אל תמהרו להספיד את אירופה

נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-26/ty-article-opinion/.premium/00000195-4199-d852-a5df-efbd9db80000#comments-section

אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.

גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.

ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.

הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.

אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.

Screenshot

גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.

ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.

לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.

מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.

גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.

נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?

כוכב הפופ השוודי של המוזיקה הקלאסית היה פעם ילד עם כיפה ופאות

המלחין השוודי הצעיר יעקב מולראד מספר בראיון כיצד הפך מילד בעייתי לסיפור הצלחה, מדוע סירב עד שלב מאוחר ללמוד תווים, איך משפיע על יצירתו סיפור השואה של סבו ולמה עבר מרש"י לניטשה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771

יעקב מולראד היה תלמיד גרוע. אפילו גרוע מאוד. מכיוון שסבל מדיסלקציה, הוא התקשה לקרוא ולכתוב ובבית הספר חשבו שהוא נטול מוטיבציה וחסר יכולות למידה. אף על פי שבא ממשפחה יהודית בורגנית המתגוררת בשכונה אמידה במערב סטוקהולם, הוא הוגדר כ"בעייתי", נהג להפריע ולהסתבך בקטטות וסבל מהתקפי חרדה ומדיכאון כבר בגיל תשע. אלו לוו בבעיות בריאותיות, תחושת בדידות ורגשות אשם. כיום מולראד הוא אחד המלחינים הקלאסיים הצעירים המדוברים ביותר בעולם. בגיל 30 הוא המלחין הצעיר ביותר שכתב בעבור האופרה המלכותית השוודית. מעבר לכך, הוא כותב בעבור התזמורות והמקהלות המובילות בשוודיה, יצירות פרי עטו הועלו באולמות ברחבי העולם, בין השאר בקרנגי הול בניו יורק, הוא זכה במלגות יקרות ערך ובפרסים שונים בשוודיה והשנה יצא לאור אלבום אוסף של ארבע מיצירותיו למקהלה בהוצאת דויטשה גרמופון היוקרתית.

מטבע הדברים התואר "ילד פלא" הוצמד לו לא מעט פעמים, אך כילד צעיר מולראד לא התעניין כלל במוזיקה. כל זה השתנה כשהיה בן 15. את הטריגר למהפך בחייו יוכלו לזהות גם כל אחד או אחת שגדלו בישראל בארבעים השנים האחרונות – זה היה פרק של "הָיֹה הָיָה", סדרת הטלוויזיה הצרפתית לילדים בבימויו של אלבר בארייה, ששודרה במדינות רבות בעולם כתוכנית חינוכית ללימוד היסטוריה. "הטלוויזיה היתה פתוחה ופתאום שמעתי מוזיקה. זו היתה יצירה של באך, מוזיקת הפתיחה של 'היה היה'", מספר מולראד. "שמעתי את זה כמשהו רוחני וזה השפיע עלי מאוד. קצת מאוחר יותר הייתי משועמם ויום אחד שמעתי את אחותי, האנה, מנגנת בפסנתר. היא היתה תלמידה טובה, ואני לא, היא ניגנה בפסנתר, ואני לא. רק הסתכלתי עליה וניסיתי לדמיין מה התחושה כשמנגנים ככה. היא ניגנה פרלוד של באך. רציתי גם להרגיש כך. באותו קיץ אבא שלי תיקן סינתיסייזר מקולקל שאחותי קיבלה פעם כמתנת חנוכה. בהתחלה הוא לא עניין אותי בכלל אבל בסופו של דבר התחלתי להשתעשע איתו. היה לי קל יותר לראות את עצמי עם סינתיסייזר מפלסטיק מאשר עם פסנתר מצוחצח. אמא שלי הציעה לי לקחת שיעור אצל המורה של אחותי, רגינה שטיינבוך, תחילה התנגדתי, אבל בסוף שוכנעתי ואחרי השיעור הזה כבר הייתי נעול לגמרי על הנגינה".

בתחילה מולראד רק השתעשע עם הצעצוע החדש שלו. "לחצתי על כפתור שהשמיע יצירה מתוכנתת מראש", הוא מספר, "זו היתה יצירה מוכרת של מוצרט, Rondo Alla Turca (הפרק האחרון של הסונטה לפסנתר מס' 11). ניסיתי לנגן את זה בעצמי, למצוא את הקלידים הנכונים והצלחתי. זה היה קל, פשוט ניגנתי את זה. אחר כך הראיתי את זה למורה לפסנתר. היא צחקה מהצורה המוזרה שניגנתי, הרגשתי כמעט כמו ליצן. היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה את מה שכל אמא יהודייה רוצה לשמוע, שהבן שלה מוכשר מאוד. אמא שלי תמכה תמיד בכל השיגיונות שלי. אבל אני רציתי ללמוד יותר, ורציתי ללמוד מהר יותר.

יעקב מולראד. התחיל עם סינתיסייזר מפלסטיק צילום: Morgan Norman


"כשראיתי שוב את התוכנית 'היה היה' בטלוויזיה, שאלתי אותה מה שם היצירה שפותחת אותה. היא אמרה שזו טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך. כששאלתי אם היא יכולה ללמד אותי לנגן את זה, היא הסבירה שהיצירה נכתבה לאורגן ושאוכל לנגן אותה אולי בעוד חמש שנים. צריך לעשות את זה צעד אחרי צעד, היא הסבירה. אבל אני שונא לעשות דברים צעד אחרי צעד. אף פעם לא עשיתי שום דבר צעד אחרי צעד. אז ניסיתי לעשות איתה דיל והיא אמרה שאי אפשר ללמוד את זה בלי שיודעים תווים. אמרתי שאני יכול לחקות את האצבעות שלה, היא טענה שזה ייקח המון זמן. אבל לבסוף הסכמנו שננסה לעשות זאת בדרך שלי ואם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלה. "בשיעור הבא היא הגיעה עם העיבוד לפסנתר של היצירה. היא ניגנה את הפראזה הראשונה ואז חיקיתי אותה, ניגנתי את זה כמה פעמים וביקשתי להתקדם. לא ידעתי מה זה סולם ולא קראתי תווים אבל זיהיתי את הצורות והמבנים בצורה אינטואיטיבית, ראיתי את ההיגיון שלהם ולמדתי אותם כמו שלומדים הרבה מספרי טלפון. עשינו את זה במשך כחודשיים, למדתי להשתמש באצבעות באמצעות אטיודים (יצירות שנכתבו לצורך תרגול טכני של נגינה, ד"ס). לבסוף השלמתי את היצירה ואפילו ניגנתי אותה בהצלחה בקונצרט תלמידים. אחרי זה למדתי את פנטזיה אימפרומפטו של שופן (אופוס 66). רגינה ניסתה ללמד אותי תווים אבל התנגדתי כי לא רציתי להרגיש מטופש כמו שהרגשתי בבית הספר. רציתי שזה ימשיך להיות כיף וקל".

המשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771