מאז שעלתה משוודיה לישראל, משלבת האוצרת סנדרה וייל פעילות אמנותית עם אקטיביזם. עם פתיחת "הביאנלה האוטונומית לאמנות", היא מסבירה איך מלאכת יד מסורתית מסייעת לנשים מוחלשות ומה הקשר שלה ללהקת בת שבע
האמנית השוודית כריסטין אודלונד מקשיבה לטבע. זו לפחות ההתרשמות שמתקבלת כשמביטים בגוף העבודה שלה. זו הקשבה עמוקה ורבת רבדים המתגבשת לניסיון ליצור גשר בין עולם הטבע ובני האדם. אודלונד משלבת ביצירתה מדע, מוזיקה, וידיאו, פיסול ואמנות חזותית, ומגישה לצופים הזדמנות לחשוב על עוצמתו ואינסופיותו של הטבע והקשר בין צמחים לבין עצמם ובינם לבין בני האדם. יש משהו מאוד שוודי באורח החשיבה שעומד בבסיס עבודותיה של אודלונד; אהבת הטבע ששוודים רבים מתגאים בה אינה מבוססת על העפלה לפסגות הרים או טיולים קבוצתיים לוואדיות ומפלים. זו אהבת טבע יומיומית יותר, שקטה וקשובה לקולות של טיול ערב ביער, שהות בצריף עץ ליד אגם או ליקוט פטריות.
"כשהפילוסוף, והאוצר רועי ברנד הזמין אותי ואת רולא חורי להצטרף לאוצרות של 'הביאנלה האוטונומית לאמנות' בגימנסיה הרצליה, חשבתי מיד על כריסטין אודלונד", מספרת האוצרת סנדרה וייל. "אודלונד עוסקת בהקשבה לטבע, ברעיון שעל אף שיש לטבע את כל הידע שאנחנו צריכים, אנחנו בוחרים שלא להקשיב לו. הרגשתי שחשוב להביא את אודלונד לישראל בדיוק בגלל העניין הזה — ההקשבה. אני נמצאת בהרבה מקומות ופוגשת אנשים מדהימים, אבל כל אחד רוצה לשמוע בעיקר את הקול של עצמו. תמיד חסרה הקשבה".
סנדרה וייל. תמונה: אבישג שאר ישוב
וייל נולדה בשוודיה ב–1975 והביאנלה בתל אביב שתיפתח ביום שישי היא התוספת האחרונה לרשימת הפרויקטים הארוכה שהיא אחראית להם מאז הגיעה לארץ ב–1996, ביקור שבמהלכו למדה עברית באולפן ואחר כך נרשמה ללימודי אמנות באוניברסיטת תל אביב. "התאהבתי בתל אביב כבר בימי האולפן", היא מספרת, "וכשלמדתי באוניברסיטה נכנסתי לעולם של האמנות והאקטיביזם, והתאהבתי בזה שאנשים רוצים לשנות את העולם. כל בן אדם שפגשתי רצה לעשות משהו כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב. לא כך גדלתי בשוודיה. שם המדינה מטפלת בהכל. היום דברים השתנו מאוד, אבל אז לא היתה בשוודיה תרבות של התנדבות, לא היה אקטיביזם. כשהגעתי לארץ, התרבות הזו ממש הפחידה אותי, כאב לי בבטן כששמעתי סטודנטים צועקים על המרצה. אבל זה היה מסקרן והתאהבתי בזה".
היום וייל היא כבר ישראלית לכל דבר. היא חיה בתל אביב עם בן זוג וילד בן תשע וחצי, והקשר שלה לארץ הוא חזק ועמוק. "הגעתי לישראל בפעם הראשונה בגלל סבתא שלי", היא מספרת. "הוריו של אבי היו יהודים גרמנים שהגיעו לשוודיה ב–1938. באותה שנה משפחתה של סבתא שלי נלקחה לפולין ונספתה בשואה. סבתא שלי אהבה מאוד את ישראל וביקרה בה הרבה. הגעתי לכאן בעקבותיה. למדתי בבית ספר יהודי בסטוקהולם ושם סיפרו לנו עד כמה ישראל מושלמת. אחרי שעליתי לארץ הבנתי שאפשר לאהוב את ישראל אבל גם להיות ביקורתית כלפיה".
בדנמרק, בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד מעדיפים שלא להתערב בענייני הפנים בישראל, אך החששות מורגשים — גם מקרב תומכיה: "אם ישראל תיחשב פחות דמוקרטית, טיעוני תנועות החרם יתחזקו"
"אני עוקב מקרוב אחרי מה שמתרחש בישראל ורואה שמדברים שם אפילו על מלחמת אזרחים", אומר לארס ראסמוסן, חבר מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית בדנמרק על ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלתו של בנימין נתניהו. "ישראל היא דמוקרטיה, היו לה חמש מערכות בחירות בזמן קצר בעוד אצל השכנים שלה אין בחירות בכלל. עם זאת, כסוציאל־דמוקרט וכחילוני, אני חושב שזה יהיה חבל אם ישראל תשתנה כתוצאה מהימין הקיצוני שעולה להר הבית ומנסה לכפות את חוקי הדת על אזרחי המדינה. חשוב שישראל תישאר דמוקרטיה למרות הימין הקיצוני".
בשבועות האחרונים הביעו מנהיגים במערב אירופה את דאגתם מההפיכה המשטרית בישראל. אתמול (שני) שוחח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם נתניהו וגם הביע את דאגתו ואמר שהוא מקווה "שתימצא נוסחה לפשרה". ראסמוסן ביטא את קולותיהם של נבחרי ציבור מהמדינות הנורדיות שמצטרפים כעת למקהלת המודאגים הבינלאומית. ברוב המקרים, הביקורת מצד המדינות הנורדיות עדיין עדינה, בין השאר מכיוון שלא מדובר בנציגי מפלגות המגלות עוינות לישראל באופן מסורתי, אלא דווקא בכאלו הנחשבים לתומכי ישראל מובהקים.
ראסמוסן כיהן כחבר פרלמנט בדנמרק ובפרלמנט של ארגון מועצת אירופה ונחשב לידיד ישראל ואף זכה בשנה שעברה בפרס ירושלים שהוענק לו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. "המגמות הקיצוניות קיימות במדינות רבות, כולל בדנמרק ובארה"ב בימי נשיאותו של דונלד טראמפ", אמר ראסמוסן ל"הארץ", "אני לא חושב שיחסי ישראל ודנמרק ייחלשו (בגלל ההפיכה המשטרית), אבל טוב שיש מי שמבקר ומפגין נגד העלייה בכוחו של הימין הקיצוני". משרד החוץ הדני סירב לענות על שאלות או להגיב באופן רשמי להתפתחויות האחרונות בישראל.
בנורווגיה, לעומת זאת, מזכיר המדינה של שרת החוץ באוסלו, ארלינג רימסטד, שוחח עם "הארץ" ולא נרתע מהצגת עמדה ברורה. "אנחנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בישראל", אמר רימסטד, "חלק מהחקיקה שהציגה הממשלה החדשה היא בעייתית ביותר ואם תעבור בכנסת עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית. יהיו לכך השלכות גם על הפלסטינים הרבים החיים באזורים שנכבשו על ידי ישראל, ועל הפלסטינים הכלואים בישראל".
נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו
בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".
כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.
במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.
בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.
"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.
אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.
"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.
האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.
גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.
"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".
אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".
בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.
לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".
אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".
דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.
STOCKHOLM – Out of the horrors of the Holocaust came no few tales that stir inspiration, but many of them ended with a firing squad or a hangman’s noose. The rescue of Denmark’s Jews, whose 80th anniversary will be marked this year, was different. It was the story of a country that decided to rescue all the members of its Jewish community – and succeeded.
Danish Jewry had an advantage not shared by other Jews in Europe: In the wake of a leak in information from Germany, they knew what was in store for them. Indeed, in October 1943, during Rosh Hashanah, many had already heard the report of their looming expulsion. Denmark’s Jewish population stood at approximately 7,700 at the time, among whom were 1,200 Jews who had arrived there recently from other countries. Those who received the report were requested to pass the information on to other members of the community and to go into hiding. Concurrently, a kind of popular uprising erupted. Ordinary Danes – police officers and postmen, waiters and drivers, teachers and clergy – spread the news, and some also helped Jews find escape routes and places to hide. Thanks to the popular support, nearly all the Jews were able to find places where they could hide from the Gestapo during raids, and then places where they could wait until they could make the trip to Sweden, which had already offered them a safe harbor. Not everyone managed to escape. Some ill and elderly members of the community were captured by the Germans. In the town of Gilleleje, for example, the Gestapo caught and arrested several dozen Jews who were hiding in a church loft. However, the vast majority managed to reach the villages and towns along the coast of the Strait of Oresund, which separates Denmark and Sweden. Residents there continued to hide them until fishermen and sailors could take them to neutral Sweden on boats. Here, too, not everything went smoothly – some of the vessels sank – but eventually the majority of the country’s Jews, more than 7,200 individuals, reached Sweden.
Most of the facts about the rescue of Danish Jewry are not in dispute. The story became a formative myth that is taught in the Israeli school system, is marked at ceremonies and commemorated at public sites, such as Denmark Square and Denmark High School in Jerusalem and in a square in Haifa. In contrast to what many people assume, however, the Danish people was not designated as Righteous Among the Nations by the Yad Vashem Holocaust Memorial in Jerusalem (that honorific is granted only to individuals), though three trees were planted there in honor of the people of Denmark, the country’s underground organization and King Christian X (who reigned from 1912 to 1947).
This assumption is another example of the fact that not everything related to Danish Jewry during the Holocaust is faithful to the facts. One of the well-known stories, for example, is that the king wore the telltale yellow Star of David patch Jews were forced to wear in many occupied countries while riding his horse in the streets of Copenhagen, as a mark of identification with the community. That account turns out to be false, probably a result of public relations efforts during the war by Danes who lived in the United States and sought to better the image of their homeland, which had capitulated to the Nazis almost without a battle.
To understand whether the other accounts are also vitiated by elements that do not square with the truth, we need to return to 1940. “Denmark survived the Nazi occupation better than any other European country,” says historian Orna Keren-Carmel of the Hebrew University of Jerusalem, an expert in Israel-Scandinavia relations and author of the 2021 book “Israel and Scandinavia: The Beginning of Relations” (in Hebrew), on the ties between the young state of Israel and the Scandinavian countries.
“When Hitler invaded Denmark, Norway, Holland, Belgium and France,” Dr. Keren-Carmel explains in an interview, “he made them all the same offer: surrender in advance, and in return you will be given the possibility of going on managing your domestic affairs in a sovereign manner, while Germany will be in charge of foreign policy.”
Denmark was the only country that acceded to this offer, signing terms of surrender within hours, on April 9, 1940. According to Keren-Carmel, the Danes knew they had no chance against the “giant from the south.” They preferred to capitulate, preserve their ability to function and to minimize the blow to the civilian population, its property and the country’s economy. “The Germans, from their point of view, chose to rule Denmark with a ‘velvet hand’ in order to maintain political stability and avail themselves of Danish exports,” she says.
In addition, she notes, this approach also dovetailed with the Nazi theory of the racial affinities of the Aryan race and the Nordic race, and with the “new European order”: The Nazis’ plan was for the Nordic peoples to help them rule the so-called inferior peoples of Eastern Europe after the war.
The Danes thus remained in control of their three branches of government – legislature, executive and judiciary. Moreover, daily life proceeded as before, and in March 1943 a free election was held in which the parties that were in favor of cooperation with Germany won 94 percent of the vote. Even the lives of the Jews had not changed substantially up until that point: They had retained their property, jobs and income, and were not required to wear a yellow patch or move into ghettos. Even synagogue worship continued unabated.
In the summer of 1943 a political crisis developed in Denmark. Why did it happen and was it the cause of the change in policy regarding the Jews?
Keren-Carmel: “After a surge in resistance activity by the Danish underground in [mid-] 1943, Germany demanded that the death penalty be imposed on its members. The Danish government objected and resigned on August 29, and from that day ministerial directors general, not ministers themselves, were actually the ones making decisions in the country. For many years, August 29 was seen to be the watershed date on which the Danes ceased to cooperate with Nazi Germany and declaratively joined the Allies. The rescue of the Jews, which took place about a month later, bolstered this conception. However, in recent years quite a few researchers, especially Danish scholars, have come up with a different view. They maintain that a few weeks after the members of government stepped down, relations between the Danes and the Germans returned to the former routine and the proportion of Denmark’s industrial production earmarked for Nazi Germany remained intact.”
After August 29, a state of emergency was declared and the Reich’s plenipotentiary in Denmark, Werner Best, decided to expel the Jews to the Theresienstadt camp/ghetto in Czechoslovakia. According to Keren-Carmel, shortly before the start of the planned deportation, which was due to take place on the night between October 1 and 2, Best himself decided to leak its exact date to his naval attaché, who passed on the information to senior Danish and Swedish officials.
“This was apparently an attempt to continue the political-economic cooperation between Germany and Denmark, and also an effort to avoid a conflict with the Danes over the Jews,” Keren-Carmel explains. “In the end, Best was able to report to Hitler that Denmark was ‘free of Jews.’ The fact that the Jews had escaped from the country and had not been deported to Theresienstadt made little difference, from Best’s point of view.”
How did the Nazis respond to the fact that the deportation plan had been leaked and to the events that followed?
“The German police were ordered not to break into Jewish homes by force. Some survivors also testified that the Germans turned a blind eye to the Jews’ attempts to hide and escape. Around this time, the commander of the German fleet, who was in charge of the passage in the Oresund Strait, instructed all German patrol boats there to return to port for maintenance. It’s also known that the Germans received intelligence information in real time that thousands of Jews were reaching Sweden, but they had a greater interest in preserving fruitful relations with the Danes than in annihilating the country’s small Jewish community.”
If so, even if it was the Danes who initiated the rescue operation, its success was apparently due primarily to the Germans’ conduct. But the number of Jews who didn’t succeed in escaping was not negligible – and they included not only the sick and the elderly in Copenhagen. For example, the leaked information about the expulsion did not reach members of the Hechalutz movement and other Zionist pioneering groups preparing for life in Palestine, who were then living in far-flung, isolated farms. All told, 482 Jews were captured and transported to Theresienstadt (none were sent to death camps); 53 died in the camp and the rest returned in April 1945 to Denmark within the framework of Operation White Buses, which was initiated by the Swedish aristocrat and diplomat Count Folke Bernadotte.
What prompted Danish society and members of the Danish underground to make an effort to rescue the Jews?
“The overwhelming majority of the citizens who helped hide the Jews of Denmark and get them to Sweden did not come from the underground and did not join it afterward. The Danes who helped the Jews did so in order to preserve the country’s democratic character – not as part of a resistance operation. In the Israeli culture of memory, however, the rescue has become a myth and the emphasis has been placed on the Danes’ singular humanitarian nature. That myth strengthened the assumption that those countries that wanted to save their Jews, like the Danes, could have done so, and that perhaps other countries did not want to do that enough.
Orna Keren-Carmel. Photo: Yoni Carmel
“But beyond the fact that a concrete possibility of rescue existed in Denmark because the Germans looked the other way, the explanation for the unprecedented success can be attributed to the character of the Danish government. In the 1930s, Denmark, like the other Nordic countries, had begun to take shape as a welfare state. One of the principles that guided its government in building this comprehensive welfare state – up until today – is that of equality. The moment you are part of a country, it has full responsibility toward you. In accordance with this concept, the Danish authorities saw it as their mission to protect the Jews and therefore were vehemently opposed to any infringement of their rights. For example, already in the surrender agreement in 1940 [in April, shortly after the Nazis invaded the country], the Danes declared that they would not allow any harm to befall the Jewish minority.”
According to Keren-Carmel, this commitment continued even after almost 500 of its Jews were deported to Theresienstadt. “The relatively high survival rate of the Danish Jewish inmates in that camp can be explained by the agreement the Danes signed with Adolf Eichmann, according to which Denmark’s Jews would not be deported to camps in the East, and by the fact that those who were at Theresienstadt were permitted to receive packages of food, vitamins and warm clothing from the government in Copenhagen.”
Moreover, the historian notes that the Danes were the only ones who insisted, and succeeded, in making official visits to the citizens imprisoned in Theresienstadt, in June 1944. “The Danish authorities were also able to preserve most of the Jews’ homes and property while they were in Sweden. They locked their abandoned homes and stored their property, then returned it all after the war. Denmark was the only country which, upon the return of the Jews at the end of the war, paid them compensation at its own initiative for the economic reversals they had suffered.
“The explanation for the rescue lies in the state’s approach toward its minorities. It was a rescue that effectively came from above, and not as it’s usually depicted – as a rescue by the people, from below. Many Danish citizens, especially fishermen, exacted payment from the Jews, in some cases exaggerated amounts, for helping them escape. That is not surprising, but it shows that the true hero of this story was not the ordinary Danish citizen but the Danish welfare state.”
How did the leadership of the Jewish community comport itself during the war years? Did the Jews actually resist the deportation or were they passive, placing their fate in the hands of their neighbors?
“For years the Jews of Denmark were depicted as passive victims. The Danes were said to have warned them, hidden them, supplied them with food and clothing, and finally also shipped them to Sweden. But the transformation that occurred in Israel in recent decades in the perception of the status of the survivors led to far-reaching changes in the way they’ve been represented, and the image of the survivor as an individual, as opposed to being merely part of a collective, began to gain prominence.
“When we delve into the details, we discover that the vast majority of Denmark’s Jews took pains to find themselves a place to hide. They left their homes within hours, found a way to reach the coast, and the majority financed their own boat trips to Sweden. Another unknown fact is that there was an active Jewish underground that was made up of members of the pioneering groups, which tried, albeit unsuccessfully, to smuggle its people to Palestine.”
The story of the rescue of Denmark’s Jews later created a tremendous impression in Israel. “On October 8, 1943, while thousands of Danish Jews looked for ways to cross Oresund Strait, Nathan Alterman published in his weekly ‘Seventh Column’ [in the daily Davar] a poem titled ‘The Swedish Language,’” Keren-Carmel says. “The poem lauds the opening of the gates of Sweden to the Jewish refugees unconditionally and without a quota, but the Danes’ contribution to the rescue isn’t mentioned in the poem at all. Over the years, however, the depiction of Sweden’s role as it has been represented internationally has diminished, and today its contribution is noted, if at all, as marginal.”
During the postwar years, the narrative that became accepted in Israel was that Denmark and Sweden were responsible for the rescue of thousands of Jews, whether in the wake of the rescue of the members of Denmark’s community or because of the actions of the Swedish diplomat Raoul Wallenberg. But the reality was more complicated: Denmark surrendered to Germany without a fight, and Sweden cooperated with the Nazis in multiple ways. So how and why was that narrative accepted?
“The Israeli culture of memory didn’t succeed in portraying the rescue event other than as a counter-example to the narratives involving other countries: The Danish people were presented as a ‘ray of light in the darkness of the Holocaust.’ The unique conditions and circumstances that [actually] made the rescue possible in Denmark, both from the German side and the Danish side, did not find a place or a memory in the rescue story.
“And there is also a political aspect here. The sweepingly positive representation of the behavior of the Danes and of the rescue efforts by Sweden and by the Norwegian underground, is a result of the good relations that developed between Israel and the Scandinavian countries after the state’s establishment. Scandinavian support for nascent Israel was frequently interpreted as a natural continuation of their support for their Jewish communities during the war. In this sense, the memory that took shape around the rescue efforts of Scandinavian countries served as a lever to enhance the diplomatic relations between the countries.”
The rescue operation itself and those who aided it were indeed a ray of light in the darkness of the Holocaust. However, at the same time, a more complex historical picture reveals that, just as Raoul Wallenberg did not, in his efforts, represent all of Swedish society, which did in some ways collaborate with the Nazis, it was also not solely morality that drove the Danes to act.
A slightly more nuanced view shows clearly that the more closely a country collaborated with the Germans, the easier it was for it to rescue its Jewish population. After the war, when the capitulation and collaboration became a historical legacy that was not something to be proud of, the rescue of Danish Jews assumed a new role. In addition to being a model of humanism, it also began to serve as proof of the country’s place on the right side of history. As such, the Jews and their rescue were transformed from a source of inspiration to an alibi.
מתוך זוועות מלה"ע השנייה נולדו לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אך מעט מאוד מהם הסתיימו בסוף טוב. המרידות בגטאות ופעולות ההתנגדות של פרטיזנים ומחתרות ברחבי אירופה אמנם מעלים על נס את כוחה של הרוח האנושית, אך הם בדרך כלל נגמרו בעמודי תלייה וכיתות יורים. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק, שהשנה ימלאו לו שמונים שנה, הוא שונה. זהו הסיפור על מדינה שהחליטה להציל את כל יהודייה ואף הצליחה בכך, מה שגרם לה להיות מוצגת כנקודת אור נדירה בתקופה האפלה ביותר של המאה העשרים. האמת, עם זאת, קצת יותר מורכבת.
ליהודי דנמרק היה יתרון שלא היה ליהודים רבים אחרים באירופה. הם ידעו מראש מה מתכננים הגרמנים. באוקטובר 1943, בערב ראש השנה, בעקבות הדלפה גרמנית, רבים מהם קיבלו את הידיעות על גירושם המיידי. בתקופה זו חיו בדנמרק כ-7,700 יהודים, ביניהם כ-1,200 פליטים. אלו שקיבלו את הידיעה התבקשו להעביר אותה הלאה ולמצוא מחבוא. במקביל החלה מעין התקוממות עממית במדינה. דנים מהשורה, שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים הפיצו את הידיעה וחלקם גם סייעו למצוא דרכי מילוט ומקומות מסתור. על בסיס התמיכה העממית הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא וכשהגסטאפו פשט על בתיהם הם פשוט לא היו בבית.
לא כולם הצליחו להימלט. חלק מהאוכלוסייה המבוגרת ואנשים חולים נתפסו על ידי הגרמנים ובחלק מהמקרים, כמו בבית האבות הסמוך לבית-הכנסת, הופעלה גם אלימות. יהודים אלו נתפסו ונשלחו למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. אך הרוב המוחלט הצליחו להגיע לכפרים ולעיירות שלחופי מיצר אורסונד המפריד בין דנמרק לשוודיה, שם סייעו להם תושבי האזור למצוא מחבוא עד שדייגים וימאים מקומיים השיטו אותם בסירותיהם לשוודיה הניטרלית. לא הכל עבר בשלום. בעיירה גילליה תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית גג של כנסייה. היו גם סירות שטבעו. אך מרבית היהודים, למעלה מ-7,200 בני-אדם הצליחו במהלך כשלושה שבועות לשוט בחסות החשכה לצידו השני של המיצר, שם העניקו להם השוודים מקלט בטוח עד סוף המלחמה.
על מרבית העובדות הקשורות בהצלת יהודי דנמרק אין מחלוקת. אך בעשורים האחרונים היו מי שהראו שלא כל מה שמסופר על דנמרק ויהודייה היא אמת היסטורית. אחד המיתוסים הידועים הוא שהמלך הדני, כריסטיאן העשירי, ענד טלאי צהוב בזמן רכיבתו על סוס ברחובות קופנהגן, כהזדהות עם יהודי ארצו. סיפור זה הוא המצאה, ככל הנראה, תרגיל יחסי ציבור של דנים שחיו בארה"ב וניסו לשפר את תדמית ארצם שנכנעה לנאצים כמעט ללא קרב. על מנת להבין האם גם בסיפור הצלת היהודים יש מרכיבים שאינם מסתדרים עם האמת ההיסטורית, צריך לחזור ל-1940.
"דנמרק שרדה את הכיבוש הנאצי טוב יותר מכל מדינה אירופית אחרת", אומרת ההיסטוריונית ד״ר אורנה קרן-כרמל, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "כאשר היטלר פלש לדנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, הוא הציע לכולן את אותה הצעה: היכנעו מראש ובתמורה תקבלו את האפשרות להמשיך ולנהל את ענייני הפנים שלכן באופן ריבוני בזמן שגרמניה תנהל את מדיניות החוץ. תקוותו של היטלר היתה כי רוב המדינות הללו, אם לא כולן, תסכמנה להצעה, וכך הוא יוכל לרכז את כוחותיו בחזית שעמד לפתוח במזרח. אולם דנמרק היתה היחידה שנענתה להצעה. שעות ספורות לאחר פלישת הגרמנים בבוקר ה-9 באפריל 1940 היא חתמה על הסכם כניעה".
ע"פ קרן-כרמל, הדנים ידעו שאין להם סיכוי נגד "הענק מהדרום" כחלק ממורשת היסטורית של תבוסות נגד פרוסיה במאה ה-19. הם העדיפו להיכנע, לשמור על יכולת תפקוד מדינתית ולמזער את הפגיעה באזרחים, בכלכלה וברכוש. "הגרמנים, מבחינתם, בחרו לשלוט בדנמרק 'ביד רכה' על מנת לשמור על יציבות פוליטית וליהנות מהייצוא הדני", מוסיפה קרן-כרמל ומסבירה שהדברים הסתדרו גם עם התיאוריה הנאצית על הקירבה בין הגזע הארי לגזע הנורדי ועל 'הסדר האירופי החדש' שעל פיו הנאצים תכננו שהעמים הנורדיים יעזרו לשלוט בעמים הנחותים של מזרח-אירופה אחרי המלחמה. כך נותרו הדנים בשליטה על הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, חיי היומיום המשיכו כסדרם ובמרץ 1943 אפילו התקיימו בחירות חופשיות בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתחייבה להמשיך את שיתוף הפעולה עם גרמניה, ברוב של 94%. גם חיי היהודים בדנמרק לא השתנו. הם שמרו על רכושם, הכנסתם ומקומות העבודה שלהם, הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב או לעבור לגטו והם אפילו המשיכו להתפלל בבית-הכנסת.
בקיץ 1943 היה משבר פוליטי במדינה. מדוע הוא התרחש והאם הוא הסיבה לשינוי המדיניות כלפי היהודים?
"לאחר התגברות פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית ב-1943, דרשה גרמניה להטיל עונשי מוות על חבריה. הממשלה הדנית התנגדה והתפטרה ב-29 באוגוסט ומאותו יום מנכ"לי משרדים, ולא שרים, שלטו במדינה. במשך שנים ארוכות נהוג היה להציג את ה-29 באוגוסט כקו פרשת המים שבו הפסיקו הדנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית והצטרפו באופן מוצהר לבנות הברית. הצלת היהודים שהתרחשה כחודש לאחר מכן שימשה אישוש לטענה זו. אולם בשנים האחרונות יש לא מעט חוקרים, בעיקר דנים, שגורסים אחרת. לטענתם, שבועות ספורים לאחר ההתפטרות חזרה מערכת היחסים בין הדנים לגרמנים לשגרה ואחוזי הייצור של התעשייה הדנית עבור גרמניה הנאצית נותרו על כנם".
לאחר התפטרות הממשלה הדנית הוטל מצב חירום במדינה ונציב הרייך בדנמרק, ורנר בסט, החליט לגרש את היהודים לטרזיינשטט. קרן-כרמל מספרת שלאחר חודש, זמן קצר לפני מועד הגירוש, החליט אותו בסט עצמו להדליף את תאריך הגירוש לנספח הימי שלו, גאורג פרדיננד דוקוויץ, שהעביר את המידע לבכירים דנים ושוודים. "סיבת ההדלפה היתה ככל הנראה ניסיון להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין גרמניה לדנמרק ולהימנע מקונפליקט עם הדנים בעניין היהודים", מסבירה קרן-כרמל, "בסופו של דבר יכול היה בסט לדווח להיטלר שדנמרק "נקייה מיהודים" והעובדה שהיהודים נמלטו מהמדינה ולא נשלחו לטרזיינשטט לא שינתה הרבה מבחינתו".
מה עשו הנאצים אחרי ההדלפה עם תחילת הבריחה?
"במהלך הגירוש ניתנה הוראה לשוטרים הגרמנים לא לפרוץ לדירות היהודים בכוח אם הם לא עונים לדפיקות בדלת. היו גם ניצולים שהעידו כי הגרמנים העלימו עין מפעולות הסתתרות ובריחה. מפקד הצי הגרמני, שהיה אחראי על המעבר במיצר אורסונד, קרא לכל סירות השיטור הגרמניות לחזור באותם ימים לחוף לצורכי תחזוקה. עוד ידוע, כי הגרמנים קיבלו בזמן אמת מידע מודיעיני שאלפי יהודים מגיעים לחופי שוודיה, אך האינטרס לשמור על יחסים פוריים עם הדנים היה חזק יותר מהאינטרס להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה במדינה".
על פי דברים אלו, גם אם הדנים יזמו את המבצע, הצלחתו היא בעיקר תוצאה של התנהלות הגרמנים. אך גם הצלחתו הגורפת של המבצע אינה תמונה מדויקת של המציאות. מספר היהודים שלא הצליחו לברוח לא היה זניח ולא היה מדובר רק בחולים וזקנים. על-פי המחקר של קרן-כרמל, 482 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, שם הם חיו בתנאים קשים עד לסיום המלחמה. 53 מתוכם נפטרו במחנה, והיתר חזרו באפריל 1945 לדנמרק במסגרת מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהנהיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. 14% מאלו שגורשו לא היו זקנים כלל אלא, חברי הכשרות חלוציות שהגיעו לדנמרק לפני המלחמה ו"נתקעו" בה כשהיא החלה (למרות שהם היו רק 8% מיהודי דנמרק). "חברי ההכשרות אמנם התגוררו בחוות מבודדות ברחבי המדינה בעוד שמרבית היהודים גרו בקופנהגן הבירה", מספרת קרן-כרמל, "אך רבים מהם הרגישו שההנהגה היהודית לא השקיעה מספיק משאבים על מנת להזהיר גם אותם מבעוד מועד".
מה היה המניע של החברה הדנית והמחתרת הדנית להירתם להצלת היהודים?
"במהלך המבצע, המחתרת הדנית היתה פחות מעורבת. רובם המוחלט של האזרחים שעזרו להסתיר ולהעביר את יהודי דנמרק לשוודיה לא הגיעו משורות המחתרת וגם לא הצטרפו אליה לאחר מכן. כלומר, הדנים שעזרו ליהודים עשו זאת מסיבות של שמירה על אופייה הדמוקרטי של דנמרק ולא כפעולת התנגדות. בתרבות הזיכרון בישראל, לעומת זאת, הפכה ההצלה למיתוס והדגש הושם על האופי ההומאני הייחודי של הדנים. מיתוס זה הטמיע את ההנחה שמי שרצה להציל את יהודי ארצו, כמו הדנים, יכול היה. מדינות אחרות פשוט לא רצו מספיק. וכך, ביד ושם ניטעו ב-1963 שלושה עצים לכבוד העם הדני, המחתרת הדנית והמלך הדני; בספרי לימוד של מערכת החינוך הדוגמא הדנית משמשת דוגמא ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; וכל שנה – עד היום – מציינים את ההצלה בטקסים ובהצבה של פסלים חדשים במרחב הציבורי. דוגמאות מוכרות הן הפסלים בכיכר דניה בירושלים וכיכר דנמרק בחיפה, בית הספר התיכון ׳דנמרק׳ בירושלים ובית החולים ׳איתנים׳ בפאתי ירושלים שהוקם במימון דני לזכר המלך כריסטיאן העשירי".
"אך מעבר לעובדה שהיתה בדנמרק אפשרות ממשית להצלה, עקב העלמת העין של הגרמנים, ההסבר להצלחה חסרת התקדים נעוץ באופי השלטון הדני. בשנות השלושים החלה דנמרק, כמו יתר המדינות הנורדיות, להתעצב כמדינת רווחה. אחד הערכים שהנחו את הממשלה הדנית בבניית מדינת הרווחה המקיפה – מאז ועד היום – הוא ערך השוויון. ברגע שאתה חלק מהמדינה – יש לה יש אחריות מלאה כלפיך. בהתאם לתפיסה זו, הרשויות הדניות ראו בהגנה על יהודי המדינה את תפקידם, ולכן התנגדו בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם. כך, כבר בהסכם הכניעה ב-1940 הודיעו הדנים כי לא יאפשרו פגיעה במיעוט היהודי.
גם את אחוז ההישרדות הגבוה, באופן יחסי, של האסירים היהודים הדנים בטרזיינשטט יש להסביר בהסכם שהדנים חתמו עם אדולף אייכמן, לפיו יהודי דנמרק לא יועברו למחנות במזרח, כמו גם לעובדה שיהודי דנמרק זכו לקבל לאורך שהותם במחנה חבילות מזון, ויטמינים וביגוד חם מממשלת דנמרק. בנוסף, הדנים היו היחידים שהתעקשו, והצליחו, לבקר את האסירים שלהם במחנה ביוני 1944. הרשויות הדניות גם הצליחו לשמור במידה רבה על הבתים ועל הרכוש של יהודי דנמרק בזמן שהותם בשוודיה. הם נעלו את הדירות הנטושות של היהודים, אחסנו את רכושם והחזירו הכל בתום המלחמה. לבסוף, דנמרק היתה המדינה היחידה שעם חזרת היהודים אליה בסיום המלחמה, שילמה להם מיוזמתה פיצויים על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם במהלכה, ללא צורך לפנות לערכאות משפטיות. ההסבר להצלה נעוץ בגישת המדינה כלפי המיעוטים. זו הצלה שבאה למעשה מלמעלה, לא כפי שהיא בדרך כלל מיוצגת – כהצלה של העם, מלמטה. יש לציין, לדוגמא, שאזרחים דנים רבים, בעיקר דייגים, גבו מהיהודים תשלום, לעיתים מופרז, על סיוע בבריחה. זה לא מפתיע, אך זה מדגים את העובדה שלא האזרח הדני הפשוט הוא גיבור הסיפור, אלא דווקא מדינת הרווחה הדנית שדאגה לאזרחיה ולמיעוטיה".
ד"ר אורנה קרן-כרמל, צילום: יוני כרמל
מה לגבי היהודים והנהגת הקהילה, האם הם התנגדו או שהיו פסיביים והפקידו את גורלם בידי שכניהם?
"במשך שנים הוצגו יהודי דנמרק כקורבנות פאסיביים שהלכו כצאן לָבֶטַח. הדנים הוצגו כמי שהזהירו אותם, הסתירו אותם, סיפקו להם מזון ובגדים ולבסוף גם השיטו אותם לשוודיה. אולם התמורה שחלה בעשורים האחרונים במעמד הניצולים בחברה הישראלית הובילה לשינויים מפליגים בייצוג שלהם ודמותו של הניצול כפרט החלה להתבלט. כשמתמקדים בפרטים מגלים שהרוב המכריע של יהודי דנמרק דאגו לחפש לעצמם מקום מסתור, הם עזבו את ביתם תוך שעות ספורות, מצאו דרך להגיע לחופים, וחלקם הגדול גם מימנו בעצמם את ההשטה לשוודיה. מעטים יודעים שבדנמרק היתה גם מחתרת יהודית פעילה שהתבססה על חברי ההכשרות החלוציות. כארבעים מהם החליטו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה להקים תנועת מחתרת, "הדרך החדשה", שניסתה להבריח את חבריה מדנמרק לדרום-אירופה, ומשם לארץ-ישראל. התכנית היתה להתגנב אל התחתית של קרונות משא ולחצות את אירופה לאורכה. חברי המחתרת התאמנו והתכוננו במשך חודשים אולם אף אחד מניסיונות הבריחה לא צלח. המחתרת התפרקה לאחר שחמישה מחבריה נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים".
חברי המחתרת אומנם לא הגיעו לארץ-ישראל, אך סיפור ההצלה הגיע והשאיר רושם עז. "ב-8 באוקטובר 1943, בשעה שאלפי יהודים דנים חיפשו דרכים לחצות את מיצר אורסונד, כבר פרסם נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם "הלשון השוודית", מספרת דר" קרן-כרמל, "השיר מעלה על נס את פתיחת שערי שוודיה לפליטים היהודים ללא תנאים וללא מכסה, אולם תרומת הדנים להצלה אינה מוזכרת בשיר בכלל. עם השנים, לעומת זאת, הלך והצטמצם מקומה של שוודיה בייצוגים הבינלאומיים של ההצלה וכיום תרומתה מצוינת, אם בכלל, כשולית".
בשנים שאחרי המלחמה התקבע בישראל הנרטיב שדנמרק ושוודיה היו אחראיות להצלתם של אלפי יהודים בעקבות אירועים כמו הצלת יהודי דנמרק והצלת יהודים הונגרים על-ידי הדיפלומט השוודי ראול וולנברג. כל זה אכן קרה, אך המציאות היתה מורכבת יותר – דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב ושוודיה שיתפה פעולה עם הנאצים בדרכים רבות. כיצד ומתי התקבל הנרטיב הזה?
" תרבות הזיכרון בישראל לא הצליחה להכיל את אירוע ההצלה אלא כדוגמת נגד: העם הדני הוצג כ"קרן אור באפלת השואה", היחידי מכל מדינות אירופה שסירב להשתתף בהשמדת הקהילה היהודית שלו. התנאים והנסיבות המיוחדות שאפשרו את ההצלה בדנמרק, הן מהצד הגרמני והן מהצד הדני, לא תאמו השקפה כוללנית זו, ולכן גם לא נמצא להם מקום או זכר בסיפור ההצלה. ויש גם צד פוליטי – הייצוג החיובי הגורף של ההתנהלות הדנית ושל מאמצי ההצלה של שוודיה ושל המחתרת הנורבגית, הוא תוצר של היחסים הטובים שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה לאחר קום המדינה. השנים שבהן התעצב זיכרון השואה בישראל, ובתוכו אירוע הצלת יהודי דנמרק, הצטלבו עם השנים שבהן התפתחה מערכת יחסים זו והן הזינו אלה את אלה. לעתים תכופות, למשל, פורשה התמיכה הסקנדינבית בישראל הצעירה כהמשך טבעי של תמיכת הסקנדינבים בקהילות היהודיות שלהן במהלך המלחמה. במובן זה, הזיכרון שהתעצב סביב מאמצי ההצלה של מדינות סקנדינביה שימשו כמנוף לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות".
מבצע ההצלה עצמו ואלו שסייעו לו, אם כן, אכן היו קרן אור באפלה. עם זאת, תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה מגלה שממש כמו שראול וולנברג לא ייצג את כלל החברה השוודית שבמובנים רבים שיתפה פעולה עם הנאצים, גם השיקולים הדנים לא היו מורכבים משיקולים מוסריים בלבד. במבט קצת יותר ציני, ברור שככל שלמדינה היה שיתוף פעולה טוב יותר עם הגרמנים, כך היה לה קל יותר להציל את היהודים. עם סיום המלחמה, כשהכניעה ושיתוף הפעולה הפכו למורשת היסטורית שקשה להתגאות בה, להצלת היהודים נוסף תפקיד חדש – בנוסף להיותה מופת של הומניזם, היא החלה גם לשמש כהוכחה למיקומה של המדינה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפכו היהודים והצלתם ממקור השראה לאליבי.
The actions of far-right politician Rasmus Paludan anger many in the Muslim world, and raise the question: is it time for Sweden to restrict the freedom to say and do anything you want in the public arena?
Officially, Rasmus Paludan is the leader of a far-right party active in Sweden and Denmark, but to call him a “leader” is misleading. Paludan, a 41-year-old lawyer with dual Swedish and Danish citizenship, has hardly any supporters – at least not in Sweden. Still, he's very famous there because of an unusual political tactic he developed: Burning the Koran.
A handful of supporters burned the Koran in Malmö in southern Sweden in 2020, and since then Paludan has repeated the act a number of times. In April 2022, he achieved exactly what he wanted. In response to his one-man show in a number of Swedish cities, criminal elements took advantage of the opportunity and set off riots, burned cars and attacked police. They gave Paludan and his pyromaniacal hobby impressive impact.
In January, Paludan returned to Sweden after he received a permit to burn a Koran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. Not that he needed it, but this time he found a geopolitical excuse for his demonstration. For many months, Turkey has been using its power to prevent Sweden from joining NATO, supposedly because Sweden supports “Kurdish terrorists.”
Paludan exploited Sweden's justified anger and planned to score some points – or at the very least attract attention as another point of tension between the two countries. And that's what happened: Turkey and Muslims around the world aimed their arrows to the north. Boycotts were imposed on Swedish companies, protests were held in Muslim countries and Sweden’s entry into NATO looks more distant than ever. All this happened even though the vast majority of Swedes have reservations about Paludan, if they're not totally disgusted by him and his provocations.
So why have the Swedish authorities let Paludan harm their political interests and damage the social fabric? Because freedom of speech is absolute in Sweden. Some say that it's almost sacred and that civil rights such as freedom of speech and the right to protest and form unions have become in many ways the replacement for religion in one of the most secular societies in the world.
In Sweden, events like neo-Nazi marches and Koran burnings can cause riots and split society by stirring up emotions. This is how neo-Nazi movements can hold marches next to synagogues on Yom Kippur, supporters of dictators from around the world can demonstrate, and a person like Rasmus Paludan – who has almost no means in addition to his minuscule support – can undermine Sweden's national interests, cause riots and split society by stirring up emotions.
But the Swedes have another option. In recent years, some have argued that now is the time to restrict, if just a little, the freedom to say and do anything you want in the public arena. Despite the country's tranquil image, a prime minister and a foreign minister have been murdered in Sweden, which also has neo-Nazi movements, volunteers for the Islamic State, and harsh problems of integration and political violence – both above and below the surface.
The situation may still be better than in most countries, but Sweden is definitely not immune to the religious wars, social instability and political extremism spreading throughout the world in the third decade of the 21st century. Unsurprisingly, among those who understand the severity of the situation are Sweden's Jewish organizations. The Jewish community council there and the group Amanah, which promotes Jewish-Muslim dialogue, released a statement immediately after the Koran burning, saying: “Racists and extremists are once again allowed to burn the Koran, abusing democracy and freedom of speech to normalize hatred against one of Sweden’s religious minorities.”
Amanah mentions the “tragic history of Europe” and quotes Heinrich Heine’s famous words: “Those who burn books will in the end burn people.” In a democratic society, every person has the right to feel safe and respected, Amanah said, expressing its support for Sweden's Muslim minority and making clear that every act of discrimination and hate is unacceptable.
Proof of the need for this statement arrived quickly. In two separate cases late last month, Swedes of Egyptian origin tried to prove the “Swedish hypocrisy” by burning a Torah – in one case in front of the Israeli Embassy in Stockholm. It seems they thought that if they didn't receive a permit it would be proof of discrimination against Muslims. If they did receive one, it would add more fuel to the fire of hateful anger.
Even though the Israeli Foreign Ministry tried to take credit for intervening with the Swedes and preventing the burning of the Torah, it was others who prevented – or at least postponed – the incident. It was the Muslim community in Sweden, including people who cooperate with the Jewish community, who made the right calls and applied the right pressure to prevent the burning – at least for now.
True, dialogue alone won't solve the political, cultural and social problems today in Sweden – and outside it. Legislation, education, investment and sometimes even a little force are needed too. But dialogue is necessary; only it can set both limits and the rules of the game, because in the real world it's impossible to have rights without restrictions – and no one is better suited than Muslims and Jews to take responsibility together to set these limits.
באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.
בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.
מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.
אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.
באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".
ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.
נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.
בשנת 2000 נרצחו ונאנסו שתי ילדות, בנות 8 ו-10, סמוך לבתיהן. שני חשודים בביצוע הפשע נעצרו, הורשעו ונאסרו, אך רק שנים ארוכות לאחר מכן התגלה מה באמת קרה – ואיך תקשורת מגויסת, משטרה רשלנית ודעת קהל אגרסיבית הביאו למאסר של אדם חף מפשע. בחודש שעבר הוא שוחרר.
אזור בנהיה (Baneheia), צפונית לעיר קריסטיאנסנד שבדרום נורווגיה, הוא אזור המושך אליו מבקרים רבים בזכות האגמים הפסטורליים ושבילי ההליכה והריצה בין יערות והרים. במאי 2000 הגיעו לאחד האגמים שתי ילדות צעירות — לנה סלוגדל פאולסן, בת עשר, וסטינה סופי אוסטגרד סורסטרונן, בת שמונה — חברות טובות שגרו כמה מאות מטרים מהאגם.
כשלא חזרו לבתיהן גם שעות לאחר מכן, דיווחו ההורים למשטרה על היעלמותן ועוד באותו לילה החל מבצע חיפושים אחריהן. למחרת הצטרפו מאות מתנדבים, שנעזרו בכלבי חיפוש, מסוקים, יחידות כיבוי אש, מטפסי הרים וצוללנים, ובסופו של דבר הצטרפו גם יחידות מצבא נורווגיה. יומיים אחרי שנעלמו השתיים, נמצאו הבגדים שלהן מוכתמים בדם. שעות לאחר מכן נמצאו גם הגופות. זה היה תרחיש הבלהות שכולם חששו ממנו — הילדות עברו תקיפה מינית אכזרית, נחנקו ונרצחו בדקירות סכין. נורווגיה כולה שקעה באבל.
"כמו כל אחד שחי כאן בתקופה הזו, אני זוכר את הימים והשבועות האלו היטב", מספר פר ארנה קלבק, מנהל ההחלטות המערכתיות של ה–NRK, תאגיד השידור הציבורי של נורווגיה, "היתה תחושה של הלם ואסון, לא רק למשפחות, למכרים ולשכנים, אלא לעיר כולה ולמדינה כולה. עד אז לא היו כאן מקרים של חטיפה, אונס ורצח של ילדים, בטח לא של שתי ילדות צעירות. כשנודע שמצאו את הגופות, זה היה הסיפור המרכזי בחדשות למשך כארבעה חודשים". החודשים שלאחר הרצח התמקדו בחקירה. ראש הממשלה ושר המשפטים דאז הבטיחו שיעשו הכל כדי לפענח את הרצח. תיאוריות נבחנו, עדים נחקרו וכבר בראשית הדרך נתגלעו חילוקי דעות בין המשטרה המקומית ושירות החקירות הפליליות הלאומי — הראשונים טענו שסביר להניח שמדובר בשני רוצחים, והאחרונים התמקדו ברוצח בודד.
בספטמבר, ארבעה חודשים לאחר הרצח, בוצעו שני מעצרים. שערות ערווה שנמצאו בזירה תאמו לדנ"א של החשוד הראשון, יאן הלגה אנדרסן, צעיר בן 19 ללא עבר פלילי. העצור השני, וויגו קריסטיאנסן, בן 21, היה חברו של אנדרסן. הוא הופלל על בסיס עדותו של אנדרסן שטען שחברו איים עליו ולכן ביצע את הפשע. על פי אנדרסן, היה זה קריסטיאנסן שאנס ורצח את סטינה בת השמונה, וחברו אף הכריח אותו לרצוח את לנה בת העשר. מאוחר יותר התברר שקריסטיאנסן תקף בעבר קטינים וסבל מבעיות נפשיות. הוא אף הודה בחלק מהתקיפות במהלך המשפט אך הכחיש כי היה מעורב באונס וברצח שתי הילדות. אולם דעת הקהל כבר שוכנעה באשמתו וראתה בו פסיכופט רצחני. בכלי התקשורת הוא כונה "התגלמות הרוע המוחלט". בסופו של דבר, הוגש כתב אישום זהה נגד השניים, בגין אונס ורצח בכוונה תחילה. כשהבין שההוכחות נגדו הן חד־משמעיות, אנדרסן הודה באונס אחד ובסעיף אישום אחד של רצח מדרגה שנייה. הוא נידון ל–19 שנות מאסר, ושוחרר כבר ב–2015.
קריסטיאנסן, שדבק בהכחשותיו, קיבל את העונש המקסימלי שמאפשר החוק הנורווגי — 21 שנות מאסר. למעשה, הוא היה האדם הראשון בהיסטוריה המודרנית של נורווגיה שקיבל עונש כזה. בשנותיו בכלא הוא המשיך לטעון שהוא חף מפשע, אך בשנים הראשונות לא היה כמעט מי שיקשיב. בעשר השנים האחרונות דברים השתנו. ספרים, כתבות בתקשורת, סדרות טלוויזיה ופודקאסטים התפרסמו במקביל למאבק המשפטי של קריסטיאנסן ומשפחתו. הספקות לגבי הרשעתו עברו ממעגל מצומצם של אוהדים למעגלים רחבים יותר. המערכת המשפטית אמנם דחתה, פעם אחר פעם, את טענותיו לחפותו — ואפילו ביקשה להאריך את מאסרו בארבע שנים נוספות — אבל גילויים על מחדלים, העלמת ראיות וטעויות של המשטרה והתביעה היטו בסופו של דבר את הכף.
בפברואר 2021, יותר מ–20 שנה לאחר שקריסטיאנסן נעצר, המשפט נפתח מחדש. כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר ניסיון אחרון של המערכת המשפטית להשאיר אותו בכלא, קריסטיאנסן כבר היה בבית. הזיכוי הסופי הגיע בחודש שעבר, ולווה בהתנצלות של ראש התביעה, יורן סיגורד מאורוד, המשטרה ושרת המשפטים — שאף הודיעה על הקמת ועדת בדיקה בנושא. קלבק, מתאגיד השידור הנורווגי, טוען שלתקשורת היה תפקיד מרכזי בגיבוש הדעה הפופולרית על קריסטיאנסן. "אנחנו ב–NRK נמצאים בימים אלו באמצע בדיקה יסודית של הסיקור שלנו מאז שנת 2000", אמר בשיחה עם "הארץ", "קשה לומר בוודאות איך הסיקור התקשורתי השפיע על השופטים, אבל אני בטוח שלאופן שבו קריסטיאנסן והיחסים שלו עם אנדרסן תוארו בתקשורת היה חלק חשוב".
לדבריו, היו כמה סיבות לכך שאשמתו של קריסטיאנסן התקבעה בדעת הקהל — טעויות של המשטרה, התעלמות בית המשפט מראיות שהטילו ספק באשמתו, ועבודה טובה של עורך הדין של אנדרסן, שחיזק את הנרטיב המשטרתי לפיו קריסטיאנסן היה החשוד האגרסיבי והדומיננטי, לעומת אנדרסן החלש והנגרר. "לתקשורת לא היתה גישה למסמכי בית המשפט בשנים הראשונות", הוסיף קלבק. "העיתונאים האמינו למערכת, והניחו שהיא לא טועה אחרי דיונים חוזרים ונשנים בערכאות רבות. אבל מעבר לכך, לחברה הנורווגית היה צורך לדעת שמי שביצעו את הפשע יושבים בכלא".
לדבריו, רק ב–2012, כשהתקשורת קיבלה גישה לחלק מהמסמכים, הנרטיב הזה החל להשתנות. "השינוי הגדול קרה ב–2017, כאשר העיתונאי ביורן אולוב יהר פרסם ספר על המקרה (הספר "רציחות בבנהיה – שני סיפורים, אמת אחת" הגיע למסקנה שקריסטיאנסן זכאי והרוצח היחיד היה אנדרסן, ד.ס)", הסביר קלבק. לאחר פרסום הספר, דברים החלו להשתנות: יותר ויותר אנשים שאלו שאלות ביקורתיות, ורבים יותר הביעו עניין בסיוע לקריסטיאנסן.
ב–2012 מונה עורך הדין ארביד חודין לראש צוות ההגנה שלו. "קריסטיאנסן הורשע מלכתחילה על סמך טעות בניתוח הדנ"א", אמר חודין ל"הארץ". לדבריו, "רק אחרי שהתיק נפתח שוב ב–2021 ומשטרת אוסלו ניתחה מחדש את הדנ"א, הם גילו שהדנ"א של אנדרסן היה היחיד שנמצא על הקורבנות — הדיבור על דנ"א נוסף היה פשוט המצאה". חודין הוסיף כי בדגימה השנייה נמצא דנ"א המתאים ל–56.4% מהאוכלוסייה הנורווגית, והוא יכול היה להתאים לכל אחד מאנשי בית החולים או המשטרה.
מעבר לכך שהמעצר הראשוני של קריסטיאנסן היה מבוסס על דנ"א לא רלוונטי, ושהמשטרה שיקרה בדבר קיומו, חודין מצביע על שורת מחדלים נוספים. אלו כוללים כשל בחקירה המשטרתית הראשונית של אנדרסן, שבה הוצע לו להפליל את קריסטיאנסן עבור הקלה בעונשו; התעלמות המשטרה מעדותה של אימו של קריסטיאנסן, שטענה שהוא היה בבית בזמן הרצח; וכן מראיות לפיהן הטלפון הנייד של קריסטיאנסן היה בשימוש בזמן הרצח, ושמבחינה טכנית השיחה לא יכולה היתה להתקיים מזירת הפשע.
"ראינו את הבעיות האלו בכמה מקרים בנורווגיה", הוסיף חודין, "המשטרה מחליטה מי אשם הרבה לפני שיש ראיות. רק אחר כך היא מתחילה לנתח את הראיות כדי להוכיח שהיא צודקת. במצב כזה תמיד יהיו בעיות: המשטרה מחליטה שהראיות המזכות את החשוד הן מוטעות ושאר הראיות הן טובות. כך יוצרים סיפור שקרי, ומתחילים להוכיח אותו". לדבריו, המקרה של קריסטיאנסן ומקרים נוספים של הרשעות מוטעות פגעו באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק, אך הוא מאמין שהדברים יתוקנו, עכשיו ששרת המשפטים החליטה לבדוק את הנושא.
קריסטיאנסן, בן 43, מנסה כיום להתחיל את חייו מחדש. "בתקופת מאסרו, קריסטיאנסן היה אהוד מאוד בכלא — למרות שהוא היה בכלא השמור ביותר במדינה, והוא ישב שם על תקיפה מינית של ילדים", אמר חודין. "הוא דיבר עם אסירים וסייע להם, הוא למד מלאכות שונות, עבד קשה וקיבל אישור לחופשות. אני זוכר שכשהוא השתחרר ואביו הגיע לאסוף אותו מהכלא, כל האסירים עמדו ומחאו לו כפיים. זה היה רגע מיוחד מאוד".
לדברי עורך דינו, קריסטיאנסן מוקף כעת במשפחתו שמטפלת בו היטב. "הוא חי עם ההורים אבל הוא מעסיק את עצמו, נפגש עם אנשים, רוכב על אופניים ומתאמן", אמר חודין. בשל הליקויים בהרשעתו, המדינה פיצתה את קריסטיאנסן בעשרה מיליון כתר נורווגי (יותר מ–3.5 מיליון שקלים) על אובדן 21 שנות עבודה. חודין מאמין, על סמך מקרי עבר, כי הוא עשוי לקבל עוד 60 עד 70 מיליון כתר נורווגי בהמשך. בשלב זה, קריסטיאנסן לא מתראיין לתקשורת, ולדברי עורך דינו, בעתיד הנראה לעין הוא יתרכז בקיום אורח חיים רגוע, במציאת עבודה ובטיולים.
"שיטות המשטרה בתחילת הדרך היו ממש מחדל", אמר קלבק. "מרכיב נוסף במה שקרה הוא הוועדה שמחליטה אם לפתוח מחדש תיקים, המורכבת ממספר קטן של אנשים שצריכים לנתח אלפי מסמכים. יש לוועדה רק אדם אחד או שניים שמכינים את התיקים לדיון, ובמקרה של קריסטיאנסן זה היה אותו אדם שהכין את התיק פעם אחר פעם והמליץ לדחות את העתירות, עד הפעם האחרונה שבה היה זה אדם אחר ואז גם העתירה התקבלה". קלבק לא מאמין שהיתה למשטרה כוונה זדונית. לדבריו, "כולם רצו להאמין שזו האמת, ולכן הם לא ראו את הפגמים בתהליך. החברה הפכה את וויגו קריסטיאנסן לרוצח, ובסופו של דבר התפיסה הזו השפיעה גם על עמדת מערכת המשפט. בגלל הטעות בניתוח הדנ"א הם חיפשו שני רוצחים, העבר הבעייתי של קריסטיאנסן היה ידוע, וזה נראה לכולם הגיוני".
עכשיו, עם זיכויו של קריסטיאנסן, יעמוד אנדרסן תחת חקירה מחודשת, בחשד לרצח ואונס. התביעה תחליט בשבועות הקרובים אם להגיש נגדו כתב אישום. מאז שוחרר לפני כשמונה שנים, אנדרסן שינה את שמו, חי במקום לא ידוע ומסרב לדבר עם התקשורת. "אנדרסן והשקרים שלו, לצד כשלי המשטרה, הם הסיבה שוויגו ישב בכלא 21 שנה", אמר חודין. "המשטרה חייבת לפתוח את התיק נגד אנדרסן". משרד התובע הראשי בנורווגיה סירב להגיב לדברים, עקב החקירה נגד אנדרסן.
כשלילייה אלחנדרה נמצאה מתה כשבוע לאחר שנעלמה, הרשויות במקסיקו אמרו לאמה שהיא צריכה להיות "מרוצה" כי לפחות הגופה נמצאה. עשרים שנה אחרי, משימת חייה של נורמה אנדרדה היא למנוע את הרצח האישה הבאה
"בדרך כלל היא היתה חוזרת מהעבודה בשמונה בערב", מספרת נורמה אנדרדה על היום בו נעלמה בתה בפברואר 2001. "כשלא חזרה, הלכתי לחפש אותה בתחנת האוטובוס. מאוחר יותר התקשרתי למקום העבודה שלה, חשבתי שאולי עבדה שעות נוספות. אחר כך התחלתי להתקשר לחברים".
בתה של נורמה, לילייה אלחנדרה, היתה אז בת 17. היו לה כבר שני ילדים קטנים משלה והיא עבדה במקִלָה, מפעלים הנפוצים ברחבי אמריקה הלטינית המעסיקים עובדות רבות בשכר נמוך ובתנאים גרועים, בדרך כלל בייצור עבור חברות אמריקאיות. העיר בה חיה המשפחה, סיודאד חוארס שבמדינת המחוז צ'יוואווה, קרובה לגבול עם ארה"ב. האזור נחשב למרכז חשוב של תעשייה זו והוא סובל שנים רבות מעוני, פשע ואלימות. "ביום שלמחרת חיפשתי בבתי חולים", ממשיכה אנדרדה את סיפורה. "תליתי מודעות והודעתי למשטרה שאלחנדרה נעדרת, אבל לא ראיתי אותה יותר לעולם".
אנדרה לבושה שחור, מחזיקה את תמונת בתה קרוב לליבה. היא מספרת שגופתה של אלחנדרה נמצאה כשבוע אחרי שנעלמה, כשעובד ניקיון ניקה את האזור בו היא הושלכה. כשנמצאה גופתה היא היתה מתה רק 24 שעות. על הגופה היו סימני אלימות ופגיעה מינית. על אף שעל גופתה היו עקבות דנ"א בשלושה מקומות — מתחת לציפורניים, על גופה, ובדם שנמצא בשמיכה שעטפה אותה — המשטרה, כך אומרת אנדרדה, לא עשתה דבר.
התובעת אמרה לה שהיא צריכה להיות "מרוצה". לפחות הגופה נמצאה, דבר שאי אפשר לומר על קורבנות רבים מספור באזור. "כשמצאנו אותה, התחלתי לחפש צדק, לדרוש צדק, רציתי לדעת מי עשה את זה ולמה. חוסר הכבוד של הרשויות פגע בי", אומרת אנדרדה ל"הארץ" בראיון שמתקיים בסטוקהולם. דמעות בעיניה.
נורמה אנדרדה ותמונת בתה, לילייה אלחנדרה. מאחור: תמונתו של הארלד אדלסטם. באדיבות קרן אדלסטם, צילום: Fredrik Bengtsson
אנדרדה הגיעה לשוודיה כדי לקבל את פרס אדלסטם המוענק לה על כך "הקדישה את חייה למלחמה למען צדק עבור נשים במקסיקו, תוך לקיחת סיכונים גדולים ולמרות אינספור איומים על חייה". הפרס מוענק לזכר הדיפלומט השוודי הארלד אדלסטם, שסייע לרבים מיהודי נורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה והציל צ'יליאנים וקובנים רבים ממשטרו הדיקטטורי של פינושה בשנות השבעים. היא מספרת כי ההשפלה והרצון שגורלה של בתה לא יהיה גורלן של נשים ונערות אחרות הניעו אותה להקים את הארגון Nuestras Hijas de Regreso a Casa (ישובו בנותינו הביתה) שמטרתו הפעלת לחץ על השלטונות למציאת הרוצחים, ענישתם ומניעת מעשי הרצח הבאים.
הרצח של לילייה אלחנדרה אנדרדה הוא אחד מאלפי מקרי רצח בחוארס בפרט ובמקסיקו בכלל. מקובל לכנות את התופעה פמיסייד, פשע שנאה הכולל הרג מכוון של נשים ונערות רק בגלל מגדרן. פמיסייד כולל במקרים רבים גם אונס, התעללות ואלימות מינית והמניעים שלו הם מגוונים. במקסיקו פשעי פמיסייד מגיעים על רקע של סחר בסמים, פשע מאורגן ותרבות שבחלקים ממנה היחס לנשים הוא מבזה ומשפיל. באופן כללי, פמיסייד מגיע בצורות שונות החל בשנאת נשים גרידא, רצח בגין מה שמכונה "שמירה על כבוד המשפחה", סחר בנשים וכלה ברצח תינוקות בגלל העדפת תינוקות זכרים.
בראיון מספרת אנדרדה על המצב החמור במדינה. "גוף האישה הוא גוף של מוות", היא אומרת, "בערך 11 נשים נרצחות כל יום במקסיקו. 98% מהמקרים לא נפתרים. אבל זה יותר מסטטיסטיקה. הבת שלי היא לא סטטיסטיקה. אנחנו במגננה, אין לנו הרבה מה לעשות. זו הרגשה של פחד. צריכות לחשוב בכל פעם שיוצאות החוצה. להחליט מה ללבוש. גברים לא צריכים לחשוב על הדברים האלה".
דו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במקסיקו מסוף אוגוסט תומך בנתונים האלה, ומוסיף שיש במדינה עשרות אלפי נעדרות. כ-70% מיותר מחמישים מיליון נשים בנות 15 ויותר שחיות במדינה חוו אלימות. במרבית המקרים, הנשים לא הגישו תלונה רשמית ולא נעזרו ברשויות. מכלל הנשים שנסקרו, 23% אמרו שהן חוו אלימות בשנה האחרונה.
באשר למניע לרצח בתה, כמו גם אלה של מקרי הרצח הנוספים במדינה, השיבה אנדרדה כי היא סבורה שמדובר בשנאת נשים. "ריטה לאורה סגטו (אנתרופולוגית פמיניסטית ממוצא ברזילאי-ארגנטיני, ד"ס) טוענת שזה עניין של מאפיה. הגברים צריכים להוכיח את היכולות שלהם ולהראות שהם נאמנים. הם מבצעים פשע והופכים להיות חלק מהקבוצה. זו דרך לקשור את כולם יחד על ידי כך שהידיים של כולם מגואלות בדם. אבל אני חושבת שהתשובה היא אחרת — זו התקפה מינית ויותר מזה, זו שנאה של נשים".
אנדרדה מסבירה כי התופעה במקסיקו נפוצה במיוחד בגלל ש"פשוט אין ענישה. אין שום רצון פוליטי לפתור את הבעיה ולא מכירים בה בכלל, כך שהרוצחים מרגישים בטוחים". היא אומרת שחיי הנשים במקסיקו פשוט זולים יותר ומוסיפה כי "הנכדה שלי אמרה שחיי נשים שווים פחות מבוטנים".
אחד מהישגיה הבולטים של אנדרדה היא ההכרה הבינלאומית במצב הנשים החמור במדינה והלחץ הבינלאומי על השלטונות המקסיקאיים לעשות משהו בנושא. חלק גדול מלחץ זה הגיע ממקום שקרוב מאוד לסיפורה האישי של אנדרדה ומפרשה שהתחילה מספר חודשים אחרי מות בתה. "שלושה קילומטרים מהמקום שבו נמצאה אלחנדרה, מצאו שמונה גופות נוספות", היא מספרת. "חצי קילומטר משם, נמצאו עוד שתיים, הכל באותו רחוב. המקום נקרא 'שדה הכותנה' כי פעם גדלה שם כותנה. חלק מהגופות זוהו ואחרות היו רק עצמות. כשדיברתי עם המשטרה, הם אמרו לי שהם מפסיקים לחקור את מותה של אלחנדרה כי הם עסוקים עכשיו בחקירה החדשה".
אנדרדה הבינה שהמשטרה לא חוקרת את המקרים ברצינות ואחרי שנעצרו שני נהגי מוניות, שאחד מהם מת בכלא בנסיבות מחשידות, היא יצרה קשר עם הנציבות הבין-אמריקאית לזכויות אדם (Inter-American Commission on Human Rights), גוף עצמאי המאגד 35 מדינות מרחבי היבשת. התיק הובא לבית הדין הבין-אמריקאי לזכויות אדם, שקבע שממשלת מקסיקו מנעה ממשפחות הקורבנות את זכות הגישה לצדק ולהגנה משפטית. ממשלת מקסיקו גונתה בפומבי ונאלצה לפעול. כך הצליחו נורמה אנדרדה ושותפיה להכניס לחוק המקסיקאי את פשע הפמיסייד.
אנדרדה מספרת כי מקסיקו כבר גונתה וקיבלה המלצות שעליה למלא בנושא. היא מספרת כי "ההמלצות היו, בין השאר, לערוך קמפיין נגד פמיסייד ולחוקק חוקים חדשים למניעתו. אבל צריך לומר — האימהות לא קיבלו צדק, האמת עדיין לא יצאה לאור ואיש עוד לא נעצר. בשבילנו זה היה כישלון והמדינה לא עשתה בשבילנו כלום. אחרי המשפט התקבלו אמנם חוקים חדשים והונחה תשתית חוקית, אבל נשים עדיין נרצחות והמצב לא השתפר. להיפך, הוא נהיה גרוע יותר. החוקים פשוט לא נאכפים והפושעים עדיין לא נענשים".
קרולין אדלסטם, יו"ר חבר המושבעים של הפרס שקיבלה אנדרדה, ומייסדת שותפה של הקרן, אמרה כי "נורמה אנדרדה מייצגת את קולן של נשים רבות, קורבנות חסרות קול שהמקרים שלהן מעולם לא נפתרו". אדלסטם הוסיפה כי "הצדק חייב לנצח. אי הענישה המערכתית במקסיקו והעובדה שחלק מהמדינות בה כלל לא מכירות בפמיסייד כעבירה נפרדת מרצח — מעוררת דאגה גדולה".
אנדרדה לא מאמינה שתמצא את הרוצחים של אלחנדרה. "אך הייתי רוצה שהאנשים שמגינים על הרוצחים ייעצרו". היא מלטפת את תמונתה של ביתה שנרצחה לפני למעלה מעשרים שנה ואומרת: "מי שרצח את אלחנדרה ירצח כנראה עוד אנשים. זה אמור היה להכריח את הממשלה לעשות משהו, אבל כלום לא נעשה. אולי זה חלום, אבל הכי הייתי רוצה שאף אישה או נערה לא תיהרג רק בגלל שהיא אישה או נערה".
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות
בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.
עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה" (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.
אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.
אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.
גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.
למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.
ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.
העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".
דיויד סטברו 