ביקור במאלמו, כחודש וחצי לפני האירוויזיון, מגלה שההכנות למאבק הפלסטיני על הבמה הגדולה באירופה נמצאות בעיצומן
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-03-21/ty-article-magazine/.highlight/0000018e-517c-d282-a19f-7dfd7da50000
ביום חורף של חודש מרץ מאלמו היא עיר נמל רבת צדדים. אוהדי סדרת המתח "הגשר" מכירים את האלמנט הארכיטקטוני המזוהה איתה, גשר אורסונד הארוך שמחבר בינה ובין קופנהגן שבדנמרק. אבל מבקר מבחוץ בעיר השלישית בגודלה בשוודיה יגלה עוד מיני חיבורים שארכיטקטורה חברה בהם לתהליכים דמוגרפיים. למשל בין המרכז העתיק, הימי ביניימי, לאזור הנמל המערבי המודרני המרשים, שאת המספנות ואזורי התעשייה בו החליפו מגורי יוקרה ושסימן ההיכר שלו הוא מגדל ה-Turning Torso, אך גם לשיכוני הבטון שנבנו במסגרת תוכנית המיליון הממשלתית והתמלאו במהגרים. בחודש מאי יישטפו כל אלה בנחילי מבקרים, שיבואו לחגוג בעיר את האירוויזיון ה-68 וינערו אותה משרידי החורף הקפוא. קבוצות פטריוטיות ימלאו את פארק העם (Folkets Park) בן 130 השנה, שיהפוך ל-Eurovision Village, אנשי מועדוני החובבים הבלתי נלאים של האירוויזיון יחגגו כל ערב ב-EuroClub, והתושבים ייהנו מן הסתם מהתנופה הפולקלוריסטית והכלכלית. בינתיים, כשהם נשאלים כיצד הם רואים את אירוח האירוע המוזיקלי, התשובות שלהם כמו לקוחות מדף מסרים – הם שמחים בו ומקבלים בברכה את כולם, תשובה שמהדהדת את המסר וההגדרה של העירייה לאירוויזיון הקרב – "חגיגה מלאת חיים של פתיחות והכלה".
אלא שחודשיים לפני האירוע – שבישראל, לאחר ניסיונות ההדחה, הפך למשאת נפש משונה כאילו נשא את כבודנו הלאומי כולו – נמלאים רחובות העיר בהמולה שונה לגמרי באופיה. זה התחיל בחגיגות שנערכו בעיר במוצאי 7 באוקטובר. שיירות של מכוניות צופרות, מוזיקה, ריקודים, חלוקת ממתקים וזיקוקים – בכל אלה חגגו כמה מאות בני אדם את הטבח. מאז המחאות נגד ישראל, ונציגותה באירוויזיון, לא חדלו בעיר.
באמצע השבוע הסימנים ברובע מולוונגן שבמרכז מאלמו, מוקד המחאה, אמנם שקטים. בסיבוב ברובע, שבתהליך ג'נטריפיקציה הפך מאזור של מעמד הפועלים למשכנם של היפסטרים וסטודנטים ומשווק כרב-תרבותי, יתגלו מדבקות עם סיסמאות כמו "עצרו את הג'נוסייד" ופלאיירים המזמינים להפגנות ומחאות. על מדף בסופר שמציג אבוקדו מישראל יש מדבקה עם דגל פלסטין והמילה Boycott, וחלון הראווה של חנות בגדי יד שנייה מציג מסך גדול המסכם את מספרי הקורבנות: כמה ילדים מתו בעזה, כמה נפצעו או נקברו תחת הריסות, כמה יתומים חדשים נוספו מדי יום, כמה מסגדים נהרסו וכמה אנשי צוות רפואי נעצרו או נהרגו. ליד כל מספר מופיע דגל ישראל, ויש במקום גם גלויות שאפשר לשלוח לשר החוץ.
אבל סופי השבוע מספקים תמונה דינמית הרבה יותר. דגלי שחור-לבן-ירוק-אדום ושלטי Free Palestine ו"עצרו את הכיבוש הישראלי", נאומים שישראל נזכרת בהם כרוצחת ילדים ואין בהם זכר לאירועי 7 באוקטובר, שירים קליטים עם סיסמאות כמו "שחררו את פלסטין – רסקו את הציונות" – אירועי המחאה הפרו-פלסטיניים בהשתתפות אלפי בני אדם מתקיימים כאן בקביעות ולא נראה שאיבדו מעוצמתם. העוצמה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בכך שמאלמו, כמו ערים סמוכות לה ובהן הלסינבורג ולנדסקרונה, היא מקום מושבם של רבים מעשרות אלפי הפלסטינים שהיגרו לשוודיה, ושזה יותר מעשור היא מוזכרת שוב ושוב כאחת הערים האנטישמיות באירופה. אבל מי שיצפה למצוא בהמון המפגינים רק מהגרים יתבדה: יש כאן גם פנסיונרים שוודים, פעילים פוליטיים מארגוני נוער וגם זוגות צעירים עם עגלות תינוקות.
בקהילה היהודית, מטבע הדברים, ביטויי המחאה האלה מתקבלים בתחושות קשות. "להיות יהודייה במאלמו אחרי 7 באוקטובר זה לחיות בפחד", אומרת מירה קלבר (24), יושבת ראש ארגון הצעירים של יהודי מאלמו. "אני מסתובבת במחשבה שמשהו עלול לקרות והשאלה היא רק מה, למי ומתי".
אין ספק ש-7 באוקטובר החריף את המצב, ושהאירוויזיון מספק במה ייחודית למחאה על המלחמה שנפתחה בעקבותיו. אבל תחושת הביטחון של הקהילה היהודית – המונה כ-500 בני אדם – לא היתה שלמה גם לפניו, ולא נדרש אירוויזיון כדי לסמן את תחילת הקשר בין מאלמו למאבק הפלסטיני. אם מחפשים נקודת התחלה, אפשר למצוא אותה בגלי ההגירה שהגיעו לעיר כבר בשלהי המאה הקודמת. שנים לא רבות אחר כך, ב-2015, כבר הפכה מאלמו לאחד המוקדים החשובים של משבר הפליטים האירופי, ואלפי בני אדם חצו אז את גשר אורסונד מדי יום בדרכם לבקש מקלט בשוודיה. היום חיים בעיר תושבים המגיעים מיותר מ-180 מדינות, ויותר משליש מ־362 אלף תושביה לא נולדו בשוודיה. ובניגוד לשאר המדינה – חצי מהם הם מתחת לגיל 35.
השינויים הדמוגרפיים האלה הביאו איתם, בין השאר, עלייה בגילויי האנטישמיות, בעיקר הפגנות שלעתים נרשמו בהן תקריות אלימות. הרשימה ארוכה: ב-2009, כאשר מאלמו אירחה את משחקי גביע דייוויס בטניס בין ישראל לשוודיה, התרכזו בעיר אלפי מפגינים. כמה מאות מהקיצוניים שבהם, איסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני וניאו-נאצים, התפרעו והתעמתו עם שוטרים. בהפגנות אחרות לאורך השנים נקראו קריאות אנטישמיות שתועדו ונידונו בתקשורת השוודית. ב-2017 זה היה "אנחנו הולכים לירות ביהודים" בהפגנה נגד המעבר של שגרירות ארה"ב לירושלים. ב-2019 זו היתה הקריאה "רסקו את הציונות" במצעד 1 במאי של צעירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וב-2020 – "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד יחזור" (קריאה המתייחסת לניצחון של מאמיני מוחמד על השבטים היהודיים בקרב ח'ייבר במאה ה־7 לספירה, המהווה השראה ללוחמים מוסלמים בימינו. ד"ס).
בד בבד חוו יהודי העיר תקריות אלימות. ב-2009 הושלכו בקבוקי תבערה לעבר בית הלוויות היהודי, ב-2010 וב-2012 הושלכו חזיזים מחוץ לבית הכנסת ולבניין הקהילה ונופצו בהם שמשות. בשנים שאחר כך נרשמו תלונות רבות על התקפות פיזיות ומילוליות, הטרדות והצקות נגד יהודים, ואף דווח כי משפחות יהודיות עזבו את מאלמו משום שכבר לא הרגישו בטוחות שם. דו"ח שהזמינה העירייה ב-2021 אכן תיאר את בתי הספר בעיר כסביבה לא בטוחה לתלמידים יהודים, הנאלצים להתמודד עם התקפות מילוליות ופיזיות בעוד המורים מעדיפים להימנע מעימות עם התוקפים. בתקשורת דווח גם כי ניצולי שואה אינם מוזמנים עוד לספר את סיפוריהם בבתי ספר מסוימים בעיר מכיוון שתלמידים מוסלמים מתייחסים אליהם בחוסר כבוד. "מי שנולד כיהודי במאלמו גדל בתחושה שהוא צריך להגן על עצמו", אומרת קלבר. "אני מוּכרת כיהודייה, אבל חברים שלי מורידים כיפות ושרשראות עם מגיני דוד בציבור".
אבל חוסר הביטחון נובע לא רק מהצקות ופשעי שנאה. כמה מתושבי העיר ממוצא פלסטיני היו מעורבים במעשי טרור, בין השאר בן למהגרים פלסטינים בשם אוסמה קריים, שנתפס בבלגיה לאחר שהשתתף בהתקפות הטרור בבריסל ובצרפת בשנים 2015-2016 וגם נסע להתנדב לדאעש בסוריה; קבוצות שוודיות-פלסטיניות נחשפו כקשורות לארגוני טרור, אחת מהן, "קבוצה 194", קיימה במשך שנים קשרים עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שחבריה הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר. במאי 2023, פחות מחצי שנה לפני הטבח, נערך במאלמו כנס פלסטיני-אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני־הולנדי המזוהה עם חמאס. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שהיתה אמורה להשתתף בו, אמנם ביטלה את השתתפותה כשנודע לה על כך, אבל אחד מחבריה, ג'מאל אל־חאג', השתתף בו אף שאסרה זאת עליו. העובדה שאל־חאג' מכהן עדיין כחבר פרלמנט ושיש במערכת הפוליטית, באקדמיה ובעולם התרבות השוודיים לא מעט אנשים שמזדהים ישירות או בעקיפין עם חמאס לא תורמת לתחושת הביטחון של יהודי מאלמו.
"אנטישמיות היא בעיה גלובלית ובמאלמו אנחנו מודעים לה ברמה המקומית ונאבקים בה בצורה מבנית", אומר רוקו קורסאר, אחד מסגני ראש העיר מאלמו וחבר מועצת העיר מטעם המפלגה הליברלית. "האנטישמיות במאלמו לא התחילה אחרי 7 באוקטובר, ואנחנו משתפים פעולה עם הקהילה היהודית, השקענו משאבים והקמנו ועדת היגוי שמגבשת תוכנית פעולה לכל שנה. אנחנו גם רוצים לחזק את החיים היהודיים, הזהות היהודית והתרבות היהודית בעיר. זהו שיתוף פעולה רחב שמתקיים במשך יותר מארבע שנים ובשנה שעברה הארכנו אותו בארבע שנים נוספות".
תוכל לפרט?
"יש לנו למשל רכזים בבתי הספר שתפקידם להילחם באנטישמיות. מעבר לכך, הקצינו כמה מיליון יורו נוספים לעבודה על ניהול סכסוכים ומשברים בבתי הספר. העבודה הזאת שהושקעה לפני 7 באוקטובר נתנה לנו בסיס להתמודדות עם המצב הנוכחי ועם אתגרים דוגמת חוסר הביטחון שחשים חברי הקהילה היהודית. יש במאלמו סולידריות עם הקהילה היהודית. ערכנו 'צעדות כיפה' (צעדות משותפות של הנהגת הקהילה היהודית ומנהיגים פוליטיים ברמה הלאומית או המקומית, שחבשו בה כיפה. הן התקיימו בסטוקהולם ובמאלמו אחרי 7 באוקטובר, ד"ס), היו לנו גילויי סולידריות מכל קצות הקשת הפוליטית ומצד אזרחים. מאלמו היא עיר בינלאומית ורב-תרבותית מאוד. האוכלוסייה שלנו הגיעה מיותר מ-180 מדינות. זה אומר שיש לנו קבוצות אתניות מכל רחבי העולם, כולל ממקומות שסועי סכסוכים ומלחמות, ואזרחים רבים בעיר מושפעים מכך. ובכל הקשור לאנטישמיות העבודה מורכבת, לא קלה ודורשת אמצעים וידע נרכש. חשוב שנתמיד בה ונהיה מוכנים להעלות הילוך".
יכול להיות שהזמן להעלות הילוך כבר הגיע. "יש פחד בקהילה היהודית בימים אלה, ובמיוחד ביחס לילדי בית הספר", אומר פרדריק שירצקי, דובר הקהילה ומנהל מרכז הלמידה שהוקם בבית הכנסת של העיר במטרה להכיר לתושביה ולמבקרים את הקהילה. "יש אנשים שנרתעים מלומר שהם יהודים וחלקם מסתירים סממנים יהודיים בפומבי. כל זה לא חדש אמנם, אבל המצב הרבה יותר גרוע עכשיו. יש תחושה חזקה של בדידות. יש לנו מעגלים חברתיים רחבים, אבל לרבים יש הרגשה שהמעגלים החברתיים שלהם פונים נגדם. זה מתבטא בהסרת חברים ברשתות החברתיות, בגילוי שחברים חולקים תעמולה אנטישמית וכן הלאה. רבים נכנסו להלם".
קלבר מדברת על תחושות דומות. "כשעשינו לאחרונה ארוחת שבת בבית הכנסת, אנשים אמרו לי שהם פוחדים אפילו לעבור לידו. ובכל פעם שאני מסתכלת בטלפון שלי אני נתקלת באנטישמיות", היא אומרת. "חשבון אינסטגרם שפתחנו, בשם 'יהודי גאה' (Stolt Jude), מתמלא למשל באימוג'ים של חזירים ובסרטונים מעזה עם השאלה 'אתם גאים בזה?'. אנשים לא עושים הבחנה בין ישראל ליהודים בשוודיה והרבה משפיענים וידוענים מפרסמים דברים איומים".
אחת מאלה היא האמנית, מנחת תוכניות הרדיו והאקטיביסטית הידועה סטינה וולטר. בחשבון האינסטגרם שלה, שיש לו יותר מ-300 אלף עוקבים, טענה וולטר שהתקשורת השוודית איננה מספרת את האמת על הקונפליקט בעזה: היא מתעלמת מכך שישראל גונבת איברים מפלסטינים מתים, משקרת לגבי מעשי האונס וכריתת ראשי התינוקות ב-7 באוקטובר ובעצם רצחה את אזרחיה שלה בירי ממסוקים במסיבה ברעים. "אנחנו קוראים בעיתון על ריסוס צלבי קרס ועל תקיפות יהודים, וכמה ימים אחרי 7 באוקטובר פירסם החמאס קריאה לפגיעה ביהודים בעולם והרבה סטודנטים פשוט לא הלכו לאוניברסיטה באותו יום", אומרת קלבר. "כל הזמן יש חשש – מתי זה יקרה לי".
הסערה שקמה סביב עצם השתתפותה של ישראל באירוויזיון ואחר כך סביב הגרסה הראשונה של שירה, "גשם אוקטובר", שהפך באופן סמלי כל כך להוריקן, לא תרמה לשיכוך החששות – מי יותר, מי פחות. "אנחנו מודעים לעובדה שיש צרכים ביטחוניים ומגבלות ביטחוניות, ובכל זאת מאלמו היא עיר שאמורה להיות מסוגלת לארח את כולם, כולל ישראלים", אומר שירצקי. "אני מקווה שהעירייה תעשה את המאמץ הנוסף ותצליח לעמוד במשימה וזה בהחלט מעודד שהיא משקיעה משאבים רבים באירוע שחשוב לכולנו".
קלבר פחות רשמית. "כששוודיה זכתה באירוויזיון הקודם ושמענו שהבא יתקיים במאלמו, שמחנו מאוד. אני אוהבת את האירוויזיון והייתי רוצה מאוד להשתתף במסיבה העממית שסביבו", היא אומרת, "אבל אחרי אוקטובר אני לא מוכנה להסתכן. אני לא אשתתף בחגיגה, גם לא החברות שלי. הן מפחדות. אנחנו תמיד מטילים ספק ואני לא מרגישה שאני רוצה לסכן את עצמי בשביל האירוויזיון. בעבר הייתי אופטימית לגבי העתיד היהודי במאלמו, חשבתי שיש מקומות הרבה יותר גרועים. עכשיו, לצערי, אני לא בטוחה שאני יכולה להיות אופטימית. האירוויזיון, בכל אופן, אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה, אבל בשבילנו הוא פחד".
יש לך מסר לעדן גולן ולמשלחת הישראלית?
"כן, Stay safe".
זו לא הפעם הראשונה שמאלמו מארחת את האירוויזיון. במאי 1992 היא אירחה את ההפקה ה-37 שלה ו-21 שנה אחר כך את ההפקה ה-58. "כאשר כל האפשרויות הונחו על השולחן, ערכנו הערכה יסודית תוך התחשבות בגורמים רבים, ושוב הכל התחבר במאלמו", אומרת אבבה אדיאלסון, האחראית על האירוע מטעם רשות השידור השוודית. "מה שהכריע היה שיש בעיר את התשתית, יש מקומות מפגש חדשים ויש את אחד האולמות הטובים בשוודיה. במאלמו יש גם מחויבות גדולה וניסיון רב בהנחיית אירוויזיון".
ויש הפגנות פלסטיניות גדולות על בסיס קבוע. האם צוות ההפקה דן בהן ובאפשרות שהן עלולות להשפיע על האירוע?
"אנחנו מודעים לכך שאנשים משמיעים את קולם בנושא הזה, ואנחנו ערוכים להפגנות שעלולות להתקיים".
קלבר אומרת שלמרות זאת, רווח לה כשהוצב סימן שאלה מעל השתתפות ישראל באירוע. בינתיים, כידוע, המכשול ההוא הוסר, אבל לא כולם באו על סיפוקם. קבוצת תושבים מהעיר, למשל, הגישה הצעה לסדר המבקשת מהעירייה לפעול לפסילת השתתפותה של המשלחת הישראלית באירוויזיון. הדיון ייערך ככל הנראה באפריל, ו"מפלגת השמאל" השוודית (Vänsterpartiet) תהיה כנראה המפלגה היחידה במועצת העיר שתתמוך בהצעה, שפירושה עקרוני יותר ממעשי בהתחשב בכך שלעירייה עצמה אין כל מנדט בנושא מלבד פנייה לאיגוד השידור האירופי (EBU).
נינה יאקו היא חברת מועצה מטעם מפלגת השמאל והמזכירה הפוליטית שלה במאלמו. "ההצעה הזאת היא יוזמה אזרחית, לא יוזמה שלנו", אומרת יאקו בפגישה במשרדה המעוטר בתמונה גדולה של קארל מארקס ובכרזות של סיסמאות ודגלים פלסטיניים. "אבל המפלגה שלנו תומכת ביוזמה, כי אם עיריית מאלמו תאמר שהיא לא רוצה שישראל תשתתף באירוויזיון זאת תהיה הצהרה נכונה מצדה".
מדוע בעצם שישראל לא תשתתף?
"בגלל המצב בעזה. בית הדין הבינלאומי לצדק ביקש מישראל לנקוט צעדים מיידיים ויעילים למניעת רצח עם, אבל ישראל לא נקטה את המינימום הנדרש ממנה, אולי אפילו עשתה את ההיפך. השאלה שצריכה להישאל היא איך אפשר להמשיך בעסקים כרגיל".
בהנחה שהאירוע יתקיים כרגיל, בהשתתפות ישראל, איך אתם מתכוונים למחות?
"(מבחינה משפטית ופוליטית) העיר מאלמו לא רשאית לקבל החלטה שלא לאפשר לישראל להשתתף, אבל יש תנועה גדולה ורחבה שמתכננת הפגנות, קמפיין חרם ומחאות נוספות. אלו אירועים שבמובן מסוים כבר התחילו ואנחנו חלק מזה".
ואכן, נדמה שגל גדול צובר תאוצה. יותר מ-1,000 מוזיקאים שוודים, בהם רובין, Fever Ray, צמד הפולק First Aid Kit וכמה מהזמרים שהשתתפו במלודיפסטיבלן, קדם-האירוויזיון השוודי, חתמו על מכתב פתוח הקורא לא לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון בשל "המלחמה האכזרית שלה בעזה". במכתב, שפורסם ביומון Aftonbladet, הם כותבים שאיגוד השידור האירופי "מפגין סטנדרט כפול ראוי לציון שמערער את אמינותו. העובדה שמדינות שמציבות את עצמן מעל לחוק ההומניטרי מוזמנות להשתתף באירועי תרבות בינלאומיים ממעיטה בחומרתה של הפרת החוק הבינלאומי והופכת את סבלם של הקורבנות לבלתי נראה".
המוזיקאים לא יחידים. קבוצות רבות ברשתות החברתיות כבר קוראות להחרמת ישראל ולמחאות נגד השתתפותה באירוויזיון, ואחת מהן – Malmö for Palestine – אף קוראת להפגנות שבועיות בנושא, מדי יום שני, מחוץ לעיריית מאלמו. בהודעה של הקבוצה, שפורסמה באינסטגרם, מופיע לצד הכותרות "הוציאו את ישראל מהאירוויזיון" ו"עצרו את רצח העם בעזה" איור של חייל ישראלי עם מיקרופון וכבל עשוי חוט תיל. החייל עומד בכניסה לדלת האירוויזיון, והנשק שהוא אוחז מתיז דם אל שלולית גדולה שכבר הצטברה תחתיו.
גם עמיתתה של נינה יאקו במועצת העיר, אנפל מאהדי, קראה לפסילת ישראל. "בלארוס קיבלה 'לא' ב-2021, רוסיה קיבלה 'לא' ב-2022, גם ישראל יכולה לקבל 'לא' ב-2024", היא כתבה בחשבון האינסטגרם שלה. "כולנו ראינו איך ישראל מרעיבה ומפציצה את עזה. ילדים עוברים ניתוחי כריתת איברים ללא הרדמה, שירותי הבריאות מופצצים ומתרסקים לחתיכות. אין מים, אין מזון ואין חשמל לתושבי עזה. מאלמו לא צריכה לחגוג עם מדינות טרור". בפוסט אחר הוסיפה מאהדי: "להיות פוליטי בעבור אוקראינה אבל לא בעבור פלסטין זו גזענות טהורה".
"אני חושבת שאין שום סיבה להשוות בין מלחמות או כיבושים במקומות שונים. כולם נוראים באשר הם", אומרת עכשיו יאקו כשהיא נשאלת מה הקשר בין רוסיה לישראל בעניין האירוויזיון. "ובכל זאת, ההחלטה לא לאפשר לרוסיה להשתתף היתה נכונה, והיא תהיה נכונה גם לישראל. במובן הזה המצב הוא בר השוואה".
האם אתם מביאים בחשבון שההפגנות עלולות לגרום לחברי הקהילה היהודית במאלמו חוסר ביטחון? אתם ערים לטענה שההפגנות הפרו-פלסטיניות במאלמו כוללות תכנים אנטישמיים?
"אני מקווה שכולם ירגישו בטוחים לבקר בכל מקום שירצו במאלמו. אני מסכימה שקיימת דאגה גדולה ומוצדקת בכל הנוגע לאנטישמיות בעיר. כל אדם המתנגד לגזענות צריך להיות מודאג מזה. אבל השתתפתי בהפגנות מאסיביות במאלמו, כמעט כל שבוע מאז אוקטובר, ובהפגנות הללו אין שלטים או סיסמאות שניתן להגדיר כאנטישמיים. ההפגנות הן נגד פשעי מלחמה, נגד רצח עם, נגד מה שקורה בעזה. הן מבקשות הפסקת אש ומעלות חשש לגבי אלימות והרג של אזרחים. האנטישמיות במאלמו והמחאות נגד ישראל, שהן לגיטימיות לחלוטין, הן שני דברים שונים לגמרי".
מה לגבי ההפגנות הספונטניות ב-7 באוקטובר שחגגו את הטבח? והיה גם מי ששרף את דגל ישראל מחוץ לבית הכנסת.
"שריפת הדגל היתה אירוע אחד שהיו מעורבים בו רק מעטים, והיו כמה אירועים אחרים שניתן להגדיר כלא ראויים. אנחנו השתתפנו בהפגנות נגד שריפת הדגל, אבל אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל בראשנו שתי מחשבות בו בזמן (גם לתמוך במחאות נגד ישראל וגם לוודא שאירועים כאלו לא יקרו, ד"ס)".
האם חרם נגד זמרים, רקדנים ואוהדי השיר הישראלי איננו פוגע דווקא בישראלים הפתוחים לשמוע ביקורת והורס את הסיכוי לדיאלוג?
"השאלה, כפי שאתה מציג אותה, מרמזת שיש שני חלקים שווים שיכולים לנהל דיאלוג. שיש בכלל אפשרות לדיאלוג. אבל עד כמה שאני רואה, זה לא המצב ב-75 השנים האחרונות. מה שיש זה כיבוש צבאי שמפעיל אלימות מאסיבית. לתושבי עזה אין אפשרות לדיאלוג עם אלו המדכאים אותם. החרם הוא אפשרות אחת מתוך כמה להפעלת לחץ על ישראל ואנחנו צריכים להשתמש בו. למיטב ידיעתי, יש גם ארגונים ישראליים שקוראים לחרם. החרם הוא לא נגד אדם ספציפי. מדינת ישראל היא המטרה".
המצב, בוודאי מאז 7 באוקטובר, איננו מצב שיש בו צד אחד חזק, כובש ומדכא. יש קורבנות משני הצדדים. לישראל יש יותר מאלף קורבנות אזרחיים, כולל יותר מ-200 חטופים, חלקם נמצאים עדיין בעזה. האם המחאה שלכם באמת הוגנת? האם איננה חד-צדדית?
"מעשי הטבח בעזה נמשכים עכשיו וזה מה שאנחנו מנסים לעצור. אני לא מפקפקת ברגשות או בקורבנות אחרים, זה לא מתפקידי לעשות זאת, אבל האנשים בעזה גוועים ברעב, עשרות אלפים נרצחו בחמישה חודשים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג קרא למנוע רצח עם, וארגונים אחרים מדברים על ביצוע פשעי מלחמה. לצערנו אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל שום דבר לא מצדיק את המשך העסקים כרגיל, היות שהפצצות הישראליות עדיין הורגות אזרחים בעזה".
אחרי 7 באוקטובר פורסם כי ארגון סיוע החוץ של מפלגתך שיתף פעולה במשך שנים, באמצעות שותפיו הדנים, עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. ידוע גם שהיו למפלגה קשרים עם ארגונים כמו "קבוצה 194", שעל פי העיתונות השוודית הפיצו תעמולה אנטישמית ותמכו בטרוריסטים ובהתנגדות מזוינת לישראל. לנוכח המלחמה, האם המפלגה עדיין תומכת בשותפים האלו?
"לגבי ארגון סיוע החוץ, הם הצהירו שהם לוקחים אחריות והמשימה שלהם עכשיו היא לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב במפלגה שלנו. לגבי הארגונים האחרים, אין לי מידע נוסף".
מה שכן יקרה שוב, כפי שהיא אומרת, הוא כנראה המחאה נגד ישראל סביב האירוויזיון. ארגוני סולידריות נוספים עם הפלסטינים במאלמו לא הגיבו לפניית "הארץ", אך ניתן להניח שגם הם מתכננים פעילות אינטנסיבית בעיר בזמן חגיגות האירוויזיון במאי. האם ננקטים צעדים כדי להימנע מניסיונות להשתמש בשידור החי כפלטפורמה להפגנות פוליטיות? למשל, לשלב פעילים פוליטיים רבים בקהל באולם או להכניס חומרי תעמולה לתחרות ולשלוף אותם בשידור החי? "אחד מערכי היסוד של האירוויזיון הוא היותו אירוע לא פוליטי שבו כולם מאוחדים סביב המוזיקה", אומרת אדיאלסון מרשות השידור השוודית. "אנחנו תמיד עוברים על תרחישים פוטנציאליים וננקוט אמצעים כדי להימנע מביטויים פוליטיים במהלך השידורים החיים".
והמוזיקאים וחברי המשלחות, האם נמסר להם שאסור להם להביע דעות פוליטיות לפני, במהלך ואחרי ההופעה, כפי שקובעים חוקי התחרות?
"ה-EBU אחראי על כללי התחרות ואלו קובעים שהאירוויזיון הוא אירוע לא פוליטי. למידע נוסף בעניין זה יש לפנות אליו".
גם בעיריית מאלמו התשובות מנוסחות בזהירות וצמצום דומים. "שמעתי שהאירוויזיון היא תוכנית הטלוויזיה השנייה בגודלה בעולם אחרי הסופר-בול, אז ברור שזה חשוב לנו כאן", אומר רוקו קורסאר, "אבל זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, קיימנו את האירוויזיון במאלמו בתחילת שנות התשעים ולאחר מכן שוב ב-2013. מנקודת המבט של העיר, זה אירוע חשוב מאוד ואנחנו מצפים לקיים תחרות מכילה, מסבירת פנים ובת-קיימא".
אני מבין שלמרות התחרות המכילה צפויות סביבה הפגנות מכילות פחות. נאמר, מחאות אנטי ישראליות שיש בהן ביטויים קיצוניים של אנטישמיות.
"יש לנו חופש ביטוי וחופש הפגנה בשוודיה. המשטרה אחראית לשאלות הנוגעות לסדר הציבורי ויש לנו דיאלוג טוב מאוד איתה".
ובכלל, בעיריית מאלמו מפגינים חזית אחידה של אמון מלא במשטרה. "המשטרה היא הגורם המקצועי בנושא זה", אומר גם פר-אריק אבסטול, האחראי על הבטיחות והביטחון בעירייה, "היא זו שבוחרת את הטקטיקה להתמודדות עם הפרות סדר ואני סומך לגמרי על שיקול דעתה אם משהו כזה יקרה בזמן האירוויזיון. בכל אופן, לא ידוע לנו על איומים קונקרטיים".
אירועי מחאה שיתקיימו סביב האירוויזיון עלולים בכל זאת לערער את תחושת הביטחון של קהל יהודי או ישראלי.
"יש למשטרה שיקול דעת. היא יכולה לא לאשר מקום מסוים להפגנה, לשנות מקום של הפגנה אם יש קונפליקט בין אירועים שונים. היו לנו, למשל, אירועים של שריפת ספרי קוראן (שבהם פעיל ימני קיצוני דני, רסמוס פאלודן, ואחריו אדם נוסף, מבקש מקלט מעיראק, שרפו ספרי קוראן כפרובוקציה פוליטית במאלמו ובערים אחרות בשוודיה, ד"ס). היו פעמים שהמשטרה החליפה את מקום האירוע הזה כדי לצמצם את הקונפליקטים".
ומה היא רמת ההיערכות שלכם למקרה של מחאות בקנה מידה גדול, מבחינה תקציבית ומבחינת כוח אדם?
"אנחנו אחראים על הביטחון באירועים שאנחנו המארגנים המרכזיים שלהם: האירועים בפולקטס פארק ואלו שבמאלמו לייב (האתר שבו יתקיימו אירוע הפתיחה, 'שטיח הטורקיז', מסיבת הסיום ומסיבות ה-EuroClub). ארגון הביטחון והבטיחות שלנו מתאים את עצמו כל הזמן להערכות המשטרה ואנחנו נשקיע כל מה שנצטרך כדי לעמוד במשימה. אין גבול עליון להשקעה כאן, כי אסור לנו להיכשל. עם הצד הכלכלי של זה נתמודד אחר כך".
בצד הישראלי, בכל זאת, לא לוקחים סיכונים. למרות שהדברים עדיין נבדקים, אומר אדם המתמצא בהיערכות הישראלית לאירוויזיון, ברור שיהיו הגבלות נוקשות מאוד על המשלחת והיא תיעדר מאירועים שמשלחות אחרות ישתתפו בהם, כגון הופעות תקשורתיות, אירועי יחסי ציבור ומסיבות.
דווקא שגריר ישראל בשוודיה, זיו נבו קולמן, מנמיך את מפלס החרדה ואומר שבניגוד לתדמית של מאלמו כמקום עוין ומסוכן, הוא מכיר גם צד אחר שלה. "הייתי במאלמו בזמן כינוס הפורום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות והנצחת זכר השואה", אומר נבו קולמן, "וראיתי כיצד העיר הזאת יודעת להתמודד עם אירועים בינלאומיים גדולים. לא כל מאלמו נגדנו ולא כל שוודיה נגדנו.
"מדובר אמנם באירוע מורכב שיכולות להיות בו פרובוקציות, מחאות והפגנות, אבל אני סומך על הרשויות השוודיות שיטפלו באתגרים ברצינות ועל האחראים על התחרות עצמה וחברי המשלחות שידאגו לכך שחוקי התחרות יכובדו ולא תוכנס אליה פוליטיקה. אז מצד אחד, בהחלט יכול להיות שישראלים, יהודים או חברי קהילת הלהט"ב, שבדרך כלל תומכים בשיר הישראלי, לא ירגישו בנוח להסתובב במאלמו עם דגלי ישראל. אבל ממה שאני שומע, השוודים מתנגדים לחרמות ורק בשמאל הקיצוני נשמעות קריאות נגד ישראל מסיבות פופוליסטיות. רוב השוודים שדיברתי איתם אמרו שהם נגד ערבוב של פוליטיקה ומוזיקה ושהם שמחים שישראל משתתפת".
בכלל, אומר נבו קולמן, חובב אירוויזיון מושבע בעצמו ונציגה הרשמי של האומה המושמצת, לולא העניין הפוליטי, אין לו ספק שישראל היתה מגיעה למקום מכובד בגמר. "השיר מצוין, עדן מדהימה וההופעה מעולה", הוא אומר.
אתה מוכן להמר על המיקום הסופי?
"נחכה ונראה".
דיויד סטברו 