Human Rights, Democracy and Genocide – עמוד 11

הדיפלומט ששמע מקצין נאצי על המתרחש במחנות ההשמדה ולא עשה די

בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.7187727

יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.

אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.

בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.

הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.

"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".

"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.

"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.

קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.

באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".

אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.

באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.

בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.

"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.

"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".

ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.

Code Red

Chinese Institutes at Universities Are Under Fire, but Israeli Scholars Insist There's No Undue Influence. Are these Beijing-funded entities disseminating China’s contentious policies to the West under the guise of language courses, cultural events and research programs?

Published in Haaretz: http://bit.do/eQ7VK

Apr 20, 2019 3:39 PM

In the past, the Chinese Communist Party worked hard to suppress the legacy of Confucius. But in recent years it has been making extensive – and some would say cynical – use of the name and thought of the renowned philosopher, who lived from 551 to 479 B.C.E. The most salient example is the Confucius Institutes and Confucius Classrooms, educational institutions which teach the Chinese language and culture and operate in some 150 countries. The institutions are established at the initiative and with the funding of Hanban, the Office of Chinese Language Council International, which is accountable to China’s Ministry of Education and represents the interests of the Communist Party.

In recent years, however, the institutes have come under fierce criticism on the grounds that they engage in censorship, disseminate propaganda and restrict academic freedom. More than 20 institutes have shut down as a result, and there are calls for greater transparency from those that continue to operate. According to the official data, 548 Confucius Institutes now operate worldwide, including in Israel, along with 1,193 smaller Confucius Classrooms. In a certain sense, the institutes, which are funded to the tune of hundreds of millions of dollars a year, resemble international organizations that promote language and culture, such as the British Council and Germany’s Goethe Institute. But a closer examination reveals dramatic differences.

In contrast to their European counterparts, the Confucius Institutes are located within existing academic institutions and operate in tandem with Asian studies departments under a contract between Hanban and the host university. Chinese government funding for each institute can be as much as $200,000 annually. The institutes draw on teaching materials from China and in many cases employ Chinese staff who are paid by their home country. In return, the universities provide office space, computers and access to the students. The contract contains clauses that subordinate the institute to the head office in Beijing; it prohibits activity that is contrary to Chinese laws and regulations.

The lesser allegations against the institutes maintain that their presence on campus, combined with economic, legal and political pressure, restricts academic freedom and leads to self-censorship by students, lecturers and researchers. More extreme allegations hint that the Confucius Institutes are forward positions that serve Chinese interests by collecting information and engaging in industrial espionage under the cover of Chinese language courses, cultural events and academic research.

Eyes on the prize

There are two Confucius Institutes operating in Israel. The first opened at Tel Aviv University in 2007 and the second at Hebrew University of Jerusalem in 2014. Senior Chinese officials, including the deputy prime minister, Liu Yandong, attended the opening ceremony in Jerusalem. Prime Minister Benjamin Netanyahu, whose visit to China a year earlier paved the way for the institute’s establishment, sent a recorded message with greetings.

“The decision to open a Confucius Institute, which is involved in the East Asian Studies Department and is headed by a tenured professor who gets a salary to study China without any pressure, is a distinct and clear conflict of interest,” says Noam Urbach, who teaches Chinese at Bar-Ilan University and is an Asian studies doctoral student at the University of Haifa. “There’s no reason to open an institute of this kind in the university, or for its cooperation with the department, other than to engage in censorship, exert pressure and limit academic freedom.”

Urbach cites a number of issues in the study of contemporary China that Beijing considers sensitive, which the Chinese authorities make every effort to keep out of public discourse. “Human rights in China, for example, can’t be mentioned,” he says. “Nor can you talk about domestic political problems or about the suppression of minorities such as the Uyghur community,” a reference to the persecuted Muslim group in the country.

“China can open whatever institution it wishes, from Mount Hermon to Eilat,” says Urbach, “But to allow it to operate within a university is like letting Likud open a [Ze’ev] Jabotinsky Institute in the political science department.”

Even though pressure on the local universities is not absolute and the influence emanating from Beijing can be restrained, Urbach believes it is impossible to ignore the negative effects. The academics who research these issues are liable to pay a price. One of Israel’s leading sinologists, Prof. (Emeritus) Yitzhak Shichor, was blacklisted and blocked from visiting China after he contributed to a book of essays about Xinjiang, an autonomous territory of the Uyghur people in northwest China.

“In 2000-2001 I took part in a research project about Xinjiang, which was conducted at Johns Hopkins University,” Shichor says. “A Chinese professor claimed that the project encourages Uyghur isolationism in Xinjiang, which was absolute nonsense. In the wake of his complaint, the Chinese leadership decided to blacklist all 16 participants. I was the only non-American. For 15 years, with the exception of one year, I couldn’t get a visa for China.” Three years ago, he says, something changed. “I was asked to help with the establishment of an institute for Middle East research in Sun Yat-sen University in southern China. After that, not only did I receive a visa and get invited to conferences, I also received comfortable conditions. A few weeks ago, I was awarded a lifetime achievement prize by the China Cultural Center in Israel.”

But Urbach finds it difficult to agree. “There is tremendous self-censorship among researchers of China in Israel,” he observes. “It goes well beyond the dreams of every cadre in the Communist Party.” He cites as an example the fact that Israeli students who did not want to endanger their participation in the institutes’ programs – which offer scholarships, student exchanges and trips to China – opted to stay away from a meeting with the author of an important report on Chinese government suppression of Falun Gong, a spiritual practice. There are allegations in the international community that Falun Gong practitioners have been sent to “reeducation camps,” that hundreds have been executed and that they are subjected to organ harvesting for commercial purposes.

“The Confucius Institutes distribute coveted scholarships for studies in China, and students are afraid that they will lose out on a scholarship if they’re reported to have participated in a conference of that kind,” continues Urbach. “The institutes have the right to operate like that, but why should an East Asian studies department cooperate with them? … The university’s interest does not lie in the annual budget of $100,000 or $200,000 – that’s peanuts. What’s important is the potential for other agreements in hefty areas such as biotechnology and nanotechnology. It’s important for universities to receive research budgets from China and postdoctoral students from Chinese universities. That’s the real motivation.”

‘Separate and distinct’

Various sources, including Chinese exiles, international intelligence agencies and independent researchers alike have accused the Confucius Institutes of engaging in industrial espionage, collecting information and exerting pressure on Chinese citizens living outside the country, and collaborating with the United Front Work Department, a mysterious agency under the auspices of the Communist Party in China and elsewhere. Even if these claims are exaggerated, one cannot deny the influence wielded by the Confucius Institutes on the discourse about China, which senior Chinese official Li Changchun described in 2009 as “an important part of China’s propaganda apparatus abroad.”

Dr. Lihi Yariv-Laor, head of the Confucius Institute at Hebrew University, rejects such allegations outright. “The researchers and professors here enjoy full academic freedom,” she says. “To this day, during the five years of existence of the Confucius Institute at Hebrew University, the Chinese side has not dictated anything to us.”

Yariv-Laor, a former head of the university’s Department of East Asian Studies and until 2018 the academic chairwoman of both the Education Ministry’s committee on Chinese studies and the Council for Higher Education’s steering committee to further Israel-China relations, maintains that the status of the Confucius Institute at Hebrew University is unique. As opposed to most institutes, the branch in Jerusalem is research-oriented and does not engage in teaching the Chinese language or culture, which have been taught in courses elsewhere in the university for years. In addition to Yariv-Laor, the institute’s staff consists of an associate director sent from Beijing’s Peking University and an administrative coordinator. The salaries of the Israeli employees are paid by Hebrew University while the associate director’s salary is paid by Hanban.

“Hanban supplies the institute with materials, books, decorations and various accessories such as calendars,” Yariv-Laor says. “It does not dictate the use of any textbooks. The teachers of the Chinese language, who are subordinate to the Hebrew University’s languages unit, decide exclusively about the curriculum.” She adds, “Never have we received from anyone in China a directive about which issues to address and which issues not to address, and there are no Chinese guidelines according to which the institute operates. The criteria for prizes and scholarships are also decided by the Asian studies professors alone. They are academic criteria, according to the university’s rules, and they have nothing to do with any body in China.”

In addition to academic activities, Yariv-Laor says, the institute offers financial support for Asian studies students who give talks on China in high schools in and around Jerusalem, and organizes transportation for high-schoolers who study Chinese in the Jerusalem area. The institute also supports a two-week study tour in China for Israeli teenagers.

Her views are echoed by Prof. Asaf Goldschmidt, an East Asian studies professor at Tel Aviv University who heads the Confucius Institute there. “There are no direct or hidden restrictions on subjects for discussion at the Confucius Institute,” he explains. “The content of academic conferences is decided solely by the organizers of the conference or the organizing committee. We have never received a ‘grocery list’ of subjects that may or may not be discussed, and to this day, to the best of my knowledge, no restrictions or censorship have been imposed on the institute’s activity, and of course not on the activities of the East Asian Studies Department.”

The Confucius Institute at Tel Aviv University is funded by Hanban and operates in cooperation with Renmin University in Beijing, whose representative is part of the institute. According to Goldschmidt, the partnership takes the form of scientific conferences, student exchanges and reciprocal visits by faculty members; the department at TAU and the institute are two separate and distinct entities.

“The department, its students and its researchers often deal with controversial subjects,” Goldschmidt adds. “A salient example is a conference the department recently held in which a whole session dealt with issues of minorities in a completely open way.”

Rising tide of opposition

Several prominent incidents raised suspicions about the Chinese bodies in charge of research and education. In New Zealand, accusations were leveled at the Chinese authorities when burglars broke into the home, office and car of researcher Prof. Anne-Marie Brady after she published studies about Chinese policy in Antarctica and China’s use of “soft power” in the West. According to reports in the local media, the burglars only took her computers and cellphone but ignored other valuables.

In another headline-making incident in 2014, the director of Hanban ordered her staff to tear out pages containing information about academic institutions in Taiwan from a conference program in Portugal. In 2017, China stopped funding Chinese scholars studying at the University of California, San Diego after it hosted the Dalai Lama.

Yet another highly publicized incident occurred in 2008, when a photography exhibit about the suppression of the Falun Gong movement was removed from Tel Aviv University. Following a lawsuit filed by the exhibit’s organizers, the court ordered the university to remount the show and pay the organizers 45,000 shekels (about $11,000). The judge noted that the decision to remove the exhibit was made in part after pressure, apparently from the Chinese Embassy, was brought to bear on the dean of students.

A particularly fraught case happened a number of years ago in Canada, which is home to many Chinese immigrants. In 2012, the Toronto District School Board signed an agreement with the Chinese government to fund a branch of the institute that would offer Chinese language instruction to hundreds of thousands of Canadian students.

“The agreement wasn’t made public and didn’t get media coverage, even though it was supposed to bring about the establishment of the biggest Confucius Institute in the world,” says Doris Liu, a Canadian film director who made a documentary on the subject in 2017, called “In the Name of Confucius.” “In 2014, the festive opening ceremony [of the institute] was held in the presence of senior figures from China. At that stage, the public became aware of the program and a protest started by parents who were concerned that their children would be brainwashed.”

The protest quickly gained momentum. There were letters and petitions, Liu relates, and panicky conversations with members of the schools’ boards of directors, together with fierce demonstrations. Liu’s film documents the dramatic struggle and its protagonists: a Chinese teacher who defected from the institute and was granted asylum in Canada; a senior figure in the Canadian education system who had worked to develop the ties with the Chinese and resigned for vague reasons; and a Canadian intelligence official who warned that the institute would be a Trojan horse and claimed that Chinese-Canadian organizations were faking popular support for the institutes.

The parents were victorious: Not long after the institute’s inauguration, the agreement was canceled. Naturally, the Chinese were not pleased with Liu’s film, and she says they are still trying to prevent it from being shown. “A screening at Victoria University in Melbourne, which has a Confucius Institute, was canceled. The Australian press discovered afterward that the cancelation was due to the intervention of the Chinese consulate,” she says, adding that the Chinese also tried to interfere with screenings in New Zealand and Japan.

Public criticism in Toronto resonated beyond the city and brought about the closure of other Confucius Institutes in Ontario and in Quebec. And Canada is not alone: More than 20 other institutes have shut down in recent years, including ones at the University of Chicago, Pennsylvania State University and other colleges in Texas and Florida. Institutes in Sweden, Denmark, France and Germany have also closed.

The first Confucius Institute in Europe, established in 2005 at Stockholm University, also shuttered in 2015. Alberto Tiscornia, the head of the Department of Asian, Middle Eastern and Turkish Studies, emphasizes that the institute closed due to “legal difficulties and issues of proper administration.” The reason for an end to the cooperation, he explains, “was the problematic character of hosting an institute that is financed by another country on the university’s grounds.” The case sparked criticism in the media and a demonstration by Chinese exiles.

“There is a certain naiveté amongst university bureaucrats in the West. In China’s political reality there are no independent units, they are all managed by the [Communist] Party down to the smallest detail,” the Swedish journalist Ingvar Oja wrote. “The teachers who are sent abroad are handpicked by the party and are party loyalists.”

The complexity of the ties with China may be gleaned, perhaps, from comments by Prof. Daniel Leese, an expert on Chinese history and politics from the University of Freiburg in Germany.

“After June 4th [the date of the Tiananmen Square massacre in 1989], many said we should cut our ties with China,” he says. “But how should we then keep in dialogue with the Chinese at various levels? Confucius Institutes like the ones here in Germany make the connection possible. Cross-cultural dialogue is always complicated, but the people in the institutes are individuals, and if you do it properly, real dialogue is possible. The party doesn’t have total control of what Chinese citizens think, as is sometimes described in the media. But we should also be aware of the fact that many within the Chinese populace are simply not waiting for liberal democracy to arrive, especially given recent developments in the West.”

Leese is aware of the fact that his research, which focuses on how China’s Communist Party copes with wrongdoings and atrocities that occurred during Mao Zedong’s rule, drew the attention of the authorities. There is general surveillance of what he and others are doing, he says. His academic freedom in Germany has not been compromised, he notes, but when he’s in China, pressure is put on people who work with him.

“I have to be careful who I work with,” he explains. “In recent years things have become harder and our access to archives, sources and people to interview isn’t as good as it used to be. Once the rules were clearer; today I’m not sure what things will be like in the years to come.”

נורה אדומה

מכוני קונפוציוס הסיניים מעתירים תקציבים ומלגות על אוניברסיטאות ברחבי העולם אך רבים טוענים שלנדיבות זו יש מחיר גבוה. בעוד בעולם גוברת המחאה ומכונים רבים נסגרו, מנהלי המכונים בישראל מתעקשים שהחופש האקדמי לא נפגע.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.7135971

"יש לחשוש ממשלה דכאנית, יותר משיש לפחד מנמר", כך לפי משפט המיוחס לפילוסוף הסיני קונפוציוס שחי לפני כ-2,500 שנה. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם עשתה רבות על מנת לעקור את מורשתו של קונפוציוס מהחברה הסינית מאז עלתה לשלטון ב-1949, אך בשנים האחרונות היא דווקא עושה שימוש נרחב, יש שיאמרו ציני, בשמו ובתורתו של הוגה-הדעות הידוע ביותר שפעל בסין מעולם. הדוגמא המובהקת ביותר לתופעה זו היא "מכוני קונפוציוס" ו-"כיתות קונפוציוס", מוסדות חינוכיים להוראת התרבות והשפה הסינית הפועלים כיום בכ-150 מדינות ובחמש יבשות. מוסדות אלו מוקמים ביוזמת ובמימון "המועצה הבינלאומית להוראת השפה הסינית" (בסינית: Han Ban), גוף הכפוף למשרד החינוך הסיני והמייצג את האינטרסים של המשטר הסיני והמפלגה הקומוניסטית השלטת. ע"פ הנתונים הרשמיים של המועצה פועלים כיום 548 "מכוני קונפוציוס" ו-1,193 "כיתות קונפוציוס" בעולם (ההבדל הוא בסדרי הגודל ובקהל היעד). מדובר בפעילות חינוכית ואקדמית שמשתתפים בה מיליוני תלמידים ואנשי צוות ושהממשלה הסינית משקיעה בה מאות מיליוני דולרים בשנה. כל זאת בזמן שמיליוני ילדים עניים בסין עצמה, במיוחד בפריפריה, סובלים מחינוך לקוי. מבחינה מסוימת דומים מכוני קונפוציוס למוסדות בינלאומיים אחרים כמו ה-British Council ו-Goethe Institute המפיצים את התרבויות והשפות של בריטניה וגרמניה בעולם, אך במבט מקרוב ההבדלים הם משמעותיים.

בניגוד למכונים דומים במדינות המערב, מוצבים מכוני קונפוציוס בתוך מוסדות אקדמיים קיימים והם פועלים בסמוך לחוגים ללימודי אסיה ע"פ חוזה בין המועצה הסינית לאוניברסיטאות המארחות. המכונים מתוקצבים ע"י הסינים בתקציב שנתי (במקרים רבים בסכום של בין 100 ל-200 אלף דולר לשנה), הם משתמשים בחומרי הוראה המגיעים מסין ובמקרים רבים מעסיקים אנשי צוות סיניים המקבלים משכורות סיניות. בתמורה, דואגות האוניברסיטאות המארחות למשרדים, למחשבים ולגישה לציבור הסטודנטים ולחברה הסובבת אותם (כולל פעילות בקרב ילדים ובני-נוער). החוזה כולל, בין השאר, סעיפים בדבר כפיפות למטה הממוקם בבייג'ינג ואיסור פעילות המנוגדת לחוקים ולתקנות סיניים. מבנה זה מעורר ביקורת רבה ברחבי העולם. הטענות הקלות יותר מדברות על כך שהמיקום בקמפוסים עצמם, בשילוב מנופי לחץ כלכליים, משפטיים ופוליטיים מגבילים את החופש האקדמי וגורמים להפעלת צנזורה עצמית של סטודנטים, מרצים וחוקרים. טענות קיצוניות יותר מדברות על מכוני קונפוציוס כמעין מוצבים קדמיים המשרתים את האינטרסים הסיניים באמצעות איסוף מידע וריגול תעשייתי תחת כסות של לימודי סינית, אירועים תרבותיים ומחקר אקדמי.

בישראל פועלים שני מכוני קונפוציוס. הראשון נפתח באוניברסיטת ת"א ב-2007 והשני נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014, כאשר בטקס הפתיחה נכחו בכירים סיניים, ביניהם סגנית ראש-הממשלה, ליו יאן-דונג, והושמעו דברי ברכה מוקלטים של רוה"מ נתניהו, שביקורו בסין שנה לפני כן הניח את הקרקע להקמת המכון. "ההחלטה לפתוח מכון קונפוציוס שמעורב בחוג ללימודי מזרח אסיה, שבראשו עומד פרופסור עם קביעות המקבל משכורת כדי לחקור את סין כאשר הוא משוחרר מלחצים, היא ניגוד עניינים מובהק וברור", אומר נעם אורבך, מורה לסינית באוניברסיטת בר-אילן ודוקטורנט בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, "זוהי תופעה פסולה בעיני מכיוון שאין סיבה לפתוח מכון כזה דווקא באוניברסיטה ובשיתוף עם חוג ללימודי אסיה זולת הפעלת צנזורה, הפעלת לחץ והגבלת החופש האקדמי". אורבך טוען שלמרות שההגבלות אינן מוחלטת ושניתן להגביל את ההשפעה מבייג'ינג, אי אפשר להכחיש את ההשפעה השלילית. "סין יכולה לפתוח כל מוסד שהיא רוצה מהחרמון ועד לאילת אבל לתת לה לפעול בתוך אוניברסיטאות ככלי להפעלת לחץ זה כמו לתת לליכוד לפתוח מכון ז'בוטינסקי בתוך חוג למדע המדינה". ע"פ אורבך ישנם נושאים רבים בחקר החברה והפוליטיקה הסינית העכשווית שהם רגישים מבחינת המשטר הסיני שעושה כל מאמץ לדחוק אותם מהדיון הציבורי. "זכויות-אדם בסין – הס מלהזכיר, אין לדבר גם על בעיות פוליטיות פנימיות ועל דיכוי מיעוטים כמו המיעוט האויגורי". כשנושאים כאלו נחקרים למרות ההתנגדות הסינית החוקרים עלולים לשלם מחיר גבוה. אחד מבכירי הסינולוגים בישראל, למשל, פרופ' יצחק שיחור, הוכנס ע"פ אורבך לרשימה שחורה וכניסתו לסין נמנעה בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק בסינג'יאנג, אזור האוטונומיה של המיעוט האויגורי בסין.

פרופ' שיחור הוא פרופ' אמריטוס בלימודי אסיה ומדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית ופרופ' אמריטוס בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם "הארץ" הוא מאשר את הפרטים. "אכן, בשנת 2000-2001 השתתפתי בפרויקט מחקר על סינג'יאנג שהתנהל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב", הוא אומר, "פרופ' סיני טען כי הפרויקט מעודד בדלנות אויגורית בסינג'יאנג, מה שהיה שטות גמורה. בעקבות פנייתו החליטה ההנהגה הסינית להכניס את כל המשתתפים (16 איש) ל"רשימה שחורה". אני הייתי הלא-אמריקאי היחיד. הספר פורסם ותורגם לסינית בהוצאה חסויה ובמבוא נכתב שרוב המשתתפים אינם מבינים בסינג'יאנג אם כי יש בו גם שניים-שלושה פרקים אובייקטיביים (אחד מהם, פרק 5, הפרק שלי). במשך 15 שנה (פרט לשנה אחת) לא הצלחתי לקבל ויזה לסין ואז, לפני כשלוש שנים, משהו השתנה. ביקשו את עזרתי להקים מכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת סון יאט-סן בדרום סין ואחר כך לא רק שקיבלתי ויזה והוזמנתי לוועידות שונות, אלא שזכיתי בתנאים נוחים. לפני כמה שבועות זכיתי ב"פרס מפעל חיים" מטעם המרכז לתרבות סין בישראל".

עם זאת, פרופ' שיחור אינו חושב שמכוני קונפוציוס משפיעים על השיח האקדמי בנושא סין בישראל. "למיטב ידיעתי המכונים אינם גורמים לצנזורה או לפגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות", הוא אומר, "אני משוכנע שצנזורה כזאת כן קיימת בכל מה שנוגע לפעילות של מכוני קונפוציוס עצמם אבל בסה"כ מטופלים נושאים "רגישים" עבור הסינים בישראל באופן חופשי, כל זמן שאינם קשורים במימון מטעם מכוני קונפוציוס, ולמיטב ידיעתי אין ניסיונות סיניים להשפיע על הציבור הישראלי בנושאים אלה. ניסיונות כאלה קיימים דווקא מצד גורמים טייוונים".

נעם אורבך חולק על דברים אלו. "הצנזורה העצמית שנוצרה בקרב חוקרי סין בישראל היא עצומה", הוא אומר, "מעל ומעבר לחלומות הרטובים של כל קאדר במפלגה הקומוניסטית". הוא מביא כדוגמא את העובדה שסטודנטים ישראלים נמנעו מהשתתפות במפגש עם מחבר הדו"ח החשוב ביותר בעולם בנושא דיכוי מתרגלי הפאלון-גונג (שיטה רוחנית שנוסדה בסין בשנות התשעים ושהמפלגה הקומוניסטית מדכאת את מתרגליה, ד.ס). בעולם ישנן טענות על פשעים נוראים שמחולל המשטר הסיני כלפי מתרגלי הפאלון-גונג – שליחתם למחנות "חינוך מחדש", הוצאות המוניות להורג ובעקבותיהן קצירת איברים למטרת סחר להשתלות. "מכוני קונפוציוס מחלקים מלגות נחשקות ללימודים בסין והסטודנטים פוחדים שישללו מהם מלגות אם מישהו ידווח על זה שהם השתתפו בכנס שכזה", מסביר אורבך, "זכותם של המכונים לפעול כך אבל מדוע שהחוג ללימודי מזרח אסיה ישתף עם זה פעולה?". מבחינת אורבך זו איננה שאלה רטורית ויש לו הסבר: "האינטרס של האוניברסיטאות איננו ההקצבה השנתית של 100 או 200 אלף דולר. זה גרושים. מה שחשוב הוא הפוטנציאל להסכמים אחרים בתחומים מדושנים יותר כמו ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה. לאוניברסיטאות חשוב לקבל תקציבי מחקר מסין ופוסט-דוקטורנטים מאוניברסיטאות סיניות. זו המוטיבציה האמיתית והיחסים הטובים עם הסינים דורשים, בין השאר, את הקמתם של מכוני קונפוציוס".

הלחץ הסיני, ע"פ אורבך, לא מסתכם בהקמת המכונים. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג "זווית-אחרת", הוא חשף כי "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" הוקמה בסוף שנה שעברה ביוזמת השגרירות הסינית כגוף שנועד לדבריו "לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונותיה וצרכיה של סין". זהו חלק מהמאמץ הסיני להפעיל מה שמכונה "עוצמה רכה" (Soft Power) ברחבי העולם כלומר, השגת השפעה באמצעות דיאלוג תרבותי, אומנותי וחברתי המצטרף בשנים האחרונות לתהליך ההתעצמות הכלכלי, הפוליטי והצבאי של סין. פרופ' שיחור מסכים שמכוני קונפוציוס מפעילים "עוצמה רכה" אך מסויג לגבי השפעתה. "מכוני קונפוציוס הם אמנם חלק מהפעלת "עוצמה רכה" מצדה של סין", הוא אומר, "אך באופן אישי אינני חושב שמכונים אלו, גם לא הישראלים, משפיעים על העמדות הפוליטיות כלפי סין ומבחינה זאת אין להם שום עצמה".

אך לא כל הכוח שמפעילה סין בתחום החינוך והתרבות הוא רך. ישנם גורמים המאשימים את מכוני קונפוציוס באיסוף מידע, מעקב והשפעה על סינים החיים בגלות, הפעלת סוכנים ולקיחת חלק בפעילות ה"חזית המאוחדת" (United Front Work Department), המהווה מעין ארגון חשאי הפועל בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית בסין ומחוצה לה. גם אם טענות אלו הן מוגזמות, קשה להכחיש את ההשפעה על השיח הנוגע לסין שיש למכוני קונפוציוס אותם כינה ע"פ האקונומיסט הבריטי לי צ'אנג צ'ון, האחראי על מערך התעמולה הסיני במשך יותר מעשר שנים, כ"חלק חשוב ממערך התעמולה של סין בחו"ל".

בניגוד לטענות שמכוני קונפוציוס פוגעים בחופש האקדמי ומהווים חלק ממערך תעמולה, אומרת ד"ר ליהי יריב-לאור, המכהנת כראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים, ש"החוקרים והמורים באוניברסיטה העברית נהנים מחופש אקדמי מלא. עד היום, במשך חמש שנות קיומו של מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, לא היו כל הכתבות מצד הצד הסיני". יריב-לאור, שכיהנה בעבר גם כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ושימשה עד 2018 כיו"ר אקדמי של הוועדה הממונה על לימודי מקצוע הסינית במשרד החינוך וכיו"ר אקדמי של ועדת ההיגוי לקידום קשרי ישראל עם סין והודו מטעם המועצה להשכלה גבוהה, מסבירה שמכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית הוא ייחודי. לעומת מרבית המכונים בעולם, המכון באוניברסיטה העברית הוא מוכוון מחקר ואינו עוסק בהוראת השפה והתרבות הסינית, מקצועות הנלמדים כבר עשרות שנים באוניברסיטה עצמה. צוות העובדים במכון מורכב מד"ר יריב-לאור עצמה, מנהל-שותף שנשלח מאוניברסיטת פקין, שהיא המוסד האקדמי המקביל לאוניברסיטה העברית בניהול מכון קונפוציוס, ורכזת אדמיניסטרטיבית. משכורות אנשי הצוות הישראלים משולמות על ידי האוניברסיטה העברית והמשכורת של המנהל השותף מאוניברסיטת פקין משולמת על ידי המועצה הסינית הבינ"ל להוראת סינית.

"המועצה הסינית מספקת למכון חומרים, ספרים, קישוטים ואביזרים שונים כגון לוחות שנה – לפי בקשת המכון", אומרת יריב-לאור, "אך היא אינה מכתיבה שימוש בספרי לימוד כלשהם. מורי השפה הסינית, הכפופים ליחידת השפות של האוניברסיטה העברית, הם הקובעים הבלעדיים של חומרי הלימוד". "מכון קונפוציוס יוזם ותומך בפעילויות אקדמיות מגוונות ביותר: כנסים, סדנאות, הרצאות, הזמנה של מרצים אורחים בתחומי סין, וכיו"ב", מוסיפה יריב-לאור, "מעולם לא קיבלנו מכל גוף שהוא בסין הנחיה באילו נושאים לעסוק ובאילו נושאים לא לעסוק ואין כל הנחיות סיניות שהמכון פועל לפיהן. גם הקריטריונים לפרסים ומלגות נקבעים ע"י מורי החוג ללימודי אסיה בלבד. אלו קריטריונים אקדמיים, ע"פ כללי האוניברסיטה, ואין להם כל נגיעה לגוף כלשהו בסין". בנוסף לפעילויות האקדמיות, מספרת יריב-לאור, המכון תומך כספית בסטודנטים של החוג ללימודי אסיה היוצאים מדי שנה לבתי-ספר באזור ירושלים ומלמדים על סין, הוא מארגן הסעות לתלמידי בתי-ספר הלומדים סינית באזור ירושלים ומביא אותם לאירועים באוניברסיטה הקשורים לסין ולתרבותה ותומך בסיור לימודים בן שבועיים של תלמידי תיכון בסין.

דברים דומים אומר גם אסף גולדשמידט, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה וראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת ת"א. "אין הגבלות ישירות או סמויות בנושאי הדיון במכון קונפוציוס בת"א. מי שקובע את התכנים בכנסים האקדמאים הם מארגני הכנס או הוועדה המארגנת בלבד. מעולם לא קיבלנו "רשימת מכולת" כלשהי של נושאים שמותר או אסור לדון בהם ועד היום, למיטב ידיעתי, לא הוטלו מגבלות או התקיימה צנזורה על פעילויות המכון וכמובן שלא על פעילויות החוג ללימודי מזרח אסיה". המכון בת"א ממומן ע"י המועצה הסינית וכפוף לחוזה איתה והוא פועל בשותפות עם אוניברסיטת רן-מין בבייג'ינג, שנציג מטעמה פועל במכון. לדברי גולדשמידט השותפות מתבטאת בכנסים מדעיים, חילופי סטודנטים וביקורים הדדיים של חברי סגל כאשר פעילויות המכון כוללות קורסים ללימוד סינית לקהל הרחב ופעילויות תרבות כגון שיעורי טאי-צ'י, שעורי קליגרפיה וציור, הופעות וערבי הווי לציון חגים מרכזיים וכנסים אקדמאים. ע"פ גולדשמידט החוג האוניברסיטאי והמכון הן שתי ישויות נפרדות, יש ביניהן חציצה והאוניברסיטה עצמה מקפידה על חופש ביטוי וחופש אקדמי. "החוג, תלמידיו, וחוקריו אף עוסקים לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת", מוסיף גולדשמידט, "דוגמא מובהקת לכך היא הכנס "סין והמזרח התיכון: פרספקטיבות עכשוויות" שערך החוג לאחרונה, בו מושב שלם עסק בסוגיות של מיעוטים באופן פתוח לחלוטין".

למרות דברים אלו, בעולם הרחב התרחשו בשנים האחרונות לא מעט תקריות המחזקות את הטענות כנגד מכוני קונפוציוס ורשויות סיניות אחרות העוסקות בחינוך, תרבות ומחקר. בניו-זילנד, למשל הופנו אצבעות כלפי הסינים כאשר נפרצו בשנה שעברה ביתה ומשרדה של פרופ' אן-מארי בריידי בעקבות מחקריה על המדיניות הסינית באנטרקטיקה ועל הפעלת "כוח רך" סיני במערב. ע"פ דיווחים בתקשורת, בפריצות לביתה ולמשרדה של בריידי לא נגנבו דברי ערך והפורצים הסתפקו בפריצה למחשב ולמכשיר טלפון נייד. בתקרית מפורסמת אחרת, מנהלת המועצה הסינית המפקחת על מכוני קונפוציוס הורתה לצוות שלה לקרוע דפים שהכילו מידע על מוסדות אקדמיים בטאיוואן מתוך תכנית של כנס האגודה האירופאית ללימודי סין שהתקיים בפורטוגל ב-2014. ב-2017 החליטו הסינים להפסיק להעניק מלגות אקדמיות ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו מכיוון שזו אירחה את הדלאי-למה. עוד לפני אירועים אלו נרשמה התערבות סינית גם בת"א כאשר ב-2008 תערוכת צילומים שעסקה בדיכוי הפאלון-גונג הורדה בלחץ שגרירות סין בישראל אחרי ארבעה ימים בלבד. בעקבות תביעה של יוזמי התערוכה, החליט בית-משפט מחוזי בת"א לחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה לשבוע נוסף ולשלם לאמרגניה, תמוז איתי ויניב ניצן, 45,000 ₪ הוצאות משפט. בפסק-הדין כתב השופט שההחלטה להוריד את התערוכה היתה לא סבירה ושרירותית ושהשגרירות הסינית השתמשה במכון קונפוציוס ובתקציבי המלגות שהיא מעניקה כמנופי לחץ.

בשנים הראשונות שלאחר פתיחת מכון קונפוציוס הראשון בסיאול ב-2004, לא היתה אליהם עדיין התנגדות רבה ומספרם הלך וגדל בהתמדה. תהליך גידול זה נמשך עדיין, אך בשנים האחרונות ישנה גם תנועת נגד. מכונים רבים, בעיקר בצפון-אמריקה ובאירופה נסגרו, חלקם בעקבות טענות על צנזורה, הגבלת חופש אקדמי והעסקה שחורגת מסטנדרטים דמוקרטיים מערביים, כגון סעיף האוסר על מתרגלי פאלון-גונג ללמד במכונים. אחד המקרים הידועים הוא המקרה של טורונטו, קנדה, מדינה שיש בה קהילת מהגרים סיניים גדולה וביקורת רבה על המשטר הסיני.

ב-2012 נחתם הסכם בין מחוז בתי-הספר של טורונטו (Toronto District School Board) לבין הסינים שעל פיו אמורים היו תלמידי בתי-הספר של טורונטו ליהנות משיעורי סינית במימון ובארגון של ממשלת סין. בעקבות ההסכם שלחו הסינים לקנדה מנהל למכון, צוות מורים, ספרי לימוד ותקציב פעילות מכובד. סינית היא השפה השלישית בתפוצתה בקנדה, אחרי אנגלית וצרפתית, ומחוז בתי-הספר של טורונטו הוא הגדול במדינה. יש בו 246,000 תלמידים ב-582 בתי-ספר. "ההסכם שנחתם באוטווה ב-2012 לא פורסם ולא זכה בכיסוי תקשורתי למרות שהוא היה אמור להביא להקמתו של מכון קונפוציוס הגדול בעולם מבחינת מספר תלמידיו", מספרת ל"הארץ" דוריס ליו, עיתונאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ממוצא סיני שחיה בטורונטו ויצרה סרט תיעודי בנושא. "ב-2014 נערך טקס פתיחה חגיגי בנוכחות בכירים סינים", מספרת ליו, "בשלב זה הציבור הרחב גילה את התכנית והחלה מחאת הורים שחששו מפני שטיפת מוח של ילדיהם".

המחאה, ע"פ ליו, התארגנה במהירות. מכתבים ועצומות נשלחו, שיחות להפעלת לחץ פוליטי התקיימו עם חברי מועצת הנאמנים של מחוז בתי-הספר שאמורים היו לקבל החלטה לגבי קיום ההסכם או ביטולו, הפגנות סוערות נערכו ומאבק פוליטי קשה התקיים בין תומכי המכון ומתנגדיו. סרטה של ליו חושף את המאבק הדרמטי ואת גיבוריו: מורה סינית שערקה מן המכון וזכתה למקלט בקנדה, בכיר במערכת החינוך הקנדית שקידם את הקשרים עם הסינים , איש מודיעין קנדי שקרא למכונים "סוס טרויאני" וטען ששירותי הביטחון בקנדה עוקבים אחריהם וארגונים של סינים-קנדים הפועלים בשירות הממשלה בבייג'ינג ומביימים תמיכה עממית לכאורה במכונים מעוררי המחלוקת. "בסוף אוקטובר 2014 המועצה הכריעה סופית לבטל את ההסכם עם הסינים כתוצאה מהמאבק הציבורי", מסכמת ליו וטוענת שהסיבה לכך היא שמכוני קונפוציוס משמשים למעשה זרוע ארוכה של הממשלה הסינית הנשלחת לתוך מערכות חינוך בכל רחבי העולם בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מטבע הדברים הסינים לא מרוצים מסרטה של ליו, שזכה כבר במספר פרסים בינלאומיים ומוקרן בימים אלו במדינות שונות, כולל הקרנות באוניברסיטאות רבות ואפילו בפרלמנטים של בריטניה, אוסטרליה ודנמרק. "בעבור הצופים הסרט פוקח עיניים. התגובות חיוביות ולפעמים גם יוצרות לחץ על הממשלות", אומרת ליו ומוסיפה: "הממשלה הסינית מנסה לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יצפו בסרט. ביפן, למשל, השגרירות הסינית בטוקיו ביקשה מהיפנים לבטל הקרנה באולם בבעלות ממשלתית. הסינים טענו שההקרנה תפגע בידידות בין סין ויפן אך היפנים לא נכנעו והסרט הוקרן. באוסטרליה, לעומת זאת, התבטלה הקרנה באוניברסיטת וויקטוריה במלבורן, שיש בה מכון קונפוציוס, והעיתונות האוסטרלית גילתה שהביטול היה תוצאה של התערבות הקונסוליה הסינית. ביטול דומה התרחש גם בניו-זילנד".

הביקורת הציבורית בקנדה גרמה לא רק לביטול ההסכם בטורונטו, אלא גם לסגירת מכונים נוספים באונטריו וקוויבק. אך קנדה אינה לבדה. מעל עשרים מכונים נוספים נסגרו בשנים האחרונות, ביניהם מכוני קונפוציוס אמריקאים כמו אלו שבאוניברסיטת שיקאגו, פנסילבניה סטייט ואוניברסיטאות נוספות בטקסס, פלורידה ועוד. במקביל נסגרו מכונים אירופאיים בשוודיה, דנמרק, צרפת וגרמניה. אוניברסיטת סטוקהולם, למשל, אירחה את מכון קונפוציוס הראשון באירופה שהוקם בשיתוף המועצה הסינית ואוניברסיטת פודאן שבשנגחאי ב-2005. עשר שנים מאוחר יותר התגלעו קשיים אצל האוניברסיטה המארחת. "בתחילת שנות האלפיים פנו הסינים לאוניברסיטת סטוקהולם והציעו הקמה של מכון קונפוציוס", מסר ל"הארץ" אלברטו טיסקורניה, ראש המחלקה ללימודי אסיה, המזה"ת ותורכיה באוניברסיטה, והסביר שהאוניברסיטה הסכימה על מנת ליהנות משיתוף פעולה עם מורים וחוקרים סינים. עם זאת, כמו במקרה הקנדי, היתה גם בשוודיה ביקורת ציבורית. "יש נאיביות מסוימת בכך שהבירוקרטים של האוניברסיטאות במערב מקבלים את מכון קונפוציוס", כתב העיתונאי השוודי אינגבר אויה, "אין יחידות עצמאיות במציאות הפוליטית הסינית, כולן נשלטות ע"י המפלגה עד לפרטים הקטנים ביותר. המורים שנשלחים לעולם נבחרים בקפידה והם נאמנים למפלגה, הם יכולים להיות מורים טובים, אבל הם לא מביאים איתם את החופש לבחור את נושאי הלימוד". בסופו של דבר נסגר המכון בסטוקהולם בעקבות מה שטיסקורניה מכנה "קשיים משפטיים וסוגיות של מינהל תקין". "הסיבה המרכזית לסיום שיתוף הפעולה", הוא מסביר, "היתה הבעייתיות של אירוח מכון שממומן בידי מדינה אחרת בתוך תחומי האוניברסיטה".

למרות הסגירות הרבות, מכוני קונפוציוס ממשיכים לקום בכל רחבי העולם ולא כל הסינולוגים שותפים למאבק בהם. פרופ' דניאל ליסֵה עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וטוען שלמרות שיש קושי בקשר בין מכוני קונפוציוס לאוניברסיטאות המארחות, יש גישות שונות בנוגע לעוצמת ההשפעה של הסינים וישנן גם דרכים למתן השפעה זו. "יש אמנם בעיות לא מעטות", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל חייבים להשאיר את ערוץ הקשר הזה פתוח. בניגוד למה שרבים חושבים, יש רמות שונות של פוליטיקה סינית ושותפים שונים לשיח. אם יש יחסים טובים עם אנשי מפתח במקומות הנכונים, אפשר לעשות הרבה טוב בלי להסתכן בהשפעה סינית גלויה. כאן, בגרמניה, מכוני קונפוציוס אינם סוס טרויאני ואין להם השפעה דרמטית על המחקר האקדמי. הם מלמדים בעיקר נושאים לא פוליטיים ומקיימים פעילויות תרבותיות בעבור הקהל הרחב".

פרופ' ליסֵה מודע לבעיות שהתגלו במכוני קונפוציוס בעולם, במיוחד במדינות בהן אין תקציבים עצמאיים וסגל הוראה מקומי, ומסכים לכך שיש גבולות שחייבים להקפיד עליהם. עם זאת, הוא טוען שקשר מתמיד הוא הכרחי על מנת לנהל קשרים עם סין. "אחרי ה-4 ביוני (ה-4 ביוני 1989, תאריך הטבח בכיכר טיינאנמן, ד.ס) היו שטענו שצריך לנתק את הקשר", הוא אומר, "אבל אם הקשרים ינותקו כיצד יתקיים דיאלוג עם הסינים ברמות השונות? מכוני קונפוציוס כמו אלו שבגרמניה מאפשרים את הקשר החשוב עם העם הסיני. לי עצמי יש שיחות כנות עם חברי מפלגה בסין. קשר בין-תרבותי הוא תמיד מורכב אבל מי שנמצא במכוני קונפוציוס הם אינדיבידואלים ואם עושים את זה נכון יכול להיווצר דיאלוג אמיתי. המפלגה לא שולטת שליטה מוחלטת במחשבותיהם של הסינים, כפי שלעיתים מוצג בתקשורת, וצריך להכיר בכך שסינים רבים פשוט אינם מחכים להגעתה של דמוקרטיה ליברלית, במיוחד לאור מה שמתרחש כעת במערב".

את המורכבות של הקשר עם הסינים אפשר להבין דרך פרופ' ליסֵה עצמו. במקביל לדבריו על חשיבות הקשר, הוא מודע היטב לכך שהמחקר שלו, העוסק בהתמודדות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם עוולות וזוועות שהתרחשו בימי מאו, נמצא תחת מעקב של השלטונות. "ישנו מעקב כללי אחרי מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "הם רוצים לדעת מה אנחנו חוקרים ומדוע אנחנו מראיינים אנשים מסוימים. החופש האקדמי שלי בגרמניה לא נפגע אבל כשאני בסין אנשים שעובדים איתי הועמדו תחת לחץ ואני נאלץ להיות זהיר לגבי מי שאני עובד איתו. בשנים האחרונות המציאות נעשתה קשה יותר והגישה לחומרי מחקר, ארכיונים ומרואיינים היא מוגבלת. פעם החוקים היו ברורים. היום אני כבר לא בטוח מה יהיה בשנים הבאות".

A Swedish Lesson for Israel on Political Violence and Remembering Rabin

The link between Swedish Prime Minister Olof Palme’s murder and that of Yitzhak Rabin, teaches Israelis that they should dedicate prime minister's memorial to addressing the existential dangers of political violence.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-a-swedish-lesson-for-israel-on-political-violence-and-remembering-rabin-1.6639757

STOCKHOLM – The Palmes had just finished an evening at the cinema. It was at the end of February 1986, and Stockholm was snowy, freezing and dark. As strange as it sounds, Olof Palme, the prime minister of Sweden, had no security that evening. He and his wife left the official residence in the Old City, took public transportation to the center of town, and spent time in crowded places without bodyguards, metal detectors or patrols.

At 11:20 P.M., as they were making their way home, they were accosted by an armed man in a black coat and hooded sweatshirt who shot Palme at point-blank range. The prime minister fell, his blood staining the snow. After a split second the gunman fired another bullet at Palme’s wife, Lisbeth, which grazed her back. The assassin turned and fled. A passing cabdriver called police, who came three minutes after the shooting. The ambulance came right afterward. Palme was pronounced dead at the hospital at six minutes after midnight.

Sweden awoke to a morning unlike any they’d ever experienced. Their prime minister had been murdered and no one knew why or by whom. Thirty-two years later, the murder remains a mystery. At the end of 1988, a young alcoholic criminal named Christer Pettersson was caught, tried and convicted, but released when his conviction was overturned by the Supreme Court on appeal. From time to time there emerge new testimonies, revelations or conspiracy theories, but the truth remains unknown.

There are two reasons to recall this murder now. One is that Lisbeth Palme died of an illness three weeks ago. The second is more essential and more Israeli – the link between Palme’s murder and that of Prime Minister Yitzhak Rabin.

Political assassinations are always traumatic and history is filled with them. In the case of Rabin’s murder, the incitement campaign that preceded it, its diplomatic and social significance and the political revolution that occurred afterward made its consequences critical.

That was not the case in Sweden, at least not on the surface. As after Rabin’s murder, masses gathered at the site of the Palme’s killing with candles and flowers, the funeral was attended by thousands of people and grief flooded the country. Unlike with Rabin’s assassination, though, Palme’s murder didn’t expose any clear dispute, primarily because the identity of the murderer and his motives weren’t known. Still, at least one lesson should have been clear, the prosaic and self-understood lesson that careful guarding of elected officials is at least as important as guarding democracy itself.

Palme was totally exposed during his murder and Swedish society paid a high price for this blunder. But was the lesson learned? The answer is no. Proof of this is what happened in September 2003, when Anna Lindh, then Swedish foreign minister, visited a department store in downtown Stockholm. Although she was one of the government’s senior figures, she had no security, just like Palme. While she was shopping she was approached by a 25-year-old man who stabbed her all over her body. She died in the hospital the following day.

Since then the security around senior Swedish officials has improved, but it still isn’t rare to see ministers and members of parliament walking alone in the street or riding the bus. This isn’t the result of a security failure. It’s the result of a political tradition that sanctifies accessibility, openness and transparency. These are unquestionably good traits, but interpreting them this way leaves democracy exposed to obvious dangers.

To the same degree, Sweden sanctifies freedom of expression and freedom of assembly almost without limit. These are also admirable traits, but they are exploited in the real world by the followers of the 21st century’s cancerous diseases. Neo-Nazis march through the streets in uniform; desperate, frustrated men perpetuate hate crimes against Jews and migrants; and youths in the suburbs of large cities are recruited to join ISIS. These are all symptoms of a society that doesn’t find the strength and courage to recognize that democracy has enemies, and there is no choice but to discuss ways of protecting it.

Here lies the Israeli connection to Palme’s murder. Since Rabin’s assassination in Tel Aviv in 1995, there has been a bitter debate over his commemoration. Some see it important to emphasize his political legacy, while others claim that commemoration should be dignified, neutral and lacking a political message. Yet there is another possibility. Between political remembrance, which belongs to just one camp, and official remembrance, which treats the murder as if the prime minister had died of a heart attack, there is the obvious truth.

The Rabin assassination is first and foremost a horrible case of political violence, whose message must be above all a message of setting boundaries to the political discourse and (physical) protection of democratic institutions and elected officials.

Those who assert that aspiring for unity and concealing Rabin’s path from the collective memory is superficial and often fascistic, too, are right. On the other hand, the aspiration to remember Rabin in the context of the Oslo Accords alone forgoes the attention and identification of most of Israeli society. In contrast, the debate on protecting democracy itself and on what it permits or forbids is important and relevant to all sides. It is neither an unimportant message that papers over the murder, nor a message that speaks to only one political camp. It is not partisan, but it is very political.

Democracy needs protection by all camps. It needs checks, balances and a free press. It won’t tolerate incitement and racism. And it should have freedom of expression with clear, unequivocal borders, which Rabin himself defined minutes before his death. “Violence is undermining the very foundations of Israeli democracy,” he said. “It must be condemned, denounced, and isolated. This is not the way of the State of Israel.”

The Swedes missed this basic idea in 1986 and ended up with more political violence. Israel, given as it is to internal and external conflicts, is in even greater danger. Its public leaders would do well to dedicate the memorial day for Rabin to addressing this existential danger, and not wasting it time and again on the usual spats over who will speak in the square and who will organize the ceremony.

בין רצח רבין לרצח אולוף פָּלמֵה

רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6617806

בני הזוג פָּלמֵה סיימו ערב בילוי בקולנוע. זה היה בסוף פברואר 1986 וסטוקהולם הייתה לבנה, קפואה וחשוכה. מוזר ככל שזה יהיה, אולוף פלמה, שכיהן באותו זמן כראש-ממשלת שוודיה, לא היה מאובטח באותו ערב. הוא ואשתו יצאו מהמעון הרשמי בעיר-העתיקה, נסעו בתחבורה ציבורית למרכז העיר ושהו במקומות הומי אדם, ללא שומרי ראש, גלאי מתכות וסיורים מקדימים. באחת עשרה ועשרים, כשהם החלו לעשות את דרכם הביתה, הגיח מאחוריהם גבר חמוש במעיל שחור וקפוצ'ון וירה מטווח אפס. פלמה נפל. אחרי שבריר שנייה נורה כדור נוסף לעבר אשתו, ליזבת. הכדור חדר את המעיל ושרט אותה בגב. היורה הסתובב, רץ במעלה הרחוב וטיפס לרחוב המקביל. נהג מונית שהיה סמוך למקום התקשר למשטרה שהגיעה למקום כשלוש דקות אחרי הירי. האמבולנס הגיע מיד אח"כ כאשר דמו של פלמה הגוסס מכתים את השלג.

מותו של פלמה נקבע בבית-החולים בשש דקות אחרי חצות. שוודיה ההמומה התעוררה לבוקר שכמותו היא לא ידעה מעולם. ראש-הממשלה נרצח ואיש לא ידע ע"י מי ולמה. גם כיום, 32 שנה מאוחר יותר, מותו של פלמה הוא תעלומה. צעיר עבריין ואלכוהוליסט שנתפס בסוף 1988, כריסטר פטרסון, נשפט והורשע אבל שוחרר אחרי שזוכה בערעור לביהמ"ש העליון ומאז ועד היום צצות מדי פעם עדויות חדשות, גילויים מפתיעים ותיאוריות קונספירציה, אך האמת עדיין אינה ידועה.

יש שתי סיבות להיזכר בימים אלו ברצח אולוף פלמה. האחת היא חדשותית – ליזבת פלמה, רעייתו של ראש-הממשלה הנרצח, נפטרה ממחלה לפני כשלושה שבועות (18 באוקטובר) בגיל 87. הסיבה השנייה היא עקרונית יותר וישראלית יותר – הקשר בין רצח אולוף פלמה לרצח רוה"מ ושר הביטחון הישראלי יצחק רבין.

מעשי רצח פוליטי הם תמיד טראומטיים ודברי הימים מלאים בהם. מיוליוס קיסר וגדליהו בן אחיקם דרך לינקולן, קנדי וגנדי ועד למעשי הרצח תוצרת כחול-לבן כמו רצח ארלוזורוב ורצח רבין. בכל הנוגע לרצח רבין, מערכת ההסתה שקדמה לו, המשמעות המדינית והחברתית שלו והמהפך הפוליטי שהתרחש אחריו גרמו לכך שהשלכותיו יהיו הרות גורל. לא כך במקרה השוודי, לפחות לא על פני השטח. כמו אחרי רצח רבין, ההמונים נהרו אמנם למקום הרצח והביאו נרות ופרחים, ההלוויה הייתה רבת משתתפים ורגשות של אבל קולקטיבי שטפו את המדינה, אך הרצח לא חשף מחלוקת ברורה, בעיקר מכיוון שזהות הרוצח ומניעיו לא היו ידועים. עם זאת, לקח אחד צריך היה להיות ברור.

זהו הלקח הפרוזאי והמובן מאליו ששמירה קפדנית על נבחרי ציבור היא חשובה לפחות כמו השמירה על הדמוקרטיה עצמה. פלמה היה חשוף לחלוטין בזמן הרצח, החברה השוודית שילמה ביוקר על המחדל הזה, אך האם אחרי האסון נלמד הלקח? במקרה השוודי התשובה היא לא. הראייה לכך היא אירוע שהתרחש בספטמבר 2003 אז ביקרה אנה לינד, שרת החוץ השוודית, בחנות כלבו גדולה במרכז סטוקהולם. למרות שלינד היתה אחת הדמויות הבכירות בממשל, היא לא היתה מאובטחת. ממש כמו פלמה. תוך כדי שהיא עורכת קניות, ניגש אליה צעיר בן 25 ודקר אותה בכל חלקי גופה. היא נפטרה בבית החולים ביום שלמחרת.

מאז מותם של לינד ופלמה השתפרה אמנם השמירה על נבחרי הציבור בשוודיה, אך עדיין לא נדיר למצוא שרים וחברי פרלמנט מטיילים לבדם ברחוב או נוסעים באוטובוס. זו אינה תוצאה של כשל אבטחתי. זו תוצאה של מסורת פוליטית המקדשת נגישות, פתיחות ושקיפות. מידות נעלות לכל הדעות אך הן חושפות את הדמוקרטיה לסכנה ברורה ומיידית. באותה מידה שוודיה מקדשת את חופש הדיבור, חופש ההתאגדות והחופש להפגין כמעט ללא גבולות. גם אלו הן מידות ראויות לשבח אבל בעולם האמיתי הן מנוצלות ע"י חסידי כל המחלות הממאירות של המאה ה-21: ניאו-נאצים מפגינים במדים ברחובות, גברים מיואשים ומתוסכלים מבצעים פשעי שנאה נגד יהודים ונגד מהגרים ובפרברי הערים הגדולות צעירים מקומיים מתגייסים לדאע"ש. כל אלו הם סימנים לחברה שלא מוצאת את הכוחות והאומץ להכיר בכך שלדמוקרטיה יש אויבים ושאין ברירה אלא לדבר על הדרכים להגן עליה.

כאן נמצא ההקשר הישראלי של רצח פלמה. תשע שנים אחרי רצח פלמה נרצח בת"א יצחק רבין. מאז הרצח מתקיימת בישראל מחלוקת קשה לגבי הנצחת האיש ומורשתו. יש הרואים חשיבות בשימת דגש על מורשתו הפוליטית של רבין בעוד אחרים טוענים שההנצחה צריכה להיות ממלכתית, כללית ונטולת מסר פוליטי. יש, עם זאת, אפשרות נוספת. בין זיכרון פוליטי ששייך למחנה אחד בלבד לזיכרון ממלכתי שמתייחס לרצח כאילו ראש-הממשלה מת מהתקף לב, יש את האמת המובנת מאליה. רצח רבין הוא בראש ובראשונה מקרה נורא של אלימות פוליטית שהמסר שלו חייב להיות לפני הכל מסר של הצבת גבולות לשיח הפוליטי ושמירה (ממש שמירה פיזית) על המוסדות הדמוקרטיים ונבחרי הציבור. צודקים אלו הטוענים שהשאיפה לאחדות ולהעלמת דרכו של רבין מהזיכרון הקולקטיבי היא שטחית ולעיתים גם פשיסטית. מצד שני, השאיפה לזכור את רבין בהקשר של הסכמי אוסלו בלבד מפספסת את תשומת הלב ואת ההזדהות של מרבית החברה הישראלית. לעומת זאת, הדיון על השמירה על הדמוקרטיה עצמה ועל מה מותר ואסור לעשות ולהגיד במסגרתה הוא חשוב, משמעותי ואקטואלי לכל הצדדים. זה איננו מסר טפל המשכיח וממסמס את הרצח וגם אינו מסר השייך למחנה פוליטי אחד בלבד. הוא איננו מפלגתי אבל הוא פוליטי מאוד – הדמוקרטיה זקוקה להגנה מצד כל המחנות, היא זקוקה לאיזונים, לבלמים ולתקשורת חופשית, היא לא סובלת הסתה וגזענות ובעיקר יש לחופש הביטוי שהיא מאפשרת גבול ברור וחד-משמעי שרבין עצמו הגדיר דקות לפני מותו. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הוא אמר, "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". השוודים פספסו את הרעיון הבסיסי הזה ב-86 וקיבלו עוד ועוד אלימות פוליטית. ישראל, מתוקף היותה מוקפת אויבים ונתונה בסכסוכים פנימיים וחיצוניים, נמצאת בסכנה גדולה וקיצונית עוד יותר. טוב יעשו מנהיגי הציבור שלה אם יקדישו את יום הזיכרון לרבין לטיפול בסכנה הקיומית הזו ולא יבזבזו אותו פעם אחר פעם על ההתכתשויות הרגילות של מי ינאם בכיכר ומי יארגן את העצרת.

Replacing Supermodels With Holocaust Survivors: 'The Camera Was Shaking in My Hands'

'The timing for this exhibition couldn’t be more appropriate,' in light of the rise of the far right, says Mikael Jansson, who photographed 97 Holocaust survivors who live in Sweden.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium.MAGAZINE-replacing-supermodels-with-holocaust-survivors-the-camera-was-shaking-in-my-hands-1.6614224

STOCKHOLM — An extraordinary exhibition opened last week in this city’s municipal cultural center. A show of works by Swedish fashion photographer Mikael Jansson, who has been featured for many years in the most prestigious magazines and campaigns of leading fashion houses. This time, however, Jansson’s images are not of supermodels such as Kaia Gerber and Naomi Campbell or celebrities, such as Victoria and David Beckham or Solange Knowles. Instead, the large hall on the fifth floor of the modernist the Kulturhuset Stadsteatern in the heart of Stockholm displays portraits of 97 Holocaust survivors living in Sweden. Alongside the portraits you can see and hear testimony projected on screens; other survivors’ voices emerging from antique furniture in the center of the hall.

“We conducted a six-month-long investigation to locate the survivors,” Jansson told Haaretz in an interview a few days before the October 18 opening of the exhibition, called “Witnesses.”

Johan Carlson
המשך לקרוא Replacing Supermodels With Holocaust Survivors: 'The Camera Was Shaking in My Hands'

צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

How Sweden Became a Thriving Base of Neo-Nazi Ideology

While Nazi criminals were hanged or committed suicide in their cells in Nuremberg, a secret network operating out of Malmö made sure the Nazi idea stayed alive.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-1.831763

STOCKHOLM – Last Yom Kippur, the Nordic Resistance Movement, a Swedish neo-Nazi organization, held a march in Gothenburg, Sweden’s second-largest city, that drew hundreds of participants. According to the local media, the group, which also maintains a presence in other Nordic countries, has grown stronger in the past few months, and evidence suggests that it is part of a larger pan-European trend. Parallel to the strengthening of neo-Nazis in Sweden, support for far-right movements of all types is being seen across the Continent. Some of the movements are represented in their countries’ respective parliaments, others are engaged primarily in disseminating their ideology through alternative media, and on the margins there are also organizations that resort to violence.

This phenomenon is not confined to Europe alone. Many supporters of the white supremacy concept and other European nationalists are now making common cause with the American alt-right movement. The political bloc they are forging threatens not only advocates of multiculturalism and socialists, feminists and environmentalists on the left, but also conservatives and libertarians, on the right.

Sweden, it turns out, is one of the centers of the new European right, even though it is better known for its high level of solidarity and social equality, and as a country that cultivates policies based on democratic values, human rights and generosity to asylum seekers.

Yet, for almost 100 years now, Sweden has been home to a plethora of racist, nationalist and fascist movements. The political establishment in Stockholm may be occupied with embracing universalist values and creating a social-democratic state, but extreme right-wing groups have been operating on the margins of Scandinavian society for years: from neo-Nazis and skinheads to anti-Semitic publishing houses, heavy-metal bands promoting racist values, and movements flaunting pre-Christian imagery that promote nationalist and anti-establishment ideas.

The Swedish journalist and writer Elisabeth Åsbrink probed the reasons for Sweden’s centrality in the European far-right scene in her book “1947: When Now Begins.” Åsbrink chronicles key figures and events that shaped the new world order and postwar Europe. One of the more fascinating individuals she portrays is Per Engdahl (1909-1994), the man who led the Swedish fascist movement.

“Engdahl was an intelligent and modern person,” Åsbrink said in an interview with Haaretz. “He was a fascist activist during the war, and after the war ended he understood that he would have to change his ways, so that the fascist and Nazi ideas would not die,” she relates.

“Already in 1945,” she continues, “he connected the remnants of fascist and Nazi movements from all over Europe. He made contact with Oswald Mosley’s fascists in England, with the French fascists, the Swiss Nazis and Hitler’s loyalists in Germany. He was in close touch with MSI, the Italian Social Movement, which continued Mussolini’s path in the dictator’s country, and he himself founded a Danish Nazi party. His network also included Nazis from Norway and Holland, and the postwar advocates of the Iron Cross party in Hungary. Together they formed a secret network whose center was in Malmö [Sweden], where Engdahl lived.”

The network, later known as the Malmö Movement, played a central role in the rehabilitation of Europe’s extreme right.

To begin with, according to Åsbrink, Engdahl created an escape route for Nazis from all parts of Europe. It passed through northern Germany and Denmark, and led to Malmö. From there the Nazis were smuggled to various places in southern Sweden and then sent by ship from Gothenburg to South America. In some cases these Nazis returned to West Germany, where the American authorities were releasing hundreds of S.S. men every day because they were unable to cope with the expenses of detaining the overload of fugitives. Engdahl claimed to have “saved” about 4,000 Nazis in this way.

One of those who assisted Engdahl was Johann von Leers (1902-1965), who had been Nazi propaganda minister Joseph Goebbels’ right-hand man and protégé, and himself a leading ideologue of the Third Reich.

“Von Leers arrived in Malmö in 1947, and then disappeared,” Åsbrink notes. “No one knows exactly how, but in the end he got to Buenos Aires, where he edited a paper that became a communications channel between Nazis in Europe and those who ended up in Latin America. Von Leers was later brought to Egypt under the auspices of Haj Amin al-Husseini, with whom he was in close contact. Eventually he converted to Islam and changed his name to Omar Amin as a gesture to his benefactor, becoming head of [Egyptian President Gamal Abdel] Nasser’s ‘Israeli’ propaganda unit.”

The close ties between Nazis like von Leers and the Palestinian national movement is one of the stories that connect the European right of the 1940s and 1950s to contemporary political dramas. But the link runs deeper.

“Engdahl founded a network of international nationalism,” Åsbrink says, adding, “Until then, nationalism bore a local character. Engdahl turned it into an international movement. The network’s first conference was held in 1950, in Rome. Engdahl, a polyglot who taught himself Italian for the occasion, spoke at the gathering and wrote the network’s charter, dealing with the future of Europe. The central idea was that Europe would be a white continent, with no foreign elements – Jews and blacks – and no democracy, which he termed a feminine, weak type of regime. The network advocated government that was autocratic, masculine and strong, and its members believed that Europe was entitled to support itself with overseas colonies.

“The core of the network’s central idea,” Åsbrink continues, “recalls concepts that the contemporary far right is focused upon, such as theories of a Muslim takeover of the world and the ideas that appear in the manifesto of Anders Breivik [the Norwegian terrorist who massacred 77 people in 2011]. Rome was followed by a conference in Malmö, in 1951, where the Malmö Movement was effectively born, with Engdahl, one of its four leaders, being appointed a kind of international secretary general. The Malmö gathering also gave birth to the movement’s magazine, Nation Europa, edited by two former Waffen S.S. officers, which transmitted the organization’s ideas across the generations. Old-school Nazis contributed to the magazine, but later were joined by a new generation of writers. One of them was a young Frenchman named Jean-Marie Le Pen.”

Åsbrink mentions another young writer, a German named Henning Eichberg, who was the first to talk about ethno-pluralism, the idea of separation of different ethnicities which influenced many of Europe’s new right movements.

Sweden thus became an important arena for renewal of Nazi and fascist ideas after the progenitors of those concepts had been defeated by the Allies in the war. While Nazi criminals were hanged or committed suicide in Nuremberg, and the world, seeing the results of Nazism, promised “Never again” – others were ensuring that the Nazi idea would carry on. Already in the 1950s, a new right began to take shape in Sweden and on the margins of European society. The movement created an alternative history for itself, and a morality that was the opposite of what was emerging in other, newly created postwar international organizations.

“One of the leaders of the Malmö Movement was a French fascist, Maurice Bardeche [1907-1998]. Bardeche published a book that constituted the basis of all of the so-called ‘revisionist’ arguments used by Holocaust deniers to this day,” Åsbrink relates. “He and Engdahl understood something very important: that the word ‘race’ was no longer usable after the genocide of World War II. They replaced it with the word ‘culture.’ The ideas are the same, but when you talk about ‘culture’ rather than ‘race,’ you can talk about ‘my culture and your culture and how the two cultures cannot coexist.’ Engdahl created a new language. It’s racism without the word ‘race.’ In a note that Bardeche wrote in the 1960s, he pointed out that this was an important change, because right-wing movements could now espouse racist ideas and call themselves anti-racist.”

Åsbrink adds that within a few years of the founding of the Malmö Movement, members were leaving because they considered it too prone to compromise and thought its messages were vague. It was these breakaways who, effectively, established the white supremacy movement in Europe. Those who remained in the organization, on the other hand, laid the foundations for the extreme right that is now part of the European parliamentary system.

“There are many influences on the development of the European right since Engdahl,” Åsbrink says. “In the 1960s and ‘70s, they were actually influenced by the views of the critical left about the United States and about colonialism. In the 1990s, they were influenced by American Nazis who imported the ‘ZOG’ theory, which maintains that it’s legitimate to use violence against police officers and other representatives of government, because the political establishment is an emissary of the so-called ‘Zionist Occupation Government.’

“These ideas are more extreme than the original ideas of Engdahl and his colleagues,” Åsbrink continues. “Engdahl’s principal role was to keep Nazi ideas and movements alive until the arrival of the next generation – which thought they were slightly outmoded and not aggressive enough, so they updated and radicalized them.”

How was it that Sweden, a relatively marginal country in terms of population that hadn’t even taken part in World War II, became a key base for the postwar European right? Åsbrink offers a variety of explanations. One element lies in the fact that Sweden was not occupied and did not suffer directly the disastrous results of Nazism. Åsbrink notes both the traditional Swedish fear of the Russians and Swedes’ problematic attitude toward their country’s Jews, who had suffered from discrimination for many years. Moreover, a deep connection existed between Swedish elites and Nazi Germany (including the royal family and such wealthy families as the Wallenbergs).

An example of these relations is found in a secret that Åsbrink herself exposed in an earlier book. She discovered that Ingvar Kamprad, the founder and owner of the IKEA home furnishings empire, was an active Nazi. Although Kamprad’s involvement with the fascist movement was already known, Åsbrink discovered that he was also a member of the SSS, the Swedish hard-core Nazi party during the war, and that the Swedish secret police had him under surveillance because of it. She recounts that in an extremely rare interview he gave her, in 2010, Kamprad, who is today 91, asserted his conviction that Engdahl was “a great man, and I will claim that as long as I live.”

Engdahl, she says in summation, “is a kind of icon whom the present-day extreme right revere and from whose ideas they draw inspiration.”

But how do the followers of the European new right view the Malmö Movement and Engdahl’s legacy?

“The continuity between the old right and the modern nationalist movement is very weak,” says Daniel Friberg, a key figure in the Swedish new right and in the worldwide alt-right movement. In more than 20 years of being active politically, Friberg says, he has never received any kind of support from the members of the political movements of the previous generation.

“Engdahl’s movement was relatively marginal, and its members tended to be very rich people, like Ingvar Kampard,” he maintains, adding, “They despaired and gave up, and we had to rebuild everything. I funded the first magazine I published, when I was 18, from my personal savings. I feel no respect toward the old men of the old right. They were cowards and weak, they backed off easily and they lacked the tenacity to continue the struggle. Perhaps they are exaggerating their importance for narcissistic reasons, but they never helped establish the modern nationalist movement.”

Friberg doesn’t belong to the traditional right-wing establishment in Sweden, and is not a member of any of its parties. Nevertheless, he is a very central figure in the Swedish new right and in its link to the international alt-right. He terms himself a supporter of the identitarian movement, which sprang from the French new right and espouses ethno-pluralistic beliefs. Identitarianism, a key element of the global alt-right movement, assails the concept of multiculturalism, opposes migration and supports ethnic- and culture-based separation. Its opponents claim that its ideology contains fascist and neo-Nazi elements.

Friberg’s centrality stems from the fact that he founded a large number of Swedish and European alternative-right organizations, and also because he is responsible, along with American alt-right leader Richard Spencer, for bridging between the movements on both sides of the Atlantic in the form of the website altright.com. According to Friberg, the trans-Atlantic project is growing, and draws inspiration from another website of the American far right, Breitbart, whose executive chairman is former Trump adviser Steve Bannon.

The alt-right site is only one of Friberg’s projects. He also founded, and continues to manage a publishing house called Arktos, which promotes a far-right agenda, and has put out 150 titles in 15 languages. He was a partner in the founding of Metapedia, a right-wing alternative to Wikipedia, and recently he also founded the Nordic Alternative-Right movement together with a former senior figure in the Sweden Democrats, a populist right-wing organization.

Friberg, 39, engages in what he calls meta-politics. “Parliamentary politics doesn’t interest me,” he says. “I influence society in the same way that Haaretz does in Israel. I’m engaged in media, books, newspapers, magazines and websites, and that’s what I’ve always done.”

According to Friberg, this political activity is significant, because it reveals the truth that’s hidden from the public by the establishment and mainstream media. As an opponent of mass migration, particularly into Europe – which he claims causes a considerable increase in violent crimes, including rape – he argues that the true reality is concealed by a political establishment that kowtows to political correctness, and by a self-censoring mainstream media. That, he says, is the main reason for the flourishing of alternative media in Sweden, and it’s also why Sweden has become so important in the world new-right scene. There’s a large disparity, he says, between the country’s left-wing government and the public’s support for the right.

“It’s simply a matter of supply and demand,” he says. “People want to know the truth.”

The vision of Friberg and his supporters is remarkably similar to that of the Malmö Movement of six decades ago. It avoids racist language, but advocates racial separation, and it is nationalistic, autocratic and conservative. It talks about a “return to normality” and the need to put an end to what Friberg calls “the failed social experiment of multiculturalism, feminism and cultural Marxism, which has caused so much suffering to Europeans in the past 50-60 years.” He also maintains that it’s essential “to protect national and regional identities and to return to tradition, including the traditional roles of the sexes.”

In his younger days, Friberg used the pen name “Daniel Engdahl,” in homage to Per Engdahl, but despite this, and despite the similarity between Friberg’s ideas and those of the neo-Nazi movements of the mid-20th century, he is meticulous about differentiating his views from Nazism. He denies allegations that he was a skinhead in the past and a member of a Nazi movement.

“There are very few neo-Nazis in Europe today,” he says. “As for myself, I never believed in fascism and never described myself as a neo-Nazi. There are even some who accuse me of being a Jew or a Zionist, of not being anti-Semitic enough and of trying to hijack the Swedish nationalist movement. Maybe that’s because my surname ends in ‘berg.’ In any case, I don’t really care what people call me on the internet.”

“Berg” or no “berg,” an examination of the publications and statements of alt-right figures, including those published by his website and his press, turns up many types of anti-Semitism. There is Holocaust denial of different kinds, and there are Jewish-domination conspiracy theories. These phenomena are largely limited to the virtual world, but in some cases they penetrate the “real world,” too. A well-known example is the speech by Friberg’s American colleague Richard Spencer following the U.S. presidential election in November 2016. Spencer concluded his remarks with calls of “Hail Trump, hail our people, hail victory!” Many in the audience responded with the Nazi salute.

Friberg does not deny the existence of anti-Semitism in the new right, but he does not consider himself an anti-Semite, and offers many explanations for the phenomenon.

“It is perfectly obvious that the incident with Spencer was a joke,” he explains. “I know many who were present at the event. It was an excellent speech, and the end was a kind of amused response to the liberal narrative about Trump. After all, Spencer has criticism of Trump, and he would not seriously salute him. At the end of the proceedings, a few people in the audience saluted ironically in the Nazi fashion, in response to the fact that Trump is presented in the media as a fascist and a Nazi. Spencer himself regrets the incident.”

More broadly, Friberg views right-wing anti-Semitism as an oversimplification of complex issues. “I do not condemn revisionist history of the Holocaust period,” he says. “I acknowledge the suffering of the Jews in World War II. But the war as a whole, not only the Holocaust, was the most tragic event in Europe for centuries. Not only the Jews suffered in it. German children and women, too, were murdered and raped by Russian soldiers, and 10 million Ukrainians were starved to death in genocide. But despite this, we learn only about the Holocaust; no one taught us about the Holodomor [the Ukrainian term for the ‘Great Starvation’ in that country during the 1930s]. The lives of the Jews are not worth more than the lives of non-Jews, and the suffering of others also deserves recognition.”

Friberg does not believe in an all-embracing conspiracy theory that attributes magical powers and world rule to the Jews, but various versions of such theories are present in works that he publishes. “There is no one conspiracy theory,” he says. “There are many such theories, Jewish and not Jewish alike. That’s clear, after all. There’s conspiracy in every commercial company that’s led by three people, two of whom try to get rid of the third. That’s the nature of politics. It’s a dirty game, and the Jews, like others, are on all sides.”

At the same time, Friberg argues, there is an over-representation of Jews in social-change movements that have caused damage worldwide. Jews like George Soros, who promotes a liberal, globalist vision, are examples of that tendency. But there are also other Jews. Benjamin Netanyahu, he says, is a Jew who represents a more nationalist agenda, and there are also other Jews, including some Israelis he knows, who support the new right.

“In Sweden, for example, the biggest supporters of opening the borders and of the multicultural social disaster were Jews who emigrated from Poland,” he says. “That’s a pattern and we must not ignore it. But there are also Jews on the other side. For example, it was [the American philosopher and historian] Paul Gottfried, a Jew, who invented the term alt-right, along with Spencer.”

Friberg is right. No few Jews back the new right in Europe and the United States. Some others hold positions of power in Israel and cultivate close ties with their colleagues who urge deportation of foreigners, the building of walls and racial separation, and call for a struggle against “leftist elites” in the media and in academia.

The European and American new right, like the Israeli version, is neither apologetic, nor is it in hiding. It’s articulate, it has ties with big money and it is accumulating power and influence. It looks toward the future but its feet are planted deep in the neo-Nazi movement of the mid-20th century. Its Israeli supporters would do well to watch the clip of Spencer’s speech a year ago, and reflect on the comments of Friberg. In the video they will see a room filled with men enthusing over the battle cries of a white race that is being plundered by other races, which are taking over its living space. They applaud when the speaker alludes to the media as “Lügenpresse” (the lying media), the German term used by the Nazis, and laugh when he calls its members inhuman and soulless. At the end they respond to the cries of “Hail!” with loud applause and the Nazi salute.

Daniel Friberg maintains that this should all be taken ironically, that it’s just a joke. Given the fact that some of these people are so close to power in so many places around the world, all we can do is hope he’s right.

תנועת מאלמו והולדתו של הימין האירופי החדש

בימים שבהם פושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאי המאסר שלהם בנירנברג והעולם הבטיח ש"לעולם לא עוד", רשת סודית . שמרכזה היה בדרום שוודיה דאגה לכך שתורת הגזע הלבן תמשיך לחיות. באמצעות יצירת היסטוריה אלטרנטיבית, ומוסר הפוך לזה שנוצר במוסדות הבינלאומיים החדשים הוא יצר שפה חדשה המהווה עד היום את הבסיס לימין העולמי החדש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5203663

ביום-כיפור האחרון קיימה "תנועת ההתנגדות הנורדית", תנועה ניאו-נאצית שוודית, מצעד בהשתתפות מאות תומכים בעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנבורג. ע"פ התקשורת השוודית, התנועה, שיש לה נוכחות גם במדינות נורדיות אחרות, מתחזקת בחודשים האחרונים ויש עדויות לכך שזוהי מגמה כלל אירופית. במקביל להתחזקות הניאו-נאצים השוודים נרשמת ברחבי היבשת עליה בתמיכה בתנועות ימין קיצוני מכל הסוגים. חלק מהתנועות משתתפות במערכת הפרלמנטרית, אחרות עוסקות בעיקר בהפצת האידיאולוגיה שלהן באמצעי תקשורת חלופיים ובשוליים יש גם ארגונים הנוקטים בפעולות אלימות. זוהי איננה תופעה אירופאית בלבד. רבים מתומכי עליונות הגזע הלבן והלאומנים של אירופה מתחברים בימים אלו לאנשי תנועת הימין האלטרנטיבי (Alt Right) האמריקאי ויוצרים גוש פוליטי שמאיים לא רק על תומכי הרב-תרבותיות, הסוציאליסטים, הפמיניסטים והירוקים משמאל אלא גם על השמרנים והליברלים מימין. אחד המרכזים של הימין האירופי החדש נמצא דווקא בשוודיה, מדינה המוכרת בזכות רמה גבוהה של סולידריות ושוויון חברתי והמקדמת מדיניות המדגישה ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ונדיבות כלפי מבקשי מקלט.

עובדה זו היא אולי מפתיעה אך היא איננה חדשה. מאז אמצע המאה הקודמת פעלו בשוודיה עשרות תנועות באזור הרעיוני שממוסוליני וימינה. בעוד שהממסד הפוליטי עסוק ביצירת מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית וקידום ערכים אוניברסליים, בשולי החברה הסקנדינבית פועלות כבר שנים רבות מפלגות ימין קיצוני, תנועות ניאו-נאציות וקבוצות שוליים שונות החל מחבורות של סקינהדס, עבור בהוצאות לאור של פרסומים אנטישמיים ועד להקות רוק כבד וקבוצות בעלי אמונות פגניות המפיצות מסרים לאומניים ואנטי-ממסדיים.

את הסיבות למרכזיותה של שוודיה בסצנת הימין הקיצוני האירופי חקרה העיתונאית והסופרת השוודית אליזבת' אוסברינק, שספרה "1947 – היכן שעכשיו מתחיל" התפרסם בשוודיה בשנה שעברה. בספרה עוקבת אוסברינק אחר דמויות מפתח שעיצבו את אירופה הפוסט מלחמתית ומספרת על התהוותו של הסדר העולמי החדש. אחת הדמויות המסקרנות שאוסברינק עוסקת בה היא דמותו של מנהיג התנועה הפשיסטית השוודית, פר אנגדאהל (1909-1994). "אנגדאהל היה איש אינטליגנטי ומודרני מאוד. הוא היה פעיל פשיסטי בזמן המלחמה ולאחר שהמלחמה הסתיימה הוא הבין שהוא חייב לשנות את דרכיו על מנת שהרעיונות הפשיסטיים והנאציים לא ימותו", היא מספרת, "כבר ב-1945 הוא חיבר בין שרידי תנועות פשיסטיות ונאציות מכל אירופה. הוא יצר קשר עם הפשיסטים של אוסוולד מוסלי מאנגליה, עם הפשיסטים הצרפתים, הנאצים השוויצרים ונאמני היטלר בגרמניה. הוא היה בקשר קרוב עם ה-MSI, התנועה שהמשיכה את דרכו של מוסוליני באיטליה, הוא ייסד בעצמו מפלגה נאצית דנית וברשת שלו היו גם נאצים מנורבגיה ומהולנד וממשיכי דרכה של מפלגת צלב-החץ מהונגריה. כל אלו חברו לרשת סודית שמרכזה היה בעיר מאלמו, עיר מגוריו של אנגדאהל". לימים תקרא הרשת שאנגדאהל הקים "תנועת מאלמו" והיא תהיה מרכזית בשיקום הימין הקיצוני האירופי ביותר מבחינה אחת.

ראשית, ע"פ אוסברינק, אנגדאהל ייסד נתיב בריחה לנאצים מכל רחבי היבשת. הנתיב עבר דרך צפון גרמניה ודנמרק והוביל למאלמו. אנגדאהל החביא את הנאצים שהבריח במחבואים שונים בדרום שוודיה ומשם שלח אותם באוניות מגוטנבורג לדרום אמריקה וגם חזרה למערב גרמניה שם שחררו השלטונות האמריקאים מאות אנשי אס.אס כל יום מפני שלא יכלו לעמוד בהוצאות ובעומס של המאסרים. אנגדאהל טען שהוא "הציל" בדרך זו כ-4,000 נאצים. אחד האנשים המעניינים ביותר שאנגדאהל טיפל בהם במסגרת תכנית הבריחה שלו היה יוהאן פון ליר (1902-1965) שהיה יד ימינו של גבלס ואחד האידאולוגים הראשיים של הרייך השלישי. "פון ליר הגיע למאלמו ב-1947 ואז הוא נעלם", מספרת אוסברינק, "אף אחד לא יודע בדיוק איך אבל לבסוף הוא הגיע לבואנוס-איירס שם הוא ערך עיתון שהפך לערוץ קשר בין הנאצים באירופה לאלו שהתמקמו באמריקה הלטינית. פון ליר עצמו הועבר מאוחר יותר למצרים בחסות המופתי של ירושלים איתו היו לו קשרים קרובים. לימים הוא התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין כמחווה לשותפו והפך לראש מערך התעמולה "הישראלית" של נאצר".

הקשר האדוק בין נאצים כמו פון ליר לתנועה הלאומית הפלסטינית הוא אחד הסיפורים הקושרים את הימין האירופי של שנות הארבעים והחמישים לדרמות פוליטיות בנות זמננו. אבל הקשר הוא עמוק יותר. "אנגדאהל ייסד רשת של לאומנות בינלאומית", אומרת אוסברינק ומסבירה, "עד אז הלאומנות היתה מקומית. אנגדאהל הפך אותה לתנועה בינלאומית. ב-1950 התקיים הכנס הראשון של הרשת ברומא ואנגדאהל, שלימד את עצמו איטלקית לטובת האירוע, נאם שם וכתב את האמנה של הרשת העוסקת בעתידה של אירופה. הרעיון המרכזי היה שאירופה היא יבשת לבנה, ללא אלמנטים זרים (יהודים ושחורים) וללא דמוקרטיה שהיא משטר נשי וחלש. הרשת רצתה שלטון אוטוקרטי, גברי וחזק וחבריה האמינו שאירופה צריכה לחיות ממה שהקולוניות שלה ייצרו. הגרעין המרכזי של הרעיונות של הרשת מזכיר מאוד רעיונות שהימין הקיצוני של היום מקדם כמו התיאוריות בדבר ההשתלטות המוסלמית על העולם והרעיונות המופיעים במניפסט של אנדרס ברייויק (הטרוריסט הנורבגי שרצח 77 בני אדם ב-2011, ד.ס). אחרי רומא הגיע הכינוס במאלמו ב-1951 בו נולדה למעשה תנועת מאלמו ואנגדאהל, אחד מארבעת מנהיגיה, מונה למעין מזכיר בינ"ל. בכנס במאלמו נוסד גם מגזין התנועה שהעביר את הרעיונות שלה במורד הדורות ונערך ע"י שני קציני וואפן אס.אס לשעבר. במגזין כתבו נאצים מהדור הישן אך מאוחר יותר השתלב גם דור חדש של כותבים. בין השאר היה שם כותב צרפתי צעיר בשם ז'אן מרין לה-פן".

כך הפכה שוודיה לזירת ההתחדשות של רעיונות נאציים ופשיסטיים אחרי שאלו שהגו אותם הובסו בידי בעלות הברית במלחמה. בימים שפושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאיהם בנירנברג והעולם כולו חזה בתוצאותיו של הנאציזם והבטיח ש"לעולם לא עוד", היו מי שדאגו לכך שהרעיון הנאצי לא ימות עם הוגיו. בשוודיה ובשולי החברה האירופית החל להתגבש כבר בשנות החמישים ימין חדש שעיצב לעצמו היסטוריה אלטרנטיבית ומוסר הפוך לזה שעוצב במוסדות הבינלאומיים הטריים. "אחד המנהיגים של תנועת מאלמו היה הפשיסט הצרפתי, מוריס בארדש (1907-1998) שפרסם ספר שהיווה את הבסיס לרביזיוניזם ולכל הטיעונים שמכחישי שואה משתמשים בהם עד היום", מספרת אוסברינק, "בארדש ואנגדאהל הבינו דבר חשוב – המילה "גזע" כבר איננה ניתנת לשימוש אחרי רצח-העם של מלה"ע השנייה. לכן הם החליפו אותה במילה "תרבות". הרעיונות הם אותם הרעיונות אך כשמשתמשים במילה "תרבות" ולא במילה "גזע" אפשר לדבר על "התרבות שלי והתרבות שלך ואיך שתי התרבויות לא יכולות לחיות יחד", מה שכבר אי אפשר היה לעשות עם המילה גזע. אנגדאהל יצר שפה חדשה. זוהי גזענות בלי המילה גזע. בפתק שבארדש כתב בשנות השישים נכתב שזהו שינוי חשוב כי כך תנועות ימין יכולות להציע רעיונות גזעניים ולקרוא לעצמן אנטי-גזעניות".

אוסברינק מוסיפה שכמה שנים אחרי ייסודה של תנועת מאלמו היו כאלו שעזבו אותה על רקע פשרנותה ועמעום המסרים שלה. הפורשים היו אלו שהוציאו מתוכם למעשה את תנועות עליונות הגזע הלבן האירופי. אלו שנותרו בתנועה, לעומת זאת, הניחו את יסודות הימין הקיצוני הנמצא היום בתוך המערכת הפרלמנטרית. "ישנן השפעות רבות בהתפתחות הימין האירופי מאז אנגדאהל", אומרת אוסברינק, "בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הם הושפעו דווקא מהשמאל הביקורתי כלפי ארה"ב והקולוניאליזם ובשנות ה-90 הם הושפעו מנאצים אמריקאים שייבאו למשל את תיאוריית ZOG הטוענת שמותר לנהוג באלימות כלפי שוטרים ונציגי השלטון כי הממסד הפוליטי הוא שליח של הציונות (Zionist Occupation Government, תיאוריית קונספירציה אנטישמית שהתפתחה בארה"ב בשנות ה-70, ד.ס). אלו כבר לא רעיונותיו של אנגדאהל ועמיתיו. תפקידו המרכזי של אנגדאהל היה בהשארת הרעיונות והתנועות הנאציות בחיים עד שהדור הבא, שחשב שהם קצת מיושנים ולא אגרסיביים מספיק, עדכן והקצין אותם".

כיצד קרה שדווקא שוודיה, מדינה שולית יחסית שאפילו לא השתתפה במלחמה, הפכה לבסיס חשוב כל כך לימין האירופי הפוסט מלחמתי? לאוסברינק יש הסברים שונים. בין השאר משחקות תפקיד העובדה ששוודיה לא נכבשה ולא ספגה את התוצאות הרות האסון של הנאציזם והעובדה שאנגדאהל, המנהיג הפשיסטי השוודי, היה מנהיג בעל כישורים רבים. מבחינה היסטורית מציינת אוסברינק גם את הפחד השוודי המסורתי מפני הרוסים ואת היחס הבעייתי בשוודיה כלפי היהודים שסבלו מקיפוח ואפליה במשך שנים רבות. מעבר לכך היה קשר עמוק בין האליטות השוודיות לגרמניה הנאצית (כולל משפחת המלוכה ומשפחות בעלי-הון כמו משפחת וולנברג). אחת הדוגמאות לכך היא סוד שחשפה אוסברינק עצמה בספר קודם שכתבה. זהו סודו של אינגבר קמפרד, המייסד והבעלים של IKEA. אוסברינק חשפה את העובדה שקמפרד היה מעורב עמוק בתוך התנועה הפשיסטית של אנגדאהל, הוא היה חבר במפלגה נאצית ונחשד כנאצי ע"י שירות הביטחון השוודי. אוסברינק מספרת על ראיון נדיר מאוד שהיא קיימה עם קמפרד בו הוא טען שאנגדהאל היה אדם גדול ושהוא יחזיק בדעה זו עד יום מותו".

"אנגדאהל הוא מעין אייקון שהימין הקיצוני של היום מעריץ ולוקח השראה מרעיונותיו", מסכמת אוסברינק ומספרת לדוגמא על אחד מאנשי האס.אס שייסדו את המגזין של תנועת מאלמו, ארתור אקהרט, שהפך למעין דמות אב לצעיר גרמני בשם הנינג אייכברג (1942-2017). "הפעיל הנאצי הצעיר הזה, אייכברג, הוא זה שיצר את המושג אתנו-פלורליזם הגורס שאין לערבב בין תרבויות שונות והמהווה בסיס לרעיונות הימין החדש באירופה היום. זו מילה חדשה אבל זה בעצם מה שתנועת מאלמו דיברה עליו כל הזמן".

אך כיצד רואים אנשי הימין האירופי החדש את תנועת מאלמו ומורשתו של אנגדאהל? "ההמשכיות בין הימין הישן לבין התנועה הלאומנית המודרנית הוא חלש מאוד", אומר דניאל פריברג, אחת הדמויות המרכזיות בימין השוודי החדש ובתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי (ה-Alt-Right). פריברג טוען שביותר מעשרים שנה בהן הוא פעיל פוליטית הוא מעולם לא קיבל תמיכה מאנשי התנועות הפוליטיות של הדור הקודם. "התנועה של אנגדאהל היתה שולית יחסית, החברים בה נטו להיות אנשים עשירים מאוד, כמו אינגבר קמפרד. הם התייאשו וויתרו בסופו של דבר ואנחנו בנינו הכל מחדש", טוען פריברג, "את המגזין הראשון שהוצאתי בגיל 18 מימנתי מחסכונותיי הפרטיים. אין בי שום כבוד כלפי הזקנים של הימין הישן. הם היו פחדנים וחלשים, הם וויתרו בקלות ולא היתה להם את ההתמדה להמשיך במאבק. יכול להיות שהם מגזימים בחשיבותם מסיבות נרקיסיסטיות אבל הם מעולם לא סייעו בהקמת התנועה הלאומנית המודרנית".

פריברג איננו שייך לממסד הימני בשוודיה והוא איננו חבר באף אחת ממפלגותיו. עם זאת, הוא מרכזי מאוד בימין השוודי החדש ובחיבור שלו אל הימין האלטרנטיבי העולמי. הוא מגדיר את עצמו כתומך בתנועה הזהותנית (Identitarian movement), שהתפתחה מתוך הימין הצרפתי החדש והמקדמת אמונות אתנו-פלורליסטיות. תנועה זו היא חלק מתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי, היא נלחמת ברעיון הרב-תרבותיות ובהגירה, היא תומכת בהפרדה על בסיס אתני ותרבותי ומתנגדיה טוענים שיש בה מרכיבים פשיסטיים וניאו-נאציים. מרכזיותו של פריברג נובעת מכך שהוא ייסד מספר רב של ארגוני ימין אלטרנטיבי שוודיים ואירופאיים והוא גם אחראי, יחד עם מנהיג הימין האלטרנטיבי האמריקאי, ריצ'ארד ספנסר, ליצירת גשר בין התנועות משני צדי האוקיינוס בדמות פרויקט המדיה altright.com. לדברי פריברג פרויקט המדיה הטראנס-אטלנטי נמצא בצמיחה מתמדת, נוספות לו בימים אלו תכניות רשת, פודקסטים וחומת תשלום והוא לוקח השראה מאתר אינטרנט אחר של הימין הקיצוני האמריקאי, ברייטברט, שזכה לפרסום רב תחת הנהגתו של סטיב בנון, האסטרטג הראשי לשעבר של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

אתר altright.com הוא רק אחד ממפעליו של פריברג. בין השאר הוא ייסד ומנהל עדיין הוצאה לאור בשם ארקטוס שהוציאה לאור כ-150 כותרים המקדמים סדר-יום ימני קיצוני ב-15 שפות, הוא היה שותף בייסוד אתר Metapedia המהווה אלטרנטיבה ימנית לוויקיפדיה ולאחרונה הוא גם ייסד את תנועת הימין האלטרנטיבי הנורדי יחד עם בכיר לשעבר בתנועת הימין השוודית הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים". הוא איש רב פעלים שאינו עוסק בפוליטיקה מפלגתית אלא במה שהוא מכנה מטה-פוליטיקה. "אני לא מתעניין בפוליטיקה פרלמנטרית", הוא אומר, "אני משפיע על החברה באותה צורה שעיתון "הארץ" עושה בישראל. אני עוסק במדיה, בספרים, עיתונים, מגזינים ואתרי אינטרנט וזה מה שתמיד עשיתי".

ע"פ פריברג פעילות פוליטית זו היא משמעותית מכיוון שהיא חושפת את האמת המוסתרת מהציבור ע"י הממסד. כמתנגד להגירה המונית הגורס שזו גורמת לעלייה משמעותית בפשיעה אלימה ובמעשי אונס, הוא טוען שהמציאות מוסתרת ע"י שלטון של תקינות פוליטית וצנזורה של התקשורת הממסדית. זו לטענתו הסיבה לפריחתם של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים בשוודיה וזו הסיבה ששוודיה הפכה לחשובה כ"כ בסצנת הימין החדש העולמי. לדבריו יש פער גדול בין השלטון של השמאל לבין התמיכה הציבורית בימין. "זה פשוט עניין של ביקוש והיצע. אנשים רוצים לדעת את האמת" הוא אומר. חזונם של פריברג ותומכיו דומה להפליא לחזונה של תנועת מאלמו מאמצע המאה הקודמת. הוא נמנע משיח גזעי אבל תומך בהפרדה גזעית, הוא לאומני, אוטוקרטי ושמרני. הוא מדבר על "חזרה לנורמליות" ועל הצורך לשים סוף ל"ניסיון החברתי הכושל של הרב-תרבותיות, הפמיניזם והמרקסיזם התרבותי שגרמו סבל כה רב לאירופאים בחמישים-שישים שנה האחרונות". בנוסף לכך הוא גורס ש"יש להגן על זהויות לאומיות ואזוריות ולחזור למסורת, כולל תפקידי המינים המסורתיים".

בצעירותו השתמש דניאל פריברג בשם העט דניאל אנגדאהל כהומאז' לפר אנגדאהל, אך למרות שם העט והדמיון בין עמדותיו של פריברג לתנועות הניאו-נאציות של אמצע המאה הקודמת הוא מקפיד ליצור הפרדה בינו לבין הנאציזם. הוא מכחיש טענות שהוא היה בעברו סקינהד וחבר בתנועה נאצית. "יש מעט מאוד ניאו-נאצים באירופה היום", הוא אומר, "כשלעצמי, מעולם לא האמנתי בפשיזם ולא הגדרתי את עצמי כניאו-נאצי. ישנם אפילו כאלו המאשימים אותי בכך שאני יהודי או ציוני, שאני לא מספיק אנטישמי ושאני מנסה לחטוף את התנועה הלאומנית השוודית. אולי זה בגלל ששם המשפחה שלי מסתיים ב"ברג". בכל מקרה, לא כ"כ אכפת לי מה אנשים קוראים לי באינטרנט".

"ברג" או לא "ברג", כשבוחנים את הפרסומים ואת ההתבטאויות של אנשי הימין האלטרנטיבי, כולל אלו הקשורים לפריברג, ניתן למצוא סוגים רבים של אנטישמיות. ישנה הכחשת שואה מסוגים שונים כמו גם הפצה של תיאוריות קשר על השליטה היהודית בעולם. בעוד שתופעות אלו מוגבלות בעיקר לעולם הווירטואלי ישנן תופעות שחודרות לעולם האמיתי. אחת הדוגמאות המוכרות היא נאומו של שותפו האמריקאי של פריברג, ריצ'רד ספנסר, מנובמבר 2016. ספנסר, שנאם לאחר נצחונו של דונאלד טראמפ בבחירות בארה"ב, סיים את נאומו בקריאות "הייל טראמפ!, הייל לעם שלנו! הייל לניצחון!". בתגובה הצביעו רבים בקהל במועל יד. פריברג לא מכחיש שיש אנטישמיות בימין החדש אבל הוא איננו רואה בעצמו אנטישמי ויש לו הסברים רבים לתופעה. "ברור לגמרי שהתקרית עם ספנסר היתה בדיחה", הוא אומר, "נוכחתי במקום, זה היה נאום מצוין והסוף היה מעין תגובה מבודחת על הנרטיב הליברלי כלפי טראמפ. ספנסר הרי מבקר את טראמפ והוא לא היה מצדיע לו ברצינות. בסוף הדברים כמה אנשים בקהל הצדיעו בצורה נאצית באופן אירוני כתגובה לכך שטראמפ מוצג כפשיסט וכנאצי בתקשורת. ספנסר עצמו מצטער על התקרית הזו".

במובן רחב יותר רואה פריברג את האנטישמיות בימין כהפשטת יתר של נושאים מורכבים. "אני לא מגנה היסטוריה רביזיוניסטית של תקופת השואה", הוא אומר, "אני מכיר בסבל של היהודים במלה"ע השניה. אבל המלחמה כולה, לא רק השואה, היתה האירוע הטרגי ביותר באירופה במאות שנים. לא רק היהודים סבלו בה. גם ילדים ונשים גרמניות נרצחו ונאנסו ע"י חיילים רוסים ו-10 מיליון אוקראינים הורעבו למוות בג'נוסייד. ובכל זאת אנחנו למדנו רק על השואה, אף אחד לא לימד אותנו על ההולודומור ("הרג ע"י הרעבה", רצח-העם האוקראיני בשנות השלושים, ד.ס). חיי היהודים לא שווים יותר מחיים של לא יהודים וגם לסבל של אחרים מגיעה הכרה". פריברג איננו מאמין בתורת קשר חובקת כל המייחסת ליהודים כוח מאגי ושלטון עולמי, אך יש נוכחות לתורות כאלו בפרסומיו. "אין תורת קשר אחת", הוא אומר, "יש תורות קשר רבות, יהודיות ולא יהודיות כאחת. זה הרי ברור. בכל חברה מסחרית שמנהיגים אותה שלושה אנשים ושניים מהם מנסים להיפטר מהשלישי יש קונספירציה. זה טבעה של פוליטיקה. זה משחק מלוכלך והיהודים, כמו גם אחרים, נמצאים בכל הצדדים". עם זאת, טוען פריברג, יש ייצוג יתר של יהודים בתנועות של שינוי חברתי שהזיקו לעולם. יהודים כמו ג'ורג' סורוס המקדמים חזון ליברלי וגלובליסטי, מייצגים מגמה זו. אך יש גם יהודים אחרים. הוא מציין את נתניהו כיהודי שמייצג סדר-יום לאומי יותר ויהודים נוספים, כולל ישראלים שהוא מכיר, התומכים בימין החדש. "בשוודיה למשל התומכים הגדולים ביותר בפתיחת הגבולות ובאסון החברה הרב-תרבותית היו יהודים שהיגרו אליה מפולין", הוא אומר, "זה דפוס ואסור להתעלם ממנו. אבל יש גם יהודים בצד השני. מי שהמציא יחד עם ריצ'ארד ספנסר את המושג alt-right, למשל, היה (הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי) פול גוטפריד שהוא גם יהודי".

ופריברג צודק. יש יהודים לא מעטים התומכים בימין החדש באירופה ובארה"ב. חלקם נמצאים בעמדות כוח בישראל ומטפחים קשרים אדוקים עם עמיתיהם תומכי גירוש הזרים, בניית החומות, הפרדת הגזעים והמאבק "באליטות השמאל בתקשורת ובאקדמיה". הימין החדש האירופי והאמריקאי, כמו זה הישראלי, איננו מתנצל ואיננו מתחבא. הוא רהוט, הוא מחובר לכסף גדול והוא צובר כוח והשפעה. פניו אמנם לעתיד אבל רגליו נטועות עמוק בתנועות הנאציות של אמצע המאה הקודמת. לתומכיו הישראלים מומלץ לצפות בסרטון של נאומו של ריצ'רד ספנסר ולהרהר בדבריו של דניאל פריברג שנכח במקום. בסרטון הם יוכלו לראות חדר מלא בגברים המתלהבים מקריאות המאבק של הגזע הלבן הנגזל כנגד גזעים אחרים המשתלטים על מרחב המחיה שלו. הם מוחאים כפיים כאשר הדובר קורא לתקשורת בכינוי גרמני שהנאצים השתמשו בו: Lügenpresse (תקשורת השקר) וצוחקים כשהוא מכנה את אנשיה יצורים לא אנושיים וחסרי נשמה. בסוף הם גם עונים לקריאות ה"הייל!" בתשואות ומצדיעים במועל יד. דניאל פריברג טוען שצריך לקחת את זה באופן אירוני. שזו רק בדיחה. בהתחשב בעובדה שהאנשים האלו קרובים כל כך לשלטון במקומות כה רבים ברחבי הגלובוס נותר רק לקוות שהוא צודק.

פגישה אחרונה

הנה משהו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם לרגל הבחירות בצרפת.
טקסט לזכרו של אחד המנהיגים הצרפתים החשובים, המשפיעים ומעוררי ההשפעה של מאה השנים האחרונות. מתוך הספר "צלב ישראלי".

ראשית העובדות.

ליאון בלום היה ראש-הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת וגם ראש הממשלה היהודי הראשון. בימי מלה"ע השנייה הוא עמד למשפט כאשר ממשלת וישי האשימה אותו בפגיעה בחוסן האומה. בלום נשלח לבוכנואלד. הוא נשמר שם בחיים וגם התחתן בכלא. כעבור שנתיים, כאשר האמריקאים החלו להתקרב, הועברו בלום ורעייתו בשיירה לדכאו ומשם אל עבר הרי טירול. הם שוחררו על ידי פלוגת וורמאכט שנכנעה והאמריקאים לקחו עליו חסות. אחרי המלחמה הוא חזר לפעילות פוליטית בצרפת ונפטר ב-1950.

היילמאר שאכט היה נשיא הרייכסבאנק ושר הכלכלה של גרמניה הנאצית. הוא היה מאלו שלחצו למנות את היטלר לקאנצלר והוא חיבר אותו לכסף הגדול של גורמים כמו התעשיין פריץ טיסן (שבמקרה או שלא במקרה היה גם הוא אסיר בדכאו בסוף המלחמה). לאחר כמה שנים בהן היה שאכט הדמות הכלכלית החשובה ביותר ברייך השלישי, הוא הסתכסך עם גרינג ונקלע לחילוקי דעות עם היטלר והוא נאלץ להתפטר. הוא עשה זאת באיטיות רבה וככל הנראה בחוסר חשק גדול. זה לקח לו מ-1937 ועד 1943 לנתק את כל קשריו עם הממשל הנאצי. לבסוף, ב-1944 הוא נאסר. הוא נשלח לרוונסברוק, אח"כ לפלוסנבורג ולבסוף לדכאו. שם הוא פגש את לאון בלום בבלוק האח"מים (כן, היה דבר כזה גם במחנות ריכוז).

בתום המלחמה עמד שאכט למשפט בנירנברג באשמת פשעים כנגד השלום. הוא טען, כמובן, שהוא איננו אשם, שהוא התפטר לפני המלחמה, שהוא היה בקשר עם המחתרת ושהוא ישב בעצמו במחנה ריכוז. הוא זוכה במשפט ויצא לחיים חדשים. בגלגולו החדש הקים שאכט בנק והיה למרצה מבוקש ויועץ כלכלי למדינות זרות. הוא נפטר ב-1970, בן 93, במינכן. לא כל כך רחוק מהבונקר בדכאו.

וכעת, הפואמה…

פגישה אחרונה

הימים ימי אופל ורוע היו, בבוואריה בלב היבשת.

הקרבות כבר כמעט הסתיימו בחזית, אך בעורף עדיין שלהבת.

ובדכאו, באב-הטיפוס, עוד גוועו

ברעב, בחולי, בקור

וערמות המתים של אירופה גבהו,

והיה החלב שחור.

אך בקצה מחנה, סמוך למגרש, בבניין הארוך, הצפוף

ישבו אסירים ששמרו את פניהם, שהותר להם קול וגוף.

הכלואים לא עונו, לא נורו, לא נתלו, לא הומתו כמנהג המקום,

כי היו הם כמרים ואנשי עסקים, בעלי הדרגות של אתמול.

וכך התמלא הבלוק המיוחס בציבור מורם מעם,

נשיאים, נגידים, חברי דירקטוריון, מנהיגים שדעך זוהרם.

והיה בחצר, לאחר עוד מטח, נפגשו באקראי בשנית,

שני אישים שעד לא מכבר נמנו על שורות המעמד השליט.

האחד, מבוגר, יהודי ושמו בלום, היה ראש ממשלה צרפתי,

השני, היילמאר שאכט, איש כספים ומדינאי, הגזבר של הרייך השלישי.

וידע הראשון על אודות השני את כל מפעלו הרשמי.

שבכוח המארק את הפיהרר מכלום, לכס המלכות הוא הביא,

שהכשיר את השרץ וחיבר לו ממון וחלק איתו שלל מנעמים.

אך ידע בלום יותר, כי היה הוא נבון והבין את עומקם של דברים.

שהיה שאכט סימבול לכסף גדול שאדיש לגורל הבריות,

שהפנה את ראשו לכיוון השני כשהיה לו לא נוח לראות.

כאנשי התרבות הגבוהה הידועים, בעלי מעמד ויוקרה

הוא נתן לשררה, לכבוד, לפיננס להיות לאמת המידה.

ובלום שהכיר על בוריו הטיפוס התעצב במקצת אל ליבו

כאדם היושב במושב אוטובוס, או עומד או קורא לתומו

ולפתע עולה ההוא המאוס, מכר שאיננו אוהב,

ונדרש הוא כעת לדבר בנימוס למרות המטען הכבד.

אך שאכט, מצידו, אם לומר בכנות, שמח על זו הפגישה.

ככל שירבו לפוגשו כאן, חשב, יהיה זה רק לטובה

כי ידע שקרבה לקיצה הלחימה והעורף הופך לחזית

ואחרי הקרבות בתי-דין יתכנסו ומחיר ישלם המכרית.

אז, ישוב על ספסל עם שאר נאשמים, יוכל לומר ברבים

לא ידעתי מאום, התנגדתי, מחיתי, הנה – חבריי יהודים!

תשאלו את בלום, עמיתי מצרפת, בו פגשתי שנית, במקרה

כשישבתי בדכאו בשבי הצורר, אזוק ומושפל ומוכה.

תודה לך פיהרר יקר, אמר שאכט בלבו כשישב בחצר

בלי משים לי נתת עתיד ותקווה לחיים כשהקרב ייגמר.

ובלום, שהביט וידע בדיוק מה עובר לו לשאכט, בראשו

חשב מי צריך את זו הפגישה שארגן השטן בגנו.

הוא הביט בעיניו של שאכט היריב וברכו ושאל לשלומו.

תודה אמר שאכט, טוב לראות את כבודו, ואז קד ולחץ את ידו.

ואח"כ דיברו כשני בני-אדם שעסקו באותם הדברים.

הם דיברו על נשיא בביתו הלבן ועל דרזדן ועל הרוסים.

ואז נפרדו, כידידים כמובן, והלכו כל אחד לתאו

ובלום אז סיפר לאשתו הטריה מדוע כבד הוא ליבו –

אם יבוא ניצחון, הוא אמר מהורהר, לא שלם יהיה, לא מלא

כי ברור כבר כעת כי שאכט ומרעיו, ישרדו וכוחם יעלה

וברור כבר כעת שחיים של אדם תלויים בבסיס כלכלי

וברור שההון, כמו לפני הקרבות, ימלוך בסגנון בנקאי.

והבנק יתמיד להעלות הריבית, וליזום תוכניות של ייעול

לפטר, לפרק, למקסם ולצבור בשירות שדירת הניהול

וחומות וגבולות יוקמו ויופלו על גבם של איש ואישה

אחרי דכאו, סיכם, מי יודע בכלל אם נבדיל עוד בין טוב ובין רע.

וכמה ימים אחרי הפגישה נלקחו שאכט ובלום למגרש

ועברו בתוכם של המון אנשים בדרכם לפרק חדש

עייפים הם היו כאשר הם הובלו תוהים מה יהיה גורלם

ובאור אחרון ראו הם דבר מה שלכד את תשומת ליבם.

כשהרימו מבט באור אחרון הם ראו ציפור לבנה

מה מוזר, הם חשבו, כשראו על גבה עומדת ציפור שחורה.

סוף דבר:

ב-1951 חזר שאכט לגרמניה משהות ארוכה באינדונזיה. בדרך חזרה לאירופה הוא עשה עצירת ביניים. נחשו איפה… נכון, שש שנים אחרי השואה נחת "הקוסם הכלכלי" של היטלר, איש סודו ובכיר משטרו של הפיהרר במדינת היהודים, מדינה שרודפת עד קצה העולם אחרי כל אחד שהיה פעם קצין זוטר בוואפן ס"ס או ש"ג של מחנה-ריכוז. שאכט נחת בישראל כנוסע בטרנזיט, הוא שתה כוס תה, הסתובב בין החנויות ואפילו התראיין והצטלם. אח"כ הוא המשיך בדרכו.
שאכט בא בגלוי ולא הייתה כל מניעה חוקית ממנו להשתמש בנתב"ג (אז שדה-התעופה לוד) כתחנת מעבר. בארץ היו אמנם כמה תגובות נרעשות, כתבו על זה קצת בעיתונות, התלוננו קצת בכנסת אבל כמו תמיד, עברו הלאה. תמיד הלאה, לעניין הבא.

למה חשוב לספר על האפיזודה הזו? לא כי זה מזעזע שלא עצרו אותו. שאכט, כמו נאצים רבים אחרים, היה חלאה לא בגלל הרצחנות שלו אלא בגלל הקונפורמיזם שלו, האדישות שלו והיכולת שלו להקריב שיקולים מוסריים ואחריות אישית על מזבח הטענות הטכניות. זה לא חומר לבתי-משפט. מה אתם רוצים ממני? הוא אמר, מילאתי את תפקידי, שירתי את עמי, התנגדי למלחמה. הוא הכחיש את המובן מאליו – מי ששירת במשך שנים את הנאצים בגאווה ובבחירה חופשית היה נאצי בעצמו ויש לו חלק בכל מה שהם עשו. לא הגבלסים של העולם הזה, אני אומר לכם, לא הגבלסים אלא השאכטים, על הניהליזם והאופורטוניזם שלהם, הם אלו שיורידו אותנו ביגון שאולה.

ביקורו של שאכט בישראל הוא שיעור מדהים בריאל-פוליטיק. אנשי הכספים הם תמיד נקיים וסטריליים. נכון, שאכט מעולם לא היה חלק מכנופיית הפראים האנטישמיים והוא היה גורם מתון יחסית במשטר הגרמני אבל הוא העניק לנאצים יוקרה, כסף ולגיטימציה והוא היה האחראי על הקופה של הרייך השלישי. הוא הרי מימן את העסק! ולמרות זאת, היזכרו לדוגמא במשפט דמניוק, השומר מטרבלינקה. אין מי שלא שמע עליו. כל הארץ הייתה מרותקת אליו. זה היה אחד האירועים המכוננים של שנות השמונים. אבל על ביקור של שר הכלכלה הנאצי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לעליית היטלר לשלטון, כמעט אף אחד לא שמע. שאכט נוקה לחלוטין מהעבר הנאצי שלו ודמניוק נרדף במשך עשורים ע"י מערכות תביעה בכל העולם. אין לי כמובן טיפת סימפטיה לדמניוק. אבל זה מוזר ששאכט, שבלעדיו ייתכן שהיטלר היה נעלם בפח האשפה של ההיסטוריה, חי חיים מלאים באושר ובעושר. ואפילו עבר בארץ. זה כמו בשיר של דילן – Steal a little and they'll put you in jail. Steal a lot and they'll make you king.

ומה עם בלום? ובכן, כאשר בלום חזר לפאריז משביו בגרמניה הוא היה כבר בן 73 ובעבור רבים הוא היה גיבור לאומי. הוא ורעייתו, ז'אנו, פרשו לחווה בעיירה קטנה לא רחוקה מפאריז, הוא קרא ספרים, כתב, טייל עם הכלב וקיבל אורחים רבים. הוא הספיק גם לעשות כמה חודשים בארה"ב בשליחות ראש-הממשלה גואן, ללוות את הקמתם של הגופים הבינלאומיים של אחרי המלחמה והוא אפילו חזר לחודש לכס ראש-הממשלה בממשלת המעבר של דצמבר 1946.

בלום נפטר בגיל 78 בביתו הכפרי. בניגוד לשאכט הוא מעולם לא ביקר בישראל, מדינה שלהקמתה הוא תרם לא מעט. ובכל זאת, ב-1943, בעת שהיה אסור בבוכנוולד, הוקם בעמק החולה היישוב כפר-בלום. המעגל נסגר. בזמן שישב המנהיג היהודי הסוציאליסטי במחנה ריכוז נאצי הוקם על שמו קיבוץ. דווקא קיבוץ.