בעקבות הפלישה לאוקראינה, פינלנד ושוודיה משנות כיוון – ההצטרפות לנאט"ו היא כבר כמעט עובדה מוגמרת.

הימים הקרובים הם הימים שבהן שתי המדינות יקבלו את החלטותיהן הרשמיות ויגישו את מועמדותן להצטרפות לברית הצפון האטלנטית. נאט"ו תעשה ככל שביכולה לזרז את תהליך ההצטרפות ותגובת רוסיה צפויה להיות מוגבלת.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10799566

עד לפני כמה חודשים, איש לא היה מהמר על תסריט שבו פינלנד ושוודיה תצטרפנה לברית נאט"ו, בוודאי שלא במהלך פתאומי. דעת הקהל היתה נגד; הממסדים הפוליטיים היו נגד; אופן קבלת ההחלטות בשתי המדינות אינו בנוי למהלכי בזק בתחום הביטחוני; אך חשוב מכך: בשתי המדינות נהוגה כבר עשרות שנים מדיניות הנמנעת מבריתות צבאיות.

במקרה השוודי, זוהי ממש אידיאולוגיה. הפעם האחרונה שבה שוודיה היתה מעורבת במלחמה היתה ב–1814. במשך המאה ה–20 ניסתה שוודיה למצב את עצמה כמעצמה הומניטרית שבמקום לקחת צד במלחמות, מהווה גורם המתווך בהן — ובמקביל תומך במוסדות בינלאומיים, מפשר בסכסוכים וקולט פליטים. כך נותרה שוודיה ניטרלית לכאורה במלחמת העולם השנייה ובלתי מזדהה בימי המלחמה הקרה.

במקרה של פינלנד, מדובר בחשש מפני המעצמה ממזרח. לפינלנד יש גבול של יותר מ–1,300 ק"מ עם רוסיה, היא היתה חלק מהאימפריה הרוסית בעבר, היא נלחמה ברוסיה במלחמת העולם השנייה ואוימה על ידה בזמן המלחמה הקרה. הדבר האחרון שהיא רצתה בשנים שמאז התפרקות ברית המועצות היה להיכנס לעימות מחודש עם הרוסים. אבל אז פלשה רוסיה לאוקראינה, וכל הדוקטרינות התפוגגו.

מבחינת האוריינטציה שלהן, פינלנד ושוודיה מזוהות באופן מוחלט עם המערב. מבחינה מעשית, זהו סוד גלוי שהן משתפות פעולה עם ברית נאט"ו כבר שנים. הפלישה הרוסית לאוקראינה, עם זאת, חשפה נקודת חולשה — אם אוקראינה נכתשת על ידי רוסיה, והעולם מסתפק בסנקציות כלכליות וגינויים, מי יגן על שוודיה ופינלנד? הרי גם הן, כמו אוקראינה, מדינות עצמאיות שאינן נהנות מההגנה שמקנה אמנת נאט"ו.

לכן, הפלישה לאוקראינה הביאה למפנה בדעת הקהל בפינלנד ובשוודיה. מיד אחריה התפרסמו בשתי המדינות סקרים שהעידו בפעם הראשונה בהיסטוריה על תמיכה ציבורית רחבה מאוד בהצטרפות לנאט"ו: בפינלנד חתמו 50 אלף אזרחים על עצומה והחלו דיונים קדחתניים בפרלמנט שהובילו להודעה של ראשת הממשלה, סאנה מארין, והנשיא, סאולי ניניסטה, על כך ש"פינלנד חייבת להגיש בקשת הצטרפות לנאט"ו ללא כל דיחוי". הצעדים הפוליטיים המעשיים ליישום ההכרזה יגיעו ככל הנראה למיצוי בהצבעה בפרלמנט כבר בימים הקרובים.

שוודיה אינה מפגרת הרבה מאחור. שר הביטחון השוודי, פטר הולטקוויסט, שהכריז בעבר ש"אני יכול להבטיח שכל עוד אני שר הביטחון לא נשתתף בהליך כזה" (הצטרפות לנאט"ו, ד"ס), אמר לרדיו השוודי הממלכתי בשבוע שעבר ש"ההגנה הנורדית המשותפת תתחזק אם שוודיה ופינלנד יצטרפו". את השינוי בגישה הוא הסביר בכך ש"יש לפני ה–24 בפברואר (תאריך הפלישה הרוסית לאוקראינה, ד"ס), ויש אחרי ה–24 בפברואר". בסוף השבוע הציגה ועדה פרלמנטרית דו"ח על ההרעה במצב הביטחוני בשוודיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, ורבים ראו בו חיזוק נוסף לקולות הקוראים להצטרפות לנאט"ו. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השלטת נערכת להודיע על שינוי עמדתה בנושא ועל תמיכתה בהצטרפות לנאט"ו עוד היום, והצבעה בפרלמנט תיערך ככל הנראה בהמשך השבוע.

"בפינלנד, שאלת ההצטרפות לנאט"ו היתה תמיד שאלה פרקטית, אך בשוודיה זהו דיון רגשי יותר", אומר ל"הארץ" האנס וולמארק, חבר פרלמנט שוודי ותיק ממפלגת הימין־מרכז "המתונים", התומך בהצטרפות כבר שנים רבות, "מבחינת חלק מהשמאל, אי החברות בנאט"ו היא ממש עמדה דתית, ובעבור פוליטיקאים מסוימים התמיכה בהצטרפות לברית היא כמעט המרת דת. לכן היא קשה וכואבת".

"כשרוסיה פלשה לאוקראינה והפינים החלו את תהליך ההצטרפות שלהם, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית פחות או יותר נדחפה בכוח", מוסיף וולמארק, המשמש כסגן יו"ר ועדת הביטחון של הפרלמנט. עם זאת, הוא טוען, ההצטרפות השוודית לא צריכה להיות תוצאה של אילוץ בלבד, אלא מהלך נכון בפני עצמו. "יש שלוש סיבות ששוודיה צריכה להצטרף לנאט"ו: קודם כל, ישנו סעיף חמש באמנת נאט"ו ועיקרון "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". שנית, יש צורך בתכנון הגנה משותפת עם מדינות האזור, ושלישית, זהו עניין של סולידריות עם מדינות אירופה וצפון אמריקה".

בינתיים, בצד השני של הים הבלטי, יואני אובסקה, חבר פרלמנט מטעם מפלגת המרכז הפינית מאז 2019, אומר דברים דומים מאוד לאלו של עמיתו השוודי. כחבר וועדת החוץ של הפרלמנט הוא גם שותף לתהליך הפרלמנטרי המקדם את ההצטרפות הפינית. "החברות בנאט"ו תבטיח את ביטחונה של פינלנד בגלל כוח ההרתעה המשמעותי של הברית", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "וכמובן שהדבר הכי חשוב הוא סעיף חמש באמנה".

עם זאת, מדגיש אובסקה, פינלנד צריכה להמשיך להשקיע בצבאה ובאימון חייליה כפי שעשתה עד כה, ולהמשיך לבנות את שאר שיתופי הפעולה שלה. "האיחוד האירופי הוא השותף המרכזי שלנו, ומרבית המדינות האירופיות הן חברות בנאט"ו. אני מקווה שההצטרפות תחזק את מדינות אירופה, שיטפלו בביטחונן בעצמן. שוודיה היא השותפה הקרובה ביותר שלנו ואם היא, כמו כל המדינות הנורדיות, תהיה חברה בנאט"ו, זה ייתן ביטחון גדול יותר לאזור כולו".

אובסקה מתאר את תהליך ההצטרפות הפיני כמהיר מאוד. "ה–24 בפברואר שינה את הכל", הוא אומר, "שיתפנו בעבר פעולה עם רוסיה, אבל הפלישה לאוקראינה הראתה שאנחנו לא יכולים לסמוך עליה. זו הסיבה ששקלנו מחדש את המצב. דעת הקהל השתנתה מהר מאוד, מהר יותר מהשינוי אצל נבחרי הציבור". הוא מסביר שהשינוי בדעת הקהל נבע ישירות מהמלחמה על אדמת היבשת: "מה שנעשה באוקראינה הזכיר דברים מהעבר, לא משהו מהמאה ה–20, ולכן אנחנו צריכים לעשות שינוי".

עם זאת, יש מי שמתנגד להצטרפות לברית הצבאית. מפלגת הירוקים השוודית, למשל, טוענת ששוודיה צריכה להיות כוח עצמאי המקדם דמוקרטיה ושלום בעולם, לא חלק מברית צבאית המחזיקה ומתבססת על נשק גרעיני. על פי מפלגת השמאל, שוודיה תגן על עצמה טוב יותר אם תידבק במדיניות ההימנעות מבריתות צבאיות ששירתה, לדבריה, את המדינה בהצלחה רבה לאורך דורות רבים. שתי המפלגות המתנגדות להצטרפות לנאט"ו מחזיקות בסה"כ 43 מנדטים מתוך 349 בפרלמנט השוודי. בפינלנד, ההתנגדות למהלך היא מצומצמת עוד יותר ונשמעת, בשלב זה, רק בשוליים.

כך נראה שהדהירה של שוודיה ופינלנד לנאט"ו היא בלתי נמנעת, אם כי התהליך עצמו אינו קצר. "אחרי שהבקשה הרשמית תוגש ליאנס סטולטנברג, מזכ"ל נאט"ו, בבריסל, שוודיה ופינלנד יכנסו למה שמכונה Membership Action Plan", אומרת ל"הארץ" פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו המתגוררת בדנמרק ומשמשת עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, "בדרך כלל זה תהליך שלוקח זמן רב, אך שוודיה ופינלנד קרובות מאוד לנאט"ו, כך שהפעם זה יהיה הליך פורמלי בלבד שיימשך כנראה רק יום או יומיים". לדבריה, לאחר השלב הראשוני יחל הליך האשרור. "גם את ההליך הזה ינסו לזרז, אך מכיוון שיש צורך באישור של הפרלמנטים של 30 המדינות החברות, זה ייקח כנראה לפחות ארבעה עד שישה חודשים עד שהחברות הפורמלית של שתי המדינות תיכנס לתוקף", מסבירה דאהל.

בשוודיה ובפינלנד יש, מטבע הדברים, חשש מסוים מפני תקופת הביניים שבין החלטתן לכניסת חברותן לתוקף. דאהל מספרת על ערבויות שהושגו לביטחונן בחודשים האחרונים. "ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ביקר החודש בשוודיה ובפינלנד והודיע שהממלכה המאוחדת ערבה לביטחונן של שתי המדינות. זוהי הצהרה חשובה מאוד כי בריטניה היא שחקן חשוב וגם מעצמה גרעינית", מסבירה דאהל, ומוסיפה שיש ככל הנראה התחייבות פחות רשמית ופחות גלויה גם מצד האמריקאים. ידוע כי נשיא פינלנד נפגש בוושינגטון עם הנשיא ג'ו ביידן ושרת החוץ השוודית ערכה לאחרונה גם היא פגישות בבירה האמריקאית. בנוסף, ביקרו ראשת ממשלת שוודיה, מגדלנה אנדרסון, וראשת ממשלת פינלנד, סאנה מארין, בברלין, וקיבלו הבטחה מהקנצלר אולף שולץ שמדינותיהן "יכולות לסמוך על תמיכה גרמנית אם יגישו בקשה לחברות בנאט"ו".

"אני חושבת שאחרי ההחלטה להצטרף לנאט"ו — ובוודאי מרגע הגשת המועמדות — אנחנו נראה הרבה "רעש רוסי", אבל לא מתקפה צבאית", אומרת המומחית דאהל, "ייתכן שנראה דברים כמו התקפות סייבר או מתקפת של מידע כוזב, אבל מוסקבה עסוקה באוקראינה וכנראה שכמו בתהליך ההגדלה הקודם של נאט"ו, רוסיה תעשה הרבה רעש — אבל אז תמשיך הלאה".

וולמארק, סגן יו"ר וועדת הביטחון של הפרלמנט השוודי, מודע גם הוא ל"שקשוק חרבות" הצפוי מהצד הרוסי. עם זאת, הוא צופה ש"הקרמלין ינבח, אך לא מעבר לזה". עמיתו הפיני אובסקה מתקשה לומר מה תהיה התגובה הרוסית. "אנחנו מוכנים לקבל החלטות ואנחנו מוכנים לכל מה שיגיע בעקבותיהן", הוא אומר, "אבל חשוב לזכור שגם כחלק מנאט"ו, רוסיה תישאר שכנה שלנו. זה חשוב שבעתיד, באיזשהו אופן, נמצא דרך לשתף איתה פעולה".

המתח בין חופש הביטוי להקצנה בשיח הפוליטי בשוודיה הגיע לנקודת רתיחה

פרובוקציה של פוליטיקאי דני ששרף ספרי קוראן עוררה בחג הפסחא מחאה אלימה. בעוד ששוודים רבים הופתעו מהמהומות, יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. למחאה הצטרפו ארגוני פשיעה שכוחם התחזק משמעותית בשנים האחרונות.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-1.10759975

סוף השבוע של אמצע אפריל בשוודיה הוא באופן מסורתי הימים שבהם נוהגת המדינה הנורדית לציין את חג הפסחא, וכמדינה חילונית מאוד, ימים אלה מאופיינים בדרך כלל בטיולים בחיק הטבע, ארוחות משפחתיות ומסורות הקשורות לאביב המפציע אחרי חורף קר וחשוך. אך השנה נצפו ברחובותיהן של כמה מהערים המרכזיות במדינה מכוניות שרופות, נזרקו אבנים, נשמעו זעקות של צעירים זועמים ואפילו תועד ירי של שוטרים לעבר מתפרעים.   

שוודים רבים הופתעו מהמהומות שפרצו, אך יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. עבור חלק מהתושבים זו היתה רק הקצנה של מציאות שקיימת כבר זמן רב. "מהומות פסחא 2022" הן למעשה תוצאה של מספר תהליכים שונים: החל בבעיות של אינטגרציה בשכונות שבהן מתגוררים מהגרים ודור שני למהגרים, דרך הקצנה בשיח הפוליטי — בעיקר של הימין הקיצוני בסקנדינביה הנהנה מחופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל — ועד לעלייה בתעוזה של ארגוני פשע מאורגן לצד כישלון של המשטרה המקומית להתמודד איתם.

ביום חמישי, 14 באפריל, נסע לשוודיה רסמוס פלאודן, מנהיג מפלגת ימין קיצוני דנית בשם Stram Kurs (בתרגום חופשי: "קו נוקשה"), ושרף ספר קוראן במסגרת הפגנה שערך בכיכר מרכזית בעיר יונשופינג (Jönköping) שבדרום המדינה. עבור פלאודן, שריפת ספרי קוראן היא כבר מסורת. הוא עורר מהומות בעבר כאשר עשה זאת ב-2019 בקופנהגן בירת דנמרק ובמאלמו השוודית ב-2020. פלאודן, בן 40, עורך דין במקצועו ובעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית שהוענקה לו בזכות אביו השוודי — הקים ב-2017 את מפלגת הימין הקיצוני המתנגדת להגירה ממדינות לא מערביות, נלחמת באסלאם בדנמרק, ותומכת בגירוש מהגרים מוסלמים. כעת מפלגתו מקיימת מסע הפגנות גם בשוודיה. 

לאחר האירוע ביונשופינג אמור היה פלאודן לקיים הפגנה דומה בעיר לינשופינג (Linköping), כשעתיים נסיעה צפונה משם, אך האירוע לא יצא בסופו של דבר לפועל, ייתכן כתוצאה משינוי בתוכניות מצדו. מפגינים המתנגדים לפלאודן שחיכו לו במקום החלו לתקוף כוחות משטרה שניסו לשמור על הסדר. שלושה שוטרים נפצעו כתוצאה מזריקת אבנים, ניידות משטרה הותקפו ואחת מהן הוצתה. 

מהומת עולם פרצה — באותו ערב התרחשו הפגנות אלימות גם בעיר סמוכה בשם נורשופינג (Norrköping), שם הוצתו כ-15 מכוניות, ובמקביל הותקפו שוטרים והושחתו כלי תחבורה ציבורית. למחרת, יום שישי, התפשטו המהומות גם לבירה סטוקהולם. אנשי המפלגה הדנית שרפו ספר קוראן ברינקבי (Rinkeby), פרבר בצפון העיר שבו מתגוררת אוכלוסיית מהגרים גדולה. המהומות האלימות הגיעו באותו יום לשיא במרכז העיר אורברו (Örebro) שבמרכז שוודיה, בהשתתפות מאות בני אדם. בין היתר נגנב שם רכב משטרתי על ידי רעול פנים ומספר שוטרים נפצעו. 

בשלב זה היה כבר מי שהטילו ספק בקשר הסיבתי שבין ההפגנות האנטי-מוסלמיות לבין המהומות האלימות שהתרחשו לכאורה בתגובה עליהן. אנשיו של פלאודן התכוונו אמנם להפגין ולשרוף ספרי קוראן, אך בחלק מהמקרים — כולל במקרה החמור באורברו — הפגנות אלה לא יצאו כלל לפועל. כך קרה גם בשבת, 16 באפריל, כאשר אישור להפגנה שתכנן פלאודן בעיר הדרומית לנדסקרונה (Landskrona) בוטל, וההפגנה הועברה לפאתי מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה. מהומות אלימות פרצו בשתי הערים ובמאלמו אף הוצת אוטובוס שכל נוסעיו הצליחו להימלט. המהומות נמשכו בכמה ערים גם ביום ראשון. הפעם שלושה מפגינים נפצעו מירי שוטרים ובמאלמו הוצת בית ספר.

לפי משטרת שוודיה יותר ממאה שוטרים נפצעו; 20 רכבי משטרה הושחתו או נשרפו; במהומות השתתפו מאות מתפרעים ועשרות נעצרו. מעבר לכך, במשטרה מצאו עדויות לכך שחלק מהמתפרעים קשורים לארגוני פשע מאורגן שחבריהם מצאו בהפגנת הכוח של פלאודן תירוץ להפעיל אלימות נגד המשטרה. כמו כן, נמצאו עדויות למאמצי הסתה נגד המשטרה שהגיעו מחוץ למדינה, ככל הנראה ממדינות במזרח התיכון.

בשנים האחרונות שוודיה סובלת מעלייה בכוחם של ארגוני הפשע המאורגן המתפרנסים בעיקר מסחר בסמים. ארגונים אלה מבוססים בעיקר באזורים עירוניים המאופיינים באוכלוסיות מהגרים ודור שני למהגרים. הם מחזיקים בנשק רב והם מגייסים ילדים ובני נוער צעירים מאוד לשורותיהם. על אף שמדיניות האכיפה והענישה בשוודיה הוחמרה בשנים האחרונות, המשטרה עדיין לא מצליחה להשתלט על הבעיה. 

הפשיעה ומעשי האלימות הרבים הביאו לעלייה בכוחה של מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", וגם מפלגת הימין השמרנית "המתונים", שבעבר היתה ליברלית יותר, יישרה קו ימינה. "מה שראינו בימים האחרונים הוא שטרוריסטים תוצרת בית זרקו אבנים על מנת להרוג שוטרים", אמרה אליזבת סוונטנסון, חברת פרלמנט מטעם המפלגה בראיון ליומון אקספרסן. "נגד זה אנחנו צריכים להפעיל את כל הכוח שלנו ואת זה הממשלה לא עשתה. הממשלה קראה למתפרעים מפגינים שצריכים ללכת הביתה, אני חושבת שמדובר טרוריסטים תוצרת בית שצריכים להישלח לכלא".

העיתונאית פאולינה נאודינג כתבה במאמר המערכת של היומון השוודי הנפוץ Svenska Dagbladet כי "רסמוס פלאודן הוא לא יותר מהניצוץ שגרם לפיצוץ חבית אבק השריפה, שכבר היתה קיימת. כשהוא יחזור לדנמרק אנחנו נצטרך להמשיך לחיות עם חבית הנפץ הזו שממשלות שוודיות מימין ומשמאל מילאו במשך עשרות שנים". בסיום מאמרה הציעה נאודינג לקוראיה לחשוב מה האירועים מספרים על שוודיה. לטענתה זו שוודיה של "פרברים הסובלים מסגרגציה וחוסר משילות, שיש בהן מערכת מקבילה של נורמות, אלימות חסרת מעצורים ומלחמת כנופיות". 

את המצב הקשה בחלק מפרברי הערים בשוודיה קשה להסביר בגורמים סוציו-אקונומיים בלבד, שכן גם השכונות הנחשבות לבעייתיות ביותר במדינה רחוקות מההזנחה, הקיפוח, העוני והמצוקה שניתן למצוא במדינות אחרות; יש בהן חינוך ציבורי חינם, דיור ציבורי נרחב, ספריות, בתי-תרבות, חינוך בלתי פורמלי ותחבורה ציבורית טובה. רשת הביטחון החברתית של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית פרושה באופן שוויוני על כל אזרחי שוודיה וכוללת ביטוח בריאות מקיף, חופשות לידה, חופשות מחלה ומערכת פנסיונית סבירה. 

גם השכר ותנאי העבודה השוודיים טובים ביחס לרוב מדינות העולם. אך כל אלה, מסתבר, לא הצליחו להעלים לחלוטין את הפשיעה המאורגנת, לא הביאו לקבלה מוחלטת של כללי המשחק הדמוקרטיים ובוודאי שלא לאימוץ ערכים ליברליים בכלל האוכלוסייה. בשנים האחרונות התגלו בשוליים של החברה השוודית מקרים קשים של דיכוי נשים, אימוץ ערכים אסלאמיסטיים ואפילו התגייסות לארגון המדינה האסלאמית (דאעש). כל אלה הן תופעות נדירות ושוליות יחסית אך הן גרמו למרבית השמאל השוודי להקשיח את גישתו כלפי מגוון נושאים: החל במדיניות ההגירה ואינטגרציה, דרך המלחמה בפשיעה ועד להתייחסות רצינית יותר לסוגיות של דת, גזע ורב-תרבותיות. תחת הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות האחרונות הוקשחה מדיניות ההגירה לשוודיה, בשיח הציבורי סוגיות הקשורות למוצא אתני ודתי כבר אינן טאבו כפי שהיו בעבר, עונשים על פשיעה ועבריינות הוחמרו ותקציבים גדולים הועברו למשטרה וכוחות אכיפת חוק.

"שני כוחות רשע מעוררים זה את זה", אמר מורגן יוהאנסון שר המשפטים הסוציאל-דמוקרטי של שוודיה, בהתייחסו לימין הקיצוני ולאסלאם הקיצוני. "אנחנו, תומכי החברה הפתוחה והדמוקרטית, עומדים בין לבין, ומנסים לקיים את העקרונות הדמוקרטיים". יוהאנסון הוסיף שהוא נותן אמון במשטרה וכי יש לשמור בכל מקרה על חופש הביטוי במדינה. "זה בדיוק מה שפלאודן רוצה", אמרה לינדה סנקר, חברת פרלמנט ממפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) המתגוררת בנורשופינג, אחד ממוקדי המהומות. "הוא רוצה ששוודיה תהיה מפוצלת, שהאלימות תגבר ושמהומות יגבירו את האיום על מהגרים ועל האזורים הקשים בהם הם חיים. אלימות לעולם לא תיפתר באלימות". 

ויש גם צד אחר לחברה השוודית. קבוצות צעירים, בהן צעירים מוסלמים, שיצאו למוקדי ההפגנות במספר מקומות וסייעו בעבודות הניקיון. באורברו, למשל, במקביל לעבודות הניקיון חילקו חברי ארגון נוער מקומי פרחים לבעלי בתים שגינותיהם הושחתו. "רצינו להראות קצת אהבה לתושבי האזור שנפגעו, וגם למשטרה", אמר מנהיג הארגון, האני מאדי בילאל, ליומון השוודי אפטונבלדט. יוזמה דומה היתה גם בנורשופינג שם צעירים הצטרפו לעבודות פינוי שברי הזכוכיות והאבנים לאחר המהומות. "אנחנו רוצים להראות שנורשופינג טובה מזה" אמרה מואה שלסהולם, אחת המשתתפות. 

עם זאת, נראה שהצתה נוספת של חבית חומר הנפץ היא רק עניין של זמן. רסמוס פלאודן כבר ביקש אישור לשריפת קוראן נוספת השבוע, ובקשתו נדחתה. אך בקשות נוספות יגיעו, והאתגר העומד בפני השוודים לא פשוט — האם לשמור ללא פשרות על חופש הביטוי וזכות ההפגנה במדינה או לשים בראש סדר העדיפויות את הסדר הציבורי והרגעת הרוחות. 

לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך. כרגע זה רק מפחיד.

עשור לפני הפלישה לאוקראינה, ועוד בטרם נכנסו כוחותיו של פוטין לחצי האי קרים, חזו הסופר יו נסבו והבמאי אריק סקיולדביירג מלחמה באירופה עם הסדרה "כיבוש". בראיון מספר הבמאי הנורבגי על הדומה והשונה בינה ובין המציאות, על החתירה שלו נגד הייצוג הרוסי הקלישאתי וגם על המוסר הנורדי הכפול בכל הנוגע למשבר האקלים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

באמצע מרץ פירסם "הניו יורק טיימס" מאמר מאת העיתונאי תומס פרידמן על מרכיב ההפתעה במלחמה באוקראינה. על פי פרידמן, הנשיא פוטין הוא זה שמופתע לרעה, בין השאר מעוצמת ההתנגדות האוקראינית ומתגובת הנגד הנחושה של אזרחים ומדינות במערב. מצד אחר, רבים במערב הופתעו גם הם מעצם הפלישה הרוסית והאכזריות חסרת הרחמים שלה. "יהיו הפתעות נוספות", מבהיר ומזהיר פרידמן בסיפא של מאמרו, "והן לא כולן יהיו טובות". במדינות אירופה הפתעת הפלישה לאוקראינה לא היתה רק טעות גיאו-פוליטית או חוסר הבנה של מדיניות החוץ הרוסית, היא תוצאה של עשרות שנות שלום. מיליונים רבים מאזרחי אירופה, כולל רבים ממעצבי המדיניות שלה, פשוט לא חוו בימי חייהם אזעקות, הפגזות או כיבוש. הם לא היו מסוגלים לדמיין התקפה על מדינה שיש בה דמוקרטיה ושוק חופשי, הם האמינו בקלישאה הידועה ששתי מדינות שיש בהן מקדונלד'ס לא יילחמו זו בזו, ובחלומותיהם הפרועים ביותר הם לא ראו גל פליטים המורכב מאנשים הנראים, מתלבשים ומתנהגים ממש כמותם.

אבל את מה שפיספסו רבים מהמדינאים והעיתונאים באירופה ראו כמה מיוצרי הטלוויזיה ביבשת. הסדרה הנורבגית "כיבוש", שעונתה הראשונה שודרה ב-2015, היא אחת הדוגמאות הבולטות. נקודת המוצא שלה היא הקמתה של ממשלה נורבגית על ידי מפלגה ירוקה, שנבחרת אחרי שהאומה נותרת מוכה עקב אסון אקלימי. הממשלה החדשה נחושה להפסיק להפיק ולייצא נפט וגז טבעי כדי להציל את העולם, אבל היא מעוררת עליה את זעמם של האירופאים התלויים באספקת אנרגיה נורבגית. בשלב זה נכנסים הרוסים לתמונה, ובתיאום עם האיחוד האירופי חוטפים את ראש הממשלה הנורבגי, גורמים לו לשנות מדיניות ומחדירים למדינה את אנשיהם המתפעלים ומשתלטים על שוק האנרגיה. במקביל הם מתחילים להפעיל את כובד משקלם גם על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה המקומית.

גם אם "כיבוש" זכתה להצלחה בתחילת דרכה, העלילה שלה לא נראתה סבירה במיוחד – כיבוש רוסי של נורבגיה נחשב ב-2015 ליותר מסתם בדיון. זה היה מדע בדיוני. בנורבגיה צריך להיות היום בן יותר משמונים כדי לזכור משהו מהפעם האחרונה שבה המדינה היתה מעורבת במלחמה, ועד לא מזמן צריך היה להיות בעל דמיון פורה או פסימיסט קיצוני, שלא לומר פרנואיד, כדי לדמיין כובש זר המשתלט על הממלכה הנורדית. היום דברים השתנו. גם אם ברור שהתסריט של "כיבוש" הוא קיצוני, הוא מבוסס על סדר עולמי חדש שלפיו השתלטות של מדינה אחת על מדינה אחרת, מסיבות כלכליות המבוססות על משבר אקלים ומחסור באנרגיה, היא לכל הפחות אפשרות.

"הרעיון הראשוני היה של הסופר יו נסבו", מספר אריק סקיולדביירג, אחד מיוצרי הסדרה. "אני וקריאנה לונד, שכתבה יחד איתי את התסריט, לקחנו את הרעיון הבסיסי שלו ועשינו לו דרמטיזציה לסדרת טלוויזיה". סקיולדביירג מספר שנסבו הגה את הרעיון כבר ב-2008 והוא עצמו הוכנס לעניינים ב-2012, לאחר שהפרויקט עבר כבר כמה שלבים של מימון ופיתוח. "קראתי על הרעיון בעיתון, הוא נשמע מעניין מאוד וכשהמפיקים יצרו איתי קשר וביקשו שאכתוב ואביים, אמרתי כן מיד", הוא מספר. "חשבתי שהרעיון לעסוק בתגובה האנושית לשינוי פוליטי פתאומי, כמו כיבוש, הוא רעיון נועז. אחרי זה הדברים התגלגלו מהר. מכיוון שהיה קל למצוא מימון לפרויקט, אולי בגלל שנסבו הוא סופר פופולרי מאוד, הצילומים לא התעכבו והמשימה שלנו ככותבים היתה קצת כמו לרוץ לפני רכבת ההפקה. בעונה הראשונה כתבנו אפילו תוך כדי הצילומים".

המציאות מחקה את האמנות

מה שהפך את הפרויקט למעניין אפילו יותר היתה העובדה שממש עם תחילת הצילומים, בתחילת 2014, הצבא הרוסי פלש לקרים והרוסים סיפחו את חצי האי. "מבחינת ההפקה, הנסיבות ההיסטוריות היו יתרון", אומר סקיולדביירג, "היינו פותחים עיתון בבוקר ומקבלים תחקיר שמסביר איך כיבוש נראה בעולם האמיתי".

כיבוש נורבגיה בסדרה שסקיולדביירג כתב וביים איננו דומה בדיוק למה שהתרחש בקרים ב-2014, או למה שמתרחש באוקראינה כעת. הדברים גם אינם סטטיים בסדרה עצמה. הרוסים חודרים למרקם החיים הנורבגי באופן מדורג, מתוחכם וזמני לכאורה. בתחילת הדרך אין הפגזות של אוכלוסייה אזרחית, חיי היומיום נמשכים כרגיל, ערים אינן משוטחות ואין טנקים ברחובות. הכיבוש מתנהל מאחורי הקלעים באיצטלה כלכלית. הדמויות המושפעות ממנו באותו שלב ראשוני הן בעיקר אלו הנמצאות במרכז הזירה הפוליטית – דיפלומטים, פוליטיקאים ועיתונאים – וכאלו המרוויחות או מפסידות ממנו באופן ישיר – משתפי הפעולה עם הרוסים ואלו המתנגדים באופן אקטיבי ונרדפים על כך. בעבור הרוב, הרוסים הם רק עוד משהו שמדברים עליו בחדשות. למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, "כיבוש" מציירת דיוקן אמין, מטריד ומלא ניואנסים של התגובה האנושית להשתלטות של כוח עוין על מדינה ריבונית.

"הסדרה בוחנת כיצד פרטים מתנהגים כאשר המדינה שלהם נכבשת, בכל צורה שהיא, על ידי כוח זר", אומר סקיולדביירג. "זו סיטואציה שרבים בעולם כבר חוו, היא מעוררת הזדהות והיא מעלה את השאלה – מה אני הייתי עושה? האם הייתי בורח? האם הייתי מנסה להתאים את עצמי לנסיבות המשתנות?"

איך הרגשת כשהמציאות נעשתה דומה כל כך לתמונה הקודרת שיצרת?

"לאורך העונות נמשכתי בצורה קצת מוזרה לרעיון שהמציאות מחקה תרחישים שונים בדרמה שלנו. היום אני כבר לא מרגיש כך. האירועים האחרונים הם מעוררי צמרמורת. הם מפחידים מאוד. לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך וזו לא היתה שאיפה שלנו. כרגע זה רק מפחיד. אם עוקבים אחרי 'כיבוש' לאורך העונות, רואים שהסדרה הופכת ליותר ויותר אלימה. בהתחלה ראש הממשלה בסדרה, יספר ברג (הנריק מסטד), נוהג בדיוק הפוך מאיך שהנשיא האוקראיני, זלנסקי, נוהג עכשיו. זה דומה אולי למה שהאוקראינים עשו ב-2014. כלומר, ניסיון להימנע מאלימות כדי להציל חיי אדם. בסדרה ראש הממשלה נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא תחת מתקפה של מדינה חזקה בהרבה מבחינה צבאית ואין לו מוצא קל. עם זאת, לאורך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר מיליטנטי. זה מצב שדומה במידת מה למצבו של זלנסקי".

המשך כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

Antisemitism in Malmö: from a Swedish Symptom to an European Symbol?

Malmö, the large city in southern Sweden, has been in the headlines in recent years because of expressions of antisemitism. This is the story of the slow awareness of local and national authorities and the measures taken to deal with the problem. Could Malmö's experience be of any value for the whole of Europe, where many large cities are facing similar problems.

Punlished in K. Magazine: https://k-larevue.com/en/antisemitism-in-malmo-from-swedish-symptom-to-european-symbol/

Those who believe in the old saying “there’s no such thing as bad publicity” would do well to study the case of Sweden’s third largest city – Malmö. Home to some 350,000 people, it‘s not particularly big, it’s not Sweden’s oldest or most beautiful city and it’s not exceptionally cheap or expensive to live in. Still, in the last few years it made an international name for itself, though perhaps not the name its leaders were hoping for. Instead of being praised for Västra Hamnen which claims to be Europe’s first carbon neutral neighbourhood, for its multiculturism or for the Turning Torso building, Scandinavia’s highest skyscraper, Malmö is known around the world for a much less appealing feature – antisemitism.

The new antisemitism of Malmö

It’s hard to say when or where it started. Antisemitism isn’t a new phenomenon in Sweden. In fact, it was there even before the first Jewish communities were founded in Stockholm and Marstrand near Gothenburg in the late 18th century. Towards the end of the 19th century and the beginning of the 20th, official state restrictions and discrimination slowly disappeared, but antisemitic ideology and propaganda could be found throughout both the old political establishment and newly founded neo-Nazi and fascist movements. Surprisingly, the end of WW2, which left neutral Sweden relatively unharmed, wasn’t the end of Swedish Nazism. Quite the opposite. After the war Sweden became host for many racist, nationalist and fascist movements. While the political elite was gradually embracing universal values and continuing to develop a social-democratic welfare state, the extreme right on the margins of Swedish society was, and some say still is, flourishing. Neo-Nazi skinheads, antisemitic publishing houses and movements based on pre-Christian imagery that promote nationalist, racist and anti-establishment ideas became an integrate part of Swedish society.

Malmö played an interesting role in this story during the final stages of WW2 and the following years. On one hand, this was the city that became a safe haven for Danish Jews who arrived at its shores after crossing the Öresund strait fleeing the Nazis in 1943. This is also where the Swedish Red Cross’ “White Buses” arrived in 1945, carrying survivors of the Nazi concentration camps. On the other hand, this was the home of the so-called Malmö Movement, which played a central role in the rehabilitation of Europe’s extreme right, back in the 1950’s. The movement’s leader Per Engdahl took a leading role in the project of connecting the remnants of fascist and Nazi movements from all over Europe and forming a political network which published literature, organized conferences and created an escape route for Nazis from Europe to South America. The center of all this was Malmö were Engdahl lived and worked. But all this is ancient history.

For over ten years now, Malmö has become, in the eyes of many, a symbol of a new kind of Swedish antisemitism. While right wing extremism is still dangerous and threatens Jews in Malmö just like anywhere else, in the last few years an imported antisemitism originating in the Middle East and Islamist environments has taken over. In Sweden, the combination of the two proved itself particularly worrying and Malmö is sometimes seen as the center of it all. In 2012 an explosion shook the Jewish community center. In 2009, Molotov cocktails were thrown at the local Jewish funeral home. In the same year Malmö was the scene of what is now known as the Davis Cup riots. As Israel and Sweden were playing an official tennis match, thousands of anti-Israel demonstrators took to the streets and the protest developed into physical and verbal attacks against the city’s Jews and law enforcement forces. At the time, former mayor IImar Reepalu, was accused of being part of the problem, rather than part of the solution when he said to a local daily that “We accept neither Zionism nor antisemitism which are extremes that put themselves above other groups”. But problems didn’t stop when Reepalu was replaced in 2013. Pro-Palestinian demonstrations, especially during periods of conflict in Gaza, continued to feature heavily antisemitic slogans, signs and rhetoric.

When I visited the city in 2015 in order to write a report for “Haaretz” I spoke to a few members of its Jewish Community. Those were the days when hundreds of asylum seekers were arriving every day, mainly from Syria and Afghanistan, crossing the bridge from Copenhagen and arriving at Malmö which became their Swedish port of arrival. As authorities in Sweden were struggling with challenges of housing, employment, education and integration, many in Malmö were worried. “There is fear and harassment on a daily bases”, one woman who immigrated from Israel to Malmö decades ago told me. She claimed that authorities were doing nothing against the daily harassment and the incitement from local mosques. “I’m not against accepting asylum seekers”, another community member told me, “one should not close the door to people in need of help, but this is what happens when we want to solve one problem by creating a bigger one. We need to use our heads, not only our hearts”. After this, I returned to the city on several occasions and reports continued to be troubling. Some claimed that Jewish families were leaving the city because they no longer felt safe. In 2021, a report commissioned by the municipality described Malmö schools as an unsafe environment for Jewish students who suffer from verbal and physical attacks while teachers prefer to avoid conflict with the aggressors. Other reports claimed that Holocaust survivors are no longer invited to tell their stories in certain schools in Malmö because Muslim students treat them disrespectfully.

Malmö at the center of the world

As a response to all this, Malmö’s Jewish community which has existed since the 1870s and now has two synagogues, a community center, a variety of educational activities and just under 500 members, decided to speak out. Now it became harder for the Swedish press to ignore the problem and the picture it painted wasn’t a pretty one – the reports included children who had to put up with their schoolmates burning Israeli flags, making threats and praising Hitler, youngsters who were suffering from bullying and threats of rape and murder on social media and Jewish teachers who were told to put up with the harassment and keep a low profile. These are all well documented facts. They are based on resident’s testimonies, information collected by journalist, NGOs and authorities and studies conducted by serious researchers. But when it comes to Malmö there seems to be a layer of mythology covering the facts. This is the Mythology that gave Malmö unflattering titles like “Sweden’s antisemitism capital” or even “Europe’s most antisemitic city”. During the last few years, reports on Malmö, mainly in the international press, became full of stories about so-called honor killings, forced marriages, polygamy, female genital mutilation, parallel societies, riots, organized crime of ethnic clans and no-go zones in which local criminals have taken over and police and authorities cannot operate.

All this seemed to go hand in hand with the reports on antisemitism and although many of the reports in the media were true or at least based on some aspect of reality, others were extremely exaggerated, taken out of context and, more importantly, highly politicized. This is where Malmö became part of the global list of “greatest hits” for everyone who was spreading stories and conspiracy theories about Sharia law taking over Sweden, Sweden becoming the “rape capital of the world” and Sweden as proof of the “Great Replacement Theory”. With these reports, the attention of the Jewish world was turned towards Sweden and in 2010 the Los-Angeles based Simon Wiesenthal Center started advising Jews to not visit Malmö. With the populist right in Sweden growing stronger, integration of immigrants from the Middle-East becoming harder and the Israel-Palestinian conflict growing closer, Malmö‘s small Jewish community suddenly became a symbol for all the problems in the world, even if a reluctant one.   

Public authorities react

It’s hard to say if the situation in Malmö is really as bad as it’s sometimes portrayed in foreign media, or if it’s really that different from the situation in other Swedish cities or any other multicultural European city for that sake. Still, at some point local authorities and the government in Stockholm realized they have a serious problem. The situation in Malmö, whether exaggerated by the press or not, was making Sweden look bad. But it was more than that. In the last couple of years, I have spoken about antisemitism with the Mayor of Malmö, Sweden‘s Education Minister, Foreign Minister and former Prime Minister (all Social Democrats) and there is no doubt in my mind that they were all troubled by antisemitism and dedicated to the fight against it. For them, this is not only a PR problem. This doesn’t necessarily mean that their efforts were 100 percent effective, but at least their concern was sincere. Last October, When I interviewed Katrin Stjernfeldt Jammeh who has been Mayor of Malmö since 2013 she said that she realizes that Malmö isn’t vaccinated against antisemitism. “It’s a problem we’re addressing” she said, “we talk about it more today and, when you talk about it, it seems like it’s a bigger problem than it does if you don’t talk about it. But for me, (the image) is not important. The only thing that’s important is that we attack the problem and create change”.

Asked to detail what the city has done to confront the problem in the eight years she has been in charge, she said she has been working to combat antisemitism and racism since the day she was elected by “working with our citizens in various different set-ups, working with the Jewish community in several ways to map the problem, to create an understanding of the problem and, today, we have a long-term commitment”. She added that the city is investing more than 2 million Euros over four years. “This is not just a small project this year or next year”, she explained, “it’s a commitment to work in the long-term to create better conditions for the (Jewish) congregation, to enhance security and create knowledge. We’re also working within our school system, mapping the problem there too, and creating different ways to prevent prejudice”.

On the national level, former Prime Minister, Stefan Löfven, made the struggle against antisemitism and Holocaust remembrance a major part of his political legacy. Here too Malmö played a critical role. Last October Löfven and the city of Malmö hosted a special conference – The Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism. Although the conference dealt with a much wider issue than the concrete problems of Malmö’s Jewish community, it caught the attention of many around the world as heads of state and governments, researchers and representatives of private and civil society organizations engaged in what the Swedish government called an “action-oriented” program. The idea was that delegations from around the globe would present pledges of “concrete steps forward in the work on Holocaust remembrance and the fight against antisemitism”. The Swedish government, for example, promised to build a new Holocaust Museum, to criminalize organized racism, to contribute to the Auschwitz-Birkenau Foundation, to appoint a government inquiry on a strategy to promote Jewish life in Sweden and to “significantly increase” the funding for “security enhancing measures for civil society, including the Jewish community from 2022”.

The Malmö Forum took place just over twenty years after the original Stockholm International Forum which was initiated by one of Löfven’s predecessors, former Swedish Prime Minister Göran Persson. This was the beginning of the international partnership to fight antisemitism and promote Holocaust remembrance and it led to the “Stockholm Declaration” which is the founding document of the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA). When I spoke to Löfven a few weeks after the conference he told me that the Malmö forum was “all about commitments, not about speeches”. He then explained that there were two kinds of commitments: “first, never to forget, which is why different countries undertook to have various memorial events and memorial sites, and second, the fight against antisemitism, which is also about commitments. In our case, this means doing more in schools, investing more in research so that we have a better understanding of the forces behind antisemitism and so on. We want to spread this to other countries, organizations and companies, such as social media companies for example. Everyone can make commitments. Individual schools can commit, more companies can make commitments, sport organizations can make commitments. That’s the way to address these issues”.

The limits of political mobilization

The Malmö Forum made some headlines and brought Malmö some positive attention for a change. But are these national and international initiatives, which are discussed by high-ranking politicians, business leaders, journalists and international organizations making any difference on the local level – in the streets, the squares and the schools of Malmö? That depends, naturally, on who you ask. Some local opposition politicians, for example, were skeptical even before the conference started.  “It’s obvious we have a huge issue with antisemitism and it’s affecting people’s everyday lives in Malmö”, Helena Nanne the deputy chairman of the center-right Moderate Party in City Hall told me a few days before the Malmö Forum convened, “For families with children at school, the situation with antisemitism is a major issue, and we hear stories of families who choose to move because they don’t feel safe and can’t be sure the school will be safe for their children”. Nanne wasn’t opposed to the international forum as an idea but she claimed that the Social-Democrats who were organizing it had a home-made antisemitism problem. “This city is run by a party that has had a problem with antisemitism in its own organization”, she said, “It’s hard to take commitments they make seriously”. Another opposition politician based in Malmö, Ilan Sadé, who leads the right-wing Citizens’ Coalition party, was even more critical. “I’m not against the forum taking place in Malmö”, he said, “but this might just be an attempt to improve Malmö’s image. There’s a problematic connection between the Social Democrats and the immigrant population in neighborhoods like Rosengård (a Malmö neighborhood known for its immigrant population and gang-related crime, D.S). The Social Democrats have very wide support there, and they don’t want to lose it; they need to keep the balance. And of course, there are also many people from Arab countries who are party members. There were incidents like the one when members of the party’s youth league were heard shouting slogans like ‘Crush Zionism’ at demonstrations. That’s at least borderline antisemitism – they don’t shout that against other countries”. Sadé alleges that there is a lack of determination to prevent, stop and prosecute hate crimes in Malmö. “The police file on the attacks against the Chabad rabbi of Malmö is as thick as a Dostoevsky book”, he told me, “there are about 160 to 180 cases registered: anything from spitting on him to cursing and harassing him. This is absurd. In Sweden, a religious leader should be able to walk down the street. Priests can do it, imams can do it, so why not a rabbi? This should be prioritized, and it isn’t”.

Another way of approaching the problem does indeed involve both an imam and a rabbi. Imam Salahuddin Barakat and Rabbi Moshe David HaCohen, both based in Malmö, founded an organization which aims to create a trusting society while working to counter discrimination. The organization, Amanah, believes that deepening of identity and roots are key elements towards reaching their goal and it focuses on countering antisemitism and islamophobia within all levels of society – schools, universities, communities and official representatives. I spoke to rabbi HaCohen on the morning the Malmö Forum started and he told me that he appreciated the Swedish government‘s efforts even though not much attention was paid to Malmö itself since the forum was happening from the top down. His organization, on the other hand, is more of a grassroots one. HaCohen spoke about school programs combating racism that Amanah was promoting as well as a digital project that simulates dealing with antisemitic situations and the efforts the organization makes to address Holocaust denial in schools and monitor social media that can potentially “poison the minds of 9- and 10-year-olds”. Hacohen already sees some results to the interfaith dialogue. “During the last Gaza conflict (in May 2021), there was increased tension in the city, as we’ve seen in the past”, he remembered, “since there’s a large Palestinian community here, there were demonstrations against Israel, and as usual some of the protesters started to shout antisemitic slogans. But this time, these people were removed by imams who left their comfort zone and protected their Jewish neighbors. In the same way, we stood alongside our Muslim neighbors when supporters of a far-right Danish politician who was denied access to Sweden filmed themselves burning and kicking the Koran in the streets of Malmö”.

The people of Amanah aren’t standing alone. Other organizations and municipal leaders are doing their best to deal with the problem of antisemitism in the city. The Jewish community recently opened a new learning center that has been working with local schools. City Hall is working with the Swedish Committee Against Antisemitism to arrange trips to the concentration camps in Poland and its partnering with local football clubs to help them deal with racism and antisemitism. The city has also appointed a special coordinator to work on the problem of antisemitism in Malmö’s schools. The coordinator, Miriam Katzin, a Jew herself, a lawyer and a left-wing politician, gave an important perspective when she spoke to the Swedish Expo magazine just over a year ago. “There’s an antisemitism problem in in the whole of society which expresses itself in different ways”, she said, “I think it’s convenient for the majority of Swedes to turn to Malmö and place antisemitism there as the fault of groups that don’t belong to the majority. But that’s making it easy for themselves. The antisemitism I grew up with was expressed by regular majority swedes. That antisemitism is still alive, but it’s often overlooked. One wants to make antisemitism to be a problem of the others”. According to Katzin immigrant groups are blamed for antisemitism as part of this tendency, the right blames the left for being antisemitic and the left blames the right, while in reality antisemitism is a general social problem and it’s “deeply problematic to engage in a competition about who are the worst antisemites”.

This is indeed one of the most serious problems regarding antisemitism in Malmö and in many other European cities. The understanding that it still exists in this day and age is a depressing thought as it is. The thought that it’s not limited to one side of the political debate or to one particular social group, region or culture makes it even worse. Once one realizes that hatred of Jews is a problem that unites left-wing progressives, old-school conservatives, white supremist and hard-core Islamists, it’s hard to imagine a solution. In the same way, Malmö which became a symbol of antisemitism but in reality, was never the only or the worse expression of it, is just a tiny part of the bigger problem. After all that has happened in Malmö – the international attention, the media circus, the scores of high-profile politicians, the pledges, the promises and the time, effort and money spent on education, interfaith dialogue and security measures, there is still a serious problem. It’s not that nothing helped. Things are probably a bit better these days in this one medium sized city in southern Sweden. But that’s just the tip of the iceberg. Now, all that’s left to do is fix the rest of the world.

David Stavrou is a regular contributor for “Haaretz” based is Stockholm. This article is based on a series of articles about Malmö originally published in “Haaretz”.

Will Putin's Ukraine War Push His Neighbors Into NATO's Hands?

Since the invasion of Ukraine, even traditionally dovish Social Democrats are beginning to change their minds, as seen in historic polls showing that about half of Swedes and Finns want their country to join the alliance

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-putin-ukraine-s-war-could-push-his-neighbors-into-nato-s-hands-1.10668900

STOCKHOLM – NATO membership has been a controversial issue in Sweden and Finland since the alliance’s founding in 1949, but the two countries’ traditions of nonalignment are so strong that they’re staying out for now, despite Russia’s invasion of Ukraine.  

The end of the Cold War saw 14 new members join NATO, bringing the roster to 30, but without these two Nordic countries. For Sweden, the main reason for staying out has been its long-standing policy of nonalignment and neutrality. For Finland, it has largely been concern about the way its Russian neighbor would interpret such a step. Thus, while the other Nordic countries –  Denmark, Norway and Iceland – are full NATO members, Sweden and Finland have been cooperating with the alliance for years without actually joining. But then came Russia’s onslaught on Ukraine.

According to surveys conducted after the invasion, about half of Swedes are in favor of joining NATO – a record for the country, and up from 37 percent last summer and 32 percent in 2017. Other studies show that more and more Swedes are concerned about a possible Russian attack. In Finland, a petition signed by over 50,000 people calls for a referendum on NATO membership, a subject discussed in parliament last week. A poll by Finland’s public broadcaster early in Russia’s invasion showed that a record 53 percent of Finns support full NATO membership. In 2017 this number was only 19 percent.

In Helsinki last weekend, Swedish Prime Minister Magdalena Andersson and her Finnish counterpart, Sanna Marin, discussed defense policy and cooperation while keeping the NATO issue vague. Marin said that it’s “very understandable that the mindset of our citizens is changing due to Russia’s attack against Ukraine,” adding that Finland’s political parties would now be delving into the issue. Andersson agreed and added that “the security situation has altered in a dramatic way, and of course this will be discussed both in Finland and in Sweden.” In the current crisis, officials from both countries have spoken with U.S. President Joe Biden on their close cooperation with the United States.

“Historically, in both countries, nonalignment has been a long tradition, especially in Sweden, which was ‘neutral’ during World War II, though it was of course helping the Germans,” says Ann-Sofie Dahl, an associate professor in international relations and a nonresident senior fellow at the Atlantic Council in Washington. “Sweden clung to nonalignment during the Cold War as mostly a political and ideological tool for the ruling Social Democrats, who have a romantic view of Sweden playing a role in global politics as a neutral country,” Dahl says. “But this was a two-sided doctrine because it was combined with top secret cooperation with NATO during the Cold War.”

Getting closer

In the Finnish case it’s more of a security matter. “Finland has a very long border with Russia and they’ve also been part of the Russian Empire, which puts them in Putin’s sphere of interest. The Finns have also fought against the Russians [during World War II], which means that the Russians respect them. So, although Sweden and Finland both have nonalignment security doctrines, they have very different historical backgrounds.”

In 1994, Sweden and Finland were among the first to join the Partnership for Peace, NATO’s nonmember partnership program. But unlike Poland, Hungary and the Baltic states, they have not joined NATO. In 2014, with the first Russian invasion of Ukraine, Sweden and Finland became part of the Enhanced Opportunity Partnership, a small group of the alliance’s closest partners that now includes Ukraine.

“This means Sweden and Finland are part of NATO military exercises and various forms of communications and training. Now, because of the war, Sweden and Finland are even closer to NATO, and they’re participating in its discussions on the Ukraine crisis,” Dahl says. “This is a historic moment; we have never seen discussions like this before. Domestically in both countries, some center-right parties have supported joining NATO for years, others have recently joined, but now even some Social Democratic voices are moving towards accepting the idea of NATO membership. In Sweden this means a possible ideological U-turn for traditional supporters of nonalignment, while in Finland, the Social Democrats seem to be one step ahead because of a more pragmatic approach in these matters.”  

Exposed and vulnerable

Swedes and Finns who are now changing their minds about NATO membership have a clear understanding of its benefits. It’s all about Article 5 of the North Atlantic Treaty. That clause, sometimes called the “Three Musketeer article,” commits each NATO member to consider an attack on another member an attack on it. As in the Alexandre Dumas novel, it’s “all for one and one for all.”
“People in Sweden and Finland are afraid of what’s happening in Ukraine, which isn’t very far from them. They realize that they’re outside NATO, which means that like Ukraine, they’re exposed and vulnerable, particularly Sweden, which still has a very weak military and is seen as the most vulnerable part of the Baltic,” Dahl says. “We have a president in Moscow who is obviously unstable and ready to invade a neighboring country. Russia has been provoking Sweden with fighter jets entering its airspace. People are aware of this and of course they’re scared.”

Still, on Tuesday, Prime Minister Andersson said that a Swedish application for NATO membership was not on the table at the moment, adding that such a move would further destabilize the situation in Europe. Sweden prefers to strengthen its ties with Finland and the United States, cooperate with NATO as a nonmember partner and work within the EU framework to support Ukraine.
Finland doesn’t seem like it will be joining NATO in the immediate future either. “The Finnish position is that we are at the beginning of a process,” says Maimo Henriksson, a senior Foreign Ministry official who headed the Eastern department and is now ambassador to Sweden. “The security situation has changed in our neighborhood, which means there are more reasons to analyze and discuss the situation and its implications. Joining NATO is one option, but it’s not self-evident that we’ll land there.”

Henriksson says a political debate has been launched in Finland that includes policy papers, parliamentary debates and discussions among the parties. “It’s an open issue, it should be handled efficiently but with care, and it’s not clear what the end result will be,” she says, adding that Finland has constantly been talking with the Russians throughout the years, but not over the last few weeks. The Finnish people, shocked like so many people around the world,  have shown strong support for Ukraine. Regarding Sweden, Henriksson says that “both countries wish to go hand in hand when it comes to the decision about NATO. But of course, there are no guarantees since both countries have their individual national processes, and decisions will be made on the basis of national interest.”

דרור פיילר נחוש להמשיך להרעיש

בגיל 70, דרור פיילר עדיין זכור כמי שהיה ממארגני משטי המחאה לעזה וכמי שעמד מאחורי המיצב עם צילום המחבלת המתאבדת שהושחת על ידי שגרירנו בשוודיה. בראיון מספר המוזיקאי האוונגרדי על האיומים, המכות ואיסור הכניסה לארץ, ומזכיר שלמרות הרעש שהוא יוצר, כל רצונו הוא שקט ושלום במזרח התיכון.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10585210

גיל שבעים יושב בימים אלו המוזיקאי האקספרימנטלי, האמן והאקטיביסט הפוליטי דרור פיילר בביתו שבסטוקהולם ומלחין יצירה מוזיקלית לתזמורת של שמונים נגנים. זו משימה שיש בה מידה לא מעטה של אופטימיות, בהתחשב בעובדה שאיש לא הזמין את היצירה ושאולמות הקונצרטים באירופה סוגרים בימים אלו את דלתותיהם בזה אחר זה. בהנחה שהיצירה אכן תוצג לקהל ביום מן הימים, סביר להניח ששמות התואר שהמאזינים יצמידו לה, כמו לרוב עבודותיו של פיילר, יהיו "אוונגרדית", "ניסיונית", "לא קומוניקטיבית" או סתם "רעש". אך גם אם יש משהו בכינויים אלו, עבודתו של פיילר בעשורים האחרונים כוללת מרכיבים ביוגרפיים מהילדות בקיבוץ, השירות בצנחנים, ההגירה לשוודיה והגלות באירופה. יש בה אמירה אידיאולוגית, הצהרה אמנותית וגם מרכיבים אישיותיים.

בישראל מוכר פיילר, יש שיאמרו ידוע לשמצה, בזכות פעילותו הפוליטית, ובעיקר ארגון המשטים לעזה והיצירה מעוררת המחלוקת "שלגיה ושיגעון האמת" שיצר יחד עם רעייתו, גונילה. יצירה זו, ששגריר ישראל בשוודיה ניסה להשחית, מעצריו של פיילר בישראל, תמיכתו ב-BDS והצהרות הנמצאות הרחק מגבולות הגזרה של הדיון הציבורי הלגיטימי בישראל – כל אלה משכו אליהם תשומת לב שלעתים באה על חשבון המוזיקה. עם זאת, יצירותיו של פיילר מבוצעות וזוכות להצלחה ברחבי העולם. לפחות עד כמה שמוזיקה אמנותית ולא מסחרית יכולה לזכות להצלחה.

פיילר נולד ב-1951 בתל אביב. בכיתה ח' עזב את הבית והחל ללמוד בפנימיית "מקווה ישראל", שם סיבכה אותו דעתנותו עם מוריו והוא הועזב אחרי שנתיים. הוא חזר להוריו, שבשלב זה עברו ליד-חנה, קיבוץ שהתפלג מתנועת "הקיבוץ המאוחד" והפך ליחיד בארץ שתמך במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). הוריו של פיילר היו פעילי מפלגה. אביו, אליעזר (נפטר ב-1993), היה מזכירו של ח"כ שמואל מיקוניס, מזכ"ל המפלגה. אמו, פנינה (נפטרה ב-2022 בגיל 98), עסקה באקטיביזם עד שנות התשעים לחייה. זיכרונות הילדות של פיילר פוליטיים מאוד – הוא מספר על הפגנות וחלוקת כרוזים, ריסוס סיסמאות נגד הכיבוש יחד עם אביו כבר ביוני 1967, והוא זוכר ויכוחים סוערים בין אמו להנהגת המפלגה ונסיעה להפגנה נגד החרמת אדמות ערבים עם אורי אבנרי ודן בן-אמוץ.

פיילר היה פעיל בברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) וגם שם הסתבך בדעתנות-יתר והואשם בטרוצקיזם, האשמה שלקח על עצמו בגאווה, למרות שכלל לא היה טרוצקיסט. אלו היו סוף שנות השישים ופיילר היה במרכז העניינים של השמאל הרדיקלי הישראלי – הוא ליווה את אביו בזמן הפילוג בין מק"י לרק"ח והצטרף לקבוצת שי"ח שנחשבה ל"שמאל חדש" וכללה, בין השאר, את יצחק לאור, רן כהן וניבה לניר. שנים לאחר מכן, ב־1986, נפגש אביו בבוקרשט עם אנשי אש"ף כשהמעשה היה לא חוקי. "זה היה חשוב", אומר פיילר, "הם נסעו למרות האיסור ודיברו שם על דו-קיום. הייתי גאה ושמח שאבי היה חלק מזה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא פגש מנהיגים פלסטינים, אבל בפעם הזו זה היה פתוח וגלוי כדי לאתגר את החוק הטיפשי שאסור לדבר עם אויבים על שלום".

המוזיקאי דרור פיילר. צילום: Pelle Seth

בסוף שנות השישים התגייס לצה"ל. "כל קומוניסט יודע שכוח פוליטי צומח מקנה הרובה, את זה אמר מאו צה טונג וזה היה כתוב על אוהל הסיירים שלי בגדוד חמישים", מספר פיילר בראיון בביתו שבסטוקהולם, יותר מחמישים שנה אחרי גיוסו לצנחנים. "המפלגה הקומוניסטית לא היתה נגד הצבא, להיפך, היא התנגדה להפקרתו לימין. היה לי חשוב להיות בצבא. הייתי ילד חיוור שנשרף בשמש, קטן ממדים, לא חזק ועם פה גדול. היה לי חשוב להראות קצת גבריות ומאצ'ואיזם. זו גם היתה הפעם הראשונה שפגשתי מקרוב חלקים גדולים בחברה הישראלית, דתיים ומזרחים למשל".

מפגשים אלו וגם המסגרת הצבאית לא גרמו לפיילר לשנות את השקפת עולמו. בעזה ב־1970 סירב למלא פקודה לירות לתוך המון שמישהו מתוכו השליך רימון על החיילים בטענה כי איננה חוקית, ישב בכלא הצבאי ולבסוף נזרק מהגדוד ונשלח לסיים את השירות בקיבוצו. הצבא השאיר בכל זאת חותם והיה התחלה לגישה מוזיקלית ייחודית. "ב-1970 באזור בלוזה (בצפון מערב סיני) נשלחנו לפתוח ציר לאורך תעלת סואץ בכל בוקר. המצרים ידעו בדיוק מתי נגיע ואיפה נהיה ויום אחד הם טיווחו את הצומת שסיימנו בו את הסיור. נהג המשאית שהיה אמור לאסוף אותנו נבהל מההפגזה, התחיל לנסוע לפני שהספקנו לעלות, ונאלצנו לרוץ אחרי המשאית עד שהיא נעצרה כי פגז נפל ממש לפניה. כך הספקנו לעלות ומישהו הוציא את הנהג מההלם כדי שימשיך לנסוע. בזמן הריצה הפגזים נפלו והרעש היה כאילו האוויר נקרע. אחר כך בא הצלצול והסתימה שנשארת באוזניים. זה שטח פתוח בלי הרים ובלי הד וזה יוצר רעש מיוחד מאוד. שנים ניסיתי לשחזר את הסאונד הזה ביצירה שלי ולעשות סימולציה אלקטרונית שלו. לא הצלחתי. אי אפשר לשחזר באולפן את האפקט של האדרנלין ואת הפחד". והיתה עוד חוויה צבאית שלימים חדרה למוזיקה של פיילר. "כשישבתי בבידוד בכלא צבאי, התא היה קטן מאוד, האור דלק כל הזמן ולא היה באזור אף אדם. יכולתי לשמוע רק את קצב הלב שלי, קולות כאוטיים מהבטן וצליל גבוה שאולי בא מהמוח שלי, או שאולי זה רק היה דמיון. במוזיקה שלי ישנם המרכיבים האלו: קצב, תנועות כאוטיות וצלילים גבוהים".

המשך כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10585210

"כולם חשבו שאני מטורף": הבמאי שתיעד את הנשים שנשבו בידי דאעש

דאעש הכריז עליהן ככופרות והפך אותן לשפחות־מין ומשרתות המועברות מגבר לגבר. אלפיים נשים יזידיות עדיין נעדרות, ומאתיים ניצלו בזכות חברותיהן שחזרו אל התופת בצפון־מזרח סוריה. "סבאיה", הסרט שתיעד את חייהן, זכה באוסקר השוודי והוקרן ברחבי העולם, אבל ההצלחה לא מנחמת את הבמאי הוגיר הירורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.10594254

כסרט תיעודי העוסק במלחמה, "סבאיה" (Sabaya) הוא חריג למדי. אין בו ראשים מדברים והסברים פוליטיים, לא מפות עם חצים וצירי זמן ולא מוזיקה דרמטית. אין גם מנחה המסתובב באזורי הקרבות ומדבר למצלמה בין שריקות הכדורים. אין אפילו ראיונות במובן המקובל של המילה. כל מה שיש בו הן פיסות מציאות המועברות ללא פילטר, ללא ריגושים זולים וללא מעטפת קולנועית מסובכת מדי. למרות כל זאת, הוא זכה בשבוע שעבר בפרס הסרט התיעודי הטוב של 2021 בטקס פרסי ה"גולדבאג", המקבילה השוודית לאוסקר, ופסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל דוקאביב הישראלי וסאנדנס האמריקאי, העניקו לו ולבמאי שלו, הוגיר הירורי, פרסים יוקרתיים.

הסרט, שזמין לצפייה בשירות ה־VOD של יס, מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו — גורלן של נשים יזידיות שנשבו בידי כוחות דאעש בעיראק ובסוריה. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים שלקחו על עצמם לחלץ את הנשים שהוחזקו בידי דאעש כ"סבאיה" — שפחה שניתן לאנוס אותה, להעביד אותה ולמכור אותה הלאה בהסתמך על אידיאולוגיה דתית והצדקות תיאולוגיות. אנשי דאעש טוענים שהנשים והנערות היזידיות הן בנות דת הכופרת באיסלאם ועובדת את השטן, לכן זוהי מצווה דתית להפכן לסבאיה. 

מציאות זו מתרחשת גם בימים אלו וזו אולי הסיבה שהבמאי הירורי אומר שהצלחתו של הסרט בפסטיבלים במערב איננה העיקר. "מה שראיתי בשטח, מה שצילמתי הוא מה שאני מראה בסרט. בלי ראיונות והסברים", הוא אומר בראיון. "הרעיון הוא שהצופים ירגישו את המציאות עצמה ושיהיה תיעוד שאפשר להשתמש בו. שהיזידים יוכלו להשתמש בו. ברור שהיה חשוב לי גם שזה יהיה סרט טוב, שאנשים יאהבו אותו, אבל הכי חשוב היה התיעוד".

סיפורו האישי של הירורי הוא שהביא אותו לעסוק במלחמה ובתוצאותיה. הוא נולד ב–1980 בכורדיסטאן העיראקית והגיע לשוודיה כפליט בן 19 אחרי מסע קשה בן שלושה חודשים. "כמו כל בני גילי באזור, ראיתי כילד צעיר בשנות ה–90 את השלכות המלחמה בכורדיסטאן העיראקית. כמו כולם ברחתי ב–1991, הלכתי לאיבוד כבן 11 והייתי בלי הוריי במשך שבועות. אבי היה לוחם פשמרגה בהרים ואמי וסבתי העבירו אותנו ממקום למקום כי המשטר העיראקי רדף אחרי המשפחה שלי". 

הוגיר הירורי
הוגיר הירורי צילום: Dogwoof

אבל ילדותו של הירורי כללה גם דברים אחרים. הוא היה תלמיד בבית ספר למוזיקה, ניגן מוזיקה קלאסית וחלם על קריירה של צ'לן באירופה. כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא גילה שהדברים לא פשוטים כל כך. הוא היה צריך ללמוד את השפה, לבסס את עצמו בחיי העבודה ולהשתלב בלימודים. בסופו של דבר, בעידודה של בת זוגו שאותה פגש בשוודיה, החל ללמוד תקשורת והשתלב בעבודה בטלוויזיה. 

הסרט "סבאיה" הוא למעשה חלק שלישי בטרילוגיה שהירורי החל ליצור ב–2014 עם המתקפה של דאעש על העיר סינג'אר בעיראק. נהרגו בה אלפי גברים יזידים ואלפי נשים נאנסו ונחטפו. מאות־אלפים ברחו מהאזור וחיפשו מסתור בהר סינג'אר. "הייתי בהלם מכך שאיש לא מדווח על מה שקורה", נזכר הירורי, "הרגשתי שהאסון בדרך אבל אף אחד לא רוצה לדווח על זה. אז ארזתי תיק, את המצלמה ואת הציוד שלי ונסעתי בלי לדעת מה בדיוק אעשה שם. אשתי היתה בהריון מתקדם עם בננו הראשון. חשבתי שאם אתחיל לדווח משם אולי יבואו עיתונאים נוספים ואז גם פוליטיקאים יתחילו לפעול. זה היה ממש בתחילת המלחמה, באותו יום שאנשים החלו לברוח מבתיהם ודאעש הוציאו את תמונות התעמולה של עריפת ראשים ברחובות. 

"אני זוכר שלמרות שהטיסה היתה אמורה להיות מלאה, רק תשעה אנשים היו עליה כי רק מי שממש היה חייב טס לשם. היתה במטוס שתיקה ותחושה שאנחנו טסים אל המוות. כולם חשבו שאני מטורף. כשהגעתי לשם הבנתי שזה לא בדיוק אפשרי לעצור את המלחמה עם המצלמה שלי, שהאפשרויות מוגבלות והתמונות שהעברתי ברשתות החברתיות אמנם מגיעות לחברים שלי ולכמה אמצעי תקשורת בשוודיה — אבל השפעתן היתה חלקית". כמה ימים מאוחר יותר הגיעו גם עיתונאים אחרים והירורי החל לצלם את מה שנהפך לסרט ראשון בטרילוגיה — "הילדה שהצילה את חיי" (The Girl Who Saved My Life, 2014). בהמשך הוא יצר את סרטו השני, "שולה המוקשים" (The Deminer, 2018). תהליך היצירה של שני הסרטים החזיר אותו שוב ושוב לארץ הולדתו ולזיכרונות הילדות שהדחיק — ההפגזות, הקרבות מהם ברח והאנשים שנשארו מאחור. "כשסיימתי את הסרט השני החלטתי שוב, ממש כמו אחרי שסיימתי את הראשון, שלעולם לא אחזור לשם", הוא אומר, "היה לי כבר ילד, הרגשתי טוב עם הסרטים שכבר עשיתי וחשבתי שאין צורך להסתכן שוב".   

היתה זאת דווקא לורין, אשתו של הירורי ועיתונאית בעצמה, שהציעה לעשות בכל זאת סרט נוסף ולתאר את סיפורן של הנשים היזידיות שנחטפו. הרעיון המקורי היה לנסוע יחד לסוריה ולקחת צוות צילום גדול, אבל המצב בשטח לא איפשר זאת. הם החליטו שהירורי ייסע לבדו כדי לא לסכן אחרים, וישתלב בפעילות של "מרכז הבית היזידי", ארגון מקומי שמנהליו החליטו לחלץ את הנערות היזידיות מידי שוביהן. בסופו של דבר נזקק הירורי לשש נסיעות לסוריה כדי להשלים את הסרט. בכולן הוא תפקד כבמאי, צלם, מפיק ומקליט. העובדה שנאלץ לפעול ללא צוות צילום איננה טכנית בלבד: הוא נבלע בעבודה על הסרט. 

הבית שבו מצילים

הירורי אינו יזידי בעצמו. הוא גדל בעיר עם רוב מוסלמי, אבל היו לו בילדותו שכנים, חברים ושותפים ללימודים שהיו יזידים. אחרי שהשלים את סרטו הראשון הוא הבין טוב יותר את מה שעברו היזידים כמיעוט דתי, ולדבריו הבין לעומק את הצורך לעסוק בשנאה ובאפליה המתבססת על חזות האנשים, מוצאם ודתם. בסרט הוא לוקח את צופיו עמוק אל שני מקומות קרובים אך שונים מאוד. הראשון הוא מחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול סוריה־עיראק. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו כ–73 אלף פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. המקום השני הוא ביתו של מחמוד המשמש גם בית מחסה לנשים, לנערות ולילדות היזידיות שמחמוד וחבריו, מתנדבי מרכז הבית היזידי, מצליחים לחלץ תוך סיכון חיים ממחנה אל־הול. כך מתוודעים הצופים גם לחלק ממשפחתו של מחמוד, ובעיקר אמו, רעייתו ובנו הצעיר.

"אל־הול הוא מחנה גדול מאוד, כמו עיר שלמה, וקשה לשלוט בו", מסביר הירורי, "הוא מחולק לשבעה חלקים, מתוכם אחד מיועד לזרים שהגיעו מרחבי העולם. הנשים שחיות בו לבושות ניקאב, אבל לעיתים גברים מסתננים פנימה ומסתתרים גם הם תחת ניקאב. הכל יכול לקרות שם: מבריחים נשק למקום, מכינים פצצות, רוצחים בדקירות ובירי. צריך להיות מוכן לכל. המצב הכלכלי במקום לא יציב, הכל כאוטי, ולמרות שדאעש נוצח צבאית — הוא עדיין מגייס חברים והוא מתחזק מיום ליום". בסרט נחשפים הצופים לחילוץ של נערות יזידיות שנחטפו על ידי דאעש מתוך המחנה כאשר מחמוד וזיאד, איש המרכז היזידי, שולפים אותן מתוך אוהלים כשהם חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות, רבות מהן נערות שנשבו בעבר בידי דאעש והסכימו לחזור לתוך התופת. מהצד השני חושף הסרט את ביתו של מחמוד. זהו אי של עזרה הדדית, אמפתיה וסולידריות. "חייתי שם בתקופה שצילמתי את הסרט", נזכר הירורי, "הם היו כמו משפחה בשבילי. לא היה להם הרבה אבל הם חלקו כל מה שהיה להם איתי ועם 'האורחות' — הבנות היזידיות שחולצו מאל־הול. אמו של מחמוד קראה לי 'בני'. זה טיפוסי כל כך למזרח התיכון והזכיר לי את הילדות שלי — את קבלת האורחים כשהאורח מקבל אוכל אפילו לפני הילדים, והנשים עוזרות זו לזו גם במצבים הכי קשים".  

בת שבע, חטופה

וזהו לבו של הסרט — סיפורן של הנשים עצמן. הן אמנם לא מתראיינות במובן המקובל, אך יש קטעי שיחה. "אני שונאת את העולם הזה, הכל שחור", אומרת אחת מהן, "חמש שנים בשבי ועכשיו אני פה לבד". אחת הנערות שואלת "איך אלוהים נתן לזה לקרות?" ואחרת מספרת בתמצית את קורותיה: "חטפו אותנו ולקחו אותנו למוסול. שם הכריחו אותי להתחתן לראשונה. אני ועוד 61 בנות. רק בנות צעירות. אחר כך לקחו אותנו ממוסול לא־רקה בסוריה. שם הם נתנו אותנו לגברים שונים. הם חושבים שהדת היזידית היא של כופרים ולכן כל הבנות היזידיות צריכות להיות סבאיה שתנקה להם את הבית ותהיה השפחה שלהם. שם עבדול־רחמן בחר בי. הוא כפה עלי להתחתן איתו. אחרי שנה הוא מת במלחמה אז העבירו אותי לבית עם נשים של דאעש, כדי למכור אותי לגבר אחר. שמרו עלי כל הזמן, כל החיים שלטו בי, מאז שהייתי קטנה. הלב שלי שבור לגמרי".

אחת החטופות היא מיטרה בת השבע. היא נחטפה מסינג'אר כשהיתה בת שנה. הוריה עדיין נעדרים והיא דוברת ערבית בלבד ולא כורדית, כי שהתה כמעט כל חייה הקצרים בשבי. משוחררת אחרת מספרת על מה שעוללו לה אנשי דאעש: "מכרו אותי ל–15 גברים שונים. איש דאעש הראשון שלקח אותי היה שוודי. הוא היכה אותי ועשה לי חור בראש. אחר כך ישבתי בכלא שלהם ומכרו אותי למישהו בסוריה. ואחר כך למישהו מתוניסיה. הוא שבר לי את השיניים". למרות כל זאת החליטה אותה אישה לשמש כמסתננת למחנה אל־הול אחרי שכבר שוחררה. "הייתי בהלם כשפגשתי את המסתננות היזידיות בפעם הראשונה", אומר הירורי. "שמעתי עליהן קודם אבל הייתי המום מזה שיש בני אדם עם אומץ כזה, נשים שמוכנות לחזור ולסכן את חייהן אחרי שניצלו. כששאלתי אותן אם הן באמת רוצות לעשות זאת, אם הן אינן מפחדות, הן רק התעצבנו ואמרו שברור שהן רוצות. הן אמרו שאין להן ממה לפחד, שאין להן כבר מה להפסיד, שחשוב להן לעזור לנשים האחרות".

טרילוגיה של חורבן

הטרילוגיה של הירורי היא על המלחמה המחריבה את עיראק וסוריה בשנים האחרונות. "המלחמה הזאת איננה רק פצצות הנופלות על ערים במזרח התיכון שגורמות לאנשים לברוח מבתיהם ולבוא לאירופה", הוא מסכם. "יש כאן מלחמה שכולנו אחראים עליה בצורה זו או אחרת. יש מדינות מודרניות ומערביות המייצרות את הנשק, יש את אלו הנאבקות על הנפט ואת אלו הנאבקות על השפעה בגלל אינטרסים באזור. כתוצאה מכך, מדינות האזור נמצאות במלחמה שנים רבות כל כך עד שדור אחרי דור נולד ומת בהן בלי שיספיק אפילו לקבל חינוך והשכלה, בלי שקיבל אפשרות להגיש אוכל לשולחן ללא פחד מהפגזה". 

הירורי מדבר על פתרונות ארוכי טווח למצוקה ולסיום מעגל האלימות, אבל בחודשים שעברו מאז שסיים את צילומי הסרט — ההתרחשויות בפיסת הארץ העקובה מדם של צפון־מזרח סוריה אינן מבשרות טובות. מצד אחד כוחות דאעש התחזקו וחזרו להילחם ולתקוף בתי כלא באזור. מהצד השני מחמוד, גיבור הסרט, מת מהתקף לב וזיאד נאלץ לעזוב את המדינה לאחר שאנשי דאעש שמו אותו על הכוונת וניסו לחסלו כמה פעמים. חלק מהנשים היזידיות חזרו אמנם לבתיהן ולבני משפחותיהן, אך לחלקן לא נותר אל מי לחזור. פעילות הבית היזידי הצילה יותר מ–200 נשים, ילדות ונערות, אבל זהו סיפור שטרם נגמר. וכאן אולי מונחת השורה התחתונה והחשובה של "סבאיה": השנה היא 2022 ויותר מ–2,000 נשים יזידיות המוחזקות כשפחות מין ונמכרות מיד ליד עדיין נעדרות.

As a Boy, He Found God at the Synagogue. Then He Discovered Classical Music

For star Swedish composer Jacob Mühlrad, 'making music is like practicing religion.' Indeed, his works are heavily informed by Jewish themes, Hebrew words and Holocaust trauma.

David Stavrou

STOCKHOLM – Jacob Mühlrad used to be a bad student. A very bad student. Because he suffered from dyslexia, he had difficulty reading and writing, and in school they thought he was unmotivated and lacked proper learning skills. Although he came from a middle class Jewish family living in an affluent neighborhood in west Stockholm, he was seen as a “problematic” child. A lonely child, he suffered from panic attacks and depression at the early age of 9, disturbed his teachers in the classroom and got into fights in the schoolyard. All that was accompanied by other, physical health problems.

Today Mühlrad is considered one of the most promising young classical composers in the world. At the age of 30, he is the youngest composer to have written for the Royal Swedish Opera. Beyond that, he has written for Sweden’s leading orchestras and choirs, his music has been performed in concert halls all around the world, including Carnegie Hall in New York, he has won scholarships and awards in Sweden – and this year an album containing four of his choral works was released by Deutsche Grammophon.

While he has been called a “wunderkind” on several occasions, as a young boy Mühlrad was not interested in music at all. That all changed when he was 15. The trigger for that may be familiar to anyone one who grew up in Israel (and other countries) in the last 40 years: an episode of the classic, animated French television series “Once Upon a Time,” created and produced by Albert Barillé, which was broadcast on educational channels in the late 1970s, 80s and 90s.

“The TV was on and suddenly I heard music. It was a work by Bach,” Mühlrad recalls in an interview with Haaretz. “I heard it as something spiritual and it affected me deeply. One day I heard my sister, Hannah, playing the piano. She was a good student, I wasn’t; she played the piano, and I didn’t. I was just looking at her and tried to imagine what it felt like to play like that. She played a Bach prelude. I remember wanting to feel that way too. That summer, my father had a broken electric piano that my sister once received for Hanukkah, repaired. At first, it didn’t interest me at all, but eventually I started playing around with it. It was easier for me to associate myself with a plastic electric instrument than with a shiny, polished piano. My mother suggested that I take a lesson with my sister’s teacher, Regina Steinboch. At first I resisted, but eventually I took a lesson and I was immediately hooked.”

At first, Mühlrad experimented with his new toy. “I pressed a button that started a pre-programmed piece,” he remembers. “It was a familiar work by Mozart, ‘Rondo Alla Turca’ (the final movement of the Piano Sonata No. 11). I tried to play it myself, to find the right keys, and I did it. It was easy, I just played it. Then I showed the piano teacher. She laughed at the weird way I played it. I almost felt like a clown. She talked to my mother and told her what every Jewish mother wants to hear – that her son is very talented. My mother was always very supportive of me. But I wanted to learn more, and I wanted to learn faster. When I watched ‘Once Upon a Time’ on TV again, I asked my teacher for the name of the piece that opens it. She said it was Johann Sebastian Bach’s Toccata and Fugue in D minor. When I asked if she could teach me how to play it, she explained that the piece was written for organ and that I could play it in perhaps five years. It needs to be done step by step, she explained. But I hate doing things step by step. I’ve never done anything step by step. She said that I couldn’t learn it without reading sheet music, I said I could mimic her fingers – and she claimed that in that way it would take forever. We finally agreed that we’d try to do it my way and if it didn’t work out, we’d do it hers.

continues here: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.HIGHLIGHT.MAGAZINE-as-a-boy-he-found-god-at-the-synagogue-then-he-discovered-classical-music-1.10475855

כוכב הפופ השוודי של המוזיקה הקלאסית היה פעם ילד עם כיפה ופאות

המלחין השוודי הצעיר יעקב מולראד מספר בראיון כיצד הפך מילד בעייתי לסיפור הצלחה, מדוע סירב עד שלב מאוחר ללמוד תווים, איך משפיע על יצירתו סיפור השואה של סבו ולמה עבר מרש"י לניטשה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771

יעקב מולראד היה תלמיד גרוע. אפילו גרוע מאוד. מכיוון שסבל מדיסלקציה, הוא התקשה לקרוא ולכתוב ובבית הספר חשבו שהוא נטול מוטיבציה וחסר יכולות למידה. אף על פי שבא ממשפחה יהודית בורגנית המתגוררת בשכונה אמידה במערב סטוקהולם, הוא הוגדר כ"בעייתי", נהג להפריע ולהסתבך בקטטות וסבל מהתקפי חרדה ומדיכאון כבר בגיל תשע. אלו לוו בבעיות בריאותיות, תחושת בדידות ורגשות אשם. כיום מולראד הוא אחד המלחינים הקלאסיים הצעירים המדוברים ביותר בעולם. בגיל 30 הוא המלחין הצעיר ביותר שכתב בעבור האופרה המלכותית השוודית. מעבר לכך, הוא כותב בעבור התזמורות והמקהלות המובילות בשוודיה, יצירות פרי עטו הועלו באולמות ברחבי העולם, בין השאר בקרנגי הול בניו יורק, הוא זכה במלגות יקרות ערך ובפרסים שונים בשוודיה והשנה יצא לאור אלבום אוסף של ארבע מיצירותיו למקהלה בהוצאת דויטשה גרמופון היוקרתית.

מטבע הדברים התואר "ילד פלא" הוצמד לו לא מעט פעמים, אך כילד צעיר מולראד לא התעניין כלל במוזיקה. כל זה השתנה כשהיה בן 15. את הטריגר למהפך בחייו יוכלו לזהות גם כל אחד או אחת שגדלו בישראל בארבעים השנים האחרונות – זה היה פרק של "הָיֹה הָיָה", סדרת הטלוויזיה הצרפתית לילדים בבימויו של אלבר בארייה, ששודרה במדינות רבות בעולם כתוכנית חינוכית ללימוד היסטוריה. "הטלוויזיה היתה פתוחה ופתאום שמעתי מוזיקה. זו היתה יצירה של באך, מוזיקת הפתיחה של 'היה היה'", מספר מולראד. "שמעתי את זה כמשהו רוחני וזה השפיע עלי מאוד. קצת מאוחר יותר הייתי משועמם ויום אחד שמעתי את אחותי, האנה, מנגנת בפסנתר. היא היתה תלמידה טובה, ואני לא, היא ניגנה בפסנתר, ואני לא. רק הסתכלתי עליה וניסיתי לדמיין מה התחושה כשמנגנים ככה. היא ניגנה פרלוד של באך. רציתי גם להרגיש כך. באותו קיץ אבא שלי תיקן סינתיסייזר מקולקל שאחותי קיבלה פעם כמתנת חנוכה. בהתחלה הוא לא עניין אותי בכלל אבל בסופו של דבר התחלתי להשתעשע איתו. היה לי קל יותר לראות את עצמי עם סינתיסייזר מפלסטיק מאשר עם פסנתר מצוחצח. אמא שלי הציעה לי לקחת שיעור אצל המורה של אחותי, רגינה שטיינבוך, תחילה התנגדתי, אבל בסוף שוכנעתי ואחרי השיעור הזה כבר הייתי נעול לגמרי על הנגינה".

בתחילה מולראד רק השתעשע עם הצעצוע החדש שלו. "לחצתי על כפתור שהשמיע יצירה מתוכנתת מראש", הוא מספר, "זו היתה יצירה מוכרת של מוצרט, Rondo Alla Turca (הפרק האחרון של הסונטה לפסנתר מס' 11). ניסיתי לנגן את זה בעצמי, למצוא את הקלידים הנכונים והצלחתי. זה היה קל, פשוט ניגנתי את זה. אחר כך הראיתי את זה למורה לפסנתר. היא צחקה מהצורה המוזרה שניגנתי, הרגשתי כמעט כמו ליצן. היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה את מה שכל אמא יהודייה רוצה לשמוע, שהבן שלה מוכשר מאוד. אמא שלי תמכה תמיד בכל השיגיונות שלי. אבל אני רציתי ללמוד יותר, ורציתי ללמוד מהר יותר.

יעקב מולראד. התחיל עם סינתיסייזר מפלסטיק צילום: Morgan Norman


"כשראיתי שוב את התוכנית 'היה היה' בטלוויזיה, שאלתי אותה מה שם היצירה שפותחת אותה. היא אמרה שזו טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך. כששאלתי אם היא יכולה ללמד אותי לנגן את זה, היא הסבירה שהיצירה נכתבה לאורגן ושאוכל לנגן אותה אולי בעוד חמש שנים. צריך לעשות את זה צעד אחרי צעד, היא הסבירה. אבל אני שונא לעשות דברים צעד אחרי צעד. אף פעם לא עשיתי שום דבר צעד אחרי צעד. אז ניסיתי לעשות איתה דיל והיא אמרה שאי אפשר ללמוד את זה בלי שיודעים תווים. אמרתי שאני יכול לחקות את האצבעות שלה, היא טענה שזה ייקח המון זמן. אבל לבסוף הסכמנו שננסה לעשות זאת בדרך שלי ואם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלה. "בשיעור הבא היא הגיעה עם העיבוד לפסנתר של היצירה. היא ניגנה את הפראזה הראשונה ואז חיקיתי אותה, ניגנתי את זה כמה פעמים וביקשתי להתקדם. לא ידעתי מה זה סולם ולא קראתי תווים אבל זיהיתי את הצורות והמבנים בצורה אינטואיטיבית, ראיתי את ההיגיון שלהם ולמדתי אותם כמו שלומדים הרבה מספרי טלפון. עשינו את זה במשך כחודשיים, למדתי להשתמש באצבעות באמצעות אטיודים (יצירות שנכתבו לצורך תרגול טכני של נגינה, ד"ס). לבסוף השלמתי את היצירה ואפילו ניגנתי אותה בהצלחה בקונצרט תלמידים. אחרי זה למדתי את פנטזיה אימפרומפטו של שופן (אופוס 66). רגינה ניסתה ללמד אותי תווים אבל התנגדתי כי לא רציתי להרגיש מטופש כמו שהרגשתי בבית הספר. רציתי שזה ימשיך להיות כיף וקל".

המשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771

Church of Sweden in unholy spat after call to probe Israel as an apartheid state

Swedish Jewish organization blasts church’s decision, saying it cements its image as anti-Israel, while some of the church’s own bishops label it a ‘one-sided fixation on Israel’.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.HIGHLIGHT-the-church-of-sweden-s-unholy-spat-over-israel-and-apartheid-1.10431536

STOCKHOLM – A decision by the Church of Sweden last week calling on ecumenical organizations to investigate Israel as an apartheid state has been condemned by the country’s leading Jewish body and members of the church itself.

According to the formal decision, the General Synod (the church’s decision-making body) has commissioned its Central Board to “raise the issue of scrutinizing the implementation of international law in Israel and Palestine, also from the perspective of the United Nations convention on apartheid and the definitions of apartheid in the Rome Statute.”

The church’s director of international affairs, Erik Lysén, told Haaretz that “the addendum suggests that the Central Board raise the issue with ecumenical organizations such as the Lutheran World Federation and the World Council of Churches. How the task is handled will be a matter for the Central Board to decide. There is no specific time frame for this.”

The latest decision, which was supported by members of the Synod who are part of Sweden’s Social Democratic and Center parties, has been criticized both within and outside the church.

Aron Verständig, president of the Council of Swedish Jewish Communities, said his organization found the decision unacceptable. He said the Church of Sweden “repeatedly chooses to criticize the only Jewish state, without criticizing any of Israel’s neighbors for the persecution that Christians are subjected to.” Verständig added that “the result of this decision is unfortunately that the image of the Church of Sweden having a strong anti-Israel approach is cemented.”

When asked if the decision was a result of the church’s will to protect Christians in the region or due to a more general political agenda, Lysén responded: “The members of the Synod who proposed the addendum argued in the debate that they were doing so out of a belief that the deteriorating human rights situation on the ground requires an investigation based on human rights and international law, and echoed voices of Palestinian Christians, as well as Israeli, Palestinian and international human rights groups who call for international action.”

The Church of Sweden, which has been active in the Middle East region for many years, publicly supports a two-state solution based on the armistice demarcation line before the 1967 Six-Day War. It calls for an end to “Israel’s occupation of Palestine,” for “a return to talks and negotiations based on international law,” and for both sides to end violence and respect human rights.

In the past, the church has claimed that “methods that prevent financial support for the occupation are legitimate ways of working for peace.” At the end of last week, the church’s head, Archbishop of Sweden Antje Jackelén, informed Verständig that she was personally opposed to the decision. However, she added in an open letter published on the church's website, that “an image of the decision is now being spread that is not entirely correct, and which can easily lead to misunderstandings and overinterpretations.”

Jackelén wrote “it is the use of the word ‘apartheid’ that provokes anger and sadness. I myself would not have used the word in this context. But I am also aware that Israeli and other human rights organizations such as B’Tselem, Yesh Din and Human Rights Watch have used the term in their reports.

“The decision also raises the issue of an examination of how the Palestinian Authority and Hamas live up to international law,” she continued. “Even though I think the wording is unfortunate, it is clear to me that the church council’s decision is in no way directed at Jews as a people, either in Sweden or in Israel, nor at the State of Israel.”

Other senior figures within the Church of Sweden were even more critical. “As bishops, we love our church and support its structure. This doesn’t prevent us from strongly distancing ourselves from the decision taken by the council,” wrote Åke Bonnier and Sören Dalevi, two bishops who mentioned the split vote at the church council. In "Kyrakans Tidning", a Swedish weekly newspaper which focuses on church issues, they stated that “103 members chose to vote against the proposal. As a church, we simply don’t agree on this issue. Why does the council so often pass motions concerning Israel, the only democracy in the Middle East? After all, there are 195 other countries in the world to choose from. Why is it never exercised over Belarus, Ethiopia, the U.S., China, Russia or any of the abominable dictatorships surrounding Israel? We note that this one-sided fixation on Israel does not directly contribute to improving relations with the Jewish state or with our Jewish siblings.”

One-sided supporter

As part of its involvement in the region, the Church of Sweden backs various organizations and projects, some of which support the boycott, divestment and sanctions movement against Israel. The church has often been accused of being anti-Israel and a one-sided supporter of the Palestinians.

Lysén said the Church of Sweden “focuses its international engagement on countries where we have long-term development and humanitarian partners,” and rejected the notion that it was only focused on the Israeli-Palestinian conflict. He said the church had raised issues of human rights violations in countries such as “Colombia, Myanmar, South Sudan, Tanzania, several countries in Central America and regionally in the Middle East. This is often done in partnership with ecumenical networks and alliances, and always with a basis in human rights and international humanitarian law.”

Responding to criticism of the decision, Lysén stressed that “the Church of Sweden’s position is not anti-Israeli and remains principled to human rights and international law – in Israel and Palestine, and in any other context where we work. We support and cooperate with both Israeli and Palestinian partners, all of whom work from a human rights-based approach. We remain committed to the rights of both the Israeli and the Palestinian people.”

The Church of Sweden is an evangelical Lutheran church with 5.8 million members (about 55 percent of Sweden’s population) and is considered a progressive and liberal church by international standards. It has ordained female priests since the late 1950s; recognizes and performs same-sex marriages; and its decision-making body, which consists of 251 members who meet biannually, is voted for in a democratic election in which all of the country’s major political parties are represented.

The General Synod elects the church’s Central Board, which is led by the archbishop of Sweden (Jackelén is the first woman to hold the church’s highest position). Until the start of the 2000s, the church held the position of state church, which explains the high membership numbers in a country that is extremely secular and in which only a small percentage of the population attends church services.

Until 1996, all newborn children were made members, unless parents actively canceled their membership. The church is involved in humanitarian work far from Sweden’s boarders, its self-proclaimed priorities including “gender justice and equality, safeguarding people’s sexual and reproductive health and rights, basic freedom of religion or belief, just peace worldwide, fair and sustainable livelihood, and maintaining human dignity and human rights in emergency situations.”