קטגוריה: סקנדינביה

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.

הכתבה פורסמה בהארץ השבוע (17.08.12) http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1803296

נורווגיה היא אחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם. תושביה נהנים מרמת חיים גבוהה וממערכת רווחה מפותחת. בשבועות האחרונים, עם זאת, עסקו כותרות העיתונים במדינה הסקנדינבית בת חמשת-מיליון התושבים, בבני-אדם החיים ברחובות ובמחנות אוהלים ללא חשמל ומים זורמים. אלו הם בני-הרומה, שהגיעו לנורווגיה מרומניה ובולגריה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. ע"פ הערכות חיים אלפים ספורים מהם בנורווגיה כיום והם חושפים גם את תושבי המדינה הצפונית והשלווה הזו לבעיותיה של החצר האחורית של אירופה.

 הפרשה הנוכחית החלה בתחילת יולי כאשר כ-200 בני-רומה הקימו מחנה זמני סמוך לכנסיית סופיאנברג, צפונית למרכז אוסלו. לדבריהם הם נאלצו לבקש מקלט בחסות הכנסייה לאחר שסולקו ע"י המשטרה ממרכז העיר שם עסקו רבים מהם בקיבוץ נדבות. "כאן אנחנו מוגנים ע"י ישו", אמר יוסיף, אחד ממחוסרי הבית ליומון אפטונפוסטן, "כאן לא רודפת אותנו משטרה גזענית הרואה בכל אדם מרומניה עבריין".

המחנה הזמני פונה לאחר כמה ימים ויושביו, על אוהליהם וכלי-הרכב שלהם, עברו לשטח פרטי בפרברי אוסלו. אך מחנה זה פונה גם הוא בעקבות חילוקי דעות בין בעלי השטח ובלחץ השלטונות והשכנים. הפינוי לווה בטענות קשות כלפי יושבי המחנה ובדיון ציבורי סוער. שכנים זועמים טענו כי המקום מפר את שגרת חייהם ומהווה מטרד תברואתי ובמספר מקרים הפך העימות עם המתיישבים החדשים לאלים. הפרשה הוסיפה דלק לדיון הטעון ממילא על בני-הרומה בנורווגיה. ביטויים כמו תת-אדם ועכברושים הופיעו בפורומים באינטרנט, קבוצות מקומיות איימו לקחת את החוק לידיים ופוליטיקאים זריזים מיהרו להציע ממרכולתם לפתרון הבעיה.

 ראש עיריית אוסלו, פאבין סטאנג, למשל, קרא לממשלה להחזיר לתוקף חוק ישן האוסר קיבוץ נדבות. חברת הפרלמנט ג'ני קלינגה ממפלגת המרכז, הציעה לסגור את גבולות המדינה ולפרוש מאמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי בין רוב מדינות אירופה. חבר פרלמנט אחר, מזיאר קשוורי ממפלגת הקדמה הימנית פופוליסטית, תקף את סובלנות מפלגות השמאל כלפי המהגרים, "הספיק לנו", הוא אמר בעימות טלוויזיוני על המחנה הסמוך לכנסיית סופיאנברג, "עכשיו צריך להעיף אותם מנורווגיה". בהמשך הוא האשים את המהגרים במעשי שוד של קשישים והזהיר מפני הענקת מקומות לינה למחוסרי הדיור. "זה רק מפתה אותם ומקל עליהם לבוא לנורווגיה", הוא אמר. התבטאויות אלו נועדו לכאורה להילחם בפשע מאורגן, בסחר בבני-אדם ובמפגעים סניטריים אך יש הרואים בהן חלק מגל של פופוליזם וגזענות בשיח הפוליטי הנורווגי.

אך ישנם גם קולות אחרים. ראש הממשלה, יינס סטולטנברג, התייחס לנושא במקביל ליום השנה לפיגוע שבוצע ע"י איש ימין קיצוני בקיץ שעבר וגבה 77 קורבנות. בראיונות לתקשורת הוא הזהיר מפני שיח ציבורי מסית ואלים. "חלק ממה שאנו רואים כעת נוגד ערכים בסיסיים. כל בני- האדם זכאים לכבוד והערכה ללא קשר למוצאם", הוא אמר, "מה שלמדנו מהתקפות ה-22 ביולי הוא שאסור לשפוט בני-אדם לפי שייכותם לקבוצה אתנית".

נכון להיום, לאחר פינוי המחנות הזמניים, חזרו בני-הרומה של אוסלו לרחובות, לגנים הציבוריים ולכיכרות העיר. במקביל זנחה רוב העיתונות הנורווגית את העיסוק בנושא. אבל היחס לבני-הרומה מהווה עדיין בעיית עומק בנורווגיה ובאירופה בכלל. זה מאות שנים שבני-הרומה חושפים את הפנים המכוערות של אירופה. בעבר הם נמכרו כעבדים, הושפלו, עוקרו ומאות אלפים מהם נרצחו ע"י הנאצים במלה"ע השנייה. אך בניגוד לקורבנות אחרים של המאה ה-20, צרותיהם של בני-הרומה נמשכות גם במאה ה-21. הם חיים בעוני מחפיר, הם חשופים להתקפות גזעניות, לאלימות משטרתית ולהתעמרות השלטונות ודומה שלמרות מאמצי האיחוד-האירופי וארגוני זכויות אדם, בעייתם רחוקה עדיין מפתרון.

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.

 

 

 

 

 

בנורווגיה נחשפים ממדי האסון ומתגלים פרטים חדשים אודות הטרוריסט בן ה-32, אנדרס ברינג ברייוויק.

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1311527424638&did=1000667020

ע"פ מסמך שפורסם באמצעי התקשורת ומהווה מעין מניפסט ויומן המיוחס לברייוויק, תוכננו הפיגועים במשך שנים. המסמך, שנשלח כנראה ע"י ברייוויק למספר ממוענים והגיע לידי משטרת נורווגיה, הוא בן 1,500 עמודים והוא חושף את תשע השנים שלפני אירועי יום שישי. הוא מתאר את עמדותיו של ברייוויק – שנאת מוסלמים קיצונית, התנגדות להגירה ולרב-תרבותיות וקריאה למלחמה בממסד השמאלני-מרקסיסטי השולט בנורווגיה ובאירופה.

המסמך שופך אור גם על היערכותו הדקדקנית של ברייוויק לפיגועי הטרור. הוא מפרט כיצד הוא רכש את כלי הנשק והשיג מדים של שוטר, כיצד הוא נמנע מקיום מערכות יחסים עם נשים והתרחק מחבריו כדי להתמקד בהכנות לפיגועים וכיצד הוא מכר את רכושו כדי לממן את פעילותיו, בין השאר את קניית החומרים להרכבת הפצצה ומימון השכירות למגורים מבודדים בחווה חקלאית שאפשרו לו לקנות דשן בכמויות גדולות. ההכנות כללו גם אמונים גופניים, לקיחת סטרואידים, בחירת פרטי לבוש והקפדה על מראה חיצוני מתוך מחשבה על תדמיתו כגיבור גואל של אירופה ושל הנצרות.

המשפט האחרון ביומן הוא: "אני מאמין שזו הפעם האחרונה שאני כותב כאן. היום יום שישי, 22 ביולי, 12:51". ב-15:26 התפוצצה הפצצה ברובע הממשלה בלב אוסלו שגבתה את חייהם של לפחות שבעה בני-אדם. ע"פ משטרת אוסלו מאושפזים עדיין תשעה או עשרה בני-אדם במצב קשה כתוצאה מאירוע זה והמשטרה מחפשת עדיין נעדרים בבניינים ההרוסים.

השלב השני בתוכניתו של ברייוויק החל מעט אחרי השעה 17:00. כאשר הוא מחופש לשוטר וחמוש בשני כלי נשק, החל ברייוויק ברצח המוני של נערים ונערות במחנה-נוער של צעירי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית באי אוטויה מערבית לאוסלו. לפחות 85 נהרגו באירוע זה. עשרות פצועים עדיין מאושפזים וחיפושים נמשכים אחרי מספר נעדרים שככל הנראה טבעו.

ברייוויק נעצר ללא התנגדות באי אוטויה ע"י המשטרה, שהגיע לזירת הפיגוע כשעה לאחר הדיווח הראשוני על המתרחש. בשלב זה נגמרה לו כבר התחמושת. במעצר הודה ברייוויק באחריותו לשני פיגועים. ע"פ עורך דינו הוא ראה אותם כמעשים "מבעיתים אך הכרחיים" והוא מתכוון לפרט את מניעיו בפני בית-הדין בו הוא יישפט. עורך-הדין, גייר ליפסטד, סיפר לעיתונות הנורווגית שמעשיו של ברייוויק היו בעלי רקע פוליטי והם כוונו כנגד מפלגת השלטון. ברייוויק, ע"פ דברים אלו, ניסה להשתמש באלימות כדי לשנות את הפוליטיקה בנורווגיה והפיגועים היו אות אזהרה למפלגה "המרקסיסטית" לפני יום-הדין שיגיע אם לא תשנה את דרכיה. היום בצהריים עצרה המשטרה שישה בני-אדם נוספים בחשד לקשר לאירועי יום שישי אך היא לא הסבירה כיצד הם היו מעורבים.

הערכת מעצרו של ברייוויק תיערך ביום שני והוא משתף פעולה עם חוקריו. העונש המרבי למבצעי פיגוע טרור בנורווגיה הוא 21 שנות מאסר.

בתוך כך נערך לפני הצהריים טקס זיכרון ממלכתי בכנסייה המרכזית באוסלו בהשתתפות כל ראשי המפלגות, ראש-הממשלה, ינס סטולטנברג וחברי ממשלתו, מלך ומלכת נורווגיה ומספר ניצולים מאירועי יום שישי. נורווגיה כולה מלאה היום בסממני אבל, הדגלים בחצי התורן, הכיכרות מלאות פרחים ונרות והעיתונות המקומית עוסקת בהרחבה בסיפורים הקשים של הניצולים ממחנה הנוער באוטויה. 

ההקשר הפוליטי

פיגועי הטרור היו בעלי אופי פוליטי מובהק והם כוונו כנגד מטרה פוליטית ברורה – מפלגת השלטון, מפלגת העבודה הנורווגית. המוסדות שהותקפו היו משרדי הממשלה המונהגת ע"י המפלגה ומחנה הנוער של מנהיגי העתיד שלה. מפלגת-העבודה הנורווגית היא המפלגה הגדולה במדינה והיא נמצאת בשלטון מאז 2005 יחד עם מפלגת השמאל הסוציאליסטית ומפלגת המרכז. מפלגה זו היא האחראית במידה רבה ליצירת מדינת-הרווחה הנורווגית והיא הייתה בשלטון במשך עשרות שנים החל משנות השלושים של המאה הקודמת. כיום היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היחידה בסקנדינביה שנמצאת בשלטון (בדנמרק ובשוודיה שולטות קואליציות מרכז-ימין).

בהקשר הפוליטי הרחב של אירועי יום שישי יש לציין שבשנים האחרונות חלה התחזקות בכוחן של תנועות ימין קיצוני במדינות הנורדיות ובתוכן נורווגיה. זו כוללת התחזקות של מפלגות ימין-לאומני-פופוליסטי לגיטימיות או לגיטימיות למחצה, כמו מפלגת "הפינים האמיתיים" שהפכה לשלישית בגודלה בפינלנד אחרי הבחירות באפריל ומפלגת "הדמוקרטים השוודים" שעברה לראשונה את אחוז החסימה בשוודיה בספטמבר שעבר. בשוליהן של מפלגות אלו ישנם ארגוני שוליים קיצוניים יותר כמו תנועות ניאו-נאציות, התארגנויות אנטי-מוסלמיות וארגונים דתיים פונדמנטליסטיים.

ע"פ הידוע עד כה לא היה מבצע פיגועי הטרור בנורווגיה ביום שישי חבר פעיל בארגונים אלו אך ככל הנראה הוא היה בעבר חבר ב"מפלגת הקידמה" הנורווגית (המפלגה השנייה בגודלה במדינה שהיא באופייה ימנית-שמרנית). מאוחר יותר הוא ביקר את המפלגה על כניעתה לרב-תרבותיות ופנה לכתיבה באתרים גזעניים ואתרי ימין קיצוני. ייתכן גם שהשתתף באירועים בעלי אופי ניאו-נאצי. מעשיו של ברייוויק לא היו אמנם חלק מהדיון הציבורי הלגיטימי בסקנדינביה אך הם תוצר של התפתחויות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות.

בשנים האחרונות השתנו המדינות הנורדיות במספר מובנים. ראשית, הן התקרבו לאירופה – שוודיה, דנמרק ופינלנד הן חברות האיחוד-האירופי, נורווגיה אמנם לא חברה באיחוד אך היא מושפעת ממנו. שנית, הגירה רחבה שינתה את הדמוגרפיה שלהן, השפיעה על שוק-העבודה והפכה אותן לרב-תרבותיות. כתוצאה מאלו נוספו קשיים רבים לקיום המודל הכלכלי הנורדי השם דגש על תעסוקה מלאה ומעורבות גדולה של הממשלה במשק באמצעות סקטור ציבורי רחב, בעלות ממשלתית נרחבת על נכסי ציבור וזכויות סוציאליות רחבות לכל האזרחים (בריאות, חינוך, דיור, פנסיה וכו').

בעקבות שינויים אלו ואחרים קמו מתנגדים רבים למודל מדינת הרווחה המסורתית. האופוזיציה המרכזית מורכבת אמנם מחוגים פוליטיים התומכים בשוק חופשי יותר, בהורדת מיסים ובפתיחת שוק-העבודה לתחרות. אך חלקים אחרים באופוזיציה לממסד הסוציאל-דמוקרטי הם החוגים הלאומניים, מתנגדי ההגירה והרב-תרבותיות.

נכון לעכשיו מתרחק הימין של הזרם המרכזי במדינות הנורדיות מהתנועות הימניות-הפופוליסטיות והוא משתף פעולה עם השמאל במאבק בארגונים הקיצוניים. עם זאת, יש המודאגים מכך שהתחזקות בכוחן של תנועות הימין-הקיצוני בשילוב שינויים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים במדינות הנורדיות הן אתגר שמדינת-הרווחה הקלאסית תתקשה לעמוד בו. אירועי יום שישי בנורווגיה מאחדים לשעה קלה את הנורווגים כולם ואת שכניהם, תושבי המדינות הנורדיות, נגד הגורמים הקיצוניים שבתוכן. עם זאת, זהו עידן חדש בדיון הציבורי בסקנדינביה והשפעות הפיגועים יורגשו ככל הנראה גם בעתיד באופן שקשה עדיין לחזות.

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה. 

החתונה המלכותית באנגליה בסוף-השבוע מספקת הזדמנות להציץ אל ארמונות אירופה הנוצצים. מה סוד כוחה של המונרכיה? כמה מיליונים שווה כתר? ואיך לעזאזל מצליח המוסד האנכרוניסטי הזה להחזיק מעמד במדינות דמוקרטיות במאה ה- 21?

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000567579

 הקרקס התקשורתי המתחולל סביב חתונתם של הנסיך מוויילס וארוסתו באנגליה בסוף-השבוע הקרוב מהווה הזדמנות טובה להתבונן על המונרכיות האירופיות המהוות אולי את אחד האספקטים השערורייתיים והאבסורדים ביותר בזירה הציבורית באירופה. קחו את שוודיה למשל. זוהי אחת המדינות המודרניות, החילוניות והדמוקרטיות ביותר בעולם והיא ידועה כחברת רווחה ששמה דגש על שיווין חברתי ועל סולידאריות מעמדית. ובכל זאת, שוודיה, ארץ ההיי-טק והסוציאל-דמוקרטיה, היא ממלכה ולא רפובליקה ובראשה עומד מלך ולא נשיא נבחר. כהונתו של המלך היא בלתי מוגבלת ולא ניתן להדיחו, הוא נהנה מחסינות בפני החוק ומתקציב ממלכתי נדיב. משפחתו, משפחת ברנדוט המולכת על שוודיה כבר מאתיים שנה, מחזיקה מעמד ממלכתי מיוחד שאיננו תוצר של דין הבוחר אלא  של מסורות עתיקות וחוקי ירושה אנכרוניסטיים.

כיצד זה שדווקא בצפון העשיר של אירופה, במדינות כמו שוודיה, נורווגיה, דנמרק, הולנד ובריטניה הצליחה המונרכיה לשמר את עצמה כנגד רוחות הזמן, כאשר דווקא במזרח ודרום אירופה, היכן שהדת והמסורת חזקות יותר, המונרכיה נעלמה כמעט לחלוטין. "זה פרדוקס", אומרת ססיליה אוסה, חוקרת מדע-המדינה מאונ' סטוקהולם, "ויש לו כמה הסברים". "בשנות השבעים", היא מספרת, "נעשו שינויים חוקתיים ונלקחו מהמלך כל הסמכויות הפורמאליות שממילא הוא חדל להשתמש בהם. הוא נותר דמות סימבולית וייצוגית בלבד ללא כוח פוליטי, כך שלא היה לאף אחד צורך או אינטרס בהדחתו".

המלך איננו מפקד יותר על הצבא, איננו חותם על חוקים ואיננו ממנה ראשי ממשלה. החוקה החדשה הבהירה שהכוח הפוליטי בשוודיה נובע מהעם והסמכויות השלטוניות הועברו לממשלה ולפרלמנט. "מחוץ לפוליטיקה המפלגתית אלו הן הנורמות והערכים השמרניים שמרוויחים מהמשך קיום מוסד המלוכה", מסבירה אוסה, "הוא מחזק את מוסד המשפחה ואת האידיאלים השמרניים כמו חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים".

השמרנים הפוליטיים מרוצים ממצב זה אבל מדוע גם השמאל הסוציאליסטי לא נוקט בצעדים כנגד הכתר? ראשית, המלך עוסק רק בנושאים שאינם במחלוקת. מצב זה בתוספת למכונת יחסי-ציבור מצוינת גורם לבית-המלוכה להיות פופולארי יותר מכל פוליטיקאי. למרות שאחוזי התמיכה ירדו לאחרונה מסביבות ה-80% לאזור ה-60% עדיין יש רוב גורף התומך במלוכה מה שגורם לפוליטיקאים לא להתעסק איתה. מעבר לכך, לממסד הפוליטי יש קשרים אישיים עם בני משפחת המלוכה. "וודאי שאני רפובליקני" אמר פעם טגה ארלנדר, המנהיג הסוציאל-דמוקרטי ששימש כראש-ממשלת שוודיה מעל לעשרים שנה, "אבל זה לא אומר שאני רוצה שתהיה כאן רפובליקה".

מצבה של משפחת המלוכה השוודית, אם כן, הוא טוב. אין לה מתנגדים משמעותיים והמלך יושב יציב על כיסאו. כראש המדינה, הוא עומד בראש חצר-המלוכה המנוהלת כחברה עסקית לכל דבר. ב-2009 היא קיבלה מהמדינה תקציב שנתי של כ-56.4 מיליון קרונות שוודיות (כ-27 מיליון ₪). תקציב זה מימן את הפעילות הפורמאלית, הנסיעות הממלכתיות, אחזקת הצוות ומשק-הבית. סכום דומה מוקצב ע"י המדינה לאחזקת עשרת הארמונות המלכותיים, על אוצרותיהם יקרי הערך, שנמצאים בבעלות המדינה אך בשימוש משפחת המלוכה. חלק מהנכסים והפעילויות של המלוכה מחוללים רווח ואלו בנוסף להקצבות הממשלתיות מממנים בין השאר כוח אדם של מאות עובדים. למלך יש, עם זאת, גם הון פרטי המוערך במיליוני דולרים. כנראה שמעמדו הציבורי ועושרו של המלך, קארל גוסטאב ה-16, מאפשרים לו להתגבר על שערוריות שאף איש ציבור אחר לא היה יוצא מהן בשלום.

בחודשים האחרונים נחשפו פרטים על התנהגותו והתנהלותו של המלך. אלו כללו רומאנים, קשרים עם העולם התחתון ומעללים מיניים שונים. כל אלו פגעו אמנם בפופולאריות שלו אך לא סיכנו את מעמדו. להיפך, השנה שעברה הייתה מוצלחת בעבור בית-המלוכה השוודי. השיא היה, כמו במקרה הבריטי, חתונה מלכותית. וויקטוריה, יורשת-העצר בת ה-33, ובן-זוגה, דניאל ווסטלינג, בעל מכון כושר מסטוקהולם נישאו באירוע ממלכתי ופומפוזי ששווק כסיפור אגדות מרגש ורומנטי המאחד את האומה.

מעמדה היציב ומצבה הטוב של משפחת המלוכה השוודית הפכה אותה למה שרבים מכנים המונרכיה המשעממת ביותר באירופה. היא תורמת את חלקה בפעילות טקסית ובביקורים ממלכתיים והיא משמרת לו"ז קפדני של יצירת קשרים כלכליים ודיפלומטיים. מעבר לאקטים סימבוליים היא לא מתערבת בפוליטיקה, היא משלמת מיסים והיא נזהרת ככל האפשר מפרסום שערוריות בחיים האישיים.

לא כך הם פני הדברים באנגליה. המלכה אומנם לא שולטת בממלכה המאוחדת וגם לא יכולה לבחור ולהיבחר, אך היא משמשת כראש המדינה ועומדת בראש גופים מרכזיים כמו הצבא, הכנסייה האנגליקנית והמועצה המלכותית. זו האחרונה עוסקת במינויים ממלכתיים, בהענקת מעמד למוסדות שונים ויש לה גם סמכויות רגולאטוריות ושיפוטיות שונות. המלכה חשופה לחומר מודיעיני מסווג, היא מעניקה את כל תארי האצולה בבריטניה ולא ניתן להעמידה לדין. היא נפגשת תדיר עם ראש-הממשלה, היא מאשרת חוקים, מכנסת ומפזרת את הפרלמנט, מאשרת קיום בחירות וממנה את רה"מ אחרי קיומן.

"מלכת אנגליה היא זו המחליטה פורמאלית מי מיועד להיות ראש-ממשלה", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "אבל באופן מעשי היא נשארת מחוץ להחלטה. אחרי שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות המלכה ויועציה היו זהירים מאוד ונמנעו ממראית עין של התערבות בתהליך הדמוקרטי. דיויד קמרון הוזמן לארמון רק כשהיה כבר ברור שהוא יהיה ראש-הממשלה הבא".

ואכן אף מלך לא בריטי לא סירב לחוק שהפרלמנט חוקק כבר 300 שנה ואף ר"מ לא פוטר ע"י שליט מלכותי מאז 1834. ובכל זאת, הכתר הבריטי הוא עדיין מוסד רב עוצמה. באופן רשמי רשויות השלטון פועלות בשם המלכה – ממשלת הוד-מלכותה, שופטי הוד-מלכותה, צבא הכתר וכו'. מעבר ליומיום המפלגתי ולפוליטיקה הצרה, דמותה של המלכה מייצגת את הלאום ואת רציפות השלטון, היא מופיעה בכל שבועת אמונים, בכל דרכון שמונפק ובכל פעם ששטר מוצא מהארנק. היא אפילו נושא ההמנון הלאומי, "האל ינצור את המלכה". במדיניות החוץ יכולה המלכה תיאורטית להכריז מלחמה, לעשות שלום ולכרות בריתות אסטרטגיות. מה שמונע בעדה מלעשות כן הן המסורות והנורמות הבלתי כתובות, לא החוק.

המלכה עצמה נזהרת אומנם מהתבטאויות פוליטיות אך בני משפחתה לא בהכרח נוהגים כך. הנסיך צ'ארלס, בנה הבכור של המלכה והאיש שייתכן ויהיה מלך בעתיד הקרוב, היה מעורב במספר דיונים ציבוריים בבריטניה דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת ציבורית מכיוון שהוא הרשה לעצמו לגעת בנושאים אקטואליים שהיו במחלוקת. הוא התערב מאחורי הקלעים של סוגיות אדריכלות ותכנון עירוני בלונדון והתבטא לא פעם בענייני פנים כמו בריאות, חינוך, חקלאות ואיכות הסביבה.

מעבר להתבטאויות ולהשפעה על דעת הקהל יש לכתר גם מעורבות ממשית במהלכים מדיניים. החלטות דרמטיות בהיסטוריה המודרנית של בריטניה כמו ההצטרפות ל-EEC (הקהילה הכלכלית האירופית) ב-1972 והיציאה למלחמת פוקלנד ב-1982 התקבלו ע"י ראשי ממשלה בשיתוף המלכה ב "פרוגטיבה מלכותית" ללא התייעצות עם הפרלמנט.

אך כוחה של המלוכה נובע גם ממעמדה הכלכלי. המלוכה זוכה להקצבות ומענקים ממלכתיים המיועדים לאפשר את קיומה ואת פעילויותיה הרשמיות. הממשלה מקציבה 7.9 מיליון ליש"ט (כ-12.5 מיליון דולר) מדי שנה לפעילות ראש המדינה ולתחזוק משק הבית והמנגנון. מיליונים רבים נוספים מוקצבים כתקציבי נסיעות ואחזקת ארמונות.

למלכה יש גם הון פרטי – המגזין פורבס העריך את עושרה של אליזבת' השנייה ב-2009 ב כ-450 מיליון דולר (לאחר הפסדים של כ-200 מיליון דולר כתוצאה מהמשבר הכלכלי). סכום זה בנוי מנדל"ן, יצירות אומנות והשקעות שונות. הוא איננו כולל את ארמונות המלוכה, אוצרות האומנות, הפריטים ההיסטוריים ותכשיטי-הכתר השייכים למדינה. שווים של אלו מוערך במעל לעשרה מיליארד דולר. הגבול בין עושרה הפרטי של המלכה ומשפחתה לבין נכסי המדינה איננו תמיד חד וברור ולעיתים קשה לקבוע מה שייך למי בתוך מבוך הפורמציות המשפטיות וההגדרות הפוליטיות. אין ספק, עם זאת, שלמלכה ולמשפחתה לא חסר כלום ויש לה לא מעט אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

למרות זאת מקובל לחשוב על המלוכה במונרכיה חוקתית כניטראלית מבחינה פוליטית. המלכה הרי לא מחוקקת חוקים ולא קובעת מדיניות. אך יש כאלו המתנגדים בכל זאת להמשך כהונתה. אחד מהם הוא כריס, סטודנט להוראת משפטים בן 25 מלונדון. "זה ביזיון שמשפחת המלוכה מקבלת כסף ממשלם המיסים", הוא אומר, "הגיע הזמן למנות כבר נשיא נבחר". עם זאת, הוא חושב, יהיה קשה מאוד להפיל את המלוכה מכיוון שפוליטיקאים המזהים את עצמם כרפובליקאים הם מיעוט קטנטן. "המלוכה פופולארית", הוא אומר, "בגלל שמרנותם הבסיסית של האנגלים והעובדה שכל הזמן מזכירים להם כמה זה תורם לדימוי ולתיירות".

נאדין, מורה לאומנות בת 32 מלונדון, חושבת שיש כאן שיטה של אוטוריטה המבוססת כבר שנים רבות אשר שואבת את כוחה מכך שאנשים חוששים משינוי. "בשביל הדורות המבוגרים יותר המלוכה היא סמל לסדר הישן", היא אומרת. נאדין לא תומכת במלוכה אבל גם לא מתנגדת נחרצות, "יש כאן אמנם עניין סנטימנטאלי אבל בכל זאת עדיף שראש המדינה יהיה נבחר ציבור".
לשרידותן של משפחות המלוכה האירופיות ניתן להוסיף גורמים נוספים. בעידן של אירופה מאוחדת, משפחות המלוכה מייצגות בעיני רבים את מדינת הלאום המסורתית והן מעוררות גאווה לאומית מהסוג הישן. ככל שמתחזקים באירופה המטבע המשותף, הפרלמנט המשותף והמוסדות המשפטיים והשלטוניים המשותפים, יוצרות משפחות המלוכה אשליה של מרכז כובד לאומי בעידן של הגירה ורב-תרבותיות ותחושה של יציבות בעידן של שינויים. זוהי אשליה מכיוון שמשפחות המלוכה האירופיות הן אולי הגורם הא-לאומי ביותר ביבשת, כאשר הן קשורות אחת לרעותה בסבך של קשרי משפחה חוצי גבולות ולאומים.

כאן אולי מצוי סוד שרידותן. שהרי אחרי הכל מדובר בסה"כ במשפחות. למרות ההילה והקסם, אין סיבה לחשוב שאין להן אינטרסים ונכסים, בעלי ברית ואויבים, שיתופי פעולה וסכסוכים. אלו הן אותן המשפחות שבעבר קיימו את עצמן דרך יציאה למלחמות, שליטה על נתינים וחקיקת חוקים והיום, בעולם החדש, הן משתמשות בכוחות השוק, ביועצי תדמית, בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטאים.

"כדי להתאים את עצמן למאה ה-20", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "רוב המונארכיות הגבילו את כוחן והכפיפו את עצמן לחוקה. כך הן מרחיקות את עצמן מסוגיות פוליטיות שעלולות לפגוע בתדמיתן. המונרכיות היותר אקטיביות מבחינה פוליטית כמו אלו של בולגריה, יוגוסלביה ורומניה נעלמו אחרי מלה"ע השנייה. ביוון המלך הודח בשנות השישים לאחר שניסה להפיל חונטה צבאית שתפסה את השלטון". "מלכים, מלכות וארמונותיהם", הוא מסכם, "מטילים כישוף על הדמיון הפופולארי וחביבים על אמצעי התקשורת". ככל שמדובר בבתי המלוכה האירופיים, כך נראה, כאשר הכוח הפוליטי קטן, הפופולאריות וכוח ההישרדות גדלים.

ואולי זה לא כל כך מוזר אחרי הכל. בחברה המודרנית רק מעטים מבסיסי הכוח נובעים באמת מדין הבוחר ורק מעט מהפעילות הפוליטית נעשית לאור היום ובאופן גלוי לעין. אפילו הטרמינולוגיה המלכותית לא נעלמה לגמרי. עשירים המשפיעים על מדיניות נקראים "אצולת הממון" ופוליטיקאים צעירים וכריזמטיים נקראים "נסיכים". המלוכה היא בסה"כ שריד מהעולם הישן שהצליחה לשמר חלק מכוחה בחלק מארצות אירופה. אליה נוספו גורמים רבים שלא שואבים את כוחם מההמונים. ייתכן שבעלי קרקעות, כרישי נדל"ן, עורכי עיתונים, מיליונרים מזדמנים ואפילו עבריינים הם האריסטוקרטיה החדשה המשפיעה על ענייני היום לא פחות מחברי פרלמנט ושרים. ממש כמו דוכסים, רוזנים ונסיכים.

עשרה דברים שלא ידעתם על בתי-המלוכה של אירופה:

1. ישנן עשר מדינות אירופאיות בהן ראשות המדינה עוברת בירושה ונתונה בידי מלך או מלכה: שוודיה, דנמרק, נורווגיה, הממלכה המאוחדת (בריטניה), בלגיה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, מונקו, הולנד וספרד (בנוסף אליהן מדינת הוותיקן מונהגת בידי האפיפיור אשר נבחר ע"י מועצת קרדינאלים ואנדורה מונהגת במשותף ע"י נשיא צרפת הנבחר ובישוף אורז'יי).
2. המלך האירופי העשיר ביותר הוא הנסיך אדם השני, שליט ליכטנשטיין. עושרו הפרטי מוערך ב-3.5 מיליארד דולר (משפחתו היא הבעלים של הבנק LGT בנוסף לקרקעות, ארמונות ואוסף אומנות בן 400 שנה). אחריו נמצא הנסיך אלברט השני, שליט מונקו, שעושרו מוערך בכמיליארד דולר. המלכה אליזבת' השנייה היא הבאה בתור בטבלת העושר האירופית המלכותית עם 450 מיליון הדולר שלה, אחריה מוצבת המלכה ההולנדית, ביאטריס, שע"פ שמועות עקשניות הפסידה כ-100 מיליון דולר לתרמית של ברנארד מיידוף (נאיבית, מלכת הולנד)… נותרו לה ע"פ הערכות כ-200 מיליון דולר (נתונים מפורבס 2009).
3. סימיון השני שהיה לקיסר בולגריה כילד בן שש והודח והוגלה אחרי מלה"ע השנייה, חזר לשמש בה כראש ממשלה 55 שנה מאוחר יותר לאחר ששב מגלותו, הקים מפלגה וזכה בבחירות ב-2001.
4. סמכויותיו של שליט ליכטנשטיין, הנסיך אדם השני, כוללות הטלת ווטו על חוקים, זכות לפטר ממשלה ולפזר את הפרלמנט, לקיים משאלי-עם ולאמץ חוקי חירום. סמכויותיה של מלכת הולנד כוללים את מינוי רה"מ וחתימה על חוקים. בבלגיה תפקידו המרכזי של המלך הוא להוות דמות מאחדת בין הלאומים המרכיבים את המדינה – הפלמים והוולונים. תוארו הרשמי הוא לא מלך בלגיה, אלא "מלך הבלגים", תואר הקושר אותו לעם יותר מאשר למדינה ולטריטוריה.
5. המלכה אליזבת' השנייה עומדת בראש הממלכה המאוחדת כבר 59 שנים. רק שני אנשים כיהנו יותר זמן. ג'ורג' השלישי שמלך 60 שנים והמלכה ויקטוריה המיתולוגית, שכיהנה 63 שנים. ויקטוריה היא אם הסבא-רבא של המלכה הנוכחית וגם של בעלה, הדוכס מיורק. אליזבת' היא המלכה המבוגרת ביותר באירופה (בת 85). המלך הצעיר ביותר הוא אלברט השני ממונקו (בן 52).
6. מלך ספרד, חואן קרלוס הראשון, מונה לתפקידו ע"י הרודן פרנצ'יסקו פראנקו והחל את כהונתו מיד עם מותו של פראנקו לאחר עשרות שנים ללא מלך בספרד. חואן קרלוס הוא צאצא ישיר של לואי ה-14 לבית בורבון, מלך צרפת שמלך יותר שנים מכל מלך אירופי אחר בהיסטוריה (72 שנה). הוא גם נצר למשפחותיהם של המלכה ויקטוריה מאנגליה ושל קארל החמישי לבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
7. אשתו של מלך ספרד, המלכה סופיה, היא אחותו של מלך יוון האחרון, קונסטנטין השני, שהוגלה ע"י כת צבאית שתפסה את השלטון ב-1967. קונסטנטין ואחותו שייכים לבית גלוקסבורג, דבר שהופך אותם גם לנסיכי דנמרק. גם מלך נורווגיה, האראלד החמישי, שייך לבית גלוקסבורג והוא בן-דוד שני של המלכה אליזבת' מאנגליה ושל אלברט השני מבלגיה שכמו מלכת דנמרק, מרגרטה השנייה, הוא צאצא של מלך שוודיה, אוסקר השני.
8. מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16, פגש את רעייתו באולימפיאדת מינכן ב 1972, שם היא שימשה כמארחת ומתורגמנית. יורש העצר הדני, פרדריק, פגש את רעייתו באולימפיאדת סידני. יורש העצר הנורווגי, לעומת זאת, פגש את רעייתו, אם חד-הורית בעלת עבר מרדני במיוחד, בפסטיבל רוק. שליט מונקו הקודם, רנייאר השלישי, פגש את אשתו, השחקנית האמריקאית גרייס קלי, בפסטיבאל קאן.
9. מלך שוודיה הוא חובב מכוניות ידוע והוא מחזיק בבעלותו אוסף מכוניות יקרות ונדירות. הוא גם דיסלקט. מלכת דנמרק, לעומת זאת, היא ציירת, מתורגמנית ומעצבת. היא גם מעשנת כבדה. מלכת אנגליה חובבת בעיקר סוסים וכלבים ומלך נורווגיה הוא שייט שייצג את נורווגיה בשתי אולימפיאדות. אלברט השני, נסיך מונקו, הוא ראש המדינה היחידי שביקר בקוטב הצפוני בימי כהונתו. הוא גם סייר באנטרקטיקה. אחותו, הנסיכה סטפאני, היא דוגמנית, זמרת ומעצת אופנה.
10. מלכת הולנד כמעט ונהרגה בשנה שעברה כאשר אדם ניסה להתנגש באוטובוס פתוח בו היא נסעה עם כמה מבני משפחתה במהלך ביקור רשמי בעיר אפלדורן. המלכה ומשפחתה לא נפגעו אך שמונה אנשים, כולל הנהג התוקף, נהרגו. אביו של מלך שוודיה הנוכחי, הנסיך גוסטאב אדולף, נהרג בתאונת מטוס בקופנהגן ב-1947. אשתו של שליט מונקו הקודם, השחקנית גרייס קלי, נהרגה בתאונת דרכים ב 1982. בעלה השני של הנסיכה קרוליין ממונקו נהרג בתאונת סירת מרוץ ב-1990. עם זאת, התאונה המלכותית המפורסמת ביותר של המאה העשרים היא ללא ספק תאונת הדרכים בפאריז ב-1997 בה נהרגה הנסיכה דיאנה, גרושתו של יורש-העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס. הלווייתה הייתה אחד האירועים הנצפים ביותר בהיסטוריה.

* פורסם ביוני 2010

הכל התחיל ב-1971 כאשר כמה תושבים בשכונת כריסטיאנסהאוון (Christianshavn) שבקופנהגן, הפילו גדר של בסיס צבאי נטוש כדי להשתמש בשטחו על מנת ליצור שטח ירוק וגן משחקים לילדי השכונה. עם פריצת הגדר, ובהשראת כתבה בעיתון חתרני מקומי, החלה פלישה של מאות מחוסרי-בית לבסיס. היה זה ערב רב של היפים, סקווטרים, אנרכיסטים, אומנים ופעילים חברתיים מהקצוות היותר רדיקליים של הסבנטיז. התושבים החדשים התמקמו בבנייני הצבא הישנים והכריזו על עצמם כאוטונומיה. הרעיון הבסיסי היה, כפי שהציג אותו אחד המייסדים: "הקמת חברה אוטונומית שבה כל אדם יהיה אחראי לרווחת כלל הקהילה". זו אמורה הייתה להיות חברה מהפכנית וחופשית עם חוקים משלה שאיננה כפופה לשלטונות שסביב. במקומות ובזמנים אחרים סביר להניח שזה היה מסתיים בפיצוץ עם הרשויות אבל בדנמרק של ראשית שנות השבעים, כשברקע שלטון סוציאל-דמוקרטי ומחסור חמור בדיור, הרשות הייתה נתונה.

לאחר כמה ניסיונות לחסל את העסק, החליטה הממשלה הדנית למצוא חלופה להשקעת מאמצים בפינוי התושבים החדשים. למרות שהיא המשיכה בדרכים שונות לנסות ולהשליט חוק וסדר על כריסטיאניה, היא הכירה בה לבסוף כב"ניסוי חברתי". כך קיבלו תושביה הבלתי-חוקיים של המושבה החדשה אוטונומיה ורשות להשתמש בקרקע ובמבנים שהוקמו עליה. למעשה היה כאן ניסוי חסר תקדים. בלב הבירה הדנית הוקמה, בברכת השלטונות, מעין מדינה בתוך מדינה. תושבי כריסטיאניה הקימו תשתית ארגונית של ממשל עצמי, יצרו דגל, המנון, תחנות טלוויזיה ורדיו ואפילו הנפיקו מטבע משלהם. בתחילת הדרך נדמה היה כי הניסוי היה משתלם לכל הצדדים – התושבים קיבלו שטח ומבני מגורים כמעט בחינם ובתמורה הם פיתחו את המקום, שיפצו אותו, הקימו תשתיות ומתקני מחזור וגם קיימו מפעלים חברתיים תרבותיים, אומנותיים ופוליטיים. הם הוסיפו צבע ועניין לבירה הסקנדינבית שהייתה בתקופת מיתון ואפילו התחילו למשוך אליה תיירים.

"הגעתי לכריסטיאניה לראשונה כדי לבלות וללכת להופעות, לא כדי לחיות בה", מספרת גיטה כריסטנסן, תושבת כריסטיאניה מאז 1976, "לאחר שכבר הכרתי את המקום, כאשר לא היה לי היכן לגור, באתי לכאן, מצאתי מבנה ריק ושאלתי את השכנים אם אפשר להתנחל בו. מאז אני כאן. כבר 35 שנה". גיטה מתארת את הימים ההם כשיא תקופת ילדי הפרחים: "היו כאן פסטיבלים וקרקסים, אנשים רקדו, עישנו חשיש והייתה תחושה של בניית קהילה חדשה בחברותא". כיום גיטה היא חלק מקולקטיב של נשים שעוסקות בעבודות ברזל בסדנא מקומית. "חלק מהאווירה שהייתה כאן אז קיימת עד היום", היא אומרת.

תושבת נוספת של כריסטיאניה היא קירסטין לארסן שהגיעה לכאן ב-1979. היא אנתרופולוגית בהכשרתה, נשואה פעם שנייה והיא גידלה בכריסטיאניה שני ילדים. "התקופה הראשונה הייתה מרגשת", היא מספרת, "הרגשנו כאילו אנחנו לא חלק מהעולם המערבי, חיינו במעין מערב פרוע, ללא חשמל ומים, חווינו חיים חברתיים ייחודיים והרגשנו כמו חלוצים". לארסן מספרת על מעין כפר משפחתי הבנוי מקהילות שונות. "היו אצלנו כל מיני קבוצות, כאלו שלא קיבלו לתוכן זוגות למשל, או קהילה של הומוסקסואלים, כולם עם שירותים ומטבחים משותפים וכולם יחד מנסים לבנות חברה ללא מנהיגים והיררכיה". לארסן מספרת על גורמים חתרניים שונים, פליטי המהפכה המינית והפוליטית של שנות השישים שחברו יחד. זאת לא הייתה התארגנות פוליטית או מפלגתית, לא היו כאן תאים קומוניסטיים או אידיאולוגיות דוגמאטיות. "הרעיון היה רוחני יותר", היא אומרת, "ניסיון ליצור אלטרנטיבה לממסד השמה דגש על חופש אישי, ביטוי חופשי, אחריות חברתית ואינדיבידואליזם".

אבל רוב תשומת הלב שהופנתה לכריסטיאניה לא הייתה מכוונת למפעלים חברתיים כמו ארוחות שאורגנו לעניי קופנהגן או לפעילות תרבותית כמו ערבי המוסיקה האלטרנטיבית באולם המופעים המקומי. בעבור ההמונים שפקדו את רחובות המושבה המתחדשת העניין המרכזי היה אחר. היו אלה הסמים שנמכרו ונצרכו בה לאור היום, כאשר השלטונות הדניים מעלימים עיין. כך נקשר גורלה של כריסטיאניה כבר בתחילת דרכה בגראס ובחשיש שנמכרו ללא מפריע בדוכנים שהוצבו במה שהפך לימים לרח' הראשי של המושבה – פושר סטריט. למרות ששימוש חופשי בסמים קלים היה רק חלק אחד ממה שהמייסדים כיוונו אליו ולמרות שסמים קשים היו מאז ומתמיד אסורים בכריסטיאניה, הסמים היו אלה שהביאו אליה את התיירים, שנתנו לה שם בינ"ל, והעלו אותה לכותרות. ואולי היו אלו הסמים שגם הביאו לנפילתה.

בשם הג'וינט

פושר סטריט הוא מקום מרתיע למדי למבקרים המזדמנים למקום אשר אינם צרכני סמים. בימי החורף הקרים פזורות על הדרך השחוקה חבורות של אנשים המקובצות מסביב לחביות בוערות. חבריהן, בעיקר גברים צעירים, מחממים את ידיהם, חלקם מחזיקים ג'וינטים עבים, אחרים בקבוקי בירה. ריח הגראס נישא באוויר. דוכנים לממכר סמים פזורים לאורך הרחוב כשלידם כמה קיוסקים לממכר מזכרות, משקאות ומזון. לפאב במרכז הרחוב קוראים וודסטוק. חוקי איסור העישון במקומות ציבוריים לא תקפים כמובן בכריסטיאניה והמקום אפוף עשן. שלא כמו בעבר, המשטרה הדנית כבר לא מעלימה לגמרי עין מהסוחרים והלקוחות של פושר סטריט ומדי פעם יש פשיטות ומאסרים אבל אלו לא מרתיעים את באי המקום. הם ממשיכים בשלהם, מוכנים לפשיטה הבאה.

כחלק מהכוננות, מקדמים את הבאים למקום שלטי ענק האוסרים על הצילום. כמעט אף אחד לא מוכן להתראיין וכל נוכחות זרה גוררת עיניים חשדניות. יטה (17) מוכנה בכל זאת לומר כמה משפטים. היא מלצרית באחד מבתי הקפה הסמוכים לפושר סטריט. היא יושבת מאחורי הדלפק עם שתי חברות שמעבירות ג'וינט מיד ליד. "רוב האנשים שמגיעים לכאן הם בני 20 עד 30, הם באים לכאן כדי לעשן ולהתמסטל", היא אומרת, "יש כאן ווייב חיובי וקרמה טובה". היא לא מוטרדת מכך שממכר ועישון סמים אינם חוקיים בדנמרק. "עדיף שכולם יעשו את זה כאן תחת פיקוח הקהילה ולא במחתרת ברחובות קופנהגן".

ייתכן שבמקור הסמים הגיעו לכריסטיאניה כחלק מתרבות המחאה, הפעילות החברתית והיצירה האומנותית, אך במהלך השנים חדרו לכריסטיאניה גורמי פשע מאורגן וכנופיות אלימות ואלו השתלטו על שוק הסמים במקום. הם גרמו למספר תקריות אלימות ומקרי רצח והפכו את הקהילה ההיפית השלווה לשדה קרב בין קבוצות שונות של עבריינים מקצוענים וכנופיות אופנוענים חמושות כמו "מלאכי הגהנום" (Hells Angels). פעם מצאה המשטרה חלקי גופה מתחת לרצפת אחד המבנים, במקרה אחר ב-2005 כנופיית רעולי-פנים הגיעה לפושר סטריט וחבריה החלו לירות לכל עבר. אדם אחד נהרג ושלושה אחרים נפצעו. בתקרית נוספת ב-2009 מספר אנשים נפצעו כאשר רימון-יד נזרק אל עבר בית-הקפה נמולנד, מהמוסדות המוכרים יותר בכריסטיאניה.

"הסמים הם חלק אינטגראלי מכריסטיאניה", אומרת קירסטין לארסן, "עם זאת, בניגוד למה שרבים חושבים, הם לא ממנים אותנו. אנחנו מתנגדים לסמים קשים ולמכירת סמים לקטינים". לארסן טוענת שהקהילה המקומית לוקחת אחריות על שוק הסמים וחוסכת מתושבי קופנהגן הרבה מהגניבות, האלימות והזנות שמתלווה לעסקי הסמים במקומות אחרים.

אבל נושא הסמים איננו קונסנזוס בכריסטיאניה. כבר במבט ראשון ברור שלא כל הלקוחות בפושר סטריט הם מעל גיל 18 ולא כל הסוחרים הם מקומיים. גיטה קריסטנסן טוענת שלסוחרי הסמים יש אג'נדה משלהם ושקשריהם עם הפשע המאורגן מזיק לכריסטיאניה. "לא אכפת להם מכריסטיאניה", היא אומרת, "אכפת להם רק מהכסף שנכנס אליהם לכיס". לדבריה, היא לא התושבת היחידה שחושבת כך.

ואכן, ככל שמתרחקים מפושר סטריט, מתגלה מציאות קצת אחרת. תיירי הסמים והסוחרים המקומיים מפנים את מקומם לגלריה אנושית מגוונת יותר. אמהות עם עגלות תינוקות, אומנים מקומיים, בעלי מלאכה ותושבים בכל הגילאים המקיימים את שגרת חייהם. כ-900 אנשים חיים כאן היום, מתוכם 250 ילדים. מעבר לתת-תרבות הסמים יש כאן גם בריכה, מכולת, בית-קולנוע, מרפאה, בית-דואר, גן ילדים ומרכז לפעילות נוער. במקום מתקיימים גם סיורים מאורגנים מכיוון שכריסטיאניה הפכה לאחד מחמשת יעדי התיירות הפופולאריים בקופנהגן.

נוף אורבאני וטבע בלתי מבוית

לכריסטיאניה חזות מוזרה. היא מעין שילוב של בסיס צבאי, חצר קיבוץ ואתר פסטיבלים. מצד אחד המקום נראה קצת מוזנח, חלק מהרחובות אינם סלולים וניתן למצוא בשוליהם ערימות זבל, בקבוקים ריקים, שקי מלט, חומרי בניה שונים ואפילו כמה סירות עזובות (כריסטיאניה נמצאת על שפת תעלה). כלבים משוטטים ללא בעליהם, צמחייה צומחת פרא. חלק מהבתים מוזנחים ומטים לנפול, אחרים משופצים להפליא ונראים כמו יצירת אומנות. הכל ספוראדי למדי, אינדיבידואלי ולא מאורגן. יש במקום שרידי ביצורים מהמאה ה-17 ובניינים שנבנו במאה ה-19 ושימשו את הבסיס הצבאי ששכן במקום בעבר. מבנים אחרים הם חדשים יותר, חלקם צריפים רעועים או מעין חושות.

ולמרות זאת המקום איננו מכוער. יש בו שילוב די נדיר של נוף אורבאני וטבע בלתי מבוית. אין הפרדה בין שטחי מגורים, בתי-עסק ושטחים ירוקים. הכל מעורבב. שפת התעלה מספקת מעין חוף שממנו נשלחות שלוחות צמחיה אל תוך אזור המגורים, חלק מהן צומחות פרא, אחרות מעובדות ע"י התושבים. זהו יופי אקסצנטרי וצבעוני, מקושט באינסוף ציורי קיר פסיכדליים וכתובות גרפיטי, סיסמאות פוליטיות ודגלים. יש גם דברים הבולטים בחסרונם. אין מכוניות, אין מק'דונלדס, אין שלטי פרסומת ואין אף סניף של המותגים המעטרים כל בירה אירופית מרכזית. במקומם יש בתי-קפה עצמאיים, פאבים ומסעדות, חלקם הגדול בעלי אופי מיוחד, כמו אלו המספקים מזון אורגאני או צמחוני בלבד. מאפיין נוסף הוא הפעילות האומנותית הרבה. כמעט בכל בניין במרכז כריסטיאניה ניתן למצוא גלריה, מוזיאון או בית-מלאכה מקורי. במות מוסיקליות רבות המארחות מוסיקאים מכל הסוגים ומכל הרמות פועלות בכריסטיאניה מדי ערב ומושכות מבקרים רבים מהסביבה. הדגש הוא, כמובן, על תרבות אלטרנטיבית. המוסיקה, המזון, הרפואה, הכל אלטרנטיבי.

מבחינות מסוימות, חזותה של כריסטיאניה משקפת היטב את האופן שבו היא מתנהלת. אין כאן מבנה היררכי רגיל של שלטון מקומי. אין ראש עיר, אין שירותי אכיפה, אין ארנונה. במקום כל אלו יש מבנה מורכב למדי של ועדי-בתים (בבתים שחיים בהם מספר גדול של אנשים), ועדות אזוריות (כריסטיאניה מחולקת ל-14 תתי-אזורים) וועדות לנושאים שונים (וועדת קשר עם גורמי חוץ, פורום גזברים, וועדת בנייה, וועדת עסקים המתנהלים במקום וכו'). המבנה מבוסס על לקיחת אחריות אישית על שימור האתר ועל שילוב כל התושבים בקבלת ההחלטות, עם דגש על אלו שבעולם החיצון בד"כ לא זוכים להיות חלק – אנשים עם מוגבלויות שונות, חסרי-בית, מהגרים, אלכוהוליסטים וכו'. למרות התדמית הביטניקית, יש לכריסטיאניה גם צד עסקי. אין כאן בעלות פרטית על בתים ואין שכירות במובן המקובל, אך התושבים משלמים לעיריית קופנהגן במשותף על המים והחשמל שהם צורכים והמנהל העצמי האוטונומי אחראי בפני השלטונות להחזיק את הנכס ברמה סבירה. כל זה עולה כסף לקופה המשותפת.

קירסטין לארסן מסבירה: "חלק מתושבי כריסטיאניה עובדים מחוץ למקום, אחרים מפעילים כאן בתי-עסק, כמו בתי-הקפה והגלריות, או משמשים בתפקידים שונים החיוניים למקום, כמו עובדי גן-הילדים או עובדי מנהלה שונים. כל אלו מעבירים כסף לקופה המשותפת המממנת את הקיום המשותף". ע"פ לארסן מדובר בסכום הנמוך משמעותית משכ"ד שמשלמים במקומות אחרים בקופנהגן, כ-1900 קרונות דניות (כ-1300 ₪) לאדם בוגר לחודש. את הקופה משלימות הכנסות מהעסקים הפעילים במקום. בסה"כ מדובר על תקציב של כעשרים מיליון קרונות דניות (כ-13.5 מיליון ₪). חצי ממנו עובר ישירות לעיריית קופנהגן בעבור תשלומי מים וחשמל. החצי השני משמש לשיפוצים, אחזקה, סובסידיות ומימון מוסדות חינוך. קבלת ההחלטות לגבי השימוש בכסף היא בשיטת הדמוקרטיה הישירה, מתקיימים דיונים ארוכים בפורומים שונים עד שמתקבלת הסכמה. למרות שהצד הזה של החיים בכריסטיאניה לא זוכה לרייטינג גבוה כמו נושא הסמים, זהו הניסוי החברתי האמיתי של כריסטיאניה ועליו מבקשים התושבים הוותיקים להגן. "אנחנו מקיימים פעילות משימתית, קהילתית ותרבותית ואנחנו לא עולים לקופת המדינה כלום", אומרת לארסן, "תמורת השימוש בקרקע והמבנים אנחנו משמרים את המקום ויוצרים חברה אלטרנטיבית בלב קופנהגן". אבל לא את כולם זה כל כך מרשים.

המאבק

מותה של כריסטיאניה הוכרז כבר פעמים רבות בעבר. למרות ההכרה בה כניסוי חברתי בראשית שנות השבעים, ניסו פוליטיקאים רבים לחסל אותה לאורך הדרך. אחרי עימותים שונים חוקק הפרלמנט הדני ב-1989 חוק שהיווה ניסיון לעשות פשרה בין השלטונות לתושבי המקום. החוק חילק את כריסטיאניה לשני חלקים, חלק אחד שחייב להיות פנוי ממגורים וחלק אחר שבו יכול הניסוי החברתי להימשך. באותה הזדמנות הוקמו אזורים ירוקים וגני-משחקים ומכירת הסמים צומצמה לאזור מוגבל. למרות החוק, נמשכו חילוקי דעות בין התושבים למדינה בעיקר סביב סוגיות של הריסת בתים, שימור מבנים והמלחמה בסמים.

 ב-2001 עלתה ממשלת מרכז-ימין לשלטון בדנמרק וראש-הממשלה, אנדרס פוג רסמוסן (כיום מזכ"ל נאט"ו), התחייב לשים קץ לפעילות הבלתי חוקית בכריסטיאניה. ב 2004 העביר הפרלמנט הדני חוק שלמעשה סיים את תוקף החוק מ-1989 והעביר את הסמכויות על כריסטיאניה מידי משרד הביטחון לידי ראשות הארמונות והקרקעות שבמשרד האוצר לטובת יצירת תכנית "פיתוח ונורמליזציה". במקביל נכנסה המשטרה לפעילות מואצת לחיסול שוק הסמים. הדוכנים של רחוב פושר סטריט נהרסו ע"י הסוחרים עצמם יום לפני מבצע משטרתי גדול וסדרה ארוכה של מעצרים ונוכחות משטרתית מוגברת העתיקו את מיקום הסחר מכריסטיאניה לחלקים אחרים של קופנהגן באופן זמני.

בשלב זה החל משא-ומתן ארוך בין תושבי כריסטיאניה לנציגי משרד האוצר במטרה ליצור תכנית חדשה לשכונה שתיישם את החלטת הפרלמנט. הממשלה רצתה להחזיר לעצמה את כל הזכויות על הקרקע, המבנים, והשטחים הפתוחים ולהכניס, גם אם באופן חלקי, את כוחות השוק לתמונה בדמות מכירת קרקעות וזכויות בניה, הריסת מבנים שנבנו ע"י התושבים ושיפוץ מבנים אחרים כך שתושביהם יאלצו להתפנות לפחות באופן זמני. היא גם התכוונה להקים שטחי פארק ציבוריים, לשמר מבני ציבור ולחסל את כל הפעילות הלא חוקית שהתקיימה בכריסטיאניה. למרות שהממשלה טוענת שהיא ממשיכה לראות את האזור כריאה ירוקה ושהיא מתכוונת לאפשר לתושבי כריסטיאניה לשמר את אורח חייהם באמצעות שימור רמת שכירות נמוכה והקמת אגודת דיירים שלא למטרת רווח, התושבים נותרו סקפטיים. בניסיון לבטל את החוק שלקח מהם את האוטונומיה, הם פנו לבית-המשפט העליון וקיוו כי זה יראה בו הפרת הסכם. בית-המשפט לא נענה לפנייתם ולפני שלושה שבועות (18.2) הם הפסידו גם בערעור.

אז מה עכשיו? "כרגע הממשלה גרמה לנו לעצור את הבנייה בכריסטיאניה והיא לא מאפשרת לאנשים חדשים להעתיק לכאן את מגוריהם", אומרת קירסטין לארסן. "הממשלה מתנגדת אלינו אידיאולוגית והיא הייתה שמחה להיפטר מאיתנו אבל הדברים תלויים עכשיו בהתפתחויות פוליטיות. אני מניחה שהמשא-ומתן יימשך למרות החלטת בית-המשפט ושהממשלה תימנע מפעולות חד-צדדיות בגלל הבחירות המתקיימות השנה. אין להם אינטרס שיהיו כאן מהומות והפגנות אלימות".

גם גיטה כריסטנסן מאמינה בהמשך קיומה של כריסטיאניה. "הם נלחמים בנו כי הם רוצים שכולם יהיו אותו דבר", היא אומרת, "אם הם היו יכולים הם היו מרוקנים את כריסטיאניה מתושביה ובונים אותה מחדש אבל אחרי ארבעים שנה אי אפשר לעשות את זה".

"הממשלה לעולם לא תצליח לסגור את המקום הזה", מוסיפה יטה, המלצרית הצעירה מבית-הקפה בפאתי פושר סטריט, "אם הם רק ינסו תפרוץ מהומת אלוהים וקופנהגן תהיה בלהבות".

דבריה של יטה אינם משוללי יסוד. ב-2007 נהרס ע"י השלטונות מבנה נטוש בכריסטיאניה. הפועלים, שהגיעו מלווים בכוחות משטרה, נתקלו במחסומים ובריקאדות שהוקמו ע"י התושבים שחששו מצווי הריסה נוספים. אבנים, בקבוקי תבערה ודליי שתן וצואה נזרקו לעבר כוחות המשטרה, משאיות נוטרלו וזיקוקים נורו. המשטרה הגיבה בגז מדמיע ומעצרים אך נסוגה לבסוף. יום מהומות נוסף התרחש כשנה לאחר מכן כאשר מספר תושבים פונו ע"י השלטונות מקומה שנייה של אחד מבתי המגורים. "הייתה כאן מלחמה של ממש", מספרת קירסטין לארסן, "יום של קרבות רחוב, שריפות, גז מדמיע ואבנים".

 אך אבנים ובקבוקי מולוטוב הם לא הנשק היחיד של תושבי כריסטיאניה. בנוסף לפניה לבית-המשפט, ממשיכים התושבים לפנות לדעת הקהל ולהפעיל לחץ פוליטי דרך התקשורת. המדינה רשאית אמנם לבטל את האוטונומיה של כריסטיאניה באופן מיידי, אך סביר להניח שהכל יקרה בהדרגה ולפחות מתוך מראית עין של דיאלוג עם התושבים. "בארבעים השנים האחרונות 14 ממשלות ו 17 שרי ביטחון קיבלו את כריסטיאניה", אמר עורך-הדין של התושבים לקופנהגן פוסט לאחר פסיקת בית-המשפט, "לכן יש לממשלה אחריות מוסרית לכבד את כריסטיאניה ותושביה". התבטאות זו באה על רקע התבטאויות של גורמים בממשלה בדבר החלת תשלומי שכירות הנהוגים בשוק על תושבי כריסטיאניה ועל פתיחת האזור לתושבים חדשים. בעיריית קופנהגן שומרים עם זאת על דיפלומטיות. "אנחנו מקווים שהמו"מ בין המדינה לתושבי כריסטיאניה יהיה פורה", אומרת ריקה האוקיאר, דוברת מטעם העירייה, "כך ישתמרו האיכויות של כריסטיאניה ותמנע המשך הפעילות העבריינית במקום".

היום, מתקרבת כריסטיאניה, אחת השרידות האחרונות של תרבות-הנגד והמחאה החברתית של שנות השישים והשבעים, ליום-הולדתה הארבעים, אך דנים רבים חושבים שאין לה תקומה. יש אמנם הרואים בה אוטופיה אנרכיסטית הנאבקת על קיומה, אבל למתבונן מהצד היא נראית לעיתים כניסוי חברתי שהתקלקל, בית להיפים מזדקנים ופעילים חברתיים עם כוונות טובות שהצמיח לצד תרבות המרד והאוונגרד, גידול פרא של פעילות עבריינית ומאורות סמים. וכך, עם פסיקתו הסופית של בית-המשפט העליון הדני, תצטרף כנראה כריסטיאניה, באיחור מה, לילדי הפרחים שנעלמו מרחובות סן-פרנסיסקו ולסטודנטים הזועמים שעזבו את רחובות פריז וברלין. אלו המחפשים ניסוי חברתי אוטופי שהצליח בכל זאת לעמוד במבחן הזמן יצטרכו לחפש אותו במקום אחר. אולי דווקא קרוב יותר לבית, ביצירה ישראלית ייחודית בת מאה שנה – הקיבוץ.