שחפים בסופה

בספרו "שחפים בסופה" הסופר האיסלנדי אינר קאורסון מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של יחסי האדם עם סביבתו באמצעות סיפורה של ספינת דיג הנקלעת לסערה קשה בלב האוקיינוס האטלנטי. באמצעות תיאור קומפקטי ואינטנסיבי הוא מצליח לשאוב את הקורא אל תוך מאבק האיתנים בין האדם לכוחות הטבע.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-REVIEW-1.10016340

התיאטרון העירוני של שטוקהולם החליט בשנה שעברה להעניק את פרס הספרות הבינלאומי שלו לסופר האיסלנדי אֵינַר קָאוּרָסוֹן על ספרו "שחפים בסופה" העוסק בספינת דיג הנקלעת לסערה קשה באוקיינוס האטלנטי. בנימוקים להענקת הפרס נאמר כי הייאוש על סיפון הספינה מתואר בצורה חדה עד כדי כך שהקורא מרגיש "זרם קר כקרח עולה מבין דפי הספר" וכי הסופר "מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של מאבק האדם מול הטבע".

זה אמנם אפיון מדויק של הספר ואכן אין זו הפעם הראשונה שיצירת ספרות עוסקת בימאים הנאבקים בים או בשוכניו, אך ספרו של קאורסון שונה מקלאסיקות כ"מובי דיק" או "הזקן והים". בניגוד להן, הכוח המניע של העלילה אינו המסע הרוחני של גיבוריה או הרהורים על נסיבות חייהם ומשמעותם. סיפורו של קאורסון ישיר יותר ומשאיר לקוראים את מלאכת הענקת המשמעות, תהא זו משמעות מטפיזית, פסיכולוגית או סוציולוגית. קאורסון בסך הכל מספר סיפור, ועושה זאת בצורה קומפקטית ואינטנסיבית מאוד. הסיפור מתקדם, ללא הפסקות או חלוקה לפרקים, בצורה קצבית, סוחפת ומשכנעת מתחילתו ועד לסופו, שאינו מכיל שורת מחץ של תובנה פילוסופית, חברתית או פוליטית. כל שהוא יכול להיות הוא בחירה בין שתי אפשרויות — שקיעה במצולות הים או אנחת רווחה של הגעה לחוף מבטחים.

"שחפים בסופה" יצא באיסלנד ב–2018 ואחרי שתרגומו האנגלי זכה לביקורות טובות, הוא מופיע גם בעברית. התרגום כולל אתגר של התמודדות עם מונחים מקצועיים מעולם יורדי הים, אך המתרגם משה ארלנדור אוקון אינו נרתע. "הלשון העברית אינה שפת ימאים", הוא כותב בהערה בפתח הספר, "מה לנו 'לַזְבֶּזֶת', 'דָּווִיתוֹת' או 'מְגֻלָּה'?… ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם". ספק אם קוראי עברית הנתקלים לראשונה במלים כמו סֶקְסְטַנְט (מכשיר מדידת זוויות), סַפְנָה (חלל מטען) או כַּנֶּנֶת גִּילְסוֹן (סוג של מכשיר להרמת משאות) יתחילו להשתמש בהן בתדירות גבוהה בעקבות הקריאה, אך לזכות המחבר והמתרגם אפשר לציין שנוכחותם של המושגים הטכניים אינה פוגעת בזרימה של הטקסט אלא מוסיפה לאמינות שלו. הפרטים הקטנים על הציוד הכבד, וכמוהם גם שמות הדגים והציפורים שמלווים את המסע, הם חלק מהעולם שהספר מצייר והם חשובים לא פחות מהגריז בחדר המכונות, קערות הבשר בחדר האוכל, סירחון הדגים וגושי הקרח המכסים את הספינה ומאיימים להטביעה.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו ב–1959 אז נקלעו כמה ספינות דיג איסלנדיות לסערה קשה בשדות הדגה ליד ניופאונדלנד שבאוקיינוס האטלנטי. הספינה האיסלנדית שעליה כותב קאורסון נקראת "השחף" וצוותה כולל 32 ימאים. לאחר דיג מוצלח, כשבטן הספינה מלאה, מכה הסערה הנמשכת יותר משלוש יממות שבהן הימאים עובדים כמעט מסביב לשעון בניסיונות נואשים לשלוט בספינה, לשבר את הקרח המכסה אותה, להיפטר מהמשקל העודף ולהימלט מהגורל האכזר המחכה למי שיוטל למים שבהם אין סיכוי לשרוד יותר מכמה דקות. זו סיטואציה דרמטית, אך קאורסון אינו משתפך: הוא מספק לקוראיו את מה שהם צריכים לדעת על מצב הספינה, מזג האוויר ואנשי הצוות לא במטפורות צבעוניות או בווידויים ארכניים, אלא בצורה מדודה ומדויקת.

פה ושם מוסיף קאורסון דימויים הממחישים את המצב לקוראים שלא היו מימיהם על ספינת דיג. כך התריסים של המכמורת נדמים ל"שתי ידיים בדרכן לשאת תפילה" ולוע הרשת נפער "בחיוך רחב או בצחוק מתפרץ אל מול הדגה". כשרב־החובל חש שמשהו אינו תקין כשהמכמורת יורדת לקרקעית, הוא בוחן את הכבלים ונוגע בהם בעדינות "כמו מיילדת הסועדת אשה הרה". אלה הם תיאורים של "השחף" בשקט שלפני הסערה, אך הטקסט הופך לקצבי ודחוס יותר כשהרוחות מתחילות לסעור. ידיעות על ספינות אחרות שטבעו מגיעות בקשר, סירות ההצלה מושלכות למים כדי להקל על המשקל, הגלים מתנשאים לגובה הר והעייפות, החרדה והעבודה המאומצת גורמות לחלק מאנשי הצוות להתמוטט.

"האם זה לעולם לא ייגמר?", שואל המספר, "המלחים ידעו שכששיווי המשקל של הספינה כה מעורער, לא צריך יותר מכמה קילוגרמים נוספים כדי שהשדרית, תחתיתה של הספינה, תפנה מעלה ולא מטה. המלחים עדיין היו זכאים לשתי שעות מנוחה ביממה, ואחדים מהם צנחו בפישוט איברים ברגע שנכנסו פנימה, אפילו עם מזון לעוס למחצה בפיהם, נרדמו או התעלפו, לא התעוררו אף שראשם נשמט הצידה אל הקיר או קדימה אל השולחן, אבל עד מהרה העירו אותם, טילטלו אותם בכוח — הרי הקרח לא יסתלק מעצמו בזמן שהצוות ישן". זהו מאבק לחיים ולמוות, ללא מטפורות או דימויים, ולרגעים נדמה שהספינה תתהפך והמוות ינצח.

וזהו בדיוק המאבק שבבסיס העלילה — מצד אחד הקרח, הקור, הגלים הגבוהים והרוחות העזות ומצד שני מכונות, מכשירים וכוחותיהם המשולבים של 32 ימאים. קאורסון אינו מספק אפילו קורטוב של מיסטיקה, רמזים לנס או השגחה אלוהית. הדבר היחיד שיכול, עם קצת מזל, לעמוד בפני כוחו העצום של הטבע הוא מנוע עוצמתי ואמין, מיומנות של מלחים ועבודת צוות נחושה. זהו הגורם האנושי שמספק את הדרמה וקאורסון מתאר את סיפוריהם של כמה מהמלחים תוך כדי הקרב בסערה.

רבים מהם עולים לספינה כשהם שיכורים, הם כולם גברים ולמעט אחד מהם, לאורוס, שבהמשך מתברר כי הוא מספר הסיפור, אנו לא יודעים אפילו את שמותיהם אלא רק את תפקידם: הגאי, אלחוטן, מכונאי, טבח או מלח. רב־המלחים, למשל, הוא גבר שרירי וקשוח, שחייו מורכבים מעבודה, שינה ושתייה. זוגתו עזבה אותו בשל כך והוא מחליט להתאבד בטביעה. הוא אולי אדם פגום אך הוא גם אנושי מאוד. רגע לפני ההתאבדות הוא מתחרט כי הים, מקום העבודה שלו, מגעיל אותו בשל הקור והלכלוך. הוא מחליט למות על היבשה "שיכור וצוחק" אך אינו משלים את המשימה וכך הוא יוצא להפלגה ב"שחף" — נגרר על ידי מלחים אחרים, מכה ומקלל, היישר לתאו שם הוא נוחר במיטתו עד היום השלישי להפלגה. למרות זאת, ברגעי המבחן רב־המלחים, כמו מרבית אנשי הצוות, עומד בגבורה מול הסערה. אין זו גדולה של אמנות נשגבת או רעיונות גדולים אלא של עבודה סיזיפית ועקבית, מיומנות, ניסיון, חוסן נפשי ומשמעת. אנשי "השחף" אינם מוותרים, הם קמים ונופלים פעם אחר פעם ונאחזים בחיים, וזה בזה, כמין גרסה ימית של אחים לנשק בשדה הקרב.

אנשי הצוות גם מודעים לכך שהם אינם הראשונים להתמודד עם המים הסוערים של האזור שבו הם שטים. הם מדברים על מי שהם מכנים "אבותינו הקדומים הוויקינגים" שהצליחו להגיע עד יבשת אמריקה במסלול דומה לשלהם. אלחוטן "השחף" אף מסביר שאצל הוויקינגים לא ההגעה ליעד נחשבה להצלחה האולטימטיבית, אלא הצלת חיים של מישהו אחר. זו תזכורת היסטורית חשובה המנוגדת לדוגמה אחרת שחלק מאנשי הצוות עוסקים בה: הטיטניק, שטבעה גם היא בצפון האטלנטי ולקחה איתה למצולות יותר מ–1,500 איש. הטיטניק היתה גדולה ומפורסמת יותר מספינת הדיג האיסלנדית, אך בניגוד לפאר ולהיררכיה החברתית שלה, "השחף" נכנסת לקרב בים כשהיא מצוידת באנשי מעמד הפועלים המפגינים קור רוח, מקצועיות וסולידריות — תכונות שיש שיטענו כי הן בדיוק אלה הנדרשות לא רק מול סערות בים, אלא גם מול כל צרה גדולה שתבוא, ממשבר כלכלי, דרך מתקפה צבאית ועד למגפה. והנה נמצאה בספר גם תובנה פילוסופית, חברתית ופוליטית אחרי הכל.

מחפשים את האישה

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן השתתפה באחד המשטים לעזה ובילתה בכלא הישראלי, הוציאה ספר מעורר מחלוקת על הקשר בין זנות לפונדקאות, ומיצבה עצמה כאחד הקולות החשובים של השמאל בארצה. עכשיו, עם צאתו של ספרה החדש, המוקדש לשינוי הגורף ביחסה של החברה המערבית כלפי מין ומגדר, היא שוב מושכת אליה אש. בשיחה נוקבת היא מסבירה למה דווקא גישה שנתפסת כנאורה עלולה לפגוע בצעירים, בהישגי הפמיניזם ובעצם המושג "אשה".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.9885112

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן רגילה לעורר סערות. מרקסיסטית וסוציאליסטית מוצהרת, פמיניסטית ואקטיביסטית, ומי שמיצבה את עצמה כאחד הקולות המעניינים, המקוריים והחשובים של השמאל השוודי, היא נמצאת לא מעט באור הזרקורים במדינתה, לעתים במוקד של דיון ציבורי סוער. זה קרה כשפירסמה את ספרה על הקשר בין זנות לפונדקאות, זה קרה גם כשהשתתפה במשט לעזה בשנת 2015 ובילתה כמה ימים בכלא הישראלי, ועכשיו בא ספר חדש שכתבה, על השינוי ביחסן של חברות מערביות כלפי נושא שהוא מאבני היסוד של כל חברה אנושית – מין ומגדר – ומציב אותה שוב במרכז מחלוקת. לא מעט מעמיתותיה הפמיניסטיות ורבים בקהילה הטרנסג'דרית זועמים עליה, מוסדות שונים, כך מדווחת התקשורת השוודית, ביטלו את השתתפותה בדיונים ובפאנלים שאירגנו, אבל אקמן, גם אם אינה מפריזה בחשיבות הביטולים ואינה טוענת שהיא מושתקת, מודעת לקושי לקיים דיון ציבורי בנושאים רגישים בשוודיה ונחושה לצלוח אותו.

מה שמעורר את כעסם של מבקריה של האקטיביסטית הוא טיעון היסוד של ספרה הנקרא: "על קיומו של המין: מחשבות על ההשקפה החדשה על מין". בעשר השנים האחרונות הפכה הגישה החדשה, המכירה בכך שמין הוא זהות התלויה בהגדרה עצמית, להגמונית ואוניברסלית, טוענת אקמן, זהו קונסנזוס פוליטי חוצה מפלגות במדינות רבות, משוודיה דרך בריטניה ועד ארגנטינה. ארגוני ספורט, גופי תקשורת ומוסדות בינלאומיים – כולם מיישרים קו, מושגים חדשים נכנסים בסערה לשיח הציבורי, והמערכות הרפואיות ממהרות להתאים את עצמן ולבצע טיפולים שאיש עדיין לא יודע בוודאות את תוצאותיהם. וכל זה, אומרת אקמן, מסיג שנים אחורה את ההישגים במאבק על מעמד האשה.

"השינוי הזה ביחס למין ומגדר הוא הרה משמעות, ולכן אני מנסה להעלות אותו לדיון ציבורי", אומרת אקמן בשיחה בבית-קפה בסטוקהולם.  "הספר החדש שלי מסביר מהן ההשלכות שלו, מדוע הוא מתרחש, מהי ההיסטוריה והאידיאולוגיה שמאחוריו ומה המשמעות שלו. פעם חשבנו שמין תלוי בביולוגיה, עניין של כרומוזומים, לעומת מגדר המוגדר כתפקיד חברתי, כלומר המחשבה שזכר אמור לעשות כך ונקבה אמורה לעשות אחרת. זהו דבר שמשתנה לאורך ההיסטוריה והוא תוצאה של מבנים חברתיים שונים. וכעת יש שינוי – מין הפך פתאום לעניין של זהות שניתן לבחור בה ללא הקשר גופני. אם אתה אומר שאתה אשה ואתה מרגיש כמו אשה, אתה אשה. מגדר, לעומת זאת, הפך למין. כלומר, אם אתה מחליט שהתפקיד החברתי שלך הוא נשי, אתה הופך לאשה. זו חזרה לאחור מבחינת זכויות הנשים, כי במצב כזה מה זה בכלל אשה?"

בעצם, אקמן אומרת, "המלה 'אשה' כשלעצמה פשוט נמחקת. בשוודיה ממליצים גופים רפואיים שלא להשתמש יותר במלה 'אשה' ולהחליף אותה במלים מגוחכות כמו 'נושאי רחם'. חברות של מוצרי היגיינה מדברות על החלפת המלה נשים במלים כמו 'בני אדם עם מחזור'. זו פרגמנטיזציה של המושג 'אשה'. המלה 'אשה' הופכת כמעט לטאבו. נלחמנו כל כך הרבה על מנת להיות מזוהות וכעת עושים מאיתנו טאבו, מפרקים אותנו לגורמים, אומרים לנו שאנחנו בעייתיות, מה משמעות התנועה לשחרור האשה אם אין בכלל נשים? מה יהיה לנו עכשיו, תנועה לשחרור בני אדם עם מחזור? ובמקרה כזה, מה עם נערות צעירות, מה עם נשים מבוגרות יותר ועם אלו שאין להן מחזור? מפרקים אותנו לכל הקטגוריות הגופניות הקטנות האלו שאין להן שום קונוטציה פוליטית".

קייסה אקיס אקמן, צילום: יואל נילסון.

ילד פגום?

אקמן (Kajsa Ekis Ekman), ילידת 1980, היא מטבע הדברים חיה פוליטית. היא אם לשניים, מתגוררת בסטוקהולם, אבל מסתובבת ועובדת בכל רחבי העולם. היא פעילה במאבקים ציבוריים ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, ממאבק סביב מכירתה של בריכה ציבורית שכונתית בסטוקהולם, דרך המאבק בסחר בנשים ועד לאקטיביזם סביבתי. כמי שדוברת גם ספרדית וצרפתית בנוסף לשוודית ואנגלית, היא מרצה מבוקשת ברחבי העולם, וגם כותבת פורה, שבין ספריה ספר המוקדש למשבר החוב של יוון. ספרה הנוכחי, שבשלב זה פורסם בשוודית בלבד, מדלג בין דיסציפלינות, מביא דוגמאות ממדינות ותרבויות רבות, פורט את ההיסטוריה הרעיונית של נושאו ומצטט הוגים והוגות בני תקופות ואסכולות רבות ומגוונות.

בשוודיה עצמה העניין הזה מצוי בדיון פוליטי אקטואלי – אילו הצעות חוק עומדות כרגע על הפרק?

"כרגע יש שתי הצעות חוק על השולחן בשוודיה. על פי האחת, כל אדם יוכל להודיע חד-צדדית לרשויות על שינוי מינו מבחינת רישום האוכלוסין, ללא שום קשר למערכת הרפואית. כלומר, כל גבר יוכל מחר להודיע שהוא אשה והרשויות יגדירו אותו כאשה. ההצעה השנייה היא שניתן יהיה לעבור ניתוח להתאמה מגדרית (ניתוח לשינוי איברי המין) כבר בגיל 15 ללא הסכמה הורית. אני מנסה לעקוב אידיאולוגית אחרי השינוי הענק שמתחולל ולהבין במה בעצם מדובר. כולם מדברים על הרצון 'לכלול יותר אנשים', כלומר לדאוג לכך שאנשים עם זהויות שונות ירגישו בנוח במרחב הציבורי, אבל אותי זה מדאיג כי זו טענה בנאלית, וזה שינוי שלא מביא בחשבון נשים ונערות".

למה את מתכוונת? במה ייפגעו נשים ונערות מהשינוי באופן שבו אנחנו תופסים מין ומגדר?

"קודם כל, לא תהיה לנו סטטיסטיקה על נושאים הקשורים לנשים, כי מי בכלל יידע מה זה נשים. היום מדברים אפילו על הצעה – היא אמנם טרם הגיעה רחוק – להוריד ממספר הזהות השוודי את הספרה המזהה את המין כך שכולם יהיו ניטרלים מבחינה מינית. כך לא יהיו סטטיסטיקות על אלימות כלפי נשים, לא יהיו נתונים על הפרשי שכר או מידע על מכסות. מעבר לזה יש השפעה על תחומים רבים – ספורט נשים, למשל. החוקים משתנים כך שגבר לשעבר יוכל להתחרות בנשים. זה לא הוגן כי אנחנו רוצות להתחרות בתנאים שווים והגוף שלנו לא בנוי באותה צורה. אחרי שנים שבהן נלחמנו לעשות ספורט, ואחרי שקיבלנו את האפשרות הזאת לחמש דקות, פתאום כבר אין דבר כזה, גוף של אשה. לא אכפת לנו מה הזהות המגדרית שלך כגבר, תרגיש חופשי להחזיק בה, אבל אולי לא כדאי שתהיה בספורט נשים כי כאן מדובר בגוף, לא ברגשות שלך".

זה לא רק הספורט כמובן. בשיחה איתה מפרטת אקיס אקמן סיטואציות נוספות – עבריין מין שהועבר לכלא נשים, למשל, לאחר שהחליט שהוא אשה, או נשים שהרגישו לא בנוח כאשר גבר שאינו מוכר להן הופיע עירום בחדר ההלבשה של מכון כושר כי הוא מרגיש כאשה. בעניין הזה האחרון אקמן מדגישה שהיא עוסקת בנושא לא בשל החשש שגברים רבים ינצלו את המצב ויציפו את מלתחות הנשים, אלא כי יש כאן בעיה ברמה המבנית.

בואי נחזור להצעות החוק, אילו השפעות יהיו להן על החברה ועל בני הנוער המתבגרים בה?

"לפני 15 שנה היה בקושי ילד אחד בשנה בגילים 12-10 שסבל מדיספוריה מגדרית (מצב שבו אדם מצוי במצוקה בשל העדר הלימה מספקת בין זהותו המינית למגדר שאיתו הוא מזדהה, ד"ס), היום מאובחנים בכל שבוע כמה ילדים בגיל הזה. כמעט כולם בנות. בעבר אנשים שהחליפו מין היו בעיקר גברים מבוגרים. רוב האנשים חושבים על גבר מבוגר כשהם שומעים את המלה טרנסקסואל. כעת קורה משהו חדש והיסטורי, מרבית האנשים המגיעים למרפאות הם בנות בגיל העשרה המוקדם". בספרה היא כותבת כך: "פתאום זה בכל מקום. ילדים ובני נוער שרוצים לעשות מה שמכונה התאמה מגדרית. בארה"ב נפתחות מרפאות חדשות בכל שנה והן עדיין לא עומדות בביקוש לטיפולים הורמונליים וניתוחים. בשוודיה עלה בעשור האחרון באלפי אחוזים מספר הילדים ובני הנוער שקיבלו את הדיאגנוזה דיספוריה מגדרית, והם גם צעירים יותר".

אקמן מודעת לכך שתמונת המצב הזאת יכולה להיות סימן חיובי לכך שהחברה נעשית פתוחה וסובלנית יותר, שייתכן שתמיד רצו רבים לשנות את מינם ושהיום, סוף סוף, הם יכולים לעשות זאת. אך היא חושבת שהמציאות מורכבת יותר. בספר היא דנה באינטרסים של הממסד הרפואי, בתופעות הלוואי של הטיפולים ההורמונליים ובהשפעתם על פוריות. היא גם שואלת מי הם אלו המקבלים את הטיפול – גילם, השכלתם ומעמדם החברתי, וגם בודקת מה הקשר בין הדיאגנוזה לנטיות אובדניות, דיכאון, אנורקסיה, טראומה והומוסקסואליות. בסופו של דבר, היא טוענת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, המאבק למען שינוי מין לאנשים צעירים כל כך יכול להיות ההיפך המוחלט מהמאבק למען זכויות להומואים וללסביות: בניגוד לתנועה הגאה, שנלחמה על הזכות של חבריה "להיות עצמם", המאבק הנוכחי מסמן לאדם שמקבל את הדיאגנוזה כי הוא "פגום" ודורש את שינויו. מי שמבקש להתחיל טיפול הורמונלי לילד שאוהב ללבוש שמלות ולשחק בבובות אינו "מקבל אותו כמו שהוא", אלא טוען ש"בנים אינם אמורים ללבוש שמלות ולשחק בבובות".

אם כך, את טוענת שהדיאגנוזה הזו בגיל צעיר כל כך והטיפול הרפואי בה היא פגיעה בילדים?

"מה שקורה במקרים כאלו הוא בעצם הפיכתו של ילד נשי, אולי ילד הומוסקסואל, לילדה הטרוסקסואלית. חילוקי הדעות על האופן שאנחנו תופסים מין ומגדר הופכים היום לדיאגנוזה רפואית. הבנים ה'נשיים', שאוהבים ללבוש שמלות, לעשות הופעות ריקוד בבית, אלו שאינם מתעניינים בכדורגל ואוהבים להשתעשע בתסרוקות, הופכים לעקרים לכל החיים (בגלל הטיפולים). וכך קורה גם לבנות שלא אוהבות להתאפר ומעדיפות לשחק כדורגל, אלו שיושבות ברגליים פשוקות, שאוהבות להתעסק במכוניות ואלו שאוהבות בנות אחרות. האם זו לא בעצם צורה של טיפולי המרה שבאמצעותם החברה מכריזה שהומוסקסואלים צעירים הם חולים בגלל התנהגותם והמדינה הופכת אותם להטרוסקסואלים במחיר הפיכתם לעקרים?"

הורות לעשירים

למרות שספרה של אקיס אקמן רחב יריעה, החלק הזה בו, שנוגע לנושא הטרנסג'נדרי, הוא זה שמושך אליו את עיקר האש. בשבועות האחרונים הוצפו העיתונות והרשתות החברתיות בביקורת עליה ועל הספר. היו שניסו למצוא טעויות עובדתיות בתיזה שלה, היו שטענו שהיא טרנספובית. מריה רמנהיל, טרנסית שכתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "מניפסט טרנס-פמיניסטי", האשימה את אקמן מעל דפי העיתון הנפוץ "גטבורגס פוסטן" בשאיפה ליצירת "עולם אלים שצריך לנקות ממנו נשים טרנסיות". "היומיום של נשים טרנסיות כולל את אותה הסכנה של אונס, של תקיפה מינית בבית, של שכר נמוך יותר, הטרדות מיניות ואפליה כמו כל אשה אחרת", היא הזכירה לה. גם טינה רוזנברג, מן הפמיניסטיות הידועות במדינה, טענה כלפי טור בעיתון שכתבה אקמן באותו נושא עוד ב-2018, ש״הפמיניזם הסיסג'נדרי של אקיס אקמן" כולל רק נשים ש"המין הביולוגי שלהן מתאים למין החברתי (הזהות המגדרית) שלהן". בימינו, רוזנברג תקפה, הפמיניזם חייב לכלול מאבק בכל סוג של דיכוי – מעמדי, מיני, לאומי, גילי, גזעי ועוד. "דה-הומניזציה של אנשים טרנסג'נדרים אינה חדשה", היא כתבה בעיתון הנפוץ "אקספרסן", "אבל היא מפחידה במיוחד בתקופה של זלזול בכללי המשחק הדמוקרטיים ושל חוסר באמפתיה בסיסית לאנשים שרק לעתים רחוקות נכנסים לדיון הציבורי". אקמן הודפת את טענות מסוג זה. ספרה, היא טוענת, מצביע על ההשלכות של שינוי הגישה הקיצוני כלפי מין ומגדר והיא בוודאי אינה מתנגדת לטרנסים.

מהדיון בתקשורת ניתן להתרשם שהנושא הטרנסג'נדרי הוא הנושא היחיד בספר שלך.

"הדיון נעשה שטחי. במקום לדבר על האופן שבו אנחנו רואים מין ומגדר ולאן אנחנו רוצים להגיע עם ההגדרות החדשות האלו, הצד השני טוען  שאני נגד טרנסים ולכן אני צריכה לשתוק. זו תגובה מהבטן, היא מגיעה מכל הכיוונים והיא מקשה על ניהולו של דיון אמיתי. במובן מסוים אנחנו חיים בתקופה אנטי אינטלקטואלית, אבל בניגוד לאושיות רשת ולאקטיביסטים של האינטרנט, השפעתם של אינטלקטואלים היא עמידה יותר. משפיענים יכולים לצבור 100 אלף עוקבים ולהיעלם ביום שלמחרת, אבל אינטלקטואלים משפיעים לכל אורך חייהם. אי אפשר לבטל אותם כי יש להם יותר מה לומר, כי הם קראו יותר. תמיד היו אינטלקטואלים ותמיד היו אנשים מפורסמים, יכול להיות שהיום המפורסמים הופכים לפוליטיים יותר.

"בעבר היה ז'אן פול סארטר והיתה אדיף פיאף שמעולם לא אמרה כלום על פוליטיקה כי זה לא היה התחום שלה, היום גם זארה לארסון (זמרת שוודית הזוכה להצלחה בינלאומית וביקרה לאחרונה את ישראל על "מדיניות אפרטהייד והרג אזרחים בעזה", ד"ס) מדברת על פוליטיקה, וזה טוב, אבל אי אפשר לבלבל את המשפיענים המתבטאים בעניינים פוליטיים עם אינטלקטואלים שחובתם ללמוד לעומק את הנושאים שהם מתבטאים לגביהם. לצערי, ההיגיון של הרשתות החברתיות חדר גם לעיתונים רציניים. פעם אלו שכתבו בעיתון היו כמעט אנונימיים, הם לא היו צריכים לדאוג לתגובות של מי שעוקב אחריהם, היום יש חרדה – מה יאמרו עלי אם אומר כך או אחרת". אקמן ודאי לא נמנית עם החרדים ולא חוששת לצאת נגד מגמות הנתפסות כמתקדמות. בספרה הראשון – שיצא בשוודיה ב-2010 ותורגם לאנגלית שלוש שנים אחר כך בכותרת Being and being bought : prostitution, surrogacy and the split self  – היא טענה שזנות ופונדקאות הן שתי צורות של ניצול הקשורות זו בזו.

אקיס אקמן (משמאל), צילום: יואל נילסון. ספרה החדש של אקיס אקמן (באמצע), צילום: Bokfrlaget Polaris. מימין: הגרסה האנגלית של הספר העוסק בזנות ופונדקאות, צילום: Spinifex Press

מה בעצם את טוענת לגבי הקשר בין זנות לפונדקאות?

"אני טוענת שאלו צדדים שונים של תופעה אחת. זנות היא ניצול בעבור מין ללא רבייה, אף אחד הרי לא רוצה ילד שנולד כתוצאה ממין בתשלום. הפונדקאות היא ההיפך המוחלט – רבייה ללא מין. שתי התעשיות עוסקות במה שהן אולי שתי הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר והופכות אותן לסחורה. אין דבר קרוב יותר לנפש האנושית, או לתחושת העצמיות האנושית, ממיניות ומעשיית ילדים. ועכשיו שתי הפעולות האלו נמכרות בשוק החופשי ואפשר לשלם תמורת מין או תמורת ילדים.

"בשתי התעשיות האלו המנוצלות הן נשים. בפונדקאות זה 100% נשים, ובזנות, על פי מחקרים, כ-90% נשים ונערות. ובשני המקרים האשה מוותרת. באחד היא מוותרת על זכותה לתשוקה ולהנאה בעבור כסף, ובשני היא מוותרת על תינוק בעבור כסף אחרי שהיא עוברת תשעה חודשים של הריון קשה ולידה כואבת. אני מאמינה שהקמפיינים למען נורמליזציה של התעשיות הלא הומניות האלו הם קמפיינים להפיכת נשים לרובוטים: במסגרתם אנחנו אמורות לעשות סקס ולוותר על התינוקות שלנו בלי להרגיש דבר".

בשוודיה הפונדקאות אינה חוקית, וזו גם המדינה הראשונה בעולם שהפלילה את לקוחות הזנות, כבר לפני עשרים שנה. האם חקיקה היא הדרך הנכונה להתמודד עם מה שאת מכנה תעשיות הניצול האלו? או שדווקא הסברה וחינוך מועילים יותר?

"אני לא חושבת שהסברה עוזרת. בשוודיה ניסינו את זה. קמפיינים וחינוך לא עזרו. כמו שיש חוק נגד רצח ולא מסתפקים בהסברה, גם כאן צריך יותר מהסברה. בעניין הפונדקאות – זה נושא מורכב. הרי יש לנו במערב אוכלוסייה מבוגרת שדוחה את מועד הבאת הילדים לעולם, יש גם הומוסקסואלים גברים שרוצים ילדים, ויש אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם. ידוע גם שאיכות הזרע יורדת, שיש נשים ספורטאיות שלא רוצות להרוס את גופן, ויש עוד סיבות רבות, אבל הבאת ילדים לעולם אינה זכות מוחלטת, כאן אנחנו עוסקים לא רק בניצול נשים אלא גם בסחר בילדים, וזה נגד אמנות האוסרות להתייחס לילד כסחורה או להפריד ילד מאמו או לפעול בניגוד לטובתו. צריך לדבר על זה. פונדקאות היא תופעה חדשה מאוד, חקיקה עדיין לא מכסה את התחום במדינות רבות, ואנחנו צריכים חוקים כדי להתמודד עם התופעה".

האם יש לך פיתרון, או לפחות סוג של אמפתיה, לאלו שאינם יכולים להוליד ילדים ושהפונדקאות היא הפיתרון שבחרו?

"האמפתיה שלי לא תעזור. גם אם יש לי אמפתיה, אני לא חושבת שמותר למישהו לקחת ילד של מישהו אחר. אני חושבת שכאשר אשה נושאת ילד ברחמה תשעה חודשים, וכאשר היא יולדת אותו, הילד הוא שלה. אני לא חושבת שאפשר לבטל את הקשר הבסיסי והמקורי הזה באמצעות כסף. יש כאן קשר רגשי, והרבה פעמים זה גם מחיר פיזי כבד של הפריה חוץ גופית, טיפולים הורמונליים וויתור על צורכי המשפחה המקורית בעבור הפונדקאות. ובסופו של דבר זה פיתרון שמיועד רק לעשירים, לא טיפול אוניברסלי בחוסר היכולת להוליד ילדים, אף פעם לא היה מצב שבו מאה אחוז מהאוכלוסייה יכלה להוליד ילדים".

וכשזה נוגע לזנות, מה עמדתך ביחס לטענה שחקיקה נגד זנות היא פגיעה בזכויותיהן של עובדות המין, ושהיא מורידה נשים בזנות למחתרת וכך גם מגדילה את הניצול והאלימות נגדן? האם המדינה צריכה בכלל לעסוק בעיצוב ההתנהגות האנושית?

"ברור שחוקים עוסקים בהתנהגות האנושית, אחרת למה צריך בכלל חוקים? חוקים עוסקים ברגולציה של התנהגות אנושית. האם גם גניבה ואונס הם בסדר כי זו התנהגות אנושית? מה שיש כאן הוא סוג של פשע, כי זה מין נגד רצונה של האשה. זה שמשלמים לה לא אומר שהיא רוצה את זה. אם לא היו משלמים לה, היא לא היתה עושה את זה. איזה מקום בעצם יש כאן לתשלום? התשלום מחליף את התשוקה. זה ניצול של עוני. זה בעצם אונס, ואני חושבת שאונס אסור על פי חוק בכל המדינות בעולם. במובנים רבים זה אפילו יותר גרוע מאונס כי זה קורה באופן שגרתי, גבולותיה של אשה בזנות מופרים על ידי אנשים שונים כמה פעמים ביום".

הנושא הזה אינו מפריד בין ימנים לשמאלנים. יש לגביו דעות שונות גם בתוך השמאל. איך את מסבירה את זה?

"בשבילי שמאל הוא אנטי קפיטליסטי. כסוציאליסטים אנחנו עובדים נגד קפיטליזם. המרקסיסט ההונגרי ג'רג' לוקאץ' אמר שהקפיטליזם נוטה להתרחב לעוד ועוד אזורים של חיינו, כך שהוא משתלט על אזורים שעדיין לא הפכו לסחורה והופך אותם לכזו. האימפריאליזם הפך את הקרקע לסחורה, כעת גם חשמל, בתי ספר ומים עברו מניהול חברתי שלא על בסיס רווח להתנהלות המבוססת על רווח. וזה קורה גם בתחומים כמו מין, שבדרך כלל אנחנו עושים בחינם כי אנחנו אוהבים את זה. כסוציאליסטים, אנחנו רוצים להוציא דברים מהשוק, לא להכניס אותם לשוק. לא היינו רוצים, למשל, שגם חֲבֵרוּת תיכנס לשוק. ואם החברות היתה חלק מהשוק, זה אולי היה וולונטרי, אבל אילו חברויות זה היה יוצר? האם זה לא היה משחית את היחס שלנו למערכות יחסים אנושיות? מעבר לזה ישנו גם עניין הנשים, שאינו עניין של ימין ושמאל. בתנועת הנשים יש נשים מהשמאל, מהימין ומהמרכז. יש נשים מהמעמדות הגבוהים ומהמעמדות הנמוכים, כולנו חולקות את אותם האינטרסים בנושאים רבים, גם אם אנחנו לא מסכימות בעניינים אחרים".

צרחות ואדרנלין בלב ים

אחד הנושאים שאינם מאחדים אנשי ימין ושמאל הוא הסולידריות עם הפלסטינים, ואקמן נעתרה ברצון כשהוזמנה להשתתף במשט לעזה על ספינת הדיג "מריאן", שיצאה מהעיר גוטנברג שבמערב שוודיה לכיוון עזה במאי 2015, חמש שנים לאחר המשט הקטלני בהשתתפות ה"מאווי מרמרה". הספינה נשאה איתה ציוד הומניטרי וקבוצה שהורכבה מפעילים פוליטיים, אנשי רוח ויוצרים, עיתונאים ואקטיביסטים, חלקם יהודים, שעלו וירדו בנמלים שונים באירופה בדרך לעזה, ובהם באסל גטאס, אז חבר כנסת מהרשימה המשותפת, נשיא תוניסיה לשעבר מונצף מרזוקי והמוזיקאי והאמן הישראלי לשעבר, תושב שוודיה, דרור פיילר.

ספינת הדיג "מריאן" במשט לעזה, 2015. צילום: MAGNUS PERSSON / NurPhoto via AFP

איך הגעת למשט לעזה? מה הקשר שלך לנושא?

"ביקשו ממני להשתתף. מבקשים תמיד מסופרים, עיתונאים ואקטיביסטים להשתתף ואני הסכמתי מיד כי תמכתי במטרה. לצערי, לא הגענו לעזה, כי חטפו אותנו במים בינלאומיים וכל מה שראיתי מישראל הוא הצד הפנימי של בית סוהר".

מה קרה שם כשחיילי צה"ל עלו לספינה שלכם?

"עד כמה שאני זוכרת הם באו באמצע הלילה, כשהיינו עדיין רחוקים מאוד מעזה, עמוק במים בינלאומיים. הם באו עם צי גדול של חמש או שש ספינות קרב ענקיות ומסוקים מלמעלה. הם עלו, ירו בטייזר על אנשים, היו צרחות והרבה אדרנלין".

פחדת?

"האווירה היתה מפחידה. אבל לא חשבתי שאני הולכת למות או משהו כזה. זה היה סוריאליסטי ואינטנסיבי, היו הרבה חיילים, כל הזמן באו עוד ועוד חיילים והרבה מהם קיבלו מחלת ים והקיאו מעבר לסיפון". לאחר ההשתלטות על הספינה נלקחו האקטיביסטים לנמל אשדוד ומשם לכלא גבעון ברמלה. "הייתי בכלא בערך שבוע", נזכרת אקיס אקמן, "ישבתי בתא עם אשה רוסייה שהיתה איתנו וסירבה להשתחרר עד שאשוחרר גם אני, למרות שהציעו לה כבר ביום השני".

איך היו החקירות?

"זה לא היה נעים, ואני לא יכולה לומר שאני מתרשמת במיוחד משירותי המודיעין שלכם. היתה תחושה שהם חיפשו מידע עלינו בגוגל וניסו להפחיד אותנו בכך שאמרו לנו דברים כמו 'אני יודע באיזה בית ספר הבן שלך לומד', מידע מהסוג שלא קשה למצוא. אבל זה היה קצת מפחיד, הם השאירו אותנו ערים לילה שלם כבר באולם גדול בנמל אשדוד, הם הפשיטו אותנו, ערכו עלינו חיפוש, והושיבו אותנו בשולחן לחקירה על ידי שלושה או ארבעה אנשים. אחר כך העבירו אותנו לשולחן אחר והתחילו שוב, כמו שטיפת מוח כל הלילה. בבית הסוהר עצמו פשוט ישבנו בתא 23 שעות ביממה והוציאו אותנו לטיול של שעה בחצר וזה הכל. זה כלום לעומת מה שפלסטינים עוברים בבית סוהר, היו איתנו רכים יחסית, אבל בכל זאת השאירו אותנו כלואים בלי משפט ובלי להיות מואשמים בפשע. ואז הגיע מכתב מראש הממשלה שלכם שכתב לנו שאנחנו צריכים ללכת להפגין בסוריה".

למרות הטפות המוסר של נתניהו, אקיס אקמן עדיין כותבת על עזה כחלק מעבודתה העיתונאית. "אני חושבת שזה נורא שהם הורגים אנשים", היא אומרת על ישראל בהתייחס לאירועים האחרונים. היא לא מאמינה בפתרון שתי המדינות בגלל המורכבות של ההפרדה בין הגדה המערבית לעזה ובגלל "האפליה הגזעית ומערכת האפרטהייד", המונצחת בטענה שעם אחד זקוק למדינה שהיא שלו בלבד. בעתיד, כך היא מקווה, שני העמים יוכלו לחלוק מדינה אחת דמוקרטית וחילונית שאינה מבוססת על אפליה אתנית.

יש בישראל מי שיטענו שפיתרון כזה הוא התאבדות מפני שבעוד את מדברת על מדינה חילונית ודמוקרטית, במציאות יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים ובני שני העמים יטבחו זה בזה.

"זה לא מה שהם עושים גם ככה? האם אין כאן דמיון לדרום אפריקה? גם שם היו הצעות דומות. הצעות על מדינות-אם עצמאיות. זה לא קרה, ואמנם גם היום יש שם אלימות בגלל אי השוויון הכלכלי, אבל בכל זאת יצרו מעין מדינת קשת שכללה את כולם. אם הישראלים רוצים ביטחון, ואם הפלסטינים רוצים לחיות ללא כיבוש, סנקציות ואפליה, כיצד פיתרון שתי המדינות יפתור את זה?"

האם את ביקורתית גם כלפי החמאס וההנהגה הפלסטינית כמו שאת ביקורתית כלפי ישראל? הרי ברור שהם יורים על אזרחים, מפרים זכויות אדם ומדכאים נשים.

"תראה, אני חושבת שכל עם כבוש זכאי להגן על עצמו. ובוודאי זכאי לכך עם שבני עם אחר פולשים אליו, זורקים אותו מהבית וכופים עליו כיבוש ועוצר. לישראל יש מזל שכל מה שיש לפלסטינים הוא הטילים הפתטיים האלו, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

טילים יכולים להרוג.

"כן, אבל אי אפשר להפריד את הבעיות של המנהיגות הפלסטינית, לא רק בצד של עזה, מתוצאות הכיבוש. זה נהיה כל כך גרוע שיש משפחות שכבר אי אפשר לדעת מי מחבריהן הוא משת"פ ומי אינו מסתנן. זה כל כך מורעל, שאי אפשר לצפות לדמוקרטיה, או ממנהיגות לתפקד במרחב צר כל כך". 

האם העניין הפלסטיני אינו מוצא קל לאקטיביסטים אירופים, כי בניגוד למקרים של רצחעם או טיהור אתני בסין או בסוריה למשל, שם הם היו מסתכנים במוות, הנסיעה לישראל ככל הנראה לא תסתיים במוות, בטח לא אם את שוודית?

"אז אתה חושב שאנחנו צריכות לנסוע ולהיהרג? מה אתה אומר – שאם אתה לא נהרג אתה לא אקטיביסט אמיתי?"

לא, אבל האם זה לא יוצר מצב שבו מדינות גרועות בהרבה סופגות פחות ביקורת?

"זה מה שהם תמיד אומרים. אבל האם זה לא ווטאבאוטיזם? אני כתבתי הרבה גם על סין, ויש המון שוודים שנסעו לכורדיסטן ונלחמו ברוז'בה, ויש מי שנסעו למקסיקו ונלחמו עם הזפטיסטס, אני נסעתי ליוון בזמן המשבר. אנחנו התבקשנו על ידי התנועה הפלסטינית ופעילי שלום ישראלים לעשות את המשט כאקט של סולידריות. זו היתה יוזמה נפלאה של יהודים ואקטיביסטים פלסטינים בשוודיה, והרעיון לא היה להשתתף במלחמה או להביא כלי נשק אלא לשבור את המצור ולהביא אספקה רפואית ואת הסירה עצמה לעזרת הדייגים. לפעמים אני תוהה אם ישראל חושבת שהבעיה הזאת פשוט תיעלם. היא לא תיעלם. קראתי, למשל, את הביוגרפיה של גולדה מאיר, וזה מוזר, הפלסטינים בקושי מוזכרים שם. מדי פעם ערבים מופיעים ונעלמים אבל אין מחשבה על זה. כלומר, היא היתה אדם מרשים מבחינות רבות, אבל הבעיה הזאת לא תיעלם. וכל הצער שנזרע עכשיו בגלל הילדים שנהרגים ייקצר מתישהו. זה חוק טבע, לכל פעולה יש תוצאה, דיכוי מביא להתנגדות, וזה פשוט ממשיך כך".

מה דעתך על המגמות האנטישמיות שחדרו לתנועת הסולידריות העולמית עם הפלסטינים?

"לגיטימי לבקר את ישראל כמו כל מדינה אחרת, אבל לא לגיטימי לבקר עם או קבוצה אתנית. לא צריך לבלבל בין השניים. אבל יש שני מחנות שעושים בדיוק את זה. האנטישמים עושים את זה ומשתמשים בסכסוך כתירוץ לאנטישמיות שלהם. אנחנו תמיד גינינו את זה ולא נתנו, למשל, לאנשים כאלו להיות חלק מהמשט לעזה. אבל גם הממשלה הישראלית והקמפיין נגד ה-BDS עושים את זה. הם מנסים לשלב את שני הדברים בכוונה. אנחנו נגד גזענות. אנחנו לא עושים אנטישמיות. אנחנו מבקרים מדינות ומדיניות, וגם לנו יש אחריות להילחם באנטישמיות. האנטישמיות היא לא בשמנו, היא ניסיון לחטוף את התנועה של ההזדהות עם הפלסטינים".

אבל הפלסטינים וישראל הם עניין מקומי, ובספרה החדש אקיס אקמן הרי עוסקת בשינוי טקטוני המתרחש על פני הגלובוס כולו. "המסע של מאבק הנשים מתנועה חתרנית למדיניות רשמית לא היה קל. הוא נתקל בהתנגדות מתמדת מכל שכבות החברה ורבים אינם אוהבים את הפעילות למען שוויון", היא מתארת בספר את הניסיון לביטול החלוקה החוקית בין גברים לנשים ולמעשה את היעלמות המושג "אשה" מהשיח הציבורי דווקא כחלק מדרישה פרוגרסיבית להקלה על חייהם של מיעוטים . כך, באופן פרדוקסלי, היא נתמכת גם ע"י ליברלים ופמיניסטים. "עם כל הכוונות הטובות, זו מגמה מדאיגה, מסכמת אקמן, "כי המושג 'אשה', כמושא התנועה הפמיניסטית, נלקח מאיתנו".

As Israel and Hamas Fight in Gaza, Antisemitism Explodes Online in Sweden

The current escalation between Israel and Islamist groups has once more led to antisemitic attacks against Jews in Sweden. This time, though, the front line is increasingly on social media sites.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-as-israel-and-hamas-fight-in-gaza-antisemitism-explodes-online-in-sweden-1.9828015?lts=1621540135520

STOCKHOLM – Thirteen-year-old Adam (not his real name) goes to a school in southern Stockholm. On Monday, a group of four or five boys who study in a parallel class approached him with an Israeli flag they had drawn, recounts his mother, who is of Jewish descent. “They then burned the flag in front of him. Later, the same boys – who come from an Arab background – drew another flag replacing the Star of David with a picture of human feces. ‘This is your flag,’ they shouted and stepped on it repeatedly,” she tells Haaretz. After the incident, Adam’s mother called the school principal, who told her he took the matter very seriously and would talk to the aggressors’ parents and social services.

The end result was less than successful, however. The next day, the same boys attacked Adam at school again, calling him names and cursing him in Arabic. One of the teachers then advised him it would be best if he wore his shirt, which had a Star of David on it, inside out – just to be on the safe side. “Tomorrow,” says Adam’s mother, “he’s staying home.” As of press time, the school had not responded to a request for comment.

Meanwhile, a mother of an Israeli 12-year-old girl who studies at an international school in the capital told Haaretz that her daughter was saddened and shocked when a couple of fellow students – who saw a picture of an Israeli celebrity, Corrin Gideon, holding her baby and crying during a rocket attack – said to her provokingly: “Your homie is dead.”

People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.
Protesters marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.Credit: Johan Nilsson/AP

These are just a couple of the incidents that have surfaced in recent days concerning young Jewish people who have been threatened, attacked or harassed in the context of the latest conflict between Israel and Islamist militant groups in Gaza.

But even in more normal times, it’s not a new phenomenon. A few months ago, a report from Malmö described the schools in Sweden’s third largest city as an unsafe environment for Jewish students. The report, called “Schoolyard Racism, Conspiracy Theories and Exclusion,” noted that Jewish students have to contend with verbal and physical attacks, antisemitic conspiracy theories, cries such as “Stingy Jew! I’ll gas you!” and teachers who prefer to avoid confronting the aggressors.

According to Petra Kahn Nord, Sweden’s representative at the World Jewish Congress, when it comes to the mainstream media and politicians, the Swedish reaction to the current flare-up is more balanced and nuanced than in the past, but schools and social media can still be violent environments. “The problem has existed for at least 20 years,” she says, “but at least these days there’s more awareness and a will to take action.” Kahn Nord says the Malmö report is a step in the right direction, and similar reports should be published in other Swedish towns and cities. She adds, though, that “following the examination, there must be action too.”

People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.
People holding placards and waving Palestinian flags marching in solidarity with Palestinians during a demonstration in Malmo last weekend.Credit: JOHAN NILSSON – AFP

Kahn Nord is correct in observing that the discourse in the Swedish media and among politicians is more evenhanded compared to the 2014 Gaza war. Most Swedish politicians are more balanced when they talk about this conflict, including Foreign Minister Ann Linde who clearly condemned Hamas last week. And though anti-Israel demonstrations did take place in Sweden in recent days, they weren’t as well attended as previous ones. Most participants were reportedly Swedish Palestinians, with far less mainstream political support than in the past.

When it comes to online antisemitism, however, the situation has worsened dramatically. Social media was far less prevalent in the last major skirmish seven years ago, so this presents new and complicated challenges that are not being addressed by social media companies.

One member of Sweden’s Jewish community who’s active in Jewish education and spoke on condition of anonymity, is in touch with Jewish youngsters and has been following social media in Sweden since the beginning of the latest flare-up.

“Swedish social media influencers have enormous power,” he says. “They’re followed by hundreds of thousands of young people – and especially by young girls. Since the recent round of violence started, I’ve seen many Instagram posts about the conflict that are shared by thousands of young people. These people may mean well and may want to identify with victims of war, but in reality they’re unknowingly supporting terrorism and calling for the destruction of Israel by sharing slogans like ‘From the river to the sea, Palestine will be free” and “With blood and fire we will liberate Al-Aqsa.”

One Swedish influencer who attacked Israel is pop singer Zara Larsson. She has over 6 million Instagram followers and, after initially denouncing antisemitism, posted last week: “We must also hold accountable a state upholding apartheid and killing civilians, financed by American dollars.” The post was subsequently deleted. Other examples include various local media and culture personalities who usually advocate LGBTQ rights and ethnic minority rights, and are now sharing conspiracy theories about Zionism. This phenomenon inspired an article in the Swedish daily Dagens Nyheter, titled: “Is antisemitism on its way to becoming ‘woke’?”

Swedish pop star Zara Larsson. Criticized Israel in an Instagram post to her 6 million followers, but subsequently deleted the post.
Swedish pop star Zara Larsson. Criticized Israel in an Instagram post to her 6 million followers, but subsequently deleted the
post. Credit: Hubert Boesl / DPA / AFP

The member of the Jewish community tells Haaretz that young Jews in Sweden are feeling under attack by social media influencers and their followers, who allegedly don’t realize the antisemitic undertones and subtext in the material they’re sharing. “Young Swedish Jews feel the whole world is against them and this is an experience which will have a very damaging effect on Jewish identity in Sweden,” he says.

‘Cut their heads off’

But Instagram isn’t the worst corner of the internet when it comes to spreading hate toward Israel and Jews in Sweden: The popular social media platform Clubhouse has recently been exposed as a particularly aggressive source of incitement.

“Clubhouse is a social media platform where people meet and talk in virtual chat rooms,” explains Adele Josephi, who was one of the Swedish journalists who exposed the content in interviews with two Swedish dailies. “It used to be a more exclusive form of social media, a kind of ‘cool place to be,’ since you had to be invited to join it. But it seems that’s not the case anymore. People have left and many of those who still use it are people from the suburbs with an Arab immigrant background,” she charges.

According to Josephi, since the beginning of the current conflict, “Israel chat rooms” have been opened and are home to extremely antisemitic content. “Unlike Facebook and Twitter, Clubhouse rules and restrictions are not enforced,” says Josephi, who shared some of the recorded material and screenshots with Haaretz. “People can say anything in these forums, which can have over 100 participants. This includes threatening children, explicit violent expressions and racist language.”

Some of the examples Josephi says she heard in the chat rooms include statements like “Brother, we’ll take their Jewish kids and cut their heads off in Sergels Torg [Stockholm’s main square],” rape threats against Jewish women and girls, and admiration for Adolf Hitler, promising to complete what he started. Josephi says she herself was harassed, attacked and threatened online and in phone calls following her speaking out on the subject.

Mathan Shastin Ravid of the Swedish Committee Against Antisemitism (SKMA) warns that “we are witnessing, once again, the surfacing of antisemitism in Sweden and other European countries as the Israeli-Palestinian conflict triggers prejudice, contempt and hate toward Jews. This affects everyone, including young people. It can be in schools but it’s also online, where antisemitism spreads at great speed through social media and various apps.”

Ravid believes IT companies “must take responsibility and stop the spread of hate on their platforms.” At the same time, he adds, “incitement against ethnic groups and unlawful threats must be prosecuted,” by the Swedish authorities.

The government and authorities are widely recognized as becoming more active in recent years in their efforts to address antisemitism. “I see a strong will to fight antisemitism within the government,” says Kahn Nord, who’s in touch with senior government officials. “The support for making Holocaust denial illegal and the international Forum on Holocaust Remembrance, which is scheduled to take place later this year in Malmö, show that the government takes the issue seriously and wants to do more. However, it remains to be seen what effect these steps will have,” she says.

סרט תיעודי חדש מספר מה קרה לביורן אנדרסן חמישים שנה לאחר שהוכתר כ"נער היפה ביותר בעולם".

ביורן אנדרסן לוהק לתפקיד הנער טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור המבוגר ב"מוות בוונציה" של הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי. בין לילה הפך לכוכב בינלאומי מנוצל, ומאז היו חייו לרצף טרגדיות בלתי נגמר. חמישים שנה אחרי, איתרו הדוקומנטריסטים קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי את התגלית הנשכחת של הסרט. בראיון עמם הם מסבירים מדוע החליטו לעשות עליו את הדוקו שיתקן את הטראומה שהותירה בנפשו יצירת הקולנוע ההיא.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.9705773

ביורן אנדרסן אינו השחקן הראשון שזכה לתהילה מוקדם מדי בחייו והוא בוודאי אינו הראשון ששילם עליה מחיר אישי גבוה. ידועים סיפוריהם של כוכבים וכוכבות רבים שנוצלו על ידי תעשיית המוסיקה, הקולנוע או האופנה ושחייהם האישיים היו רחוקים מאידיליה של אושר והגשמת חלומות, מג'ודי גרלנד ועד לבריטני ספירס. ובכל זאת, סיפורו של אנדרסן, שכיכב ב-1971, כשהיה בן 16, בסרטו הקלאסי של לוקינו ויסקונטי, "מוות בוונציה" (Morte a Venezia) הוא יוצא דופן. זהו סיפור על נער צעיר מלא כישרון ובעל יופי נדיר שנוצל על ידי עולם המבוגרים כך שבמקום אושר ועושר, חייו הפכו לסאגה שבה טרגדיה רודפת טרגדיה. חייו של ביורן אנדרסן מוצגים כעת לקהל בסרט דוקומנטרי שיצרו שני הבמאים השוודים, קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה לביקורות טובות ולתשומת לב בשוודיה ומחוצה לה.

ביורן אנדרסן נולד ב-1955 בסטוקהולם והטרגדיה הראשונה הכתה בו כבר כשהיה בן עשר. אמו, ברברו (Barbro), שהיתה אומנית בוהמיינית והרפתקנית שסבלה ככל הנראה מדיכאון, נעלמה. אנדרסן זוכר עד היום את הפעם האחרונה שראה אותה. היא נפנפה לו לשלום כשהוא בדרכו לבית הספר וכשחזר היא כבר לא היתה. כעבור מספר חודשים הופיעו שני שוטרים בפתח ביתם של סבו וסבתו והודיעו למשפחה שהאם נמצאה מתה ביער. מהסרט ניתן להבין כי התאבדה. אניקה, אחותו הצעירה של ביורן זוכרת שלאחר ההודעה האם הושכחה לגמרי על ידי המשפחה. "אחרי היום ההוא", היא אומרת בסרטם של לינדסטרום ופטרי, "איש לא הזכיר את אמא אפילו לא במילה". אנדרסן נשלח לפנימייה בדנמרק, ברח ממנה, חזר לסטוקהולם ושם התגורר אצל סבתו, אמה של אמו. הסבתא, כך זוכר אנדרסן, "רצתה נכד סלב" וכך הוא מצא את עצמו עובר ממבחן-בד אחד למשנהו כבר בגיל צעיר מאוד. את הופעתו הראשונה על המסך הגדול עשה ב-1970 בתפקיד משני בקלאסיקה השוודית "סיפור אהבה" (A Swedish Love Story). שנה אחר-כך הוא כיכב בסרטו של ויסקונטי ומאז השתתף בסרטים (לאחרונה בתפקיד משנה ב"מידסומר" מ־2019) וסדרות טלוויזיה רבות ופעל גם כמוזיקאי. אבל סיפורו הוא הרבה מעבר לרשימת ההפקות בהן השתתף. סרטם של לינדסטרום ופטרי חושף לראשונה בפני קהל בינלאומי את סיפורו של ילד הפלא השוודי והוא נקרא על שם הכינוי שהודבק לאנדרסן עוד כשהיה בן 15 – "הנער היפה ביותר בעולם" (The Most Beautiful Boy in the World).

בראיון ל"הארץ" מספרים הבמאים על הנסיבות בהן החליטו ליצור את הסרט. "הכרתי את ביורן מכיוון שהסתובב במעגלים החברתיים שגם אני הייתי בהם והיו לנו חברים משותפים", אומר פטרי, "לפני כ-15 או 20 שנה הוא גם השתתף כשחקן בסדרת טלוויזיה לילדים שעשיתי. הוא גילם את האיש הרע, היה כיף לעבוד איתו והיה לנו קשר טוב". פטרי מספר שלמרות הקשר הטוב הוא מעולם לא שאל אותו על "מוות בוונציה" ועל חייו כ"נער היפה ביותר בעולם". כל זה השתנה כאשר קריסטינה לינדסטרום הצטרפה אל השניים לארוחת ערב. "היא שברה את הטאבו", צוחק פטרי ולינדסטרום מסבירה: "שאלתי אותו על התפקיד שקיבל בסרט של ויסקונטי ועל איך הוא קיבל אותו. כשהוא סיפר על סבתא שלו שאלתי למה הוא חי אצל הסבתא והוא החל לספר את הסיפור. זה סיפור מסקרן וחזק מאוד וחשבתי שחשוב לספר על האובססיה הזו ליופי ועל הצלקות שהאיש הצעיר הזה קיבל מתשומת הלב שהוא זכה לה". לינדסטרום ופטרי מספרים שאנדרסן לא התלהב בתחילה מהרעיון לעשות סרט על חייו. "הוא אמר שיחשוב על זה והמשכנו לדבר על זה במשך כמה חודשים", מספר פטרי, "לא רצינו ללחוץ, הוא התייחס לזה מאוד במקצועיות ואנחנו חיכינו עד שיהיה מוכן לדבר. גם כשהתחלנו את הסרט לא ידענו את הכל והסיפור שלו נחשף לאט לאט. הוא הזמין אותנו כל פעם לפרק הבא בחייו או לאדם הבא שיש לו חשיבות בעבורו. לקח לו שנתיים רק להזמין אותנו לבקר בדירה שלו. בדרך כלל, כשעושים סרט דוקומנטרי, זה קורה מיד. במקרה הזה היינו הראשונים לבקר בדירה בעשר שנים".

דירתו השכורה של אנדרסן משחקת תפקיד גם בסיפור שלו בשנים האחרונות. הסרט מלווה אותו כאשר הוא נאלץ לערוך ניקיונות ושיפוצים מכיוון שהיא מוזנחת ומלוכלכת כל כך שהוא כמעט מפונה ממנה. זוהי סצנה שבה אנדרסן נחשף כאדם בוגר, רחוק מאוד מהנער היפה שהיה. הרושם הוא של אדם שלא מצליח לתפקד בעולם האמיתי, שערו ארוך, זקן גדול מכסה את פניו, הוא שותה ומעשן בכמויות גדולות ומצליח להיחלץ מפינוי מדירתו רק בעזרת בת-זוג צעירה (יסיקה ונברג) שעוזרת לו בניקיונות ובהתמודדות עם הרשויות. אך כיצד הגיעו הדברים לידי כך?

הנער היפה ביותר בעולם

על מנת להבין היכן הכל השתבש צריך לחזור להתחלה ובמקרה של ביורן אנדרסן ההתחלה היא רגע אחד ספציפי. רגע מכונן ודרמטי שלולא התקיים יתכן שמסלול חייו היה אחר לגמרי. זה היה יום חורף ב-1970. אנדרסן היה בן 15 וסטוקהולם היתה קפואה ומושלגת. הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי התמקם במלון המפואר ביותר במרכז העיר, ה-Grand Hotel, ובחן שורה של נערים לתפקיד מרכזי בסרטו החדש. מכיוון שמדובר היה במבחן-בד, האירוע תועד ומופיע כבר בתחילת סרטם של לינדסטרום ופטרי. זוהי סצנה שמעוררת אי-נוחות רבה – דלת חדר הבחינות של ויסקונטי נפתחת, אל החדר נכנס אנדרסן הצעיר כשהוא מחייך בביישנות. יופיו יוצא דופן. הבמאי וצוותו מבינים שהם מצאו את מה שביקשו, הם מצווים עליו ללכת במעגל, להביט למצלמה ולחייך. לבסוף הוא נאלץ להוריד את חולצתו ומכנסיו. הוא עושה זאת למרות שמבוכתו ואי הנעימות שלו ניכרות לעין. כל זה לא ממש משנה, ההפקה הקולנועית מאפילה על רגשותיו של הנער, מחמאות על יופיו נזרקות לאוויר, המצלמה עוברת מזווית אחת לשנייה וגורלו של אנדרסן נחתם – ההצגה חייבת להימשך והוא עומד להפוך לכוכב קולנוע.

הסרט "מוות בוונציה", מבוסס על סיפור של תומאס מאן מ-1912 שמתאר מלחין חולה ומזדקן המתאהב בנער צעיר ויפהפה בשם טאדז'ו אותו הוא מגלה במהלך חופשתו במלון Des Bains באי לידו שבוונציה. זוהי אינה אהבה המתממשת במערכת יחסים או במגע אלא מעין אובססיה, אהבה לאידיאל היופי המתבטא בנער הצעיר. זוהי אהבה שנותרת בלתי ממומשת כאשר מושא היופי עצמו הופך בעבור המלחין, המגולם על ידי השחקן דירק בוגרד, לדמות שהיא משהו שמעבר לאדם ממשי. בטקסט של תומאס מאן, טאדז'ו מתואר כביטוי ליופי אלוהי וכמלאך מוות. הבמאי ויסקונטי, שעסק רבות ביופי ובמוות ולא הסתיר את מערכות היחסים ההומוסקסואליות שלו, השקיע מאמצים רבים במציאת הנער שיתאים ביותר לסרט המבוסס על יצירתו של מאן. הוא ביקר במדינות שונות ובחן מועמדים רבים, אך היה זה ביקורו בסטוקהולם שהניב בדיוק את מה שהזדקק לו. "זהו אמנם רגע מכריע עבור אנדרסן אבל זה גם רגע מכריע עבור ויסקונטי", אומר פטרי, "בשבילו זהו הרגע שבו מסתיים מסע של שלוש שנים. כמו שאומרת המלהקת בסרטו של ויסקונטי – כשנכנס הילד הבלונדיני הזה היה ניכר שכל גופו של ויסקונטי התעורר לחיים".

הקרנת הבכורה של "מוות בוונציה" נערכה בלונדון ומשכה תשומת לב עולמית. אפילו מלכת אנגליה היתה שם. זה היה גם האירוע שבו העניק הבמאי ויסקונטי לאנדרסן את הכינוי שליווה אותו כל חייו – "הנער היפה ביותר בעולם". כשהסרט השתתף בפסטיבל קאן, חודשיים מאוחר יותר, אנדרסן הופך לכוכב בינלאומי. "בקאן התחיל הקרקס", נזכר אנדרסן ומספר ללינדסטרום ולפטרי, "הייתי מפוחד. הרגשתי כאילו להקת עטלפים סובבת אותי כל הזמן. זה היה סיוט". הסרט מציג את ויסקונטי כבמאי שתלטן ותובעני, את סבתו של אנדרסן, שהצטרפה לנסיעה לוונציה, כרודפת פרסום ותהילה ואת אנדרסן עצמו כנער המנוצל על ידי כל הסביבה המבוגרת במשך כל תהליך עשיית הסרט. "זהו סיפור אוניברסלי על יחס לילדים", אומרת לינדסטרום, "ילדים אמורים להיות מטופלים על ידי מבוגרים. מבוגרים אמורים לכבד ילדים. אבל הילד הזה ניזוק מהיחס שקיבל". אבל זו היתה רק ההתחלה.

בסרט מספר אנדרסן שאחרי סיום צילומי "מוות בוונציה" הוא נלקח על ידי אנשי ההפקה, שהיו כולם הומוסקסואלים, למועדון גייז שבו הרגיש לראשונה כסמל מין כשראה מכל עבר "מבטים רעבתניים, שפתיים רטובות ולשונות מתגלגלים". הוא מעולם לא התמודד עם דבר דומה והוא שתה והשתכר כדי להדחיק. כשהסרט הופץ עיתונאים רדפו אחריו, כתבות עליו הופיעו בכל העולם, הוא קיבל מכתבי מעריצים ומעריצות ממדינות רבות והוא היה עדיין מחויב לויסקונטי בחוזה לשלוש שנים. ההצלחה הבינלאומית והלחץ של סבתו הביאו אותו עד יפן שם הפך אנדרסן באמצעות תעשיית הבידור המקומית לכוכב פופ ואליל נוער. בסרט הוא קורא לתקופה ההיא "חלום סוריאליסטי". הוא הופיע על במות, בטלוויזיה ובפרסומות, הוא הפך לדמות מנגה (קומיקס יפני) וזכה להערצה עיוורת של המונים. כיום ברור שהוא לא רצה להיות ביפן כלל. הוא עבד ללא הפסקה, הוא איבד את ביטחונו העצמי והפך לעבד של התעשייה שגם סיפקה לו חומרים כימיים כדי שיוכל להמשיך לתפקד. אם כל זה לא היה מספיק, מסעו של אנדרסן עבר ב-1976 מיפן לצרפת אליה הגיע כדי להשתתף בסרט שלא צולם בסופו של דבר. במקום לחזור הביתה הוא נשאר בפאריז שנה שלמה כמעין בן-חסות של אדם שאמנם מימן את שהותו ושילם את כל הוצאותיו אך ניצל אותו והתייחס אליו כמעין פרס שהציג לראווה כנער היפה ביותר בעולם. כך הוא הפך שוב לאובייקט מיני וסמל יופי, הפעם בעבור הקהילה ההומוסקסואלית בפאריז.

"הסרט שלנו עוסק באופן שבו אנשים רואים ומגיבים ליופי", אומרת הבמאית קריסטינה לינדסטרום, "אנדרסן נוצל כמו חפץ. ברור שלא היה לו נוח עם זה, הוא שנא את זה, הוא גם אמר את זה כשהתראיין בעיתונות השוודית שם הוא אמר שהוא בסך הכל רוצה להיות עם החברים שלו. הוא בעצם נחטף. העולם שנחשף בפניו היה מאוד מפתה, הוא הוזמן לנסיעות, למסיבות ולחוויות אבל היתה לו כל הזמן תחושה של בושה, הוא אמר שקיבל תשומת לב בעבור כלום". "זה היה נטל גדול", מוסיף הבמאי קריסטיאן פטרי, "ובגלל הרקע שלו הוא לא היה חזק מספיק בכדי להתמודד עם זה. הוא תמיד היה צנוע. והרי זה לא באמת היה רק היופי שלו. הוא היה כריזמטי והוא עדיין כריזמטי, הוא גם חכם ומהיר מחשבה וזה ממש לא נכון שתשומת הלב שקיבל היתה רק בגלל יופיו החיצוני. לוקינו ויסקונטי ראה לא רק את היופי, אלא גם את הפגיעות שלו. העניין הוא שהפגיעות הזו היתה חלק מהיופי שלו".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: צילום: Mario Tursi

קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי הם שני במאים שוודים וותיקים בעלי קריירה של עשרות שנות עשייה. לינדסטרום (ילידת 1957) היא עיתונאית, מפיקה ובמאית שעבדה שנים רבות ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים בשוודיה ויצרה סדרות וסרטים תיעודיים על דמויות שוודיות מיתולוגיות כמו הסופרת אסטריד לינדגרן ("בילבי", ספרי "ילדי עמים" כמו נוריקו סאן ואלה קארי) וראש הממשלה השוודי, אולוף פלמה, שנרצח ב-1986. ביצירתה עוסקת לינדסטרום רבות בהיסטוריה ובמקום של נשים בהיסטוריה. קריסטיאן פטרי (יליד 1956) הוא במאי, מפיק, סופר ועיתונאי שכתב ספרי מסעות, נובלות, תסריטים ורומנים ויצר גם סרטים תיעודיים, סרטים עלילתיים וסדרות טלוויזיה. הנושאים שפטרי עוסק בהם הם מגוונים מאוד, החל במסעות במקומות נידחים כמו בורנאו, סנקטה הלנה ואיי פוקלנד, דרך יצירה אוטוביוגרפית ועד פרשות היסטוריות ודרמות משפחתיות. הסרט הנוכחי של פטרי ולינדסטרום אינו הפעם הראשונה שהם עובדים יחד. בשנים האחרונות הם עבדו יחד על יצירות תעודה על חברת תקליטים שוודית מיתולוגית ועל עידן הפאנק במוסיקה השוודית.

העבודה על "הנער היפה ביותר בעולם" נמשכה לדבריו של פטרי כחמש שנים שבהם הם עשו למעשה "סרט עם אנדרסן, לא על אנדרסן", כאשר סיפור חייו מתגלה שלב אחר שלב. לפטרי ולינדסטרום היה חשוב לכבד את אנדרסן ולזכות באמונו. "רצינו להיות ההיפך מוויסקונטי", אמרה לינדסטרום בראיון, "בעבר הוא נוצל ואנחנו החלטנו להיות שם בשבילו כל הזמן: כשכמעט פינו אותו מדירתו, כשבתו, רובין רומאן, הגיעה אליו בפעם הראשונה ב-11 שנים וכשהוא רב עם בת-הזוג שלו. אחרי זמן מה היינו לחלק מהמשפחה שלו". למזלם גילו הבמאים שלאנדרסן יש חומר תיעודי בעל ערך רב – שיחות טלפון שהוקלטו על ידי דודתו בהן נשמעים אמו ובני משפחה אחרים, חומר שאמו הקליטה בילדותו, תמונות, סרטים ישנים ועוד. כל אלו נוספים לחומר ארכיוני שהם אספו ולשיחות עם אנדרסן, בני משפחתו ודמויות מחייו שנערכו במקומות אליהם התגלגלו חייו של אנדרסן. כך זוכים צופי הסרט לבקר עם אנדרסן בוונציה בה צולם הסרט ששינה את חייו, בטוקיו בה הוא הפך לכוכב, בפאריז בה הוא שהה בצעירותו וכמובן בסטוקהולם בה הוא חי היום.

מכיוון שחייו של אנדרסן מלאים בכאב, בניצול ובטראומה, היחס של פטרי ולינדסטרום אליו הוא סבלני ורגיש מאוד. הסרט נזהר לא להיות סנסציוני ובניגוד לסרטים אחרים העוסקים בניצול ילדים, הוא לא יורד לפרטים כאשר מדובר בחלק מעלילותיו בוונציה ובפאריז, בעיקר באלו הנוגעים לניצול מיני. "יש הרבה דברים שדיברנו עליהם עם ביורן ולא נמצאים בסרט", אומרת לינדסטרום כשהיא נשאלת על נקודה זו ועל תחושת האנדרסטייטמנט הכללי של הסרט, "נתנו כבוד לרגשות שלו". "זאת החלטה שהיא גם אסטתית וגם אתית", מוסיף פטרי, "זה גם עניין של כבוד וגם עושה את הסרט למעניין יותר. הסרטים שאני אוהב הם כאלו ששואלים שאלות ונותנים לי להשלים פערים ופרטים".

היחס המכבד והסבלני הוא חידוש בעבור אנדרסן שנפגע בעבר פעמים רבות מניצול והחפצה. אחת הפעמים הידועות ביותר היא פרשה שהתרחשה ב-2003 כאשר הסופרת והאקטיביסטית הפמיניסטית הרדיקלית, ג'רמיין גריר, הוציאה לאור ספר בשם "הנער" (The Boy). הספר מכיל כ-200 תמונות של נערים מתקופות שונות, מקופידון, דרך ג'ים מוריסון ועד קורט קוביין, והוא דן באידיאל יופי הנעורים של בנים מהעת העתיקה ועד היום. על עטיפת הספר מופיעה תמונתו של ביורן אנדרסן הצעיר שצולמה על הסט של "מוות בוונציה". אנדרסן עצמו לא התבקש לתת את הסכמתו להופעתו על עטיפת הספר ובעקבות הפרסום הוא אמר לעיתונות הבריטית שהוא מרגיש מנוצל על ידי הפמיניסטית האוסטרלית הידועה. בראיון ל"גרדיאן" באוקטובר 2003 הוא אמר: "אני מתנגד באופן עקרוני לאהבה של מבוגרים לנעורים. זה מטריד אותי רגשית ואינטלקטואלית מכיוון שיש לי הבנה במה מדובר". גריר עצמה הואשמה בפדופיליה בגלל התבטאויותיה על "הנערים המרהיבים בעלי החזה החלק, הרגליים הפשוקות והאגן הצר". במאמר ב"טלגרף" היא אף כתבה ש"אני יודעת שהיחידים שאמורים ליהנות מתמונות של נערים הם חברי תת-התרבות של גברים הומואים. ובכן, אני רוצה לעשות 'ריקליים' בעבור נשים ולתת להן את הזכות להעריך את היופי קצר-הימים של נערים, נערים אמיתיים, לא גברים בני שלושים בעלי חזה מגולח".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: Mario Tursi

פרשת ספרה של גריר אינה מופיעה בסרט של לינדסטרום ופטרי אך ההקשר האקטואלי הוא בלתי נמנע. האם זוהי בעצם פרשת מיטו מהופכת שבה גבר צעיר מנוצל ומוחפץ על ידי נשים וגברים כאחד? לינדסטרום בהחלט רואה בסיפורו של ביורן אנדרסן מרכיבי ניצול כמו אלו העומדים בבסיס תנועת מיטו. העובדה שהוא נער ולא נערה על פי לינדסטרום רק עושה אותו בודד יותר. פטרי מוסיף שלמרות הייחודיות של הסיפור של אנדרסן הוא גם מזכיר לו סיפורים של נשים רבות. הוא מדבר על דוגמניות ושחקניות קולנוע שנוצלו על ידי תעשיית הבידור ומציין לדוגמה את פיה דגרמרק, השחקנית השוודית שכיכבה ב-1967 בקלאסיקה השוודית "אלבירה מדיגן" (Elvira Madigan) וסבלה בהמשך חייה מאנורקסיה, התמכרות ואפילו ישבה בכלא. הצפייה בסרט של לינדסטרום ופטרי על ביורן אנדרסן, נער מנוצל שהפך לגבר מנוצל, היא תזכורת לכך שניצול של נשים על ידי גברים הוא אמנם נפוץ ואוניברסלי, אך הוא חלק מהתנהגות אנושית כללית יותר – הפיכת הזולת לאובייקט וראייתו כאמצעי להגשמת תכלית. מה שהחל הבמאי הנודע ויסקונטי, נמשך על ידי המפיקים ביפן וחברי הקהילה ההומוסקסואלית בצרפת ולא נגמר אפילו אצל ג'רמיין גריר. זהו אמנם לא המקרה הקלאסי, אבל גם אם אנדרסן הוא גבר לבן והטרוסקסואל אין ספק שהוא קורבן.

בשלב מסוים בסרט נדמה שחייו של אנדרסן מסתדרים סוף סוף. הוא חזר לשוודיה, למד תיאטרון ואפילו התחתן. ב-1984 נולדה לו בת בכורה ושנתיים אחריה נולד בן נוסף. אך אז הכתה שוב הטרגדיה. בסרט מספר אנדרסן על השתלשלות האירועים ששינתה שוב את הכל: הוא חזר הביתה אחרי לילה של שתייה. השעה היתה מאוחרת מאוד והוא נרדם שיכור במיטתו. בבוקר, כשאשתו לקחה את הילדה לגן, היא השאירה לידו את התינוק בן השמונה חודשים. "התעוררתי מהצרחה של אשתי", מספר אנדרסן בסרט, "וראיתי אותו שוכב שם. שפתיו כחולות. ניסינו שנינו, לשווא, להחיות אותו. הדיאגנוזה היתה 'תסמונת מוות בעריסה'. אבל הדיאגנוזה שלי היא חוסר באהבה". אנדרסן מאשים את עצמו, את חוסר הבשלות וחוסר האחריות שלו במוות של בנו. הוא אומר שזו תוצאה של העובדה שאושרה של המשפחה כולה היה מונח על כתפיו הצרות של התינוק חסר האונים. אחרי מותו של התינוק אנדרסן שקע בדיכאון, אלכוהוליזם והרס עצמי. הוא נפרד מאשתו ומהבת ונכנע לרחמים העצמיים ורגשות האשמה. "הכל היה דפוק מהתחלה", הוא אומר, ומסכם את חייו שצולקו על ידי מותה של אמו, ניצולו על ידי תעשיית התרבות ומותו של בנו. "אבל בסוף מתרגלים לזה. כבר לא מצפים ליותר מהחיים. במובן מסוים יותר קל לחיות כשמאבדים כל כך הרבה".

קריסטינה לינדסטרום אומרת שבתחילת צילומי הסרט אנדרסן היה בתקופה קשה במיוחד אך היום היא חושבת שהמצב טוב יותר. "אחרי הסרט שוחחתי עם בתו של אנדרסן", היא מספרת, "והיא אומרת שהסרט היה תהליך חשוב ועכשיו הם גם מדברים יותר". הסרט מפגיש את אנדרסן גם עם דמויות נוספות מעברו כמו אחותו הצעירה והאנשים שליוו אותו ביפן ועם אנשים שסייעו לו בזמן הצילומים כמו בת-הזוג שלו ואשת ארכיון המסייעת לו למצוא מידע על אמו ועל אביו אותו לא פגש מעולם. מפגשים אלו חושפים את יכולתו של אנדרסן לשתף, להקשיב ולאהוב. האמון שלו בבני-אדם, כך נראה, עדיין קיים. "בתהליך יצירת הסרט היינו שם איתו ברגעים קריטיים של חייו", אומר הבמאי פטרי, "התהליך עזר לו להיחשף, הוא ראה יותר מעצמו, הוא חזר לרגעים החשובים בחייו והוא במקום טוב יותר עכשיו". לינדסטרום מוסיפה שבמינו מוצא אנדרסן נחמה גם באמונה דתית: "האמונה שלו חזקה והיא מאוד חשובה לו. הוא אומר שבלעדיה הוא לא היה חי". אך זה לא סיפור של גאולה שלמה. לינדסטרום אומרת שהסרט היה אמנם תהליך חיובי, אבל הצלקות עדיין שם, "זה לא סיפור עם הפי-אנד", היא מסכמת, "החיים פשוט אינם כאלו".

פותחת אופציה 1-ביורן אנדרסן.JPG
ביורן אנדרסן כיום, מתוך הסרט התיעודי אודותיו. צילום: Mantaray Film

אמנם לא גאולה, אבל הסרט "הנער היפה ביותר בעולם" מסתיים בסגירת מעגל, פחות או יותר במקום שבו הוא התחיל – ילד בן עשר שמתבשר שאמו לא חזרה הביתה. זוהי כמובן טראומה שעיצבה את חייו של אנדרסן שלימים גילה את מה שהיה מכתב הפרידה של אמו. המכתב שכתבה האם לפני היעלמה נקרא בסרט פעמיים. בפעם הראשונה קוראת אותו אחותו של אנדרסן. בפעם השנייה זהו אנדרסן עצמו. האספקט הוויזואלי בזמן קריאת המכתב מעניק לתוכנו משמעות נוספת. אלו אמנם דבריה של האם אך הם נקראים כאשר אנדרסן הבוגר נראה כשהוא מטייל על החוף בוונציה שבו שיחק את דמותו של הנער היפה והתמים 50 שנה קודם לכן. "לא נשאר ממני הרבה. אל תבכו עלי. כבר לא נותרה אש לכבות ולא נותרה בי עוד תחושה של מה שאני ומה שאינני", כך הטקסט. וברקע מתחלפות תמונות – פעם אנדרסן על החוף בוונציה כשהוא בן יותר משישים ופעם תמונות מאותו המקום כאשר הוא בן 15. השמיים אמנם התקדרו אבל הים הוא אותו הים, החול אותו החול והגלים הם אותם הגלים. אנדרסן נמצא באותו המרחב הפיזי אך בינו לבין בן דמותו הצעיר מפרידה חומה בלתי עבירה של זמן, הזמן שכל שהתרחש בו כבר אינו ניתן לשינוי. הסרט מצליח להפגיש את האדם הבוגר שאיבד את בנו עם הילד הצעיר שאיבד את אמו, וכבר לא ברור אם הטקסט הוא שלה או שלו: "אני הופך לבלתי נראה. כבר נתתי את כל שהיה לי לתת. נשארה רק דלת. אני לא מת, רק נעלם. אולי עוד אתעורר. או אז, אחזור ואחפש אותך". 

מה גרם ללינאה קלאסון להפוך מספורטאית נערצת ללוחמת בסקסיזם בשוודיה?

כשגבר אקראי שולח לה תמונה של איבר המין שלו בליווי פנינים סקסיסטיות, היא בהחלט עשויה להעביר את ההודעה שלו הלאה לאשתו או לאמו. לינאה קלאסון, בעבר שחקנית כדור-יד מקצוענית מצליחה וכיום אחת האקטיביסטיות הפמיניסטיות הידועות בשוודיה, מצהירה שאין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת, מספרת על האיומים שקיבלה ומסבירה מדוע ארצה רחוקה מלהיות מתקדמת בכל הנוגע לזכויות נשים.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-MAGAZINE-1.9627290

השורות הראשונות של כתבה זו אינן נעימות לקריאה. היה טוב לולא היה צורך בהן. ובכל זאת, הן כאן כי הן הכרחיות, לא כדי למשוך תשומת לב או לעורר פרובוקציה, אלא כדי לתאר פיסת מציאות שהיא מנת חלקן של נערות ונשים רבות, גם אם היא לא נמצאת תמיד בכותרות.

אדם מבוגר כותב לבחורה שהוא איננו מכיר. הוא הגיע אליה דרך אחת הרשתות החברתיות: "וואו, השדיים שלך! את אוהבת שדופקים אותך בשדיים? זה מעורר אותך?", היא איננה עונה. לאחר זמן מה הוא מנסה שוב: "כל כך עומד לי כשאני חושב עליך בייבי. אני רואה שראית את ההודעה וקראת אותה. את חרמנית?". ההודעה מלווה הפעם בתמונה של איבר מינו של השולח. גם הפעם – התעלמות ואחריה, ניסיון אחרון: "היי. מה את עושה? את ערה?". עד כאן ההשתלשלות רגילה למדי. אבל הנה מגיע טוויסט. לשם שינוי היא עונה. "כן, אכן ראיתי וקראתי", היא פותחת, "חוץ מזה שלחתי העתק של השיחה הזאת כולל התמונה הלא מאוד מרשימה של הפין שלך, לאמא שלך, לחברה שלך, לאחותך ולמי שעושה רושם מדף הפייסבוק שלך שהיא החברה הטובה ביותר שלך. חשבתי שזה סביר שהן יראו איזה בן-אדם אתה. בהצלחה עם זה". זוהי התכתבות אחת מיני רבות של לינאה קלאסון, צעירה שוודית בת 28, שהפכו לנחלת הציבור ועשו אותה לאחת הדמויות המעניינות והמוכרות בשיח הפמיניסטי העכשווי בשוודיה.

Photo: Victor Gårdsäter

קלאסון נולדה בעיר נורשופינג שבדרום-מזרח שוודיה ב-1992. היא התפרסמה לראשונה כספורטאית כשהיתה שחקנית כדור-יד מקצוענית והגיעה להישגים עם הנבחרת הלאומית הצעירה של שוודיה ועם קבוצות בליגה השוודית והדנית, מהליגות המובילות בכדור-יד הנשים בעולם. היא פרשה מהקריירה הספורטיבית שלה ב-2018, השלימה לימודי תואר במשפטים והיא כיום אקטיביסטית פמיניסטית, פעילת זכויות-אדם בשוודיה ומחוצה לה, מרצה וכותבת. למרות שבמובנים רבים, היא אחת הפנים המוכרות של מהפכת Metoo בשוודיה, היא הקדימה אותה. כבר ב-2015, שנתיים לפני פריצת המושג Metoo לתודעה העולמית, היא פתחה דף אינסטגרם בשם Assholes Online. בדף חושפת קלאסון הודעות של גברים שהטרידו אותה מינית והתכתבויות שלה ושל אחרות עם המטרידים (אם כי ללא שמותיהם ותמונתם). הדף עוסק גם בתכנים פמיניסטים ואנטי-גזעניים, בזכויות להט"ב, בצדק חברתי, אקטיביזם אזרחי ועוד. לחשבון יש כיום יותר מ-255 אלף עוקבים, יותר מזה של ראש-ממשלת שוודיה.

בנוסף לדף האינסטגרם שלה, קלאסון מפרסמת בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות השוודית, מרצה בפני מורים ותלמידים ופעילה בעמותות וארגונים שונים העוסקים בפעילות למען חסרי-בית ופליטים בשוודיה ובפעילות פמיניסטית במדינות שונות בעולם. פעילויות אלו הביאו לכך שהיא זכתה בפרסים של ארגוני חברה אזרחית שונים וקיבלה חשיפה תקשורתית גדולה. במסגרת חשיפה זו היא סיפרה בגילוי לב על האלימות המינית שהיא ונשים ונערות אחרות נחשפו ונחשפות אליה בכל מקום – בין השאר, בגן-הילדים, בבית-הספר, ברחוב ובתחבורה הציבורית. היא סיפרה למשל על אדם שאונן מולה במצלמת אינטרנט כשהיתה בת 11, על יריקות והשפלות בבית-הספר, על ידיים שנשלחו מתחת לחולצה ללא הסכמתה ועל תקריות אלימות בחיי הלילה. כבר מתחילת דרכה מקפידה קלאסון להדגיש שהיא לא מיוחדת, שאין כאן כל חדש ושזו המציאות בעבור נערות ונשים בכל העולם.

"כבר כילדה בגן שמתי לב שהיחס לבנים ולבנות שונה לגמרי", היא מספרת בראיון ל"הארץ" בבית-קפה בסטוקהולם, "בבית הספר, בנים נישקו בנות ונגעו בהן כנגד רצונן בלי לשלם מחיר כי "אין מה לעשות, ככה זה בנים". בנים יכלו לעשות דברים שאנחנו לא יכולנו לעשות וידעתי שזה לא הוגן. לבנים היה יותר חופש והותר להם לתפוס יותר מקום. כל זה איננו ייחודי. להיפך, אני חולקת את אותן חוויות התבגרות עם בנות ונשים רבות. רבות מהן חוו חוויות קשות בהרבה ממני. זה מתחיל בגיל צעיר, בגן מושכים לך בשיער ומסבירים לך שזה בסדר כי הוא מאוהב בך. בבית-הספר את מפחדת בדרך הביתה מהחוג, ובגיל הנעורים כשאת הולכת עם חברות לבר, אנשים נוגעים בך וצועקים אחריך ברחוב. כששיחקתי כדור-יד, הקבוצות ששיחקתי בהן הצליחו וקיבלנו תשומת-לב תקשורתית. כשראו אותי בטלוויזיה הייתי מקבלת אימיילים מגברים ששלחו תמונות של איברי-המין שלהם, הצעות מגונות והערות על הגוף שלי. לא בדיוק מה שרציתי כספורטאית מקצוענית, לא הייתי מעוניינת בהערות על המכנסיים או הרגליים שלי אחרי שהבקעתי עשרה שערים במשחק. כמובן שזה לא מה שהיה קורה לשחקנים גברים". 

אך מאז 2015 קלאסון משיבה מלחמה, לפחות בכל מה שקשור לאלימות המופנית נגדה ברשת. היא עושה זאת בעיקר בדף האינסטגרם שלה בדרכים רבות ומגוונות. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים דידקטית, לעיתים היא צינית ולעיתים רצינית, לפעמים היא מתקנת שגיאות כתיב של הגברים התוקפים ולפעמים היא מציעה להם הצעות משפילות.

"את באמת חושבת שאת בטוחה, זונה פמיניסטית קטנה? אנחנו נאנוס ונחתוך אותך. לילה טוב, קטנה שלי", כך התחילה אחת ממאות התכתובת שפרסמה קלאסון. וההמשך:

–           "אתה באמת חושב שאתה מפחיד אותי? אני לא מפחדת מחנונים קטנים באינטרנט. לך לישון".

–           "או, את סקסית כשאת כועסת".

–           "או, אתה מגעיל כשאתה עצמך".

ועוד אחת:

–           "אם הייתי הבן שלך, הייתי אוהב לינוק ממך".

–           "אם הייתי אמא שלך, הייתי עושה הפלה".

ועוד:

–           "אנשים כמוך גורמים לי לחשוב שחבל שאנחנו כבר לא עושים לובוטומיה. פסיכית מזוינת. את הורסת לנו את המדינה עם החרא שלך (כאן מגיעה תמונה של איבר מין גברי) – הנה לך זין שתחנקי איתו וזה בטח הזין היחיד שתקבלי, אישה מגעילה ומכוערת, אז תגידי תודה. חחחח. סמיילי צוחק. נסי לא לחשוב עליי כשאת מאוננת הלילה, זונה חרמנית".

–           "מצחיק שאתה כותב את זה לאישה שמקבלת כל כך הרבה תמונות של זין בדואר הנכנס שלה שאני יכולה לכסות עם זה קיר שלם. נו מילא, הסתכלתי קצת בפרופיל שלך כדי לראות איזה מן בן-אדם אתה. חָבֵרה. ילדים. אחלה מודל לחיקוי אתה. אני רואה שאתה גם חבר של אבא שלך. חמוד. זה גם יותר נוח בשבילי. כך יכולתי לשלוח את תמונת הזין שלך ואת שנאת הנשים שלך גם אליו. אני מניחה שתהיה לכם שיחה מעניינת בזמן הקרוב. אתה יכול לראות בזה סימן להכרת התודה שלי. לא אכפת לי אם אתה בן 34. מי שמתנהג כמו כלבלב מנוזל יכול לקבל קצת נביחות גם מאבא".

ועוד:

–           "למה את עושה פוזות סקסיות ומתלבשת ככה אם את לא רוצה להזדיין? חשבי על איך את מציגה את עצמך. נמאס מפמיניסטיות ארוטיות".

–           "כי אני רוצה להיות בן-אדם חופשי, אישה חופשיה עם גישה חופשית לגוף שלי, לזהות ולמיניות שלי. רוצה להיות חופשיה להביע את עצמי בלי מבטים שיפוטיים. רוצה להיות חופשיה לבחור להזדיין או לא להזדיין, עם מי שאני רוצה, בתנאים שלי. אני רוצה להיות אדם שלם. ארוטית או לא ארוטית. זאת הסיבה".

ועוד:

–           "לינאה היקרה, אני מקווה שאת מבינה שבכל פעם שאת פותחת את הפה עם פוליטיקת ה-כולם-צריכים-להיות-נחמדים-לכולם שלך, את מתקרבת יותר למוות שלך. מאחל לך ערב נעים. יש לי תחושה שניפגש בקרוב (קריצה)".

–           "יקר, נדמה לי שיש לך אי-הבנה ואתה חושב שלהיות נחמד זה להיות חלש או לפחד בקלות. אבל אני אפילו לא טיפה מפחד ממך והמילים שלך לא שוות כלום. אני מאחלת לך שתיתקע לך חתיכת תפוז בין השיניים ושלעולם לא תוכל להוציא אותה. יש לי תחושה שלא ניפגש בקרוב כי אחרי הכל אתה סתם פחדן (קריצה)".

ואין לזה סוף.

"כשפתחתי את Assholes Online רציתי לעשות שינוי. להעלות את זה על-פני השטח. זה לא שהייתה לי תכנית סדורה. הייתי מתוסכלת, רציתי לעשות שינוי וזה אחד הדברים שניסיתי", אומרת קלאסון ומספרת על הנסיבות שבהן פתחה את חשבון האינסטגרם הפופולרי. "רציתי לשאול אנשים אם הם חושבים שזה באמת צריך להיות ככה. לשאול אם הם יודעים שזה באמת קורה. אם הם יודעים שילדים מקבלים הודעות כאלו ברשת. הדברים האלו נפוצים כל כך שאנחנו כמעט לא מדברים על זה. אנחנו בקושי מגיבים לזה. זה נהיה נורמלי. אני יודעת שאם אלך למועדון וארקוד, מישהו ייגע בי ללא הסכמתי. זה מטורף לגמרי. אנחנו לא מגיבים לזה כי אנחנו כל כך רגילים. זה מה שמסוכן, זה כאילו שאנחנו מקבלים את זה. כשפתחתי את החשבון לפני שש שנים, עוד לפני Metoo והשיח הציבורי על שנאה ברשת, על טרולים ועל אלימות באינטרנט, רציתי להביא את הנושא לדיון. בשביל הנשים, אבל גם בשביל הורים, בשביל ילדים. רציתי לספר שאני והחברות שלי מקבלות הודעות מגברים מבוגרים מאז שאנחנו בנות עשר. הרבה אנשים לא ידעו את זה בכלל. הקונספט של Assholes Online הוא להראות מה קורה בתיבת הדואר שלי ובאלו של נשים אחרות ולפתוח כך בעיות גדולות כמו אלימות מינית ממוסדת ואי-שוויון. בהרבה מקרים אני גם עונה בדרך קצת חצופה. כי ככה אני. אני ספורטאית ואני אוהבת להתחרות. אני אומרת: Game On. אבל אני גם משפטנית, אני אוהבת לשחק עם מילים ולהיות מתוחכמת יותר מיריביי. אני חושבת שאנשים מצאו את השילוב הזה מצחיק, אבל בשבילי זו הגנה עצמית, אני לא רואה בזה ריב, זה מישהו שמתקיף אותי ואני מתגוננת. אני מעדיפה לא לריב, אבל אני עושה זאת אם אני חייבת".

Photo: Marcus Frendberg

פרסום ההודעות היא דרך אחת להגיב להתקפות. אבל זה מה שאת ממליצה לכולן לעשות? האם התעלמות איננה אופציה לגיטימית? או אולי פנייה למשטרה?

"הדעה שלי היא שאם את מותקפת, לך כקורבן אין שום מחויבות, את יכולה להגן על עצמך כפי שמתאים לך. גם אני משלבת כל מיני דרכים. לא תמיד אני עונה. היו פעמים שפניתי למשטרה, לפעמים אני מתעלמת, לפעמים צוחקת על זה, לפעמים אני מדברת עם חברה ובוכה. אין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת. מעולם לא אמרתי – עשו כמוני!".

ומה לגבי פרסום שמות ופני התוקפים? מצד אחד, את מפיצה הודעות תוקפניות לקרובים וחברים של התוקפים ומצד שני, את לא מפרסמת שמות ותמונות בדף האינסטגרם שלך.

"לאורך הדרך למדתי הרבה, אבל מלכתחילה העמדה שלי היתה שלא כדאי לפרסם ברבים את שמות התוקפים, כי צריך להתייחס לזה ברמה המבנית, זה לא עניין של אנשים ספציפיים. הנושא הוא אלימות מינית בחברה, לא הריב שלי עם בחור כזה או אחר. זו הרי בעיה גלובלית, לא אישית. אם מישהו שולח לי תמונה של איבר מין והערה נבזית אני לא צריכה שכולם יכתבו לו כמה הוא אדם גרוע, הוא לא הנושא, הנושא הוא ההבנה עד כמה האלימות הזו נפוצה וכמה צריך שינוי. השינוי לא יבוא מהודעות לאדם ספציפי. זה הרי לא רק אלימות מינית ברשת. זה ברחוב, בבית, בבתי-ספר, מקומות בילוי ומקומות עבודה. יש הרבה מה לעשות והכל קשור בהכל. זה נכון שבהזדמנויות שונות העברתי הודעות לקרוביי התוקפים, אבל זה לא כמו לפרסם את השם בפני כל המדינה. זה משהו אחר. בחשבון שלי יש לפעמים יותר מ-300,000 צופים. שם אני לא מפרסמת שמות. כיום אני שולחת פחות הודעות אישיות, גם בעבר לא עשיתי את זה הרבה, אני לא יודעת אם אעשה את זה בעתיד, ובכל מקרה אני חושבת שזה בסדר אם קורבנות אלימות אחרות עושות את זה. עם ההתבגרות שלי אני מבינה שמה שיותר חשוב עכשיו הוא האופן בו אנחנו מדברים ומקשיבים, חשוב להקשיב על מנת להבין, לא על מנת לענות. אני לא רואה דברים בשחור-לבן ואני לא עושה את זה בשביל תשומת לב, אלא בשביל לצעוד בְּשביל שיהיה גם בריא וגם שימושי".

קלאסון בימיה כספורטאית, 2012 . "לא הייתי מעוניינת בהערות על הרגליים שלי אחרי שהבקעתי
עשרה שערים במשחק"
Photo: Linnéa Claeson, 2012

למרות הטון המפויס של קלאסון, הדיאלוג עם חלק מהגברים שפונים אליה הוא עדיין אלים ותוקפני ולעיתים הוא גם יוצא מגבולות האינטרנט. היא מספרת על גבר שהורשע במשפט על איומים לקשור ולאנוס אותה, על גבר אחר שהורשע מכיוון שעקב אחריה והטריד אותה במשך תשע שנים, אדם שלישי הורשע בעבור התקפה נגדה ברחוב ורביעי הופיע בדלת שלה בערב חג-המולד אחרי שבמשך זמן רב עקב אחריה, כתב לה, התקשר אליה והפר צווי-הרחקה. "כשהתחלתי את הפעילות שלי לא הייתי עדיין דמות ציבורית", היא אומרת, "אבל עכשיו זה אחרת. במשך שנתיים וחצי כתבתי בעיתון הנפוץ ביותר במדינות הנורדיות, דיברתי בתכנית רדיו שהיו לה כשלושה מיליון מאזינים, השתתפתי בתכנית הטלוויזיה "לרקוד עם כוכבים" שצפו בה כשני מיליון צופים בכל יום שישי, הייתי בפלטפורמות הכי גדולות שיש לנו. אז עכשיו אני דמות ציבורית. המשמעות של זה היא שההתקפות נגדי יצאו מהרשת. היו איומי רצח, איומי אונס וחטיפה, קיבלתי אימיילים עם תמונות של כלי-נשק. עקבו אחרי והגיעו אלי הביתה ואנשים נעצרו והורשעו. אני מניחה שאישה צעירה המדברת על שוויון יכולה להיות מאוד מרגיזה". קלאסון אומרת שלצד המתקפות היא מקבלת גם תמיכה עצומה. "יש לילות שאני באמת מפחדת בהם", היא אומרת, "אז אני מזכירה לעצמי שזה אף פעם לא קל, אבל זה תמיד שווה את זה".

לצד המתקפות האלימות נגדה, התמודדה קלאסון בשנים האחרונות גם עם ביקורת נוקבת. ככל שפעילותה נהיתה ציבורית ומוכרת יותר, גברו נגדה טענות מסוגים שונים. היו שטענו שהיא משקרת, רבים טענו שהיא מוציאה דברים מהקשרם, מגזימה ומסתירה חלקים מהאמת שאינם מתיישבים עם התזות שלה. היו גם טענות על גניבה ספרותית ופרסום סמוי בכתיבה שלה. קלאסון פרסמה תשובה לטענות נגדה והיא טוענת שהדברים הובהרו. "היו שאלות על המתודות שלי ועל אופן העריכה שלי. טוב שעניתי והבהרתי את הדברים. אבל תמיד יהיו אנשים שלא אוהבים אותך אם את משמיעה דברים בציבור, ואלו תמיד ינסו בדרכים שונות לגרום לך להיראות כמה שיותר גרוע. זה חלק מהעניין וזה קורה להרבה אנשים. לצערי, פעמים רבות אנחנו מפסידים הרבה מהשיעור כי אנחנו מתמקדים במורה ומתלוננים עליה: היא מתלבשת לא נכון, היא שמנה מדי, רזה מדי, מכוערת מדי, יפה מדי. אנשים אומרים דברים חשובים אבל הם לא נשמעים כי מי שאמר אותם הוא מהמקום הלא נכון, המפלגה הלא נכונה או מרקע לא נכון".

Photo: Linnéa Claeson

ואכן, במובנים רבים, הפמיניזם של לינאה קלאסון לא תמיד נשמע והוא איננו דומה לפמיניזם השוודי המסורתי. ראשית, הוא מתיימר להשיב מלחמה ומרים ראש מול התוקפנות המינית היומיומית שנחשבה בעבר לנורמטיבית ולכזאת שלא ניתן למנוע אותה. זהו פמיניזם לא מתנצל שאינו מפחד גם משאלות של מין, מיניות ומגדר. קלאסון מדברת על נושאים אלו ומנסה לדבריה להפיץ את העובדות, לא להטיף מוסר. "ידע הוא כוח", היא אומרת, "אני מדברת על מין ומיניות, על פורנו ועל התעשייה, אני מביאה סטטיסטיקה וספרות רלוונטית. אני לא מטיפה. כך אנשים יכולים לחשוב ולגבש את דעתם בעצמם". הפמיניזם של קלאסון הוא גם פוליטי במובן שהוא עוסק בסוגיות של חוק ומשפט ובמאבקים חברתיים וכלכליים. היא השתתפה בקמפיין למען "חוק ההסכמה" השוודי החדש המגדיר אונס כיחסי-מין ללא הסכמה מפורשת ואקטיבית (כלומר, יחסי-מין יכולים להיחשב אונס גם אם הקורבן לא התנגדה). קלאסון גם משתתפת במאבקים פוליטיים שאינם "נשיים" בלבד, כאלו העוסקים בגזענות, קיפוח מיעוטים, הגירה ופליטות. אך הפוליטיות של קלאסון איננה מפלגתית והיא מסרבת להצטרף או לתמוך פומבית במפלגה ספציפית. למרות שהיא מצטרפת לעיתים למאבקים פוליטיים, היא מרבה לדבר על שאיפות כלליות לעולם "נבון יותר, נעים יותר ואמיץ יותר".

לקלאסון חשוב לשמור על המונח "פמיניזם", אך היא נאבקת ברבות מהמשמעויות שהודבקו לו. "יש הרבה אי-הבנות כשזה נוגע לפמיניזם", היא אומרת, "ויש הרבה גישות שונות על האופן שבו אנחנו אמורות להתלבש, לגדל שערות ברגליים, להיות לסבית או לצבוע את השיער בצבעים משונים. יש כאלו שחושבים שלהיות פמיניסטית זה להיות כועסת ולשנוא גברים. זה לא נכון. להיות פמיניסטית זה להאמין שלגברים ונשים צריכות להיות אותן אפשרויות ושגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. אני לא כועסת וזה ברור לגמרי שאני אוהבת גברים ובנים. אני אוהבת אותם ומאמינה בהם. אני רוצה שהם ירגישו טוב וירגישו חופשיים. אני ניגשת אליהם ומדברת איתם הרבה. הפמיניזם שלי כולל אותם. אני רוצה בעבורם את החופש ליצור את חייהם בעצמם ולהיות הגברים שאני יודעת שהם יכולים להיות. העניין הוא להגדיל אותם, לא למחוק אותם. החברה שלנו מחלקת אנשים לקופסאות צרות. מי שהוא מאצ'ו ואוהב מכוניות ושרירים, אין בעיה, שיהיה כזה. מי שהוא אחר צריך להיות חופשי להיות אחר. אני רוצה שגברים יוכלו לבחור כי אני אוהבת גברים. אבל בקופסאות הצרות האלו הם יכולים להיות רק בצד אחד של הסקאלה. בפמיניזם שלי, השוויון הוא היכולת לעשות את זה יחד, לא נשים נגד גברים, אלא גברים ונשים, נערות ונערים שאומרים – לעזאזל עם הקופסאות, בואו פשוט נהיה אנושים, ונצבע בכל הצבעים.

ובכל זאת, האם את מגדירה את עצמך כחלק מזרם פמיניסטי מסוים? ליברלי, רדיקלי, סוציאליסטי? האם חשוב לך בכלל להגדיר את עצמך כ"פמיניסטית"?

"אני לא חושבת כך על הדברים. אני לא מדברת במושגים האלו. אני מדברת על אדיבות וטוב-לב ועל אומץ. אני מאמינה שזו התשובה לשאלות רבות ולא רק לשאלות של נושאים פמיניסטיים. אני קוראת לעצמי פמיניסטית כדי לא לנטוש את השם שהושמץ. מישהי פעם אמרה שאסור לתת לגברים ששונאים נשים להגדיר פמיניזם כנשים ששונאות גברים. זה משהו שאני רואה הרבה וחושבת שצריכים להילחם בו. אסור לתת לשונאים להגדיר מי אנחנו".

כאחת הנשים שתמכו והובילו את רעיונות ה-Metoo בשוודיה, לאן את חושבת שהמהפכה הגיעה? מה השלב הבא?

הנשים דיברו. עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן שהן יקבלו תשובה. אני מאמינה שהרבה גברים מוכנים לתת תשובה ולהיות חלק משינוי חיובי בעבור נערים, נערות, נשים וגברים. אני רואה את זה, מרגישה את זה ויודעת שזה אפשרי כי יש יותר אנשים עם אהבה בלב מאנשים עם שנאה בלב. אחרי Metoo אי אפשר לטעון "לא ידענו". אולי בעבר הם ידעו והתעלמו, אבל עכשיו אי אפשר לומר "לא ידעתי". עכשיו מדובר בסולידריות, לא בצדקה והרבה גברים מוכנים לקחת אחריות. אלימות נגד נשים איננה "נושא נשי", זה נושא של כל מי שאכפת לו מנשים ואוהב נשים. רוב הגברים אוהבים נשים אז אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות את זה יחד". וקלאסון מתכוונת לנשים בעולם כולו. בשנים האחרונות היא מסייעת למספר ארגונים הפועלים במדינות שונות. "זוהי מחויבות גלובלית בשבילי", היא אומרת ומספרת על ביקורים ברוואנדה, מלאווי וקניה, קוסובו, סרביה ובוסניה, צרפת, אנגליה, יוון ואפילו ישראל שבה היא ביקרה בת"א, חיפה וירושלים. "אני לא מעוניינת בעולם טוב יותר רק בעבור שוודים", היא אומרת, "אני רוצה לדבר, להקשיב ולפגוש אנשים במדינות נוספות. אני לא יודעת מה טוב יותר בשבילכם, אבל כל אחת היא מומחית בהקשר הספציפי שלה ותמיד אפשר להיפגש, לעזור וללמוד זה מזו".

האם יכול להיות שאת מרחיבה את פעילותך למדינות נוספות כי היא פשוט נדרשת פחות בשוודיה? כלומר, זוהי מדינה עם חקיקה פמיניסטית, ייצוג פוליטי שווה, חופשות לידה לגברים ויחס שבמדינות אחרות אפשר רק לחלום עליו. יש שיטענו שבשוודיה המלחמה בעצם כבר הוכרעה.

"אני רואה את זה כסולם. השלב העליון הוא שוויון – כלומר, המקום בו גברים ונשים שווים לגמרי בערכם, זוכים ליחס שווה, לאותן אפשרויות ולאותם תנאים חברתיים וכלכליים. כל דבר שהוא פחות מזה הוא רע מאוד. זה לא מספק להיות כמעט שם ואף אחת לא צריכה לחגוג כי מתייחסים אליה כמעט כאדם מלא. גם אם שוודיה נמצאת גבוה יחסית בסולם, היא עדיין לא למעלה, היא עדיין מתייחסת לחלק מבני-האדם כשווים פחות וזה עניין רציני מאוד. במקום להיות רגועים כי מצבנו פחות גרוע ממצבם של אחרים, אנחנו יכולים לקחת את זה לשלב הבא ולהאיץ תהליכים, אנחנו יודעים שהעולם מסתכל עלינו ומה שאנחנו עושים כאן משנה. מדינות אחרות ובני-אדם אחרים מסתכלים בשינויים שאנחנו עושים כאן והשינויים מטפטפים למטה. "חוק ההסכמה" השוודי, שהייתי אחת מרבים שתמכו בקמפיין שלו, הוא דוגמא טובה מכיוון שחוקים דומים נבחנים עכשיו בארצות נוספות (דוגמא טובה נוספת בהקשר זה הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהתקבל לראשונה בשוודיה ב-1999 ומאז הלכו בעקבותיה מדינות נוספות כולל, לאחרונה, ישראל, ד.ס). העבודה לא נגמרה. אין אפילו מדינה אחת שהגיעה לשכר שווה לגמרי, אין מדינה אחת שנשים לא נאנסות בה, שנשים לא מפחדות בדרכן הביתה או בתוך הבית. אף אחת לא חופשיה לפני שכולן חופשיות ועד שמגיעים לשוויון מלא אף אחד לא סיים שום עבודה".

A Year On, How Coronavirus Changed Sweden

A policy downplaying lockdowns and mask-wearing may have buoyed infection rates and deaths, but Swedes disagree on how the long term will look. How the world we knew has changed – the first in a series.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/.premium.MAGAZINE-coronavirus-year-one-the-way-the-pandemic-has-changed-sweden-1.9511565

Scandiabadet, Malmö, summer 2020. Photo: News Øresund Johan Wessman

David Stavrou

Stockholm, Sweden

 Feb 5, 2021 13:10

STOCKHOLM – Håkan Frändén, 61, lives in Stockholm and normally works as a tour guide, but these aren’t ordinary times and tourists have been a very rare commodity in Sweden since the coronavirus broke out a year ago.

“Of course, the pandemic affected my professional life when the world closed down and the high tourist season ended before it even began,” he says. “In 2020 we had zero tourists and my wife, who’s a tourist guide too, and I lost all our income.”

But Frändén and his wife didn’t give up. She took a course and is now working as a personal trainer and yoga instructor, while Håkan got a part-time job via the national employment agency delivering groceries – plus he receives unemployment benefits for the days he doesn’t work.

.Malmö, 2021. Photo: Maria Eklind

"It’s true this has been a terrible year when it comes to the victims of the pandemic, but personally I had a good year,” he says. “We bought bicycles and made them our main means of transportation, we rediscovered our city – many times with our children and grandchildren – and we had more time for ourselves and our family.”

In the past year, few countries have attracted attention like Sweden. The fact that it didn’t impose lockdowns, didn’t force quarantines, didn’t close schools and didn’t require masks made it the subject of thousands of news reports and commentaries in the world media. Some called Sweden “the world’s control group,” others said it was carrying out “an experiment on people.”

As far as we know, COVID-19 reached Sweden in January 2020, carried by a passenger from Wuhan, China. Still, there’s a suspicion that already the month before people were infected in Sweden, without being traced due to a lack of testing.

Community transmission started in March, after a month earlier many infected people landed on flights from northern Italy, Iran and other countries. Already during the first stage of the pandemic the Swedish authorities were criticized for not assessing the danger and preparing accordingly.

On March 11, the day the World Health Organization declared a global pandemic, the first coronavirus patient died in Stockholm. April saw a significant wave of illness, and by mid-June dozens of infected people were dying every day in Sweden.

Heavy burden on health care

The country’s health care system withstood the heavy burden and didn’t collapse thanks to the great efforts of the medical staff, as well as budgetary and logistics efforts by the government and local authorities. But in nursing homes for the elderly the situation was completely different. A government committee has determined that Sweden failed to protect this population, citing neglect and poor management by the current government and its predecessors.

In the first wave, the Swedish strategy for halting the infection was unique. The authorities simply asked people who developed symptoms and people in risk groups to show responsibility and stay home. Also, everyone was asked to work from home if possible and  forgo unnecessary travel.

Instead of the thorough system of testing, tracing and quarantining established in many countries, the Swedes did coronavirus testing during the first stage only in hospitals and in care for the elderly.

Anders Tegnell, the chief epidemiologist and the person most identified with Sweden’s management of the virus, explained this policy in April in an interview with Haaretz. He said that Sweden had limited testing capacity and that regardless of the test results, the recommendation would be to stay home. The Swedish policy was based on a high level of public trust in the authorities and long-term thinking, he added.

Hagaparkern, north of Stockholm, 2021. Photo: Guillume Baviere

Despite the reliance on public trust, the government and the local authorities, the Swedes took a number of restrictive steps due to the virus. They switched over to online learning at universities and high schools, limited public gatherings to 50 people, prohibited visits to hospitals and nursing homes, and imposed restrictions on serving food in bars and restaurants.

'The long-term social consequences will probably turn out greater in countries that seemed to be succeeding at the beginning'

During the summer the pandemic waned in Sweden and the hospitals’ coronavirus wards emptied out. But this was temporary; in November a more deadly wave began. Once again there were dozens of deaths every day and the hospitals were overburdened. So the authorities tightened the restrictions: They limited gatherings to eight people, banned the sale of alcohol after 8 P.M. and closed movie theaters, museums and libraries.

Still, the overall strategy didn’t change. The country’s leaders continued to rely on public trust and eschewed a general lockdown; they left the schools, restaurants and malls open. Stores and other businesses remained open, but with restrictions on the number of people allowed inside. Also, there was no requirement to wear a mask; Swedes were recommended to wear one only on public transportation at peak hours.

Around the world, people had the impression that while many countries were isolating and suffering a harsh economic blow, in Sweden it was business as usual. But the reality was different. “At first I thought we’d work from home for a month and then return to the office,” says Erik Numan, a 56-year-old art director from Stockholm. “By now, 10 months later, I’ve been in the office for only one day.”

'Even though I work in many fields, everything disappeared and I still can’t plan anything even a year later'

A shopping mall in Stockholm, December 2020. Photo: TT News Agency via Reuters

Numan says he has stopped exercising at a gym, doesn’t visit his parents and rarely meets with friends. Although he says he isn’t very worried about the virus personally, he feels solidarity with others who are likely to become infected and is concerned about the overburdened health care system.

“Nobody checks on me and the police won’t arrest me if I don’t observe the recommendations,” he says. “But I think most Swedes do what’s necessary when there’s a crisis.”

Numan’s 16-year-old daughter contracted the virus, developed mild symptoms and was in quarantine for two weeks. “When she meets girlfriends now they hug as usual, at a time when we adults have completely stopped shaking hands,” Numan says.

Like the Frändéns, Linnéa Sallay, a 60-year-old singer and violinist who lives in Stockholm, saw her professional life racked by the virus. “All the jobs disappeared overnight in mid-March,” she says. “Even though I work in many fields, perform in concerts, guide tours and produce events, everything disappeared and I still can’t plan anything even a year later.”

Sallay notes, however, that the past year has also provided a welcome time-out. She's surviving financially thanks to her savings, she has launched a YouTube channel and is developing her digital skills. She has also spent a lot of time with her family and friends, even if not at restaurants and cafes. And she’s now rehearsing and preparing for digital concerts.

Vaxholm, Sweden, summer of 2020. Photo: Bengt Nyman

Entering the crisis with disadvantages

Sweden has several disadvantages regarding COVID-19. Twenty percent of the population is over 65, it’s cold, its borders are open to other countries, its population is very diverse and it’s not used to emergency situations. But it also had advantages: a universal, quality health care system, stable and well-financed government services, and many single-person households.

Considering its starting conditions a year ago, it’s hard to estimate the real effect of the Swedish policy on illness rates and mortality. Compared to its Nordic neighbors – Finland, Denmark and Norway – Sweden’s mortality has been very high. The country of 10 million people has suffered about 12,000 deaths, with this figure per million people high at 1,444. In Denmark, Finland and Norway the number is 363, 121 and 104, respectively.

It’s not a competition and there’s no point saying who the winner is. It’s far too early and too dangerous to compare week-by-week mortality rates

Swedish Health Minister Lena Hallengren

Swedish Health Minister Lena Hallengren at a press conference in Stockholm in November 2020. Photo: Henrik Montgomery / TT News Agency via Reuters

But compared to many other European countries, including those that imposed lockdowns, closed schools and halted the economy, the mortality rate is modest. In Britain, Spain and Italy, for example, the number of deaths from COVID-19 per million inhabitants is 1,591, 1,254 and 1,473, respectively.

Some experts believe that the shunning of lockdowns has brought Sweden better results in metrics that have yet to be measured such as rates for depression, excessive weight gain, addiction, violence and illnesses from diabetes to heart attacks and strokes. In Sweden you could also hear the claim that the country’s high mortality rate in 2020 stemmed from the low mortality rates from the flu in 2019.

Fiasco at the nursing homes

Swedish Health Minister Lena Hallengren told Haaretz in September that it was too early to judge the Swedish policy because this was a marathon, not a sprint.

“It’s not a competition and there’s no point saying who the winner is,” she said. “It’s far too early and too dangerous to compare week-by-week mortality rates. Different countries were hit differently; they have different structures and relations with their authorities, they test in different ways and have different kinds of data and information. In the long run, we all need well-functioning societies. We should learn what there is to learn from others, point fewer fingers and try to keep up with long-term recommendations.”

Uppsala, Sweden, last month. Photo: Guillaume Baviere

But there’s considerable evidence of failures in Sweden’s handling of the pandemic. The Swedish media has reported on cases where nursing home residents did not see a doctor and were not evacuated to hospitals despite their serious condition. The nursing home staffs were unequipped and not trained at all to deal with a pandemic.

The Public Health Agency of Sweden has been harshly criticized too. Critics say that during the pandemic’s early days, the agency was complacent and didn’t assess the danger correctly. Later, the prime minister himself, Stefan Löfven, said the agency had downplayed the second wave. At various stages, key people in academia and the medical system demanded that the agency make more stringent recommendations to curb the spread of the virus.

Regarding vaccines in Sweden, signs also attest to delays and complications, though here the shortcoming is mainly on the European level. Like many countries, Sweden has bought vaccines as part of an EU transaction, but the supply has been slow, one reason being a hitch in the manufacture and supply of AstraZeneca’s vaccine.

As of now, Sweden has vaccinated 256,978 people with the first dose and 28,279 with the second. That means 3.13 percent of the population over 18 has received one dose and only 0.34 percent two.

Although Swedish politicians in general have backed the government over the past year, other voices have been heard in recent weeks. “We have to respond differently now,” Ebba Busch, the leader of the opposition Christian Democratic Party, told the daily Aftonbladet. “If the government lacks the courage to lead, it should resign.” Nonetheless, the ruling Social Democratic Party is leading in the polls and received 28.5 percent support in a survey last month, a 2-point rise over November.

'I hope we’ll appreciate each other more when all this is over, and I hope we’ll go back to meeting up again. The hell with Zoom'

A nurse vaccinating a nursing home resident in Mjölby, Sweden, in December 2020.Photo: Stefan Jerrevang / TT News Agency via Reuters

“I think we’ve dealt pretty well with the pandemic,” says Frändén, the tour guide. “I wouldn’t want to be anywhere else. But there have been failures too, mainly the spreading of the virus in old age homes. In recent decades there has been unrestrained privatization in our care system, and that’s one reason for the negligence in preparing and training staff.”

Frändén says the virus spread within another marginalized group too. “In 2014 and 2015 Sweden was one of the countries in Europe that opened its doors to the most refugees,” he says.

“As a result, many refugees settled in Stockholm’s suburbs and we saw social phenomena that we didn’t have before – crowded living conditions in large families, large family gatherings including elderly people, and less access to the authorities’ information. Our authorities failed here, and that may be an explanation for the differences in the virus’ spread between Sweden and Denmark, Norway and Finland, which hardly took in any refugees.”

‘Every country has its own conditions’

Sallay, the singer and violinist, also criticizes the authorities’ handling of the pandemic, especially the economic aspect, so she and a colleague launched a protest by the self-employed.

“We, the small independent workers who don’t have employees, have been discriminated against,” she says, noting that large companies in Sweden furloughed employees and received government funding for expenses, while small businesses are only now beginning to receive help.

And indeed, in an interview with TheMarker in June, Swedish Finance Minister Magdalena Andersson said the national priority is to help salaried workers and large companies. During the crisis the Swedish government has invested large sums to buoy employment while providing payments to furloughed workers, compensation and guarantees, while strengthening companies’ liquidity and providing professional training and retraining for the unemployed.

“I think it’s too early to know whether we chose the right path,” says Numan, the art director. “Every country has its own conditions, and the long-term social consequences will probably turn out greater in countries that seemed to be succeeding at the beginning.”

As he puts it, “I hope we’ll appreciate each other more when all this is over, and I hope we’ll go back to meeting up again. The hell with Zoom.”

שוודיה – שנה למגפה

רק מדינות מעטות משכו תשומת לב עולמית כפי שעשתה שוודיה מאז החלה מגפת הקורונה. העובדה שהיא לא הטילה סגרים, לא כפתה בידודים, לא השביתה בתי-ספר ולא המליצה על עטית מסכות גרמה לה להפוך למושאם של אלפי מאמרי פרשנות, ידיעות עיתונאיות וכתבות טלוויזיה. יש שכינו אותה "קבוצת הביקורת של העולם", אחרים אמרו שביצעה "ניסוי בבני-אדם". יחד עם תשומת-הלב הגיעו, כצפוי, גם חדשות הכזב. דיווחים על כך שבשוודיה בני 65 ומעלה לא מאושפזים בבתי-חולים אלא מופקרים למות ושהממשלה מקריבה את הזקנים למען הכלכלה נפוצו בכל רחבי העולם. דברים אלו אמנם מופרכים, אך המודל השוודי אכן מעלה שאלות – מה בעצם קרה שם בשנה האחרונה? מה המצב כעת? האם השוודים הצליחו או כשלו ומה מצפה להם בחודשים הקרובים?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9504171

הוקן פרנדן גר בשטוקהולם ועובד בימים כתיקונם כמדריך תיירים, אבל הימים אינם ימים רגילים ותיירים נחשבים למצרך נדיר ביותר במדינה מאז פרוץ מגפת הקורונה בשנה שעברה. "מטבע הדברים המגפה השפיעה מאוד על חיי המקצועיים", אומר פרנדן בן ה-61 ל"הארץ". "העולם נסגר ועונת התיירות הסתיימה עוד לפני שהחלה. ב-2020 הגיעו אפס תיירים ואני ואשתי, גם היא מדריכת תיירים, איבדנו את כל הכנסותינו". למרות המצב הקשה שאליו נקלעו, פרנדן ורעייתו לא נשברו. היא עברה השתלמות ועובדת כיום כמאמנת כושר ומדריכת יוגה, והוא קיבל מלשכת התעסוקה עבודה חלקית במשלוחי מזון ומקבל דמי אבטלה עבור הימים שבהם אינו עובד. "זאת היתה שנה נוראית מבחינת קורבנות המגפה, אבל ברמה האישית היא היתה טובה", הוא אומר, "קנינו אופניים וגילינו מחדש את העיר, פעמים רבות ביחד עם הילדים והנכדים, והיה לנו יותר זמן לעצמנו ולמשפחה".

כמו לבני הזוג פרנדן, לשוודים רבים היתה 2020 שנה שונה מכל מה שהכירו. הכל התחיל, ככל הידוע, בינואר כשתושבת המדינה הגיעה בטיסה מהעיר ווהאן שבסין. אולם, יש חשד שכבר בדצמבר 2019 היו נדבקים במדינה, אבל הם לא אותרו בשל היעדר בדיקות בזמנו. בתחילת מארס כבר נרשמה הדבקה בקהילה עם נחיתתם של נדבקים רבים בפברואר בטיסות מצפון איטליה, איראן ומדינות נוספות. כבר בשלב הראשון של המגפה נמתחה ביקורת על הרשויות השוודיות על כך שלא העריכו את הסכנה ולא נערכו בהתאם. ב-11 במארס, היום בו הכריז ארגון הבריאות העולמי על מגפה עולמית, מת בשטוקהולם חולה הקורונה הראשון. באפריל נרשם גל תחלואה משמעותי ועד אמצע יוני מתו מדי יום בשוודיה עשרות בני אדם שנדבקו בנגיף.

מערכת הבריאות עמדה בעומס הכבד ולא קרסה הודות למאמצים גדולים של הצוותים הרפואיים ותגבור תקציבי ולוגיסטי מצד הממשלה והרשויות המקומיות. לעומת זאת, בבתי האבות המצב היה אחר לגמרי. דו"ח של ועדה ממשלתית קבע בדצמבר ששוודיה נכשלה בהגנה על האוכלוסייה בבתי האבות כתוצאה מהזנחה וטיפול לקוי של הממשלה הנוכחית ושל קודמותיה. 

בגל הראשון, האסטרטגיה השוודית לבלימת הידבקויות במדינה היתה ייחודית. בניגוד לסגרים כלליים שנכפים באמצעות פיקוח וסנקציות, הרשויות פשוט ביקשו מתושבים שפיתחו תסמינים לנגיף ומאנשים בקבוצות סיכון להישאר בבית. כמו כן, האוכלוסייה הכללית התבקשה לעבוד מהבית במידת האפשר ולהימנע מנסיעות מיותרות. בניגוד למערך מקיף של בדיקות, מעקבים ובידודים שהוקם במדינות רבות, השוודים ביצעו בשלב הראשון בדיקות קורונה רק בבתי החולים ובמערכת הטיפול באוכלוסייה המבוגרת. אנדרס טגנל, האפידמיולוג הראשי והאיש המזוהה ביותר עם ההתמודדות השוודית עם הקורונה, הסביר את המדיניות הזו בראיון ל"הארץ" באפריל ואמר שלשוודיה היתה יכולת בדיקה מוגבלת. לדבריו, גם אם בדיקות מעלות תשובות חיוביות, ההמלצה ממילא תהיה להישאר בבית. טגנל גם אמר שהמדיניות השוודית מתבססת על רמה גבוהה של אמון ציבורי בשלטונות ועל מחשבה לטווח ארוך. למרות ההסתמכות על אמון הציבור, הממשלה והשלטון המקומי, הרשויות השוודיות נקטו במספר קטן של צעדים מגבילים על רקע המגפה: הן העבירו את האוניברסיטאות והתיכונים ללמידה מקוונת, הגבילו התקהלויות בפומבי ל-50 איש, אסרו על ביקורים בבתי חולים ובבתי אבות והטילו מגבלות מסוימות על הגשת אוכל בברים ומסעדות.

במהלך קיץ 2020 המגפה דעכה בשוודיה ומחלקות הקורונה בבתי החולים התרוקנו. אבל הדעיכה היתה רגעית ובנובמבר החל גל שני וקטלני יותר של הידבקויות. פעם נוספת נרשמו עשרות מקרי מוות ביום ובתי החולים התמודד עם עומס גדול. על רקע המצב, הרשויות בשוודיה החליטו להחמיר את ההגבלות: הן הגבילו התקהלויות לשמונה אנשים, הטילו איסור על מכירת אלכוהול אחרי השעה שמונה בערב וסגרו בתי קולנוע, מוזיאונים וספריות ציבורית. עם זאת, האסטרטגיה הכללית לא השתנתה. ראשי המדינה המשיכו לסמוך על אמון הציבור ונמנעו מסגירה כללית של המשק והשאירו את בתי-הספר, המסעדות והקניונים פתוחים. גם חנויות ובתי עסק נותרו פתוחים, אך עם הגבלה של מספר המבקרים בהם. יתר על כן, במקום לחייב לעטות מסכות הם המליצו לתושבי המדינה להשתמש בהן רק בתחבורה הציבורית, בשעות השיא.

ברחבי העולם נוצר הרושם שבזמן שמדינות רבות מסתגרות וסובלות מפגיעה כלכלית קשה, בשוודיה "העסקים כרגיל". אבל המציאות היתה שונה. "בהתחלה חשבתי שנעבוד מהבית למשך חודש ואז נחזור למשרד", מספר ל"הארץ" אריק נוימן, ארט דיירקטור בן 56 משטוקהולם. "היום, עשרה חודשים מאוחר יותר, הייתי במשרד רק יום אחד". נוימן מספר שהפסיק להתעמל בחדר כושר, לא מבקר את הוריו וכמעט שלא נפגש עם חברים. הוא אמנם אומר שאינו מוטרד מאוד מהנגיף באופן אישי, אבל חש סולידריות עם אחרים שעלולים להידבק ודואג למערכת הבריאות העמוסה. "אין מי שבודק אותי והמשטרה לא תעצור אותי אם לא אקיים את ההמלצות", הוא אומר, "אבל נדמה לי שמרבית השוודים עושים מה שצריך כשיש משבר". בתו בת ה-16 של נוימן נדבקה בקורונה ופיתחה תסמינים קלים ובשל מצבה שהתה שבועיים בבידוד. "כשהיא פוגשת עכשיו חברות הן מתחבקות כרגיל, בזמן שאנחנו המבוגרים הפסקנו לגמרי ללחוץ ידיים", מספר נוימן.

בדומה לזוג פרנדן, גם לינאה סאליי, זמרת וכנרית בת 60 המתגוררת בשטוקהולם, נפגעה מהקורונה ברמה המקצועית. "כל העבודות נעלמו בן לילה באמצע מארס", היא מספרת, "אף על פי שאני עובדת בתחומים רבים, משתתפת בקונצרטים, מדריכה סיורים ומפיקה אירועים, הכל נעלם ואני עדיין לא יכולה לתכנן שום דבר גם אחרי שחלפה שנה". סאליי אומרת שהשנה האחרונה היתה במובנים רבים עבורה גם הפסקה מבורכת. היא החזיקה מעמד כלכלית הודות לחסכונות שהיו לה, פתחה ערוץ יוטיוב ופיתחה את כישוריה הדיגיטליים. גם היא בילתה זמן רב עם משפחתה וחבריה, אם כי נמנעה מללכת למסעדות ובתי קפה. את המקצוע שלה היא לא זנחה ומתכוננת בימים אלה לקונצרטים דיגיטליים ועושה חזרות.

שוודיה סבלה מכמה חסרונות בעת התמודדותה עם נגיף הקורונה: היא מדינה מבוגרת מאוד (20% מהאוכלוסייה מעל גיל 65), היא קרה, גבולותיה פתוחים למדינות אחרות, אוכלוסייתה מגוונת מאוד והיא לא מורגלת במצבי חירום. מצד שני, היו לה גם יתרונות: מערכת בריאות אוניברסלית המספקת שירותים טובים, מערכות שלטוניות יציבות ומתוקצבות היטב וריבוי משקי-בית שחיים בהם אדם אחד בלבד. בהתחשב בעמדת הפתיחה שהיתה לה לפני שנה, קשה להעריך מה היתה ההשפעה האמיתית של המדיניות השוודית על שיעורי התחלואה והתמותה מקורונה. ביחס לשכנותיה הנורדיות, פינלנד, דנמרק ונורבגיה, שיעורי התמותה בשוודיה היו גבוהים מאוד. בסה"כ מתו במדינה, שאוכלוסייתה מונה כעשרה מיליון תושבים, כ-12 אלף בני אדם ומספר המתים למיליון תושבים היה גבוה ועמד על 1,166. לשם השוואה, בדנמרק, פינלנד ונורבגיה נרשמו 372, 123 ו-104 מתים למיליון אנשים, בהתאמה. אבל ביחס למדינות רבות אחרות באירופה, בהן כאלה שהטילו סגרים, סגרו בתי ספר והשביתו את המשק, שיעור התמותה בשוודיה נמוך יחסית. בבריטניה, ספרד ואיטליה, למשל, מספרי המתים מקורונה למיליון תושבים הם 1,263,1,565 ו-1,471, בהתאמה.

בראייה רחבה יותר של בריאות הציבור יש המשערים שההימנעות מהטלת סגרים הביאה לשוודיה תוצאות טובות יותר בפרמטרים שטרם נמדדו כמו שיעורי דיכאון, השמנה, התמכרויות, אלימות והתפתחות של מחלות אחרות החל מסכרת ועד להתקפי לב ושבץ. בשוודיה גם נשמעה טענה שהתמותה הגבוהה במדינה ב-2020 היא תוצאה של שיעורי תמותה נמוכים משפעת ב-2019. בראיון שהעניקה ל"הארץ" בספטמבר אמרה שרת הבריאות של שוודיה, לנה הלנגרן, שמוקדם לשפוט את המדיניות השוודית משום שמדובר במרתון ולא בריצת ספרינט. "זו אינה תחרות ואין סיבה להכריז על מנצח", היא אמרה, "עדיין מוקדם ומסוכן מדי להשוות שיעורי תמותה שבועיים. מדינות שונות נפגעו בדרכים שונות. יש להן תשתיות שונות, ומערכות יחסים שונות בין הרשויות לאזרחים. הן בודקות בשיטות שונות ומחזיקות בנתונים ובמידע שונים. בטווח הארוך, כולנו זקוקים לחברה שמתפקדת היטב. עלינו ללמוד את מה שאפשר מאחרים, לא להפנות אצבעות מאשימות ולנסות להתמיד בציות להמלצות לאורך זמן".

עם זאת, יש לא מעט עדויות על כישלונות נקודתיים ומערכתיים באופן שבו שוודיה התמודדה עם המגפה. התקשורת השוודית חשפה מקרים שבהם דיירי בתי אבות שנדבקו בנגיף לא זכו לפגוש רופא ולא פונו לבתי חולים למרות מצבם הקשה. צוותי בתי האבות לא היו ערוכים, לא היו מצוידים ולא הוכשרו כלל להתמודדות עם מגפה. גם הרשות לבריאות הציבור, שמנהלת את המשבר הבריאותי, ספגה ביקורת קשה. בימים הראשונים של המגפה, כך נטען, היא היתה שאננה ולא העריכה נכון את הסכנה. בהמשך, ראש הממשלה עצמו, סטפן לופבן, הצטרף לטענות ואמר שרשות הבריאות המעיטה בהערכותיה לגבי הגל השני. דמויות מרכזיות באקדמיה ובמערכת הרפואית גם הצטרפו למבקרים, ובשלבים שונים דרשו מהרשות להחמיר את המלצותיה במטרה לבלום את התפשטות הנגיף.

גם בתחום החיסונים בשוודיה יש סימנים המעידים על עיכובים ומחדלים, אם כי בסוגיה זו מדובר בעיקר בכשל ברמה האירופית ולא הלאומית. כמו מדינות רבות אחרות, שוודיה רכשה חיסונים כחלק מעסקה של האיחוד האירופי עם יצרניות החיסונים אבל האספקה של המנות איטית, בין היתר בגלל תקלה בייצור ובאספקת החיסונים של חברת אסטרה-זנקה. נכון ל-2 בפברואר, שוודיה חיסנה 256,978 בני אדם במנה הראשונה של החיסון ו-28,279 במנה השנייה. המשמעות היא ש-3.13% מהאוכלוסייה הבוגרת במדינה (מעל גיל 18) קיבלו מנה אחת של החיסון ו-0.34% בלבד קיבלו את שתי המנות.

המערכת הפוליטית השוודית אמנם תמכה בממשלה והתייצבה מאחוריה בשנה החולפת, אך בשבועות האחרונים מתחילים להישמע גם קולות אחרים. "אנחנו צריכים להגיב אחרת מעתה והלאה", אמרה אֵבָּה בוש, מנהיגת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית האופוזיציונית בראיון ליומון "אפטונבלדט", "אם אין לממשלה אומץ להנהיג היא צריכה להתפטר". עם זאת, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השלטת עדיין מובילה בסקרים וזכתה ל-28.5% תמיכה בסקר שנערך בחודש שעבר, עלייה של 2% לעומת נובמבר.

"אני חושב שהתמודדנו טוב עם המגפה", אומר מדריך התיירים פרנדן, "לא הייתי רוצה עכשיו להיות במקום אחר. אבל היו גם כישלונות. בעיקר ההדבקה בבתי האבות. בעשורים האחרונים היו בשוודיה הפרטות חסרות מעצורים במערכת הטיפול בקשישים וזאת אחת הסיבות לרשלנות בהכשרת הצוותים הרפואיים בבתי האבות. לדברי פרנדן, הנגיף התפשט בקרב אוכלוסייה מוחלשת נוספת בשוודיה. "ב-2015-2014 היתה שוודיה אחת המדינות שפתחה הכי הרבה את הדלת פליטים. רבים מהם התמקמו בפרברים של שטוקהולם והחלו לצוץ תופעות שלא הכרנו קודם לכן", מספר מדריך התיירים. "מגורים בצפיפות במשפחות גדולות, התקהלויות המוניות של קרובי משפחה מבוגרים ופחות גישה למידע מהשלטונות. בעניין הזה הרשויות נכשלו וייתכן שזהו הסבר להבדלים בהתפשטות המחלה בין שוודיה לבין דנמרק, פינלנד ונורבגיה שכמעט ולא קלטו אליהן פליטים".

גם סאליי מתחה ביקורת על התמודדות הרשויות עם המגפה, בייחוד בפן הכלכלי, ובמהלך המשבר יזמה מחאה של עובדים עצמאיים ביחד עם עמיתה שלה. "אנחנו העצמאיים הקטנים שאין להם עובדים שכירים הופלינו לרעה", היא אומרת ומספרת שחברות גדולות בשוודיה הוציאו עובדים לחל"ת וקיבלו מהממשלה תמיכה כספית על הוצאות קבועות ואילו החברות הקטנות מתחילות רק עכשיו לקבל עזרה. סאליי צודקת. גם בימים כתיקונם המשק השוודי נוטה לטובתם של עובדים שכירים וחברות גדולות. בראיון ל"דה-מרקר" ביוני הסבירה שרת האוצר השוודית, מגדלנה אנדרסון, את האסטרטגיה הכלכלית של המשבר כתוכנית בעלת ארבעה שלבים, כולם נוטים לטובת המערכות הציבוריות והגופים הגדולים במשק. הצעד הראשון היה הקצאת תקציבים למערכת הבריאות וניהול המשבר עצמו, השני היה צעדים להגבלת הפגיעה בתעסוקה ובעסקים באמצעות פיצויים, תשלום לעובדים בחל"ת, ערבויות, חיזוק נזילות וכו'. הצעד השלישי הוא תמיכה במובטלים באמצעות דמי אבטלה, הכשרה מקצועית והסבה מקצועית והרביעי הוא השקעה גדולה במערכות הציבוריות ליציאה מהמשבר. אנדרסון תומכת בחיזוק האיגודים המקצועיים ובהגדלת התעסוקה הקבועה במערכת הבריאות, כך שנראה שגם בתום המשבר עצמאים קטנים לא יהיו במוקד ההשקעה הממשלתית.

"אני חושב שמוקדם מדי לדעת אם בחרנו בדרך הנכונה", אומר נוימן, "לכל מדינה יש את התנאים שלה, וההשלכות החברתיות ארוכות הטווח עלולות להתגלות כגדולות יותר במדינות שהיה נראה שהצליחו בתחילת הדרך". הארט דיירקטור משטוקהולם סיכם ואמר כי "אני מקווה שנדע להעריך יותר זה את זה כשכל זה ייגמר, ואני מקווה שנחזור להיפגש באופן אנלוגי. לעזאזל הזום".

All you wanted to know about Sweden's policy (but were afraid to ask)

Contrary to popular opinion, Sweden’s handling of the coronavirus crisis is not so unusual. Sweden is not a coronavirus-denier, it is not continuing business as usual and it does not seek herd immunity; it is just trying to flatten the curve by social distancing using methods suitable for its society and its political culture. For example, the decisions are made at the professional level and not the political one, most of the directives are recommendations not obligatory orders and there is almost no enforcement through fines or police action.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/opinion/.premium-no-sweden-s-coronavirus-model-hasn-t-failed-here-s-why-1.9483069

The essential differences, compared to other countries, are few: Sweden did not close its elementary schools or its kindergartens; it did not recommend the wearing of masks and did not impose general lockdowns, because the authorities decided that these steps would do more harm than good.

The uniqueness of the Swedish model might therefore be defined as “non-imposing of lockdown.” This is a significant difference, but – and the conspiracy theorists will forgive me – it does not prove that Sweden treats the coronavirus like “flu with PR.”

The main argument of critics of the Swedish model is the high mortality rate, about 11,000 in a country of 10 million. While this is a human tragedy, even if we ignore the fact that the population of Sweden is very elderly (about 20 percent are age 65 or over), the number of the dead compared to the number of inhabitants is still much smaller than in other countries in Europe that imposed strict lockdowns, like France and Great Britain. The experience in Europe so far has shown that lockdowns do not necessarily reduce the level of mortality.

The focus on the “failure of the Swedish model” in this matter is absurd and its purpose is to justify the policy of lockdowns. Why isn’t anyone talking about the “failure of the Belgian model,” for example? The number of dead in Belgium, which imposed severe lockdowns, is about 1,800 per million inhabitants. In Sweden, the number is less than 1,100 per million.

“But even the king of Sweden himself said the Swedish model failed,” goes another common claim. King Carl Gustaf XVI did stammer something in an interview about the high number of the dead being a failure, but he did not relate to any specific component of the Swedish model, and certainly not to the fact that no lockdown was imposed. The criticism expressed by the king is also accepted by the state authorities, which concede the failure to protect nursing homes. But more importantly – and the monarchists will forgive me – the king of Sweden does not deal with the matter, he is not particularly knowledgeable about it and he has no influence or political power whatsoever.

One of the reasons lockdowns were not imposed in Sweden is that until the beginning of 2021, the law did not permit this. The government could and indeed did restrict public events and initiated emergency action, but it did not have the authority to close restaurants, malls or gyms. Laws can be changed, but the Swedes are hesitant when it comes to restricting personal freedoms and human rights. That is one of the reasons that they seek to change behavior voluntarily, without orders and fines. There are many indications that change has indeed been achieved this way.

In Sweden it is easier to maintain discipline, trust and solidarity. Many claim that this is because its population is homogenous (a polite way of saying they don’t have ultra-Orthodox communities or an Arab population). But the image of the Swedes as blond and obedient, hard-working and doing as they are told is false – a quarter of the population is made up of immigrants or second-generation immigrants. That is in fact a great challenge, but with a social-democratic welfare system, ethnic variety does not necessarily contradict trust and social responsibility. On the contrary – and the Greeks and the Hungarians will forgive me – a lack of trust in the authorities and concern over government corruption are common in quite a few countries that are more ethnically homogenous.

Another issue absent from the public debate is the global addiction to tables and numbers, which can be drawn and understood quickly: The number of infected, the number of seriously ill, the number of dead. It will be years before the price of the lockdowns will be measured and calculated, but public health is a broad concept, and there are reasons to believe that the advantages of the Swedish model will be recorded in the future with regard to phenomena like depression, addictions, violence, weight gain, diabetes, disrupted treatment of other illnesses, poverty, unemployment and more.

This is the price of a lockdown: It’s high, it's tough, and it must be paid over the course of years. Sweden decided to avoid this although the temptation was great. Nevertheless, hospitals in Stockholm never got to the situation of hospitals in Lombardia and Madrid; excess mortality in Sweden over the past few months is lower than that of Switzerland and Austria; and the number of seriously ill patients in Sweden is lower than in Romania and the Czech Republic. Like every other country, Sweden made mistakes in dealing with the pandemic. But not imposing a lockdown wasn’t one of them. Comparing the illness and mortality rates in Sweden and Israel is problematic because it’s hard to compare a warm, young country with closed borders and lot of experience with emergency situations to a cold and aging country with open borders that last experienced war in 1814. But, on second thought,  that last part may not be such a disadvantage. Perhaps treating the pandemic like a military battle is a metaphor that got out of control, and produced sweeping, brutal solutions when what may really have been needed were complex, balanced and long-term solutions. I hope the generals will forgive me, but after all, the coronavirus is a virus, not an army, and COVID-19 is an illness, not a war

כל מה שרציתם לדעת על מלך שוודיה ועל היעלמותו המוזרה של המודל הבלגי, ולא העזתם לשאול

סרטם הדוקומנטרי של אורלי וילנאי וגיא מרוז "ומה אם כל העולם טעה?" מעלה לדיון מחודש את מה שמכונה "המודל השוודי להתמודדות עם הקורונה". בסרט מוצגת שוודיה כ"מדינה המסרבת להתיישר עם הקו ההיסטרי העולמי" וכהוכחה לאפשרות להתמודדות עם המגפה ללא סגרים הרסניים. אפשר להתווכח עם מסקנותיהם של וילנאי ומרוז לגבי שוודיה, אך גם המתקפה נגדם באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות היא במקרים רבים משוללת יסוד. הנה כאן, לשירות הציבור, כמה דברים שיש לדעת על "המודל השוודי" שנעלמו מהדיון בנושא.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9480080

ראשית, בניגוד למה שנהוג לחשוב, שוודיה אינה חריגה כל כך. היא איננה מכחישת קורונה, היא לא ממשיכה ב"עסקים כרגיל" והיא לא חותרת לחסינות עדר. היא בסה"כ מנסה להשטיח את העקומה ע"י ריחוק חברתי בשיטות המתאימות לחברה ולתרבות הפוליטית שלה. כלומר, ההחלטות מתקבלות בידי דרג מקצועי ולא פוליטי, מרבית ההנחיות הן בגדר המלצות ולא צווים מחייבים וכמעט שאין בה אכיפה באמצעות קנסות וכוחות משטרה. ההבדלים המהותיים הם מעטים: שוודיה לא סגרה את בתי-הספר היסודיים וגני-הילדים, היא לא ממליצה לעטות מסכות והיא לא הטילה סגרים כלליים מכיוון שרשויותיה החליטו שהנזק הכרוך בהם גדול מהתועלת. ניתן, אם כן, להגדיר את הייחוד של המודל השוודי כך: "אי-הטלת סגר". זהו אמנם הבדל משמעותי, אבל יסלחו לי הקונספירטיבים, הוא איננו מעיד על כך ששוודיה נוהגת בקורונה כאל "שפעת עם יחסי ציבור".

מצד שני, הטיעון המרכזי של מבקרי המודל השוודי הוא מספר המתים הגבוה. קרוב ל-11,000 בני-אדם במדינה בת 10 מיליון תושבים. זוהי אמנם טרגדיה אנושית, אבל גם אם מתעלמים מהעובדה ששוודיה מבוגרת מאוד, מספר המתים שלה ביחס לאוכלוסייה הוא עדיין קטן בהרבה מזה של מדינות אחרות באירופה שהטילו סגרים מחמירים כמו צרפת ובריטניה. הניסיון באירופה עד כה מראה שסגרים לא בהכרח מורידים את רמת התמותה, בוודאי שלא בטווח הארוך. ההתמקדות ב"כישלון המודל השוודי" בעניין זה הוא אבסורדי והוא נועד אך ורק כדי להצדיק את מדיניות הסגרים. מדוע אף אחד לא מדבר על "כישלון המודל הבלגי" למשל? יסלחו לי הבלגים, אבל מספר המתים למיליון תושבים בבלגיה שהוטלו בה סגרים מחמירים מתקרב ל-1,800. בשוודיה המספר נמוך מ-1,100.

"אבל אפילו מלך שוודיה עצמו אמר שהמודל השוודי נכשל", כך ע"פ טענה נפוצה נוספת. אמנם נכון שהמלך קארל ה-16 גוסטב גמגם משהו בראיון על כך שמספר המתים הגבוה הוא כשלון, אך הוא לא התייחס לשום מרכיב ספציפי במודל השוודי, בוודאי שלא לאי-הטלת סגרים. הביקורת שהוא הביע מקובלת גם על רשויות המדינה שמודות בכישלון ההגנה על בתי-האבות. אבל חשוב מכך, מלך שוודיה אינו עוסק בנושא, הוא אינו מתמצא בו ואין לו השפעה או כוח פוליטי. יש אמנם מלכים ונשיאים שמעמדם הציבורי גבוה בגלל ניסיונם, תבונתם ואישיותם הכריזמטית. מלך שוודיה, ויסלחו לי המלוכנים, אינו כזה. ארמוז בעדינות שהביטוי שעולה כאן על הדעת קשור לעפרונות וקלמרים.

עוד עובדה פחות ידועה היא שאחת הסיבות לאי הטלת סגר בשוודיה היא שעד תחילת 2021 החוק פשוט לא איפשר זאת. הממשלה יכלה ואמנם הגבילה אירועים ציבוריים והפעילה אמצעי חירום אך לא היתה לה סמכות לסגור מסעדות, קניונים ומכוני כושר. נכון, חוקים אפשר לשנות, אבל השוודים הססנים מאוד כשמדובר בהגבלת חירויות אישיות וזכויות אדם. זו אחת הסיבות לכך שהם חתרו לשינוי התנהגות וולונטרי ללא צווים וקנסות וישנן אינדיקציות רבות לכך שהשינוי אכן הושג. בשוודיה קל יותר לשמור על משמעת, אמון וסולידריות, כך טוענים רבים, כי אוכלוסייתה הומוגנית (ביטוי מכובס שמשמעותו – אין בשוודיה חרדים וערבים). אך הדימוי של השוודים כבלונדינים צייתנים שעובדים קשה ועושים מה שאומרים להם הוא מופרך – רבע מאוכלוסיית שוודיה היא מהגרת או דור שני של מהגרים. זהו אמנם אתגר גדול, אבל עם מערכת רווחה סוציאל-דמוקרטית, הגיוון האתני לא נוגד בהכרח אמון ואחריות חברתית. להפך, יסלחו לי היוונים וההונגרים, אך חוסר אמון ברשויות ודאגה מפני שחיתות שלטונית, נפוצים בלא מעט מדינות הומוגניות יותר מבחינה אתנית.

נושא נוסף שנעדר מהדיון הציבורי קשור להתמכרות העולמית לטבלאות ולמספרים שאפשר לייצר ולהבין במהירות – מספר נדבקים, מספר חולים, מספר מתים. ייקח עוד שנים רבות עד שגם מחיר הסגרים יימדד ויחושב, אך בריאות הציבור הוא מושג רחב ויש בהחלט סיבות להאמין שיתרונות המודל השוודי יירשמו בהמשך הדרך בכל הקשור לנושאים כמו דיכאון, התמכרויות, אלימות, השמנה, סכרת, טיפול לקוי במחלות אחרות, עוני, אבטלה ועוד. זהו מחיר הסגר – הוא גבוה, הוא קשיח והתשלומים נמשכים שנים. שוודיה החליטה להימנע מהרכישה גם כשהפיתוי היה גדול. ולמרות זאת, בתי-החולים של סטוקהולם לא הגיעו למצבם של בתי-החולים בלומברדיה ובמדריד, התמותה העודפת בשוודיה בחודשים האחרונים היתה נמוכה מזו של שוויץ ואוסטריה ומספר החולים הקשים בשוודיה הוא נמוך מזה של צ'כיה ורומניה.

כמו כל מדינה אחרת, גם שוודיה עשתה טעויות בהתמודדותה עם המגפה. אי-הטלת סגר לא היתה אחת מהן. ההשוואה בין שוודיה לישראל בכל הקשר למספרי התחלואה והתמותה היא בעייתית מכיוון שקשה להשוות מדינה חמה וצעירה, בעלת גבולות סגורים וניסיון במצבי חירום, למדינה קרה וזקנה, בעלת גבולות פתוחים שחוותה מלחמה בפעם האחרונה ב-1814. ואולי בעצם זהו לא חיסרון – אולי ההתייחסות למגפה כאל קרב צבאי היא מטפורה שיצאה משליטה המולידה פתרונות גורפים וברוטליים במקום שצריכים דווקא פתרונות מורכבים, מאוזנים וארוכי טווח. יסלחו לי הגנרלים, אבל אחרי הכל הקורונה היא נגיף, לא צבא וקוביד-19 היא מחלה, לא מלחמה.

Sweden’s Coronavirus Crossroads: Get Tougher Than the Go-easy Approach?

STOCKHOLM – Once the coronavirus spread to Europe, Sweden captured the world’s attention with its low-key approach to fighting the pandemic. During the first wave in the spring, the Swedish government eschewed lockdowns and kept the elementary schools and preschools open. Gyms, restaurants and workplaces have also remained open throughout the crisis. Although measures like social distancing, working from home and discouraging large events were implemented, most were merely recommendations; no one would be fined. The policy was carried out at the recommendation of nonpartisan health experts and won the public’s trust.

At the wave’s peak, Sweden had one of the world’s highest death rates, yet this wasn’t attributed to the relaxed approach but to the failure to protect the elderly in retirement homes, where half the people who died had resided. The strategy came under fresh scrutiny this week following the release of an official report stating that the government had failed to sufficiently protect Swedes in retirement homes.

Commuters at a railway station in central Stockholm, December 2020, TT News agency, Reuters

Still, by summer, the belief was that perhaps the “Swedish model” was more sustainable than strategies elsewhere based on coercion and lockdowns. The number of infected people had decreased significantly; coronavirus wards in hospitals emptied and the death rate was not excessive.

But in the second half of October the second wave struck and now many of Sweden’s hospitals are overwhelmed. According to the Swedish statistics agency, the November death rate was the highest per capita in a decade and highest in absolute figures since November 1918 – during the Spanish flu pandemic. “The health system is overloaded,” Björn Eriksson, the health and medical care chief for the Stockholm region, said in a television interview. He described an event of historic proportions. “Never have we needed so much medical care at one time point in time, and an improvement doesn’t appear likely soon,” he said.

Worsening daily number

In recent days, 7,000 new coronavirus cases a day have been plaguing Sweden, whose population is 10 million. The number of patients in hospitals this week reached nearly 3,700, topping the peak of the first wave. The number of average daily fatalities is lower than in the spring, but with the total death toll approaching 8,000, there are fears the situation is getting worse. Sweden’s plight is no different than that of several other European countries now facing a second wave, but its per capita patient number is lower than in Switzerland, Austria, the Netherlands and the Czech Republic, where a similar number of tests are being done. Sweden comes in 25th in the world in deaths per capita – doing far better than Britain, Spain and Italy.

However, the situation in Sweden is far worse than in its neighbors Denmark, Norway and Finland, whose mortality and infection rates are among the lowest in the world. The numbers may be going up, but the Swedes are loyal to the model they created. Even in the second wave they decided not to impose a lockdown and kept schools and preschools open. The economy is functioning and although some people are wearing masks in public spaces, they’re still a minority. In recent days medical experts have slammed the public health agency, claiming that not enough has been done to slow the spread of the virus, and even Prime Minister Stefan Löfven appeared to be critical. Löfven told the daily Aftonbladet this week that the experts had underestimated the second wave, and the government is drafting a bill enabling the closure of shopping centers, gyms and public transportation.

The Royal Swedish Opera practicing social distancing, Stockholm, October 2020

Tactical change

However, the legislative process could take months and there’s no indication the government plans to implement a lockdown at this stage. Sara Byfors of Sweden’s Public Health Agency told Haaretz that while the country’s strategy hasn’t changed, stricter measures have been taken. “The Swedish strategy is to reduce mortality and the serious COVID-19 infection rate to a minimum and make sure the health system can cope and provide medical care to those who need it,” she said.

“The steps we’re taking to achieve this goal have changed in the course of the pandemic. In the autumn the government took steps like banning alcohol sales after 10 P.M. and limiting gatherings to eight people. We’re also very clear in our message that social interactions must be restricted, so the strategy has remained similar but the measures may change.” Additional measures have been implemented such as remote learning for school kids and the closing of some retirement homes to visitors. But these steps might not be enough: The hospitals are stretched to capacity, the death rate is rising and nonurgent medical procedures are being postponed. Last week, following the resignation of a large number of health care workers, the head of the Swedish Association of Health Professionals, Sineva Ribeiro, called the situation ”terrible.”

The head of emergency preparedness at the National Board of Health and Welfare, Johanna Sandwall, told Haaretz it saddened her to see nurses and other health workers quit during the crisis. “We don’t have an analysis yet as to whether it will affect national planning and what the repercussions will be,” she said. “At the moment the health system is stretched extremely thin due to the medical staffs’ exhaustion and the many COVID-19 patients. We have to take various steps to handle urgent needs.”

Either way, there is still no agreement on the Swedish strategy. Unlike those who say the current crisis stems from the soft approach and Sweden’s refusal to close everything down, many note that a raft of countries that shunned lockdowns are faring worse. This is reflected in infection rates, mortality, delays in treating strokes and heart attacks during lockdowns, and worsening cases of depression, obesity and addiction to drugs, cigarettes and alcohol, amid worsening violence, poverty and unemployment. The Swedish authorities also say it’s too early to judge their approach. At this stage they’re focusing on bolstering the health system and trying to prevent the virus from spreading. Conclusions will have to wait for the crisis to pass, they say.