David Stavrou דיויד סטברו

No Entry to Israel

Israel’s borders slammed shut to foreigners in mid-March due to the coronavirus, creating a nightmarish situation for hundreds of Israelis living overseas with nonnational partners. Many accuse the state of discrimination, especially as some Diaspora Jews are now being allowed in.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.MAGAZINE-in-israel-whoever-isn-t-jewish-doesn-t-get-anything-1.8970934

At the start of the coronavirus crisis in March, Israel barred all foreigners from entering the country. Beyond the broader economic and political ramifications of closing the country’s doors, this decision hit one group of Israelis especially hard: those in relationships with nonnationals.

Yaara Mizrachi, 32, met her Dutch partner while serving as the international secretary of the Hashomer Hatzair youth movement. They have been together for seven years, going back and forth between Israel and Germany. A year ago, they became mothers when her partner gave birth to their son.

“We were together in Berlin during the pregnancy and birth,” Mizrachi says. “Afterward, we were in Israel, but when the coronavirus began spreading, my partner decided to go visit her parents. She flew to Berlin and from there took a train to the Netherlands on the last day before they closed the border.”

Now Mizrachi is in a bind. Israelis still aren’t allowed to enter the European Union’s 27 member states, but her partner isn’t allowed to enter Israel either.

“I haven’t seen my son since March, and my partner has effectively become a single mother,” she tells Haaretz. “I see her difficulties but have no way of helping her, and this a nightmare.

“It’s very sad to see my child in videos and pictures, to see how he’s starting to crawl and grow teeth without my being there. There’s a feeling of lack of control over my life. True, we have experience with a long-distance relationship, but this is really intolerable.”

Though Mizrachi’s story is sad, some might say it’s an unavoidable side-effect of a relationship that was never formalized, since they aren’t married. But this argument is refuted by the story of Hila Nahmani, 43, an Israeli who lives in Antwerp with her husband Robin and their two children, 2-year-old Liv and 3-month-old Adam.

Hila still has a design business in Israel. She makes payments to Israel’s National Insurance Institute and her marriage is registered in Israel.

“I gave birth to my son the day Belgium went into lockdown,” she relates. “A few weeks later, we decided to fly to Israel to visit my elderly parents. After I saw hundreds of [Facebook] posts about foreigners not being allowed to enter Israel, I sent an email to the embassy.

Hila Nahmani with partner Reuben and daughter Liv — Hila Nahmani with partner Robin and daughter Liv Credit: ‏‎Nati Maman

Moreover, since her son was born at a time when the embassy was operating on a limited basis due to the pandemic, she couldn’t register him as an Israeli citizen. This meant he too was barred from entering Israel. In other words, had Nahmani decided to visit Israel, she would have had to leave her husband and 3-month-old son behind.

‘Violation of basic rights’

Today, Nahmani is fluent in the rules. Married couples registered at the Population Registry and children entitled to Israeli citizenship can in principle be recognized as exceptions to the no-foreigners rule. Nevertheless, she isn’t confident any new request would be granted.

“There’s an important issue of principle here beyond my ability to bring my family – including my young son who has never met his grandfather – on a visit to Israel,” Nahmani says.

“This is a gross violation of my basic rights. I’m an Israeli citizen, but they aren’t letting me bring my family to Israel at a time when yeshiva students in New York and medical tourists are being allowed to enter Israel,” she adds. “This is discrimination and I feel like a second-class citizen because I didn’t marry a Jew, the way the Chief Rabbinate decided people should marry.”

While there are no explicit rules in the travel ban that discriminate against non-Jews, a series of technical, bureaucratic regulations have created de facto discrimination. One exception, for instance, covers yeshiva students.

“Because of the importance of studying Torah and resuming regular study, I decided, in coordination with the foreign and health ministries, to allow avrechim [married yeshiva students] at the holy veteran yeshivas and their families to resume studying at these institutions of learning, if they want to return to Israel and have a valid residency visa,” Interior Minister Arye Dery wrote to yeshiva heads in mid-May. The letter was subsequently published in the ultra-Orthodox press.

“To ease this process, I decided that applications will be made by the yeshiva heads directly to the Population and Immigration Authority rather than through the consulates,” the letter added.

Initially, all foreign yeshiva students were allowed to enter. Two weeks later, permission was canceled for single students, but married yeshiva students and their families can still come.

Another exception concerns the entry permits for those participating in weddings, specifically first-degree relatives as well as the grandparents of the couple. According to a binding letter from lawmaker Rabbi Israel Eichler (United Torah Judaism), one of the documents that must be submitted to gain entry is proof that the marriage registration process began in Israel. In other words, this is only for weddings held under the Orthodox religious establishment.

The Israeli list of priorities states that a religious wedding allows entry into Israel, but partners who are in a serious and committed relationship are unable to meet under any condition if one is a foreigner. Also, Haaretz has obtained documents concerning a number of cases in which the Israeli authorities have asked for “rabbinical wedding certificates” in order to decide on the entry requests of foreigners.

Great efforts

Some 20 cases of requests for the entry of nonnationals from 15 different countries were examined for this story. Almost all were denied.

For example, Shahar Koren, 25, lives in Zichron Yaakov with her Danish partner Mads, who holds a visa allowing him to live and work in Israel. Mads, who went for a visit to Denmark, wants to return to Israel but the Interior Ministry told him he is not allowed to return to his home, work or partner.

Another Israeli, Ella Wigelman, 33, is currently living alone in Israel after she had no choice but to leave her husband, Matthias, in their home in Mannheim, Germany. Her father is hospitalized in serious condition, and after the Interior Ministry twice turned down a request to allow her husband into Israel, she was forced to fly alone.

Now they’re awaiting an answer to their third request. In the meantime, Wigelman has been forced to stay in Israel for a long time – even though they are legally married and do not represent a health risk to anyone – and is finding it difficult without the support of her husband.

Michal Erlich, 35, and her Indian husband, who is the head of the Israel Studies department at Jindal University in Delhi, have an Israeli-recognized “Domestic Union Card” issued by the New Family organization, which advocates for family rights in Israel.

Since 2015, they have lived alternatively in India and Israel, and are currently residing in India with their daughter, who has Israeli citizenship. They submitted three entry requests between the end of April and the beginning of June, and all were denied – in spite of the documents testifying to joint parenthood, marriage and special insurance, which was obtained after great effort and includes a clause concerning COVID-19.

Last week, Population and Immigration Authority Director Shlomo Mor-Yosef was quizzed on Israeli radio about the story of a woman who was forced to give birth alone in Israel when her partner, the father of the child – whose entry into Israel was not approved – was forced to watch the birth on WhatsApp from Los Angeles. Mor-Yosef explained that the father was not allowed to enter because the couple had no documentation proving they were married and expecting a child together, which by association means that those who have the proper documentation should be able to enter.

Erlich heard the interview, after which she approached the embassy again. “They helped us a great deal. They turned to the Interior Ministry again, and the fourth time, we received the sought-after entry permit – even though nothing had changed since the previous time,” she recounts.

The last of the “rescue flights” to Israel has long since gone, so Michal and her husband are now searching for another flight to reach Israel. “I thought about whether to tell my story,” she admits. “The Interior Ministry’s laws are not clear; it’s hard to know what they will decide about our fate, and we have a general feeling of fear. Are they able to cancel the permit? Will they single us out? It feels as if they’re doing us a favor by letting us in, even though it’s my daughter’s right to be with her father, and my full right to be with my partner alongside my family in Israel.

Nahmani, who is married to a Belgian citizen with all the necessary documentation, is convinced that discrimination, not lack of proof, lies at the heart of the policy. “My grandfather fought in the Irgun, his sister was in the Haganah [both are pre-state underground militias], our family is connected to Judaism, we did a bris for the child, my husband has been in Israel dozens of times and I always defended Israel,” she says.

“The only reason they aren’t allowing my husband to enter Israel is that he’s not Jewish,” she adds. “If I need to leave Europe, what am I supposed to do? Leave my partner, my love, my soulmate behind? I don’t want to come in order to show him Lake Kinneret. We aren’t tourists. My father is elderly, my brother is about to get married, it’s my family. When I came to Belgium, I got everything. In Israel, whoever isn’t Jewish doesn’t get anything.”

Physical suffering

In addition to the rejection of requests for family reunification, there are cases in which it seems the Israeli authorities are apathetic to the physical suffering of Israeli patients who want to undergo medical treatments in Israel but are unwilling to be separated from their partners in order to do so. Eden Fainberg, 29, met her partner, Milo, during a visit to Australia three years ago. After living together for about a year in Australia, the couple moved to Berlin, but for medical reasons decided to leave Germany and spend some time in Israel.

The plan was to come to Israel at the end of February or beginning of March. After leaving Germany, the couple stopped in Spain for a few days prior to heading to Israel. At this stage, everything began to go wrong. Upon arrival at the Spanish airport, the couple discovered Israel had closed its gates to people arriving from Spain. They then decided to cross the border to Portugal, which was still relatively unaffected by the coronavirus. Israel was still accepting passengers traveling from Lisbon at that point, so it seemed the right thing to do.

“Even though I could enter Israel alone, I’m not willing to be separated from my partner,” Fainberg relates. “I need him alongside me, I’m in heavy pain all the time. I went through a psychological crisis, I had depression and anxiety, and the treatment I’m supposed to have could also very well end in a hysterectomy.”

Fainberg says that at the time she was constantly in touch with Israeli embassies in Europe and the authorities in Israel through relatives and friends. “On March 11, I spoke with the Israeli Embassy in Portugal,” she recounts. “I explained my story; they recommended that I buy a ticket and fill out the self-isolation form. I got the impression that it was impossible to rely on that when we reached Israel, but that Milo would be allowed to enter. It was clear the embassy was not familiar about the details.”

“On March 14, everything was already closed [in Israel] and my friend who works in the Population and Immigration Authority told me there was no chance Milo could enter Israel,” she says. “I called the embassy in Lisbon again to clarify the possibility of submitting an exceptional request, but they told me the chances that it would receive a positive answer were very low.”

Now, the couple has to leave Portugal as their three-month visas have expired. They must return to Germany, although their work visas there will run out soon.

“The hardest thing is that there’s no horizon, no expected date when the skies will reopen,” Fainberg says. “I’ve obtained insurance, we can do all the required tests and we’re willing to go into quarantine. All I want is to return home and look after my body – but I need my partner beside me.”

Beyond reasonable

Moran Liani also needs medical attention in Israel. She’s 35 and has spent the past two years living in London with her Italian husband, Mateo, while working as an analyst at a British bank. “Not only are we married,” she says, “we got married three times: in Israel, in Italy and in England.” The Israeli wedding was conducted by a rabbi, but is not recognized by the Rabbinate because Moran’s husband underwent a Reform conversion.

“When the lockdown began, we thought we’d go to Israel,” Moran relates. “My parents are relatively old and we wanted to be close to them. Moreover, there’s some medical procedure I need to have done in Israel. We turned to the embassy in London in order to ensure that we’d have no problem getting in, and were told that my husband would not be allowed in since we’re not registered as being married in Israel. I told them that I’m ready to update the Population Registry, but the embassy has not yet returned to regular hours of operation, leaving us still here.” Updating the Population Registry by mail takes months and is also quite expensive.

“I want to go to Israel, but I won’t leave my husband here alone,” she says. “It’s beyond any degree of reasonableness. It’s so wrong – what’s the problem with letting foreigners tied to Israelis enter the country if they’re willing to be quarantined and sign whatever they have to? After all, how many such people are there?”

There’s no definitive answer to that question, but Plia Kettner, 35, is in touch with hundreds of Israelis and foreigners affected by the ban. A member of the Kfar Sava City Council, Kettner has founded a Facebook group called “We Want to Meet Each Other,” which now has over 1,000 members.

“At first I thought, like everyone else around the world, that the coronavirus was here for a short period and would soon disappear,” she says. “As soon as I realized that it’s here to stay, I couldn’t accept the fact that Israel was tearing people apart from their loved ones. I set up the group in order to launch a campaign that would exert public pressure to change this decision.”

She knows that many other countries aren’t letting nonnationals in, but claims that in contrast to other states, Israel is not offering any hope. “It’s true that other countries have closed their borders, but while the European Union decided that its external borders would slowly reopen to foreigners in July – but only to countries that reciprocate the gesture, which is fair – Israel is not giving any likely date for reopening its borders. This leaves many couples and families in the dark, without any idea of when they’ll see each other again.”

The coronavirus, Kettner concludes, “isn’t going anywhere; it will be with us for a long time. And precisely for that reason, Israel must find a way of keeping these couples and families united. One has to acknowledge that there are different types of families and couples, and be considerate of mixed couples with the understanding that people today don’t always formally register as couples in a world that’s a global village.

“This could mean lifting the prohibition on the entry of foreigners or allowing proof of couplehood by other means – such as correspondence or photos,” she continues. “There’s no shortage of ways in which this can be done. The ban can definitely be lifted while asking people to prove they’re in isolation for two weeks. Anyone coming to meet their partner will have a place in which to be quarantined. These days, the state must find creative solutions in order not to violate the basic human rights of its citizens.”

The Knesset’s coronavirus committee will discuss the issue on Monday. According to MK Merav Michaeli (Labor), the Interior Ministry and Rabbinate “control the most personal affairs of Israelis and deny families the most basic right to reunite.” She tells Haaretz that the “absurd” situation “discriminates against these families and prevents them from entering the country, while many avrechim who are not Israeli citizens are allowed to enter.”

Michaeli adds that she has received many requests from Israelis who live abroad and feel abandoned by the state. “This policy must be changed,” she says.

Monday’s committee meeting was initiated by MK Tamar Zandberg (Meretz), who says the conditions regulating the entry of non-Israeli relatives or partners of Israeli citizens are unrealistic. “We must allow hundreds of families to reunite with their loved ones,” she says.

Asked for comment to this story, the Interior Ministry responded: “Since the global coronavirus outbreak began, most countries, if not all, have closed their gates to foreigners, and so did Israel. This was done to prevent or reduce the entry of the virus into Israel. This was publicized in every possible medium and in every language.

“Despite this, over the last month, leniencies have gradually been introduced. We decided to approve the entry, under certain conditions, of foreign spouses, artists, athletes, experts, students, avrechim and others.

“Needless to say, any Israeli citizen is nevertheless entitled to enter at any given moment.”

Despite Haaretz’s question, the ministry declined to say how many requests for foreigners to enter Israel were approved or rejected in each of these categories (spouses, experts, athletes, avrechim, medical tourists, etc.).

Little Axel – The Boy Leonard Cohen Raised as His Own

When Marianne Ihlen met Leonard Cohen on a Greek island in the early 1960s, she already had a child from a previous relationship, whom the iconic singer helped to raise. Now a new documentary spotlights the fraught story of that son, Axel Jensen, Jr.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/life/.premium.MAGAZINE-the-boy-leonard-cohen-raised-as-his-own-1.8914127

Bård Kjøge Rønning, a Norwegian director and producer of independent films, was managing an international art retreat, Can Serrat, in the mountains outside Barcelona. One day, recalls Kjøge Rønning – who in addition to his cinematic work is also a painter – two older Norwegian women arrived and asked if they could work at the residency in return for lodging.

“I gave them a room and food, and in return they cleaned rooms and did various jobs in the hotel,” he says. “At night we drank wine, talked and reminisced, and we became fast friends.” But the encounter between Kjøge Rønning who is now 41 and the two women was more than the start of a friendship: It was the genesis of a film project.

One of the two women was Marianne Ihlen. Some of the memories she mentioned during those nights in the artists colony dated back to the early 1960s on the Greek island of Hydra, where she met a then-largely unknown young Canadian poet named Leonard Cohen. The two were part of a lively community of artists and bohemians who converged on Hydra from all parts of the world. Besides being a mecca of artistic creativity, the island was, according to testimony from people there at the time, a hub of sexual liberation and pervasive use of drugs and alcohol.

The story of Cohen and Ihlen, both of whom died in 2016, has been recounted numerous times in books, newspapers and films. The first time they met, according to a Norwegian biography of Ihlen, “a man she hasn’t noticed before stands in the doorway, the sun behind him”; and he “told her over and over that she was the most beautiful woman he’d ever seen” (from “So Long, Marianne: A Love Story,” by Kari Hesthamar). Ihlen, often called Cohen’s muse, was the inspiration for some of his greatest songs, among them “So Long, Marianne,” “Like a Bird on a Wire” and “That’s No Way to Say Goodbye.”

The affair between Leonard and Marianne, which went on through the decade, was the poet’s first serious relationship. But it also encompassed a third important person, not as well known as the host of colorful characters who filled his young life: Marianne was not alone when she met Cohen on Hydra. With her was her infant son, Axel Joachim Jensen Jr., the offspring of her marriage to a Norwegian writer, Axel Jensen. A few months after the boy’s birth, Jensen abandoned Ihlen and the child and left the island with a new lover. Ihlen then moved in with Cohen who became, in practice, the infant’s adoptive father. Indeed, during the first two decades of Axel Jr.’s life, Leonard Cohen was the sole paternal figure. The bond between the boy and Cohen, who would go on to become a international superstar, continued even after Cohen and Ihlen went their separate ways at the end of the 1960s.

Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

One last time

Fast-forward to Barcelona, about half a century later. In 2009, on his 75th birthday, Leonard Cohen gave a concert in the city. It was a marvelous opportunity for a meeting between Cohen and Ihlen, who were still in occasional email contact. Kjøge Rønning, who was running the artists home where she was staying, accompanied her to the concert. “We were supposed to meet with Leonard for dinner, but three days earlier he had fainted on the stage in Valencia, and for the time being he was not allowed to go out after concerts,” he recalls during a Skype meeting from Oslo. “Even so, we went to the show together. We had front-row seats, and Marianne brought a painting with her that she had done for Leonard. It was a very special night, especially for Marianne – her love for Cohen was still strong and open. For an encore, Cohen sang ‘So Long, Marianne,’ and she simply trembled with emotion.” Adds Kjøge Rønning: “They had only five minutes together. She gave him the painting. On it was a quote from his song ‘Because Of’: ‘Look at me, Leonard / Look at me one last time.’”

Moral wrangle Kjøge Rønning

Marianne Ihlen and her young friend, Bård Kjøge Rønning, remained friends after they both returned to Norway, Marianne in 2009 and Kjøge Rønning in 2012. “We would meet for coffee occasionally in her small and charming studio apartment in Oslo, where she also kept Leonard Cohen’s books and various objects connected to him,” he says. “In 2015, she began to make it clear to me that she wanted me to be a friend to her son, Axel, and to visit him from time to time.”

Marianne’s son, who was then 55, suffers from mental illness, and had already spent most of his adult life in and out of psychiatric facilities. The first decades of his life had been particularly tempestuous and highly unconventional; his first institutionalization was in 1979. “Marianne always looked for people to meet with him to preserve his vitality,” Kjøge Rønning recalls. “My filmmaking partner, Fabian Greenberg, and I started to meet with him, and in the course of the meetings the idea came up to do a film about him. In July 2016, when Marianne died, we received permission to go through the materials she had left behind. There were thousands of photographs and letters. That archival material gave us the possibility to make a documentary about Axel, and we are now in the final stages of shooting and editing.”

L and A — Leonard Cohen and Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Kjøge Rønning and his partner in the project, Fabien Greenberg, a French filmmaker who lives in Norway, hope to screen the film, “Little Axel,” at one of the leading international festivals later this year. Due to the Coronavirus crises it is yet unclear where and when this will happen, but regardless to the technical details, the film is sure to raise a debate. There are those people in Norway who think that Axel is not a legitimate subject for a documentary. He is too ill, they say, and to make a film about him is unethical, because he doesn't fully comprehend what is happening around him. But Kjøge Rønning and Greenberg are confident that they are doing the right thing.

“His legal guardian supports the project,” the filmmakers say, “and so does the institution where Axel is living. Axel’s biological father, the writer Axel Jensen, who died in 2003, was a very well-known figure in certain circles in Norway. People in these circles have heard of Axel Jr., but don’t know anything about him. Our film will show how poorly the famous author treated his son, and that could cause a culture shock in Norway.”

Axel is a fascinating person, according to Kjøge Rønning: “He is a wonderful individual, very complex,” he relates. “Even though he has been taking antipsychotic medication for 40 years, he is a special person with a good sense of humor and also a sort of strange charisma. He is restrained and sensitive, and he cares about people and the world. He hates wars, hates pollution, and is a vegetarian. He is a pious believer in Hare Krishna, a movement that is his spiritual medicine. Leonard Cohen taught him Hare Krishna songs back in the 1960s.” At present, the filmmaker adds, Axel lives in a one-room apartment in a psychiatric institution outside Oslo. It's a relatively open facility, which allows him to go out on trips with company, and to go on shorter walks by himself. He has records and a television, he collects watches and batteries, and his life is quite monotonous.

Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

LSD at age 15

Axel’s early life, in striking contrast, was anything but monotonous. His parents, Marianne Ihlen and Axel Jensen, met in 1954. She was 19, from Larkollen, a small village in the south of Norway. She grew up in Oslo and dreamed of becoming an actress, over her parents’ objections. He was 22, from the city of Trondheim, in central Norway. The young Ihlen fell in love with Jensen, a promising young intellectual who had been dubbed a “Norwegian Jack Kerouac.”

Jensen subsequently became quite prominent in the country’s literary and cultural circles. He traveled a great deal and was involved in organizing cultural events. His writing spanned a number of genres – from realistic novels to poetry, political essays and science fiction. In 1958, following publication of Jensen’s second book, he and Ihlen moved to Hydra. They were married, and Axel Jr. was born in January 1960 during a visit by his parents to Norway. Kjøge Rønning: “Jensen returned to Hydra a little before Marianne did, for financial reasons related to Norway’s tax laws. By the time Marianne and the baby returned to Hydra, in March 1960, Jensen already had a new lover, the American artist Patricia Amlin. A huge fight erupted between the Marianne and Jensen, and he and Patricia left for America. But en route they were injured in a road accident in Athens and Marianne went there for a week to care for her ex-lover. During that time Leonard looked after baby Axel in Hydra.”

Back on the Greek island, with Jensen otherwise out of the picture, Marianne and Cohen began living together, with Leonard acting as little Axel’s father in every respect. “Axel says he had a wonderful time during the Hydra years,” the filmmakers note. In that period, which lasted on and off throughout his childhood and adolescence, “he had plenty of fun and could do whatever he wanted. Still, it was clear that he had too much freedom. He had no structure in his life, and no boundaries in his teenage years. He enjoyed life, but he was smoking at the age of 7, had his first glass of wine when he was 9 and at 15 was using hashish and LSD.”

Another crucial factor in young Axel’s coming of age was all the wandering between homes, Greenberg and Kjøge Rønning note. “Part of Axel’s childhood and adolescence was spent in different places,” says Kjøge Rønning. “There was no way he could strike roots. At times he lived in Oslo with Marianne and his grandmother, Marianne’s mother, who looked after him. There was a period when they lived in Montreal, where Cohen was from. Another time they lived in Cohen’s apartment on Manhattan’s Lower East Side.”

Axel’s early years also included stints at two boarding schools. At the age of 6 he was enrolled at Summerhill, the legendary institution established a century ago in Suffolk, England, based on free, democratic, alternative education. He spent a year or two there. At age 12 he was sent to a Swiss boarding school, where the regimen was much stricter. Betwixt and between, on Hydra, he didn’t attend school at all.

Toward the end of the 1960s, even before Axel went off to the Swiss school, the relationship between his mother and Cohen began to sour. Marianne and her son were living at the time in Cohen’s apartment in New York, while Cohen himself resided, famously, in the city’s Chelsea Hotel, where he had relationships with many women (including Janis Joplin who he supposedly wrote the song "Chelsea Hotel" about). Finally, mother and son returned to Norway. They spent their summers in Hydra, socializing with friends from their former life. Marianne eventually remarried and created a new life for herself. She and her husband, Jan Stang, an engineer, lived in Oslo, where she worked as a secretary in the petroleum industry.

“Despite the fact that they parted ways, Leonard Cohen remained in touch with Axel,” says Kjøge Rønning. “Cohen paid for Axel’s flights and for the boarding schools in Switzerland and England, and Axel and his mother lived in Cohen’s home on Hydra when Cohen wasn’t there.” Still, the 1970s were a very difficult time for Axel. He doesn’t like to talk about it, Kjøge Rønning says, but he felt as if he’d lost a father, the principal male figure in his life. It was a busy time for Cohen who now had children of his own – Adam and Lorca – with Suzanne Elrod, who was his partner for much of the decade, Greenberg says. At the young age of 15 Axel travelled alone to India.

“Already during the period of the Swiss boarding school, you can see signs of depression in Axel’s letters to his mom,” Kjøge Rønning relates. “Anger and disappointment are apparent. When he returned from India, in 1977, he was seriously depressed. Maybe it was the drugs, maybe there was something genetic, a mental illness that came from the family of his biological father. In January 1979, his family and friends decided that he needed to be placed in an institution. He was admitted to the main psychiatric hospital in Oslo, where he was on and off for 25 years. For the past 15 years he has resided in a more open institution. He has gone on furloughs and made various attempts to be part of society, but he has never held a job or had a family of his own.”

L and M — Leonard Cohen and Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Hydra as hell

The story of Axel Joachim Jensen, Jr., is much more than a titillating tale of gossip involving a boy and a famous musician, and is not just a matter of biographical details: It is the story of a family which, despite the beauty, talent and love that it possessed in quantities, endured a large measure of pain and disappointment – not least Axel’s disenchantment with the adults in his life. Indeed, Kjøge Rønning notes, “Axel hated his biological father.” Jensen, he adds, who was known as a volatile, depressive, violent person, was in touch over the years with Marianne, his former partner, sometimes through lawyers, but had virtually no substantial ongoing ties with their offspring.

“Axel now feels better toward his father,” Kjøge Rønning says. “He appreciates him for his writing and his adventerus life, but is still disappointed in him as a father.” Axel’s feelings for his quasi-adoptive father are warmer, the filmmaker adds: “He has good memories of Leonard. He feels that Leonard always cared about him, and he was definitely a father figure for him. He always says that Marianne was his mother and Leonard was his father, but he’s also disappointed that Cohen didn’t get in touch with him after he [Axel] was hospitalized, from 1979 onwards.

In 2005, Marianne told the Norwegian radio station NRK about Cohen and little Axel: “I was afraid that Axel would disturb him [Cohen] when he was writing. But what happened is that Axel would lie on the floor and draw. He didn’t say a word. With me he was totally wild. Leonard would open the door of the room and say, ‘Axel, I need your help.’ And then there would be absolute quiet for two hours. Little Axel drew and Leonard wrote. That is how I experienced it.”

In her biography of Marianne, Kari Hesthamar writes that Leonard was able to calm Axel and put him to bed when Marianne didn’t succeed. She also describes Cohen playing with Axel. In his 1985 poem “Days of Kindness,” Cohen recalls his life with Marianne and Axel on Hydra:

What I loved in my old life

I haven’t forgotten

It lives in my spine

Marianne and the child

The days of kindness

It rises in my spine

and it manifests as tears

I pray that a loving memory

exists for them too

the precious ones I overthrew

for an education in the world

Naturally, Marianne was the most significant adult figure in Axel’s life.

“They were very close,” Kjøge Rønning says. “She visited him all the time, alone or with her new husband, Jan Stang, who also supported Axel over the years. In his room she would behave like a mother, start to clean up and tell him to shower and to stop smoking.” But the picture isn’t so simple: The 2019 documentary by British filmmaker Nick Broomfield, “Marianne and Leonard: Words of Love,” reveals some of Axel’s experiences being raised by a young, somewhat troubled couple.

The boy certainly enjoyed an idyllic existence on Hydra – there are images in the film of him as a beautiful, carefree child, barefoot and shirtless, walking on the seashore, sailing in a boat, sitting on his mother’s knees or lying in a stroller. But Axel's letters and Marianne's accounts later in life suggest that as Axel grew older a wounded psyche emerges. Time after time he is abandoned in boarding schools or left with friends while Marianne and Leonard travel the world. And as time passes the “parents” grow apart, are unable to communicate with each other and fail when it comes to giving Axel the emotional support he needs. During the period in which Marianne is still in love with Cohen, her life and the life of her son in his shadow become impossible.

The people interviewed in the Broomfield film – friends and associates of Cohen – testify that although he was sensitive and able to show his love to others, he was also quite self-centered. Even if his writing was profound and gentle, his lifestyle was frenetic and sometimes irresponsible. He is portrayed as a person who does not give of himself and is in constant flight. Certainly, it seems as if he does not possess the stability and security that a child or an adolescent needs.

“It’s well known that Hydra was hell for marriages,” says Helle Goldman, a Norwegian anthropologist who lived on Hydra as a child and edited an anthology of reflections on life on the island (She also translated the Hesthamar biography of Marianne into English). “It was not just the place. It was the period,” she continues in a recent Skype conversation with Haaretz . “The marriages of most couples, including that of my parents, couldn’t handle it. It was the time of free love and there was a lot of infidelity and swinging. These things happen when you live in such a beautiful place, with young and beautiful people and when everyone’s a bit high. For adults, it was an experimental and wonderful time, they lived completely different lives from the life in the places they left. But for children it wasn’t always that great.”

Goldman, who says that she and her younger sister were fortunate because they lived in a stable house with a mother who took care of them and treated them well, remembers that there were families on Hydra whose children weren’t that lucky. "Some parents would go to sleep very late and wouldn't wake up in the morning", she says, "young children had to get up alone, take care of themselves and get their own food. Some children didn't go to school, there were children who never had their hair washed and didn't have clean clothes. And then there were those who were exposed to situations that no child should be exposed to — fighting, sometimes involving screams and violence, ugly scenes that expose the dark sides of the parents. These children didn't have boundaries, and many of them were exposed to drugs very early on in life.

Some of the foreign-born children who grew up on Hydra are reluctant to talk about their childhood now, as adults, Goldman notes. “Axel is not the only one who suffered from psychiatric illness,” she says. “Many of those who grew up on Hydra suffer from psychiatric problems, inability to function and heavy abuse of drugs and alcohol.”

Goldman, the daughter of an American father and a Danish mother, lived on the Greek island from the age of just several months until she was 6, and she returned many times as a teenager and an adult. Her relationship with Marianne, who she briefly knew as a child, was renewed some years ago when the latter asked her to translate a Norwegian biography of her into English. “Marianne was actually one of the stable moms on the island,” Goldman says. “My mother and Marianne, who were two Scandinavian women, were perhaps a little more old-fashioned and conservative. Marianne definitely took care of the house, prepared meals and nested. It is, however, possible, that later in life she had regrets when it came to her motherhood. In her biography she dances around that subject. Maybe she regretted sending Axel to boarding school, and there was also the time when she sent him alone, just as a little baby, to Norway to be with her mother, while she and Leonard were travelling around the world.

“We didn’t talk about it much and it’s a very sensitive subject. But she obviously loved Axel very much, she cared about him, and he was an important part of her life. She was a maternal person and had a lot of love to give, but as a young woman she had other ambitions too – she wanted to be with Leonard, she wanted to find herself – and it could be that sending Axel to a more stable environment seemed to be the right solution at the time, even if she regretted it later.”

Marianne, Leonard and little Axel are integrated in Goldman's childhood memories. She remembers Axel and another boy hiding in the bushes and shooting with a spear gun at passers-by ("boys will be boys", she jokes). She remembers meetings Leonard Cohen on the beach, and other social encounters with him spending time with her parents. Once, she remembers, Cohen took her to lunch with her mother and sister. "Leonard thought it was funny that my sister and I spoke Greek, so he let us order. We were just young girls, and we ordered the whole menu", she recalls, "of course there was too much food, and at the end my sister and I sat under the table and fed the cats while Leonard and my mother spoke". Goldman's conclusions from the time on Hydra have to do with freedom "it's about freedom and what happens when people have too much of it" she concludes.

M_&_Helle_Oslo_2015 — Marianne Ihlen and Helle Goldman, Oslo 2015, Photo: Helle Goldman

Closing the circle

Marianne Ihlen died of leukemia four years ago, at the age of 81. Conversations with Helle Goldman and Bård Kjøge Rønning., both of whom remained in touch with her until the end of her life, suggest that she was young in spirit, generous and loving to the very end. Leonard Cohen also remembered her fondly. The 2019 documentary “Marianne and Leonard: Words of Love” depicts his final farewell from his old love in a gentle, sad, emotionally charged scene. Marianne is on her deathbed, extremely ill but completely lucid, as a friend reads out the words that Cohen had sent her by email her the evening before, upon learning of her illness:

“Dearest Marianne,

I’m just a little behind you, close enough to take your hand. This old body has given up, just as yours has too. I’ve never forgotten your love and your beauty. But you know that. I don’t have to say any more. Safe travels old friend. See you down the road.

Endless love and gratitude.

Your Leonard”

It was a poignant farewell, and also the heart-touching closure of a circle.

In November 2016, three months after Marianne’s death, Leonard Cohen died in his home in Los Angeles. Axel is the only one remaining from the intimate family nucleus created on the island of Hydra 60 years ago.

Despite the fame and success which came with Cohen's songs, this is, after all just a family story. Like many other families, this one too, had no shortage of depression, jealousy and sad goodbyes. But there was no shortage of love too. In fact, there was an abundance of love. The problem was that it was not always synchronized. It may have been real and sincere but not aimed at exactly the right person at the right place and the right time. The last song in the last album Cohen released in his lifetime, "You Want it Darker" is called "Treaty". Some claim the lyrics refer to god, others claim they're about a friend or a lover, but in the context of the small family which broke up when Cohen became a world-famous musician, it can be seen in a different light. "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me", Cohen sings, and it's hard not to think about the woman and the baby who are left behind as Cohen makes his way to stardom. And then, just before he dies, Cohen concludes:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine.

What Can Be Learned from the Swedish Coronavirus Case

STOCKHOLM – In the final analysis the Swedes will disappoint everyone. Those who claim that their own government's reaction to the coronavirus pandemic was hysterical, because "in Sweden it's business as usual," have yet to discover how little they knew about business in Sweden. Even those who claim that countries that opted for a lockdown saved numerous lives, as opposed to the Swedes who are dying in the thousands, will discover that the numbers are misleading and confusing.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-what-can-be-learned-from-the-swedish-coronavirus-case-1.8903160

Both groups will be forced to find another source to prove their arguments. Last week, for example, headlines worldwide declared that the Swedes admit their mistake and that their model for dealing with COVID-19 has collapsed. The headlines were incorrect. The Swedish authorities are still adhering to their initial strategy, and the presumed admission of a mistake was a general statement that was taken totally out of context. But Sweden has long since become a punching bag for those justifying the lockdown policy as well as an exemplar for those who oppose it. Meanwhile, in the real world, the situation is more complex.

First it should be noted that it is not business as usual in Sweden – high schools and universities have switched to distance learning, most of the cultural, entertainment and sports venues are closed, and residents were asked to work from home, maintain social distancing and avoid traveling. Although most of the restrictions are only recommendations, it can be proven that most Swedes observe them meticulously,

Despite that, the elementary schools and preschools did not close, no lockdown was imposed and there is no obligation to wear a mask. These are examples of controversial policies, which may turn out to be more damaging than beneficial. It is definitely possible that the Swedish government is wrong, but the claim that it is practicing “human experimentation” could be directed to all the other governments too. In times of coronavirus uncertainty, steps such as isolating asymptomatic patients, prohibiting swimming in the sea and closing places of business are also a gamble. It’s clear to everyone that they all cause social, economic and health-related damage, but it is still unknown if and to what extent these steps limit the spread of the virus.

As is true of every country, Sweden has advantages and disadvantages in dealing with the pandemic. The advantages include: an efficient public sector, a good health care system, a sparse population and a large number of single-person households (about 40 percent of households). And on the other hand, the Swedish population is elderly (about 20 percent are aged 65 and above), the country has open borders and a cold climate, and about one fifth of the population was born outside the country – and therefore has less trust in the authorities and limited access to their directives.

There is therefore a limit to our ability to learn from the terrible figure – about 4,500 dead. Even if we ignore the differences in the way countries count their dead, and complex data such as overall and excess mortality – it is hard to compare young countries with elderly ones, hot countries with cold ones, and open and closed countries. Although Worldometer charts have become a morbid sport of body counts and patriotic wrestling matches, it is doubtful whether we can learn from counting the dead about the degree of effectiveness in a country’s handling of the pandemic, and especially the effectiveness of lockdowns.

Heading the charts are Belgium, Spain, Italy, England and France – countries which imposed a lockdown, and occasionally adopted tough measures to enforce it. They are followed by Sweden, without a lockdown and with a “soft policy.” And then come the rest of the countries, which have various ways of dealing with the problem. There are countries that imposed a lockdown and have a high mortality rate (Belgium), there are countries with a lockdown and a low mortality rate (Israel), countries without a lockdown and a high mortality rate (Sweden) and some without a lockdown and a low mortality rate (Iceland). And of course there are also differences between one city and the next in the same country.

Why then have so many died in Sweden? At this point it seems that the failure is not related to the failure to impose a lockdown. There is no evidence of a significant contribution by schools or shopping centers to the spread of the pandemic. But there is evidence of a different failure – the treatment of the elderly. Although the handling of senior citizens’ homes was problematic all over the world, in Sweden the situation was especially grave. Recently it was revealed that due to power struggles among the authorities, the personnel were not prepared, there was a lack of equipment and the ban on visits was belated.

And yes, although Sweden is a developed welfare state, in the years when the seeds of the failure were sown it suffered from another plague: privatization, cutbacks and reforms in the public sector. Today, as opposed to the situation in the past, senior citizens’ homes in Stockholm lack work slots, equipment and skilled manpower. This is another example of the helplessness of the “invisible hand” when it comes to managing crises and protecting the weak.

Is it true, as has been claimed, that Sweden gave up on its elderly for the sake of the economy? Definitely not. First of all, public health is managed by an independent authority, which is not subject to economic considerations. Second, the Swedish economy is export-oriented. Initial investigations have shown that the blow to Sweden did not differ greatly from that of its neighbors. In Sweden too there was a decline in consumption, growth was harmed and unemployment increased. Even if local businesses remained open, Volvo cannot manufacture vehicles when there is interference in the supply chains and demand plummets, and H&M cannot sell clothing when factories and malls the world over are closed. Not to mention the tourism industry. Policymakers knew that and did not waste time on attempts to prevent the blow, but instead channeled money to reduce the damage it caused.

Even more serious is the claim that the Swedes tried to save the economy by achieving herd immunity, because initial examinations demonstrated that Sweden is very far from that objective. But Sweden has never claimed that it was aiming at herd immunity – on the contrary, it vehemently denied that. The objectives were to flatten the curve of the number of patients and to protect the populations at risk. The first objective was achieved: intensive care beds and ventilators were ready for use at all times – an impressive achievement, because there was no need for a ruinous lockdown. In the case of the second objective, the Swedes themselves admit failure. Those using the example of Sweden would do well to stop looking at the country for proof for their arguments, and to try to think what can be learned from the Swedish case. In the final analysis, this is not a theoretical exercise, it is an essential preparation for the second wave.

שוודיה, סיפור הצלחה. וכישלון.

בסופו של דבר השוודים יאכזבו את כולם. עם דעיכת הגל הראשון של התפשטות הקורונה, רבים מהמשתמשים בדוגמא השוודית יתאכזבו. הטוענים שישראל נהגה בהיסטריה שהרי "בשוודיה העסקים כרגיל" יגלו כמה מעט ידעו על העסקים בשוודיה. גם הטוענים שממשלת נתניהו הצילה את עם ישראל בניגוד לשוודים "שעושים ניסיונות בבני-אדם ומתים באלפיהם" יגלו שהמספרים מטעים ומבלבלים. בשבוע שעבר, לדוגמא, פורסמו בעולם כותרות שהכריזו שהשוודים מודים בטעותם והמודל שלהם קרס. הכותרות היו מופרכות. הרשויות בשוודיה דבקות עדיין באסטרטגיה שהתוו וההודאה בטעות כביכול היתה אמירה כללית שהוצאה לחלוטין מהקשרה. אך שוודיה הפכה כבר מזמן לשק חבטות בעבור מצדיקי מדיניות הסגר ולדוגמא ומופת למתנגדיה. בינתיים, בעולם האמיתי, המציאות מורכבת יותר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8896691

ראשית, העסקים בשוודיה אינם כרגיל, תיכונים ואוניברסיטאות עברו ללמידה מרחוק, מוסדות התרבות, הבידור והספורט נסגרו והתושבים התבקשו לעבוד מהבית, לשמור על ריחוק חברתי ולהימנע מנסיעות. מרבית ההגבלות הן אמנם בגדר המלצות אך יש הוכחות לכך שרוב השוודים מקפידים לקיימן. עם זאת, למדיניות השוודית יש מרכיבים ייחודיים. למשל, בתי-הספר היסודיים והגנים לא נסגרו, לא הוטל סגר ואין חובת חבישת מסיכות. אלו דוגמאות למדיניות שנויה במחלוקת שעלולה להתברר כמזיקה יותר משהיא מועילה. ייתכן בהחלט שהממשלה השוודית טועה, אך הטענה שהיא עושה "ניסויים בבני-אדם" נכונה כמו הטענה שממשלות אחרות עושות זאת. בממלכת אי-הוודאות הזו צעדים כמו בידוד חולים א-סימפטומים וסגירת בתי-עסק הם הימור. ברור שהם מסבים נזק חברתי, כלכלי ובריאותי, אך המדענים חלוקים לגבי תרומתם למאבק בנגיף שאיש לא יודע בדיוק כיצד הוא מתפשט.

כמו כל מדינה אחרת, יש לשוודיה יתרונות וחסרונות בהתמודדות עם פנדמיה. בין יתרונותיה: מגזר ציבורי יעיל, יציבות פוליטית, מערכת רפואית טובה, אוכלוסייה דלילה וריבוי משקי בית בהם חי אדם אחד בלבד (כ-40% ממשקי הבית). מצד שני, האוכלוסייה מבוגרת מאוד (כ-20% מעל גיל 65), הגבולות פתוחים, האקלים קר וחלק גדול באוכלוסייה (כ-20%) נולד מחוץ לשוודיה וסובל מאמון מופחת ברשויות ונגישות מוגבלת להנחיותיהן. כתוצאה ממאפיינים אלו יש גבול למה שאפשר ללמוד מהנתון הנורא – כ-4,500 מתים. גם אם מתעלמים מההבדלים באופן שמדינות סופרת את מתיהן ומנתונים מסובכים כמו תמותה כוללת ועודפת, ברור שההשוואה בין מדינות צעירות וזקנות, חמות וקרות, פתוחות וסגורות היא בעייתית. טבלאות ה-Worldometer הפכו אמנם לספורט מורבידי של ספירת גופות והתגוששות פטריוטיות, אבל ספק אם ניתן ללמוד מהן על יעילות מדיניות הסגר. במקומות הראשונים נמצאות בלגיה, ספרד, איטליה, אנגליה וצרפת, מדינות שהטילו סגר, לעיתים כזה שנאכף באמצעות קנסות, מאסרים והתערבות צבאית. אחריהן באה שוודיה, ללא סגר ועם "מדיניות רכה" ואחריה, מדינות עם שלל שיטות התמודדות. מתסכל ככל שזה יהיה, ישנן דוגמאות לכל טענה – מדינות עם סגר ומספר מתים גבוה (בלגיה), מדינות עם סגר ומספר מתים נמוך (ישראל), מדינות בלי סגר ומספר מתים גבוה (שוודיה) ומדינות בלי סגר ומספר מתים נמוך (איסלנד). ברור גם שהנגיף לא מכיר בגבולות לאומיים ושהמצב שונה לחלוטין במילאנו ונאפולי, בניו-יורק וקליפורניה, בסטוקהולם ובמאלמו.

ובכל זאת, מדוע מתו בשוודיה רבים כל כך? הדבר עוד ייחקר, אבל בשלב זה נראה שהכישלון אינו קשור לאי הטלת סגר. אין שום עדות לכך שבתי-ספר או מרכזי קניות תרמו באופן משמעותי להתפשטות המגפה. יש, עם זאת, עדויות לכישלון אחר – הטיפול בקשישים. למרות שהטיפול בבתי-אבות היה בעייתי בכל העולם, בשוודיה המצב היה חמור במיוחד. לאחרונה נחשפו מאבקי כוחות בין רשויות שתוצאותיהם היו צוותים לא ערוכים, חוסר בציוד מגן ועיכוב באיסור הביקורים. הכישלון אינו תלוי רק במעצבי המדיניות של 2020. שוודיה היא אמנם מדינת רווחה מפותחת, אך בשנים שנזרעו זרעי המחדל, שוודיה סבלה מרעה חולה ממנה סבלו מדינות רבות: הפרטות, קיצוצים ורפורמות במגזר הציבורי. כיום, בניגוד לעבר, בבתי-האבות בסטוקהולם חסרים תקנים, ציוד וכ"א מקצועי. זוהי עוד דוגמא לכך ש"היד הנעלמה" מעולם לא הצטיינה בניהול משברים והגנה על החלשים.

אך האם, כפי שנטען, שוודיה וויתרה על זקניה למען הכלכלה. כל מי שמכיר את המשק והממשל השוודים יודע שהטענה מופרכת. ראשית, בריאות הציבור מנוהלת ע"י רשות עצמאית שאינה כפופה לשיקולים כלכליים. שנית, הכלכלה השוודית היא מוטת יצוא. בדיקות ראשוניות הראו שהפגיעה בשוודיה לא היתה שונה מאוד מהפגיעה בשכנותיה. גם בשוודיה הצריכה ירדה, הצמיחה נפגעה והאבטלה הכתה. גם אם עסקים מקומיים נותרים פתוחים, וולבו וסקניה לא יכולות לייצר כלי-רכב כששרשראות האספקה נפגעות והביקושים צונחים, H&M לא יכולה למכור בגדים כשמפעלים וקניונים בכל העולם נסגרים, שלא לדבר על ענף התיירות המקומי. מעצבי המדיניות ידעו זאת ולא בזבזו זמן על ניסיונות למניעת המכה אלא התרכזו בהזרמת כסף לצמצום נזקיה.

התזה כאילו השוודים ניסו להציל את הכלכלה ע"י השגת חיסון עדר היא חמורה עוד יותר מכיוון שבדיקות ראשוניות הראו ששוודיה רחוקה מאוד מהמטרה (נוגדנים התגלו רק ב-7.3% מהנבדקים בסטוקהולם ו-4.2% במאלמו). הבעיה בטיעון זה היא ששוודיה לא טענה מעולם שהיא חותרת לחיסון עדר. להיפך, היא הכחישה זאת בתוקף. המטרה תמיד היתה שיטוח עקומת החולים והגנה על אוכלוסיות בסיכון. במטרה הראשונה היא הצליחה. מיטות טיפול נמרץ ומכונות הנשמה היו מוכנות לשימוש בכל עת, הישג מרשים כי הוא הושג בזמן שהחברה התנהלה תחת הגבלות ברות-קיימא וללא סגר הרסני. במטרה השנייה השוודים עצמם מודים בכישלון והם יאלצו לחשב מסלול מחדש. טוב יעשו המשתמשים בדוגמא השוודית אם יפסיקו לחפש בה את ההוכחה לטיעוניהם ויתחילו להפעיל חשיבה ביקורתית ויצירתית הנעזרת במסקנותיה. אחרי הכל, לא מדובר בתרגיל תיאורטי אלא בהערכות הכרחית לגל השני.

שרת האוצר השוודית: "לא הקרבנו חיי אדם כדי להציל את הכלכלה"

"לא הקרבנו חיי אדם כדי להציל את הכלכלה" כך אומרת שרת האוצר של שוודיה, מגדלנה אנדרסון, והודפת טענות על כישלון שוודי כפול – מצד אחד מספר מתים גבוה ומצד שני כלכלה שנפגעה לא פחות מהשכנות הנורדיות שיש בהן הרבה פחות מתים. כמה עמוק המשבר הכלכלי של שוודיה, כיצד מתמודדת איתו הממשלה הסוציאל-דמוקרטית והאם היא ממשיכה לדבוק בתמיכתה באיגודים המקצועיים, במדינת הרווחה ובמערכת רפואית אוניברסלית?

פורסם ב-TheMarker:

https://www.themarker.com/coronavirus/.premium-1.8887633

האופן הייחודי שבו שוודיה הגיבה למשבר הקורונה הציב אותה במוקד תשומת הלב העולמית בשבועות האחרונים. היא לא סגרה את בתי-הספר היסודיים וגני הילדים, היא לא הנהיגה סגר ולמרות שנהוגות בה מספר הגבלות, כמו הגבלת אירועים ל-50 איש ואיסור ביקורים בבתי-אבות, מרבית צעדי הריחוק החברתי הם בגדר המלצות בלבד. הממשלה השוודית אמנם חוזרת ומדגישה שמטרת-העל שלה דומה לזו של שאר מדינות אירופה – יישור עקומת החולים והגנה על אוכלוסיות בסיכון, אך יש החושדים שמטרת המדיניות ה"רכה" היא צמצום הנזק הכלכלי של המגפה. מבקרים אלו טוענים שהכישלון השוודי הוא כפול, כלומר שהתגובה המתונה העלתה את שיעורי התמותה אך לא הצליחה להציל את הכלכלה. יותר מ-4,400, בני-אדם מתו עד כה בשוודיה בעוד הכלכלה ספגה מכה דומה לזו של מדינות שכנות עם הרבה פחות מתים (דנמרק עם 576, נורבגיה עם 236 ופינלנד עם 318, נכון ל-1 ביוני). במקביל הראה מחקר שערכו חוקרים באוניברסיטת קופנהגן שהפגיעה בפעילות הכלכלית הצרכנית בשוודיה ובדנמרק היתה דומה.

השוודים טוענים שעדיין מוקדם לשפוט את תוצאות מדיניותם מבחינה רפואית, אך האם הם באמת התכוונו להציל את כלכלתם במחיר של וויתור על חיי אדם? "זו מעולם לא היתה המדיניות שלנו", אומרת שרת האוצר השוודית מגדלנה אנדרסון, בראיון לדה-מרקר, "האסטרטגיה שלנו היתה לפעול ע"פ המלצות המומחים ומעולם לא עשתה הממשלה טרייד-אוף בין הכלכלה להצלת חיי אדם. נהגנו על פי ההמלצות שקיבלנו מהמומחים שלנו, גם אם עצותיהם היו קצת שונות מאלו של מומחים במדינות אחרות. בנוסף לכך, שוודיה לא הוסיפה הגבלות על מה שהמומחים המליצו, כפי שעשו מדינות אחרות". לכל אורך הדרך אנדרסון מדגישה שכשהממשלה החליטה על צעדים לעצירת התפשטות המגפה, היא לא התחשבה בשיקולים כלכליים כלל, אלא נהגה ע"פ המלצת הרשויות המקצועיות.

אנדרסון מביאה נתונים משלה על הפעילות הכלכלית במדינה המבוססים על נתוני בנקים מקומיים. נתונים אלו מראים שבעוד שישנם ענפים שהראו עליה בצריכה כמו מוצרי מזון ומכשירי חשמל, אכן היתה במרץ-אפריל ירידה חדה במגזרים רבים, החל בירידה של עד 20% בענף הריהוט והשיפוצים, דרך ירידות של 40%-60% במסעדנות, המלונאות, ההלבשה וההנעלה ועד ירידות של למעלה מ-80% בענף התעופה והנסיעות. עם זאת, מרבית הענפים מראים סימני התאוששות במאי. בסוף אפריל, מדגימה אנדרסון, נתוני כרטיסי אשראי מבנקים שונים מראים על כך שסך הנפילה בצריכה בשוודיה היתה זהה לנורבגיה (כ-10%) וקצת קטנה יותר מזו של דנמרק (15%) ופינלנד (19%).

האם נתונים אלו מראים שהמדיניות השוודית נכשלה?

"הציבור השוודי הקשיב להמלצות ושומר על הכללים. אנשים עובדים מהבית, שומרים על ריחוק חברתי במסעדות, אין כינוסים של יותר מחמישים אנשים וכו'. מטבע הדברים זה פוגע בכלכלה וזו הוכחה לכך שהמדיניות השוודית (לריחוק החברתי) דווקא עובדת". אנדרסון מוסיפה שהנתונים הצרכניים מתחילת המשבר הם לא סוף הסיפור. "המידה ששוודיה תושפע מהנגיף תלויה באורך זמן השפל בכלכלה העולמית. שוודיה היא מדינה מאוד מוטת ייצוא וההשפעה ארוכת הטווח של המשבר תלויה בזה. ייצוא מרכיב כ-50% מהתמ"ג, כמיליון וחצי עובדים מועסקים בחברות העוסקות בייצוא והייצוא השוודי הוא תעשייתי יותר מהשכנות הנורדיות שלנו". אנדרסון נותנת לדוגמא את דנמרק שאמנם הטילה סגר אבל הייצוא שלה מורכב מתרופות, מזון וסחורות אחרות ששפל עולמי פוגע בהן פחות משהוא פוגע בייצוא השוודי (המורכב מכלי-רכב, מכונות, מוצרי עץ וכו'). זאת ועוד, כ-70% מהייצוא השוודי מיועד לאיחוד האירופי וסגרים בגרמניה, בריטניה ומדינות אחרות ביבשת פוגעים בו באופן מיוחד.

מגדלנה אנדרסון (53) היא מבכירות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והיא מכהנת כשרת האוצר מאז שזו חזרה לשלטון ב-2014. כשהיא מסבירה מה צפי הפגיעה של משבר הקורונה בשוודיה ברור שהיא עומדת בפני אתגר לא פחות גדול מזה של עמיתיה במדינות השכנות. אנדרסון אומרת שברבע הראשון של 2020 הירידה בתמ"ג היתה של 0.3% בהשוואה לרבעון הקודם אבל אפילו התסריט האופטימי שלה מראה על ירידה של 4.2% בתמ"ג ב-2020, כאשר התסריט הפסימי הוא ירידה של עד 10%. נתוני האבטלה קשים גם הם, משרד האוצר השוודי צופה שאחוז המובטלים יהיה בטווח שבין 9% ל-13.5% מכוח העבודה ב-2020 וב-2021.

מהי האסטרטגיה השוודית ליציאה מהמשבר?

"האסטרטגיה שלנו מורכבת מארבעה צעדים. הראשון הוא לעשות כל שניתן באמצעות התקציב להגביל את התפשטות הנגיף. לצורך כך הממשלה המרכזית לוקחת על עצמה את העלויות הנוספות שקשורות להתפרצות. בד"כ הרשויות המוניציפלית מממנות את המערכת הרפואית בשוודיה, אבל במקרה זה הודענו בבירור כבר בשלב מוקדם שהממשלה תישא בעלויות כדי שמחסור בכסף לא יהיה מכשול לטיפול בחולים". במקביל, מסבירה אנדרסון, הממשלה נושאת בעלות הכרוכה בכך שעובדים הסובלים מסימפטומים של Covid-19 נשארים בבית ומממנת את הבדיקות והמחקר הנדרשים לניהול המשבר. הצעד השני ע"פ אנדרסון כולל צעדים להגבלת הפגיעה בתעסוקה והגבלת הפגיעה בעסקים. צעדים אלו כוללים פיצוי לעסקים, תשלום לעובדים בחל"ת, ערבויות וחיזוק נזילות לחברות ועוד. הצעד השלישי הוא תמיכה במובטלים והוא כולל הקצאת משאבים למערכות המופקדות על דמי אבטלה, הכשרה מקצועית והסבה מקצועית. הצעד הרביעי הוא ההערכות לשיקום מהיר אחרי המשבר, כלומר הקצאת תקציבים לתמיכה במערכות המוניציפליות, התחבורה הציבורית ועוד. בסה"כ מקציבה הממשלה, שנכנסה למשבר עם עודף תקציבי וחוב לאומי נמוך (35.1% מהתמ"ג) כ-245 מיליארד כתר (כ-89 מיליארד ש"ח), כ-4.9% מהתמ"ג. ע"פ הנתונים של אנדרסון נתון זה נמוך קצת מזה של נורבגיה (5.1%) וגבוה מזה של גרמניה (4.8%), דנמרק (4.2%), הולנד (4.1%) ופינלנד (1.9%). לכך אפשר להוסיף את הערבויות וחיזוק הנזילות לעסקים, סכום נוסף העומד על כ-335 מיליארד כתר (כ-122 מיליארד ש"ח).

בישראל יש וויכוח בין גישות שונות להתמודדות עם המשבר. האם שוודיה נוקטת בגישה של "שפיכת כסף" על המשק כדי לחלץ חברות ולהחזיר אנשים לעבודה או בגישה של הידוק חגורה ומשמעת תקציבית?

"חשוב לראות שהצעדים הכלכליים שנוקטים בהם יתאימו לשלבים השונים של המגפה. עכשיו, למשל, פחות חשוב לנקוט בצעדים שיעודדו צריכה ביתית, אין טעם לעודד אנשים ללכת למסעדות ובארים למשל. מצד שני, יש כעת צורך בצעדים שימנעו מאנשים להפוך למובטלים, צעדים כמו דאגה לעבודה בטווח הקצר או הורדת הוצאות לחברות על מנת שהן לא יפשטו את הרגל. אחר כך יהיו צעדים אחרים כמו השקעה במערכות הציבוריות והוצאה על רווחה. יהיה נבון ששוודיה, שיש לה חוב לאומי נמוך מאוד, תתחיל בדגש על הצלת מקומות עבודה ותמיכה בעסקים. לכן אנחנו מוציאים עכשיו כ-5% מהתמ"ג שלנו למטרות אלו".

לשוודיה יש שוק עבודה ייחודי המבוסס על איגודים מקצועיים חזקים ושיתוף פעולה בין מועסקים למעסיקים. האם המודל הנורדי עוזר לשוודיה להתמודד עם המשבר או שהוא מהווה מכשול?

אני מקווה שאחרי המשבר יהיה דיון ציבורי על החוזים הזמניים בשוק העבודה שלנו. צריך לדבר על מה שההעסקה הזמנית עושה לשוק העבודה ולאיכות העבודה במגזרים שונים, למשל כיצד היא משפיעה על הטיפול בזקנים. צריך יהיה לראות אם תהיה תמיכה פוליטית להקטנת האפשרות לעבודה בחוזים זמניים. אנחנו רואים שבתקופה זו חלה עלייה בחברות באיגודים המקצועיים השוודיים ואני מקווה שהעלייה הזו תימשך. זה יהיה טוב מאוד בשביל הכלכלה השוודית". המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אנדרסון אמנם נמצאת בשלטון, אך בשנים האחרונות היא נאלצת לשתף פעולה עם מפלגות מרכז-ימין המושכות אותה ימינה בנושאים רבים הקשורים למיסוי, רפורמות במגזר הציבורי והחלשת האיגודים המקצועיים. אחת ההשפעות של המרכז-ימין בשוודיה, ברמה הלאומית והמוניציפלית, היא כניסתן של חברות פרטיות למערכת הבריאות. המערכת עדיין מספקת טיפול אוניברסלי ושוויוני לכלל האוכלוסייה, אך יש הטוענים שרמת הטיפול בקשישים ירדה בעקבות כניסתם של גורמים פרטיים ושזוהי אחת הסיבות לכך שמעל מחצית המתים מנגיף הקורונה בשוודיה מתו בבתי-אבות, בין השאר, בעקבות חוסר בציוד מגן וכוח-אדם לא מקצועי.

האם ייתכן שמשבר הקורונה הוא חמור יותר בשוודיה בגלל רפורמות שגרמו לכך שהרבה מבתי-האבות, ובמיוחד באזור סטוקהולם, מנוהלים ע"י גופים פרטיים למטרות רווח?

גם על זה חשוב שיהיה דיון אחרי המשבר. אנחנו הסוציאל-דמוקרטים עוסקים בסוגיה זו זמן רב. לדעתי צריך לדון במשמעות החתירה לרווח בניהול בתי-אבות. המפלגה שלי מתנגדת למצב כפי שהוא היום. כאמור, כוח-האדם הלא קבוע במגזר הזה הוא בעייתי, גם במוסדות פרטיים וגם בציבוריים. זו בעיה עכשיו בימי הפנדמיה אבל גם בימים רגילים. כשיסתיים המשבר וכשיתקיים דיון כזה, אם תהיה תמיכה פוליטית לתנאי עבודה טובים יותר בשוודיה, ובמיוחד לנשים שעובדות בטיפול בקשישים, אני אהיה הראשונה לתמוך ולהקדיש לכך יותר משאבים.

האב, הבן והמוזה

כשליאונרד כהן הכיר בתחילת שנות השישים באי היווני הידרה את מריאן אילֵן, אהובתו הנורבגית המיתולוגית, היה לה תינוק ממערכת יחסים קודמת. כהן גידל אותו כבנו ושמר על קשר איתו גם אחרי שנפרד מאמו. הבן, אקסל ינסן ג'וניור, עומד במרכזו של סרט המופק כעת. יוצריו מסבירים מדוע החליטו להתמקד דווקא בבן שלקה בנפשו ואיך מצבו הנוכחי קשור לחיים שחי באי היווני הקסום במחיצת הטרובדור הגדול מכולם.

פורסם במוסף "גלריה" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8873759

בורד קיוגה רונינג (Bård Kjøge Rønning) הוא במאי ומפיק קולנוע עצמאי מאוסלו, בירת נורבגיה. יחד עם שותפו, פביאן גרינברג, יוצר קולנוע צרפתי המתגורר בנורבגיה ב-15 השנים האחרונות, הוא ייסד ב-2013 חברת הפקה בשם Antipode היוצרת בעיקר סרטים דוקומנטריים. סרטיהם של השניים עוסקים בסיפורים אנושיים שיש בהם גיבורים מעניינים ויוצאי דופן ובד"כ גם זווית פוליטית או חברתית. סיפורו של סרטם האחרון החל כבר ב-2009. באותה תקופה שימש קיוגה רונינג כמנהל של אכסנייה לאומנים בכפר קטן באזור ברצלונה. זהו מוסד הממוקם באזור כפרי אליו מגיעים מדי חודש אומנים ממדינות שונות, שם הם נהנים מהאווירה הפסטורלית וממרחבי היצירה רבים. קיוגה רונינג, שמלבד עיסוקו בקולנוע הוא גם צייר בעצמו, מספר שבאחד הימים הגיעו לאכסנייה שתי נשים מבוגרות ושאלו אם הן יכולות לעבוד במקום תמורת השהות בו. "נתתי להן חדר ואוכל בתמורה לכך שהן ניקו חדרים ועשו עבודות שונות במלון", הוא אומר, "בלילות שתינו יין, דיברנו והעלינו זיכרונות ונוצרה בינינו ידידות אמיצה". אבל המפגש בין קיוגה רונינג לשתי הנשים היה יותר מתחילתה של ידידות, הוא היה גם יריית הפתיחה לפרויקט קולנועי.

אחת משתי הנשים היתה מריאן אילֵֹן (או מריאנה כפי ששמה מבוטא בנורבגית). חלק מהזיכרונות שהועלו באותם לילות במושבת האומנים היו זיכרונותיה של מריאן מתחילת שנות השישים, אז היא חיה באי היווני הידרה בו הכירה משורר קנדי לא ידוע במיוחד בשם ליאונרד כהן. השניים היו חלק מקהילה תוססת של אומנים ובוהמיינים שהגיעו מכל קצוות העולם. עדויות מאותה תקופה מתארות את האי היווני לא רק כבית לכתיבה ויצירה אלא בעיקר כמקום של שחרור מיני ושימוש מסיבי בסמים ואלכוהול. סיפורם של כהן ואילן סופר בהרחבה אינספור פעמים. מריאן מכונה לעיתים "המוזה" של כהן והיא אכן היתה ההשראה לכמה מלהיטיו הגדולים כמו "So Long Marianne" ו- "Like a Bird on a wire". מערכת היחסים של כהן עם מריאן שנמשכה לאורך שנות השישים, היתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלו והיא כללה גם דמות חשובה נוספת, מוכרת פחות משלל הדמויות הצבעוניות שמילאו את חייו של כהן. כשמריאן הכירה את כהן בהידרה היא לא היתה לבדה. היה איתה תינוק בן יומו בשם אקסל ג'וניור שהיה פרי מערכת היחסים הקודמת שלה עם הסופר הנורבגי אקסל ינסן. מריאן וינסן הגיעו להידרה שנתיים קודם לכן. אחרי שבנם נולד הכיר ינסן אישה אחרת ונטש את מריאן ואת בנם המשותף. מריאן עברה לגור עם כהן והאחרון הפך לאביו המאמץ של אקסל התינוק. למעשה, במשך שני העשורים הראשונים לחייו של אקסל הצעיר היה לאונרד כהן דמות האב היחידה בחייו והקשר בין הילד לבין אביו המאמץ שהפך עם הזמן לכוכב רוק בינלאומי נמשך גם אחרי שכהן ואילן נפרדו בסוף שנות השישים.

L and M

ליאונרד כהן ומריאן אילן

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

בחזרה לברצלונה כחמישה עשורים מאוחר יותר. בשנת 2009, ביום הולדתו ה-75 הופיע ליאונרד כהן בעיר. ההופעה היוותה הזדמנות נהדרת למפגש בין כהן למריאן, בני הזוג לשעבר שהיו עדיין בקשר מזדמן בעיקר באמצעות הודעות דואר אלקטרוני. קיוגה רונינג, שמריאן התארחה בבית-המלון שניהל, התלווה אליה להופעה. "היינו אמורים להיפגש עם ליאונרד לארוחת ערב אבל שלושה ימים קודם לכן הוא התעלף על הבמה בוולנסיה, ובאופן זמני נאסר עליו לבלות אחרי ההופעות. בכל זאת הלכנו יחד להופעה. קיבלנו כרטיסים לשורה הראשונה ומריאן הביאה איתה ציור שציירה בשביל לאונרד. זה היה לילה מיוחד מאוד, במיוחד בשביל מריאן שניכר שאהבתה לכהן היתה עדיין חזקה וגלויה. בהדרן ביצע ליאונרד כהן את "So Long Marianne" ומריאן פשוט רעדה מהתרגשות". זאת לא היתה הפעם היחידה שבה מריאן המבוגרת צפתה בכהן מבצע את השיר שנכתב עליה כאישה צעירה. זה קרה גם בהופעה באוסלו והמעמד מופיע בסרט דוקומנטרי של הבמאי ניק ברומפילד מ-2019, "מריאן וליאונרד: מילים של אהבה". הסרט מתאר את מערכת היחסים בין כהן לאילן מראשית שנות השישים ועד למותם ב-2016. עם זאת, ההופעה ההיא בברצלונה כללה גם מחווה שלא מופיעה בסרט. "היו להם רק חמש דקות יחד", מספר קיוגה רונינג שנכח במעמד, "הם נפגשו והיא נתנה לו את הציור שציירה. על הציור היה כתוב משפט משירו של כהן, "Because of":

"Look at me, Leonard, Look at me one last time"

***

מריאן אילן וידידה הצעיר בורד קיוגה רונינג נשארו חברים גם אחרי שחזרו לנורבגיה. "היינו נפגשים לקפה מדי פעם בדירת הסטודיו הקטנה והמקסימה שלה באוסלו, שם היא גם שמרה את ספריו של ליאונרד כהן וחפצים שונים הקשורים אליו. לאט לאט ב-2015 היא הבהירה לי שהיא מעוניינת שאהיה חבר של בנה, אקסל, ושאבקר אותו מדי פעם". הסיבה שבגללה מריאן חיפשה חברים לבנה, שהיה באותה עת בן למעלה מחמישים, היתה שבמשך רוב חייו הבוגרים הוא היה מאושפז במוסדות פסיכיאטריים. אקסל (בשמו המלא אקסל יוהקים ינסן), שעשרים שנות חייו הראשונות היו סוערות ומאוד לא קונבנציונליות, סובל ממחלת נפש. הוא אושפז לראשונה ב-1979 ומאז הוא נכנס ויוצא ממוסדות שונים. "מריאן תמיד חיפשה אנשים שיפגשו אותו כדי לשמור על חיוניותו", מספר קיוגה רונינג, "התחלנו ללכת להיפגש איתו ותוך כדי המפגשים עלה הרעיון לעשות עליו סרט. ביולי 2016, כשמריאן מתה, קיבלנו אישור לעבור על החומר שהיא השאירה אחריה. היו שם אלפי תמונות ומכתבים. החומר הארכיוני הזה פתח את האפשרות לעשות סרט תיעודי על אקסל והסרט נמצא עכשיו בשלבים אחרונים של צילומים ועריכה".

קיוגה רונינג ושותפו גרינברג מספרים שהם מקווים להציג את הסרט באחד הפסטיבלים הבינלאומיים המובילים בסוף שנה זו. כמו כל הפקה תיעודית עצמאית, גם הסרט של רונינג וגרינברג עומד בפני אתגרים רבים של מימון, הפקה והפצה. אך סיפורו של אקסל ג'וניור מביא איתו אתגר נוסף מכיוון שהגיבור שלו מטופל בתרופות והוא לא תמיד מתקשר באופן קוהרנטי. "יש לו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אנחנו רוצים שהסרט יהיה "שלו" ושהקול שלו יהיה הקול המרכזי, אבל יש ימים שהוא לא מדבר הרבה, או שהוא מדבר מאוד לאט ולא ברור", אומר קיוגה רונינג ומוסיף שיש בנורבגיה חילוקי דעות סביב השאלה האם אקסל הוא מושא לגיטימי לסרט קולנוע. יש הטוענים שהוא חולה מדי ושסרט עליו אינו אֵתִי מפני שהוא אינו מודע לכל מה שקורה סביבו. אבל קיוגה רונינג וגרינברג בטוחים בדרכם ובסרט שהם מפיקים. "יש לנו חוות דעת על זה", הם אומרים, "האפוטרופסית החוקית שלו תומכת בפרויקט ב-100%, כך גם המוסד בו אקסל חי ויש לנו גם חוות דעת של רופאים, אחיות ופסיכיאטרים שתומכים בפרויקט. אביו הביולוגי של אקסל, הסופר אקסל ינסן, שנפטר ב-2003, היה דמות מוכרת מאוד בחוגים מסוימים בנורבגיה, הם שמעו על אקסל ג'וניור אבל הם לא יודעים עליו כלום. הסרט שלנו יראה עד כמה גרוע היה היחס של הסופר המפורסם כלפי בנו וזה יכול להיות הלם תרבותי בנורבגיה".

למרות מצבו הרפואי קיוגה רונינג אומר שאקסל הוא אדם מעניין מאוד. "הוא אדם נפלא ומורכב מאוד", הוא מספר, "למרות שהוא על תרופות אנטי-פסיכוטיות כבר ארבעים שנה, הוא טיפוס מיוחד עם חוש הומור חם וגם סוג של כריזמה מוזרה. הוא מאופק, הוא רגיש ואכפת לו מאנשים ומהעולם. הוא שונא מלחמות, שונא זיהום והוא צמחוני. הוא מאמין אדוק בהארי קרישנה, אמונה שמהווה את התרופה הרוחנית שלו. זה היה ליאונרד כהן שלימד אותו את שירי הארי קרישנה עוד בשנות השישים". רונינג מוסיף שאקסל חי בדירת חדר במוסד פסיכיאטרי. יש לו תקליטים וטלוויזיה, הוא אוסף שעונים ובטריות וחייו הם מונוטוניים למדי.

כל זה מהווה ניגוד חריף לפרקים הראשונים בחייו של אקסל שהיו הכל חוץ ממונוטוניים. אימו ואביו, מריאן אילן ואקסל ינסן הכירו ב-1954. היא היתה רק בת 19, ילידת כפר קטן בדרום נורבגיה, שהתבגרה באוסלו הבירה וחלמה להיות שחקנית למרות התנגדות הוריה. הוא היה בן 22, יליד העיר טרונדהיים שבמרכז נורבגיה. אילן הצעירה התאהבה בינסן, שהיה אינטלקטואל צעיר ומבטיח. ספרו הראשון, סיפור סוריאליסטי וסימבוליסטי בשם "הצלב של מאלף החיות" (Dyretemmerens kors), יצא לאור ב-1955 בהוצאה עצמית. ינסן, שהיה אדם אימפולסיבי ואלים, ניסה לעניין את הקהל והעיתונות המקומית ביצירת הביכורים שלו, אבל בסופו של דבר שרף את כל העותקים שלא נמכרו. לימים הפך ינסן לדמות מוכרת בעולם הספרות והתרבות הנורבגי. הוא הרבה להסתובב בעולם, היה מעורב בארגון אירועי תרבות שונים וכתב בסגנונות רבים החל ברומנים ריאליסטים, דרך שירה ומסות פוליטיות ועד למדע בדיוני. אחרי יציאתו לאור של ספרו השני, התמקמו ינסן ואילן בהידרה. השניים נישאו ואקסל ג'וניור נולד בזמן ביקור מולדת בנורבגיה. "ינסן חזר להידרה קצת לפני מריאן מסיבות כלכליות הקשורות לחוקי המס של נורבגיה. כשמריאן והתינוק, אקסל ג'וניור, חזרו במרץ 1960 להידרה היתה לינסן כבר מאהבת חדשה, אומנית אמריקאית בשם פטרישה. ריב גדול התפתח בין בני הזוג, ינסן ופטרישה עזבו לארה"ב, אבל הם נפגעו בתאונת דרכים באתונה ומריאן נסעה לאתונה לשבוע כדי לטפל בינסן הפצוע. בזמן הזה, לאונרד כהן טיפל באקסל התינוק בהידרה". כשמריאן חזרה לאי ינסן יצא מהתמונה ומריאן ולאונרד כהן חיו כזוג כאשר כהן משמש אב לכל דבר לאקסל הקטן. "אקסל מספר שהיתה לו תקופה נהדרת בשנים בהידרה", מספרים גרינברג ורונינג, "היה לו כיף שם והוא יכול היה לעשות כל מה שהוא רצה. עם זאת, ברור שהיה לו יותר מדי חופש. לא היתה לו מסגרת וההתבגרות שלו שם היתה ללא גבולות. הוא אמנם נהנה מהחיים אבל הוא עישן כבר בגיל שבע, שתה את כוס היין הראשונה שלו בגיל תשע והשתמש בחשיש וב-LSD כבר לפני גיל 15".

גרינברג ורונינג מספרים גם על מרכיב נוסף וחשוב בהתבגרותו של אקסל הצעיר – הנדודים. "חלק משנות ילדותו ונעוריו של אקסל עברו עליו במקומות אחרים", הם אומרים, "לא היתה לו שום יכולת להכות שורשים. לפרקים הוא חי באוסלו עם מריאן ועם סבתו, אמא של מריאן שטיפלה בו. היתה תקופה שבה הם חיו במונטריאול, עירו של כהן, ותקופה שבה הם חיו בדירתו של כהן בלואר מנהטן בניו-יורק". מעבר למקומות אלו נשלח אקסל לשתי פנימיות שונות בתקופות שונות. בגיל 6 הוא נשלח לסאמרהיל, מוסד מיתולוגי שהוקם לפני כמאה שנה בסאפולק במזרח אנגליה על בסיס רעיונות של חינוך אלטרנטיבי, חופשי ודמוקרטי. הוא שהה שם שנה או שנתיים. בגיל 12 הוא נשלח לפנימייה בשוויץ שהיתה נוקשה יותר. בין לבין, בהידרה, הוא לא שהה בבית-ספר כלל. עוד לפני ימי הפנימייה בשוויץ, לקראת סוף שנות השישים החלה מערכת היחסים הזוגית של ליאונרד כהן ומריאן אילן להתקרב לסופה. אקסל ומריאן חיו אז בדירתו של כהן בניו-יורק בזמן שכהן עצמו חי במלון צ'לסי המפורסם וקיים יחסים עם נשים רבות מאוד (ביניהן הזמרת ג'ניס ג'ופלין שעל הרומן איתה כתב כהן את השיר "צ'לסי הוטל"). זו היתה תקופה קשה מאוד בעבור מריאן ובנה הצעיר ובסופה הם חזרו לנורבגיה. בימות הקיץ שבו מריאן ואקסל להידרה ושמרו על קשר עם חבריהם מחייהם הקודמים. לימים נישאה מריאן מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים. היא חיה באוסלו, עבדה כמזכירה בתעשיית הנפט ועסקה בציור כתחביב. ב-2008 יצא לאור ספר ביוגרפי עליה, פרי עטה של העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר (הספר תורגם לאנגלית ופורסם ב-2014 תחת השם:So Long, Marianne: A Love Story).

L and A

ליאונררד כהן ואקסל ג'וניור

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

"למרות הפרידה, ליאונרד כהן נשאר בקשר עם אקסל", מספר קיוגה רונינג, "כהן שילם על הטיסות של אקסל, הוא שילם על הפנימייה בשוויץ ואקסל גם חי בביתו של כהן כאשר הוא לא היה שם". שנות השבעים היו קשות מאוד לאקסל הצעיר. קיוגה רונינג אומר שהוא אמנם לא מדבר על זה, אבל הוא חש שאיבד את אביו, הדמות הגברית הראשית בחייו. גרינברג מוסיף שכהן היה עסוק מדי בתקופה זו וגם היו לו ילדים חדשים, ילדיו הביולוגיים אדם ולורקה, אותם הביא לעולם עם סוזאן אלרוד, בת-הזוג החדשה שלו (שגם ממנה נפרד בסוף שנות השבעים). בשלב זה, מאוכזב ע"י המבוגרים הרבים שסביבו, נסע אקסל להודו לבדו. הוא היה בן 16 בלבד. "כבר בימי הפנימייה בשוויץ ב-73 אפשר לראות במכתבים שלו סימנים של דכאון", מספר קיוגה רונינג, "יש שם כעס ואכזבה. כשהוא חזר מהודו ב-77 הוא כבר היה ממש בדיכאון. אולי אלו היו הסמים, אולי יש שם משהו גנטי, מחלה נפשית שמגיעה ממשפחתו של אביו הביולוגי. בינואר 79 משפחתו וחבריו החליטו שהוא צריך להתאשפז. הוא היה בהערכה פסיכיאטרית של שישה שבועות, ואח"כ אושפז בבית-החולים הפסיכיאטרי המרכזי של אוסלו, אשפוז ממנו הוא יצא ונכנס במשך ארבעה עשורים. ב-15 השנים האחרונות הוא חי במוסד פתוח יותר, היו לו חופשות והוא עבר ניסיונות שונים לחזור לחברה, אבל מעולם לא היתה לו עבודה או משפחה משלו.

***

הסיפור של אקסל ג'וניור הוא הרבה יותר מסיפור רכילותי על בנו של כוכב רוק והוא אינו מורכב רק מאוסף של פרטים ביוגרפיים. זהו סיפור של משפחה שלמרות היופי, הכישרון והאהבה שהיו בבסיסה, היו בה לא מעט כאב ואכזבה. קשה במיוחד היא האכזבה של אקסל הצעיר מהמבוגרים בחייו. "אקסל שנא את אביו הביולוגי, הסופר הנורבגי אקסל ינסן", מספר קיוגה קונינג ומוסיף שינסן, שהיה ידוע כאדם סוער, דיכאוני ואלים, אמנם היה בקשר לאורך השנים עם מריאן בת-זוגו לשעבר, לעיתים דרך עורכי-דין, אך לא היה לו קשר עם בנם המשותף. "היום אקסל כבר מרגיש יותר טוב לגביו", מספר קיוגה רונינג, "הוא מעריך אותו על כתיבתו ועל הרפתקאותיו אבל הוא עדיין מאוכזב ממנו כְּאַב". לאביו המאמץ, לאונרד כהן, לעומת זאת יש לאקסל יחס חם יותר. "יש לו זיכרונות טובים מלאונרד", ממשיך קיוגה רונינג, "הוא מרגיש שתמיד היה אכפת לו ממנו והוא היה ללא ספק דמות אב עבורו. הוא תמיד אומר שמריאן היתה אמו וליאונרד היה אביו, אבל הוא גם מאוכזב מכך שכהן לא יצר איתו קשר מאז שהוא מאושפז במוסד".

לאונרד אכן שימש כאב לכל דבר לאקסל הצעיר. ב-2005 סיפרה מריאן לערוץ הרדיו NRK הנורבגי על כהן ואקסל הילד: "פחדתי שאקסל יפריע לו (ללאונרד) כשהוא כותב. אבל מה שקרה הוא שאקסל היה שוכב על הרצפה ומצייר. הוא לא היה אומר מילה. איתי הוא היה ממש פרוע. ליאונרד היה פותח את הדלת לחדר ואומר: "אקסל, אני זקוק לעזרתך". ואז היה שם שקט מוחלט במשך שעתיים. אקסל הקטן צייר ולאונרד כתב. כך אני חוויתי את זה. אקסל הקטן היה מאוד גאה". בספר "So Long Marianna: a Love Story" כותבת העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר: "(ליאונרד) יכול היה להרגיע את אקסל ולהשכיב אותו במיטה כשמריאן לא הצליחה". היא כותבת גם על אקסל משחק עם כהן ומכונת הכתיבה הירוקה המפורסמת שלו באמבטיה. ב-שירו Days of Kindness מ-1985 נזכר כהן בחייו עם מריאן ואקסל בהידרה:

What I loved in my old life
I haven't forgotten
It lives in my spine
Marianne and the child
The days of kindness
It rises in my spine
And it manifests as tears
I pray that a loving memory
Exists for them too
The precious ones I overthrew
For an education in the world

אקסל יהויקים ינסן (אקסל ג'וניור)

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

מטבע הדברים היתה מריאן המבוגרת המשמעותית ביותר בחייו של אקסל. "הם היו קרובים מאוד", אומר קיוגה רונינג, "היא ביקרה אותו כל הזמן. לבדה או עם בעלה החדש, יאן סטאנג, שתמך גם הוא באקסל לאורך השנים. כשהיתה מגיעה לחדרו היא היתה מתנהגת כמו שאמא מתנהגת, מתחילה לנקות את החדר, אומרת לו להתקלח ולהפסיק לעשן. הוא זוכר אותה מאוד לטובה". אבל התמונה איננה פשוטה כל כך. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" חושף מעט מחוויות הילדות של הילד אקסל ומההורות הבעייתית משהו של הזוג הצעיר שגידל אותו. מצד אחד אקסל נהנה מהאידיליה של הידרה, בסרט ישנן תמונות וסרטונים שלו כילד יפה וחסר דאגות, יחף וחסר חולצה, מטייל על החוף, שט בסירה, יושב על ברכי אימו או שוכב בעגלת תינוק. מצד שני, ככל שהוא מתבגר מתגלה נפש פצועה. פעם אחר פעם הוא ננטש לבדו בפנימיות או אצל חברים ושכנים בזמן שהוריו מסתובבים בעולם. ככל שעובר הזמן ההורים מתרחקים ומאבדים את היכולת לתקשר זה עם זו ובמקביל הם אינם מצליחים לתת את התמיכה שאקסל זקוק לה. בזמן שמריאן מאוהבת עדיין בכהן, החיים שלה ושל בנה בצילו הופכים לבלתי אפשריים. הדוברים בסרט, חבריו ושותפיו של כהן, אומרים אמנם שהוא היה רגיש מאוד וידע להביע את אהבתו אבל הוא גם היה מרוכז מאוד בעצמו. גם אם יצירתו היתה עמוקה ועדינה, אורחות חייו היו תזזיתיים ולעיתים חסרי אחריות. הוא מוצג כאדם שאינו מתמסר ונמצא בבריחה מתמדת. בוודאי שאין בו את היציבות והביטחון הדרושים לילד או נער צעיר.

"זה ידוע שהידרה היתה גהינום לחיי נישואין", מספרת הלה גולדמן, אנתרופולוגית נורבגית שחיה בהידרה כילדה וערכה ספר העוסק בחיים שם, "זה לא היה רק המקום. זו היתה התקופה. רוב הזוגות, כולל ההורים שלי, לא יכלו לעמוד בזה. זו היתה תקופה של אווירה של אהבה חופשית והיו שם הרבה בגידות וחילופי זוגות. דברים כאלו קורים כשחיים במקום יפה כל כך, עם אנשים צעירים ויפים כאשר כולם על סמים. בשביל המבוגרים זו היתה תקופה ניסיונית ונהדרת, הם חיו חיים שונים לגמרי מהחיים במקומות אותם עזבו. אבל לילדים זה לא היה תמיד כל כך נפלא". גולדמן מספרת שהיא ואחותה הצעירה היו ברות מזל מפני שהן חיו בבית יציב עם אמא שטיפלה בהן היטב, אבל היא זוכרת שהיו משפחות בהידרה שילדיהן היו פחות ברי מזל. "הורים היו הולכים לישון מאוחר מאוד ולא מתעוררים בבוקר", היא מספרת, "והילדים הצעירים היו צריכים לקום לבד, לטפל בעצמם ולדאוג לעצמם למזון. הרבה ילדים לא היו הולכים לבי"ס, היו ילדים שלעולם לא שטפו שיער ושלא היו להם בגדים נקיים. היו כאלו שהיו חשופים לסיטואציות שאינן בריאות לאף ילד – ריבים של צרחות ואלימות, סצנות מכוערות שחושפות את הצדדים האפלים של ההורים. לא היתה להם מסגרת והרבה מהם גם נחשפו לסמים מוקדם מאוד בחיים". גולדמן מספרת שחלק מהילדים הזרים שגדלו בהידרה אינם מוכנים לדבר על ילדותם באי עכשיו כשהם בוגרים. "אקסל אינו היחיד שסבל ממחלות פסיכיאטריות בהמשך חייו", היא אומרת, "הרבה מילדי הידרה סובלים מבעיות פסיכיאטריות, מחוסר יכולת לתפקד ומהתמכרויות קשות לסמים ואלכוהול".

גודלמן, בת לאב אמריקאי ואמא דנית, זוכרת את ליאונרד כהן, את מריאן אילן ואת אקסל שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. היא חייתה בהידרה מגיל כמה חודשים ועד גיל שש וחזרה לאי פעמים רבות בשנות נעוריה ובגרותה. הקשר שלה עם מריאן התחדש לפני כמה שנים כשזו ביקשה ממנה לתרגם את הביוגרפיה שנכתבה עליה לאנגלית. "מריאן היתה דווקא מהאימהות היותר יציבות באי. אמא שלי ומריאן, שתי נשים סקנדינביות במוצאן, היו אולי קצת מיושנות ושמרניות יותר. מריאן בהחלט דאגה לבית, הכינה ארוחות וקיננה. מאוחר יותר, עם זאת, ניתן להבין שהיו לה חרטות. בספר שלה היא רוקדת סביב נושא האִמָּהוּת שלה. אולי היא התחרטה על כך ששלחה את אקסל לפנימייה, היו גם פעמים שהיא שלחה את אקסל, ממש כתינוק קטן, לבדו לנורבגיה להיות עם אמא שלה כשהיא וליאונרד הסתובבו בעולם. לא דיברנו על זה הרבה וזה נושא רגיש מאוד. אבל ברור שהיא אהבה אותו מאוד, היה אכפת לה ממנו והוא היה חלק חשוב בחייה. היא היתה אישה אימהית והיתה לה הרבה אהבה לתת, אבל כאישה צעירה היו לה עוד שאיפות – היא רצתה להיות עם ליאונרד, היא רצתה למצוא את עצמה ויכול להיות שלשלוח את אקסל לסביבה יציבה יותר נראה לה כפתרון הנכון בזמנו, פתרון שהיא התחרטה עליו בהמשך".

M_Sept_2013_Hydra — מריאן אילן, הידרה, 2013 Photo: Helle Goldman

Goldman_Zanzibar_fieldwork_2017 — הלה גולדמן , 2017, Photo: Helle Goldman

מריאן אילן, From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

לגולדמן עצמה היתה ילדות מאושרת. היא לא היתה קרובה במיוחד לליאונרד, מריאן ואקסל הקטן אבל יש לה זיכרונות גם מהם. היא זוכרת את אקסל וילד נוסף מתחבאים בשיחים ויורים חיצים על העוברים והשבים, היא זוכרת את מריאן מילדותה וגם מביקוריה הרבים באי כאישה מבוגרת, והיא זוכרת מפגשים חטופים עם כהן על חוף הים, באירועים חברתיים עם הוריה וגם פעם אחת שבה כהן לקח אותה, את אחותה ואת אמה לארוחת צהרים. "ליאונרד חשב שזה מצחיק שאני ואחותי מדברות יוונית, לכן הוא נתן לנו להזמין. היינו אז ילדות והזמנו את כל התפריט", היא נזכרת, "כמובן שהיה יותר מדי אוכל ובסוף אני ואחותי ישבנו מתחת לשולחן והאכלנו את החתולים בזמן שלאונרד ואמא דיברו". את מסקנותיה מהתקופה בהידרה גולדמן מסכמת כ"התנסות בחירות ובמה שקורה לאנשים שיש להם יותר מדי חירות". עם זאת, למרות הקשיים, היא אומרת שעד היום היא חושבת שהידרה הוא המקום היפה ביותר בעולם.

***

מריאן אילן נפטרה מלוקמיה כשהיא בת 81. מהשיחות עם הלה גולדמן ובורד קיוגה רונינג, שהכירו אותה היטב עד ימיה האחרונים, ניתן להבין שהיא היתה צעירה ברוחה, נדיבה ואוהבת עד הרגע האחרון. גם ליאונרד כהן הכיר לה תודה ממש עד הסוף. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" מציג את הפרידה האחרונה שלו מאהובתו הוותיקה בסצנה עדינה, עצובה ומלאת רגש. מריאן שוכבת על ערש דווי, חולה מאוד אך צלולה לגמרי, בזמן שחבר מקריא לה את מילות הפרידה שכהן שלח באימייל ערב קודם, כשנודע לו על מחלתה. "מריאן יקרה, אני רק מעט מאחורייך", כך נפתח מכתב הפרידה, "קרוב מספיק בכדי לקחת את ידך. הגוף הזקן הזה כבר וויתר, ממש כפי ששלך עשה. מעולם לא שכחתי את אהבתך ואת יופייך. אבל את זה את יודעת. אינני צריך לומר עוד. מסע בטוח, חברה וותיקה. נתראה במורד הדרך. אהבה והכרת תודה אינסופיים. ליאונרד שלך". זו פרידה עצובה אבל היא גם סגירת מעגל נוגעת ללב.

וכהן צדק. הוא אכן היה רק מעט מאחורי מריאן. בנובמבר 2016, שלושה חודשים אחרי מותה של מריאן, הוא נפטר בביתו בלוס-אנג'לס. כעת אקסל הוא היחיד שנותר מהתא המשפחתי האינטימי שנוצר באי הידרה לפני שישים שנה. במבט לאחור על שלושת הדמויות בסיפור המשפחתי הזה ברור שהן חיו חיים נפרדים ושונים לחלוטין. כהן חי חיים סוערים, רבי-עלילות כאשר הוא מוקף ע"י חברים, שותפים, מאהבות רבות ומיליוני מעריצים. מריאן אילן הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים וטובים הרחק מאור הזרקורים אבל אקסל הקטן, לא עמד במטען הכבד של ילדותו ושורשיו ונותר פצוע ומצולק מאחור. משפחת כהן-ינסן-אילן היתה אמנם מפורסמת ועתירת תהילה אך בסופו של דבר הסיפור שלה הוא בסך הכל סיפור משפחתי. כמו במשפחות רבות אחרות היה בה לא מעט דיכאון וקנאה, פרידות ונטישות אבל גם לא חסרה בה אהבה. להיפך, אהבה גולמית היתה בשפע, היא פשוט לא תמיד היתה מותאמת, מסונכרנת ומכוונת למקום הנכון ובזמן הנכון. התקליט האחרון שליאונרד כהן הוציא לאור בחייו, "You Want it Darker" מסתיים בשיר "Treaty". ישנן פרשנויות שונות למילות השיר. יש מי שטוען הוא מכוון לאלוהים, אחרים חושבים שזהו שיר המכוון לחבר או חברה. אבל בהקשר של המשפחה הקטנה שהתפרקה כשכהן הפך לזמר מפורסם אפשר לראות את זה אחרת: "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me ", הוא שר ואי אפשר שלא לחשוב על האישה הננטשת והבן השוקע בדיכאון בזמן שכהן עולה על המסלול המהיר לכוכבות. בסוף השיר, רגע לפני מותו מסכם כהן:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.

מותר להשוות

שוודיה מתמודדת בשנים האחרונות עם גלי פליטים ומהגרים, התרחבות הפערים החברתיים והתחזקות הימין הקיצוני. למרות האתגרים הלא פשוטים, המודל הסקנדינבי עדיין מוכיח את עצמו.

התפרסם בכתב העת "תלם":https://telem.berl.org.il/624/

"אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק", כך אמר שר האוצר, יובל שטייניץ, ב-2011, וליתר ביטחון הוסיף: "וגם לא נהיה כמותן בעשור הקרוב". שטייניץ הרגיש ככל הנראה צורך לומר דברים אלה, שהם בחזקת המובן מאליו, מפני שבימים הסוערים של המחאה החברתית בישראל נהפכו המדינות הנורדיות, גם אם רק לרגע, לנושא פופולרי בשיח הכלכלי-חברתי שהתפתח במאהלים, ברחובות ובכיכרות ברחבי המדינה. מדינות אלה, טענו מפגינים רבים, מנפצות את הטענה שיוקר המחיה, השכר הנמוך והפערים החברתיים הם גזירת גורל. הן מוכיחות שאפשר לשלב מדינת רווחה נדיבה ואוניברסלית הממומנת על ידי מסים גבוהים עם כלכלה מפותחת ותחרותית, ובמקביל – לחתור לשוויון חברתי ולא לוותר על צמיחה מרשימה ומגזר פרטי משגשג.

גילויו המחודש של "המודל הנורדי" הביא להתעניינות רבה באמצעי התקשורת. עיתונאים ישראלים ערכו ביקורים בסטוקהולם, הלסינקי וקופנהגן, תוכניות כלכליות בטלוויזיה שידרו כתבות על הדיור הציבורי בשוודיה, מערכת החינוך בפינלנד ומתווה הגז בנורווגיה, ודוגמאות סקנדינביות נשלפו בכל פעם שהועלו לדיון סוגיות כמו מחירי הדיור, החינוך לגיל הרך והביטוח הלאומי. "אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק" היתה התגובה האינסטינקטיבית. במלים אחרות, הכל טוב ויפה אבל אנחנו מוקפים אויבים, יש לנו הוצאות ביטחון ענקיות וציבורים גדולים שאינם פרודוקטיביים (מלים מכובסות שפירושן: "בשוודיה אין חרדים וערבים"). לטיעונים אלה יש אמנם תשובות טובות, אך איש לא הספיק לתת אותן. כמו בתחומים רבים אחרים, דיון העומק בנושאים שהעלתה המחאה החברתית נגמר במידה רבה עוד לפני שהוא התחיל – והמודל הנורדי חזר להיות אנקדוטה לא-חשובה במיוחד בשיח הישראלי.

עם זאת, יש סיבות טובות להחזיר את המודל הנורדי, ואת הגרסה השוודית שלו בפרט, לשיח החברתי-כלכלי בישראל. הסיבה המרכזית לחשיבותה של הדוגמה השוודית היא שבניגוד למה שנראה על פני השטח, שוודיה וישראל אינן כה שונות זו מזו. מזג האוויר, הנופים, הגודל הפיזי (שוודיה גדולה מישראל פי יותר מ-20), המיקום הגיאו-פוליטי והסכסוך הישראלי-פלסטיני משכיחים את העובדה שמעבר להבדלים הניכרים לעין, שתי המדינות עוצבו באופן דומה למדי: תנועות עבודה סוציאל-דמוקרטיות, שפעלו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, יצרו בשתי המדינות צמיחה חברתית וכלכלית חסרת תקדים יחד עם הקמת מדינת רווחה אוניברסלית וקליטת גלי הגירה גדולים; שתי המדינות השתמשו במודלים כלכליים דומים גם בשנות ה-60 וה-70; וגם כאשר שתי המדינות, אם כי ישראל הרבה יותר משוודיה, התרחקו לקראת סוף המאה מהמודל שעיצב אותן, נותרו עדיין קווי דמיון.

סדר הגודל של האוכלוסייה דומה בשתיהן: בשוודיה חיים כעשרה מיליון תושבים, רק מעט יותר מישראל. השוק המקומי מוגבל גם בישראל וגם בשוודיה, ולכן שתי המדינות פיתחו כלכלות מוטות ייצוא. במדד התחרותיות העולמי של הפורום הכלכלי העולמי, המשלב נתונים מיקרו-כלכליים ומקרו-כלכליים עם היבטים עסקיים של תחרותיות, שוודיה נמצאת במקום השמיני בעולם וישראל לא מאוד רחוקה מאחור – במקום ה-20 (מתוך 141 מדינות). במדד ההשקעה במחקר ופיתוח ישראל ושוודיה נמצאות שתיהן, על פי נתוני 2017, בשלישייה הראשונה של מדינות ארגון OECD (יחד עם דרום קוריאה); ישראל משקיעה כ-4.5% מהתמ"ג שלה במחקר ופיתוח ושוודיה – כ-3.4%. במדד היזמות העולמי של 2019 דורגה שוודיה במקום השני וישראל בעשירי (מתוך כ-130 מדינות) ושתי המדינות יכולות להתגאות במגזר היי-טק מפואר, שמפתח טכנולוגיות המיוצאות לעולם כולו.

במדדים מקרו-כלכליים, ישנם פערים בין שתי המדינות. התוצר לנפש גבוה יותר בשוודיה (קצת יותר מ-53 אלף דולר לנפש ב-2018 לעומת כ-40 אלף בישראל) בעוד מצב האבטלה בישראל טוב יותר בשנים האחרונות (3.4% מכוח העבודה בישראל מובטל, לעומת 6.6% בשוודיה, על פי נתוני אוקטובר 2019). עם זאת, שתי הכלכלות התמודדו יפה עם המשבר הכלכלי העולמי האחרון ושתיהן צמחו מעל הממוצע העולמי בשנים האחרונות. ב-2010, למשל, עמדה הצמיחה בישראל על 5.5% ובשוודיה על 5.9% – בעוד הממוצע באירופה ובמדינות OECD היה פחות מ-3%. בשנתיים שלאחר מכן הואטה הצמיחה בשתי המדינות והיא סבלה מחוסר יציבות בשנים העוקבות, אך כיום הצמיחה בהן היא שוב מעל הממוצע העולמי (3.3% בישראל ו-2.4% בשוודיה, כאשר הממוצע של OECD הוא 2.2% והממוצע האירופי – 2%). אין ספק שישנם הבדלים דרמטיים בין שוודיה לישראל ככל שהדברים נוגעים למצבן המדיני, להרכב האוכלוסייה ולתרבות השלטונית שלהן, אך בבסיס מדובר בשתי מדינות בעלות כלכלות מפותחות וקטנות יחסית, שיש בהן רמה גבוהה של יזמות, חדשנות ותלות בייצוא. שתיהן מתמודדות בשנים האחרונות עם אתגר מסובך של שילוב אוכלוסיות גדולות בשוק העבודה שלהן (ערבים וחרדים בישראל, מהגרים בשוודיה) וההיסטוריה הכלכלית-חברתית שלהן, כמו גם סדרי הגודל של האוכלוסייה והמשק שלהן, מאפשרים לכל אחת מהן ללמוד מרעותה ולקבל גם אזהרה מטעויותיה וגם השראה מהצלחותיה.

"החברה המוצלחת בעולם"

למרות קווי הדמיון, בכל הקשור להוצאה הציבורית, לשכר, לשוק העבודה ולהשקעה בחברה וברווחתה, ההבדלים בין שתי המדינות גדולים. ההוצאה האזרחית בישראל היא נמוכה – 39.5% מהתמ"ג ב-2017, בעוד בשוודיה היא עמדה באותה שנה על 48.9% מהתמ"ג.^. בניגוד למדינת הרווחה הישראלית, שאיבדה רבות מכלליותה ומכוחה מאז שנות ה-70, מדינת הרווחה השוודית היא עדיין אוניברסלית ומעניקה רשת ביטחון לכל האוכלוסייה, מהעריסה ועד הקבר. גם בתחום השכר שמרה שוודיה על מגמות שבישראל השתנו מאוד בעשורים האחרונים. מאחר שכ-66% מהעובדים בשוודיה מאוגדים באיגודים מקצועיים רבי-השפעה ועוצמה (לעומת כ-25% בלבד בישראל), השכר אצל הראשונה גבוה יותר מאשר אצל השנייה (בשוודיה – שכר חציוני של כ-11,230 שקלים בחודש ב-2018, ובישראל – 7,452 שקלים ב-2017), ותנאי העבודה של העובד השוודי טובים בהרבה מאלה של הישראלי. עם זאת, גם במגמות אלה יש שינויים. בשנים האחרונות חלו בישראל עלייה במספר העובדים המאוגדים וגם הגדלה משמעותית בהוצאה הציבורית על חינוך ובריאות, אך בסופו של חשבון, השוודים נהנים עדיין מיתרון על הישראלים בשורה ארוכה של מדדים של איכות חיים ושירותים ציבוריים. במדד ה"חיים הטובים יותר" (Better Life Index) של OECD מובילה שוודיה על ישראל בתחומים רבים: הכנסה פנויה למשק בית, איכות הדיור ומחירו, הכנסה וביטחון תעסוקתי, תמיכת קהילתית, איכות הסביבה, מעורבות דמוקרטית, ביטחון אישי, שביעות רצון כללית, חינוך ואיזון בין חיים אישיים לחיי עבודה. למעשה, הישראלים נהנים על פי מדד זה מיתרון בתחום אחד בלבד – תחום הבריאות, הנמצא במשבר בשוודיה בשנים האחרונות.

דוגמה טובה למדיניות הרווחה השוודית מצויה בתחום החינוך. הורים בשוודיה משלמים מעט מאוד על חינוך לגיל הרך, שמתחיל בדרך כלל אחרי גיל שנה – כיוון שהם זכאים ל-480 ימי חופשת לידה בתשלום בעבור כל ילד, ימים שאמהות ואבות יכולים לחלוק ביניהם. מעבר לימי החופשה בתשלום מקבלים ההורים גם קצבאות ילדים הגבוהות ביותר מפי שלושה מאלה הניתנות בישראל. הלימודים בבתי הספר (כולל באלה הפרטיים, שהם עדיין מיעוט) ניתנים ללא עלות כלל, כלומר – ההורים אינם משלמים על הלימודים עצמם וגם לא על ספרי לימוד, צהרון, טיולים, סמינרים ואף ארוחות חמות המוגשות לכל התלמידים בכל יום. נוסף על כך, הגנים ובתי הספר שבהם לומדים הילדים הצעירים פתוחים ללא עלות גם בחופשות ובחגים. הוסיפו לכך את העובדה שבמערכת ההשכלה הגבוהה אין שכר לימוד והמדינה תומכת בסטודנטים במענקים והלוואות נדיבות, ותקבלו השקעה ממלכתית רחבת היקף בחינוך ובהשכלה המניבה פירות בשלל תחומים – החל באפשרויות התעסוקה של ההורים, עבור בטיפוח כוח עבודה איכותי, משכיל ותחרותי, ועד להשפעות על חיי המשפחה וחתירה לשוויון מגדרי.

מדינת הרווחה השוודית כוללת, כמובן, מרכיבים רבים נוספים מעבר למערכת החינוך: בריאות, טיפול בבעלי נכות, דיור ציבורי, טיפול במבוגרים בגיל הזהב, פנסיה ועוד. בכל הנוגע לבריאות, למשל, המערכת מספקת שירותים לכל האוכלוסייה כאשר שירותים פרטיים וביטוחים משלימים הם נדירים ולא-הכרחיים. טיפול רפואי לילדים ולבני נוער ממומן על ידי הרשויות המקומיות וניתן ללא עלות כלל, לרבות ביקורי רופא, טיפולי שיניים (עד גיל 23), אשפוזים וטיפולים פסיכולוגיים. מבוגרים משלמים על טיפול רפואי אך התשלום מוגבל לתקרה מסוימת. כשפציינט מגיע לסכום של כ-420 שקלים, הוא זכאי לטיפול ללא עלות בשארית השנה. גם בעבור תרופות ישנה תקרת תשלום וישנן כאלה שאינן כרוכות בתשלום כלל. גם הטיפול באזרחים בגיל הזהב ובכאלה הזקוקים לטיפול סיעודי, בין שהוא ניתן בבית או במוסדות נפרדים, נעשה על ידי המדינה – דרך הרשויות המקומיות הממומנות מכספי המסים. גם כאן הטיפול כרוך בתשלום מצומצם ותלוי הכנסה, והוא נחשב לזכות חברתית שהרשות מחויבת לספק.

יש הטוענים כי שוודיה כבר אינה מדינה סוציאל-דמוקרטית כפי שהיתה פעם. טענה זו, המסתמכת על שורה של רפורמות ושינויים שנערכו במדינה החל בשנות ה-90, נפוצה בקרב עיתונאים ופרשנים התומכים במדיניות כלכלית ימנית וניאו-ליברלית ומנסים להציג את המודל השוודי ככזה הנמצא "מעבר לשמאל וימין". מה"אקונומיסט" הבריטי ועד "דה מרקר" הישראלי, המודל השוודי הוצא לא פעם מהקשרו ונקשרו לו כתרי הפרטות והורדת מסים כדי להוכיח שההצלחות אינן תוצאה של מדיניות סוציאליסטית. אך האמת היא אחרת: המודל השוודי, לטוב ולרע, הוא הדוגמה המובהקת ביותר למדיניות של שמאל סוציאל-דמוקרטי.

מעבר למדינת הרווחה האוניברסלית, המודל השוודי גם כולל עקרונות ופרקטיקות שמאליים הנחשבים במקומות רבים לנחלת העבר. בשוק העבודה, למשל, ניכר שרמת המעורבות של העובדים השוודים בניהול מקומות העבודה שלהם ורמת הביטחון התעסוקתי שלהם גבוהות יותר ממרבית המדינות בעולם. שיעור המועסקים במגזר הציבורי הוא השני בגובהו בעולם (אחרי נורווגיה) ועומד על כ-29% מהמועסקים במשק (לעומת כ-20% בישראל, וכ-18% – הממוצע במדינות OECD). בתחום הבעלות הציבורית ניכר שגם אחרי גלי ההפרטות והדה-רגולציה, הממשלה השוודית נותרה הבעלים של חברות גדולות ומשמעותיות במשק. עמן נמנות, למשל, החברות הגדולות של כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, וכן הרשת היחידה לממכר אלכוהול, שהיא מונופול ממשלתי. עוד שייכות למדינה חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי המרקחת הגדולה במדינה, בנק משכנתאות גדול ועוד עשרות חברות ענק בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התיירות, התרבות והתחבורה, המעסיקות רבבות עובדים והשוות מאות מיליארדי שקלים. הממשלה, על רשויותיה וסוכנויותיה, נוכחת מאוד במשק השוודי והיא משקיעה בו יותר ממרבית המדינות. 18.9% מההשקעות במשק ב-2018 היו ממשלתיות – לעומת 12% בישראל ב-2017 ו-13.6% באיחוד האירופי.

בארצות הברית היו קוראים לזה בזלזול "Big Government" ומעדיפים את כוחה של היד הנעלמה, אך בשוודיה של 100 השנים האחרונות – כמעט אין תחום הקשור בחיי האזרחים או בבעיות חברתיות שהממשלה לא החליטה לטפל בו בעצמה, בדרך כלל בשיתוף פעולה עם גורמי החברה האזרחית – החל במחסור בדיור מודרני ובר השגה, דרך הורדת מספר ההרוגים בתאונות דרכים וכלה בטיפול בבעיית האלכוהוליזם, הורדת שיעור האבטלה בקרב מהגרים והתמכרות להימורים.

אין פירוש הדבר שהממשלה השוודית הצליחה תמיד לפתור את כל הבעיות. שוודיה אינה גן עדן. יש לה בעיות לא-מעטות, וביניהן קיצוניות ואלימות פוליטית, אבטלה בקרב צעירים ומכת מדינה של פשע מאורגן. כל זה אינו חדש. את המודל השוודי כבר פקדו בעבר משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. אך עם כל השינויים שחלו בו והחולשות שהתגלו בו, הוא נושא עדיין פוטנציאל של התחדשות. שוודיה מעולם לא היתה אוטופיה סוציאליסטית, כפי שצוירה לעתים, אך הישגיו הרבים של המודל החברתי-כלכלי שלה, אלה שבגינם מנסה גם הימין הכלכלי ליטול עליו בעלות, מצדיקים את המאמץ להתאים אותו ל-100 השנים הבאות. אחרי הכל, ב-100 השנים הקודמות הוא היה הבסיס למה שה"גרדיאן" הבריטי קרא לו: "החברה המוצלחת ביותר שידע העולם".

דרך ההסכמה

"משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-90 שלה, המודל השוודי הובן כמודל המבוסס על יחס מיוחד בין איגודים מקצועיים חזקים ומאורגנים מאוד ובין ארגוני מעסיקים חזקים ומאורגנים מאוד", מספר בּוֹ רוטשטיין, חוקר בכיר למדע המדינה מאוניברסיטת גטבורג. "בשנות ה-20 וה-30 היו בשוודיה יחסי עבודה גרועים מאוד והיא נהפכה לשיאנית אירופית באובדן ימי עבודה כתוצאה משביתות. בסוף שנות ה-30 הכל השתנה כאשר נחתם הסכם סלטשובאדן (Saltsjöbadsavtalet) שהביא לשקט תעשייתי ולמשאים ומתנים ישירים בין העובדים למעסיקים, ואלה שימשו בסיס למדיניות כלכלית שאפשר לומר כי החזיקה מעמד עד לשנות ה-90". כאשר רוטשטיין מדבר על הרקע ההיסטורי למודל השוודי, הוא מתייחס לפוליטיקה של פשרות בתקופה שבה לא מעט מדינות ותנועות פוליטיות אימצו מודלים מהפכניים שהביאו בסופו של דבר לאלימות פוליטית, למשטרים טוטליטריים ולמלחמות אזרחים. השוודים, טוען רוטשטיין, הביטו באימה בתוצאות מלחמת האזרחים האכזרית בפינלנד, השכנה ממזרח (1918), ובחרו בדרך אחרת – דרך ההסכמה.

ההסכם שהוא מזכיר נחתם ב-1938 בבית מלון בסאלטשובאדן שעל שפת הים הבלטי, לא רחוק מסטוקהולם. הרעיון היה יצירת נורמה שעל פיה המעסיקים והעובדים יגיעו להבנות ללא התערבות ממשלתית ויקבלו אחריות יחדיו על שוק העבודה השוודי באמצעות שורת הסכמים קיבוציים, המותאמים לצרכים של סקטורים שונים במשק. במסגרת הסכם זה ויתרו הצדדים על הצורך בהתערבות ממשלתית ובחקיקה בתחומים רבים הקשורים לשוק העבודה והחליטו לשתף פעולה ולחתור להסכמות – שימנעו שביתות, יאפשרו צמיחה ופיתוח ויטפלו בצורכי העובדים.

הסכם סאלטשובדן אמנם עודכן עם השנים, אך במובנים רבים הוא עודנו בתוקף כיום. רוחו של הסכם זה גורמת לכך ששוק העבודה השוודי מתפקד על פי רוב על בסיס הסכמות ואינו זקוק לחקיקה בנושאים כמו שכר. לשוודיה אין עד היום שכר מינימום הקבוע בחוק, מכיוון שההסכמות בין עובדים למעסיקים מייתרות אותו. כך החלה החברה השוודית לראות בעצמה "בית של העם" (בשוודית: Folkhemmet), מושג שנכנס לשימוש עוד בסוף שנות ה-20 ובימי כהונתו של פר אלבין האנסון, ראש ממשלת שוודיה בשנות ה-30 וה-40. משמעות המושג היתה ששוודיה חדלה להיות חברה העוסקת במאבק מעמדי וזאת כדי להפוך לחברה שוויונית, שהיא מעין משפחה ובה יש ערבות הדדית, תכנון מרכזי ופרגמטיות פונקציונלית הדואגת לצורכי הפרטים.

ב-1951, מעט יותר מעשור אחרי חתימת הסכם סאלטשובדן, פיתחו שני כלכלנים של האיגודים המקצועיים השוודיים, גוסטאב ראהן ורודולף מיידנר, מודל כלכלי שנקרא על שמם ונהפך לבסיס המדיניות הכלכלית השוודית לשנים רבות. מודל ראהן-מיידנר (Rehn-Meidner modellen) התבסס על מדיניות קיינסיאנית קלאסית, שהובילה לבנייה של מדינת רווחה נדיבה המקדמת השקעה ציבורית נרחבת כדי לשמר יציבות וביקושים גבוהים גם בתקופות שפל כלכליות, בעבור העובדים ובעלי העסקים של המגזר הפרטי כאחד. המודל חתר לתעסוקה מלאה ולשוויון בהכנסות, לאינפלציה נמוכה ולצמיחה גבוהה. הוא עשה זאת על ידי שילוב בין מדיניות פיסקלית מרחיבה וגידול ריאלי בשכר ובכוח הקנייה של העובדים, שנהנו גם משירותי רווחה נרחבים ושילמו מסים גבוהים ופרוגרסיביים. על כך נוספה גם מדיניות של שוק עבודה אקטיבי, שנועדה להיטיב גם עם המגזר הפרטי וגם עם האינטרסים של האיגודים המקצועיים.

שוק העבודה האקטיבי הוא מרכיב חשוב במיוחד במודל השוודי ורוטשטיין מדגיש אותו באמצעות דוגמה מעולם העבודה הבריטי: "כשמנהיג הפועלים הבריטי ארתור סקרגיל, נקרא לפרלמנט בשנות ה-80 ונשאל אם יש גבול להפסדים של מִכְרֶה, גבול שאחריו יהיה מוצדק לסגור אותו ולפטר את העובדים, הוא השיב שאין גבול כזה. מנהיג עובדים שוודי לא היה אומר דבר כזה. הוא היה אומר שלתקופה מסוימת יש אפשרות לסבסד את המכרה, אבל בטווח הארוך העסק צריך להיות רווחי ולכן עדיף לתמוך בעובדים באמצעים אחרים". על פי רוטשטיין, סיפור זה ממחיש את ייחודו של שוק העבודה האקטיבי, שנהפך לאחד מסימני ההיכר של המודל השוודי. מקומות העבודה אינם במרכז ההתעניינות, אלא העובדים עצמם. כאשר ישנם חוסר יעילות, הפסדים גדולים או חוסר ערך כלכלי, העובדים יאבדו אולי את מקום עבודתם אך הם ייתמכו בביטוח אבטלה, בהכשרות מקצועיות, ברשת ביטחון חברתית ובסיוע במציאת עבודה חדשה. מדיניות זו הביאה לכך ששוודיה איבדה את תעשיית הספנות שלה ואת ענף הטקסטיל שלה, אך לא הידרדרה כתוצאה מכך לעוני, מצוקה, מאבקים מעמדיים ופערים חברתיים.

אוניברסלית, למרות הכל

כיום, מוסיף רוטשטיין, שוודיה אינה קיצונית בנוגע לאפשרות לפטר עובדים. "מצד אחד, יש שיעור התאגדות גבוה מאוד, הסכמים קיבוציים חזקים מאוד וחובת משא ומתן", הוא מסביר, "ומצד שני, תעשיות לא-רווחיות אינן ממשיכות לפעול רק מפני שלעובדיהן יש כוח והשפעה". בכל זאת, יש גם יוצאים מן הכלל חשובים בשקט התעשייתי הזה. שביתות היו תמיד חלק מרכזי בהיסטוריה השוודית – החל בגלי השביתות של שנות ה-20 וה-30 שהביאו למעשה ליצירתו של המודל השוודי, דרך שביתת הכורים בצפון שוודיה ב-1970-1969 ועד שביתות מהשנים האחרונות כמו אלה של האחיות ועובדי הנמלים. כמו כל מאבק מעמדי, גם זה של תנועת העבודה השוודית לא הסתיים במכה אחת, אלא היו בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, וקבוצות עובדים שונות נאלצו – ועדיין נאלצות – להגן על עצמן, בין השאר באמצעות שביתות; אלה נותרו כלי חשוב בארגז הכלים של אותן קבוצות וגם חלק חשוב בתרבות הפוליטית בשוודיה. הסטטוס קוו אמנם גורם לכך שקונפליקטים נפתרים בדרך כלל במשא ומתן ובהסכמה, אך ההיסטוריה השוודית מלאה מנהיגים מהצד הרדיקלי יותר של המפה הפוליטית, שנעזרו בשביתות כדי לשפר את מעמד העובדים במדינה ולקדם תפיסות של צדק חברתי והקטנת פערים.

"מרכיבים רבים של המודל השוודי הם כבר היסטוריה", מציין רוטשטיין. "אחרי שנות ה-80 והמשבר הכלכלי והרפורמות של שנות ה-90, לא נותר מהם הרבה. אבל יש מרכיב אחד שנותר, והוא יציב ואיתן גם היום: מדינת הרווחה האוניברסלית. מדיניות חברתית צריכה להיות אוניברסלית ואינה צריכה להיות מיועדת רק לעניים כמו בארצות הברית, או בנויה מהסכמים מיוחדים לכל קבוצה באוכלוסייה כמו באוסטריה ובגרמניה. כל האוכלוסייה צריכה ליהנות מפנסיה סבירה, מביטוח בריאות שוויוני ומטיפול בילדים. המרכיב הזה של המודל השוודי קיים עדיין בחברה השוודית ואפילו ממשלות שמרניות שכיהנו במשך השנים לא שינו אותו מכיוון שגם אלה שבחרו בהן, לרבות בני המעמד הבינוני והגבוה, תלויים בו. בכל מדידה של רווחה אנושית, בכל בדיקה של בריאות ציבורית, אושר, אמון חברתי וכדומה, אין מודל אחר בעולם שמביא הישגים דומים".

אילו מרכיבים של המודל השוודי השתנו עם השנים? בתחום יחסי העבודה פינה המשא ומתן המרכזי בין איגוד עובדי הצווארון הכחול ובין איגוד המעסיקים המרכזי את מקומו לשורה של משא ומתנים נפרדים בענפים שונים של המשק. חשוב מכך, כוחם העצום של השלטון המרכזי והשלטון המקומי בשוודיה כסוכני שינוי ועיצוב חברתי בשנות ה-50 וה-60 – נחלש. בניגוד למדינה החזקה, על מוסדותיה הביורוקרטיים רבי-העוצמה והמבנה הרציונליסטי שלה, שוודיה מאז שנות ה-90 כבר אינה נלהבת מתכנון מרכזי, שלטון מומחים ותוכניות בהיקפים גדולים המונחתות מגבוה. באותו עשור עברה שוודיה משבר פיננסי קשה וכתוצאה ממנו נעשו בה רפורמות רבות, ששינו את פניה. מעבר לרפורמות במיסוי, במגזר הפיננסי ובמערכת הפנסיונית, הממשלה קיבלה עליה מגבלות תקציביות הנמצאות בתוקף עד היום. מאז, תהליך יצירת התקציב והמדיניות הפיננסית הוא מבוקר, ממושמע וכפוף לחוקים נוקשים: יעד תקציב ממשלתי עודף (שונה ב-2019 מ-1% מהתמ"ג ל-0.33% מהתמ"ג) וחוק תקרת הוצאות ממשלתיות לשלוש שנים. לשינויים אלה אפשר להוסיף גם הפרטות לא-מעטות שבוצעו במדינה בשני העשורים האחרונים – אם כי אלה לא כללו חברות ממשלתיות רבות; לצד זאת, במגזר הציבורי אמנם נכנסו גורמים פרטיים רבים כספקי שירותים, אך הם נמצאים תחת רגולציה ממשלתית מחמירה ושירותיהם ממומנים לציבור על ידי המדינה. כלומר, שירותיהם של בתי הספר הפרטיים ובתי החולים הפרטיים אינם יקרים יותר לציבור והם חלק אינטגרלי מהמערכת הציבורית. כך, למרות המשברים, שינויי המדיניות והרפורמות, מדינת הרווחה השוודית נשארה נדיבה, מקיפה ואוניברסלית.

מיתוס ההגירה

"אם הכל כל כך טוב", שואלים את עצמם בוודאי שוודים רבים המכירים את ההתלהבות העולמית מהישגי ארצם, "למה יש כל כך הרבה בעיות?" ובכן, הכל יחסי, כמובן. שוודיה היא עדיין מדינה שהחיים בה טובים יותר ממרבית המדינות בעולם, אך מבחינות רבות הם פחות טובים מכפי שהיו פעם. מי שיעיין בכותרות העיתונות השוודית בשנים האחרונות יגלה שהמציאות, לפחות זו המתבטאת בתקשורת, אינה נראית כה ורודה: שיעור העוני בקרב פנסיונרים גבוה יותר מזה הקיים אצל השכנות הנורדיות – דנמרק, נורווגיה ופינלנד; עלייה נרשמת בשיעור הפשיעה האלימה וישנה גם עלייה בשיעור האי-שוויון (מדד ג'יני עמד על 0.28 ב-2017 והוא במגמת עלייה מ-0.25 בראשית שנות ה-2000). מי שיעשה סיבוב בפרברים הפחות אמידים של הערים הגדולות בשוודיה, לא ימצא בהם גטאות מנותקים כמו בערים גדולות אחרות באירופה. התחבורה הציבורית מתפקדת, אין קושי למצוא ספרייה ציבורית או מרכז תרבות, ובניגוד למיתוסים הנפוצים – המשטרה ושירותי החירום אינם מהססים להיכנס לאזורים הקשים. עם זאת, בפרברים שיש בהם ריכוזי מהגרים גדולים אפשר למצוא מידה של עוני, פשע, ניכור חברתי וסגרגציה שלא היתה בשוודיה בעבר.

גם בפריפריה השוודית, מחוץ לערים הגדולות, יש בעיות לא-מעטות כמו מחסור גדול בכוח אדם ובמשאבים בבתי החולים, בתחנות המשטרה ובבתי הספר. אלה הובילו לעומסים קשים במערכת הבריאות ולהידרדרות בהישגי מערכת החינוך (אם כי על פי דירוג פיז"ה, הירידה הדרמטית בהישגים שנרשמה ב-2012 נבלמה ומאז 2016 המגמה משתפרת). מגמות אלה, יחד עם גלי ההגירה הגדולים בעשור השני של המאה ה-21, הביאו גם לחוסר יציבות פוליטית. מפלגת ימין קיצוני ששורשיה נטועים בתנועות הניאו-נאציות של שנות ה-80, "השוודים הדמוקרטים" (Sverigedemokraterna), ניצלה את החשש מהגירה המונית ואת ההתנגדות למדיניות ההגירה של ממשלות מימין ומשמאל, וב-2010 היא עברה לראשונה את אחוז החסימה ונכנסה לפרלמנט. בבחירות האחרונות, שהתקיימו ב-2018, היא זכתה ב-17.5% מהקולות, וסקרים שנערכו לאחרונה מלמדים כי כוחה הולך וגדל למרות, ואולי בגלל, העובדה שעד לאחרונה כל המפלגות בשוודיה, כולל הימניות, סירבו לשתף איתה פעולה או להעניק לה לגיטימציה והשפעה.

חוסר היציבות הפוליטית, ההידרדרות בשירותי הרווחה ושורה ארוכה של רפורמות והפרטות שנעשו בשנים האחרונות הם כולם מרכיבים במשבר שעובר המודל השוודי. הסברים רבים ניתנו לו. תזה נפוצה אחת היא שמדינת הרווחה הנדיבה והאוניברסלית תלויה באופי ובהרכב של אוכלוסיית המדינה. על פי תזה זו, כל עוד אוכלוסייתה של שוודיה היתה הומוגנית היא שמרה על רמות גבוהות של אמון ולכן היתה יכולה להמשיך וליהנות מפריון גבוה, לשלם משכורות גבוהות, לגבות מסים גבוהים ולממן מערכת רווחה ברמה גבוהה לכל האוכלוסייה. כעת, על פי תזה זו, כל זה נגמר בגלל גלי ההגירה הגדולים וההטרוגניות של האוכלוסייה. לעתים מוגשת תזה זו בליווי תיאוריות מיסטיות במקצת על הצלחה כלכלית הנובעת ממוסר עבודה פרוטסטנטי ואמון חברתי, שמקורו במורשת ההיסטורית של הוויקינגים. סיפורים על גיבורי תרבות, רובם בלונדינים ותכולי עיניים, שהפכו את שוודיה לסיפור הצלחה בינלאומי – מ"אבבא" ועד ביורן בורג, מראול וולנברג ועד בילבי, מוולבו ועד H&M, ספוטיפיי ואיקאה – הם נחלת העבר. במקומם מוצגים ברחבי העולם תיאורים קשים, רבים מהם מוגזמים או מופרכים, על אותו גן עדן נורדי שנהפך למדינת עולם שלישי. גישה זו, הטוענת שבחברה רב-תרבותית יש ירידה ברמת האמון וקושי לקיים מודל חברתי המבוסס על סולידריות, צדק ושוויון, נשמעת הגיונית, אבל העובדות מצביעות על כיוון אחר.

החלק הראשון של התיאוריה בהחלט נכון: המודל השוודי זקוק לרמה גבוהה של אמון במוסדות המדינה ובמערכות הציבוריות שלה. חשוב, למשל, שמערכת המיסוי תיתפס כאמינה והוגנת כדי ששיעור הגבייה יהיה גבוהים ושהעלמות מס ייחשבו כהפרה של החוזה החברתי. חשוב גם שהציבור יאמין בנציגיו הנבחרים כדי לאפשר את היציבות הפוליטית הנדרשת למדיניות כלכלית-חברתית יציבה וארוכת טווח. לא פחות חשוב הוא האמון במערכת הציבורית ברמה המקומית המספקת שירותי בריאות, חינוך ורווחה. באופן כללי, רמות אמון גבוהות חשובות לכל מערכת חברתית והן מחזקות את הדמוקרטיה, מעודדות צמיחה ומקטינות את רמות השחיתות והפשיעה. המודל השוודי, כמודל בעל יומרות חברתיות גדולות, עלול להיקלע לבעיה חמורה אם הציבור לא יאמין באנשים המנהלים אותו והמתפעלים אותו בכל הרמות – ממנהלת בית הספר, דרך פקיד השומה והאחות הסיעודית בבית החולים ועד שדרת ההנהלה של החברות הציבוריות, הרשויות הממלכתיות ומשרדי הממשלה.

אבל מכאן ואילך, התיאוריה בדבר הקריסה של המודל השוודי הנובעת מהטרוגניות חברתית נקלעת לקושי עובדתי, שכן שוודיה נהפכה למדינה קולטת הגירה כבר מאז סוף מלחמת העולם השנייה. נוסף על מהגרי העבודה הרבים שהגיעו אליה בחצי השני של המאה ה-20, היא העניקה מקלט למאות אלפי פליטים שהגיעו מכל פינה על פני כדור הארץ שסבלה משלטון דיקטטורי, מלחמת אזרחים או רצח עם. כמעט 2.5 מיליון מהגרים נקלטו בשוודיה מאז 1980 (אז חיו בה פחות מ-8.5 מיליון בני אדם), כשקבוצות המהגרים הגדולות הגיעו מפינלנד, עיראק, סוריה ומדינות יוגוסלביה לשעבר; קבוצות משמעותיות נוספות באו מהמדינות הסקנדינביתו השכנות דנמרק ונורווגיה, וכן מצ'ילה, איראן וסומליה. על פי נתוני 2018, 19.1% מתושבי שוודיה נולדו מחוץ למדינה ואם מכלילים בקבוצה זו את ילידי שוודיה ששני הוריהם נולדו מחוץ לשוודיה, היא גְּדֵלה לאחד מכל ארבעה שוודים, כלומר – מהגרים ומהגרים מדור שני הם כרבע מהאוכלוסייה.

אם כך, האם רמת האמון במדינה, בחברה ובמוסדותיה נמוכה בהשוואה למדינות הומוגניות יותר? ובכן, מתברר שההיפך הוא הנכון. מחקרים מראים כי בשוודיה ישנה רמת האמון מהגבוהות בעולם כשזה נוגע לאמון בבני אדם אחרים וכך גם במוסדות המדינה. על פי דו"ח של OECD, שוודיה נמצאת בחמישייה הראשונה בעולם של המדינות בעלות שיעור האמון הגבוה ביותר במערכת הפוליטית (יחד עם דנמרק, נורווגיה, פינלנד ושווייץ). נתון אחר מראה שבשוודיה יש הכי מעט אנשים החושבים שהשחיתות נפוצה במערכת הממשלתית (כאשר דנמרק, פינלנד ושווייץ מיד אחריה).^.בפרספקטיבה אירופית, דווקא המדינות שהאוכלוסייה שלהן הומוגנית יותר, כמו פולין או הונגריה, סובלות מרמות אמון נמוכות הרבה יותר.

"כשאנו מודדים מה אנשים חושבים על המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, אנחנו מוצאים בשוודיה אמון חברתי גבוה מאוד", אומר רוטשטיין, שחקר את הנושא וערך השוואות בינלאומיות. "בדקנו את הנושא הזה במקומות רבים. כששאלנו איך אנשים מבינים את ההוגנות ואת האיכות של המערכות הציבוריות ושילבנו את זה עם מידע סטטיסטי על מגוון אתני, ארצות לידה וכדומה, גילינו שאמנם כאשר יש מגוון אתני עלולה להיות ירידה באמון, אך כאשר יש תפיסה של הוגנות ואיכות במערכות הציבוריות – אין למגוון התרבותי השפעה על רמות האמון. כלומר, כאשר המערכות עובדות היטב, המגוון האתני אינו מוביל לחוסר באמון או בסולידריות. אפשר לראות שבמקומות הומוגניים כמו סיציליה או איים יווניים שהם הומוגניים לגמרי אין אמון ברשויות, בעוד במקומות כמו הלסינקי, קופנהגן וסטוקהולם שהם הטרוגניים מאוד ישנן רמות גבוהות של אמון וסולידריות".

משבר פוליטי

כשמדובר בהשפעת ההגירה על הכלכלה, ישנן גישות שונות. לשוודיה יש היסטוריה ארוכה של קליטת גלי הגירה שתרמו רבות לכלכלתה ונקלטו היטב, אבל ישנן גם דוגמאות הפוכות. כאשר מהגרים נקלטים בשוק העבודה הם משמשים כוח אדם חשוב ומוסיפים מסים לקופת המדינה, וכאשר יש בעיות בכניסה לשוק העבודה הנטל על מערכות הרווחה נעשה כבד. גורלו של גל ההגירה האחרון הוא נושא לספקולציה; לעת עתה, הנתונים של OECD מראים ששיעור התעסוקה של אנשים שנולדו מחוץ למדינה עמד ב-2018 על כ-66% מועסקים (מתוך האוכלוסייה של בני 15-64 שלא נולדו בשוודיה), יותר מהממוצע האירופי (62.1%) ויותר ממדינות שקלטו פחות מהגרים כמו דנמרק ופינלנד. נתונים השוואתיים עדכניים בנושאים רגישים כמו רמאות בקבלת קצבאות בקרב מהגרים וייצוג עודף של מהגרים בפשיעה מסוגים שונים הם קשים להשגה ושנויים במחלוקת. זאת ועוד, מרכיבים רבים במדיניות ההגירה של שוודיה השתנו מאוד בשנים האחרונות ולכן קשה עדיין להעריך את השפעתם.

בשלב זה בהתפתחות המודל השוודי, אין ספק כי סוגיית ההגירה היא בעלת חשיבות גדולה מכפי שהיתה בעבר וכי שיעור ההגירה הגדול הוא מקור לאתגרים רבים, אך הבעיות אינן נובעות מאי-אמון או מהרב-תרבותיות כשלעצמה. "לשוודיה יש בעיה עם מספר גבוה מאוד של מהגרים בעלי התאמה נמוכה מאוד לשוק העבודה – למשל, אנשים שהם אנאלפביתים", אומר רוטשטיין, "ויש גם בעיה חמורה במערכת החינוך. ילדי מהגרים, ובאופן ספציפי בנים מהגרים רבים, אינם מצליחים לסיים את בית הספר ואין להם יכולות להיכנס להכשרות מקצועיות בשוק עבודה, שנעשה קשה יותר בגלל הצורך בכישורי שפה ובחינוך טכנולוגי. בעיית התעסוקה יוצרת בעיות בתחומים אחרים – החל בפשיעה וכלה בקיצוניות דתית. זה האתגר המרכזי של החברה השוודית היום". רוטשטיין מוסיף שישנן גם בעיות חברתיות נוספות הקשורות לשוק העבודה – יותר ויותר אנשים עם בעיות חברתיות, תסמונות פסיכולוגיות שונות ואפילו בעיית סמים שבעבר כמעט לא היתה קיימת בשוודיה. שוק העבודה, לדבריו, מתקשה להתמודד עם כל אלה ולפתור בעיות חברתיות, שעליהן יש להוסיף גם את העלייה ברמת האי-שוויון, הצמיחה בפערים החברתיים וחוסר היעילות שגרמו רפורמות שונות בתחום הבריאות והחינוך. אלה הם אתגריו של המודל השוודי היום.

אף על פי שהגירה ורב-תרבותיות מביאות איתן אתגרים חברתיים גדולים, המשבר של המודל השוודי נובע גם משורה ארוכה של בעיות פוליטיות. הבחירות האחרונות, למשל, הסתיימו בשוויון בין המרכז-שמאל למרכז-ימין, מה שאילץ את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להקים ממשלה חלשה מאוד הנתמכת על ידי מפלגות ימין. השותפות הקואליציונית מבוססת על הסכם המכונה "הסכם ינואר", שמאלץ את הסוציאל-דמוקרטים לנקוט מדיניות כלכלית שמרנית המנוגדת לעמדותיהם: הורדת מסים המקטינה את יכולת המדינה להשקיע ברווחה, הקלות על גורמים פרטיים לפעול במגזר הציבורי והגדלה של הפערים החברתיים, שהיא תולדה של אלה. מדיניות זו גורמת לכך שבשורות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה יש הטוענים כי הברית עם הימין המתון, שנועדה לנטרל את התחזקות הימין הקיצוני, מאלצת את המפלגה להיות חתומה על מדיניות שתפגע בחברה השוודית ובסופו של דבר גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה. יש מי שמודאג ממשבר בסדר הגודל של המפלגה האחות בגרמניה, SPD, שהגיעה בסקרים בשנה שעברה לשפל של פחות מ-20% תמיכה (הסוציאל-דמוקרטים השוודיים השיגו בבחירות האחרונות 28% מהקולות – התוצאה הגרועה ביותר שלהם במשך יותר מ-100 שנה).

מצד שני, תומכיו של "הסכם ינואר" טוענים כי הממשלה הנוכחית, גם אם היא נאלצת להיות פשרנית יותר ממשלות שמאל שקדמו לה, היא עדיין סוציאל-דמוקרטית בלבה; היא ממשיכה להשאיר את הימין הקיצוני מחוץ לעמדות ההשפעה, היא מחזיקה את המודל השוודי בחיים לקדנציה נוספת ובמקביל גם מעלה "מסים ירוקים", משקיעה בתשתיות, בפריפריה ובתחבורה הציבורית, מעלה את הפנסיה הבסיסית ומורידה את נטל המס על בני 65 ויותר.

בסופו של דבר מתחוור כי כמו במשברים קודמים בשוודיה, לא גלי ההגירה הם אלה שמשנים את המודל השוודי אלא אוסף של גורמים שונים ומגוונים, וביניהם משברים כלכליים, סכסוכים פוליטיים, רפורמות שכשלו והשפעות של תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות מבחוץ (החל בצמיחת הימין הפופוליסטי באירופה וכלה בהשפעות כמו זו של "הדרך השלישית", שהיתה אופנתית בתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופיות ובקרב מנהיגים דוגמת טוני בלייר וגרהרד שרדר בסוף שנות ה-90).

רווחה נגד הקצנה

בפרספקטיבה היסטורית, אפשר אולי לטעון כי חולשתם הנוכחית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושל המודל שהיא בנתה בשוודיה אינה תופעת לוואי של ההגירה והתופעות השליליות שנלוות אליה, אלא להיפך. ייתכן שהפגיעה במודל השוודי היא הסיבה לתופעות הלוואי השליליות של ההגירה, דהיינו – דווקא הרפורמות, ההפרטות והנסיגה בכוחה של מדינת הרווחה בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 פגעו ביכולתה של החברה השוודית להתמודד עם אתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה. אין זה ייחודי לשוודיה שהאינטגרציה נעשית קשה יותר כאשר ממשלות מושכות את ידיהן מהמשק ונסוגות מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי, כאשר האיגודים המקצועיים נחלשים, השכר יורד והפערים גדלים, כאשר מערכת החינוך מופרטת וכאשר המדינה מסייעת פחות במציאת פתרונות דיור ועבודה. האלטרנטיבה היא שכונות עוני וחברות מקבילות ולעתים היא גם כוללת הקמת סניף מקומי של ארגון המדינה האיסלאמית. המודל השוודי הקלאסי לא היה חף מבעיות והשיטה הסוציאל-דמוקרטית אינה מושלמת אך כשמדובר באתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה, מדיניות של שוק חופשי וחוסר מעורבות ממשלתית מסתיימים בסגרגציה.

מבחינה פוליטית שוודיה, כמו אירופה כולה, עומדת בצומת דרכים. משבר האקלים, מדיניות המעצמות הגדולות במזרח התיכון ובאפריקה וחולשתם של המוסדות הבינלאומיים – כל אלה גורמים לכך שככל הנראה גלי מהגרים נוספים יעשו את דרכם לאירופה בשנים הקרובות ויעמידו את מנהיגיה בפני בחירה קשה. מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות הכוללות לימודי שפה והכשרה מקצועית, מערכת אכיפת חוק נחושה, דיור ציבורי ובריאות ציבורית הם מרכיבים הכרחיים לקליטה מוצלחת והם דורשים משאבים עצומים, מנגנון מדינתי גדול ומיסוי גבוה. אך מי יקבל עליו את כל אלה?

ודאי שלא השוק החופשי, שיימנע מההוצאות החברתיות הגבוהות; ודאי שלא הימין הקיצוני, שמעדיף להפיץ תיאוריות קונספירציה על "חילופי אוכלוסין" ו"איסלאמיזציה" ובמקביל לבנות חומות ולהשלות את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ; וגם השמאל החדש לא יוכל להעמיד פתרון אם יתרכז בהפרטת הצדק ובמלחמה על זכויות מיעוטים ויתעלם מחשיבות העבודה המאורגנת והמגזר הציבורי. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה, לפחות עולה למגרש. בניגוד לשונאי הזרים, חסידי היחסיות התרבותית והניאו-ליברלים, המפקירים את הזירה, לסוציאל-דמוקרטיה יש יומרות לחנך, להשפיע, לעצב את החברה ולתקן אותה. בסופו של דבר, האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים-בגרוש של הימין, כפי שהם גדולים על אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש.

כך בשוודיה וכך גם בישראל. שר האוצר שטייניץ צדק כשאמר שישראל אינה נורווגיה, שוודיה או דנמרק, אך אין כל פסול בכך שהיא תלמד שיעור או שניים ממדינות אלה. גם אם נתוני הפתיחה אינם זהים וגם אם מבחינה חברתית, פוליטית ותרבותית יש הבדלים גדולים, בכל זאת מרכיבים רבים של המודל השוודי – וביניהם הגדלת ההוצאה הציבורית, חיזוק העובדים ושיפור תנאיהם, מלחמה באי-שוויון וטיפוח מגזר ציבורי גדול, חזק ואיכותי – יכולים להיות לפחות חלק מהכלים להתמודדות עם האתגרים העומדים בפני החברה הישראלית. ויש דבר נוסף החורג מעבר לפרמטרים הכלכליים: אחד המאפיינים ההיסטוריים של המודל השוודי היה הפרגמטיזם שלו. הוא מעולם לא הצטיין ברטוריקה מרשימה או במנהיגים כריזמטיים, אבל היו לו גישה מעשית, נכונות לפשרות פוליטיות וכישרון לפתח דרג מקצועי שאינו כפוף לשיקולים פוליטיים קצרי טווח. נכון, שוודיה היתה תמיד דוגמה למדיניות של שמאל כלכלי-חברתי, אך לא צריך להיות סוציאליסט גדול בשביל להסכים כי בימים שבהם הפוליטיקה נהפכת לספורט תחרותי של עסקנים, יועצי תדמית וספינולוגים, תכונות כאלה יכולות להיות בדיוק מה שישראל צריכה.

שרת הבריאות השוודית מסבירה כיצד שוודיה מתמודדת עם הקורונה, ולמה העולם טועה לגביה

התקשורת העולמית מיהרה לדווח כי המדיניות השוודית במאבק בנגיף קורונה, שאיפשרה לחיים להמשיך כמעט כרגיל, נכשלה. שרת הבריאות וראש רשות הבריאות הציבורית במדינה מסבירים בראיון ל"הארץ" מדוע הניתוח העולמי שגוי, ואיך מצליחים לשטח את העקומה – בלי לסגור את המדינה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8777018

בזמן שכמעט כל מדינות העולם נוקטות צעדים חסרי תקדים של סגר, השבתת פעילות כלכלית וסגירה מוחלטת של מערכות חינוך ותרבות, ישנה מדינה אירופאית אחת הנוקטת קו שונה. זוהי שוודיה והעובדה שהיא לא מיישרת קו עם שאר העולם מעוררת מחלוקת קשה ותגובות קיצוניות בתוך המדינה עצמה ובעולם כולו. בזמן שעיניהם של רבים מופנות כלפי סטוקהולם, אין זה מפתיע שחדשות כזב ודיווחים שגויים על שוודיה מוצאים את דרכם לחדשות החוץ של עיתונים ומהדורות חדשות בכל רחבי העולם. "יש הטוענים שבשוודיה העסקים כרגיל", אומרת לנה הלנגרן, שרת הבריאות השוודית, "אני מציעה להם לבדוק שוב. אני מציעה לשאול את הצוותים הרפואיים שעובדים מסביב לשעון בבתי-החולים, לשאול את בעלי העסקים הנאבקים כדי לשרוד, לשאול את המבוגרים שלא ראו את ילדיהם ונכדיהם במשך שבועות ואת הסטודנטים ותלמידי התיכון שלא יכולים ללכת לבתי-הספר. לא, העסקים אינם כרגיל בשוודיה. יש לנו אלפי חולים מאומתים והחברה השוודית מושפעת כולה".

אך גם אם העסקים בשוודיה אינם כרגיל, היא בוודאי אינה נוקטת במדיניות זהה למדינות אחרות. בתי-הספר היסודיים וגני-הילדים לא נסגרו ולו ליום אחד, חנויות, מספרות, מסעדות ובתי-קפה עדיין פתוחים. אזרחי שוודיה עדיין הולכים לעבודה, מבלים בפארקים ובגני השעשועים ומתאמנים במכוני כושר. הצעדים המרכזיים שננקטו בכל זאת הם הגבלת אירועים למקסימום של חמישים משתתפים, מוסדות ההשכלה הגבוהה והתיכונים עברו ללמידה מרחוק, נאסרו ביקורים בבתי-אבות ובתי-חולים וננקטו שורה של צעדים מקומיים ליצירת ריחוק חברתי במרחב הציבורי. מטרתה של ההתמודדות השוודית, בדיוק כמו זו של כל מדינה אחרת, היא "השטחת העקומה" אך השיטה השוודית בנויה על שורה של המלצות ובקשות מטעם השלטונות שאינן נאכפות כצווים מחייבים – בעלי סימפטומים כמו חום ושיעול מתבקשים להישאר בבית ומערכת התשלומים של הביטוח הלאומי השוודי עשתה את ההתאמות הנדרשות כדי שהם יוכלו לעשות זאת ללא חשש כלכלי. ואכן בערך 20% מכוח העבודה השוודי מושבת מעבודה בגלל סימפטומים קלים יחסית, עדות לכך שההמלצות נלקחות ברצינות. גם אנשים בקבוצות סיכון וכאלו שהם מעל גיל שבעים התבקשו להישאר בבית ככל הניתן וכלל הציבור התבקש להימנע מנסיעות לא הכרחיות בתחבורה הציבורית, לעבוד מהבית אם זה מתאפשר ולשמור על הגיינה בסיסית וריחוק חברתי.

טעות נפוצה שהתפרסמה במספר מקומות השבוע היא הידיעה ששוודיה הרשמית הכירה בטעותה וכעת היא משנה את מדיניותה. זה איננו המצב. להיפך, קובעי המדיניות השוודים טוענים שדווקא המדיניות שלהם היא כזו שתוכל להחזיק לאורך זמן רב מאוד. "כשנגיע לסוף הפנדמיה, מה שיקרה בעוד שנים, לא בקיץ הקרוב, נהיה חייבים לראות את ההשפעה ארוכת הטווח על בריאות הציבור", אומר יוהאן קרלסון, ראש הרשות השוודית לבריאות הציבור, "אנחנו חושבים שהצעדים שנקטנו בהם הם טובים, יש לנו מידע רב המעיד על כך שצעדי הריחוק החברתי שלנו עובדים, והמדיניות שלנו חייבת להיות כזו שאפשר להחזיק בה זמן רב. אנחנו לא צריכים להחליף מדיניות. ראינו שמדינות אחרות מחפשות עכשיו אסטרטגיית יציאה ודרכים לפתוח את החברה מחדש. המדיניות שלנו היא ברת-קיימא לאורך זמן והיא גמישה מספיק כדי להתאים אותה למצב בזמנים ובאזורים שונים".

קרלסון מסביר את ההבדלים בין שוודיה למדינות אחרות: "ההבדל בין הגישה השוודית לזו של מדינות אחרות אינו גדול מאוד" הוא אומר, "זה בעיקר הטון השונה. במקום להגיד לאנשים מה לעשות אנחנו מנסים להסביר. אנחנו לא אומרים לאנשים להישאר בבית. אנשים צריכים לצאת, להתאמן, לנשום אוויר נקי. זה טוב לבריאות הפיזית והנפשית שלהם. אני לא רואה שום היגיון בלהישאר בבית, אלא אם כן אין אפשרות לצאת ללא מפגש עם שכנים. במיוחד חשוב שאנשים מבוגרים שיכולים לצאת לבד יעשו זאת. אנחנו גם לא סגרנו את בתי-הספר של הילדים הצעירים. לא ראינו שום עדות לכך שזה יכול לתרום למדיניות. אין שום דו"ח או מחקר המוכיח שבתי-הספר הם חלק חשוב בהפצת המחלה. להיפך, יש השפעות שליליות רבות לסגירת בתי-הספר. אנחנו גם לא משאירים אנשים בבית בכפייה. יש לנו דיווחים ממדינות אחרות על אלימות בתוך הבית, על אלכוהוליזם ושימוש בסמים כשאנשים סגורים בבתיהם".

בתשובה לשאלת "הארץ" מספר קרלסון שבשבועיים האחרונים נערכות יותר ויותר בדיקות בשוודיה (בתחילת המשבר התקיימו כ-10,000 בדיקות בשבוע, בשבוע שעבר המספר עלה ל-20,000). הבדיקות כרגע הן בדיקות למציאת הנגיף בפציינטים עם סימפטומים, אנשים בקבוצות סיכון, צוותים רפואיים, קשישים בבתי-אבות ואנשים העובדים איתם, כעת הן מתרחבות גם לעובדי השירותים החיוניים. המספר המוגבל של הבדיקות וההתרכזות בחולים וקבוצות סיכון היא גם הסיבה לרושם המוטעה שאחוזי התמותה בשוודיה הם גבוהים יותר מאלו של מדינות אחרות המקיימות יותר בדיקות, גם בקרב אוכלוסייה בריאה. "אנחנו חושבים שעדיין קצת מוקדם לבסס מדיניות של בדיקות סרולוגיות הבוחנות חסינות", אומר קרלסון, "יש עדיין בעיות מתודולוגיות עם בדיקות אלו, אבל זה בדרך. אנחנו גם עורכים מחקר בסטוקהולם, בונים מחקר לשאר חלקי המדינה ויש גם יוזמות נוספות מהאוניברסיטאות. אנחנו מאוד רוצים להתחיל עם הבדיקות הסרולוגיות כדי לבחון את ההתפשטות באזורים שונים ובקבוצות אוכלוסייה סוציו-אקונומיות שונות ואנחנו מקווים שזה יתחיל בקרוב".

קרלסון הוא איש הדרג המקצועי, הוא מדען המשמש כעובד ציבור ולא כמינוי פוליטי, אך בשוודיה הדרג הפוליטי מקבל כמעט באופן מוחלט את המלצות המדענים, כולל אלו הקשורות באימוץ המדיניות לטיפול בווירוס הקורונה. שרת הבריאות השוודית, לנה הלנגרן, בשונה מקרלסון, היא נבחרת ציבור, אשת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השלטת. "אני רואה שעכשיו מדינות רבות שוקלות כיצד לפתוח את בתי-הספר שלהן", היא אומרת בראיון ל"הארץ" ומחזקת את דברי הדרג המקצועי, "לעומתן, אני חושבת שיש לנו אסטרטגיה שיכולה להחזיק לזמן רב. חלק ממנה היא היכולת לחזק, לשנות ולהוסיף צעדים כשנדרש לכך, צעדים מחייבים חוקית וגם כאלו שהם בגדר המלצות בלבד. אנחנו מוכנים לפעול, אנחנו ממשיכים להיות פתוחים, להקשיב למומחים שלנו ולהתאים את המדיניות שלנו אם יש צורך בכך".

הלנגרן מודעת היטב לטענה שהשיטה השוודית נכשלת בגלל מספר המתים בשוודיה הגבוה משמעותית מזה של שכנותיה הנורדיות. "קשה מאוד לקבוע לאיזו מדינה צריך להשוות אותנו ובאיזה שלב (של ההתפרצות) המדינות האחרות נמצאות", היא אומרת, "זה לא הוגן ודי מסובך לעשות את ההשוואה הזו. מעבר לכך, ההתפרצות בשוודיה היא בעיקר באזור סטוקהולם וקשה לקבוע מה קורה באופן כללי במדינה כולה". מומחים רבים בשוודיה טוענים שרמת התמותה במדינה אינה בהכרח תלויה במדיניות אי-הטלת הסגר שלה. מרכיבים אחרים כמו גיל האוכלוסייה והמצב בבתי-האבות משחקים ככל הנראה תפקיד מרכזי יותר. "בינתיים, כפי שאמרתי בעבר, הדאגה העיקרית שלנו לא נוגעת לאוכלוסייה הכללית מכיוון שזו נענית להנחיות", אומרת הלנגרן, "בסקר שערכנו לפני מספר שבועות גילינו שלפחות 87% מהאוכלוסייה נענית לכל ההנחיות. הדאגה העיקרית שלנו נוגעת לבתי-אבות, זו בעיה ואנחנו מנסים לבדוק מה הסיבה לכך, דיברתי עם קולגות שלי ברחבי העולם המצביעים על מצב דומה ועל אותו החשש. זה אתגר וזה מקור משמעותי לדאגה. בשלב זה קשה לדעת מה בדיוק עלינו לעשות כי במקומות האלו דווקא יש לנו סגר באופן מעשי, הם סגורים למבקרים כבר חודש".

נכון ל-17 באפריל מתו בשוודיה 1,400 בני-אדם כתוצאה מהקורונה, 139 מתים למיליון תושבים. זהו מספר נמוך מזה של בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד, שוויץ וכמובן מזה של ספרד ואיטליה, אך הוא גבוה משמעותית מזה של שכנותיה של שוודיה. עם זאת, חשוב לזכור שכפי שאומרת שרת הבריאות, מדינות שונות נמצאות בשלבים שונים של המגפה. בימים האחרונים הופצה טענה שמספר המתים בשוודיה, כמו זה של מדינות אחרות, נמצא בעלייה. זוהי טענה מוטעית המתבססת על צורת איסוף הנתונים של אתר הסטטיסטיקה העולמי ה- Worldometer שאינו לוקח בחשבון את אופן הבדיקה, הניתוח, הרישום והדיווח על תמותה בשוודיה. "במקרה של שוודיה ובפרט בעניין גרף התמותה ה-Worldometer מציג תמונה שגויה", אומר פרופ' אייל שחר, פרופסור אמריטוס לבריאות הציבור באוניברסיטת אריזונה, "רואים בו טיפוס במספר המתים היומי. שלשום 114 מתים, אתמול 170. לא היה ולא נברא! התמותה היומית יורדת, לא עולה. המתים האלה מתפזרים בין תאריכים שונים. מחר ומחרתיים יהיו כותרות חדשות בעולם על כישלון נוראי של השוודים, מפני שרוב העולם שואב מה-Worldometer את הנתונים, אבל אתר הניטור העולמי אינו מעדכן נתוני ימים קודמים, ומחשב את מספר החולים והמתים החדש כהפרש במספר המתים המצטבר בין ימים עוקבים". ע"פ האפידמיולוג השוודי הראשי, אנדרס טגנל, עומד מספר המתים היומי על כשישים בימים האחרונים וחשוב מכך, הגרפים השוודים, בשונה מאלו המתפרסמים בעולם, מראים על דעיכה איטית אך יציבה במספר המתים בשבוע האחרון. הרשויות השוודיות נזהרות ואינן טוענות שהמגיפה הגיעה לסופה, אך ישנן בהחלט סיבות טובות להעריך שהמגמה חיובית, בעוד שמדינות הנמצאות עדיין בסגר רחוקות מדעיכה, כך שלא ניתן להשוות בין יעילות המדיניות שלהן לבין זו השוודית.

עם זאת, דבר אחד ברור. בשלב זה, ממש כמו ישראל הנמצאת בסגר ממושך, שוודיה מצליחה "לשטח את העקומה". כ-20% מהמיטות במחלקות הטיפול הנמרץ עדיין פנויות לשימוש, מערך לאומי מוכן להעביר חולים בין אזורים שונים אם יהיה צורך בכך, בתי-חולים שדה הוקמו בסטוקהולם ובגטנבורג אך עדיין לא נמצאים בשימוש והצוותים הרפואיים עומדים בעומס למרות התנאים הקשים והבעיות באספקת ציוד מגן. בתקשורת הבינלאומית התפרסמו דיווחים על בני שמונים הנשלחים למות בביתם, על מכונות הנשמה חסרות ועל וויתור על חיי אדם. גם אלו הם דיווחים מוטעים. אף אדם בשוודיה לא מת כתוצאה ממחסור במכונת הנשמה או מיטת טיפול נמרץ. "מערכת הבריאות שלנו מתמודדת עם המצב", אומרת שרת הבריאות הלנגרן, "יחידות טיפול הנמרץ שלנו גדלות בכל יום שעובר, הן משתפות פעולה בין המחוזות השונים בניסיון להיות סולידריות זו עם זו והמערכת בהחלט מתמודדת עם המצב נכון להיום". גם הלנגרן אינה יודעת בוודאות אם מצב זה יחזיק לאורך זמן אך מדיניותה נסמכת על תרבות שוודית ארוכת שנים. "זה זמן רב שאנחנו משלבים בין דרישות חוקיות לבין המלצות וולנטריות בכל הנוגע לבריאות הציבור בשוודיה", היא מסכמת, "מדיניות זו מצליחה. התכנית הלאומית לחיסון ילדים, למשל, איננה דרישה חוקית ובכל זאת 97% מילדי שוודיה מחוסנים בהתאם לתוכנית. שיתוף במידע ובניסיון ההתמודדות עם הפנדמיה הזו היא חשובה ואנחנו יכולים ללמוד אחד מהשני. אנחנו מאמינים שצריך להתמודד עם COVID 19 כמרתון ולא כספרינט, ואנחנו רחוקים עדיין מהמטרה".

Why Sweden isn't forcing its citizens to stay home due to the coronavirus

Sweden’s top epidemiologist explains his country’s radical pandemic policies

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.MAGAZINE-why-sweden-isn-t-forcing-its-citizens-to-stay-home-due-to-the-coronavirus-1.8754251?utm_source=dlvr.it&utm_medium=twitter

STOCKHOLM – The primary schools are operating normally; gatherings of up to 50 people are still permitted; restaurants, shops, cafés and gyms remain open, although there are fewer customers. Most limitations announced by the authorities are no more than recommendations. Anyone displaying the symptoms characteristic of the coronavirus is asked to stay home, but other members of their family are not restricted from going to school or showing up for work.

Public transportation is operating, though people are encouraged to use it only when absolutely necessary, and the borders to most European countries are still open.

Welcome to Sweden, early April 2020 – a country that has adopted a radically different approach to the pandemic from both its neighbors in Scandinavia and on the European continent, and most of the rest of the world, even though the virus has already claimed quite a few victims here (477 deaths as of April 6).

It’s still too early to say whether Stockholm’s policy will turn out to be a success story or a blueprint for disaster. But, when the microbes settle, following the global crisis, Sweden may be able to constitute a kind of control group: Did other countries go too far in the restrictions they have been imposing on their populations? Was the economic catastrophe spawned globally by the crisis really unavoidable? Or will the Swedish case turn out to be an example of governmental complacency that cost human lives unnecessarily?

The body in charge of managing the crisis in Sweden is the National Institute of Public Health. The agency’s 500 experts have the task of monitoring the epidemic’s development, working with the medical services and advising the government and parliament. One of its senior figures, Anders Tegnell, Sweden’s state epidemiologist, has become the country’s best-known face of the crisis, and Sweden’s singular policy has transformed him from an anonymous official into a well-known figure worldwide.

“The truth is that we have a policy similar to that of other countries,” he tells Haaretz. “Like everyone, we are trying to slow down the rate of infection in order to avoid a situation in which too many patients will have recourse to the medical system at the same point of time. The differences derive from a different tradition and from a different culture that prevail in Sweden. We prefer voluntary measures, and there is a high level of trust here between the population and the authorities, so we are able to avoid coercive restrictions.”

Tegnell, 63, has been the country’s chief epidemiologist since 2013. A native of Uppsala, he became a physician in 1985, specialized in infectious diseases, and has held positions in the World Health Organization and in the European Commission. A profile of Tegnell in the newspaper Svenska Dagbladet described him as an “answer machine,” whose phone never stops ringing. Some Swedes consider him a national hero, others see him as a traitor.

The criticism comes from all directions – from some Swedish health-care professionals, local and foreign journalists and of course from the social media. “How many lives are they ready to sacrifice in order to avert the risk of a greater impact on the economy?” Joacim Rocklöv, a professor of epidemiology from the city of Umeå in northern Sweden, was quoted as saying in a recent article in The Guardian.

Britain’s Daily Mail termed Sweden “Europe’s odd man out,” and the German newspaper Die Zeit called the country “an island in Europe” and wondered whether Stockholm was ignoring reality while a carelessly dressed epidemiologist, rather than the government, was the country’s first line of defense against the epidemic.

Indeed, initially Tegnell’s exterior appearance was the subject of many skeptical remarks. By the end of March, things had changed somewhat. Tegnell got a haircut and, like his appearance, the Swedish attitude toward the crisis also became more serious. The National Institute of Public Health developed a strategy, albeit a slightly exceptional and unusual one, the government adopted it, and Tegnell is now at the epicenter of the response to the crisis.

In a phone interview last week, Tegnell answered Haaretz’s questions about the Swedish response to the crisis.

Even given the high level of social trust and personal responsibility in Sweden, there is still the matter of the measures themselves. Don’t you think that, for example, closing schools and refraining from every form of social interaction would be a more effective way to curb the virus?

Tegnell: “Possibly, if it had been possible to do that with a high level of fidelity to the laws, and for a great many months. That is not possible in Sweden.”

As he says, Sweden’s goal, like that of other countries, is to “flatten the curve.” The tactics, however, are a little different. At this stage, they include two central components which are intended to slow down the infection rate. The first is to request of everyone who develops such symptoms as coughing, a sore throat and fever to stay home. The second element is safeguarding the elderly population and high-risk groups. People of 70 and up have been asked to stay home, though they’re allowed to go out for a walk if it doesn’t involve a social encounter.

Beyond that, although kindergartens and primary schools are still open, the universities and high schools have moved to online teaching, and since March 27, gatherings have been restricted to 50 people – 10 percent of the number permitted to congregate at the start of the crisis.

In another new restriction, bars and restaurants are only allowed to serve customers seated at tables (without service at the bar or at stands). In general, entertainment venues, theaters, cinemas and museums are closed. Moreover, no visits are allowed at hospitals or old-age homes (a step that was evidently taken too late, after many of these institutions have already been infected).

Most directives in the country take the form of requests and recommendations. For example, anyone who can, is asked to work from home, and the entire population has been urged to refrain from nonessential trips during the upcoming Easter holiday – but no police officers or mobilephone surveillance are being used to enforce the recommendations.

According to Tegnell, this policy is more likely to be effective than stricter bans imposed by coercive means. Asked whether he is bothered by the fact that Sweden’s elderly population will pay the price if the public does not behave responsibly, Tegnell replies that the principal question is whether rules that are forced on the population create a higher level of obedience than voluntary behavior. “We believe that what we are doing is more sustainable and effective in the long term,” he says.

What is the testing policy in Sweden? How many tests are you doing?

“We are testing medical personnel and everyone who is admitted to a hospital in order to avoid infections there. We are also testing those who are looking after the elderly. At this stage, we are doing about 10,000 tests a week, and that number is growing. In addition, we are carrying out surveys among the general population in order to understand how far the virus is spreading in the community. Those are statistical tests and are not part of the 10,000 or so weekly tests.”

Many people in Sweden are experiencing symptoms of the coronavirus, but they are not being tested, only being asked to stay home. Why aren’t you testing them?

“Partly that is due to a limited ability [to conduct tests], but it’s also because the recommendation would be the same in any case,” by which he means, to stay home.

Are you trying to reach a point of ‘herd immunity’?

“We are not trying to achieve herd immunity, but to slow the virus’ spread. At the same time, the majority of the experts agree that the virus will stop only when widespread immunity is achieved or an effective vaccine is developed. Those are the only means by which to stop the virus. Every other solution is temporary.”

So herd immunity is not the goal of the strategy, but a kind of byproduct that you are hoping to attain?

“Yes.”

The issue of herd immunity became a focal point of world interest when the media reported that Britain was basing its policy on the concept at the start of the crisis. According to the reports, the assumption of the British scientists was that it would be impossible to eradicate the virus anytime soon, so the possibility was entertained of allowing most of the population to become infected and thereby to develop immunity in the general population. One of the reasons for adopting that policy, according to various commentators, was concern for the economic consequences of a total lockdown.

Since then, British policy has undergone a complete about-face. Anders Tegnell maintains that it was never Swedish policy to begin with, and that the same holds for the economic aspect.

Are the recommendations of the Swedish National Institute of Public Health being fully adopted by the government, or are economic considerations, including the prevention of mass unemployment or the desire to avert a financial crisis, also influencing the strategy?

“We in the public health agency don’t make economic calculations – our only considerations are for public health. It is true that there are also broader aspects in regard to public health; for example, a decision to close the schools will affect the labor force in the health system [referring to the fact that medical personnel are also parents of children]. But other economic issues are the government’s responsibility. We are working closely with the government, it is basing its decisions on our recommendations, and the dialogue and cooperation are good.”

What about Sweden’s readiness for a scenario of the flooding of the health system with patients? Are there enough ventilators, intensive care beds and is there protective gear for the medical teams?

“There are of course problems of equipment in Sweden, like everywhere else in the world. It’s a constant struggle. In the meantime, nothing is lacking and we are continuing to build up our ability in any event. In terms of intensive care capability, Sweden has already doubled its capacities, and in the Stockholm region, we are on the way to triple and quadruple the ability we had, including a field hospital that is now being set up.”

Tegnell is referring to a field hospital that the Swedish army and the municipal authority just finished building within a convention center in the south of Stockholm. The new hospital will have a total of 600 beds, 30 of them intended for intensive care patients. Another field hospital is being set up next to one of the hospitals in Gothenburg, the country’s second-largest city, in western Sweden. So far, intensive care facilities in the country’s hospitals are strained but not working at full capacity yet.

When do you estimate that the crisis will peak in Sweden?

“We don’t know exactly when the peak will come. The Stockholm region is a week or two ahead of the rest of the country, which is a positive situation, because that way the load is distributed better. The pressure has already begun in Stockholm, and I estimate that it will peak in two-three weeks.”

Some maintain that the Swedish policy can succeed only in Sweden, because of its distinctive characteristics – a country where population density is low, where a high percentage of the citizenry live in one-person households and very few households include people over 70 cohabiting with young people and children. Those are mitigating circumstances which the Swedes hope will work to their advantage.

“The only way to manage this crisis is to face it as a society,” Swedish Prime Minister Stefan Löfven said in a short speech to the nation on March 22, elaborating, “with everyone taking responsibility for themselves, for each other and for our country.”