אל תמהרו להספיד את אירופה

נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-26/ty-article-opinion/.premium/00000195-4199-d852-a5df-efbd9db80000#comments-section

אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.

גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.

ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.

הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.

אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.

Screenshot

גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.

ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.

לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.

מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.

גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.

נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?

בכירת הפרלמנט האירופי שאכזבה, ליאו מסי והמתקפה על הדמוקרטיה

הכרתי את אווה קאילי, חברת הפרלמנט האירופי שנעצרה בחודש שעבר, בפגישה בבריסל לפני שש שנים. קאילי ובני משפחתה, מסתבר, אחראים על אחת מפרשות השחיתות הגדולות בתולדות האיחוד האירופי ואת תוצאותיה ניתן היה לראות בחזיון המביש של המונדיאל בקטאר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-12-24/ty-article-opinion/.premium/00000185-3997-d723-a3d5-7dbfe8f60000

זו היתה כתבה שניסתה לגלות את המנהיגים העתידיים של אירופה. כדי לכתוב אותה, נסעתי לבריסל וראיינתי מספר חברים צעירים בפרלמנט האירופי. הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ" בדצמבר 2016 ואחת המרואיינות המרכזיות היתה פוליטיקאית מבטיחה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית היוונית בשם אווה קאילי. קאילי, אז בת 38, היתה מרשימה למדי. עמדותיה בסוגיות שהיו על הפרק, ברקזיט, החוב היווני ומשבר הפליטים, היו מנומקות ומאוזנות, היא היתה חדורת מוטיבציה לעשות טוב והיא סיפרה על דרכה האישית בפוליטיקה ועל ההתקפות השוביניסטיות נגדה. היא גם אמרה שהיא שונאת פוליטיקאים מקצוענים, שהיא מודאגת מעליית הפופוליזם ושלמפלגתה נדרשת התחדשות ברוח ערכי השלום, הדמוקרטיה והסולידריות. "מעבר לכך", הוסיפה, "אנחנו צריכים להראות שאנחנו נגד שחיתות".

שש שנים מאוחר יותר, בשבוע שעבר, פשטה המשטרה הפדרלית הבלגית על משרדה וביתה של קאילי ועל כעשרים אתרים נוספים. החשד הוא שקאילי, בן-זוגה, אביה וגורמים נוספים קיבלו שוחד מקטאר, הלבינו הון והיוו למעשה ארגון פשע בשירות אינטרסים קטרים. קאילי, שהספיקה בשנים האחרונות להתמנות לאחת מסגניות נשיאת הפרלמנט האירופי, יושבת כעת במעצר, נכסיה הוחרמו והיא נזרקה ממפלגתה ומתפקידיה בפרלמנט. היא אמנם מכחישה שלקחה שוחד והקטרים מכחישים שנתנו אותו, אך גורמים קרובים לחקירה טוענים שהיא נתפסה על חם, שבן-זוגה כבר הודה ושמזוודות עם מזומנים בערך של כמיליון וחצי יורו נמצאו אצל שותפיה לקנוניה.

פגישה בבריסל. אווה קאילי ב-2016

אין לי מושג אם אווה קאילי היתה מושחתת כבר כשפגשתי אותה או שזרע הפורענות נזרע מאוחר יותר. יכול להיות שחושיי לא היו מחודדים ויכול גם להיות שהיא נסחטה או נפלה קורבן למזימה. כך או כך, יש להכיר בכך שהדמוקרטיה הפתוחה והליברלית בכל העולם נמצאת תחת מתקפה. הבעיה היא לא רק האגרסיביות של משטרים רודניים כמו רוסיה, סין וקטאר, אלא העובדה שהעולם המכונה חופשי לא ערוך למתקפה ולעיתים אפילו לא מודע לקיומה. אם מדינה כמו קטאר מסוגלות לקנות פוליטיקאים כמו קאילי, גופים אזרחיים כמו פיפ"א ותאגידים בינלאומיים מכל הסוגים, החולשה היא מערכתית. תאוות בצע אמנם תמיד היתה, אך לאחרונה דומה שמנגנוני ההגנה מתקשים לעמוד בפניה.

אחד ממנגנוני ההגנה הוא עיתונות חופשית. בשבוע שעבר פרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות" נתונים המראים שב-2022 ישבו במעצר ובמאסר 533 עיתונאים ברחבי העולם, 57 עיתונאים נהרגו, 65 הוחזקו כבני ערובה ו-49 הם בחזקת נעדרים. אלו המספרים הגבוהים ביותר שהארגון רשם מעולם. למרות שעיתונאים נפגעים בעיקר במדינות כמו איראן ובלארוס, גם מדינות דמוקרטיות אינן חסינות. ראשית, מפני שמה שנעשה בדיקטטורות במרתפים אפלים, חדרי עינויים ועמודי תלייה, יכול להיעשות בדמוקרטיות באמצעות חקיקה נגד השידור הציבורי ובקניית מהדורות חדשות בכסף. שנית, דמוקרטיה היא לא מצב קבע. מה שקורה היום במקסיקו ובתורכיה יכול לקרות בעתיד במדינות אחרות.

הדו"ח השנתי של IDEA, ארגון בינלאומי שבוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם, מראה שבשש השנים האחרונות מספר המדינות שנעות לכיוון אוטוריטרי הוא יותר מכפול מאלו שנעות לכיוון דמוקרטי. הדו"ח, שבנוי על נתונים מ-173 מדינות הנבחנים ומנותחים ע"י מומחים בכל העולם, מראה גם שישנה הדרדרות בפרמטרים דמוקרטיים גם במדינות דמוקרטיות. כלומר, משטרים נבחרים בצורה דמוקרטית אך מחלישים מוסדות דמוקרטיים חיוניים. אתגרים כמו מלחמות אזוריות, מגפות, מיתון, עליית מחירים וחדשות כזב הממלאות את הרשתות החברתיות, מעמיסים על השיטה הדמוקרטית וגורמים לפוליטיקאים לאבד בלמים ולהתפתות לשינויים משטריים. זה אולי נשמע מוכר, אך זוהי בעיה גלובאלית, לא מקומית.

הפתרון לכל אלו, על פי הדו"ח של IDEA, הוא יצירת אמנות חברתיות חדשות. כדי לעשות זאת, יש להילחם בשחיתות ולבנות אמון. רק מערכות ציבוריות הזוכות לאמון הציבור מאפשרות לדמוקרטיה אמיתית להתקיים ובסופו של חשבון, רק דמוקרטיות חזקות מאפשרות זכויות-אדם בסיסיות, רשת ביטחון חברתית ושלטון חוק. זה לא מקרי שעל פי נתוני ה-OECD עשרת המדינות שיש בהן את הרמה הגבוהה ביותר של אמון בממשלה הן פחות או יותר עשרת המדינות שיש בהן הכי פחות שחיתות ואלו שנמצאות בעשירייה הראשונה של מה שמכונה "מדד החיים הטובים יותר" המשלב קריטריונים של חינוך, בריאות, דיור, הכנסה, ביטחון ועוד. נתונים אלו מראים שדמוקרטיה המבוססת על אמון ציבורי גבוה אינה רק נכונה מוסרית, היא ערובה לחיים טובים יותר.

אבל המתקפה על הדמוקרטיה מנצלת שוב ושוב את החולשות שלנו. לפני תחילת אליפות העולם בכדורגל עוד היו מי שביקרו את קטאר, המדינה ששיחדה לכאורה גם את אווה קאילי ושותפיה. אחרי הגמר השבוע, הכל נשכח כי המארחת סיפקה את ההצגה הטובה בעיר והתכנית שלה הצליחה – המופע של מסי הלבין את פשעיה. כך גורמים לנו בידור ושעשועים גם להתעלם מנזקי הרשתות החברתיות שפוגעות בדמוקרטיה ובמקרים קיצוניים מסייעות לדיקטטורים ורוצחי המונים. צדק עמיתי, אורי משגב, כשכתב על המונדיאל כ"טקס השפלה מתגלגל" הנובע מתאוות בצע, אובדן אמונה בצדקת הדרך וחוסר נכונות לשלם מחיר הכרוך במאבק על ערכים. אבל זה לא רק כדורגל. המקרה של אווה קאילי מדגים שהשחיתות חדרה לכל מקום. היא על המפה והיא נשארת על המפה, לא רק בספורט, בהכל.