבוע של כשמונים ₪ ביום בלבד. למעסיקים אין אפשרות למנוע את היציאה לחופשת לידה ואין אפשרות לפטר או להטיל סנקציות על עובדים או עובדות היוצאים לחופשת לידה. החופשה נמדדת בימים ולא בשבועות או חודשים מכיוון שאין כל חובה להשתמש בימים ברציפות. כלומר, משפחה יכולה להחליט שהאם תיקח חופשת לידה של שישה חודשים בסמוך ללידה, אחריה היא תחזור לעבודה במשרה מלאה או חלקית והאב ייצא לחופשת לידה של שישה חודשים נוספים. בימים הנותרים (כשלושה חודשים) יכולה המשפחה לעשות שימוש בתקופות מאוחרות יותר, למשל בחופשות ממערכת החינוך, עד שהילד או הילדה יגיעו לגיל 12.

כמו בכל מקום אחר גם בשוודיה המוסכמות התרבותיות, המבנה החברתי ושוק העבודה גרמו בעבר לכך שנשים ייקחו את מרבית האחריות על הטיפול בילדים. עם זאת, בעשורים האחרונים התנועה הפמיניסטית השוודית הגיעה להישגים רבים מאוד ומרבית מעצבי המדיניות במדינה, החל מראש-הממשלה ומטה, מגדירים את עצמם כפמיניסטים. לכן, הפכו חופשות הלידה לכלי לשינוי חברתי והמדינה מעודדת גברים לצאת, גם הם, לחופשות לידה באמצעות תמריצים שונים. מתוך 480 ימי החופשה חייב האב לקחת לפחות 90 ימים (אחרת הם הולכים לאיבוד ולא ניתנים לניצול ע"י האם). זהו נושא הנמצא במחלוקת כבר שנים רבות בשיח הציבורי השוודי. השמאל מעוניין להרחיב את "ימי החובה" של האבות בעוד הימין תומך בחלוקה חופשית של ימים בין ההורים. כמו כן, אבות מקבלים עשרה ימי חופשה בתשלום בנוסף לימי חופשת הלידה בימים הסמוכים ללידה עצמה. החוק מגדיר ימים אלו כימים המוקדשים ל"מתן אפשרות להיות נוכח בלידה, להכיר את הילד או הילדה ולטפל בילדים האחרים במשפחה". בנוסף לכל אלו ישנה אפשרות לאימהות שתנאי עבודתן הם קשים, לא מתאימים או מסוכנים להריונן ליהנות מחופשה בתשלום בחודשיים שלפני הלידה. גם חופשה זו נוספת ולא מנוכה, מימי חופשת הלידה.

מי שיסתובב ברחובות עריה של שוודיה לא יוכל שלא להיתקל בהשפעות חוקים אלו. אבות צעירים מטיילים עם עגלות ילדים באמצע היום, גני-משחקים מלאים באימהות צעירות ולא רק בסבים ובסבתות המשמשות כבייביסיטר. ניכר שזוהי איננה פריבילגיה של עובדים ועובדות זוטרים בלבד. גם אלו הנושאים במשרות בכירות מנצלים את ימי החופשה לטובת משפחותיהם. בשנה שעברה, למשל, יצרה הממשלה מודל מיוחד המאפשר לשריה ליהנות מהזכות הניתנת לכלל האזרחים להיות הורים נוכחים ומשקיענים יותר. מעבר לגני המשחקים ניתן לפגוש את ההורים השוודיים וילדיהם הצעירים גם ביעדי תיירות פופולאריים כמו חופי תאילנד והאיים הקנרים כאשר אלו מנצלים את ימי החופשה בתשלום ויוצאים לחופשות ממושכות כשהתשלום מהביטוח-הלאומי מממן עדיין את המשק המשפחתי.

פאני אקלונד היא עובדת סוציאלית בת 41 המתגוררת בסטוקהולם. יחד עם בן זוגה, האסה, היא מגדלת שני ילדים – אלסה בת השמונה וטוּרֶה, בן השש. שני הילדים החלו ללכת לגן-ילדים בגיל שנה וחצי ועד אז החליטו בני הזוג לחלק ביניהם שווה בשווה את ימי חופשת הלידה כך שכל אחד מהם נהנה מבערך שמונה חודשי חופשה בתשלום בעבור כל אחד מהילדים. חלק מתקופה זו בילתה המשפחה בחופשות משותפות בתאילנד.

כיצד השפיעו חופשות הלידה על ההורות שלכם?

"החופשה אפשרה לי להיות רגועה יותר עם הילדים, להיקשר אליהם ולגדול אל תוך האימהות שלי ללא לחץ. אחרי שחזרתי לעבודה יכולנו גם לנצל את יתרת הימים כדי לטייל עם המשפחה בזמן החופשות במערכת החינוך. חלוקת הימים בינינו, ההורים, גורמת לכך שיש שוויון גדול יותר בינינו בכל מה שנוגע לטיפול בילדים ונראה לי שגם בטיפול במשק הבית באופן כללי. כאמא הייתי חייבת לסמוך על כישורי ההורות של בן הזוג שלי ולהרפות מהשליטה שלי בגידול הילדים מה שמאפשר לנו היום לחלק את הנטל בינינו כשהילדים חולים למשל".

מה עם היחסים ביניכם לבין הילדים? האם גם הם הושפעו מחלוקת חופשות הלידה ביניכם כהורים?

"חלוקת ימי החופשה ביני לבין האסה גרמה לכך שהילדים קשורים אלי ואליו באותה מידה. אני חושבת שזה טוב לילדים שיש להם שני הורים שהם יכולים לסמוך עליהם ולהתנחם בהם כשצריך. זה גורם לכך שהמשפחה מאושרת ורגועה יותר".

ומה לגבי מקום העבודה שלך? האם הופעל עליך בשלב כלשהו לחץ לחזור לעבודה?

לא, ברור שלא.

העובדה שמעסיקים שוודיים, במגזר הציבורי והפרטי כאחד, מקבלים באופן גורף את חופשות הלידה הממושכות של עובדיהם ולא לוחצים עליהם לחזור בהקדם למקום העבודה היא ייחודית למדינות הנורדיות. קבלה זו מעוגנת בנורמות החברתיות אבל גם בחוק. זהו חוק מפורט המגן לא רק על עצם הזכות לחופשת לידה אלא גם מסדיר נושאים שונים הכרוכים בה – אין להפלות מועמדים או מועמדות לקבלת עבודה על רק לידה או לידה צפויה, אסור למעסיקים לקחת הריונות וחופשות לידה בחשבון כאשר מחליטים על קידום, רמת שכר וכו' ויש לאפשר לעובדים שינוי בשעות העבודה או מעבר למשרה חלקית אם הם מעוניינים בכך בעת החזרה לעבודה. חוקים אלו אופייניים לשוק העבודה השוודי שבו נהנים העובדים מרמות גבוהות של שכר ומתנאי עבודה טובים בעיקר בגלל עוצמתם של האיגודים המקצועיים במדינה ושיטת המו"מ ביניהם לבין המעסיקים. אך, בניגוד למה שטוענים לעיתים כלכלנים שמרניים, העבודה המאורגנת, השכר הגבוה והזכויות החברתיות דוגמת חופשת הלידה אינן פוגעות בתחרותיות ובתפוקה. שוודיה נחשבת לאחת המדינות התחרותיות ביותר בעולם, יש לה משק מגוון, מצליח, מוטה ייצוא וצומח שהוציא מתוכו כמה מהחברות המובילות והמותגים המצליחים ביותר בעולם. מודל העבודה השוודי המתחשב בצרכיהם וברווחתם של העובדים לא רק שאיננו פוגע במשק, הוא אחת הסיבות להצלחתו.

קתרינה בק היא יועצת משפטית בכירה בפדרציה השוודית ליזמות המאגדת איגודי מעסיקים שחברים בהם עשרות אלפי חברות המעסיקות למעלה ממיליון וחצי עובדים. "הפדרציה מדגישה את חשיבותה של השוויוניות בחיי העבודה", היא אומרת, "עסקים חייבים לוודא שתהיה להם גישה לכישורים שונים ולחזק את התחרותיות שלהם. חשוב לחברות להיות מעסיקים אטרקטיביים לגברים ונשים כאחד. מנקודת ראותו של המעסיק, יש חשיבות להיצע של עובדים בעלי כישורים ולפיתוח כישוריהם של העובדים גם בתקופה שיש להם ילדים". בק מדגישה שחופשות הלידה, בצירוף מערכת החינוך לגיל הרך, הם הכרחיים בעבור הורים שרוצים לשלב חיי עבודה וחיי משפחה, ושישנן עדיין נורמות חברתיות שגורמות לנשים לשאת בחלק גדול יותר של הנטל בבית – הן נעדרות יותר מן העבודה ועובדות ביותר משרות חלקיות. מדבריה של בק ניתן להבין שהמעסיקים תומכים אמנם בחופשות הלידה אך הם מעדיפים שלהורים תהיה אפשרות לחלק ביניהם באופן חופשי את הימים ללא התערבות המדינה. "חופשות הלידה", היא מוסיפה, "צריכות לתת להורים את הזכות להחליט בעצמם מה תהיה חלוקת החופשה בתשלום".

אם כך, האם המעסיקים תומכים במודל חופשת הלידה הקיים בשוודיה? האם אתם מעדיפים מודל שבו מוגדר מה מינון הימים שעל כל הורה לקחת? והאם יש מעסיקים הנפגעים מהמודל הקיים?

"הפדרציה רואה במבנה ביטוח ההורות הקיים, המאפשר חלוקה שווה של ימי חופשת הלידה בין ההורים, ככזה המשיג יעדים שאפתניים בנוגע לשוויון ונותן אפשרות לשילוב חיי משפחה ועבודה. ביטוח ההורות תומך גם בצורך של החברות בעובדים בעלי כישורים וביכולת הגיוס שלהם. בד בבד התנאים לשימוש בימי חופשות הלידה משתנים מאוד בין משפחות שונות ולכן זה הגיוני שהורה המתחשב בצרכים שלו יוכל להעביר ימי חופשה להורה השני. יזמים ועצמאים מנצלים פחות את חופשת הלידה מאשר עובדים שכירים שבעבורם עוצבה השיטה. זה נדיר מאוד שיזמים עצמאיים יוכלו להיעדר לתקופות ארוכות וקשה להם יותר להשתמש בביטוח ההורות בגלל הסיכונים הכרוכים באיבוד לקוחות חשובים לדוגמא. אנחנו טוענים שהשיטה מעדיפה את העובדים השכירים על העצמאים ויש לעשות בה רפורמה שתתאים אותה גם למגזר הזה".

יש, אם כן, לא מעט מחלוקות בשוודיה לגבי סוגיות שונות הקשורות לחופשות הלידה, כמו החלוקה בין אבות לאימהות והתאמת השיטה לעצמאיים, אך הקונצנזוס לגבי חשיבותה הכללית של חופשת הלידה הוא כמעט מלא. בסופו של דבר מדובר בחוזה חברתי המבוסס על השקעה ארוכת טווח המאפשר להורים ולילדים למצות את מלוא הפוטנציאל של שנות החיים הראשונות עם הרבה פחות לחץ והרבה יותר מרחב תמרון. כאן, בסוף הדברים, יש מקום לגילוי נאות. אני חי בשנים האחרונות בסטוקהולם ובתור אב לשלושה ילדים נהניתי מחופשות לידה ממושכות איתם. הורים שוודיים, כך גיליתי, אינם מטבעם טובים יותר או גרועים יותר מאשר הורים בכל מקום אחר אך הכלים העומדים לרשותם הם טובים יותר. זוהי תורה פשוטה ובסיסית מאוד – כהורה, קל יותר להיות סבלני, לבטא אהבה, להיות יצירתי, להקדיש תשומת לב, ללמד, ללוות, להדריך ולחבק כאשר הלחץ הכלכלי פוחת והזמן מתפנה. גם ברמה הלאומית זהו יותר עניין של סדרי עדיפויות מאשר של עושר ועוני. מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית בעלת שירותי הרווחה האוניברסליים מעדיפה את המגזר הציבורי הגדול והביטוחים החברתיים הנרחבים על אפשרויות ההתעשרות של פרטים בודדים ועל ההפרטות המאפשרות בחירה רחבה יותר לבודדים על חשבון שירותים ברמה נמוכה יותר לכלל הציבור. במובן הזה שוודיה מממשת פוטנציאל שקיים בכל מקום. מה שחסר הוא לא כסף אלא החלטה פוליטית המבוססת על סולידריות ואחריות חברתית. ובכל זאת, בסיום הגילוי הנאות, אציין שכישראלי טוב, מצאתי עם הריונה השני של בת-זוגי, דרך להגדיל את מספר ימי החופשה בתשלום מ-480 ל-660. את הטריק אפשר לתאר במילה אחת – תאומים.

למייסד פרס נובל לא היתה כוונה להעניק ולו קרונה אחת לכלכלנים, אבל לא רק שפרס הנובל בתחום נולד כבן חורג — הוא גם מסנן באופן עקבי כלכלנים סוציאל־דמוקרטים. פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד מאמין שזה לא מקרי.

פורסם בדה-מרקר:http://www.themarker.com/markerweek/1.3190550

גם השנה, כבכל שנה מאז תחילת המאה העשרים, נערך בסטוקהולם טקס הענקת פרסי הנובל היוקרתיים. מירב תשומת הלב התקשורתית השנה התמקדה דווקא בזוכה שלא הגיע לאסוף את הפרס, המוסיקאי בוב דילן שטען שהיו לו התחייבויות קודמות. הזוכים האחרים, עם זאת, התייצבו בהרכב מלא. ביניהם היו אוליבר הארט ובנגט הולמסטרום שזכו בפרס לכלכלה. כמו עמיתיהם, זוכי הפרסים לפיסיקה, כימיה ורפואה (הפרס לשלום מוענק באוסלו), הם קיבלו בטקס רב רושם באולם הקונצרטים העירוני בסטוקהולם מדלית זהב ודיפלומה מעוטרת מידיו של מלך שוודיה. בנוסף לכך הם התחלקו בפרס כספי העומד היום על יותר מ-866,000 דולר. בטקס עצמו כמעט לא ניתן היה להבדיל בין הפרס של הארט והולמסטרום לבין הפרסים האחרים אך במבט מעמיק יותר ובהקשר היסטורי רחב יותר ישנו הבדל גדול בין הפרס הכלכלי לשאר הפרסים. למעשה, מה שמכונה פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל כלל, שכן הוא נולד יותר משבעים שנה אחרי מותו של אלפרד נובל, האיש שבצוואתו יזם, מימן ועיצב את מפעל הפרסים היוקרתי.

אלפרד נובל היה מדען ותעשיין שוודי בן המאה ה-19 שעשה הון רב מהמצאת הדינמיט. בסוף ימיו, ככל הנראה כתוצאה של תחושות אשמה על השימוש הצבאי בהמצאתו המרכזית, הוא החליט להעניק את רוב הונו לקרן שתוקם לזכרו ותעניק בכל שנה פרס לאנשים שהביאו את התועלת הרבה ביותר למין האנושי במהלכה. לאחר מותו של נובל ב-1896 הקימו המוציאים לפועל של צוואתו את קרן הנובל האחראית עד היום למפעל הפרס. זוהי קרן פרטית המתנהלת בהתאם לצוואתו של נובל שלא השאיר מקום לספק לגבי התחומים שהוא ראה כמועילים לאנושות. חמשת התחומים שהוא קבע היו: פיסיקה, כימיה, רפואה, שלום וספרות. לא היתה לו שום כוונה להעניק ולו קרונה שוודית אחת לכלכלנים. למעשה, למרות שהוא היה תעשיין בינלאומי הוא שנא עסקים בכל ליבו וראה בעצמו סוציאל-דמוקרט. מאז מותו ביקשו גורמים שונים לעדכן את פרסי הנובל או להוסיף להם קטגוריות כמו מתמטיקה או מוסיקה אך אלו נדחו מתוך המחויבות הקפדנית להוראותיו המפורשות של הוגה המפעל. כיצד קרה שדווקא תחום הכלכלה, שהיה רחוק כל כך ממורשתו של נובל הצליח להשתחל פנימה? ואיך ייתכן שדווקא כלכלנים שאינם סוציאל-דמוקרטים זוכים שנה אחרי שנה בפרס שממציאו סלד מתחום עיסוקם?

פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד, חקר את הפרס הכלכלי היוקרתי בעולם, את נסיבות המצאתו, את הזוכים בו ואת הנימוקים לבחירה בהם. תוצאות מחקרו נפרשות בספר שכתב יחד עם החוקר השוודי גבריאל סודרברג והתפרסם השנה בהוצאת פרינסטון (The Nobel Factor: The Prize in Economics, Social Democracy, and the Market Turn, Princeton University Press).

פרופ' עופר נולד בישראל ב-1944. את התואר הראשון בהיסטוריה וגאוגרפיה הוא השלים באוניברסיטה העברית לאחר שלחם במלחמת ששת-הימים. הוא נלחם גם במלחמת יום-כיפור ואחריה המשיך את הקריירה האקדמית באוקספורד שם הוא סיים דוקטורט בהיסטוריה כלכלית. הוא פרסם ששה ספרי מחקר ומאמרים רבים והחזיק משרות מחקר והוראה במוסדות אקדמאיים ברחבי העולם ובעיקר באנגליה. הוא עמית אמריטוס באוקספורד ובימים אלו הוא מבקר בארץ ומציג את מסקנותיו, בין השאר, כאורח הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית.

פְּרָס נולד

ב-1968 חגג הבנק השוודי המרכזי 300 שנה להיווסדו. לציון האירוע החליט הבנק להעניק פרס בינלאומי למדעי הכלכלה מדי שנה. הפרס הראשון הוענק ב-1969 ובאופן חריג ביותר אישרה קרן הנובל שהוא יוענק באותו הטקס שבו מוענקים פרסי הנובל בעשירי בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל. גם מאפייניו הנוספים של הפרס הוצמדו לפרסי הנובל – האקדמיה השוודית למדעים, אותו מוסד שקובע את זהות זוכי פרסי הנובל בפיסיקה, כימיה ורפואה, היא זו הקובעת את זהות הזוכים בפרס הכלכלי ופרסום שמות הזוכים בו מתרחש במקביל לפרסום שמות זוכי פרסי הנובל. "לבנק השוודי המרכזי היה הרבה כסף", מסביר פרופ' עופר את השתלשלות האירועים, "ואפשר לומר שהוא קנה את הפרס". שורשיו של הסיפור, ע"פ ספרו של עופר, הם במאבק פוליטי בין הבנק המרכזי השוודי שתפקידו היה במשך שנים רבות שימור ערך המטבע לבין התנועה הסוציאל-דמוקרטית שהנהיגה את המדינה ודאגה לרווחת כלל האזרחים באמצעות חתירה לתעסוקה מלאה, שירותי רווחה אוניברסאלים והשקעה עתירת הון בדיור. במסגרת מדיניות זו הממשלה כפתה על הבנק המרכזי בשנים שאחרי מלה"ע השניה לקנות איגרות חוב ממשלתיות ולשמור על ריבית נמוכה לטובת אשראי זול. כל זאת למורת רוחם של ראשי הבנק וגם של האליטה הפיננסית בשוודיה שהממסד של הבנק המרכזי אהד את האינטרסים שלה.

כיצד הוביל המאבק בין ראשי הבנק המרכזי לממשלה ליצירתו של הפרס הכלכלי וכיצד הצליחו ראשי הבנק לשכנע את אנשי קרן הנובל להכליל אותו במפעל הפרסים היוקרתי?

"בשנות החמישים מערכת הבנקאות חתרה להשיב לידיה קצת שליטה על רמת המחירים. בתקופה זו היתה התמרדות זוטא של הבנקים נגד הממשלות לא רק בשוודיה אלא גם בארה"ב, אנגליה וגרמניה. נגיד הבנק השוודי המרכזי, סוציאל-דמוקרט בעברו שנשבה בקסמי הממסד הבנקאי הבינלאומי, העלה את הריבית בלי להודיע לממשלה וגרם למשבר פוליטי במדינה. למרות שהממשלה השתלטה על נגיד הבנק הסורר היתה לה עדיין בעיה. יתרות גדולות שנבעו מריבית על הלוואה של הבנק לממשלה הצטברו בבנק במקום לעבור לאוצר. תגובת הממשלה על מהלכיו של הנגיד היתה החרמת היתרות שנבעו מריבית זו. הבנק ניסה להציל משהו מהכסף המוחרם והציע לממשלה להשתמש בחלק ממנו לטובת הקמת קרן למימון מחקר מדעי שתוקם כחלק מחגיגות 300 השנה לייסוד הבנק. הממשלה הסכימה למהלך מכיוון שהיתה מעוניינת בקרן מחקר מחוץ לתקציב המדינה והקרן הוקמה לבסוף ב-1964. מפעל הפרס הכלכלי יצא לדרך ארבע שנים מאוחר יותר, גם הוא כחלק מאירועי ציון יום הקמתו של הבנק. כך נוצר מצב שהפרס נוסד למעשה מכסף שמקורו במשלמי המיסים השוודיים בשונה מההון הפרטי שהיה מקור העושר של פרסי הנובל. באותה תקופה, תקופת השיא של התיאוריה הקיינסיאנית לא נראה עדיין ניגוד עניינים חריף בין מקצוע הכלכלה לבין הסוציאל-דמוקרטיה אבל הפער התגלה מהר מאוד ונוצר מצב שהממשלה מממנת את החתירה תחתיה ע"י אנשי כלכלה הנמצאים ברובם ימינה מהמרכז".

תרגיל יחסי ציבור מבריק

הרעיון לייסד פרס לכלכלה כשלעצמו לא היה יעיל כל כך לולא נמצאה הדרך להפוך אותו לפרס היוקרתי בתחומו על מנת שהשפעתו תהיה מירבית. הפיתרון היה מבריק אבל קשה לביצוע – להפוך את הפרס החדש לפרס נובל. פרסי הנובל נחשבו כבר אז לפרסים היוקרתיים בעולם אך צוואתו של אלפרד נובל מנעה כניסתן של קטגוריות נוספות. עם זאת, כבנקאים וותיקים ידעו אנשי הבנק שכוחו של כסף גדול לעיתים מכוחם של חוקים וכללים. הם הפעילו לחץ על קרן הנובל והציעו למנהליה הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה. התרגיל עבד. פרופ' עופר מסביר שהיה צורך גם בהסכמת משפחת נובל וזו אומנם התקבלה אך לא בלי התנגדות. "בת אחיו של נובל, מרתה הלנה נובל אולייניקוב, היתה אז בת 87 אבל צלולה מספיק בשביל להתעקש ששם הפרס לא יהיה פרס נובל. וכך, בזכותה, עד היום הפרס לא ידוע כפרס נובל לכלכלה אלא כ"פרס הבנק השוודי המרכזי למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד נובל". בת אחיו של נובל לא היתה בת המשפחה היחידה שהתנגדה למהלך, גם פטר נובל, צאצא נוסף של אחיו של אלפרד נובל, הוא מתנגד חריף לפרס. פטר נובל, פעיל זכויות אדם ועו"ד במקצועו ששימש כמזכ"ל הצלב-האדום השוודי, טוען שמרבית הזוכים בפרס תורמים למטרות שהן מנוגדות למורשתו של מייסדו והפרס הוא לא יותר מתרגיל יחסי ציבור של הבנק המרכזי.

האם יש אמת בטענה זו? האם זוכי הפרס לכלכלה אינם מועילים, כפי שדורשת צוואתו של נובל, לרווחת המין האנושי ולשלומו? על מנת לדון בשאלה זו יש להפנות את תשומת הלב לסוגיית "מדעיותו" של הפרס. פרסי הנובל מחולקים לפרסים מדעיים: כימיה, פיזיקה ורפואה, עליהם מופקדת האקדמיה השוודית למדעים, ולפרסים לא מדעיים, ספרות ושלום, שני פרסים שהקובעים את זהות הזוכים בהם אינם מצוידים בכלים אובייקטיביים המתעלים מעל נטיות פוליטיות וטעם אומנותי בעלי אופי אישי. אמנם גם שיקול דעתה של האקדמיה השוודית למדעים אינו נקי מפגמים ואינטרסים אך יש לתחומי הדעת בהם היא עוסקת דיסיפלינה ברורה ויכולת לבחון תיאוריות במציאות ע"י ניסויים אמפיריים. במובן הזה הפרס לכלכלה הוא אנומליה. וועדת הפרס מבוססת על המחלקה למדעי-החברה של האקדמיה השוודית, זו ממליצה על המועמדים לזכייה לאקדמיה עצמה המהווה את הגוף המחליט לגבי כל הפרסים המדעיים. נוהל זה יוצר את הרושם שכלכלה הוא מדע כמו המדעים המדויקים. "לְמה דומה יותר הכלכלה, לפיזיקה או לספרות", שואל בספרו פרופ' עופר ומראה כיצד פעם אחר פעם תיאוריות כלכליות, אלגנטיות ככל שיהיו, אינן מתיישבות עם המציאות או אינן ניתנות להוכחה כלל. כשהן הופכות למדיניות הן חורצות אמנם גורלות של עמים ואומות אך הן אינן מבוססות בהכרח על מחשבה ביקורתית ותצפיות אמפיריות. "קשה להתמצא בה אך קל להאמין בה", כותב עופר, על הכלכלה אך הסיפוח שלה לפרסים המדעיים בחסות האקדמיה למדעים, מצליח, מעשה קסם, להעניק לה סמכות מדעית גם אם זו איננה מעוגנת במציאות.

כעת, כשברור שהפרס הכלכלי הוא תוצר של מאבק פוליטי ושהוא מעניק יוקרה לסמכות אקדמית המשפיעה על מדיניות, נותר לבחון האם זוכי הפרס מייצגים השקפה מסוימת או שהם מייצגים את כל המחנות. כאן נמצאים הגילויים המשמעותיים בעבודתו של עופר. ע"פ עופר קו ההפרדה הרלוונטי בהקשר זה איננו בין ימין לשמאל. דווקא בתחום זה וועדת הפרס מאזנת בין כלכלנים מהשמאל דוגמאת ג'וזף שטיגליץ לבין כלכלנים ימניים דוגמאת מילטון פרידמן, שני זוכים ידועים בפרס. קו ההפרדה האמיתי הוא בין תומכי דוקטרינת כלכלת השוק לבין הסוציאל-דמוקרטים. למרות שבמבט ראשון נדמה שיש כאן חפיפה לא כך היא. ע"פ עופר הסוציאל-דמוקרטיה מוגדרת כתנועה פוליטית שנועדה להקטין את אי-הביטחון ואי-השיוויון החברתי ולהעניק רווחה חברתית באמצעות מיסוי פרוגרסיבי. בעוד הסוציאל-דמוקרטיה מקדמת פתרונות מוסדיים לבעיית חלוקת המשאבים, כלכלת השוק הליברלית, (Market Liberalism) היא תנועה בעלת מטרות פוליטיות המקדמת פתרונות המתבססים על השוק הפרטי. כלכלת השוק והסוציאל-דמוקרטיה זקוקות שתיהן לכוחות השוק ושתיהן גורסות שיש למדינה אחריות אך הן חלוקות ביניהן בגישתן לביטחון החברתי המסופק במרבית המדינות המפותחות ע"י בערך 30% מהתוצר. ממחלוקת זו נובעים הבדלי מדיניות רבים בתחומים כמו בריאות, חינוך, דיור, רשתות ביטחון חברתיות, מיסוי ועבודה. הפרס לכלכלה מוענק לאנשי תורת הכלכלה, שהיא דיסציפלינה אקדמית עם יומרה מדעית, וספרו של עופר מראה שלמעט זוכה אחד, גונארד מירדאל השוודי שזכה בנובל ב-1974, אף כלכלן סוציאל-דמוקרט לא זכה בפרס.

מדוע בעצם לא זוכים כלכלנים סוציאל-דמוקרטים בפרס?

"לסוציאל-דמוקרטיה אין מודל תיאורטי מורכב. היא פשוט עובדת. הדוקטרינה הניאו-ליברלית, שהיא הבסיס התיאורטי לכלכלת השוק הליברלית, פשוט לא מתיישבת עם המציאות, צריך שמיניות באוויר בשביל להתאים אותה למציאות ובעבור שמיניות באוויר מקבלים פרסי נובל. כחצי ממקבלי הפרס וכשני שליש מהכלכלנים תומכים בפתרונות סוציאל-דמוקרטיים, אבל הם תומכים בהם "בשעות הפנאי" ואינם מפתחים תיאוריה סוציאל-דמוקרטית אלא תיאוריות שׁוּקיוֹת. וועדת הפרס לא החשיבה את הסוציאל-דמוקרטיה כאתגר אנליטי כלכלי מספק. למרות שחברי הוועדה לא התייחסו לכך באופן מפורש אני חושב שייתכן שהעניין הוא שהסוציאל-דמוקרטים לא אימצו את שתי הדוקטרינות המרכזיות של תורת הכלכלה – ההעדפה העצמית המצטברת לאיזון אופטימלי של היד הנעלמה".

מדע או מדע בדיוני

ע"פ עופר, אם כן, חלק מזוכי הפרס לכלכלה הם כלכלנים המבקרים את הסדר הניאו-ליברלי ותומכים במדיניות סוציאל-דמוקרטית אך כמעט ואין זוכים שעבודתם התיאורטית מוקדשת לסוציאל-דמוקרטיה. חברי וועדת הפרס החליטו שרירותית, ע"פ עופר, מהי כלכלה ומהי לא כלכלה והם לא מכירים בתיאוריה סוציאל-דמוקרטית כראויה לפרס.

האם ישנן דוגמאות בולטות לכלכלנים שלא זכו בפרס בגלל שעבודתם התיאורטית הוקדשה למודלים סוציאל-דמוקרטים?

"רודולף מיידנר, למשל, היה כלכלן שוודי של האיגודים המקצועיים. הוא פיתח מודל מתוחכם שיושם והצליח מעל ומעבר אבל זה לא היה מספיק טוב בשביל חברי וועדת הפרס (מודל רהן-מיידנר המשלב שוק עבודה אקטיבי, גידול בשכר ומערכת רווחה ממשלתית רחבה ליצירת צמיחה משקית, ביטחון חברתי וגם יציבות מחירים, ד.ס). גם כלכלנים פוסט-קיינסיאנים לא זכו בפרס ויש תחומים רחבים מאוד של מחקר כלכלי שלא מוכרים ע"י גרעין קובעי היוקרה בתחום שמרוכז סביב שלושה או ארבעה כתבי-עת בארה"ב ושמונה מחלקות אקדמיות. קח לדוגמא את טוני אטקינסון, התיאורטיקן של אי-השיוויון. כבר מזמן הגיע לו הפרס אבל הוא לא מקבל כי תחום ההתמחות שלו נחשב שולי. האתגר האמיתי של האנשים שהם ברמה של זכיה בפרס הוא הפער הענקי בין המדע הבדיוני שהם בונים לבין המציאות. הם צריכים לבנות גשרים באוויר שהם גאוניים ומבריקים. תחום כמו אי-שיוויון דורש פחות חריפות מחשבה".

אחת הדוגמאות להברקה תיאורטית שיש לה בעיות גדולות בהתאמה למציאות היא תיזת ה- Rational expectations המהווה הנחת יסוד במודלים כלכליים רבים והניבה פרסים לרוברט לוקאס (1995), אדווארד פרסקוט (2004), פין קידלנד (2004) ותומאס סרג'נט (2011). "תורת הציפיות הראציונאליות מקובלת באופן כללי באנליזה מקרו-כלכלית, ומשמשת אפילו כלכנים בבנקים המרכזיים (אם כי לא בסקטור הפרטי)", אומר עופר, "אבל לדעתי ולדעת סמכויות אחרות אין בה שום תועלת מעשית והיא הסיחה את הדעת מן המשבר המתקרב בשנים שלפני 2008. ביקורת דומה אפשר להפנות לתיאוריה הפיננסית שזכתה לפרסים בשנת 1990, 1997 ו-2013. התיאוריה ומודל בלאק-שולס המזוהה איתו (מודל שפיתחו פישר בלק ומיירון שולס זוכה הפרס ב-1997, ד.ס) היו בשימוש נרחב ולא היו שימושיות מאוד בזמן המשבר הפיננסי. במידה והיא יושמה בקרן הגידור LTCM ששולס עצמו ישב במועצת המנהלים שלה, היא לא הצליחה להציל אותה מההתמוטטות המרהיבה שלה".

לעומת המודלים הכושלים שזיכו את יוצריהם בפרסים בולטת אי הענקת הפרס לג'ון קנת גלבריית' שהיה לא רק הוגה דעות מבריק אלא גם שימש בתפקידים שונים בממשליהם של רוזוולט, טרומן וקנדי. "הספר "חברת השפע" של גלבריית' מסוף שנות החמישים הוא ספר מפתח עד היום", אומר פרופ' עופר, "גרלבריית' הוא אמנם "כלכלן ספרותי" אבל גם זוכים כמו פון הייאק, ביוקנן וקוז, אנשי הימין, היו כלכלנים ספרותיים. זכויותיו של גלבריית' לא נפלו משלהם והוא לא זכה מפני שהוא היה תיאורטיקן סוציאל-דמוקרטי. ויש גם את המקרה של ג'ואן רובינסון שזכויותיה הן ניאו-קלאסיות ולא סוציאל-דמוקרטיות אבל כשנוסד הפרס היא הפנתה כבר עורף לכלכלה הקלאסית ואפילו פלירטטה עם השמאל הקיצוני, ובכל זאת אפשר היה לתת לה את הפרס בעיקר כי לפרס הזה חסרות נשים. רק אישה אחת, אלינור אוסטרום (כלכלנית פוליטית אמריקאית שזכתה בפרס ב-2009, ד.ס), זכתה בפרס אבל היא לא כלכלנית ממש והזכיה שלה היתה קצת מאולצת".

האם מדובר כאן במאבקי יוקרה אקדמיים בלבד או שיש להטייה של וועדת הפרס השפעה על המציאות החברתית בעולם האמיתי? האם ישנם מקרים שבהם הדרך מהאקדמיה למדיניות בפועל עוברת דרך הפרס?

"ג'יימס מירליס, שזכה בפרס ב-1996, יצר את תיאורית המס האופטימלי שמוכיחה באופן מתמטי ע"י הנחות יסוד מסוימות ורצף של מהלכים לוגיים שבעל ההכנסה השולית הגבוהה ביותר צריך לשלם 0% מס הכנסה שולי. אם מבקשים ממנו להסביר את זה הוא אומר שזה מסובך מדי להבין, אבל לדעתי זוהי תורה מופרכת ומלאה בכשלים לוגיים. עם זאת, היא הבסיס התיאורטי להורדה הסיטונאית של המיסים השוליים שהתרחשה בשנות השמונים ואילך וחתרה תחת השיטה הסוציאל-דמוקרטית. אחרי שנבחרה הממשלה השמרנית באנגליה ב-2010 היא הקימה וועדה לרפורמה של מערכת המס והעמידה בראשה את מירליס שהמליץ המלצות ברוח תורתו. אחרי פרסום המסקנות כמה כלכלנים פרסמו מאמרי נגד, אחד מהם היה פיטר דיימונד שזכה גם הוא בפרס נובל וגם הוא עשה שמיניות באוויר והגיע למסקנה שהמס השולי צריך להיות 78%. שתי מסקנות שונות לגמרי, שתיהן זכו באותו פרס".

התיאוריה של מירליס, אם כן, היתה גורם מסייע ממשי לניסיון הפירוק של מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות וייתכן שהמעבר הזה מתיאוריה לפרקטיקה היה בין הגורמים לכך שחברי האקדמיה השוודית למדעים החליטו להעניק למירליס את הפרס. הפרס בתורו ללא ספק סייע למירליס לקבל את המינוי לראשות הוועדה לרפורמה של מערכת המס בבריטניה. כך, מה שהתחיל בנוסחאות משורבטות על דף באוניברסיטת אוקספורד השפיע על חייהם של מיליונים ברחבי העולם שכן במדינות רבות הורדת המיסים בהשראתו של מירליס לוותה בהפרטות וצמצומים במגזר הציבורי שפגעו קשות בשירותים החברתיים. בעבור רבים זו היתה הדחיפה מהביטחון של המעמד הבינוני אל עבר קו העוני. הפרס המתקרא נובל אמנם לא היה הגורם למדיניות זו אך הוא ללא ספק העניק לה רוח גבית ולגיטימציה אקדמית.

פרופ' עופר לא מבסס את מחקרו על עיון אקדמי בלבד. הוא פגש באופו אישי, כחלק מחייו האקדמיים, כעשרים מזוכי הפרס הכלכלי השוודי וגם שלושה מחברי וועדת הפרס המונה שישה חברים. בין השאר, ראיין עופר את יו"ר הוועדה לשעבר, אסאר לינדבק, שהיה חבר בוועדה במשך 25 שנים. לינדבק, סוציאל-דמוקרט לשעבר שהפך לאחד האינטלקטואלים השוודים העוינים ביותר את מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, סיים את כהונתו ככל הנראה בעקבות אחת ההחלטות מעוררות המחלוקת של הוועדה, הענקת הפרס למתמטיקאי האמריקאי ג'ון נאש. נאש זכה בפרס על עבודתו בתורת המשחקים אך הוא מוכר יותר בזכות הספר והסרט A Beautiful Mind (נפלאות התבונה) המבוססים על חייו. נאש סבל מסכיזופרניה, הוא היה מאושפז בבתי-חולים לחולי נפש והיה ידוע גם כבעל דעות אנטישמיות. בטקס הענקת הפרסים, בניגוד למוצג בסרט, הוא לא היה יציב מספיק בשביל לשאת את נאום הזכיה המסורתי. החלטת הוועדה בראשותו של לינדבק להעניק לנאש את הפרס בתוספת סגנון הניהול שלו היתה, ע"פ מקורות באקדמיה השוודית, אחת הסיבות לפרישתו הכפויה.

הזווית הישראלית

"הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית ע"ש חיים ברקאי" בו הציג השבוע פרופ' עופר את ספרו מתאים לדיון על הפרס הכלכלי השוודי ביותר מבחינה אחת. ראשית, רוחב היריעה של הנושאים הנידונים בו. הפורום, הפועל במסגרת "האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית" בהנהלת יאיר ברק מאוניברסיטת ת"א, דן בסוגיות רחבות של המחשבה הכלכלית, החל במודלים כלכליים ועד למחשבה כלכלית בעולם העתיק. בפורום, המתכנס ארבע פעמים בשנה, נוטלים חלק היסטוריונים, כלכלנים, משפטנים, חוקרי אמנות וגם משתתפים שלא מן האקדמיה. ספרו של אבנר עופר מתאים לפורום ככפפה ליד מכיוון שנפרשת בו תמונה רחבה ואינטרדיספלינרית החורגת מההיסטוריה של הפרס שעומד בבסיסו. מעבר לכך, יש לפרס הכלכלה השוודי ולספר הדן בו זוויות ישראליות נוספות ובראשן שני הישראלים שזכו בו, פרופ' דניאל כהנמן (2002) ופרופ' ישראל אומן (2005).

מה מקומם של הזוכים הישראלים בפרס בתמונה שאתה מציג בספר?

"כהנמן ואומן אינם מייצגים את הקו הרגיל של וועדת הפרס. המהלך של הענקת הפרס לכהנמן היה נחוץ. האסכולה ההתנהגותית שכהנמן מייצג קראה אמנם תיגר על הכלכלה הניאו-קלאסית אבל ע"פ העקרון שפרס נובל צריך לכסות את כל תחומי האורתודוכסיה כבר מזמן היה צריך להעניק לה פרס נוסף (פרס מוקדם יותר הוענק ב-1978 להרברט סימון האמריקאי). זהו פרס חתרני כי הכלכלה ההתנהגותית חותרת תחת יסודות הכלכלה הניאו-קלאסית והיא גורם מהפכני מכיוון שהיא לא מקבלת את הגרעין של הכלכלה הקלאסית: העדפה עצמית מצטברת למיטב הכללי, כלומר הגישה שהפרט מחפש את המיטב בעבור עצמו ומשיג את טובת הכלל בהיסח הדעת. האסכולה ההתנהגותית מראה שיש לכאורה פלח ניכר באוכלוסיה שבתנאי מעבדה וגם בתנאים ריאלים בוחרים להעדיף את טובתו של מישהו אחר. זהו בעצם גם הניגוד בין כלכלת השוק לסוציאל-דמוקרטיה הטוענת שלעיתים יש לנו העדפה למישהו אחר (למשל חולים ופנסיונרים) כי גם תורנו יגיע להיות מישהו אחר".

"המקרה של אומן שונה", מוסיף עופר, "אומן הוא למעשה מתמתיקאי שעוסק בתורת המשחקים שהיא ענף של מה שאני מכנה כלכלת הנוכלות". בבסיסה של כלכלת הנוכלות עומד המידע הא-סימטרי, מצב שבו למשתתפים בפעילות הכלכלית אין את אותו המידע ולכן היא מסבירה תופעות של שחיתות וניגודי אינטרסים. "זהו תחום הנמצא מחוץ לניגוד בין הסוציאל-דמוקרטים לאנשי כלכלת השוק ולכן הוא לא ממחיש את העדפת וועדת הפרס לאחד הצדדים".

האם אפשר ללמוד ממחקרך על הניגוד בין האסכולות השוודיות הוותיקות משהו לגבי המדיניות הכלכלית של ישראל?

"המדיניות הכלכלית בישראל דוחפת במודע מדיניות כלכלית בנוסח האגף הימני של הכלכלה הניאו-קלאסית עם התוצאות הנלוות הידועות של אי-שיוויון קיצוני, עוני מתגבר וחוסר ביטחון כלכלי. אם אנחנו חושבים שחוסר הביטחון שמדיניות זו יוצרת הופכת לבעיה פוליטית כמו ברוב ארצות המערב שיש בהן אתגר פופוליסטי לאליטה הניאו-ליברלית, הפתרון מצוי בהישג יד: חזרה למערכת סוציאל-דמוקרטית. מערכת זו קיימת כבר, לא צריך להמציא שום דבר חדש. צריך רק להפיח בה רוח חיים בשביל להעניק קצת יותר ביטחון כלכלי לאנשים. אם יעשו את זה חלק גדול מאי-השקט יעלם. הביטחון הכלכלי הוא מה שמטריד את בני-האדם ויש מערכת מוסדית שיכולה לשפר אותו. בשיח הבינלאומי יש לזה כבר הדים אלא שאנשים מתעקשים להמציא פתרונות חדשים כמו פתרון ה"הכנסה הבסיסית". זו טעות. הסוציאל-הדמוקרטיה הקלאסית מספקת תשובה לאי-השקט החברתי והכלים כבר נמצאים כאן: מנגנון הפנסיה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הדיור הציבורי, ביטוח נגד תאונות ומנגנון ביטחון תעסוקתי. הכל נמצא בהישג יד צריך רק נכונות מחשבתית ורצון הפוליטי".

זו איננה קהילה יהודית רגילה. אין בה רב, אין בית-כנסת וחלק מהחברים בה הם אתאיסטים או נוצרים. עם זאת, שלושת הנשים העומדות במרכז ההתארגנות היהודית באומאו שבצפון שוודיה נלחמות בגזענות ובאנטישמיות ומקימות בית לתרבות יהודית מתחדשת. התפרסם כחלק מפרויקט ערב יום-הכיפורים של הארץ על קהילות יהודיות בעולם: http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.3092950

צפון חצי-האי הסקנדינבי הוא במובנים רבים הסְפָר הנידח של אירופה. זהו אזור דליל באוכלוסייה ועשיר ביערות ואגמים. עם זאת, העיר אומאו (Umeå) העיר הגדולה ביותר בצפון שוודיה, היא מרכז כלכלי, תרבותי ואקדמי המהווה בית לכ-120,000 תושבים. היא ממוקמת בקו רוחב דומה לערי הבירה של איסלנד, גרינלנד ואלסקה ובהתאם לכך הטמפרטורה הממוצעת בה בחורף היא סביב מינוס עשר מעלות והשמש שוקעת בסביבות שתיים בצהריים. אומיאו רחוקה אמנם כ-600 ק"מ מסטוקהולם הבירה, אך היא נהנית מצמיחה דמוגרפית בזכות אוניברסיטה שהוקמה בה בשנות השישים ושלומדים בה היום מעל 30,000 תלמידים.

למרות שהיא קיימת כבר מהמאה ה-17 לא היתה באומאו אף פעם קהילה יהודית. פה ושם חיו אמנם יהודים בעיר אך הם לא התאגדו ולא הוקם במקום אף מוסד יהודי במשך מאות שנים. כל זה השתנה ב-2010 בעיקר בזכות שלוש נשים הבונות בשנים האחרונות את אחת הקהילות היהודיות הצפוניות ביותר בעולם. ואולי המילה קהילה היא לא המתאימה ביותר מכיוון שמדובר במודל ייחודי – ארגון יהודי שהוא אמנם קהילתי אך אין בו רב, בית-כנסת או מניין והוא אינו מקיים חתונות, בריתות או לוויות. זוהי קבוצה קטנה של עשרות בודדות של חברים, אך היא נמצאת בצמיחה מתמדת וחשוב מכך, היא מכוונת החוצה, אל מעבר ליהודי המקום, ומנסה כך להשפיע על העיר ועל האקלים החברתי שלה.

בלב הארגון נמצאת קארין שוברג (אורקלינסקי), 55, ישראלית לשעבר המתגוררת בשוודיה מאז שנות השמונים. שוברג משמשת כחברה במועצת העיר והיא יושבת-הראש של הארגון היהודי החדש. "אפשר לומר שהכל התחיל כשהבן שלי ירד במדרגות ביום הראשון של כיתה ב'", היא מספרת, "למרות שאנחנו לא דתיים הוא החליט לשים על ראשו כיפה שהוא קיבל מאבי כשביקרנו בכותל המערבי. ברגע הזה אני כאמא הייתי צריכה להגיב מהר ובצורה פדגוגית שלא תפגע ברגשותיו. אמרתי לו להוריד את הכיפה וזה היה קשה מאוד בעבורי". שוברג מסבירה שלמרות שהסתרת הזהות היהודית היתה בניגוד לאופיה, היא חששה שהכיפה תגרום לכך שיציקו לבנה ושיתייגו אותו כזר או כמהגר. לימים, אומרת שוברג, היא גילתה שזו מנת חלקם של ילדים נוספים והיא החליטה לעשות משהו. "המצב היה חמור", היא אומרת, "במדינה דמוקרטית המתגאה בשיוויון חברתי ובמלחמה בגזענות לא ייתכן שילדים יפחדו בגלל שהם יהודים. וכדי שזה לא יקרה אנשים צריכים לדעת מה זה בכלל יהודי".

"כשהתחלתי את המסע הזה גיליתי שהידע על יהדות בעיר הוא דל מאוד", ממשיכה שוברג, "אנשים לא ידעו כלום חוץ מסיפורי התורה. נתקלתי בבורות, בשאלות מביכות, בתגובות מוזרות ובהאשמות על מעשיה של ישראל. כשהגעתי לשוודיה רציתי להתאים את עצמי לארצי החדשה אבל גם רציתי שהזהות הקודמת שלי תתקבל כאן. רציתי שזה יהיה טבעי, שכמו שאפשר להסתובב עם רעלה או טורבן יהיה אפשר גם להיות עם כיפה".

אך המציאות היתה אחרת. שוברג מספרת על מקרים של בריונות כלפי ילדים יהודיים בבתי-ספר, על יחס מעליב לניצולת שואה בבית-אבות, על הפגנות אנטי-ישראליות בוטות ואפילו על תקרית שזכתה להדים בתקשורת הבינ"ל שבה נציגי הארגון היהודי לא הוזמנו לטקס זיכרון לזכר ליל-הבדולח, שקיבל אופי של אירוע כללי נגד גזענות, בעקבות חשש מקונפליקט עם מפגינים פרו-פלסטינים. בעקבות כל אלו יצאה שוברג למשימה של הקמת ארגון יהודי שלא רק יספק בית ליהודי העיר אלא ייקח על עצמו משימה חינוכית וציבורית. שותפתה הראשונה היתה סילביה בקסטרום, פנסיונרית מקומית, בת לניצולי שואה שהוריה הגיעו לשוודיה אחרי המלחמה. עד הקמת הקהילה היא היתה "יהודייה בבית אבל שוודית בחוץ". היום לא רק שהיא לא מסתירה את יהדותה, היא גם גזברית הארגון. הצלע השלישית במשלוש היא פִּיָה האגמן, 49, המתגוררת בשכנות לשוברג.

"עד כמה שאני יודעת אין לי שורשים יהודיים בכלל", אומרת האגמן, "התחלתי להתעניין ביהדות כשקראתי את יומנה של אנה פראנק בגיל 12 וכשהבת שלי הגיעה לגיל דומה, היא כתבה עבודה בביה"ס על השואה. כך הגענו, דרך קארין, לאמא של סילביה, ניצולת אושוויץ ושמענו את סיפורה". האגמן אומרת שלעולם לא תשכח את הסיפור הזה ושהוא זה העומד בבסיס החלטתה להירתם להקמת הארגון היהודי ולהילחם באנטישמיות למרות שאינה יהודייה. "קארין שאלה אותי יום אחד מי יחביא אותי ואת המשפחה שלי אם יהיה צורך בכך", מספרת האגמן, "עניתי שאני, אבל מיד הבנתי שזה לא כל כך פשוט. מה אעשה אם יאיימו על  הילדים שלי למשל? אז החלטתי להירתם לארגון כדי לתרום לכך שהדברים לעולם לא ייקרו שוב ושלעולם לא אצטרך לעמוד במצב הזה".

שוברג והאגמן עוסקות רבות באנטישמיות ובגזענות שהן מגלות בסביבתן. הן טוענות שבעשורים האחרונים הבעיה החמירה כתוצאה ממשברים כלכליים, כוחות פוליטיים והגירה נרחבת שהפכו את החברה לבטוחה פחות ליהודים. למרות שיש להן סיפורים רבים על תקריות אנטישמיות שבהן היו מעורבים מהגרים מוסלמים הן נזהרות מלהטיל עליהם את כל האחריות. לא כל המהגרים אנטישמים ולא כל האנטישמים מהגרים, הן טוענות אך מוסיפות שהגיע הזמן להתמודד עם האנטישמיות בכנות ובאומץ ולא רק במפגשים מנומסים והצהרות ריקות מתוכן. "שנאת היהודים קיימת כל הדרך מהשוליים הימניים ועד השוליים השמאליים", אומרת האגמן, "זה משהו שחייבים לשים על השולחן ולדבר עליו". וזה בדיוק מה שהן עושות. שוברג מרצה בבתי-ספר ובפורומים שונים, הארגון משתף פעולה עם מוסדות תרבות וחינוך ומקיים מפגשי שיח להעלאת המודעות למצבם של יהודי שוודיה. לפעילות זו יש מחיר. שוברג הותקפה ואוימה יותר מפעם אחת ע"י ניאו-נאצים מקומיים ויש לדבריה חברים בקהילה שעדיין פוחדים להיחשף.

אך למרות הרוחות הרעות, זוכה הארגון היהודי באומאו בימים אלו לעדנה. יותר ויותר חברים מרגישים בנוח עם יהדותם ובספטמבר השנה נחנך מרכז תרבות יהודי חדש בעיר. שוברג והאגמן אומרות שהמרכז החדש הוא בית חם, נוח ובטוח לחברי הקהילה. ניתן למצוא בו תערוכת אמנות של אומן יהודי מקומי, ספרים על יהדות, נרות שבת ודגלי ישראל. הפעילויות במקום כוללות פעילות בחגים, שיעורי עברית, קבוצות דיון למבוגרים ופעילות יצירה לילדים. חברי הארגון עצמם באים מרקעים שונים, יש דתיים וחילוניים, נוצרים ואתאיסטים, סטודנטים ופנסיונרים, אנשים הקשורים לישראל וכאלו שמעולם לא ביקרו בה. לאחרונה גם מגיעות פניות מאנשים שחיים ביישובים אחרים בצפון שוודיה והארגון מעוניין לפרוס גם עליהם את חסותו כמרכז היהודי היחיד בחבל הארץ הענקי הזה.

"אני רואה את זה כאחריות שלי כיהודייה וכישראלית לשעבר", מסכמת קארין שוברג, "צריך להביא את הידע לאנשים, צריך לחלוק עם אחרים את מה שאנחנו יודעים ולהפיץ את האור. כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו אנחנו מהווים כלי למאבק באנטישמיות ובגזענות. כל טיפה נחשבת וככל שאנשים יודעים יותר, כך הם סובלניים יותר".

טקסים פגאנים, דימויים של וויקינגים ואלים נורדיים, ניאו-נאצים ורוקנרול – מסע בעקבות עובדי האלילים הסקנדינביים המודרנים.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3074075

חבורת אנשים עומדת במעגל בעומק היער. המקום, אי שם בסקנדינביה, נבחר בקפידה. בעבור המתכנסים זהו מקום קדוש והם הקימו בו מזבח המעוטר בדמויות האלים הנורדים כשלצידו מונחים פריטים סמליים שנלקחו מהטבע – אבנים, פרחים וענפים. כהן הדת המנהל את הטקס משפריץ מים קדושים על המשתתפים ואלו מלווים אותו בשירה ובתיפוף. "טבעת שלום" מועברת מיד ליד ובשיאו של הטקס מועלה קורבן לאלים – זהו משקה אלכוהולי עתיק בשם מִיד העשוי מדבש והמסמל את הזרימה שמחברת את העולמות המיתולוגיים ליישות אחת, כמו דם בגוף האדם. לקראת סוף הטקס הנוכחים שותים בעצמם מן המשקה, נושאים תפילות ומודים לאלים ולכוחות הטבע.

במרחק כמה מאות קילומטרים משם מתקיימים טקסים דומים. לעיתים אלו חגיגות פגאניות סביב עונות השנה בהן נקראים מזמורים עתיקים, מִנחות מוגשות לאלים ובסופן מתקיימים משתים חגיגיים. לעיתים אלו אירועים רשמיים יותר כמו טקסי הענקת שמות לתינוקות שנולדו – כוהן דת עומד במרכז מעגל של אש וקרח, לצידו עומדת אישה המחזיקה כרית ועליה פטיש גדול. כהן הדת לוקח את הפטיש, מקדש את המקום בשם אוֹדִין, אבי האלים, ונעמד בין שני נושאי חרבות גדולות. התינוק מוכנס למעגל ע"י הוריו ומתקבל רשמית לעָדָת המאמינים תוך כדי שהכוהן קורא פסוקים מתוך האֵדָה, ספר המיתולוגיה הנורדי העתיק.

טקסים אלו הם אמיתיים לגמרי, לא סצנות מתוך סדרת טלוויזיה על לוחמים וויקינגים או שבטים פגאנים ביבשת רחוקה. מפתיעה עוד יותר העובדה שלמרות שמקורותיהם של טקסים אלו הם לפני יותר מאלף שנה, הם מתקיימים בימים אלו ממש, בליבן של מדינות מפותחות ומודרניות כמו שוודיה ונורבגיה. לא מדובר אמנם בטקסים המוניים. מדינות סקנדינביה ידועות הרי כמדינות חילוניות מאוד והדת הנפוצה בהן היא הנצרות, אך למרות זאת פועלות בהן מספר תנועות דתיות המכונות ניאו-פגאניות שחברים בהן אלפי מאמינים המקיימים טקסים, מתפללים לאלים דוגמאת ת'וֹר, אוֹדִין ופְרֶייה ומפיצים את בשורת הסאגות הנורדיות העתיקות.

סיפורם של עובדי-האלילים המודרניים בסקנדינביה הוא סיפור איזוטרי למדי, הם אינם מהווים כוח פוליטי או כלכלי, אין להם יומרות מיסיונריות והם מיעוט קטן בין התנועות הדתיות באירופה. ובכל זאת, מסע בעקבות ממשיכי דרכם של הוויקינגים יכול ללמד לא מעט על החברה הסקנדינבית המודרנית, על שורשיה, על המחלוקות שבה ועל חוזקותיה ונקודות התורפה שלה.

==========================================================

בשעה שהעם היהודי היה מפוזר בגלות וארץ-ישראל נשלטה ע"י המוסלמים, צפונה של אירופה עברה טלטלות רבות. מאות שנים ספורות אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, במאות ה-9 וה-10 לספירה, פלשו הוויקינגים מהארצות הנורדיות לאיזורים נרחבים באירופה, ברוסיה ואפילו במזה"ת ובצפון-אמריקה. היתה זו התפשטות דמוגרפית, צבאית וכלכלית שהשפיעה עמוקות על היבשת הישנה בימי-הביניים המוקדמים שלה. וכך, בימים שהוגי הדעות המובילים בעולם היהודי היו רבי גרשום ורבי סעדיה גאון, עולמם הרוחני של תושבי סקנדינביה והאזורים הכבושים על-ידם היה שונה בתכלית. בניגוד לאנשי החברות המונותואיסטיות, הם היו עובדי-אלילים שסגדו לכוחות הטבע והאמינו בסיפורי המיתולוגיה הנורדית שסופרו בשפה הנורדית העתיקה. ישנן גרסאות רבות מתקופות ומאזורים שונים של מיתולוגיה זו, מרביתן עוסקות ביקום שיש בו תשעה עולמות, ביניהם אַסְגָּארד, עולמם של האלים ומִידְגָּארד, עולמם של בני-האדם. האלים, ע"פ סאגות עתיקות אלו, עברו בין העולמות וקיימו יחסים מורכבים עם בני-האדם ועם יצורים מיתולוגיים אחרים כמו גמדים וטרולים ענקיים.

זו היתה התרבות הדומיננטית בחבלי ארץ נרחבים מאוד אך בניגוד ליהדות, שהשתמרה גם בתקופות של כשלונות צבאיים וגלות, התרבות הנורדית לא שרדה כתרבות חיה לאחר שהובסה בשדות הקרב ובתמורות הפוליטיות של המאות ה-11 וה-12. כאשר הנצרות השתלטה על צפון היבשת היא הטמיעה בתוכה כמה מן המסורות הפגאניות אך האלימות והכפייה שהופעלה כלפי עובדי-האלילים חיסלה את מרבית עדוֹת המאמינים. זולת קבוצות אתניות מעטות בסְפַר הרחוק של היבשת ושימוש בסמלים נורדיים עתיקים כחלק מתנועות לאומיות-רומנטיות בתקופות מאוחרות יותר, עברה המיתולוגיה הנורדית מן העולם. אבל גם זרעים שנטמנים עמוק מאוד באדמה יכולים להצמיח נבטים. וזה כנראה מה שקרה עם זרעי התרבות הפגאנית בסקנדינביה של המאה העשרים.

"יש פגאנים מסוגים שונים בסקנדינביה", אומר פרדריק גרגוריוס מאוניברסיטת לינשפינג שבשוודיה החוקר את הנושא, "יש המאמינים שהאלים קיימים במציאות בעוד אחרים רואים בהם סמלים למעין תת-מודע קולקטיבי. חלק מהמאמינים הם דתיים ממש ואחרים הם מחפשי זהות תרבותית המתעניינים יותר במסורות פולקלוריסטיות. מה שמאחד אותם היא ראיית עולם פוליתאיסטית. אמנם יש מעט מאוד אנשים המאמינים שהאל ת'וֹר יכול להופיע פיזית כאן ועכשיו אבל ישנם בהחלט רבים המאמינים בקשר עם כוח על-אנושי. התנועות הפגאניות הסקנדינביות הן קטנות יחסית. מדובר ככל הנראה באלפים ספורים של מאמינים בשוודיה, במספר מעט גדול יותר בנורבגיה ובדנמרק ובאיסלנד יש את התנועה הגדולה ביותר. שם גם נבנה בימים אלו מקדש חדש".

"מקורן של התנועות הניאו-פגאניות המודרניות הוא בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20" מוסיף גרגוריוס, "באנגליה פעל בתקופה זו המיסטיקן אליסטר קראולי שייסד את דת התֶ'לֶמָה המיסטית ובגרמניה פעלו בתקופה זו קבוצות נוספות, חלקן מבוססות על תיאוריות גזע שונות. התחייה הנוכחית של התנועות הפאגניות הסקנדינביות החלה בשנות השבעים, במקביל לתנועות דומות באנגליה ובארה"ב, וניתן לראות בה התפתחות של התעניינות מחודשת ברוחניות על כל סוגיה בעולם המערבי – יוגה, דתות מזרחיות, שאמניזם וכו'". גרגוריוס מספר שבשנות התשעים התחזקה התנועה הפאגנית בשוודיה לא מעט בגלל המשבר הכלכלי-פוליטי שהמדינה חוותה. החלשותה של מדינת הרווחה, משבר כלכלי ומהפך פוליטי יצרו מצד אחד תחושה של שחרור והתחדשות ומצד שני חוויה של חוסר ביטחון כלכלי שנבע מהחלשותה של רשת הביטחון החברתית. כך החלה תנועה של רוחניות אלטרנטיבית שהתבטאה בהקמת תנועות מסוגים שונים בהשראת המסורות המקומיות הקדם-נוצריות.

ע"פ גרגוריוס, בימינו מתחלקות התנועות הניאו-פגאניות לשני סוגים עיקריים. "חלק מהקבוצות מחזיקות עולם ערכים דומה לערכים השוודיים החילוניים. לצד האמונה באלים ובמיתולוגיה הן מדגישות ערכים כמו שיוויון, דמוקרטיה, פמיניזם, דאגה לזולת וערכים סביבתיים. אלו קבוצות שתוכל למצוא במצעדי גאווה, הן ידידותיות לזרים ולקהילת הלהט"ב, הן נגד גזענות ונוטות מעט לשמאל הפוליטי. לעומתן ישנן תנועות המדגישות את הנושא האתני, אלו נוטות להיות לאומניות וימניות יותר ולקדם ערכים של גבורה וכבוד לצד דימויים של וויקינגים ולוחמים מיתולוגים". מבחינה דמוגרפית, מסביר גרגוריוס, הקבוצה הראשונה נוטה להיות מורכבת מבעלי השכלה על-תיכונית ממעמד הביניים, הם עירוניים, בעיקר בגילאי הביניים ומעט יותר גברים מנשים. בקבוצות אלו יש אמנם סובלנות כלפי תנועות דתיות אחרות אבל יש מידה מסוימת של רתיעה מהנצרות בעיקר מסיבות תיאולוגיות והיסטוריות, שהרי תחייתה של הנצרות בסקנדינביה היתה אסונם הגדול של עובדי-האלילים המקומיים. הקבוצה השנייה של הפגאנים הסקנדינבים נוטה להיות הרבה יותר גברית, מורכבת מחברים ממעמד חברתי נמוך יותר, בעלי השכלה נמוכה יותר הנוטים פוליטית לימין. שם יש פחות רתיעה מהנצרות אבל מטבע הדברים ניתן למצוא בתנועות אלו רתיעה מהאיסלאם.

גרגוריוס טוען שלמרות שהתנועות הפגאניות אינן תנועות המוניות, הן קרובות מאוד למיינסטרים התרבותי בשוודיה. "המסורות הקדם-נוצריות העתיקות נטועות עמוק בתוך החברה השוודית", הוא אומר, "אתה יכול לראות שרידים שלהן בשמות הרחובות הקרויים ע"ש האלים הנורדים, בחג-המולד שעדיין נקרא כאן יוּל, ע"ש הטקס הפאגני שהתקיים בשיא החורף ואפילו חלק מימי השבוע נושאים עדיין את שמות האלים – Wednesday, Onsdag בשוודית, הוא "יומו של של האל אוֹדִין", Thursday, הוא Torsdag, "יומו של ת'וֹר". זה חלק מהנוף התרבותי כאן. שוודים רבים עדיין מזדהים עם המסורת הוויקינגית. לאחרונה אפילו גילינו שהוויקינגים ותושבי שוודיה של תקופת הברזל היו הרבה יותר קרובים לשיוויון מגדרי ממה שנהוג היה לחשוב. מחפירות ארכיאולוגיות מסתבר שזו לא היתה חברה מצ'ואיסטית. להיפך, הנשים היו לוחמות ומנהיגות. אלו שמתלוננים על התקינות הפוליטית הפמיניסטית בשוודיה המודרנית צריכים להכיר את התרבות הוויקינגית שהקפידה אפילו יותר על כבוד וזכויות של נשים, כך שאפילו הערכים הפמיניסטיים השוודיים קשורים למסורות הישנות".

למרות השוני ביניהן כל התנועות הפגאניות מקיימות את טקסי ה"בְּלוּט", שבמהלכם נישאות תפילות, מסופרים סיפורי המיתולוגיה ונעשות מחוות סימבוליות לאלים באמצעות אביזרים כמו שופרות, מזבחות ופסלים. בשיאי טקסי הבְּלוּט מוקרבים קרבנות לאלים, אם כי בימינו אין שחיטה של בעלי-חיים אלא שימוש במשקאות אלכוהוליים או מוצרי מזון שונים. מעבר לטקסים הגדולים הקשורים בד"כ לעונות השנה, ישנם טקסים קטנים יותר, יוזמות מקומיות המתבססות על מעגל קטן של משפחה וחברים או אירועים ספציפיים כמו אלו שכל דת מקיימת – חתונות, לוויות, טקסי הענקת שמות לילדים וטקסי התבגרות לצעירים. התנועות הניאו-פגאניות אינן תנועות דתיות מוכרות ע"י השלטונות בשוודיה. הן אמנם מאורגנות כארגונים פורמליים, מעין עמותות, אך הן אינן זוכות להכרה רשמית או לתמיכה כלכלית. בדנמרק, נורבגיה ואיסלנד, עם זאת, המצב שונה. חלק מהתנועות הפגאניות מוכרות רשמית ע"י המדינה, הן מקבלות תמיכה כספית והטקסים שלהן מוכרים כמקבילים לטקסים המרכזיים של הדתות הגדולות. כך יכול כל נורבגי להתחתן באמצעות כוהן פגאני וכל משפחה דנית יכולה לקבור את יקיריה בלוויה פגאנית.

=============================================================

"משמעות המילה בְּלוּט היא לחזק", אומר ניקלס הלגרן מסטוקהולם, אחד ממנהיגי תנועת Samfundet Forn Sed (תרגום מילולי: אספת הנוהג העתיק). הלגרן עבר הכשרה של שנה שבמהלכה הוא הוכשר, בין השאר, לקיים טקסי בְּלוּט ואירועים דתיים כמו חתונות ולוויות, "במהלך הטקס אנחנו מחזקים את הקשר בין בני-האדם לבין עצמם ובין בני-האדם לאלים. זהו חיזוק של כוח החיים בטבע וביקום וברית ליצירת חיים טובים וכוח חיובי. הבְּלוּט עוסק בפוריות, בשפע, בשלווה פנימית וחיצונית, בחושים ובעיקרון ההנאה". זהו עיקרון חשוב בתנועות הפגאניות המודרניות. למרות שהמיתולוגיה הנורדית מספרת על השארות הנפש ועל חיים שאחרי המוות במקומות כמו וולהאלה, אלו תנועות שיש להן אוריאנטציה של חיים, פחות עיסוק במוות ויותר משמעות לכאן ולעכשיו.

התנועה של הלגרן הוקמה ב-1994 והיא מונה כיום קצת יותר מ-400 איש. זוהי תנועה פגאנית מודרנית טיפוסית. יש בה וועד-מנהל שדואג לאדמיניסטרציה ולמימון הפעילויות ולידו פועל מעגל כוהני וכוהנות דת הנבחרים ע"י הוועד. הלגרן, המשמש כאחד מכוהני הדת של התנועה, נראה כפי שהייתם מצפים שכוהן דת פגאני ייראה. הוא בן 43, ארכיולוג בהכשרתו, מספר סיפורים, מוסיקאי ואקטיביסט פוליטי. שיערו ארוך, יש לו זקן ודיבורו איטי ומהורהר. ניכר שהוא אדם מאמין העוסק ברוחניות ברצינות רבה. "התנועה שלנו היא פלורליסטית. חברים שונים מחזיקים באמונות שונות בכל הנוגע לאלים וקיומם", הוא אומר, "יש המאמינים באלים כיישויות בעלות קיום עצמאי וכוחות ממשיים. אחרים רואים באלים סמלים לתכונות של בני-האדם והטבע. דווקא המעשה, כלומר הטקס ולא האמונה התיאורתית, הוא במרכז פעילותינו. אין לנו אפיפיור המחליט מהי האמונה הנכונה והאמונה גדלה מתוך המעשה. באופן אישי אני מאמין באלים לא כיישויות שיש להן מקום ספציפי אלא ככוחות החיים שאנו חווים. הם לא סמלים במובן הצר של המילה כי העולם הוא עשיר יותר ממה שאנחנו לומדים במדעי הטבע. יש מיסתורין בכל דבר. לכל דבר יש נפש ועומק, וכוח האלים הוא הכוח שאפשר להתחבר אליו בתוך המיסתורין. ביטויים של האלים הוא באיכות שכולנו מרגישים ושמדעי-הטבע לא מצליחים לתאר. הם רק מדברים על העולם, אנחנו, באמצעות האלים, מדברים אל העולם. לדוגמא, כשיש תשוקה וכמיהה בחיים האישיים שלנו, היא קשורה למה שקורה באביב עם הפריחה ומזג-האוויר. יש קשר בין הדברים וזהו כוחה של האלה פְרֶייה, אלת האהבה".

העולם, ע"פ הלגרן, הוא קדוש כולו. לכל דבר יש ערך ולכן הקוד האתי שהוא מחזיק בו הוא רדיקלי מאוד. הוא גורס שיש להכיר בקדושתם של הדברים כולם, מאייפון ועד לעץ הצומח בטבע, ובהתאם יש לנהוג איתם בכבוד. "אנחנו צריכים לעבור מיחסי ניצול של כדוה"א לסוג אחר של מערכת יחסים איתו. כמו שיש לבני-אדם זכויות, גם לטבע יש זכויות וכמו שזכויות אדם נובעות מקדושת האדם, זכויותיו של הטבע נובעות מקדושתו של הטבע. שיח הזכויות הוא בסה"כ התרגום המשפטי לקדושה". ע"פ הלגרן יש להשקפות אלו בסיס בשורשיהן של דתות רבות שהשתנו מאז לרעה. "חלק מהבעיה היא בדתות שרואות את האלוהים ואת הטבע כשני דברים העומדים אחד מול השני ואת האדם כתקוע ביניהם", הוא מסביר, "אנחנו רואים את הכל כחלק ממכלול אחד". הלגרן מודע לכך שזוהי רק פרשנות אחת אפשרית לתרבות הנורדית העתיקה אבל הוא אומר שכך זה היה תמיד. "גם לפני אלף שנה היו בארברים והיו פילוסופים", הוא אומר.

חיפוש האמת והמשמעות של הלגרן התחיל כבר בגיל צעיר. "תמיד אהבתי את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ואף פעם לא אהבתי ללכת לכנסיה", הוא מספר, "כשהייתי בגיל ההתבגרות נהגתי לטייל לבדי ביערות. יום אחד היתה לי חוויה דתית עמוקה. הייתי ביער והרגשתי שהכל נפתח בעבורי, שכוח הטבע עובר דרכי. ברגע זה הרגשתי חיבור לחיים, כאילו שעד עכשיו הייתי בבועה. זיהיתי את האיכות המיוחדת של החוויה הזו כמשהו שקראתי עליו בסיפורי המיתולוגיה, זו היתה האנרגיה של ת'וֹר ופְרֶייה, אלו היו כוחות החיים". לאחר חוויה זו המשיך הלגרן לחקור את הנושא ובסופו של דבר מצא את התנועה שכיום הוא אחד מראשיה. "כל דבר שאני עושה בחיי קשור לאותו העניין", הוא אומר ומוסיף שהוא חוֹוה עדיין חוויות רוחניות רבות אותן הוא מתאר כתחושות של אקסטזה שקטה ויופי עוצמתי. הוא מספר על טקסים שבהם קריאות לאל אוֹדִין נענו ע"י קריאות של עורב, הציפור המזוהה עם האל הקדום. הוא מדבר על תחושה של קשר לטבע, "כשהאור רועד והאוויר נעשה מתוח". זהו הכוח שהלגרן רואה בו כמוביל את חייו – האישיים, המשפחתיים והמקצועיים.

======

החוויה המיסטית של הלגרן היא חוויה שלא מעט אנשים צעירים עוברים. אחד מהם הוא אִיוָר הִילֶה שחי בבית כפרי בפרברי צפון-מערב אוסלו. כשמבקרים בביתו הוא שמח להראות את האמצעים המשמשים אותו בפולחן. מוזר ככל שזה יישמע הוא שולף את אלוהים מתוך מה שנראה כתיק ספורט גדול. זהו אוֹדִין או למען הדיוק זהו ייצוג שלו בדמות פסל גדול מעץ. אח"כ נשלפים אמצעי עזר לקיום הטקסים – שופר המשמש לתרועות בזמן הטקס, קערה שמכילה קורבן לאלים וטבעת עשויה כסף אמיתי המשמשת לשְׁבועות בחתונות. הִילֶה מחזיק את הדברים האלו בבית מכיוון שהוא ממנהיגי אחת התנועות הפגאניות המרכזיות בנורבגיה. כמו עמיתו השוודי, גם הוא הצטרף לתנועה על רקע חוויות מיסטיות שעבר. "הייתי חייל בצבא הנורבגי ושירתתי באזור הסמוך לגבול הרוסי". זהו אחד האזורים הנידחים באירופה, הקצה הצפוני של חצי-האי הסקנדינבי, והִילֶה סייר בו כחייל חי"ר רכוב על מגלשי סקי ומגן על הגבול מפני פולשים. "בזמן תרגיל, כשהיה לי קשה, נשאתי תפילה מתוך הקושי. לא התפללתי לאל ספציפי אבל באחת הפעמים תפילתי נענתה. גלשתי נגד כיוון הרוח ופתאום הרגשתי אנרגיה שחדרה לגופי והצלחתי בעזרתה לעבור מהמקום האחרון למקום הראשון בשורה. זו לא היתה הפעם היחידה שהרגשתי שאני מקבל כוחות מיישות עוצמתית אבל באותה תקופה לא ידעתי מה מקורם. כעבור כמה שנים גיליתי שזה לא כוחו של אלוהים הנוצרי אלא כוחו של אוֹדִין. בהמשך התחלתי לתת לו מנחות וכעבור כמה שנים התחברתי לתנועת Foreningen Forn Sed (תרגום מילולי: אגודת הנוהג העתיק)".

תנועתו של הִילֶה החלה את דרכה בשנות התשעים. לקראת סוף העשור היא התפצלה לשתי תנועות נפרדות על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים וארגוניים וכיום יש בקבוצה שפרשה מהתנועה המקורית מעט יותר ממאה חברים. בניגוד למצב בשוודיה, התנועה הנורבגית מוכרת ע"י הממשלה. הִילֶה מסביר שחברי התנועה נרשמים כחוק, התנועה פוקדת אותם, ממלאת טפסים עם שמות חבריה ומקבלת בהתאם תקציב מהרשויות. כהני הדת של התנועה מוסמכים להשיא זוגות בהתאם לנוסח ולתהליך בירוקרטי שהוסכם עם השלטונות. יש גם מקבילה להטבלה הנוצרית, טקס הענקת שם, שבו ההורים מקבלים את הילד אל המשפחה ומים נמזגים על ראשו בטקס המתקיים בחיק הטבע בליווי תופים וכלי נגינה עתיקים. בנוסף לטקסים אלו מקיימת התנועה טקסים גדולים יותר העוסקים בעיקר בחילופי העונות.

"כיום זהו הצד הרוחני של חיי", מוסיף הִילֶה, "הצד שקרוב לאלים ולטבע וגם לאבותי הקדמונים. הפעילות בתנועה מעניקה לי משמעות שמעבר לחיים החומריים, משהו שמעבר לעשיית כסף ולהנאה מהחיים". גם בתנועתו של הִילֶה נהוג פלורליזם בנוגע לאמונה באלים. "אני מאמין באלים כיישויות רוחניות שחיות בטבע ובתוכנו. האלים הם חלק מאיתנו. אך יש אצלנו דעות שונות בנושא זה". גם מבחינה פוליטית, אומר הִילֶה, יש בתנועה מגוון רחב. "יש אצלנו סובלנות כלפי כל הנטיות הפוליטיות ויש נציגים מכל המחנות", הוא אומר ומוסיף, "הגבולות שלנו הם הקפדה על חוקי המדינה ואזרחות טובה, אנשי שמאל קיצוני מצד אחד ונאצים מצד שני הם מחוץ לתחום".

תנועתו של הִילֶה שייכת לתנועות הפאגניות שהמרכיב הגזעי והאתני אינו מרכזי בהן. אך לא רחוק ממנה פעלה בעבר תנועה בעלת אופי שונה לגמרי, תנועה שבה לא רק שניאו-נאצים לא היו בה מחוץ לתחום אלא שהם היו הגרעין הקשה שעמד במרכזה.

================================================

כאשר משוחחים עם טורֶה טְבֵדט קשה להאמין למה ששומעים. בשיחה איתו שהתקיימה בבית-קפה על גדת הפיורד של אוסלו, סמוך למרכז פְּרַס-נובל לשלום האמירות שלו נדמו כעומדות בסתירה מוחלטת לאופי הפסטורלי של המקום ולדמותו של האיש בעל המראה הסימפטי שאמר אותן תוך כדי שתיית קפה ואכילת עוגה. טְבֵדט, בן 73, בעל שיער לבן ושפם נראה כמו סבא חביב. עם זאת, כאשר מעיינים בביוגרפיה שלו מקבלים תמונה שונה לגמרי. טְבֵדט ייסד בשנות התשעים את תנועת וִויגְרִיד, תנועת ימין קיצוני דתית ופוליטית שהתבססה על טקסים פגאניים ואידיאולוגיה גזענית ואנטישמית ונקראה ע"ש שדה-הקרב של החזון האפוקליפטי הנורדי בו ייחרב העולם ויוולד מחדש לאחר קרב מיתולוגי בין האלים. טְבֵדט, שהיה המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, הסתבך עם המשטרה, נעצר מספר פעמים ולדבריו נרדף ע"י השלטונות עד היום. בפרסומיו הרבים ניתן למצוא ערב רב של תיאוריות החל מהכחשת שואה, דרך קריאה לרצח מהגרים, ועד לדברי שבח להיטלר (אם כי הוא גם מבקר אותו, לא על רצח ההמונים, אלא על כך שהיה "אידיוט בתחום הגאו-פוליטי ולאומן קטנוני"). טְבֵדט שימש גם כעד הגנה במשפטו של הטרוריסט אנדרס ברייוויק, שרצח 77 בני-אדם ב-2011 בפיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה הנורבגית המודרנית. הוא תומך בשימוש באלימות לטובת הגזע הנורדי למרות שלדבריו הוא לא אדם אלים בעצמו. "לעולם לא תשמע אותי מתנער מברייוויק", הוא אומר, "למרות שהמניעים שלו היו שונים משלי. אני במקומו הייתי הורג שחורים ומוסלמים ולא אנשים מהגזע שלנו" (טְבֵדט טוען שברייוויק היה ציוני ואוהב יהודים שבחר את קורבנותיו בגלל שהם היו אנשי שמאל אנטי-ישראליים).

לפני שייסד טְבֵדט את וִויגְרִיד הוא היה נורבגי מן השורה. איש המעמד הבינוני, כלכלן בהכשרתו שעבד בעיבוד נתונים. "היו לי אישה וארבעה ילדים", הוא מספר, "היה לי בית גדול בפרברים וסירה. התנועה שהקמתי לא אפשרה לי להחזיק את כל אלו. אז עזבתי הכל. התגרשתי מאשתי, עזבתי את נורבגיה לתקופה וכשחזרתי התחלתי להקים את התנועה. זה התחיל מכך שרציתי להעיף מנורבגיה את היהודים ופולשים מתרבויות זרות. רציתי שנורבגיה תהיה שייכת לעמים הנורדיים ומבוססת על המסורות הקדם-נוצריות הנורדיות והרעיון היה לשנות את החברה הנורבגית דרך הדת". כאן מוסיף טבדט מקור השראה מעניין. "אחד המודלים שלי היה אופן המחשבה היהודי", הוא אומר, "היהודים הצליחו להתעלות מעמדת המיעוט שלהם בגלל הלכידות שלהם סביב שני עיקרים – הדת והלאום. את זה רציתי גם בעבור הנורבגים. לפני אלף שנה הפסדנו לנצרות, עכשיו אנחנו מפסידים לאיסלאם. רציתי לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו, ליצור תנועה שמאחדת דת, לאום, גזע ותרבות. כמו היהודים".

טְבֵדט איננו מתרשם מהפרשנויות הפלורליסטיות וההומניסטיות של התרבות הפגאנית הסקנדינבית. להיפך, הוא טוען שהוויקינגים הפסידו לנצרות מכיוון שהם לא היו היררכים, מאורגנים ועקביים כמו הנוצרים. התרבויות העתיקות, שהאמינו בכל דבר והיו סובלניות כלפי כל אחד, היו חייבות להפסיד. טְבֵדט מציע פרשנות אחרת, לוחמנית ומאורגנת יותר. הוא רוצה להשתמש בתרבות העתיקה על מנת לגבש תנועה גזעית חזקה שלא תפסיד במאבק כפי שהפסידו הוויקינגים. כך הוא מפרק את הפולתאיזם הנורדי העתיק ומנסה לגבש על חורבותיו כוח מונוליטי שישמש לקידום מטרות פוליטיות מודרניות. "מי שלא מוגדר כנורדי צריך להיות מגורש מכאן", הוא אומר, "מי שלא רוצה לעזוב יש לירות בו".

"אני שונא את העם שלי", מוסיף טְבֵדט, "הוא נשי, הוא בעל מנטליות של עבדים והוא מקבל על עצמו אלים של עמים אחרים. נורבגיה כבושה מאז 1945 ע"י האנגלו-ציונים (לציונים, ע"פ טְבֵדט, יש כוח כמעט מאגי, הילרי קלינטון עובדת בעבורם וכל הכוח בעולם נמצא אצלם – רוטשילד, גולדמן-זקס, הבנק הפדרלי, הניאו-קונסרבטיבים, כולם יהודים). אנחנו נכנענו ליהודים מפני שכופפנו את עצמנו אליהם. הם כבשו אותנו כי הם חזקים ומאוחדים יותר". טְבֵדט מאמין שנורבגיה נמצאת במלחמה ושהיא מפסידה בגלל החולשות האלו. לכן הוא טוען: "מה שטוב בעבור הגזע שלי הוא מה שאני מחשיב כדת הנכונה והטובה. אף אחד לא שואל את המפסידים מה העמדות המוסריות שלהם. אף אחד לא שאל את הגרמנים אחרי מלה"ע השנייה או את האינדיאני ששכב מת בערבות אמריקה מה טוב ומה רע. המנצחים קובעים מה מוסרי ומה לא, המפסידים לא יכולים להרשות לעצמם מוסר".

עמדות אלו הקשו על טְבֵדט למצוא שותפים להקמת התנועה. בסופו של דבר הוא התחבר לחבורות של סקינהדס וניאו-נאצים שהקלו, לדבריו, על המשטרה להתנכל לו וסיבכו אותו במספר פרשות שהביאו לו פרסום רב. ב-2001 הוא נאשם כמסית לרצח צעיר שחור שבוצע ע"י אחד האנשים שהוא ניסה לגייס לתנועה. מאוחר יותר הוא הואשם בכך שאמר בראיון עיתונאי שהיהודים הם טפילים ויש להרוג אותם (היום הוא טוען שהוא אמר רק את החלק הראשון של המשפט. לגבי החלק השני הוא טוען שלמרות שזה נכון שיש להרוג טפילים, הוא לא אמר את זה למראיין). פרשיות אלו, טוען טְבֵדט, הבריחו ממנו אנשים, והביאו לכך שהשלטונות הגבילו את זכות הדיבור וההתאגדות שלו. עם זאת, בימים שהתנועה התקיימה, בשנים 2001-2006, קיים טְבֵדט לדבריו מאות טקסים פגאניים בכל רחבי נורבגיה בהשתתפות, בגיבוי ובתמיכה כספית של אלפי תומכים. בטקסים הוא שילב את הפוליטיקה שלו עם המסורות הנורדיות העתיקות. היו שם חרבות ופטישים, מעגלי מתפללים, דגלים וסמלים פגאניים. כל אלו גויסו למאבק.

בעבור טְבֵדט הדת איננה מטרה בפני עצמה. היא איננה אמצעי לגילוי אמת נשגבת או הגשמת אורח חיים אוטופי. המלחמה היא המטרה היחידה, הדת היא גורם מסייע וכל האמצעים כשרים להשיג ניצחון. "הדת היא הגרעין לעקביות וליעילות של המאבק", הוא טוען, "אתה כיהודי אמור לדעת את זה" הוא אומר לי. בשיחה איתו טְבֵדט לא ממש מתעניין באספקטים תיאולוגיים של התרבות הנורדית והוא נמנע מגיבוש קוד אתי או חזון לאחרית הימים. "המאבק שלי הוא להצלת הגזע", הוא אומר, "כשהגזע הנורדי יינצל הוא יכול מצידי לעשות מה שבא לו".

אבל הניצחון, כך נראה, הוא רחוק למדי. התנועה שטְבֵדט הקים התפרקה כבר, הוא אמנם עדיין מוכר בנורבגיה אבל מבחינה פוליטית אין לו תמיכה. אין לו משפחה, ילדיו שינו את שמם, ניתקו עימו קשר והוא לא ראה אותם כבר 15 שנה. הוא חי בחווה מרוחקת מהעיר והוא מנודה מהחברה הנורבגית אותה הוא עדיין מתעב. "זו חברה שטופת מוח המלקקת את ישבנה של בעליה", הוא אומר ומבטיח לנסות לארגן את ההתנגדות לפחות עוד פעם אחת אחרונה.

===========================================================

במרחק יותר מאלפיים קילומטרים מסטוקהולם ומאוסלו, באיסלנד שבלב האוקיינוס האטלנטי, נמצאת התנועה הניאו-פגאנית הגדולה בסקנדינביה, Ásatrúarfélagið (תרגום מילולי: אגודת המאמינים באלים). מנהיג התנועה, הילמר אורְן הרמנסון בן ה-58, הוא דמות מוכרת במדינה בת 330,000 התושבים. הוא מוסיקאי פורץ דרך שיוצר במגוון סגנונות ובשיתוף פעולה עם יוצרים ידועים באיסלנד ומחוצה לה. מאז 2003 הרמנסון הוא גם כהן גדול. הוא עומד בראש התנועה שהוקמה ב-1972 והוכרה שנה מאוחר יותר ע"י המדינה כתנועה דתית המוסמכת לקיים חתונות, לוויות, טקסי התבגרות וטקסי הענקת שמות לילדים. התנועה גם מוסמכת לגבות את חלקה מתשלום המיסים המיועדים לקיומן של תנועות דתיות במדינה. בימיה הראשונים, היתה זו תנועה קטנטנה בת כמאה חברים בלבד. בימינו, עם זאת, יש בה כ-3,000 חברים ותשעה כוהני דת מוסמכים. "סביב שנת 2000 חגגו באיסלנד אלף שנות נצרות", מספר הרמנסון, "הכנסייה הלותרנית הלאומית התנהגה אז ביהירות. היא טענה שהתרבות האיסלנדית נולדה וטופחה ע"י הכנסיה והיא ניסתה להדיר את רגלינו מהאתר הקדוש ביותר באיסלנד בו התכוונו לקיים את הטקס השנתי שלנו. זה הביא לתוצאה הפוכה ומספר החברים שלנו רק גדל כתוצאה מזה".

"הטקסים המרכזיים שלנו הם ארבעת טקסי העונות", מוסיף הרמנסון, "היום הראשון של הקיץ בסוף אפריל, פִּינגבְּלוּט המתקיים בסוף יוני, היום הראשון של החורף בסוף אוקטובר ויוּל המתקיים בסוף דצמבר. שני טקסים נוספים מתקיימים בסוף ינואר ותחילת דצמבר כאשר כל כהן דת מקיים טקס שנתי באזור בו הוא או היא פועלים וגם חתונות וטקסי הענקת שמות. הטקסים כוללים את קידוש המקום, הזמן והנוכחים, קריאת שירה וטקסטים מתאימים לאירוע והם מסתיימים במשתה שבו הנוכחים חולקים מזון, סיפורים ומוסיקה".

הרמנסון, כמו עמיתיו בתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות האחרות, החל להתעניין בסאגות האיסלנדיות העתיקות כבר בגיל צעיר בהשראת אביו ודודו. הוא הצטרף לתנועה ברגע שרק היה יכול, ביום הולדתו ה-16. "מאז לא הסתכלתי אחורה לרגע", הוא אומר, "זהו חלק מהזהות שלי". כאדם בוגר האחראי על קיום הטקסים המרכזיים של התנועה יש לו גם תפקיד חברתי חשוב. "אני נמצא עם אנשים ברגעים חשובים של חייהם, אני חולק איתם רגעי אושר ואני נמצא איתם ברגעי אבל ואובדן. למדתי מכך המון ואני מקווה שהיה באפשרותי גם להעניק חזרה".

חלק זה של תפקידו של הרמנסון מדגים היטב עד כמה הניאו-פגאנים המודרניים אינם שונים כל כך מתנועות דתיות אחרות. כמו רב, כומר או אימאם, כוהן הדת הפגאני נדרש לאחריות חברתית והוא מהווה מורה דרך, סמכות רוחנית ומקור כוח, מעבר לתפקידו כסמכות תיאולוגית שהוא מרכזי פחות בגלל הדוקטרינה הדתית הגמישה של התנועה. "שום דבר לא כתוב באבן", הוא מסביר, "כאן באיסלנד אנחנו לא טובים בפירוש מילולי של האמונה. מטאפורות ושירה הם חלק מהרקע התרבותי שלנו והתחושה המשותפת היא שהנשגב והנעלה לא יכולים להיות מתוארים באופן מילולי וישיר. אני מגדיר את עצמי כאדם דתי מאוד. זוהי הדרך שאני מבין את העולם ועושה בו סדר ועובדה זו מעולם לא סתרה את השקפת העולם המדעית והפילוסופית שלי". הרמנסון מספר שלמרות חילוקי הדעות, התנועה שהוא עומד בראשה משתפת פעולה עם הכנסייה באיסלנד ושבאופן כללי למרות שבעבר התנועות הפגאניות נחשבו אנכרוניסטיות, כיום הן מעורבות היטב בחברה האיסלנדית וזוכות לתמיכה ולהכרה.

את הפרשנויות הגזעיות של המורשת התרבותית העתיקה הוא דוחה מכל וכל. "אני מתנגד חריף לפרשנות גזענית של התרבות שלנו. זו התחילה כפרשנות רומנטית במאה ה-19 שהתפתחה לכדי עיוות של הטקסטים המקוריים. נעשו בעבר ניסיונות ליצור מהטקסטים האיסלנדיים מיתולוגיה גרמנית/טווטונית וכל מיני אנתרופולוגים חובבים עוסקים בזה עד היום. אך המיתוסים המקוריים הם דווקא אידיאליים לחברה הרב-תרבותית שהתפתחה באיסלנד, יש לנו שתי משפחות אלים שסיימו להילחם אחת בשנייה, הן החליפו שבויים, נישאו בין הקבוצות ולבסוף עבדו יחד כדי לכפות קוסמוס (סדר) על הכאוס".

כאשר מדברים עם עובדי-אלילים מודרנים כמו הרמנסון ועמיתיו ברחבי סקנדינביה, אי אפשר שלא להבחין בדימיון בין השקפת עולמם לפילוסופיות דתיות אחרות. אם מצליחים להביט מעבר למיתולוגיה האלילית הזרה למחשבה המונותאיסטית, אפשר למצוא כאן קצת מהכל – שפינוזה וחסידות, רעיונות מיוון העתיקה ומהמזרח-הרחוק, ניו אייג' ובודהיזם. אבל הדימיון הגדול ביותר הוא דווקא חברתי. לא משנה אם תהיה זו דת של מיליונים או דת של אלפים ספורים, תמיד ניתן יהיה למצוא אורתודוכסים ורפורמיסטים, קיצונים ומתונים, גזענים והומניסטים. כמו הבדיחה הידועה המספרת שהיכן שיש שני יהודים יימצאו שלושה בתי-כנסת, כך גם כאן. חילוקי דעות, פרשנויות שונות ואורחות חיים אחרים הם חלק מהתנועות הניאו-פגאניות הסקנדינביות ממש כמו מכל דת אחרת. הילמר הרמנסון, על כל פנים, מצא משהו שהוא מעבר למילים, לפרשנויות ולוויכוחים. "מה שאי אפשר לשים במילים", הוא אומר, "יכול למצוא ביטוי במוסיקה. וכך אני, בלי להבייש בכלל, מוצא את ההשראה שלי ביוהאן סבסטיאן באך, במוסיקת כלייזמר, בתיפוף וודו וברוקנ'רול". ואולי גם זו דרך להסתכל על הדברים – מה כבר יכול להיות רע בדת שהכהן הגדול שלה מאמין ברוקנ'רול?

נודה לאלים ונאמר אמן…