קטגוריה: פוליטיקה אירופאית

"סטוקהולם בוערת", זעקו כותרות בעיתון. אך סטוקהולם לא בערה. הפרות הסדר נמשכו כמה לילות ודעכו די מהר ללא נפגעים בנפש או פגיעה משמעותית בחיי היומיום. הפורעים היו בסה"כ כמה מאות ילדים ונערים שרוסנו ע"י המשטרה ואזרחים מקומיים שיצאו לרחובות בהתנדבות על מנת לשוחח, להרגיע ולהרתיע.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2035807

והנה תופעה מעניינת – למרות המינוריות היחסית של האירועים ולמרות העובדה שאירועים חשובים בהרבה המתרחשים בשוודיה לא מסוקרים בתקשורת הישראלית, ידיעות על המהומות הגיעו לעמודים הראשיים ולמהדורות החדשות בישראל וטובי המומחים והטוקבקיסטים נרתמו לדווח ולפרש. והם, המומחים, ממש כמו באגדה של פסח, מיוצגים יפה ע"י ארבעה בנים –

נביא-הזעם,

הפרשן,

השמח לאיד

ועורך ההשוואות.

נביא-הזעם ידע כל הזמן שזה רק עניין של זמן עד שנדיבותם של הסקנדינבים הנאיביים כלפי המהגרים בצירוף שיעורי הילודה המבהילים של המוסלמים יביאו להקמתה של הרפובליקה האסלאמית הראשונה באירופה אותה הוא מכנה, בהלצה מבריקה, שוודיסטאן. "זוהי סופה של התרבות האירופית", הוא מקונן, ומתוך דאגה למורשתם של שייקספיר, בטהובן ושפינוזה הוא מאשים את צביעותם וטיפשותם של האירופים בכליה שהביאו על עצמם.
נביא הזעם עצמו לא מתרשם מעובדות אבל לטובת האחרים הנה כמה נתונים שקיבץ העיתונאי דאג סאונדרס שחקר לעומק את ההגירה המוסלמית במערב. סאונדרס מגלה ששיעורי הילודה של מוסלמים באירופה מתקרבים בהתמדה לשיעור הממוצע במדינות הקולטות. בצרפת וגרמניה למשל יש למשפחות מוסלמיות 2.2 ילדים בממוצע. קרוב מאוד לממוצע באוכלוסייה הכללית. תחזיות המבוססות על מגמות בשיעורי הילודה וההגירה באירופה מנבאות שבאמצע המאה הזו יירשם שיא באחוז המוסלמים ביבשת. הוא יהיה קצת פחות מ-10%. אח"כ יקטן המספר בהתמדה.
אבל אלו לא רק שיעורי הילודה, גם בתחומים אחרים מאמצים המהגרים בשנים האחרונות את התרבות המערבית. פחות מ-5% מהמוסלמים בצרפת למשל פוקדים את המסגדים בימי שישי, 47% מהמוסלמים בגרמניה מביעים דעות סובלניות כלפי הומוסקסואליות ו-83% מהמוסלמים בבריטניה מצהירים כי הם גאים להיות בריטיים (4% יותר מהאוכלוסייה הכללית). אין ספק שדיכוי נשים, חוסר סובלנות ופנאטיות דתית הן עדיין רעות חולות אך סקרי עומק מגלים שההגירה לאירופה מביאה דווקא למודרניזציה יותר מאשר להסתגרות.
אך מה עם הטרור? ובכן, כשנשאלו תושבים בריטים וגרמנים אם אלימות יכולה להיות מוצדקת לקידום מטרות נעלות, ענו כ-10% מהאוכלוסייה הגרמנית הכללית בחיוב, רק 2% מהמוסלמים בגרמניה היו שותפים לדעה זו. בבריטניה הנתון המקביל היה 10% מהאוכלוסייה הכללית ו-8% מהמוסלמים. אפילו המעטים הקשורים לארגונים בעלי פוטנציאל טרוריסטי אינם עושים זאת כתוצאה מקיצוניות דתית. מחקר של שירות הביטחון הבריטי, ה-MI5, גילה שמדובר בד"כ במאמינים חדשים ממשפחות לא דתיות במיוחד. הם נוטים להיות משכילים יחסית ובעלי משפחות וסביר יותר שפעילותם היא תוצאה של טראומה ולא של הטפה במסגדים. הם כועסים, מתוסכלים ונוטים לפוליטיקה של שחור-לבן. כמה אירוני, הם נביאי-זעם בעצמם.
אך אולי העובדות מטעות. אולי חשוב יותר להבין את עומקי נפשו של המהגר, את מניעיו והאינטרסים שלו. כאן מגיע לעזרנו הפרשן (או ליתר דיוק פרשנינו לענייני ערבים). הפרשן הוא מספר יודע כל, הוא משקיף המחזיק בכלי ניתוח וידע אמפירי המאפשרים לו לזהות תנועות טקטוניות חברתיות ולנתח מגמות רוחניות. "זוהי התנגשות ציוויליזציות", הוא אומר, "זוהי מלחמת תרבות", לא פחות.
אך המהומות בסטוקהולם אינן מלחמת תרבות. לא המתפרעים, לא השלטונות ולא התקשורת קוראים להן כך. המוחים לא מדברים על חוקי הלכה, רעלות ומינרטים אלא על עניינים פרוזאיים יותר. בערים הגדולות בשוודיה יש מצוקת דיור אדירה, האבטלה בקרב צעירים גואה, הפערים החברתיים גדלים ורמת בתי-הספר מידרדרת. הנפגעות המרכזיות הן השכבות הנמוכות שגורמים שוליים ושליליים מקרבן מעוררים מדי פעם מהומות. זוהי לא מדיניות ההגירה שקורסת, כפי שכתבו פרשנים בישראל, זוהי גם לא הרב-תרבותיות. זוהי מדינת-הרווחה.
כל זה אינו מקרי. כבר שנים לא מעטות שהממשלה השוודית פוגעת בדיור הציבורי, מכניסה גורמים פרטיים למערכת החינוך ומקצצת בהוצאה הממשלתית. היא נטשה את מדיניות התעסוקה המלאה והיא מפרקת את רשת הביטחון החברתית. כל זה מוביל כצפוי לקשיים בקליטת הגירה. קבוצות האוכלוסייה שהיגרו לשוודיה בעשורים הקודמים (ממקומות כמו יוון, איראן, ולבנון) נהנו מהשקעה ממלכתית בלימוד שפה, הכשרה-מקצועית, דיור וחינוך לילדים שאפשרו להן להיקלט כחלק אינטגרלי ופרודוקטיבי בחברה. מהגרים שהגיעו בשנים האחרונות (מסומליה ועיראק למשל) הגיעו למציאות של הפרטות וצמצום בשירותים החברתיים. זוהי הסיבה שהן נדחקות לשוליים, לא צבע עורם או אמונתם הדתית.
אך מה עם קצת פרספקטיבה היסטורית? כאן נכנס לתמונה השמח לאיד המרשה לעצמו אפילו ליהנות מקצת צדק פואטי. "האירופים שחטו שישה מיליון יהודים", הוא מזכיר לאלו מאתנו ששכחו, "והנה עונשם – עשרים מיליון מוסלמים". את מלאכתו משלים עורך ההשוואות. "בקרוב אצלנו", הוא אומר, "עם הסודנים".
הדברים אכן קשורים. אנו חיים בעולם בו קבוצות ענק של בני-אדם נאלצות להגר ממדינה למדינה. הפוליטיקה הבינלאומית מולידה גלי פליטים ממלחמות אכזריות ומערכות פיננסיות מופקרות יוצרות גדודים של מהגרי עבודה. במקביל מחסלים פוליטיקאים ניאו-ליברלים את המערכות המטפלות בפירוק המוקשים התרבותיים והחברתיים שבסיס כל הגירה. השמח לאיד אדיש כמובן לשיקולים מוסריים אך לאחרים מומלץ להרהר רגע בדוגמא הסורית.
אלפי סורים נמלטו מארצם לשוודיה בשנים האחרונות וביקשו בה מפלט. האם השמח לאיד מציע לקורבנות המשטר הסורי, ילדים, גברים ונשים, להתנדב להישחט ולהיחנק בגז במולדתם? האם הוא מזמין אותם להסתמך על הצלה בידי שכנתם מדרום-מערב הידועה ברחמנות היהודית שלה? ואם כבר יש מדינה המוכנה להצילם, האם הוא באמת סבור שסדר העדיפויות שלהם יביא אותם לפוצץ אוטובוסים בסטוקהולם?
אין ספק שיש לתרבות המוסלמית פוטנציאל הרסני. כמו דתות אחרות יש בה מגמות גזעניות וברבריות המסכנות כל חברה פתוחה. כעת, בעקבות ההתפתחויות במזה"ת ופירוקה ההדרגתי של מדינת-הרווחה, הצטרפה שוודיה לרשימת המדינות בהן ניתן למצוא בשולי החברה אימאמים פונדמנטליסטים המקדמים אג'נדות ג'יהדיסטיות ואנטישמיות. זה מה שקורה כאשר גם קליטת ההגירה מופקרת לשוק החופשי.
כמו הקו קלוקס קלן בארה"ב, כמו התנועות הניאו-נאציות באירופה וחסידי דוב ליאור בישראל (אותם ממנת המדינה, בניגוד לדוגמאות האחרות), יוכלו בעתיד, עם החלשות מדינת-הרווחה, גם הפשיסטים והפונדמנטליסטים בשוודיה ליהנות מפירות השוק החופשי. האבטלה והעוני שהוא מייצר יביאו מתגייסים חדשים, הבערות, תוצאתה של פירוק מערכת החינוך הציבורית, תביא מאמינים חדשים והפגיעה במערכות העבודה- הסוציאלית והמשטרה יקלו, בעזרת האל כמובן, על מלחמת הקודש הבאה.

היום, האחד במאי, נצבעת אירופה אדום. מפגינים ימלאו את הכיכרות, אנשי האיגודים המקצועיים יצעדו ברחובות ושירת האינטרנציונל תהדהד בכל רחבי היבשת. היוונים ימחו נגד גזרות קרן המטבע והאיחוד האירופי, הבריטים נגד מדיניות הצנע של ממשלתם והשוודים נגד פירוקה של מדינת-הרווחה ושחיקת העבודה המאורגנת. גם בישראל לא חסרות סיבות לצאת לרחובות.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2007926

חג הפועלים איננו המצאה אירופית. שורשיו, כידוע, הם דווקא במאבק עובדים אמריקאי. עם זאת, כבר עשרות שנים שמדינות אירופה הן המובילות את אירועי האחד במאי בעולם. זוהי כבר מסורת ארוכה וחלק גדול מהמסרים המרכזיים של החג לא השתנו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת אז החלו חסידי המוניטריזם לפרק את מדינות-הרווחה האירופאיות באמצעות ריבית גבוהה, מאבק בעבודה המאורגנת והפרטות ענק שגזלו מאזרחי אירופה משאבים לאומיים ושירותים חברתיים.
כיום, למרות שאירופה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה, התיאוריה המוניטריסטית שולטת עדיין במידה רבה באקדמיה, בפוליטיקה, ובחיי הכלכלה של היבשת. המרוויחים הגדולים ומקדמיה של שיטה זו, המעמידה במרכזה את המטבע ושימור ערכו, הם אלו הסוחרים בכסף. המפסידים הגדולים הם כל השאר, אלו המעוניינים בתעסוקה, ברווחה, בפיתוח תעשייתי ובשיפור רמת החיים.
אך המשבר הכלכלי האחרון מפר את ההגמוניה. למרות הטענות שסיבת המשבר נעוצה באזרחים שחיו ברמה גבוהה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם, יש גם תזה אחרת והיא זו שתוצג באחד במאי השנה בכיכרות אירופה. החתירה האובססיבית לאינפלציה נמוכה ולדה-רגולציה של שווקי ההון, יטענו הנואמים והמפגינים, הובילו להימורים פיננסיים שיצרו בועות שהתפוצצו, גלים של אבטלה והתרוששות המונית. וחשוב מכך, לא הוצאה ממשלתית רחבה, אלא דווקא צמצום בהוצאה ופגיעה בכוחו הכלכלי של הציבור הם המשמרים את המיתון. טענות אלו יישמעו היום מסלובניה ועד פורטוגל מאיטליה ועד נורבגיה.
באנגליה לדוגמא יש מסורת ארוכה של אירועי אחד במאי. אלו כוללים הפגנות ססגוניות בטרפלגר סקוור בלונדון, מצעדים במרכזי הערים הגדולות ולעיתים גם עימותים עם המשטרה. השנה סביר להניח שמפגינים רבים יתמקדו במדיניות הצנע של רה"מ דיויד קמרון. כך, על כל פנים, מתבטאים לאחרונה מנהיגי הלייבור והאיגודים המקצועיים. "אפילו קרן המטבע הבינלאומית טוענת שבריטניה צריכה להקל את הצנע", אמרה מזכ"לית קואליציית האיגודים המקצועיים הבריטיים ה-TUC, פרנסיס אוגריידי בשבוע שעבר והאשימה את קמרון בדבקות בקיצוצים כושלים במקום בהשקעה בצמיחה, כפי שמציע לדבריה "כל כלכלן נבון מאז קיינס".
בצד השני של היבשת, ביוון, ייפתחו האיגודים המקצועיים בשביתה לרגל האחד במאי. עצרות גדולות יתקיימו בכיכרות קלפמונוס וסינטגמה באתונה בהן ימחו האיגודים נגד הקיצוצים הנמשכים המובילים לירידה בשכר, לפיטורים במגזר הציבורי ולפגיעה בפנסיות. המיתון ביוון נמשך כבר שש שנים, האבטלה עומדת על כ-27% וחבילות הסיוע בדמות מלוות של מאות מיליארדי יורו המגיעות מהאיחוד-האירופי וקרן המטבע הבינ"ל מותנות במדיניות צנע, הפרטות ושינויים מבניים. כך משלמים אזרחי יוון את מחיר העסקאות המפוקפקות של ממשלותיהם עם בתי ההשקעות והבנקים באירופה וארה"ב. וכעת, במקום להגדיל את הפעילות הכלכלית במשק, המדינה משועבדת להחזר חובות לאותם הגופים שהפילו אותה מלכתחילה.
גם במדינות השורדות בינתיים את המשבר ייצאו מפגינים לרחובות היום. בשוודיה למשל יצעדו במרכז סטוקהולם עשרות אלפי בני-אדם מלווים בתזמורות ודגלים אדומים. למרות ששוודיה היא עדיין מדינת-רווחה מתקדמת ומשגשגת יחסית יש סיבות רבות לתומכי הסוציאל-דמוקרטיה לצאת לרחובות. בשנים האחרונות מפרקת ממשלה שמרנית חלקים מרכזיים מהמודל הנורדי המפורסם. לאחר שהצליחה להפריט חברות ציבוריות, להכניס גורמים פרטיים למערכות החינוך והבריאות ולצמצם את הדיור הציבורי, היא חותרת כעת לשינוי שוק העבודה כך שיאפשר עבודה זולה יותר ובטוחה פחות בעוד האבטלה, במיוחד בקרב הצעירים, גואה. "בעבורנו המאבק באבטלה הוא בראש סדר העדיפויות ", אמרה השבוע מגדלנה אנדרסון, בכירה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתשתתף גם היא באירועי האחד במאי ותציע שורה של השקעות ממשלתיות ביצירת מקומות עבודה, בחינוך ובהכשרה מקצועית.
במשך שנים מהווה האחד במאי באירופה במה למחאה ולקידום נושאים שונים החל בסולידריות מעמדית וכלה בצמחונות ופציפיזם. בשנים האחרונות, עם זאת, המשבר נותן את אותותיו והמסר מתחדד. מול הימין הכלכלי ניצבים אנשי האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ותובעים עבודה מאורגנת, מדיניות תעסוקה מלאה והשקעה ברווחה ובצמיחה.
למרות ההבדלים בין ת"א ללונדון, אתונה וסטוקהולם המאבק באירופה מעניין גם בהקשר ישראלי. מדינת הרווחה הישראלית עוברת כבר מסוף שנות השבעים תהליך של חיסול ממוקד. כמו באירופה, גם בישראל, התהליך מעורר מחאה והתנגדות. בקיץ 2011 נראה היה שהמחאה צוברת תאוצה וכוח, אך כעת טוענים פרשנים פוליטיים שהיא זו שהובילה להישג האלקטוראלי של יאיר לפיד ולהקמתה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אם דברים אלו נכונים והמחאה החברתית הפכה, כפי שכתבו לאחרונה בהארץ בן זילכה ויצחק לאור, (http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005990, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005982) למחאת יוקר המחייה, אם היא אכן עוותה לכדי תמיכה בהפרטות ועידוד המאבק בוועדים, הרי שהאחד במאי מעולם לא היה רלוונטי יותר לחידוד המסר ולאמירה ברורה. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי יכול האחד במאי הישראלי, כמו זה האירופי, לחזור לעסוק בנושאי הליבה. המאבק החשוב איננו נגד הטייקונים, החרדים או מפעילי המנופים בנמלים, הוא איננו נגד מחירי הקוטג' המאמירים ומחיקת החובות לעשירים. אלו הם סימפטומים ותופעות לוואי. האחד במאי השנה יכול להתמקד בצעדים המאיימים להיות השלב האחרון בחיסולה של מדינת-הרווחה הישראלית: הגבלת זכות השביתה וההתאגדות, ביטול בית-הדין לעבודה וחיסול אחרוני השירותים הציבוריים באצטלה של מדיניות צנע מוטעית ומסוכנת.

פורסם בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1996476

באירופה החווה כעת את אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה, רעיונותיה של מרגרט תאצ'ר פשוט אינם רלוונטיים יותר. כמו תיאוריות הגורסות שהשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביב כדה"א, הם מיושנים, הם מוטעים ואין לאף אחד מה לעשות איתם.

יש משהו מכוער בתמונות התפרצויות השמחה המגיעות מבריטניה מאז מותה של מרגרט תאצ'ר. מדובר, אחרי הכל, באישה מבוגרת שמתה משבץ, לא בניצחון אלקטורלי או בעונש פוליטי. ובכל זאת, למרות שמותה של תאצ'ר לא יעזור במאומה לקורבנות המדיניות שלה, בריטניה סוערת – לצד האבל הממלכתי נשפכת שמפניה ברחובות, תמונות מועלות באש, שירי מחאה ישנים חוזרים לאופנה וקמפיין פייסבוק יצירתי הצליח אפילו להחזיר למצעדי הפזמונים שיר בן 74 שנה – דינג דונג המכשפה מתה שמו.
התגובות למותה של תאצ'ר מעניינות בגלל מעמדה המיוחד. בעיני רבים היא נחשבת לאחת המנהיגות המשפיעות של החצי השני של המאה העשרים. מבחינה פוליטית יש בעמדה זו אמת. תאצ'ר כיהנה כר"מ יותר מ-11 שנה ואין חולק על כך שהיא השאירה את חותמה בבריטניה וגם מחוץ לגבולותיה. עם זאת, מבחינה רעיונית, יותר משאפשר לומר שתאצ'ר צדקה או טעתה אפשר לומר שמשנתה פשוט אינה רלוונטית יותר. לפחות לא באירופה החווה כעת את אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה. רעיונותיה הם כמו התיאוריה שהשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביב כדה"א, הם כמו אלכימיה. הם מיושנים, הם מוטעים ואין לאף אחד מה לעשות איתם.
מספיק להעיף מבט בהתפתלויות של מנהיגי אירופה הנקראים בימים האחרונים להספיד את המנהיגה המנוחה. הם מדברים על אופייה, על אומץ ליבה ועל היותה אישה בעולם של גברים. על דעותיה, לעומת זאת, רבים מעדיפים לוותר כדי לא להצטייר כחסידי אידיאולוגיה עבשה שחלק גדול ממרכיביה הושלכו מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה.
כי ב-2013 ברור שדה-רגולציה ושוק חופשי אינם מחסנים מפני משברים. להיפך, הם יוצרים אותם. מעבר למיתון, לאבטלה ולעוני שיוצרים משברים מחזוריים אלו הם מעמיקים פערים, פוגעים בדמוקרטיה ומפרקים, כפי שפירקה תאצ'ר, את המרקם החברתי כולו.
כי ב-2013 ברור שצנע וקיצוצים בתקציב המדינה אינם תשובה למשבר כלכלי. להיפך, על רקע המשברים ברבות ממדינות אירופה, ברור שיש צורך בהשקעה ממשלתית רחבה כדי לייצר מקומות עבודה, לייצר ביקושים ולצמצם את השפל שיוצרים מחזורי העסקים.
כי ב-2013 ברור שהעבודה המאורגנת איננה האויב של כלכלה בריאה. להיפך, שנים של "גמישות תעסוקתית", חוזים אישיים וחברות כ"א הביאו למבוי סתום. צעירים חסרי ביטחון תעסוקתי ובעלי תנאי עבודה גרועים משל הוריהם מגלים מחדש ברחבי היבשת את כוחה של העבודה המאורגנת וחשוב מכך, את כוחה של הסולידריות.
כי ב-2013 ברור שהפרטה של "כל מה שזז" לא בהכרח מייעלת את כל מה שזז. ההתייעלות לכאורה משמשת בסה"כ תירוץ לפגיעה בשירות הציבורי ועילה למיעוט קטן לגזול את אוצרות הכלל.
כי ב-2013 ברור שלא האינפלציה היא הסכנה האולטימטיבית לכלכלה משגשגת ולחברה בריאה. אם כבר יש אויב כזה זוהי האבטלה ורוב הציבור ירוויח הרבה יותר ממדיניות של תעסוקה מלאה מאשר ממדיניות של שמירה פנאטית על אינפלציה נמוכה.
אין זאת לומר שהימין הכלכלי נעלם מהפוליטיקה האירופית. גם ב-2013 ידו על העליונה. אנשי ההון הפיננסי של אירופה ונציגיהם בעיתונות עדיין מאשימים את הסייסטה של הספרדים והאוזו של היוונים, לא את חמדנותם שלהם, במשבר. אך ההגמוניה נסדקת והמאבק בין הבנקאים ואנשי המאיון העליון לבין היצרנים, השכירים והמעמדות הנמוכים עבר מהשוליים אל הכיכרות, הפרלמנטים והממשלות.
בד בבד הופך התאצ'ריזם לזן נכחד של שמרנות אוטוריטרית שאפילו מנהיגי המפלגות השמרניות באירופה מתנערות ממנו. דיויד קמרון למשל, מנהיג מפלגתה של תאצ'ר, איננו קורא לעצמו תאצ'ריסט. "החברה הגדולה" שלו היא אמנם חזון של ימין כלכלי אך זהו חזון המכיר לפחות בחברה, לא כזה המכחיש את עצם קיומה כפי שעשתה האישה ששנאה דיור ציבורי ואהבה מיסים רגרסיביים, שנלחמה באיגודים וסגרה מפעלים, שקראה לנלסון מנדלה טרוריסט וסלדה מהומוסקסואלים.
דינג-דונג המכשפה מתה, השיר שזוכה לפופולאריות מחודשת בימים אלו, הוא השיר ששרים המונצ'קינים כשהם חוגגים את מותה של המכשפה הרשעה מהמזרח בסרט הקלאסי הקוסם מארץ עוץ. בשיא סצנת החגיגה מופיע ראש-העיר מלווה בפרקליט המתעקש לוודא שהמכשפה אכן מתה. "חייבים לוודא זאת משפטית", הוא אומר ונותן רשימת קריטריונים למותן של מכשפות – האם היא מתה מבחינה מוסרית, הוא שואל, האם היא מתה מבחינה אתית, רוחנית ופיזית?
מארגרט תאצ'ר לא הייתה מכשפה. היא הייתה מנהיגה פוליטית שתפיסת עולמה פשטה את הרגל ומתה, כמאמר השיר, מוסרית, אתית, רוחנית ופיזית. בימינו מבינים את זה מנהיגים וקובעי מדיניות אירופיים רבים, לא רק מפגינים וזמרי מחאה. מעניין שמכל שועי העולם שילוו היום את תאצ'ר בדרכה האחרונה יהיה זה דווקא ראש-ממשלה ישראלי שרואה עדיין במורשתה הרוחנית מקור השראה.

בעבור תושבי נורבגיה אדוורד מונק הוא הרבה יותר מצייר גדול. לפחות הוא אמור להיות כזה אם לוקחים בחשבון את הנתונים האובייקטיבים של המדינה שהוא נולד וחי בה. נורבגיה ממוקמת בקצה הצפוני של אירופה, יש בה בסה"כ כחמישה מיליון תושבים, היא איננה חברה באיחוד-האירופי והיא רחוקה מזרקורי ההתעניינות הפוליטית והתרבותית הבינ"ל. אלו הסיבות שבגינן אין לנורבגיה גיבורים רבים מדי בעלי שם עולמי. יש לה מחזאי נחשב אחד (איבסן), מלחין ידוע אחד (גריג) אבל האמן הנורבגי הידוע מכולם, הוא ללא ספק הצייר הלאומי שלה, אדוורד מונק (1863-1944).

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1910552

קשה אמנם לדרג אומנים ע"פ חשיבותם או איכות עבודתם, אך מונק נחשב ללא ספק לאחד מגדולי האמנים של העידן המודרני. הוא תפס את החוויה האנושית המודרנית על הבדידות, החרדה והשבריריות שלה, בצורה עמוקה יותר מכמעט כל אחד אחר ועבודותיו היו מקוריות ופורצות דרך בין השאר בגלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופיעים בהן. סגנונו היה אישי מאוד, אקספרסיוניסטי וניסיוני אבל למרות הרדיקליות של יצירתו הוא השפיע על אומנים רבים שבאו בעקבותיו, בעיקר על האקספרסיוניסטים האירופיים של ראשית המאה העשרים.

אבל ערכה של יצירתו של מונק איננה אומנותית בלבד. מונק הוא גם אחד הלהיטים המסחריים הגדולים של עולם האומנות. יצירתו המפורסמת ביותר, הצעקה, הפכה במאי שעבר ליצירת האומנות היקרה ביותר שנקנתה במכירה פומבית כאשר היא נמכרה ב-120 מיליון דולר (התמונה שנמכרה היא אחת מארבע גרסאות שצייר מונק, שלושת הנותרות נמצאות במוזיאונים באוסלו). אבל לא רק אספנים ומיליונרים נהנים מיצירתו של מונק. תערוכה של עבודותיו שעברה בשנה שעברה בלונדון, פריז ופרנקפורט משכה כמיליון מבקרים.

נתונים אלו אמורים היו לתת למונק מעמד של גיבור לאומי בנורבגיה אך באופן מפתיע המוזיאון המוקדש ליצירתו בבירה אוסלו מיושן, צפוף ולא עומד בסטנדרטים של מוזיאון מודרני. הוא ממוקם באחת השכונות הפחות טובות של העיר, רחוק מאטרקציות התיירות האחרות שלה, חסרים בו מתקנים מודרניים שיכולים להוות מוקד משיכה למבקרים רבים ובעייתי מכל, הוא לא מאפשר להציג חלק גדול מיצירתו של מונק לקהל הרחב. מכיוון שמונק הוריש את מרבית עבודותיו לעיריית אוסלו מאוכסנים במוזיאון כיום כ-25,000 יצירות. מצבו של המוזיאון, עם זאת, מאפשר להציג רק כ-150 מהם וצוות המוזיאון טוען שיש חוסר בתקציב ייעודי לשימור שאר היצירות המונחות בחדרי האחסון שלו. גם מספר המבקרים מושפע מאיכותו של המוזיאון. בסה"כ כ-145,000 מבקרים מגיעים אליו מדי שנה. מוזיאון מודרני, מרווח וממוקם טוב יותר יכול היה למשוך בין חצי מיליון למיליון מבקרים (לשם השוואה מוזיאון ואן גוך באמסטרדם ומוזיאון פיקאסו בברצלונה מושכים בין מיליון למיליון וחצי מבקרים בשנה).

"המוזיאון עשה את שלו במשך חמישים שנה", אומר מנהלו סטיין הנריכסן, "עם זאת, עולם המוזיאונים השתנה מאוד מאז 1963 כך שציפיות המבקרים שלנו מהמוזיאון הן שונות לגמרי מאלו שהיו עם הקמתו". הנריכסון מספר שמעבר להתיישנות המתבקשת, אירוע נוסף הגביל עוד יותר את פעילות המוזיאון. ב-2004 נגנבו מהמוזיאון שתיים מיצירותיו החשובות של מונק, הצעקה ומדונה, ע"י שודדים חמושים. היצירות אמנם נמצאו והושבו למוזיאון כעבור שנתיים אך שיפוצים וסידורי אבטחה חדשים צמצמו את שטח התצוגה של המוזיאון בכ-40%.

"המוזיאון צריך להיות הרבה יותר גדול כדי שנוכל להציג יותר מיצירותיו של מונק ויצירות נוספות הקשורות אליו ולתקופתו היכולות לתת הקשר למפעלו האומנותי ולהמחיש את הרלוונטיות שלו לתקופתנו", אומר הנריכסון, "כמו כן, אנחנו צריכים מקום גדול יותר כדי לטפל טוב יותר במבקרים שלנו, שחלקם ילדים, ולוודא שהביקור במוזיאון והחוויה האומנותית תהיה בעלת איכות אופטימלית".

מצבו הירוד של המוזיאון מפתיע לא רק בגלל מעמדו הבינ"ל של מונק כאומן אלא גם מפני שנורבגיה היא אחת המדינות העשירות בעולם ואחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. זוהי מדינת רווחה מתקדמת, בעלת איכות חיים גבוהה ושלטון יציב ומאורגן היטב שלא נרתע בד"כ מהוצאות ציבוריות גדולות לצרכי רווחה, חינוך ותרבות. מדוע בכל זאת נמצא האוצר הלאומי הנורבגי במצב כזה? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא במסדרונות השלטון, לאו דווקא במסדרונות הגלריות והמוזיאונים. בסוגיה הזו, מסתבר, הכל פוליטיקה.

"טרם התקבלה החלטה סופית לגבי מוזיאון חדש המוקדש למונק באוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות והפיתוח העסקי בעיריית אוסלו, "המחלקה שאני ממונה עליה מכינה דו"ח בעבור מועצת העיר על מנת לבחור בין שתי חלופות אפשריות. האחת היא מוזיאון חדש במקום בו ממוקם המוזיאון הנוכחי והשנייה היא תכנית להתאמת הגלריה הלאומית להכיל את מכלול יצירותיו של מונק". ביירקה איננו יודע מתי תתקבל ההחלטה והוא נזהר מלתת הערכה. זהו הסיבוב השני בו מנסה עיריית אוסלו לטפל בעניין לאחר שהסיבוב הראשון הסתיים ללא תוצאות ובכישלון פוליטי.

ב-2008 החלה עיריית אוסלו בהליכים להקמת מוזיאון חדש ומודרני באזור ההופך בשנים האחרונות להיות המרכז התרבותי של העיר. זהו אזור מרכזי, על גדת הפיורד של אוסלו שבו נבנה בשנים האחרונות בניין האופרה החדש והמרשים של העיר המושך חובבי תרבות מקומיים וגם תיירים רבים. ב-2009 החלה חברה ספרדית בעבודת התכנון של המוזיאון החדש אך התכנית, המכונה Lambda, עלתה על שרטון כעבור שלוש שנים, אחרי שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים.

התכנית נתקעה מפני ש'מפלגת הקידמה', מפלגת ימין שרבים מחשיבים אותה למפלגה לאומנית פופוליסטית, הסירה את תמיכתה בפרויקט ב-2011. המפלגה, שהיא השנייה בגודלה בפרלמנט הנורבגי, עמדה אז בפני הבחירות המוניציפאליות באוסלו והיא טענה שמכיוון שמונק ויצירותיו הם עניינה של האומה כולה אין סיבה שתושבי אוסלו יישאו בעלות הפרויקט לבדם. מבקרי המפלגה טענו לעומתה שזהו צעד פופוליסטי המנסה לייצר כותרות ולמשוך בוחרים על חשבון האינטרס התרבותי הלאומי. כך או כך הפרויקט נזנח לאחר הבחירות והעירייה צריכה לבחור תחליף. "אנחנו בהנהלת העיר היינו מעדיפים להישאר עם התכנית המקורית", אומר הלסטיין ביירקה, "אך כרגע אין לה וגם לא לתכניות האחרות רוב במועצת העיר".

סטיין הנריכסן, מנהל המוזיאון הקיים אומר שהאתגר כעת הוא פוליטי. "יש מספר פתרונות אפשריים", הוא אומר, "אבל לאף אחד מהם אין רוב. החדשות הטובות הן שכולם מסכימים שמוזיאון חדש הוא עניין דחוף ואני מקווה שמישהו יעלה רעיון שיהיה לו רוב במועצה. אני וצוות המוזיאון הקיים בהחלט בעד הקמת מוזיאון חדש. בעבר היינו מרוצים מהתכנית עליה עבדנו במשך שלוש שנים ושנזנחה, וכעת כל מה שמעניין אותנו הוא שיהיה מוזיאון חדש ושזה ייקרה בקרוב".

הנריכסן מצביע על כך שהנושא איננו עניין פנימי של עולם האומנות בלבד. "זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור הנורבגי בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "לאנשים באמת אכפת". ואכן, אזרחים רבים מביעים את דעתם בנושא ופועלים להסדרתו. אחד מהם הוא כריסטיאן ריגנס, איש עסקים ידוע העוסק בעיקר בנדל"ן. ריגנס הוא גם חובב אומנות מושבע. הוא תורם מיליונים לפרויקטים שונים בתחום האומנות ויש לו גם אוסף פרטי הכולל יצירות של מונק. "מונק הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו", הוא אומר, "לנורבגים רבים יש הדפסים של יצירותיו בביתם, אנחנו לומדים עליו בבי"ס, ציורי קיר שלו תלויים באוניברסיטאות והוא גם מקור לגאווה גדולה בעבורנו". ע"פ ריגנס יש לגאווה זו משמעות מעשית. "אנחנו מחשיבים אותו כגדול ציירי נורבגיה אך לעיתים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו", הוא אומר, "זה קצת כמו נישואין, אנחנו אוהבים אותו אבל לא חושבים על זה יותר מדי וזה מסוכן מפני שיש לנו מחויבות בינ"ל לשמר את יצירתו ומורשתו האומנותית".

ע"פ ריגנס הפתרון הוא ברור. "התכניות לבניית מוזיאון חדש כבר קיימות", הוא אומר, "מבחינה כספית מדובר בפרויקט שאפשר לעמוד בו ושיהווה גם אטרקציה תיירותית ומקור הכנסה. מדובר בהוצאה הדומה להוצאה על אליפות העולם בסקי שהתקיימה באוסלו בשנה שעברה, בין 2 ל-4 מיליארד קרונות נורבגיות (בין מיליארד לשלושה מיליארד ₪) וזו אושרה ללא בעיה בכלל". ריגנס מוטרד מהזמן העובר ללא פתרון. "אני כבר בשנות החמישים המאוחרות שלי", הוא אומר, "בנייה של המוזיאון החדש שהוצע תיקח רק ארבע שנים אבל אם העניין יטורפד ולא יוכרע בקרוב אני חושש שלא אספיק לחזות ביצירותיו של מונק במוזיאון חדש ומודרני המכבד את מונק ויצירתו".

ריגנס איננו היחיד הדואג לעתיד עבודותיו של מונק ולשימור מורשתו האומנותית. אליזבת' מונק-אלינגסן היא אחייניתו מדור שלישי של הצייר הנורבגי הנודע וגם היא פועלת ללא לאות לטובת הקמת מוזיאון חדש. במכתב לשרת התרבות הנורבגית בשם צאצאיו של מונק היא כתבה: "אנו דורשים שהתכניות לבניית מוזיאון מונק חדש ייצאו לפועל ללא דיחוי. זוהי החלטה בעלת אינטרס ציבורי גדול כל כך שאין להותירה בידי פוליטיקאים מקומיים". בהמשך הדברים כתבה מונק-אלינגסן על פרשה עגומה נוספת הקשורה ליחסה של עיריית אוסלו למונק. ב-1946, כשנתיים לאחר מותו של האמן, רכשה העירייה את הבית בו הוא התגורר. אותה עירייה הרסה את הבית 14 שנה מאוחר יותר וחלק מהשטח עליו הוא עמד הפך למגרש חנייה. מונק-אלינגסן מציינת שהמשפחה אמנם גאה על כך שמונק הוריש את יצירותיו לטובת הקהילה אך היא סבורה שמורשתו יכולה הייתה להישמר בצורה טובה יותר. "ב-1960 הפוליטיקאים של אוסלו החליטו להרוס את ביתו של מונק", היא כותבת, "כעת אנו מבקשים שהשרה תתרום לשיפור ההתנהלות הזו".

אך מונק-אלינגסן, כריסטיאן ריגנס וחבריהם לא הסתפקו בכתיבת מכתבים ובקיטורים לעיתונות. באוקטובר האחרון הם הצטרפו לכמה אלפי חובבי אומנות נורבגים והתייצבו מול בניין עיריית אוסלו כדי להביע את מחאתם. "זו הייתה מחאה שהתחילה בתוך הקהילה האומנותית אך המשיכה באמצעות המייל, העיתונות והפייסבוק לציבור הרחב", מספר ריגנס, "בסופו של דבר הגיעו בין 5,000 ל 10,000 בני אדם, נושאי לפידים וכרזות וזעקו את זעקתו של מונק". זהו איננו רק מטבע לשון. המפגינים סיימו את ההפגנה בצעקה אמיתית משותפת מול הבניין בו יושבים מקבלי ההחלטות כאיזכור לצעקה, יצירתו המפורסמת של מונק.

אבל לא כולם מתרשמים מהצעקות ומהטיעונים של ריגנס וחבריו. "מדובר בקומץ של אנשים עשירים מאוד", טוען כריסטיאן טיברינג-גיידה, חבר פרלמנט מטעם 'מפלגת הקידמה' וראש סניף אוסלו שלה, כשהוא מדבר על המפגינים של אוקטובר שעבר, "אם זה כל כך חשוב להם, בבקשה, שייפתחו את ארנקיהם!".

טיברינג-גיידה טוען שהוא מעריך את יצירתו של מונק לא פחות מהמפגינים והוא מחשיב אותה כאוצר לאומי. הוא גם מסכים עם ההערכה שהמוזיאון הקיים איננו מתאים יותר לשימורה. אך לעומת התכניות לבנייתו של מוזיאון חדש, טיברינג-גיידה ומפלגתו תומכים בהשקעה ממלכתית בהתאמת הגלריה הלאומית הנורבגית באוסלו לאכסון כלל יצירתו של מונק.

"אינני מבין מדוע עיריית אוסלו צריכה לשאת לבדה בהוצאה הכרוכה בשימור עבודותיו של מונק", אומר טיברינג-גיידה, "זה אמנם נכון שמונק העניק לעיר אוסלו את יצירותיו במתנה אך מדוע עיריית אוסלו, שנמצאת בחובות, צריכה להוציא כסף על המתנה הזו. לעומת עיריית אוסלו, הממשלה הנורבגית עשירה מאוד ואין סיבה שהיא לא תתפשר ותתחלק בהוצאות". לדברי טיברינג-גיידה צריך גם לקחת בחשבון שכ-80% מהמבקרים המגיעים לחזות ביצירותיו של מונק הם תיירים ומעטים מאוד הם תושבי העיר. "זוהי אחריות לאומית", הוא אומר, "לא מוניציפאלית".

בעירייה, עם זאת, חושבים אחרת. "האחריות לשימור אומנותו הנפלאה של מונק היא ללא ספק של עיריית אוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות בעירייה, "זוהי משימה שאנו לוקחים ברצינות רבה, מתוך כבוד רב והכרת תודה לנדיבותו של האמן. אנחנו נמשיך לשאת בהוצאות הכרוכות בשימור האוסף אך כמובן שנהיה אסירי תודה אם הממשלה הנורבגית תחליט לתרום לבנייתו של מוזיאון חדש כפי שהיא עשתה בעבר במבני תרבות חשובים אחרים ברחבי המדינה".

בעבור כריסטיאן טיברינג-גיידה השתתפות ממשלתית היא תנאי הכרחי לכל פתרון עתידי. ע"פ טענתו חובותיה של עיריית אוסלו מסתכמים ב-17 מיליארד קרונות נורבגיות (כמעט 11.5 מיליארד ₪), אם יתווספו לסכום זה 5 מיליארד נוספים (כמעט 3.4 מיליארד ₪), הסכום שהוא טוען שיעלה פרויקט בניית המוזיאון החדש בפועל, תתקשה עיריית אוסלו לדאוג לנושאים חשובים יותר כמו רווחה, תחבורה ציבורית, ובתי-ספר. "זה יהיה לא אחראי מצדנו להשקיע סכומים כאלו", הוא מסכם, "מונק חשוב אבל הוא לא חשוב יותר מטיפול בקשישי אוסלו או בילדיה".

כך נמשך הדיון על שימור יצירתו ומורשתו של אחד האומנים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בינתיים החלה שנת 2013, שנת ה-150 להולדתו של מונק, ופתרון לא נראה באופק. כוונות טובות לא חסרות אמנם בסיפור הזה אבל ייתכן שחלק ממקבלי ההחלטות לוקים בתכונה שמונק ייחס לעצמו, "הרצון שלי", הוא כתב, "גדול מכישרוני".

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.

הכתבה פורסמה בהארץ השבוע (17.08.12) http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1803296

נורווגיה היא אחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם. תושביה נהנים מרמת חיים גבוהה וממערכת רווחה מפותחת. בשבועות האחרונים, עם זאת, עסקו כותרות העיתונים במדינה הסקנדינבית בת חמשת-מיליון התושבים, בבני-אדם החיים ברחובות ובמחנות אוהלים ללא חשמל ומים זורמים. אלו הם בני-הרומה, שהגיעו לנורווגיה מרומניה ובולגריה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. ע"פ הערכות חיים אלפים ספורים מהם בנורווגיה כיום והם חושפים גם את תושבי המדינה הצפונית והשלווה הזו לבעיותיה של החצר האחורית של אירופה.

 הפרשה הנוכחית החלה בתחילת יולי כאשר כ-200 בני-רומה הקימו מחנה זמני סמוך לכנסיית סופיאנברג, צפונית למרכז אוסלו. לדבריהם הם נאלצו לבקש מקלט בחסות הכנסייה לאחר שסולקו ע"י המשטרה ממרכז העיר שם עסקו רבים מהם בקיבוץ נדבות. "כאן אנחנו מוגנים ע"י ישו", אמר יוסיף, אחד ממחוסרי הבית ליומון אפטונפוסטן, "כאן לא רודפת אותנו משטרה גזענית הרואה בכל אדם מרומניה עבריין".

המחנה הזמני פונה לאחר כמה ימים ויושביו, על אוהליהם וכלי-הרכב שלהם, עברו לשטח פרטי בפרברי אוסלו. אך מחנה זה פונה גם הוא בעקבות חילוקי דעות בין בעלי השטח ובלחץ השלטונות והשכנים. הפינוי לווה בטענות קשות כלפי יושבי המחנה ובדיון ציבורי סוער. שכנים זועמים טענו כי המקום מפר את שגרת חייהם ומהווה מטרד תברואתי ובמספר מקרים הפך העימות עם המתיישבים החדשים לאלים. הפרשה הוסיפה דלק לדיון הטעון ממילא על בני-הרומה בנורווגיה. ביטויים כמו תת-אדם ועכברושים הופיעו בפורומים באינטרנט, קבוצות מקומיות איימו לקחת את החוק לידיים ופוליטיקאים זריזים מיהרו להציע ממרכולתם לפתרון הבעיה.

 ראש עיריית אוסלו, פאבין סטאנג, למשל, קרא לממשלה להחזיר לתוקף חוק ישן האוסר קיבוץ נדבות. חברת הפרלמנט ג'ני קלינגה ממפלגת המרכז, הציעה לסגור את גבולות המדינה ולפרוש מאמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי בין רוב מדינות אירופה. חבר פרלמנט אחר, מזיאר קשוורי ממפלגת הקדמה הימנית פופוליסטית, תקף את סובלנות מפלגות השמאל כלפי המהגרים, "הספיק לנו", הוא אמר בעימות טלוויזיוני על המחנה הסמוך לכנסיית סופיאנברג, "עכשיו צריך להעיף אותם מנורווגיה". בהמשך הוא האשים את המהגרים במעשי שוד של קשישים והזהיר מפני הענקת מקומות לינה למחוסרי הדיור. "זה רק מפתה אותם ומקל עליהם לבוא לנורווגיה", הוא אמר. התבטאויות אלו נועדו לכאורה להילחם בפשע מאורגן, בסחר בבני-אדם ובמפגעים סניטריים אך יש הרואים בהן חלק מגל של פופוליזם וגזענות בשיח הפוליטי הנורווגי.

אך ישנם גם קולות אחרים. ראש הממשלה, יינס סטולטנברג, התייחס לנושא במקביל ליום השנה לפיגוע שבוצע ע"י איש ימין קיצוני בקיץ שעבר וגבה 77 קורבנות. בראיונות לתקשורת הוא הזהיר מפני שיח ציבורי מסית ואלים. "חלק ממה שאנו רואים כעת נוגד ערכים בסיסיים. כל בני- האדם זכאים לכבוד והערכה ללא קשר למוצאם", הוא אמר, "מה שלמדנו מהתקפות ה-22 ביולי הוא שאסור לשפוט בני-אדם לפי שייכותם לקבוצה אתנית".

נכון להיום, לאחר פינוי המחנות הזמניים, חזרו בני-הרומה של אוסלו לרחובות, לגנים הציבוריים ולכיכרות העיר. במקביל זנחה רוב העיתונות הנורווגית את העיסוק בנושא. אבל היחס לבני-הרומה מהווה עדיין בעיית עומק בנורווגיה ובאירופה בכלל. זה מאות שנים שבני-הרומה חושפים את הפנים המכוערות של אירופה. בעבר הם נמכרו כעבדים, הושפלו, עוקרו ומאות אלפים מהם נרצחו ע"י הנאצים במלה"ע השנייה. אך בניגוד לקורבנות אחרים של המאה ה-20, צרותיהם של בני-הרומה נמשכות גם במאה ה-21. הם חיים בעוני מחפיר, הם חשופים להתקפות גזעניות, לאלימות משטרתית ולהתעמרות השלטונות ודומה שלמרות מאמצי האיחוד-האירופי וארגוני זכויות אדם, בעייתם רחוקה עדיין מפתרון.

בנורווגיה נחשפים ממדי האסון ומתגלים פרטים חדשים אודות הטרוריסט בן ה-32, אנדרס ברינג ברייוויק.

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1311527424638&did=1000667020

ע"פ מסמך שפורסם באמצעי התקשורת ומהווה מעין מניפסט ויומן המיוחס לברייוויק, תוכננו הפיגועים במשך שנים. המסמך, שנשלח כנראה ע"י ברייוויק למספר ממוענים והגיע לידי משטרת נורווגיה, הוא בן 1,500 עמודים והוא חושף את תשע השנים שלפני אירועי יום שישי. הוא מתאר את עמדותיו של ברייוויק – שנאת מוסלמים קיצונית, התנגדות להגירה ולרב-תרבותיות וקריאה למלחמה בממסד השמאלני-מרקסיסטי השולט בנורווגיה ובאירופה.

המסמך שופך אור גם על היערכותו הדקדקנית של ברייוויק לפיגועי הטרור. הוא מפרט כיצד הוא רכש את כלי הנשק והשיג מדים של שוטר, כיצד הוא נמנע מקיום מערכות יחסים עם נשים והתרחק מחבריו כדי להתמקד בהכנות לפיגועים וכיצד הוא מכר את רכושו כדי לממן את פעילותיו, בין השאר את קניית החומרים להרכבת הפצצה ומימון השכירות למגורים מבודדים בחווה חקלאית שאפשרו לו לקנות דשן בכמויות גדולות. ההכנות כללו גם אמונים גופניים, לקיחת סטרואידים, בחירת פרטי לבוש והקפדה על מראה חיצוני מתוך מחשבה על תדמיתו כגיבור גואל של אירופה ושל הנצרות.

המשפט האחרון ביומן הוא: "אני מאמין שזו הפעם האחרונה שאני כותב כאן. היום יום שישי, 22 ביולי, 12:51". ב-15:26 התפוצצה הפצצה ברובע הממשלה בלב אוסלו שגבתה את חייהם של לפחות שבעה בני-אדם. ע"פ משטרת אוסלו מאושפזים עדיין תשעה או עשרה בני-אדם במצב קשה כתוצאה מאירוע זה והמשטרה מחפשת עדיין נעדרים בבניינים ההרוסים.

השלב השני בתוכניתו של ברייוויק החל מעט אחרי השעה 17:00. כאשר הוא מחופש לשוטר וחמוש בשני כלי נשק, החל ברייוויק ברצח המוני של נערים ונערות במחנה-נוער של צעירי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית באי אוטויה מערבית לאוסלו. לפחות 85 נהרגו באירוע זה. עשרות פצועים עדיין מאושפזים וחיפושים נמשכים אחרי מספר נעדרים שככל הנראה טבעו.

ברייוויק נעצר ללא התנגדות באי אוטויה ע"י המשטרה, שהגיע לזירת הפיגוע כשעה לאחר הדיווח הראשוני על המתרחש. בשלב זה נגמרה לו כבר התחמושת. במעצר הודה ברייוויק באחריותו לשני פיגועים. ע"פ עורך דינו הוא ראה אותם כמעשים "מבעיתים אך הכרחיים" והוא מתכוון לפרט את מניעיו בפני בית-הדין בו הוא יישפט. עורך-הדין, גייר ליפסטד, סיפר לעיתונות הנורווגית שמעשיו של ברייוויק היו בעלי רקע פוליטי והם כוונו כנגד מפלגת השלטון. ברייוויק, ע"פ דברים אלו, ניסה להשתמש באלימות כדי לשנות את הפוליטיקה בנורווגיה והפיגועים היו אות אזהרה למפלגה "המרקסיסטית" לפני יום-הדין שיגיע אם לא תשנה את דרכיה. היום בצהריים עצרה המשטרה שישה בני-אדם נוספים בחשד לקשר לאירועי יום שישי אך היא לא הסבירה כיצד הם היו מעורבים.

הערכת מעצרו של ברייוויק תיערך ביום שני והוא משתף פעולה עם חוקריו. העונש המרבי למבצעי פיגוע טרור בנורווגיה הוא 21 שנות מאסר.

בתוך כך נערך לפני הצהריים טקס זיכרון ממלכתי בכנסייה המרכזית באוסלו בהשתתפות כל ראשי המפלגות, ראש-הממשלה, ינס סטולטנברג וחברי ממשלתו, מלך ומלכת נורווגיה ומספר ניצולים מאירועי יום שישי. נורווגיה כולה מלאה היום בסממני אבל, הדגלים בחצי התורן, הכיכרות מלאות פרחים ונרות והעיתונות המקומית עוסקת בהרחבה בסיפורים הקשים של הניצולים ממחנה הנוער באוטויה. 

ההקשר הפוליטי

פיגועי הטרור היו בעלי אופי פוליטי מובהק והם כוונו כנגד מטרה פוליטית ברורה – מפלגת השלטון, מפלגת העבודה הנורווגית. המוסדות שהותקפו היו משרדי הממשלה המונהגת ע"י המפלגה ומחנה הנוער של מנהיגי העתיד שלה. מפלגת-העבודה הנורווגית היא המפלגה הגדולה במדינה והיא נמצאת בשלטון מאז 2005 יחד עם מפלגת השמאל הסוציאליסטית ומפלגת המרכז. מפלגה זו היא האחראית במידה רבה ליצירת מדינת-הרווחה הנורווגית והיא הייתה בשלטון במשך עשרות שנים החל משנות השלושים של המאה הקודמת. כיום היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היחידה בסקנדינביה שנמצאת בשלטון (בדנמרק ובשוודיה שולטות קואליציות מרכז-ימין).

בהקשר הפוליטי הרחב של אירועי יום שישי יש לציין שבשנים האחרונות חלה התחזקות בכוחן של תנועות ימין קיצוני במדינות הנורדיות ובתוכן נורווגיה. זו כוללת התחזקות של מפלגות ימין-לאומני-פופוליסטי לגיטימיות או לגיטימיות למחצה, כמו מפלגת "הפינים האמיתיים" שהפכה לשלישית בגודלה בפינלנד אחרי הבחירות באפריל ומפלגת "הדמוקרטים השוודים" שעברה לראשונה את אחוז החסימה בשוודיה בספטמבר שעבר. בשוליהן של מפלגות אלו ישנם ארגוני שוליים קיצוניים יותר כמו תנועות ניאו-נאציות, התארגנויות אנטי-מוסלמיות וארגונים דתיים פונדמנטליסטיים.

ע"פ הידוע עד כה לא היה מבצע פיגועי הטרור בנורווגיה ביום שישי חבר פעיל בארגונים אלו אך ככל הנראה הוא היה בעבר חבר ב"מפלגת הקידמה" הנורווגית (המפלגה השנייה בגודלה במדינה שהיא באופייה ימנית-שמרנית). מאוחר יותר הוא ביקר את המפלגה על כניעתה לרב-תרבותיות ופנה לכתיבה באתרים גזעניים ואתרי ימין קיצוני. ייתכן גם שהשתתף באירועים בעלי אופי ניאו-נאצי. מעשיו של ברייוויק לא היו אמנם חלק מהדיון הציבורי הלגיטימי בסקנדינביה אך הם תוצר של התפתחויות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות.

בשנים האחרונות השתנו המדינות הנורדיות במספר מובנים. ראשית, הן התקרבו לאירופה – שוודיה, דנמרק ופינלנד הן חברות האיחוד-האירופי, נורווגיה אמנם לא חברה באיחוד אך היא מושפעת ממנו. שנית, הגירה רחבה שינתה את הדמוגרפיה שלהן, השפיעה על שוק-העבודה והפכה אותן לרב-תרבותיות. כתוצאה מאלו נוספו קשיים רבים לקיום המודל הכלכלי הנורדי השם דגש על תעסוקה מלאה ומעורבות גדולה של הממשלה במשק באמצעות סקטור ציבורי רחב, בעלות ממשלתית נרחבת על נכסי ציבור וזכויות סוציאליות רחבות לכל האזרחים (בריאות, חינוך, דיור, פנסיה וכו').

בעקבות שינויים אלו ואחרים קמו מתנגדים רבים למודל מדינת הרווחה המסורתית. האופוזיציה המרכזית מורכבת אמנם מחוגים פוליטיים התומכים בשוק חופשי יותר, בהורדת מיסים ובפתיחת שוק-העבודה לתחרות. אך חלקים אחרים באופוזיציה לממסד הסוציאל-דמוקרטי הם החוגים הלאומניים, מתנגדי ההגירה והרב-תרבותיות.

נכון לעכשיו מתרחק הימין של הזרם המרכזי במדינות הנורדיות מהתנועות הימניות-הפופוליסטיות והוא משתף פעולה עם השמאל במאבק בארגונים הקיצוניים. עם זאת, יש המודאגים מכך שהתחזקות בכוחן של תנועות הימין-הקיצוני בשילוב שינויים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים במדינות הנורדיות הן אתגר שמדינת-הרווחה הקלאסית תתקשה לעמוד בו. אירועי יום שישי בנורווגיה מאחדים לשעה קלה את הנורווגים כולם ואת שכניהם, תושבי המדינות הנורדיות, נגד הגורמים הקיצוניים שבתוכן. עם זאת, זהו עידן חדש בדיון הציבורי בסקנדינביה והשפעות הפיגועים יורגשו ככל הנראה גם בעתיד באופן שקשה עדיין לחזות.

 

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה. 

החתונה המלכותית באנגליה בסוף-השבוע מספקת הזדמנות להציץ אל ארמונות אירופה הנוצצים. מה סוד כוחה של המונרכיה? כמה מיליונים שווה כתר? ואיך לעזאזל מצליח המוסד האנכרוניסטי הזה להחזיק מעמד במדינות דמוקרטיות במאה ה- 21?

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000567579

 הקרקס התקשורתי המתחולל סביב חתונתם של הנסיך מוויילס וארוסתו באנגליה בסוף-השבוע הקרוב מהווה הזדמנות טובה להתבונן על המונרכיות האירופיות המהוות אולי את אחד האספקטים השערורייתיים והאבסורדים ביותר בזירה הציבורית באירופה. קחו את שוודיה למשל. זוהי אחת המדינות המודרניות, החילוניות והדמוקרטיות ביותר בעולם והיא ידועה כחברת רווחה ששמה דגש על שיווין חברתי ועל סולידאריות מעמדית. ובכל זאת, שוודיה, ארץ ההיי-טק והסוציאל-דמוקרטיה, היא ממלכה ולא רפובליקה ובראשה עומד מלך ולא נשיא נבחר. כהונתו של המלך היא בלתי מוגבלת ולא ניתן להדיחו, הוא נהנה מחסינות בפני החוק ומתקציב ממלכתי נדיב. משפחתו, משפחת ברנדוט המולכת על שוודיה כבר מאתיים שנה, מחזיקה מעמד ממלכתי מיוחד שאיננו תוצר של דין הבוחר אלא  של מסורות עתיקות וחוקי ירושה אנכרוניסטיים.

כיצד זה שדווקא בצפון העשיר של אירופה, במדינות כמו שוודיה, נורווגיה, דנמרק, הולנד ובריטניה הצליחה המונרכיה לשמר את עצמה כנגד רוחות הזמן, כאשר דווקא במזרח ודרום אירופה, היכן שהדת והמסורת חזקות יותר, המונרכיה נעלמה כמעט לחלוטין. "זה פרדוקס", אומרת ססיליה אוסה, חוקרת מדע-המדינה מאונ' סטוקהולם, "ויש לו כמה הסברים". "בשנות השבעים", היא מספרת, "נעשו שינויים חוקתיים ונלקחו מהמלך כל הסמכויות הפורמאליות שממילא הוא חדל להשתמש בהם. הוא נותר דמות סימבולית וייצוגית בלבד ללא כוח פוליטי, כך שלא היה לאף אחד צורך או אינטרס בהדחתו".

המלך איננו מפקד יותר על הצבא, איננו חותם על חוקים ואיננו ממנה ראשי ממשלה. החוקה החדשה הבהירה שהכוח הפוליטי בשוודיה נובע מהעם והסמכויות השלטוניות הועברו לממשלה ולפרלמנט. "מחוץ לפוליטיקה המפלגתית אלו הן הנורמות והערכים השמרניים שמרוויחים מהמשך קיום מוסד המלוכה", מסבירה אוסה, "הוא מחזק את מוסד המשפחה ואת האידיאלים השמרניים כמו חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים".

השמרנים הפוליטיים מרוצים ממצב זה אבל מדוע גם השמאל הסוציאליסטי לא נוקט בצעדים כנגד הכתר? ראשית, המלך עוסק רק בנושאים שאינם במחלוקת. מצב זה בתוספת למכונת יחסי-ציבור מצוינת גורם לבית-המלוכה להיות פופולארי יותר מכל פוליטיקאי. למרות שאחוזי התמיכה ירדו לאחרונה מסביבות ה-80% לאזור ה-60% עדיין יש רוב גורף התומך במלוכה מה שגורם לפוליטיקאים לא להתעסק איתה. מעבר לכך, לממסד הפוליטי יש קשרים אישיים עם בני משפחת המלוכה. "וודאי שאני רפובליקני" אמר פעם טגה ארלנדר, המנהיג הסוציאל-דמוקרטי ששימש כראש-ממשלת שוודיה מעל לעשרים שנה, "אבל זה לא אומר שאני רוצה שתהיה כאן רפובליקה".

מצבה של משפחת המלוכה השוודית, אם כן, הוא טוב. אין לה מתנגדים משמעותיים והמלך יושב יציב על כיסאו. כראש המדינה, הוא עומד בראש חצר-המלוכה המנוהלת כחברה עסקית לכל דבר. ב-2009 היא קיבלה מהמדינה תקציב שנתי של כ-56.4 מיליון קרונות שוודיות (כ-27 מיליון ₪). תקציב זה מימן את הפעילות הפורמאלית, הנסיעות הממלכתיות, אחזקת הצוות ומשק-הבית. סכום דומה מוקצב ע"י המדינה לאחזקת עשרת הארמונות המלכותיים, על אוצרותיהם יקרי הערך, שנמצאים בבעלות המדינה אך בשימוש משפחת המלוכה. חלק מהנכסים והפעילויות של המלוכה מחוללים רווח ואלו בנוסף להקצבות הממשלתיות מממנים בין השאר כוח אדם של מאות עובדים. למלך יש, עם זאת, גם הון פרטי המוערך במיליוני דולרים. כנראה שמעמדו הציבורי ועושרו של המלך, קארל גוסטאב ה-16, מאפשרים לו להתגבר על שערוריות שאף איש ציבור אחר לא היה יוצא מהן בשלום.

בחודשים האחרונים נחשפו פרטים על התנהגותו והתנהלותו של המלך. אלו כללו רומאנים, קשרים עם העולם התחתון ומעללים מיניים שונים. כל אלו פגעו אמנם בפופולאריות שלו אך לא סיכנו את מעמדו. להיפך, השנה שעברה הייתה מוצלחת בעבור בית-המלוכה השוודי. השיא היה, כמו במקרה הבריטי, חתונה מלכותית. וויקטוריה, יורשת-העצר בת ה-33, ובן-זוגה, דניאל ווסטלינג, בעל מכון כושר מסטוקהולם נישאו באירוע ממלכתי ופומפוזי ששווק כסיפור אגדות מרגש ורומנטי המאחד את האומה.

מעמדה היציב ומצבה הטוב של משפחת המלוכה השוודית הפכה אותה למה שרבים מכנים המונרכיה המשעממת ביותר באירופה. היא תורמת את חלקה בפעילות טקסית ובביקורים ממלכתיים והיא משמרת לו"ז קפדני של יצירת קשרים כלכליים ודיפלומטיים. מעבר לאקטים סימבוליים היא לא מתערבת בפוליטיקה, היא משלמת מיסים והיא נזהרת ככל האפשר מפרסום שערוריות בחיים האישיים.

לא כך הם פני הדברים באנגליה. המלכה אומנם לא שולטת בממלכה המאוחדת וגם לא יכולה לבחור ולהיבחר, אך היא משמשת כראש המדינה ועומדת בראש גופים מרכזיים כמו הצבא, הכנסייה האנגליקנית והמועצה המלכותית. זו האחרונה עוסקת במינויים ממלכתיים, בהענקת מעמד למוסדות שונים ויש לה גם סמכויות רגולאטוריות ושיפוטיות שונות. המלכה חשופה לחומר מודיעיני מסווג, היא מעניקה את כל תארי האצולה בבריטניה ולא ניתן להעמידה לדין. היא נפגשת תדיר עם ראש-הממשלה, היא מאשרת חוקים, מכנסת ומפזרת את הפרלמנט, מאשרת קיום בחירות וממנה את רה"מ אחרי קיומן.

"מלכת אנגליה היא זו המחליטה פורמאלית מי מיועד להיות ראש-ממשלה", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "אבל באופן מעשי היא נשארת מחוץ להחלטה. אחרי שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות המלכה ויועציה היו זהירים מאוד ונמנעו ממראית עין של התערבות בתהליך הדמוקרטי. דיויד קמרון הוזמן לארמון רק כשהיה כבר ברור שהוא יהיה ראש-הממשלה הבא".

ואכן אף מלך לא בריטי לא סירב לחוק שהפרלמנט חוקק כבר 300 שנה ואף ר"מ לא פוטר ע"י שליט מלכותי מאז 1834. ובכל זאת, הכתר הבריטי הוא עדיין מוסד רב עוצמה. באופן רשמי רשויות השלטון פועלות בשם המלכה – ממשלת הוד-מלכותה, שופטי הוד-מלכותה, צבא הכתר וכו'. מעבר ליומיום המפלגתי ולפוליטיקה הצרה, דמותה של המלכה מייצגת את הלאום ואת רציפות השלטון, היא מופיעה בכל שבועת אמונים, בכל דרכון שמונפק ובכל פעם ששטר מוצא מהארנק. היא אפילו נושא ההמנון הלאומי, "האל ינצור את המלכה". במדיניות החוץ יכולה המלכה תיאורטית להכריז מלחמה, לעשות שלום ולכרות בריתות אסטרטגיות. מה שמונע בעדה מלעשות כן הן המסורות והנורמות הבלתי כתובות, לא החוק.

המלכה עצמה נזהרת אומנם מהתבטאויות פוליטיות אך בני משפחתה לא בהכרח נוהגים כך. הנסיך צ'ארלס, בנה הבכור של המלכה והאיש שייתכן ויהיה מלך בעתיד הקרוב, היה מעורב במספר דיונים ציבוריים בבריטניה דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת ציבורית מכיוון שהוא הרשה לעצמו לגעת בנושאים אקטואליים שהיו במחלוקת. הוא התערב מאחורי הקלעים של סוגיות אדריכלות ותכנון עירוני בלונדון והתבטא לא פעם בענייני פנים כמו בריאות, חינוך, חקלאות ואיכות הסביבה.

מעבר להתבטאויות ולהשפעה על דעת הקהל יש לכתר גם מעורבות ממשית במהלכים מדיניים. החלטות דרמטיות בהיסטוריה המודרנית של בריטניה כמו ההצטרפות ל-EEC (הקהילה הכלכלית האירופית) ב-1972 והיציאה למלחמת פוקלנד ב-1982 התקבלו ע"י ראשי ממשלה בשיתוף המלכה ב "פרוגטיבה מלכותית" ללא התייעצות עם הפרלמנט.

אך כוחה של המלוכה נובע גם ממעמדה הכלכלי. המלוכה זוכה להקצבות ומענקים ממלכתיים המיועדים לאפשר את קיומה ואת פעילויותיה הרשמיות. הממשלה מקציבה 7.9 מיליון ליש"ט (כ-12.5 מיליון דולר) מדי שנה לפעילות ראש המדינה ולתחזוק משק הבית והמנגנון. מיליונים רבים נוספים מוקצבים כתקציבי נסיעות ואחזקת ארמונות.

למלכה יש גם הון פרטי – המגזין פורבס העריך את עושרה של אליזבת' השנייה ב-2009 ב כ-450 מיליון דולר (לאחר הפסדים של כ-200 מיליון דולר כתוצאה מהמשבר הכלכלי). סכום זה בנוי מנדל"ן, יצירות אומנות והשקעות שונות. הוא איננו כולל את ארמונות המלוכה, אוצרות האומנות, הפריטים ההיסטוריים ותכשיטי-הכתר השייכים למדינה. שווים של אלו מוערך במעל לעשרה מיליארד דולר. הגבול בין עושרה הפרטי של המלכה ומשפחתה לבין נכסי המדינה איננו תמיד חד וברור ולעיתים קשה לקבוע מה שייך למי בתוך מבוך הפורמציות המשפטיות וההגדרות הפוליטיות. אין ספק, עם זאת, שלמלכה ולמשפחתה לא חסר כלום ויש לה לא מעט אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

למרות זאת מקובל לחשוב על המלוכה במונרכיה חוקתית כניטראלית מבחינה פוליטית. המלכה הרי לא מחוקקת חוקים ולא קובעת מדיניות. אך יש כאלו המתנגדים בכל זאת להמשך כהונתה. אחד מהם הוא כריס, סטודנט להוראת משפטים בן 25 מלונדון. "זה ביזיון שמשפחת המלוכה מקבלת כסף ממשלם המיסים", הוא אומר, "הגיע הזמן למנות כבר נשיא נבחר". עם זאת, הוא חושב, יהיה קשה מאוד להפיל את המלוכה מכיוון שפוליטיקאים המזהים את עצמם כרפובליקאים הם מיעוט קטנטן. "המלוכה פופולארית", הוא אומר, "בגלל שמרנותם הבסיסית של האנגלים והעובדה שכל הזמן מזכירים להם כמה זה תורם לדימוי ולתיירות".

נאדין, מורה לאומנות בת 32 מלונדון, חושבת שיש כאן שיטה של אוטוריטה המבוססת כבר שנים רבות אשר שואבת את כוחה מכך שאנשים חוששים משינוי. "בשביל הדורות המבוגרים יותר המלוכה היא סמל לסדר הישן", היא אומרת. נאדין לא תומכת במלוכה אבל גם לא מתנגדת נחרצות, "יש כאן אמנם עניין סנטימנטאלי אבל בכל זאת עדיף שראש המדינה יהיה נבחר ציבור".
לשרידותן של משפחות המלוכה האירופיות ניתן להוסיף גורמים נוספים. בעידן של אירופה מאוחדת, משפחות המלוכה מייצגות בעיני רבים את מדינת הלאום המסורתית והן מעוררות גאווה לאומית מהסוג הישן. ככל שמתחזקים באירופה המטבע המשותף, הפרלמנט המשותף והמוסדות המשפטיים והשלטוניים המשותפים, יוצרות משפחות המלוכה אשליה של מרכז כובד לאומי בעידן של הגירה ורב-תרבותיות ותחושה של יציבות בעידן של שינויים. זוהי אשליה מכיוון שמשפחות המלוכה האירופיות הן אולי הגורם הא-לאומי ביותר ביבשת, כאשר הן קשורות אחת לרעותה בסבך של קשרי משפחה חוצי גבולות ולאומים.

כאן אולי מצוי סוד שרידותן. שהרי אחרי הכל מדובר בסה"כ במשפחות. למרות ההילה והקסם, אין סיבה לחשוב שאין להן אינטרסים ונכסים, בעלי ברית ואויבים, שיתופי פעולה וסכסוכים. אלו הן אותן המשפחות שבעבר קיימו את עצמן דרך יציאה למלחמות, שליטה על נתינים וחקיקת חוקים והיום, בעולם החדש, הן משתמשות בכוחות השוק, ביועצי תדמית, בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטאים.

"כדי להתאים את עצמן למאה ה-20", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "רוב המונארכיות הגבילו את כוחן והכפיפו את עצמן לחוקה. כך הן מרחיקות את עצמן מסוגיות פוליטיות שעלולות לפגוע בתדמיתן. המונרכיות היותר אקטיביות מבחינה פוליטית כמו אלו של בולגריה, יוגוסלביה ורומניה נעלמו אחרי מלה"ע השנייה. ביוון המלך הודח בשנות השישים לאחר שניסה להפיל חונטה צבאית שתפסה את השלטון". "מלכים, מלכות וארמונותיהם", הוא מסכם, "מטילים כישוף על הדמיון הפופולארי וחביבים על אמצעי התקשורת". ככל שמדובר בבתי המלוכה האירופיים, כך נראה, כאשר הכוח הפוליטי קטן, הפופולאריות וכוח ההישרדות גדלים.

ואולי זה לא כל כך מוזר אחרי הכל. בחברה המודרנית רק מעטים מבסיסי הכוח נובעים באמת מדין הבוחר ורק מעט מהפעילות הפוליטית נעשית לאור היום ובאופן גלוי לעין. אפילו הטרמינולוגיה המלכותית לא נעלמה לגמרי. עשירים המשפיעים על מדיניות נקראים "אצולת הממון" ופוליטיקאים צעירים וכריזמטיים נקראים "נסיכים". המלוכה היא בסה"כ שריד מהעולם הישן שהצליחה לשמר חלק מכוחה בחלק מארצות אירופה. אליה נוספו גורמים רבים שלא שואבים את כוחם מההמונים. ייתכן שבעלי קרקעות, כרישי נדל"ן, עורכי עיתונים, מיליונרים מזדמנים ואפילו עבריינים הם האריסטוקרטיה החדשה המשפיעה על ענייני היום לא פחות מחברי פרלמנט ושרים. ממש כמו דוכסים, רוזנים ונסיכים.

עשרה דברים שלא ידעתם על בתי-המלוכה של אירופה:

1. ישנן עשר מדינות אירופאיות בהן ראשות המדינה עוברת בירושה ונתונה בידי מלך או מלכה: שוודיה, דנמרק, נורווגיה, הממלכה המאוחדת (בריטניה), בלגיה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, מונקו, הולנד וספרד (בנוסף אליהן מדינת הוותיקן מונהגת בידי האפיפיור אשר נבחר ע"י מועצת קרדינאלים ואנדורה מונהגת במשותף ע"י נשיא צרפת הנבחר ובישוף אורז'יי).
2. המלך האירופי העשיר ביותר הוא הנסיך אדם השני, שליט ליכטנשטיין. עושרו הפרטי מוערך ב-3.5 מיליארד דולר (משפחתו היא הבעלים של הבנק LGT בנוסף לקרקעות, ארמונות ואוסף אומנות בן 400 שנה). אחריו נמצא הנסיך אלברט השני, שליט מונקו, שעושרו מוערך בכמיליארד דולר. המלכה אליזבת' השנייה היא הבאה בתור בטבלת העושר האירופית המלכותית עם 450 מיליון הדולר שלה, אחריה מוצבת המלכה ההולנדית, ביאטריס, שע"פ שמועות עקשניות הפסידה כ-100 מיליון דולר לתרמית של ברנארד מיידוף (נאיבית, מלכת הולנד)… נותרו לה ע"פ הערכות כ-200 מיליון דולר (נתונים מפורבס 2009).
3. סימיון השני שהיה לקיסר בולגריה כילד בן שש והודח והוגלה אחרי מלה"ע השנייה, חזר לשמש בה כראש ממשלה 55 שנה מאוחר יותר לאחר ששב מגלותו, הקים מפלגה וזכה בבחירות ב-2001.
4. סמכויותיו של שליט ליכטנשטיין, הנסיך אדם השני, כוללות הטלת ווטו על חוקים, זכות לפטר ממשלה ולפזר את הפרלמנט, לקיים משאלי-עם ולאמץ חוקי חירום. סמכויותיה של מלכת הולנד כוללים את מינוי רה"מ וחתימה על חוקים. בבלגיה תפקידו המרכזי של המלך הוא להוות דמות מאחדת בין הלאומים המרכיבים את המדינה – הפלמים והוולונים. תוארו הרשמי הוא לא מלך בלגיה, אלא "מלך הבלגים", תואר הקושר אותו לעם יותר מאשר למדינה ולטריטוריה.
5. המלכה אליזבת' השנייה עומדת בראש הממלכה המאוחדת כבר 59 שנים. רק שני אנשים כיהנו יותר זמן. ג'ורג' השלישי שמלך 60 שנים והמלכה ויקטוריה המיתולוגית, שכיהנה 63 שנים. ויקטוריה היא אם הסבא-רבא של המלכה הנוכחית וגם של בעלה, הדוכס מיורק. אליזבת' היא המלכה המבוגרת ביותר באירופה (בת 85). המלך הצעיר ביותר הוא אלברט השני ממונקו (בן 52).
6. מלך ספרד, חואן קרלוס הראשון, מונה לתפקידו ע"י הרודן פרנצ'יסקו פראנקו והחל את כהונתו מיד עם מותו של פראנקו לאחר עשרות שנים ללא מלך בספרד. חואן קרלוס הוא צאצא ישיר של לואי ה-14 לבית בורבון, מלך צרפת שמלך יותר שנים מכל מלך אירופי אחר בהיסטוריה (72 שנה). הוא גם נצר למשפחותיהם של המלכה ויקטוריה מאנגליה ושל קארל החמישי לבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
7. אשתו של מלך ספרד, המלכה סופיה, היא אחותו של מלך יוון האחרון, קונסטנטין השני, שהוגלה ע"י כת צבאית שתפסה את השלטון ב-1967. קונסטנטין ואחותו שייכים לבית גלוקסבורג, דבר שהופך אותם גם לנסיכי דנמרק. גם מלך נורווגיה, האראלד החמישי, שייך לבית גלוקסבורג והוא בן-דוד שני של המלכה אליזבת' מאנגליה ושל אלברט השני מבלגיה שכמו מלכת דנמרק, מרגרטה השנייה, הוא צאצא של מלך שוודיה, אוסקר השני.
8. מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16, פגש את רעייתו באולימפיאדת מינכן ב 1972, שם היא שימשה כמארחת ומתורגמנית. יורש העצר הדני, פרדריק, פגש את רעייתו באולימפיאדת סידני. יורש העצר הנורווגי, לעומת זאת, פגש את רעייתו, אם חד-הורית בעלת עבר מרדני במיוחד, בפסטיבל רוק. שליט מונקו הקודם, רנייאר השלישי, פגש את אשתו, השחקנית האמריקאית גרייס קלי, בפסטיבאל קאן.
9. מלך שוודיה הוא חובב מכוניות ידוע והוא מחזיק בבעלותו אוסף מכוניות יקרות ונדירות. הוא גם דיסלקט. מלכת דנמרק, לעומת זאת, היא ציירת, מתורגמנית ומעצבת. היא גם מעשנת כבדה. מלכת אנגליה חובבת בעיקר סוסים וכלבים ומלך נורווגיה הוא שייט שייצג את נורווגיה בשתי אולימפיאדות. אלברט השני, נסיך מונקו, הוא ראש המדינה היחידי שביקר בקוטב הצפוני בימי כהונתו. הוא גם סייר באנטרקטיקה. אחותו, הנסיכה סטפאני, היא דוגמנית, זמרת ומעצת אופנה.
10. מלכת הולנד כמעט ונהרגה בשנה שעברה כאשר אדם ניסה להתנגש באוטובוס פתוח בו היא נסעה עם כמה מבני משפחתה במהלך ביקור רשמי בעיר אפלדורן. המלכה ומשפחתה לא נפגעו אך שמונה אנשים, כולל הנהג התוקף, נהרגו. אביו של מלך שוודיה הנוכחי, הנסיך גוסטאב אדולף, נהרג בתאונת מטוס בקופנהגן ב-1947. אשתו של שליט מונקו הקודם, השחקנית גרייס קלי, נהרגה בתאונת דרכים ב 1982. בעלה השני של הנסיכה קרוליין ממונקו נהרג בתאונת סירת מרוץ ב-1990. עם זאת, התאונה המלכותית המפורסמת ביותר של המאה העשרים היא ללא ספק תאונת הדרכים בפאריז ב-1997 בה נהרגה הנסיכה דיאנה, גרושתו של יורש-העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס. הלווייתה הייתה אחד האירועים הנצפים ביותר בהיסטוריה.

* פורסם ביוני 2010