אל תמהרו להספיד את אירופה

נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-26/ty-article-opinion/.premium/00000195-4199-d852-a5df-efbd9db80000#comments-section

אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.

גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.

ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.

הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.

אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.

Screenshot

גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.

ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.

לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.

מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.

גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.

נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?

אסור להשוות? אם ישראל לא תתעשת, הכל יכול להתהפך במהירות

כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-07-26/ty-article-opinion/.premium/00000189-9275-d1ae-a38b-f7f558de0000

בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.

כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.

את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.

האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.

הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.

אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.

למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.   

ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.

ארגון זכויות אדם: סין מאשפזת בכפייה מתנגדי משטר במוסדות פסיכיאטריים

דו"ח של Safeguard Defenders מביא את סיפוריהם של עשרות אזרחים שאושפזו ללא נימוק רפואי בשל פעילות פוליטית או רק מפני שהגישו עתירה לרשויות לטפל בעוול שנגרם להם. אחת ממחברי הדו"ח: "זה רק קצה הקרחון".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/2022-08-16/ty-article-magazine/.highlight/00000182-a0a3-d132-a1eb-f1ab72fe0000

דו"ח של ארגון העוקב אחר הפרת זכויות אדם בסין טוען כי בתי חולים פסיכיאטריים משמשים את המשטר בבייג'ין במאבקו בפעילי זכויות אדם ובמתנגדיו. על פי הדו"ח שפרסם הבוקר (שלישי) הארגון Safeguard Defenders, אזרחים רבים מאושפזים בכפייה ללא כל נימוק רפואי. זאת תוך ניתוקם מהעולם שבחוץ — ובמקרים רבים הכאתם, קשירתם למיטה ומתן "טיפול" תרופתי ואף מכות חשמל.

בדומה לטענות על הרג אסירים לשם קצירת איבריהם, גם במקרים אלה אנשי רפואה משתפים פעולה לכאורה עם רשויות החוק בניגוד לכללי האתיקה הרפואית ובניגוד לטובת המטופלים. כפי שהרשויות בבייג'ין טוענות בשנים האחרונות כי הן הסדירו את תחום הסחר באיברים למטרות השתלה, כך גם בסוגיית האשפוזים נטען כי הנושא הוסדר בחקיקה לפני כעשור. אולם, הדו"ח חושף 144 מקרי אשפוז בכפייה ב–109 בתי חולים ברחבי סין, מסיבות פוליטיות וללא כל צורך רפואי. הדו"ח כולל 99 קורבנות שאושפזו בין השנים 2015 ל-2021, כמה מהם יותר מפעם אחת.

ארגון Safeguard Defenders פועל ב"זירות עוינות" באסיה, כהגדרתו, למען "הגנה על זכויות אדם וקידום שלטון החוק". עיקר עבודתו מוקדשת להפרת זכויות אדם סיניות — הן בתוך המדינה והן בהתערבותם של גורמים סיניים במדינות אחרות, הפוגעת לכאורה בזכויות אדם ומערערת את שלטון החוק בהן. הארגון רשום בספרד וממומן באמצעות מענקים שונים, בעיקר מהאיחוד האירופי.

מנהלת המחקר של הארגון, דינה גרדנר, חיה בעבר בסין ועובדת כיום מטייוואן. לדבריה, "תמונת המצב המתוארת בדו"ח היא רק פיסת מציאות אחת. זה רק קצה הקרחון. אנחנו התבססנו על חומר שקיבלנו מארגון הפועל בתוך סין ועל עדויות מועטות שהתפרסמו בכלי תקשורת שונים". היא ציינה כי במדינה שאוכלוסייתה מונה 1.4 מיליארד תושבים, רוב הקורבנות של פרקטיקת האשפוזים הכפויים לא יודעים כלל כי ביכולתם לפנות לארגוני זכויות אדם.

חלק מהקורבנות, היא טוענת, סיפרו כי פגשו בבתי החולים הפסיכיאטריים קורבנות נוספים שהובאו למוסדות אלה בידי שוטרים. העדויות המופיעות בדו"ח, המתפרסם תחת הכותרת "בתי כלא פסיכיאטריים", קשות מאוד. לדברי גרדנר, "אנשים המאושפזים בכפייה וללא נימוק רפואי ננעלים בחדר יחד עם חולים רבים אחרים שכנראה סובלים באמת ממחלות נפש. הם מקבלים תרופות, לעתים בכדורים ולעתים בהזרקה לווריד. אם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה. לעתים הם נקשרים ללילה שלם ושוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם".

בכמה מהעדויות מופיע תיאור של מכות או של "טיפול" במכות חשמל בהכרה מלאה. "זו טראומה פיזית ופסיכולוגית קשה", אמרה גרדנר. לדבריה הקורבנות מופרדים ממשפחותיהם, שלא מעודכנות במצבם. מכשירי הטלפון שלהם מוחרמים והם אינם זכאים לביקורים. השחרור מ"אשפוז" אינו מתאפשר ללא אישור של המשטרה או הממשלה בבייג'ין — ולעתים חולפים ימים, שבועות ואף שנים עד שהוא ניתן. "באחד המקרים", המשיכה גרדנר, "הקורבן הוחזק במתקן פסיכיאטרי במשך 15 שנה". לפי הדו"ח, כמעט שליש מהקורבנות נשלחו לאשפוז בכפייה פעמיים או יותר. שניים מהם אושפזו לפחות חמש פעמים בעבר, ו-15 טרם שוחררו.

קורבנות מערכת אנקאנג, מתוך הדו"ח שפורסם. "במשטרו של שי ג'ינפינג נעשה מסוכן יותר ויותר לאנשים לדבר"
צילום: ארגון Safeguard Defenders
אינפו תדירות האשפוזים

לצורך כתיבתו נעזרו מחברי הדו"ח, בין היתר, בארגון הסיני Civil Rights and Livelihood Watch (CRLW), העוקב אחר הפרות זכויות אדם של אזרחים בני המעמדות הנמוכים במדינה. לדברי מואו ינסי, תחקירנית הארגון החיה בבריטניה, "יש לנו בארגון עיתונאים-אזרחים אמיצים שנמצאים בקשר עם קורבנות האשפוז בכפייה. הם קיבלו מהם את המידע באופן ישיר, ראיינו אותם ולעתים צילמו אותם בווידאו". בשיחה עם "הארץ" הוסיפה מואו כי הדו"ח מבוסס, בין היתר, על ראיונות אלה ועל מידע רב שנאסף מהשטח בשנים האחרונות. העדויות פורסמו מבלי לחשוף את זהותם של המראיינים, מחשש לביטחונם. "האנשים האלה נמצאים תחת מעקב הרשויות", הסבירה מואו. "הם מוטרדים על ידי המשטרה, ונאלצים במקרים רבים לעזוב את בייג'ין ולהתחבא. חלקם גם נעצרו".

אינפו מספר האשפוזים

לקריאת הדו"ח המלא

אחד המקרים המתוארים בדו"ח הוא של הפעיל הפוליטי לו צ'יאן-רונג, שאושפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים במחוז ג'יאנגסו ב-2018 למשך תשעה שבועות. לו העיד כי רופאיו הודו בפניו שהמשטרה הורתה על אשפוזו — על אף שבדיקות שנערכו לו קבעו כי הוא לא סובל ממחלת נפש. מקרה אחר הוא של חה פאנג-וו, תושב מחוז חונאן, שאושפז בכפייה כמה פעמים בעבר. באחד המוסדות שאליהם הובא אובחן חה כסובל מפסיכוזה פרנואידית ולדבריו אחד הרופאים אמר לו: "קל להיכנס לכאן, אבל קשה לצאת. המנהיגים הורו לנו להשאיר אותך כאן ותפקידנו הוא להשגיח עליך 24 שעות ביממה".

צ'ן ביסיאנג, תושבת חונאן בשנות השמונים לחייה, נעצרה בידי המשטרה ב–2017 אך בשל גילה המבוגר והעובדה כי הוכתה בידי השוטרים ונחבלה, היא הופנתה לבית חולים צבאי ואושפזה למשך ארבעה חודשים במחלקה הפסיכיאטרית. מקרה אחר המוזכר בדו"ח הוא של דונג יאוצ'יונג — שב-2018 תיעדה את עצמה משליכה דיו על תמונתו של הנשיא שי, ומוכרת בכינוי "נערת הדיו". דונג נכלאה במוסד פסיכיאטרי שם הוכתה, נקשרה למיטה ונאלצה לקחת תרופות שלא נזקקה להן. היא אושפזה פעמיים, ובני משפחתה סיפרו כי קודם לכן היתה בריאה — אך לאחר שחרורה, כשהיא כבת 30 בלבד, סבלה מתופעות חמורות כמו דמנציה וחוסר שליטה על הסוגרים וכן מסיוטי לילה.

לא כל המאושפזים הם מתנגדים פוליטיים. בכמה מקרים הובאו לאשפוז בכפייה מי שתבעו פיצוי כספי מהרשויות בשל פציעה בעת שירותם הצבאי, דרשו מהמשטרה לחקור פריצה לביתם או תמכו בפומבי במורה שנענשה כי עודדה את תלמידיה להטיל ספק בנרטיבים ההיסטוריים הרשמיים של השלטון. 99 הקורבנות המוזכרים בדו"ח מגיעים מ-21 מחוזות ברחבי סין, אך הוא אינו עוסק בנעשה במחוזות שבהם מצב זכויות האדם עשוי להיות חמור יותר, שינג'יאנג וטיבט. גיל הקורבנות משתנה, חלקם צעירים ואחרים מבוגרים. 51 מהם גברים ו-48 נשים; 14 מהם פעילים פוליטיים ו-80 זכו להגדרה "עותרים" (petitioners). לדברי גרדנר, מדובר במי שפועלים תחת שיטת "המכתבים והביקורים" הוותיקה בסין.

"אזרח שמבקש להתלונן או להפנות לרשויות בקשה הנוגעת לעוול שנגרם לו יכול לעתור בנושא לרשויות באזור מגוריו", הסבירה מנהלת המחקר את השיטה. לדברי גרדנר, "אזרחים רבים מאמינים במערכת וחושבים שהיא תפתור את העניין בדרך צודקת, אבל זה לא עובד. חיי העותרים הם קשים, ההליכים נמשכים שנים וחלקם גם הופכים לקורבנות של השיטה המאשפזת אותם בכפייה". להגדרתם של מתנגדי משטר כמי שסובלים ממחלת נפש, ולאשפוזם בכפייה במוסדות פסיכיאטריים, יש היסטוריה בת עשרות שנים בסין וזו מוכרת גם מדיקטטורות אחרות דוגמת ברית המועצות. לפי הדו"ח, בשנות ה-80 הוקמה בסין רשת של 30 מוסדות פסיכיאטריים בשם אנקאנג (מונח שמשמעותו "שלום ובריאות"). מוסדות אלה היו מיועדים לאזרחים "בלתי שפויים מבחינה פלילית", ונוהלה בידי המשרד לביטחון הציבור. אולם מי שסומנו כמתנגדי משטר מאושפזים גם במוסדות פסיכיאטריים אחרים, בהם מרכזים רגילים לבריאות הנפש המטפלים באוכלוסייה הכללית ומנוהלים בידי משרד הבריאות הסיני. לדברי גרדנר, בין 2002 ל-2012 התקיים דיון ציבורי בסוגיה, בסין ומחוץ לה.

ב-2012 חוקקה סין את "חוק בריאות הנפש" שנועד להסדיר את זכויות המטופלים. כך נוצרו קריטריונים לאשפוז, בתי חולים קיבלו אחריות לזכויות החולים וגובשו נהלים מחמירים יותר, מבחינה רפואית ומשפטית, למקרים של אשפוז בכפייה. אך לטענת גרדנר, המצב בפועל לא השתפר. "עכשיו ברור שזה לא עובד", הוסיפה. "הדו"ח מראה כי עדיין יש מאות או אלפי קורבנות". לדבריה, "קשה לנו לומר אם המצב משתפר או נהיה גרוע יותר מבחינה זו, אבל במשטרו של שי, ישנה עלייה ברדיפה של פעילי זכויות אדם ועיתונאים-אזרחים, והם הרי אלו שיכולים לעצור את זה. לכן כדאי לשקול את האפשרות שהשיטות האלו קיימות באותו היקף שהן היו בעבר. זאת, בסופו של דבר דרך זולה, יעילה וקלה לשמר את היציבות שחשובה כל כך לשלטון".

כך נכתב גם בפרק המסקנות בדו"ח הארגון: "סין תחת שי ג'ינפינג מעולם לא היתה יותר עסוקה ב'שמירה על היציבות' ובהטרדה ומעצר של אנשים שהמפלגה הקומוניסטית מחליטה כי הם מסכנים את כוחה". מחברי הדו"ח מוסיפים כי הדבר בא לידי ביטוי בתקציב הרב המיועד למטרות של טיפול באי-שקט חברתי. ב‏–2019 הוקדשו לכך בתקציב המדינה כ–1.39 טריליון יואן (כ–217 מיליארד דולרים) — סכום הגבוה בכ–17% מתקציב הצבא הסיני. "בסין פועלות מערכות רבות למעצר שרירותי ולכפיית היעלמויות, המשמשות לתחזוקת היציבות — ממערכת המעקב אחרי מגורים, דרך 'בתי כלא שחורים בלתי חוקיים' ועד מעצרים כפויים בשם בדוי ואף מעצרי בית", נכתב בדו"ח. "אבל אחת השיטות המפחידות והסטיגמטיות ביותר היא מערכת 'אנקאנג', שבה קורבנות לכודים בתוך סיוט, ללא גזר דין של בית המשפט, ללא הליך שיפוטי וללא מושג מתי הסיוט יסתיים".

"הארץ" פנה לשגרירות סין בישראל, עדיין לא התקבלה תגובתה.

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.