קטגוריה: סקנדינביה

בשבוע שעבר, בשעה שרוב העולם עסק בהתפתחויות בסוריה ובסכנת מלחמת-העולם שמעבר לפינה, נפתחו כל מהדורות החדשות בשוודיה במלחמה מסוג אחר לגמרי. היה זה הקרב על המוסד הקובע את זהות הזוכים בפרס נובל לספרות – "האקדמיה השוודית". 18 חברי האקדמיה, שנחשבו עד לשבוע שעבר כענקים אינטלקטואלים, נחשפו כאשר הם מפוצלים לשני מחנות הנאבקים ביניהם בקרב קטנוני ויצרי. כעת, לאחר ההתפטרויות, ההשמצות וזריקת הבוץ ההדדית, לאיש לא ברור האם מעמדם של האקדמיה ושל פרס נובל לספרות הם ברי שיקום.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6013715

התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל היה אדם עשיר מאוד כאשר החליט ב-1895 שלאחר מותו הונו ישמש להקמת קרן שמדי שנה תחלק סדרת פרסים ל"אלו שהביאו את התועלת הגדולה ביותר למין האנושי", כך ע"פ צוואתו. להחלטתו של נובל תרמה ככל הנראה העובדה שהוא לא הקים במהלך חייו משפחה משלו אך גם העובדה שהמצאתו הידועה ביותר היתה המצאת הדינמיט, שייתכן שגרמה לו רגשות אשמה לא מבוטלים. שנה לאחר שכתב את צוואתו נפטר נובל והוא בן 63. ב-1900 הוקמה הקרן וב-1901 חולקו פרסי הנובל הראשונים. מאז ועד היום מחולקים הפרסים מדי שנה כמעט במדויק ע"פ הנחיותיו של נובל. הוא זה שקבע לדוגמא את הקטגוריות של הפרס – פיזיקה, רפואה, כימיה, שלום וספרות (פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל אמיתי, הוא נוסף כפרס נלווה ע"י הבנק השוודי המרכזי בשנות השישים). הוא גם זה שייעד לכל פרס וועדה שתקבע את זהות הזוכים, כל פרס והוועדה שלו. היו אלו וועדות המבוססות על מוסדות שהיו קיימים עוד בימי חייו של נובל במאה ה-19 והן פעילות עד היום. במקרה של פרס נובל לספרות הלך נובל על בטוח – הוא בחר ב"אקדמיה השוודית" (Svenska Akademien), מוסד שכבר במאה ה-19 היה וותיק, מבוסס ומכובד מאוד.

האקדמיה השוודית נוסדה ב-1786 ע"י מלך שוודיה גוסטאב השלישי בהשראת האקדמיה הצרפתית, כאשר מטרתה היתה אז ונותרה עד היום לקדם את ה"טוהר, החוזק והנשגבות של השפה השוודית". מעבר להחלטה על זהות הזוכים בפרסי הנובל, שהצטרפה למשימות האקדמיה לפני 117 שנה, האקדמיה מממשת את ייעודה כבר יותר מ-200 שנה ע"י הוצאה לאור של מילונים ולקסיקונים, חלוקת פרסים ומלגות מסוגים שונים ותמיכה כספית ביוצרים, יוצרות ומוסדות המקדמים את השפה השוודית. "למעשה, האקדמיה השוודית לא היתה מעוניינת להיות זו שאחראית על הענקת פרס נובל לספרות", מספר מתיאס ברג, עיתונאי תרבות בכיר ברדיו השוודי הממלכתי, "בסופו של דבר היא קיבלה על עצמה את המשימה בכל זאת, ומאז ההיסטוריה שלה כרוכה בתולדות פרס הנובל. האקדמיה היא כמו בית-המלוכה של עולם התרבות השוודי. בעבור השוודים היא נחשבת כמוסד אינטלקטואלי, עצמאי ייחודי, לא אוניברסיטה, לא מכון מחקר, אלא משהו שביניהם והיה זה תמיד כבוד גדול להיות אחד מ-18 החברים המרכיבים אותה". אך ההיסטוריה של האקדמיה השוודית היא גם אחת מנקודות החולשה שלה. כגוף שתקנונו נוסח בשלהי המאה ה-18 ערכים כמו דמוקרטיה ושקיפות אינם בדיוק בראש סדרי העדיפויות שלו. 18 החברים והחברות המכהנים באקדמיה נבחרים בבחירות חשאיות ע"י החברים הקיימים, לא ע"י גוף חיצוני והם מתמנים לכל ימי חייהם ללא אפשרות החלפה או פיקוח ציבורי. את פעילות האקדמיה מרכז אחד מחבריה שנבחר ע"י עמיתיו למזכיר קבוע בבחירות חשאיות. פטרון האקדמיה הוא עדיין מלך שוודיה ולא רשות נבחרת והפרוטוקולים של כל הישיבות והדיונים הם סודיים. ובכל זאת, למרות האופי האנכרוניסטי של המוסד, ואולי בגללו, נחשבה תמיד האקדמיה השוודית כעוגן של יציבות אינטלקטואלית, מעין גוף אליטיסטי ורב-השפעה שאלו המכהנים בו הם האורים והתומים של התרבות הסקנדינבית. כל זה נגמר בשבוע שעבר.

הכל התחיל כאשר העיתון היומי  Dagens Nyheter חשף לפני מספר חודשים שהצלם השוודי-צרפתי ז'אן קלוד ארנו, מואשם ע"י 18 נשים בהטרדות ובתקיפות מיניות. ארנו, המכחיש את כל ההאשמות נגדו, נחשב אושיית תרבות בשוודיה, הוא אמנם איננו חבר באקדמיה השוודית אך הוא מקורב אליה בדרכים שונות. ראשית, הוא נשוי לאחת מ-18 החברות בה, המשוררת קתרינה פרוסטנסון. שנית, יחד עם פרוסטנסון, ארנו, שע"פ עדויות מחשיב את עצמו כ"חבר ה-19", באקדמיה, היה בעליו ומנהלו של מוסד תרבותי בסטוקהולם שנהנה במשך שנים מתמיכה כלכלית של האקדמיה השוודית. התמיכה במוסד של ארנו ופרוסטנסון הופסקה כאשר נחשפה התנהגותו של ארנו אך בבירור פנימי שערכה האקדמיה התגלה שההטרדות המיניות היו רק חלק מהבעיה. ע"פ החשד, מעבר לבעייתיות של תמיכה כלכלית במוסד שאחת מחברי האקדמיה מנהלת אותו, מסתבר שארנו חשף את שמותיהם של זוכי פרס נובל בספרות לפני שהם נחשפו בציבור. מדובר ככל הנראה בשבעה זוכים, בין השאר וויסלבה שימבורסקה, הארולד פינטר, פטריק מודיאנו והזוכה המפתיע מכולם – בוב דילן ב-2016. תהליך בחירת זוכי פרס נובל לספרות מתנהל בחשאיות מוחלטת כבר יותר ממאה שנה אך ע"פ מספר עדויות, ארנו שידע את זהות הזוכים לפני פרסומן, ככל הנראה בזכות חברותה של אשתו באקדמיה, השתמש במידע לצורכי התרברבות והדליף אותו לגורמים שונים. זוהי עבירה רצינית מאוד, לא רק משיקולי יוקרה ומסורת של האקדמיה אלא גם בגלל האפשרות לעשות רווחים גדולים בשוק ההימורים שבשנים האחרונות כולל הימורים גם על זוכי פרס נובל.

העדויות על ההטרדות והתקיפות של ארנו, ניגודי האינטרסים של רעייתו והחשדות בדבר הדלפות ושחיתות העמידו את מזכירת האקדמיה, שרה דניוס, בפני מבחן מנהיגות קשה. דניוס, פרופסור לספרות מסטוקהולם והאישה הראשונה לכהן בתפקיד, החליטה, כאמור, לנתק את הקשרים עם ארנו והמוסד שהוא עומד בראשו. עם זאת, לא הוגשה ע"י האקדמיה תלונה למשטרה על ההדלפות וניגודי האינטרסים, והמשטרה גם לא הגישה כתב אישום נגד ארנו בפרשת ההטרדות המיניות בגלל התיישנות ומחסור בראיות. במקום זאת, החליטה דניוס לנסות ולהדיח את רעייתו של ארנו, קתרינה פרוסטנסון, מהאקדמיה. הדחה מהאקדמיה היא מהלך נדיר מאוד והיא מצריכה הצבעה של חבריה. בשלב זה התפתחו באקדמיה שני מחנות: תומכי המזכירה דניוס והתומכים בפרוסטנסון. למרות שהמאבק בין המחנות התנהל בתחילתו הרחק מעיני הציבור, ידוע שהתקיימה בסופו של דבר הצבעה והמחנה של המזכירה דניוס הפסיד בה. בשלב זה, במקום תהליך פנימי, שקט ואלגנטי כמיטב המסורת של האקדמיה התפתח בין המחנות קרב פומבי מאוד.

שלושה חברי אקדמיה שתמכו בדניוס הודיעו שהם עוזבים את עבודת האקדמיה בשישה באפריל. ביום שלמחרת שמונת החברים של המחנה השני פרסמו מאמר ביקורת בעיתונות על כך שהעדויות בדבר הדלפת שמות זוכי פרסי הנובל היו אנונימיות. אין הוכחות חזקות דיין, כך הם טענו, בכדי להצדיק הדחה של חברת אקדמיה. אחד מהשמונה, מזכיר האקדמיה לשעבר הוראס אנגדאהל, תקף בחריפות ובפומבי את שלושת הפורשים. הוא כינה אותם חבורה שלא יודעת להפסיד וטען שההתפטרות שלהם היא פארסה. כמו כן טען אנגדאהל שמזכירת האקדמיה הנוכחית היא הגרועה ביותר מאז 1786. בתגובה ענה אחד הפורשים, שֶׁל אספמרק: "שום כבוד לא נותר אצל האיש הזה". ההתבטאויות החריגות האלו פתחו את כל מהדורות החדשות בשוודיה והיו הכותרות הראשיות של כל העיתונים בשבוע שעבר. היו שביקרו את התנהגתם של חברי האקדמיה וקראו להם לסדר לפני שיהפכו ל"אח הגדול", אחרים ניצלו את ההזדמנות לקרוא לפירוק המוסד "האנכרוניסטי והאליטיסטי הזה", מבקר ספרות אחד קרא לאקדמיה "מאפיה" ואחר תמה כיצד חברי וועדה שאינם מסוגלים אפילו לנהל דיון כמו אנשים מבוגרים יכולים לקבל החלטות על הפרס היוקרתי ביותר בעולם. היו גם רבים שהצביעו על כך שהאקדמיה מתפקדת כמועדון סגור של תרבות גברית שהעלים עין במשך שנים רבות מהטרדות מיניות ושאינו מאפשר לאישה העומדת בראשו לעשות בו רפורמות. לא פחות חשוב מכך, שרת התרבות השוודית, מלך שוודיה בכבודו ובעצמו וגם הנהלת קרן הנובל, שהיא מוסד עצמאי, הביעו דאגה וייתכן שגם התערבו מאחורי הקלעים על מנת להביא סוף למשבר.

"תמיד היו וויכוחים באקדמיה השוודית", אומר העיתונאי מתיאס ברג, "הפרשה הזו החלה עם חשיפת ההטרדות המיניות כחלק מתנועת MeToo ושרה דניוס אמנם איננה אייקון פמיניסטי גדול אבל ההקשר הזה נתן לה תפקיד כזה והעימות הפך למאבק על כוח ולמאבק של נשים מול גברים ושל מסורת מול מודרניות. זהו בעיקר קרב אישי, לא וויכוח על ייעודה או תפקידה של האקדמיה. בעבר היו קרבות קשים באקדמיה שגרמו לאנשים לפרוש מעבודתה כמו פרשת רושדי (וויכוח באקדמיה בסוף שנות השמונים סביב הצעה לפנות לממשלת שוודיה ולבקש התערבות לטובתו של הסופר סלמאן רושדי שמנהיג איראן, ח'ומייני, הוציא פסק-הלכה הקורא לרצוח אותו. האקדמיה החליטה נגד התערבות פוליטית ושלושה מחבריה פרשו במחאה, ד.ס). אז היו סוגיות עקרוניות כמו חופש הביטוי והגנה על סופרים, אבל היום זה קרב אישי. הוראס אנגדאהל, נחשב בשוודיה למלך עולם התרבות והמשפיע התרבותי הגדול ביותר בשוודיה החל משנות השמונים, היום שרה דניוס מאיימת על תפקידו באקדמיה וזה במידה רבה קרב אישי ביניהם".

ישיבת האקדמיה שהתקיימה ב-12 באפריל היתה מתוחה, איש מלבד חברי האקדמיה עצמם לא יודע מה בדיוק נאמר בה אך מה שברור הוא שכאשר שרה דניוס יצאה מבניין האקדמיה שבלב העיר העתיקה של סטוקהולם היא סיפרה לכתבים שחיכו בחוץ שבהתאם לרצונה של האקדמיה היא מתפטרת מתפקידה כמזכירת האקדמיה והיא גם לא תיקח יותר חלק פעיל בעבודתה. בכך היא הפכה לחברה הפורשת הרביעית באותו שבוע. "הייתי רוצה להמשיך אבל יש עוד דברים לעשות בחיים", היא אמרה. חצי שעה בלבד מאוחר יותר פורסמה הודעה דרמטית נוספת – גם קתרינה פרוסטנסון שהיתה המוקד לחילוקי הדעות פורשת מפעילותה באקדמיה. הפרישה הכפולה נראית כמעין פשרה שנועדה להציל את האקדמיה מעצמה. ישנה טענה, גם אם לא מוכחת, שהפשרה נכפתה ע"י מלך שוודיה שהתערב בעניין, ורבים הגיבו בכעס לפשרה מכיוון שבסופו של חשבון, דומה שפרשה שהחלה בחשיפת יותר מעשרים שנה של הטרדות מיניות שביצע גבר המקורב לאקדמיה, מסתיימת דווקא בהקרבתן של שתי נשים המשלמות בתפקידן ובמעמדן את כל המחיר. אך ההתפטרות ההמונית רחוקה מלהיות סוף הפרשה.

"כרגע, ישנם רק 11 חברים פעילים באקדמיה במקום 18. חמישה פרשו מעבודת האקדמיה בשבוע שעבר ושלושה כבר לא היו פעילים משנים קודמות", מסביר מתיאס ברג, "הבעיה היא שע"פ תקנון האקדמיה מהמאה ה-18 אין אפשרות לפרוש מהאקדמיה ואי אפשר להחליף חבר, במידה שלא הודח, לפני מותו. עם זאת, יש צורך ב-12 חברים בכדי למנות חבר חדש או להדיח חברים קיימים. זו בעיה שיש לתקן ע"י שינוי החוקה ומלך שוודיה טוען שבסמכותו לשנות את החוקה. בחוקה אמנם לא כתוב כיצד ניתן לשנות את החוקה אבל צריך לזכור שכשהחוקה נכתבה ב-1786 למלך היה מותר לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה וזה לא בדיוק המצב בימינו. אני חושב שהדבר הסביר ביותר לעשות עכשיו הוא להתחיל מהתחלה, כלומר לבנות את האקדמיה מאפס. איך בדיוק יעשו את זה אין לנו אפשרות לדעת". ב-18 באפריל, לאחר ישיבה חשאית בארמון המלכותי בסטוקהולם, הודיע מלך שוודיה שאכן בדעתו לשנות את החוקה כך שתאפשר פרישה והחלפה של חברי אקדמיה.

"בכל הנוגע לפרס נובל לספרות", מוסיף ברג, "העניין רציני מאוד. מדובר בהרבה מאוד כסף (הפרס עומד בימינו על קצת יותר ממיליון דולר, ד.ס) ובפרס הספרותי החשוב בעולם. הסטטוס הגבוה של הפרס תלוי ביוקרה של המוסד שקובע מי יזכה בו, ממש כמו שהיוקרה של האקדמיה השוודית תלויה בימינו בפרס נובל לספרות. הלגיטימיות של הפרס תלויה בכך שאין עוררים על החוכמה והאינטלקט של אלו הקובעים את זהות הזוכים גם אם הם באים ממדינה קטנה כמו שוודיה. עכשיו, כשהשמועה מתפשטת בעולם והאקדמיה מוצגת כמעין קליקה קטנה ומסוכסכת מסטוקהולם, למה שלמישהו יהיה אכפת מהפרס? באופן קונקרטי, כנראה שאין בעיה עם בחירת זוכה לשנה זאת. למרות שהדיונים חסויים לחמישים שנה, אנחנו יודעים שיש כבר ככל הנראה רשימת מועמדים קצרה (שורט ליסט) ושחלק גדול מעבודת הבחירה כבר נעשתה. עם זאת, המצב לא יוכל להימשך כך בטווח הרחוק. יהיה צורך למצוא פתרון לעבודת האקדמיה ולהציל את מעמדה".

כרגע לא ברור מי בדיוק יהיו אלה שיכריעו מי יזכה או תזכה בפרס נובל לספרות ב-2018, מי יכריז על הזוכה ומי ישתתף בטקס ובנשף המפורסמים. מה שבטוח הוא שהמוטו של האקדמיה שנקבע לפני 232 שנה, "כישרון וטעם" מרגיש פחות ופחות רלוונטי והפרס השנה יהיה קצת פחות זוהר.

מחר תזרח השמש", כך מבטיחים האופטימיסטים אחרי כל אסון גדול. גם אם נפלו עלינו השמיים, גם אם דומה שהעולם כולו נגדנו, בעלי הנחמה והעצה הטובה יספרו לנו תמיד שמחר השמש תעלה ותביא איתה תקווה חדשה. "מחר תזרח השמש" אומרים לעצמם ספורטאים המפסידים בתחרות, פוליטיקאים הנוחלים תבוסה בבחירות ותלמידים הנכשלים במבחנים. השמש הזורחת כל בוקר מחדש היא נחמה הכרוכה בסדר הטבעי של הדברים ובתחושת הביטחון שמעניק לנו עולם שחוקיו ברורים. היא זו הנותנת לנו להמשיך להאמין. בין אם האמונה היא בכוח עליון או בחוקי הטבע, הזריחה נותנת לנו את הביטחון הדרוש לקום כל בוקר מחדש ולמלא את חלקנו בעולם.

אבל בעבור כארבעה מיליון בני-אדם החיים מצפון לחוג הקוטב הדברים אינם פשוטים כל כך. בימים הקרים של נובמבר ודצמבר, תושבי האזור הארקטי מאבדים בכל יום שעובר עוד דקות ארוכות של אור. כל יום קצר מקודמו ובמרבית הערים, העיירות והישובים הקטנים שמצפון לקו הרוחב 66.5 צפון, מתחילים התושבים להתכונן ללילה ארוך מאוד כבר בסוף אוקטובר. לבד מדמדומי אור חלשים ההולכים ומתקצרים יימשך הלילה בבַּארוֹ שבאלסקה, למשל, קצת יותר מחודשיים תמימים. בערים טרומסו שבנורבגיה ונורילסק שברוסיה הלילה התחיל כבר בסוף נובמבר והשמש תזרח שוב רק באמצע ינואר. בצפון שוודיה תשקע השמש בשבוע הבא ותזרח שוב רק בתחילת השנה האזרחית הבאה. היום הראשון בתחילת ינואר יימשך פחות מ-45 דקות ובמהלך החודש יתווספו כל יום כעשר דקות יקרות של אור. אך עד אז, ב"לילות הפולארים" של דצמבר, הילדים ילכו לביה"ס בחשכה ויחזרו ממנו בחשכה ממש כפי שיעשו הוריהם בדרכם למקומות העבודה. המשחקים בגני השעשועים ותחרויות הספורט יתקיימו לאור תאורה מלאכותית, אלפי נרות יאירו את שולחנות האוכל ופנסי הרחוב יהיו דלוקים מסביב לשעון.

"מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עימם", כתב בספרד רבי שמואל הנגיד לפני כאלף שנה. כמו שמואל הנגיד, גם בתרבויות הצפוניות, ואולי ביתר שאת, הוקדשו פרקי מיתולוגיה, סיפורי עמים ויצירות אומנות לחילופי העונות ולדרמה הגדולה של הטבע. במיתולוגיה הנורדית הפימְבּוּלְווִינְטֵר, החורף הארוך והקשה, מהווה את השלב הראשון של דמדומי האלים וחורבן העולם. החורף הצפוני מהדהד גם ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, בספרות הצפון אמריקאית של המאה ה-20, בסרטים של אינגמר ברגמן השוודי ובציורים של אדוורד מונק הנורבגי. חילופי העונות הם כוח מניע להתקדמות עלילות ולעיצוב עולמן הפנימי של דמויות. הם גורמים לצמחייה להשתנות, לבעלי החיים לנדוד ולבני-האדם לשנות את פעילותם ואת אורחות חייהם. אך החיים בארצות הצפון שונים מאלו שבמזרח-התיכון לא רק בסרטים ובספרים אלא גם בעולם האמיתי – המכוניות זקוקות לצמיגי חורף מיוחדים, שלג מפונה על בסיס יומי מהמדרכות, הגגות והכבישים, הורים נותנים לתינוקות טיפות של וויטמין D שבארצות הקרובות יותר לקו-המשווה מופק מחשיפה לאור השמש ולא מעט צעירים וצעירות סובלים מדיכאון עונתי (המכונה באנגלית SAD, Seasonal affective disorder).

החורף הארקטי אולי נשמע אכזרי, קשה ומדכא אך בעבור האינואיטים מקנדה, גרינלנד ואלסקה, הסאמים של הארצות הנורדיות ותושבי ערי הספר של צפון רוסיה, הימים המתקצרים והטמפרטורות הנמוכות הם חלק טבעי ממחזור השנה. מזג האוויר משפיע אמנם על מצב הרוח אך בניגוד למקובל לחשוב אחוזי ההתאבדות בארצות הצפון רחוקים מלהיות הגבוהים בעולם. "למה אני כל הזמן שומע על דיכאון חורף מאלו שגרים בדרום?", שאל אותי פעם מכר המתגורר מאות קילומטרים צפונה מסטוקהולם עירי, "לאלו הגרים בדרום אולי יש רגשות שונים אבל פה האנשים ממתינים לחורף ושמחים בו". רבים מתושבי הצפון, אם כן, דווקא מחכים לחורף בצפייה. הם רגילים אליו. הם אינם חוששים ממנו ואינם מתחבאים ממנו בבתיהם. הם חיים בתוכו, מטיילים ומבלים בו, הם מתפרנסים ממנו ואפילו נהנים ממנו – מהאור שיוצר השלג הלבן הנערם על האדמה, מהשלווה והשקט העוטפים את הרחובות כאשר השלג מעמעם את קולות הצעדים ומהציפייה לחגי החורף המלבישים את החושך והקור הטבעיים באור ובחום מעשה ידי אדם.

שיר פופ שוודי מ-1984 בשם "סיפור של חורף" מתאר את התקופה הייחודית שאין דומה לה, התקופה בא החורף מגיח, תופס מקום ומתמקם על מנת להישאר. זהו תיאור של עונה באמצעות תמונות קטנות ואפיזודות קצרות מרחבי המדינה הנורדית הענקית הזו, הריקה כמעט מאדם (שוודיה היא המדינה השלישית בגודלה באיחוד האירופי אבל רק במקום ה-13 מבחינת אוכלוסייה). טד סטרום, המוסיקאי שכתב את השיר, מתאר מגדלור בזמן סופת שלגים באזור כפרי ומשאית המשאירה שובל של פתיתי שלג המתעופפים באוויר ונראים כמו עשן. הוא כותב על האור המהבהב בנמל של וויסבי, על הסירנות של המעבורות במאלמו השורטות את הערפל במיצר אורסונד, שהעולם מתחיל רק בצידו השני. מכונית וולבו בודדת יושבת ברוח הנגדית על גשר, הרכבת של לפלנד גועה כמו חיית בר בלילה. בחוף מערבי מוכֶּה סופה אנשים מתפללים, בדרום סופת שלגים גורמת לסגירת כבישים ובפונדקים בצפון הרחוק מתרבים השיכורים. החלומות שם קופאים, מספר סטרום, והאהבה שחיה בין משמרת הלילה לבין החלום מתודלקת ביין זול. "זה הזמן שהדכדוך הגדול מתגלגל פנימה", כך הפזמון, "ומהים נושבת רוח קפואה, אפורה וצוננת". זוהי המלנכוליה העמוקה ומהורהרת, העגמומית והנוגה של החורף השוודי. זו הכמיהה לשמש, הגעגוע לאוֹרה ולחוּמה וההתמסרות לכוח הטבע האדיר שבכל שנה חוזר ומשתלט על המרחב בלי שאיש יוכל לשנות אותו או להשפיע עליו.

וזהו בעצם כוחו האמיתי של החורף הארקטי. הוא מזכיר לנו עד כמה אנחנו לא בוראי העולם ויוצריו. אמנם כן, באזורים הארקטים בני-האדם עוסקים באותם הדברים בהם עוסקים בני-אדם בכל מקום אחר, אך המרחבים העצומים שאין בהם נפש חיה, היערות, הקרחונים, המרחבים המושלגים האינסופיים והחושך הגדול ההולך וגובר הם רקע עוצמתי כל כך עד שהם גורמים לעיתים לבני-האדם להיעלם בהם. הדיונים הפוליטיים וכותרות העיתונים, הרכילות הקטנה והמאבקים החברתיים, ענייני הפרנסה ומערכות היחסים, על כולם נפרשת שמיכה עבה של כוחות אדירים שאינם תלויים ברצונותינו וביכולותינו – רוחות הצפון וזרמי המים, הקרח והשלג, החושך והאור. זה לא שכל השאר איננו חשוב, זו פשוט תזכורת לכך שאנחנו נולדים, חיים ומתים בתוך משהו שהוא גדול מאיתנו. מחוץ לכרכים הגדולים של אזורי האקלים הממוזגים קל יותר לזכור שאנחנו חלק מהעולם. לא שליטיו.

בשירה "הארץ שאינה" כתבה המשוררת הפינית-שוודית המודרניסטית, אדית סודרגרן, על ארץ המתים אליה היא כמהה. השיר נכתב במהלך מחלתה, שהובילה למותה בגיל 31, והארץ שאינה, ממלכת המתים, מזכירה את ארצותיהם של לילות הצפון – היא חשוכה, בעלת ערפילים אינסופיים והיא מוארת באור הירח והכוכבים. "אני כמהה לארץ שאינה, כי את הקיים אני לאה מלרצות", כתבה סודרגרן, "הארץ שבה חלומותינו מתגשמים, הארץ בה כבלינו משתחררים".

למרות הצלחתו האדירה של הבמאי אינגמר ברגמן ברחבי העולם, דווקא בשוודיה מולדתו נהגו להתייחס אליו ואל יצירתו בקרירות. כעת, לקראת ציון מאה שנה להולדתו, נדמה שהיא מאמצת את מורשתו

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.4609904

בשנה הבאה יציינו בשוודיה מאה שנה להולדתו של הבמאי אינגמר ברגמן, שנולד ביולי 1918 ונפטר בגיל 89 ב-2007. ברגמן היה מחזאי, סופר, במאי תיאטרון ומנהל תיאטרון שהיה מעורב גם בעשרות הפקות בלט, אופרה וטלוויזיה, אך זכה לעיקר תהילתו כבמאי קולנוע. סרטיו הם עטורי פרסים (כולל פרסי דוב הזהב, דקל הזהב ושלושה פרסי אוסקר) ומיטב בימאי העולם, מוודי אלן, דרך פרנסיס פורד קופולה ועד דיויד לינץ' וסטנלי קובריק, הושפעו מהם וציטטו אותם בסרטיהם. בעוד סרטים כמו "החותם השביעי", "פרסונה" ו-"תותי-בר" נחשבים עד היום לנכסי צאן ברזל של הקולנוע העולמי ומעניקים ליוצרם מעמד של גאון קולנועי, דווקא בשוודיה, מולדתו, היחס אליו הוא מורכב יותר.

יאן הולמברג, היסטוריון קולנוע שוודי המשמש כמנכ"ל קרן אינגמר ברגמן בסטוקהולם, טוען שהיחסים בין ברגמן למולדתו תמיד היו מסובכים. "כשעבדתי בקרן כעורך ב-2004 וברגמן עדיין היה בחיים, אף אחד בשוודיה לא התעניין בו", הוא מספר, "עם זאת, אחרי מותו ב-2007 השוודים ראו שהתקשורת הבינלאומית, עיתונים כמו הניו-יורק טיימס ולה-מונד, עשו מזה כותרות ראשיות. זה היה קצת ציני אבל השוודים גילו פתאום שברגמן הוא חשוב יותר ממה שהם חשבו". הולמברג מספר על טענות רבות שהיו לשוודים כלפי ברגמן. היו שטענו שהדיאלוגים שלו גרועים ושבעולם אהבו את סרטיו רק בגלל שהתרגום שלהם שיפר אותם משמעותית. אחרים גרסו שיש לו אפקט של מעין "שמיכה רטובה" המוציאה את כל האנרגיה מהתעשייה המקומית ולא מאפשרת לעוד יוצרים מקומיים לזכות בהצלחה בינלאומית. "אפילו עכשיו, אחרי שהוא מת, קשה לי להסביר לבני ארצי עד כמה ברגמן חשוב", מסכם הולמברג, "הוא מעולם לא ממש נאהב בשוודיה. אם כי כיום יש דור חדש של צעירים המגלים אותו מחדש".

היחסים המעורבים בין ברגמן לבין ארצו לא הסתכמו רק בעולם הקולנוע. בקרב חלק מהממסד האומנותי של שנות השישים הוא נתפס כראקציונר העוסק בנושאים בורגניים ולא בנושאים הפוליטיים הבוערים שאומני שוודיה, תנועות הסטודנטים והפוליטיקאים של התקופה העמידו בראש סדר היום. חלק מהאליטה התרבותית זלזלה בו ובזמן שסרטיו נחשבו לתרבות גבוהה בכל העולם, בשוודיה עבודתו נחשבה עממית יותר. כך לדוגמא במקביל לכך שמבקרי העיתונות הרצינית בשוודיה קטלו את ברגמן, העיתונות הצהובה עסקה רבות בפרשיות האהבים בינו לבין שחקניותיו (ברגמן היה נשוי חמש פעמים והיו לו תשעה ילדים). גם השלטונות בשוודיה לא הקלו במיוחד על חייו של ברגמן. ב-1976 הוא נעצר ע"י המשטרה בזמן חזרה בסטוקהולם ונחקר בחשד להעלמת מס. החשדות לא הגיעו בסופו של דבר לכתב אישום אך ברגמן סבל מדיכאון והתמוטטות עצבים בעקבות החקירה ועזב את שוודיה במחאה אחרי שהחשדות הוסרו. הוא חזר אליה רק כעבור כמה שנים, ב-1984.

כעסו של ברגמן לא הפך למחאה פוליטית נגד השלטון. הוא לא היה אדם פוליטי והוא התעניין בעיקר בשאלות דתיות, ומוסריות, לא בתפיסות חברתיות וכלכליות. התבטאויותיו נטו להיות פסימיסטיות והוא לא האמין במיוחד בתיקון חברתי. "יש לי התרשמות חזקה שעולמנו בדרכו לחורבן", הוא אמר פעם בראיון, "דפוסי ההתנהגות החברתית שלנו הוכיחו את עצמם כפיאסקו. מאוחר מדי בשביל מהפכות". היחס של ברגמן למפלגות ולפוליטיקאים היה מורכב ויאן הולמברג מצטט משפט של ברגמן מאותו ראיון המסביר את יחסו למפלגה ששלטה בשוודיה במשך רוב שנות יצירתו. "אני בטוח שיום אחד החברה האינדיבידואליסטית והטכנולוגית שלנו תהפוך למושבת חרקים גדולה", הוא אמר והוסיף, אולי בנימה צינית, "ובכל זאת, אני סוציאל-דמוקרט טוב".

למרות הביקורת והיחסים המתוחים, ברגמן הוא נכס לאומי בשוודיה והממשלה השוודית לא נוטרת טינה ותומכת בנדיבות בשימור מורשתו. תחילה היא תרמה להקמתו של ארכיון ברגמן וכעת היא משקיעה גם בהנצחתו. "ב-2002, חמש שנים לפני מותו, תרם ברגמן את הארכיון הפרטי שלו למכון הקולנוע השוודי. על בסיס תרומה זו יצר המכון את קרן אינגמר ברגמן בשיתוף פעולה עם שלושה גופים נוספים שהיו המעסיקים העיקריים של ברגמן – רשות השידור הציבורית, התאטרון המלכותי ורשות הקולנוע. ברגמן אסף במשך השנים באדיקות את כל החומר האישי והמקצועי שלו וכשהארכיון הגיע אלינו הוא כלל אלפי כתבי-יד וחומר מקצועי, כמו גם מכתבים אישיים, צילומי דיוקן ואלבומים משפחתיים. חומר זה מאפשר לנו לעקוב אחרי התהליך היצירתי של ברגמן מהטיוטה הראשונה, דרך כתב-היד המקורי ועד לתסריט לביצוע הסרט או המחזה. לאחר שהוקמה הקרן הוענקה לה מלגה מטעם הבנק השוודי המרכזי על מנת להקים קטלוג ולעשות דיגיטציה של החומר. הארכיון כולל כיום כ-1,220 תיקיות המכילות בעיקר תמונות וכתבי-יד, 1,405 קלסרים המכילים אלפי מכתבים אישיים ועוד כ-6,000 מסמכים של תכתובות שונות. רוב החומר נמצא גם בגרסה דיגיטלית וחוקרים העוסקים בברגמן כיום אינם נוגעים כמעט בחומר המקורי אלא יושבים מול מסכי מחשב". סיור בין המדפים של הארכיון חושף את היקפו ואת המקוריות שלו. אפשר לראות שם כתבי-יד מקוריים בכתב ידו של ברגמן על גבי דפי בלוקים צהובים, שרבוטים של עמדות מצלמה אותם הוא רשם תוך כדי עבודה על סרטיו וגם חשבוניות, קבלות והתכתבויות נוספות. הארכיון הוכר ב-2007 כחלק מתוכנית "זיכרון עולם" של אונסק"ו שמטרתה היא שימור האוספים הכתובים שתרמו להתפתחות האנושית.

כל זה לא היה אפשרי ללא המלגה של הבנק המרכזי השוודי אך מעבר לתרומה הממלכתית להקמת הארכיון הצליחו הולמברג ועמיתיו, לאחר עבודת לובינג משמעותית, לגרום לממשלה להשתתף גם בחגיגות לציון הולדתו של ברגמן. לדברי הולמברג הממשלה תתרום כ-9.3 מיליון כתר שוודי (כמעט ארבעה מיליון ₪) לתמיכה באירועי יום השנה. כמחצית מהתקציב הוא תקציב פרסום, תיאום ותקשורת שיועבר לקרן ברגמן והשאר יוענק לתאטרון המלכותי ולמרכז ברגמן באי מגוריו, פוראו. זהו חלק מתקציב גדול הרבה יותר שיקבלו מוסדות אלו בעתיד לשימור מורשתו של ברגמן. ההשקעה הממשלתית הנדיבה, אומר הולמברג, היא לא מעט בזכות שרת התרבות השוודית, אליס בהא קוהנקה המובילה בשלוש השנים האחרונות את מדיניות התרבות של שוודיה. בהא קוהנקה היא נציגת מפלגת הירוקים, ילידת 1971, בת לאם שוודית ואב יליד גמביה. היא אשת תקשורת לשעבר שנכנסה לפוליטיקה אחרי קריירה כמגישת טלוויזיה. "שרת התרבות מעורבת אישית בעניין", אומר הולמברג, "האנשים במשרדה טוענים שהיא תורמת לו בלב שלם ונראה שיש לה עניין אמיתי בנושא. היא בת לדור הרואה בקולנוע צורת אומנות השווה בערכה לצורות אומנות אחרות, כמדיום שהוא גם תעשייה מסחרית וגם אומנות. משרד תרבות מודרני צריך להכיר בקולנוע בצורה כזו ולהכיר בכך שברגמן, ממש כמו איקאה ואבבא, הם חלק מהתרבות השוודית. אני מתרשם ששרת התרבות הנוכחית מכירה במה שאמר בני אנדרסון (חבר להקת אבבא): "ברגמן ואבבא הם שני ענפים באותו עץ של מלנכוליה שוודית". אני בטוח שגם סטיג לארסון והנינג מנקל (שני סופרים שוודים, ד.ס) היו מסכימים לזה. אני חושב ששרת התרבות יודעת עד כמה ברגמן היה חשוב כאומן אבל גם עד כמה הוא תרם לייצוא השוודי כמי שפתח לדוגמא את הדרך לסקנדי-נואר (ז'אנר ספרי וסרטי פשע סקנדינבים שזכו להצלחה מסחרית בינלאומית בשנים האחרונות, ד.ס)".

אם ברגמן פתח את הדלתות בעבור אומנים שוודיים שבאו בעקבותיו זה לא מפתיע שהאירועים לציון הולדתו אינם מוגבלים לשוודיה. בנוסף להקרנות, תערוכות, הוצאות לאור, הרצאות, סמינרים ופסטיבלים בשוודיה יתקיימו בחודשים הקרובים רטרוספקטיבות של סרטי ברגמן בכל בירות סקנדינביה, בערים המרכזיות באירופה וגם במקומות שונים בעולם מוושינגטון וניו-יורק, דרך סאן-פאולו ומונטריאול ועד סינגפור, בייג'ינג והונג-קונג.

אך מעניינות יותר מהקרנות של סרטים ישנים הן ההפקות המחודשות של תסריטיו של ברגמן. התסריטים, אלו שנכתבו בעבור המסך הגדול וגם אלו שנכתבו בעבור התאטרון, עדיין מבוקשים מאוד ובשנת המאה להולדתו של ברגמן מתוכננות הפקות רבות של עבודותיו בכל רחבי העולם. קרן ברגמן בסטוקהולם היא האמונה על האישורים להפקות אלו והולמברג, מנכ"ל הקרן, מספר שמאז מותו של ברגמן הביקוש ליצירותיו רק עולה ובשנים האחרונות מתקיימות כשישים פרמיירות של יצירות ברגמן בשנה. "ברגמן החליט לתרום לקרן את הזכויות על כתבי-היד כדי שהן יממנו את פעילות הקרן", מספר הולמברג, "הוא כנראה רצה שהקרן תוכל לפעול באופן עצמאי ולא תהיה כפופה לגחמות פוליטיות. כשהוא עדיין היה בחיים ברגמן היסס לאשר לעשות שימוש בתסריטיו. גם אני, כאיש קולנוע מהאקדמיה, חשבתי בעבר שאין הרבה מה להרוויח מעיבוד נוסף של יצירות מופת. אבל מאז שיניתי את דעתי. היצירות שלו הן עדיין יצירות מופת אבל בשנים האחרונות ראיתי עיבודים שחלקים מהם עולים על המקור. זוהי בעצם ההגדרה של קלסיקה – היא יכולה לשאת פרשנויות חדשות ולהישאר רלוונטית. העיבודים החדשים האלו הפכו למעשה את ברגמן מקולנוען לכותב". עיון ברשימת ההפקות של החודשים הקרובים מראה שמעבר להפקות תאטרון מסורתיות ניתן למצוא גם זוויות חדשות ופרשנויות מקוריות לתסריטים הישנים כמו אופרה קאמרית המבוססת על "פרסונה" בלוס-אנג'לס או הפקת תאטרון בובות גרמנית המבוססת על התסריט של הסרט "שעת הזאב".

"יש סטנדרטים מסוימים שההפקות צריכות לעמוד בהן", מסביר הולמברג את התנאים ליצירת מחזה או מופע המבוסס על כתבי ברגמן, "ברגמן תרם את הזכויות בתנאי שלא ייעשו שינויים ביצירותיו אבל ככל שהזמן עובר אנחנו ליברלים יותר בפרשנות של ההנחיות. אנחנו מקפידים שייקחו אותן ברצינות ושכל ההפקות יהיו נאמנות לרוח החומר המקורי, אבל שינויים מסוימים, הנובעים מתרגום או תוספות מוסיקליות לדוגמא, מאושרים. את יצירותיהם של ברטולד ברכט וסמואל בקט, למשל, אסור לשנות כלל וזה לא יוצר הפקות תיאטרון טובות". אבל סוד כוחו הקולנועי של ברגמן איננו בהפקה או בעיבודים המודרניים ליצירותיו. היה זה דווקא במאי אמריקאי, וודי אלן, שהטיב להגדיר את העל-זמניות שלהם: "כאשר רבים מהדברים הנחשבים טרנדיים היום יהפכו לעתיקות מעופשות, החומר של ברגמן יהיה עדיין מעולה", הוא אמר בראיון לטיים מגזין, "הסרטים שלו עוסקים בבעיות במערכות יחסים, בחוסר בתקשורת בין אנשים, בשאיפות דתיות, במוסר ובמוטיבים קיומיים. אלו יהיו רלוונטיים גם עוד אלף שנה".

שמם נקשר במשך שנים עם מיתוסים של אלימות וגבורה, והם משמשים השראה לימין הלאומני באירופה. עם זאת מוזיאון חדש, ראשון מסוגו בסטוקהולם, מבקש להציג למקומיים ולתיירים כאחד את הצדדים הפחות ידועים של הוויקינגים – כחקלאים, מגלי עולם ואנשי משפחה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.4088756

ההיסטוריה היא סיפור מעשיות שכולם מסכימים עליו", כך ע"פ אמרה מקובלת המיוחסת לנפוליאון על השימוש שבני-אדם עושים בסיפורים היסטוריים ובדמויות היסטוריות לטובת צורכיהם בהווה. כל תקופה מגדירה לעצמה גיבורים מדורות קודמים המעניקים לה הקשר היסטורי ומהווים טיעונים בוויכוחים פוליטיים והשראה לחיזוק המורל הלאומי. במובן הזה, אין פלא שהוויקינגים, תושבי סקנדינביה הקדומים שחיו לפני מעל לאלף שנה, חזרו  לאופנה בשנים האחרונות. בעידן של אלימות ומתיחות צבאית, הוויקינגים זכורים כלוחמים נועזים. בעידן של לאומנות, בדלנות ופופוליזם הוויקינגים זכורים כמעין פראים אצילים הנלחמים בגבורה על כבוד השבט. אפילו התנועה הפמיניסטית מוצאת עניין בעידן הוויקינגי בעקבות גילויים על כך שהנשים בחברה הוויקינגית היו בעלות כוח והשפעה. כך הפכו הוויקינגים לסמלים עוצמתיים של גופים רבים החל במפלגות לאומניות, דרך יחידות צבאיות ועד למועדוני ספורט.

העניין בוויקינגים איננו חדש. התרבות שלהם, על אליליה, גיבוריה ומעשיותיה נתנה בעבר השראה לאופרות דרמטיות ורומנים היסטוריים ממש כפי שהיא מיוצגת היום בסרטים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב וחוברות קומיקס. לכל דור ודור, כך נראה, יש את הוויקינגים שלו. למרות שהוויקינגים מרתקים את התרבות המערבית כבר מאות שנים תדמיתם נשארה פחות או יותר קבועה. על פי תדמית זו היו הוויקינגים פראי-אדם פגאניים, שחבשו קסדות עם קרניים, שתו לשוכרה ושדדו, אנסו ורצחו את אויביהם תוך כדי מסעות כיבוש וביזה כל הדרך מהמזה"ת, דרך האיים הבריטיים וצרפת ועד צפון-אמריקה אותה הם גילו מאות שנים לפני קולומבוס. על פי הדעה הרווחת הוויקינגים המשיכו במעלליהם עד שהנצרות המאורגנת ניצחה אותם והכחידה את מורשתם לפני כאלף שנה. יש הרבה אמת במיתוסים על הוויקינגים אבל מוזיאון חדש המוקם בימים אלו בשוודיה יחשוף גם פנים שונות שלהם. המוזיאון יראה שלמרות שיש בסיס היסטורי לזיהויים של הוויקינגים עם אלימות ומיתוסים של גבורה וכבוד, יש גם שורה ארוכה של אי-דיוקים וטעויות היסטוריות הנוגעות למורשתם וניתן גם למצוא הקשרים שונים ומפתיעים למדי לגבי הרלוונטיות ההיסטורית שלהם.

המוזיאון, שייפתח בסוף אפריל בסטוקהולם, מנצל את העניין הרב שהוויקינגים מעוררים בעולם וינסה להטיל אור על האמת – מי היו הוויקינגים? כיצד הם חיו? במה הם האמינו? ומה מקומם האמיתי בהיסטוריה האנושית? "המוזיאון יעסוק פחות במוצגים פיזיים ויותר בצד האנושי של הוויקינגים", מספר מנכ"ל המוזיאון, אולף לארסון, "יש לוויקינגים דימוי מקובל של לוחמים אבל אנחנו נציג אותם כדמויות מורכבות יותר: כחקלאים, כמגלי-עולם, כאנשי משפחה וגם כאלו שאחראים להפצת הנצרות בצפון. אנחנו, לדוגמא, נציג גם את הנשים הוויקינגיות, לא רק את הלוחמים, ונספר כיצד הן התמודדו עם ניהול החברה כאשר הגברים יצאו למסעותיהם". לארסון מספר שהרעיון להקמת המוזיאון נבע מכך שכבר שנים רבות מחפשים התיירים בסטוקהולם מוזיאון המוקדש לוויקינגים ועד עתה לא היה בעיר אף מוזיאון מודרני, נגיש ומעודכן המוקדש לנושא.

אך האם תיירים סקרנים הם הסיבה היחידה לעניין שמעוררים בימינו הוויקינגים בשוודיה או שיש כאן הקשר רחב יותר? ע"פ סטפן ארווידסון, פרופסור להיסטוריה של דתות מאוניברסיטת לינאוס שבדרום שוודיה, יש באזור זה של העולם עניין בוויקינגים כבר לפחות 150 שנה. "הוויקינגים נחשבים למעין אבות קדמונים של העמים החיים בסקנדינביה", הוא אומר, "במהלך השנים הם גויסו לא רק ע"י הלאומנים מהימין אלא גם ע"י ליברלים וסוציאל-דמוקרטים. עם זאת, אחרי מלה"ע השנייה הלאומנים מהימין הם אלו השואבים השראה מסגנון החיים הגברי, החופשי והפשוט לכאורה של אנשי הצפון הקדומים". מבחינה פוליטית מתחזק בשנים האחרונות הימין הלאומני השוודי. מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", שרק לפני שנים מעטות לא התקרבה אפילו לאחוז החסימה, עומדת היום על כ-20% תמיכה בסקרים ומהווה את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט. תנועות ניאו-נאציות מפגינות בגלוי ברחבי המדינה והממסד הפוליטי השוודי, הנשלט כבר עשרות שנים ע"י הסוציאל-דמוקרטים ומפלגות מרכז-ימין ליברליות מתונות, חושש מאוד מגל הלאומנות השוטף את היבשת. האם תופעה פוליטית זו שואבת השראה ממורשת הוויקינגים הקדומה והאם העניין הציבורי בוויקינגים מתגבר בעקבותיה?

ע"פ פרופסור ארווידסון הקשר הוא מוגבל. "תעשיית התיירות והמסחר במוצרים הנלווים אליה הנושאים סמלים מעידן הוויקינגים יצרו מצב שבו הימין הלאומני כמעט ואינו יכול להשתמש בסימבוליזם נורדי עתיק כי זה פשוט ייראה טיפשי. מפלגת "השוודים הדמוקרטים" לא משתמשת בסמלים וויקינגים, למרות שבוודאי שיש כאלו בהנהגתה הרואים בוויקינגים מודל לחיקוי, כי שימוש כזה ייראה כמוגזם ומגוחך. זה גם ימשוך את תשומת הלב לעבר הניאו-נאצי של המפלגה. לכן, למרות שלעיתים לאומנים מהימין מעטרים את עצמם בקעקועים עם סמלים שהם רואים בהם סמלים וויקינגים ותנועות ניאו-נאציות משתמשות גם הן בסמלים כאלו, הערך המיתי-פוליטי של הוויקינגים איננו גבוה". ע"פ הדברים של פרופ' ארווידסון הוויקינגים אינם מהווים בעבור תושבי סקנדינביה את מה שמהווים לדוגמא אבות האומה היהודית בעבור ישראלים ויהודים עד היום הזה. הם אינם מקור לסמכות חברתית, רוחנית ופוליטית ואינם בסיס לתביעת בעלות על קרקע או הצדקה לעליונות גזעית או רוחנית. "תעשיית התרבות של היום מפגינה חוסר מדאיג בדמיון", מסכם פרופסור ארווידסון בגישה צינית למדי את זיכרון הוויקינגים כמוצר בידורי יותר מאשר כמורשת תרבותית אותנטית, "חוסר זה הוא הסיבה לכך שבימינו נעשה שימוש חוזר בכל מיני סיפורים והמצאות. היום הוויקינגים באופנה, מחר זה יהיה משהו אחר".

ובכל זאת, מוזיאון הוויקינגים החדש בסטוקהולם מבטא משהו עמוק בקשר של השוודים לעברם. הוא תוצאה של יוזמה פרטית של קבוצת מייסדים אשר חלק מחבריה הקימו בעבר את אחד המוסדות התרבותיים הידועים ואהובים בעיר – מוזיאון יוניבקן המוקדש לדמויות ולסיפורים מתוך ספריה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן (שכתבה בין השאר את עלילותיה של בילבי). ההקשר ליוניבקן חושף מניע אפשרי נוסף להקמת המוזיאון דווקא עכשיו. מעבר לשוק התיירות המתחזק וללאומנות הפוליטית הגואה, יש בשוודיה גם זרם עומק של לאומיות מתונה ומתחדשת. זוהי אולי תגובת נגד לגישה שהתפתחה במחצית השנייה של המאה העשרים אז הפכה שוודיה למדינה קוסמופוליטית ורב-תרבותית. שוודים רבים ראו בעצמם אירופאים יותר מאשר שוודים, שירת ההמנון לא היתה מקובלת ורגשות פטריוטים לא היו נפוצים. בשנים האחרונות יש תחושה של שינוי המתבטא בזירות שונות. לפני כמה שנים הפך יום העצמאות השוודי ליום חופש (עד אז הוא לא צוין כמעט בכלל), המטבע והשוק המקומי עברו את המשבר הפיננסי בשלום וגרמו לכך ששוודים רבים שמחו על כך שהם דבקו במטבע הלאומי שלהם ולא אימצו את המטבע האירופי המשותף, התמיכה במוסדות מקומיים, גם אם הם אנכרוניסטים ושמרניים כמו בית-המלוכה, איננה נחלשת כפי שנחלש האמון במוסדות הכלל-אירופיים, ועניין חדש מתעורר בספרות, באומנות, במוסיקה ובהיסטוריה שוודית. כמו המוזיאון שהקים בעבר המוקדש לאחת מגדולות הספרות השוודית, מסביר אולף לארסון, גם המוזאון החדש המוקדש לוויקינגים ימוקם באי המוזיאונים הציורי של סטוקהולם, Djurgården, והוא מכוון למשוך גם את הקהל המקומי, לא רק את התיירים. "אנחנו בשוודיה, שלא כמו הנורבגים והדנים, לא יודעים הרבה על התקופה הזו", הוא אומר, "אנחנו לומדים על זה פחות בביה"ס ויש לנו פחות ידע כללי על הפרק ההיסטורי הזה. חשבנו שבאמצעות המוזיאון נוכל להביא את סיפור התקופה לציבור הרחב שיתחבר לחלק הזה של התרבות שלנו שיש לו שרידים גם בסקנדינביה המודרנית בדמות תופעות אנושיות כמו הגירה וגם בחלקים מהיומיום שלנו כמו שמות ימי השבוע (Thursday ע"ש האל ת'ור,Wednesday  ע"ש האל אודן ועוד)".

הארכיאולוג מאטס וונהם המשמש במוזאון גם כמעצב תפאורות מחזק את הנקודה הזו ומוסיף שהוויקינגים היו תמיד מעין מגנט לרעיונות ולערכים של החברה שהתעניינה בהם. "חברות שונות הצמידו את הערכים והרעיונות שלהן לחברה הוויקינגית. כך עשו למשל תושבי אירופה של המאות ה-16 וה-19 שמצאו בהם אידיאלים של גיבורים לאומיים", הוא אומר, "לאנשי החברה המודרנית שחיים בעולם גלובלי, שמבקרים בארצות רבות, שגולשים באינטרנט וסוחרים ללא גבולות, יש צורך לגלות גם את פיסת העולם הקטנה שלהם. בעולם גלובלי, פתוח ולא יציב כמו שלנו אנחנו לומדים להעריך את ההיסטוריה הפרטית שלנו, זו נותנת לנו תחושת בית, המשכיות וזהות תרבותית. זו הסיבה שתושבי המדינות הנורדיות המודרניות, וגם תושבי אנגליה לדוגמא, מתעניינים בוויקינגים. זה חלק מהזהות שלהם". אם וונהם צודק ואכן ישנה זהות לאומית צפון-אירופית מתחדשת המעוררת עיסוק חדש בוויקינגים, אין זה מפתיע שהלאומיות ה"רכה" הזו, בניגוד ללאומנות האגרסיבית של הימין הקיצוני, זקוקה לוויקינגים מסוג חדש. כאלו שאינם רק לוחמים ברבריים הנאבקים על כבוד השבט ומייצגים מיתוסים רומנטיים של גבורה ואומץ לב.

ואכן, אלו הוויקינגים הבאים לידי ביטוי באטרקציה המרכזית של המוזאון המוקמת בימים אלו בקומתו התחתונה, חלל שנראה היום כמו אתר בנייה גדול, מלא בכבלים, צינורות וחלקי תפאורה המטופלים ע"י בנאים, אומנים, היסטוריונים וחשמלאים ממדינות שונות. בסיור שערכתי במקום עם וֶונֶהֵם המעצב את התפאורה המושקעת במקום, הוא סיפר על התערוכה הרוקמת עור וגידים. מדובר במסע בעקבות סיפורה של משפחה וויקינגית טיפוסית, סיפור שיש בו הרבה יותר מסיפורי מלחמות, ביזה וכיבושים. יש בו למשל נשים וילדים, יש בו רגשות מורכבים ותרבויות שונות, מסעות של מסחר לצד מאבקים וקרבות, אכזבות וחלומות, כישלונות והצלחות. במהלך המסע מתמודדת המשפחה הוויקינגית עם המציאות ההיסטורית של תקופתה וסיפורה עובר דרך ארצות רבות ואירועים דרמטיים. גם בעבור מבקרי המוזיאון יהיה זה מסע של ממש – הם יישבו במשך כ-11 דקות בכלי רכב שינועו על מסילה בתוך התערוכה בעוד הם צופים בעלילותיהם של הגיבורה, רגנפריד, ובעלה, הארלד, דמויות בדיוניות מן המאה העשירית לספירה, כאשר הן מתנהלות בתפאורות שנבנו במיוחד הכוללות גם סרטי ווידאו, פס קול ותמונות שנוצרו על מנת ליצור חוויה רב-חושית.

ע"פ הארכיאולוג מאטס וונהם הסיפור שבבסיס המסע איננו המחשה של אירועים היסטוריים אלא סיפור בדיוני שנכתב על בסיס המחקר העדכני ביותר של התקופה והאופן שבו רואים היסטוריונים הפועלים היום את הוויקינגים. "היו לנו עדויות כתובות ממקור ראשון, מחקרים שנעשו על דמויות היסטוריות שונות וסיפורים שנכתבו על אבנים רוּניות (אבנים מתקופת הוויקינגים שנמצאו עליהן ציורים וכתובות בשפה הנורדית העתיקה, ד.ס). באמצעות כל אלו יצר הצוות שלנו סיפור בדיוני המבוסס על מציאות היסטורית. המטרה היא שהסצנות ישקפו את האופן שבו נראה באמת עידן הוויקינגים – המבנים, הסירות, הצמחייה והנוף". מעבר לאטרקציה המרכזית של המוזיאון, מוסיף וונהם, ניתן יהיה למצוא כאן גם מוצגים נוספים כמו שחזור של סירה וויקינגית, מפות וצירי-זמן של עידן הוויקינגים ואפילו שחזור של וויקינג אמיתי המבוסס על DNA שנמצא בקבר וויקינגי.

חלק גדול מהמוצגים במוזיאון יפתיעו את מי שמכיר את הוויקינגים רק ע"פ הדימוי המקובל שלהם. לא ניתן יהיה, למשל, למצוא כאן קסדות עם קרניים מכיוון, שבניגוד לסטריאוטיפ המקובל, לוויקינגים לא היו כלל כאלו. גם הדימוי של אנשי תקופת הוויקינגים כלוחמים אכזריים הוא מדויק רק באופן חלקי. וונהם עושה סדר ומסביר שמסעות השוד והביזה היו רק חלק אחד מחייהם של תושבי סקנדינביה הקדומים. "מקורה של המילה "וויקינג" הוא במילה הנורדית vík שפירושה מפרץ קטן, מיצר צר או פיורד. הוויקינגים, ע"פ השפה הנורדית, היו אלו שחיו ליד המפרץ ועסקו, בין השאר, בשוד כמעין פיראטים. עם זאת, רוב בני-האדם שחיו בתקופה זו היו חקלאים רגילים וגם אלו שיצאו למסעות של שוד ומסחר עשו זאת רק פעם בשנה. מסעות אלו היו חלק מחיי היומיום והמערכת הכלכלית שלהם. בימים רגילים הם השתמשו בסביבה שלהם על מנת להתפרנס, הם דגו דגים, צדו, כרתו עצים וכו'. מסעות השוד השנתיים שלהם הרחיקו לארצות רחוקות בהן הם הופיעו כפולשים אנונימיים מכיוון שאם הם היו שודדים בתוך החברה שלהם הם היו חשופים למעשי נקם. לא כל החברה היתה שותפה למסעות האלו. נשים וילדים לא השתתפו בהם כלל ולמעשה המסעות אורגנו ע"י בעלי האדמות העשירים שלקחו איתם את שומרי הראש והלוחמים המקצועיים שלהם שהיו בד"כ נערים וגברים צעירים. לפעמים הצטרפו למסע גם חקלאים רגילים אך לא כולם. על מנת לדמיין את המסעות האלו צריך לחשוב על סירות מלאות בגברים צעירים, מלאי טסטוסטרון כמו חוליגנים ממגרשי הכדורגל שמנסים להתעשר בחו"ל וחוזרים הביתה עם סיפורי גבורה".

ע"פ וונהם מסעות הוויקינגים החלו במאה השביעית ונמשכו עד ימי-הביניים המוקדמים (שבסקנדינביה החלו במאה ה-11). מסעות אלו תפסו תצורות שונות במקומות שונים. המסעות שיצאו מנורבגיה ומדנמרק התמקדו בניסיון לתפוס אדמות באנגליה, אירלנד וצרפת. לעומתם, המסעות שיצאו משוודיה כוונו בעיקר מזרחה, לרוסיה ואוקראינה של היום. בתחילת תקופת הוויקינגים מסעות השוד אורגנו ע"י מנהיגים מקומיים שיצאו בסירות קטנות על מנת להתעשר אך לקראת סוף עידן הוויקינגים התפתחה החברה הסקנדינבית והמסעות הפכו למסעות קולוניזציה של מלכים סקנדינבים שהיו כבר נוצרים, כמו מלכי דנמרק קנוט והראלד  מהמאות ה-10 וה-11 לספירה. הוויקינגים השוודיים שנעו מזרחה התיישבו במקומות כמו קייב שהפכה למרכז סחר בעבור סוחרים סקנדינבים שפגשו שם סוחרים מהמזה"ת. להתיישבות זו נותרו עדויות רבות, חלקן ממצאים ארכיאולוגים של מושבות שוודיות לאורך נהרות רוסיה וחלקן שרידים תרבותיים כמו השם "רוס" ממנו מורכב שמה של רוסיה. מקורו של השם הוא בשפה הנורדית העתיקה ומשמעותו – "חותר בסירה" (כמו Row באנגלית). השם שימש כשם לסוחרים והלוחמים שבאו משוודיה והתיישבו באוקראינה. "היה באזור הזה, וגם במקומות כמו אנגליה, אירלנד ואיסלנד, שילוב של מלחמות ושל מסחר", אומר וונהם ומוסיף שאיסטנבול היתה גם היא יעד מרכזי למסחר של סקנדינבים בסוף עידן הוויקינגים ושנמצאו אפילו אבנים רוניות לא רחוק מסטוקהולם שמזכירות את ירושלים כזכר לוויקינגים שהגיעו לעיר על מנת לבקר בקברו של ישו.

אנשי תקופת הוויקינגים, אם כן, לא היו לוחמים פראיים וחסרי מעצורים בלבד. מסעות הכיבושים היו חלק אחד מחייהם וגם הם הפכו לקראת סוף עידן הוויקינגים לרחבים, מגוונים ורבי-פנים יותר ממסעות ביזה מקומיים. בניגוד למה שמסופר לעיתים בסיפורים הפופולריים, הוויקינגים הפגאניים לא נוצחו ע"י הנוצרים ונעלמו מהמפה עם הקמתן של מדינות הלאום הנוצריות. "היתה תקופת מעבר של מאות שנים", מספר וונהם, "הממצאים הארכיאולוגיים מראים שהיו השפעות פגאניות בתוך החברה הסקנדינבית גם מאות שנים אחרי כניסת הנצרות ובעבור הוויקינגים לא היוותה הנצרות כנראה ניגוד גדול לאורח חייהם. הם היו פוליתאיסטיים ובעבורם ישו היה תחילה בסה"כ עוד אל בין אלים רבים. המיסיונרים הנוצרים השתמשו בצורך של מלכי סקנדינביה המקומיים להתחבר למלכים אירופיים אחרים שהיו כבר נוצרים והמלכים הסקנדינבים השתמשו בנצרות ככלי עזר לסחר ושיתוף פעולה פוליטי. מה שהתחיל עם המלכים התפשט בהדרגה אל שאר החברה וזוהי אחת הסיבות שזוהי תקופה מעניינת כל כך ויש בה גם תופעות רבות שמשתקפות בחברה שלנו היום. היו בחברה הוויקינגית ערבוב של תרבויות שונות, תופעות כמו הגירה, התפשטות גלובלית על סיכוניה וסיכוייה והתפשטות של אמונות חדשות ומעבר מצורת חיים עתיקה של חברה פגאנית ושבטית לחברה נוצרית, מדינתית עם מנהיג אחד, שיטת משטר חדשה וצורת חשיבה אחרת".

זו גם הסיבה שהשימוש בסמלים וויקינגים כסמלים ללאומנות מודרנית, כפי שעשו הנאצים בשנות השלושים והארבעים וכפי שעושות היום תנועות לאומניות בסקנדינביה, הוא מוטעה לחלוטין מבחינה היסטורית. "הוויקינגים לא היו יודעים על מה אנחנו מדברים", אומר וונהם, "הלאומיות לא היתה קיימת בזמנם, החברה שלהם היתה שבטית והיחידה המדינית במידה והיתה קיימת היתה עניה, חלשה ונכשלת (אולי כמו אפגניסטן או לוב של היום). הדימוי הלאומני של הוויקינגים איננו קשור לוויקינגים עצמם אלא להיסטוריה השוודית והגרמנית של המאה ה-19. אז לא ידעו הרבה על הוויקינגים אבל נעשה שימוש בסאגות העתיקות שהיו בהם רעיונות של כוח, אמונה, נאמנות, כבוד וגבורה שהתאימו לדימוי הגיבור הלאומי, רעיונות שיש להם כוח משיכה עד היום. אבל הוויקינגים עצמם היו בנים של חברה ענייה מאוד שנאלצה לחפש את מזלה מעבר לים. זה היה עידן של הגירה ושל מסע לעולמות חדשים כתוצאה מעוני וחשיפה לרעיונות חדשים שהגיעו מהדרום באמצעות הנהרות שהיוו מעין אוטוסטרדות של רעיונות. אפילו שינויי אקלים גרמו לעזיבה ההמונית של סקנדינביה. בעשורים של תחילת עידן הוויקינגים היתה עליה בטמפרטורות שהגדילה את היבולים. תופעה זו גרמה לגידול באוכלוסייה שעם הזמן כבר לא היתה אפשרות להאכיל אותה". כלומר, ע"פ דבריו של וונהם אפשר אמנם למצוא אצל הוויקינגים מודל קדום של מאבקים אלימים על כבוד השבט המשתקפים בלאומנות והבדלנות המודרנית אבל באותה מידה אפשר למצוא בחברה שלהם גם מודל קדום של תופעות מודרניות אחרות לגמרי כמו מסחר גלובלי, השפעות של שינויי אקלים, הגירה המונית, התפתחות טכנולוגית ורב-תרבותיות.

בשנים האחרונות עוסקת התרבות הפופולרית בתחום נוסף הקשור לוויקינגים – מעמדן של נשים בחברה הוויקינגית. יצירות שונות העוסקות בוויקינגים מציגות את נשות החברה כדמויות חזקות ובעלות השפעה בניגוד למה שמקובל לחשוב על מעמדן של נשים לפני אלף שנה. אך האם יש עדויות היסטוריות שאכן זה היה המצב? "לנשים בחברה הוויקינגית היה כנראה יותר חופש מאשר בתקופות הנוצריות המוקדמות", מספר וונהם, "אבל הן לא היו חופשיות ולא היו שוות לגברים. למעשה, בנסיבות מסוימות היו אמנם נשים בעלות כוח, בעיקר נשים שהיו נשואות לבעלי אדמות שמתו ושלא היו להן ילדים שיכלו לרשת את האב. נשים אלו קיבלו את השליטה על האדמות ועל הנכסים אבל אלו היו מקרים נדירים, גם אם אלו המקרים שאנחנו בוחרים לזכור. נשים גם החליפו את הגברים בהנהגה כאשר אלו יצאו למסעותיהם בחו"ל. בתקופות אלו היתה להן זכות דיבור בבתי-המשפט וכוח וסמכות על העבדים, עובדי החווה וכו'. אבל מעבר למקרים אלו אין סיבה להפריז בהערכת כוחן של נשים בעידן הוויקינגים. זה היה בסה"כ עולם של גברים".

ע"פ וונהם יש עוד אספקטים רבים של החברה הוויקינגית שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם הרבה ונושא מעמד הנשים הוא בחזית המחקר ההיסטורי האקדמי. אך האקדמיה איננה זאת שהחזירה את הוויקינגים לאופנה בשנים האחרונות. סדרת הטלוויזיה, Vikings, של ערוץ ההיסטוריה היא זו שאחראית במידה רבה לכך. זוהי הפקה אירית-קנדית המציגה את סיפור עלייתו לגדולה של וויקינג בשם ראגנר ההופך למלך סקנדינבי. "הסדרה Vikings הצליחה לתפוס את המצב הנפשי של הוויקינגים", אומר וונהם, "כארכיאולוג ואקדמאי אני יכול להיות ביקורתי כלפי פרטים קטנים המופיעים בה שיש בהם אי-דיוקים היסטוריים אבל אני מוריד את הכובע בפני היוצרים שהצליחו לשים את עצמם במצב תודעתי של מישהו אחר והם עשו עבודה מצוינת בעניין הזה".

וכך, באירופה שמתמודדת עם אגרסיביות רוסית ממזרח, עם ערעור מעמד האיחוד-האירופי, עם ביקורת גוברת על הרב-תרבותיות, סגירת גבולות, שינויים דמוגרפיים ויש שיאמרו אפילו מלחמת מינים, יש נטייה טבעית לזהות את הוויקינגים עם הלאומנות החדשה, הפטריוטיות השמרנית והתוקפנות הנלווית אליהן. המציאות של החברה הוויקינגית כפי שהיא מובנת היום, מראה שהיו בה גם דברים אחרים. המוזיאון החדש בסטוקהולם ינסה להציג את המורכבות הזו ולתת במה לאחת החברות האירופאיות המרתקות ביותר והבלתי מפוענחות ביותר כבר יותר מאלף שנה.