חייה בסכנה, אך היא ממשיכה להילחם למען נשים — ולמען בתה

כשלילייה אלחנדרה נמצאה מתה כשבוע לאחר שנעלמה, הרשויות במקסיקו אמרו לאמה שהיא צריכה להיות "מרוצה" כי לפחות הגופה נמצאה. עשרים שנה אחרי, משימת חייה של נורמה אנדרדה היא למנוע את הרצח האישה הבאה

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2022-11-30/ty-article-magazine/.highlight/00000184-c830-d136-affd-cf75064d0000

"בדרך כלל היא היתה חוזרת מהעבודה בשמונה בערב", מספרת נורמה אנדרדה על היום בו נעלמה בתה בפברואר 2001. "כשלא חזרה, הלכתי לחפש אותה בתחנת האוטובוס. מאוחר יותר התקשרתי למקום העבודה שלה, חשבתי שאולי עבדה שעות נוספות. אחר כך התחלתי להתקשר לחברים".

בתה של נורמה, לילייה אלחנדרה, היתה אז בת 17. היו לה כבר שני ילדים קטנים משלה והיא עבדה במקִלָה, מפעלים הנפוצים ברחבי אמריקה הלטינית המעסיקים עובדות רבות בשכר נמוך ובתנאים גרועים, בדרך כלל בייצור עבור חברות אמריקאיות. העיר בה חיה המשפחה, סיודאד חוארס שבמדינת המחוז צ'יוואווה, קרובה לגבול עם ארה"ב. האזור נחשב למרכז חשוב של תעשייה זו והוא סובל שנים רבות מעוני, פשע ואלימות. "ביום שלמחרת חיפשתי בבתי חולים", ממשיכה אנדרדה את סיפורה. "תליתי מודעות והודעתי למשטרה שאלחנדרה נעדרת, אבל לא ראיתי אותה יותר לעולם".

אנדרה לבושה שחור, מחזיקה את תמונת בתה קרוב לליבה. היא מספרת שגופתה של אלחנדרה נמצאה כשבוע אחרי שנעלמה, כשעובד ניקיון ניקה את האזור בו היא הושלכה. כשנמצאה גופתה היא היתה מתה רק 24 שעות. על הגופה היו סימני אלימות ופגיעה מינית. על אף שעל גופתה היו עקבות דנ"א בשלושה מקומות — מתחת לציפורניים, על גופה, ובדם שנמצא בשמיכה שעטפה אותה — המשטרה, כך אומרת אנדרדה, לא עשתה דבר.

התובעת אמרה לה שהיא צריכה להיות "מרוצה". לפחות הגופה נמצאה, דבר שאי אפשר לומר על קורבנות רבים מספור באזור. "כשמצאנו אותה, התחלתי לחפש צדק, לדרוש צדק, רציתי לדעת מי עשה את זה ולמה. חוסר הכבוד של הרשויות פגע בי", אומרת אנדרדה ל"הארץ" בראיון שמתקיים בסטוקהולם. דמעות בעיניה.

נורמה אנדרדה ותמונת בתה, לילייה אלחנדרה. מאחור: תמונתו של הארלד אדלסטם. באדיבות קרן אדלסטם, צילום: Fredrik Bengtsson

אנדרדה הגיעה לשוודיה כדי לקבל את פרס אדלסטם המוענק לה על כך "הקדישה את חייה למלחמה למען צדק עבור נשים במקסיקו, תוך לקיחת סיכונים גדולים ולמרות אינספור איומים על חייה". הפרס מוענק לזכר הדיפלומט השוודי הארלד אדלסטם, שסייע לרבים מיהודי נורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה והציל צ'יליאנים וקובנים רבים ממשטרו הדיקטטורי של פינושה בשנות השבעים. היא מספרת כי ההשפלה והרצון שגורלה של בתה לא יהיה גורלן של נשים ונערות אחרות הניעו אותה להקים את הארגון Nuestras Hijas de Regreso a Casa (ישובו בנותינו הביתה) שמטרתו הפעלת לחץ על השלטונות למציאת הרוצחים, ענישתם ומניעת מעשי הרצח הבאים.

הרצח של לילייה אלחנדרה אנדרדה הוא אחד מאלפי מקרי רצח בחוארס בפרט ובמקסיקו בכלל. מקובל לכנות את התופעה פמיסייד, פשע שנאה הכולל הרג מכוון של נשים ונערות רק בגלל מגדרן. פמיסייד כולל במקרים רבים גם אונס, התעללות ואלימות מינית והמניעים שלו הם מגוונים. במקסיקו פשעי פמיסייד מגיעים על רקע של סחר בסמים, פשע מאורגן ותרבות שבחלקים ממנה היחס לנשים הוא מבזה ומשפיל. באופן כללי, פמיסייד מגיע בצורות שונות החל בשנאת נשים גרידא, רצח בגין מה שמכונה "שמירה על כבוד המשפחה", סחר בנשים וכלה ברצח תינוקות בגלל העדפת תינוקות זכרים.

בראיון מספרת אנדרדה על המצב החמור במדינה. "גוף האישה הוא גוף של מוות", היא אומרת, "בערך 11 נשים נרצחות כל יום במקסיקו. 98% מהמקרים לא נפתרים. אבל זה יותר מסטטיסטיקה. הבת שלי היא לא סטטיסטיקה. אנחנו במגננה, אין לנו הרבה מה לעשות. זו הרגשה של פחד. צריכות לחשוב בכל פעם שיוצאות החוצה. להחליט מה ללבוש. גברים לא צריכים לחשוב על הדברים האלה".

דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במקסיקו מסוף אוגוסט תומך בנתונים האלה, ומוסיף שיש במדינה עשרות אלפי נעדרות. כ-70% מיותר מחמישים מיליון נשים בנות 15 ויותר שחיות במדינה חוו אלימות. במרבית המקרים, הנשים לא הגישו תלונה רשמית ולא נעזרו ברשויות. מכלל הנשים שנסקרו, 23% אמרו שהן חוו אלימות בשנה האחרונה.

באשר למניע לרצח בתה, כמו גם אלה של מקרי הרצח הנוספים במדינה, השיבה אנדרדה כי היא סבורה שמדובר בשנאת נשים. "ריטה לאורה סגטו (אנתרופולוגית פמיניסטית ממוצא ברזילאי-ארגנטיני, ד"ס) טוענת שזה עניין של מאפיה. הגברים צריכים להוכיח את היכולות שלהם ולהראות שהם נאמנים. הם מבצעים פשע והופכים להיות חלק מהקבוצה. זו דרך לקשור את כולם יחד על ידי כך שהידיים של כולם מגואלות בדם. אבל אני חושבת שהתשובה היא אחרת — זו התקפה מינית ויותר מזה, זו שנאה של נשים".

אנדרדה מסבירה כי התופעה במקסיקו נפוצה במיוחד בגלל ש"פשוט אין ענישה. אין שום רצון פוליטי לפתור את הבעיה ולא מכירים בה בכלל, כך שהרוצחים מרגישים בטוחים". היא אומרת שחיי הנשים במקסיקו פשוט זולים יותר ומוסיפה כי "הנכדה שלי אמרה שחיי נשים שווים פחות מבוטנים".

אחד מהישגיה הבולטים של אנדרדה היא ההכרה הבינלאומית במצב הנשים החמור במדינה והלחץ הבינלאומי על השלטונות המקסיקאיים לעשות משהו בנושא. חלק גדול מלחץ זה הגיע ממקום שקרוב מאוד לסיפורה האישי של אנדרדה ומפרשה שהתחילה מספר חודשים אחרי מות בתה. "שלושה קילומטרים מהמקום שבו נמצאה אלחנדרה, מצאו שמונה גופות נוספות", היא מספרת. "חצי קילומטר משם, נמצאו עוד שתיים, הכל באותו רחוב. המקום נקרא 'שדה הכותנה' כי פעם גדלה שם כותנה. חלק מהגופות זוהו ואחרות היו רק עצמות. כשדיברתי עם המשטרה, הם אמרו לי שהם מפסיקים לחקור את מותה של אלחנדרה כי הם עסוקים עכשיו בחקירה החדשה".

אנדרדה הבינה שהמשטרה לא חוקרת את המקרים ברצינות ואחרי שנעצרו שני נהגי מוניות, שאחד מהם מת בכלא בנסיבות מחשידות, היא יצרה קשר עם הנציבות הבין-אמריקאית לזכויות אדם (Inter-American Commission on Human Rights), גוף עצמאי המאגד 35 מדינות מרחבי היבשת. התיק הובא לבית הדין הבין-אמריקאי לזכויות אדם, שקבע שממשלת מקסיקו מנעה ממשפחות הקורבנות את זכות הגישה לצדק ולהגנה משפטית. ממשלת מקסיקו גונתה בפומבי ונאלצה לפעול. כך הצליחו נורמה אנדרדה ושותפיה להכניס לחוק המקסיקאי את פשע הפמיסייד.

אנדרדה מספרת כי מקסיקו כבר גונתה וקיבלה המלצות שעליה למלא בנושא. היא מספרת כי "ההמלצות היו, בין השאר, לערוך קמפיין נגד פמיסייד ולחוקק חוקים חדשים למניעתו. אבל צריך לומר — האימהות לא קיבלו צדק, האמת עדיין לא יצאה לאור ואיש עוד לא נעצר. בשבילנו זה היה כישלון והמדינה לא עשתה בשבילנו כלום. אחרי המשפט התקבלו אמנם חוקים חדשים והונחה תשתית חוקית, אבל נשים עדיין נרצחות והמצב לא השתפר. להיפך, הוא נהיה גרוע יותר. החוקים פשוט לא נאכפים והפושעים עדיין לא נענשים".

קרולין אדלסטם, יו"ר חבר המושבעים של הפרס שקיבלה אנדרדה, ומייסדת שותפה של הקרן, אמרה כי "נורמה אנדרדה מייצגת את קולן של נשים רבות, קורבנות חסרות קול שהמקרים שלהן מעולם לא נפתרו". אדלסטם הוסיפה כי "הצדק חייב לנצח. אי הענישה המערכתית במקסיקו והעובדה שחלק מהמדינות בה כלל לא מכירות בפמיסייד כעבירה נפרדת מרצח — מעוררת דאגה גדולה".

אנדרדה לא מאמינה שתמצא את הרוצחים של אלחנדרה. "אך הייתי רוצה שהאנשים שמגינים על הרוצחים ייעצרו". היא מלטפת את תמונתה של ביתה שנרצחה לפני למעלה מעשרים שנה ואומרת: "מי שרצח את אלחנדרה ירצח כנראה עוד אנשים. זה אמור היה להכריח את הממשלה לעשות משהו, אבל כלום לא נעשה. אולי זה חלום, אבל הכי הייתי רוצה שאף אישה או נערה לא תיהרג רק בגלל שהיא אישה או נערה".

הימין הקיצוני באירופה חווה רנסנס. השמאל יכול למנוע מהיבשת לחזור לאחור

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-10-13/ty-article/.highlight/00000183-cc36-d2b7-a5c3-feb7e6600000

בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.

עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה"  (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.

אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.

אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.

גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.

למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.

ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.

העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".

Sweden's New FM Says 2014 Palestine Recognition Was 'Premature and Unfortunate’

Sweden’s new foreign minister, Tobias Billström, talks to Haaretz about recalibrating foreign policy, the importance of ties with Israel and the new government's far-right partners

published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/2022-11-22/ty-article/.premium/swedens-new-fm-calls-2014-palestine-recognition-premature-and-unfortunate/00000184-9f0a-d40d-a9ce-bf7f31f60000

STOCKHOLM – Swedish foreign policy has been unique for many years in Europe. The Scandinavian nation hasn’t joined military alliances since it was a military power in the 17th and 18th centuries, and hasn’t been involved in a war for over 200 years (with the exception of occasional peacekeeping missions far away from its borders). In the second half of the 20th century, its policy of avoiding alliances and maintaining wartime neutrality created a foreign policy that in many ways wasn’t about serving Swedish national interests. Instead, it was about becoming a “humanitarian superpower” and endeavoring to make the world a better place.

Naturally, there were those both at home and abroad who criticized this policy. Some saw Sweden’s attempts to position itself on the right side of history as self-serving, opportunistic and hypocritical. Others claimed its private sector’s thriving arms industry was incompatible with a government preaching peace, love and understanding. Another problematic aspect was Sweden’s close ties with a host of dictators and oppressive regimes.

Still, for decades, Swedish diplomats were crucial in bringing wars to a close. Swedish policymakers were generous when it came to humanitarian aid, and vocal when it came to issues like the struggles against apartheid and the Cold War arms race.

This tradition was maintained in recent years as well. As well as being the only Western European country to recognize a Palestinian state, Sweden did its best to export progressive ideas like “feminist foreign policy,” taking radical steps against climate change and building stronger international institutions.

But change is on the horizon. Sweden has taken its first steps to join the NATO military alliance and is building up its military capabilities in a way it hasn’t done for decades due to recent Russian aggression. After voting out the left-wing Social Democrats and electing a center-right government led by the Moderate Party and supported by the far-right Sweden Democrats, what is the future of neutral Sweden?

“Since I took office, I’ve been very clear that we need a recalibration of Swedish foreign policy,” says Sweden’s new foreign minister, Tobias Billström. “We need to make some very clear statements about our priorities. One priority, above anything else, is the NATO accession. With that we also have to think about our neighborhood – the Nordic states, the Baltic states and the countries surrounding the Baltic Sea. This is where we’re putting our emphasis. It’s not a choice between being active in the international arena and being focused on our neighborhood. You can do both. What you can’t do is be everywhere all the time and be active in all aspects. We’ll have to prioritize.”

This may be a seismic change on the national level but it’s not for Billström, who notes that his party “has supported joining NATO for years. And I believe that the question of neutrality ended in 1995 when Sweden became a member of the European Union.”

No Jerusalem embassy yet

Billström, 48, is an experienced politician despite his relatively young age. He has been a parliamentarian for 20 years, serving as migration and asylum policy minister from 2006 to 2014, and was a local politician before that. The role he now holds is one of his country’s most important considering current regional instabilities. He meets Haaretz at his Stockholm office, which is located in a beautiful 18th-century palace facing the Royal Opera House on one side and the Royal Palace and Parliament House on the other. He has just accompanied the king and queen of Sweden on a state visit to Jordan, one of his first on the job. He says he’d like to visit Israel one day and thinks that Sweden’s relationship with Israel is “excellent following the establishment of dialogue in 2021.” Still, no official visit has as yet been planned.

Eight years ago, one of the first steps of the previous government was to recognize a Palestinian state. What is your government’s position on the issue?

“The decision to recognize Palestine in 2014 was premature and unfortunate. However, the decision has been taken and this government doesn’t plan to revoke it.”

But it wasn’t just about recognition. The previous government was very active in this field: it appointed a special envoy to the Israeli-Palestinian conflict; it actively opposed Israeli settlements in the West Bank; and it supported the Palestinian Authority and the two-state solution. Is Sweden’s new government still committed to these policies?

“On the Israeli-Palestinian conflict, the government stands firmly behind the EU policy. We want to see a negotiated two-state solution based on international law. That decision will remain. As for being active, we will continue to criticize the parties when called for, when violations of international law are committed and when human rights are abused. We’ll do that in the same way we criticize other states when it’s justified. This is in no way contrary to having excellent relations with Israel or Palestine. The government will at all times stand up for Israel’s legitimate security needs.”

Would Sweden consider moving its embassy from Tel Aviv to the capital, Jerusalem?

“Like the EU, the government will continue to respect the broad consensus of the international community and relevant UN Security Council resolutions and regard Jerusalem as a final-status issue. Pending a peace agreement, Sweden’s embassy will not be moved.”

Your government plans to cut foreign aid drastically in the next couple of years – will this affect Swedish aid to the Palestinians, and could this lead to a problem with Sweden’s Palestinian partners?

“Sweden’s development cooperation with Palestine, just like the EU’s, ultimately aims to build the conditions and promote a two-state solution in line with international law. This goal will remain. As we review our overall development cooperation, we will also recess our Palestine strategy, which applies to the period of 2020 to 2024.”

What about aid to the Palestinian organizations that the Israeli government claims are terror groups? Or aid to the UN Relief and Works Agency for Palestine Refugees, which allegedly publishes schoolbooks containing antisemitic incitement?

“The government takes terrorist accusations very seriously and several of these civil society organizations – which were listed by Israel as terror groups in October 2021 – receive support from the EU, the United Nations, Sweden and other donors. Together, the donors within the EU followed up thoroughly on the allegations and concluded that no substantial evidence was provided. The donors will therefore continue to support Palestinian civil society. We believe that a free and strong civil society is indispensable for promoting democratic values and the two-state solution. Needless to say, if Israel makes convincing evidence available that would justify a review in the policy toward these organizations, we would act accordingly.

“When it comes to antisemitism, it is of course unacceptable and it’s very important that the PA ensures that its textbooks fully meet UNESCO standards, and that the EU continues to be clear in its dialogue with the Palestinians to ensure that this is the case.”

Israel’s new government will be led by former Prime Minister Benjamin Netanyahu. Are you confident that Israeli-Swedish relations, which have recently improved under another government, won’t deteriorate again under the new one?

“As Sweden’s foreign minister, I would like to see a good dialogue with countries we think we can maintain good relations with. The question of relations between Sweden and Israel is exactly about that: to have a dialogue on issues that we might disagree on – but we think it’s still a good thing to sit and talk about them.

“It’s not up to me as foreign minister of Sweden to say anything about Israel’s domestic policy. The people of Israel have a right to elect their government, just as the Swedish people have a right to elect our government. The important thing is to understand that in Sweden we cherish dialogue and would like to see it maintained.”

Just over a year ago, Israel’s ambassador to Sweden said Israel will not have any contacts with the populist Sweden Democrats party. Since then, it has become the closest and most important political supporter of your government. Will it influence Sweden’s foreign policy? And do you think Israel should have ties with it?

“It’s up to the Israeli government through its ambassador here in Sweden to choose with whom it wants to talk. As foreign minister, the case is very clear: the Swedish constitution says that foreign policy is shaped by the government, which keeps parliament informed. This means that since the Sweden Democrats are not part of the government, their influence is limited to exactly that – namely, parliamentary control, just like all the other parties represented in the Swedish parliament.”

A personal Holocaust story

As well as relations with Israel and the Israeli-Palestinian conflict, another Swedish policy to draw attention during the previous government’s term was the one concerning antisemitism and Holocaust remembrance.

For over 20 years, since a Swedish initiative started the International Holocaust Remembrance Alliance in 1998, Sweden has been considered a world leader in this field. Last year, the government organized a major international conference in Malmö dedicated to Holocaust remembrance and combating antisemitism. It also decided to open a new Holocaust Museum and accept the IHRA definition of antisemitism and its examples (which some have slammed for equating criticism of Israel with antisemitism).

When asked if his government is just as committed to combating antisemitism and preserving the memory of the Holocaust, Billström says: “Certainly! Combating antisemitism is very important and the new government is fully committed to doing so.”

Since Sweden is still struggling with many instances of antisemitism in schools, in some Muslim environments and in far-right circles, Billström knows the problem is still unresolved. “I will always be a very strong advocate against antisemitism,” he says. “We are working very closely with Israel on this. I appreciate the very fruitful cooperation with Israel during the IHRA presidency, and we’re looking forward to continuing the cooperation during Israel’s presidency in 2025.

“I would also like to make a personal remark on this,” he adds. “My grandparents in Malmö took in a Jewish family that escaped from Denmark across the Öresund strait, during the period in 1943 when the Gestapo tried to round up the Jews. I grew up with this story. I have this very nice diploma that says two trees were planted in their memory in Tzippori [in northern Israel] as thanks from this family. My grandmother and my mother, who remembers playing with the kids of this family, told me this story, and it has left a deep mark on me leading to my understanding of what the Jews and what Denmark went through.

“I’ve always believed that antisemitism is a horrible thing. When the Jewish burial chapel in Malmö was attacked during my time as migration minister [in 2009], I went there for the inauguration of the restored chapel and talked about my family’s story in my speech. For me, it’s obvious that there are examples of antisemitism in Swedish society that should be condemned, and it’s obvious there are people in our society who have not laid off the horrible idea that there are grounds for antisemitic persecution of people of Jewish origin in our society. That should always be combated – in schools, at workplaces, wherever we find it. As foreign minister of Sweden, this is something I have a very firm conviction about.”

What about the Sweden Democrats? Besides their past as a neo-Nazi party and many extremely problematic antisemitic opinions voiced by some of their leaders, the biggest party supporting your government supports various laws that could be problematic for Sweden’s Jewish community – such as forbidding circumcision and banning the importation of kosher meat. Are you sure your partnership with them won’t be part of the problem rather than part of the solution?

“I have to say that although there is certainly room for political debate concerning those aspects, as foreign minister it’s clear that the constitution limits their parliamentary influence. As to other issues you mentioned, they belong to areas under the influence of other ministers and I think that, again, under the limits of the constitution I shouldn’t be addressing them.”

One issue Billström is willing to address is Swedish-Iranian relations, which have been tense lately. A Swedish court recently sentenced an Iranian official, Hamid Nouri, to life in prison for war crimes committed in Iran in 1988. There are also two Iranian-born Swedes standing trial in Stockholm after allegedly spying for Russia, while Swedish nationals are also being held in Iran. The recent domestic demonstrations against the Iranian regime make it even harder for Sweden to maintain business as usual with the Islamic republic.

When asked if these events will bring about a change of Swedish policy toward Iran, Billström makes the Swedish position clear. He says that since Sweden has an independent judiciary, there is no government influence on verdicts in Swedish courts. This may be seen as a signal to Tehran about the government’s policy concerning the complicated court cases in both countries.

However, when it comes to the political arena, things are easier to act upon. “As we see it, there is no movement on the Iran nuclear deal,” Billström says. “But the developments in Iran are a source of great worry for Sweden, which also has a considerable Iranian diaspora. The violence directed against peaceful demonstrators is horrible. I had direct communication with the foreign minister of Iran a few days ago, and I was very frank about the way the Swedish government feels about this – we believe people shouldn’t be persecuted and that the use of the death penalty is absolutely unacceptable in every regard. However, we still feel there’s room for dialogue with the Iranian government on this – and the only way to influence them is by dialogue.

“We are also very clear that individuals who have participated in the persecution of demonstrators, and also those who have been involved in the sale of drones to Russia to be used in the war in Ukraine, should face sanctions. It’s very worrying that Iran is turning in this direction.”

Another Middle Eastern leader Billström’s government is dealing with is Turkish President Recep Tayyip Erdogan. Swedish Prime Minister Ulf Kristersson met him in Ankara earlier this month, in a bid to get Turkey to ease its objections to Sweden’s NATO accession.

“There is a trilateral memorandum signed by Sweden, Finland and Turkey,” says Billström, explaining the current state of affairs. “The memorandum has conditions that have to be fulfilled and will pave the way for the Turkish parliament to ratify Sweden and Finland’s accession to NATO. The visit to Ankara was good; I think it was a fruitful dialogue.”

It seems there are items on the Turkish president’s agenda – some domestic, others foreign – that are still causing him to block Sweden’s NATO ambitions. Billström thinks it is now time for the “relevant authorities in all three countries” to get to work, but doesn’t specify what the problematic issues are or when he thinks the process will be completed. “Because there are certain issues that have to be dealt with,” he concludes, “I don’t want to set a time frame. Because it’s not helpful to do that.”

פעם הוא היה אזור קפוא ונידח. היום הוא חשוב לשלום העולם יותר מתמיד

שורה של מדינות, מרוסיה ועד קנדה, מנסות זה שנים להוכיח בעלות על שטחים סביב הקוטב הצפוני שעשיר במשאבי טבע ומינרלים וחשוב כלכלית ואסטרטגית. אך מאבקי השליטה מתגמדים לעומת בעיה חמורה יותר באזור הארקטי. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר ל"הארץ" חוקר נורווגי ומזהיר מפני קטסטרופות אקלימיות וגיאופוליטיות מעשי ידי אדם

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2022-10-04/ty-article-magazine/.highlight/00000183-8839-d85e-ad87-ae7d07c60000

זה היה ב-19 ביולי 2007. ספינת המחקר "אקדמיק פדורוב" יצאה מהנמל בסנט פטרבורג עם משלחת של כמאה מדענים. כשהספינה עברה בקָלִינִינְגְרָד, מובלעת רוסית בדרום הים הבלטי בין פולין לליטא, הועמסו עליה שתי צוללות זעירות. אחרי כמעט שבועיים היא הגיעה לעיר מוֹרְמנְסְק שבקצה הצפון-מערבי של רוסיה ומשם יצאה צפונה כשהיא נעזרת בשוברת קרח אימתנית שפילסה בעבורה את הדרך. שני מסוקים ומטוס מדגם איליושין חמוש בציוד למדידת עוצמת שדות מגנטיים הצטרפו גם הם למשלחת שכונתה "ארקטיקה 2007". היעד של ספינת המחקר היה נקודת הציר של סיבוב כדור הארץ והמקום שבו כל קווי האורך נפגשים, או במילים פשוטות יותר – הקוטב הצפוני.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה בני אדם ניסו ואף הצליחו להגיע לקוטב הצפוני, אך המטרה הפעם היתה שאפתנית יותר. הקוטב הצפוני ממוקם באוקיינוס הארקטי ועומק הים בו הוא יותר מארבעה קילומטרים. ב-2 באוגוסט, בשעות הבוקר, שחררה "אקדמיק פדורוב" את הצוללות הזעירות לתוך מימי האוקיינוס שהופעלו כל אחת על ידי צוות של שלושה אנשים. כעבור קצת יותר משלוש שעות הגיעו הצוללות לקרקעית הים והחלו לנוע עליה. לצד איסוף דגימות מים וקרקע, הצוללות עשו את מה שכל מגלה ארצות אירופי נהג לעשות במאות 15 עד 17. זרוע רובוטית יצאה מתוך אחת מהן, הצוללת "מיר 1", ותקעה בקרקעית הים דגל רוסי עשוי מטיטניום. כמו כן, הצוללת השאירה מאחוריה קפסולת זמן לטובת הדורות הבאים וכן דגל של "רוסיה מאוחדת", מפלגתו של הנשיא ולדימיר פוטין.

כאשר ההישג של הצוות הרוסי הפך לידיעה בערוץ טלוויזיה ממלכתי, מציאות ודמיון התערבבו זה בזה בחסות הקרמלין – ולא בפעם הראשונה – והצופים בבית ראו קטעים מהסרט "טיטאניק" ולא מהאירוע שהתרחש בקוטב הצפוני. סוכנות הידיעות רויטרס, שלא שמה לב שמדובר בצילומי אילוסטרציה, פרסמה את התמונות ברחבי העולם כאילו הן אכן הגיעו מהקוטב הצפוני. באותו רגע פרצה שערורייה עיתונאית לא קטנה, אבל גדולה יותר ממנה היתה השערורייה הגיאו-פוליטית.

הקוטב הצפוני לא שייך לאף מדינה, אך המדינות הקרובות אליו, רוסיה, קנדה, נורווגיה ודנמרק – שגרינלנד היא חלק מהטריטוריה שלה – מנסות כבר שנים להוכיח שחלקים מהמדף היבשתי הארקטי שייך להן. ההליכים המשפטיים והמדעיים לקביעת הריבונות על האזור מורכבים ותקיעת הדגל הרוסית היתה אקט הצהרתי, אפילו פרובוקטיבי, ולא התקבלה בברכה על ידי שאר המדינות. "זו לא המאה ה-15", אמר למשל שר החוץ הקנדי דאז פיטר מקיי, "אי אפשר להסתובב בעולם, לתקוע דגלים ולומר זה שלנו".

"לקוטב הצפוני יש ערך סמלי גדול", אומר ל"הארץ" העיתונאי הדני מרטין בראום, "כשהאימפריה הסובייטית קרסה ב-1989 ורוסיה איבדה את מרכז אסיה ומזרח אירופה, נשאר רק כיוון אחד אליו היא יכולה היתה להתפשט ולהראות עוצמה. רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם מבחינת שטח והאזור הארקטי הוא חלק גדול וחשוב ממנה". בראום, תושב קופנהגן, הוא מומחה לאזור הארקטי ומסקר אותו זה שנים רבות. הוא אומר שהתביעה הרוסית לבעלות על צפון כדור הארץ היא חלק מהתעמולה של מוסקבה – ניסיון להציג את ממשלתה כבעלת עוצמה, אומץ, עיקשות ועליונות טכנולוגית. לדבריו, המדיניות והאינטרסים האמיתיים של רוסיה באזור הארקטי מתחלקים לשני תחומים עיקריים.

"התחום הראשון הוא התחום הכלכלי", מסביר בראום, "המקור של כ-20% מהכנסות הייצוא הרוסי הוא האזור הארקטי, לפחות כך היה לפני המלחמה באוקראינה. יש שם נפט, גז, מינרלים, יהלומים, פחם ועוד. ניצול המשאבים הללו גדל כל הזמן, נתיבי סחר מתפתחים באזור, יש פרויקטים גדולים של תשתיות, והסחר עם מדינות כמו הודו וסין פורח".

מעבר לכך, בראום טוען שיש לרוסים גם אינטרסים אסטרטגיים וצבאיים באזור הארקטי. "חלק גדול מהארסנל הגרעיני הרוסי נמצא בבסיסים הממוקמים בחצי האי קולה", אומר העיתונאי הדני, "ניתן גם למצוא שם את היכולות הקונבנציונליות של הרוסים, את חיל האוויר, את הצוללות ואת הצי הרוסי שממוקם במורמנסק (העיר הגדולה ביותר בכל מדינות האזור הארקטי, ד"ס). כוחות אלו חשובים לרוסים לא רק בהקשר הארקטי. כלי שיט יכולים לצאת משם לאוקיינוס האטלנטי ומשם לשאר העולם, ואכן כבר יצאה משם תגבורת לכיוון אוקראינה כבר בתחילת הקרבות". בראום אומר שבהקשר האוקראיני, אי אפשר להתעלם מסוגיית הנשק הלא קונבנציונלי שנמצא בידי מוסקבה. "אחת הסיבות לכך שהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן סירב לסייע לאוקראינה בנשק כבד הוא האיום בסכסוך גרעיני עם רוסיה", אומר בראום. "המרחק הקצר ביותר עבור טיל מרוסיה לניו יורק הוא דרך האזור הארקטי".

מרטין בראום. צילום: Klaus Holsting

האיום הזה בדיוק הוא הסיבה לכך שבצפון גרינלנד שוכן בסיס חיל החלל האמריקאי "תולה" שנועד להגן על ארה"ב מטילים בליסטיים בין-יבשתיים. "זהו בסיס חשוב מאוד", אומר בראום, "המכ"ם שממוקם בבסיס אמור לגלות טילים המשוגרים מרוסיה, מסין או מאיראן בזמן שיספיק לאמריקאים להגיב ולהתריע". בראום מוסיף שלאחרונה יש טענות שהאמריקאים מתכננים להשקיע ולשדרג את הבסיס ושהם עורכים תרגילים צבאיים בגרינלנד בגלל "איומים חדשים וגדלים על ארה"ב מהצפון", מה שהופך את גרינלנד ובסיס "תולה" לנכס אמריקאי חשוב עוד יותר.

בנוסף למתח הצבאי בין ארה"ב לרוסיה, גם סין, שאיננה מדינה ארקטית, משקיעה יותר באזור בשנים האחרונות. בייג'ין, למשל, היא שותפה חשובה של רוסיה בפיתוח נתיב השיט הצפוני ובפרויקטים של הפקת גז באזור. כך, ככל שהיציבות העולמית מתערערת וככל שהמתח בין מזרח למערב גואה, הופך האזור שנחשב בעבר לפריפריה קפואה ונידחת, לחשוב יותר עבור שלום העולם החופשי. העניין האמריקאי בגרינלנד הגיע לשיא באוגוסט 2019, אז הציע הנשיא דונלד טראמפ לרכוש את האי הדני. שרת החוץ של גרינלנד, אנה לונה באגר, השיבה לו: "אנחנו פתוחים לעסקים, אבל אנחנו לא עומדים למכירה".

אבל גרינלנד היא לא רק כלי על לוח השחמט של העימות המתפתח בין ארה"ב לבין רוסיה. מדובר באי הגדול ביותר בעולם. רוב שטחו מכוסה בקרח ו-57 אלף התושבים שגרים בו חיים באזור החוף שבדרום-מערב האי. כ-90% מהאוכלוסייה בגרינלנד הם אינואיטים, אוכלוסייה ילידית המורכבת מצאצאיהם של מתיישבים שהגיעו מאלסקה לפני כ-800 שנה. במהלך האלף הקודם חיו בגרינלנד תרבויות ילידיות לצד מתיישבים סקנדינביים מאיסלנד ונורווגיה. במאה ה-19 היתה גרינלנד מושבה דנית, ב-1953 היא הפכה לחלק מהממלכה הדנית וב-1979 קיבלה אוטונומיה. ב-2009 הורחבה האוטונומיה וגרינלנד מתנהלת כיום בצורה עצמאית למדי. "לגרינלנד יש פרלמנט וממשלה משלה", אומר בראום, "הם מחוקקים חוקים, גובים מסים ומנהלים את בתי הספר ובתי החולים שלהם.

השפה הגרינלנדית היא השפה הרשמית באי הדני ורוב תושביו תומכים בעצמאות, חזון ששתי המפלגות הפוליטיות המרכזיות באי שותפות לו. עם זאת, הקשר עם מדינת האם חשוב מאוד, בייחוד בהיבט הכלכלי – כ-50% מהתקציב של גרינלנד הם סובסידיה מדנמרק. בראום אומר שלפעמים הוא תוהה איך גרינלנד מצליחה לתפקד. "יש שם 72 יישובים", הוא אומר, "ואף יישוב לא מחובר לאחר בכביש או במסילת ברזל. כל התנועה היא דרך הים או האוויר. יש אתגרים לוגיסטיים ענקיים ובכל זאת, החיים שם נוחים", אומר העיתונאי הדני. "יש שם מדינה מתפקדת, מערכות בריאות וחינוך כמו במדינות הנורדיות ויש תחושה שהדרך לעצמאות היא בלתי ניתנת לעצירה או מניעה, אם כי אנחנו לא יודעים איך זה ייגמר".

עד שהעצמאות מדנמרק תגיע, תושבי גרינלנד מיוצגים על ידי שני נציגים בפרלמנט בקופנהגן. אחת מהן היא איה חמניץ. "המפלגה שלנו, "אִינוּאִיט אָטׇקָטִיגִיט" ("מפלגת העם", המפלגה הסוציאל-דמוקרטית-בדלנית השלטת בגרינלנד, ד"ס), הוקמה כדי שגרינלנד תהיה עצמאית", אומרת חמניץ ל"הארץ", "אנחנו רואים את העצמאות כעניין פוליטי וכעניין כלכלי. זו המטרה הסופית, אבל יש צעדים רבים שקודמים למימושה. אנחנו צריכים לקחת אחריות על המדינה כולה, לדאוג שהכלכלה תהיה חזקה ולדאוג לחינוך טוב. אלו עמודי התווך החשובים".

ואכן, לצד החתירה לעצמאות, אתגריה של החברה בגרינלנד הם רבים. תופעות חברתיות קשות כמו התאבדויות של צעירים, אלכוהוליזם ומשפחות שאינן מתפקדות ושבתוכן יש תופעות של ניצול מיני נפוצות במדינה. "זה קשור לעובדה שהיינו מושבה", אומרת חמניץ בהתייחסה לסיבות לבעיות החברתיות בגרינלנד , "ניסו לשנות אותנו מאוד מהר וזה גרם לטראומה להרבה מאוד אנשים. אבל השאלה היא לא מדוע זה קרה אלא מה יש לעשות עכשיו. יש כאן הרבה בעיות חברתיות ואסור להתייחס אליהן כעובדה שלא ניתן לשנות אותה. אנחנו מנסים לגרום לשינוי, צריך להכיר בזה, לטפל בזה ולא להעלים את זה". חמניץ היא בעלת ניסיון בקידום זכויות ילדים וניהול מערכות רווחה. היא באה מהשטח ומכירה את הצרכים של החברה בגרינלנד, ולדבריה למרות הבעיות גרינלנד היא מקום שטוב לחיות בו. "לרוב האנשים, החיים בגרינלנד מצוינים", היא אומרת.

איה חמניץ

"יש כאן טבע מדהים, איכות חיים ותרבות ותיקה שמשולבת בחברה מודרנית. מבחינה תרבותית, גרינלנד היא סיפור הצלחה. 90% מהאוכלוסייה דוברים את השפה הגרינלנדית שהצלחנו לשמר ולפתח יחד עם התרבות שלנו", אומר חמניץ. "יש כאן יזמים, מעצבים ואמנים צעירים שמשמרים את התרבות ומסתובבים עם כתובות קעקוע בגרינלנדית וזה נהדר לראות חברה שמאותגרת על ידי הצעירים. יש עכשיו התמקדות בשיח הדה-קולוניזציה ומה צריך לקחת מההיסטוריה שלנו ומהקשר עם דנמרק. זאת חברה גאה ודינמית. אנחנו מאתגרים זה את זה. זה קשה, אבל הכרחי. ממש כמו תנועות בעולם כמו 'חיי שחורים חשובים' (Black Lives Matter) או MeToo, גם כאן יש אתגר לשיטה הקיימת, אתגר קשה אבל בריא והכרחי".

למרות החשיבות של הדיון התרבותי והסטטוס הפוליטי של גרינלנד, יש מרכיב אחד, בסיסי יותר ואולי גם דחוף יותר, שעומד על הפרק בכל המדינות הארקטיות. עליית הטמפרטורות באזור גורמת לשינויים דרמטיים שמשנים את חייהם של ארבע מיליון בני אדם שחיים בין מורמנסק שברוסיה, דרך הערים והעיירות שבצפון פינלנד, שוודיה ונורווגיה ועד היישובים הקטנים של צפון קנדה ואלסקה.

שינויי האקלים מייצרים סכנות אבל גם הזדמנויות. חמניץ מספרת שמצד אחד, דייגים גרינלנדים יכולים לדוג עכשיו דגים כמו מקרל וטונה שלא היו באזור קודם לכן. כמו כן, ישנן גם אפשרויות חדשות לכריית מינרלים ומחצבים. מצד שני, מזחלות הכלבים בצפון נמצאות בסכנת היעלמות והכחדה. "אנחנו רגילים להתרגל", אומרת חמניץ, "אבל צריך פה גם אחריות גלובלית, אנחנו לא פולטים הרבה (גזי חממה), אבל שינויי האקלים משפיעים עלינו מאוד וההפשרה של שכבת הקרח היבשתית שלנו משפיעה על שאר העולם".

המשפט האחרון של המחוקקת מגרילנד שווה תשומת לב מיוחדת, גם מצד מי שלא מתעניין במיוחד בחבל הארץ הצפוני. "הטמפרטורה הממוצעת של האזור הארקטי עולה בקצב של פי שלושה יותר משאר העולם. יש אפילו מחקר חדש שמדבר על פי ארבעה", אומר פרופ' קים הולמן, יועץ בכיר של המכון הפולארי הנורווגי, "בסבָאלְבָּרְד (קבוצת איים הממוקמת בין נורווגיה לקוטב הצפוני, ד"ס) אנחנו רואים ב-30 השנים האחרונות שממוצע הטמפרטורות בחורף עלה בעשר מעלות".

הולמן חי בסבאלברד עשר שנים וחוקר את האזור הארקטי במשך כמה עשורים. כיום הוא חי בעיר טרומסו שבצפון נורווגיה וממשיך לחקור את האקלים המשתנה של האזור הארקטי. "כשרק התחלתי לחקור בסבאלברד נרשמו טמפרטורות של 30 מעלות מתחת לאפס במשך שבועות רצופים, אבל בעשור האחרון גם 20 מעלות מתחת לאפס נחשב לדבר נדיר. האזור הארקטי שונה מאוד ממה שהיה פעם".

לפי הולמן, הסיבה המרכזית לשינוי החריג בקצב ההתחממות של האזור הארקטי קשורה ל"אפקט אלבדו", היחס בין כמות הקרינה המוחזרת משטח לכמות שפגעה בו. כאשר אזור מכוסה בשלג ובקרח הקרקע לבנה, וכאשר השלג והקרח מפשירים הקרקע כהה יותר וקולטת יותר קרני שמש וכך מואץ תהליך החימום. בחודשי החורף לא זורחת בכלל שמש באזור הארקטי, אבל הוא בכל זאת מתחמם משום שהחום והאנרגיה מגיעים אליו מהאוקיינוס. זוהי תוצאה של הפשרת קרח הים, שכבת קרח הנוצרת מעל המים באזורי הקטבים. כשהקרח כיסה את המים הוא שימש כשכבת בידוד המפרידה בין חום האוקיינוס לאטמוספירה, אבל כיום המים חשופים ומעבירים אנרגיה רבה יותר.

החוקר הנורווגי מסביר שמדובר בשינויים דרמטיים. לדבריו, בסבאלברד הקרחונים נמסים בעובי של עד שני מטר בשנה והנוף באזור משתנה לגמרי. "אני מכיר קרחונים שקטנים בשניים או שלושה קילומטרים ממה שהיו", אומר הולמן. "איים חדשים מופיעים, השלג נמס מוקדם יותר באביב, מערכת אקולוגית שלמה נאבקת כדי להמשיך להתקיים – מפלנקטון ועד לווייתנים, ציפורים וצמחייה".

גם בני האדם מושפעים מהמצב האקלימי החדש, מסביר הולמן. " מבנים נהרסים בגלל מפולות שלגים ותושבים רבים נאלצים להעתיק את מקומות מגוריהם", הוא אומר ומוסיף שהמכון שהוא עובד בו הוציא בקיץ האחרון משלחת מדעית לקוטב הצפוני שבניגוד לעבר הגיעה בקלות לאזור. מה שהיה פעם מכוסה בשכבת קרח ימית בעובי של ארבעה מטרים הוא היום הוא קרח בעובי של עד מטר אחד ולכן יש מעברים פתוחים. "ההסבר הקוהרנטי היחידי למה שאנחנו רואים ב-40 השנים האחרונות", מסכם הולמן, "הוא שינויי אקלים שנגרמים על ידי בני האדם". לדבריו, השינויים שמתרחשים באזור הארקטי הם תוצאה של פליטות גזי חממה באזורים אחרים של העולם. אלא שמה שקורה באזור הארקטי לא נשאר בו ומשפיע על שאר העולם.

"אם המערכת האקולוגית של האזור הארקטי תיעלם, ייעלמו מן העולם כמה דברים", אומר החוקר הנורווגי ומצביע על האפשרות שדוב הקוטב, סמל איקוני של האזור, עלול שלא לשרוד את משבר האקלים. "העולם הוא מקום לא צפוי ואנחנו צריכים ודאות ולכן זקוקים למגוון. אי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד ומגוון ביולוגי ואנושי חשובים", אומר הולמן. "כמו שחשוב שהנגב או שחצי האי סיני יהיו שם, כך חשוב שהאזור הארקטי יהיה שם, זה פשוט עניין של הישרדות".

מה שקורה באזור הארקטי לא נשאר באזור הארקטי, מדגיש הולמן, וגם ישראל ושכנותיה באזור יושפעו מהשינויים שמתרחשים במרחק של יותר מ-7,000 ק"מ מהן. "הפשרת הקרחונים תעלה את גובה פני המים – גם בים התיכון", אומר החוקר הנורווגי. "קטסטרופות במקומות כמו הדלתא של הנילוס יורגשו בכל האזור. עשרה מיליון אנשים פשוט יתחילו לנדוד. דפוסי נדידה של ציפורים ישתנו, זרם הסילון באירופה ישתנה ויביא לפחות גשם בחורף, נהרות כמו הירדן והפרת יקבלו פחות מים והסכסוכים בסוריה, טורקיה ועיראק, שמושפעים מנושא המים, יחמירו. מצד שני יירד יותר גשם בצפון אירופה ופחות בדרום היבשת – דבר שעשוי להביא למתיחות בין הצפון לדרום".

"כשלוקחים את הגלובוס ומסתכלים עליו מלמעלה רואים פתאום חלק מהעולם שלא חשבו עליו הרבה בעבר", אומר העיתונאי הדני בראום ומציע מבט חדש על האזור ועל העולם, "אי אפשר להמשיך להסתכל על העולם ולהבין אותו רק מהפרספקטיבה שלנו. האזור הארקטי הוא אולי האזור הדינמי ביותר בעולם מבחינה פוליטית, כלכלית ואקלימית. האנשים שחיים בו הם חלק מהשינויים הללו והם גם שולטים בהם. אם רוצים שהחלק הזה של כדור הארץ יתפתח בצורה קונסטרוקטיבית צריך להכיר בכך שחיים שם אנשים שאינם כפי שדמיינו אותם בעבר. הם אנשים רגילים, עם זכויות, חלומות ושאיפות וכך צריך להתייחס אליהם ולאזור שהם חיים בו".

שוודיה היתה אמורה להפוך לחברה ללא מזומן. האם היא משנה כיוון?

אחרי שהתפרסמה כמדינה שכנראה תהפוך למקום הראשון בעולם שמבטל את השימוש בכסף מזומן, שוודיה מגלה שזה לא כל כך פשוט.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-09-29/ty-article/.highlight/00000183-8902-d06a-a3e7-b9c390690000

מי שעוקב אחר העיתונות הכלכלית העולמית בשנים האחרונות יכול להתרשם ששוודיה מובילה את הטרנד העולמי ועומדת להיות הראשונה שתהפוך ל"חברה נטולת מזומן" (Cashless Society). ובאמת, השימוש במזומן בשוודיה הופך לנדיר למדי, והמדינה עומדת בחזית ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת את המגמה הזאת. חברות שוודיות כמו Klarna,‏ Zettle ו–Trusltly פיתחו בשנים האחרונות שיטות תשלום נוחות ובטוחות בכרטיסים מגנטיים וביישומונים, ובתי עסק רבים כבר אינם מקבלים כלל מזומן.

גם הבנקים המסחריים נפרדים מהמזומן, והמדינה אף שוקלת להכניס לשימוש אמצעי תשלום דיגיטלי — הקְרוֹנָה האלקטרונית — שתונפק על ידי הבנק השוודי המרכזי (להבדיל ממטבעות וירטואליים שפועלים שלא תחת בנק מרכזי). ביוני האחרון התארח סטפן אינגבס, נגיד הבנק המרכזי, בכנס של בנק ישראל וסיפר על הצניחה בשימוש במזומן: ב–2010 כ–40% מעסקאות הקנייה בשוודיה נעשו במזומן, ב–2016 זה ירד לכ–15%, ועכשיו עומד שיעור השימוש במזומן על פחות מ–10%.

אלא שמתברר שאפילו בשוודיה לא עומדים לבטל בקרוב את השימוש במטבעות ובשטרות. למעשה, הבנק השוודי המרכזי אינו ממהר להיפטר מהמכונות להדפסת כסף. "מזומן הוא עוגן מוניטרי", אמר הנגיד. "המזומן זמין לכולם ויכול להיות מוחלף ביחס של אחד לאחד בכסף של בנק מסחרי". כלומר, המזומן שהמדינה מנפיקה יוצר עבור רבים תחושת ביטחון. חברות ובנקים פרטיים אמנם מפתחים אמצעי תשלום חליפיים, אבל לפי הנגיד השוודי, בנקים מרכזיים חייבים להתחיל להשתתף בעיצוב שוק התשלומים העתידי, אחרת הציבור עלול לאבד את האמון בכסף עצמו ובשיטה המוניטרית כולה.

וזה לא רק עניין האמון. ארגון בשם "מרד המזומן" פועל בשוודיה בשנים האחרונות על מנת להבטיח את המשך השימוש במזומן במדינה. בניגוד למה שניתן היה לחשוד, מאחורי הארגון לא עומדים מעלימי מס ומלביני הון. "מרד המזומן" מייצג אנשים שאינם מעוניינים או שאינם מסוגלים להחליף את המזומן באמצעי תשלום אחרים: בעלי מוגבלויות שונות, חלק מהאוכלוסייה המבוגרת, ארגונים התנדבותיים עם קופות קטנות וצרכנים שאינם מרגישים בטוחים עם כרטיסי אשראי ויישומונים. בחברה דמוקרטית, טוענים אנשי "מרד המזומן", לכל אדם יש הזכות לבחור אמצעי תשלום שנוח לו — כולל האמצעי הפשוט ביותר.

בארגון מסבירים שגם לבעלי עסקים יש עניין בקיומם של מטבעות ושטרות. "כשאתם מוותרים על המזומן, החברה השוודית הופכת לפגיעה יותר", נכתב בכרוז המופץ לבעלי עסקים. "אם הפסקת חשמל, מזג אוויר סוער או מעצמה זרה יפילו את מערכות התשלומים הבנקאיות הדיגיטליות, הלקוחות לא יוכלו לקנות אצלכם יותר". זהו איננו תסריט בדיוני. בימים של משבר אקלים ומתקפות סייבר, יציבותה של התשתית האלקטרונית ביבשת כבר איננה מובנת מאליה.

ועדה ממשלתית בשוודיה בוחנת בימים אלה את שוק אמצעי התשלום במדינה ואמורה להגיש את מסקנותיה בתוך חצי שנה. לדברי בכיר בוועדה, נשקלים שם גם צעדים כמו עיגון החובה לכבד מזומן בחקיקה. כלומר, בהחלט ייתכן ששוודיה — זו שהיתה בין הראשונות באירופה לעשות שימוש בכסף נייר עוד במאה ה–17 — תחליט להאט במעט את הדהירה לכיוון חברה נטולת מזומנים ותהפוך ל"מדינת סף" — כזאת שיכולה לוותר על המזומן, אך בוחרת לא לעשות זאת.

Far Right Rising, Russia, Electricity Prices and Climate Change: What to Know About Today's Swedish Election

With 1.3 million voters under the age of 30, these are the new leaders of the younger generation in Swedish politics

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/2022-09-11/ty-article-magazine/.highlight/far-right-rising-russia-and-greta-what-to-know-about-todays-swedish-election/00000183-2b80-d7b2-abdf-abf7add50000

As the Swedish general election approaches, two issues are coming into focus. One is how difficult it will be to form a stable government after the election. Since the early summer, polls have been indicating that the two blocs representing the two possible government alternatives are having difficulty mobilizing a clear majority. They are alternating in the polls once every few weeks, unable to consolidate a clear advantage over one another and they are finding it hard to formulate a coherent message within the blocs themselves.

This is nothing new – after the previous election in 2018, the Social Democratic Party took 129 days to form a government and even after it was formed, it had trouble obtaining a parliamentary majority on the critical votes.

The second issue is the expected increase in the influence of the Sweden Democrats, the right-wing party that is considered by many to be populist and extremist (although it considers itself nationalist and conservative). In the past, the party was boycotted by the entire political spectrum and was not a candidate to join any coalition. This time, due to a change in approach by two of the traditional right-wing parties, it has become an integral part of the right-wing bloc.Open gallery view

The latest polls show that the Sweden Democrats is the country’s second-largest party, with over 20 percent of voters supporting it, at the expense of the Moderate Party, which has traditionally been considered the right-wing alternative for governing Sweden. According to the surveys, the largest party – with about 30 percent supporting it – remains the Social Democratic Party, headed by Magdalena Andersson, the current prime minster.

The composition of the two political blocs has changed in recent years, and has consolidated largely surrounding the attitude toward the Sweden Democrats. On the right a coalition is forming led by the Moderate Party and the Christian Democrats, with the support of the small Liberal Party and the Sweden Democrats, which despite its size is not seen as a ruling party but rather as an outside supporter.

On the left the Social Democratic Party is leading a very unstable coalition that is supported by the Green Party, the right wing-liberal Center Party and the Left Party, formerly the Communist Party. The election will be held on Sunday, September 11, and the expectation is that over 80 percent of the 7,772,120 Swedes with the right to vote will participate. About 1.3 million of them are under the age of 30, and almost 440,000 of them will be voting for the first time – more than in any other election campaign in Swedish history.

Romina Pourmokhtari, 26, Photo: Hamid Ershad Sarabi

Where did you grow up? Where do you live now?
“I grew up in Sundbyberg outside of Stockholm and still live there but in another part of the town."
What’s your family background?
“My parents immigrated to Sweden from Iran before I was born. My father got a degree in engineering and my mother in dentistry.”
How old were you when you entered politics?
“I joined Liberal Youth of Sweden in 2013 when I was 17 years old.”
What are your main political fields of interest?
“Education, combating climate change and feminism are my main fields of interest in politics. I strive to create a freer world where personal freedom is defended and expanded, and I believe that these subjects are important for achieving this.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“Right now I am a candidate for Parliament in Sweden. If I get elected on September 11th, I will have reached a big goal of mine. I want to continue my work there and a dream job would be a minister of education or culture.”
Who are your political idols and influences?
“I am very inspired by former LUF president as well as former minister of EU and democracy Birgitta Ohlsson. Her work for feminism and world-wide equality is inspiring to follow.”
What are your hobbies?
“Politics is a 24/7 business, especially during an election. But the few hours I am free I frequently visit soccer games for my favorite team (AIK), read books and walk my dog.”
What’s your living situation?

“I live with my dog Laban and my boyfriend Fredrik".

Like the young voters, some of the candidates for parliament are in their 20s. The younger generation in Swedish politics has recently been attracting attention outside of the country because Sweden traditionally plays a larger role in European politics than its relative size (a population of about 10 million). It is one of the most important countries in European Union institutions, it is expected to join NATO after 200 years of avoiding military alliances, it is one of the only European countries that still maintains the character of a social-democratic welfare state and it is accustomed to starring in international headlines in connection to many issues, from its policy of absorbing asylum seekers to its unique handling of the COVID-19 crisis.

Romina Pourmokhtari is the chairwoman of the Liberal Party’s youth league and a candidate for Parliament. One of the country’s most popular daily newspapers recently chose her as the most influential Swede under the age of 30. “Crime in Sweden is at the center of the public debate in this election campaign, as well as integration issues and the energy crisis that is causing a large increase in electricity prices,” she tells Haaretz at the offices of the youth league in Stockholm. “If we were to set the agenda, we would want to talk more about education and schools.” Pourmokhtari claims that there is a difference between the agenda of younger and older voters. “Young people are interested in questions concerning their lives – the climate crisis, rights of the LGBT community, issues related to the body such as the right to abortion, and of course also economic questions such as taxes, work and unemployment.”

The distinction between issues that interest older voters and those that interest younger ones is very clear in the election campaign. In recent years there has been a rise in violent crime by organized crime gangs, particularly in areas suffering from unemployment, poverty and segregation. The number of serious shooting incidents where innocent bystanders were also hurt have made the issue central to the campaign. Because of the war in Ukraine, electricity costs has become a main issue as well.

Meanwhile, the issue of climate change seems to have taken a back seat. Last Friday, the world's best-known climate activist, Greta Thunberg, took part in a "Fridays for Future" protest in Stockholm. She was quoted as saying: "The climate crisis has been more or less ignored in this election campaign. At best it’s been reduced to an issue about energy. So we have a lot to do."

“The problem of organized crime and the terrible shooting incidents we’re seeing now are causing a kind of doomsday feeling in the public debate and in the media,' says Pourmokhtari. 'The other issues on the agenda are wallet issues – the increase in electricity and fuel prices as a result of the energy crisis. These are questions that look like domestic issues, but they are international issues too,” says Christopher Lindvall, 26, one of the leaders of the Social Democratic Party’s youth league, the head of its international committee and a candidate for Parliament.

“Many questions that the younger generation is interested in are now filtered through the main issues that the parties are dealing with. For example, many young people are now in favor of nuclear power because they think that’s the way to get energy and move away from fossil fuels.

Christopher Lindvall. Photo: Emil Nordfjell, SSU


Where did you grow up? Where do you live now?
“Järfälla, northwest of Stockholm.”
What’s your family background?
“I’m from a working-class background; my father works in a storage factory and my mother retired early.”
How old were you when you entered politics?
“I joined the Swedish Social Democratic Youth League in 2013, and have been a member of the Järfälla municipality parliament since 2018.”
What are your main political fields of interest?
“My main political fields of interest are international issues, defence issues and welfare.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“I am running for Parliament now, so that is my aim.”
Who are your political idols and influences?
“Former foreign ministers Anna Lindh and Margot Wallström.”
What are your hobbies?
“Being out and about in the nature! I also like to read whenever I do have the time.”
What’s your living situation?
“I live with my girlfriend".

“As far as the general sense of security is concerned, this is of interest to both the older and the younger voters. I myself felt it last week when I came back home from a meeting in the city center late at night – there were shootings right outside my window two nights in a row. These are problems that can happen everywhere to almost everyone, and they’re related to segregation and a class society that has become much more present in recent years. This happened because the government in Sweden has recently withdrawn from many areas and left them to the private sector,” he says. As a result of various reforms in Sweden, the authorities still fund universal healthcare and education, but in some cases, private companies are the ones providing the services.

“Both in the case of health care and education, we waste a lot of our tax money by funding private schools and clinics,” Lindvall continues. “Now the schools in many areas lack funding and professional teachers. Education is the best way to achieve social mobility. I myself come from a working-class family, and with a good education I got the opportunity to go to university. There is also a clear link between crime and poor school results. Segregation in housing is also important. The wealthier local authorities do not build cheap housing for rent, so immigrants are forced to live in segregated areas.”

Lindvall is well aware of the fact that his party has been in power for the past eight years and that it will be hard to convince voters that it is not largely responsible for the situation he describes. When we meet in the cafe of one of the Swedish labor movement’s educational centers, he explains that the Social Democratic Party was forced to be pragmatists and to compromise on many issues. According to Lindvall, the situation would be worse if the right were in power. He hopes that his party will be able to govern in Sweden even after the election, with the support of various parties, on the right and the left, each of which will support legislation on various issues.

There is, however, one party he’s not willing to cooperate with. “My red line is the Swedish Democrats. This is an immature party that has proven time and time again that they have neo-Nazi members and people who praise [Russian President] Vladimir Putin. For me, they are off limits.”

‘Unjustified prejudice’

Tobias Andersson, also 26, is a member of the Swedish Democrats and the Chairman of the Young Swedes SDU since 2015. He is used to hearing things of this nature about his party and is familiar with the argument that many of those who started it in the late 1980s were right-wing extremists, racists with fascistic tendencies, and he is used to hearing that his party has Nazi roots. “Some of my opponents tried to put the weight of the past on me,” he says in a conversation the Parliament building. “But I was born in 1996 and joined the party in 2012. I have no opinion about what the founders of the party did before they founded it in 1988. From what I’ve read, many of those people were terrible people, but when it comes to our policy, almost from the start there were almost no such issues. There are things that I’m glad we changed, but in general, our policy is far less extreme than the way it is portrayed. Occasionally we still find extremists in our party, we have a responsibility to keep them out and I’m proud that we’re doing so.”Open gallery view

Andersson has been a member of Parliament since the previous elections. He is a member of the party leadership and heads its youth league. He claims that the prejudice against the Swedish Democrats is unjustified. “If a racist sits in the basement of his parents’ home and hears from the media, from his friends and from his teacher that we’re a racist party, it seems to me a rational decision to join us. I’m not saying we’re not at all to blame, but maybe the need of our opponents to portray us as racists doesn’t help us to keep the racists out of the party.”

Regardless of the question of racism among Swedish Democrats members, there are certain aspects of the party’s activities that are more characteristic of a centrist party and could explain its increased strength in the polls. Andersson claims that when it comes to welfare issues, they are in the center of the political map, somewhat more to the left when it comes to the job market and somewhat more to the right regarding financial issues such as lowering taxes. He believes that he problem is that the system is falling apart. “We pay some of the highest taxes in the world, but many people feel that their children have to register for a private school in order to provide them with a good education. With all those taxes, we still spend little on the police and the crime level is high. How did we get to this situation?”

Tobias Andersson

Where did you grow up? Where do you live now?
“Outside of Skövde in the countryside. I now own an apartment in Skövde and in Stockholm I stay at an apartment provided by the Parliament.”
What’s your family background?
“Working class from rural areas.”
How old were you when you entered politics?
“16 years old.”
What are your main political fields of interest?
“Judicial policies and civil society issues.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“I aim to help strengthen my party and do my best to make Sweden a better country, where that leads the future will tell.”
Who are your political idols and influences?
“Never truly had any, I’m not driven in that way.”
What are your hobbies?
“Training, hunting, cooking, eating and drinking.”
What’s your living situation?
“I am officially single at the moment, so I can focus on the election campaign 100 percent".

For Andersson, crime in Sweden is related to the economy, but also to the immigration policy. He thinks that immigration has created cultural clashes: “We warned that that’s what would happen. If people from a certain part of the world were unable to live in peace for 1,400 years, they won’t start to do so when they arrive in Sweden either. These are conflicts that were imported into Sweden. There’s also the socioeconomic component that has worsened due to mass immigration. There are about 700,000 people who come from immigrant families, who are incapable of supporting themselves and live at society’s expense. That has contributed to a poor socioeconomic situation in certain areas, which leads to crime.”

‘A different Sweden’

As opposed to Andersson, for whom issues of law and order are at the top of the agenda, Aida Badeli, 26, head of the Green Party’s youth league and a candidate for Parliament, claims that nothing is currently more important than the climate issue. “We’re emphasizing the reduction of carbon emissions, but also issues of social justice, economic justice and a war against racism. The conservatives in Sweden have taken control of the agenda, but we have to show the young Swedes and the rest of the country that we believe in a different Sweden, one in which there are equal rights for all and a responsibility to reduce the emissions here in Sweden as well, not only in other countries.”

Aida Bedeli

Where did you grow up? Where do you live now?
“Gothenburg, now I live in Stockholm.”
What’s your family background?
“I was raised by a single mother.”
How old were you when you entered politics?
“15 years old.”
What are your main political fields of interest?
“Human rights.”
How far do you aim in your political career? what’s your political dream job?
“I live in the moment. I have no aim in my political career, I just want to make the world a better place.”
Who are your political idols and influences?
“My uncle and Olaf Palme.”
What are your hobbies?
“Netflix and hanging out with friends.”
What’s your living situation?
“I live with my boyfriend".

Like most of those running in the Swedish election, Badeli believes in the Swedish welfare model even though her party focuses on the climate crisis. “I’m trying to push my party leftward so we’ll talk more about social justice,” she says. “We see that in Sweden, the social disparities are growing. Many young people don’t finish school, the health care system is not longer good enough, and young Swedes, mainly young men, are murdering one another due to poverty and lack of justice.

“There are children who don’t have enough food at home. Although it’s not poverty like in Africa, it’s poverty that we haven’t seen here for a long time. The welfare state must be stronger, I don’t believe that the free market will take care of the needy. The government must do that and increase the budgets that haven’t increased since the 1990s.”

Badeli proposes higher taxes for the top 1% of the wealthy in order to pay for the increase in budgets and finance the cost of joining NATO. Although she and her party were initially opposed to joining NATO, almost nobody in the election campaign is discussing the topic, which only a few weeks ago was the most talked-about issue in the country. Foreign policy, as important as it may be, is simply not on the agenda.

However, the young candidates certainly have something to say on the subject. Pourmokhtari, of the Liberal Party, is opposed to Swedish neutrality, which came to an end with the decision to join NATO, and is proud of the fact that her party has been advocating this change for over 20 years. “There’s good and bad in the world,” she say. “Joining NATO is part of international solidarity and Swedish values – it’s our responsibility as a free democracy.”

Lindvall, of the Social Democratic Party, says that the war in Ukraine was a decisive factor in his party’s position on NATO. “There is now a general trend of return of authoritarian governments that are more aggressive, expansionist and nationalist, such as Russia and China. And when democracy is threatened, it is important that democracies work together. I wasn’t happy with the decision to join NATO [which was the result of a radical policy change by the leadership of the Social Democratic Party in the face of internal opposition], but now that it’s done, it’s important that we work within it and be a clear voice for disarmament together with other Nordic countries,” he says.

The Sweden Democrats were also opposed to joining NATO at the start, but changed their position after Russia’s invasion of Ukraine. Andersson says that their position was always nationalist, in favor of sovereignty and rejecting intervention by groups such as the European Union. With the situation that has been created with the war in Ukraine, he says, it was natural for them to examine public opinion. After listening to it, they tended to favor joining.

Badeli, leader of the Green Party’s youth league, is aware that for most of the voters, this election will be decided based on issues such as the prices of energy, fuel and food. In spite of that, she sees a bigger picture. “The most important thing is planet Earth,” she says. “We must have a place to live, it’s a question of survival. But it’s also important for us to have social justice. We care about the planet but no less than that, we care about the human beings living on it.”

הדור הצעיר של הפוליטיקה השוודית מסתער על הפרלמנט

חלק מהמועמדים בבחירות שמתקיימות היום נמצאים בשנות העשרים לחייהם. הם מציפים סוגיות מפתח שעשויות להכריע את ההצבעה, בהן המצב הכלכלי ומשבר האקלים. הפערים בין הדור הצעיר למבוגרים מעולם לא באו לידי ביטוי באופן ברור כל כך.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2022-09-11/ty-article-magazine/.highlight/00000183-1cad-d11f-a1e3-5efd2c1c0000

ככל שהבחירות הכלליות בשוודיה מתקרבות, שתי מגמות הולכות ונהיות ברורות יותר. האחת היא הקושי המסתמן בהרכבת ממשלה יציבה לאחר הבחירות. מאז תחילת הקיץ הסקרים מראים ששני הגושים המהווים את שתי האלטרנטיביות השלטוניות האפשריות מתקשים לגייס רוב ברור. הם מתחלפים ביניהם בהובלה בסקרים אחת לכמה שבועות, הם אינם מצליחים לגבש יתרון ברור על הגוש השני והם מתקשים לגבש מסר קוהרנטי בתוך הגושים עצמם. זוהי אינה תופעה חדשה – לאחר הבחירות הקודמות (2018) הזדקקה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ל-129 ימים להרכיב ממשלה וגם אחריהם היתה זו ממשלה שהתקשתה לגבש רוב פרלמנטרי בהצבעות קריטיות.

המגמה השנייה היא העלייה הצפויה בכוח ההשפעה של "השוודים הדמוקרטים", מפלגת הימין הנחשבת ע"י רבים לפופוליסטית וקיצונית (אם כי היא מתייחסת לעצמה כלאומית ושמרנית). בעבר המפלגה הוחרמה על ידי מפלגות מכל הקשת הפוליטית ולא היתה מועמדת להצטרפות לאף קואליציה. הפעם, בעקבות שינוי גישה של שתיים ממפלגות הימין המסורתיות, היא הפכה לחלק אינטגרלי מגוש הימין. הסקרים האחרונים מראים שהמפלגה ממצבת את עצמה כמפלגה השנייה בגודלה במדינה עם למעלה מ-20% תמיכה, על חשבונה של מפלגת "המתונים", המפלגה הנחשבת באופן מסורתי לחלופה הימנית לשלטון בשוודיה. המפלגה הגדולה ביותר על פי הסקרים היא עדיין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עם כ-30% תמיכה, שבראשה עומדת מגדלנה אנדרסון המכהנת כיום בתפקיד ראש-הממשלה.

ההרכב של שני הגושים הפוליטיים השתנה בשנים האחרונות והתגבש, במידה רבה, סביב שאלת היחס ל"שוודים הדמוקרטים". מימין מתגבשת קואליציה המובלת ע"י "המתונים" והנוצרים הדמוקרטים, בתמיכת המפלגה הליברלית הקטנה ו"השוודים הדמוקרטיים", שלמרות גודלה אינה נתפסת כמפלגת שלטון, אלא כתומכת בממשלת ימין אפשרית מבחוץ. משמאל, מובילה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קואליציה רעועה למדי הנתמכת ע"י הירוקים, מפלגת המרכז בעלת האופי הימני-ליברלי ומפלגת השמאל, הקומוניסטית לשעבר. הבחירות יערכו ביום ראשון (11 בספטמבר) והציפייה היא שלמעלה משמונים אחוזים מ-7,772,120 בעלי זכות הבחירה ישתמשו בזכותם להכריע. כמיליון ושליש מתוך בעלי זכות הבחירה הם מתחת לגיל שלושים, מתוכם כמעט 440,000 מצביעים בפעם הראשונה, יותר מכל מערכת בחירות אחרת בהיסטוריה השוודית.

כמו הבוחרים הצעירים, כך גם חלק מהמועמדים והמועמדות לפרלמנט הם בשנות העשרים לחייהם. הדור הצעיר של הפוליטיקה השוודית מושך תשומת לב בימים אלו גם מחוץ לגבולות המדינה מכיוון ששוודיה משחקת באופן מסורתי תפקיד גדול יותר בפוליטיקה האירופית מאשר גודלה היחסי (כ-10 מיליון תושבים) – היא מהמדיניות החשובות ביותר במוסדות האיחוד האירופי, היא צפויה להצטרף לנאט"ו לאחר מאתיים שנה של הימנעות מבריתות צבאיות, היא אחת המדינות היחידות באירופה שעדיין שומרות על אופי של מדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות והיא רגילה לככב בכותרות בינלאומיות בהקשרים רבים, החל ממדיניות קליטת מבקשי מקלט ועד להתמודדותה הייחודית עם משבר הקורונה.

רומינה פורמוקטארי (26) היא יושבת-הראש של המשמרת הצעירה של המפלגה הליברלית ומועמדת לפרלמנט מטעמה. לאחרונה בחר בה אחד היומונים הנפוצים במדינה לשוודית המשפיעה ביותר מתחת לגיל שלושים. "במרכז הדיון במערכת הבחירות הזו נמצאים ההתמודדות עם הפשיעה בשוודיה, אינטגרציה של מהגרים ומשבר האנרגיה שגורם לעלייה גדולה במחירי החשמל", היא אומרת בראיון ל"הארץ" שמתקיים במשרדי המשמרת הצעירה של הליברלים בסטוקהולם, "אם אנחנו היינו קובעים את סדר היום היינו רוצים לדבר יותר על חינוך ובתי-ספר". פורמוקטרי טוענת שיש הבדל בין סדר-היום של בוחרים צעירים ומבוגרים יותר. "הצעירים מעוניינים בשאלות שנוגעות לחיים שלהם – המשבר האקלימי, זכויות הקהילה הלהט"בית, סוגיות הקשורות לגוף כמו זכות להפלות וכמובן גם שאלות כלכליות כמו מיסים, עבודה ואבטלה".

רומינה פורמוקטארי. צילום:  Hamid Ershad Sarabi

רקע: הורי היגרו לשוודיה מאיראן לפני שנולדתי. אבי עשה תואר בהנדסה ואמי ברפואת שיניים. גדלתי ואני חיה גם היום בסונדיברג, בפאתי סטוקהולם.
גיל הכניסה לפוליטיקה: הצטרפתי למשמרת הצעירה של המפלגה הליברלית בגיל 17.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: חינוך, מאבק בשינוי האקלים ופמיניזם. אני שואפת ליצור עולם חופשי יותר שבו יש הגנה על חירות אישית והרחבתה, ואלו הנושאים החשובים לכך.
שאיפות פוליטיות: כרגע אני מועמדת לפרלמנט. אם אבחר זו תהיה שאיפה שהתגשמה. הייתי רוצה להמשיך את עבודתי בפרלמנט, ותפקיד החלומות שלי הוא שרת החינוך או התרבות.
דמויות השראה פוליטיות: קודמי בתפקיד מעורר השראה בעבורי וכך גם שרה לשעבר ממפלגתי, בירגיטה אולסון. העבודה שלה בתחום הפמיניזם ושוויון עוררה בי השראה ללכת בעקבותיה.
תחביבים: פוליטיקה היא עיסוק של 24/7, במיוחד בזמן בחירות. במעט השעות שאני חופשיה אני הולכת למשחקי כדורגל של הקבוצה אותה אני אוהדת AIK, אני קוראת ספרים ומטיילת עם הכלב.
מצב משפחתי נוכחי: חיה עם הכלב, לאבן, והחבר, פרדריק.

ההבדלה בין סוגיות שמעניינות בוחרים מבוגרים לאלו המעניינות בוחרים צעירים ברורה מאוד במערכת הבחירות הנוכחית. בשנים האחרונות ישנה בשוודיה עליה בפשיעה האלימה של כנופיות פשע מאורגן, במיוחד באזורים הסובלים מאבטלה, עוני וסגרגציה. מספר מקרי ירי חמורים בהם נפגעו גם חפים מפשע גרמו לנושא להיות מרכזי במערכת הבחירות. המלחמה באוקראינה גרמה לנושא נוסף, מחירי החשמל, לתפוס גם הוא מקום מרכזי. "בעיית הפשע המאורגן ותקריות הירי הרבות גורמות למעין תחושת יום-הדין בדיון הציבורי ובאמצעי התקשורת. השאלות האחרות קשורות יותר לארנק – מחירי החשמל והדלק כתוצאה ממשבר האנרגיה. אלו שאלות שנראות כמו סוגיות פנים, אבל הן גם סוגיות בינלאומיות", אומר כריסטופר לינדוואל (26), חבר הנהגת המשמרת הצעירה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ראש הוועדה הבינ"ל שלה ומועמד לפרלמנט, "הרבה שאלות שהדור הצעיר מתעניין בהן היום עוברות דרך הפילטר של הנושאים המרכזיים שהמפלגות עוסקות בהם. למשל, צעירים רבים תומכים היום בכוח גרעיני כי כך הם חושבים שנוכל להשיג אנרגיה ללא צורך בדלקים מאובנים. בכל מה שקשור לתחושת הביטחון הכללית, זו מעניינת את המבוגרים והצעירים כאחד. גם אני עצמי הרגשתי את התחושה הזו, בשבוע שעבר כששמעתי יריות מחוץ לחלון שלי במשך שני לילות ברציפות. הרבה פעמים אלו בעיות שקשורות לסגרגציה ולחברה שהפכה מעמדית יותר בשנים האחרונות. זה קרה מפני שהממשלה בשוודיה נסוגה בשנים האחרונות מתחומים רבים והשאירה אותם למגזר הפרטי. גם ברפואה וגם בחינוך אנחנו מבזבזים את כספי המיסים שלנו במימון של גורמים פרטיים בתוך מערכת הרווחה ולבתי-ספר באזורים רבים חסר מימון ומורים מקצועיים (רפורמות בשוודיה הביאו לכך שהרשויות עדיין מממנות שירותי בריאות וחינוך אוניברסליים, אך בחלק מהמקרים גורמים פרטיים הם אלו המספקים אותם, ד.ס). חינוך הוא הדרך הטובה ביותר לניעות חברתית ויש גם קשר ברור בין פשיעה לבין תוצאות גרועות בבית-הספר. גם הסגרגציה בתחום הדיור היא חשובה. הרשויות המקומיות העשירות יותר לא בונות דיור זול להשכרה ולכן מהגרים נאלצים לגור באזורים שיש בהם סגרגציה".

כריסטופר לינדוואל. צילום: Emil Nordfjell SSU

רקע: אני ממשפחת מעמד פועלים ממערב סטוקהולם. אבא עבד במפעל ואמא יצאה לפנסיה מוקדמת.
גיל הכניסה לפוליטיקה: הצטרפתי למשמרת הצעירה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ב-2013 ואני חבר מועצה מקומית בסטוקהולם מאז 2018.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: נושאים בינלאומיים, ביטחון ורווחה.
שאיפות פוליטיות: אני רץ לפרלמנט וזו המטרה שלי.
דמויות השראה פוליטיות: שרות החוץ לשעבר אנה לינד (שנרצחה בסטוקהולם ב-2003) ומרגוט וולסטרום.
תחביבים: להיות בטבע ולקרוא כשיש לי זמן.
מצב משפחתי נוכחי: חי בצפון-מערב סטוקהולם עם החברה.

לינדוואל מודע היטב לכך שהמפלגה שלו היתה בשלטון בשמונה השנים האחרונות ושקשה יהיה לשכנע בוחרים שהיא איננה אחראית במידה רבה למצב שאותו הוא מתאר. כשאנחנו נפגשים בבית-הקפה של אחד מהמרכזים החינוכיים של תנועת העבודה השוודית הוא מסביר שהסוציאל-דמוקרטים נאלצו להיות פרגמטיסטים ולהתפשר בסוגיות רבות. המצב, לפי לינדוואל, היה גרוע יותר אם הימין היה בשלטון. הוא מקווה שמפלגתו תוכל למשול בשוודיה גם אחרי הבחירות בתמיכה של מפלגות שונות, מימין ומשמאל, שיתמכו כל אחת בחקיקה בסוגיות שונות. יש, עם זאת, מפלגה אחת שהוא לא מוכן לשתף איתה פעולה. "הקו האדום שלי הוא השוודים הדמוקרטים. זאת מפלגה לא בוגרת שהוכיחה פעם אחר פעם שיש בשורותיהם חברים ניאו-נאצים ואנשים שמשבחים את וולדימיר פוטין. הם מחוץ לתחום מבחינתי". 

טוביאס אנדרסון, גם הוא בן 26, רגיל לשמוע דברים ברוח זו על מפלגתו. הוא מכיר את הטענה שרבים מאלו שהקימו אותה בסוף שנות השמונים היו אנשי ימין קיצוני, גזעניים ובעלי נטיות פשיסטיות והוא רגיל לשמוע שמפלגתו היא בעלת שורשים נאציים. "חלק מהמתנגדים שלי ניסו לשים עלי את המשקל של העבר הזה", הוא אומר בשיחה בבניין הפרלמנט, "אבל אני נולדתי ב-1996 והצטרפתי למפלגה ב-2012. אין לי דעה על מה שמייסדי המפלגה עשו לפני שהם ייסדו אותה ב-1988. ממה שקראתי, הרבה מהאנשים האלו היו אנשים נוראיים, אבל כשזה נוגע למדיניות שלנו, כמעט מתחילת הדרך, לא היו כמעט סוגיות כאלו. יש דברים שאני שמח ששינינו אבל באופן כללי, המדיניות שלנו הרבה פחות קיצונית ממה שמנסים לצייר אותה. מדי פעם אנחנו עדיין מוצאים אנשים קיצוניים במפלגה שלנו, יש לנו אחריות להרחיק אותם ואני גאה על כך שאנחנו עושים את זה". אנדרסון הוא חבר פרלמנט מאז הבחירות הקודמות, הוא חבר הנהגת המפלגה וראש המשמרת הצעירה שלה. הוא טוען שיש על השוודים הדמוקרטים דעה קדומה שאיננה מוצדקת. "אם אדם גזען יושב במרתף בית הוריו ושומע מאמצעי התקשורת, מהחברים שלו ומהמורה בביה"ס שאנחנו מפלגה גזענית", הוא אומר, "זו נראית לו בחירה רציונאלית להצטרף אלינו. אני לא אומר שאנחנו לא אשמים בכלל, אבל אולי הצורך של מתנגדינו לצייר אותנו כגזענים, לא עזר לנו להרחיק את הגזענים מהמפלגה".

בלי קשר לשאלת הגזענות בקרב חברי השוודים הדמוקרטיים, יש צדדים מסוימים בפעילות המפלגה שיכולים להצטייר יותר כמפלגת מרכז ואלו יכולים להסביר את העלייה בכוחה בסקרים. "אנחנו במרכז המפה הפוליטית כשזה נוגע לסוגיות של רווחה. קצת יותר שמאלה כשזה נוגע לשוק העבודה וקצת ימינה כשמדובר בסוגיות פיננסיות כמו הורדת מיסים. הבעיה היא שהשיטה מתפרקת. אנחנו משלמים מיסים מהגבוהים בעולם, אבל הרבה אנשים מרגישים שילדיהם צריכים להירשם לבית-ספר פרטי כדי לתת להם חינוך טוב. עם כל המיסים האלו, עדיין יש לנו הוצאה נמוכה על משטרה ורמת פשיעה גבוהה. איך הגענו למצב הזה?". בעבור אנדרסון, הפשיעה בשוודיה היא סוגיה הקשורה לכלכלה אבל גם למדיניות הגירה. הוא טוען שההגירה יצרה התנגשויות תרבותיות. "אנחנו הזהרנו שזה מה שיקרה", הוא אומר, "אם אנשים מאזור מסוים בעולם לא הצליחו לחיות בשלום במשך 1,400 שנה, הם גם לא יתחילו לעשות את זה כשיגיעו לשוודיה. אלו קונפליקטים שיובאו לשוודיה. יש גם את המרכיב החברתי-כלכלי שנעשה גרוע יותר בגלל הגירה המונית. יש כ-700 אלף אנשים שבאים מרקע של הגירה שלא מסוגלים לקיים את עצמם וחיים על חשבון החברה. זה תורם למצב חברתי-כלכלי גרוע באזורים מסוימים, מה שמוביל לפשיעה".

טוביאס אנדרסון

רקע: גדלתי במשפחה ממעמד הפועלים בפריפריה, בחיק הטבע, מחוץ לעיר סקובדה (כארבע שעות דרום-מערבית לסטוקהולם).
גיל הכניסה לפוליטיקה: 16.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: משפט וחברה אזרחית.
שאיפות פוליטיות: אני שואף לחזק את מפלגתי ולעשות את שוודיה למדינה טובה יותר. לאן זה יוביל? ימים יגידו.
דמויות השראה פוליטיות: מעולם לא היו לי כאלו. זה לא סוג המוטיבציה שלי.
תחביבים: כושר, ציד, בישול, אוכל ושתיה.
מצב משפחתי נוכחי: יש לי דירה בסקובדה ואני משתמש בדירה בסטוקהולם בתוקף תפקידי כחבר פרלמנט. אני רווק כרגע ומרוכז במאה אחוז בקמפיין.

בניגוד לאנדרסון, שמעמיד בראש סדר-היום ענייני חוק וסדר, איידה בדלי (26), מנהיגת המשמרת הצעירה של מפלגת הירוקים ומועמדת לפרלמנט מטעמה, טוענת שאין דבר חשוב יותר בימים אלו מסוגיית האקלים. "אנחנו שמים את הדגש על צמצום פליטות הפחמן, אבל גם על סוגיות של צדק חברתי, צדק כלכלי ומלחמה בגזענות. השמרנים בשוודיה השתלטו על סדר-היום, אבל אנחנו צריכים להראות לצעירים השוודים ולשאר המדינה שאנחנו מאמינים בשוודיה אחרת, כזו שיש בה זכויות שוות לכולם ואחריות להקטין את הפלטות גם כאן בשוודיה, לא רק במדינות אחרות".

כמו מרבית המתמודדים בבחירות בשוודיה, בדלי מאמינה במודל הרווחה השוודי גם כאשר מפלגתה מתרכזת במשבר האקלים. "אני מנסה לדחוף את המפלגה שלי שמאלה כדי שנדבר יותר על צדק חברתי. אנחנו רואים שבשוודיה הפערים החברתיים גדלים. צעירים רבים לא מסיימים בית-ספר, מערכת הבריאות כבר לא טובה מספיק וצעירים שוודים, בעיקר נערים צעירים, רוצחים אחד את השני על רקע עוני וחוסר צדק. יש ילדים שאין להם מספיק אוכל בבית. זה אמנם לא עוני כמו באפריקה, אבל זה עוני שלא ראינו כאן זמן רב. מדינת הרווחה צריכה להיות חזקה יותר, אני לא מאמינה שהשוק החופשי יטפל בנזקקים. המדינה צריכה לעשות את זה ולהעלות את הקצבאות שלא עלו מאז שנות התשעים". בדלי מציעה להעלות את המיסים שהאחוז העליון של בעלי ההון בשוודיה משלמים על מנת לממן את העלאת הקצבאות וגם לממן את מחיר ההצטרפות לנאט"ו. היא ומפלגתה אמנם התנגדו להצטרפות זו, אך כמעט איש במערכת הבחירות לא מדבר על נאט"ו ועל ההצטרפות השוודית שרק לפני כמה שבועות היתה הנושא המדובר ביותר במדינה. מדיניות חוץ, חשובה ככל שתהיה, פשוט אינה על סדר-היום.

איידה בדלי

רקע: נולדתי בגטבורג וגדלתי עם אם יחידנית.
גיל הכניסה לפוליטיקה: 15.
תחומי עניין פוליטיים מרכזיים: זכויות אדם.
שאיפות פוליטיות: אני חיה את הרגע. אין לי יעד בקריירה הפוליטית שלי, אני רק רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר.
דמויות השראה פוליטיות: דוד שלי ואולוף פלמה (ראש-ממשלת שוודיה לשעבר מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית שנרצח בסטוקהולם ב-1986).
תחביבים: נטפליקס ולבלות עם חברים.
מצב משפחתי נוכחי: חיה בסטוקהולם עם החבר.

עם זאת, למועמדים הצעירים בהחלט יש מה לומר בנושא. רומינה פורמוקטארי מהמפלגה הליברלית מתנגדת לניטרליות השוודית שבאה לקיצה עם ההחלטה להצטרף לנאט"ו והיא מתגאה בכך שמפלגתה מטיפה לכך כבר למעלה מעשרים שנה. "יש טוב ורע בעולם", היא אומרת, "ההצטרפות לנאט"ו היא חלק מהסולידריות הבינלאומית והערכים השוודים – זו אחריות שלנו כדמוקרטיה חופשית".

כריסטופר לינדוואל הסוציאל-דמוקרט אומר שהמלחמה באוקראינה היתה לגורם מכריע בעמדת מפלגתו. "ישנה כעת מגמה עולמית של התחזקות מדינות אוטוריטריות, אגרסיביות ולאומניות כמו רוסיה וסין וכשהדמוקרטיה מאוימת חשוב שדמוקרטיות יעבדו יחד. לא הייתי שמח עם ההחלטה להצטרף לנאט"ו (שהיתה תוצאה של שינוי מדיניות קיצוני של הנהגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אל מול התנגדות פנימית של רבים מחבריה, ד.ס), אך עכשיו כשזה נעשה חשוב שנעבוד בתוך זה ונהיה קול ברור למען פרוק נשק יחד עם מדינות נורדיות אחרות".

גם "השוודים הדמוקרטים" היו נגד ההצטרפות לנאט"ו בתחילת הדרך אך שינו את עמדתם לאחר המתקפה על אוקראינה. "העמדה שלנו היתה תמיד לאומית", אומר טוביאס אנדרסון, "אנחנו בעד סוברניות ולא רוצים התערבות של גופים כמו האיחוד האירופי. במצב שנוצר עם המתקפה נגד אוקראינה היה טבעי שנבדוק מה הציבור אומר. הקשבנו לו ובעקבות כך נטינו לטובת הצטרפות".

איידה בדלי, מנהיגת הצעירים הירוקים מודעת לכך שהבחירות האלו בעבור רוב המצביעים יוכרעו סביב סוגיות כמו מחירי האנרגיה, הדלק והמזון. למרות זאת היא רואה תמונה גדולה יותר. "הדבר הכי חשוב הוא כדור-הארץ", היא אומרת, "אנחנו חייבים שיהיה לנו מקום לחיות בו, זו שאלה של הישרדות. אבל חשוב גם שיהיה צדק חברתי. אכפת לנו מהכדור אבל לא פחות מזה, אכפת לנו מבני-האדם שחיים עליו".

הוא היה מאדריכלי ההוצאות להורג באיראן. ואז הניצולים טמנו לו מלכודת

בסוף שנות ה-80 העמידה איראן אלפי אזרחים מול כיתות יורים, במסגרת גל טיהורים אכזרי. 30 שנה אחר כך, אחד האדריכלים של מסע ההרג הזה עשה את טעות חייו: הוא המריא לביקור פרטי בשוודיה, נעצר בשדה התעופה, ואז הבין – ניצולים איראנים טמנו לו פח. כעת הם ניצבים מולו בבית המשפט, נחושים לעשות צדק היסטורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-06-29/ty-article-magazine/.highlight/00000181-af76-d786-a1a7-ff774bb70000

מנוצ'ר אשחגי לא ממש הבין מדוע הוציאו אותו מהשורה באותו היום. כמו יתר האסירים לצדו הוא יצא בעיניים מכוסות מאולם בית המשפט אווין בטהרן, לאחר הליך משפטי שנמשך דקות ספורות בלבד. כמו כולם הוא עלה על האוטובוס, אבל כשירדו ממנו בתום הנסיעה נאמר לו להמתין בצד. מתחת לכיסוי העיניים הוא יכול היה לראות את שאר האנשים. הם צורפו לאסירים מאוטובוסים נוספים שהגיעו למקום וחולקו לקבוצות של ארבעה. אלה היו הרגעים האחרונים שלהם, ואשחגי, הניצול היחיד, לא יכול לשכוח אותם.

הם עמדו בגבם לכיתת היורים, גזר הדין הוכרז בקצרה, וכמה מהם צעקו מילים אחרונות. ואז נשמעו היריות.

"אף אחד לא התחנן או הפגין חולשה", אומר אשחגי כעבור יותר מ–40 שנה, בראיון בבית קפה בסטוקהולם הסמוך לביתו. "חלקם צעקו — יחי החופש, אחרים — מוות לחומייני. אחרי סבב יריות ראשון, המפקד בדק את הגופות וירה בהן שוב בראש. פשוט ישבתי שם ובכיתי". ככל הנראה, אשחגי ניצל מההוצאה להורג משום שעדיין לא הגיע לבגרות. הוא בדיוק עמד לחגוג את יום הולדתו ה–14.

היום, בגיל 55, אשחגי זוכר את ההפגנה שהביאה למעצרו ב–1981. לדבריו, הוא בא להפגנה כדי לתמוך בדודו שהיה מתומכי מוג'אהדין ח'לק, תנועת סטודנטים ששילבה באותם ימים בין גרסה מודרנית של האיסלאם, השפעות מרקסיסטיות והתנגדות למנהיגות הדתית של אייתוללה חומייני. הוא נידון לעשר שנות מאסר, תחילה בבית הכלא אווין ולאחר מכן בגוהרדש, שם ראה רבים מחבריו לכלא מוצאים להורג. 34 שנים חלפו, אבל אשחגי לא שכח את חבריו לתא שנרצחו או את האנשים שהיו אחראים לרציחות. אחד מהם, סגנו של עוזר התובע, היה חמיד נורי. בעקבות השתלשלות אירועים בלתי־צפויה, עומד כעת נורי למשפט על מעשי הרצח הללו בבית המשפט בסטוקהולם. לטענת התובעים, בתוך שבועות אחדים בלבד אספו נורי ועמיתיו אלפי אסירים פוליטיים, העמידו אותם למשפטים מבוימים וגזרו עליהם גזרי דין מוות מהירים.

תמונות הקורבנות מוצגות בהפגנה מחוץ לכותלי בית המשפט בסטוקהולם. איראן מאיימת כעת להוציא להורג רופא שוודי. צילום: דיויד סטברו

סוף־סוף זכה מנוצ'ר אשחגי, שהתבקש להעיד במשפט, לעמוד מול אחד ממעניו. "אני בטוח במאה אחוז שזה הוא", הוא אומר, "וגם הוא יודע בדיוק מי אני. אני ושני אחיי, שגם הם נכלאו איתי בכלא, היינו מטרות עבורו. כשראיתי אותו לראשונה בבית המשפט, נבהלתי. אבל אחר כך נרגעתי. כשהעדתי הרגשתי טוב. סוף־סוף הוא נאלץ לענות על שאלות ולשאת באחריות". נורי, בן 61, מואשם ברצח ובפשעי מלחמה. פסק הדין יפורסם ב–14 ביולי, ואם הוא יורשע בשני האישומים הוא עשוי לבלות את שארית חייו בכלא השוודי.

המשפט נדד עד אלבניה

המשפט בבית המשפט המחוזי בסטוקהולם החל באוגוסט 2021, כמעט שנתיים לאחר שנורי נעצר בנמל התעופה הבינלאומי של סטוקהולם. בית המשפט השוודי והתובעים השקיעו עבודה ומשאבים רבים במשפט המיוחד הזה המבוסס על עקרון השיפוט האוניברסלי. עיקרון זה מאפשר העמדה לדין בגין פשעים שהם איום על האנושות כולה בבתי משפט מקומיים ללא קשר למקום שבו בוצעו הפשעים. המשפט אף עבר לאלבניה למשך כמה שבועות בנובמבר כדי לשמוע עדים שעדיין תומכים במוג'אהדין וחיים שם. אבל לא עבודתן הבלתי־נלאית של הרשויות בשוודיה היא שהביאה לשם את נורי מלכתחילה. היתה זו נחישותו של אדם אחד — תומך מוג'אהדין איראני לשעבר ושמו אירג' מסדאגי, שניצל גם הוא מהטבח ב–1988.

אירג' מסדאגי

מסדאגי מתגורר כבר שנים בשוודיה. הוא אמנם ניצל מהטבח ב–1988, אבל היה כלוא שנים בכלא האיראני וספג שם אלימות ועינויים. ב–2019 נודע לו כי אחד ממעניו, חמיד נורי, מגיע לסטוקהולם לביקור פרטי. התברר שאחת מבנותיו החורגות של נורי היתה נשואה לשוודי ונקלעה לסכסוך משמורת על בנה בן השנתיים.

כשמסדאגי שמע על כך הוא רקם מזימה משפטית בינלאומית מורכבת. "בעזרת אחד ממכריו השוודים של נורי שסייעו לי בסתר, השגתי לנורי כרטיסים לשיט והזמנתי לו מלונות כדי לפתות אותו להתחיל את הטיול בסטוקהולם, לפגוש כאן את המשפחה ואז לצאת לחופשה", הוא אומר בראיון מחוץ לאולם בית המשפט. "לאחר שאירגנתי את הסידורים האלה נסעתי ללונדון ונפגשתי עם עורכי דין ויועצים משפטיים בריטים כדי להתחיל בבניית התיק. בהמשך הם יצרו קשר עם עורך דין שוודי שיצר קשר עם התובע השוודי. לאחר מכן נסעתי לארה"ב כי רציתי לוודא שאיש אינו חושד בדבר".

התוכנית עבדה. נורי נעצר עם הגעתו לסטוקהולם, כתבי האישום הוגשו, וכשהמשפט התחיל לבסוף היה זה אך טבעי שמסדאגי יהיה העד הראשון. הוא סיפר לבית המשפט כיצד נלקח מתאו בגוהרדשט והועמד בעיניים מכוסות בשורה עם אסירים אחרים בהמתנה למשפט מהיר. היה לו ברור שהתשובות שייתן עלולות לשלוח אותו ישירות אל כיתת היורים שהמתינה בצדו השני של מה שיכונה "מסדרון המוות". מסדאגי היה מוכן אפוא להבטיח שלא יעסוק בפעילות פוליטית לאחר שחרורו. בימים שלאחר מכן פגש שוב את הוועדה, חתם על הצהרות שונות בכתב, הוטרד ועונה על ידי סוהרים וראה רבים מחבריו האסירים נלקחים להוצאה להורג בשעה שגורלו שלו מתנדנד בין חיים למוות.

קשה היה להתעלם מהתנהגותו של נורי במהלך המשפט — הוא החליף מבטים נוקבים עם העדים ועם מעט האנשים שבקהל. מדי פעם מילמל כמה מילים או חיווה את דעתו בתנועות גוף. הוא עקב אחר כל מילה, קרא את החומר שהוצג לבית המשפט והחליף הערות עם השופט, עורכי הדין והשוטרים. בימים שבהם סיפר את גרסתו נדמה היה לעתים שהוא נושא נאום גדוש שבחים עצמיים, תיאוריות פוליטיות ומחוות תיאטרליות. הוא טען שאינו אדם אלים, שמעולם לא פגע באיש ושכולם אוהבים אותו. הוא גם שיבח את המשטר האיראני שנאלץ להתמודד עם "השקרים הנוראיים" שבהם הוא מואשם, והשמיע האשמות קשות נגד תנועת המוג'אהדין, שאותה סירב להזכיר בשמה והתייחס אליה כאל "הקבוצה הקטנה שרצחה אלפי איראנים באופן שגורם לדאעש להיראות כמו ילדים תמימים". נדמה היה שנורי בטוח שהוא חוזר הביתה בקרוב, ומנסה שלא להיתפס כאדם שהפנה עורף לאידיאלים ולחבריו הישנים.

לעתים נראה היה שלעדותו של נורי היה קשר קלוש ביותר להגנה משפטית קוהרנטית או לעצת עורכי הדין השוודים שלו. הוא טען כי אף על פי שהשתמש בכינוי חמיד עבאסי ועבד בכלא אווין, הוא לא היה חמיד עבאסי היחיד שם וכלל לא הועסק בגוהרדשט. עוד טען כי מכיוון שאשתו ילדה הוא היה בחופשה בתאריכים שבהם התבצעו ההוצאות להורג לכאורה, אך לטענתו לא היו הוצאות להורג המוניות כלל.

אינקוויזיציית המחשבות

לאחר שחרורו ובריחתו מאיראן ב–1994 כתב מסדאגי בהרחבה על האירועים שקדמו לקיץ 1988. לטענתו, בתוך האליטה הפוליטית האיראנית התחולל מאבק כוחות לקראת תום מלחמת איראן־עיראק. בריאותו של חומייני הידרדרה ושאלת האסירים הפוליטיים פילגה את יורשיו המשוערים. חוסיין עלי מונתזרי, היורש המיועד, התנגד לטבח, בעוד בכירים אחרים כמו האשמי רפסנג'אני ועלי חמינאי תמכו בו ללא סייג. מסדאגי חווה את תוצאות הדרמה הגיאו־פוליטית הזאת בתא הצינוק שלו כששמע את הסוהרים מדברים על פתווה שתינתן בקרוב על ידי המנהיג העליון. היה ברור שמשהו קורה. הביקורים בכלא בוטלו, אסירים הועברו בין מחלקות והגישה לעיתונים ולטלוויזיה בוטלה.

הפתווה, שאכן הוצאה ב–28 ביולי, אישרה את הוצאתם להורג של אסירים פוליטיים שעדיין היו נאמנים למוג'אהדין. בהמשך, על פי החשד, הוציא חומייני פתווה שנייה שהיתה מכוונת לאסירים שמאלנים. הוועדה שהגיעה לגוהרדשט ב–30 ביולי כללה את השופט חוסיין עלי נאיירי ואת התובע הכללי של טהרן, מורטזה אשראגי. כשמסדאגי התייצב בפני הוועדה ב–6 באוגוסט הוא זיהה שם גם את חמיד נורי ועוד שני פקידים. האחד היה מוסטפא פורמוחמדי, איש מודיעין שכיהן מאוחר יותר כשר, ואילו השני הוא מי שהפך ברבות הימים לנשיא איראן — איברהים ראיסי.

העובדה שראיסי מילא תפקיד מרכזי בטבח ב–1988 הופכת את משפטו של נורי לחשוב עוד יותר. "המשפט הזה הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת שלטון המשטר האיסלאמי", אומר מהדי אסלאני, ניצול נוסף ואחד העדים במשפט. אסלאני הוא סופר שחי כעת בגרמניה ובשנות ה–80 היה חבר בארגון השמאל פדאיאן ח'לק. "עד לאחרונה, מעצרים של פעילי המשטר האיסלאמי היו קשורים בעיקר לפעילותם מחוץ לאיראן. ואילו כעת, לראשונה, מישהו עומד לדין מחוץ לאיראן בשל מעורבות בפשעים נגד אסירים פוליטיים באיראן". אך מבחינתו של אסלאני, זה לא רק עניין פוליטי. הוא מספר שכשהביט בעיניו של נורי במהלך המשפט, נזכר בחברים שנספו בצעירותם והזיל דמעה על קורבנות "אינקוויזיציית המחשבות וטבח האינטלקט" ב–1988.

אסלאני ומסדאגי בבית-המשפט בסטוקהולם. צילום: דיויד סטברו

"הפתווה השנייה של חומייני היא מרושעת ומקוממת עוד יותר מהראשונה שהיתה נגד המוג'אהדין", אומר ארוונד אברהמיאן, היסטוריון של איראן המודרנית שחי בארה"ב. "הפתווה הראשונה ניסתה לגרום לאסירים להתכחש למוג'אהדין ולהלשין על עמיתיהם. הפתווה השנייה לקוחה מימי הביניים. היא יוצאת נגד כופרים, חברי קבוצות השמאל. הם נשאלו שאלות כמו אם הם מתפללים, או אם הם מאמינים שהקוראן הוא דבר אלוהים. על פי החוק האיסלאמי המחמיר ניתן להוציא להורג כופרים. זהו מקרה של חוק מימי הביניים באיראן של המאה ה–20. יש כאן שני סיפורים שונים. הראשון, המלחמה ביריבים פוליטיים, הוא אכזרי אבל מקובל בפוליטיקה של המאה ה–20. השני, הוצאה להורג של אסירים משום שהם לא מאמינים, זה כמו האינקוויזיציה".

אברהמיאן מעריך שמספר חברי המוג'אהדין שהוצאו להורג היה בין 2,500 ל–7,000, בעוד מספר פעילי השמאל שנרצחו היה קטן יותר (כנראה כמה מאות). יהיה המספר האמיתי אשר יהיה, אברהמיאן אומר שהמשטר "רצה לשמור את המידע בסוד ומעולם לא הודה בדבר". אבל הטבח לא נשאר סוד. הפזורה האיראנית מדברת על כך כבר עשרות שנים. ספרים ודיווחים פורסמו על מעשי הרצח, וארגונים בינלאומיים דרשו צדק. רבים מהארגונים האלה נכחו במשפט בסטוקהולם, וניכר היה כי אף שהם מאוחדים נגד המשטר האיראני ונורי כנציגו, לעתים הם מתנגדים בתוקף זה לזה. מתחת לפני השטח יש האשמות רבות ועוינות עמוקה בין תומכי המוג'אהדין, מרקסיסטים לשעבר, פעילי זכויות אדם וקבוצות שונות של הפזורה האיראנית.

ארוונד אברהמיאן. צילום: אמה נולן אברהמיאן

אולם בתוך איראן נראה שהמשטר מאוחד באסטרטגיה חדשה כלפי המערב. "ח'אתמי, רוחאני ורפסנג'אני התעניינו ביחסי חוץ ובתדמית של איראן במערב אירופה", מסכם אברהמיאן. "לראיסי לא אכפת כלל. אני חושב שהם כבר לא מודאגים מהמערב. הם בדלנים, והם סומכים על רוסיה וסין. אשר לדיוני הגרעין בווינה, למשל, הנחת היסוד במערב היא שאיראן רוצה בהסכם, אבל ייתכן שזה לא נכון כעת, כשהקיצונים המושבעים מהימין הם האחראים באיראן".

דוגמה טובה לתגובתה של איראן לאירופה בעת הזאת ניתנה בימים האחרונים של משפט נורי. בצעד שנראה כמו ניסיון להשפיע על בית המשפט בסטוקהולם, טהרן מאיימת כעת להוציא להורג רופא שוודי ממוצא איראני שהואשם בריגול ובשיתוף פעולה עם ישראל. הרפובליקה האיסלאמית, כך נראה, מנסה להחזיר את נורי ובהחלט אינה מקבלת על עצמה כל סוג של אשמה בטבח ב–1988. נורי עצמו ממשיך להכחיש שהטבח אירע אי־פעם, משבח את מנהיגי איראן ומאיים על מתנגדיו. אולי המשפט הזה הוא נורת אזהרה למערב, בבואו לנהל משא ומתן עם איראן.

Main Character in Lauded Documentary on Saving ISIS Sex Slaves Is Now Accused of Child Theft

A Swedish website claims that filmmaker Hogir Hirori faked key scenes and concealed information, and that the protagonist separated Yazidi women from their children. But Hirori says that everything in his film is true.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/middle-east-news/2022-06-12/ty-article-magazine/.premium/he-made-a-lauded-doc-on-saving-isis-sex-slaves-now-hes-accused-of-child-theft/00000181-487d-d6bb-a1f5-ff7d6d870000

STOCKHOLM – The documentary “Sabaya” by Swedish-Kurdish director Hogir Hirori racked up a raft of prestigious awards last year; the topic was surely compelling: Yazidi women and girls held as sex slaves by the Islamic State and then sold – before their rescue by Yazidi activists in Syria. Now those activists have been accused by a Swedish website of deceiving the victims and taking their children from them.

One reason the film won so many awards, including best documentary at the Swedish International Film Festival and a World Cinema Award at Sundance, is that Hirori did the filming all by himself. You get the feeling you're with him at al-Hawl, the camp in northeastern Syria where the victims received refuge.

At al-Hawl, the filmmakers followed activists from the group Yazidi Home Center in Syria, in particular a man named Mahmud Resho. The women and girls lived there since the Islamic State's defeat in 2019.

The camp – which Hirori has said is plagued by stabbings and shootings – hosts tens of thousands of refugees, most of them women and children, and also thousands of Islamic State supporters. After rescuing the women and girls, the activists took them to Resho’s family home, which the film depicts as a kind of shelter.

One rescue shows Resho and his partners freeing a Yazidi girl named Leila from a tent in the camp; they were armed with a handgun, a cellphone and intelligence from Yazidi women who infiltrated the camp at great risk. Later, a drive from the camp to Resho’s home morphs into a car chase in which ISIS fighters fire at the Yazidis.

Kvartal, the respected Swedish website making the allegations, claims that Hirori faked key scenes, concealed information about the main characters' dark sides and lied to the media that reported extensively on the film.

According to Kvartal, some of the women and girls who bore children as a result of serial rapes by ISIS fighters didn't want to leave the camp because they knew that their children might be taken from them and handed to an orphanage. The conservative Yazidi community wouldn't accept a half-Muslim child.

Resho and his people took the women and girls out of the camp; they promised that any child taken away temporarily would be returned.

But Kvartal says the children weren't returned, and mothers who refused to give them up were held at Resho’s home under a kind of house arrest. The site also reports that Resho proposed to the Islamic State to buy the children so he could sell them on, but this was only a ruse to gain information from ISIS.

“They tricked us, they took us to their homes, and then they took our children from us,” one of the women told Kvartal. Another says about the film: “People will think Mahmud brings Yazidi girls back, and that’s true, but Mahmud treated them worse than ISIS did.”

Kvartal also alleges that Hirori fabricated key scenes and falsely presented key aspects; for example, it reports that Leila was actually rescued from al-Hawl before Hirori came to Syria.

The site says that Leila's rescue and the dramatic chase were either staged with an actress or involved another girl; the girl’s face is covered by a burqa so she can't be identified – and Hirori admits that this indeed was another girl's rescue. Kvartal also alleges that armed Kurdish guards were the ones who removed the girls from the tents and handed them over to Resho and a man named Ziyad, who waited in safety at the camp's offices.

“It’s a real shame if the taxpayers who pay for productions of this type are being misled by the filmmakers,” says Ludde Hellberg, who wrote the Kvartal article.

“In Sweden, millions of krona from public funds are invested in documentaries of this type every year. It turns out there is no oversight mechanism to ensure the authenticity of such films,” he says, adding that his report was based on a wide variety of sources.

“We quote one of the women taken out of al-Hawl by the hero of the film,” Hellberg says, adding that his sources included the former U.S. ambassador to the region, Peter Galbraith, who helped reunite mothers with their children. The sources also included a veteran international journalist in the region, and an interpreter who worked with Canada's CBC television and The Guardian.

“We were very careful, as always, when it came to the credibility of our sources,” Hellberg says. “Every fact that appears in our report is supported by a number of independent sources. Months of work went into the investigation, and fact-checking was done by two experienced editors.”

Hirori says Kvartal's article is misleading and takes things out of context. “Ever since 2014 when ISIS attacked the Yazidis in Iraq, I've been documenting the fate of the Yazidis. The situation with the children born to Yazidi mothers as a result of rapes by ISIS men is extremely tragic and also very complex,” he says.

“I've tried to show this in my documentary; for example, in a scene when one of the rescued women has to give up her baby. Unfortunately, it's impossible for the rescued Yazidi women to keep their children that have Muslim fathers if they want to return to their Yazidi families.

“This is because, according to Iraqi law, a Yazidi woman isn't allowed to have a child by a Muslim man, unless she converts to Islam, whereby she will no longer be welcomed into Yazidi society. Another problem is that the Yazidi religious leaders have given amnesty to the rescued Yazidi women to return to Yazidi society, but not to their children born in captivity, who are still seen as ‘children of the enemy.’

“It has never been a secret that the children are placed in an orphanage waiting for a solution if the women decide to return to Yazidi society, nor is it something I've tried to conceal by any means, as Kvartal claims I have.

“The situation is also clearly explained to the women when they face the decision to return to their families, and they're well aware of the circumstances. It wasn't possible for me to fit all these explanations … into the documentary, as my story was about the rescue of the women, not the fate of the children, which would need a whole documentary on its own.”

Regarding the allegations about staged scenes, Hirori says Leila was one of the girls who agreed to talk about her nightmare in captivity – as a way to get the girls' story out to the world.

Hirori admits he first met Leila several days after her liberation, and the scene depicting her rescue was shot when Resho and Ziyad freed another girl (who wasn't willing to be interviewed or show her face). Hirori admits he erred by presenting this scene as Leila’s rescue.

But he adds: “All the events portrayed in 'Sabaya' and all the parts of the story I tell in my documentary happened exactly as they're shown, and all the footage was recorded live with my camera as it happened. Leila was held captive by ISIS. She was rescued by Mahmud and the Yazidi Home Center from the al-Hawl camp.

“The main rescue scene in 'Sabaya' is a real rescue of a Yazidi woman being taken from the al-Hawl camp. It's by no means staged or faked. I'm in the car with my camera, and the ensuing car chase and us being shot at is completely real. Everything I share in the documentary of Leila’s story is also 100 percent true.”

Hirori’s statements are backed up by an interview on another topic that I conducted with Leila before the Kvartal article came out. There, Leila's recount of her rescue supports Hirori’s assertion that the rescue he filmed was similar to hers.

“Uncle Mahmud took me from there,” Leila said. “When I think about this trip, it feels unreal; my thoughts were all over the place. I was very frightened and didn’t speak with anyone. And then the shooting started. I can still hardly believe that I got out of there.”

Hirori also stresses that documentaries aren't the same as newspaper or magazine articles. "Documentary filmmaking isn't a neutral, objective narrative method. In Sweden especially, the genre has reached an expressive and artistic level through a long tradition of the craft," he says.

"Thanks to support from public service institutions such as the Swedish Film Institute and Swedish television, [the genre] has become an established form of narration that encourages a personal view and creative artistic expression, allowing independent filmmakers to express their own unique view of events. This is different from genres such as journalism and reporting that, rightly so, have strict requirements of neutrality and objectivity.”

הוא יצר סרט מוערך על שפחות המין של דאעש, כעת הוא מואשם בזיוף

הסרט היה אחד מסרטי התעודה הבולטים של השנה שעברה וגרף פרסים רבים. תחקיר עדכני טוען כי חלקים מהסרט זויפו ובוימו על ידי היוצר, שאומר להגנתו שגם אם טעה בהצגת הדברים, כל מה שהוא מספר בסרט הוא נכון.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2022-06-06/ty-article-magazine/.premium/00000181-389e-d07b-a1ed-ba9e5fa70000

הסרט "סבאייה" של הבמאי הכורדי־שוודי הוגיר הירורי נחשב לאחד מסרטי התעודה הבולטים של השנה שעברה. במגרש הביתי של הירורי זכה הסרט ב"גולדבאג", הפרס המקביל לאוסקר בשוודיה, ובפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סטוקהולם. בעולם הוא זכה בפרסים בפסטיבלים מרוסיה, דרך הונג־קונג ועד דוקאביב הישראלי. הירורי אף זכה בפרס הבימוי התיעודי הבינלאומי בפסטיבל סאנדנס האמריקאי היוקרתי.

הסרט עוסק בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים הפועלים במסגרת ארגון בשם "מרכז הבית היזידי" בסוריה. הוא מראה כיצד פעילים אלו לוקחים על עצמם לאתר ולחלץ נשים יזידיות שנחטפו על ידי אנשי ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) והוחזקו כ"סבאייה" — שפחות שניתן לאנוס אותן, להעביד אותן ולמכור אותן הלאה. הנערות, הילדות והנשים המחולצות על ידי גיבורי הסרט, ובראשם הדמות המרכזית שלו, מחמוד רשו, מחולצות ממחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול העיראקי, שם הן שוהות כמעין פליטות לאחר שדאעש הובס בתחילת 2019. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו עשרות אלפי פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. הסרט עוקב אחרי חלק מפעולות החילוץ עצמן ולאחר מכן מלווה חלק מהנשים כאשר הן נלקחות לביתו של מחמוד ומשפחתו, המשמש כמעין בית מחסה.

אחת הסיבות שהסרט זכה לתשומת לב כה רבה היא העובדה שהבמאי, הירורי, מעביר את הסיפור ללא הסברים וללא סיוע של קריינות, מפות או "ראשים מדברים". הירורי צילם את המתרחש לבדו והוא מביא את הסיפור ללא פילטרים, כך שאצל הצופים נוצרת התחושה שהם נמצאים עם הבמאי במקום עצמו בזמן אמת. באחד ממבצעי החילוץ, למשל, הסרט מלווה את מחמוד ושותפיו כאשר הם שולפים נערה יזידית בשם ליילא מתוך אוהל במחנה, חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות הנכנסות למחנה על מנת להציל את חברותיהן תוך כדי נטילת סיכון גדול. בהמשך, בנסיעה מהמחנה אל ביתו של מחמוד, מצולם מרדף מכוניות שבמהלכו חמושי דאעש דולקים אחרי היזידים ויורים לעברם.

כעת, קרוב לשנה וחצי לאחר הקרנת הבכורה, טוען אתר האינטרנט השוודי Kvartal שגיבורי הסרט, אנשי מרכז הבית היזידי, הונו את הנשים היזידיות ולקחו מהן במרמה את ילדיהן. כמו כן טוען האתר שבמאי הסרט, הוגיר הירורי, פיברק סצינות מפתח, הציג מצגי שווא, העלים מידע על הצדדים האפלים של גיבוריו ושיקר לתקשורת שסיקרה את הסרט בהרחבה.

הטענות נחלקות לשתיים: ראשית, ישנן טענות קשות לגבי אנשי מרכז הבית היזידי, ובראשם מחמוד רשו (שנפטר בינתיים) וזיאד אבדאל, שאותם מציג הירורי כגיבורים. על פי התחקיר של Kvartal, חלק מהנשים שנחטפו על ידי דאעש ונולדו להן ילדים כתוצאה ממעשי האונס הרבים שעברו לא היו מעוניינות להשתחרר כלל מהמחנה, מכיוון שידעו שילדיהן עלולים להילקח מהן. למרות זאת הן הוצאו מהמחנה על ידי מחמוד ואנשיו, שהבטיחו להן שגם אם ילדיהן יילקחו באופן זמני, הם יוחזרו אליהן. בפועל, טוען התחקיר, הילדים לא הוחזרו ונשים שסירבו למסור אותם אף הוחזקו בביתו של מחמוד במעין מאסר בית. התחקיר אף טוען שמחמוד הציע לאנשי דאעש לקנות את הילדים. טענה זו מבוססת על ראיון עם מחמוד ששודר ב-CBC, רשת השידור הציבורי הקנדי. עם זאת, התחקיר מכיר בכך שמחמוד לא עשה זאת בפועל אלא השתמש בילדים כמעין פיתיון כדי לקבל מידע מאנשי דאעש ללא כוונה אמיתית למכור אותם.

ובכל זאת, העדויות הן קשות. "הם רימו אותנו, לקחו אותנו לבתיהם, ואז לקחו מאיתנו את הילדים שלנו", כך אמרה אחת הנשים לעורכי התחקיר. בנוסף לכך חושף התחקיר שיחת טלפון שהוקלטה בין הירורי לאחת הנשים שהיו מעורבות בחילוץ, ובה היא מספרת לו ש"אנשים יחשבו שמחמוד מחזיר בנות יזידיות, וזה נכון, אבל מחמוד התייחס אליהן גרוע יותר מאשר דאעש".

הטענות האחרות הקשורות לסרט נטענו כלפי הבמאי עצמו, הירורי, שזייף לכאורה סצינות מפתח והציג מצגי שווא. כך, למשל, מראה התחקיר שהנערה ליילא חולצה מאל־הול לפני שהירורי הגיע לסוריה ולכן הוא לא יכול היה לצלם את חילוצה ואת המרדף הדרמטי שהתקיים אחריו. סצינה זו, טוען התחקיר, היתה חייבת להיות מבוימת עם שחקנית או שהיא חילוץ אמיתי של נערה אחרת (פניה של המחולצת מכוסים בבורקה ולכן לא ניתן לזהותה). התחקיר גם טוען שהיו אלו השומרים החמושים הכורדים שהוציאו את הנערות מהאוהלים והם אלו שמסרו אותן למחמוד ולזיאד שחיכו במרחק ביטחון במשרדי המחנה.

בתשובה לשאלת "הארץ" אישרר העיתונאי שערך את התחקיר, לודה הלברג, את פרסום הדברים. "זה מצער מאוד אם משלמי המסים שמממנים הפקות מהסוג הזה מולכים שולל על ידי יוצרי הסרטים", הוא אמר וטען שזהו לא הסרט התיעודי השוודי הראשון שעליו הוא ערך תחקיר, בשני המקרים מומנו הסרטים בכספי ציבור. "בשוודיה אנחנו משקיעים מיליוני קרונה כל שנה מכספי הציבור בסרטי תעודה מהסוג הזה ועדיין מסתבר שיש חוסר בגוף ביקורת במוסדות כמו רשות השידור הציבורית השוודית ומכון הקולנוע הלאומי, שיוכל לוודא את האותנטיות שלהם".

הלברג מסביר גם שהתבסס על מקורות רבים ומגוונים כשערך את התחקיר. "בכתבה אנחנו מצטטים אחת מהנשים שהוצאה מאל־הול על ידי גיבור הסרט", הוא מספר ומוסיף שהיו מקורות רבים נוספים, בהם שגריר ארה"ב לשעבר באזור, פיטר גלבריית, שהיה מעורב במקרים של איחוד אמהות עם ילדיהן, עיתונאי בינלאומי שעבד באזור זמן רב, ומתרגם בשם נרצ'יוואן מאנדו, שפעל באזור ועבד, בין השאר, עם הרשת הקנדית CBC ועם "גרדיאן" הבריטי. "כמו בכל עבודה עיתונאית רצינית מהסוג הזה", מסכם הלברג, "עשינו הערכות זהירות מאוד של אמינות המקורות שלנו. בפרסום שלנו לא מופיעה שום עובדה שלא נתמכת על ידי מספר מקורות עצמאיים. מאחורי תחקיר כזה יש חודשים של עבודה ובדיקת עובדות על ידי שני עורכים מנוסים".

הירורי, מצדו, טוען שהתחקיר מטעה ומוציא דברים מהקשרם. לאחר פניית "הארץ" הוא מסר תשובה מפורטת לטענות נגדו ונגד הסרט שיצר — "מאז 2014, כשדאעש תקף את היזידים בעיראק, אני מתעד את גורלם. מצב הילדים שנולדו לאמהות יזידיות בשבי כתוצאה מאונס על ידי אנשי דאעש הוא טרגי ביותר ומורכב מאוד. ניסיתי להראות את זה בסרט שלי, לדוגמה בסצינה שבה אחת הנשים שניצלו נאלצת לוותר על התינוק שלה. למרבה הצער, הנשים היזידיות שחולצו לא יכולות לשמור על ילדיהן שיש להם אבות מוסלמים אם הן רוצות לחזור למשפחותיהן. הסיבה לכך היא שעל פי החוק העיראקי, אישה יזידית אינה רשאית להביא ילד לעולם עם גבר מוסלמי (אלא אם כן היא מתאסלמת ואז היא לא תתקבל יותר בחברה היזידית).

בעיה נוספת היא שמנהיגי הדת היזידים נתנו חנינה לנשים שחולצו כדי לחזור לחברה היזידית, אך לא לילדיהן שנולדו בשבי, שכן אלו עדיין נתפסים כ"ילדי האויב". זה מעולם לא היה סוד שהילדים מוכנסים לבתי יתומים ומחכים לפתרון במקרים שבהם הנשים מחליטות לחזור לחברה היזידית, וזה גם לא משהו שניסיתי להסתיר בשום אמצעי. הדברים גם מוסברים היטב לנשים כשהן עומדות בפני ההחלטה לחזור למשפחותיהן, והן מודעות לנסיבות. לא הצלחתי להכניס את כל ההסברים הללו על גורל הילדים לסרט, שכן קו העלילה שלי היה על הצלת הנשים ולא על גורל הילדים. אלו יצטרכו סרט תיעודי שלם בפני עצמו".

לגבי הטענות על בימוי וזיוף סצינות בסרט, טוען הירורי שהנערה המחולצת, ליילא, היתה אחת הנערות שהסכימו לדבר על הסיוט שעברו בשבי ולספר את סיפורן. הירורי מודה שפגש את ליילא לראשונה כמה ימים אחרי שחרורה ושהסצינה שבה היא משוחררת בסרט צולמה בעצם כאשר מחמוד וזיאד שיחררו נערה אחרת (שלא היתה מוכנה להתראיין או לחשוף את פניה). בהצהרתו מודה הירורי שטעה כאשר הציג את הסצינה המדוברת כאילו זהו השחרור של ליילא אך מוסיף: "כל האירועים המתוארים ב'סבאייה' וכל חלקי הסיפור שאני מספר בסרט התרחשו בדיוק כפי שהם מוצגים וכל הצילומים תועדו על ידי במצלמה שלי בשעת התרחשותם. ליילא היתה בשבי דאעש. היא חולצה על ידי מחמוד ואנשי המרכז היזידי ממחנה אל־הול. סצינת החילוץ המרכזית ב'סבאייה' היא חילוץ אמיתי של אישה יזידית שנלקחה ממחנה אל־הול. היא בשום אופן לא מבוימת או מזויפת. אני הייתי במכונית עם המצלמה שלי. מרדף המכוניות שבו יורים עלינו הוא אמיתי לחלוטין. כל מה שאני מספר בסרט על הסיפור של ליילא נכון גם הוא במאה אחוז".

חיזוק לדבריו של הירורי ניתן גם למצוא בראיון שערך כותב שורות אלו עם אותה ליילא עוד לפני פרסום התחקיר השוודי ובהקשר אחר. באותו ראיון סיפרה ליילא על חילוצה, גרסה התומכת בטענתו של הירורי שמבצע החילוץ שצילם היה דומה לזה שלה: "דּוֹד מחמוד לקח אותי משם", היא סיפרה, "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, זה מרגיש לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם".

אך טענה נוספת של הירורי היא מעניינת לא פחות ופותחת דיון גדול יותר מהדיון על "סבאייה" — "חשוב גם לזכור שעקרונות היצירה של סרטי תעודה אינם זהים לאלו של דיווח עיתונאי", הוא טוען, "יצירת סרטי תעודה אינה שיטה נרטיבית ניטרלית ואובייקטיבית. בשוודיה במיוחד, הסוגה הזו הגיעה לרמה אקספרסיבית ואמנותית באמצעות מסורת ארוכה של יוצרי קולנוע תיעודי רבים שהצליחו בעולם. הודות לתמיכתם של מוסדות ציבוריים כמו המכון השוודי לקולנוע והטלוויזיה השוודית התבססה כאן דרך לספר סיפור המעודדת השקפה אישית וביטוי אמנותי יצירתי ומאפשרת ליוצרים עצמאיים להביע את ההשקפה הייחודית שלהם על אירועים. זהו מדיום שונה מדיווח עיתונאי, שיש לו דרישות קפדניות של ניטרליות ואובייקטיביות ובצדק".