קטגוריה: In English
No, Europe Isn't Returning to the Bosom of Islam
The Continent has indeed received millions of migrants, and they pose a variety of problems to their host countries. But these emanate for the most part from right-wing nationalists, not Muslim refugees.
Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/no-europe-isn-t-returning-to-the-bosom-of-islam-1.6572926
Generally speaking, there are two ways of describing the effects of the changes taking place in the Arab world on Europe: One speaks of millions of immigrants streaming from the rubble of the Middle East and destroying Europe by imposing their primitive, fundamentalist and terrorist culture. A less pessimistic view emphasizes Europe’s moral responsibility to take in refugees from the Middle East, save their lives and give them a new life in free and democratic societies.
Shaul Mishal’s recent piece in this newspaper (“Europe’s Muslim Moment,” September 27), belongs to the first type of view, which is held by many people, from academics and journalists to the wider public. You often hear people who had an Arab cabdriver in Paris or saw burka-clad women in Munich saying something like, “The Europeans will be sorry for what they’ve allowed to happen. Europe will turn into Europistan.” These same experts will also classify any other view as the idealistic naiveté of useful idiots in the service of Islam.
Mishal’s analysis of the Middle East and Africa is factual and addresses geopolitical fluctuations and climate crises in at least nine countries that are mentioned by name. But when it comes to Europe, Mishal doesn’t mention countries, regimes or political entities at all. His Europe is a stereotyped abstraction. What goes for France, goes for Estonia. What goes for Poland, goes for Scotland. Instead of facts and statistics, his analysis of Europe is filled with metaphors and imagery like “waves of immigration flooded Europe” and “Islamic pincers closing in on Europe.”
Take the claim that immigration is the cause of the rise of the far right. The far right has gained control in some countries, but in others it is far from having any governmental influence. Where, you might ask, does it have the most power? Actually, in countries like Poland and Hungary, which have taken in hardly any immigrants at all. In Germany and Sweden, which have absorbed large numbers of immigrants, right-wing parties have made gains but they are still far from taking power, with 12.6 percent and 17.5 percent support respectively in the most recent elections.
It’s not immigrants that boost the strength of the far right, but the fear of immigrants. This is an important distinction, one that shows that the solution to extremism and racism isn’t necessarily building walls but rather correct absorption and integration policies. The argument that immigrants lead to fascism echoes the argument that the “Jewish problem” ushered in Nazism’s rise to power. While there may be a connection, in both cases it is clear that the presence of an ethnic minority is the pretext and not the cause.
Mishal writes about “the return of factionalism, ethnicity and sectionalism,” but in Europe’s two most important countries, France and Germany, the voters keep electing leaders who support European cooperation and EU institutions. Mishal describes Europe as “a magnet for activity by radical Islamists” and he is right about that: The Middle East is indeed exporting terrorism to Europe. But a broader view shows that in 2017, two-thirds of the terror attacks on the Continent were committed by nationalist and separatist movements and only 16 percent were committed by jihadists. (The remainder were carried out by far-left and far-right organizations.)
It’s true that nearly all of those killed in terror attacks in Europe were the victims of jihadist attacks, because these employed methods imported from the Middle East and therefore were deadlier, but ISIS is just the latest addition to the bleak tradition of the Irish, Basque, neo-Nazi, white supremacist and anarchist undergrounds, and as is true for the entire population of Europe, only a tiny percentage of Muslim immigrants empathizes or justifies these attacks.
Just as the European tradition includes not just Beethoven, Spinoza and Shakespeare but also Auschwitz and the Inquisition, the immigrants also have more than just a single heritage. Millions of Muslims have integrated into European society in the last decades. They have contributed to its economy and its culture and, more important, they have developed a moderate kind of Islam that in most cases enables them to integrate into Western culture.
Migrant workers from Turkey are not the same as political exiles from Iran or refugees from a murderous civil war in Syria, but it can be said that the majority of Muslims in Europe are secular or traditional. If we hear about radical imams and people volunteering to join ISIS, it’s because they’re the ones who make headlines. In the real world, no “European countdown” has begun. Yes, a struggle over the Continent’s future is underway, but it is not a fight between immigrants seeking to impose sharia law and helpless natives, but one between liberal, democratic trends and separatist, nationalist and racist trends among both immigrants and the societies that are taking them in.
And the fight is far from being lost. National authorities are learning how to combat radicalization, many countries are adapting their immigration policies and the EU is attempting to balance and regulate the refugees’ arrival. The European mainstream still believes in multiculturalism, solidarity and democracy, but these are troublesome times and they come with challenges on many fronts. In Germany, Chancellor Merkel is contending with an opposition that decries her immigration policy; in Britain, the Euro-skeptics have prevailed; the Italians took a dramatic turn to the right; and in Spain, the Catalans are threatening to break up the kingdom.
Europe is not “in the process of returning to the bosom of Islam,” as Mishal says. Like the rest of the world, it is in the midst of a struggle between populist separatists and the old postwar establishment. And no one, including Israeli prophets of doom, knows how it will end.
David Stavrou is an Israeli journalist based in Stockholm
How Sweden Became a Thriving Base of Neo-Nazi Ideology
While Nazi criminals were hanged or committed suicide in their cells in Nuremberg, a secret network operating out of Malmö made sure the Nazi idea stayed alive.
Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-1.831763
STOCKHOLM – Last Yom Kippur, the Nordic Resistance Movement, a Swedish neo-Nazi organization, held a march in Gothenburg, Sweden’s second-largest city, that drew hundreds of participants. According to the local media, the group, which also maintains a presence in other Nordic countries, has grown stronger in the past few months, and evidence suggests that it is part of a larger pan-European trend. Parallel to the strengthening of neo-Nazis in Sweden, support for far-right movements of all types is being seen across the Continent. Some of the movements are represented in their countries’ respective parliaments, others are engaged primarily in disseminating their ideology through alternative media, and on the margins there are also organizations that resort to violence.
This phenomenon is not confined to Europe alone. Many supporters of the white supremacy concept and other European nationalists are now making common cause with the American alt-right movement. The political bloc they are forging threatens not only advocates of multiculturalism and socialists, feminists and environmentalists on the left, but also conservatives and libertarians, on the right.
Sweden, it turns out, is one of the centers of the new European right, even though it is better known for its high level of solidarity and social equality, and as a country that cultivates policies based on democratic values, human rights and generosity to asylum seekers.
Yet, for almost 100 years now, Sweden has been home to a plethora of racist, nationalist and fascist movements. The political establishment in Stockholm may be occupied with embracing universalist values and creating a social-democratic state, but extreme right-wing groups have been operating on the margins of Scandinavian society for years: from neo-Nazis and skinheads to anti-Semitic publishing houses, heavy-metal bands promoting racist values, and movements flaunting pre-Christian imagery that promote nationalist and anti-establishment ideas.
The Swedish journalist and writer Elisabeth Åsbrink probed the reasons for Sweden’s centrality in the European far-right scene in her book “1947: When Now Begins.” Åsbrink chronicles key figures and events that shaped the new world order and postwar Europe. One of the more fascinating individuals she portrays is Per Engdahl (1909-1994), the man who led the Swedish fascist movement.
“Engdahl was an intelligent and modern person,” Åsbrink said in an interview with Haaretz. “He was a fascist activist during the war, and after the war ended he understood that he would have to change his ways, so that the fascist and Nazi ideas would not die,” she relates.
“Already in 1945,” she continues, “he connected the remnants of fascist and Nazi movements from all over Europe. He made contact with Oswald Mosley’s fascists in England, with the French fascists, the Swiss Nazis and Hitler’s loyalists in Germany. He was in close touch with MSI, the Italian Social Movement, which continued Mussolini’s path in the dictator’s country, and he himself founded a Danish Nazi party. His network also included Nazis from Norway and Holland, and the postwar advocates of the Iron Cross party in Hungary. Together they formed a secret network whose center was in Malmö [Sweden], where Engdahl lived.”
The network, later known as the Malmö Movement, played a central role in the rehabilitation of Europe’s extreme right.
To begin with, according to Åsbrink, Engdahl created an escape route for Nazis from all parts of Europe. It passed through northern Germany and Denmark, and led to Malmö. From there the Nazis were smuggled to various places in southern Sweden and then sent by ship from Gothenburg to South America. In some cases these Nazis returned to West Germany, where the American authorities were releasing hundreds of S.S. men every day because they were unable to cope with the expenses of detaining the overload of fugitives. Engdahl claimed to have “saved” about 4,000 Nazis in this way.
One of those who assisted Engdahl was Johann von Leers (1902-1965), who had been Nazi propaganda minister Joseph Goebbels’ right-hand man and protégé, and himself a leading ideologue of the Third Reich.
“Von Leers arrived in Malmö in 1947, and then disappeared,” Åsbrink notes. “No one knows exactly how, but in the end he got to Buenos Aires, where he edited a paper that became a communications channel between Nazis in Europe and those who ended up in Latin America. Von Leers was later brought to Egypt under the auspices of Haj Amin al-Husseini, with whom he was in close contact. Eventually he converted to Islam and changed his name to Omar Amin as a gesture to his benefactor, becoming head of [Egyptian President Gamal Abdel] Nasser’s ‘Israeli’ propaganda unit.”
The close ties between Nazis like von Leers and the Palestinian national movement is one of the stories that connect the European right of the 1940s and 1950s to contemporary political dramas. But the link runs deeper.
“Engdahl founded a network of international nationalism,” Åsbrink says, adding, “Until then, nationalism bore a local character. Engdahl turned it into an international movement. The network’s first conference was held in 1950, in Rome. Engdahl, a polyglot who taught himself Italian for the occasion, spoke at the gathering and wrote the network’s charter, dealing with the future of Europe. The central idea was that Europe would be a white continent, with no foreign elements – Jews and blacks – and no democracy, which he termed a feminine, weak type of regime. The network advocated government that was autocratic, masculine and strong, and its members believed that Europe was entitled to support itself with overseas colonies.
“The core of the network’s central idea,” Åsbrink continues, “recalls concepts that the contemporary far right is focused upon, such as theories of a Muslim takeover of the world and the ideas that appear in the manifesto of Anders Breivik [the Norwegian terrorist who massacred 77 people in 2011]. Rome was followed by a conference in Malmö, in 1951, where the Malmö Movement was effectively born, with Engdahl, one of its four leaders, being appointed a kind of international secretary general. The Malmö gathering also gave birth to the movement’s magazine, Nation Europa, edited by two former Waffen S.S. officers, which transmitted the organization’s ideas across the generations. Old-school Nazis contributed to the magazine, but later were joined by a new generation of writers. One of them was a young Frenchman named Jean-Marie Le Pen.”
Åsbrink mentions another young writer, a German named Henning Eichberg, who was the first to talk about ethno-pluralism, the idea of separation of different ethnicities which influenced many of Europe’s new right movements.
Sweden thus became an important arena for renewal of Nazi and fascist ideas after the progenitors of those concepts had been defeated by the Allies in the war. While Nazi criminals were hanged or committed suicide in Nuremberg, and the world, seeing the results of Nazism, promised “Never again” – others were ensuring that the Nazi idea would carry on. Already in the 1950s, a new right began to take shape in Sweden and on the margins of European society. The movement created an alternative history for itself, and a morality that was the opposite of what was emerging in other, newly created postwar international organizations.
“One of the leaders of the Malmö Movement was a French fascist, Maurice Bardeche [1907-1998]. Bardeche published a book that constituted the basis of all of the so-called ‘revisionist’ arguments used by Holocaust deniers to this day,” Åsbrink relates. “He and Engdahl understood something very important: that the word ‘race’ was no longer usable after the genocide of World War II. They replaced it with the word ‘culture.’ The ideas are the same, but when you talk about ‘culture’ rather than ‘race,’ you can talk about ‘my culture and your culture and how the two cultures cannot coexist.’ Engdahl created a new language. It’s racism without the word ‘race.’ In a note that Bardeche wrote in the 1960s, he pointed out that this was an important change, because right-wing movements could now espouse racist ideas and call themselves anti-racist.”
Åsbrink adds that within a few years of the founding of the Malmö Movement, members were leaving because they considered it too prone to compromise and thought its messages were vague. It was these breakaways who, effectively, established the white supremacy movement in Europe. Those who remained in the organization, on the other hand, laid the foundations for the extreme right that is now part of the European parliamentary system.
“There are many influences on the development of the European right since Engdahl,” Åsbrink says. “In the 1960s and ‘70s, they were actually influenced by the views of the critical left about the United States and about colonialism. In the 1990s, they were influenced by American Nazis who imported the ‘ZOG’ theory, which maintains that it’s legitimate to use violence against police officers and other representatives of government, because the political establishment is an emissary of the so-called ‘Zionist Occupation Government.’
“These ideas are more extreme than the original ideas of Engdahl and his colleagues,” Åsbrink continues. “Engdahl’s principal role was to keep Nazi ideas and movements alive until the arrival of the next generation – which thought they were slightly outmoded and not aggressive enough, so they updated and radicalized them.”
How was it that Sweden, a relatively marginal country in terms of population that hadn’t even taken part in World War II, became a key base for the postwar European right? Åsbrink offers a variety of explanations. One element lies in the fact that Sweden was not occupied and did not suffer directly the disastrous results of Nazism. Åsbrink notes both the traditional Swedish fear of the Russians and Swedes’ problematic attitude toward their country’s Jews, who had suffered from discrimination for many years. Moreover, a deep connection existed between Swedish elites and Nazi Germany (including the royal family and such wealthy families as the Wallenbergs).
An example of these relations is found in a secret that Åsbrink herself exposed in an earlier book. She discovered that Ingvar Kamprad, the founder and owner of the IKEA home furnishings empire, was an active Nazi. Although Kamprad’s involvement with the fascist movement was already known, Åsbrink discovered that he was also a member of the SSS, the Swedish hard-core Nazi party during the war, and that the Swedish secret police had him under surveillance because of it. She recounts that in an extremely rare interview he gave her, in 2010, Kamprad, who is today 91, asserted his conviction that Engdahl was “a great man, and I will claim that as long as I live.”
Engdahl, she says in summation, “is a kind of icon whom the present-day extreme right revere and from whose ideas they draw inspiration.”
But how do the followers of the European new right view the Malmö Movement and Engdahl’s legacy?
“The continuity between the old right and the modern nationalist movement is very weak,” says Daniel Friberg, a key figure in the Swedish new right and in the worldwide alt-right movement. In more than 20 years of being active politically, Friberg says, he has never received any kind of support from the members of the political movements of the previous generation.
“Engdahl’s movement was relatively marginal, and its members tended to be very rich people, like Ingvar Kampard,” he maintains, adding, “They despaired and gave up, and we had to rebuild everything. I funded the first magazine I published, when I was 18, from my personal savings. I feel no respect toward the old men of the old right. They were cowards and weak, they backed off easily and they lacked the tenacity to continue the struggle. Perhaps they are exaggerating their importance for narcissistic reasons, but they never helped establish the modern nationalist movement.”
Friberg doesn’t belong to the traditional right-wing establishment in Sweden, and is not a member of any of its parties. Nevertheless, he is a very central figure in the Swedish new right and in its link to the international alt-right. He terms himself a supporter of the identitarian movement, which sprang from the French new right and espouses ethno-pluralistic beliefs. Identitarianism, a key element of the global alt-right movement, assails the concept of multiculturalism, opposes migration and supports ethnic- and culture-based separation. Its opponents claim that its ideology contains fascist and neo-Nazi elements.
Friberg’s centrality stems from the fact that he founded a large number of Swedish and European alternative-right organizations, and also because he is responsible, along with American alt-right leader Richard Spencer, for bridging between the movements on both sides of the Atlantic in the form of the website altright.com. According to Friberg, the trans-Atlantic project is growing, and draws inspiration from another website of the American far right, Breitbart, whose executive chairman is former Trump adviser Steve Bannon.
The alt-right site is only one of Friberg’s projects. He also founded, and continues to manage a publishing house called Arktos, which promotes a far-right agenda, and has put out 150 titles in 15 languages. He was a partner in the founding of Metapedia, a right-wing alternative to Wikipedia, and recently he also founded the Nordic Alternative-Right movement together with a former senior figure in the Sweden Democrats, a populist right-wing organization.
Friberg, 39, engages in what he calls meta-politics. “Parliamentary politics doesn’t interest me,” he says. “I influence society in the same way that Haaretz does in Israel. I’m engaged in media, books, newspapers, magazines and websites, and that’s what I’ve always done.”
According to Friberg, this political activity is significant, because it reveals the truth that’s hidden from the public by the establishment and mainstream media. As an opponent of mass migration, particularly into Europe – which he claims causes a considerable increase in violent crimes, including rape – he argues that the true reality is concealed by a political establishment that kowtows to political correctness, and by a self-censoring mainstream media. That, he says, is the main reason for the flourishing of alternative media in Sweden, and it’s also why Sweden has become so important in the world new-right scene. There’s a large disparity, he says, between the country’s left-wing government and the public’s support for the right.
“It’s simply a matter of supply and demand,” he says. “People want to know the truth.”
The vision of Friberg and his supporters is remarkably similar to that of the Malmö Movement of six decades ago. It avoids racist language, but advocates racial separation, and it is nationalistic, autocratic and conservative. It talks about a “return to normality” and the need to put an end to what Friberg calls “the failed social experiment of multiculturalism, feminism and cultural Marxism, which has caused so much suffering to Europeans in the past 50-60 years.” He also maintains that it’s essential “to protect national and regional identities and to return to tradition, including the traditional roles of the sexes.”
In his younger days, Friberg used the pen name “Daniel Engdahl,” in homage to Per Engdahl, but despite this, and despite the similarity between Friberg’s ideas and those of the neo-Nazi movements of the mid-20th century, he is meticulous about differentiating his views from Nazism. He denies allegations that he was a skinhead in the past and a member of a Nazi movement.
“There are very few neo-Nazis in Europe today,” he says. “As for myself, I never believed in fascism and never described myself as a neo-Nazi. There are even some who accuse me of being a Jew or a Zionist, of not being anti-Semitic enough and of trying to hijack the Swedish nationalist movement. Maybe that’s because my surname ends in ‘berg.’ In any case, I don’t really care what people call me on the internet.”
“Berg” or no “berg,” an examination of the publications and statements of alt-right figures, including those published by his website and his press, turns up many types of anti-Semitism. There is Holocaust denial of different kinds, and there are Jewish-domination conspiracy theories. These phenomena are largely limited to the virtual world, but in some cases they penetrate the “real world,” too. A well-known example is the speech by Friberg’s American colleague Richard Spencer following the U.S. presidential election in November 2016. Spencer concluded his remarks with calls of “Hail Trump, hail our people, hail victory!” Many in the audience responded with the Nazi salute.
Friberg does not deny the existence of anti-Semitism in the new right, but he does not consider himself an anti-Semite, and offers many explanations for the phenomenon.
“It is perfectly obvious that the incident with Spencer was a joke,” he explains. “I know many who were present at the event. It was an excellent speech, and the end was a kind of amused response to the liberal narrative about Trump. After all, Spencer has criticism of Trump, and he would not seriously salute him. At the end of the proceedings, a few people in the audience saluted ironically in the Nazi fashion, in response to the fact that Trump is presented in the media as a fascist and a Nazi. Spencer himself regrets the incident.”
More broadly, Friberg views right-wing anti-Semitism as an oversimplification of complex issues. “I do not condemn revisionist history of the Holocaust period,” he says. “I acknowledge the suffering of the Jews in World War II. But the war as a whole, not only the Holocaust, was the most tragic event in Europe for centuries. Not only the Jews suffered in it. German children and women, too, were murdered and raped by Russian soldiers, and 10 million Ukrainians were starved to death in genocide. But despite this, we learn only about the Holocaust; no one taught us about the Holodomor [the Ukrainian term for the ‘Great Starvation’ in that country during the 1930s]. The lives of the Jews are not worth more than the lives of non-Jews, and the suffering of others also deserves recognition.”
Friberg does not believe in an all-embracing conspiracy theory that attributes magical powers and world rule to the Jews, but various versions of such theories are present in works that he publishes. “There is no one conspiracy theory,” he says. “There are many such theories, Jewish and not Jewish alike. That’s clear, after all. There’s conspiracy in every commercial company that’s led by three people, two of whom try to get rid of the third. That’s the nature of politics. It’s a dirty game, and the Jews, like others, are on all sides.”
At the same time, Friberg argues, there is an over-representation of Jews in social-change movements that have caused damage worldwide. Jews like George Soros, who promotes a liberal, globalist vision, are examples of that tendency. But there are also other Jews. Benjamin Netanyahu, he says, is a Jew who represents a more nationalist agenda, and there are also other Jews, including some Israelis he knows, who support the new right.
“In Sweden, for example, the biggest supporters of opening the borders and of the multicultural social disaster were Jews who emigrated from Poland,” he says. “That’s a pattern and we must not ignore it. But there are also Jews on the other side. For example, it was [the American philosopher and historian] Paul Gottfried, a Jew, who invented the term alt-right, along with Spencer.”
Friberg is right. No few Jews back the new right in Europe and the United States. Some others hold positions of power in Israel and cultivate close ties with their colleagues who urge deportation of foreigners, the building of walls and racial separation, and call for a struggle against “leftist elites” in the media and in academia.
The European and American new right, like the Israeli version, is neither apologetic, nor is it in hiding. It’s articulate, it has ties with big money and it is accumulating power and influence. It looks toward the future but its feet are planted deep in the neo-Nazi movement of the mid-20th century. Its Israeli supporters would do well to watch the clip of Spencer’s speech a year ago, and reflect on the comments of Friberg. In the video they will see a room filled with men enthusing over the battle cries of a white race that is being plundered by other races, which are taking over its living space. They applaud when the speaker alludes to the media as “Lügenpresse” (the lying media), the German term used by the Nazis, and laugh when he calls its members inhuman and soulless. At the end they respond to the cries of “Hail!” with loud applause and the Nazi salute.
Daniel Friberg maintains that this should all be taken ironically, that it’s just a joke. Given the fact that some of these people are so close to power in so many places around the world, all we can do is hope he’s right.
Another anti-Semitic attack in Sweden
Jewish Cemetery Attacked, in Sweden's Second anti-Semitic Incident This Week.
Another anti-Semitic attack was discovered in Sweden amid protests against president Trump's Jerusalem decision.
published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/1.828380
David Stavrou Dec 11, 2017 8:15 PM
A Jewish cemetery in Malmö was attacked early on Monday, in Sweden's second suspected anti-Semitic incident this week.
Two bottles containing flammable substances were thrown at a Jewish cemetery close to the Jewish community building in the southern Swedish town of Malmö. No damage or injuries took place, as no one was present in the cemetery at the time of the attack. The Swedish police opened an investigation into what is being called a hate crime, after the bottles were discovered later on Monday. No arrests have been made.
Over the weekend, a couple of pro-Palestinian demonstrations took place in Malmö in response to U.S. President Donald Trump's announcement, in which he recognized Jerusalem as the capital of Israel. During one of the demonstrations, anti-Semitic and violent slogans were shouted.
A synagogue in Gothenburg was firebombed on Saturday, and an Israeli flag burned in Stockholm, also in response to Trump's decision. Three people were arrested Sunday in connection with the attack on the Gothenburg synagogue as part of the investigation in which the Swedish secret police are involved.
According to local media the three men arrived in Sweden this year from the Middle East. The men are 18, 20 and 21 year old men, two of them arrived from Syria and another was born in Gaza. Police used material from surveillance cameras to make the arrests. The men's lawyers say their clients deny the charges.
Malmö police spokesman, Nils Norling, said on Monday that there is no clear connection between the three incidents, "but we feel the atmosphere and feelings around the world, which are apparent in Malmö too."
Local politicians and religious leaders in Sweden have condemned these actions.
להקשיב, לא להטיף
ראש-הממשלה, נתניהו, יקיים ביום שני ביקור חשוב בבריסל וייפגש עם שרי-החוץ של האיחוד האירופי. האם הוא ינסה לנצל את המשבר בו מצוי האיחוד וינסה להביס את מנהיגיו, האם ינסה להקסים אותם בעוד אחת ממתקפות ההסברה הישראליות או שיפתיע ולשם שינוי יקשיב למה שיש לעמיתיו לומר?
English Follows
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4675552
https://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.828157
בביקורו הנדיר של ראש-הממשלה בבריסל ביום שני הוא יוכל לבחור בין שתי גישות כשהוא יפנה אל שרי-החוץ של האיחוד האירופי. הראשונה היא לבצע את המופע הרגיל הכולל להיטים מוכרים ואהובים כמו: "סייבר, ווייז ומובילאיי", "האיראנים ישמידו את כולנו", ו-"הפסיקו להטיף לי". אין לזלזל במסרים אלו. ישראל ראויה להערכה על הישגיה, גם אם הם לא בהכרח תוצאה של פעילות הממשלה, והאיומים עליה ראויים לדיון בכל פורום בינלאומי. עם זאת, שותפיו לשיחה מכירים כבר את החומר הזה. למרות ההשמצות, הם אינם מתנגדים לקיומה של ישראל או לזכותה להגן על עצמה, הם בקיאים במצב הגאו-פוליטי במזה"ת והם מכירים בגדולתו של הסטרטאפ ניישן הישראלי. מדובר באנשים רציניים, המגובים במנגנון מקצועי ונהלים יסודיים של קבלת החלטות. אפשר לחלוק על מדיניותם אבל אין טעם להתייחס אליהם כאל הִיפִּים נאיביים וחסרי בינה או כאל אנשי עסקים המחפשים השקעה. רוה"מ כבר ניסה את הגישה הזו בקיץ בבודפשט כשנפגש עם ארבעה מנהיגים הנחשבים לידידותיים לישראל. "אירופה צריכה להחליט אם היא רוצה לחיות ולשגשג או להינמק ולהיעלם", הוא הטיף להם והאשים את היבשת כולה בעוינות לישראל ובהתנהגות "מטורפת". הדברים התפרשו בצדק כמתנשאים ויהירים.
אבל יש גם אפשרות אחרת – למרות שיש הרואים באיחוד-האירופי מפלצת בירוקרטית המנהלת יבשת שוקעת, יכול נתניהו להפתיע ולהקשיב למנהיגיו בלי לנסות להביסם או להפעיל עליהם קסמי הסברה. האיחוד מצוי אמנם במשבר אך מנהיגי אירופה מייצגים עדיין מדינות עשירות, אחראיות ויציבות. הם מחויבים לישראל לא פחות משותפיה החדשים מהודו, רואנדה וקולומביה, ואם רה"מ יטה להם אוזן הוא יגלה שהנקודה המעניינת בפגישה לא תהיה בהכרח דברי המשתתפים אלא העובדה שפורום המייצג את כל קצוות הקשת הפוליטית באירופה מצליח לגבש הסכמות בנושא אחד חשוב. למרות שיש בו שמרנים ורדיקלים, נאו-ליברלים וסוציאליסטים, דתיים ואתאיסטים, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני האיחוד מדבר בקול אחד. למרות השוני המהותי בין שרת-החוץ הפמיניסטית של שוודיה, שר-החוץ הסוציאל-דמוקרט של גרמניה, שר-החוץ הימני קיצוני של הונגריה, הדיפלומט המקצועי מספרד והשמרן הנוצרי בן ה-31 מאוסטריה, כולם מיישרים קו בעניין הישראלי. פעם אחר פעם הם קובעים: אירופה בעד פתרון שתי המדינות.
אבל זהו מזמור ישן וחבוט. תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום נשמעת כמו שריד מעולם שבו הסכסוך עם הפלסטינים נתפס כחזות הכל. בימינו הפלסטינים כבר לא מעניינים כמעט אף אחד ולממשלת נתניהו יש שותפים חדשים הרואים את העולם אחרת. בעבור בעלי-הברית החדשים של ישראל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נוסטלגיה מהניינטיז. הם מסתדרים היטב עם הימין הישראלי ולעיתים הם גם מגשימים את חלומותיו. אחד מהם הכריז על ירושלים כבירת ישראל, אחרים הסכימו לקבל מבקשי מקלט שישראל גירשה או לקנות נשק שישראל ייצרה. ההתלהבות מובנת. הימין הישראלי נבחר בבחירות דמוקרטיות וזכותו לטפח קשרים בינלאומיים ברוחו ובדמותו. עם זאת, לראש-ממשלה יש גם מחויבות ממלכתית. עליו לראות גם את החסרונות של שותפיו החדשים – חלקם פירומנים הנתמכים ע"י ניאו-נאצים, אחרים הם רודנים אכזריים המטפחים קשרים עם הפונדמנטליסטים מטהרן ומדמשק ויש גם סתם אנטישמים במסווה, שכמו אבותיהם הרוחניים משנות השלושים, הם עוסקים בהרס הדמוקרטיה, בניית חומות וגירוש זרים. גם אם בימינו הזרים הם מוסלמים ולא יהודים, לשים את כל הביצים של המפעל הציוני בסל של המשטרים האלו הוא מעשה חסר אחריות.
והאמת היא שהוא גם לא מועיל במיוחד. השותפים החדשים של ישראל אמנם אינם מציקים בהרצאות על הפרת זכויות-אדם, התנחלויות וכיבוש, אבל בסופו של דבר הם גם לא מספקים את הסחורה. נשיא ארה"ב הכריז על ירושלים כבירת ישראל אבל אי אפשר להסתיר את הפניקה במסדרונות השלטון מכך שהוא עלול לגבות על כך מחיר. הרוסים, שאינם מוטרדים במיוחד מענייני מוסר, מתאמים עם ישראל את פעילותם בסוריה, אבל מצביעים נגדה באו"ם פעם אחר פעם. אפילו הסינים לא מרשים לפועלי הבניין שהם מייצאים לישראל לעבוד מעבר לתחומי הקו הירוק. החברים החדשים של ישראל, מסתבר, מעוניינים באינטרסים שלהם הרבה יותר משהם מתעניינים בעתיד העם היהודי. אלו הם משטרים אופורטוניסטים, הם לא משתעשעים באידאולוגיות של הכרה עצמית, הם לא מתעניינים בשלום עולמי והם גם לא אלו שישלמו את מחיר המלחמה הבאה.
גם מנהיגי אירופה הם אינטרסנטים, הם אינם פועלים בשירות אידאות בלבד והם גוררים אחריהם קופות שרצים ענקיות. עם זאת, אצל חלקם נותרה מחויבות מסוימת ליציבות מדינית, לביטחון ואפילו לרמה מסוימת של צדק. אולי זה בגלל העבר המדמם, אולי זו מסורת של רציונאליות והומניזם, אולי סתם תחושות אשמה. כך או כך, זוהי המחויבות שישראל זקוקה לה. היא אינה זקוקה לשותפים שרוצים לבנות בית-מקדש שלישי או להעלות את המזה"ת באש ולהמית את נפשם עם פלישתים, אלא לשותפים שיעניקו לה הכרה בינלאומית בגבולות ברי-הגנה, שותפים שיתווכו ויממנו תכנית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולצמיחה חברתית וכלכלית לשני העמים בתוך משפחת העמים הדמוקרטיים. למרות שהוא יצא מהאופנה פתרון שתי המדינות הוא עדיין היחידי שחותר לכך והמנהיגים היחידים בעולם שמאמינים בו כיום אינם יושבים בוושינגטון, ניו-דלהי או קיגלי אלא בבריסל. אם הוא כבר בסביבה, רה"מ הישראלי יעשה נכון אם הוא יקשיב למה שיש להם לומר.
Netanyahu Ought to Listen, Not Just Preach, to EU Ministers
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only solution and the only world leaders who believe in it sit in Brussels, not Washington or Kigali
As Netanyahu prepares to visit Brussels, tensions with EU's Mogherini worsen
Macron tells Netanyahu: Give peace a chance, make gestures toward the Palestinians
Heading to EU, Netanyahu lashes out at Europe for 'condemning Trump, but not rocket fire'
Prime Minister Benjamin Netanyahu can choose between two approaches when he speaks to European Union foreign ministers in Brussels. The first is the usual appearance including familiar hits like “Waze” and “Mobileye,” “The Iranians will destroy us all” and “Don’t preach to me.” One shouldn’t disparage these messages. Israel deserves admiration for its achievements, even if they are not necessarily the result of government activity, and it is important to debate the threats against it in every international forum.
However, his interlocutors in the EU already know this material. Despite the slurs, they do not oppose either Israel’s existence nor its right to defend itself. They are familiar with the geopolitical situation in the region and value the start-up nation. You can disagree with its policy but there is no point treating them like naïve hippies or business people looking for an investment. Netanyahu tried this approach when he met with four leaders considered friendly to Israel in Budapest this summer. “Europe needs to decide if it wants to live and prosper or to disappear,” he preached to them, as he accused the entire continent of hostility toward Israel and “crazy” behavior. His statement was rightly interpreted as arrogant.
There is another possibility. Although some see the EU as a bureaucratic monster running a sinking continent, Netanyahu can surprise them by listening to its leaders without trying to humiliate or enchant them. While the EU is in crisis, its leaders still represent wealthy, responsible and stable nations. They are committed to Israel no less than Israel’s new partners in India, Rwanda and Colombia. If the prime minister will lend them an ear, he will discover that a forum representing all shades of the European political spectrum manage to forge agreements on a very important issue.
The EU speaks with one voice on everything related to the Israeli-Palestinian conflict. They do it despite the substantial difference between Sweden’s feminist foreign minister and Germany’s social democratic foreign minister, the far right-wing Hungarian foreign minister and others. Time after time, they agree that Europe supports a two-state solution.
However, it is an old tune. The plan to divide the land into two states sounds like a remnant of days gone by when the conflict with the Palestinians was at the top of everyone’s agenda. Today, the Palestinians barely interest anyone, and the Netanyahu government has new partners, for whom the Israel-Palestinian conflict is nostalgia from the 1990s. They get along well with the Israeli right wing and sometimes even agree to accept asylum seekers expelled by Israel or to buy Israeli-made arms.
The Israeli right was elected in democratic elections, and it has the right to foster international relations in its spirit and image, but the prime minister also has a national obligation to see as well the shortcomings of his new partners. Some of them are pyromaniacs supported by neo-Nazis. Others are cruel tyrants who foster ties with fundamentalists from Tehran and Damascus. Some of them are just anti-Semites in disguise, who are busy destroying democracy, building walls and deporting foreigners, just like their spiritual predecessors of the 1930s, even if today the foreigners are Muslims, not Jews. Putting the future of the Zionist enterprise in their hands is irresponsible.
Neither is it particularly helpful. Israel’s new partners may not irritate it with lectures on human rights violations, settlements and the occupation, but they also fail to deliver the goods. The U.S. president recognized Jerusalem as Israel’s capital, but it is hard to hide the panic in the government regarding the price his declaration may cost. The Russians, who are not bothered by ethical matters, coordinate operations in Syria with Israel, but repeatedly vote against it in the UN.
Even the Chinese don’t permit the construction workers they send to Israel to work beyond the Green Line. Israel’s new friends, it turns out, are concerned with their interests much more than in the Jewish people’s future. These regimes are opportunistic. They don’t indulge in ideologies and world peace doesn’t interest them. And they won’t pay the price of the next war.
European leaders also have interests and are not solely motivated by ideology, but some of them maintain a commitment to political stability, security and even a certain level of justice. Perhaps it is the tradition of humanism, or it is because of its bloody past, or simply feelings of guilt. Either way, it is a commitment Israel needs. Israel does not need partners who want to build a third temple and light up the Middle East, but rather the kind that will award it international recognition within defensible borders, that will mediate and fund a plan for a solution to the conflict with the Palestinians and to socioeconomic growth for both peoples.
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only one that strives for this goal. The only leaders in the world who believe in it today do not sit in Washington or Kigali but in Brussels. If he’s already in the neighborhood, Netanyahu would do well to listen to what they have to say.
David Stavrou
Haaretz Contributor.
התחממות ביחסי ישראל – שוודיה
בשבועות האחרונים נראים סימנים של שיפור משמעותי ביחסי ישראל – שוודיה. לאחר שלוש שנים של משברים, קיפאון מדיני וחרמות, נפגש שגריר ישראל בסטוקהולם עם שרת-החוץ השוודית ובמקביל נערכו בישראל ביקורים רשמיים של גורמים שוודים בכירים.
English version follows
פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4667460 (עם נועה לנדאו)
יחסי ישראל-שוודיה נמצאים במשבר מאז הכירה ממשלת שוודיה במדינה פלסטינית ב-2014. הצעד עורר זעם בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר-החוץ דאז אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרה של שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות. הדרדרות נוספת ביחסי שתי המדינות נרשמה כתוצאה משורת התבטאויות של שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, שקשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 והזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. ממשלת שוודיה ושרת-החוץ טענו שהדברים הוצאו מהקשרם אך בירושלים לא שוכנעו. רה"מ, נתניהו, אמר שאמירתה של וולסטרום היא: "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית", מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שוולסטרום נותנת רוח גבית לטרור והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. מאז, החרימה ישראל למעשה את שרת החוץ וע"פ גורמים שונים גם מנעה ביקור שלה בארץ. סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה ש"מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משבדיה". יש לציין, עם זאת, שמבחינה רשמית שוודיה, כמו שאר מדינות אירופה, תומכת בפתרון שתי המדינות ותומכת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. מה שמבדיל בינה למדינות אחרות היא התמיכה הציבורית, המדינית והכלכלית שהיא מעניקה לפלסטינים.
כעת, עושה רושם שנעשים מאמצים לסיים את המשבר. בנובמבר הגיעו לביקורים רשמיים בישראל שני בכירים שוודיים, שניהם חברי מפלגתה של וולסטרום. יו"ר הפרלמנט השוודי, אורבן אהלין, ביקר בארץ כאורחו של יו״ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ושרת המסחר השוודית, אן לינדה, ביקרה בישראל ומינתה שליחה שוודית בת"א האמונה על יצירת שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות. השרה השוודית אף נפגשה עם גורמים בכירים כמו השר אופיר אקוניס, שהיה אחד מאלו שהאשימו בשנה שעברה את המדיניות השוודית בתמיכה בטרור.
לצעדים אלו מצטרפת פגישה שהתקיימה ב-16 בנובמבר בין שגריר ישראל החדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, לשרת החוץ השוודית עצמה. "שמחתי להיפגש עם השגריר הישראלי החדש בסטוקהולם", אמרה שרת החוץ וולסטרום בתשובה לשאלת "הארץ", "היתה לנו שיחה טובה ובונה. יש כאן אווירה חדשה ואני מצפה לעבודה משותפת". גורם רשמי המקורב לשרה הוסיף שהטון בפגישה היה חיובי מאוד. לדבריו "השגריר החדש הפגין גישה חדשה לגמרי, ניכר היה שהוא שם פוקוס על הדיאלוג, הוא היה כנה וישיר וגישתו היתה בונה ופתוחה". לדברי הגורם השגריר והשרה צפויים להיפגש שוב בעתיד.
השגריר בן דב אומר שהפגישה נערכה במסגרת נוהג קבוע של שרת-החוץ להיפגש עם שגרירים חדשים. לשאלה האם הפגישה נעשתה באישורו ובידיעתו של שר-החוץ (שהוא גם רה"מ) ענה השגריר ששגריר לא עושה שום דבר בניגוד להנחיות ממשרד החוץ. הפגישה לא פורסמה, כפי שמתפרסמות פגישות מדיניות אחרות, בדף הפייסבוק של השגריר, והיא לא הופיעה בתקשורת המקומית או הישראלית. עם זאת, ע"פ בן-דב לא היתה כוונה להסתיר אותה. "יש הרבה פגישות שאינן מתפרסמות", הוא אומר, "עיקר העבודה לא מתפרסם בפייסבוק". בן דב טוען שאכן קורה משהו ביחסים בין המדינות אך זו אינה החלטה רשמית או שינוי מדיניות ישראלית. כשגריר חדש הוא נפגש עם גורמים רבים והוא אינו מסתיר את העמדה הישראלית. "בכל פגישות ההכרות שלי לא הסתרתי את העובדה שאנחנו רואים בהחלטה השוודית טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, זוהי טעות גורלית שלא רק גרמה נזק ליחסים הבילטרליים אלא גם לתהליך השלום מפני שהיא לא מעודדת את הפלסטינים לחזור לשולחן המו"מ", הוא אומר, "האווירה החדשה ביחסים בין שוודיה לישראל לא באה על חשבון התביעה החד-משמעית לשיפור המדיניות השוודית כלפי ישראל. לא החלטנו להעלים עין או לעבור לסדר היום. אנחנו בהחלט מצפים לתפנית במדיניות החד-צדדית של שוודיה".
גם שרת-החוץ השוודית לא שינתה את עמדותיה והיא טוענת שהצעד השוודי מ-2014 העניק תקווה לצעירים פלסטינים והקטין את אי-השוויון בין הצדדים בסכסוך. לטענתה ישראל הענישה את שוודיה על ההכרה בפלסטין וניסתה להשתמש בה על מנת להרתיע מדינות אחרות מללכת בעקבותיה. "אנחנו לא נגד ישראל, אנחנו רוצים פתרון של שתי מדינות", היא אומרת, "אנחנו בעד שלום ורוצים יחסים גם עם ישראל וגם עם פלסטין". וולסטרום מודעת לכך שיש עדיין כעס בירושלים, היא מוכנה לדיאלוג אך היא לא מקבלת את הביקורת האישית עליה. "אנחנו ממשיכים להושיט יד לישראל וחבל מאוד שפורסמו עליי כל כך הרבה שקרים מוחלטים. חלקם מזלזלים ומעציבים מאוד", היא אומרת ומכוונת להאשמתה באנטישמיות, "מי שעוקב אחרי הקריירה הפוליטית שלי יודע שהמלחמה באנטישמיות ובנאציזם תמיד היה אחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותי. אי אפשר להאשים כל מי שיש לו ביקורת על פעולות פוליטיות כמו ההתנחלויות הלא חוקיות, באנטישמיות. זה לא עוזר לכלום".
ישנם, אם כן, עדיין חילוקי דעות חריפים בין שוודיה לבין ישראל אך דומה שבשעה זו שני הצדדים מעוניינים לכל הפחות לדון בחילוקי הדעות ולהתמודד איתם ולא להמשיך להתכתש בפומבי.
Israel Renews Ties With Swedish Foreign Minister Who Sought Probe of 'Extrajudicial Killings'
https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.827371
Margot Wallstrom meets with Israel’s new ambassador in Stockholm and says a better atmosphere has been forged
David Stavrou and Noa Landau (Stockholm) Dec 06, 2017 10:01 PM
STOCKHOLM — Israel has resumed its relations with Swedish Foreign Minister Margot Wallstrom, whom Israeli officials harshly criticized last year after she called for an investigation into alleged extrajudicial killings of Palestinians by Israel.
Israel’s new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, spoke with Wallstrom last week in a meeting that was not made public, the Foreign Ministry said. Also, three years after Sweden recognized a Palestinian state, Swedish officials visited Israel last month and met with officials such as Knesset Speaker Yuli Edelstein and Science Minister Ofir Akunis.
Israel’s relations with Sweden badly deteriorated when Sweden recognized a Palestinian state in 2014, a move followed by harsh statements by then-Foreign Minister Avigdor Lieberman and Israel’s recalling of its ambassador.
Tensions then increased, in part because of Wallstrom’s statements linking the Israeli-Palestinian conflict to the November 2015 terror attacks in Paris. Around that time, Wallstrom called for an investigation to determine if Israel was guilty of extrajudicial killings of Palestinians after an outbreak of stabbing attacks against Israelis.
The Swedish government and Wallstrom said her words had been taken out of context, but Israel’s Foreign Ministry called the statement “scandalous, surreal, impudent and detached from reality.” Israel then boycotted Wallstrom, and no government official agreed to meet with her on her visit to the region in December 2016.
As part of efforts to end the crisis, two Swedish officials, both from Wallstrom’s Social Democratic Party, visited Israel last month. One was Parliament Speaker Urban Ahlin, who visited Israel as Edelstein’s guest. The other was Sweden’s EU and trade minister, Ann Linde, who met with officials including Akunis, and appointed an envoy to bolster economic cooperation between the two countries.
On November 16, Ben-Dov met with Wallstrom as part of a routine procedure for new ambassadors. Wallstrom told Haaretz she was pleased to meet with Israel’s new ambassador in Stockholm. She and Ben-Dov had a good, constructive conversation, she said, adding that a new atmosphere had been forged.
An official close to the minister said the atmosphere at the meeting was very positive and the two were expected to meet again soon.
Asked whether the meeting had been held with Prime Minister Benjamin Netanyahu’s approval, Ben-Dov said an ambassador always adheres to the Foreign Ministry’s directives. Netanyahu is also foreign minister.
Still, the meeting was not reported on the ambassador’s Facebook page, as is customary, and no press release was issued.
“Many meetings aren’t made public,” Ben-Dov said. “The main work isn’t published on Facebook.”
He confirmed that Israel-Swedish had developed, but said no official decisions had been made and Israel’s policy remained unchanged.
“In all my meetings I didn’t hide the fact that we see the Swedish decision to recognize a Palestinian state a first-rate strategic mistake,” Ben-Dov said. “It’s a crucial error that not only damaged bilateral relations but the peace process as well.”
Wallstrom still maintains that recognition of the Palestinian state gave hope to young Palestinians and reduced inequality between the two sides of the conflict. She said Israel had punished Sweden for this move and tried to deter other countries from following suit.
Sweden is not against Israel, it wants a two-state solution, she said. Her country is for peace and wants relations with both sides.
Wallstrom said it was unfortunate that so many lies were published about her, saying she was sad about claims that her statements were anti-Semitic.
Foreign Ministry spokesman Emmanuel Nahshon said Ben-Dov’s meeting with Wallstrom was a customary procedure for every new ambassador in every country.
“Our positions on issues on the agenda were made perfectly clear to her,” he said.
Noa Landau reported from Israel.
David Stavrou, Haaretz Contributor
יום כיפור בשוודיה – הפגנה ניאו-נאצית בעיר גוטנברג
מתוך הארץ באנגלית: https://www.haaretz.com/world-news/europe/1.814179
Swedish Police Routed neo-Nazi March Past a Synagogue on Yom Kippur
Nordic Resistance Movement march in Gothenburg on Saturday could draw up to 1,000 people; court ruled Monday that it can’t go near the local synagogue but NRM says it doesn’t accept decision
David Stavrou (Stockholm) Sep 26, 2017 9:21 PM
While Jews worldwide will be praying and fasting this Yom Kippur, members of Gothenburg’s Jewish community will have to face a grim political reality when a neo-Nazi movement marches through the city on the holiest day of the Jewish calendar.
That is horrible in itself, but it could have been even worse after the local police originally rerouted the march past the city’s synagogue. It was only after the local Jewish community appealed the decision that a Swedish court nixed the police plan on Monday.
Saturday’s demonstration is organized by the Nordic Resistance Movement, a national socialist movement with branches in Sweden, Norway and Finland. Although the movement itself is legal and the Swedish branch even has a political wing, many of its members, including its leaders, have been indicted and arrested for various violent crimes in the past. The movement promotes a white supremacist, anti-Semitic ideology and openly praises Hitler.
The Swedish branch has become stronger in recent months, organizing demonstrations attended by hundreds – including an unannounced demonstration in Gothenburg last week. The movement refers to Saturday’s demonstration as its most important yet and expects over 1,000 participants to attend.
Up until Monday, the NRM demonstration was going to pass near Gothenburg Synagogue. The movement had initially planned to march down Gothenburg’s main avenue, but the police, concerned by violent clashes with counterprotesters, made the NRM change the route, which would have brought it closer to the synagogue.
But as a result of appeals by Sweden’s Jewish communities organization and Gothenburg’s Book Fair (which also takes place this weekend), Gothenburg Administrative Court decided to shorten the demonstration route, citing risks to public order and security.
According to the court decision, demonstrators will not be allowed to gather outside the book fair’s location or be allowed to pass near the synagogue.
According to the Swedish daily Svenska Dagbladet, Aron Verständig, chairman of the Council of Swedish Jewish Communities, said he was pleased with the decision. An NRM spokesperson, however, was quoted in TT news agency as saying, “We do not accept the decision and we may defy it.”
When the march was initially rerouted near the synagogue, Greater Gothenburg police chief Erik Nord told Swedish public service television that when the authorities “sat in the room together, I don’t think any of us were aware it was a Jewish holy day. It’s not nice that Jews who went through the Holocaust will meet Nazi demonstrators in the streets during their holy day – I fully understand that – but we can’t take that into consideration. We examined this from the perspective of order and security,” he added, prior to the court ruling.
Nord said the NRM is indeed a national socialist movement that promotes race ideology and may commit hate crimes during its demonstrations, but that Swedish law permits demonstrations even if they’re organized by Nazis.
Leaders of Sweden’s Jewish community had protested the police decision in the local press. “It’s about what kind of society we want to have,” wrote Verständig and Allan Stutzinky, chairman of the Jewish Community in Gothenburg, in an op-ed in Svenska Dagbladet. “Do we want a society that does its best to meet the Nazis’ needs or a society that cares about protecting minorities?”
Verständig and Stutzinky had also cited a smaller Swedish-Jewish community in the northern town of Umeå, which earlier this year had to shut down its activities because of threats made by neo-Nazis.
“Aside from fear for our own security, the demonstration evokes uncomfortable associations for us Jews,” they added. “During the Holocaust, it wasn’t unusual for the German Nazis to choose the most important days of the Jewish calendar to conduct their horrendous atrocities.”
In Sweden, freedom of speech is vigorously protected and the Jewish community leaders are not claiming that neo-Nazis don’t have the right to express their opinions.
Although the Gothenburg police said they must allow demonstrators to protest in a safe and orderly manner, even if they are Nazis, Swedish law does not allow hate crimes. Consequently, the police published a leaflet of “dos and don’ts” aimed at Saturday’s demonstrators.
According to the flyer, individuals can be arrested if they march in a military manner, wear uniforms and wave flags with symbols that resemble National Socialist Party demonstrations from the 1930s and ’40s. These guidelines are subject to interpretation, though, and have been widely debated in the Swedish press and on social media in recent days.
The police said the leaflets were an attempt to clarify the rules before the actual demonstration and “reduce crime before it’s committed.” However, according to local press reports, a lot of work has been done on the basement of Gothenburg’s main police station in recent days, in order for it to be able to hold hundreds of detainees. Just in case.
"שתי יריות דרך הדלת": גרסת המשפחה של הפלסטיני שהתנקשו בחייו בשוודיה
הכיסוי שלי ב"הארץ" לפרשת הרצח של מוחמד תחסים אל-בזם (קיטה) השוודי ממוצא פלסטיני שנרצח בביתו בעיירה לימרד (Limmared).
https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.4386128
ובגרסה האנגלית:http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916
Family of Palestinian 'Assassinated by Mossad': 'We’re Not Safe Even in Sweden'
read more: http://www.haaretz.com/middle-east-news/palestinians/.premium-1.808916
ותוספות שנכתבו ע"י כתבי הארץ, ג'קי חורי וברק רביד:
https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4383019
https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4379677
מאסרו, הפקרתו ומותו של ראול וולנברג
English Follows
דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.
התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207
לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.
"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.
סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.
על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.
"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".
האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".
האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".
האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.
בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.
A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.
“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”
The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.
The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation. By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.
At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.
'Sanctity of contracts'
To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.
“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.
“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”
The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".
“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”
Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”
Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”
Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?
Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.
For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.
מכון פאידיאה מוצא שותפים מפתיעים להתחדשות היהודית באירופה
English follows
משהו מעניין קורה בשנים האחרונות בקרב הקהילות היהודיות באירופה. בכל רחבי היבשת מעוררת התרבות היהודית, על מופעיה השונים, עניין מחודש. במקרים רבים היוזמים של הפסטיבלים, המוזיאונים ומוסדות החינוך היהודיים החדשים הם לאו דווקא יהודים במובן ההלכתי של המילה ואחד המרכיבים המעניינים בתחייה התרבותית הנוכחית הוא שיתוף הפעולה בין הקהילות היהודיות לבין קבוצות דתיות ואתניות אחרות. בשוודיה מתנהל בשנים האחרונות אחד משיתופי הפעולה המקוריים יותר בין מכון אירופי ללימודי יהדות לבין בית-חינוך בעל אוריאנטציה מוסלמית. שיתוף פעולה זה עולה בימים אלו מדרגה ולמרות שהוא מקומי, מאוד ייתכן שהוא מחזיק פיתרונות לכמה מהבעיות של אירופה הרב-תרבותית ויכול לסייע במאבק בהקצנה הדתית ובשנאת הזרים.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.3111585#article-comments
כמו סיפורים רבים על ההתחדשות היהודית באירופה סיפורו של פאידֶאָה, המכון האירופי ללימודי יהדות בשוודיה, מתחיל מהאסון הגדול של העם היהודי. לאחר שנים רבות של הדחקת תפקידה הבעייתי של שוודיה במלה"ע השניה, החליט יוראן פאשון, ראש-ממשלת שוודיה בסוף שנות התשעים, לחקור את תפקידה של שוודיה במלחמה ולעשות ככל שניתן למנוע את קיומה של שואה נוספת. לא פחות מזה. מפעלו בתחום זה היה רחב ומעמיק. וועדת חקירה חקרה מה אירע לרכוש יהודי בשוודיה אחרי המלחמה, רשות ציבורית הוקמה על מנת לעסוק בחינוך לאור זיכרון השואה, ספר על השואה שנכתב ביוזמת הממשלה נשלח בחינם למאות אלפי משקי-בית ובמישור הבינלאומי יזם פאשון את הקמת הברית הבינלאומית לזכרון השואה (IHRA), גוף בינ"ל העוסק בזיכרון, חינוך ומחקר.
"גם מכון פאידיאה הוא תוצר של אותה תקופה", מספר נוח הרמלה המשמש כבכיר במכון בעשר השנים האחרונות, "הפרלמנט השוודי החליט להקים מכון אירופאי ללימודי יהדות. הממשלה ומשרד החוץ דחפו לכך שהוא יהיה כלל אירופאי, לא שוודי בלבד, ופאידיאה נולדה כתוצאה מהמפגש בין הקהילה היהודית לממשלה השוודית. המנדט העיקרי של המכון הוא לחזק את התרבות והחיים היהודיים באירופה ולב הפעילות שלו היא תכנית לימוד בת שנה שבה לומדים 25 משתתפים מכל רחבי היבשת. המשתתפים, לא כולם בהכרח יהודים, הם אנשים הפעילים בתחומים שונים כמו עולם החינוך, התרבות, העיתונות והאקדמיה".
התכנית של פאידיאה מבוססת על לימוד בחברותא של טקסטים יהודיים בדגש על קשר בין הלימוד למעשה. זוהי גישה של אקטיביזם אינטלקטואלי המנסה ליצור פוטנציאל מנהיגותי כאשר קהל היעד אינו ילדים ובני-נוער אלא מבוגרים. גישה זו אינה זרה לחברה השוודית. חינוך המבוגרים בשוודיה הוא מפותח מאוד והוא כולל מאות מוסדות מסוגים שונים. כמה מהייחודיים שבהם הם בתי-החינוך העממיים למבוגרים החוגגים בשוודיה כמעט 150 שנה. מוסדות אלו מבוססים על שילוב של השלמת השכלה ורכישת מקצוע (כדוגמאת Community Colleges בארה"ב) עם מסורת של חינוך בלתי-פורמאלי ודיאלוגי, ללא ציונים ומבחנים על בסיס תנועות עממיות, פוליטיות, דתיות או חברתיות. זו היתה רק שאלה של זמן עד שגם מכון פאידיאה ייצא מהבית החם של הקהילה היהודית ויפתח גם הוא בית-חינוך עממי המיועד לקהל השוודי הכללי, אבל המקום שבו זה נעשה והשותפים שנבחרו לעניין הם מפתיעים ולא מובנים מאליהם.
מכל שיתופי הפעולה האפשריים שייסייעו בהקמת המיזם החינוכי החדש בחרו אנשי פאידיאה דווקא במוסד שוודי-מוסלמי, בית-חינוך עממי הממוקם בפרבר שִׁיסְטַה שבצפון-מערב סטוקהולם. הקשר בין המוסדות איננו חדש. הוא החל כאשר בית-החינוך המוסלמי הוקם, לפני כעשור אז היו אלו אנשי פאידאה שסייעו בהקמתו בתוקף היותם בעלי ניסיון בחינוך מבוגרים המהווים מיעוט דתי ותרבותי בשוודיה. היחסים נמשכו מאז וכיום בית-החינוך המוסלמי משמש כחונך של בית-החינוך היהודי המתהווה. שיתוף הפעולה המעשי גורם לכך שהחיבור בין אנשי החינוך אינו מאולץ או מעושה. "זה לא פרויקט של דיאלוג בין-דתי במובן הצר", אומר הרמלה, "יש כאן צורך מעשי, לא רק מילים וסיסמאות. אנחנו עובדים ביחד כי אנחנו מעוניינים ליצור משהו ביחד".
==========
בית-החינוך למבוגרים בשִׁיסְטַה הוא אחד מ-154 בתי-החינוך העממיים בשוודיה. מה שמייחד אותו מבתי-החינוך האחרים היא העובדה שהוא היחיד במדינה שהוא בעל "פרופיל מוסלמי". "בית-החינוך משרת אזור שחיים בו עשרות אלפי אנשים", מספר אוֹקֶה לארשון, סגן המנהל, "רבים מהתושבים כאן הם מהגרים או דור שני של מהגרים כאשר הקבוצה הגדולה ביותר היא של מוסלמים ממדינות אפריקה והמזה"ת". לארשון מספר שכמו בתי-החינוך של ראשית המאה העשרים, ממלא בית-החינוך בשיסטה תפקיד חברתי. "יש כאן צורך בלימודי שוודית, בפעילויות הכרות עם החברה השוודית, בסיוע בהתבססות במדינה ובהכוונה ללימודים גבוהים. אנחנו בשוודיה טובים ויעילים מאוד בשלב הראשון של קליטת מהגרים אבל אחרי זה העניינים נעשים איטיים יותר ובתי-החינוך באיזורים שיש בהם מהגרים רבים חשובים מאוד בהקשר זה".
כ-80% מתלמידי בית-החינוך בשיסטה הם מוסלמים. בביקור חטוף הרושם הוא שהשפה הדומיננטית בקפיטריה היא ערבית ובסמוך אליה יש אזור תפילה מוסלמי וספרייה של ספרי קודש בערבית. "משמעות הפרופיל המוסלמי של ביה"ס הוא במטרה שהוא הציב לעצמו לגבש זהות מוסלמית-שוודית בטוחה שתוכל להיות חלק מהחברה השוודית שהיא אחת החברות החילוניות בעולם", מסביר אוקה לארשון, "בניגוד למדינות אירופאיות שהיו להן קולוניות, בשוודיה, למרות המספר הגדול של המהגרים במדינה, יש קושי חברתי בקבלה של אנשים שלדת יש משמעות גדולה בעבורם. באנגליה, למשל, מבינים כבר מאתיים שנה שאנגלית יכולה להישמע בכל דרך אפשרית ושבני-אדם חיים בצורות שונות מאוד. כאן בשוודיה היינו מנותקים מהעולם והחילוניות שלנו היא תוצאה של זה. אנחנו צריכים למצוא מודלים חדשים, למצוא דרך לחיות כיהודי או כמוסלמי, וגם כשוודי שמרגיש כאן בבית". ע"פ לארשון אסימילציה כבר לא עובדת והימים שבהם אפשר היה להפוך ציבורים גדולים של מהגרים ל"שוודים" עברו. הוא מדבר על מודל דיאלוגי ומשתף יותר. "יש לנו הרבה מה ללמוד מאנשים המגיעים לשוודיה", הוא אומר, "איך שלא מסתכלים על הדברים, אין לנו ברירה. העולם הגיע לסקנדינביה ואנחנו חייבים ללמוד לחיות יחד עם אנשים אחרים. זו התפתחות הכרחית בכדי לשמר את החברה".
מעבר ללימודי השוודית וקורסי המבוא לחברה השוודית מקיים בית-החינוך בשיסטה במהלך השנים קורסים בערבית ובאיסלאם. בשבוע הבא נפתח קורס בשם "תיאולוגיה מוסלמית ומנהיגות". בקורס ילמדו כמה עשרות תלמידים, רובן תלמידות, שילוב של לימודי איסלאם, כישורים מנהיגותיים והיסטוריה שוודית מ-200 השנים האחרונות. לארשון מסביר שהקורס, שלא כל תלמידיו מוסלמים, דומה לקורסים מקבילים של תנועות נוצריות. זהו ההקשר שבו צריך לראות את שיתוף הפעולה של בית-החינוך המוסלמי עם המכון היהודי פאידאה. זהו שיתוף פעולה טבעי וכמעט מתבקש בין מוסדות המייצגים שני מיעוטים דתיים מרכזיים במדינה. "התלמידים שלנו עוסקים עכשיו בין השאר בגילוי צדדים פחות מוכרים של החברה השוודית למשל מסורות, תרבויות ושפות שונות הקיימות כאן", אומר לארשון, "החיבור עם פאידיאה יכול לחשוף חלקים שונים של אירופה ושל שוודיה שהתלמידים שלנו לא מכירים. הקבוצות משני בתי-הספר צריכות להיפגש ולהתערבב אחת עם השנייה דרך התלמידים, המורים, הפעילויות החינוכיות ואפילו הצדדים האדמינסטרטיבים". לאחרונה ביקרו תלמידי בבית-החינוך המוסלמי בבית-הכנסת הגדול של סטוקהולם. "התלמידים שאלו שאלות רבות", מספר לארשון, "הם התעניינו בכל דבר החל מהסמלים הדתיים, דרך הניסיון היהודי בשוודיה ועד האוכל. השיחה היתה טובה וארוכה וזה היה ביקור מוצלח מאוד".
=======================
הפרויקט המשותף בין המוסד היהודי והמוסד המוסלמי רק התחיל ומוקדם לומר עד כמה הוא יוכל להוות דוגמא לשיתופי פעולה דומים במקומות אחרים. "בית-החינוך העממי של פאידאה נפתח לפני מספר שבועות", אומר נוח הרמלה, "יש לנו עדיין את 25 התלמידים המגיעים מכל רחבי אירופה כפי שהיה לנו ב-15 השנים האחרנות, אך השנה יש לנו גם 25 תלמידים שוודים המצטרפים לשיעורי העברית וגם כיתה של תלמידים שהוספנו לכיתות הקיימות בבית-החינוך המוסלמי בשיסטה. תלמידים אלו לומדים קורס בסיסי להשלמת בגרות עם אוריאנטציה פלורליסטית, כלומר, לצד השלמת הלימודים התיכוניים יעסקו התלמידים בשיח על דת, תרבות והיסטוריה ובדיאלוג עם תלמידי בית-החינוך המוסלמי הפועל במקום". וזוהי רק ההתחלה, שיתוף הפעולה בין בתי-החינוך היהודי והמוסלמי כולל את כניסתם של מורים חברי הקהילה היהודית להוראה בבית-החינוך המוסלמי ותכניות עתידיות כדוגמת קורס לפרשנות הקוראן והתורה ולימוד משותף של תלמידים יהודים, מוסלמים ונוצרים בשני בתי-החינוך בנושאים הקשורים לתרבויות השונות ולנרטיבים ההיסטוריים שלהם.
בעוד נוח הרמלה מנהל את המיזם החדש של בית-החינוך החדש המתפקד כענף נפרד של מכון פאידאה, מנהלת פרופ׳ פניה עוז-זלצברגר מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה את המכון עצמו שהדגש שלו אקדמי-תרבותי. עוז-זלצברגר קושרת את הקמת בית-החינוך לתהליכים עמוקים העוברים על אירופה. "בשנים האחרונות התרוצצתי באירופה וישבתי באינסוף פאנלים חסרי תוחלת של דיאלוג בין-דתי", היא מספרת, "בפאנלים כאלו בד"כ מושיבים אותי על במה אחת יחד עם תיאולוג מוסלמי ופרופסור גרמני ומצפים מאיתנו לעשות אהבה ושלום. הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו יכול להיות שונה היתה בשוודיה, ודווקא בעיר מאלמו, לתדהמתי בקהל ישב אימאם מוסלמי עם שורה שלמה של תלמידיו, כולל נשים בבורקה וגברים בלבוש מסורתי. אמרתי לעצמי שמשהו קורה כאן. כאן לא מדובר במוסלמי מחמד אלא במורה עם תלמידים. מאוחר יותר, כאן בסטוקהולם, גיליתי שהשוודים מצאו גישה מעשית שהיא הרבה יותר אפקטיבית מגישתם של שוחרי הטוב האירופאיים למיניהם – זוהי יצירה מלמטה למעלה של חינוך חוצה גבולות דת ותרבות, כשיהודים, מוסלמים ותלמידים אחרים לומדים יחד על בסיס קבוע. זוהי תנועה שורשית ומעשית המקיימת תהליך חינוכי מתמשך, לא רק כנסים חד-פעמיים, ששותפים בו אנשים מכל הספקטרום כל עוד הם בעלי אופי דיאלוגי". זהות המשתתפים היא נקודה חשובה. עוז-זלצברגר מסתייגת מהמונח דיאלוג בין-דתי מפני שהיא סבורה שגם חילונים גמורים צריכים להיות שותפים בשיח. היא מעידה על עצמה בחיוך כ"חוטאת, חילונית וקיבוצניקית" והיא רוצה למשוך אל התהליך החינוכי גם את הלא מאמינים – יהודים, מוסלמים ונוצרים. "בניגוד לאלו המדגישים את תפקידם של הרבנים, הכמרים והאימאמים, אני חושבת שהחילונים יביאו את השלום", היא אומרת.
"מתרחשת כאן תנועת התחדשות אדירה", מוסיפה עוז-זלצברגר על ההקשר היהודי הכלל-אירופאי של התכנית, "יש עניין מחודש במורשת היהודית ובחידושים יהודיים, יש לימוד ומוּדָעוּת, מוזיאולוגיה, פסטיבלי ספרות וקולנוע, קבוצות למידה ומכונים חדשים. למעשה, יש שני שעונים שונים לחלוטין שמתקתקים – האחד הוא השעון של שנאת-הזרים, האנטישמיות ותיאוריות עליונות הגזע הלבן. זהו שעון רציני שצריך לקחת בחשבון. לצערי, בתקשורת הישראלית הוא מוצג כשעון היחידי שפועל. אבל יש עוד שעון שונה לגמרי. זהו עידן של תור-זהב יהודי חדש. יהדות חדשה עולה במקומות שחשבנו שהיא מתה בהם מזמן כמו ספרד, קטלוניה, פולין והונגריה. במקומות אלו וברבים אחרים היהודים חזרו והצעירים שבהם עושים שם את כל מה שצעירים יצירתיים עושים במאה ה-21. התרבות היהודית היתה ועודנה זמינה לעולם כולו הודות להתפרצויות אדירות של יצירתיות. אנחנו בעיצומה של התפרצות כזו ויש ליהדות כוח משיכה מוזר לאנשים צעירים המחדשים אותה. כתבתי ספר על השרדות היהדות בעולם שאין בו אלוהים (הספר "יהודים ומילים" שנכתב בשיתוף עם אביה, עמוס עוז, ד.ס) ואני עדיין אומרת, בהנחה שאלוהים יצא להפסקה, משהו טוב מאוד קורה כאן והוא מבוסס על התעניינות אנושית. התפקיד שלי הוא לעבוד לצד השעון הטוב, שעון היצירתיות. ספק אם שעון האנטישמיות, שנאת היהודים והאנטי-ישראליות יוכל לנצח את הרנסאנס היהודי הזה".
בשוודיה של 2016 השעון הראשון שעוז-זלצברגר מדברת עליו פועל בעוצמה. בשנים האחרונות חלו במדינה תהליכים של הקצנה פוליטית על רקע קליטתם של עשרות אלפי פליטים וכרסום במעמדה של מדינת-הרווחה המסורתית. אלו יצרו תגובת נגד של התחזקות תנועות גזעניות וגילויים של אנטישמיות ואיסלמופוביה. "אנו בהחלט מתכוונים לעסוק גם בסוגיות אקטואליות", אומר נוח הרמלה, "החיבור בין החברה האזרחית לבין חינוך מבוגרים הוא מרכזי וחשוב בשוודיה. אנחנו צריכים לא רק להתרכז בחיבור בין המיעוט היהודי לחברה הכללית אלא לעבוד יחד עם מיעוטים נוספים וגורמים נוספים בחברה האזרחית". עוז-זלצברגר מוסיפה שהיא מגלה באירופה בשנים האחרונות התעניינות ניכרת בקרב צעירים מוסלמים ביהדות ובישראל. צעירים אלו יוכלו ללמוד בעתיד בבית-החינוך של המכון היהודי. עוז-זלצברגר מדברת על תהליכים חינוכיים מתמשכים דוגמאת קורסים עתידיים של היסטוריה יהודית לתלמידים מוסלמים והסטוריה מוסלמית לתלמידים יהודים ולא רק על שיחות כלליות על הסכנות שבאנטישמיות ואיסלאמופוביה, "קורסים כאלו", היא אומרת, "יכולים להיות יותר מרב-שיח, הם יכולים להיות תרופת הנגד".
A New Jewish Golden Age Is Underway in a Muslim Suburb in Sweden
Alongside the rise of the racist right, Europe is witnessing renewed interest in Jewish heritage, an expert says. One of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups.
David Stavrou Nov 09, 2016 9:10 AM
The Swedish Muslim institute in the suburb of Shista, northwest of Stockholm. N/A
In these five flourishing Jewish communities, no one is in any rush to immigrate to Israel
Opinion Trump supporters' violence is real. Ask American Muslims
A year in Nazareth: Capturing a Galilean dynasty’s culinary tradition
STOCKHOLM – Jewish culture is reigniting interest across Europe, and one of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups. Cooperation is taking place especially in recent years in Sweden between Paideia – the European Institute for Jewish Studies and the Muslim-oriented Folk High School. Work between the two has recently shifted gears.
“There is renewed interest in Jewish heritage,” says Prof. Fania Oz-Salzberger of the University of Haifa’s School of Law, who is also Paideia’s director. “There is study and awareness, museology, literature and film festivals, study groups and new institutes.”
The story of Stockholm-based Paideia involves Göran Persson, Sweden’s prime minister in the late 1990s, who decided to investigate neutral Sweden’s problematic role during the Holocaust. His venture included a committee of inquiry into Jewish property in Sweden after World War II, a new public authority for Holocaust education, and a book about the Holocaust commissioned by the government and sent free to hundreds of thousands of households. Persson also initiated the founding of the International Holocaust Remembrance Alliance, an international body dealing with remembrance, education and research.
“Paideia is also a product of that era,” says Noa Hermele, the institute’s deputy director. “The Swedish parliament decided to establish a European institute for Jewish studies, and the government and the Foreign Ministry pushed for it to be pan-European, not solely Swedish. Its primary mandate is to strengthen Jewish culture in Europe and the heart of activities is the one-year study program for 25 participants from Europe.”
He said the participants include people active in education, culture, communications and academia, and not all are necessarily Jews.
The latest development is a new program based on studies of Jewish texts. Adult education is highly developed in Sweden and includes hundreds of institutions, some of which are special in that they offer open courses. It was only a question of time before Paideia would expand beyond the community house model and offer open courses of its own. However, the location of the learning and the partners are surprising: Paideia partnered with a Swedish Muslim institute, a popular Folk High School located in the suburb of Kista, northwest of Stockholm.
The relationship between the two institutions began a decade ago, when a Muslim Folk High School was founded and Paideia members contributed their experience in adult education. “It’s not an interfaith dialogue in the narrow sense,” says Hermele. “There is a practical need here, not just words and slogans.”
The adult education center is unique, being the only one with a Muslim profile. “The place serves an area in which tens of thousands of people live,” says Åke Larsson, the deputy director. “The largest group is Muslims from Africa and the Middle East.”
About 80 percent of students in Shista are Muslims. “The school’s goal is to foster a secure Muslim identity that can be part of Swedish culture, which is one of the most secular in the world,” says Larsen. “In Sweden, despite having many immigrants, there is a cultural difficulty in accepting people for whom religion has great significance. Our students also engage in the less-known sides of Swedish society. The connection with Paideia will expose parts of Europe and Sweden they aren’t familiar with. The groups from both schools will mix through the students, teachers, educational activities and even administrative elements.”
Useless panels
“Paideia’s open courses opened a number of weeks ago,” says Hermele. “We still have the 25 students from across Europe, as in the past 15 years, but this year there are also 25 Swedish students joining the Hebrew classes, as well as a class of our students which we added to existing classes in Shista. They learn a basic course to complete a matriculation exam alongside a discourse about religion, culture and history through a dialogue with students from the Muslim institution.”
The partnership between the two institutions also includes Jewish instructors teaching at the Muslim Folk High School and plans like a course about interpreting the Koran and the Torah, joint learning by Jewish, Muslim and Christian students in both places on matters related to the different cultures.
Oz-Salzberger connects the establishment of the new Folk High School to deep-seated developments in Europe. “In recent years I ran around Europe and sat on endless, useless panels of interfaith dialogue,” she recalls. “They place me on a stage together with a Muslim theologian and a German professor, and expect us to make love and peace. The first time I felt that something could be different was in Sweden, actually in Malmo. To my surprise, a Muslim Imam sat in the audience with a host of his students, including women in burkas and men in traditional dress. I told myself something was happening here. Here, it’s not about a token Muslim but rather a teacher with students.”
She says that she later discovered in Stockholm that the Swedes had found a practical, much more effective approach than all the European bleeding hearts – a bottom-up creation of education that transcends religion and culture, with Jews, Muslims and other students learning together. “It’s a grass-roots, practical movement that is conducting an ongoing educational process, not just one-off conferences.
“There are two completely different clocks ticking. One is the clock of xenophobia, anti-Semitism and white supremacy theories. Regretfully, it is presented in the Israeli press as the only clock working. However, there is a totally different clock – that of the new Jewish Golden Age.”
She says that Jewish renewal has popped up in places we thought had died long ago, like Spain, Catalonia, Poland and Hungary. “In these and many other places, Jews returned and the youth among them are doing everything that creative youth do in the 21st century. Jewish culture was and is accessible to the entire world thanks to enormous breakthroughs of creativity. We are at the peak of such a breakout.”
Oz-Salzberger says her job is to work on the side of the good clock, the clock of creativity. She speaks of courses in Jewish history for Muslim students and Muslim history for Jewish students, and not only about general discussions about the dangers of anti-Semitism and Islamophobia. “Such courses are more than dialogue,” she adds. “They can be antidotes."
דיויד סטברו 