נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-26/ty-article-opinion/.premium/00000195-4199-d852-a5df-efbd9db80000#comments-section
אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.
גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.
ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.
הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.
אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.
גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.
ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.
לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.
מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.
גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.
נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.
נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?
דיויד סטברו 