קהילות יהודיות בכל העולם מרגישות תחת מתקפה בשנה האחרונה. אבל באוסלו זה הלך יותר רחוק.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-10-17/ty-article-magazine/.highlight/00000192-8a49-dd28-a9d7-fa5fd0100000
יעל נילסן חיה כבר שנים בנורבגיה, אבל לפני שנה, ב–7 באוקטובר, היא היתה צמודה לשידורי הטלוויזיה הישראלית. רק באחרונה התברר לה איך נראו אירועי אותו היום אצל כל מי שצפה באירועים בתקשורת הנורבגית. "לא מזמן מצאתי את השידור הציבורי הנורבגי (NRK) וצפיתי בו", מספרת נילסן. "הכותרת באותו ערב היתה: 'תגובות חזקות להתקפות חמאס על ישראל; המטרה העיקרית היא שחרור אסירים פלסטינים, כך אומר דובר חמאס'". האזרחים הישראלים שנחטפו ונהרגו על ידי פלסטינים, היא אומרת, הופיעו כהערות אגב.
הקו הזה התפשט ברוב כלי התקשורת. הנציגה הרשמית של הרשות הפלסטינית באוסלו (שהפכה לשגרירה כשנורבגיה הכירה רשמית במדינה פלסטינית בחודש מאי) אמרה שבוע אחרי הטבח שהיא לא מכירה סרטונים שרואים בהם אנשים נרצחים בבתיהם. "זוהי תעמולה של ישראל שמבקשת לקבל מהקהילה הבינלאומית יד חופשית לתקוף כפי שהיא רוצה", טענה בראיון שהתפרסם בעיתון יומי נוצרי והופץ ברשתות. ממשלת נורבגיה עצמה אף הקפידה שמלך נורבגיה, ראש המדינה, לא יביע תנחומים כלפי ישראל אחרי הטבח, מכיוון שזהו "סכסוך פוליטי". בניגוד לשאר מדינות אירופה, נורבגיה כלל לא מכירה בחמאס כארגון טרור, והוא נתפס בקרב גורמים רבים במדינה כפרטנר לגיטימי. בראיון ל"דה־מרקר", אף אמר שר החוץ הנורבגי שהמדינה מקיימת קשרים עם חמאס וחיזבאללה.
הפגנות פרו־פלסטיניות וסנטימנט אנטי־ישראלי גובר אפיינו בשנה האחרונה כמעט את כל העולם. אלא שבנורבגיה, כך, נראה, הדברים הלכו כמה צעדים רחוק יותר. הנרטיב של חמאס תפס אחיזה במעגלים רחבים במדינה, הרבה מעבר לאנשי שמאל רדיקלי ופעילים פרו־פלסטינים. ומה שהחל מנקודת מוצא אנטי־ישראלית הפך במהרה לכדור שלג חריג בממדיו ביחס למה שחוות קהילות יהודיות אחרות באירופה. הביקורת על ישראל הפכה מיד לשנאה ברחוב וברשתות החברתיות, ולתחושת חברי קהילה היהודית במדינה, השנאה הזאת זוכה הלכה למעשה לרוח גבית ציבורית וממסדית.
יהודים החלו לדווח על הצקות, הטרדות ואיומים. ציורי גרפיטי ועבודות אמנות המשוות בין ישראל לגרמניה הנאצית החלו להופיע במרחב הציבורי ברחבי המדינה. זה התחיל מציור קיר בברגן של אנה פרנק עטופה בכאפייה, והמשיך למסרים אנטישמיים של ממש: מריסוס הכתובת "כל היהודים החוצה" ועד כתובת מלווה בצלב־קרס בתחנת רכבת תחתית באוסלו, שקוראת לסיום העבודה של היטלר.
חברי הקהילה היהודית הקטנטנה של נורבגיה חשים פגיעה אנושה בתחושת הביטחון והשייכות שלהם. ביקור באוסלו ושיחות עם יהודים שחיים בנורבגיה מגלים שהקהילה, שמונה רק כ–1,500 איש, נמצאת תחת תחושת איום של ממש. חלק מהמרואיינים אף חששו להיחשף בשמם. "הקהילה מבודדת כי הממשלה לא דואגת לה ולא מגנה את האלימות כלפיה", סיפר למוסף "הארץ" גורם המעורה בקהילה היהודית. "הממשלה מאשרת למעשה את שיח השנאה".
סיפורה של א', יהודייה נורבגית, ממחיש את הקיצוניות שאליה הגיעו הדברים. אחת מבנותיה של א' חיה בישראל ומשרתת כקצינה בצה"ל. בסוף השנה שעברה מישהו מצא ברשת סרטון של בתה במדים, שבו היא מדברת נורבגית, והפיץ אותו באינסטגרם. מרגע זה הפכו חיי הבת והאם לגיהנום. "כל חשבונות הרשתות החברתיות שלנו התפוצצו בקללות ואיומים", מספרת א'. "דוגמנית נורבגית אפילו צירפה לסרטון את שם מקום העבודה שלי וגם תמונות שלנו". האיומים לא הגיעו רק מהצד הפלסטיני. עיון במכשיר הסלולרי של א' מעלה שרבים ממי ששלחו לה את ההודעות אינם ממוצא מוסלמי או ערבי.
"מחכה שתנחתי בנורבגיה, אז אראה לך מה אני וחבריי מהחמאס נעשה לך", כתב אחד. אחרים הוסיפו: "היא תומכת רצח עם מלוכלכת, מקווה שתשקע בחול האדום מדם של עזה ושתחזור לנורבגיה בלי ידיים ורגליים", "זונה ציונית, מקווה שתקבלי כדור מחמאס". אפילו צצה יוזמה שביקשה להעמיד את בתה לדין, כפי שמעמידים אירופאים שנלחמו בשורות דאע"ש. יש אפילו ארגון בשם "Save the Children Norway", שדרש שכל נורבגי שחוזר מהמלחמה בעזה ייחקר בידי הרשויות.
מה עשית?
"הלכתי למשטרה. הם החליטו שזה לא פלילי וסגרו את התיק. קיבלתי כפתור מצוקה לתקופה מסוימת, ואמרו לי שכדאי שאעבור דירה. עד היום אני חיה במחתרת. עכשיו כולם יודעים איפה אני עובדת וכולם יודעים שהבת שלי בצבא בישראל. חוץ מזה, בתי איבדה את כל חבריה בנורבגיה והיא לא יכולה לבוא לבקר מחשש לחייה. אני נורבגית, אני אוהבת את המדינה שלי, אבל אני מאוד מאוכזבת. אף אחד לא מגן עליי".
האם נתקלתם ביחס כזה גם לפני 7 באוקטובר או שזה חדש לגמרי?
"גם אם זה גרוע יותר עכשיו, זה לא חדש. הילדים שלי היו צריכים לתת דין וחשבון על כל דבר שישראל עשתה מאז שהם בכיתה א'". לדבריה, לאחד מילדיה אסור היה לספר על חופשה בארץ כדי לא לפגוע ברגשות של ילדים אחרים. במקרים אחרים אמרו לילדיה שזה בסדר להיות יהודי. אבל לא בסדר לדבר על ישראל.
יהודים נורבגים נוספים מספרים על תחושות דומות. רמי, למשל, חי בנורבגיה מאז 2007. הוא יהודי ממוצא רוסי שעלה לישראל בשנות ה–90 והיגר לנורבגיה בעקבות אשתו. לשניים יש בת ושני בנים שנולדו בנורבגיה והם חיים לא רחוק מאוסלו. "עד לאחרונה לא הסתרנו שאנחנו יהודים", הוא מספר. "אבל בזמן האחרון אנחנו מרגישים את האנטישמיות דרך הילדים שלנו". לדבריו, הילדים לא מדברים עברית והם מעולם לא חיו בישראל, ובכל זאת בתו בת החמש סיפרה שילד מהגן שלה שאל אותה למה היא רוצחת ילדים פלסטינים. "בן ה–13 סובל עוד יותר", מוסיף רמי. "ילדים אומרים שהוא יהודי ומציקים לו. ילדים קראו לעברו 'הייל היטלר'".
ההיסטוריה משחקת כאן תפקיד חשוב. היהודים, שנחשבים כיום למיעוט רשמי בנורבגיה, הגיעו למדינה רק באמצע המאה ה–19. עד אז כניסת יהודים היתה אסורה בחוק. ההגירה, בעיקר ממזרח־אירופה, הובילה להקמתן של קהילות יהודיות באוסלו ובטרונדהיים. קהילות אלו נפגעו מאוד במלחמת העולם השנייה, כשהמדינה נשלטה על ידי משטר קוויזילנג הפשיסטי, ששיתף פעולה עם הנאצים. מתוך כ–2,100 יהודים, שליש נרצחו. יותר מ–500 איש נתפסו בידי שוטרים, חיילים ומתנדבים נורבגים וגורשו באונייה, משם נלקחו ברכבת לאושוויץ. אחרים נספו במחנות אחרים בנורבגיה ובגרמניה. השורדים היו אלו שנמלטו לשוודיה ולבריטניה.
אחד הדברים שכואבים לחברי הקהילה היהודית הוא התחושה שאפילו הרדיפה שעברו משמשת כעת נגדם. פרופ' טורקל ברקה, היסטוריון באוניברסיטת MF באוסלו, מספר למשל על טקס ההנצחה לליל הבדולח שהתקיים באוסלו בשנה שעברה. "יהודי נורבגיה הרגישו שחטפו להם את האירוע", הוא מספר. "ארגון נורבגי נגד גזענות הפך את האירוע לאירוע פרו־פלסטיני". במקום לעסוק בנאציזם, בשואה ובאנטישמיות, האירוע עסק במזרח התיכון ובהקצנה פוליטית. לארגון האירוע צורפו ארגוני שמאל שהם חלק מגל המחאות האנטי־ישראלי, ולא ניתן היה להניף בו דגלי ישראל ואפילו לא להציג סמלים יהודיים. הקהילה היהודית החליטה אפוא לקיים אירוע משל עצמה, בבית כנסת.
תחושות קשות עולות מאנשי הקהילה גם כלפי "המרכז הנורבגי ללימודי שואה ומיעוטים". המרכז, שהוקם באמצעות כספים של יהודים שנרצחו בשואה, אמור לעסוק במיפוי האנטישמיות במדינה ובמאבק בה. אלא שמכתב ששלחו באחרונה ניצולי שואה נורבגים וצאצאים של קורבנות שואה מאשים את המרכז כי הוא נכשל בתפקידו, וכי במקום להילחם באנטישמיות הוא "מיצב את עצמו כמבקר של המדיניות והטקטיקות הצבאיות של ישראל". בנוסף, לטענת המכתב, המרכז "מפגין הטיה בבחירת מומחים, התומכת בנרטיב שלילי כלפי ישראל כמדינה יהודית".
מנהל המרכז, פרופ' יאן היירט, אמר על כך בתגובה: "אנו עדים לעלייה מטרידה בעמדות ובאירועים אנטישמיים בנורבגיה. זה מדאיג אותנו מאוד. המרכז פועל יום־יום כדי לממש את המנדט שלנו לחקור ולהפיץ ידע על השואה, אנטישמיות, רצח־עם והפרות זכויות אדם הקשורות לכך, כמו גם על מצבם של מיעוטים בנורבגיה".
"הובטחו לנו דברים כאזרחי המדינה וכיהודים שיש להם היסטוריה מסוימת", אומר לייף קנוטסן, פעיל בקהילה היהודית במדינה. "כל זה קרס תוך שעות ב–7 באוקטובר". קנוטסן מדבר על הפער בין הציפיות מהחברה הנורבגית — על ערכיה הדמוקרטיים והליברליים — לבין המציאות כפי שחווים אותה היהודים במדינה בפועל. היו אמנם סימנים מקדימים, הוא אומר, כמו איומים, התפרעויות והתבטאויות אנטישמיות בתקופות של מבצעים צבאיים ישראליים בעזה ובלבנון. "למרות ההתרחשויות האלו, היתה תחושה שאנחנו מוגנים. אבל כבר ב–7 באוקטובר הבנו שהחוזה החברתי לא יכובד. זו מציאות קשה מכיוון שאנחנו בקושי מחזיקים מעמד גם ככה. המוסדות של הקהילה מוחזקים בהתנדבות, הלחץ עליהם גדול והמשימה להמשיך לקיים אותם קשה. אחרי 7 באוקטובר קיימתי משאל בקרב יהודים נורבגים. מתוך 150 איש, כמחצית אמרו שהם שקלו לעזוב את המדינה. יותר מ–90% מהם אמרו שהרשויות בנורבגיה לא מבינות מהי אנטישמיות".
קנוטסן מספר על סממנים לקהילה בטראומה, שחווה תקשורת עוינת מאוד, התבטאויות בלתי נסבלות, הצקות והטרדות. "אם הקהילה היהודית תיעלם מנורבגיה זו תהיה טרגדיה", הוא אומר. "זו תהיה אפיזודה עצובה אחת מרבות בהיסטוריה היהודית, אבל זו תהיה קטסטרופה עבור נורבגיה. אני מודאג. לא כיהודי דווקא, אלא כפטריוט נורבגי".
"משהו נשבר ב–7 באוקטובר", אומר גם פרופ' ברקה. "יהודי נורבגיה מרגישים היום פגיעים ונבגדים. כל הזמן אומרים להם מה הם אמורים לחשוב על הסכסוך. אם הם עצמם לא מגנים את ישראל, מסבירים להם שהם 'יהודים בצורה לא נכונה'. יש כאן אנשי ציבור ופוליטיקאים שתומכים בחמאס, וגם ימין קיצוני וניאו־נאצים שתמכו בטבח ב–7 באוקטובר. לכן זה לא מפתיע שיהודי נורבגיה שואלים את עצמם על מקומם בחברה הנורבגית".
ברקה מסביר כי שורשי העוינות הנורבגית כלפי ישראל התחילו בסוף שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70. "אחרי מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, העמדה הנורבגית הברורה היתה התנגדות לאנטישמיות ותמיכה במדינה היהודית הצעירה", הוא אומר. "עם זאת, עמדות פרו־פלסטיניות החלו לצבור תאוצה אחרי מלחמת ששת הימים, ותנועות שמאל פרו־פלסטיניות, כולל קבוצות מרקסיסטיות, ניסו לדחוף את השמאל המתון הסוציאל־דמוקרטי לכיוון הזה. למרות שמגמות דומות התרחשו במדינות אחרות, ישנם גורמים ייחודיים לנורבגיה שהובילו לכך שכל השמאל הנורבגי אימץ את הגישה הזאת. מסוף שנות ה–70, במשך 20 שנה, נורבגיה שלחה יותר מ-20 אלף חיילים לשירות בכוחות יוניפי"ל בלבנון. זה יצר תחושה בקרב הדור הזה שנורבגיה מחזיקה בידע ייחודי על האזור. אני רואה זאת כיוהרה נורבגית. אפשר להוסיף לזה את המעורבות הנורבגית בהסכמי אוסלו. כשההסכמים הללו קרסו, התנועה האנטי־ציונית פשוט יצאה משליטה".
לדברי ברקה, הגורם הייחודי ביותר בנורבגיה הוא ההשפעה של האיגודים המקצועיים על עיצוב מדיניות החוץ של המדינה. "יותר ממיליון נורבגים, כחמישית מהאוכלוסייה, הם חברים באיגודים המקצועיים. בעשורים האחרונים איגודים אלו טיפחו תרבות מאוד אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית. תנועה זו קשורה קשר עמוק למפלגת העבודה הנורבגית, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה אידיאולוגית. זה נותן לאיגודים השפעה רבה על מדיניות החוץ של נורבגיה". האנטי־ציונות הזאת, אומר ברקה, הפכה לסוג של אנטישמיות.
בעיני פרופ' קתרין ת'ורלייפסון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אוסלו, בנורבגיה יש בעיה של ממש בהבנה של האנטישמיות מהסוג החדש, זו הקשורה לישראל. ת'ורלייפסון, שחיה בעבר בישראל ודוברת עברית, מסבירה שיהודים במדינה נמצאים במצב פגיע ונתקלים באנטישמיות בסביבות רבות — בתקשורת, ברשתות חברתיות ובמרחב הציבורי. ת'ורלייפסון, שחוקרת את החיים היהודיים בנורבגיה במאה ה–21, גילתה דעות קדומות רבות על יהודים ועל ישראל. בסקר שערכה באחד ממחקריה, מחצית מהמשיבים סברו שהיחס של ישראל לפלסטינים לא טוב יותר מזה שהיהודים זכו לו בשואה.
לפי ת'ורלייפסון, השיח הפוליטי במדינה משחק תפקיד מכריע. "נורבגיה היא מדינה קטנה והשיח הפוליטי שלה עדיין בהתהוות. יש בה קונפורמיות, מחסור בקולות מגוונים שמבטאים חוויות שונות, וחסרים לה כלים דמוקרטיים להגנה על מיעוטים". לדבריה, בפוליטיקה הנורבגית יש גישה מאוד פרו־פלסטינית. בחוגים אקטיביסטיים מסוימים מתקפת חמאס נחשבת התנגדות לגיטימית, והמילה "טרור" לא נאמרת במקומות שבהם היא צריכה להיאמר. הקונפורמיות הנורבגית מסתירה את האנטישמיות הקשורה לישראל ואת הדיסאינפורמציה והאלימות הפוליטית שמתדלקת אותה".
"אני חי כאן, ילדיי ונכדיי חיים כאן, ואני מודאג מאוד", אומר אילן שרוני, שחי בנורבגיה מאז 1988 ומתגורר בעיר סטבנגר בדרום־מערב המדינה. שרוני מזהה את התקשורת הנורבגית כאשמה עיקרית. "זה יום־יום בטלוויזיה כבר עשורים. מי שלא מגנה את ישראל מגונה כתומך ברצח־עם. הכל פשוט התפוצץ אחרי 7 באוקטובר. הגישה האנטי־ישראלית, שהיתה תמיד חלק מהפוליטיקה הפנימית, עכשיו הפכה להיות ממארת".
"כשאני מדבר עם אנשים שמגלים שאני מישראל, הם מפסיקים לדבר או אפילו נחנקים", מוסיף יניב, מרצה באקדמיה שחי באוסלו ועובד בעולם האמנות, "אחר כך הם לפעמים חוזרים להתנצל". לדבריו, כבר אמרו לו שישראל היא מדינת פשע שבכלל לא צריכה להתקיים.
בשבוע שעבר, לקראת ציון אירועי 7 באוקטובר, תוגברה האבטחה סביב מוסדות יהודיים במדינה. מול עצרות הזיכרון שנערכו באוסלו ובברגן נערכו הפגנות פרו־פלסטיניות. באוסלו הוצבו דגמים של טילי קסאם בצבעי ירוק, לבן ואדום. בברגן, בהפגנה שנערכה תחת הכותרת "שנה לשיטפון אל־אקצה", שרפו מפגינים דגלי ישראל. המשטרה ביקשה ממשתפי עצרות התמיכה בישראל לא להתקבץ בקבוצות כי יהיה "קשה להגן עליהם". בקהילה היהודית יש רבים שמבינים את הביקורת על ישראל. ובכל זאת, ב–8 במרץ, ביום האישה הבינלאומי, קבוצה של פעילות ופעילים יהודים קיוו שלמרות הביקורת, הם יוכלו להפגין בסולידריות עם נשים ברחבי העולם באירוע גדול שתוכנן באוסלו.
יעל נילסן, שהיתה פעילה במאמץ הבינלאומי להשבת החטופים, יצרה קשר עם המארגנים וביקשה להצטרף. יחד עם חברותיה, ביקשה להעלות למודעות את מעשי האונס שבוצעו ב–7 באוקטובר ואת מצבם של הישראלים והישראליות שנחטפו על ידי חמאס. "הדברים האלה כמעט ולא נדונים בתקשורת הנורבגית", אומרת נילסן. "חשבנו שדרך הצטרפות לאירוע הגדול של יום האישה, נוכל להכניס לשיח הנורבגי את נושא האלימות המינית ואת המצב הנורא של הישראלים שנחטפו".
לא היה נראה שתהיה בעיה. אחת הסיסמאות שהוחלט עליהן בהפגנה עסקה במאבק בשימוש באונס כנשק, כך שהיתה התאמה בין התכנים של ההפגנה לבין מטרות הקבוצה של נילסן. "ובאמת, כשיצרתי קשר עם המארגנים, הם אמרו שהתוכנית כבר נקבעה, אך שנוכל להצטרף לקבוצה שתצעד תחת הסיסמה 'להילחם באונס כנשק'. כדי להיות בטוחה, וידאתי שהמארגנים יודעים שנישא תמונות של הנשים שנחטפו, וגם ביקשתי אישור לכך שסידורי האבטחה ידאגו לכך שנהיה בטוחים עם הסמלים היהודיים שלנו. הכל נראה מסודר".
הקבוצה הורכבה מכ–40 עד 50 אנשים, רובם יהודים מקומיים, ישראלים וכמה תומכים. נילסן וידאה שאיש לא נושא דגלי ישראל ושהמסר ברור לכולם. "היה חשוב לנו להתמקד באלימות המינית, לכן לא נשאנו דגלי ישראל. אבל כדי לזהות את הנשים כישראליות, היה לנו באנר כחול־לבן עם הסיסמה '#MeToo Unless you're a Jew' בליווי גרפיקה של מגן דוד עשוי מתחתוני נשים ומשולש של דם ששימש בהפגנות דומות ברחבי העולם".
הקבוצה היתה מודעת לכך שהיא עשויה להיתקל בעוינות. "הסמלים שלנו לעתים קרובות מעוררים שנאה ותוקפנות בנורבגיה", היא אומרת. "יש כאן קהילה מוסלמית גדולה, ובתקופה ההיא התקיימו הפגנות יומיומיות נגד ישראל. חלקן חצו את הקו הדק בין עמדות אנטי־ישראליות לאנטישמיות. אז דאגנו, אבל קיבלנו אישור מהמארגנים, ומכיוון שלא ייצגנו את ישראל וההפגנה היתה אמורה לעסוק במשהו שכל נורבגי יכול להסכים עליו — התנגדות לשימוש באלימות נגד נשים כנשק — קיווינו לטוב".
התגובה העוינת הגיעה מיד. בהתחלה סירבו להכניס אותם לאירוע, והם נאלצו להוכיח כי קיבלו מהמארגנים אישור להשתתף. "אחד המארגנים המשיך לצעוק ולקלל, ואז לקח את אחד מהשלטים שלנו והשליך אותו על הקרקע", נזכרת נילסן. "אחרי שהמשטרה וידאה שהוא לא יתקרב אלינו, עוד ועוד מהמארגנים אמרו לנו שהמסר שלנו מנוגד למסרי האירוע. הם הסתכלו עלינו בשנאה ושאט נפש והתחילו לצעוק שאנחנו ציונים ופשיסטים. ואז הקהל הצטרף עם סיסמאות וצרחות קצובות שכבר התרגלנו להיתקל בהן: 'רוצחים", 'לא לציונים ברחובות שלנו' ו־'מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית'".
"נמנענו מלהיכנס לעימות ישיר", מספרת נילסן, "והנחינו את הקבוצה שלנו לא להתפזר ולא לענות. אבל כשהאווירה התחממה, חלק מהמפגינים האחרים, נורבגים, נשים וגברים בגילי, התקרבו מאוד לחברי הקבוצה ולחשו להם באוזניים", ממשיכה נילסן. "הם לחשו דברים כמו 'רוצח ילדים' ו'סקאדדייר' (מזיקים או טפילים בנורבגית)". "צעקו עליי קריאות אנטי־שראליות בעבר", אומרת נילסן, "אבל הפעם זה היה שונה מאוד. השנאה הגיעה מצד אנשים שחשבתי שאנחנו חולקים איתם ערכים בסיסיים. התחושה היתה של ביטול שלנו כבני אדם. לא היינו נשים וגברים, אלא התגלמות של רוע".
דיויד סטברו 