בעוד שסטוקהולם מגבירה את מאמציה להיאבק בגילויי אנטישמיות ובפשעי שנאה, יחסיה עם ירושלים נותרו קרירים. בריאיון ל"הארץ" הביעה שרת החוץ השוודית רצון בחיזוק הקשרים עם ישראל, לקראת כנס זיכרון דומה שיתקיים במאלמו באוקטובר
בין עשרות המנהיגים מכל רחבי העולם אשר ביקרו בירושלים השבוע נמנה גם ראש-ממשלה המייצג מדינה שהוחרמה בשנים האחרונות ע"י ממשלת ישראל. ראש-ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, אמנם ביקר בישראל ב-2012 כאשר כיהן כמנהיג מפלגת אופוזיציה, אך מאז נכנס לתפקידו כראש-הממשלה ב-2014 נמצאים היחסים בין שוודיה לישראל במשבר מתמשך. היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים כבר בראשית שנות האלפיים כתוצאה משורת תקריות דיפלומטיות. עם זאת, תחילת כהונתו של לופבן סימנה הרעה משמעותית ביחסים כאשר אחד מצעדיה הראשונים של ממשלתו היה הכרה במדינה פלסטינית. הצעד עורר זעם גדול בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר החוץ דאז, אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרת שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות.
היחסים נעשו רעועים עוד יותר כאשר שרת החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום (שהתפטרה מאז), קשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 ואף הזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. השוודים טענו שהדברים הוצאו מהקשרם, אך ראש-הממשלה, נתניהו, כינה את אמירתה "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית". דבריה של וולסטרום גונו בזמנו בכל צדדי הספקטרום הפוליטי הישראלי: מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שהיא נותנת רוח גבית לטרור, אביגדור ליברמן אמר ש"הדבר היחיד ששרת-החוץ של שבדיה לא עשתה עדיין הוא להצטרף פיזית למחבלים הפלסטינים ולדקור יהודים" והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה כי "מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משוודיה".
במשך כשלוש שנים אכן לא התקיימו פגישות רשמיות בין בכירי שתי המדינות וישראל סרבה בהזדמנויות שונות לבקשות פגישה מטעם שרת-החוץ וראש-הממשלה השוודים. עם זאת, בסוף 2017 חל שיפור מסוים ביחסים כאשר שני בכירים שוודיים, יו"ר הפרלמנט, אורבן אהלין (גם הוא הוחלף מאז), ושרת המסחר, אן לינדֶה, הגיעו לביקורים בישראל. אהלין ביקר בארץ כאורחו של יו"ר הכנסת אדלשטיין ושרת המסחר השוודית, שמונתה בספטמבר 2019 למחליפתה של מרגוט וולסטרום במשרד החוץ, ביקרה בישראל על מנת לקדם שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות ואף נפגשה עם השר אקוניס. במקביל מונה שגריר ישראלי חדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, שלדברי בכירים במשרד החוץ השוודי הביא "אווירה חדשה וגישה חדשה" ליחסים בין המדינות. עם זאת, ראש-הממשלה השוודי האחרון שקיים ביקור רשמי בישראל היה יוראן פאשון ב-1999. פאשון, ראש-ממשלה סוציאל-דמוקרט הנחשב לאוהד ישראל, קידם בימי כהונתו את לימוד והנצחת השואה בשוודיה, נקט צעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ואף יזם את "הצהרת סטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שחברות בו כיום 34 מדינות.
ראש-הממשלה הנוכחי, גם הוא איש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, חוזר במידה רבה למדיניות של סוף שנות התשעים. זוהי מדיניות מורכבת וייחודית למדי בנוף הבינלאומי. מצד אחד, שוודיה ממשיכה לעסוק בעניין הפלסטיני, לתמוך ברשות הפלסטינית ולדבוק בפתרון שתי המדינות בעידן שבו הקהילה הבינלאומית איבדה עניין בנושא. מצד שני, שוודיה שסובלת בשנים האחרונות מעליה במספר הגילויים והתקריות האנטישמיות, הופכת שוב למובילה עולמית בכל הקשור במאבק באנטישמיות, להוראת השואה ולהנצחתה.
מדיניותה של אן לינדֶה, שרת החוץ החדשה של שוודיה, היא דוגמא מצוינת לגישה זו. "הממשלה עומדת מאחורי החלטתה להכיר בפלסטין. החלטה זו נעשתה כתמיכה במו"מ שיוביל לפתרון של שתי-מדינות – מדינת ישראל ומדינת פלסטין", היא אומרת בתשובה לשאלת "הארץ" ומוסיפה שפתרון זה זוכה לתמיכה מוצקה של האיחוד האירופי, שכמו שוודיה, תומך בפלסטינים ותורם להם. "אני ברורה מאוד בשאיפתי הכנה להמשיך להעמיק ולהרחיב את היחסים עם ישראל. אמשיך לחתור לכך. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לקיים מדיניות חוץ המבוססת על החוק הבינ"ל ובאותו זמן לקיים מערכת יחסים בונה וטובה מאוד עם ישראל". גם בנושא המאבק באנטישמיות, עמדה של לינדֶה היא חד-משמעית. "שוודיה מחויבת בצורה עמוקה למאבק הבינלאומי נגד אנטישמיות", היא אומרת ומוסיפה בתשובה לשאלה על גילויי אנטישמיות שהתגלו אפילו במפלגתה שלה: "ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל יכולה להישמע, כמו נגד כל מדינה אחרת, אך זה לא מקובל בשום אופן להשתמש בסטריאוטיפים אנטישמיים או לפקפק בזכות הקיום של ישראל".
הרקע למאבקה הנוכחי של הממשלה השוודית באנטישמיות הוא עליה במספר התקריות האנטישמיות במדינה. "בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה", סיפר ל"הארץ" יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, "זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות". וורשטנדיג טוען שאמנם אין איום על כלל היהודים בשוודיה אך יש בהחלט איום על מוסדות יהודיים ועל אנשים המזוהים בקלות כיהודים. ואכן, הדיווחים על תקריות אנטישמיות בשוודיה בתקופה האחרונה הם רבים ומגוונים מאוד. החל מהשלכת בקבוקי תבערה על בית-הכנסת של גוטנברג ובית העלמין של מאלמו, דרך הצתות, גרפיטי של צלבי-קרס תקיפות פיזיות של יהודים והפגנות אלימות של ארגונים ניאו-נאציים ועד פרשות של הטרדה, התעללות והתעמרות ביהודים.
לאחרונה נחשפו באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות בשוודיה מקרים חמורים של אנטישמיות כמו סגירתו של המרכז היהודי בעיר אומיאו על רקע איומים של ניאו-נאצים, מקרה של אפליה והתעמרות ברופא יהודי ע"י מנהליו בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם, משפט המתקיים כעת בו מואשם פעיל ניאו-נאצי בהטרדה ואיומים על שתי עיתונאיות ועורכת-דין בכירה שהופגזו במאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים ואולי חמור מכל – דיווחים רבים על איומים, הטרדות וקללות שילדים, בני-נוער ומורים יהודיים סובלים מהם במערכת החינוך השוודית. התוקפים בתקריות אלו אינם באים מרקע אחד בלבד והם אינם מזוהים עם צד אחד במפה הפוליטית השוודית. תנועות ימין קיצוני מסיתות נגד יהודים, מנהיגי שמאל השתתפו בהפגנות שנקראו בהן קריאות אנטישמיות והבעיה חמורה במיוחד בקרב אוכלוסיית המהגרים בעלי הרקע המוסלמי. "כל אנטישמיות מסוכנת באותה מידה ויש להיאבק בה", אומר אהרון וורשטנדיג, "בזמן האחרון אנו רואים שמרבית מבצעי פשעי השנאה האנטישמיים באים מרקע מזרח-תיכוני או צפון-אפריקאי, אבל יש גם עליה בכוחן של תנועות הימין הקיצוני".
כנגד תופעות אלו ניתן לראות בשוודיה התעניינות רבה בנושא השואה והזדהות עם הצורך לשמר את זכרה. בכל רחבי המדינה נערכו בשנה שעברה מפעלי תרבות רבים שעסקו בהנצחה ובמאבק באנטישמיות. בולטים במיוחד בהקשר זה הן פעילויות "הפורום להיסטוריה חיה", רשות ממלכתית שוודית המקיימת פעילויות חינוכיות וציבוריות הקשורות לגזענות ואנטישמיות ולשימור מורשת השואה, ומפעלי התרבות של "תרבות יהודית בשוודיה", ארגון שייסדה ליזי עובד שייה, אשת תרבות ישראלית-שוודית היוזמת פעילויות שונות בנושא, ביניהן תערוכה פופולרית המבוססת על סיפוריהם של ניצולי שואה החיים בשוודיה שסביבה נערכו הקרנות סרטים, רבי-שיח והרצאות על נושאים שונים הקשורים בשואה ובלקחיה.
ממשלת שוודיה תומכת בפעילויות אלו ונחושה להראות שהיא לוקחת את העניין ברצינות. שרת החוץ אן לינדֶה מספרת על שורת צעדים שננקטו לאחרונה. המשטרה השוודית משפרת את יכולתה להיאבק בפשעי שנאה כאשר במקביל נעשית השקעה באבטחה. בנוסף לכך יוזמת הממשלה חקיקה נגד ארגונים בעלי אופי גזעני ומשפרת את אכיפת החוק והתביעה כנגד פשעי שנאה. עד שכל אלו יניבו תוצאות הרשויות השוודיות נוקטות גם בצעדים חינוכיים וסמליים – חברי פרלמנט ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, נבחנת בנייתו של מוזיאון שואה חדש וגולת הכותרת – באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות". "עשרים שנה אחרי "הצהרת סטוקהולם" שהיוותה את הצ'רטר של הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה (IHRA)", מספרת לינדֶה, "ראש-הממשלה לופבן הזמין ראשי מדינות, חוקרים, מומחים ונציגים מכ-50 מדינות למאלמו באוקטובר על מנת לעשות צעדים קונקרטיים יחדיו למען זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות". בנוסף לכך, ראש הממשלה לופבן הודיע השבוע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.
האם צעדים אלו מספקים ואפקטיביים? "יש לנו שיתוף פעולה טוב עם הממשלה", אומר יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, "בזמן האחרון הממשלה עושה דברים טובים דוגמת הוועידה הבינלאומית שתתקיים השנה במאלמו והקמת מוזיאון שואה חדש. היינו שמחים לראות השקעה גדולה יותר שתחזק את החיים היהודיים בשוודיה, כולל המשך התמיכה בעבודת הביטחון של הקהילות וגם דיון רציני בהצעה לאסור הקמתם של בתי-ספר דתיים חדשים ואיסור הרחבתם של אלו הקיימים".
למרות שיתוף הפעולה המוצלח עם הקהילות היהודיות ולמרות עמדתה של שוודיה כאחת המדינות המובילות בעולם בנושא הנצחת השואה והמאבק באנטישמיות, נראה שממשלת ישראל איננה מתרשמת מהמאמצים השוודים. היחסים בין המדינות הם עדיין קרירים ובניגוד למנהיגים אחרים, לא נפגש ראש-ממשלת שוודיה עם אף גורם ישראלי רשמי במסגרת ביקורו בירושלים (זאת בזמן שראשי מדינות כמו רומניה, קפריסין ואלבניה קיימו לכל הפחות פגישות עם נשיא המדינה או יו"ר הכנסת). עם זאת, שרת החוץ לינדֶה לא מתייאשת. "אין סיבה שלא יהיו בינינו יחסים נורמליים מלאים בהתחשב ביחסים הארוכים והידידותיים בין שתי המדינות שלנו והאינטרסים המשותפים שלנו כמו יזמות, שוויון מגדרי והמאבק החשוב נגד אנטישמיות. ביקור רוה"מ בירושלים השבוע מוכיח עד כמה המאבק באנטישמיות חשוב לממשלה השוודית. העובדה שיש לנו עמדות שונות בנושאים מסוימים לא צריכה למנוע דיאלוג, להיפך, היא עושה את הדיאלוג לחשוב יותר".
במערכה הפוליטית הישראלית הנכנסת לעוד מערכת בחירות זועקים כל הצדדים על הסכנה לדמוקרטיה. מתנגדי נתניהו טוענים שהמשך שלטונו הוא אנטי-דמוקרטי מכיוון שהוא מסית נגד מיעוטים ויריבים פוליטיים תוך כדי שהוא נאשם בפלילים ונאבק במערכת המשפטית. מנגד, תומכי נתניהו מדברים על מערכת המשפט המפרה את רצון הבוחר ואת עיקרון הפרדת הרשויות. קץ הדמוקרטיה בפי כולם והצלתה בידם בלבד. אך מהו מצבה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית? האם היא באמת על סף תהום? האם במדינות אחרות המצב טוב יותר? דו"ח שפורסם לאחרונה ע"י IDEA, מוסד בינ"ל המסייע בקיום בחירות חופשיות ובניית מוסדות דמוקרטיים במדינות שונות, בוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם ומגלה תמונה מורכבת.
החדשות הטובות שמספק הדו"ח הן שמעל ממחצית מתושבי כדה"א חיים במדינות דמוקרטיות והמצב רק הולך ומשתפר. בעשור האחרון לבדו הפכו 11 מדינות לדמוקרטיות וגם במדינות שאינן דמוקרטיות מלאות, דוגמת הונג-קונג ורוסיה, ישנה התעוררות אזרחית הדורשת רפורמות. עם זאת, השיפור בכמות לא כרוך בשיפור באיכות. הדמוקרטיות של 2019 הן חלשות ושבירות יותר משהיו בעבר. תנועות פופוליסטיות ומנהיגים סמכותניים מחלישים את הדמוקרטיות בהן הם פועלים, הפיקוח על השלטון נחלש, זכויות-אדם מופרות ומדינות גדולות שאינן דמוקרטיות, כמו סין וערב-הסעודית, משפיעות לרעה על שכנותיהן. ע"פ הדו"ח, מצב הדמוקרטיה במזה"ת הוא הגרוע ביותר בעולם. ישראל, בניגוד לקלישאה הידועה, איננה הדמוקרטיה היחידה באזור, אך האחרות, לבנון ועיראק, הן חלשות ושבירות ממנה בהרבה. עם זאת, בהשוואה לדמוקרטיות האירופאיות, מצבה של ישראל איננו מזהיר.
ישנם, ע"פ הדו"ח, חמש תכונות מרכזיות לדמוקרטיה. כשהן נבחנות לעומק כקריטריונים ברי-השוואה, ישראל נמצאת במקום לא רע בנוגע לשניים מהם; בקריטריון "זכויות-אדם בסיסיות" (המורכב מגישה למערכת הצדק, שוויון מגדרי, חירויות אזרחיות, רווחה בסיסית ועוד) ישראל נמצאת בשולי קבוצת המדינות העליונה, קצת מתחת למדינות כמו ארה"ב, ארגנטינה וסלובקיה. ב"השתתפות במערכת הדמוקרטית" (קריטריון המורכב מאחוזי הצבעה, השתתפות במערכת הדמוקרטית וכו') ישראל היא בליגת העל יחד עם מדינות כמו קנדה, דנמרק ואוסטרליה. אבל יש גם תחומים בעייתיים יותר. בקריטריון הבודק את ייצוגיות הממשלה דרך בחינת הליך הבחירות, עצמאות המפלגות הפוליטיות ומימוש הזכות לבחור ולהיבחר, ישראל נמצאת איפשהו בין אלבניה לאינדונזיה, מתחת לדמוקרטיות מערב אירופאיות אבל גם מתחת למדינות כמו פולין והודו. בקריטריון הבודק את כוחם של הפרלמנט, מערכת המשפט והתקשורת לפקח ולבקר את הממשלה, ישראל ממוקמת מתחת לסלובקיה, קפריסין ויוון, ובזה המנתח את רמת השחיתות והאכיפה ההוגנת הדירוג של ישראל זהה לזה של רואנדה ונמיביה, הרחק מאחורי מרבית הדמוקרטיות האירופאיות. נקודות התורפה של ישראל, ע"פ הדו"ח, הן, בין השאר, שחיתות שלטונית, אי אכיפת חוק הוגנת במערכת הציבורית ואי-שוויון בין קבוצות שונות באוכלוסייה.
מחברי הדו"ח נמנעו מפרסום "מצעד פזמונים דמוקרטי" המציב את המדינות אחת אחרי השנייה ע"פ דירוג כללי. זוהי מדיניות מכוונת המבוססת על השקפה שדמוקרטיה היא רב-ממדית, בעלת מודלים רבים ומסורות שונות ואין מידה אחת המתאימה לכולם. עם זאת, המידע שמספק הדו"ח הוא רחב ועמוק. 97 אינדיקטורים נבחנים ע"י מאות מומחים המפוזרים ברחבי העולם. אלו שולחים נתונים המנותחים ע"י חוקרים הנעזרים במאגרי מידע, מחקרים אקדמיים ומודלים סטטיסטיים. גוף הידע שמצטבר מכסה 158 מדינות ומעניק פרספקטיבה היסטורית של יותר מארבעים שנה. מי שיתעקש לחבר את המספרים יגלה שהם מצביעים על כך שמתוך 39 דמוקרטיות אירופאיות (לא כולל רוסיה, אזרבייג'ן ובלרוס שלא נחשבות דמוקרטיות) ישראל מדורגת במקום ה-24 מבחינת חוזקם ועצמאותם של הגופים המפקחים על הממשלה (פרלמנט, בתי-משפט ותקשורת) והיא חולקת את המקום ה-27 עם צפון מקדוניה מבחינת ייצוגיות הממשלה (ניקיון הבחירות וכו'). זה איננו מיקום נורא ובהשוואה למדינות כמו תורכיה ואוקראינה הוא אפילו טוב מאוד. ובכל זאת, הבעיות שהדו"ח מציג הן בהחלט סיבות לדאגה.
זה המקום שבו עלול להתעורר האינסטינקט הישראלי הנוהג להאשים גופים בינלאומיים בחוסר אובייקטיביות ובאנטי-ישראליות. במקרה הזה, עם זאת, מדובר בגוף מקצועי ועצמאי שאין לו שום אינטרס אנטי-ישראלי. למעשה ההיפך הוא הנכון, לפני שמכניסים את גדודי ההסברה לפעולה כדאי לשים לב לפיל הענקי שבחדר. הדו"ח עוסק רק במצב בתוך הגבולות המוכרים של ישראל ומתעלם לחלוטין מעזה, מהגדה המערבית וממיליוני הפלסטינים שנשללות מהם זכויות דמוקרטיות בסיסיות, לכל הפחות באופן חלקי כתוצאה ממדיניות ישראלית. זאת ועוד, האירועים הפוליטיים של 2019 לא הספיקו להיכנס לדו"ח. כלומר, שתי עובדות חשובות נעדרות מהדו"ח -העובדה שראש-ממשלת ישראל נאשם בשוחד והעובדה שישראל מחזיקה בפועל תושבים נטולי זכות הצבעה וחופש תנועה. ניתן, אם כן, להסיק שמצב הדמוקרטיה הישראלית המוצג בדו"ח הוא אכן מוטה, אבל ההטיה היא דווקא לטובתה של ישראל.
אבל מהי בעצם טובתה של ישראל? הדמוקרטיה חשובה לא רק כאידיאל או כערך בפני עצמו, אלא כמסגרת שבתוכה מתקיים הדיון ומתבצעת המדיניות הישראלית. יותר מכל דבר אחד היא מגדירה את הגבולות, בין אם אלו גבולות השימוש בכוח, גבולות הסמכות של בעלי השררה או גבולות הפגיעה בזכויות היסוד של בני-אדם. דמוקרטיה חלשה משמעותה גבולות חלשים שמשמעותם הרס החברה. טובתה של ישראל איננה ציונים טובים ומחמאות של ארגונים בינלאומיים בכל מחיר. דווקא דברים נכוחים המושמעים מבחוץ, גם אם הם אינם מלווים בתשואות, יכולים לסייע בשיקום וחיזוק הגבולות, הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה הישראלית וראוי שהדברים יישמעו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
“If we have to choose between compromise and genocide, we will choose our people,” Mazloum Abdi, the commander of the Syrian Democratic Forces, wrote a little over a month ago. Abdi, who commands tens of thousands of male and female soldiers who fought and beat the Islamic State organization, knows what he’s talking about. The Autonomous Administration of North and East Syria, also known as Rojava, is on the brink of an abyss. The American abandonment, the offensive by Turkey and its jihadist allies, and the involvement of Syria’s Assad regime and its Russian patrons have forced the area’s inhabitants, especially the Kurds, to maneuver and compromise in order to preserve human life and stop the fighting.
But the agreements that have been reached primarily serve Turkey, whose achievements include damaging the armed Kurdish forces, causing civilian flight from the new “security zone” and diverting international attention to other places. After a few days in which the world showed signs of concern over the hundreds of people who were killed or wounded and the thousands more who were expelled, the imaginary cease-fire has calmed international public opinion and allowed Turkey to continue with its plans for regional domination. But the fire has not ceased and quiet has not been restored. All the world needs to do in order to realize is to stop plugging up its ears.
Over the past two weeks, I’ve spoken with several Kurds who were in Rojava during the Turkish operation. These conversations took place in Sweden after the interviewees — Swedes of Kurdish origin — returned from visits to northern Syria. When you hear their stories and combine them with reports from other sources, it’s no longer possible to believe Turkey’s claim that it’s only fighting terrorists and restoring order. Bejan Rashid, for instance, is a Syrian who found refuge in Europe nine years ago. After receiving a European passport, he went to visit his hometown of Qamishli. “I was in Serê Kaniyê (Ras al-Ain) when the fighting started,” he said. “On the afternoon of October 9, F-16 planes started to bomb various targets, some of them entirely civilian. They bombed schools, residential buildings and hospitals.” Bejan said that he volunteered to help the Kurdish Red Cross to transfer the wounded to a hospital. “I saw many who were killed and many who were injured,” he said. “Most of the injured were missing arms or legs or were hit by shrapnel. I tried to help the children and the elderly people first. The thing that’s hardest to forget was a girl, about 8 years old, who was sitting by her dead brother, trying to wake him up.”
A few days after the Turkish offensive began, Amnesty International published a report that showed the big picture. According to this report, civilians were bombed indiscriminately. One of the testimonies in the report described the bombing of an area near a school that was far from any military target. “In total, there were six injured and four killed, including two children,” a Kurdish Red Crescent worker said. “I couldn’t tell if they were boys or girls because their corpses were black. They looked like charcoal.” Other witnesses described an attack on a convoy of hundreds of civilians. Six people were killed and 59 wounded in this incident, which a journalist who was present described as “an absolute massacre.” The report also accused Turkey’s jihadist partners of executing people in cold blood, including a female Kurdish politician, Hevrin Khalaf, on the road between Raqqa and Qamishli. These claims have been reinforced by a Wall Street Journal report that quoted American sources as saying that serious war crimes of this sort were filmed by American military drones.
Those who survived the attacks and escaped to safer areas have to endure impossible conditions and uncertainty about the future. Helin Kerim Sonmez is a young Swede of Kurdish descent who traveled to Rojava after the Turkish invasion and spent a week volunteering in the Hesîçe (Hasakah) region. She told me about thousands of refugees staying at schools who suffer from bad sanitary conditions and a lack of medical care. There is no running water and sometimes no mattresses or blankets either; they just sleep on the bare ground. “Traveling between the different schools between Hasakah and Tell Tamer,” she said, “we saw buildings in the villages that were totally destroyed. Roads were destroyed. We saw a water silo which was bombed and destroyed and schools that were hit too.”
Another Swede of Kurdish descent, Lorîn Ibrahim Berzincî, was in Qamishli on a family visit when the fighting started and was witness to the artillery bombings and the panic they created. “At night they bombed the old town area (Kudurbek) and the next day they hit right in the center of town. They hit a bakery, a soccer ground and a street in the center of town, but luckily that bomb didn’t detonate.” Lorin, who was staying at Qamishli with her family — which included young children and old people — managed to leave town before the situation deteriorated. But before coming back to Sweden, she witnessed another aspect of the Turkish assault. In a local hospital, she briefly met Mohammed Hamid, a 13-year-old boy from Serê Kaniyê (Ras al-Ain), who suffered from horrible burns that may have been caused by white phosphorus. “More than half of his body was burned,” she said, “and the doctor who took care of him told me he’s never seen anything like it.”
Many Rojava residents say these crimes are part of a deliberate policy. Elisabeth Gouriye, one of the leaders of Rojava’s Christian community, said in a videotaped speech that the Turks intend to “cleanse” northern Syria of its Christians by means of massacres and expulsions. This jibes with the claim that the Turks’ goal is to settle the region with Syrian refugees expelled from Turkey in place of Christians, Kurds and others. The Amnesty report, which was published in October, reinforces these claims and brings evidence that Syrian refugees have indeed been deported from Turkey into battle zones in Syria. Meanwhile, Turkish President Recep Tayyip Erdogan is threatening to “flood” Europe with 3.6 million migrants if its leaders oppose his actions.
Even though Rojava is disappearing from the headlines, a catastrophe is still in the offing. Fighting continues in key areas, suicide bombings are targeting civilian populations, clerics are being murdered and refugees aren’t being allowed to return to their homes. This is a manmade catastrophe, and it’s happening before our very eyes. But unlike previous such catastrophes, it’s accompanied by pictures, videos and calls for help on social media. In his address to the Bundestag in 1998, the Israeli historian Yehuda Bauer suggested adding three more commandants to the existing 10: “You, your children and your children’s children shall never become perpetrators”; “You, your children and your children’s children shall never, never allow yourselves to become victims”; and “You, your children and your children’s children shall never, but never, be passive onlookers to mass murder, genocide, or (let us hope it may never be repeated) to a Holocaust-like tragedy.”
"אם עלינו לבחור בין פשרות לבין רצח עמנו", כתב לפני קצת יותר מחודש מזלום עבדי, מפקדה–SDF, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, "בוודאי שנבחר בחיים עבור העם שלנו". עבדי, המפקד על עשרות אלפי לוחמים ולוחמות שנלחמו ונצחו את דאע"ש, יודע על מה הוא מדבר. בימים אלו נמצא שוב "המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה" (רוג'בה) על סף תהום. הנטישה האמריקאית, המתקפה של תורכיה ובעלי-בריתה הג'יהדיסטים והמעורבות של משטר אסד ופטרוניו הרוסיים אילצו את תושבי האזור, ובעיקר את הכורדים, לתמרן ולהתפשר בכדי לשמור על חיי אדם ולהפסיק את האש.
אך ההסכמים שהושגו משרתים יותר מכל את צרכיה של תורכיה שהישגיה כוללים פגיעה בכוחות הכורדים המזוינים, בריחה של אזרחים מ"רצועת ביטחון" נוספת והסטה של תשומת הלב הבינלאומית למקומות אחרים. לאחר שבמשך כמה ימים העולם הראה סימני דאגה לנוכח מאות ההרוגים והפצועים ומאות אלפי המגורשים, הפסקת-האש המדומיינת מרגיעה את דעת-הקהל הבינלאומית ומאפשרת לתורכיה להמשיך בתוכניותיה להשתלטות אזורית. במציאות, האש לא הופסקה והשקט לא חזר. כל שהעולם צריך לעשות הוא להפסיק לאטום אוזניים.
בשבועיים האחרונים שוחחתי עם כורדים ששהו ברוג'ובה בזמן המבצע התורכי. כששומעים את סיפוריהם ומצרפים דיווחים ממקורות נוספים אי אפשר כבר להאמין לתורכיה הטוענת שהיא בסה"כ נלחמת בטרוריסטים ומשיבה את הסדר. בֶּיָאן ראשיד, למשל, הוא סורי שמצא מקלט באירופה לפני תשע שנים. אחרי שקיבל דרכון אירופאי הוא חזר לעיר מולדתו, קמישלי, לביקור. "הייתי בסרקנייה (ראס אל-עין) כשהתחילו הקרבות", הוא מספר, "בשעות אחה"צ החלו מטוסי F-16 להפגיז יעדים שונים, חלקם אזרחיים, הם הפגיזו בתי-ספר, בנייני מגורים ובתי חולים". ביאן מספר שהוא נרתם לסייע להעביר פצועים לבית-החולים. "ראיתי הרוגים ופצועים רבים. רוב הפצועים היו מחוסרי ידיים או רגליים או עם רסיסים בגוף. ניסיתי לסייע בעיקר לילדים ולמבוגרים. הדבר שהכי קשה לי לשכוח הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופתו של אחיה המת, ומנסה להעיר אותו".
כמה ימים אחרי תחילת המתקפה התורכית פרסם ארגון אמנסטי דו"ח שחשף את התמונה הרחבה. ע"פ הדו"ח, הפגזת אזרחים התבצעה ללא אבחנה. אחת העדויות בדו"ח היא על הפגזה של אזור סמוך לבית-ספר שהיה מרוחק מכל יעד צבאי. "היו שם שישה פצועים וארבעה הרוגים, ביניהם שני ילדים", סיפר עובד הסהר האדום הכורדי, "לא יכולתי לומר אם אלו בנים או בנות כי הגופות היו שחורות. הם נראו כמו פחם". בעדות נוספת תוארה פגיעה בשיירה אזרחית של מאות אזרחים. שישה נהרגו ו-59 נפצעו בתקרית שאחד העיתונאים שהיה עד לה תיאר כ"טבח מוחלט". עוד טוען הדו"ח ששותפיהם הג'יהדיסטיים של התורכים ביצעו הוצאות להורג בדם קר, כולל הוצאתה להורג של המנהיגה הכורדית האזרחית הברין חאלף בכביש בין א-רקה לקמישלי. טענות אלו מצאו חיזוק גם ב-Wall Street Journal שציטט גורמים אמריקאיים שטענו שפשעי מלחמה חמורים שכאלו צולמו ע"י רחפנים של הצבא האמריקאי.
גם אלו ששרדו את ההתקפות וברחו לאזורים מוגנים חיים בתנאים קשים ובאי-וודאות לגבי העתיד. הלין קרים סומנז, צעירה שוודית ממוצא כורדי, נסעה להתנדב ברוג'ובה לאחר הפלישה התורכית ושהתה כשבוע באזור העיר אל-חסכה. היא סיפרה לי על אלפי פליטים השוהים בבתי-ספר בתנאים היגייניים ירודים, ללא טיפול רפואי, ללא מים זורמים ובחלק מבתי-הספר גם ללא מזרנים או שמיכות. "כשנסענו בין בתי-הספר באזור שבין אל-חסכה לתל טאמר", היא סיפרה, "ראינו בניינים בכפרים שהיו הרוסים לגמרי. כבישים היו הרוסים, ראינו מגדל מים שנהרס ובתי-ספר שנפגעו". שוודית נוספת ממוצא כורדי, לורין איברהים ברזינצי, היתה בקשמילי בביקור משפחתי כשפרצו הקרבות והיתה עדה להפגזות ארטילריה בתוך העיר ולפניקה שהן גרמו. "בלילה הם הפגיזו את אזור העיר העתיקה וביום למחרת הם ירו ממש לתוך מרכז העיר, הם פגעו במאפיה, במגרש כדורגל ופגז אחד פגע ברחוב מרכזי אבל למרבה המזל לא התפוצץ". לורין, ששהתה בעיר עם משפחתה, הצליחה לצאת ממנה לפני שהמצב התדרדר, אך בטרם חזרה לשוודיה הספיקה לפגוש אספקט נוסף של ההתקפה התורכית. בבית חולים מקומי, היא ראתה את מוחמד חאמיד, ילד בן 13 מסירקנייה, שסבל מכוויות נוראיות שנגרמו ככל הנראה מפצצת זרחן. "יותר מחצי גופו היה שרוף", היא אומרת, "והרופא שטיפל בו אמר שהוא מעולם לא ראה פציעות כאלו".
ע"פ רבים מתושבי רוג'ובה פשעים אלו הם חלק ממדיניות מכוונת. אליזבת קורי, ממנהיגות הנוצרים ברוג'בה, טענה בנאום מצולם שהתורכים מתכוונים לטהר את צפון סוריה מנוצרים באמצעות טבח וגירוש. דברים אלו מתחברים לטענה כי מטרתם של התורכים היא ליישב באזור פליטים סורים שיגורשו מתורכיה במקום הנוצרים, הכורדים ואחרים. דו"ח של אמנסטי מאוקטובר מאשש טענות אלו ומביא עדויות לכך שפליטים סורים אכן מגורשים מתורכיה לאזורי הקרבות בסוריה תוך כדי שהנשיא ארדואן מאיים "להציף" את אירופה ב-3.6 מיליון מהגרים אם מנהיגיה יתנגדו לפעולותיו.
וכך, למרות שרוג'בה מתרחקת מהכותרות, האסון עדיין בפתח. קרבות נמשכים באזורי מפתח, פיגועי התאבדות פוגעים באוכלוסייה האזרחית, אנשי דת נרצחים ופליטים לא מורשים לחזור לבתיהם. זהו אסון מעשה ידי אדם המתרחש לנגד עינינו אך בניגוד לאסונות מהעבר, הוא מלווה בתמונות, סרטונים וקריאות לעזרה ברשתות החברתיות. בנאומו בפרלמנט הגרמני ב-1998 הציע ההיסטוריון יהודה באואר להוסיף לעשרת הדיברות שלושה נוספים: לעולם לא להרשות לעצמנו להיות לקורבנות, לעולם לא להפוך לתליינים ולעולם, אבל לעולם, לא להתבונן ברצח-עם כצופים פאסיביים מהצד.
“Who controls the past controls the future,” wrote George Orwell in “1984,” quoting a party slogan in that book. “Who controls the present controls the past,” he added.
The resolution adopted by the European Parliament on September 19 has an Orwellian ring to it. It is called “The importance of European memory for the future of Europe.” Not everything in this resolution is bad. It deals with the importance of remembering the crimes committed in World War II, and not only for the sake of honoring the memory of the victims and punishing the executioners.
Remembering, according to this resolution, bolsters democracy, the rule of law and the defense of human rights, which enable the European Union to prevent a repetition of past crimes.
This is definitely a worthy objective, but the lofty words conceal a dangerous view, expressed in the historical tale they tell. “The Second World War, the most destructive war in European history,” it says, “began as an immediate result of the Nazi-Soviet non-aggression pact, signed on August 23, 1939.”
This declaration is not problematic because of its falsity but because it’s not the whole truth. It’s true that the Ribbentrop-Molotov pact let Hitler move forward without worrying about a second front, but the Germans had planned the war much earlier, before this pact was signed.
Other contributing factors are not mentioned at all in the resolution, including the problem of the Treaty of Versailles, the Munich pact and the support of the Fuhrer’s allies such as Italy, Spain, Japan and the tycoons who benefited from his rule.
According to the European legislators, the war was not the result of German aggression, but of Nazi-Communist aggression. The emphasis this resolution places on Stalin, while ignoring figures such as Franco and Mussolini, raises the suspicion that the European Union’s alternative history takes the present status of Russia, Italy and Spain into consideration more than it does the historical truth.
The interpretation given to the manner in which the war ended is even sketchier. With all the justified criticism of Stalin’s crimes, one must remember that it was Russian troops who defeated the Nazis in Europe (obviously with the help of the other allies). Auschwitz was not liberated by humanist pacifists, but by armed soldiers fighting under the red flag.
The resolution adopted by the European Union repeatedly cites different variations of the words “Nazis, Communists and other totalitarian regimes.”
Placing communism on an equal footing with Nazism is a historical distortion which ignores the bravery of those who fought the Nazis. Even if one ignores the courage of the Red Army because of its role in maintaining the Soviet dictatorship, the ranks of fighters against the Nazis included loyal communists and socialists such as the Yugoslav partisans, the Polish communist Armia Ludowa partisans and many members of the French Resistance and Jewish fighters in the ghettos. Were these also responsible for the war and its crimes?
These crimes are the biggest problem with this resolution. “The Nazi and Communist regimes committed mass murders, genocide and deportations, leading to a loss of life and liberty on a scale that was unprecedented in human history,” says clause 3 of the resolution.
This statement is not wrong, but the conflation of atrocities creates a distorted picture. The European legislators do acknowledge the Holocaust suffered by European Jewry and condemn its denial, but overall, their resolution gives the impression that the crimes of the Nazis and “the crimes of Communist and other regimes” are equally heinous. Evil has its gradations, and blurring these makes it harder to combat it.
When corrupt people try to evade justice, they argue that everybody is corrupt. Similarly, painting Nazis and communists with the same brush denies the significance of the Holocaust in human history.
The Baltic states are particularly interesting in this context. They’ve been supporting such resolutions for years, to downplay their complicity in Nazi crimes by creating a false picture in which their fate under the Russian occupation was the same as the fate of the Jews.
This is why the resolution promotes practical steps such as establishing days of commemoration, the removal of offensive monuments and the determination of material included in the curriculum of European Union schools.
This is historical revisionism, which highlights the words of Prof. Yehuda Bauer, a leading Holocaust historian, published in these pages and elsewhere. Bauer said that the Holocaust was unique not because it couldn’t happen again, but because it was an attempt to totally annihilate an entire people, which was persecuted across the globe in the name of a racist and murderous ideology, with no underlying pragmatic reasons for doing so.
This distinction does not make it easier for the victims of Stalinism, but it’s required for combating genocide now and in the future, a struggle which requires an understanding of the mechanisms that enabled the murderousness and of the mechanisms that helped fight it.
These will never be understood if all aspects of human evil are lumped together, with no ability to distinguish between the different components.
Many supporters of this resolution in the European Union are not anti-Semitic or revisionists.
They are motivated by considerations that are connected to the confrontation with Russia, to promoting European integration and to contending with racist and isolationist trends across the continent. But even when intentions are good, the practicalities can be sloppy.
European leaders would do well to base their policy on a moral conception and on well-established facts, rather than on distorting history. Instead of Orwellian attempts to change the past, let them focus on amending the present and shaping the future.
"מי שבידו השליטה על העבר, נאמר בסיסמה המפלגתית, בידו השליטה על העתיד", כך כתב ג'ורג' אורוול ברומן "1984" והוסיף: "מי שבידו השליטה על ההווה, בידו השליטה על העבר". (תרגום: ג.אריוך). לשְמה של ההחלטה שאימץ הפרלמנט האירופי ב-19 בספטמבר השנה יש ארומה אורווליינית: "חשיבות הזיכרון האירופי למען עתידה של אירופה". ולמרות זאת, לא כל מה שכתוב בה הוא רע. ההחלטה עוסקת בחשיבות זיכרון פשעי מלה"ע השנייה, גם אלו שטרם נחקרו לעומק, לא רק לשם כיבוד זכרם של הקורבנות והענשת התליינים. הזיכרון, ע"פ ההחלטה, מחזק את הדמוקרטיה, שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם שמאפשרים לאיחוד האירופי למנוע את הישנות פשעי העבר. מטרה ראויה בהחלט.
אך המילים היפות מסתירות השקפה מסוכנת המתבטאת בסיפור ההיסטורי שהן מספרות. "מלה"ע השנייה, המלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה", כך ע"פ ההחלטה, "החלה כתוצאה מיידית של הסכם אי-ההתקפה הנאצי-סובייטי מה-23 באוגוסט 1939". הצהרה זו אינה בעייתית בגלל שהיא שקר, אלא בגלל שהיא לא כל האמת. נכון, הסכם ריבנטופ-מולוטוב אִפשר להיטלר להימנע מחזית שנייה. אבל הגרמנים תכננו את המלחמה הרבה לפני שהוא נחתם, וגורמים נוספים שהובילו למלחמה אינם מוזכרים כלל בהחלטה, ביניהם, הבעייתיות של הסכמי וורסאי, הסכם מינכן ותמיכת בעלי בריתו הנאמנים של הפיהרר: ממנהיגי איטליה, ספרד ויפן ועד בעלי-הון שהרוויחו משלטונו. ע"פ המחוקקים האירופים, מלה"ע השנייה לא היתה תוצאה של תוקפנות גרמנית אלא של תוקפנות נאצית-קומוניסטית. הדגש שניתן בהחלטה על סטלין וההתעלמות מדמויות כמו פרנקו ומוסוליני, מעלה את החשד שההיסטוריה החליפית של האיחוד מתחשבת במעמדן של רוסיה, איטליה וספרד בהווה יותר מאשר באמת ההיסטורית.
זו הפרשנות לתחילת המלחמה אך הפרשנות לסיומה היא בעייתית אף יותר. עם כל הביקורת המוצדקת על פשעי סטלין, יש לזכור שהיו אלה חיילים רוסים שניצחו את הנאצים באירופה (בסיוע בעלות-הברית האחרות כמובן). את אושוויץ לא שחררו פציפיסטים הומניסטים ולא פעילי זכויות-אדם ליברלים, אלא חיילים חמושים תחת דגל אדום עם חרמש ופטיש. החלטת הפרלמנט האירופי חוזרת פעם אחר פעם על ווריאציות שונות לביטוי "נאצים, קומוניסטים ומשטרים טוטליטריים אחרים", אך העמדת הקומוניזם, כאידאולוגיה ואפילו כמשטר, בשורה אחת עם הנאציזם היא עיוות היסטורי שמתעלם מגבורתם של הלוחמים בנאציזם. גם אם מתעלמים מגבורת הצבא האדום בגלל תפקידו בדיקטטורה הסובייטית, שורות הלוחמים בנאצים היו מלאות בקומוניסטים וסוציאליסטים נאמנים כמו הפרטיזנים היוגוסלבים, לוחמי הארמיה לודובה בפולין ורבים מאנשי הרזיסטנס הצרפתים ולוחמי הגטאות היהודיים. האם גם הם אחראים למלחמה ולפשעיה?
והפשעים עצמם הם הבעיה הגדולה ביותר בהחלטה האירופית. "המשטרים הנאציים והקומוניסטיים בצעו רצח המוני, ג'נוסייד ומעשי גירוש וגרמו לאיבוד חיים וחירות בקנה מידה שטרם נראה בהיסטוריה האנושית", כך סעיף שלוש. גם משפט זה איננו שגוי, אך ערבוב מעשי הזוועה יוצר תמונה מעוותת. המחוקקים האירופיים אמנם מתייחסים לשואת יהודי אירופה ומגנים את הכחשתה, אך ההחלטה בכללותה יוצרת רושם שפשעי הנאצים ופשעי "דיקטטורות קומוניסטיות ואחרות" הם בעלי חומרה שווה. אך לא היא. גם ברוע יש מדרג, וטשטושו מקשה על המאבק בו.
כשמושחתים מנסים לברוח מאימת הדין הם טוענים שכולם מושחתים ושכל השחיתויות דומות. כך הם פוטרים עצמם מאחריות. באופן דומה, כשמטילים על הנאצים והקומוניסטים גזירה שווה מכחישים למעשה את משמעותה של השואה בהיסטוריה האנושית. המדינות הבלטיות מעניינות במיוחד בהקשר זה. הן תומכות כבר שנים בהחלטות שכאלו בכדי לגמד את שותפותן בפשעי הנאצים ע"י יצירת מצג שווא שגורלן תחת הכיבוש הרוסי היה דומה לגורל היהודי. זו הסיבה שההחלטה מקדמת צעדים פרקטיים כמו קביעת ימי זיכרון, הסרת אנדרטאות והשפעה על תכני לימוד בבתי-הספר.
זהו רביזיוניזם היסטורי שמדגיש את חשיבות דבריו של פרופ' יהודה באואר, בין השאר, בעמודים אלו: השואה איננה ייחודית במובן שהיא איננה יכולה להתקיים שוב, אך היא חסרת תקדים בכך שהיתה ניסיון השמדה פיזי וטוטאלי של עם שלם שנרדף עד קצה העולם בשם אידאולוגיה גזענית ורצחנית ללא סיבות פרגמטיות. הבחנה זו לא מקלה אמנם על קורבנות הסטליניזם, אך היא נדרשת בעבור המאבק ברצח-עם בהווה ובעתיד הדורש הבנה של המנגנונים המאפשרים את הרצחנות ושל אלו היכולים להגן מפניה. אלו לא יובנו לעולם אם כל הרוע האנושי יעורבב בסלט אחד גדול שלא ניתן להבחין בין מרכיביו.
אך רבים מתומכי ההחלטה באיחוד האירופי אינם אנטישמים או רביזיוניסטים. הם תומכים בה מתוך שיקולים הקשורים לעימות עם רוסיה, לקידום האינטגרציה האירופית ולמאבק במגמות גזעניות ובדלניות המרימות ראש ברחבי היבשת. אך גם כשהכוונות טובות, הביצוע מרושל. טוב יעשו מנהיגי אירופה אם יבססו את מדיניותם על תפיסה מוסרית ועובדות מוצקות ולא על עיוות ההיסטוריה. במקום ניסיונות אורווליאנים לשנות את העבר, עדיף שיתרכזו בתיקון ההווה ובעיצוב העתיד.
במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין מוחזקים בגולאגים יותר ממיליון בני-אדם. סיירגול סאוטביי היתה שם והיא כעת מספרת את סיפורה. עינויים, אונס שיטתי וניסויים בבני אדם. כיצד מתבצע החינוך מחדש במחנות בסין?
עשרים אסירים חיים בחדר קטן. הם אזוקים, ראשם מגולח ומצלמות שתלויות על התקרה מפקחות עליהם. דלי בפינת החדר משמש כשירותים. בשש בבוקר מתחיל סדר היום. הם לומדים את השפה הסינית, משננים שירי תעמולה ומתוודים על חטאים שהם נדרשים להמציא. יש ביניהם נערים, ויש גם קשישים. הארוחות דלות ודלוחות. הן מסתכמות במרק עכור ופת לחם.
בחלל המכונה החדר השחור מתבצעים עינויים. מסמרים, ציפורניים, מכות חשמל. כולם נענשים כל הזמן. האסירים מחויבים ליטול כדורים ולקבל זריקות. הצוות מספר להם סיפורים על מניעת מחלות, אך למעשה מדובר בניסויים בבני אדם. רבים סובלים מנסיגה קוגניטיבית. חלק מהגברים הופכים עקרים. נשים נאנסות כעניין שבשגרה.
כך נראים החיים במחנות הסיניים לחינוך מחדש, כפי שהם משתקפים מעדותה הנדירה של סיירגול סאוטביי (Sayragul Sauytbay), מורה שהצליחה להימלט מסין וקיבלה מקלט בשוודיה. מעטים הם האסירים שהצליחו להיחלץ מהמחנות ולספר את סיפורם. העדות של סאוטביי יוצאת דופן עוד יותר, מאחר שבנוסף על היות אסירה היא נאלצה לשמש כמורה במחנה. בעוד שסין מבקשת לשווק לעולם סיפור על תוכנית חינוכית והכשרות מקצועיות, סאוטביי נמנית על רשימה מצומצמת של אנשים שיכולים לספק עדות מהימנה על מה שבאמת קורה שם.
פגשתי אותה שלוש פעמים, ובאמצעות מתורגמן היא שטחה את סיפורה בפני מוסף הארץ. העדות היתה קוהרנטית. בשיאה של הזוועה, דמעות הציפו את עיניה. חלק ניכר מהתיאורים שלה תאמו עדויות קודמות של אסירים שברחו למערב והרשויות השוודיות, החליטו להעניק לה מקלט היות ועדותה מעמידה אותה בסכנת חיים אם תוסגר לסין.
היא בת 43, קזחית במוצאה. כמו מאות אלפי בני מיעוטים אחרים, רובם אויגורים, גם היא נפלה קורבן למהלך הנרחב שמובילה סין לדיכוי כל סימן של רוח בדלנית במחוז שינג'יאנג שבצפון מערב המדינה. בשנתיים האחרונות הוקמו שם מחנות רבים, כחלק ממאבק במה שהמשטר בבייג'ין מכנה "שלוש הרעות החולות" – קיצוניות, בדלנות וטרור. לפי הערכות במערב, המאבק הזה הביא לכליאה במחנות של מיליון עד שני מיליון מאזרחי החבל.
סיירגול סאוטביי, צילום: אלינור קולין
שק על הראש
בצעירותה, סאוטביי השלימה לימודי רפואה ועבדה בבית חולים. בהמשך פנתה לחינוך, והפכה לאחראית על חמישה גני ילדים בשירות המדינה. על אף שמצאה את מקומה, במשך שנים היא ובעלה תכננו לעזוב את סין עם שני ילדיהם ולעבור לקזחסטן. אלא שהתוכנית התעכבה, וב-2014 החלו השלטונות לאסוף את הדרכונים של עובדי מדינה וגם דרכונה נלקח. כעבור שנתיים, רגע לפני שנאספו הדרכונים מכלל האוכלוסייה, מיהר בעלה לצאת מהמדינה עם הילדים. סאוטביי קיוותה להצטרף אליהם בקזחסטן ברגע שתקבל אישור יציאה, אך אישור כזה מעולם לא הגיע.
"בסוף 2016 המשטרה התחילה לאסור אנשים בלילות, בחשאי", מספרת סאוטביי, "זו היתה תקופה של אי שקט חברתי ופוליטי. מצלמות הופיעו בכל המרחב הציבורי, וכוחות הביטחון הגבירו את הנוכחות שלהם. באיזשהו שלב לקחו מכל בני המיעוטים באזור דגימות דנ"א, ואספו מאתנו את כרטיסי ה-SIM של הטלפונים. יום אחד הזמינו אותנו לאסיפה של עובדי מדינה בכירים. היו שם אולי 180 איש, אנשים שעבדו בבתי חולים ובבתי ספר. באסיפה הופיעו בפנינו קציני משטרה וקראו מתוך מסמך. הם אמרו שבקרוב ייפתחו מרכזים לחינוך מחדש של האוכלוסייה, על מנת לייצב את המצב באזור".
כשהסינים מדברים על ייצוב המצב באזור הם מתכוונים למאבק הבדלני הממושך שמנהל המיעוט האויגורי. עוד בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 אירעו כמה פיגועים בחבל. לאחר שורה של פיגועי התאבדות בין 2014 ל-2016, החליט המשטר בבייג'ין על מדיניות נוקשה וחסרת מעצורים.
"בינואר 2017 התחילו לקחת אנשים שיש להם קרובים בחו"ל", היא מספרת. "באו אליי הביתה בלילה, שמו לי שק שחור על הראש, ולקחו אותי למקום שנראה כמו כלא. שם נחקרתי על ידי שוטרים שרצו לדעת איפה בעלי והילדים, ומדוע הם נסעו לקזחסטן. בסוף החקירה הורו לי לדרוש מבעלי לחזור הביתה ואסרו עליי לספר על החקירה".
אלא שסאוטביי שמעה שאנשים שאכן חזרו במקרים דומים נעצרו מיד ונשלחו למחנות. לכן, כששוחררה לאחר החקירה, היא ניתקה מגע עם בעלה והילדים. כשהימים חלפו והמשפחה לא חזרה, השלטונות לא הרפו ממנה. שוב ושוב היא נלקחה לחקירות ליליות והואשמה בהאשמות שווא שונות. "הייתי חייבת להיות חזקה", היא אומרת, "בכל יום כשהתעוררתי בבוקר הודיתי לאלוהים שאני עדיין חיה".
חמש מצלמות על התקרה
כמעט שנה אחר כך, חל המפנה. "בנובמבר 2017 קיבלתי הוראה להתייצב בכתובת בפרברי העיר, להשאיר הודעה טלפונית במספר שניתן לי ולחכות למשטרה". לאחר שהגיעה ליעד והשאירה את ההודעה, הופיעו ארבעה לובשי מדים חמושים. הם שמו לה שק על הראש והכניסו אותה לרכב. כעבור כשעה של נסיעה היא הוכנסה לבניין שלא הכירה. היה זה אחד מהמחנות לחינוך מחדש, מקום שיהפוך לכלא שלה בחודשים הקרובים. נאמר לה שהיא הובאה לשם כדי לשמש מורה לסינית, ומיד החתימו אותה על מסמך שפירט את תפקידה ואת חוקי המחנה.
"פחדתי מאוד מהחתימה", מספרת סאוטביי. "היה כתוב שם שאם לא אעמוד בתפקידי, או שלא אקיים את החוקים, יוטל עליי עונש מוות. במסמך נכתב שאסור לדבר עם האסירים, אסור לצחוק, אסור לבכות ואסור לענות על שאלות של אחרים. חתמתי בלית ברירה, ואז קיבלתי מדים והועברתי לחדר שינה קטנטן עם מיטת בטון ומזרן פלסטיק דק. על התקרה היו חמש מצלמות, אחת בכל פינה ועוד אחת באמצע".
האסירים האחרים, אלה שלא נמנו על הצוות, חיו בתנאים קשים יותר. "בחדר שגודלו 16 מ"ר חיו קרוב ל-20 איש", היא משחזרת. "גם בחדרים שלהם היו מצלמות וכך גם במסדרון. בכל חדר היה דלי פלסטיק ששימש כשירותים. לכל אסיר הוקצבו שתי דקות ביום להשתמש בשירותים, והדלי רוקן רק פעם ביום. אחרי שהוא התמלא היה צריך לחכות ליום שלמחרת. האסירים לבשו מדים וראשיהם גולחו. הם היו אזוקים בידיים וברגליים כל היום, למעט בזמן שהם היו צריכים לכתוב. אפילו בשינה הם היו אזוקים, והיתה חובה לישון שעונים על צד ימין. מי שהתהפך נענש".
סאוטביי נדרשה ללמד את האסירים את השפה הסינית ואת שירי התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, והיתה צמודה אליהם בכל שעות היום. לדבריה, סדר היום החל בשש בבוקר. אחרי ארוחת בוקר צנועה החלו שיעורי סינית, ואחריהם הוקדש זמן לחזרה ושינון. בהמשך היום היו שעות שהאסירים היו צריכים ללמוד שירי תעמולה ולדקלם סיסמאות מפלקטים: "אני אוהב את סין", "תודה למפלגה הקומוניסטית", "אני סיני" ו"אני אוהב את שי ג'ינפינג", נשיא סין.
שעות אחר הצהריים והערב הוקדשו לווידוי על חטאים ופשעים. "בין ארבע לשש התלמידים היו צריכים לחשוב על החטאים שלהם. כמעט כל דבר יכול היה להיחשב כחטא, מקיום פרקטיקות דתיות, דרך אי ידיעת השפה או התרבות הסינית ועד התנהגות בלתי מוסרית. תלמידים שלא חשבו על חטאים חמורים מספיק ולא המציאו משהו נענשו".
העיסוק בחטאים נמשך גם אחרי ארוחת הערב. "כשהתלמידים סיימו לאכול הם נדרשו לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה, ולחשוב שוב על הפשעים שלהם. בעשר היו להם שעתיים שבהן הם היו חייבים לכתוב את החטאים ולמסור את הדפים לאחראים. למעשה סדר היום נמשך עד חצות, ולפעמים האסירים גם היו משובצים לשמירות ליליות. מי שלא שובץ לשמירה יכול היה לישון בין חצות לשש".
סאוטביי מעריכה שבמחנה שהו כ-2,500 אסירים. האדם המבוגר ביותר שפגשה היה אישה בת 84, והצעיר ביותר היה בן 13. "היו שם תלמידי בית ספר ופועלים, אנשי עסקים וסופרים, אחיות ורופאים, אומנים ואיכרים פשוטים שלא ביקרו בעיר מעולם".
את בכלל יודעת באיזה מחנה היית?
"אין לי מושג איפה המחנה היה ממוקם. בזמן השהות שלי שם לא הורשיתי לצאת ממנו אפילו פעם אחת. אני חושבת שהוא היה בבניין חדש כי היה הרבה בטון חשוף. החדרים היו קרים. אסור היה לקיים קשרים אחד עם השני. בחדרי המגורים היתה הפרדה בין גברים לנשים, אבל במהלך היום למדו יחד. כך או כך, בכל מקום היו שוטרים שפיקחו על הכל".
מה אכלתם?
"היו שלוש ארוחות ביום. כל הארוחות כללו מרק אורז או מרק ירקות דלוח וחתיכה קטנה של לחם סיני. בימי שישי הוגש בשר, אך זה היה בשר חזיר. האסירים היו חייבים לאכול אותו, גם אם הם היו דתיים ונמנעו מאכילת חזיר. סירוב גרר עונש. האוכל היה גרוע, שעות השינה לא היו מספיקות וההיגיינה היתה נוראית. כל אלו גרמו לכך שהאסירים הפכו לגוף ללא נשמה".
אנשים חזרו בלי ציפורניים
סאוטביי מספרת שמפקדי המחנה ייחדו חדר לעינויים, אך מכיוון שאסור היה לדבר על כך במפורש, הוא כונה החדר השחור. "היו שם כל מיני עינויים", היא מספרת. "היו אסירים שנתלו על הקיר והיכו אותם באמצעות אלות שנותנות מכות חשמל. היו אסירים שהושיבו אותם על כיסא מכוסה במסמרים. ראיתי אנשים שחוזרים מהחדר הזה כשהם מכוסים דם. אחרים חזרו בלי ציפורניים".
מה היה הרקע לעינויים האלה?
"הם היו מענישים על כל דבר. כל מי שלא קיים את החוקים נענש. גם מי שלא הצליח ללמוד סינית או שלא שר את השירים נענש. גם בני נוער נענשו".
ודברים יומיומיים כאלה גררו עינויים?
"אני אתן לך דוגמה. היתה במחנה קשישה שלפני המאסר עבדה כרועת צאן. היא הגיעה למחנה כי היא הואשמה שדיברה בטלפון עם מישהו מחו"ל. זאת היתה אישה שלא רק שלא היה לה טלפון, היא גם לא ידעה בכלל איך משתמשים בטלפון. באחד מדפי החטאים שהאסירים נדרשו למלא היא כתבה שהשיחה שהואשמה בה לא התקיימה. בתגובה היא מיד נענשה. ראיתי אותה כשהיא חזרה. היא היתה מלאה דם, לא היו לה ציפורניים והעור שלה היה מקולף".
פעם אחת נענשה סאוטביי בעצמה. "לילה אחד הועברו למחנה כ-70 אסירים חדשים", היא נזכרת. "אחת מהם היתה אישה קזחית מבוגרת, שאפילו את הנעליים היא לא הספיקה לקחת איתה. היא זיהתה אותי כקזחית וביקשה ממני עזרה. היא התחננה שאוציא אותה משם וחיבקה אותי. למרות שלא חיבקתי אותה בחזרה, נענשתי. חטפתי מכות ולא קיבלתי אוכל במשך יומיים".
סאוטביי מספרת שנחשפה במחנה לפרוצדורות רפואיות שבוצעו באסירים בלי כל הצדקה. היא סבורה שזה היה חלק מניסויים בבני אדם שנעשו במחנה באופן מאורגן. "האסירים קיבלו כדורים או זריקות. אמרו להם שזה נועד למנוע מחלות, אבל האחיות אמרו לי בסוד שהכדורים מסוכנים ושעדיף לי לא לקחת אותם".
ומה קרה למי שלקח אותם?
"היו לכדורים השפעות שונות. היו אסירים שנחלשו שכלית. נשים הפסיקו לקבל מחזור, וגברים נהיו עקרים".
והיו גם אסירים שחלו ונזקקו לטיפול רפואי אמיתי. סאוטביי נזכרת באישה צעירה שסבלה מסוכרת ועבדה כאחות לפני מאסרה. "הסוכרת נעשתה גרועה יותר ויותר וכבר לא היה לה כוח לעמוד. היא לא הצליחה אפילו לאכול. האישה הזאת לא קיבלה שום עזרה או טיפול. היתה אישה אחרת שעברה ניתוח מוח לפני שנאסרה. למרות שהיה לה מרשם לכדורים, היא לא קיבלה אישור לקחת אותם".
סאוטביי מספרת שגורלן של הנשים במחנה היה אכזרי במיוחד. "באופן יומיומי השוטרים לקחו איתם נשים יפות, והן לא חזרו לחדרים כל הלילה. הכוח של השוטרים היה בלתי מוגבל. הם יכלו לקחת את מי שהם רוצים. היו גם מקרים של אונס קבוצתי. באחד השיעורים שלימדתי הגיעה קורבן למקרה כזה חצי שעה אחרי תחילת השיעור. השוטרים הורו לה לשבת, אבל היא פשוט לא הצליחה, אז הם לקחו אותה להיענש בחדר השחור".
כשסאוטביי מספרת את הסיפור הקשה ביותר מימיה במחנה היא נמלאת דמעות. "יום אחד השוטרים אמרו לנו שהם הולכים לבדוק אם החינוך שלנו מחדש מצליח, אם אנחנו מתפתחים. הם הוציאו החוצה 200 אסירים, גברים ונשים, וביקשו מאחת האסירות הצעירות להתוודות על חטאיה. היא עמדה מולנו והכריזה שהיא היתה אדם רע, אבל עכשיו שהיא למדה סינית היא הפכה לאדם טוב יותר. כשהיא סיימה לדבר הורו לה להתפשט, והשוטרים פשוט אנסו אותה אחד אחרי השני, מול כולם. בזמן שהם אנסו אותה בחנו אותנו כדי לראות איך אנחנו מגיבים. אנשים שהסבו את מבטם ועצמו עיניים, או מי שנראו כועסים או מזועזעים, נלקחו משם ולא ראינו אותם יותר. זה היה נורא. אני לא אשכח את התחושה הזאת של חוסר אונים, שאני לא יכולה לעזור לה. אחרי המקרה הזה כבר היה לי קשה להירדם בלילות".
עדויות של אסירים אחרים שהוחזקו במחנות הסיניים כוללות מרכיבים שדומים לעדותה של סאוטביי: החטיפה עם שק שחור על הראש, החיים עם אזיקים והכדורים שגורמים לפגיעות קוגניטיביות ולעקרות. בימים האחרונים קיבלה עדותה של סאוטביי חיזוק משמעותי גם בנוגע לפגיעות המיניות, כשהוושינגטון פוסט והאינדיפנדנט פרסמו עדויות על התעללות מינית במחנות בשינג'יאנג. כמה נשים סיפרו כי נאנסו, ועדויות נוספות תיארו הפלות כפויות והתקנה בכפייה של אמצעים למניעת הריון.
רוקיה פרהאט, אישה אויגורית בת 30 שהוחזקה במחנות במשך ארבע שנים וכיום חיה בטורקיה, סיפרה שנאנסה כמה פעמים במחנה על ידי השומרים, נכנסה לשני הריונות, ושניהם הופסקו בכפייה. לדבריה, "כל אישה או גבר מתחת לגיל 35 נאנסו ועברו ניצול מיני במחנה".
גולזירה אולקהאן, אישה בת 40 שהוחזקה במחנות במשך שנה וחצי, סיפרה שאנשי הצוות היו נכנסים לתאים ושמים שקים על הראש של הנשים שהם רצו. שומר קזחי באחד המחנות הצליח להבריח מכתב שבו סיפר היכן נהגו לאנוס את האסירות: "במטבח היו שני שולחנות", הוא כתב, "אחד בשביל מזון וליקר, והשני בשביל לעשות עליו דברים".
העיתונאי בן מאוק, שכתב בעבר על סין לניו יורק טיימס מגזין, העמיק בסיפור המחנות בשינג'יאנג ופירסם חוברת עם עדויות של אסירים לשעבר. אחד מהם הוא זרקינבק אוטן, בן 32, שהוחזק במחנה במשך שמונה חודשים. "כשהגענו למחנה לקחו את הבגדים שלנו", סיפר אוטן. "הם נתנו לנו מדי אסיר והזריקו לנו זריקה שלטענתם היתה נגד שפעת ואיידס. זה כאב במשך ימים".
אוטן הוסיף כי מאז הוא אימפוטנט ונוטה לאבד את הזיכרון. את המחנה הוא תיאר כבניין ענק מוקף גדר, שהפעילות בו מנוטרת על ידי מצלמות שניצבות בכל פינה. "היו עונשים על הכל, אם אוכלים לאט מדי או אם שוהים זמן רב מדי בשירותים. היכו אותנו, צעקו עלינו, החזיקו אותנו עם הראש למטה".
אורינבק קוקסבק, בן 39, סיפר שהוחזק במחנה כארבעה חודשים. "במהלך אחד התשאולים הם הוציאו אותי לחצר", הוא נזכר. "זה היה בדצמבר והיה קר. בחצר היה בור שהיה יותר עמוק מגובה של בן אדם. הם אמרו שאם אני לא מבין מה הם אומרים, הם יגרמו לי להבין. הם שמו אותי בבור, הביאו דלי מים קרים ושפכו אותו עליי. הייתי בידיים אזוקות ואיבדתי את ההכרה". קוקסבק סיפר גם על מסדרים שהתקיימו פעמיים ביום, שבהם ספרו את האסירים גלוחי הראש "כמו שסופרים חיות".
שקהידים ממנובה (Shakhidyam Memanova), בת 31, סיפרה על שלטון הפחד והטרור של הסינים בשינג'יאנג. "הם עצרו מכוניות בכל פינה, בדקו את הטלפונים שלנו, נכנסו לבתים שלנו כדי לספור את האנשים. אנשים נעצרו כי החזיקו תמונות של כוכבי קולנוע מתורכיה בטלפונים שלהם, אימהות הופרדו מתינוקות שזה עתה נולדו ונשלחו לעבוד במפעלים כעבדים". בהמשך עדותה היא הוסיפה שילדים תוחקרו בבתי-הספר כדי לגלות אם הוריהם מתפללים ושכיסויי ראש ואחזקת ספרי קוראן נאסרו.
שלא יפריעו לצמיחה
מחוז שינג'יאנג הוא חבל ארץ רחב ממדים שחיים בו יותר מ-20 מיליון בני אדם. בשטחו הוא גדול יותר משטחן של גרמניה, צרפת וספרד גם יחד. כ-40% מתושביו הם בני האן, הקבוצה האתנית הדומיננטית בסין, אולם מרבית התושבים משתייכים למיעוטים אתניים. הקבוצה הגדולה ביניהם היא המיעוט האויגורי, שאליו שייכים כמחצית מתושבי המחוז ובנוסף אליו קיימים מיעוטים נוספים, ביניהם הקזחיים והקירגיזים.
שינג'יאנג הפך לחלק מהרפובליקה העממית של סין ב-1949, וקיבל מעמד אוטונומי. בעשורים האחרונים עברו על החבל תהליכים חברתיים ופוליטיים דרמטיים. המחוז, שנשען בעבר על חקלאות מסורתית, עבר תיעוש מואץ שהביא לצמיחה כתוצאה מהפקת מינרלים, נפט וגז טבעי. הוא גם הפך לחלק מרכזי מפרויקט התשתיות השאפתני "דרך המשי החדשה", שמסייע להתפשטות הכלכלית של סין.
"מאז שנות ה-50 השקיעה הממשלה בבייג'ין השקעה מסיבית בשינג'יאנג", אומר ד"ר מגנוס פיסקשו, אנתרופולוג מאוניברסיטת קורנל שמתמחה במיעוטים אתניים בסין. "חלק גדול מההשקעה הזאת מתנהל על ידי תאגיד ממשלתי-צבאי בשם בינגטואן, שיחד עם צעדים כלכליים ופוליטיים שונים של השלטון הסיני המרכזי יוצר טינה בקרב האוכלוסייה המקומית שמופלית לרעה, וגם הופכת למיעוט בארצה בעקבות העברת המוני סינים בני האן לשינג'יאנג. המדיניות של סין לא רק שאינה מיטיבה עם בני המיעוטים, היא פוגעת בהם. זה הרקע למתיחות, שלעתים הידרדרה לטרור מאורגן".
פיסקשו אומר שהרוב המכריע של בני המיעוטים בשינג'יאנג מתנגד לאלימות, אך קיצונים אויגורים הצליחו בתקופות מסוימות להכתיב את הטון. "הממשל הסיני ניצל את המחאות ואת מעשי הטרור כדי לצייר את כלל האוכלוסייה בשינג'יאנג כטרוריסטית, ולפתוח במערכה למחיקת הזהות התרבותית שלהם. מחיקת התרבות לא נעשית רק במרחב הציבורי, אלא גם במרחב הפרטי. הם עושים למעשה קרימינליזציה של זהויות אתניות, ומוחקים כל זכר לדת המוסלמית ולשפות המיעוטים. הם אוסרים זמרים, משוררים, סופרים ואנשי ציבור, ומחזיקים בגולאגים מודרניים כ-10% מאוכלוסיית המיעוטים".
לדבריו, בעוד בתחילה הסינים הכחישו כל טענה בנושא, כיום הם מספקים גרסה אחרת, לאור תצלומי לוויין שמוכיחים שמחנות נבנים בכל רחבי המחוז, ולאחר שמסמכים סודיים בנושא דלפו. "כעת סין מודה בקיום המחנות וטוענת שמדובר בקמפיין חוקי שנועד להילחם בקיצוניות ולבער את העוני באמצעות מה שהם מכנים מרכזי חינוך מחדש".
ד"ר נמרוד ברנוביץ מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה סבור כי "הטענה הסינית, כאילו מדובר במחנות להכשרה מקצועית שהאסירים בהם אינם נמצאים שם בכפייה, היא שקר גמור. אני מכיר בצורה ישירה ולא ישירה מאות אנשים שנכלאו במחנות ולא זקוקים לשום הכשרה מקצועית. נעלמו אינטלקטואלים, פרופסורים, רופאים וסופרים. אחד מהם הוא ד"ר אבלט אבדורישיט ברקי (Ablet Abdurishit Berqi), פוסט דוקטורנט שהיה איתנו כאן בחיפה. אני מקווה שהוא עדיין חי".
ברנוביץ מצביע על ההתעלמות של המדינות המוסלמיות מהדיכוי הסיני. "מבחינת לא מעט מדינות, מדובר לא רק באחים לדת אלא גם בקרבה אתנית, מאחר שהאויגורים הם ממוצא טורקי. העניין הוא שמדינות מוסלמיות רבות מעורבות בפרויקט דרך המשי. לדעתי, אחת הסיבות לקידום היוזמה הזאת, שהרציונל הכלכלי שלה לא תמיד ברור, היא לאפשר את חיסול הבעיה האויגורית. באמצעות השקעות והבטחה להשקעות עתק עתידיות, סין קנתה את שתיקתן של מדינות מוסלמיות רבות".
ואכן, כאשר ביולי השנה נשלח למועצת זכויות האדם של האו"ם מכתב דחוף בעניין שינג'יאנג משגרירי 22 מדינות, בעיקר מאירופה, הוא נענה במכתב תמיכה בסין שנחתם על ידי נציגי 37 מדינות, בהן סעודיה, סוריה, כוויית ובחריין.
שתיקת העולם לגבי המתרחש בשינג'יאנג היא אפשרית, בין השאר, הודות לעובדה שסין סגרה למעשה את חבל הארץ הענק הזה מאחורי מסך של חשאיות באמצעות פיקוח וריגול, צנזורה על האינטרנט ועל רשתות חברתיות, איסורים על נסיעות, על קשר עם זרים וקרובי משפחה בחו"ל והיקף עצום של כוחות שיטור, פיקוח ובקרה. ע"פ דר' פיסקשו אמצעים אלו מסתירים ג'נוסייד של ממש (ע"פ הגדרות האו"ם מ-1948). "ילדים נלקחים מהוריהם שנאסרו במחנות ריכוז ונמסרים לבתי-יתומים סיניים", הוא אומר, "במחנות עצמם מזריקים לנשים זריקות שהופכות אותן ללא פוריות, יש חדירה לבתים פרטיים והרס של סממנים תרבותיים ויש ענישה קולקטיבית רחבת היקף".
את מואשמת בבגידה
סיפורה של סאוטביי קיבל תפנית מפתיעה במרס אשתקד, כשבלי שום הודעה מוקדמת היא התבשרה שהיא משוחררת. שוב שמו לה שק שחור על הראש, שוב הכניסו אותה למכונית, אך הפעם לקחו אותה הביתה. תחילה ההוראות היו ברורות: עליה לחזור לעבודתה הקודמת כמנהלת גני ילדים, ואסור לה לומר מילה על מה שעברה. אלא שביום השלישי לחזרתה לעבודה היא פוטרה ונלקחה שוב לחקירה. היא הואשמה בבגידה ובקיום קשרים עם אנשים בחו"ל. העונש לאנשים כמוה, הוסבר לה, הוא חינוך מחדש, רק שהפעם יהיה עליה לחיות במחנה כאסירה רגילה, ולשהות בו בין שנה לשלוש שנים.
"אמרו לי שלפני שישלחו אותי למחנה אחזור הביתה כדי לעשות חפיפה למחליפה שלי בתפקיד", היא מספרת. "בשלב הזה כבר לא ראיתי את ילדיי כשנתיים וחצי והתגעגעתי מאוד. מאחר שכבר הייתי במחנה, ידעתי מה זה אומר. ידעתי שאמות שם, ולא יכולתי להשלים עם זה. אני חפה מפשע. לא עשיתי שום דבר רע. עבדתי בשביל המדינה 20 שנה. למה שאיענש? למה שאמות שם?".
לבסוף החליטה שלא לחזור למחנה. "חשבתי לעצמי שאם גם ככה נגזר גורלי למות, לפחות אנסה לברוח. היה לי שווה לקחת את הסיכון בשביל הסיכוי שאוכל לראות שוב את ילדיי. מחוץ לדירה שלי היתה משטרה ולא היה לי דרכון, אבל בכל זאת ניסיתי. יצאתי מהחלון וברחתי לבית של השכנים. משם תפסתי מונית לגבול עם קזחסטן, והצלחתי להסתנן ולעבור אותו. כשהגעתי לקזחסטן מצאתי את המשפחה שלי. חלומי התגשם. לא יכולתי לקבל מתנה גדולה יותר".
אלא שסיפורה של סאוטביי לא הסתיים שם. מיד אחרי הפגישה המרגשת עם המשפחה, היא נעצרה על ידי השירותים החשאיים של קזחסטן, והוחזקה בכלא הקזחי במשך תשעה חודשים בגין חציית הגבול. בקשות מקלט שהגישה נדחו שלוש פעמים, והיא היתה בסכנת הסגרה לסין. לאחר שקרוביה יצרו קשר עם כמה כלי תקשורת, גורמים בינלאומיים התערבו ובסופו של דבר היא זכתה למקלט בשוודיה.
"לעולם לא אוכל לשכוח את המחנה", אומרת סאוטביי. "לא אוכל לשכוח את העיניים של האסירים, מצפים שאעשה משהו בשבילם. הם חפים מפשע. אני חייבת לספר את הסיפור שלהם, לספר על החושך שהם שרויים בו, על הסבל שלהם. העולם חייב למצוא פתרון כדי שהעם שלי יוכל לחיות בשלום. הממשלות הדמוקרטיות צריכות לעשות כל מה שהן יכולות כדי לגרום לסין להפסיק את מה שהיא עושה בשינג'יאנג".
תגובת שגרירות סין בשוודיה:
"דבריה של סיירגול סאוטביי הם שקרים מוחלטים ומהווים מתקפת השמצות זדונית נגד סין, ואנחנו מתנגדים לה בתקיפות. סאוטביי מעולם לא עבדה במרכז להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים בשינג'יאנג, והיא מעולם לא נעצרה לפני שעזבה את סין. ב-2018 חצתה סאוטביי את גבול סין-קזחסטן באופן לא חוקי ונשפטה על ידי הרשויות בקזחסטן. המעשה שלה הפר גם את החוק הסיני האוסר חצייה לא חוקית של הגבול הלאומי של סין. בנוסף לכך חשודה סאוטביי בהונאת אשראי בסין, ולא החזירה חובות בסך 400 אלף יואן. שום גוף שלטוני, בשום רמה, לא רודף אותה. השקרים שלה חסרי בושה ונועדו להשמיץ את ממשלת סין על מנת לבקש מקלט ולהתחמק מרשויות המשפט בסין ובקזחסטן.
"בשנים האחרונות אזור שינג'יאנג היה נתון לאיומים של בדלנות אתנית, קיצוניות דתית ואלימות טרוריסטית. המרכזים להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים נוסדו בהתאם לחוק על מנת למגר קיצוניות. הם לא מחנות ולא בתי כלא. הם מילאו תפקיד חשוב בקידום היציבות במחוז. כתוצאה מכך לא אירעו בשינג'יאנג תקריות טרור כבר יותר משלוש שנים. המרכזים להכשרה זכו לתמיכת כל הקבוצות האתניות בשינג'יאנג, וקיבלו תגובות חיוביות ממדינות רבות בכל העולם.
"אנו תקווה ש'הארץ' וחברינו באמצעי התקשורת האחרים לא יראיינו את סאוטביי, לא יאמינו לשקרים בעלי המרכיבים האנטי-סיניים, וידווחו על סין באופן אובייקטיבי והוגן".
בשבוע שעבר נשמעה בעולם ביקורת קשה על התבטאותו של נשיא ארה"ב, דונלד טרמפ, שטען ש״הכורדים לא עזרו לנו עם נורמנדי״. בהתבטאות משונה זו הוא ניסה, בדרכו העילגת, לתת הקשר היסטורי לנסיגה האמריקאית מצפון סוריה שמאפשרת לתורכים לטבוח בלוחמים ובאזרחים כורדים הנמצאים באזור.
הביקורת על דברי הנשיא היתה כמעט אוטומטית – שוב התייצבו אנשי הניוז נגד אנשי הפייק-ניוז ובידם עובדות מוצקות נגד הדברים חסרי השחר של הנשיא. הניו-יורק טיימס, הסי-אנ-אן ואמצעי תקשורת נוספים שלפו מיד את מיטב המומחים שהסבירו שלכורדים לא היו מדינה, ממשלה או צבא ב-1944 ולכן הם לא יכלו להילחם בגרמנים בחופי צרפת. חלקם אף סיפרו על כורדים אמיצים שבכל זאת נלחמו בנאצים במסגרת הצבא האדום. שוב טרמפ משקר, הם טענו, שוב הראינו לעולם שהנשיא שלנו אידיוט.
והם צודקים כמובן. הבעיה היא שהסיבה שהתבטאותו של הנשיא טרמפ היא מסוכנת היא לא הטעות ההיסטורית אלא עצם ההנחה שמה שהכורדים עשו במלה"ע השנייה הוא רלוונטי לקבלת ההחלטות. נניח, לשם הוויכוח, שהכורדים יכולים היו לשלוח גייסות לחופי אומהה, יוטה וג'ונו והחליטו לוותר על התענוג. מה אז? האם אז היה מוצדק לרצוח את נשיהם וילדיהם, 75 שנה מאוחר יותר? ומה עם הגרמנים? אם הכורדים לא ראויים להגנה כי הם לא תרמו למאמץ המלחמתי בשנות הארבעים, מדוע מקיימת ארה"ב קשרים צבאיים ומסחריים עם הגרמנים והיפנים, האויבים המרים עצמם? המניע האמיתי לנטישת הכורדים הוא הרי שונה לגמרי. הוא נחשף כמה ימים מאוחר יותר וייאמר לזכות הנשיא האמריקאי שהוא לא טרח להסתירו. "אתם מוכנים לזה?", הוא שאל כשדיבר על הסיוע הצבאי לסעודיה, "לבקשתי, הסעודים הסכימו לשלם על כל מה שאנחנו עושים. זה תקדים". עכשיו הכל ברור: הגנה על העולם החופשי וזוטות שכאלו זה שמאל חלש. אצל החזקים הביזנס הוא אמת המידה היחידה. צריך לשחרר את בוכנוואלד ודכאו? אין בעיה, הנה מספר חשבון הבנק שלנו. צריך להתערב ביוגוסלביה המדממת? וודאי, רק תעבירו קודם מקדמה.
זה לא שמדיניות החוץ של ארה"ב היתה מופת של סולידריות ואלטרואיזם בעבר, אבל ליד הנשיא הנוכחי מחווירים גם הציניקנים שבמדינאים. ומהם טיעוני האופוזיציה נגד הדוקטרינה הנלוזה הזו? במקום לבקר את העקרון שעומד בבסיסה, השמאל הליברלי מלגלג על האינטליגנציה של הנשיא ומשקיע את כוחותיו בשיעורי היסטוריה, בעוד הימין, שמתנגד גם הוא אבל נזהר בכבודו של הנשיא, הולך על טיעונים סנטימנטליים יותר. מאיילת שקד ועד הרפובליקנים בקונגרס, נשמעות טענות על כך שיש להגן על הכורדים כי הם קורבנות נצחיים ובעלי-ברית נאמנים שננטשו.
כל זה אולי נכון אבל ההגנה על הכורדים דורשת יותר מסימפטיה – היא דורשת כסף, נשק ולחץ דיפלומטי. אולי גם מגפיים על הקרקע. זוהי מדיניות הדורשת תשלום מחיר ואם היא תתבסס על שקר היא לא תעבור. הדוגמא של הכורדים היא קלאסית. אם העולם יגן עליהם רק כי הם קורבנות נצחיים, יצוצו תמיד טיעוני נגד. לא נהוג לדבר על זה היום, אך היו כורדים שהיו שותפים של התורכים ברצח העם הארמני. אם ההגנה עליהם מבוססת על טיעונים היסטוריים, מה יאמרו הארמנים? מדינאות זו של פנקסנות היסטורית מולידה תמיד נרטיבים סותרים ולכן קל לשתק אותה. הדבר משול לאוהדי כדורגל התומכים בנבחרת הולנד כי "הם הצילו יהודים". זה לא רציונאלי, זה לא הוגן וזה גם לא מדויק. בכדורגל זה נסבל, במדינאות, לא.
חשוב אמנם ללמוד מההיסטוריה אך למי ששבוי בה, מימין ומשמאל, יש נקודות עיוורון בקריאת המציאות. השמאל האירופאי, לדוגמא, מתעלם מכך שגם פלסטינים יכולים להיות סרבני שלום אלימים למרות מה שקרה להם ב-48 ו-67. הימין האירופי, לעומת זאת, מדרדר לגזענות ולאומנות קיצונית בגלל ההתמקדות במופעים הנוכחיים של הלאומיות הערבית והתפיסה שהמוסלמים לעולם יהיו ברברים ופנאטיים. אבל תפיסות אלו הן קריקטורות של המציאות. לא המציאות עצמה.
השאלה איננה אם עמים משתנים או אם יש להם "גן רצחני" או "תרבות דכאנית". מדיניות חוץ היא בד"כ תוצר של אינטרסים כלכליים, שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח פנימיים, לא של "תת-מודע קולקטיבי". בעולם האמיתי סביר להניח שאלו ימשיכו להיות הבסיס להחלטות המכריעות. אבל אם כבר אפשר להוסיף שיקולים, עדיף שאלו לא יהיו שיקולים רומנטיים המבוססים על התחשבנויות היסטוריות, אלא שיקולים מוסריים המבוססים על תפיסה ברורה של טוב ורע. צריך לסייע לכורדים לא בגלל נורמנדי ולא למרות נורמנדי, אלא בגלל שרצח-עם הוא המחלה הגדולה של זמננו ויש לרפא אותה בלי קשר לנסיבות היסטוריות. ובכלל, מי שלא ייקח בחשבון שיהודים יכולים לרצוח למרות השואה, שמוסלמים יכולים לאהוב למרות דאע"ש ושגרמנים יכולים לחיות במדינה משגשגת, חופשית ודמוקרטית למרות אושוויץ, לא רק עיוור למציאות ולוקח סיכונים אדירים, אלא גם מאבד תקווה ומפספס את כל הסיכויים.
את האיחוד האירופי יש לראות, קודם לכל דבר אחר, כסיפור הצלחה. למרות המשבר שהוא עובר בשנים האחרונות והביקורת המועברת עליו מימין ומשמאל, הצליח האיחוד להפוך את היבשת הרצחנית, הגזענית והברברית ביותר בתולדות המין האנושי לברית של מדינות החיות זו לצד זו בשלום ואפילו משתפות ביניהן פעולה. זו אינה שותפות הרמונית ונטולת קשיים אך בפרספקטיבה היסטורית יש לזכור שכשמדובר באירופה, האלטרנטיבה לאיחוד, אינה אוטופיה של שכנות טובה אלא רצף של מהפכות אלימות ומלחמות עולם המסתיים בקברי אחים ומחנות ריכוז.
בימים הקרובים ילכו האירופאים לקלפיות ויבחרו את 751 החברים בפרלמנט המשותף שלהם המייצגים למעלה מ-500 מיליון בני אדם. למרות שהפרלמנט האירופי הוא הלב הפוליטי של האיחוד, תחזיות צופות שחלק גדול מהנבחרים יהיו כאלו המתנגדים לעצם קיומו. אלו כוללים תומכי ברקזיט מבריטניה, אנשי שמאל הרואים באיחוד מפלצת ניאו-ליברלית של בנקאים גרמניים ואנשי ימין קיצוני הרואים בו בובה של אליטה מושחתת מבריסל. ברית חדשה של מתאו סלביני האיטלקי עם מפלגות ימין קיצוני מגרמניה, פינלנד ודנמרק מצטרפת לעלייה בהשפעתו של וויקטור אורבן ההונגרי ולהתעוררות אנטי ממסדית משמאל כמו זו של שר האוצר היווני לשעבר, יאניס וארופאקיס. כל אלו מאיימים על הממסד האירופי הוותיק. מתנגדי האיחוד צודקים אמנם בחלק מטענותיהם אך התמיכה בהחלשתו, בנטילת סמכויותיו ולבסוף גם בפירוקו מפנים מהווה סכנה ליציבות היבשת.
זו לא רק הסכנה שמדינות אירופה ללא האיחוד יחזרו לדפוס ההתנהגות הקודם שלהן. זו העובדה שהאתגרים המרכזיים של אירופה מחייבים היום עמידה משותפת. זה מתחיל בהתנהלות היומיומית – כיום לא ניתן להשתלט על שריפות יער בשוודיה ללא עזרתם של כבאים פולנים, מודיעין מהשירותים החשאיים של יוון ובלגיה הכרחי לתפיסת מחבלים מתאבדים בצרפת ובריאותם של תושבי היבשת תינזק משמעותית ללא הרגולציה האירופית על מוצרי מזון, תרופות וזיהום הסביבה. אך האיחוד חשוב גם בהתמודדות עם הסוגיות ארוכות הטווח. הדרך היחידה להפחית את פליטת גזי החממה של היבשת היא שיתוף פעולה טכנולוגי, תעשייתי וחקיקתי וההתמודדות עם פליטים, שימשיכו להגיע לאירופה גם בעתיד, מחייבת נשיאה סולידרית יותר בנטל ההשקעה בקליטה ואינטגרציה. דיבורים חסרי אחריות על נטישת האיחוד לא לוקחים בחשבון את הסכמי הסחר, שרשראות האספקה והתרומה של האיחוד לחייהם של מיליונים והם עלולים לגרום לכאוס פוליטי, מיתון כלכלי והגדלת פערים חברתיים.
האיחוד האירופי אינו טוב או רע כשלעצמו. הוא כלי שיכול לשרת מטרות והשקפות שונות. אך הבחירות הקרובות אינן הכרעה בין חזון שמרני, ליברלי או סוציאל-דמוקרטי. הן מאבק בין מועמדים המאמינים בכוחו של האיחוד לפתור בעיות מורכבות בצורה רציונאלית, סולידרית והומניסטית לבין אלו המתעלמים מהבעיות האמיתיות והמתעקשים לפעול מתוך פרספקטיבה לאומית צרה תוך כדי מלחמה באויבים מדומיינים מבית ומחוץ – יהודים, מוסלמים, עיתונאים ומדענים. הפופוליסטים של היבשת, כאחיהם הישראלים, לא מעוניינים בדברים משעממים כמו מקורות אנרגיה חלופיים, מאבק בעוני והסכמים בילטרליים. מכיוון שלשיטתם כדוה"א לא מתחמם כלל, בעיות חברתיות נפתרות בסיסמאות פטריוטיות וצרותיהן של אפריקה ואסיה יכולות להיתחם מאחורי חומות וגדרות, יש להם זמן פנוי להשקיע את כישוריהם בציוצי טוויטר על ג'ורג' סורוס ואנשי הלטאה שהוא עובד בשירותם. אך אירופה לא זקוקה לפוליטיקאים המשתמשים באיחוד האירופי כשעיר לעזאזל בעוד הם חולבים ממנו תקציבים נדיבים, היא זקוקה למנהיגים רציניים.
והרצינות ביום שאחרי הבחירות תחייב יצירתיות פוליטית. על פי הסקרים יגדיל הימין הקיצוני את כוחו ועלייה זו תכפה על אלו הרואים באיחוד לכל הפחות הכרח בל יגונה לגבש קואליציה שמרכיביה ידרשו לוויתורים מכאיבים. הימין יצטרך לוותר על מדיניות הצנע והחנק התקציבי ההרסנית שלו וחלקים בשמאל יאלצו להכיר בצורך האנושי בלאומיות ולוותר על הגשמת חלומות קוסמולפוליטיים. וויתורים אלו הכרחיים לא רק לפתרון הבעיות הגדולות של התקופה אלא להגנה על הישגיה של אירופה הפוסט-מלחמתית, ביניהם שוויון זכויות לנשים, חופש אקדמי ועצמאות בתי-המשפט.
למרות חשיבותן של הבחירות לגורל היבשת, ניכר שהן לא מעניינות במיוחד את העולם. ההתעצמות של סין, מדיניות החוץ האגרסיבית של רוסיה וההתנהגות הבלתי קונבנציונאלית של ממשל טראמפ משתלטות על כותרות העיתונים בעולם וגם בישראל קשה למצוא עניין רב באירופה. ובכל זאת, למרות הצטמצמות ההשפעה האירופית על המזה"ת, טוב יעשו הישראלים אם יעיפו מבט מערבה בתום מערכת הבחירות שהרי מדובר בשכנים קרובים. אירופה היא בֵּיתן של אוניברסיטאות המשתפות פעולה עם האקדמיה הישראלית, היא שותפת הסחר המרכזית של החקלאות והתעשייה הישראלית, היא חופשת סוף-השבוע של הישראלים ובעבור לא מעטים מהם היא גם שורשים משפחתיים ומקור השפעה תרבותית – משירת ימי-הביניים ועד לאירוויזיון. נכון, ישראלים רבים כועסים על מה שהם רואים כמדיניות אנטי-ישראלית ומעדיפים, מסיבות שונות ומשונות, תנועות אירופיות המקימות משטרים סמכותניים ונגועות בגזענות ובאנטישמיות. אך גם אם חלק מהביקורת על אירופה מוצדקת, זו טעות לשפוך את התינוק עם המים. למרות המטען ההיסטורי הכבד והיחסים המורכבים, אירופה היא שכנה חשובה. ישראל זקוקה, אחרי הכל, לפחות לשכנה אחת שהיא פתוחה, דמוקרטית וליברלית. שכנים מהסוג השני יש לה הרי די והותר.
בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.
יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.
אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.
בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.
הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.
"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".
"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.
"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.
קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.
באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".
אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.
באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.
בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.
"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.
"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".
ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.
דיויד סטברו 