No Entry to Israel

Israel’s borders slammed shut to foreigners in mid-March due to the coronavirus, creating a nightmarish situation for hundreds of Israelis living overseas with nonnational partners. Many accuse the state of discrimination, especially as some Diaspora Jews are now being allowed in.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.MAGAZINE-in-israel-whoever-isn-t-jewish-doesn-t-get-anything-1.8970934

At the start of the coronavirus crisis in March, Israel barred all foreigners from entering the country. Beyond the broader economic and political ramifications of closing the country’s doors, this decision hit one group of Israelis especially hard: those in relationships with nonnationals.

Yaara Mizrachi, 32, met her Dutch partner while serving as the international secretary of the Hashomer Hatzair youth movement. They have been together for seven years, going back and forth between Israel and Germany. A year ago, they became mothers when her partner gave birth to their son.

“We were together in Berlin during the pregnancy and birth,” Mizrachi says. “Afterward, we were in Israel, but when the coronavirus began spreading, my partner decided to go visit her parents. She flew to Berlin and from there took a train to the Netherlands on the last day before they closed the border.”

Now Mizrachi is in a bind. Israelis still aren’t allowed to enter the European Union’s 27 member states, but her partner isn’t allowed to enter Israel either.

“I haven’t seen my son since March, and my partner has effectively become a single mother,” she tells Haaretz. “I see her difficulties but have no way of helping her, and this a nightmare.

“It’s very sad to see my child in videos and pictures, to see how he’s starting to crawl and grow teeth without my being there. There’s a feeling of lack of control over my life. True, we have experience with a long-distance relationship, but this is really intolerable.”

Though Mizrachi’s story is sad, some might say it’s an unavoidable side-effect of a relationship that was never formalized, since they aren’t married. But this argument is refuted by the story of Hila Nahmani, 43, an Israeli who lives in Antwerp with her husband Robin and their two children, 2-year-old Liv and 3-month-old Adam.

Hila still has a design business in Israel. She makes payments to Israel’s National Insurance Institute and her marriage is registered in Israel.

“I gave birth to my son the day Belgium went into lockdown,” she relates. “A few weeks later, we decided to fly to Israel to visit my elderly parents. After I saw hundreds of [Facebook] posts about foreigners not being allowed to enter Israel, I sent an email to the embassy.
Hila Nahmani with partner Reuben and daughter Liv
Hila Nahmani with partner Robin and daughter Liv Credit: ‏‎Nati Maman
She received an unequivocal response: “Because your center of life hasn’t been in Israel for the last year, you cannot currently submit a request for permission for a visit by your husband, who isn’t an Israeli citizen,” it stated.

Moreover, since her son was born at a time when the embassy was operating on a limited basis due to the pandemic, she couldn’t register him as an Israeli citizen. This meant he too was barred from entering Israel. In other words, had Nahmani decided to visit Israel, she would have had to leave her husband and 3-month-old son behind.

‘Violation of basic rights’

Today, Nahmani is fluent in the rules. Married couples registered at the Population Registry and children entitled to Israeli citizenship can in principle be recognized as exceptions to the no-foreigners rule. Nevertheless, she isn’t confident any new request would be granted.

“There’s an important issue of principle here beyond my ability to bring my family – including my young son who has never met his grandfather – on a visit to Israel,” Nahmani says.

“This is a gross violation of my basic rights. I’m an Israeli citizen, but they aren’t letting me bring my family to Israel at a time when yeshiva students in New York and medical tourists are being allowed to enter Israel,” she adds. “This is discrimination and I feel like a second-class citizen because I didn’t marry a Jew, the way the Chief Rabbinate decided people should marry.”

While there are no explicit rules in the travel ban that discriminate against non-Jews, a series of technical, bureaucratic regulations have created de facto discrimination. One exception, for instance, covers yeshiva students.

“Because of the importance of studying Torah and resuming regular study, I decided, in coordination with the foreign and health ministries, to allow avrechim [married yeshiva students] at the holy veteran yeshivas and their families to resume studying at these institutions of learning, if they want to return to Israel and have a valid residency visa,” Interior Minister Arye Dery wrote to yeshiva heads in mid-May. The letter was subsequently published in the ultra-Orthodox press.

“To ease this process, I decided that applications will be made by the yeshiva heads directly to the Population and Immigration Authority rather than through the consulates,” the letter added.

Initially, all foreign yeshiva students were allowed to enter. Two weeks later, permission was canceled for single students, but married yeshiva students and their families can still come.

Another exception concerns the entry permits for those participating in weddings, specifically first-degree relatives as well as the grandparents of the couple. According to a binding letter from lawmaker Rabbi Israel Eichler (United Torah Judaism), one of the documents that must be submitted to gain entry is proof that the marriage registration process began in Israel. In other words, this is only for weddings held under the Orthodox religious establishment.

The Israeli list of priorities states that a religious wedding allows entry into Israel, but partners who are in a serious and committed relationship are unable to meet under any condition if one is a foreigner. Also, Haaretz has obtained documents concerning a number of cases in which the Israeli authorities have asked for “rabbinical wedding certificates” in order to decide on the entry requests of foreigners.

Great efforts

Some 20 cases of requests for the entry of nonnationals from 15 different countries were examined for this story. Almost all were denied.

For example, Shahar Koren, 25, lives in Zichron Yaakov with her Danish partner Mads, who holds a visa allowing him to live and work in Israel. Mads, who went for a visit to Denmark, wants to return to Israel but the Interior Ministry told him he is not allowed to return to his home, work or partner.

Another Israeli, Ella Wigelman, 33, is currently living alone in Israel after she had no choice but to leave her husband, Matthias, in their home in Mannheim, Germany. Her father is hospitalized in serious condition, and after the Interior Ministry twice turned down a request to allow her husband into Israel, she was forced to fly alone.

Ella Wigelman and partner Matthias
Ella Wigelman and partner Matthias. 
“We did the required process of registering our marriage with the Israeli Consulate in Munich,” she says. “We filled out all the forms, paid for the apostille and met all the conditions. But the process is long and the new status is still not updated in Berlin.”

Now they’re awaiting an answer to their third request. In the meantime, Wigelman has been forced to stay in Israel for a long time – even though they are legally married and do not represent a health risk to anyone – and is finding it difficult without the support of her husband.

Michal Erlich, 35, and her Indian husband, who is the head of the Israel Studies department at Jindal University in Delhi, have an Israeli-recognized “Domestic Union Card” issued by the New Family organization, which advocates for family rights in Israel.
Since 2015, they have lived alternatively in India and Israel, and are currently residing in India with their daughter, who has Israeli citizenship. They submitted three entry requests between the end of April and the beginning of June, and all were denied – in spite of the documents testifying to joint parenthood, marriage and special insurance, which was obtained after great effort and includes a clause concerning COVID-19.

Last week, Population and Immigration Authority Director Shlomo Mor-Yosef was quizzed on Israeli radio about the story of a woman who was forced to give birth alone in Israel when her partner, the father of the child – whose entry into Israel was not approved – was forced to watch the birth on WhatsApp from Los Angeles. Mor-Yosef explained that the father was not allowed to enter because the couple had no documentation proving they were married and expecting a child together, which by association means that those who have the proper documentation should be able to enter.

Erlich heard the interview, after which she approached the embassy again. “They helped us a great deal. They turned to the Interior Ministry again, and the fourth time, we received the sought-after entry permit – even though nothing had changed since the previous time,” she recounts.

The last of the “rescue flights” to Israel has long since gone, so Michal and her husband are now searching for another flight to reach Israel. “I thought about whether to tell my story,” she admits. “The Interior Ministry’s laws are not clear; it’s hard to know what they will decide about our fate, and we have a general feeling of fear. Are they able to cancel the permit? Will they single us out? It feels as if they’re doing us a favor by letting us in, even though it’s my daughter’s right to be with her father, and my full right to be with my partner alongside my family in Israel.

Nahmani, who is married to a Belgian citizen with all the necessary documentation, is convinced that discrimination, not lack of proof, lies at the heart of the policy. “My grandfather fought in the Irgun, his sister was in the Haganah [both are pre-state underground militias], our family is connected to Judaism, we did a bris for the child, my husband has been in Israel dozens of times and I always defended Israel,” she says.

“The only reason they aren’t allowing my husband to enter Israel is that he’s not Jewish,”  she adds. “If I need to leave Europe, what am I supposed to do? Leave my partner, my love, my soulmate behind? I don’t want to come in order to show him Lake Kinneret. We aren’t tourists. My father is elderly, my brother is about to get married, it’s my family. When I came to Belgium, I got everything. In Israel, whoever isn’t Jewish doesn’t get anything.”

Physical suffering

In addition to the rejection of requests for family reunification, there are cases in which it seems the Israeli authorities are apathetic to the physical suffering of Israeli patients who want to undergo medical treatments in Israel but are unwilling to be separated from their partners in order to do so. Eden Fainberg, 29, met her partner, Milo, during a visit to Australia three years ago. After living together for about a year in Australia, the couple moved to Berlin, but for medical reasons decided to leave Germany and spend some time in Israel.

Eden Fainberg and partner Milo
Eden Fainberg and partner Milo.
“I am ill with endometriosis,” says Fainberg, an illustrator. “I decided to undergo treatment for the disease in Israel because it is a long and complicated treatment, it includes physical pain and a long rehabilitation process, and I want to be close to my family and, of course, my partner.”
The plan was to come to Israel at the end of February or beginning of March. After leaving Germany, the couple stopped in Spain for a few days prior to heading to Israel. At this stage, everything began to go wrong. Upon arrival at the Spanish airport, the couple discovered Israel had closed its gates to people arriving from Spain. They then decided to cross the border to Portugal, which was still relatively unaffected by the coronavirus. Israel was still accepting passengers traveling from Lisbon at that point, so it seemed the right thing to do.

“Even though I could enter Israel alone, I’m not willing to be separated from my partner,” Fainberg relates. “I need him alongside me, I’m in heavy pain all the time. I went through a psychological crisis, I had depression and anxiety, and the treatment I’m supposed to have could also very well end in a hysterectomy.”

Fainberg says that at the time she was constantly in touch with Israeli embassies in Europe and the authorities in Israel through relatives and friends. “On March 11, I spoke with the Israeli Embassy in Portugal,” she recounts. “I explained my story; they recommended that I buy a ticket and fill out the self-isolation form. I got the impression that it was impossible to rely on that when we reached Israel, but that Milo would be allowed to enter. It was clear the embassy was not familiar about the details.”

“On March 14, everything was already closed [in Israel] and my friend who works in the Population and Immigration Authority told me there was no chance Milo could enter Israel,” she says. “I called the embassy in Lisbon again to clarify the possibility of submitting an exceptional request, but they told me the chances that it would receive a positive answer were very low.”

Now, the couple has to leave Portugal as their three-month visas have expired. They must return to Germany, although their work visas there will run out soon.

“The hardest thing is that there’s no horizon, no expected date when the skies will reopen,” Fainberg says. “I’ve obtained insurance, we can do all the required tests and we’re willing to go into quarantine. All I want is to return home and look after my body – but I need my partner beside me.”

Beyond reasonable

Moran Liani also needs medical attention in Israel. She’s 35 and has spent the past two years living in London with her Italian husband, Mateo, while working as an analyst at a British bank. “Not only are we married,” she says, “we got married three times: in Israel, in Italy and in England.” The Israeli wedding was conducted by a rabbi, but is not recognized by the Rabbinate because Moran’s husband underwent a Reform conversion.

Moran Liani with partner Mateo
Moran Liani with partner Mateo

“When the lockdown began, we thought we’d go to Israel,” Moran relates. “My parents are relatively old and we wanted to be close to them. Moreover, there’s some medical procedure I need to have done in Israel. We turned to the embassy in London in order to ensure that we’d have no problem getting in, and were told that my husband would not be allowed in since we’re not registered as being married in Israel. I told them that I’m ready to update the Population Registry, but the embassy has not yet returned to regular hours of operation, leaving us still here.” Updating the Population Registry by mail takes months and is also quite expensive.

“I want to go to Israel, but I won’t leave my husband here alone,” she says. “It’s beyond any degree of reasonableness. It’s so wrong – what’s the problem with letting foreigners tied to Israelis enter the country if they’re willing to be quarantined and sign whatever they have to? After all, how many such people are there?”

There’s no definitive answer to that question, but Plia Kettner, 35, is in touch with hundreds of Israelis and foreigners affected by the ban. A member of the Kfar Sava City Council, Kettner has founded a Facebook group called “We Want to Meet Each Other,” which now has over 1,000 members.

“At first I thought, like everyone else around the world, that the coronavirus was here for a short period and would soon disappear,” she says. “As soon as I realized that it’s here to stay, I couldn’t accept the fact that Israel was tearing people apart from their loved ones. I set up the group in order to launch a campaign that would exert public pressure to change this decision.”

 

Plia Kettner
Enter a Plia Kettner Credit: Rita Yurkovichcaption

Kettner has been personally affected by the ban. Her partner, Erik, is in Sweden and the two haven’t met for months. “It was clear to me that they wouldn’t let me and people like me see family members. This especially includes partners if they don’t have a ring on their finger or are not formally registered as such. Registration doesn’t attest to the depth of the connection between people.”

She knows that many other countries aren’t letting nonnationals in, but claims that in contrast to other states, Israel is not offering any hope. “It’s true that other countries have closed their borders, but while the European Union decided that its external borders would slowly reopen to foreigners in July – but only to countries that reciprocate the gesture, which is fair – Israel is not giving any likely date for reopening its borders. This leaves many couples and families in the dark, without any idea of when they’ll see each other again.”

The coronavirus, Kettner concludes, “isn’t going anywhere; it will be with us for a long time. And precisely for that reason, Israel must find a way of keeping these couples and families united. One has to acknowledge that there are different types of families and couples, and be considerate of mixed couples with the understanding that people today don’t always formally register as couples in a world that’s a global village.

“This could mean lifting the prohibition on the entry of foreigners or allowing proof of couplehood by other means – such as correspondence or photos,” she continues. “There’s no shortage of ways in which this can be done. The ban can definitely be lifted while asking people to prove they’re in isolation for two weeks. Anyone coming to meet their partner will have a place in which to be quarantined. These days, the state must find creative solutions in order not to violate the basic human rights of its citizens.”

The Knesset’s coronavirus committee will discuss the issue on Monday. According to MK Merav Michaeli (Labor), the Interior Ministry and Rabbinate “control the most personal affairs of Israelis and deny families the most basic right to reunite.” She tells Haaretz that the “absurd” situation “discriminates against these families and prevents them from entering the country, while many avrechim who are not Israeli citizens are allowed to enter.”

Michaeli adds that she has received many requests from Israelis who live abroad and feel abandoned by the state. “This policy must be changed,” she says.

Monday’s committee meeting was initiated by MK Tamar Zandberg (Meretz), who says the conditions regulating the entry of non-Israeli relatives or partners of Israeli citizens are unrealistic. “We must allow hundreds of families to reunite with their loved ones,” she says.

Asked for comment to this story, the Interior Ministry responded: “Since the global coronavirus outbreak began, most countries, if not all, have closed their gates to foreigners, and so did Israel. This was done to prevent or reduce the entry of the virus into Israel. This was publicized in every possible medium and in every language.

“Despite this, over the last month, leniencies have gradually been introduced. We decided to approve the entry, under certain conditions, of foreign spouses, artists, athletes, experts, students, avrechim and others.

“Needless to say, any Israeli citizen is nevertheless entitled to enter at any given moment.”

Despite Haaretz’s question, the ministry declined to say how many requests for foreigners to enter Israel were approved or rejected in each of these categories (spouses, experts, athletes, avrechim, medical tourists, etc.).

המכתב של הוגו

"אני רוצה להיפגש", כתב חבר לשעבר בארגון הנאצי למנהלת המרכז היהודי והיא הסכימה. על רקע העלייה בתקריות האנטישמיות בשוודיה, סיפורם המפתיע של הוגו אדלונד וקארין שוברג יכול אולי להעניק קמצוץ של תקווה.

התפרסם במוסף"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8663342

"אני לא יודע אם את יודעת מי אני ולכן אפתח בכך שאציין שעד לפני כשנה הייתי חבר פעיל בארגון הנאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". כך נפתחה ההודעה שקיבלה קארין שוברג לתיבת המייל שלה בתחילת פברואר, "לפני זמן מה בחרתי לעזוב את הארגון מכיוון שהגעתי למסקנה שהוא הרסני ובעל מאפיינים של כת. זהו העבר שלי והיום אני מתבייש בו". שוברג, יהודייה וישראלית לשעבר המתגוררת בעיר אומיאו שבצפון שוודיה, הופתעה אמנם מההודעה שנשלחה ע"י צעיר מקומי בשם הוגו אדלונד, אך היא ידעה בדיוק מדוע היא היתה הכתובת. היא היגרה לשוודיה בשנות השמונים וכיום היא מכהנת כחברה במועצת העיר בת כ-90,000 התושבים מטעם המפלגה הליברלית. בעיר חיים עשרות בודדות של יהודים בלבד ולפני כעשור שוברג, יחד עם מספר שותפות, הקימה בה מרכז תרבות יהודי קטן. מטרת המרכז היתה קיום פעילויות קהילתיות, חינוכיות והסברתיות שנועדו להחיות את החיים היהודיים ולחשוף את הציבור בעיר ליהדות. באירועים, שכללו פעילויות בחגים, מפגשי שיח, הרצאות ותערוכות, השתתפו יהודים ולא יהודים כאחד.

למרות שהפעילות עצמה היתה מוצלחת, בשלב מסוים הוטל עליה צל. כאן נכנס לתמונה, גם אם לא באופן ישיר, הוגו אדלונד. "זה התחיל בזה שיום אחד מצאנו מדבקות על החלונות", מספרת שוברג, "הן כללו כתובות כמו "היזהרו מהתערבבות עם זרים" ותמונה של היטלר שכיסתה את מגן-הדוד בשלט הכניסה. אחר כך נצפו אנשים חשודים שעמדו בחוץ וצילמו את כלי-הרכב בחניה. זה התפרש כאיום. לא היתה לנו גדר, לא היתה שמירה ואנשים נכנסו ללחץ. אחד מחברי הקהילה סיפר שהאיומים הגיעו גם למקום העבודה שלו ושרכבו נפרץ מבלי שנלקח ממנו דבר (וזאת למרות שהיה בו ציוד יקר)". מאחורי האיומים עמדו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" ושוברג אומרת שזו היתה רק ההתחלה. "מסתבר שהם הגיעו עד אלי הביתה", היא מספרת, "בתיבת הדואר שלי הופיעו פלאיירים רבים. הם היו מסריחים מסיגריות והיו בהם ציטוטים מ"מיין קאמפ". כשבדקתי אם השכנים קיבלו גם הם פלאיירים התברר שלא. הדפים היו מיועדים רק אלי ואליהם התווספו גם תמונות של היטלר שהודבקו בכניסה לבית". היו גם הזדמנויות שחברי התנועה הניאו-נאצית התקרבו פיזית אל שוברג. "כשסיימתי לשאת דברים כנציגת הקהילה היהודית בעצרת זיכרון לזכר ליל הבדולח ב-2017, שמתי לב שאני מוקפת במעין חומה אנושית", מספרת שוברג, "פוליטיקאים מקומיים וגברים נוספים כמו סוככו עלי. תחילה לא הבנתי למה אבל אז הסתבר שהניאו-נאצים היו שם כל הזמן. אח"כ גם נצמדה אלי ניידת משטרה".

שוברג טוענת שבאופן אישי היא לא היתה מבוהלת, אך חברי הקהילה האחרים פחדו והפסיקו להגיע לפעילויות. "היו בינינו בנים ובנות של ניצולי שואה שאמרו שאין מי שיגן עליהם ופשוט הפסיקו לבוא. היו הורים שפחדו על ילדיהם והיו שטענו שאולי היינו צריכים להוריד פרופיל כדי לא למשוך אש. מבחינתי לא היתה לפעילות טעם אם היא צריכה להיעשות בהיחבא". בסופו של דבר, מספרת שוברג, הוחלט לסיים את פעילות המרכז היהודי והפוליטיקה המקומית שהיתה מפוחדת ומבוהלת ועשתה הכל כדי להימנע מפרסום שלילי ומקונפליקטים לא הצילה את המצב. הקהילה היהודית היחידה בשוודיה מצפון לסטוקהולם נסגרה ולא פתחה שוב את שעריה.

על רקע זה הגיעה הודעתו של הוגו אדלונד לשוברג. בהודעה הוא סיפר שלמרות שהוא לא היה מעורב בפעילות הספציפית נגד שוברג הוא מתבייש בדברים שחברי תנועתו עשו והוא מנסה כעת להשתנות ולעשות עם עצמו משהו חיובי ופרודוקטיבי. "התנצלותי האישית היא הדבר הראשון שאני רוצה להעביר", הוא כתב בסיום ההודעה, "חוץ מזה, הייתי רוצה לדעת אם תסכימי להיפגש ולדבר". "תחילה היו לי קצת חשדות", מספרת שוברג, "זו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת הודעות מוזרות". מכיוון שיש לה קשרים במשטרה ובשלטון המקומי, היא ידעה עם מי לדבר כדי לוודא שסיפורו של אדלונד הוא אמיתי ושהיא לא נתונה לסכנה. כשהיתה בטוחה שהכל כשורה היא השיבה לאדלונד בחיוב והם אכן נפגשו. "הפגישה היתה טובה", היא מספרת, "לא היה לי משהו אישי נגדו. כאב לי הלב עליו ועל זה שיש עוד הרבה כמוהו". שוברג מספרת שהיא למדה מאדלונד על כך ש"תנועת ההתנגדות הנורדית" מגייסת בני-נוער בתוך בתי-הספר באומיאו ויש שמועות שזה קורה אפילו בקבוצת הוקי-קרח מקומית. "הם פשוט מנצלים את החברה' התמימים האלו", היא אומרת, "הוגו הוא ילד טוב, בחור נחמד ולא אגרסיבי והניאו-נאצים מוצאים בחורים כאלו ומגייסים אותם לשורותיהם כאשר החברה הכללית מעלימה עיין. בסופו של דבר, אם המבוגרים לא מתמודדים עם תופעות של אנטישמיות ומתעלמים מגזענות, אין להתפלא שהנוער מתגייס בקלות לארגונים כאלו".

הוגו אדלונד וקארין שוברג. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", אומרת שוברג

הוגו אדלונד וקארין שוברג. צילום: Kristoffer Pettersson

"תנועת ההתנגדות הנורדית" (Nordiska Motståndsrörelsen או NMR בקיצור) היא תנועה ניאו-נאצית שנוסדה רשמית ב-2016 על בסיס תנועה קודמת, "תנועת ההתנגדות השוודית", שנוסדה בסוף שנות התשעים. בנוסף לשוודיה, פעילה התנועה גם במדינות שכנות כמו נורבגיה ופינלנד והיא מהווה חוליה בשרשרת של תנועות ומפלגות ניאו-נאציות שפעלו בשוודיה כבר משנות השלושים של המאה הקודמת. הארגון מהלל את היטלר, מפיץ תיאוריות קשר אנטישמיות, משתמש בטרמינולוגיה נאצית ומטפח רשימה ארוכה של אויבים: הומוסקסואלים, מהגרים, יהודים, מוסלמים וכל מי שחשוד בתמיכה בפמיניזם, גלובליזציה, רב-תרבותיות ודמוקרטיה. למרות שלחברים רבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות, עבריינות וישיבה בכלא, ולמרות שפעילויות רבות שלה מסתיימות בעימותים עם המשטרה, לתנועה יש גם זרוע פוליטית. בבחירות הכלליות של 2018 היא זכתה אמנם רק ל-0.03% מהקולות אך שניים מנציגיה זכו למושב במועצה של רשויות מוניציפליות בשוודיה. בשנים האחרונות מקיימים חברי התנועה, בחסות חוקי חופש הדיבור וההתאגדות בשוודיה, מצעדים והפגנות ברחבי המדינה. אירועים אלו מתפתחים פעמים רבות לעימותים אלימים עם המשטרה ומפגיני נגד.

הוגו אדלונד הוא אכן בחור נעים דיבור וסימפטי. הוא צעיר מאוד, תלמיד תיכון בן 18 בלבד. ניכר שהוא ניחן באינטליגנציה ובעל כישורים חברתיים. הוא גדל במשפחה רגילה ביישוב קטן, קרוב לעיר אומיאו, בחברת שני אחים גדולים וחברים רבים. הקשר שלו ל-NMR התחיל עוד לפני שגויס לשורות התנועה. "כשהייתי בן 12 התקיים באומיאו אירוע שמשך הרבה תשומת לב", הוא מספר בשיחה עם "הארץ", "זו היתה הפגנה של "תנועת ההתנגדות השוודית" במרכז העיר. היתה שם אלימות, נזרקו בקבוקים והמשטרה עצרה אנשים. לא דיברתי על זה בבית אבל בין החברים, בבי"ס, דיברנו על זה. אז עוד לא התעניינתי באידאולוגיה, אבל נמשכתי לעניין הוויזואלי – הדגלים, המדים, המגנים. גם ההתנגדות למשטרה והעובדה שהיו להם הרבה מתנגדים משכו אותנו. בקרב החברים ה-NMR נחשב לארגון מרדני, מעניין ומגניב וזה הביא אותי וחבר ילדות נוסף שלי להתחיל לעקוב אחרי אתר האינטרנט שלהם". אדלונד מספר שלקח זמן עד שהוא עבר משלב האינטרנט לחברות ממשית בתנועה. "כשהייתי בן 15 הגשתי בקשת הצטרפות", הוא מספר, "אחרי זמן מה התקשר אלי ראש הסניף המקומי והזמין אותי לפגישת היכרות. בפגישה עצמה, שהתקיימה במסעדה מקומית, היו מספר אנשים, כולם מבוגרים. סתם ישבנו ודיברנו, לא היה שם משהו משמעותי במיוחד ובסוף קיבלתי פלאיירים לחלוקה שלקחתי הביתה ושכחתי בארון. לאחר כמה שבועות התקשר אלי ראש המחוז של התנועה והצמיד לי איש קשר שהיה אמור לנסוע איתי לפגישה בעיר סמוכה וכך אמנם עשינו. במעמד הזה חתמתי על טופס ההצטרפות. כך הפכתי לחבר רשמי בתנועה".

לאחר ההצטרפות, מה בעצם עשיתם? מה אופי הפעילות בתנועה?

"האמת היא שרוב הזמן סתם יושבים ומדברים. יש יותר פעילות פנימית מפעילות המופנית החוצה. כל שבוע היה מפגש חברתי. היינו יושבים אצל מישהו בבית ומדברים. פעם בחודש היה מפגש במרתף של ראש המחוז ואחריה היתה הרבה פעמים פעילות כמו הפגנה או חלוקת פלאיירים. לפעמים היינו קוראים משהו או לומדים את מצע התנועה". עיון במצע התנועה מגלה שימוש מפורש במושג נציונאל-סוציאליזם ובשלל סממנים המזכירים את שנות השלושים. יש בו תורת גזע (הגירה ל"בעלי אתניות צפון-אירופית" בלבד), תיאוריות קשר אנטישמיות (מאבק בכל האמצעים ב"אליטה הציונית הגלובאלית"), לאומנות נורדית (קריאה לאיחוד של המדינות הנורדיות ופרישה מיידית מהאיחוד האירופי, אויב העמים), ניחוחות של פשיזם (מדינה חזקה למען העם) ורומנטיקה פטריוטית (הגנה על הטבע הנורדי והרמוניה עם חוקי הטבע, גיוס חובה וחימוש כלל האוכלוסייה).

מה היה טיב הקשר בין חברי התנועה? מי היו השותפים שלך לפעילות?

"בעיר שלנו היו -7-8 חברים פעילים, במחוז היו אולי 25. הרוב היו מבוגרים, מתוכם רק שתי נשים. היתה תחושה של חברות ושותפות עמוקה. היתה גם אווירה שאנחנו צריכים להגן על עצמנו, וכמובן לא לדבר עם המשטרה. ראש המחוז היה צוחק ואומר: "אם תדברו עם המשטרה, נירה בכם". היו איתי בתנועה שני חברים קרובים. אחד מהם, זה שהתחיל להתעניין בתנועה יחד איתי, היה חבר ילדות שאני מכיר עוד מימי גן הילדים. אנחנו מאותו מקום, הכרנו אחד את השני כל החיים ואני הוא זה שגייס אותו לתנועה. עוד לפני זה, גייסתי חבר נוסף, שאותו אני מכיר כשלוש שנים. הוא הפך, יחד איתי, לאחד מאלו שמארגנים פעילויות. היינו טובים בזה, היה בינינו קשר טוב, הרגשנו שאנחנו רדיקלים יותר מהאחרים ורצינו שיקרו יותר דברים".

מתוך האוסף הפרטי של הוגו אדלונד

הפגנה של הארגון וסטיקר שהדביקו

אדלונד בימים שבהם היה חבר בארגון

מתוך אוסף התמונות של אדלונד

אדלונד מספר על פעילויות שונות שהוא היה הרוח החיה מאחוריהן. הם הפגינו, חילקו פלאיירים וריססו כתובות גרפיטי. זו היתה בעיקר הפצת תעמולה פוליטית ואידאולוגית – דגלי, סמלי וסיסמאות התנועה נגד "הבוגדים בעם", נגד תומכי הגלובליזציה ונגד הגירה. הוגו וחבריו צעדו לצד מצעד הגאווה המקומי על מנת למחות, לתעד ולהרתיע את המשתתפים והם גם ארגנו מעין מחנה קיץ, "מחנה המאבק", הם קראו לו, שהיה מיועד לתת לבני נוער מקומיים מפלט ממה שמציעה להם החברה הנורמטיבית. הטקסטים של אדלונד מופיעים עדיין באתר האינטרנט של התנועה. "אני מדבר על פסיכולוגים שאמורים לרפא אותנו מהשקפת העולם שלנו", כך הוא כתב לפני כשנה על המבוגרים המנסים להילחם בו ובחבריו, "אני מדבר על המשטרה שמראה לנו סרטים על השקר הגרוטסקי שנקרא "השואה", על השיחות עם שירותי הרווחה, על הורים שמארגנים פגישות עם מרצים שפרשו מהתנועה, על מכתבים משמאלנים, על לחץ משירותי הביטחון והרשימה עוד ארוכה". בהמשך הדברים הוא מצטט חבר תנועה מסניף אחר: "לנו בני הנוער יש הרבה מה לתרום למאבק החירות של עמנו. אנחנו גם מהפכנים יותר וגם יש לנו את היתרון החברתי של מפגש יומיומי עם בני נוער בבית-הספר ולכן אפשרות להפיץ את הנציונל-סוציאליזם ולגייס חברים חדשים".

האם הדברים הגיעו לידי אלימות?

"אני לא הייתי מעורב בתקריות אלימות אבל היו תקריות שאחרים היו מעורבים בהן. שניים מהבוגרים יותר, למשל, נשפטו באשמת תקיפה של אדם, אני חושב שהוא היה שחור, בפאב מקומי. היה על זה דיבור במפגש החודשי של המחוז אחרי התקרית. היינו מדברים תמיד על דברים כאלו שהתרחשו והיו אקטואליים. למשל כשחבר אחר הרביץ לנער בן 16 תוך כדי קמפיין הבחירות, דיברנו על זה בפגישה ושיבחנו אותו. בפעם הראשונה שאני אישית נתקלתי בסיטואציה אלימה קפאתי. זה היה במצעד הגאווה של אומיאו כשהותקפנו ע"י אקטיביסטים מהצד השני. לא ידעתי מה לעשות, פשוט קפאתי וכתוצאה מכך גם האדם שהתקיף אותי קפא. חברי הטוב, לעומת זאת, הלך מכות עם האדם שתקף אותו, אבל כשהמשטרה שאלה אם אנחנו רוצים להגיש תלונה אמרנו שלא. המשטרה, כך אמרו בתנועה, עובדת בשירות היהודים".

מה עוד היו אומרים בתנועה על יהודים?

"היו מדברים הרבה על יהודים. היו הרבה תיאוריות קשר על כך שיהודים מקדמים סדר-יום שהופך את אירופה לרב-תרבותית ולמעין "גוש אפור". הכוונה היתה שהיהודים רוצים לערבב גזעים ולהשמיד כך את הגזע הלבן. בתנועה אמרו שהיהודים משפיעים על החברה דרך הרכוש שלהם, הבנקים ואמצעי התקשורת, שנותנים להם השפעה פוליטית. והיתה גם ביקורת על יהודים ספציפיים. ברגע שהיה איזשהו יהודי מעורב במשהו, מייד ציינו את זה, מייד היתה דעה קדומה וחיפשו סדר-יום סמוי. למשל, היה דיבור אצלנו שכש"היהודייה קארין שוברג" התבכיינה וסגרה את המרכז היהודי, היא עשתה את זה רק בכדי להופיע בתקשורת".

הוגו אדלונד. צילום: Kristoffer Pettersson

סיפורה של הקהילה היהודית באומיאו הוא חלק מהתמונה הכללית של הקהילות היהודיות בשוודיה שעשרת השנים האחרונות לא היו קלות בעבורן. תקריות אנטישמיות בדרגות שונות של חומרה התרחשו בכל רחבי המדינה, כאשר חלקן מתפרסמות בעולם והופכות את שוודיה למדינה הידועה כבעייתית ביחס ליהודיה. יש אמנם רבים הטוענים ששוודיה היא עדיין מדינה בטוחה יחסית ליהודים. ע"פ טענה זו, האנטישמיות במדינה איננה נפוצה, היא איננה מקובלת חברתית והרשויות עושות את הנדרש כדי לטפל בה. יש בטענה זו מידה רבה של צדק וישנם יהודים וישראלים רבים החיים בשוודיה המוכנים להישבע שהם לא נתקלים באנטישמיות כלל. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שבשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים השיח הציבורי במדינה נדרש שוב ושוב לסוגיית האנטישמיות ותקריות אנטישמיות רבות עולות לכותרות.

התקריות הידועות יותר של שלושת השנים האחרונות החלו ב-2017 וכללו השלכת בקבוקי תבערה על ביהכ"נס בגוטנבורג בזמן שנערכה בו פעילות לבני-נוער, קריאות אנטישמיות קיצוניות בהפגנה פרו-פלסטינית במאלמו וצעדה של ניאו-נאצים שהתקיימה במרכז גוטנברג ביום-כיפור. באותה תקופה נזרקו בקבוקי תבערה גם על בית-העלמין היהודי במאלמו, שהותקף גם בשנים קודמות כחלק מרצף אירועים של תקיפת יהודים ומוסדות יהודיים בעיר. יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אהרון וורשטנדיג, אמר בראיון ל"הארץ" בינואר ש"בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה במספר פשעי השנאה האנטישמיים בשוודיה. זו יכולה להיות בריונות ברשתות חברתיות ובמקרים מסוימים, גם אם לא נפוצים מאוד, גם תקיפות פיזיות".

ואכן, מעבר למקרים הידועים של אלימות פיזית התפרסמו בשוודיה לאחרונה גם מקרים רבים של אווירה מאיימת, הטרדות והתעמרות ביהודים. מקרה אחד שהתפרסם בהרחבה בתקשורת השוודית והבינלאומית הוא זה של ההתעמרות ברופא יהודי בביה"ח קרולינסקה שבסטוקהולם. בראיון ל"הארץ" השבוע אמר הרופא שהוא ועמיתיו היהודיים סבלו במשך שנים מ"קיפוח ואפליה שיטתיים" מצד מנהל המחלקה שלהם. "מנהל המחלקה יצר סביבת עבודה עוינת, פרסם קריקטורות אנטישמיות ברשתות חברתיות והעיר הערות אנטישמיות במקום העבודה". הרופא גם סיפר שמנהליו ובכירים בקרולינסקה ניסו לטייח את המקרה, טענה שזכתה בסוף ינואר לאישור בדו"ח של נציבות תלונות הציבור בשוודיה.

במקביל לפרשות אלו עסקה התקשורת השוודית בשבועות האחרונים בפרשות נוספות של גילויים אנטישמיים. בתוכנית "האח הגדול" הודחו שני משתתפים שהביעו השקפות אנטישמיות תוך כדי שיחה סתמית על מקום עבודה. כאשר האחד סיפר על המנהלת היהודייה שלו, ענתה השנייה, משתתפת בת 24, שהיא "שונאת יהודים". משתתף אחר, שלא הודח, נחשף כאשר סמלים נאצים מקועקעים על גופו. באותם ימים ממש נגזרו שישה חודשי מאסר על ניאו-נאצי שהטריד ואיים על שתי עיתונאיות ועל עורכת-דין בכירה באמצעות מאות הודעות בעלות מסרים אנטישמיים. שבוע לפני אירוע "האח הגדול" הותקפה תושבת שוודיה, יהודייה וישראלית במוצאה, ע"י שלושה גברים בעיר קטנה בדרום-מזרח המדינה. ע"פ היומון השוודי אפטונבלדט, האישה, שענדה תליון מגן-דוד ויצאה מחנות כאשר היא מדברת עברית בטלפון, הותקפה ע"י השלושה שקרעו ממנה את השרשרת, דחפו אותה ופצעו אותה תוך כדי קריאות "שרמוטה" ו-"שתישרף ישראל".

"קשה לומר בוודאות כיצד רמת האנטישמיות בשוודיה מתפתחת", אומר מתן שסטין רביד, מהמועצה השוודית נגד אנטישמיות, "המחקר בנושא מוגבל ואין לנו מחקרים נרחבים על התפתחות הגישות במשך הזמן. מה שניתן לומר הוא שאנטישמיות היא ברורה יותר ובולטת יותר בכל רחבי החברה בשנים האחרונות. אנחנו עדים לתעמולה אנטישמית פתוחה ואגרסיבית יותר בסביבות פוליטיות קיצוניות והתפשטות נרחבת ברשתות חברתיות". שסטין רביד מדבר על כך שהאנטישמיות מחמירה בעתות של החרפה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, שמחקרים מראים שיהודים רבים בשוודיה חוששים מהצגת סממנים יהודיים בפומבי ושרבים נתקלו בתקריות אנטישמיות מסוגים שונים. "במקביל לכך", הוא מוסיף, "המודעות לבעיה עלתה. האנטישמיות נוכחת יותר בדיון הציבורי משהיתה לפני עשר שנים, יותר מקבלי החלטות ופרשנים מתייחסים לאנטישמיות ומוקיעים אותה וזו התפתחות חשובה".

המועצה הלאומית השוודית למניעת פשיעה (BRÅ) פרסמה בשנה שעברה דו"ח מצב של פשעי השנאה בשוודיה. ע"פ דו"ח זה התרחשו ב-2018 כ-7090 פשעי שנאה מדווחים בשוודיה (עלייה של 11% מ-2016 ושל 29% מאז 2013). מתוך אלפי מקרים אלו העלייה הגדולה ביותר נרשמה בפשעי השנאה בעלי הרקע האנטישמי. כ-280 מקרים נרשמו ב-2018, עלייה של 53% מאז 2016. ישנן, ע"פ הדו"ח, קבוצות אוכלוסייה שסבלו מיותר פשעי שנאה באותה שנה כמו להט"בים (756 מקרים, החמרה של 37%) ומוסלמים (562, החמרה של 28%) אך באופן יחסי אין ספק שההחמרה הגדולה ביותר נרשמה במקרים בעלי רקע אנטישמי. מרבית המקרים (כ-45%) היו הפצת כללית של שנאה, כאשר מרבית מקרים אלו התרחשו ברחבי האינטרנט, כ-34% מהמקרים היו מקרי תקיפה ואיומים (דוגמת איומים לרצח בטלפון, מכתבי איומים המגיעים לתיבות דואר או הצקה והטרדה במקומות ציבוריים), כ-8% מפשעי השנאה היו מקרי וונדליזם וגרפיטי, לאלו התווספו כ-8% של מקרי לשון הרע ו-2% פשעי שנאה של אלימות פיזית חמורה.

זוהי תמונת מצב עגומה למדי אך יש לזכור שהיא חלקית מאוד היות וישנם מקרים רבים שאינם מדווחים כלל. צעירה מדרום שוודיה שסיפרה לעיתונות השוודית שבמשך שנים לא העזה לספר לאיש שהיא יהודייה בגלל האווירה המאיימת בבית-הספר, פתחה לפני מספר חודשים חשבון אינסטגרם שבו צעירים יהודים במאלמו שיתפו את חוויותיהם. מדובר בסיפורים על קללות, יריקות, איומים, מכתבי שטנה, צלבי קרס שצוירו על דלתות וקירות ולעיתים גם מכות. אבל מאלמו אינה לבדה. "יום אחד העולם יידע שישראל היא טרוריסטית. עוד מעט יהיה הסוף שלכם", כך לשונה של הודעת מסנג'ר שקיבלה ישראלית תושבת סטוקהולם מאדם שלא הכירה ללא שום הסבר או הקשר. "תעיף את הידיים היהודיות המסריחות שלך מהמוצרים שלי", כך מעיד צעיר יהודי ששמע ממוכרת בחנות כאשר ניגש למדף. "כשסיפרתי למנחה הקורס שלי שאני מישראל", מספר סטודנט ישראלי שלמד במוסד אקדמי במרכז שוודיה, "הוא מיד השיב בהתלהבות שהוא שונא את ישראל, שהוא קיווה שנסראללה ישמיד אותה ב-2006 ושהוא תומך גדול בחיזבאללה. זה שיתק אותי, רעדתי בידיים במשך כל היום אחרי זה והלימודים לא היו אותו דבר מאז". צעירה שוודית ממוצא יהודי סיפרה על אחד מאירועים רבים המתרחשים בין כתלי בתי-ספר בשוודיה: "בשיעור היסטוריה בתיכון, כאשר דיברנו על השואה והמורה אמר שהנאצים לא הצליחו להשמיד את כל היהודים, שמעתי מאחורי שני חברים לכיתה שהתלחשו ואמרו: "חבל". אחד מהם אמר גם בהזדמנות אחרת שיהודים הם מגעילים וצריכים להיעלם משוודיה". מורה יהודייה בבי"ס בדרום שוודיה נזכרת כיצד קיבלה באי-מייל הודעה ממנהל ביה"ס שלה. "בהודעה היתה קריקטורה אנטישמית ובה נראים שני יהודים הורגים ילד נוצרי. כשהתלוננתי בפני נציגי האיגוד המקצועי שלי, שום דבר לא נעשה. תגובת חברי הצוות האחרים שלי היתה שתיקה רועמת ובסופו של דבר המנהל גם ביטל מימון לאחד הפרויקטים שלי". כשהתקשרה המורה למרכז האיגוד המקצועי שלה בסטוקהולם התגובה היתה מאכזבת: "אתם היהודים ממהרים להיעלב", ענו לה, "מה את רוצה, כסף?".

מקרים שכאלו המתרחשים בשוודיה אינם מגיעים תמיד לידיעת הרשויות ומרבית התוקפים, המקללים, המאיימים והמטרידים אינם נתפסים או נענשים. חלק מהמקרים הם תוצאה של תרבות הדיון ברשתות חברתיות, אחרים הם תוצר של קיצוניות פוליטית או של בורות, דעות קדומות וגזענות הנובעת מרקעים שונים ומגוונים – מצד אחד יש בשוודיה תנועות ימין קיצוני וניאו-נאצים, מולן גם בשמאל הרדיקלי השוודי צומחות בעשרות השנים האחרונות מגמות של התנגדות לישראל ולמדיניותה החורגות מביקורת שמופנית כלפי מדינות אחרות ולכן הן נחשבות ע"י רבים כאנטישמיות. לאלו נוספה גם האנטישמיות הנפוצה בקרב קבוצות מסוימות של מהגרים ממדינות מוסלמיות במזה"ת שהצמיחו מתוכן את האחראים לרבות מהתקריות האנטישמיות של השנים האחרונות. מתן שסטין רביד אומר שבהחלט ישנה סכנה פיזית ליהודים בשוודיה ושהיא מגיעה בעיקר מכיוון תנועות הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי. עם זאת, ישנן גישות אנטישמיות, רטוריקה אנטישמית ותאוריות קונספירציה אנטישמיות החודרות למעגלים רחבים יותר בחברה . "חשוב להבין שהאנטישמיות איננה נוכחת רק בשוליים הפוליטיים הקיצוניים", הוא אומר, "היא נוכחת גם בזרם המרכזי, היא נפוצה יותר ממה שבד"כ חושבים ויש להתייחס אליה ברצינות יתרה".

הממשלה השוודית טוענת שהיא מחויבת למאבק באנטישמיות. לאחרונה היא תומכת בפעילויות חינוך, תרבות והסברה בנושא, היא משקיעה ביכולותיה של מערכת אכיפת החוק והמשטרה להיאבק בארגונים בעלי אופי גזעני ובאבטחה של מוסדות שעלולים להיפגע מפשעי שנאה. בנוסף ישנם גם צעדים סמליים – חברי הפרלמנט השוודי ביקרו באושוויץ, משרד החינוך השוודי משתף פעולה עם יד-ושם, באוקטובר השנה יתקיים בשוודיה כנס "פורום מאלמו הבינלאומי לזכר השואה ולמאבק באנטישמיות" וראש הממשלה, סטפן לובן, הודיע ששוודיה מאמצת את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA הכוללת דוגמאות כגון האשמת היהודים בנאמנות כפולה והכחשת זכות היהודים להגדרה עצמית עקב הטענה שישראל היא גזענית.

ולמרות כל אלו הבעיות עדיין רחוקות מפתרון. ביום השואה הבינלאומי האחרון, ארגנה קארין שוברג אירוע לתלמידי כיתות ט' בעיר אומיאו. זהו אירוע המתקיים כבר כמה שנים שבו משתתפים כאלף תלמידים ומורים המאזינים להרצאות, נאומים ותכנים הקשורים לזכר השואה ומורשתה. השנה נתקלה שוברג בתלמידים שצחקו, עשו קולות הקאה, הפריעו וקיללו תוך כדי האירוע וגם בכאלו שהשתמשו במעין פצצות סירחון כדי לחבל בו. במקרה הראשון היו אלו תלמידים בעייתיים שמוצאם במדינות מוסלמיות בהן האנטישמיות נפוצה. המורים פחדו להתמודד איתם ובסופו של דבר גם הוזמנה משטרה. במקרה השני היו אלו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" שככל הנראה פעלו בעקבות כרזות שהופצו בבתי-הספר יום לפני האירוע. "כשאני עליתי לדבר, הם כל כך הפריעו שלא יכולתי לסיים את דבריי", מספרת קארין שוברג, "אף אחד לא עשה כלום והאירוע פשוט הופסק. גרוע מכך, היו פוליטיקאים מקומיים שאמרו שאולי עדיף לא לקיים יותר את האירוע הזה כי הוא נותן מקום לבני הנוער לעשות את הדברים האלו. גם חלק מהמורים כבר לא רוצים את זה כי זו הרבה עבודה ולא מעט הוצאות. אני מתקשה לקבל את זה. קודם הם גרמו למרכז היהודי להיסגר ועכשיו הם גם יסגרו את המפעל החינוכי הזה? זה יהיה עוד ניצחון של הניאו-נאצים בזמן שהנהגת העיר מתנהגת כמו שלושת הקופים – לא רואים, לא שומעים, לא מדברים".

הפגנה של הארגון הניאו־נאצי "תנועת ההתנגדות הנורדית". לרבים בתנועה יש היסטוריה של אלימות

הפגנת "תנועת ההתנגדות הנורדית" בשוודיה. צילום: MARKKU ULANDER / Lehtikuva / AFP

ב-2019 התקרבו ימיו של הוגו ב"תנועת ההתנגדות הנורדית" אל סופם. "במהלך השנתיים האחרונות הוגשו נגדי שני כתבי אישום", הוא מספר, "אחד היה על פשע שנאה בגלל דברים נגד יהודים שהפצתי בטוויטר. קיבלתי עבודות שירות לנוער וקנס. בפעם השנייה זה היה על פשע שנאה וגם על גרפיטי כאשר ריססתי צלבי קרס וסמלים של התנועה בכל מיני מקומות בעיר. גם במקרה זה קיבלתי עבודות שירות וקנס בתוספת תשלום פיצויים".

באותה תקופה היית עוד קטין וגרת עם משפחתך, איך הגיבו הוריך?

"לא סיפרתי להם שאני חבר ב"תנועת ההתנגדות הנורדית". הם גילו את זה בהפתעה, דרך אחי, כשהשתתפתי בפעילות נגד מצעד גאווה בלוליאו (עיר בצפון שוודיה, ד.ס). הם הכירו את הדעות והאידאולוגיה שלי אבל לא את הקשר שלי לארגון. אחד מאחיי הגדולים ניתק איתי קשר והמשפחה הייתה מבולבלת ולא ידעה כיצד להתייחס אליי. ההורים ניסו הכל, הם ניסו לנתק את האינטרנט, הם ניסו לאסור על קיום שיחות פוליטיות בבית וגם ניסו לא לאפשר לי ללכת לפעילויות. אבל זה הגיע למצב שהם פשוט התייאשו כי הם הרגישו שהם לא יכולים לעשות כלום".

באילו נסיבות החלטת לבסוף לעזוב?

"זה היה תהליך ארוך והיו כל מיני שלבים. למשל, כשהמשטרה הגיעה לעשות חיפוש אצלי בבית בחמש בבוקר. הבנתי שלא היו לי חיים רגילים, לא הרגשתי טוב, היתה עלי סטיגמה חברתית ולא תפקדתי בחברה כמו בן-אדם רגיל. זה היה כמו לחיות בבועה. לא הלכתי לביה"ס, ניסיתי לעבוד אבל גם את זה עזבתי וכבר לא עניין אותי הכסף. כל הפוקוס שלי הלך ל-NMR. יש שלבים בחברות בארגון כזה. השלב הראשון לוקח אותך מפעילות דרך המחשב בלבד לחברות אקטיבית, בשלב השני הופכים לקיצוניים יותר. הסביבה היא הרסנית ויש סיכוי גדול שתתחיל לעשות פשעים ולסגור לעצמך דלתות. לאט לאט מאבדים חברים, אפשרויות תעסוקה ולימודים. בסופו של דבר הבנתי את זה והצלחתי לצאת".

חבריו של אדלונד, ובמיוחד השניים שהיו קרובים אליו ביותר וגויסו על ידו לתנועה, הגיבו באגרסיביות לנטישתו של חברם. הם הגיעו אליו הביתה באחד מערבי אוקטובר שעבר והיכו אותו בגלל וויכוח על החזרת מעיל המהווה מעין מדים של התנועה. חודשיים מאוחר יותר הם נשפטו, הורשעו בתקיפה ונגזרו עליהם עבודות שירות ותשלום פיצוי כספי לאדלונד, שמודע לכך שחבריו לשעבר עלולים להמשיך לרדוף אותו. עם זאת, הוא נחוש לצאת לדרך אחרת. "עכשיו אני לגמרי נקי מהעבר הזה", הוא אומר, "אני מסיים את לימודיי. לצד הלימודים אני עוסק בפרויקט נוסף, בשיתוף פעולה עם קארין, זה פרויקט שקשור לימין הקיצוני וזה מה שאני רוצה לעשות בעתיד. אני רוצה לתרום משהו לחברה ואני לא רוצה שצעירים אחרים ילכו בדרך שהלכתי בה בעבר". אדלונד כבר מסר מידע על "תנועת ההתנגדות הנורדית" לארגון העוקב ומנתח את פעילות התנועות הקיצוניות בשוודיה ושאיפתו היא לפעול בקרב בני נוער ולתרום למאבק ברדיקליזציה שלהם. הפגישה בינו לבין קארין שוברג, שהתקיימה בעקבות המכתב ששלח, היתה רק הפגישה הראשונה ביניהם וכיום הם בקשר שוטף והם שותפים למאבק בקיצוניות הפוליטית הגזענית והאנטישמית בשוודיה. "זה לא מאבק למען היהודים בלבד", מסכמת שוברג, "זה מאבק על הדמוקרטיה, והוא חשוב לכולם, המאבק על הזכות להיות מה שאנחנו רוצים להיות, ולחיות את החיים שאנחנו בוחרים לחיות".

***

גם אם הקהילה הבינלאומית התעוררה, בשביל בני הרוהינגה זה כנראה מעט מדי, מאוחר מדי

בחודש שעבר הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו ביניים המורה למיאנמר למנוע את הטבח באחד מהמיעוטים הנרדפים כיום בעולם, אך למשפטנים יהיה קשה להוכיח כוונה לרצח עם והדיונים צפויים להימשך עוד שנים.

פורסם ב-"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/MAGAZINE-1.8556500

"חיילים הפרידו את הקבוצות לנשים וגברים", כך ע"פ אחת העדויות, "הגברים, שהיו כולם בקבוצה אחת, הוצאו להורג. אלו שלא מתו כתוצאה מהירי, אלו שנאבקו על חייהם או נפצעו קשה, הומתו באמצעות סכינים. אח"כ הורידו מהגופות תכשיטים ודברי ערך, שמו אותן בתוך שלושה בורות והציתו אותן. אני חושב שאנשי הצבא שפכו עליהן דלק כי הלהבות עלו מהר והיו גבוהות מאוד". עדים נוספים סיפרו על מה שקרה אח"כ; חלק מהילדים נורו, תינוקות נלקחו מאימותיהן, חלקם נזרקו לנהר, אחרים נזרקו אל תוך האש. לאחר מכן נלקחו הנשים, הילדות והנערות בקבוצות קטנות אל בתי הכפר, שם הן נשדדו ונאנסו באכזריות. "אחד החיילים אנס אותי", אמרה אחת הקורבנות, "הם דקרו אותי בצוואר ובבטן. ניסיתי להציל את התינוק שלי שהיה בן 28 ימים אבל הם זרקו אותו על הקרקע והוא מת. הנשים האחרות שהיו שם נאנסו גם הן. אחה"צ חזרתי להכרה כי להבות נפלו מהגג על גופי. הייתי היחידה בחדר ששרדה. בקושי יכולתי לזוז אבל הבנתי שאישרף למוות. למרות שהתינוק שלי מת, החזקתי אותו קרוב לליבי, אך לא יכולתי לקחת את גופתו איתי. נמלטתי דרך דלת קטנה במטבח שלא היתה נעולה".

אלו רק חלק קטן מהעדויות שנאספו מפי ניצולי הטבח בכפר טולה טולי (Tula Toli) שבמדינת ראקין במערב מיאנמר. עד סופו של אותו יום, ה-30 באוגוסט 2017, נשרפו בכפר כ-440 מבנים ונהרגו מאות בני-אדם, חלקם תושבי כפרים אחרים ששהו במקום לאחר שנמלטו מכפריהם שהותקפו גם הם. מהכפר, כך מראים צילומי לווין, לא נותר זכר. קורבנות הטבח היו בני רוהינגה, קבוצה אתנית המהווה את אחד המיעוטים הנרדפים בעולם. בני הרוהינגה הם מוסלמים ברובם ולמרות שהם חיים במיאנמר הרבה לפני שזו הפכה למדינה עצמאית, הם אינם נחשבים אזרחים והם חסרי זכויות-אדם בסיסיות. מבצעי הטבח היו חיילי צבא מיאנמר מתוגברים באזרחים בני הרוב האתני הבודהיסטי של ראקין שהיו חמושים בסכינים ובמצ'טות. העדויות מהטבח ומתקריות דומות שהתרחשו באותה תקופה, נאספו יחד עם מסמכים, תמונות, סרטונים וצילומי לווין ע"י צוות בדיקה של האו"ם שהציגן למועצת זכויות-האדם ב-2018. ב-2019 הוגשה לבית הדין הבינ"ל לצדק בהאג, תביעה נגד מיאנמר באשמת הפרת האמנה בדבר מניעת וענישת רצח-עם. לפני כשלושה שבועות הוציא בית-הדין לבקשת התובעת, הרפובליקה של גמביה, צו ביניים המורה למיאנמר למנוע מעשי רצח-עם, למנוע השמדת ראיות בקשר לאישומים שהוגשו ולהגיש דו"חות תקופתיים עד סוף ההליך המשפטי שע"פ הערכות עלול להימשך בין 3 ל-5 שנים.

***

ניי סאן לווין הוא בן רוהינגה שנולד במדינת ראקין, גדל בראנגון, העיר הגדולה במיאנמר וחי כיום בפרנקפורט, שם היה לאחד ממייסדי "קואליציית רוהינגה החופשית". "בני הרוהינגה נרדפים כבר 42 שנה", הוא מספר ל"הארץ", "עכשיו, בית-הדין הגבוה בעולם יוצא להגנתנו ואנו מעריכים את זה מאוד. עם זאת, ברור שממשלת מיאנמר לא תמלא את הצו. יומיים אחרי ההחלטה כבר נהרגו שתי נשים, אחת מהן היתה בהריון, אתמול היו הפגזות על אוכלוסייה אזרחית והשלטונות השביתו את האינטרנט באזור בו חיים הרוהינגה". השנים הארוכות של הרדיפות, הקיפוח והאפליה שלווין מדבר עליהם התפרצו ב-2012 בסבב עימותים אלימים בין בני הרוהינגה המהווים את הרוב בצפון מדינת ראקין לבין הבודהיסטים המקומיים המהווים את הרוב בדרומה. מהומות אלו הובילו לפוגרומים נגד הרוהינגה שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים ובכ-150,000 עקורים. 130,000 מהם עדיין חיים, ע"פ לווין, במה שהוא מכנה "מחנה ריכוז". ב-2015 נמלטו אלפי בני רוהינגה ממיאנמר ומבנגלדש וניסו להגיע בסירות למלזיה, אינדונזיה ותאילנד, בריחה שהביאה למאות קורבנות שטבעו בים. ב-2016 החל סבב אלימות נוסף. תחילה היתה זו תגובה של צבא מיאנמר להתקפות של צבא "הישע הרוהינגי של ראקין" (ARSA), שמיאנמר מגדירה כארגון טרור. מהר מאוד, עם זאת, הפכה המתקפה הצבאית לטיהור אתני, ויש שיטענו רצח-עם.

"הם מתכננים למחוק אותנו מעל פני האדמה מאז 1978", אומר לווין, "ב-1982 חוק האזרחות החדש הפך אותנו לחסרי אזרחות בארצנו שלנו ומאז 1992 הרוהינגה חיים בתנאי אפרטהייד". ע"פ לווין גם בני הרוהינגה שאינם חיים במחנות חיים ב"בית-כלא פתוח" – הם אינם רשאים לצאת מיישוביהם, מאזינים לשיחות הטלפון שלהם והם נרדפים ע"י הצבא. "כשהאלימות החלה ב-2016, נהרגו 1,500 בני-אדם, כשלושים יישובים הוצתו ע"י הצבא, מאות נשים נאנסו, ו-93,000  נאלצו לברוח לבנגלדש", מספר לווין, "במתקפה של 2017 נהרגו מעל ל-10,000 בני-אדם, 390 כפרים נהרסו, מעל ל-1,000 נשים נאנסו וכ-750,000 נמלטו לבנגלדש , שם חיים כיום כ-1.1 מיליון פליטים מבני הרוהינגה. מאות אלפים נוספים ברחו בשנים האחרונות והם חיים בערב-הסעודית, פקיסטן, מלזיה ומדינות אחרות". "מדובר ברצח-עם במאה ה-21", מסכם לווין, "זוהי בושה לאנושות וזה חייב להיפסק".

***

ב-27 באוגוסט 2017 הקיפו חיילים חמושים ובני ראקין בודהיסטים מצוידים בסכינים ובחרבות את הכפר שואפ פארונג (Shuap Parung). "מבצע הפינוי" החל, ע"פ דו"ח צוות הבדיקה של האו"ם, בסביבות שתיים בצהריים אז נשמעו היריות הראשונות. בהמשך הוצתו מבנים רבים לאחר שאנשים הוכנסו אליהם ונשרפו חיים. אישה מבוגרת שנגררה מביתה עם אחיה בן ה-70 סיפרה: "חיילים השתמשו בכתות רובה כדי להכות את אחי בראשו. ראיתי את המוח שלו נשפך החוצה. ראיתי אנשים שהומתו באמצעות סכינים ארוכות. החיילים גם ריססו כדורים ורבים נהרגו ונפצעו. הכפר היה מלא בגופות. ראיתי עשרות הרוגים. קודם הם ירו ואח"כ, אם הם ראו מישהו שנותר בחיים ועדיין זז, הם שחטו אותו במצ'טה". הדו"ח מספר שגם בכפר זה נרצחו תינוקות וילדים באכזריות, גם כאן היו מעשי אונס אלימים, גם כאן נמצאו בורות קבורה המוניים וגופות רבות נצפו ע"י שורדים כאשר הן צפות במורד הנהר.

מאונג זרני, אקדמאי, איש חינוך ופעיל זכויות-אדם ממיאנמר המתגורר בבריטניה, מסביר את מקורה של האכזריות יוצאת הדופן הזו. "הברוטליות וחוסר האנושיות של החיילים, הכפריים הרגילים והנזירים הבודהיסטים שהשתתפו באינספור מעשי זוועה נגד הרוהינגה נובעת משני מקומות עיקריים", הוא אומר, "ראשית, יש שיתוף פעולה מלא בין השלטון לבין החברה האזרחית, ממש כמו שהחברה הגרמנית המושפעת מהנאצים אפשרה למפלגה הנאצית ולשלוחותיה לבצע השמדה טוטאלית של היהודים. שנית, לפני שהרוהינגה היו מטרה למתקפה פיזית הם היו קורבן של תעמולה שגרמה לציבור הכללי לא לראות בהם בני-אדם אלא ווירוסים, פרזיטים, ג'וקים ועלוקות. זה הרבה מעבר לגזענות רגילה. זו דה-הומניזציה מוחלטת שגורמת לרוצחים לחוש כאילו הם נלחמים באויב גם כשהם רוצחים תינוקות. אלו שהשתתפו בהשמדה הג'נוסיידיאלית לא הרגישו שהם עוברים עברה, להיפך, הם הרגישו שהם מגנים על ארצם, על אדמתם ועל הקהילה שלהם. הם רואים את עצמם כקורבנות". ע"פ זרני, רצח-העם של הרוהינגה הולך צעד רחוק יותר ממעשי רצח-עם אחרים. ההנדסה הדמוגרפית של שלטונות מיאנמר מבוססת על אידאולוגיה שאיננה מכירה כלל בקיומה של זהות רוהינגית. "אין עם כזה", טוענים השלטונות במיאנמר, "מדובר בפולשים לא חוקיים וחסרי זכויות". כלומר, בני ובנות הרוהינגה נרצחים כאשר זהותם נשללת מהם ואלו ששורדים חייבים לקבל על עצמם את הזהות הקבוצתית החדשה שקבעו הרוצחים – "נוכרים בנגלים". "הציבור שטוף המוח במיאנמר קיבל את השמדת הזהות הרוהינגית", אומר זרני, "הוא מגבה את הרצח והופך את הקורבן לאִיוּם".

זרני שופך אור גם על ההקשר הפוליטי. "יש קונצנזוס במדינה, בקרב כל המעמדות והקבוצות החברתיות, אפילו בקרב מוסלמים שאינם בני רוהינגה, שמדובר בפולשים לא חוקיים", הוא אומר, "הם טוענים שזוהי לא סוגיה של גזע או דת אלא סוגיה של הגירה. יש גם כאלו הטוענים שזה ניסיון השתלטות של האיסלם הגלובלי המגובה במוסר הכפול של המערב הצבוע. זה לא מאוד שונה מתאוריות קונספירציה על השתלטות יהודית". גורמים אלו, בתוספת גזענות כלפי בעלי עור כהה יותר ומגמות היסטוריות שמקורן בשנים רבות של קולוניאליזם אנגלי וחמישים שנים תחת שלטון צבאי, מובילים לכך שרצח-העם, זוכה בסה"כ לתמיכה. גם מנהיגת מיאנמר בפועל, זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י, שנתלו בה תקוות רבות בכל הנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם במיאנמר, היא חלק ממגמות אלו. "סו צ'י, למרות החינוך שקיבלה באוקספורד ועשורים של חיים במערב הליברלי, היא גזענית שאיננה מסוגלת לקבל את העובדה שבני הרוהינגה הם חלק מהחברה במיאנמר", אומר זרני, "סו צ'י איננה משקל נגד לגנרלים, היא משבחת בעקביות את הטיהור האתני והיא גם מרוויחה פוליטית מכך שהיא מצדיקה את פעילות הצבא בפני העולם".

***

ואכן, כאשר היה צורך לייצג את מיאנמר בפני בית-הדין הבינלאומי לצדק היתה זו סו צ'י עצמה שהתייצבה בהאג. למרות הצו הזמני המהווה אזהרה למיאנמר והגנה על בני הרוהינגה, תהיה זו טעות להסיק שסו צ'י הפסידה בזירה הבינלאומית. מייקל בקר, מומחה למשפט ציבורי בינלאומי המלמד בטריניטי קולג' בדבלין (וגם עבד במשך ארבע שנים בבית-הדין הבינלאומי לצדק), טוען שפשע רצח-עם הוא קשה מאוד להוכחה. "גם אם יש הוכחות רבות למעשי זוועה, קשה להוכיח את ההגדרה החוקית של רצח-עם ובמיוחד את הדרישה להוכחת כוונות ג'נוסיידיאליות" הוא אומר. במקרה הזה, מסביר בקר, בית-הדין טרם הכריע אם התקיים כאן רצח-עם. "בהמשך ההליכים תוכל מיאנמר לטעון שכוונתה היתה להילחם בטרור ובאופן פרדוקסלי גם אם יוכח שהיה כאן טיהור אתני מיאנמר תוכל לטעון שהדבר מראה שלא היה בכוונתה להשמיד את האוכלוסייה, אלא לעודד הגירה כחלק מביצוע שינויים דמוגרפיים באזור". ע"פ בקר, אפילו אם בית-הדין יכריע שאכן בוצע רצח-עם במיאנמר, לא ברור לאלו צעדים ההחלטה תוביל. "האם בית-הדין יורה למיאנמר לשלם פיצויים לבני הרוהינגה? האם הוא ידרוש שמיאנמר תבנה מחדש בתים וכפרים שנהרסו? האם יעניק זכויות קניין מחודשות לאלו שנאלצו לברוח? ואולי חשוב מכל, האם ירצה ויוכל בית-הדין לתבוע ממיאנמר לבצע רפורמות חוקיות, בעיקר בנוגע לחוק האזרחות, כך שבני הרוהינגה יוכלו לחזור למיאנמר בביטחון ולחיות בכבוד?  אלו שאלות מורכבות כמו גם השאלה האם ובאיזה מידה מיאנמר תקיים בכלל את החלטות בית-הדין".

אם זהו המצב, האם ההליך בבית-הדין הבינלאומי הוא סמלי בלבד והאם יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות יותר נגד רצח-עם? "זה לא סביר שמועצת הביטחון של האו"ם תשחק תפקיד משמעותי בזמן שמתקיים ההליך בבית-הדין ואפילו אחרי שתתקבל הכרעה", אומר בקר, "היחסים הקרובים בין סין למיאנמר ימנעו ככל הנראה פעולה של מועה"ב (מה שכבר ניכר בישיבה סגורה של מועה"ב ביום שלישי שעבר בה מנעה סין הצהרה משותפת הקוראת למיאנמר לקיים את הדין הבינלאומי ולנקוט צעדים להעניש את האחראים להפרת זכויות-אדם, ד.ס). זה גם לא סביר שצו הביניים יאפשר חזרה של פליטים למיאנמר. אם כבר ההיפך הוא הנכון, החלטת בית-הדין מאשרת שהמצב במיאנמר הוא מסוכן מאוד בעבור בני-הרוהינגה וכל חזרה לשם תהיה מוקדמת מדי". מייקל בקר טוען שבהחלט ייתכן שצו הביניים יוסיף ללחץ על מדינות שלישיות וחברות בינלאומיות הקשורות במיאנמר. "אני מאמין שהפיקוח על מיאנמר שיוצר התיק בית-הדין הבינלאומי ושהוגבר בעקבות צו הביניים שהתקבל פה אחד המכיר בבני הרוהינגה שנותרו במיאנמר כזקוקים להגנה, מקשה על מיאנמר להמשיך להתנהל כרגיל. זה מראה שלתיק יש יותר מערך סימבולי. עם זאת, קשה לקבוע אם זה יוביל לשינויים מבניים עמוקים יותר. הכוח של הצהרות בית-הדין תלוי במידה רבה ברצון הפוליטי המושקע ביישומן".

גם אם דבריו של בקר משאירים מקום מסוים לאופטימיות, ההיסטוריה מלמדת שבני הרוהינגה יעשו נכון אם ימנעו מלתלות תקוות רבות מדי במוסדות הבינלאומיים. זו הפעם הרביעית שבית-הדין הבינ"ל לצדק דן בנושאים הקשורים לאמנה למניעת רצח-עם. שני הליכים שהחלו בשנות התשעים היו קשורים למלחמה ביוגוסלביה לשעבר (בוסניה וקרואטיה נגד יוגוסלביה, שהפכה מאוחר יותר לסרביה). תוצאותיהם היו אמביוולנטיות והן התקבלו שנים רבות אחרי סיום הסכסוך. תיק נוסף הוגש ב-2002 נגד רואנדה, אך בית-הדין החליט שאין בסמכותו לדון בו. הקהילה הבינלאומית התמודדה עם טרגדיות אלו ואחרות, במידה משתנה של הצלחה, גם באמצעות טריבונלים פליליים בינלאומיים והליכים משפטיים בבית-הדין הפלילי הבינ"ל (שבניגוד לבית-הדין הבינלאומי לצדק מעמיד לדין נאשמים קונקרטיים ולא מדינות). במקרה של בני הרוהינגה, שני בתי-הדין הבינלאומיים כבר עוסקים בנושא אך ההליכים, אם אכן ימוצו, ייקחו שנים. בעבור יותר ממיליון וחצי בני רוהינגה, הנמצאים בתנאי מאסר ותחת איום פיזי במיאנמר ובתנאי מחסור קשים במחנות בבנגלדש, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי.

מצב הדמוקרטיה בישראל, בניכוי הפלסטינים

במערכה הפוליטית הישראלית הנכנסת לעוד מערכת בחירות זועקים כל הצדדים על הסכנה לדמוקרטיה. מתנגדי נתניהו טוענים שהמשך שלטונו הוא אנטי-דמוקרטי מכיוון שהוא מסית נגד מיעוטים ויריבים פוליטיים תוך כדי שהוא נאשם בפלילים ונאבק במערכת המשפטית. מנגד, תומכי נתניהו מדברים על מערכת המשפט המפרה את רצון הבוחר ואת עיקרון הפרדת הרשויות. קץ הדמוקרטיה בפי כולם והצלתה בידם בלבד. אך מהו מצבה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית? האם היא באמת על סף תהום? האם במדינות אחרות המצב טוב יותר? דו"ח שפורסם לאחרונה ע"י IDEA, מוסד בינ"ל המסייע בקיום בחירות חופשיות ובניית מוסדות דמוקרטיים במדינות שונות, בוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם ומגלה תמונה מורכבת.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8398264

החדשות הטובות שמספק הדו"ח הן שמעל ממחצית מתושבי כדה"א חיים במדינות דמוקרטיות והמצב רק הולך ומשתפר. בעשור האחרון לבדו הפכו 11 מדינות לדמוקרטיות וגם במדינות שאינן דמוקרטיות מלאות, דוגמת הונג-קונג ורוסיה, ישנה התעוררות אזרחית הדורשת רפורמות. עם זאת, השיפור בכמות לא כרוך בשיפור באיכות. הדמוקרטיות של 2019 הן חלשות ושבירות יותר משהיו בעבר. תנועות פופוליסטיות ומנהיגים סמכותניים מחלישים את הדמוקרטיות בהן הם פועלים, הפיקוח על השלטון נחלש, זכויות-אדם מופרות ומדינות גדולות שאינן דמוקרטיות, כמו סין וערב-הסעודית, משפיעות לרעה על שכנותיהן. ע"פ הדו"ח, מצב הדמוקרטיה במזה"ת הוא הגרוע ביותר בעולם. ישראל, בניגוד לקלישאה הידועה, איננה הדמוקרטיה היחידה באזור, אך האחרות, לבנון ועיראק, הן חלשות ושבירות ממנה בהרבה. עם זאת, בהשוואה לדמוקרטיות האירופאיות, מצבה של ישראל איננו מזהיר.

ישנם, ע"פ הדו"ח, חמש תכונות מרכזיות לדמוקרטיה. כשהן נבחנות לעומק כקריטריונים ברי-השוואה, ישראל נמצאת במקום לא רע בנוגע לשניים מהם; בקריטריון "זכויות-אדם בסיסיות" (המורכב מגישה למערכת הצדק, שוויון מגדרי, חירויות אזרחיות, רווחה בסיסית ועוד) ישראל נמצאת בשולי קבוצת המדינות העליונה, קצת מתחת למדינות כמו ארה"ב, ארגנטינה וסלובקיה. ב"השתתפות במערכת הדמוקרטית" (קריטריון המורכב מאחוזי הצבעה, השתתפות במערכת הדמוקרטית וכו') ישראל היא בליגת העל יחד עם מדינות כמו קנדה, דנמרק ואוסטרליה. אבל יש גם תחומים בעייתיים יותר. בקריטריון הבודק את ייצוגיות הממשלה דרך בחינת הליך הבחירות, עצמאות המפלגות הפוליטיות ומימוש הזכות לבחור ולהיבחר, ישראל נמצאת איפשהו בין אלבניה לאינדונזיה, מתחת לדמוקרטיות מערב אירופאיות אבל גם מתחת למדינות כמו פולין והודו. בקריטריון הבודק את כוחם של הפרלמנט, מערכת המשפט והתקשורת לפקח ולבקר את הממשלה, ישראל ממוקמת מתחת לסלובקיה, קפריסין ויוון, ובזה המנתח את רמת השחיתות והאכיפה ההוגנת הדירוג של ישראל זהה לזה של רואנדה ונמיביה, הרחק מאחורי מרבית הדמוקרטיות האירופאיות. נקודות התורפה של ישראל, ע"פ הדו"ח, הן, בין השאר, שחיתות שלטונית, אי אכיפת חוק הוגנת במערכת הציבורית ואי-שוויון בין קבוצות שונות באוכלוסייה.

מחברי הדו"ח נמנעו מפרסום "מצעד פזמונים דמוקרטי" המציב את המדינות אחת אחרי השנייה ע"פ דירוג כללי. זוהי מדיניות מכוונת המבוססת על השקפה שדמוקרטיה היא רב-ממדית, בעלת מודלים רבים ומסורות שונות ואין מידה אחת המתאימה לכולם. עם זאת, המידע שמספק הדו"ח הוא רחב ועמוק. 97 אינדיקטורים נבחנים ע"י מאות מומחים המפוזרים ברחבי העולם. אלו שולחים נתונים המנותחים ע"י חוקרים הנעזרים במאגרי מידע, מחקרים אקדמיים ומודלים סטטיסטיים. גוף הידע שמצטבר מכסה 158 מדינות ומעניק פרספקטיבה היסטורית של יותר מארבעים שנה. מי שיתעקש לחבר את המספרים יגלה שהם מצביעים על כך שמתוך 39 דמוקרטיות אירופאיות (לא כולל רוסיה, אזרבייג'ן ובלרוס שלא נחשבות דמוקרטיות) ישראל מדורגת במקום ה-24 מבחינת חוזקם ועצמאותם של הגופים המפקחים על הממשלה (פרלמנט, בתי-משפט ותקשורת) והיא חולקת את המקום ה-27 עם צפון מקדוניה מבחינת ייצוגיות הממשלה (ניקיון הבחירות וכו'). זה איננו מיקום נורא ובהשוואה למדינות כמו תורכיה ואוקראינה הוא אפילו טוב מאוד. ובכל זאת, הבעיות שהדו"ח מציג הן בהחלט סיבות לדאגה.

זה המקום שבו עלול להתעורר האינסטינקט הישראלי הנוהג להאשים גופים בינלאומיים בחוסר אובייקטיביות ובאנטי-ישראליות. במקרה הזה, עם זאת, מדובר בגוף מקצועי ועצמאי שאין לו שום אינטרס אנטי-ישראלי. למעשה ההיפך הוא הנכון, לפני שמכניסים את גדודי ההסברה לפעולה כדאי לשים לב לפיל הענקי שבחדר. הדו"ח עוסק רק במצב בתוך הגבולות המוכרים של ישראל ומתעלם לחלוטין מעזה, מהגדה המערבית וממיליוני הפלסטינים שנשללות מהם זכויות דמוקרטיות בסיסיות, לכל הפחות באופן חלקי כתוצאה ממדיניות ישראלית. זאת ועוד, האירועים הפוליטיים של  2019 לא הספיקו להיכנס לדו"ח. כלומר, שתי עובדות חשובות נעדרות מהדו"ח -העובדה שראש-ממשלת ישראל נאשם בשוחד והעובדה שישראל מחזיקה בפועל תושבים נטולי זכות הצבעה וחופש תנועה. ניתן, אם כן, להסיק שמצב הדמוקרטיה הישראלית המוצג בדו"ח הוא אכן מוטה, אבל ההטיה היא דווקא לטובתה של ישראל.

אבל מהי בעצם טובתה של ישראל? הדמוקרטיה חשובה לא רק כאידיאל או כערך בפני עצמו, אלא כמסגרת שבתוכה מתקיים הדיון ומתבצעת המדיניות הישראלית. יותר מכל דבר אחד היא מגדירה את הגבולות, בין אם אלו גבולות השימוש בכוח, גבולות הסמכות של בעלי השררה או גבולות הפגיעה בזכויות היסוד של בני-אדם. דמוקרטיה חלשה משמעותה גבולות חלשים שמשמעותם הרס החברה. טובתה של ישראל איננה ציונים טובים ומחמאות של ארגונים בינלאומיים בכל מחיר. דווקא דברים נכוחים המושמעים מבחוץ, גם אם הם אינם מלווים בתשואות, יכולים לסייע בשיקום וחיזוק הגבולות, הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה הישראלית וראוי שהדברים יישמעו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.

Don't look away from Rojava

“If we have to choose between compromise and genocide, we will choose our people,” Mazloum Abdi, the commander of the Syrian Democratic Forces, wrote a little over a month ago. Abdi, who commands tens of thousands of male and female soldiers who fought and beat the Islamic State organization, knows what he’s talking about. The Autonomous Administration of North and East Syria, also known as Rojava, is on the brink of an abyss. The American abandonment, the offensive by Turkey and its jihadist allies, and the involvement of Syria’s Assad regime and its Russian patrons have forced the area’s inhabitants, especially the Kurds, to maneuver and compromise in order to preserve human life and stop the fighting.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/us-news/.premium-the-slaughter-in-syria-still-goes-on-1.8187413

But the agreements that have been reached primarily serve Turkey, whose achievements include damaging the armed Kurdish forces, causing civilian flight from the new “security zone” and diverting international attention to other places. After a few days in which the world showed signs of concern over the hundreds of people who were killed or wounded and the thousands more who were expelled, the imaginary cease-fire has calmed international public opinion and allowed Turkey to continue with its plans for regional domination. But the fire has not ceased and quiet has not been restored. All the world needs to do in order to realize is to stop plugging up its ears.

Over the past two weeks, I’ve spoken with several Kurds who were in Rojava during the Turkish operation. These conversations took place in Sweden after the interviewees — Swedes of Kurdish origin — returned from visits to northern Syria. When you hear their stories and combine them with reports from other sources, it’s no longer possible to believe Turkey’s claim that it’s only fighting terrorists and restoring order. Bejan Rashid, for instance, is a Syrian who found refuge in Europe nine years ago. After receiving a European passport, he went to visit his hometown of Qamishli. “I was in Serê Kaniyê (Ras al-Ain) when the fighting started,” he said. “On the afternoon of October 9, F-16 planes started to bomb various targets, some of them entirely civilian. They bombed schools, residential buildings and hospitals.” Bejan said that  he volunteered to help the Kurdish Red Cross to transfer the wounded to a hospital. “I saw many who were killed and many who were injured,” he said. “Most of the injured were missing arms or legs or were hit by shrapnel. I tried to help the children and the elderly people first. The thing that’s hardest to forget was a girl, about 8 years old, who was sitting by her dead brother, trying to wake him up.”

A few days after the Turkish offensive began, Amnesty International published a report that showed the big picture. According to this report, civilians were bombed indiscriminately. One of the testimonies in the report described the bombing of an area near a school that was far from any military target. “In total, there were six injured and four killed, including two children,” a Kurdish Red Crescent worker said. “I couldn’t tell if they were boys or girls because their corpses were black. They looked like charcoal.” Other witnesses described an attack on a convoy of hundreds of civilians. Six people were killed and 59 wounded in this incident, which a journalist who was present described as “an absolute massacre.” The report also accused Turkey’s jihadist partners of executing people in cold blood, including a female Kurdish politician, Hevrin Khalaf, on the road between Raqqa and Qamishli. These claims have been reinforced by a Wall Street Journal report that quoted American sources as saying that serious war crimes of this sort were filmed by American military drones.

Those who survived the attacks and escaped to safer areas have to endure impossible conditions and uncertainty about the future. Helin Kerim Sonmez is a young Swede of Kurdish descent who traveled to Rojava after the Turkish invasion and spent a week volunteering in the Hesîçe (Hasakah) region. She told me about thousands of refugees staying at schools who suffer from bad sanitary conditions and a lack of medical care. There is no running water and sometimes no mattresses or blankets either; they just sleep on the bare ground.  “Traveling between the different schools between Hasakah and Tell Tamer,” she said, “we saw buildings in the villages that were totally destroyed. Roads were destroyed. We saw a water silo which was bombed and destroyed and schools that were hit too.”

Another Swede of Kurdish descent, Lorîn Ibrahim Berzincî, was in Qamishli on a family visit when the fighting started and was witness to the artillery bombings and the panic they created. “At night they bombed the old town area (Kudurbek) and the next day they hit right in the center of town. They hit a bakery, a soccer ground and a street in the center of town, but luckily that bomb didn’t detonate.” Lorin, who was staying at Qamishli with her family — which included young children and old people — managed to leave town before the situation deteriorated. But before coming back to Sweden, she witnessed another aspect of the Turkish assault. In a local hospital, she briefly met Mohammed Hamid, a 13-year-old boy from Serê Kaniyê (Ras al-Ain), who suffered from horrible burns that may have been caused by white phosphorus. “More than half of his body was burned,” she said, “and the doctor who took care of him told me he’s never seen anything like it.”

Many Rojava residents say these crimes are part of a deliberate policy. Elisabeth Gouriye, one of the leaders of Rojava’s Christian community, said in a videotaped speech that the Turks intend to “cleanse” northern Syria of its Christians by means of massacres and expulsions. This jibes with the claim that the Turks’ goal is to settle the region with Syrian refugees expelled from Turkey in place of Christians, Kurds and others. The Amnesty report, which was published in October, reinforces these claims and brings evidence that Syrian refugees have indeed been deported from Turkey into battle zones in Syria. Meanwhile, Turkish President Recep Tayyip Erdogan is threatening to “flood” Europe with 3.6 million migrants if its leaders oppose his actions.

Even though Rojava is disappearing from the headlines, a catastrophe is still in the offing. Fighting continues in key areas, suicide bombings are targeting civilian populations, clerics are being murdered and refugees aren’t being allowed to return to their homes. This is a manmade catastrophe, and it’s happening before our very eyes. But unlike previous such catastrophes, it’s accompanied by pictures, videos and calls for help on social media. In his address to the Bundestag in 1998, the Israeli historian Yehuda Bauer suggested adding three more commandants to the existing 10: “You, your children and your children’s children shall never become perpetrators”; “You, your children and your children’s children shall never, never allow yourselves to become victims”; and “You, your children and your children’s children shall never, but never, be passive onlookers to mass murder, genocide, or (let us hope it may never be repeated) to a Holocaust-like tragedy.”

עדויות לטיהור אתני ברוג'בה

"אם עלינו לבחור בין פשרות לבין רצח עמנו", כתב לפני קצת יותר מחודש מזלום עבדי, מפקד הSDF, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, "בוודאי שנבחר בחיים עבור העם שלנו". עבדי, המפקד על עשרות אלפי לוחמים ולוחמות שנלחמו ונצחו את דאע"ש, יודע על מה הוא מדבר. בימים אלו נמצא שוב "המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה" (רוג'בה) על סף תהום. הנטישה האמריקאית, המתקפה של תורכיה ובעלי-בריתה הג'יהדיסטים והמעורבות של משטר אסד ופטרוניו הרוסיים אילצו את תושבי האזור, ובעיקר את הכורדים, לתמרן ולהתפשר בכדי לשמור על חיי אדם ולהפסיק את האש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8161302#commentsSection

אך ההסכמים שהושגו משרתים יותר מכל את צרכיה של תורכיה שהישגיה כוללים פגיעה בכוחות הכורדים המזוינים, בריחה של אזרחים מ"רצועת ביטחון" נוספת והסטה של תשומת הלב הבינלאומית למקומות אחרים. לאחר שבמשך כמה ימים העולם הראה סימני דאגה לנוכח מאות ההרוגים והפצועים ומאות אלפי המגורשים, הפסקת-האש המדומיינת מרגיעה את דעת-הקהל הבינלאומית ומאפשרת לתורכיה להמשיך בתוכניותיה להשתלטות אזורית. במציאות, האש לא הופסקה והשקט לא חזר. כל שהעולם צריך לעשות הוא להפסיק לאטום אוזניים.

בשבועיים האחרונים שוחחתי עם כורדים ששהו ברוג'ובה בזמן המבצע התורכי. כששומעים את סיפוריהם ומצרפים דיווחים ממקורות נוספים אי אפשר כבר להאמין לתורכיה הטוענת שהיא בסה"כ נלחמת בטרוריסטים ומשיבה את הסדר. בֶּיָאן ראשיד, למשל, הוא סורי שמצא מקלט באירופה לפני תשע שנים. אחרי שקיבל דרכון אירופאי הוא חזר לעיר מולדתו, קמישלי, לביקור. "הייתי בסרקנייה (ראס אל-עין) כשהתחילו הקרבות", הוא מספר, "בשעות אחה"צ החלו מטוסי F-16 להפגיז יעדים שונים, חלקם אזרחיים, הם הפגיזו בתי-ספר, בנייני מגורים ובתי חולים". ביאן מספר שהוא נרתם לסייע להעביר פצועים לבית-החולים. "ראיתי הרוגים ופצועים רבים. רוב הפצועים היו מחוסרי ידיים או רגליים או עם רסיסים בגוף. ניסיתי לסייע בעיקר לילדים ולמבוגרים. הדבר שהכי קשה לי לשכוח הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופתו של אחיה המת, ומנסה להעיר אותו".

כמה ימים אחרי תחילת המתקפה התורכית פרסם ארגון אמנסטי דו"ח שחשף את התמונה הרחבה. ע"פ הדו"ח, הפגזת אזרחים התבצעה ללא אבחנה. אחת העדויות בדו"ח היא על הפגזה של אזור סמוך לבית-ספר שהיה מרוחק מכל יעד צבאי. "היו שם שישה פצועים וארבעה הרוגים, ביניהם שני ילדים", סיפר עובד הסהר האדום הכורדי, "לא יכולתי לומר אם אלו בנים או בנות כי הגופות היו שחורות. הם נראו כמו פחם". בעדות נוספת תוארה פגיעה בשיירה אזרחית של מאות אזרחים. שישה נהרגו ו-59 נפצעו בתקרית שאחד העיתונאים שהיה עד לה תיאר כ"טבח מוחלט". עוד טוען הדו"ח ששותפיהם הג'יהדיסטיים של התורכים ביצעו הוצאות להורג בדם קר, כולל הוצאתה להורג של המנהיגה הכורדית האזרחית הברין חאלף בכביש בין א-רקה לקמישלי. טענות אלו מצאו חיזוק גם ב-Wall Street Journal שציטט גורמים אמריקאיים שטענו שפשעי מלחמה חמורים שכאלו צולמו ע"י רחפנים של הצבא האמריקאי.

גם אלו ששרדו את ההתקפות וברחו לאזורים מוגנים חיים בתנאים קשים ובאי-וודאות לגבי העתיד. הלין קרים סומנז, צעירה שוודית ממוצא כורדי, נסעה להתנדב ברוג'ובה לאחר הפלישה התורכית ושהתה כשבוע באזור העיר אל-חסכה. היא סיפרה לי על אלפי פליטים השוהים בבתי-ספר בתנאים היגייניים ירודים, ללא טיפול רפואי, ללא מים זורמים ובחלק מבתי-הספר גם ללא מזרנים או שמיכות. "כשנסענו בין בתי-הספר באזור שבין אל-חסכה לתל טאמר", היא סיפרה, "ראינו בניינים בכפרים שהיו הרוסים לגמרי. כבישים היו הרוסים, ראינו מגדל מים שנהרס ובתי-ספר שנפגעו". שוודית נוספת ממוצא כורדי, לורין איברהים ברזינצי, היתה בקשמילי בביקור משפחתי כשפרצו הקרבות והיתה עדה להפגזות ארטילריה בתוך העיר ולפניקה שהן גרמו. "בלילה הם הפגיזו את אזור העיר העתיקה וביום למחרת הם ירו ממש לתוך מרכז העיר, הם פגעו במאפיה, במגרש כדורגל ופגז אחד פגע ברחוב מרכזי אבל למרבה המזל לא התפוצץ". לורין, ששהתה בעיר עם משפחתה, הצליחה לצאת ממנה לפני שהמצב התדרדר, אך בטרם חזרה לשוודיה הספיקה לפגוש אספקט נוסף של ההתקפה התורכית. בבית חולים מקומי, היא ראתה את מוחמד חאמיד, ילד בן 13 מסירקנייה, שסבל מכוויות נוראיות שנגרמו ככל הנראה מפצצת זרחן. "יותר מחצי גופו היה שרוף", היא אומרת, "והרופא שטיפל בו אמר שהוא מעולם לא ראה פציעות כאלו".

ע"פ רבים מתושבי רוג'ובה פשעים אלו הם חלק ממדיניות מכוונת. אליזבת קורי, ממנהיגות הנוצרים ברוג'בה, טענה בנאום מצולם שהתורכים מתכוונים לטהר את צפון סוריה מנוצרים באמצעות טבח וגירוש. דברים אלו מתחברים לטענה כי מטרתם של התורכים היא ליישב באזור פליטים סורים שיגורשו מתורכיה במקום הנוצרים, הכורדים ואחרים. דו"ח של אמנסטי מאוקטובר מאשש טענות אלו ומביא עדויות לכך שפליטים סורים אכן מגורשים מתורכיה לאזורי הקרבות בסוריה תוך כדי שהנשיא ארדואן מאיים "להציף" את אירופה ב-3.6 מיליון מהגרים אם מנהיגיה יתנגדו לפעולותיו.

וכך, למרות שרוג'בה מתרחקת מהכותרות, האסון עדיין בפתח. קרבות נמשכים באזורי מפתח, פיגועי התאבדות פוגעים באוכלוסייה האזרחית, אנשי דת נרצחים ופליטים לא מורשים לחזור לבתיהם. זהו אסון מעשה ידי אדם המתרחש לנגד עינינו אך בניגוד לאסונות מהעבר, הוא מלווה בתמונות, סרטונים וקריאות לעזרה ברשתות החברתיות. בנאומו בפרלמנט הגרמני ב-1998 הציע ההיסטוריון יהודה באואר להוסיף לעשרת הדיברות שלושה נוספים: לעולם לא להרשות לעצמנו להיות לקורבנות, לעולם לא להפוך לתליינים ולעולם, אבל לעולם, לא להתבונן ברצח-עם כצופים פאסיביים מהצד.

The Use and Abuse of History While Designing Foreign Policy, Part Two

How a European Parliament Resolution Distorted the History of WW2.
“Who controls the past controls the future,” wrote George Orwell in “1984,” quoting a party slogan in that book. “Who controls the present controls the past,” he added.
The resolution adopted by the European Parliament on September 19 has an Orwellian ring to it. It is called “The importance of European memory for the future of Europe.” Not everything in this resolution is bad. It deals with the importance of remembering the crimes committed in World War II, and not only for the sake of honoring the memory of the victims and punishing the executioners.
Remembering, according to this resolution, bolsters democracy, the rule of law and the defense of human rights, which enable the European Union to prevent a repetition of past crimes.
This is definitely a worthy objective, but the lofty words conceal a dangerous view, expressed in the historical tale they tell. “The Second World War, the most destructive war in European history,” it says, “began as an immediate result of the Nazi-Soviet non-aggression pact, signed on August 23, 1939.”
This declaration is not problematic because of its falsity but because it’s not the whole truth. It’s true that the Ribbentrop-Molotov pact let Hitler move forward without worrying about a second front, but the Germans had planned the war much earlier, before this pact was signed.
Other contributing factors are not mentioned at all in the resolution, including the problem of the Treaty of Versailles, the Munich pact and the support of the Fuhrer’s allies such as Italy, Spain, Japan and the tycoons who benefited from his rule.
According to the European legislators, the war was not the result of German aggression, but of Nazi-Communist aggression. The emphasis this resolution places on Stalin, while ignoring figures such as Franco and Mussolini, raises the suspicion that the European Union’s alternative history takes the present status of Russia, Italy and Spain into consideration more than it does the historical truth.
The interpretation given to the manner in which the war ended is even sketchier. With all the justified criticism of Stalin’s crimes, one must remember that it was Russian troops who defeated the Nazis in Europe (obviously with the help of the other allies). Auschwitz was not liberated by humanist pacifists, but by armed soldiers fighting under the red flag.
The resolution adopted by the European Union repeatedly cites different variations of the words “Nazis, Communists and other totalitarian regimes.”
Placing communism on an equal footing with Nazism is a historical distortion which ignores the bravery of those who fought the Nazis. Even if one ignores the courage of the Red Army because of its role in maintaining the Soviet dictatorship, the ranks of fighters against the Nazis included loyal communists and socialists such as the Yugoslav partisans, the Polish communist Armia Ludowa partisans and many members of the French Resistance and Jewish fighters in the ghettos. Were these also responsible for the war and its crimes?
These crimes are the biggest problem with this resolution. “The Nazi and Communist regimes committed mass murders, genocide and deportations, leading to a loss of life and liberty on a scale that was unprecedented in human history,” says clause 3 of the resolution.
This statement is not wrong, but the conflation of atrocities creates a distorted picture. The European legislators do acknowledge the Holocaust suffered by European Jewry and condemn its denial, but overall, their resolution gives the impression that the crimes of the Nazis and “the crimes of Communist and other regimes” are equally heinous. Evil has its gradations, and blurring these makes it harder to combat it.
When corrupt people try to evade justice, they argue that everybody is corrupt. Similarly, painting Nazis and communists with the same brush denies the significance of the Holocaust in human history.
The Baltic states are particularly interesting in this context. They’ve been supporting such resolutions for years, to downplay their complicity in Nazi crimes by creating a false picture in which their fate under the Russian occupation was the same as the fate of the Jews.
This is why the resolution promotes practical steps such as establishing days of commemoration, the removal of offensive monuments and the determination of material included in the curriculum of European Union schools.
This is historical revisionism, which highlights the words of Prof. Yehuda Bauer, a leading Holocaust historian, published in these pages and elsewhere. Bauer said that the Holocaust was unique not because it couldn’t happen again, but because it was an attempt to totally annihilate an entire people, which was persecuted across the globe in the name of a racist and murderous ideology, with no underlying pragmatic reasons for doing so.
This distinction does not make it easier for the victims of Stalinism, but it’s required for combating genocide now and in the future, a struggle which requires an understanding of the mechanisms that enabled the murderousness and of the mechanisms that helped fight it.
These will never be understood if all aspects of human evil are lumped together, with no ability to distinguish between the different components.
Many supporters of this resolution in the European Union are not anti-Semitic or revisionists.
They are motivated by considerations that are connected to the confrontation with Russia, to promoting European integration and to contending with racist and isolationist trends across the continent. But even when intentions are good, the practicalities can be sloppy.
European leaders would do well to base their policy on a moral conception and on well-established facts, rather than on distorting history. Instead of Orwellian attempts to change the past, let them focus on amending the present and shaping the future.

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? ב'

"מי שבידו השליטה על העבר, נאמר בסיסמה המפלגתית, בידו השליטה על העתיד", כך כתב ג'ורג' אורוול ברומן "1984" והוסיף: "מי שבידו השליטה על ההווה, בידו השליטה על העבר". (תרגום: ג.אריוך). לשְמה של ההחלטה שאימץ הפרלמנט האירופי ב-19 בספטמבר השנה יש ארומה אורווליינית: "חשיבות הזיכרון האירופי למען עתידה של אירופה". ולמרות זאת, לא כל מה שכתוב בה הוא רע. ההחלטה עוסקת בחשיבות זיכרון פשעי מלה"ע השנייה, גם אלו שטרם נחקרו לעומק, לא רק לשם כיבוד זכרם של הקורבנות והענשת התליינים. הזיכרון, ע"פ ההחלטה, מחזק את הדמוקרטיה, שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם שמאפשרים לאיחוד האירופי למנוע את הישנות פשעי העבר. מטרה ראויה בהחלט.

פורסם ב"הארץ":https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8087161

אך המילים היפות מסתירות השקפה מסוכנת המתבטאת בסיפור ההיסטורי שהן מספרות. "מלה"ע השנייה, המלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה", כך ע"פ ההחלטה, "החלה כתוצאה מיידית של הסכם אי-ההתקפה הנאצי-סובייטי מה-23 באוגוסט 1939". הצהרה זו אינה בעייתית בגלל שהיא שקר, אלא בגלל שהיא לא כל האמת. נכון, הסכם ריבנטופ-מולוטוב אִפשר להיטלר להימנע מחזית שנייה. אבל הגרמנים תכננו את המלחמה הרבה לפני שהוא נחתם, וגורמים נוספים שהובילו למלחמה אינם מוזכרים כלל בהחלטה, ביניהם, הבעייתיות של הסכמי וורסאי, הסכם מינכן ותמיכת בעלי בריתו הנאמנים של הפיהרר: ממנהיגי איטליה, ספרד ויפן ועד בעלי-הון שהרוויחו משלטונו. ע"פ המחוקקים האירופים, מלה"ע השנייה לא היתה תוצאה של תוקפנות גרמנית אלא של תוקפנות נאצית-קומוניסטית. הדגש שניתן בהחלטה על סטלין וההתעלמות מדמויות כמו פרנקו ומוסוליני, מעלה את החשד שההיסטוריה החליפית של האיחוד מתחשבת במעמדן של רוסיה, איטליה וספרד בהווה יותר מאשר באמת ההיסטורית.

זו הפרשנות לתחילת המלחמה אך הפרשנות לסיומה היא בעייתית אף יותר. עם כל הביקורת המוצדקת על פשעי סטלין, יש לזכור שהיו אלה חיילים רוסים שניצחו את הנאצים באירופה (בסיוע בעלות-הברית האחרות כמובן). את אושוויץ לא שחררו פציפיסטים הומניסטים ולא פעילי זכויות-אדם ליברלים, אלא חיילים חמושים תחת דגל אדום עם חרמש ופטיש. החלטת הפרלמנט האירופי חוזרת פעם אחר פעם על ווריאציות שונות לביטוי "נאצים, קומוניסטים ומשטרים טוטליטריים אחרים", אך העמדת הקומוניזם, כאידאולוגיה ואפילו כמשטר, בשורה אחת עם הנאציזם היא עיוות היסטורי שמתעלם מגבורתם של הלוחמים בנאציזם. גם אם מתעלמים מגבורת הצבא האדום בגלל תפקידו בדיקטטורה הסובייטית, שורות הלוחמים בנאצים היו מלאות בקומוניסטים וסוציאליסטים נאמנים כמו הפרטיזנים היוגוסלבים, לוחמי הארמיה לודובה בפולין ורבים מאנשי הרזיסטנס הצרפתים ולוחמי הגטאות היהודיים. האם גם הם אחראים למלחמה ולפשעיה?

והפשעים עצמם הם הבעיה הגדולה ביותר בהחלטה האירופית. "המשטרים הנאציים והקומוניסטיים בצעו רצח המוני, ג'נוסייד ומעשי גירוש וגרמו לאיבוד חיים וחירות בקנה מידה שטרם נראה בהיסטוריה האנושית", כך סעיף שלוש. גם משפט זה איננו שגוי, אך ערבוב מעשי הזוועה יוצר תמונה מעוותת. המחוקקים האירופיים אמנם מתייחסים לשואת יהודי אירופה ומגנים את הכחשתה, אך ההחלטה בכללותה יוצרת רושם שפשעי הנאצים ופשעי "דיקטטורות קומוניסטיות ואחרות" הם בעלי חומרה שווה. אך לא היא. גם ברוע יש מדרג, וטשטושו מקשה על המאבק בו.

כשמושחתים מנסים לברוח מאימת הדין הם טוענים שכולם מושחתים ושכל השחיתויות דומות. כך הם פוטרים עצמם מאחריות. באופן דומה, כשמטילים על הנאצים והקומוניסטים גזירה שווה מכחישים למעשה את משמעותה של השואה בהיסטוריה האנושית. המדינות הבלטיות מעניינות במיוחד בהקשר זה. הן תומכות כבר שנים בהחלטות שכאלו בכדי לגמד את שותפותן בפשעי הנאצים ע"י יצירת מצג שווא שגורלן תחת הכיבוש הרוסי היה דומה לגורל היהודי. זו הסיבה שההחלטה מקדמת צעדים פרקטיים כמו קביעת ימי זיכרון, הסרת אנדרטאות והשפעה על תכני לימוד בבתי-הספר.

זהו רביזיוניזם היסטורי שמדגיש את חשיבות דבריו של פרופ' יהודה באואר, בין השאר, בעמודים אלו: השואה איננה ייחודית במובן שהיא איננה יכולה להתקיים שוב, אך היא חסרת תקדים בכך שהיתה ניסיון השמדה פיזי וטוטאלי של עם שלם שנרדף עד קצה העולם בשם אידאולוגיה גזענית ורצחנית ללא סיבות פרגמטיות. הבחנה זו לא מקלה אמנם על קורבנות הסטליניזם, אך היא נדרשת בעבור המאבק ברצח-עם בהווה ובעתיד הדורש הבנה של המנגנונים המאפשרים את הרצחנות ושל אלו היכולים להגן מפניה. אלו לא יובנו לעולם אם כל הרוע האנושי יעורבב בסלט אחד גדול שלא ניתן להבחין בין מרכיביו.

אך רבים מתומכי ההחלטה באיחוד האירופי אינם אנטישמים או רביזיוניסטים. הם תומכים בה מתוך שיקולים הקשורים לעימות עם רוסיה, לקידום האינטגרציה האירופית ולמאבק במגמות גזעניות ובדלניות המרימות ראש ברחבי היבשת. אך גם כשהכוונות טובות, הביצוע מרושל. טוב יעשו מנהיגי אירופה אם יבססו את מדיניותם על תפיסה מוסרית ועובדות מוצקות ולא על עיוות ההיסטוריה. במקום ניסיונות אורווליאנים לשנות את העבר, עדיף שיתרכזו בתיקון ההווה ובעיצוב העתיד.

A Million People Are Jailed at China's Gulags. I Managed to Escape. Here's What Really Goes on Inside

סאוטביי. "ידעתי שאמות שם,ולא יכולתי להשלים עם זה"
Sayragul Sauytbay, Photo: Ellinor Collin

Rape, torture and human experiments. Sayragul Sauytbay offers firsthand testimony from a Xinjiang 'reeducation' camp

David Stavrou, STOCKHOLM – Twenty prisoners live in one small room. They are handcuffed, their heads shaved, every move is monitored by ceiling cameras. A bucket in the corner of the room is their toilet. The daily routine begins at 6 A.M. They are learning Chinese, memorizing propaganda songs and confessing to invented sins. They range in age from teenagers to elderly. Their meals are meager: cloudy soup and a slice of bread.

Torture – metal nails, fingernails pulled out, electric shocks – takes place in the “black room.” Punishment is a constant. The prisoners are forced to take pills and get injections. It’s for disease prevention, the staff tell them, but in reality they are the human subjects of medical experiments. Many of the inmates suffer from cognitive decline. Some of the men become sterile. Women are routinely raped.

Such is life in China’s reeducation camps, as reported in rare testimony provided by Sayragul Sauytbay (pronounced: Say-ra-gul Saut-bay, as in “bye”), a teacher who escaped from China and was granted asylum in Sweden. Few prisoners have succeeded in getting out of the camps and telling their story. Sauytbay’s testimony is even more extraordinary, because during her incarceration she was compelled to be a teacher in the camp. China wants to market its camps to the world as places of educational programs and vocational retraining, but Sauytbay is one of the few people who can offer credible, firsthand testimony about what really goes on in the camps.

I met with Sauytbay three times, once in a meeting arranged by a Swedish Uyghur association and twice, after she agreed to tell her story to Haaretz, in personal interviews that took place in Stockholm and lasted several hours, all together. Sauytbay spoke only Kazakh, and so we communicated via a translator, but it was apparent that she spoke in a credible way. During most of the time we spoke, she was composed, but at the height of her recounting of the horror, tears welled up in her eyes. Much of what she said corroborated previous testimony by prisoners who had fled to the West. Sweden granted her asylum, because in the wake of her testimony, extradition to China would have placed her in mortal danger.

She is 43, a Muslim of Kazakh descent, who grew up in Mongolküre county, near the China-Kazakh border. Like hundreds of thousands of others, most of them Uyghurs, a minority ethnic Turkic group, she too fell victim to China’s suppression of every sign of an isolationist thrust in the northwest province of Xinjiang. A large number of camps have been established in that region over the past two years, as part of the regime’s struggle against what it terms the “Three Evils”: terrorism, separatism and extremism. According to Western estimates, between one and two million of the province’s residents have been incarcerated in camps during Beijing’s campaign of oppression.

As a young woman, Sauytbay completed medical studies and worked in a hospital. Subsequently she turned to education and was employed in the service of the state, in charge of five preschools. Even though she was in a settled situation, she and her husband had planned for years to leave China with their two children and move to neighboring Kazakhstan. But the plan encountered delays, and in 2014 the authorities began collecting the passports of civil servants, Sauytbay’s among them. Two years later, just before passports from the entire population were confiscated, her husband was able to leave the country with the children. Sauytbay hoped to join them in Kazakhstan as soon as she received an exit visa, but it never arrived.

“At the end of 2016, the police began arresting people at night, secretly,” Sauytbay related. “It was a socially and politically uncertain period. Cameras appeared in every public space; the security forces stepped up their presence. At one stage, DNA samples were taken from all members of minorities in the region and our telephone SIM cards were taken from us. One day, we were invited to a meeting of senior civil servants. There were perhaps 180 people there, employees in hospitals and schools. Police officers, reading from a document, announced that reeducation centers for the population were going to open soon, in order to stabilize the situation in the region.”

By stabilization, the Chinese were referring to what they perceived as a prolonged separatist struggle waged by the Uyghur minority. Terrorist attacks were perpetrated in the province as far back as the 1990s and the early 2000s. Following a series of suicide attacks between 2014 and 2016, Beijing launched a tough, no-holds-barred policy.

“In January 2017, they started to take people who had relatives abroad,” Sauytbay says. “They came to my house at night, put a black sack on my head and brought me to a place that looked like a jail. I was interrogated by police officers, who wanted to know where my husband and children were, and why they had gone to Kazakhstan. At the end of the interrogation I was ordered to tell my husband to come home, and I was forbidden to talk about the interrogation.”

Sauytbay had heard that in similar cases, people who returned to China had been arrested immediately and sent to a camp. With that in mind, she broke off contacts with her husband and children after her release. Time passed and the family did not return, but the authorities did not let up. She was repeatedly taken in for nocturnal interrogations and falsely accused of various offenses.

“I had to be strong,” she says. “Every day when I woke up, I thanked God that I was still alive.”

The turning point came in late 2017: “In November 2017, I was ordered to report to an address in the city’s suburbs, to leave a message at a phone number I had been given and to wait for the police.” After Sauytbay arrived at the designated place and left the message, four armed men in uniform arrived, again covered her head and bundled her into a vehicle. After an hour’s journey, she arrived in an unfamiliar place that she soon learned was a “reeducation” camp, which would become her prison in the months that followed. She was told she had been brought there in order to teach Chinese and was immediately made to sign a document that set forth her duties and the camp’s rules.

“I was very much afraid to sign,” Sauytbay recalls. “It said there that if I did not fulfill my task, or if I did not obey the rules, I would get the death penalty. The document stated that it was forbidden to speak with the prisoners, forbidden to laugh, forbidden to cry and forbidden to answer questions from anyone. I signed because I had no choice, and then I received a uniform and was taken to a tiny bedroom with a concrete bed and a thin plastic mattress. There were five cameras on the ceiling – one in each corner and another one in the middle.”

The other inmates, those who weren’t burdened with teaching duties, endured more stringent conditions. “There were almost 20 people in a room of 16 square meters [172 sq. ft.],” she says. “There were cameras in their rooms, too, and also in the corridor. Each room had a plastic bucket for a toilet. Every prisoner was given two minutes a day to use the toilet, and the bucket was emptied only once a day. If it filled up, you had to wait until the next day. The prisoners wore uniforms and their heads were shaved. Their hands and feet were shackled all day, except when they had to write. Even in sleep they were shackled, and they were required to sleep on their right side – anyone who turned over was punished.”

Sauytbay had to teach the prisoners – who were Uyghur or Kazakh speakers – Chinese and Communist Party propaganda songs. She was with them throughout the day. The daily routine began at 6 A.M. Chinese instruction took place after a paltry breakfast, followed by repetition and rote learning. There were specified hours for learning propaganda songs and reciting slogans from posters: “I love China,” “Thank you to the Communist Party,” “I am Chinese” and “I love Xi Jinping” – China’s president.

The afternoon and evening hours were devoted to confessions of crimes and moral offenses. “Between 4 and 6 P.M. the pupils had to think about their sins. Almost everything could be considered a sin, from observing religious practices and not knowing the Chinese language or culture, to immoral behavior. Inmates who did not think of sins that were severe enough or didn’t make up something were punished.”

After supper, they would continue dealing with their sins. “When the pupils finished eating they were required to stand facing the wall with their hands raised and think about their crimes again. At 10 o’clock, they had two hours for writing down their sins and handing in the pages to those in charge. The daily routine actually went on until midnight, and sometimes the prisoners were assigned guard duty at night. The others could sleep from midnight until six.”

Sauytbay estimates that there were about 2,500 inmates in the camp. The oldest person she met was a woman of 84; the youngest, a boy of 13. “There were schoolchildren and workers, businessmen and writers, nurses and doctors, artists and simple peasants who had never been to the city.”

שער מוסף הארץ

Do you know which camp you were in?

Sauytbay: “I have no idea where the camp was located. During my time there, I was not allowed to leave the grounds even once. I think it was a new building, because it had a great deal of exposed concrete. The rooms were cold. Having connections with others was forbidden. Men and women were separated in the living spaces, but during the day they studied together. In any case, there were police who supervised everything everywhere.”

What did you eat?

“There were three meals a day. All the meals included watery rice soup or vegetable soup and a small slice of Chinese bread. Meat was served on Fridays, but it was pork. The inmates were compelled to eat it, even if they were religiously observant and did not eat pork. Refusal brought punishment. The food was bad, there weren’t enough hours for sleep and the hygiene was atrocious. The result of it all was that the inmates turned into bodies without a soul.”

Sins and abortions

The camp’s commanders set aside a room for torture, Sauytbay relates, which the inmates dubbed the “black room” because it was forbidden to talk about it explicitly. “There were all kinds of tortures there. Some prisoners were hung on the wall and beaten with electrified truncheons. There were prisoners who were made to sit on a chair of nails. I saw people return from that room covered in blood. Some came back without fingernails.”

Why were people tortured?

“They would punish inmates for everything. Anyone who didn’t follow the rules was punished. Those who didn’t learn Chinese properly or who didn’t sing the songs were also punished.”

And everyday things like these were punished with torture?

“I will give you an example. There was an old woman in the camp who had been a shepherd before she was arrested. She was taken to the camp because she was accused of speaking with someone from abroad by phone. This was a woman who not only did not have a phone, she didn’t even know how to use one. On the page of sins the inmates were forced to fill out, she wrote that the call she had been accused of making never took place. In response she was immediately punished. I saw her when she returned. She was covered with blood, she had no fingernails and her skin was flayed.”

On one occasion, Sauytbay herself was punished. “One night, about 70 new prisoners were brought to the camp,” she recalls. “One of them was an elderly Kazakh woman who hadn’t even had time to take her shoes. She spotted me as being Kazakh and asked for my help. She begged me to get her out of there and she embraced me. I did not reciprocate her embrace, but I was punished anyway. I was beaten and deprived of food for two days.”

Sauytbay says she witnessed medical procedures being carried out on inmates with no justification. She thinks it was done as part of human experiments that were carried out in the camp systematically. “The inmates would be given pills or injections. They were told it was to prevent diseases, but the nurses told me secretly that the pills were dangerous and that I should not take them.”

What happened to those who did take them?

“The pills had different kinds of effects. Some prisoners were cognitively weakened. Women stopped getting their period and men became sterile.” (That, at least, was a widely circulated rumor.)

On the other hand, when inmates were really sick, they didn’t get the medical care they needed. Sauytbay remembers one young woman, a diabetic, who had been a nurse before her arrest. “Her diabetes became more and more acute. She no longer was strong enough to stand. She wasn’t even able to eat. That woman did not get any help or treatment. There was another woman who had undergone brain surgery before her arrest. Even though she had a prescription for pills, she was not permitted to take them.”

The fate of the women in the camp was particularly harsh, Sauytbay notes: “On an everyday basis the policemen took the pretty girls with them, and they didn’t come back to the rooms all night. The police had unlimited power. They could take whoever they wanted. There were also cases of gang rape. In one of the classes I taught, one of those victims entered half an hour after the start of the lesson. The police ordered her to sit down, but she just couldn’t do it, so they took her to the black room for punishment.”

Tears stream down Sauytbay’s face when she tells the grimmest story from her time in the camp. “One day, the police told us they were going to check to see whether our reeducation was succeeding, whether we were developing properly. They took 200 inmates outside, men and women, and told one of the women to confess her sins. She stood before us and declared that she had been a bad person, but now that she had learned Chinese she had become a better person. When she was done speaking, the policemen ordered her to disrobe and simply raped her one after the other, in front of everyone. While they were raping her they checked to see how we were reacting. People who turned their head or closed their eyes, and those who looked angry or shocked, were taken away and we never saw them again. It was awful. I will never forget the feeling of helplessness, of not being able to help her. After that happened, it was hard for me to sleep at night.”

Testimony from others incarcerated in Chinese camps are similar to Sauytbay’s account: the abduction with a black sack over the head, life in shackles, and medications that cause cognitive decline and sterility. Sauytbay’s accounts of sexual assaults has recently been significantly reinforced by accounts from other former inmates of camps in Xinjiang published by The Washington Post and The Independent, in London. A number of women stated that they were raped, others described coerced abortions and the forced insertion of contraceptive devices.

Ruqiye Perhat, a 30-year-old Uyghur woman who was held in camps for four years and now lives in Turkey, related that she was raped a number of times by guards and became pregnant twice, with both pregnancies forcibly aborted. “Any woman or man under age 35 was raped and sexually abused,” she told the Post.

Gulzira Auelkhan, a woman of 40 who was incarcerated in camps for a year and a half, told the Post that guards would enter “and put bags on the heads of the ones they wanted.” A Kazakh guard managed to smuggle out a letter in which he related where the rapes at his Xinjiang camp took place: “There are two tables in the kitchen, one for snacks and liquor, and the other for ‘doing things,’” he wrote.

Journalist Ben Mauk, who has written on China for The New York Times Magazine and others, investigated the camps in Xinjiang and published a piece in The Believer magazine containing the accounts of former prisoners. One is Zharkynbek Otan, 32, who was held in a camp for eight months. “At the camp, they took our clothing away,” Otan said. “They gave us a camp uniform and administered a shot they said was to protect us against the flu and AIDS. I don’t know if it’s true, but it hurt for a few days.”

Otan added that since then he has been impotent and prone to memory lapses. He described the camp he was in as a huge building surrounded by a fence, where activity was monitored by cameras that hung in every corner: “You could be punished for anything: for eating too slowly, for taking too long on the toilet. They would beat us. They would shout at us. So we always kept our heads down.”

Thirty-nine-year-old Orynbek Koksebek, who was incarcerated in a camp for four months, told Mauk, “They took me into the yard outside the building. It was December and cold. There was a hole in the yard. It was taller than a man. If you don’t understand, they said, we’ll make you understand. Then they put me in the hole. They brought a bucket of cold water and poured it on me. They had cuffed my hands… I lost consciousness.” Koksebek also told about roll calls held twice a day in which the prisoners, their heads shaven, were counted “the way you count your animals in your pasture.”

A 31-year-old woman, Shakhidyam Memanova, described the Chinese regime of fear and terror in Xinjiang thus: “They were stopping cars at every corner, checking our phones, coming into our homes to count the number of people inside… People getting detained for having photos of Turkish movie stars on their phones, new mothers separated from their babies and forced to work in factories like slaves.” Later in her testimony she added that children were being interrogated at school about whether their parents prayed, and that there were prohibitions on head coverings and possessing a Koran.

Curtain of secrecy

The Xinjiang region in northwestern China is a very large. Spanning an area larger than France, Spain and Germany combined, it is home to more than 20 million people. About 40 percent of the population is Han Chinese, China’s ethnic majority, but the majority in Xinjiang are ethnic minorities, mostly Turkic Muslim groups. The largest of these is the Uyghurs, who constitute about half the region’s population; other ethnic groups include Kazakhs, Kyrgyz and others.

Xinjiang became part of the People’s Republic of China in 1949 and received an autonomous status. In recent decades, the region has experienced dramatic social, political and economic changes. Formerly a traditional agricultural area, Xinjiang is now undergoing rapid industrialization and economic growth powered by the production of minerals, oil and natural gas, and by the fact that it is a major hub of the Belt and Road Initiative, which is an important part of China’s global economic expansion.

“Since the 1950s, the Chinese government has invested heavily in Xinjiang,” says Magnus Fiskesjö, an anthropologist from Cornell University who specializes in ethnic minorities in China.

“A large part of this investment is managed by a governmental military enterprise called Bingtuan [short for the Xinjiang Production and Construction Corps], whose activity, together with various economic and political measures taken by the central government, created resentment among the local population. They were discriminated against and were becoming a minority in their own land, because the authorities moved masses of Han Chinese to Xinjiang,” he explains. “The tension between minority peoples and Han Chinese there is not only a result of religious feelings or a specific economic enterprise. It stems from a wide range of Chinese policies that the native population does not benefit from. Tensions reached a boiling point on several occasions, and in some cases deteriorated into organized violence and terror attacks.”

The vast majority of the minorities in Xinjiang are opposed to violence, but radical Uyghurs have at times been able to dictate the tone. Fiskesjö elaborates: “The Chinese government used these conflicts and terror attacks to paint the entire population of Xinjiang as terrorists and to start a campaign of erasing the population’s cultural identity. The Chinese are erasing minority cultures from both the public and the private arena. They are criminalizing ethnic identities, erasing any trace of Islam and minority languages, arresting singers, poets, writers and public figures. They are holding about 10 percent of the minority ethnic groups in modern-day gulags.”

According to Fiskesjö, the Chinese initially denied these claims, but when pictures and documents were leaked to the West, and satellite images showed camps being built all over the region – Beijing revised its story. Officials now admit that there is a legal campaign under way that is aimed at combating radicalism and poverty by means of vocational reeducation centers.

סאוטביי ובעלה עבדולוולי סיילים. "לא אוכל לשכוח את עיני האסירים, מביטים בי ומצפים שאעשה משהו בשבילם"
Sayragul Sauytbay with her husband in Stockholm

“The Chinese claim that these are vocational retraining camps and that the inmates are not there by coercion is a complete lie,” says Nimrod Baranovitch, from the University of Haifa’s Asian studies department. “I know directly and indirectly of hundreds of people who were incarcerated in the camps and have no need of vocational retraining. Intellectuals, professors, physicians and writers have disappeared. One of them is Ablet Abdurishit Berqi, a postdoctoral student who was here with us in Haifa. I hope he is still alive.”

Baranovitch finds it striking that the Muslim countries are ignoring the Chinese suppression. “For quite a few countries, we’re not only talking about coreligionists but also about ethnic affinity, as the Uyghurs are of Turkish descent. The thing is that many Muslim states are involved in the Silk Road [Belt and Road Initiative] project. In my opinion, one of the reasons for the promotion of that project, whose economic rationale is not always clear, is to facilitate the elimination of the Uyghur problem. By means of investments and the promise of huge future investments, China has bought the silence of many Muslim countries.”

Indeed, last July, an urgent letter about Xinjiang to the United Nations Human Rights Council from the ambassadors of 22 countries was answered by a letter of support for China from the representatives of 37 other states, including Saudi Arabia, Syria, Kuwait and Bahrain.

One factor that makes it easier for the world to remain silent about the events in Xinjiang is that China has effectively closed off this immense region behind a curtain of secrecy, by means of surveillance and espionage, internet and social-network censorship, travel restrictions and bans on residents’ contact with relatives and others abroad, along with policing, oversight and control on a vast scale. According to Fiskesjö, these efforts are concealing an actual genocide – according to the UN definition of the term from 1948 – even if the measures don’t include widespread acts of murder.

“Children are being taken from their parents, who are confined in concentration camps, and being put in Chinese orphanages,” he says. “Women in the camps are receiving inoculations that make them infertile, the Chinese are entering into private homes and eradicating local culture, and there is widespread collective punishment.”

A charge of treason

Sayragul Sauytbay’s story took a surprising turn in March 2018 when, with no prior announcement, she was informed that she was being released. Again her head was covered with a black sack, again she was bundled into a vehicle, but this time she was taken home. At first the orders were clear: She was to resume her former position as director of five preschools in her home region of Aksu, and she was instructed not to say a word about what she had been through. On her third day back on the job, however, she was fired and again brought in for interrogation. She was accused of treason and of maintaining ties with people abroad. The punishment for people like her, she was told, is reeducation, only this time she would be a regular inmate in a camp and remain there for a period of one to three years.

“I was told that before being sent to the camp, I should return home so as to show my successor the ropes,” she says. “At this stage I hadn’t seen my children for two-and-a-half years, and I missed them very much. Having already been in a camp, I knew what it meant. I knew I would die there, and I could not accept that. I am innocent. I did nothing bad. I worked for the state for 20 years. Why should I be punished? Why should I die there?”

Sauytbay decided that she was not going back to a camp. “I said to myself that if I was already fated to die, at least I was going to try to escape. It was worth my while to take the risk because of the chance that I would be able to see my children. There were police stationed outside my apartment, and I didn’t have a passport, but even so, I tried. I got out through a window and fled to the neighbors’ house. From there I took a taxi to the border with Kazakhstan and I managed to sneak across. In Kazakhstan I found my family. My dream came true. I could not have received a greater gift.”

But the saga did not end there: Immediately after her emotional reunion with her family, she was arrested by Kazakhstan’s secret service and incarcerated for nine months for having crossed the border illegally. Three times she submitted a request for asylum, and three times she was turned down; she faced the danger of being extradited to China. But after relatives contacted several media outlets, international elements intervened, and in the end she was granted asylum in Sweden.

“I will never forget the camp,” Sauytbay says. “I cannot forget the eyes of the prisoners, expecting me to do something for them. They are innocent. I have to tell their story, to tell about the darkness they are in, about their suffering. The world must find a solution so that my people can live in peace. The democratic governments must do all they can to make China stop doing what it is doing in Xinjiang.”

Asked to respond to Sayragul Sauytbay’s description of her experience, the Chinese Embassy in Sweden wrote to Haaretz that her account is “total lies and malicious smear attacks against China.” Sauytbay, it claimed, “never worked in any vocational education and training center in Xinjiang, and has never been detained before leaving China” – which she did illegally, it added. Furthermore, “Sayragul Sauytbay is suspected of credit fraud in China with unpaid debts [of] about 400,000 RMB” (approximately $46,000).

In Xinjiang in recent years, wrote the embassy, “China has been under serious threats of ethnic separatism, religious extremism and violent terrorism. The vocational education and training centers have been established in accordance with the law to eradicate extremism, which is not ‘prison camp.’” As a result of the centers, according to the Chinese, “there has been no terrorist incident in Xinjiang for more than three years. The vocational education and training work in Xinjiang has won the support of all ethnic groups in Xinjiang and positive comments from many countries across the world.”

David Stavrou

Haaretz Contributor

עדות מהצד השני של החומה הסינית

במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין מוחזקים בגולאגים יותר ממיליון בני-אדם. סיירגול סאוטביי היתה שם והיא כעת מספרת את סיפורה. עינויים, אונס שיטתי וניסויים בבני אדם. כיצד מתבצע החינוך מחדש במחנות בסין?

פורסם במוסף "הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-MAGAZINE-1.7990219

עשרים אסירים חיים בחדר קטן. הם אזוקים, ראשם מגולח ומצלמות שתלויות על התקרה מפקחות עליהם. דלי בפינת החדר משמש כשירותים. בשש בבוקר מתחיל סדר היום. הם לומדים את השפה הסינית, משננים שירי תעמולה ומתוודים על חטאים שהם נדרשים להמציא. יש ביניהם נערים, ויש גם קשישים. הארוחות דלות ודלוחות. הן מסתכמות במרק עכור ופת לחם.

בחלל המכונה החדר השחור מתבצעים עינויים. מסמרים, ציפורניים, מכות חשמל. כולם נענשים כל הזמן. האסירים מחויבים ליטול כדורים ולקבל זריקות. הצוות מספר להם סיפורים על מניעת מחלות, אך למעשה מדובר בניסויים בבני אדם. רבים סובלים מנסיגה קוגניטיבית. חלק מהגברים הופכים עקרים. נשים נאנסות כעניין שבשגרה.

כך נראים החיים במחנות הסיניים לחינוך מחדש, כפי שהם משתקפים מעדותה הנדירה של סיירגול סאוטביי (Sayragul Sauytbay), מורה שהצליחה להימלט מסין וקיבלה מקלט בשוודיה. מעטים הם האסירים שהצליחו להיחלץ מהמחנות ולספר את סיפורם. העדות של סאוטביי יוצאת דופן עוד יותר, מאחר שבנוסף על היות אסירה היא נאלצה לשמש כמורה במחנה. בעוד שסין מבקשת לשווק לעולם סיפור על תוכנית חינוכית והכשרות מקצועיות, סאוטביי נמנית על רשימה מצומצמת של אנשים שיכולים לספק עדות מהימנה על מה שבאמת קורה שם.

פגשתי אותה שלוש פעמים, ובאמצעות מתורגמן היא שטחה את סיפורה בפני מוסף הארץ. העדות היתה קוהרנטית. בשיאה של הזוועה, דמעות הציפו את עיניה. חלק ניכר מהתיאורים שלה תאמו עדויות קודמות של אסירים שברחו למערב והרשויות השוודיות, החליטו להעניק לה מקלט היות ועדותה מעמידה אותה בסכנת חיים אם תוסגר לסין.

היא בת 43, קזחית במוצאה. כמו מאות אלפי בני מיעוטים אחרים, רובם אויגורים, גם היא נפלה קורבן למהלך הנרחב שמובילה סין לדיכוי כל סימן של רוח בדלנית במחוז שינג'יאנג שבצפון מערב המדינה. בשנתיים האחרונות הוקמו שם מחנות רבים, כחלק ממאבק במה שהמשטר בבייג'ין מכנה "שלוש הרעות החולות" – קיצוניות, בדלנות וטרור. לפי הערכות במערב, המאבק הזה הביא לכליאה במחנות של מיליון עד שני מיליון מאזרחי החבל.

סאוטביי. "ידעתי שאמות שם,ולא יכולתי להשלים עם זה"
סיירגול סאוטביי, צילום: אלינור קולין

שק על הראש

בצעירותה, סאוטביי השלימה לימודי רפואה ועבדה בבית חולים. בהמשך פנתה לחינוך, והפכה לאחראית על חמישה גני ילדים בשירות המדינה. על אף שמצאה את מקומה, במשך שנים היא ובעלה תכננו לעזוב את סין עם שני ילדיהם ולעבור לקזחסטן. אלא שהתוכנית התעכבה, וב-2014 החלו השלטונות לאסוף את הדרכונים של עובדי מדינה וגם דרכונה נלקח. כעבור שנתיים, רגע לפני שנאספו הדרכונים מכלל האוכלוסייה, מיהר בעלה לצאת מהמדינה עם הילדים. סאוטביי קיוותה להצטרף אליהם בקזחסטן ברגע שתקבל אישור יציאה, אך אישור כזה מעולם לא הגיע.

"בסוף 2016 המשטרה התחילה לאסור אנשים בלילות, בחשאי", מספרת סאוטביי, "זו היתה תקופה של אי שקט חברתי ופוליטי. מצלמות הופיעו בכל המרחב הציבורי, וכוחות הביטחון הגבירו את הנוכחות שלהם. באיזשהו שלב לקחו מכל בני המיעוטים באזור דגימות דנ"א, ואספו מאתנו את כרטיסי ה-SIM של הטלפונים. יום אחד הזמינו אותנו לאסיפה של עובדי מדינה בכירים. היו שם אולי 180 איש, אנשים שעבדו בבתי חולים ובבתי ספר. באסיפה הופיעו בפנינו קציני משטרה וקראו מתוך מסמך. הם אמרו שבקרוב ייפתחו מרכזים לחינוך מחדש של האוכלוסייה, על מנת לייצב את המצב באזור".

כשהסינים מדברים על ייצוב המצב באזור הם מתכוונים למאבק הבדלני הממושך שמנהל המיעוט האויגורי. עוד בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 אירעו כמה פיגועים בחבל. לאחר שורה של פיגועי התאבדות בין 2014 ל-2016, החליט המשטר בבייג'ין על מדיניות נוקשה וחסרת מעצורים.

"בינואר 2017 התחילו לקחת אנשים שיש להם קרובים בחו"ל", היא מספרת. "באו אליי הביתה בלילה, שמו לי שק שחור על הראש, ולקחו אותי למקום שנראה כמו כלא. שם נחקרתי על ידי שוטרים שרצו לדעת איפה בעלי והילדים, ומדוע הם נסעו לקזחסטן. בסוף החקירה הורו לי לדרוש מבעלי לחזור הביתה ואסרו עליי לספר על החקירה".

אלא שסאוטביי שמעה שאנשים שאכן חזרו במקרים דומים נעצרו מיד ונשלחו למחנות. לכן, כששוחררה לאחר החקירה, היא ניתקה מגע עם בעלה והילדים. כשהימים חלפו והמשפחה לא חזרה, השלטונות לא הרפו ממנה. שוב ושוב היא נלקחה לחקירות ליליות והואשמה בהאשמות שווא שונות. "הייתי חייבת להיות חזקה", היא אומרת, "בכל יום כשהתעוררתי בבוקר הודיתי לאלוהים שאני עדיין חיה".

חמש מצלמות על התקרה

כמעט שנה אחר כך, חל המפנה. "בנובמבר 2017 קיבלתי הוראה להתייצב בכתובת בפרברי העיר, להשאיר הודעה טלפונית במספר שניתן לי ולחכות למשטרה". לאחר שהגיעה ליעד והשאירה את ההודעה, הופיעו ארבעה לובשי מדים חמושים. הם שמו לה שק על הראש והכניסו אותה לרכב. כעבור כשעה של נסיעה היא הוכנסה לבניין שלא הכירה. היה זה אחד מהמחנות לחינוך מחדש, מקום שיהפוך לכלא שלה בחודשים הקרובים. נאמר לה שהיא הובאה לשם כדי לשמש מורה לסינית, ומיד החתימו אותה על מסמך שפירט את תפקידה ואת חוקי המחנה.

"פחדתי מאוד מהחתימה", מספרת סאוטביי. "היה כתוב שם שאם לא אעמוד בתפקידי, או שלא אקיים את החוקים, יוטל עליי עונש מוות. במסמך נכתב שאסור לדבר עם האסירים, אסור לצחוק, אסור לבכות ואסור לענות על שאלות של אחרים. חתמתי בלית ברירה, ואז קיבלתי מדים והועברתי לחדר שינה קטנטן עם מיטת בטון ומזרן פלסטיק דק. על התקרה היו חמש מצלמות, אחת בכל פינה ועוד אחת באמצע".

האסירים האחרים, אלה שלא נמנו על הצוות, חיו בתנאים קשים יותר. "בחדר שגודלו 16 מ"ר חיו קרוב ל-20 איש", היא משחזרת. "גם בחדרים שלהם היו מצלמות וכך גם במסדרון. בכל חדר היה דלי פלסטיק ששימש כשירותים. לכל אסיר הוקצבו שתי דקות ביום להשתמש בשירותים, והדלי רוקן רק פעם ביום. אחרי שהוא התמלא היה צריך לחכות ליום שלמחרת. האסירים לבשו מדים וראשיהם גולחו. הם היו אזוקים בידיים וברגליים כל היום, למעט בזמן שהם היו צריכים לכתוב. אפילו בשינה הם היו אזוקים, והיתה חובה לישון שעונים על צד ימין. מי שהתהפך נענש".

סאוטביי נדרשה ללמד את האסירים את השפה הסינית ואת שירי התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, והיתה צמודה אליהם בכל שעות היום. לדבריה, סדר היום החל בשש בבוקר. אחרי ארוחת בוקר צנועה החלו שיעורי סינית, ואחריהם הוקדש זמן לחזרה ושינון. בהמשך היום היו שעות שהאסירים היו צריכים ללמוד שירי תעמולה ולדקלם סיסמאות מפלקטים: "אני אוהב את סין", "תודה למפלגה הקומוניסטית", "אני סיני" ו"אני אוהב את שי ג'ינפינג", נשיא סין.

שעות אחר הצהריים והערב הוקדשו לווידוי על חטאים ופשעים. "בין ארבע לשש התלמידים היו צריכים לחשוב על החטאים שלהם. כמעט כל דבר יכול היה להיחשב כחטא, מקיום פרקטיקות דתיות, דרך אי ידיעת השפה או התרבות הסינית ועד התנהגות בלתי מוסרית. תלמידים שלא חשבו על חטאים חמורים מספיק ולא המציאו משהו נענשו".

העיסוק בחטאים נמשך גם אחרי ארוחת הערב. "כשהתלמידים סיימו לאכול הם נדרשו לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה, ולחשוב שוב על הפשעים שלהם. בעשר היו להם שעתיים שבהן הם היו חייבים לכתוב את החטאים ולמסור את הדפים לאחראים. למעשה סדר היום נמשך עד חצות, ולפעמים האסירים גם היו משובצים לשמירות ליליות. מי שלא שובץ לשמירה יכול היה לישון בין חצות לשש".

סאוטביי מעריכה שבמחנה שהו כ-2,500 אסירים. האדם המבוגר ביותר שפגשה היה אישה בת 84, והצעיר ביותר היה בן 13. "היו שם תלמידי בית ספר ופועלים, אנשי עסקים וסופרים, אחיות ורופאים, אומנים ואיכרים פשוטים שלא ביקרו בעיר מעולם".

את בכלל יודעת באיזה מחנה היית?

"אין לי מושג איפה המחנה היה ממוקם. בזמן השהות שלי שם לא הורשיתי לצאת ממנו אפילו פעם אחת. אני חושבת שהוא היה בבניין חדש כי היה הרבה בטון חשוף. החדרים היו קרים. אסור היה לקיים קשרים אחד עם השני. בחדרי המגורים היתה הפרדה בין גברים לנשים, אבל במהלך היום למדו יחד. כך או כך, בכל מקום היו שוטרים שפיקחו על הכל".

מה אכלתם?

"היו שלוש ארוחות ביום. כל הארוחות כללו מרק אורז או מרק ירקות דלוח וחתיכה קטנה של לחם סיני. בימי שישי הוגש בשר, אך זה היה בשר חזיר. האסירים היו חייבים לאכול אותו, גם אם הם היו דתיים ונמנעו מאכילת חזיר. סירוב גרר עונש. האוכל היה גרוע, שעות השינה לא היו מספיקות וההיגיינה היתה נוראית. כל אלו גרמו לכך שהאסירים הפכו לגוף ללא נשמה".

אנשים חזרו בלי ציפורניים

סאוטביי מספרת שמפקדי המחנה ייחדו חדר לעינויים, אך מכיוון שאסור היה לדבר על כך במפורש, הוא כונה החדר השחור. "היו שם כל מיני עינויים", היא מספרת. "היו אסירים שנתלו על הקיר והיכו אותם באמצעות אלות שנותנות מכות חשמל. היו אסירים שהושיבו אותם על כיסא מכוסה במסמרים. ראיתי אנשים שחוזרים מהחדר הזה כשהם מכוסים דם. אחרים חזרו בלי ציפורניים".

מה היה הרקע לעינויים האלה?

"הם היו מענישים על כל דבר. כל מי שלא קיים את החוקים נענש. גם מי שלא הצליח ללמוד סינית או שלא שר את השירים נענש. גם בני נוער נענשו".

ודברים יומיומיים כאלה גררו עינויים?

"אני אתן לך דוגמה. היתה במחנה קשישה שלפני המאסר עבדה כרועת צאן. היא הגיעה למחנה כי היא הואשמה שדיברה בטלפון עם מישהו מחו"ל. זאת היתה אישה שלא רק שלא היה לה טלפון, היא גם לא ידעה בכלל איך משתמשים בטלפון. באחד מדפי החטאים שהאסירים נדרשו למלא היא כתבה שהשיחה שהואשמה בה לא התקיימה. בתגובה היא מיד נענשה. ראיתי אותה כשהיא חזרה. היא היתה מלאה דם, לא היו לה ציפורניים והעור שלה היה מקולף".

פעם אחת נענשה סאוטביי בעצמה. "לילה אחד הועברו למחנה כ-70 אסירים חדשים", היא נזכרת. "אחת מהם היתה אישה קזחית מבוגרת, שאפילו את הנעליים היא לא הספיקה לקחת איתה. היא זיהתה אותי כקזחית וביקשה ממני עזרה. היא התחננה שאוציא אותה משם וחיבקה אותי. למרות שלא חיבקתי אותה בחזרה, נענשתי. חטפתי מכות ולא קיבלתי אוכל במשך יומיים".

סאוטביי מספרת שנחשפה במחנה לפרוצדורות רפואיות שבוצעו באסירים בלי כל הצדקה. היא סבורה שזה היה חלק מניסויים בבני אדם שנעשו במחנה באופן מאורגן. "האסירים קיבלו כדורים או זריקות. אמרו להם שזה נועד למנוע מחלות, אבל האחיות אמרו לי בסוד שהכדורים מסוכנים ושעדיף לי לא לקחת אותם".

ומה קרה למי שלקח אותם?

"היו לכדורים השפעות שונות. היו אסירים שנחלשו שכלית. נשים הפסיקו לקבל מחזור, וגברים נהיו עקרים".

והיו גם אסירים שחלו ונזקקו לטיפול רפואי אמיתי. סאוטביי נזכרת באישה צעירה שסבלה מסוכרת ועבדה כאחות לפני מאסרה. "הסוכרת נעשתה גרועה יותר ויותר וכבר לא היה לה כוח לעמוד. היא לא הצליחה אפילו לאכול. האישה הזאת לא קיבלה שום עזרה או טיפול. היתה אישה אחרת שעברה ניתוח מוח לפני שנאסרה. למרות שהיה לה מרשם לכדורים, היא לא קיבלה אישור לקחת אותם".

סאוטביי מספרת שגורלן של הנשים במחנה היה אכזרי במיוחד. "באופן יומיומי השוטרים לקחו איתם נשים יפות, והן לא חזרו לחדרים כל הלילה. הכוח של השוטרים היה בלתי מוגבל. הם יכלו לקחת את מי שהם רוצים. היו גם מקרים של אונס קבוצתי. באחד השיעורים שלימדתי הגיעה קורבן למקרה כזה חצי שעה אחרי תחילת השיעור. השוטרים הורו לה לשבת, אבל היא פשוט לא הצליחה, אז הם לקחו אותה להיענש בחדר השחור".

כשסאוטביי מספרת את הסיפור הקשה ביותר מימיה במחנה היא נמלאת דמעות. "יום אחד השוטרים אמרו לנו שהם הולכים לבדוק אם החינוך שלנו מחדש מצליח, אם אנחנו מתפתחים. הם הוציאו החוצה 200 אסירים, גברים ונשים, וביקשו מאחת האסירות הצעירות להתוודות על חטאיה. היא עמדה מולנו והכריזה שהיא היתה אדם רע, אבל עכשיו שהיא למדה סינית היא הפכה לאדם טוב יותר. כשהיא סיימה לדבר הורו לה להתפשט, והשוטרים פשוט אנסו אותה אחד אחרי השני, מול כולם. בזמן שהם אנסו אותה בחנו אותנו כדי לראות איך אנחנו מגיבים. אנשים שהסבו את מבטם ועצמו עיניים, או מי שנראו כועסים או מזועזעים, נלקחו משם ולא ראינו אותם יותר. זה היה נורא. אני לא אשכח את התחושה הזאת של חוסר אונים, שאני לא יכולה לעזור לה. אחרי המקרה הזה כבר היה לי קשה להירדם בלילות".

סאוטביי ובעלה עבדולוולי סיילים. "לא אוכל לשכוח את עיני האסירים, מביטים בי ומצפים שאעשה משהו בשבילם"
סיירגול סאוטביי ובעלה, עבדולבלי סיילים, צילום: אלינור קולין

הפלות בכפייה

עדויות של אסירים אחרים שהוחזקו במחנות הסיניים כוללות מרכיבים שדומים לעדותה של סאוטביי: החטיפה עם שק שחור על הראש, החיים עם אזיקים והכדורים שגורמים לפגיעות קוגניטיביות ולעקרות. בימים האחרונים קיבלה עדותה של סאוטביי חיזוק משמעותי גם בנוגע לפגיעות המיניות, כשהוושינגטון פוסט והאינדיפנדנט פרסמו עדויות על התעללות מינית במחנות בשינג'יאנג. כמה נשים סיפרו כי נאנסו, ועדויות נוספות תיארו הפלות כפויות והתקנה בכפייה של אמצעים למניעת הריון.

רוקיה פרהאט, אישה אויגורית בת 30 שהוחזקה במחנות במשך ארבע שנים וכיום חיה בטורקיה, סיפרה שנאנסה כמה פעמים במחנה על ידי השומרים, נכנסה לשני הריונות, ושניהם הופסקו בכפייה. לדבריה, "כל אישה או גבר מתחת לגיל 35 נאנסו ועברו ניצול מיני במחנה".

גולזירה אולקהאן, אישה בת 40 שהוחזקה במחנות במשך שנה וחצי, סיפרה שאנשי הצוות היו נכנסים לתאים ושמים שקים על הראש של הנשים שהם רצו. שומר קזחי באחד המחנות הצליח להבריח מכתב שבו סיפר היכן נהגו לאנוס את האסירות: "במטבח היו שני שולחנות", הוא כתב, "אחד בשביל מזון וליקר, והשני בשביל לעשות עליו דברים".

העיתונאי בן מאוק, שכתב בעבר על סין לניו יורק טיימס מגזין, העמיק בסיפור המחנות בשינג'יאנג ופירסם חוברת עם עדויות של אסירים לשעבר. אחד מהם הוא זרקינבק אוטן, בן 32, שהוחזק במחנה במשך שמונה חודשים. "כשהגענו למחנה לקחו את הבגדים שלנו", סיפר אוטן. "הם נתנו לנו מדי אסיר והזריקו לנו זריקה שלטענתם היתה נגד שפעת ואיידס. זה כאב במשך ימים".

אוטן הוסיף כי מאז הוא אימפוטנט ונוטה לאבד את הזיכרון. את המחנה הוא תיאר כבניין ענק מוקף גדר, שהפעילות בו מנוטרת על ידי מצלמות שניצבות בכל פינה. "היו עונשים על הכל, אם אוכלים לאט מדי או אם שוהים זמן רב מדי בשירותים. היכו אותנו, צעקו עלינו, החזיקו אותנו עם הראש למטה".

אורינבק קוקסבק, בן 39, סיפר שהוחזק במחנה כארבעה חודשים. "במהלך אחד התשאולים הם הוציאו אותי לחצר", הוא נזכר. "זה היה בדצמבר והיה קר. בחצר היה בור שהיה יותר עמוק מגובה של בן אדם. הם אמרו שאם אני לא מבין מה הם אומרים, הם יגרמו לי להבין. הם שמו אותי בבור, הביאו דלי מים קרים ושפכו אותו עליי. הייתי בידיים אזוקות ואיבדתי את ההכרה". קוקסבק סיפר גם על מסדרים שהתקיימו פעמיים ביום, שבהם ספרו את האסירים גלוחי הראש "כמו שסופרים חיות".

שקהידים ממנובה (Shakhidyam Memanova), בת 31, סיפרה על שלטון הפחד והטרור של הסינים בשינג'יאנג. "הם עצרו מכוניות בכל פינה, בדקו את הטלפונים שלנו, נכנסו לבתים שלנו כדי לספור את האנשים. אנשים נעצרו כי החזיקו תמונות של כוכבי קולנוע מתורכיה בטלפונים שלהם, אימהות הופרדו מתינוקות שזה עתה נולדו ונשלחו לעבוד במפעלים כעבדים". בהמשך עדותה היא הוסיפה שילדים תוחקרו בבתי-הספר כדי לגלות אם הוריהם מתפללים ושכיסויי ראש ואחזקת ספרי קוראן נאסרו.

שער מוסף הארץ

שלא יפריעו לצמיחה

מחוז שינג'יאנג הוא חבל ארץ רחב ממדים שחיים בו יותר מ-20 מיליון בני אדם. בשטחו הוא גדול יותר משטחן של גרמניה, צרפת וספרד גם יחד. כ-40% מתושביו הם בני האן, הקבוצה האתנית הדומיננטית בסין, אולם מרבית התושבים משתייכים למיעוטים אתניים. הקבוצה הגדולה ביניהם היא המיעוט האויגורי, שאליו שייכים כמחצית מתושבי המחוז ובנוסף אליו קיימים מיעוטים נוספים, ביניהם הקזחיים והקירגיזים.

שינג'יאנג הפך לחלק מהרפובליקה העממית של סין ב-1949, וקיבל מעמד אוטונומי. בעשורים האחרונים עברו על החבל תהליכים חברתיים ופוליטיים דרמטיים. המחוז, שנשען בעבר על חקלאות מסורתית, עבר תיעוש מואץ שהביא לצמיחה כתוצאה מהפקת מינרלים, נפט וגז טבעי. הוא גם הפך לחלק מרכזי מפרויקט התשתיות השאפתני "דרך המשי החדשה", שמסייע להתפשטות הכלכלית של סין.

"מאז שנות ה-50 השקיעה הממשלה בבייג'ין השקעה מסיבית בשינג'יאנג", אומר ד"ר מגנוס פיסקשו, אנתרופולוג מאוניברסיטת קורנל שמתמחה במיעוטים אתניים בסין. "חלק גדול מההשקעה הזאת מתנהל על ידי תאגיד ממשלתי-צבאי בשם בינגטואן, שיחד עם צעדים כלכליים ופוליטיים שונים של השלטון הסיני המרכזי יוצר טינה בקרב האוכלוסייה המקומית שמופלית לרעה, וגם הופכת למיעוט בארצה בעקבות העברת המוני סינים בני האן לשינג'יאנג. המדיניות של סין לא רק שאינה מיטיבה עם בני המיעוטים, היא פוגעת בהם. זה הרקע למתיחות, שלעתים הידרדרה לטרור מאורגן".

פיסקשו אומר שהרוב המכריע של בני המיעוטים בשינג'יאנג מתנגד לאלימות, אך קיצונים אויגורים הצליחו בתקופות מסוימות להכתיב את הטון. "הממשל הסיני ניצל את המחאות ואת מעשי הטרור כדי לצייר את כלל האוכלוסייה בשינג'יאנג כטרוריסטית, ולפתוח במערכה למחיקת הזהות התרבותית שלהם. מחיקת התרבות לא נעשית רק במרחב הציבורי, אלא גם במרחב הפרטי. הם עושים למעשה קרימינליזציה של זהויות אתניות, ומוחקים כל זכר לדת המוסלמית ולשפות המיעוטים. הם אוסרים זמרים, משוררים, סופרים ואנשי ציבור, ומחזיקים בגולאגים מודרניים כ-10% מאוכלוסיית המיעוטים".

לדבריו, בעוד בתחילה הסינים הכחישו כל טענה בנושא, כיום הם מספקים גרסה אחרת, לאור תצלומי לוויין שמוכיחים שמחנות נבנים בכל רחבי המחוז, ולאחר שמסמכים סודיים בנושא דלפו. "כעת סין מודה בקיום המחנות וטוענת שמדובר בקמפיין חוקי שנועד להילחם בקיצוניות ולבער את העוני באמצעות מה שהם מכנים מרכזי חינוך מחדש".

ד"ר נמרוד ברנוביץ מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה סבור כי "הטענה הסינית, כאילו מדובר במחנות להכשרה מקצועית שהאסירים בהם אינם נמצאים שם בכפייה, היא שקר גמור. אני מכיר בצורה ישירה ולא ישירה מאות אנשים שנכלאו במחנות ולא זקוקים לשום הכשרה מקצועית. נעלמו אינטלקטואלים, פרופסורים, רופאים וסופרים. אחד מהם הוא ד"ר אבלט אבדורישיט ברקי (Ablet Abdurishit Berqi), פוסט דוקטורנט שהיה איתנו כאן בחיפה. אני מקווה שהוא עדיין חי".

ברנוביץ מצביע על ההתעלמות של המדינות המוסלמיות מהדיכוי הסיני. "מבחינת לא מעט מדינות, מדובר לא רק באחים לדת אלא גם בקרבה אתנית, מאחר שהאויגורים הם ממוצא טורקי. העניין הוא שמדינות מוסלמיות רבות מעורבות בפרויקט דרך המשי. לדעתי, אחת הסיבות לקידום היוזמה הזאת, שהרציונל הכלכלי שלה לא תמיד ברור, היא לאפשר את חיסול הבעיה האויגורית. באמצעות השקעות והבטחה להשקעות עתק עתידיות, סין קנתה את שתיקתן של מדינות מוסלמיות רבות".

ואכן, כאשר ביולי השנה נשלח למועצת זכויות האדם של האו"ם מכתב דחוף בעניין שינג'יאנג משגרירי 22 מדינות, בעיקר מאירופה, הוא נענה במכתב תמיכה בסין שנחתם על ידי נציגי 37 מדינות, בהן סעודיה, סוריה, כוויית ובחריין.

שתיקת העולם לגבי המתרחש בשינג'יאנג היא אפשרית, בין השאר, הודות לעובדה שסין סגרה למעשה את חבל הארץ הענק הזה מאחורי מסך של חשאיות באמצעות פיקוח וריגול, צנזורה על האינטרנט ועל רשתות חברתיות, איסורים על נסיעות, על קשר עם זרים וקרובי משפחה בחו"ל והיקף עצום של כוחות שיטור, פיקוח ובקרה. ע"פ דר' פיסקשו אמצעים אלו מסתירים ג'נוסייד של ממש (ע"פ הגדרות האו"ם מ-1948). "ילדים נלקחים מהוריהם שנאסרו במחנות ריכוז ונמסרים לבתי-יתומים סיניים", הוא אומר, "במחנות עצמם מזריקים לנשים זריקות שהופכות אותן ללא פוריות, יש חדירה לבתים פרטיים והרס של סממנים תרבותיים ויש ענישה קולקטיבית רחבת היקף".

את מואשמת בבגידה

סיפורה של סאוטביי קיבל תפנית מפתיעה במרס אשתקד, כשבלי שום הודעה מוקדמת היא התבשרה שהיא משוחררת. שוב שמו לה שק שחור על הראש, שוב הכניסו אותה למכונית, אך הפעם לקחו אותה הביתה. תחילה ההוראות היו ברורות: עליה לחזור לעבודתה הקודמת כמנהלת גני ילדים, ואסור לה לומר מילה על מה שעברה. אלא שביום השלישי לחזרתה לעבודה היא פוטרה ונלקחה שוב לחקירה. היא הואשמה בבגידה ובקיום קשרים עם אנשים בחו"ל. העונש לאנשים כמוה, הוסבר לה, הוא חינוך מחדש, רק שהפעם יהיה עליה לחיות במחנה כאסירה רגילה, ולשהות בו בין שנה לשלוש שנים.

"אמרו לי שלפני שישלחו אותי למחנה אחזור הביתה כדי לעשות חפיפה למחליפה שלי בתפקיד", היא מספרת. "בשלב הזה כבר לא ראיתי את ילדיי כשנתיים וחצי והתגעגעתי מאוד. מאחר שכבר הייתי במחנה, ידעתי מה זה אומר. ידעתי שאמות שם, ולא יכולתי להשלים עם זה. אני חפה מפשע. לא עשיתי שום דבר רע. עבדתי בשביל המדינה 20 שנה. למה שאיענש? למה שאמות שם?".

לבסוף החליטה שלא לחזור למחנה. "חשבתי לעצמי שאם גם ככה נגזר גורלי למות, לפחות אנסה לברוח. היה לי שווה לקחת את הסיכון בשביל הסיכוי שאוכל לראות שוב את ילדיי. מחוץ לדירה שלי היתה משטרה ולא היה לי דרכון, אבל בכל זאת ניסיתי. יצאתי מהחלון וברחתי לבית של השכנים. משם תפסתי מונית לגבול עם קזחסטן, והצלחתי להסתנן ולעבור אותו. כשהגעתי לקזחסטן מצאתי את המשפחה שלי. חלומי התגשם. לא יכולתי לקבל מתנה גדולה יותר".

אלא שסיפורה של סאוטביי לא הסתיים שם. מיד אחרי הפגישה המרגשת עם המשפחה, היא נעצרה על ידי השירותים החשאיים של קזחסטן, והוחזקה בכלא הקזחי במשך תשעה חודשים בגין חציית הגבול. בקשות מקלט שהגישה נדחו שלוש פעמים, והיא היתה בסכנת הסגרה לסין. לאחר שקרוביה יצרו קשר עם כמה כלי תקשורת, גורמים בינלאומיים התערבו ובסופו של דבר היא זכתה למקלט בשוודיה.

"לעולם לא אוכל לשכוח את המחנה", אומרת סאוטביי. "לא אוכל לשכוח את העיניים של האסירים, מצפים שאעשה משהו בשבילם. הם חפים מפשע. אני חייבת לספר את הסיפור שלהם, לספר על החושך שהם שרויים בו, על הסבל שלהם. העולם חייב למצוא פתרון כדי שהעם שלי יוכל לחיות בשלום. הממשלות הדמוקרטיות צריכות לעשות כל מה שהן יכולות כדי לגרום לסין להפסיק את מה שהיא עושה בשינג'יאנג".

תגובת שגרירות סין בשוודיה:

"דבריה של סיירגול סאוטביי הם שקרים מוחלטים ומהווים מתקפת השמצות זדונית נגד סין, ואנחנו מתנגדים לה בתקיפות. סאוטביי מעולם לא עבדה במרכז להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים בשינג'יאנג, והיא מעולם לא נעצרה לפני שעזבה את סין. ב-2018 חצתה סאוטביי את גבול סין-קזחסטן באופן לא חוקי ונשפטה על ידי הרשויות בקזחסטן. המעשה שלה הפר גם את החוק הסיני האוסר חצייה לא חוקית של הגבול הלאומי של סין. בנוסף לכך חשודה סאוטביי בהונאת אשראי בסין, ולא החזירה חובות בסך 400 אלף יואן. שום גוף שלטוני, בשום רמה, לא רודף אותה. השקרים שלה חסרי בושה ונועדו להשמיץ את ממשלת סין על מנת לבקש מקלט ולהתחמק מרשויות המשפט בסין ובקזחסטן.

"בשנים האחרונות אזור שינג'יאנג היה נתון לאיומים של בדלנות אתנית, קיצוניות דתית ואלימות טרוריסטית. המרכזים להכשרה, חינוך ולימודים מקצועיים נוסדו בהתאם לחוק על מנת למגר קיצוניות. הם לא מחנות ולא בתי כלא. הם מילאו תפקיד חשוב בקידום היציבות במחוז. כתוצאה מכך לא אירעו בשינג'יאנג תקריות טרור כבר יותר משלוש שנים. המרכזים להכשרה זכו לתמיכת כל הקבוצות האתניות בשינג'יאנג, וקיבלו תגובות חיוביות ממדינות רבות בכל העולם.

"אנו תקווה ש'הארץ' וחברינו באמצעי התקשורת האחרים לא יראיינו את סאוטביי, לא יאמינו לשקרים בעלי המרכיבים האנטי-סיניים, וידווחו על סין באופן אובייקטיבי והוגן".