A Ray of Northern Light

Against the backdrop of a surge of anti-Semitism in Sweden, a former neo-Nazi and a former Israeli teamed up to try and turn the tide.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.MAGAZINE-what-drove-this-swede-to-quit-his-neo-nazi-cult-and-fight-anti-semitism-instead-1.8693123

STOCKHOLM – “I don’t know if you know who I am, so I will start by pointing out that until about a year ago, I was an active member of the Nazi organization the Nordic Resistance Movement,” the message that Carinne Sjoberg found in her email in-box last month stated, by way of introduction. Sjoberg, a former Israeli who lives in the northeastern Swedish city of Umeå, was surprised by the message from a local teenager named Hugo Edlund, but it was clear to her why she had been chosen to receive it. A resident of Sweden since the 1980s, she is a member of the city council of Umeå, a city of 90,000 people, only a few dozen of whom are Jews. About a decade ago, Sjoberg, who is a teacher by training, and several associates established a small Jewish cultural center in the city. The center conducted educational and other community activities with the aim of reviving Jewish life in the area and acquainting the local public with Jewish customs. Jews and non-Jews alike attended the events, which included activities to mark the Jewish holidays, dialogue encounters, lectures and exhibitions.

The center was a success, but at a certain stage, during 2017, it came under a shadow. It was here that Hugo Edlund entered the picture, albeit indirectly. “One day I found stickers pasted on the center’s windows, with messages like ‘Beware of mixing with foreigners,’” Sjoberg relates. “A photograph of Hitler covered the Star of David on the sign above the door. Afterward, people were observed taking pictures of the area in front of the center and of the cars in the parking lot. We took that as a threat. We didn’t have a fence, there were no security guards. People began to feel stressed.”

Behind the ominous activity was the Nordic Resistance Movement – and worse was to come, Sjoberg says. “They even got to my house. Flyers with quotes from ‘Mein Kampf’ appeared in my mailbox.” In some cases, members of the neo-Nazi organization approached Sjoberg physically. In November 2017, she recalls, “when I concluded my remarks as the representative of the Jewish community in the memorial ceremony for Kristallnacht, I found myself surrounded by a human wall. Local politicians and others had formed a [protective] circle around me. At first, I didn’t understand why, but then it turned out that neo-Nazis had been there all along. Afterward, a police vehicle began to follow me around.”

Sjoberg, a member of the Liberals (a center-right party), says the developments did not frighten her, but attendance at the center dwindled: “Sons and daughters of Holocaust survivors said there was no one to protect them and simply stopped coming. Parents were afraid to send children, and some said that maybe we should lower our profile in order not to draw fire. My view was that there was no point to the activities if they had to be done in secret.” In the end, in May 2018, Sjoberg says, it was decided to terminate the activity of the Jewish center. It was against this background that Hugo Edlund’s email arrived. Even more surprising was how its text continued: “A while ago I decided to leave the organization, because I reached the conclusion that it is destructive and has elements of a cult. That is my past, and today I am ashamed of it.” He added that even though he had not been involved in the activity against Sjoberg, he was distressed by the organization’s actions and was now trying to change and to act more positively and productively. “My personal apology is the first thing I want to send,” he wrote. “Besides that, I would like to know if you would agree to meet and talk.” Sjoberg used her contacts in the local police and the municipal government to ascertain that Edlund’s message was genuine and that she was not in danger. When she was satisfied with its authenticity, she accepted his invitation to meet.

“It was a good meeting,” she says. “I had nothing personal against him. My heart ached for him and for the fact that there are so many others like him.” Sjoberg says she learned from Edlund that the Nordic Resistance Movement, which is active not only in Sweden, but also in Norway and Finland, attempts to recruit teens from schools in Umeå. “They simply take advantage of their naivete,” she says. “Hugo is a good boy, nice and not aggressive. The neo-Nazis find kids like that and recruit them into their ranks. The society turns a blind eye. In the end, if the adults don’t address manifestations of anti-Semitism and [they continue to] ignore racism – it should be no surprise that youth are easily recruited into organizations like this.”

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

Edlund and Sjuberg. Photo: Kristoffer Pettersson

‘Grotesque  “Holocaust” lie’

The Jewish community in Umeå is not an isolated case: The Jews of Sweden have been coping with overt anti-Semitism for the past decade. Some of the most widely reported assaults occurred in 2017: Molotov cocktails thrown at a synagogue in Gothenburg while a youth activity was underway inside, extreme anti-Semitic slogans shouted out during a pro-Palestinian rally in Malmö, and a march of neo-Nazis through the center of Gothenburg on Yom Kippur that year. Around the same time, firebombs were thrown at Malmö’s Jewish cemetery, which had also been targeted in previous years, as part of a string of attacks on Jews and Jewish institutions in the city. The Swedish National Council for Crime Prevention last year published a report on hate crimes in the country. In 2018, the report stated, there were 7,090 reported hate crimes (up 11 percent compared to 2016 and 29 percent more than in 2013). The biggest rise was recorded in anti-Semitic hate crimes: 280, a surge of 53 percent from 2016. In addition to actual cases of physical violence, many reports have recently appeared in Sweden about a threatening atmosphere, harassment and verbal abuse of Jews.

One case that was widely reported in the Swedish and international media involves a Jewish physician in Karolinska Hospital in Stockholm. In an interview with Haaretz last week, the physician said that he and his Jewish colleagues suffered for years “systematic discrimination and injustice” from their department head: “The head of the department created a hostile working atmosphere, published anti-Semitic cartoons in the social networks and made anti-Semitic remarks in the workplace.” The doctor also related that his superiors and other senior figures in Karolinska had tried to cover up the matter, a claim that was confirmed in January in a report issued by the Swedish Ombudsman’s Office.

Additionally, on the “Big Brother” reality show here, two contestants were thrown off the program for expressing anti-Semitic sentiments during small talk about jobs. When one of them mentioned his Jewish boss; the other responded that she hated Jews. A third contestant, who wasn’t removed, had tattoos of Nazi symbols. Concurrently, a neo-Nazi was sentenced to a six-month prison term for harassing two journalists and a senior lawyer and for sending threatening anti-Semitic messages to all three women. It’s against this background that the neo-Nazi "Nordic Resistance Movement" ("Nordiska Motstandsrorelsen", or NMR, in Swedish) operates. Officially founded in 2016 on the basis of a previous organization, "The Swedish Resistance Movement", it is the latest in a chain of neo-Nazi movements and parties that have been active in Sweden since the 1930s. It is also active in neighboring Norway and Finland. The NRM proclaims admiration of Hitler, disseminates anti-Semitic conspiracy theories, uses Nazi terminology and cultivates hatred of a host of enemies: gays, migrants, Jews, Muslims and anyone who’s suspected of advocating feminism, globalization, multiculturalism and democracy. Many in the movement have a history of violence, crime and prison time, but there’s a political arm as well. The party received only 0.03 percent of the vote in the 2018 general election in Sweden, but two of its representatives won seats on two of country’s municipal councils. In recent years, under the aegis of the laws of freedom of expression and freedom of assembly, the movement has held marches and demonstrations throughout Sweden. In many cases these develop into violent confrontations with the police and with counter-demonstrators.

Hugo Edlund, who’s now 18, joined the movement when he was 15. His texts still appear in his name on the movement’s website. At one stage he referred to those fighting against the organization: “This has included psychologists who try to ‘cure’ us of our worldview, police who play us films of the grotesque ‘Holocaust’ lie, interviews with social services, parents who arrange meetings with ‘defectors,’ Reds who leave us threatening messages, pressure from the Swedish Security Service, expulsion from the armed forces, and so on. The list is long” (from the organization’s English language website). “At first, I didn’t take an interest in ideology,” he says now. “I was drawn to the visual side – the flags, the uniform, the shields. The struggle against the police also attracted us, and so did the fact that the organization had a lot of opponents. NRM members see it as a rebellious organization, interesting and cool, which is what made me and a childhood friend start to follow them.”

What did you actually do in the movement? What is the character of the activity?

“The truth is that most of the time it’s just sitting and talking. There’s more internal than external activity. Every week there was a social encounter; we would meet in someone’s house and talk. Once a month there was a meeting in the basement of the district chief, and many times afterward there was an activity such as a demonstration or handing out flyers. Sometimes we would read something or study the movement’s platform.”

The movement’s platform explicitly invokes the term National Socialism and an array of symbols that are evocative of the 1930s. It is replete with racist doctrine (a call to limit immigration to “ethnic northern Europeans”), anti-Semitic conspiracy theories (the need for an all-out struggle against the “global Zionist elite”), Nordic nationalism (a call for unification of the Nordic countries and an immediate withdrawal from the European Union, which is considered an enemy of the people), evocations of fascism (a strong state for the people) and patriotic romanticism (preserving the Nordic essence, being in harmony with the laws of nature, doing compulsory military service and arming the general public).

How many of you were there, and what was your common denominator? Who were your partners in the activities?

“In our city, there were seven-eight active members, maybe 25 in the district. Most of them were older, there were only two women. There was a feeling of belonging and of deep partnership. There was an atmosphere that said we needed to defend ourselves, and of course not talk to the police. The district chief would laugh and say, ‘If you talk to the police, we’ll shoot you.’”

Hugo Edlund. Photo: Kristoffer Pettersson.

Did things become violent?

“I wasn’t involved in violent incidents, but there were cases like that. Two of the older members, for example, were tried for assaulting someone – I think he was black. We talked about those things. For example, when someone from the movement beat up a 16-year-old boy in the election campaign, we talked about that in the meeting and praised him. “The first time I personally encountered a violent situation, I froze. It was in the Umeå Pride Parade, when we were attacked by activists from the other side. We told the police we didn’t want to file a complaint – the word in the movement is that the police work in the service of the Jews.”

What else did they say about the Jews?

 “They talked a lot about the Jews. There are lots of conspiracy theories about how the Jews are promoting an agenda that is turning Europe multicultural and into a kind of ‘bland bloc.’ The idea was that the Jews want to mix the races, and in that way destroy the white race. They said that the Jews influenced society through their property – the banks and the media. There was also criticism of specific Jews. The moment a Jew was involved in something, there was prejudice [against him] and they looked for a hidden agenda. For example, they said that when the ‘Jewess Carinne Sjoberg’ whined and closed the Jewish center, the only reason she did it was to appear in the media.”

Easily offended

“It is difficult to say with certainty how the level of anti-Semitism develops in Sweden,” says Mathan Shastin Ravid, of the Swedish Committee Against Antisemitism. “Research on the subject is limited and we don’t have extensive studies on the development of anti-Semitic notions and attitudes over time. What can be said is that anti-Semitism is more evident and more visible throughout society in recent years.” He adds that studies show that many Jews in Sweden are loath to show signs of their Jewishness in public. No few Jews have encountered anti-Semitic incidents, he notes. “At the same time,” he says, “awareness has risen. Anti-Semitism is more present in the public debate than it was 10 years ago. More decision makers and commentators refer to the subject and publicly condemn anti-Semitism, and that is important.”

Still, many cases go unreported. Several months ago, a young Jewish woman from the south of Sweden opened an Instagram account in which young Jews in Malmö have shared their experiences. They tell about being cursed, spat at and threatened, receiving hate letters, finding swastikas painted on doors and walls, and in some cases being beaten. The assailants were often migrants or second-generation migrants from Muslim countries in the Middle East and Africa. Periods during which the Israeli-Palestinian conflict intensified were particularly prone to anti-Semitic hate crimes. But Malmö is not alone. “Get your stinking Jewish hands off my products,” a saleswoman in a Stockholm store told a young Jewish man, according to his testimony. A young Swedish woman of Jewish origin noted that in a high-school history class, “when we talked about the Holocaust and the teacher said that the Nazis didn’t succeed in annihilating all the Jews, I heard two of my classmates behind me whisper, ‘Too bad.’ One of them said another time that the Jews are disgusting and have to disappear from Sweden.” A Jewish teacher in a school in southern Sweden recalls an email she received from her school principal. “The message contained an anti-Semitic caricature in which two Jews are shown killing a Christian child. I complained to my union, but nothing was done. The reaction of other staff members was a thunderous silence, and in the end the principal also canceled the funding for one of my projects.” When the teacher called her union’s headquarters in Stockholm, the response was disappointing: “You Jews are quick to take offense,” the official on the phone said. “What do you want, money?”

According to Mathan Shastin Ravid, physical danger for Jews in Sweden definitely exists, primarily from the far-right movements and from radical Islamists. At the same time, anti-Semitic viewpoints, anti-Semitic rhetoric and conspiracy theories are infiltrating broader circles of society. “It is important to understand that anti-Semitism is not only present on the extreme political margins,” he says. “It is also present in society’s mainstream. It’s more common than people think it is and it should be taken very seriously.” The Swedish government maintains that it is committed to combatting anti-Semitism. Recently, the government has indeed supported educational and cultural activities, as well as public diplomacy, on the subject, and upgrading the ability of the law enforcement system and the police to combat racist organizations and ensure the security of institutions that are liable to be victimized by hate crimes. Symbolic measures are also being taken. For example, members of the Swedish parliament visited Auschwitz, and the country’s education ministry is cooperating with Yad Vashem, the Holocaust memorial in Jerusalem, on developing curricula.

Nevertheless, the problem remains far from being resolved. On the last International Holocaust Day, this past January, Carinne Sjoberg organized an event for ninth-graders in Umeå. The event itself has been held for a number of years, with the participation of about a thousand students and teachers. There are talks and speeches, along with other content related to the Holocaust and its lessons. This year, Sjoberg encountered students who laughed, made retching noises and cursed during the event. “When I began my remarks, they interrupted so much that I couldn’t finish speaking,” she relates. “No one did anything, and the event was simply halted. Even worse, some local politicians said that maybe the event shouldn’t be held in the future, since it makes the young people behave like that. Some of the teachers also don’t want it anymore, because it’s a lot of work and is quite costly. I find that hard to accept.

“First they caused the Jewish center to shut down, and now they’ll terminate this educational project, too? That will be another victory for the neo-Nazis, while the city’s leadership behaves like the three monkeys: See nothing, hear nothing, say nothing.”

Getting out

Hugo Edlund’s period of membership in the Nordic Resistance Movement drew to an end in 2019. “In the past two years, two indictments were filed against me,” he relates. “One was for a hate crime because of things I circulated against Jews on Twitter. I was sentenced to community service work for youth and a fine. The second time I was convicted of a hate crime and also for graffiti – I spray-painted swastikas and symbols of the movement in different places in the city. I was sentenced to community service work and a fine again, plus payment of compensation.”

אדלונד מחזיק דגלים של NMR במרכז אומיאו קרדיט_מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד (1)

Edlund during his NRM days.

You were still a minor then, living with your family. How did your parents react?

“I didn’t tell them that I was a member of the Nordic Resistance Movement. They found out by surprise when I took part in activity against the Gay Pride Parade in Luleå [a small city in northern Sweden]. They knew about my opinions and my ideology, but not about my connection with the organization. One of my older brothers broke off relations with me, and the family was confused and didn’t know what to make of me. My parents tried everything. They tried to cut off the internet, to prevent political conversations in the house and to stop me from going to activities. But it came to a point where they simply despaired, because they felt there was nothing they could do.”

What finally made you decide to leave?

“It was a lengthy process, with all kinds of stages. For example, when the police came to my house at 5 A.M. to do a search. I realized that I didn’t have a regular life, I didn’t feel good, there was a social stigma on me and I wasn’t doing the things a regular person does. It was like living in a bubble. I didn’t go to school; I tried to work, but I left that, too, and I stopped even caring about the money. My whole focus was on the movement. “There are stages in membership in an organization like that. The first stage takes you from online activity alone to active membership, and in the second stage you become more extreme. It’s a destructive environment, and there’s a good chance you’ll start committing crimes and closing off doors to yourself. Gradually you lose friends, job possibilities and studies. In the end I understood that and I decided to leave.”

Edlund’s friends, in particular two who were close to him and whom he had recruited to the movement, reacted aggressively to his departure. One evening last October they came to his house and hit him during an argument about returning the movement’s uniform. Two months later, the two were tried for assault and convicted, sentenced to do community service work and ordered to pay compensation to Edlund – who is aware that his former comrades might go on persecuting him. Still, he is determined to embark on a new path. “Now I am completely free of that past,” he says. “I am finishing my schooling. I am also working on a project, in cooperation with Carinne. The project is about the far right, and that is also what I want to do in the future. I want to make a contribution to society and I don’t want other young people to follow the same path that I once did.” Edlund has passed on information about the Nordic Resistance Movement to an NGO that monitors and analyzes the activity of extreme-right movements in Sweden. His aspiration is to work with youth and contribute to the efforts to prevent radicalization. His meeting with Carinne Sjoberg, following the message he sent, was only the first. They are now in regular contact and are both participating in the struggle against racist political extremism and against anti-Semitism in Sweden. “It’s not a struggle for the sake of the Jews alone,” Sjoberg says. “It’s a battle for democracy that’s important for everyone. It’s a struggle for the right to be what we want to be and to live the life we choose to live.”

המכתב של הוגו

"אני רוצה להיפגש", כתב חבר לשעבר בארגון הנאצי למנהלת המרכז היהודי והיא הסכימה. על רקע העלייה בתקריות האנטישמיות בשוודיה, סיפורם המפתיע של הוגו אדלונד וקארין שוברג יכול אולי להעניק קמצוץ של תקווה.

התפרסם במוסף"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8663342

"אני לא יודע אם את יודעת מי אני ולכן אפתח בכך שאציין שעד לפני כשנה הייתי חבר פעיל בארגון הנאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". כך נפתחה ההודעה שקיבלה קארין שוברג לתיבת המייל שלה בתחילת פברואר, "לפני זמן מה בחרתי לעזוב את הארגון מכיוון שהגעתי למסקנה שהוא הרסני ובעל מאפיינים של כת. זהו העבר שלי והיום אני מתבייש בו". שוברג, יהודייה וישראלית לשעבר המתגוררת בעיר אומיאו שבצפון שוודיה, הופתעה אמנם מההודעה שנשלחה ע"י צעיר מקומי בשם הוגו אדלונד, אך היא ידעה בדיוק מדוע היא היתה הכתובת. היא היגרה לשוודיה בשנות השמונים וכיום היא מכהנת כחברה במועצת העיר בת כ-90,000 התושבים מטעם המפלגה הליברלית. בעיר חיים עשרות בודדות של יהודים בלבד ולפני כעשור שוברג, יחד עם מספר שותפות, הקימה בה מרכז תרבות יהודי קטן. מטרת המרכז היתה קיום פעילויות קהילתיות, חינוכיות והסברתיות שנועדו להחיות את החיים היהודיים ולחשוף את הציבור בעיר ליהדות. באירועים, שכללו פעילויות בחגים, מפגשי שיח, הרצאות ותערוכות, השתתפו יהודים ולא יהודים כאחד.

למרות שהפעילות עצמה היתה מוצלחת, בשלב מסוים הוטל עליה צל. כאן נכנס לתמונה, גם אם לא באופן ישיר, הוגו אדלונד. "זה התחיל בזה שיום אחד מצאנו מדבקות על החלונות", מספרת שוברג, "הן כללו כתובות כמו "היזהרו מהתערבבות עם זרים" ותמונה של היטלר שכיסתה את מגן-הדוד בשלט הכניסה. אחר כך נצפו אנשים חשודים שעמדו בחוץ וצילמו את כלי-הרכב בחניה. זה התפרש כאיום. לא היתה לנו גדר, לא היתה שמירה ואנשים נכנסו ללחץ. אחד מחברי הקהילה סיפר שהאיומים הגיעו גם למקום העבודה שלו ושרכבו נפרץ מבלי שנלקח ממנו דבר (וזאת למרות שהיה בו ציוד יקר)". מאחורי האיומים עמדו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" ושוברג אומרת שזו היתה רק ההתחלה. "מסתבר שהם הגיעו עד אלי הביתה", היא מספרת, "בתיבת הדואר שלי הופיעו פלאיירים רבים. הם היו מסריחים מסיגריות והיו בהם ציטוטים מ"מיין קאמפ". כשבדקתי אם השכנים קיבלו גם הם פלאיירים התברר שלא. הדפים היו מיועדים רק אלי ואליהם התווספו גם תמונות של היטלר שהודבקו בכניסה לבית". היו גם הזדמנויות שחברי התנועה הניאו-נאצית התקרבו פיזית אל שוברג. "כשסיימתי לשאת דברים כנציגת הקהילה היהודית בעצרת זיכרון לזכר ליל הבדולח ב-2017, שמתי לב שאני מוקפת במעין חומה אנושית", מספרת שוברג, "פוליטיקאים מקומיים וגברים נוספים כמו סוככו עלי. תחילה לא הבנתי למה אבל אז הסתבר שהניאו-נאצים היו שם כל הזמן. אח"כ גם נצמדה אלי ניידת משטרה".

שוברג טוענת שבאופן אישי היא לא היתה מבוהלת, אך חברי הקהילה האחרים פחדו והפסיקו להגיע לפעילויות. "היו בינינו בנים ובנות של ניצולי שואה שאמרו שאין מי שיגן עליהם ופשוט הפסיקו לבוא. היו הורים שפחדו על ילדיהם והיו שטענו שאולי היינו צריכים להוריד פרופיל כדי לא למשוך אש. מבחינתי לא היתה לפעילות טעם אם היא צריכה להיעשות בהיחבא". בסופו של דבר, מספרת שוברג, הוחלט לסיים את פעילות המרכז היהודי והפוליטיקה המקומית שהיתה מפוחדת ומבוהלת ועשתה הכל כדי להימנע מפרסום שלילי ומקונפליקטים לא הצילה את המצב. הקהילה היהודית היחידה בשוודיה מצפון לסטוקהולם נסגרה ולא פתחה שוב את שעריה.

על רקע זה הגיעה הודעתו של הוגו אדלונד לשוברג. בהודעה הוא סיפר שלמרות שהוא לא היה מעורב בפעילות הספציפית נגד שוברג הוא מתבייש בדברים שחברי תנועתו עשו והוא מנסה כעת להשתנות ולעשות עם עצמו משהו חיובי ופרודוקטיבי. "התנצלותי האישית היא הדבר הראשון שאני רוצה להעביר", הוא כתב בסיום ההודעה, "חוץ מזה, הייתי רוצה לדעת אם תסכימי להיפגש ולדבר". "תחילה היו לי קצת חשדות", מספרת שוברג, "זו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת הודעות מוזרות". מכיוון שיש לה קשרים במשטרה ובשלטון המקומי, היא ידעה עם מי לדבר כדי לוודא שסיפורו של אדלונד הוא אמיתי ושהיא לא נתונה לסכנה. כשהיתה בטוחה שהכל כשורה היא השיבה לאדלונד בחיוב והם אכן נפגשו. "הפגישה היתה טובה", היא מספרת, "לא היה לי משהו אישי נגדו. כאב לי הלב עליו ועל זה שיש עוד הרבה כמוהו". שוברג מספרת שהיא למדה מאדלונד על כך ש"תנועת ההתנגדות הנורדית" מגייסת בני-נוער בתוך בתי-הספר באומיאו ויש שמועות שזה קורה אפילו בקבוצת הוקי-קרח מקומית. "הם פשוט מנצלים את החברה' התמימים האלו", היא אומרת, "הוגו הוא ילד טוב, בחור נחמד ולא אגרסיבי והניאו-נאצים מוצאים בחורים כאלו ומגייסים אותם לשורותיהם כאשר החברה הכללית מעלימה עיין. בסופו של דבר, אם המבוגרים לא מתמודדים עם תופעות של אנטישמיות ומתעלמים מגזענות, אין להתפלא שהנוער מתגייס בקלות לארגונים כאלו".

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

הוגו אדלונד וקארין שוברג. צילום: Kristoffer Pettersson

"תנועת ההתנגדות הנורדית" (Nordiska Motståndsrörelsen או NMR בקיצור) היא תנועה ניאו-נאצית שנוסדה רשמית ב-2016 על בסיס תנועה קודמת, "תנועת ההתנגדות השוודית", שנוסדה בסוף שנות התשעים. בנוסף לשוודיה, פעילה התנועה גם במדינות שכנות כמו נורבגיה ופינלנד והיא מהווה חוליה בשרשרת של תנועות ומפלגות ניאו-נאציות שפעלו בשוודיה כבר משנות השלושים של המאה הקודמת. הארגון מהלל את היטלר, מפיץ תיאוריות קשר אנטישמיות, משתמש בטרמינולוגיה נאצית ומטפח רשימה ארוכה של אויבים: הומוסקסואלים, מהגרים, יהודים, מוסלמים וכל מי שחשוד בתמיכה בפמיניזם, גלובליזציה, רב-תרבותיות ודמוקרטיה. למרות שלחברים רבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות, עבריינות וישיבה בכלא, ולמרות שפעילויות רבות שלה מסתיימות בעימותים עם המשטרה, לתנועה יש גם זרוע פוליטית. בבחירות הכלליות של 2018 היא זכתה אמנם רק ל-0.03% מהקולות אך שניים מנציגיה זכו למושב במועצה של רשויות מוניציפליות בשוודיה. בשנים האחרונות מקיימים חברי התנועה, בחסות חוקי חופש הדיבור וההתאגדות בשוודיה, מצעדים והפגנות ברחבי המדינה. אירועים אלו מתפתחים פעמים רבות לעימותים אלימים עם המשטרה ומפגיני נגד.

הוגו אדלונד הוא אכן בחור נעים דיבור וסימפטי. הוא צעיר מאוד, תלמיד תיכון בן 18 בלבד. ניכר שהוא ניחן באינטליגנציה ובעל כישורים חברתיים. הוא גדל במשפחה רגילה ביישוב קטן, קרוב לעיר אומיאו, בחברת שני אחים גדולים וחברים רבים. הקשר שלו ל-NMR התחיל עוד לפני שגויס לשורות התנועה. "כשהייתי בן 12 התקיים באומיאו אירוע שמשך הרבה תשומת לב", הוא מספר בשיחה עם "הארץ", "זו היתה הפגנה של "תנועת ההתנגדות השוודית" במרכז העיר. היתה שם אלימות, נזרקו בקבוקים והמשטרה עצרה אנשים. לא דיברתי על זה בבית אבל בין החברים, בבי"ס, דיברנו על זה. אז עוד לא התעניינתי באידאולוגיה, אבל נמשכתי לעניין הוויזואלי – הדגלים, המדים, המגנים. גם ההתנגדות למשטרה והעובדה שהיו להם הרבה מתנגדים משכו אותנו. בקרב החברים ה-NMR נחשב לארגון מרדני, מעניין ומגניב וזה הביא אותי וחבר ילדות נוסף שלי להתחיל לעקוב אחרי אתר האינטרנט שלהם". אדלונד מספר שלקח זמן עד שהוא עבר משלב האינטרנט לחברות ממשית בתנועה. "כשהייתי בן 15 הגשתי בקשת הצטרפות", הוא מספר, "אחרי זמן מה התקשר אלי ראש הסניף המקומי והזמין אותי לפגישת היכרות. בפגישה עצמה, שהתקיימה במסעדה מקומית, היו מספר אנשים, כולם מבוגרים. סתם ישבנו ודיברנו, לא היה שם משהו משמעותי במיוחד ובסוף קיבלתי פלאיירים לחלוקה שלקחתי הביתה ושכחתי בארון. לאחר כמה שבועות התקשר אלי ראש המחוז של התנועה והצמיד לי איש קשר שהיה אמור לנסוע איתי לפגישה בעיר סמוכה וכך אמנם עשינו. במעמד הזה חתמתי על טופס ההצטרפות. כך הפכתי לחבר רשמי בתנועה".

לאחר ההצטרפות, מה בעצם עשיתם? מה אופי הפעילות בתנועה?

"האמת היא שרוב הזמן סתם יושבים ומדברים. יש יותר פעילות פנימית מפעילות המופנית החוצה. כל שבוע היה מפגש חברתי. היינו יושבים אצל מישהו בבית ומדברים. פעם בחודש היה מפגש במרתף של ראש המחוז ואחריה היתה הרבה פעמים פעילות כמו הפגנה או חלוקת פלאיירים. לפעמים היינו קוראים משהו או לומדים את מצע התנועה". עיון במצע התנועה מגלה שימוש מפורש במושג נציונאל-סוציאליזם ובשלל סממנים המזכירים את שנות השלושים. יש בו תורת גזע (הגירה ל"בעלי אתניות צפון-אירופית" בלבד), תיאוריות קשר אנטישמיות (מאבק בכל האמצעים ב"אליטה הציונית הגלובאלית"), לאומנות נורדית (קריאה לאיחוד של המדינות הנורדיות ופרישה מיידית מהאיחוד האירופי, אויב העמים), ניחוחות של פשיזם (מדינה חזקה למען העם) ורומנטיקה פטריוטית (הגנה על הטבע הנורדי והרמוניה עם חוקי הטבע, גיוס חובה וחימוש כלל האוכלוסייה).

מה היה טיב הקשר בין חברי התנועה? מי היו השותפים שלך לפעילות?

"בעיר שלנו היו -7-8 חברים פעילים, במחוז היו אולי 25. הרוב היו מבוגרים, מתוכם רק שתי נשים. היתה תחושה של חברות ושותפות עמוקה. היתה גם אווירה שאנחנו צריכים להגן על עצמנו, וכמובן לא לדבר עם המשטרה. ראש המחוז היה צוחק ואומר: "אם תדברו עם המשטרה, נירה בכם". היו איתי בתנועה שני חברים קרובים. אחד מהם, זה שהתחיל להתעניין בתנועה יחד איתי, היה חבר ילדות שאני מכיר עוד מימי גן הילדים. אנחנו מאותו מקום, הכרנו אחד את השני כל החיים ואני הוא זה שגייס אותו לתנועה. עוד לפני זה, גייסתי חבר נוסף, שאותו אני מכיר כשלוש שנים. הוא הפך, יחד איתי, לאחד מאלו שמארגנים פעילויות. היינו טובים בזה, היה בינינו קשר טוב, הרגשנו שאנחנו רדיקלים יותר מהאחרים ורצינו שיקרו יותר דברים".

מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד

הפגנה של הארגון וסטיקר שהדביקו

אדלונד בימים שבהם היה חבר בארגון

מתוך אוסף התמונות של אדלונד

אדלונד מספר על פעילויות שונות שהוא היה הרוח החיה מאחוריהן. הם הפגינו, חילקו פלאיירים וריססו כתובות גרפיטי. זו היתה בעיקר הפצת תעמולה פוליטית ואידאולוגית – דגלי, סמלי וסיסמאות התנועה נגד "הבוגדים בעם", נגד תומכי הגלובליזציה ונגד הגירה. הוגו וחבריו צעדו לצד מצעד הגאווה המקומי על מנת למחות, לתעד ולהרתיע את המשתתפים והם גם ארגנו מעין מחנה קיץ, "מחנה המאבק", הם קראו לו, שהיה מיועד לתת לבני נוער מקומיים מפלט ממה שמציעה להם החברה הנורמטיבית. הטקסטים של אדלונד מופיעים עדיין באתר האינטרנט של התנועה. "אני מדבר על פסיכולוגים שאמורים לרפא אותנו מהשקפת העולם שלנו", כך הוא כתב לפני כשנה על המבוגרים המנסים להילחם בו ובחבריו, "אני מדבר על המשטרה שמראה לנו סרטים על השקר הגרוטסקי שנקרא "השואה", על השיחות עם שירותי הרווחה, על הורים שמארגנים פגישות עם מרצים שפרשו מהתנועה, על מכתבים משמאלנים, על לחץ משירותי הביטחון והרשימה עוד ארוכה". בהמשך הדברים הוא מצטט חבר תנועה מסניף אחר: "לנו בני הנוער יש הרבה מה לתרום למאבק החירות של עמנו. אנחנו גם מהפכנים יותר וגם יש לנו את היתרון החברתי של מפגש יומיומי עם בני נוער בבית-הספר ולכן אפשרות להפיץ את הנציונל-סוציאליזם ולגייס חברים חדשים".

האם הדברים הגיעו לידי אלימות?

"אני לא הייתי מעורב בתקריות אלימות אבל היו תקריות שאחרים היו מעורבים בהן. שניים מהבוגרים יותר, למשל, נשפטו באשמת תקיפה של אדם, אני חושב שהוא היה שחור, בפאב מקומי. היה על זה דיבור במפגש החודשי של המחוז אחרי התקרית. היינו מדברים תמיד על דברים כאלו שהתרחשו והיו אקטואליים. למשל כשחבר אחר הרביץ לנער בן 16 תוך כדי קמפיין הבחירות, דיברנו על זה בפגישה ושיבחנו אותו. בפעם הראשונה שאני אישית נתקלתי בסיטואציה אלימה קפאתי. זה היה במצעד הגאווה של אומיאו כשהותקפנו ע"י אקטיביסטים מהצד השני. לא ידעתי מה לעשות, פשוט קפאתי וכתוצאה מכך גם האדם שהתקיף אותי קפא. חברי הטוב, לעומת זאת, הלך מכות עם האדם שתקף אותו, אבל כשהמשטרה שאלה אם אנחנו רוצים להגיש תלונה אמרנו שלא. המשטרה, כך אמרו בתנועה, עובדת בשירות היהודים".

מה עוד היו אומרים בתנועה על יהודים?

"היו מדברים הרבה על יהודים. היו הרבה תיאוריות קשר על כך שיהודים מקדמים סדר-יום שהופך את אירופה לרב-תרבותית ולמעין "גוש אפור". הכוונה היתה שהיהודים רוצים לערבב גזעים ולהשמיד כך את הגזע הלבן. בתנועה אמרו שהיהודים משפיעים על החברה דרך הרכוש שלהם, הבנקים ואמצעי התקשורת, שנותנים להם השפעה פוליטית. והיתה גם ביקורת על יהודים ספציפיים. ברגע שהיה איזשהו יהודי מעורב במשהו, מייד ציינו את זה, מייד היתה דעה קדומה וחיפשו סדר-יום סמוי. למשל, היה דיבור אצלנו שכש"היהודייה קארין שוברג" התבכיינה וסגרה את המרכז היהודי, היא עשתה את זה רק בכדי להופיע בתקשורת".

הוגו אדלונד. צילום: Kristoffer Pettersson

סיפורה של הקהילה היהודית באומיאו הוא חלק מהתמונה הכללית של הקהילות היהודיות בשוודיה שעשרת השנים האחרונות לא היו קלות בעבורן. תקריות אנטישמיות בדרגות שונות של חומרה התרחשו בכל רחבי המדינה, כאשר חלקן מתפרסמות בעולם והופכות את שוודיה למדינה הידועה כבעייתית ביחס ליהודיה. יש אמנם רבים הטוענים ששוודיה היא עדיין מדינה בטוחה יחסית ליהודים. ע"פ טענה זו, האנטישמיות במדינה איננה נפוצה, היא איננה מקובלת חברתית והרשויות עושות את הנדרש כדי לטפל בה. יש בטענה זו מידה רבה של צדק וישנם יהודים וישראלים רבים החיים בשוודיה המוכנים להישבע שהם לא נתקלים באנטישמיות כלל. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שבשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים השיח הציבורי במדינה נדרש שוב ושוב לסוגיית האנטישמיות ותקריות אנטישמיות רבות עולות לכותרות.

התקריות הידועות יותר של שלושת השנים האחרונות החלו ב-2017 וכללו השלכת בקבוקי תבערה על ביהכ"נס בגוטנבורג בזמן שנערכה בו פעילות לבני-נוער, קריאות אנטישמיות קיצוניות בהפגנה פרו-פלסטינית במאלמו וצעדה של ניאו-נאצים שהתקיימה במרכז גוטנברג ביום-כיפור. באותה תקופה נזרקו בקבוקי תבערה גם על בית-העלמין היהודי במאלמו, שהותקף גם בשנים קודמות כחלק מרצף אירועים של תקיפת יהודים ומוסדות יהודיים בעיר. יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, אמר בראיון ל"הארץ" בינואר ש"בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה. זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות".

ואכן, מעבר למקרים הידועים של אלימות פיזית התפרסמו בשוודיה לאחרונה גם מקרים רבים של אווירה מאיימת, הטרדות והתעמרות ביהודים. מקרה אחד שהתפרסם בהרחבה בתקשורת השוודית והבינלאומית הוא זה של ההתעמרות ברופא יהודי בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם. בראיון ל"הארץ" השבוע אמר הרופא שהוא ועמיתיו היהודיים סבלו במשך שנים מ"קיפוח ואפליה שיטתיים" מצד מנהל המחלקה שלהם. "מנהל המחלקה יצר סביבת עבודה עוינת, פרסם קריקטורות אנטישמיות ברשתות חברתיות והעיר הערות אנטישמיות במקום העבודה". הרופא גם סיפר שמנהליו ובכירים בקרולינסקה ניסו לטייח את המקרה, טענה שזכתה בסוף ינואר לאישור בדו"ח של נציבות תלונות הציבור בשוודיה.

במקביל לפרשות אלו עסקה התקשורת השוודית בשבועות האחרונים בפרשות נוספות של גילויים אנטישמיים. בתוכנית "האח הגדול" הודחו שני משתתפים שהביעו השקפות אנטישמיות תוך כדי שיחה סתמית על מקום עבודה. כאשר האחד סיפר על המנהלת היהודייה שלו, ענתה השנייה, משתתפת בת 24, שהיא "שונאת יהודים". משתתף אחר, שלא הודח, נחשף כאשר סמלים נאצים מקועקעים על גופו. באותם ימים ממש נגזרו שישה חודשי מאסר על ניאו-נאצי שהטריד ואיים על שתי עיתונאיות ועל עורכת-דין בכירה באמצעות מאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים. שבוע לפני אירוע "האח הגדול" הותקפה תושבת שוודיה, יהודייה וישראלית במוצאה, ע"י שלושה גברים בעיר קטנה בדרום-מזרח המדינה. ע"פ היומון השוודי אפטונבלדט, האישה, שענדה תליון מגן-דוד ויצאה מחנות כאשר היא מדברת עברית בטלפון, הותקפה ע"י השלושה שקרעו ממנה את השרשרת, דחפו אותה ופצעו אותה תוך כדי קריאות "שרמוטה" ו-"שתישרף ישראל".

"קשה לומר בוודאות כיצד רמת האנטישמיות בשוודיה מתפתחת", אומר מתן שסטין רביד, מהמועצה השוודית נגד אנטישמיות, "המחקר בנושא מוגבל ואין לנו מחקרים נרחבים על התפתחות הגישות במשך הזמן. מה שניתן לומר הוא שאנטישמיות היא ברורה יותר ובולטת יותר בכל רחבי החברה בשנים האחרונות. אנחנו עדים לתעמולה אנטישמית פתוחה ואגרסיבית יותר בסביבות פוליטיות קיצוניות והתפשטות נרחבת ברשתות חברתיות". שסטין רביד מדבר על כך שהאנטישמיות מחמירה בעתות של החרפה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, שמחקרים מראים שיהודים רבים בשוודיה חוששים מהצגת סממנים יהודיים בפומבי ושרבים נתקלו בתקריות אנטישמיות מסוגים שונים. "במקביל לכך", הוא מוסיף, "המודעות לבעיה עלתה. האנטישמיות נוכחת יותר בדיון הציבורי משהיתה לפני עשר שנים, יותר מקבלי החלטות ופרשנים מתייחסים לאנטישמיות ומוקיעים אותה וזו התפתחות חשובה".

המועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה (BRÅ) פרסמה בשנה שעברה דו"ח מצב של פשעי השנאה בשוודיה. ע"פ דו"ח זה התרחשו ב-2018 כ-7090 פשעי שנאה מדווחים בשוודיה (עלייה של 11% מ-2016 ושל 29% מאז 2013). מתוך אלפי מקרים אלו העלייה הגדולה ביותר נרשמה בפשעי השנאה בעלי הרקע האנטישמי. כ-280 מקרים נרשמו ב-2018, עלייה של 53% מאז 2016. ישנן, ע"פ הדו"ח, קבוצות אוכלוסייה שסבלו מיותר פשעי שנאה באותה שנה כמו להט"בים (756 מקרים, החמרה של 37%) ומוסלמים (562, החמרה של 28%) אך באופן יחסי אין ספק שההחמרה הגדולה ביותר נרשמה במקרים בעלי רקע אנטישמי. מרבית המקרים (כ-45%) היו הפצת כללית של שנאה, כאשר מרבית מקרים אלו התרחשו ברחבי האינטרנט, כ-34% מהמקרים היו מקרי תקיפה ואיומים (דוגמת איומים לרצח בטלפון, מכתבי איומים המגיעים לתיבות דואר או הצקה והטרדה במקומות ציבוריים), כ-8% מפשעי השנאה היו מקרי וונדליזם וגרפיטי, לאלו התווספו כ-8% של מקרי לשון הרע ו-2% פשעי שנאה של אלימות פיזית חמורה.

זוהי תמונת מצב עגומה למדי אך יש לזכור שהיא חלקית מאוד היות וישנם מקרים רבים שאינם מדווחים כלל. צעירה מדרום שוודיה שסיפרה לעיתונות השוודית שבמשך שנים לא העזה לספר לאיש שהיא יהודייה בגלל האווירה המאיימת בבית-הספר, פתחה לפני מספר חודשים חשבון אינסטגרם שבו צעירים יהודים במאלמו שיתפו את חוויותיהם. מדובר בסיפורים על קללות, יריקות, איומים, מכתבי שטנה, צלבי קרס שצוירו על דלתות וקירות ולעיתים גם מכות. אבל מאלמו אינה לבדה. "יום אחד העולם יידע שישראל היא טרוריסטית. עוד מעט יהיה הסוף שלכם", כך לשונה של הודעת מסנג'ר שקיבלה ישראלית תושבת סטוקהולם מאדם שלא הכירה ללא שום הסבר או הקשר. "תעיף את הידיים היהודיות המסריחות שלך מהמוצרים שלי", כך מעיד צעיר יהודי ששמע ממוכרת בחנות כאשר ניגש למדף. "כשסיפרתי למנחה הקורס שלי שאני מישראל", מספר סטודנט ישראלי שלמד במוסד אקדמי במרכז שוודיה, "הוא מיד השיב בהתלהבות שהוא שונא את ישראל, שהוא קיווה שנסראללה ישמיד אותה ב-2006 ושהוא תומך גדול בחיזבאללה. זה שיתק אותי, רעדתי בידיים במשך כל היום אחרי זה והלימודים לא היו אותו דבר מאז". צעירה שוודית ממוצא יהודי סיפרה על אחד מאירועים רבים המתרחשים בין כתלי בתי-ספר בשוודיה: "בשיעור היסטוריה בתיכון, כאשר דיברנו על השואה והמורה אמר שהנאצים לא הצליחו להשמיד את כל היהודים, שמעתי מאחורי שני חברים לכיתה שהתלחשו ואמרו: "חבל". אחד מהם אמר גם בהזדמנות אחרת שיהודים הם מגעילים וצריכים להיעלם משוודיה". מורה יהודייה בבי"ס בדרום שוודיה נזכרת כיצד קיבלה באי-מייל הודעה ממנהל ביה"ס שלה. "בהודעה היתה קריקטורה אנטישמית ובה נראים שני יהודים הורגים ילד נוצרי. כשהתלוננתי בפני נציגי האיגוד המקצועי שלי, שום דבר לא נעשה. תגובת חברי הצוות האחרים שלי היתה שתיקה רועמת ובסופו של דבר המנהל גם ביטל מימון לאחד הפרויקטים שלי". כשהתקשרה המורה למרכז האיגוד המקצועי שלה בסטוקהולם התגובה היתה מאכזבת: "אתם היהודים ממהרים להיעלב", ענו לה, "מה את רוצה, כסף?".

מקרים שכאלו המתרחשים בשוודיה אינם מגיעים תמיד לידיעת הרשויות ומרבית התוקפים, המקללים, המאיימים והמטרידים אינם נתפסים או נענשים. חלק מהמקרים הם תוצאה של תרבות הדיון ברשתות חברתיות, אחרים הם תוצר של קיצוניות פוליטית או של בורות, דעות קדומות וגזענות הנובעת מרקעים שונים ומגוונים – מצד אחד יש בשוודיה תנועות ימין קיצוני וניאו-נאצים, מולן גם בשמאל הרדיקלי השוודי צומחות בעשרות השנים האחרונות מגמות של התנגדות לישראל ולמדיניותה החורגות מביקורת שמופנית כלפי מדינות אחרות ולכן הן נחשבות ע"י רבים כאנטישמיות. לאלו נוספה גם האנטישמיות הנפוצה בקרב קבוצות מסוימות של מהגרים ממדינות מוסלמיות במזה"ת שהצמיחו מתוכן את האחראים לרבות מהתקריות האנטישמיות של השנים האחרונות. מתן שסטין רביד אומר שבהחלט ישנה סכנה פיזית ליהודים בשוודיה ושהיא מגיעה בעיקר מכיוון תנועות הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי. עם זאת, ישנן גישות אנטישמיות, רטוריקה אנטישמית ותאוריות קונספירציה אנטישמיות החודרות למעגלים רחבים יותר בחברה . "חשוב להבין שהאנטישמיות איננה נוכחת רק בשוליים הפוליטיים הקיצוניים", הוא אומר, "היא נוכחת גם בזרם המרכזי, היא נפוצה יותר ממה שבד"כ חושבים ויש להתייחס אליה ברצינות יתרה".

הממשלה השוודית טוענת שהיא מחויבת למאבק באנטישמיות. לאחרונה היא תומכת בפעילויות חינוך, תרבות והסברה בנושא, היא משקיעה ביכולותיה של מערכת אכיפת החוק והמשטרה להיאבק בארגונים בעלי אופי גזעני ובאבטחה של מוסדות שעלולים להיפגע מפשעי שנאה. בנוסף ישנם גם צעדים סמליים – חברי הפרלמנט השוודי ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות" וראש הממשלה, סטפן לובן, הודיע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.

ולמרות כל אלו הבעיות עדיין רחוקות מפתרון. ביום השואה הבינלאומי האחרון, ארגנה קארין שוברג אירוע לתלמידי כיתות ט' בעיר אומיאו. זהו אירוע המתקיים כבר כמה שנים שבו משתתפים כאלף תלמידים ומורים המאזינים להרצאות, נאומים ותכנים הקשורים לזכר השואה ומורשתה. השנה נתקלה שוברג בתלמידים שצחקו, עשו קולות הקאה, הפריעו וקיללו תוך כדי האירוע וגם בכאלו שהשתמשו במעין פצצות סירחון כדי לחבל בו. במקרה הראשון היו אלו תלמידים בעייתיים שמוצאם במדינות מוסלמיות בהן האנטישמיות נפוצה. המורים פחדו להתמודד איתם ובסופו של דבר גם הוזמנה משטרה. במקרה השני היו אלו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" שככל הנראה פעלו בעקבות כרזות שהופצו בבתי-הספר יום לפני האירוע. "כשאני עליתי לדבר, הם כל כך הפריעו שלא יכולתי לסיים את דבריי", מספרת קארין שוברג, "אף אחד לא עשה כלום והאירוע פשוט הופסק. גרוע מכך, היו פוליטיקאים מקומיים שאמרו שאולי עדיף לא לקיים יותר את האירוע הזה כי הוא נותן מקום לבני הנוער לעשות את הדברים האלו. גם חלק מהמורים כבר לא רוצים את זה כי זו הרבה עבודה ולא מעט הוצאות. אני מתקשה לקבל את זה. קודם הם גרמו למרכז היהודי להיסגר ועכשיו הם גם יסגרו את המפעל החינוכי הזה? זה יהיה עוד ניצחון של הניאו-נאצים בזמן שהנהגת העיר מתנהגת כמו שלושת הקופים – לא רואים, לא שומעים, לא מדברים".

הפגנה של הארגון הניאו־נאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". לרבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות

הפגנת "תנועת ההתנגדות הנורדית" בשוודיה. צילום: MARKKU ULANDER / Lehtikuva / AFP

ב-2019 התקרבו ימיו של הוגו ב"תנועת ההתנגדות הנורדית" אל סופם. "במהלך השנתיים האחרונות הוגשו נגדי שני כתבי אישום", הוא מספר, "אחד היה על פשע שנאה בגלל דברים נגד יהודים שהפצתי בטוויטר. קיבלתי עבודות שירות לנוער וקנס. בפעם השנייה זה היה על פשע שנאה וגם על גרפיטי כאשר ריססתי צלבי קרס וסמלים של התנועה בכל מיני מקומות בעיר. גם במקרה זה קיבלתי עבודות שירות וקנס בתוספת תשלום פיצויים".

באותה תקופה היית עוד קטין וגרת עם משפחתך, איך הגיבו הוריך?

"לא סיפרתי להם שאני חבר ב"תנועת ההתנגדות הנורדית". הם גילו את זה בהפתעה, דרך אחי, כשהשתתפתי בפעילות נגד מצעד גאווה בלוליאו (עיר בצפון שוודיה, ד.ס). הם הכירו את הדעות והאידאולוגיה שלי אבל לא את הקשר שלי לארגון. אחד מאחיי הגדולים ניתק איתי קשר והמשפחה הייתה מבולבלת ולא ידעה כיצד להתייחס אליי. ההורים ניסו הכל, הם ניסו לנתק את האינטרנט, הם ניסו לאסור על קיום שיחות פוליטיות בבית וגם ניסו לא לאפשר לי ללכת לפעילויות. אבל זה הגיע למצב שהם פשוט התייאשו כי הם הרגישו שהם לא יכולים לעשות כלום".

באילו נסיבות החלטת לבסוף לעזוב?

"זה היה תהליך ארוך והיו כל מיני שלבים. למשל, כשהמשטרה הגיעה לעשות חיפוש אצלי בבית בחמש בבוקר. הבנתי שלא היו לי חיים רגילים, לא הרגשתי טוב, היתה עלי סטיגמה חברתית ולא תפקדתי בחברה כמו בן-אדם רגיל. זה היה כמו לחיות בבועה. לא הלכתי לביה"ס, ניסיתי לעבוד אבל גם את זה עזבתי וכבר לא עניין אותי הכסף. כל הפוקוס שלי הלך ל-NMR. יש שלבים בחברות בארגון כזה. השלב הראשון לוקח אותך מפעילות דרך המחשב בלבד לחברות אקטיבית, בשלב השני הופכים לקיצוניים יותר. הסביבה היא הרסנית ויש סיכוי גדול שתתחיל לעשות פשעים ולסגור לעצמך דלתות. לאט לאט מאבדים חברים, אפשרויות תעסוקה ולימודים. בסופו של דבר הבנתי את זה והצלחתי לצאת".

חבריו של אדלונד, ובמיוחד השניים שהיו קרובים אליו ביותר וגויסו על ידו לתנועה, הגיבו באגרסיביות לנטישתו של חברם. הם הגיעו אליו הביתה באחד מערבי אוקטובר שעבר והיכו אותו בגלל וויכוח על החזרת מעיל המהווה מעין מדים של התנועה. חודשיים מאוחר יותר הם נשפטו, הורשעו בתקיפה ונגזרו עליהם עבודות שירות ותשלום פיצוי כספי לאדלונד, שמודע לכך שחבריו לשעבר עלולים להמשיך לרדוף אותו. עם זאת, הוא נחוש לצאת לדרך אחרת. "עכשיו אני לגמרי נקי מהעבר הזה", הוא אומר, "אני מסיים את לימודיי. לצד הלימודים אני עוסק בפרויקט נוסף, בשיתוף פעולה עם קארין, זה פרויקט שקשור לימין הקיצוני וזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד. אני רוצה לתרום משהו לחברה ואני לא רוצה שצעירים אחרים ילכו בדרך שהלכתי בה בעבר". אדלונד כבר מסר מידע על "תנועת ההתנגדות הנורדית" לארגון העוקב ומנתח את פעילות התנועות הקיצוניות בשוודיה ושאיפתו היא לפעול בקרב בני נוער ולתרום למאבק ברדיקליזציה שלהם. הפגישה בינו לבין קארין שוברג, שהתקיימה בעקבות המכתב ששלח, היתה רק הפגישה הראשונה ביניהם וכיום הם בקשר שוטף והם שותפים למאבק בקיצוניות הפוליטית הגזענית והאנטישמית בשוודיה. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", מסכמת שוברג, "זה מאבק על הדמוקרטיה, והוא חשוב לכולם, המאבק על הזכות להיות מה שאנחנו רוצים להיות, ולחיות את החיים שאנחנו בוחרים לחיות".

***

גם אם הקהילה הבינלאומית התעוררה, בשביל בני הרוהינגה זה כנראה מעט מדי, מאוחר מדי

בחודש שעבר הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו ביניים המורה למיאנמר למנוע את הטבח באחד מהמיעוטים הנרדפים כיום בעולם, אך למשפטנים יהיה קשה להוכיח כוונה לרצח עם והדיונים צפויים להימשך עוד שנים.

פורסם ב-"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/MAGAZINE-1.8556500

"חיילים הפרידו את הקבוצות לנשים וגברים", כך ע"פ אחת העדויות, "הגברים, שהיו כולם בקבוצה אחת, הוצאו להורג. אלו שלא מתו כתוצאה מהירי, אלו שנאבקו על חייהם או נפצעו קשה, הומתו באמצעות סכינים. אח"כ הורידו מהגופות תכשיטים ודברי ערך, שמו אותן בתוך שלושה בורות והציתו אותן. אני חושב שאנשי הצבא שפכו עליהן דלק כי הלהבות עלו מהר והיו גבוהות מאוד". עדים נוספים סיפרו על מה שקרה אח"כ; חלק מהילדים נורו, תינוקות נלקחו מאימותיהן, חלקם נזרקו לנהר, אחרים נזרקו אל תוך האש. לאחר מכן נלקחו הנשים, הילדות והנערות בקבוצות קטנות אל בתי הכפר, שם הן נשדדו ונאנסו באכזריות. "אחד החיילים אנס אותי", אמרה אחת הקורבנות, "הם דקרו אותי בצוואר ובבטן. ניסיתי להציל את התינוק שלי שהיה בן 28 ימים אבל הם זרקו אותו על הקרקע והוא מת. הנשים האחרות שהיו שם נאנסו גם הן. אחה"צ חזרתי להכרה כי להבות נפלו מהגג על גופי. הייתי היחידה בחדר ששרדה. בקושי יכולתי לזוז אבל הבנתי שאישרף למוות. למרות שהתינוק שלי מת, החזקתי אותו קרוב לליבי, אך לא יכולתי לקחת את גופתו איתי. נמלטתי דרך דלת קטנה במטבח שלא היתה נעולה".

אלו רק חלק קטן מהעדויות שנאספו מפי ניצולי הטבח בכפר טולה טולי (Tula Toli) שבמדינת ראקין במערב מיאנמר. עד סופו של אותו יום, ה-30 באוגוסט 2017, נשרפו בכפר כ-440 מבנים ונהרגו מאות בני-אדם, חלקם תושבי כפרים אחרים ששהו במקום לאחר שנמלטו מכפריהם שהותקפו גם הם. מהכפר, כך מראים צילומי לווין, לא נותר זכר. קורבנות הטבח היו בני רוהינגה, קבוצה אתנית המהווה את אחד המיעוטים הנרדפים בעולם. בני הרוהינגה הם מוסלמים ברובם ולמרות שהם חיים במיאנמר הרבה לפני שזו הפכה למדינה עצמאית, הם אינם נחשבים אזרחים והם חסרי זכויות-אדם בסיסיות. מבצעי הטבח היו חיילי צבא מיאנמר מתוגברים באזרחים בני הרוב האתני הבודהיסטי של ראקין שהיו חמושים בסכינים ובמצ'טות. העדויות מהטבח ומתקריות דומות שהתרחשו באותה תקופה, נאספו יחד עם מסמכים, תמונות, סרטונים וצילומי לווין ע"י צוות בדיקה של האו"ם שהציגן למועצת זכויות-האדם ב-2018. ב-2019 הוגשה לבית הדין הבינ"ל לצדק בהאג, תביעה נגד מיאנמר באשמת הפרת האמנה בדבר מניעת וענישת רצח-עם. לפני כשלושה שבועות הוציא בית-הדין לבקשת התובעת, הרפובליקה של גמביה, צו ביניים המורה למיאנמר למנוע מעשי רצח-עם, למנוע השמדת ראיות בקשר לאישומים שהוגשו ולהגיש דו"חות תקופתיים עד סוף ההליך המשפטי שע"פ הערכות עלול להימשך בין 3 ל-5 שנים.

***

ניי סאן לווין הוא בן רוהינגה שנולד במדינת ראקין, גדל בראנגון, העיר הגדולה במיאנמר וחי כיום בפרנקפורט, שם היה לאחד ממייסדי "קואליציית רוהינגה החופשית". "בני הרוהינגה נרדפים כבר 42 שנה", הוא מספר ל"הארץ", "עכשיו, בית-הדין הגבוה בעולם יוצא להגנתנו ואנו מעריכים את זה מאוד. עם זאת, ברור שממשלת מיאנמר לא תמלא את הצו. יומיים אחרי ההחלטה כבר נהרגו שתי נשים, אחת מהן היתה בהריון, אתמול היו הפגזות על אוכלוסייה אזרחית והשלטונות השביתו את האינטרנט באזור בו חיים הרוהינגה". השנים הארוכות של הרדיפות, הקיפוח והאפליה שלווין מדבר עליהם התפרצו ב-2012 בסבב עימותים אלימים בין בני הרוהינגה המהווים את הרוב בצפון מדינת ראקין לבין הבודהיסטים המקומיים המהווים את הרוב בדרומה. מהומות אלו הובילו לפוגרומים נגד הרוהינגה שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים ובכ-150,000 עקורים. 130,000 מהם עדיין חיים, ע"פ לווין, במה שהוא מכנה "מחנה ריכוז". ב-2015 נמלטו אלפי בני רוהינגה ממיאנמר ומבנגלדש וניסו להגיע בסירות למלזיה, אינדונזיה ותאילנד, בריחה שהביאה למאות קורבנות שטבעו בים. ב-2016 החל סבב אלימות נוסף. תחילה היתה זו תגובה של צבא מיאנמר להתקפות של צבא "הישע הרוהינגי של ראקין" (ARSA), שמיאנמר מגדירה כארגון טרור. מהר מאוד, עם זאת, הפכה המתקפה הצבאית לטיהור אתני, ויש שיטענו רצח-עם.

"הם מתכננים למחוק אותנו מעל פני האדמה מאז 1978", אומר לווין, "ב-1982 חוק האזרחות החדש הפך אותנו לחסרי אזרחות בארצנו שלנו ומאז 1992 הרוהינגה חיים בתנאי אפרטהייד". ע"פ לווין גם בני הרוהינגה שאינם חיים במחנות חיים ב"בית-כלא פתוח" – הם אינם רשאים לצאת מיישוביהם, מאזינים לשיחות הטלפון שלהם והם נרדפים ע"י הצבא. "כשהאלימות החלה ב-2016, נהרגו 1,500 בני-אדם, כשלושים יישובים הוצתו ע"י הצבא, מאות נשים נאנסו, ו-93,000  נאלצו לברוח לבנגלדש", מספר לווין, "במתקפה של 2017 נהרגו מעל ל-10,000 בני-אדם, 390 כפרים נהרסו, מעל ל-1,000 נשים נאנסו וכ-750,000 נמלטו לבנגלדש , שם חיים כיום כ-1.1 מיליון פליטים מבני הרוהינגה. מאות אלפים נוספים ברחו בשנים האחרונות והם חיים בערב-הסעודית, פקיסטן, מלזיה ומדינות אחרות". "מדובר ברצח-עם במאה ה-21", מסכם לווין, "זוהי בושה לאנושות וזה חייב להיפסק".

***

ב-27 באוגוסט 2017 הקיפו חיילים חמושים ובני ראקין בודהיסטים מצוידים בסכינים ובחרבות את הכפר שואפ פארונג (Shuap Parung). "מבצע הפינוי" החל, ע"פ דו"ח צוות הבדיקה של האו"ם, בסביבות שתיים בצהריים אז נשמעו היריות הראשונות. בהמשך הוצתו מבנים רבים לאחר שאנשים הוכנסו אליהם ונשרפו חיים. אישה מבוגרת שנגררה מביתה עם אחיה בן ה-70 סיפרה: "חיילים השתמשו בכתות רובה כדי להכות את אחי בראשו. ראיתי את המוח שלו נשפך החוצה. ראיתי אנשים שהומתו באמצעות סכינים ארוכות. החיילים גם ריססו כדורים ורבים נהרגו ונפצעו. הכפר היה מלא בגופות. ראיתי עשרות הרוגים. קודם הם ירו ואח"כ, אם הם ראו מישהו שנותר בחיים ועדיין זז, הם שחטו אותו במצ'טה". הדו"ח מספר שגם בכפר זה נרצחו תינוקות וילדים באכזריות, גם כאן היו מעשי אונס אלימים, גם כאן נמצאו בורות קבורה המוניים וגופות רבות נצפו ע"י שורדים כאשר הן צפות במורד הנהר.

מאונג זרני, אקדמאי, איש חינוך ופעיל זכויות-אדם ממיאנמר המתגורר בבריטניה, מסביר את מקורה של האכזריות יוצאת הדופן הזו. "הברוטליות וחוסר האנושיות של החיילים, הכפריים הרגילים והנזירים הבודהיסטים שהשתתפו באינספור מעשי זוועה נגד הרוהינגה נובעת משני מקומות עיקריים", הוא אומר, "ראשית, יש שיתוף פעולה מלא בין השלטון לבין החברה האזרחית, ממש כמו שהחברה הגרמנית המושפעת מהנאצים אפשרה למפלגה הנאצית ולשלוחותיה לבצע השמדה טוטאלית של היהודים. שנית, לפני שהרוהינגה היו מטרה למתקפה פיזית הם היו קורבן של תעמולה שגרמה לציבור הכללי לא לראות בהם בני-אדם אלא ווירוסים, פרזיטים, ג'וקים ועלוקות. זה הרבה מעבר לגזענות רגילה. זו דה-הומניזציה מוחלטת שגורמת לרוצחים לחוש כאילו הם נלחמים באויב גם כשהם רוצחים תינוקות. אלו שהשתתפו בהשמדה הג'נוסיידיאלית לא הרגישו שהם עוברים עברה, להיפך, הם הרגישו שהם מגנים על ארצם, על אדמתם ועל הקהילה שלהם. הם רואים את עצמם כקורבנות". ע"פ זרני, רצח-העם של הרוהינגה הולך צעד רחוק יותר ממעשי רצח-עם אחרים. ההנדסה הדמוגרפית של שלטונות מיאנמר מבוססת על אידאולוגיה שאיננה מכירה כלל בקיומה של זהות רוהינגית. "אין עם כזה", טוענים השלטונות במיאנמר, "מדובר בפולשים לא חוקיים וחסרי זכויות". כלומר, בני ובנות הרוהינגה נרצחים כאשר זהותם נשללת מהם ואלו ששורדים חייבים לקבל על עצמם את הזהות הקבוצתית החדשה שקבעו הרוצחים – "נוכרים בנגלים". "הציבור שטוף המוח במיאנמר קיבל את השמדת הזהות הרוהינגית", אומר זרני, "הוא מגבה את הרצח והופך את הקורבן לאִיוּם".

זרני שופך אור גם על ההקשר הפוליטי. "יש קונצנזוס במדינה, בקרב כל המעמדות והקבוצות החברתיות, אפילו בקרב מוסלמים שאינם בני רוהינגה, שמדובר בפולשים לא חוקיים", הוא אומר, "הם טוענים שזוהי לא סוגיה של גזע או דת אלא סוגיה של הגירה. יש גם כאלו הטוענים שזה ניסיון השתלטות של האיסלם הגלובלי המגובה במוסר הכפול של המערב הצבוע. זה לא מאוד שונה מתאוריות קונספירציה על השתלטות יהודית". גורמים אלו, בתוספת גזענות כלפי בעלי עור כהה יותר ומגמות היסטוריות שמקורן בשנים רבות של קולוניאליזם אנגלי וחמישים שנים תחת שלטון צבאי, מובילים לכך שרצח-העם, זוכה בסה"כ לתמיכה. גם מנהיגת מיאנמר בפועל, זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י, שנתלו בה תקוות רבות בכל הנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם במיאנמר, היא חלק ממגמות אלו. "סו צ'י, למרות החינוך שקיבלה באוקספורד ועשורים של חיים במערב הליברלי, היא גזענית שאיננה מסוגלת לקבל את העובדה שבני הרוהינגה הם חלק מהחברה במיאנמר", אומר זרני, "סו צ'י איננה משקל נגד לגנרלים, היא משבחת בעקביות את הטיהור האתני והיא גם מרוויחה פוליטית מכך שהיא מצדיקה את פעילות הצבא בפני העולם".

***

ואכן, כאשר היה צורך לייצג את מיאנמר בפני בית-הדין הבינלאומי לצדק היתה זו סו צ'י עצמה שהתייצבה בהאג. למרות הצו הזמני המהווה אזהרה למיאנמר והגנה על בני הרוהינגה, תהיה זו טעות להסיק שסו צ'י הפסידה בזירה הבינלאומית. מייקל בקר, מומחה למשפט ציבורי בינלאומי המלמד בטריניטי קולג' בדבלין (וגם עבד במשך ארבע שנים בבית-הדין הבינלאומי לצדק), טוען שפשע רצח-עם הוא קשה מאוד להוכחה. "גם אם יש הוכחות רבות למעשי זוועה, קשה להוכיח את ההגדרה החוקית של רצח-עם ובמיוחד את הדרישה להוכחת כוונות ג'נוסיידיאליות" הוא אומר. במקרה הזה, מסביר בקר, בית-הדין טרם הכריע אם התקיים כאן רצח-עם. "בהמשך ההליכים תוכל מיאנמר לטעון שכוונתה היתה להילחם בטרור ובאופן פרדוקסלי גם אם יוכח שהיה כאן טיהור אתני מיאנמר תוכל לטעון שהדבר מראה שלא היה בכוונתה להשמיד את האוכלוסייה, אלא לעודד הגירה כחלק מביצוע שינויים דמוגרפיים באזור". ע"פ בקר, אפילו אם בית-הדין יכריע שאכן בוצע רצח-עם במיאנמר, לא ברור לאלו צעדים ההחלטה תוביל. "האם בית-הדין יורה למיאנמר לשלם פיצויים לבני הרוהינגה? האם הוא ידרוש שמיאנמר תבנה מחדש בתים וכפרים שנהרסו? האם יעניק זכויות קניין מחודשות לאלו שנאלצו לברוח? ואולי חשוב מכל, האם ירצה ויוכל בית-הדין לתבוע ממיאנמר לבצע רפורמות חוקיות, בעיקר בנוגע לחוק האזרחות, כך שבני הרוהינגה יוכלו לחזור למיאנמר בביטחון ולחיות בכבוד?  אלו שאלות מורכבות כמו גם השאלה האם ובאיזה מידה מיאנמר תקיים בכלל את החלטות בית-הדין".

אם זהו המצב, האם ההליך בבית-הדין הבינלאומי הוא סמלי בלבד והאם יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות יותר נגד רצח-עם? "זה לא סביר שמועצת הביטחון של האו"ם תשחק תפקיד משמעותי בזמן שמתקיים ההליך בבית-הדין ואפילו אחרי שתתקבל הכרעה", אומר בקר, "היחסים הקרובים בין סין למיאנמר ימנעו ככל הנראה פעולה של מועה"ב (מה שכבר ניכר בישיבה סגורה של מועה"ב ביום שלישי שעבר בה מנעה סין הצהרה משותפת הקוראת למיאנמר לקיים את הדין הבינלאומי ולנקוט צעדים להעניש את האחראים להפרת זכויות-אדם, ד.ס). זה גם לא סביר שצו הביניים יאפשר חזרה של פליטים למיאנמר. אם כבר ההיפך הוא הנכון, החלטת בית-הדין מאשרת שהמצב במיאנמר הוא מסוכן מאוד בעבור בני-הרוהינגה וכל חזרה לשם תהיה מוקדמת מדי". מייקל בקר טוען שבהחלט ייתכן שצו הביניים יוסיף ללחץ על מדינות שלישיות וחברות בינלאומיות הקשורות במיאנמר. "אני מאמין שהפיקוח על מיאנמר שיוצר התיק בית-הדין הבינלאומי ושהוגבר בעקבות צו הביניים שהתקבל פה אחד המכיר בבני הרוהינגה שנותרו במיאנמר כזקוקים להגנה, מקשה על מיאנמר להמשיך להתנהל כרגיל. זה מראה שלתיק יש יותר מערך סימבולי. עם זאת, קשה לקבוע אם זה יוביל לשינויים מבניים עמוקים יותר. הכוח של הצהרות בית-הדין תלוי במידה רבה ברצון הפוליטי המושקע ביישומן".

גם אם דבריו של בקר משאירים מקום מסוים לאופטימיות, ההיסטוריה מלמדת שבני הרוהינגה יעשו נכון אם ימנעו מלתלות תקוות רבות מדי במוסדות הבינלאומיים. זו הפעם הרביעית שבית-הדין הבינ"ל לצדק דן בנושאים הקשורים לאמנה למניעת רצח-עם. שני הליכים שהחלו בשנות התשעים היו קשורים למלחמה ביוגוסלביה לשעבר (בוסניה וקרואטיה נגד יוגוסלביה, שהפכה מאוחר יותר לסרביה). תוצאותיהם היו אמביוולנטיות והן התקבלו שנים רבות אחרי סיום הסכסוך. תיק נוסף הוגש ב-2002 נגד רואנדה, אך בית-הדין החליט שאין בסמכותו לדון בו. הקהילה הבינלאומית התמודדה עם טרגדיות אלו ואחרות, במידה משתנה של הצלחה, גם באמצעות טריבונלים פליליים בינלאומיים והליכים משפטיים בבית-הדין הפלילי הבינ"ל (שבניגוד לבית-הדין הבינלאומי לצדק מעמיד לדין נאשמים קונקרטיים ולא מדינות). במקרה של בני הרוהינגה, שני בתי-הדין הבינלאומיים כבר עוסקים בנושא אך ההליכים, אם אכן ימוצו, ייקחו שנים. בעבור יותר ממיליון וחצי בני רוהינגה, הנמצאים בתנאי מאסר ותחת איום פיזי במיאנמר ובתנאי מחסור קשים במחנות בבנגלדש, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי.

Sweden Hopes Its First Top-level Visit to Israel in 21 Years Will Thaw Ties

Stockholm is stepping up its efforts against anti-Semitism and hate crimes, as the foreign minister tries to mend relations with Israel. Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-sweden-hopes-its-first-top-level-visit-to-israel-in-21-years-will-thaw-ties-1.8468492

STOCKHOLM – Among the dozens of world leaders who landed in Israel last week for the International Holocaust Forum, the presence of Swedish Prime Minister Stefan Löfven was particularly notable. It had been 21 years since a Swedish Prime Minister had visited, and a series of diplomatic incidents in recent years only worsened the atmosphere.

The incidents included the recognition of a Palestinian state by Löfven’s government and then-Foreign Minister Margot Wallström’s linking of the Israeli-Palestinian conflict to terror attacks in Paris. For nearly three years after Wallström’s comments in 2015, there were no official meetings between the two countries, with Israel repeatedly rebuffing requests by Wallström and Löfven to improve ties.

But at the end of 2017, two senior Swedish officials came to Israel: then-Parliament Speaker Urban Ahlin and then-Commerce Minister Ann Linde, who is now foreign minister. Also, Israel named a new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, who a Swedish Foreign Ministry source says brought “a new atmosphere and approach” to bilateral relations.

Like Göran Persson, who served as Swedish prime minister from 1996 to 2006 and was considered a friend of Israel, Löfven is striving to turn Sweden into a world leader in Holocaust commemoration and the battle against anti-Semitism. At the same time, Stockholm continues to address the Palestinian issue, support the Palestinian Authority and promote the two-state solution when most of the world seems to have lost interest.

“The government stands behind the recognition of Palestine,” Linde told Haaretz last week. “The recognition was done in support of a negotiated two-state solution; one State of Israel and one State of Palestine,” she said, adding that support for the two-state solution is solid in the EU, which, like Sweden, supports the Palestinians and donates to them.

“I am very clear about my sincere ambition to further deepen and broaden the relationship with Israel,” she added. “I will continue to strive for this. We must be able to maintain an international law-based foreign policy and at the same time have a very good and constructive relationship with Israel.”
Arson and other attacks

Linde is also unequivocal about the fight against anti-Semitism. “Sweden remains deeply committed to the international fight against anti-Semitism,” she said. Asked about anti-Semitic remarks, including in her Social Democratic Party, she said: “Criticism against the Israeli government’s actions can be motivated, as against any other state, but it is never acceptable to use anti-Semitic stereotypes or to question Israel’s right to exist.”

“It could be bullying on social media and in some cases, physical attacks, even if it’s not very common,” said Aron Verständig, president of the Official Council of Swedish Jewish Communities. Firebombs have been thrown at the Gothenburg synagogue and the Malmo cemetery. There have also been arson attacks, swastika graffiti, violent demonstrations by neo-Nazis and other harassment of Jews.

These include, amongst other incidents, the Jewish cultural center in the city of Umeå closing down after receiving neo-Nazi threats, media attention which was turned towards a Jewish doctor who suffered discrimination and abuse at Stockholm’s Karolinska University Hospital and many reports of threats, harassment and cursing at Jewish teenagers, younger children and teachers in Sweden’s schools.

But there has also been greater interest in the Holocaust and the recognition that its memory must be preserved. Over the past year numerous events in the country have focused on Holocaust commemoration and the fight against anti-Semitism. Notably, the Living History Forum, a Swedish government authority, teaches against racism and anti-Semitism and an organization named “Jewish Culture in Sweden” preserves the legacy of the Holocaust by arranging various cultural events.

The Swedish government is determined to show that it takes the issue seriously. Linde spoke about a number of steps like efforts by the Swedish police to increase funding and staffing against hate crimes, and investments in protecting Jewish institutions and other sites likely to be targets. The government has also initiated legislation against racist groups and is improving enforcement and the prosecution of hate crimes.

Efforts also include visits by legislators and school students to Auschwitz, while the Swedish education minister is cooperating with the Yad Vashem memorial and museum in Jerusalem. The Swedes are also considering building their own Holocaust museum.

For now the highlight is the Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Anti-Semitism, which is scheduled for October. Löfven has invited researchers, world leaders and other representatives from some 50 countries to plan steps to help preserve the memory of the Holocaust and fight anti-Semitism. Also, last week Löfven announced that Sweden is adopting the International Holocaust Remembrance Alliance’s definition of anti-Semitism.

Aron Verständig, president of Sweden’s Official Council of Swedish Jewish Communities, would like to see an even larger investment in Jewish life in Sweden but he says cooperation with the government is good. “lately it’s doing good things like arranging the international conference in Malmö and creating a new Holocaust museum”, he said.

Still, the Israeli government doesn’t seem very impressed, and ties between the countries remain cool. During his visit to Jerusalem last week Löfven didn’t meet a single Israeli official, though, granted, he wasn’t the only leader who didn’t hold meetings outside the Holocaust forum.

Foreign Minister Linde, for one, isn’t discouraged. “There is no reason why we could not have a fully normal relationship given the long-standing friendly relations between our two countries and plenty of common interests such as innovation, gender equality and the important struggle against anti-Semitism,” she said. “The prime minister’s visit to Jerusalem this week proves how important the work on combating anti-Semitism is for the Swedish government. The fact that we have different views on certain other issues should not prevent dialogue, but rather makes dialogue even more important.

האם ביקור ראש-ממשלת שוודיה בישראל יפשיר את היחסים הקרירים בין שתי המדינות?

בעוד שסטוקהולם מגבירה את מאמציה להיאבק בגילויי אנטישמיות ובפשעי שנאה, יחסיה עם ירושלים נותרו קרירים. בריאיון ל"הארץ" הביעה שרת החוץ השוודית רצון בחיזוק הקשרים עם ישראל, לקראת כנס זיכרון דומה שיתקיים במאלמו באוקטובר

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/1.8437695

בין עשרות המנהיגים מכל רחבי העולם אשר ביקרו בירושלים השבוע נמנה גם ראש-ממשלה המייצג מדינה שהוחרמה בשנים האחרונות ע"י ממשלת ישראל. ראש-ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, אמנם ביקר בישראל ב-2012 כאשר כיהן כמנהיג מפלגת אופוזיציה, אך מאז נכנס לתפקידו כראש-הממשלה ב-2014 נמצאים היחסים בין שוודיה לישראל במשבר מתמשך. היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים כבר בראשית שנות האלפיים כתוצאה משורת תקריות דיפלומטיות. עם זאת, תחילת כהונתו של לופבן סימנה הרעה משמעותית ביחסים כאשר אחד מצעדיה הראשונים של ממשלתו היה הכרה במדינה פלסטינית. הצעד עורר זעם גדול בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר החוץ דאז, אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרת שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות.

היחסים נעשו רעועים עוד יותר כאשר שרת החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום (שהתפטרה מאז), קשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 ואף הזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. השוודים טענו שהדברים הוצאו מהקשרם, אך ראש-הממשלה, נתניהו, כינה את אמירתה "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית". דבריה של וולסטרום גונו בזמנו בכל צדדי הספקטרום הפוליטי הישראלי: מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שהיא נותנת רוח גבית לטרור, אביגדור ליברמן אמר ש"הדבר היחיד ששרת-החוץ של שבדיה לא עשתה עדיין הוא להצטרף פיזית למחבלים הפלסטינים ולדקור יהודים" והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה כי "מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משוודיה".

במשך כשלוש שנים אכן לא התקיימו פגישות רשמיות בין בכירי שתי המדינות וישראל סרבה בהזדמנויות שונות לבקשות פגישה מטעם שרת-החוץ וראש-הממשלה השוודים. עם זאת, בסוף 2017 חל שיפור מסוים ביחסים כאשר שני בכירים שוודיים, יו"ר הפרלמנט, אורבן אהלין (גם הוא הוחלף מאז), ושרת המסחר, אן לינדֶה, הגיעו לביקורים בישראל. אהלין ביקר בארץ כאורחו של יו"ר הכנסת אדלשטיין ושרת המסחר השוודית, שמונתה בספטמבר 2019 למחליפתה של מרגוט וולסטרום במשרד החוץ, ביקרה בישראל על מנת לקדם שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות ואף נפגשה עם השר אקוניס. במקביל מונה שגריר ישראלי חדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, שלדברי בכירים במשרד החוץ השוודי הביא "אווירה חדשה וגישה חדשה" ליחסים בין המדינות. עם זאת, ראש-הממשלה השוודי האחרון שקיים ביקור רשמי בישראל היה יוראן פאשון ב-1999. פאשון, ראש-ממשלה סוציאל-דמוקרט הנחשב לאוהד ישראל, קידם בימי כהונתו את לימוד והנצחת השואה בשוודיה, נקט צעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ואף יזם את "הצהרת סטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שחברות בו כיום 34 מדינות.

ראש-הממשלה הנוכחי, גם הוא איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, חוזר במידה רבה למדיניות של סוף שנות התשעים. זוהי מדיניות מורכבת וייחודית למדי בנוף הבינלאומי. מצד אחד, שוודיה ממשיכה לעסוק בעניין הפלסטיני, לתמוך ברשות הפלסטינית ולדבוק בפתרון שתי המדינות בעידן שבו הקהילה הבינלאומית איבדה עניין בנושא. מצד שני, שוודיה שסובלת בשנים האחרונות מעליה במספר הגילויים והתקריות האנטישמיות, הופכת שוב למובילה עולמית בכל הקשור במאבק באנטישמיות, להוראת השואה ולהנצחתה.

מדיניותה של אן לינדֶה, שרת החוץ החדשה של שוודיה, היא דוגמא מצוינת לגישה זו. "הממשלה עומדת מאחורי החלטתה להכיר בפלסטין. החלטה זו נעשתה כתמיכה במו"מ שיוביל לפתרון של שתי-מדינות – מדינת ישראל ומדינת פלסטין", היא אומרת בתשובה לשאלת "הארץ" ומוסיפה שפתרון זה זוכה לתמיכה מוצקה של האיחוד האירופי, שכמו שוודיה, תומך בפלסטינים ותורם להם. "אני ברורה מאוד בשאיפתי הכנה להמשיך להעמיק ולהרחיב את היחסים עם ישראל. אמשיך לחתור לכך. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לקיים מדיניות חוץ המבוססת על החוק הבינ"ל ובאותו זמן לקיים מערכת יחסים בונה וטובה מאוד עם ישראל". גם בנושא המאבק באנטישמיות, עמדה של לינדֶה היא חד-משמעית. "שוודיה מחויבת בצורה עמוקה למאבק הבינלאומי נגד אנטישמיות", היא אומרת ומוסיפה בתשובה לשאלה על גילויי אנטישמיות שהתגלו אפילו במפלגתה שלה: "ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל יכולה להישמע, כמו נגד כל מדינה אחרת, אך זה לא מקובל בשום אופן להשתמש בסטריאוטיפים אנטישמיים או לפקפק בזכות הקיום של ישראל".

הרקע למאבקה הנוכחי של הממשלה השוודית באנטישמיות הוא עליה במספר התקריות האנטישמיות במדינה. "בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה", סיפר ל"הארץ" יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, "זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות". וורשטנדיג טוען שאמנם אין איום על כלל היהודים בשוודיה אך יש בהחלט איום על מוסדות יהודיים ועל אנשים המזוהים בקלות כיהודים. ואכן, הדיווחים על תקריות אנטישמיות בשוודיה בתקופה האחרונה הם רבים ומגוונים מאוד. החל מהשלכת בקבוקי תבערה על בית-הכנסת של גוטנברג ובית העלמין של מאלמו, דרך הצתות, גרפיטי של צלבי-קרס תקיפות פיזיות של יהודים והפגנות אלימות של ארגונים ניאו-נאציים ועד פרשות של הטרדה, התעללות והתעמרות ביהודים.

לאחרונה נחשפו באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות בשוודיה מקרים חמורים של אנטישמיות כמו סגירתו של המרכז היהודי בעיר אומיאו על רקע איומים של ניאו-נאצים, מקרה של אפליה והתעמרות ברופא יהודי ע"י מנהליו בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם, משפט המתקיים כעת בו מואשם פעיל ניאו-נאצי בהטרדה ואיומים על שתי עיתונאיות ועורכת-דין בכירה שהופגזו במאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים ואולי חמור מכל – דיווחים רבים על איומים, הטרדות וקללות שילדים, בני-נוער ומורים יהודיים סובלים מהם במערכת החינוך השוודית. התוקפים בתקריות אלו אינם באים מרקע אחד בלבד והם אינם מזוהים עם צד אחד במפה הפוליטית השוודית. תנועות ימין קיצוני מסיתות נגד יהודים, מנהיגי שמאל השתתפו בהפגנות שנקראו בהן קריאות אנטישמיות והבעיה חמורה במיוחד בקרב אוכלוסיית המהגרים בעלי הרקע המוסלמי. "כל אנטישמיות מסוכנת באותה מידה ויש להיאבק בה", אומר אהרון וורשטנדיג, "בזמן האחרון אנו רואים שמרבית מבצעי פשעי השנאה האנטישמיים באים מרקע מזרח-תיכוני או צפון-אפריקאי, אבל יש גם עליה בכוחן של תנועות הימין הקיצוני".

כנגד תופעות אלו ניתן לראות בשוודיה התעניינות רבה בנושא השואה והזדהות עם הצורך לשמר את זכרה. בכל רחבי המדינה נערכו בשנה שעברה מפעלי תרבות רבים שעסקו בהנצחה ובמאבק באנטישמיות. בולטים במיוחד בהקשר זה הן פעילויות "הפורום להיסטוריה חיה", רשות ממלכתית שוודית המקיימת פעילויות חינוכיות וציבוריות הקשורות לגזענות ואנטישמיות ולשימור מורשת השואה, ומפעלי התרבות של "תרבות יהודית בשוודיה", ארגון שייסדה ליזי עובד שייה, אשת תרבות ישראלית-שוודית היוזמת פעילויות שונות בנושא, ביניהן תערוכה פופולרית המבוססת על סיפוריהם של ניצולי שואה החיים בשוודיה שסביבה נערכו הקרנות סרטים, רבי-שיח והרצאות על נושאים שונים הקשורים בשואה ובלקחיה.

ממשלת שוודיה תומכת בפעילויות אלו ונחושה להראות שהיא לוקחת את העניין ברצינות. שרת החוץ אן לינדֶה מספרת על שורת צעדים שננקטו לאחרונה. המשטרה השוודית משפרת את יכולתה להיאבק בפשעי שנאה כאשר במקביל נעשית השקעה באבטחה. בנוסף לכך יוזמת הממשלה חקיקה נגד ארגונים בעלי אופי גזעני ומשפרת את אכיפת החוק והתביעה כנגד פשעי שנאה. עד שכל אלו יניבו תוצאות הרשויות השוודיות נוקטות גם בצעדים חינוכיים וסמליים – חברי פרלמנט ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, נבחנת בנייתו של מוזיאון שואה חדש וגולת הכותרת – באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות". "עשרים שנה אחרי "הצהרת סטוקהולם" שהיוותה את הצ'רטר של הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה (IHRA)", מספרת לינדֶה, "ראש-הממשלה לופבן הזמין ראשי מדינות, חוקרים, מומחים ונציגים מכ-50 מדינות למאלמו באוקטובר על מנת לעשות צעדים קונקרטיים יחדיו למען זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות". בנוסף לכך, ראש הממשלה לופבן הודיע השבוע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.

האם צעדים אלו מספקים ואפקטיביים? "יש לנו שיתוף פעולה טוב עם הממשלה", אומר יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, "בזמן האחרון הממשלה עושה דברים טובים דוגמת הוועידה הבינלאומית שתתקיים השנה במאלמו והקמת מוזיאון שואה חדש. היינו שמחים לראות השקעה גדולה יותר שתחזק את החיים היהודיים בשוודיה, כולל המשך התמיכה בעבודת הביטחון של הקהילות וגם דיון רציני בהצעה לאסור הקמתם של בתי-ספר דתיים חדשים ואיסור הרחבתם של אלו הקיימים".

למרות שיתוף הפעולה המוצלח עם הקהילות היהודיות ולמרות עמדתה של שוודיה כאחת המדינות המובילות בעולם בנושא הנצחת השואה והמאבק באנטישמיות, נראה שממשלת ישראל איננה מתרשמת מהמאמצים השוודים. היחסים בין המדינות הם עדיין קרירים ובניגוד למנהיגים אחרים, לא נפגש ראש-ממשלת שוודיה עם אף גורם ישראלי רשמי במסגרת ביקורו בירושלים (זאת בזמן שראשי מדינות כמו רומניה, קפריסין ואלבניה קיימו לכל הפחות פגישות עם נשיא המדינה או יו"ר הכנסת). עם זאת, שרת החוץ לינדֶה לא מתייאשת. "אין סיבה שלא יהיו בינינו יחסים נורמליים מלאים בהתחשב ביחסים הארוכים והידידותיים בין שתי המדינות שלנו והאינטרסים המשותפים שלנו כמו יזמות, שוויון מגדרי והמאבק החשוב נגד אנטישמיות. ביקור רוה"מ בירושלים השבוע מוכיח עד כמה המאבק באנטישמיות חשוב לממשלה השוודית. העובדה שיש לנו עמדות שונות בנושאים מסוימים לא צריכה למנוע דיאלוג, להיפך, היא עושה את הדיאלוג לחשוב יותר".

מצב הדמוקרטיה בישראל, בניכוי הפלסטינים

במערכה הפוליטית הישראלית הנכנסת לעוד מערכת בחירות זועקים כל הצדדים על הסכנה לדמוקרטיה. מתנגדי נתניהו טוענים שהמשך שלטונו הוא אנטי-דמוקרטי מכיוון שהוא מסית נגד מיעוטים ויריבים פוליטיים תוך כדי שהוא נאשם בפלילים ונאבק במערכת המשפטית. מנגד, תומכי נתניהו מדברים על מערכת המשפט המפרה את רצון הבוחר ואת עיקרון הפרדת הרשויות. קץ הדמוקרטיה בפי כולם והצלתה בידם בלבד. אך מהו מצבה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית? האם היא באמת על סף תהום? האם במדינות אחרות המצב טוב יותר? דו"ח שפורסם לאחרונה ע"י IDEA, מוסד בינ"ל המסייע בקיום בחירות חופשיות ובניית מוסדות דמוקרטיים במדינות שונות, בוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם ומגלה תמונה מורכבת.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8398264

החדשות הטובות שמספק הדו"ח הן שמעל ממחצית מתושבי כדה"א חיים במדינות דמוקרטיות והמצב רק הולך ומשתפר. בעשור האחרון לבדו הפכו 11 מדינות לדמוקרטיות וגם במדינות שאינן דמוקרטיות מלאות, דוגמת הונג-קונג ורוסיה, ישנה התעוררות אזרחית הדורשת רפורמות. עם זאת, השיפור בכמות לא כרוך בשיפור באיכות. הדמוקרטיות של 2019 הן חלשות ושבירות יותר משהיו בעבר. תנועות פופוליסטיות ומנהיגים סמכותניים מחלישים את הדמוקרטיות בהן הם פועלים, הפיקוח על השלטון נחלש, זכויות-אדם מופרות ומדינות גדולות שאינן דמוקרטיות, כמו סין וערב-הסעודית, משפיעות לרעה על שכנותיהן. ע"פ הדו"ח, מצב הדמוקרטיה במזה"ת הוא הגרוע ביותר בעולם. ישראל, בניגוד לקלישאה הידועה, איננה הדמוקרטיה היחידה באזור, אך האחרות, לבנון ועיראק, הן חלשות ושבירות ממנה בהרבה. עם זאת, בהשוואה לדמוקרטיות האירופאיות, מצבה של ישראל איננו מזהיר.

ישנם, ע"פ הדו"ח, חמש תכונות מרכזיות לדמוקרטיה. כשהן נבחנות לעומק כקריטריונים ברי-השוואה, ישראל נמצאת במקום לא רע בנוגע לשניים מהם; בקריטריון "זכויות-אדם בסיסיות" (המורכב מגישה למערכת הצדק, שוויון מגדרי, חירויות אזרחיות, רווחה בסיסית ועוד) ישראל נמצאת בשולי קבוצת המדינות העליונה, קצת מתחת למדינות כמו ארה"ב, ארגנטינה וסלובקיה. ב"השתתפות במערכת הדמוקרטית" (קריטריון המורכב מאחוזי הצבעה, השתתפות במערכת הדמוקרטית וכו') ישראל היא בליגת העל יחד עם מדינות כמו קנדה, דנמרק ואוסטרליה. אבל יש גם תחומים בעייתיים יותר. בקריטריון הבודק את ייצוגיות הממשלה דרך בחינת הליך הבחירות, עצמאות המפלגות הפוליטיות ומימוש הזכות לבחור ולהיבחר, ישראל נמצאת איפשהו בין אלבניה לאינדונזיה, מתחת לדמוקרטיות מערב אירופאיות אבל גם מתחת למדינות כמו פולין והודו. בקריטריון הבודק את כוחם של הפרלמנט, מערכת המשפט והתקשורת לפקח ולבקר את הממשלה, ישראל ממוקמת מתחת לסלובקיה, קפריסין ויוון, ובזה המנתח את רמת השחיתות והאכיפה ההוגנת הדירוג של ישראל זהה לזה של רואנדה ונמיביה, הרחק מאחורי מרבית הדמוקרטיות האירופאיות. נקודות התורפה של ישראל, ע"פ הדו"ח, הן, בין השאר, שחיתות שלטונית, אי אכיפת חוק הוגנת במערכת הציבורית ואי-שוויון בין קבוצות שונות באוכלוסייה.

מחברי הדו"ח נמנעו מפרסום "מצעד פזמונים דמוקרטי" המציב את המדינות אחת אחרי השנייה ע"פ דירוג כללי. זוהי מדיניות מכוונת המבוססת על השקפה שדמוקרטיה היא רב-ממדית, בעלת מודלים רבים ומסורות שונות ואין מידה אחת המתאימה לכולם. עם זאת, המידע שמספק הדו"ח הוא רחב ועמוק. 97 אינדיקטורים נבחנים ע"י מאות מומחים המפוזרים ברחבי העולם. אלו שולחים נתונים המנותחים ע"י חוקרים הנעזרים במאגרי מידע, מחקרים אקדמיים ומודלים סטטיסטיים. גוף הידע שמצטבר מכסה 158 מדינות ומעניק פרספקטיבה היסטורית של יותר מארבעים שנה. מי שיתעקש לחבר את המספרים יגלה שהם מצביעים על כך שמתוך 39 דמוקרטיות אירופאיות (לא כולל רוסיה, אזרבייג'ן ובלרוס שלא נחשבות דמוקרטיות) ישראל מדורגת במקום ה-24 מבחינת חוזקם ועצמאותם של הגופים המפקחים על הממשלה (פרלמנט, בתי-משפט ותקשורת) והיא חולקת את המקום ה-27 עם צפון מקדוניה מבחינת ייצוגיות הממשלה (ניקיון הבחירות וכו'). זה איננו מיקום נורא ובהשוואה למדינות כמו תורכיה ואוקראינה הוא אפילו טוב מאוד. ובכל זאת, הבעיות שהדו"ח מציג הן בהחלט סיבות לדאגה.

זה המקום שבו עלול להתעורר האינסטינקט הישראלי הנוהג להאשים גופים בינלאומיים בחוסר אובייקטיביות ובאנטי-ישראליות. במקרה הזה, עם זאת, מדובר בגוף מקצועי ועצמאי שאין לו שום אינטרס אנטי-ישראלי. למעשה ההיפך הוא הנכון, לפני שמכניסים את גדודי ההסברה לפעולה כדאי לשים לב לפיל הענקי שבחדר. הדו"ח עוסק רק במצב בתוך הגבולות המוכרים של ישראל ומתעלם לחלוטין מעזה, מהגדה המערבית וממיליוני הפלסטינים שנשללות מהם זכויות דמוקרטיות בסיסיות, לכל הפחות באופן חלקי כתוצאה ממדיניות ישראלית. זאת ועוד, האירועים הפוליטיים של  2019 לא הספיקו להיכנס לדו"ח. כלומר, שתי עובדות חשובות נעדרות מהדו"ח -העובדה שראש-ממשלת ישראל נאשם בשוחד והעובדה שישראל מחזיקה בפועל תושבים נטולי זכות הצבעה וחופש תנועה. ניתן, אם כן, להסיק שמצב הדמוקרטיה הישראלית המוצג בדו"ח הוא אכן מוטה, אבל ההטיה היא דווקא לטובתה של ישראל.

אבל מהי בעצם טובתה של ישראל? הדמוקרטיה חשובה לא רק כאידיאל או כערך בפני עצמו, אלא כמסגרת שבתוכה מתקיים הדיון ומתבצעת המדיניות הישראלית. יותר מכל דבר אחד היא מגדירה את הגבולות, בין אם אלו גבולות השימוש בכוח, גבולות הסמכות של בעלי השררה או גבולות הפגיעה בזכויות היסוד של בני-אדם. דמוקרטיה חלשה משמעותה גבולות חלשים שמשמעותם הרס החברה. טובתה של ישראל איננה ציונים טובים ומחמאות של ארגונים בינלאומיים בכל מחיר. דווקא דברים נכוחים המושמעים מבחוץ, גם אם הם אינם מלווים בתשואות, יכולים לסייע בשיקום וחיזוק הגבולות, הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה הישראלית וראוי שהדברים יישמעו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.

Don't look away from Rojava

“If we have to choose between compromise and genocide, we will choose our people,” Mazloum Abdi, the commander of the Syrian Democratic Forces, wrote a little over a month ago. Abdi, who commands tens of thousands of male and female soldiers who fought and beat the Islamic State organization, knows what he’s talking about. The Autonomous Administration of North and East Syria, also known as Rojava, is on the brink of an abyss. The American abandonment, the offensive by Turkey and its jihadist allies, and the involvement of Syria’s Assad regime and its Russian patrons have forced the area’s inhabitants, especially the Kurds, to maneuver and compromise in order to preserve human life and stop the fighting.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/us-news/.premium-the-slaughter-in-syria-still-goes-on-1.8187413

But the agreements that have been reached primarily serve Turkey, whose achievements include damaging the armed Kurdish forces, causing civilian flight from the new “security zone” and diverting international attention to other places. After a few days in which the world showed signs of concern over the hundreds of people who were killed or wounded and the thousands more who were expelled, the imaginary cease-fire has calmed international public opinion and allowed Turkey to continue with its plans for regional domination. But the fire has not ceased and quiet has not been restored. All the world needs to do in order to realize is to stop plugging up its ears.

Over the past two weeks, I’ve spoken with several Kurds who were in Rojava during the Turkish operation. These conversations took place in Sweden after the interviewees — Swedes of Kurdish origin — returned from visits to northern Syria. When you hear their stories and combine them with reports from other sources, it’s no longer possible to believe Turkey’s claim that it’s only fighting terrorists and restoring order. Bejan Rashid, for instance, is a Syrian who found refuge in Europe nine years ago. After receiving a European passport, he went to visit his hometown of Qamishli. “I was in Serê Kaniyê (Ras al-Ain) when the fighting started,” he said. “On the afternoon of October 9, F-16 planes started to bomb various targets, some of them entirely civilian. They bombed schools, residential buildings and hospitals.” Bejan said that  he volunteered to help the Kurdish Red Cross to transfer the wounded to a hospital. “I saw many who were killed and many who were injured,” he said. “Most of the injured were missing arms or legs or were hit by shrapnel. I tried to help the children and the elderly people first. The thing that’s hardest to forget was a girl, about 8 years old, who was sitting by her dead brother, trying to wake him up.”

A few days after the Turkish offensive began, Amnesty International published a report that showed the big picture. According to this report, civilians were bombed indiscriminately. One of the testimonies in the report described the bombing of an area near a school that was far from any military target. “In total, there were six injured and four killed, including two children,” a Kurdish Red Crescent worker said. “I couldn’t tell if they were boys or girls because their corpses were black. They looked like charcoal.” Other witnesses described an attack on a convoy of hundreds of civilians. Six people were killed and 59 wounded in this incident, which a journalist who was present described as “an absolute massacre.” The report also accused Turkey’s jihadist partners of executing people in cold blood, including a female Kurdish politician, Hevrin Khalaf, on the road between Raqqa and Qamishli. These claims have been reinforced by a Wall Street Journal report that quoted American sources as saying that serious war crimes of this sort were filmed by American military drones.

Those who survived the attacks and escaped to safer areas have to endure impossible conditions and uncertainty about the future. Helin Kerim Sonmez is a young Swede of Kurdish descent who traveled to Rojava after the Turkish invasion and spent a week volunteering in the Hesîçe (Hasakah) region. She told me about thousands of refugees staying at schools who suffer from bad sanitary conditions and a lack of medical care. There is no running water and sometimes no mattresses or blankets either; they just sleep on the bare ground.  “Traveling between the different schools between Hasakah and Tell Tamer,” she said, “we saw buildings in the villages that were totally destroyed. Roads were destroyed. We saw a water silo which was bombed and destroyed and schools that were hit too.”

Another Swede of Kurdish descent, Lorîn Ibrahim Berzincî, was in Qamishli on a family visit when the fighting started and was witness to the artillery bombings and the panic they created. “At night they bombed the old town area (Kudurbek) and the next day they hit right in the center of town. They hit a bakery, a soccer ground and a street in the center of town, but luckily that bomb didn’t detonate.” Lorin, who was staying at Qamishli with her family — which included young children and old people — managed to leave town before the situation deteriorated. But before coming back to Sweden, she witnessed another aspect of the Turkish assault. In a local hospital, she briefly met Mohammed Hamid, a 13-year-old boy from Serê Kaniyê (Ras al-Ain), who suffered from horrible burns that may have been caused by white phosphorus. “More than half of his body was burned,” she said, “and the doctor who took care of him told me he’s never seen anything like it.”

Many Rojava residents say these crimes are part of a deliberate policy. Elisabeth Gouriye, one of the leaders of Rojava’s Christian community, said in a videotaped speech that the Turks intend to “cleanse” northern Syria of its Christians by means of massacres and expulsions. This jibes with the claim that the Turks’ goal is to settle the region with Syrian refugees expelled from Turkey in place of Christians, Kurds and others. The Amnesty report, which was published in October, reinforces these claims and brings evidence that Syrian refugees have indeed been deported from Turkey into battle zones in Syria. Meanwhile, Turkish President Recep Tayyip Erdogan is threatening to “flood” Europe with 3.6 million migrants if its leaders oppose his actions.

Even though Rojava is disappearing from the headlines, a catastrophe is still in the offing. Fighting continues in key areas, suicide bombings are targeting civilian populations, clerics are being murdered and refugees aren’t being allowed to return to their homes. This is a manmade catastrophe, and it’s happening before our very eyes. But unlike previous such catastrophes, it’s accompanied by pictures, videos and calls for help on social media. In his address to the Bundestag in 1998, the Israeli historian Yehuda Bauer suggested adding three more commandants to the existing 10: “You, your children and your children’s children shall never become perpetrators”; “You, your children and your children’s children shall never, never allow yourselves to become victims”; and “You, your children and your children’s children shall never, but never, be passive onlookers to mass murder, genocide, or (let us hope it may never be repeated) to a Holocaust-like tragedy.”

עדויות לטיהור אתני ברוג'בה

"אם עלינו לבחור בין פשרות לבין רצח עמנו", כתב לפני קצת יותר מחודש מזלום עבדי, מפקד הSDF, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, "בוודאי שנבחר בחיים עבור העם שלנו". עבדי, המפקד על עשרות אלפי לוחמים ולוחמות שנלחמו ונצחו את דאע"ש, יודע על מה הוא מדבר. בימים אלו נמצא שוב "המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה" (רוג'בה) על סף תהום. הנטישה האמריקאית, המתקפה של תורכיה ובעלי-בריתה הג'יהדיסטים והמעורבות של משטר אסד ופטרוניו הרוסיים אילצו את תושבי האזור, ובעיקר את הכורדים, לתמרן ולהתפשר בכדי לשמור על חיי אדם ולהפסיק את האש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8161302#commentsSection

אך ההסכמים שהושגו משרתים יותר מכל את צרכיה של תורכיה שהישגיה כוללים פגיעה בכוחות הכורדים המזוינים, בריחה של אזרחים מ"רצועת ביטחון" נוספת והסטה של תשומת הלב הבינלאומית למקומות אחרים. לאחר שבמשך כמה ימים העולם הראה סימני דאגה לנוכח מאות ההרוגים והפצועים ומאות אלפי המגורשים, הפסקת-האש המדומיינת מרגיעה את דעת-הקהל הבינלאומית ומאפשרת לתורכיה להמשיך בתוכניותיה להשתלטות אזורית. במציאות, האש לא הופסקה והשקט לא חזר. כל שהעולם צריך לעשות הוא להפסיק לאטום אוזניים.

בשבועיים האחרונים שוחחתי עם כורדים ששהו ברוג'ובה בזמן המבצע התורכי. כששומעים את סיפוריהם ומצרפים דיווחים ממקורות נוספים אי אפשר כבר להאמין לתורכיה הטוענת שהיא בסה"כ נלחמת בטרוריסטים ומשיבה את הסדר. בֶּיָאן ראשיד, למשל, הוא סורי שמצא מקלט באירופה לפני תשע שנים. אחרי שקיבל דרכון אירופאי הוא חזר לעיר מולדתו, קמישלי, לביקור. "הייתי בסרקנייה (ראס אל-עין) כשהתחילו הקרבות", הוא מספר, "בשעות אחה"צ החלו מטוסי F-16 להפגיז יעדים שונים, חלקם אזרחיים, הם הפגיזו בתי-ספר, בנייני מגורים ובתי חולים". ביאן מספר שהוא נרתם לסייע להעביר פצועים לבית-החולים. "ראיתי הרוגים ופצועים רבים. רוב הפצועים היו מחוסרי ידיים או רגליים או עם רסיסים בגוף. ניסיתי לסייע בעיקר לילדים ולמבוגרים. הדבר שהכי קשה לי לשכוח הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופתו של אחיה המת, ומנסה להעיר אותו".

כמה ימים אחרי תחילת המתקפה התורכית פרסם ארגון אמנסטי דו"ח שחשף את התמונה הרחבה. ע"פ הדו"ח, הפגזת אזרחים התבצעה ללא אבחנה. אחת העדויות בדו"ח היא על הפגזה של אזור סמוך לבית-ספר שהיה מרוחק מכל יעד צבאי. "היו שם שישה פצועים וארבעה הרוגים, ביניהם שני ילדים", סיפר עובד הסהר האדום הכורדי, "לא יכולתי לומר אם אלו בנים או בנות כי הגופות היו שחורות. הם נראו כמו פחם". בעדות נוספת תוארה פגיעה בשיירה אזרחית של מאות אזרחים. שישה נהרגו ו-59 נפצעו בתקרית שאחד העיתונאים שהיה עד לה תיאר כ"טבח מוחלט". עוד טוען הדו"ח ששותפיהם הג'יהדיסטיים של התורכים ביצעו הוצאות להורג בדם קר, כולל הוצאתה להורג של המנהיגה הכורדית האזרחית הברין חאלף בכביש בין א-רקה לקמישלי. טענות אלו מצאו חיזוק גם ב-Wall Street Journal שציטט גורמים אמריקאיים שטענו שפשעי מלחמה חמורים שכאלו צולמו ע"י רחפנים של הצבא האמריקאי.

גם אלו ששרדו את ההתקפות וברחו לאזורים מוגנים חיים בתנאים קשים ובאי-וודאות לגבי העתיד. הלין קרים סומנז, צעירה שוודית ממוצא כורדי, נסעה להתנדב ברוג'ובה לאחר הפלישה התורכית ושהתה כשבוע באזור העיר אל-חסכה. היא סיפרה לי על אלפי פליטים השוהים בבתי-ספר בתנאים היגייניים ירודים, ללא טיפול רפואי, ללא מים זורמים ובחלק מבתי-הספר גם ללא מזרנים או שמיכות. "כשנסענו בין בתי-הספר באזור שבין אל-חסכה לתל טאמר", היא סיפרה, "ראינו בניינים בכפרים שהיו הרוסים לגמרי. כבישים היו הרוסים, ראינו מגדל מים שנהרס ובתי-ספר שנפגעו". שוודית נוספת ממוצא כורדי, לורין איברהים ברזינצי, היתה בקשמילי בביקור משפחתי כשפרצו הקרבות והיתה עדה להפגזות ארטילריה בתוך העיר ולפניקה שהן גרמו. "בלילה הם הפגיזו את אזור העיר העתיקה וביום למחרת הם ירו ממש לתוך מרכז העיר, הם פגעו במאפיה, במגרש כדורגל ופגז אחד פגע ברחוב מרכזי אבל למרבה המזל לא התפוצץ". לורין, ששהתה בעיר עם משפחתה, הצליחה לצאת ממנה לפני שהמצב התדרדר, אך בטרם חזרה לשוודיה הספיקה לפגוש אספקט נוסף של ההתקפה התורכית. בבית חולים מקומי, היא ראתה את מוחמד חאמיד, ילד בן 13 מסירקנייה, שסבל מכוויות נוראיות שנגרמו ככל הנראה מפצצת זרחן. "יותר מחצי גופו היה שרוף", היא אומרת, "והרופא שטיפל בו אמר שהוא מעולם לא ראה פציעות כאלו".

ע"פ רבים מתושבי רוג'ובה פשעים אלו הם חלק ממדיניות מכוונת. אליזבת קורי, ממנהיגות הנוצרים ברוג'בה, טענה בנאום מצולם שהתורכים מתכוונים לטהר את צפון סוריה מנוצרים באמצעות טבח וגירוש. דברים אלו מתחברים לטענה כי מטרתם של התורכים היא ליישב באזור פליטים סורים שיגורשו מתורכיה במקום הנוצרים, הכורדים ואחרים. דו"ח של אמנסטי מאוקטובר מאשש טענות אלו ומביא עדויות לכך שפליטים סורים אכן מגורשים מתורכיה לאזורי הקרבות בסוריה תוך כדי שהנשיא ארדואן מאיים "להציף" את אירופה ב-3.6 מיליון מהגרים אם מנהיגיה יתנגדו לפעולותיו.

וכך, למרות שרוג'בה מתרחקת מהכותרות, האסון עדיין בפתח. קרבות נמשכים באזורי מפתח, פיגועי התאבדות פוגעים באוכלוסייה האזרחית, אנשי דת נרצחים ופליטים לא מורשים לחזור לבתיהם. זהו אסון מעשה ידי אדם המתרחש לנגד עינינו אך בניגוד לאסונות מהעבר, הוא מלווה בתמונות, סרטונים וקריאות לעזרה ברשתות החברתיות. בנאומו בפרלמנט הגרמני ב-1998 הציע ההיסטוריון יהודה באואר להוסיף לעשרת הדיברות שלושה נוספים: לעולם לא להרשות לעצמנו להיות לקורבנות, לעולם לא להפוך לתליינים ולעולם, אבל לעולם, לא להתבונן ברצח-עם כצופים פאסיביים מהצד.

The Use and Abuse of History While Designing Foreign Policy, Part Two

How a European Parliament Resolution Distorted the History of WW2.
“Who controls the past controls the future,” wrote George Orwell in “1984,” quoting a party slogan in that book. “Who controls the present controls the past,” he added.
The resolution adopted by the European Parliament on September 19 has an Orwellian ring to it. It is called “The importance of European memory for the future of Europe.” Not everything in this resolution is bad. It deals with the importance of remembering the crimes committed in World War II, and not only for the sake of honoring the memory of the victims and punishing the executioners.
Remembering, according to this resolution, bolsters democracy, the rule of law and the defense of human rights, which enable the European Union to prevent a repetition of past crimes.
This is definitely a worthy objective, but the lofty words conceal a dangerous view, expressed in the historical tale they tell. “The Second World War, the most destructive war in European history,” it says, “began as an immediate result of the Nazi-Soviet non-aggression pact, signed on August 23, 1939.”
This declaration is not problematic because of its falsity but because it’s not the whole truth. It’s true that the Ribbentrop-Molotov pact let Hitler move forward without worrying about a second front, but the Germans had planned the war much earlier, before this pact was signed.
Other contributing factors are not mentioned at all in the resolution, including the problem of the Treaty of Versailles, the Munich pact and the support of the Fuhrer’s allies such as Italy, Spain, Japan and the tycoons who benefited from his rule.
According to the European legislators, the war was not the result of German aggression, but of Nazi-Communist aggression. The emphasis this resolution places on Stalin, while ignoring figures such as Franco and Mussolini, raises the suspicion that the European Union’s alternative history takes the present status of Russia, Italy and Spain into consideration more than it does the historical truth.
The interpretation given to the manner in which the war ended is even sketchier. With all the justified criticism of Stalin’s crimes, one must remember that it was Russian troops who defeated the Nazis in Europe (obviously with the help of the other allies). Auschwitz was not liberated by humanist pacifists, but by armed soldiers fighting under the red flag.
The resolution adopted by the European Union repeatedly cites different variations of the words “Nazis, Communists and other totalitarian regimes.”
Placing communism on an equal footing with Nazism is a historical distortion which ignores the bravery of those who fought the Nazis. Even if one ignores the courage of the Red Army because of its role in maintaining the Soviet dictatorship, the ranks of fighters against the Nazis included loyal communists and socialists such as the Yugoslav partisans, the Polish communist Armia Ludowa partisans and many members of the French Resistance and Jewish fighters in the ghettos. Were these also responsible for the war and its crimes?
These crimes are the biggest problem with this resolution. “The Nazi and Communist regimes committed mass murders, genocide and deportations, leading to a loss of life and liberty on a scale that was unprecedented in human history,” says clause 3 of the resolution.
This statement is not wrong, but the conflation of atrocities creates a distorted picture. The European legislators do acknowledge the Holocaust suffered by European Jewry and condemn its denial, but overall, their resolution gives the impression that the crimes of the Nazis and “the crimes of Communist and other regimes” are equally heinous. Evil has its gradations, and blurring these makes it harder to combat it.
When corrupt people try to evade justice, they argue that everybody is corrupt. Similarly, painting Nazis and communists with the same brush denies the significance of the Holocaust in human history.
The Baltic states are particularly interesting in this context. They’ve been supporting such resolutions for years, to downplay their complicity in Nazi crimes by creating a false picture in which their fate under the Russian occupation was the same as the fate of the Jews.
This is why the resolution promotes practical steps such as establishing days of commemoration, the removal of offensive monuments and the determination of material included in the curriculum of European Union schools.
This is historical revisionism, which highlights the words of Prof. Yehuda Bauer, a leading Holocaust historian, published in these pages and elsewhere. Bauer said that the Holocaust was unique not because it couldn’t happen again, but because it was an attempt to totally annihilate an entire people, which was persecuted across the globe in the name of a racist and murderous ideology, with no underlying pragmatic reasons for doing so.
This distinction does not make it easier for the victims of Stalinism, but it’s required for combating genocide now and in the future, a struggle which requires an understanding of the mechanisms that enabled the murderousness and of the mechanisms that helped fight it.
These will never be understood if all aspects of human evil are lumped together, with no ability to distinguish between the different components.
Many supporters of this resolution in the European Union are not anti-Semitic or revisionists.
They are motivated by considerations that are connected to the confrontation with Russia, to promoting European integration and to contending with racist and isolationist trends across the continent. But even when intentions are good, the practicalities can be sloppy.
European leaders would do well to base their policy on a moral conception and on well-established facts, rather than on distorting history. Instead of Orwellian attempts to change the past, let them focus on amending the present and shaping the future.

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? ב'

"מי שבידו השליטה על העבר, נאמר בסיסמה המפלגתית, בידו השליטה על העתיד", כך כתב ג'ורג' אורוול ברומן "1984" והוסיף: "מי שבידו השליטה על ההווה, בידו השליטה על העבר". (תרגום: ג.אריוך). לשְמה של ההחלטה שאימץ הפרלמנט האירופי ב-19 בספטמבר השנה יש ארומה אורווליינית: "חשיבות הזיכרון האירופי למען עתידה של אירופה". ולמרות זאת, לא כל מה שכתוב בה הוא רע. ההחלטה עוסקת בחשיבות זיכרון פשעי מלה"ע השנייה, גם אלו שטרם נחקרו לעומק, לא רק לשם כיבוד זכרם של הקורבנות והענשת התליינים. הזיכרון, ע"פ ההחלטה, מחזק את הדמוקרטיה, שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם שמאפשרים לאיחוד האירופי למנוע את הישנות פשעי העבר. מטרה ראויה בהחלט.

פורסם ב"הארץ":https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8087161

אך המילים היפות מסתירות השקפה מסוכנת המתבטאת בסיפור ההיסטורי שהן מספרות. "מלה"ע השנייה, המלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה", כך ע"פ ההחלטה, "החלה כתוצאה מיידית של הסכם אי-ההתקפה הנאצי-סובייטי מה-23 באוגוסט 1939". הצהרה זו אינה בעייתית בגלל שהיא שקר, אלא בגלל שהיא לא כל האמת. נכון, הסכם ריבנטופ-מולוטוב אִפשר להיטלר להימנע מחזית שנייה. אבל הגרמנים תכננו את המלחמה הרבה לפני שהוא נחתם, וגורמים נוספים שהובילו למלחמה אינם מוזכרים כלל בהחלטה, ביניהם, הבעייתיות של הסכמי וורסאי, הסכם מינכן ותמיכת בעלי בריתו הנאמנים של הפיהרר: ממנהיגי איטליה, ספרד ויפן ועד בעלי-הון שהרוויחו משלטונו. ע"פ המחוקקים האירופים, מלה"ע השנייה לא היתה תוצאה של תוקפנות גרמנית אלא של תוקפנות נאצית-קומוניסטית. הדגש שניתן בהחלטה על סטלין וההתעלמות מדמויות כמו פרנקו ומוסוליני, מעלה את החשד שההיסטוריה החליפית של האיחוד מתחשבת במעמדן של רוסיה, איטליה וספרד בהווה יותר מאשר באמת ההיסטורית.

זו הפרשנות לתחילת המלחמה אך הפרשנות לסיומה היא בעייתית אף יותר. עם כל הביקורת המוצדקת על פשעי סטלין, יש לזכור שהיו אלה חיילים רוסים שניצחו את הנאצים באירופה (בסיוע בעלות-הברית האחרות כמובן). את אושוויץ לא שחררו פציפיסטים הומניסטים ולא פעילי זכויות-אדם ליברלים, אלא חיילים חמושים תחת דגל אדום עם חרמש ופטיש. החלטת הפרלמנט האירופי חוזרת פעם אחר פעם על ווריאציות שונות לביטוי "נאצים, קומוניסטים ומשטרים טוטליטריים אחרים", אך העמדת הקומוניזם, כאידאולוגיה ואפילו כמשטר, בשורה אחת עם הנאציזם היא עיוות היסטורי שמתעלם מגבורתם של הלוחמים בנאציזם. גם אם מתעלמים מגבורת הצבא האדום בגלל תפקידו בדיקטטורה הסובייטית, שורות הלוחמים בנאצים היו מלאות בקומוניסטים וסוציאליסטים נאמנים כמו הפרטיזנים היוגוסלבים, לוחמי הארמיה לודובה בפולין ורבים מאנשי הרזיסטנס הצרפתים ולוחמי הגטאות היהודיים. האם גם הם אחראים למלחמה ולפשעיה?

והפשעים עצמם הם הבעיה הגדולה ביותר בהחלטה האירופית. "המשטרים הנאציים והקומוניסטיים בצעו רצח המוני, ג'נוסייד ומעשי גירוש וגרמו לאיבוד חיים וחירות בקנה מידה שטרם נראה בהיסטוריה האנושית", כך סעיף שלוש. גם משפט זה איננו שגוי, אך ערבוב מעשי הזוועה יוצר תמונה מעוותת. המחוקקים האירופיים אמנם מתייחסים לשואת יהודי אירופה ומגנים את הכחשתה, אך ההחלטה בכללותה יוצרת רושם שפשעי הנאצים ופשעי "דיקטטורות קומוניסטיות ואחרות" הם בעלי חומרה שווה. אך לא היא. גם ברוע יש מדרג, וטשטושו מקשה על המאבק בו.

כשמושחתים מנסים לברוח מאימת הדין הם טוענים שכולם מושחתים ושכל השחיתויות דומות. כך הם פוטרים עצמם מאחריות. באופן דומה, כשמטילים על הנאצים והקומוניסטים גזירה שווה מכחישים למעשה את משמעותה של השואה בהיסטוריה האנושית. המדינות הבלטיות מעניינות במיוחד בהקשר זה. הן תומכות כבר שנים בהחלטות שכאלו בכדי לגמד את שותפותן בפשעי הנאצים ע"י יצירת מצג שווא שגורלן תחת הכיבוש הרוסי היה דומה לגורל היהודי. זו הסיבה שההחלטה מקדמת צעדים פרקטיים כמו קביעת ימי זיכרון, הסרת אנדרטאות והשפעה על תכני לימוד בבתי-הספר.

זהו רביזיוניזם היסטורי שמדגיש את חשיבות דבריו של פרופ' יהודה באואר, בין השאר, בעמודים אלו: השואה איננה ייחודית במובן שהיא איננה יכולה להתקיים שוב, אך היא חסרת תקדים בכך שהיתה ניסיון השמדה פיזי וטוטאלי של עם שלם שנרדף עד קצה העולם בשם אידאולוגיה גזענית ורצחנית ללא סיבות פרגמטיות. הבחנה זו לא מקלה אמנם על קורבנות הסטליניזם, אך היא נדרשת בעבור המאבק ברצח-עם בהווה ובעתיד הדורש הבנה של המנגנונים המאפשרים את הרצחנות ושל אלו היכולים להגן מפניה. אלו לא יובנו לעולם אם כל הרוע האנושי יעורבב בסלט אחד גדול שלא ניתן להבחין בין מרכיביו.

אך רבים מתומכי ההחלטה באיחוד האירופי אינם אנטישמים או רביזיוניסטים. הם תומכים בה מתוך שיקולים הקשורים לעימות עם רוסיה, לקידום האינטגרציה האירופית ולמאבק במגמות גזעניות ובדלניות המרימות ראש ברחבי היבשת. אך גם כשהכוונות טובות, הביצוע מרושל. טוב יעשו מנהיגי אירופה אם יבססו את מדיניותם על תפיסה מוסרית ועובדות מוצקות ולא על עיוות ההיסטוריה. במקום ניסיונות אורווליאנים לשנות את העבר, עדיף שיתרכזו בתיקון ההווה ובעיצוב העתיד.