One of those catchy phrases about foreign policy is the one in which Winston Churchill explains why he cannot forecast Russia's actions. "It's a riddle, wrapped in a mystery inside an enigma", he said. Churchill knew what he was talking about, foreign policy can be complicated, and the war in Afghanistan is a perfect example.
First, the conflict's history is long and full of twists and turns. Second, it's a war and like any other war it's a matter of life and death, which makes it an urgent moral issue, not just an abstract geopolitical one. Third, the story is told differently by different spectators, each holding a different narrative. The participants themselves meanwhile frequently say one thing while doing another, creating policy drowning in hidden interests and secret dealings. In fact, the dealings around the war in Afghanistan have turned out to be a war in itself, what a Frontline documentary called a war behind closed doors.
Afghanistan, which has been in a state of war or civil conflict since its ancient history, has seen many great powers fighting over it, from Alexander the Great and Genghis Khan to the modern British, Soviet and American empires. The current war started just months after 9/11 when a combined US and British military attack toppled the Taliban regime which supported Al-Qaeda. An Afghan anti-Taliban front then created a local government and an International Security Assistance Force (ISAF) was subsequently formed by the UN to secure Kabul. ISAF is now led by NATO and Sweden is one of over 40 countries who is part of it.
Despite ISAF's successes there are many who now claim that it's fighting a losing battle and that the war in Afghanistan can't be won. According to American journalist Bob Woodward even president Obama is sceptical. "I'm not doing 10 years" he supposedly told Robert Gates and Hillary Clinton, "I'm not doing long-term nation-building. I'm not spending a trillion dollars".
With these doubts and with more and more ISAF member countries planning exit strategies, what is the wider context of Sweden's new wide political agreement on a an Afghanistan strategy shift, changing the military's mission from actively fighting insurgents to training and supporting local forces?
First, it's worthwhile taking a look at the two parties opposing the government's proposal. Though both the left-wing Vänsterpartiet and the Sweden-Democrats can agree the Taliban is a fundamentalist war-mongering movement, they want the troops home earlier than 2014. The Sweden Democrats don't prioritize solving problems far away from home, and Vänsterpartiet won't support any kind of military strategy.
This should be seen in context. It's an ongoing debate if the west should be responsible for imposing freedom and democracy on the rest of the world. On the one hand, there are doctrines of using economic and military power to export democracy, liberalism and human-rights. The shortcomings of these doctrines are obvious – their disciples tend to choose targets according to their own self-interests, they almost always invest more in short-term force than in long-term education, infrastructure and civil service and often they make the situation worse than it was in the first place.
On the other hand there are those who reject any attempt to meddle in the affairs of others. Who are we to decide what's right and wrong? they say, why should we impose our values on others? Perhaps the most telling argument against this political moral relativism is that if it had been implemented in the 1940s it would not have allowed the war against Hitler. Taking this argument further, it may have been these attitudes that made concentration camps and genocide possible in the first place, since it was precisely the disappearance of clear definitions of good and evil that led the way to politics of strong and weak and ethics of superior and inferior. If you can't define evil, you can't fight it, you just ignore it.
Swedish decision makers are somewhere between these arguments. Most of them agree that the Taliban is evil and I assume all of them know that back in 2001 the Taliban wasn't going anywhere without military intervention. The Sweden Democrat's position is therefore somewhat self-centered and indifferent. Vänsterpartiet's attitude, on the other hand, lacks a basic ingredient – the civilian aid it speaks of could never reach Taliban-led Afghanistan without an invasion. Take away the support for an invasion, and your policy becomes either naïve or complacent.
The government's position and new strategy is, I think, more morally balanced. But in the real world moral debates are usually a disguise for other motives. It all goes back to the post 9/11 conflict within the Bush administration which ended up adding a war in Iraq to a relatively limited and reasonable reaction focusing on the actual terrorists and their hosts in Afghanistan.
The two-front war which shook an all ready trouble-ridden region, inevitably created political and social instability. This instability had many effects. When the part of the world which produces so much oil is in flames, for example, prices rise. That may be bad for car owners in suburban Stockholm but it's great if you're selling oil and even better if you're making money from the financial difficulties of industrial heavy oil users.
Though blaming greedy generals and over-eager military establishments is common practice, it's men in suits, not in uniform, who have hidden interests. There are many, in official offices and financial institutions rather than army HQs, whose livelihood or political aspirations depend on instability – advocates of nuclear weapons for example, opponents of regional peace negotiations and your usual suspects of international lenders, financial speculators, drug and arm dealers and money launderers.
So should Swedish politicians avoid destabilizing wars a long way from home all together? The answer, I think, is no. Once a war has started, the worst scenario for an occupied nation is a premature withdrawal which leaves it no chance of rebuilding. Take Iraq for example, even if the war was originally based on lies and deception, now that the old regime is gone and the country still isn't stabilized, the international community must take responsibility and help build a modern and stable Iraq.
This is also true for Afghanistan where the war made much more sense in the first place. Some in Islamabad, Tehran and even Washington and London have everything to gain from the chaos, but for most Afghans it's just a prolonged nightmare.
So it's no use obsessing about final dates. It's more important to create a situation which allows a safe home-coming for Swedish troops while not leaving Afghanistan in ruins. How is this done? As far as the military aspect goes it'll probably be wise to focus less on killing insurgents and more on protecting local populations while taking every possible measure to avoid civilian casualties. Politically, investments must be made in Afghanistan's industry and welfare and a wide international front must strengthen all branches of the local government and take tough measures against international actors supporting destabilizing forces.
Ultra-modern, super-organized, secular Sweden is a long way from Afghanistan. Stockholm's government offices and TV studios are safe; they're surrounded by prosperity and while the debate commences in parliament, first signs of Christmas decorations are popping up all over town. It's so easy to forget what it's all about. It's not about Lars Ohly's political loneliness or about Aliansen's brilliant parliamentary tactics. It's about one of the richest countries in the world participating in an international force in one of its poorest. It's about trying to make real people's lives better while other forces are cynically exploiting them. If Sweden can do this, its years of involvement in Afghanistan, I think, may both be valuable and as most people hope, soon be over.
When writing about Auschwitz, it's important to start with the obvious. The theft of the camp's notorious entrance sign was an appalling act and those who are responsible for it must be punished. In a broader context, on the occasion of the International Holocaust Remembrance Day and the 65 anniversary of the liberation of Auschwitz, it is important to point out that the original camp site, along with the museum and archive which were built on it, are in need of serious renovation. If the site's educational projects, research activities and ceremonial events, are to continue, there is need of a large investment, of international support and of course, a better security system.
So much for stating the obvious.
There is however another way of looking at the theft of the sign which naturally raised many angry reactions. Interestingly enough, statements made after the event were of the kind usually made when religious sites are desecrated. It's easy to forget that Auschwitz is not a holy site. It is not a vandalized grave or a burnt down synagogue, in fact it's as far from a holy site as one can imagine. Birkenau (Auschwitz 2) may well be the largest Jewish graveyard in the world and the site where thousands of Poles, Roma, Russians and many others were murdered, but the entrance sign of the main camp, Auschwitz 1, which simply states "Arbeit Macht Frei" (work liberates) is perhaps one of most profound symbols of evil and one of the most symbolic representations of Nazism. So much so that it is almost tempting to cry out to the thieves and to all the Anti-Semites and Neo-Nazis who support them: "If you want it so badly, just go ahead and take it!"
There is a reason why that sign is so symbolic. Auschwitz wasn't on another planet, as Jewish writer and Auschwitz survivor, Yehiel Dinur, once put it. It was made from the stuff of our very own planet. It took all the evils of this world and brought them to a new level. Though it developed new and monstrous techniques, it didn't invent anything new. It was the most accurate representation of the world view of the Nazi movement which, while being politically revolutionary, was based on old and conservative values. Like Nazism itself, Auschwitz was hierarchical, racist, and murderous all of which are typical aspects of the twentieth century. It was a world where human beings had no value, where every part of their body and belongings was used to make profit before they were annihilated. It was a world of cruelty and ruthlessness, but not less interesting, it was a world of lies. And this is where the "Work Liberates" slogan has its deeper meaning.
The lies in Auschwitz weren’t limited to the lies told to the victims who were told, for example, that they are entering the showers when they were standing at the doors of gas chambers. They were deeper, almost philosophical. Auschwitz had every aspect of human life. There was music, medicine and even a judicial system. There were work places, sex life, trade and industry. But these were all distorted. Any trace of humanity was sucked out of them. Music, for example, was transformed from an expression of beauty and human emotions to a soundtrack of slave marches and executions. In the so called "Joy Division", sex was transformed from a source of pleasure and expression of intimacy to violent and repeated rape. In the torture chambers of Block no. 11, the judicial system served might instead of right and in Dr. Mengale's Block medicine did not save lives, but practiced diabolical experiments to glorify a mythical ‘master race.’
And then there's work. Work can define us; it can give us pleasure, release our creative abilities or at least provide for us. Work can liberate. But in Auschwitz work was the exploitation of people struck by disease and hunger by corporations, some of which, sadly enough, still exist today. All this makes the stolen slogan not only cynical but also a pure symbol of everything wrong in this world. As such, perhaps we can do without it.
Many, myself included, were shocked by the theft of the sign. But was the response proportional? Is the symbol really so important? I have visited Auschwitz many times and have seen how the sign has turned into a tourist attraction and how groups of laughing teenagers from all over the world gather beneath it to have their picture taken. Visiting Auschwitz is important and Symbols are important too but they are not everything. It's important to remember that although the war ended in 1945 genocide, racism and oppression didn't. Perhaps it would be more effective if some of the attention given to the stolen sign were diverted to the atrocities in Darfur for example, or to the many cases of minority oppression and discrimination worldwide.
The Israeli historian Prof. Yehuda Bauer, who is one of the world's greatest authorities on the Holocaust, says: "There are many places in the world today where mass murder and even genocide are possible. Everyone knows about Sudan but there are other places like Burma (Myanmar) and East Congo. The situation in other regions like Iran, with its complex ethnical problems, The Balkans, Zimbabwe, Kenya and Iraq and some places in South America like Guatemala could also deteriorate into mass murder". Bauer, who is visiting Stockholm this week, serves as an senior adviser to many institutes including the Swedish Government, the Task Force for International Cooperation on Holocaust Education, Remembrance, and Research and the International Forum on Genocide Prevention. "The Holocaust was an unprecedented event because of its totality, universality and the pure ideological motives behind it", says Bauer, "But it was not unique, since it was an act of human beings on other human beings, it can happen again".
Though Bauer's work with the UN and other international organizations to prevent future crimes, may be more important to future generations than the preservation of old Nazi concentration camps, it can be claimed that the stolen sign, like the camp itself, is important as a witness of what happened and can be used in the battle against those who deny the Holocaust. There is truth in this. But there will come a day when not much will remain of the original camp. What then?
Even today parts of it are falling apart despite all preservation efforts. Like it or not, physical artifacts, just like the testimonies of living survivors, important as they are, will have a smaller role in remembering and understanding the Holocaust in the future. It is, after all, an event from the past century, and sadly its' survivors are becoming fewer and fewer. Camps like Treblinka and Sobibor were totally destroyed and many documents and artifacts are already lost. Future discussion about the Holocaust will have to be based on books, museums and films, and if we want it to have a future at all, public debate, educational dialogue and historical research will have to take the place of visiting the sites themselves.
From a Swedish perspective, these observations are particularly important. The apparent involvement of a Swedish Neo-Nazi in the sign theft last month reminds us that there is a need to continue the efforts to fight racism, Anti-Semitism and undemocratic trends in Swedish society. Sweden's ambivalent role in WW2 makes this even more crucial. As a vital exporter of iron ore to the German war machine, and as an industrial and sometimes political and ideological Nazi allay, Sweden has a moral and political obligation to deal with its past even if it is also responsible for saving many lives through its diplomatical efforts and generosity to refugees.
"Anti-Semitism in Europe is getting worse", says Prof. Bauer and explains that it exists in the extreme Right-Wing as well as in the left and in parts of the second generation of Muslim immigrants who rebel against their communities by targeting Israel and the Jews. He points out Sweden's efforts in fighting these trends, "Sweden dedicated time and money and has created The Living History Forum, a government agency commissioned to promote democracy and human rights, with the Holocaust as its point of reference". There is of course still work to be done and Bauer claims that studying the core issues of the Holocaust and especially the dilemmas of its victims are crucial to this process.
As for the stolen sign, I don't really know what the thieves who climbed on Auschwitz's gate and removed the sign on that cold December night had in mind. Truth be told, I don't really care. I was shocked when it was taken and I'm glad it is now back. But that is stating the obvious again.
Beyond the obvious is another thought. In one of his books, Yehiel Dinur describes a vision of an Auschwitz prisoner. He is sitting in a truck full of prisoners on the way to the crematorium and he's looking at an SS officer. He realizes, to his horror, that under other circumstances the roles could have been reversed and he could have been the killer. The worst thing about Auschwitz, he realizes, is that it is man-maid, not the work of the devil and it lies within the potential of human behavior. He describes the truck passing under the German words "Arbeit Mach Frei" and in his mind the German words are transformed into Hebrew ones: "In the image of God created he him". The symbol of Nazism becomes the cradle of Humanism. Now that would be a sign no one could steal.
וגרסה עברית:
כשעוסקים באושוויץ חשוב לפתוח במובן מאליו. גניבת השלט משער המחנה לפני יותר מחודש היא מעשה נפשע והאחראים לו חייבים להיענש. זאת ועוד, יום השנה ה 65 לשחרור המחנה ויום השואה הבינלאומי, שיצוין השבוע ברחבי העולם, הוא הזדמנות נוספת להזכיר את מצבו הקשה של האתר בו נרצחו מעל למיליון וחצי בני-אדם ולקוות כי השמירה עליו תשופר, שהכסף הנדרש לשיפוצו יגויס בקרוב ושמאמץ ניכר יושקע בשימור המחנה ובהמשך הפעילות החינוכית, התיעודית והטקסית המתקיימת בו.
עד כאן המובן מאליו.
גניבת השלט "העבודה משחררת" עורר מטבע הדברים גל תגובות בישראל ובעולם. רוב התגובות הזכירו דברים שנשמעים כאשר מטרות יהודיות מותקפות בחו"ל. אך גניבת שלט הכניסה של אושוויץ איננה דומה לריסוס גרפיטי על בית-כנסת, להשחתת ספר תורה או לחילול קבר יהודי. מחנה אושוויץ איננו מקום קדוש, הוא מקום מקולל. שדות בירקנאו הם אמנם בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי, אך דווקא השלט בעל הכתובת "ארבט מאכט פריי", הוא הדבר הרחוק ביותר מהיהדות או מהאנושיות שניתן לעלות על הדעת. הוא אולי הייצוג הנאמן ביותר של הנאציזם ושל הרוע עצמו. הוא ארור ומאוס עד כדי כך שמפתה לומר לגנביו כמו גם לכל האנטישמים, הניאו-נאצים והפשיסטים למיניהם שחוגגים את האירוע: "אם אתם כל כך רוצים את השלט הזה, בבקשה – קחו אותו!".
אושוויץ לא הייתה, כפי שאמר ק.צטניק, פלנטה אחרת. להיפך, אושוויץ הייתה בנויה מהחומרים של הפלנטה הזאת. היא לקחה את כל הרעות החולות של העולם המודרני והביאה אותן לקצה. היא פיתחה אמנם טכניקות חדשות, מפלצתיות, אך היא לא המציאה שום רעיון חדש. היא הייתה התגלמותו הנאמנה של האידיאולוגיה הנאצית, שהייתה מהפכנית אולי מבחינה פוליטית, אך התבססה על עקרונות שמרניים ומוכרים, החל מהפרקטיקה הניהולית ועד השימוש בפסיכולוגיה של התליינים והקורבנות. במחנה אושוויץ, כמו בנאציזם עצמו, היה כל מה שהיה רע במודרנה. הייתה בו ההיררכיה, הגזענות והרצחנות שאפיינו את המאה העשרים (ושלא חלפו עדיין מן העולם). נבנה בו עולם בו בני-אדם היו פחות מסך כל חלקיהם, חפצים חסרי ערך שכל חלק מגופם ורכושם נוצל למטרות כלכליות. היו באושוויץ אכזריות, חוסר חמלה ודיכוי אך מעניין לא פחות, אושוויץ הייתה מבוססת על שקר. וכאן בדיוק תפקידה של הסיסמא הידועה לשמצה: "העבודה משחררת".
ההונאה באושוויץ לא התבטאה רק בשקרים שסופרו לקורבנות שנכנסו לתאי-הגזים מתוך אמונה שהם מקלחות. השקר של אושוויץ היה עמוק יותר. כמעט פילוסופי. באושוויץ היו הרי כל ביטויי העולם האנושי, היו בה מוסיקה, רפואה ומערכת משפט, היו בה מקומות עבודה, חיי מין, מסחר ותעשייה. אך מחולליה של אושוויץ לקחו כל מה שהיה לו פוטנציאל אנושי והפכו אותו על פיו. המוסיקה באושוויץ, למשל, הפכה מביטוי של יופי ורגשות אנושיים לפס-קול של מצעדי עבדים והוצאות להורג. בבית-הבובות המין הפך ממקור של עונג ואינטימיות לאונס סדרתי ואלים. במרתפי העינויים של בלוק 11, המשפט לא עשה צדק אלא הנציח את שרירות לבו ואכזריותו של השליט. בבלוק 10 של הדר' מנגלה הרפואה הפכה ממצילת חיים לגיהינום של המתת ילדים וקטיעת איברים.
ויש כמובן את העבודה. העבודה מעצבת את מי שאנחנו, היא יכולה להיות מקום של יצירה ומקור של פרנסה, היא יכולה להיות משחררת. אבל לא באושוויץ. באושוויץ העבודה הפכה לעבדות, לניצול של בני-אדם מוכי קור, מחלות ורעב ע"י תאגידים כלכליים שחלקם, למרבה הציניות, קיימים עדיין היום. כל אלו מבוטאים היטב בשלט "העבודה משחררת". זוהי יותר מציניות, זהו הביטוי הטהור ביותר של השקר והרוע של הנאציזם.
רבים הזדעזעו, ובצדק, מגניבת הסמל החשוב הזה. אך האם הפרופורציות הופרו? האם הסמל הזה באמת כל כך חשוב? אני ביקרתי באושוויץ פעמים רבות. ראיתי כיצד השלט הזה הופך לאתר תיירות וכיצד קבוצות מצחקקות של בני נוער מכל העולם מתקבצים תחתיו כדי להצטלם. אין ספק, הביקורים באושוויץ הם חשובים וגם סמלים הם חשובים אך הם לא מראית הכל. המלחמה אמנם הסתיימה ב 1945 אך מעשים של רצח-עם, גזענות ואפליה הם לא נחלת ההיסטוריה. ייתכן שלא היה מזיק אם מעט מתשומת הלב שלו זכה השלט הנאצי באושוויץ היה מופנה לנעשה בדרפור, לדיכוי מיעוטים או לצמיחתן של תנועות פשיסטיות ברחבי העולם.
פרופ' יהודה באואר, אחת האוטוריטות החשובות בעולם בנושא השואה, אומר: "יש מקומות רבים בעולם כיום שהרג המוני ורצח-עם אפשריים בהם. כולם יודעים על סודאן, אך יש מקומות נוספים כמו בורמה (מיאנמר) וקונגו המזרחית. המצב במקומות כמו איראן, על המורכבות האתנית שלה, הבלקנים, זימבבווה, קניה ועיראק ומקומות מסוימים בדרום-אמריקה כמו גווטאמאלה, יכול גם הוא להידרדר לרצח המוני". באואר, המבקר בימים אלו בסטוקהולם, משמש כיועץ בכיר לפורומים בינלאומיים שונים הנלחמים בתופעות של הרג המוני ורצח-עם. "השואה הייתה אירוע אי-תקדימי במובן הזה שהיא הייתה טוטאלית, אוניברסאלית, שיטתית ומונעת ע"י מניעים אידיאולוגיים טהורים", הוא אומר, "אבל היא איננה ייחודית. מכיוון שהיא בוצעה ע"י בני-אדם היא יכולה לקרות שוב".
למרות שעבודתו של באואר ושל אחרים חשובה אולי לאנושות יותר משימור מחנות-הריכוז הישנים, יש הטוענים שהשלט הגנוב, כמו שאר שרידי המחנה, חשוב כדי להילחם בהכחשת השואה. יש אמת בטענה זאת אך יבוא היום שבו לא יוותר הרבה מהמחנה המקורי ומשרידיו. כבר היום חלקים ממנו מתפוררים ויש שרידים שיתכלו למרות כל מאמצי השימור. השרידים הפיזיים כמו גם העדים החיים, חשובים ככל שיהיו, לא נותנים היום מענה להכחשת השואה וגם לא להבנתה. אחרי הכל, מדובר באירועים מאמצע המאה הקודמת ובקרוב לא יוותרו להם עדים חיים. מחנות חשובים כמו טרבלינקה וסוביבור נהרסו לחלוטין ע"י הגרמניים וחומר תיעודי רב נהרס ונעלם. אם חשוב לנו שהשואה ולקחיה לא יישכחו ניאלץ להתרגל ללמוד אותם דרך ספרים, סרטים ומוזיאונים ובעיקר דרך מחקר היסטורי, דיון ציבורי ושיח חינוכי.
מנקודת ראות שוודית אבחנות אלו חשובות במיוחד. מעורבותו לכאורה של ניאו-נאצי שוודי בגניבת השלט בחודש שעבר היא תזכורת לחשיבותו של המאבק בגזענות, באנטישמיות ובמגמות אנטי-דמוקרטיות בחברה השוודית. זכר התפקיד האמביוולנטי של שוודיה במלה"ע השנייה רק מחזקת צורך זה. כיצאנית ברזל חיוני למכונת המלחמה הגרמנית וכשותפה עסקית, ולעיתים גם פוליטית ואידיאולוגית של גרמניה הנאצית, לשוודיה יש אחריות פוליטית ומוסרית להתמודד עם עברה, אפילו אם היא הצילה אלפי בני-אדם בתקופת המלחמה כתוצאה ממאמציה הדיפלומטיים ונדיבותה כלפי פליטים. זוהי מחויבות היסטורית שנוגעת גם למגמות מדאיגות בהווה.
"מצבם של היהודים באירופה גרוע יותר היום משהוא היה בעבר", אומר פרופסור יהודה באואר ומסביר כי יש היום באירופה אנטישמיות מסורתית, דומה לזו הטרום-נאצית וגם אנטישמיות חדשה יותר. האנטישמיות לדבריו מגיעה משלושה מקומות מרכזיים: הימין הקיצוני, השמאל והדור השני והשלישי של מהגרים מוסלמים שמפנים את המרד שלהם בחברות המערביות הקולטות נגד ישראל והיהודים. שוודיה, מציין באואר, מקדישה מאמצים, זמן וכסף רב להילחם במגמות אלו אך יש עוד עבודה רבה. השימוש בגרעין הקשה של השואה, ובעיקר בדילמות של קורבנותיה, היא הדרך הטובה ביותר להמשיך את הדיון החשוב הזה.
אינני יודע מה בדיוק עבר בראשם של החוליגנים העלובים שטיפסו על השער של אושוויץ, הבריגו החוצה את שלט הכניסה וברחו איתו. למען האמת, זה גם לא אכפת לי במיוחד. המובן מאליו אומר שהשלט חשוב להנצחת הקורבנות ולפעילות החינוכית של המוזיאון וטוב שהוא הוחזר. אבל מעבר למובן מאליו יש מחשבה נוספת.
הסופר ק.צטניק בספרו "הצופן" מתאר חיזיון של אסיר, שלד בין שלדים עירומים, היושב במשאית בדרך לקרמטוריום ומביט אל קצין SS. האסיר מבין שהזוועה האמיתית של אושוויץ היא בכך שהיוצרות יכולות היו להתהפך ושהוא עצמו, בנסיבות אחרות, יכול היה להיות קצין SS. אושוויץ הרי איננה יצירת השטן, הוא מבין, אלא יצירת בני-אדם, שכולם שווים וכולם נבראו בצלם. "המשאית עוברת את שער אושוויץ שמעליו האותיות הגרמניות: ARBEIT MACHT FREI", כותב ק.צטניק את חזיון האסיר, "והן מתחלפות באותיות העבריות: "בצלם אלוהים ברא אותו". כך הופך סמל הנאציזם לערש ההומניזם. את השלט הזה אין איש יכול לגנוב.
It was an October evening in the Karlskona archipelago when a local fisherman saw something unusual. He didn't know it at the time, but what he saw was about to cause a dramatic military and political standoff that would attract the world's attention and influence Swedish foreign policy for years to come. He phoned the Coast Guard and reported what he had seen, which turned out to be a submarine which ran aground not far from Karlskrona's town centre and naval base. To everyone's amazement, the vessel was a Whisky class submarine of the Soviet Union's Baltic fleet which hit an underwater rock. The story would later be referred to as the 1981 "Whisky on the rocks" incident.
Recalling this incident now, as the EU's 27 Foreign Ministers are preparing to meet in Stockholm this weekend, is useful since it gives an important historical perspective to the event. After two devastating world wars and a long cold war, Europe is still looking for its role in the new world order. It is clearly a great economic power and a model of stability and prosperity. It is also a leader in many international issues like climate change. Still, when it comes to many of the world's security problems and international dilemmas, the EU seems either absent or lost. The US, Russia and China are more decisive and influential and many say that the Europeans are too divided and that they lose political power because their many states, institutions and organizations don't speak with one voice.
Within the EU, Sweden's situation is a special one. Today, just like other nations, it is navigating the complicated waters of a multi power world, creating alliances and making friends and foes as it goes along. But things used to be different. Since the 19th century Sweden maintained a unique position of nonalignment which defined its foreign policy. This brings us back to the "Whisky on the rocks" affair and other occasions in the 1980s when foreign submarines threatened Sweden’s neutrality; these incidents had long-term political consequences, some of which are at the root of Sweden’s foreign policy today.
In October 1982, following a dramatic "submarine hunt" outside Stockholm, a Parliamentary investigation committee was appointed. The committee's report said that the Soviet Union was behind the incursion and political repercussions followed. Sweden's ambassador to the UN was criticized for creating secret channels with Soviet officials. The Foreign Minister, Lennart Bodström, was forced out of office after he openly questioned Soviet responsibility. Both were probably acting on instructions by the newly-elected PM, Olof Palme, who was trying to maintain Sweden's vulnerable foreign relations. Later on, Palme became furious when a young conservative member of the original committee met with representatives of US intelligence. He called him a security risk and a threat to Swedish foreign Policy. The upcoming MP's name was Carl Bildt.
This historical anecdote is significant as Carl Bildt is now Sweden's foreign minister and he will be the one hosting the semi-annual informal meeting of European Foreign Ministers in Stockholm this weekend. In the years since the submarine dramas of the eighties, Bildt has had a decisive role in shaping Sweden's political landscape and international attitudes. He was MP in the eighties, PM in the nineties, he has been acting as Foreign Minister since 2006 and he's one of those responsible for changing Sweden's neutrality and nonalignment policy. Though Sweden hasn't joined NATO or the EURO zone, it is part of the EU (since 1995) and many of its officials talk about strong European and American ties and "solidarity" with neighboring Nordic and Baltic states, even to the extent of military assistance.
But as the old conflicts between those who want to maintain Sweden's nonalignment and those who seek closer ties with one of the great powers disappear, what are the new burning topics of Swedish foreign policy? If Sweden once aspired to be an independent bridge between east and west in a divided Europe what is its mission when Europe is united? And what are its interests in the new world order? Surprisingly, it's not easy to tell. In a country where every minute detail of employment, health and education policy is discussed in the public arena, foreign policy is often hidden in the back pages.
If this weekend's informal meeting is any indication, climate change and the economic crisis are the main issues concerning European Foreign Ministers and their Swedish hosts. "The most pressing issues on the agenda", Kjell Engelbrekt, an associate Professor at the Swedish National Defense College tells The Local, "will likely be the financial and economic crisis, the upcoming Copenhagen summit on climate change, and a variety of topical foreign policy questions". Engelbrekt adds that since the foreign ministers of Croatia, Turkey and Macedonia are attending the second day, the issue of EU enlargement will probably be discussed too.
Anders Jörle, director of the press section at the Swedish Ministry of Foreign Affairs tells The Local that "It is well known that the situation in the Afghanistan-Pakistan region and the Middle East will be among the topics of the meeting". He also says that the agenda is not fixed and to some extent it is decided on the spot. "There will be no decisions, common conclusions or resolutions", he says, "Success is if there will be an open-minded discussion that brings effectiveness to the foreign policy of the union". In order to understand this special dynamic, one has to go back to the early seventies and to a meeting that took place in a 17th century castle in West Germany.
Gymnich castle near Bonn is an impressive Baroque building which was used as a guest house for foreign dignitaries by the German federal government. It has seen guests like Ronald Reagan, Queen Elisabeth and Leonid Brezhnev. In 1974, nine EC foreign ministers met there for the first time and since then it has become a tradition – in addition to regular meetings of the General Affairs and External Relations Council, EU foreign ministers meet for "Gymnich meetings" every six months, in an informal setting in the country holding the presidency of the European Council. This weekend they will meet in Stockholm's Modern Museum and will be joined by Javier Solana the high representative of the CFSP, the commissioner for external relations, Benita Ferrero-Waldner, and the commissioner for enlargement, Olli Rehn. As usual, although no formal decisions will be made, the outcome of the discussions could have a decisive influence on the relationship between Europe and the rest of the world.
These relations are crucial to an understanding of Sweden's foreign policy, which is itself part of the dilemma facing European policy makers. Judging by almost any parameter, Europe can be a world power, but does it really want to become one? Is the EU a united force striving to influence world affairs or is it content dealing with issues within and close to its borders while leaving the bigger issues to its component states and to other world powers?
Kjell Engelbrekt says: "The EU can be described as a composite actor because of its lack of cohesive policies and executive power toward many parts of the world". Engelbrekt adds that the EU has a powerful negotiating position in global trade talks and a collection of aid donors more important than the US', but its significance on a variety of political issues is only to the extent that it limits the range of views, options and policies that its members endorse, and consequently agree on. Although the EU is expected to help shape the future of Afghanistan, and is engaged in the question of Iran's nuclear program and the Middle-East peace process, its power is limited. Other issues like North Korea, Pakistan and other Asian countries, says Engelbrekt, are way beyond the EU's reach.
It is true that the EU's EUFOR military deployment is keeping the peace in Bosnia and it was important in similar efforts in Eastern Congo and Chad. The EU was also involved in solving tough issues such as the Ukraine-Russian crises and the January energy cutoff. But is the EU cut out to be a real world power? Many are skeptical. And like the bigger European picture, the Swedish one is ambivalent too. On some issues, Swedish policy is clear, as Kjell Engelbrekt explains: an international agreement on climate change must be reached in Copenhagen at the end of this year. This is not only crucial to the survival of mankind; it's also a "key area from which the Union draws legitimacy as a global player". Sweden's policy is pretty clear on the question of enlargement too. "The commitment made by the Union in Helsinki in 1999, to treat Turkey as a candidate country, must be upheld. It is now up to Turkey to conduct negotiations and fulfill its obligations as a candidate country". The same can be said about the other two recognized candidates – Croatia and Macedonia.
But other issues are more complicated. Some, like the relationship with Russia and energy supply, are politically complicated because of conflicting interests (economic interest vs. environmental concerns and diplomatic relations with Russia, Germany and the Baltic states). Other issues can raise a heated political debate – what is Sweden willing to risk in order to gain more international credibility both in terms of its independence when it concerns adopting the EURO or giving away power to Brussels, and in terms of lives when it concerns military involvement in other countries. And there are yet other issues which raise almost philosophical questions.
Sweden's official neutrality was never really what many thought it to be. It was designed to keep Sweden out of wars but in many cases it meant that different Swedish elements played conflicting roles in world affairs, serving both admirable and sinister purposes. Sweden's neutrality during WW2, for example, was used to save thousands of refugees from Ghettos and concentration camps throughout Europe but at the same time it assisted the Nazi war machine. Later on, official nonalignment was used by Swedish organizations to spread both humanitarian aid and weapons in developing countries.
Sweden's current foreign policy can have similar ambivalent effects. It could be used to serve the narrow interests of powerful economical or political elites or it could be used in the service of something greater than Sweden alone, be it a political union or a set of ideals. It's hard to tell if the current Swedish EU presidency is showing the way to a new leading position in international politics, but the Gymnich meeting is surely a good opportunity to take a broader look at the situation. The world is facing enormous challenges and its inhabitants are making choices every day. Some are joining hands and confronting the challenges, others continue to engage in "old world behavior". Sweden and other European countries are making choices too. This time it's not about chasing submarines or creating secret diplomatic backchannels, it's about taking responsibility and making history.
The latest quarrel between Israel and Sweden is a particularly ugly one. Although some of the points made by both sides are valid, they are contaminated by cynicism and false innocence on the Swedish side and by inadequate and inappropriate reactions on the Israeli side. This may be the time, almost two weeks after the publication of the original article in Aftonbladet, for both sides to take a fresh look at the situation and to reconsider a new course of action.
It would be wise to begin with what started the tension in the first place – the article itself. I don't know Donald Boström, the journalist who wrote it and I'm not a regular reader of Aftonbladet, but I read the article titled "Our sons plundered for their organs" more than once and it must be said that before being inciting or inflammatory it's simply bad journalism, if it can be called journalism at all. Don't take my word for it. Read it yourself: in Swedish (http://www.aftonbladet.se/kultur/article5652583.ab) or in one of the web-based translations (http://www.tlaxcala.es/pp.asp?reference=8390&lg=en). There's no proof of anything, no real investigation and no news value whatsoever. It's a bizarre combination of speculation, unconfirmed testimonies and half truths from old, washed up stories. Anything goes as long as it can summon up the words Israel, war-crimes and stolen organs along with a picture of an autopsied body. Expressions like "serious accusations" and "questions remain" used throughout the article, remind one of those low budget conspiracy theories.
Here's just a taste of the article's negligence – first of all, the main story, which is one of many unrelated stories, is 17 years old which makes it well-nigh impossible to confirm. Second, Boström makes no attempt to contact the Israeli Ministry of Defence, the Israeli Forensic Pathology centre or the Israeli medical profession. In fact the only Israeli he claims to have interviewed (a soldier) is unnamed, we don't get his rank or his position and we don't get any context to the interview. The same applies to the UN staff Boström claims to have talked to. Maybe this is designed to create an atmosphere of secrecy and mystery but journalism isn't about atmosphere: it's about facts. And facts are not a high priority for Boström who makes too many sloppy mistakes.
Why, for example, would soldiers, who as Boström claims, are sent out to steal organs, deliberately shoot the people they're stealing organs from in the chest or the stomach, when it's common knowledge that organs cannot be harvested from bodies with serious chest wounds. Even the family members whose evidence is the only "source" to the story are now distancing themselves from Boström's report and are claiming that they never said that organs were stolen. It's as if an Israeli reporter would visit Sweden and 17 years later publish an article about witnessing a group of blond, drunken Vikings (just like Boström uses stereotypes of IDF soldiers) kidnapping and murdering a Norwegian woman. He can't prove it, he spoke to no one about it, and they're no "sources" other than relatives and an anonymous cop. But, obviously, there are serious accusations and many questions remain.
Israelis are right in claiming this is the stuff blood libels against Jews were always made from. But that, I think, is not the point here. It's more important that this is the stuff a certain kind of modern journalism is made from. Just like the English Sun and the German Bild, Aftonbladet needs human-sacrifice and the Jews, though far from being the only victims, are indeed ideal ones. They were in the medieval shtetl and they still are in 21st century journalism. The differentiation between Jews and Israel in this case, like in many others, is wishful thinking on the part of many. In reality, there is no differentiation. Like it or not, Israel and the Jewish people are intertwined, each paying the price when the other is attacked, each rising and falling with the others' successes and failures. Aftonbladet knows this of course and takes advantage of it. They can make racist attacks disguised as legitimate political journalism. Their's isn't traditional anti-Semitism based on religion (the Jews killed Jesus). It isn't even modern anti-Semitism (the Jews are rich and control the world). This is Post Modern anti-Semitism. It's all about rating and it's business orientated. It sells news papers. No body cares about the truth because it's subjective anyway, nobody has time for research and you can definitely count on it that no one will take responsibility. The writer gets his 15 minutes of fame; the paper makes millions. And damn the consequences.
But it's not just about money; it's also about politics too. The never ending and, quite frankly, tedious text Swedish officials use about freedom of speech is not relevant in this case. First of all, despite the claims of various official spokespeople, it is not absolute and untouchable, even in Sweden: witness the Danish Muhammad cartoons, and various regulations, self censorship and safeguards that protect Swedes from offensive commercials and sensitive publications. Sweden is very firm when it defends the rights of large minorities or powerful establishments (like Aftonbladet) but much less decisive when it comes to weaker groups or even the general public. This is why authorities in Malmö preferred to defend the right of an angry mob to boycott a tennis match between Israel and Sweden than to defend the right of the general public to watch the match.
Is Sweden's Foreign Minister, Carl Bildt, really so naïve that he thinks that freedom of speech in Sweden applies equally to everyone and works equally for every one? I don't think so. When he says that free press and free speech are the best defense against "breaches of judgment, bad taste and transgressions of core societal values", he knows very well that these freedoms can very easily be used to wage attacks on minorities by an aggressive majority. Israel isn't a minority in Sweden but an attack against it is very popular in many circles. This is where Bildt's claims have a cynical twist. Defending freedom of speech in this case earns him the support of many. Especially valuable is the support of many on the other side of the Swedish political spectrum. What politician would object to that?
To be fair, Bild't and Sweden's political establishment didn't have to limit freedom of speech; they weren't requested to close down Aftonbladet or to censor it. Instead of flying empty slogans which hide political interest, all they needed to do was to say they don't believe the allegations and they see them as provocative and irresponsible. That's not taking sides, it's just being fair-minded. Instead of that, Bildt chose to distant himself from Sweden's ambassador to Israel who did exactly that. He did the math: no one gains political points in Sweden from pleasing Israel. Quite the opposite.
But the cynicism is not limited to the Swedish side. Israel too is responsible for the deterioration of the situation. Every state has the right to defend itself against slander and lies, even if they're published in a paper thousands of miles away. But there must be some kind of discretion in choosing methods of defence and counter attack. I would like to know, for example, who chose to use the holocaust card as the first reaction. Surely, of all the arsenal of Israeli arguments, another one could have been used against a Swedish tabloid, Auschwitz could have been saved for say, states that say they want to annihilate Israel and are in the process of building the weapons to do it. If, according to Israel's Foreign Minister, Avigdor Lieberman, the Afonbladet article is like the Protocols of the Elders of Zion and Bildt's refusal do condemn it is equivalent to Sweden's WW2 neutrality, then what is left for going after terrorist attacks against Jewish and Israeli targets and against genocidal, fascist regimes?
Perhaps it's time for Israeli spokespeople to learn the power of understatement. A simple and straight-forward statement denying the allegations and denouncing those who spread them, accompanied with a nuanced "you should be ashamed of yourselves" would have done the job. If Israel wants to take it a step further, why not show the world the power of civil debate and education? Why not organize a seminar for journalists on the connection between irresponsible journalism and hate crimes? Why not get Jewish organizations around the world to promote educational projects about anti-Semitism in the world today and invite Swedish teachers and students to join? The point is not that the memory of the holocaust cannot be used in current public debate: it can and it should. It should be used by Israelis searching for their identity and moral values, it should be used around the world to fight racism and discrimination and it should be used moderately and responsibly. It's true any official using Hitler and Goebbels for a diplomatic dispute is bound to get in the papers. The problem is that those papers are exactly the same kind as the one that started the current controversy. When Lieberman speaks, he's not a speaker on a soapbox and he's not in an academic seminar. His remarks are documented, they're binding and they have consequences. Does anyone take this into account before statements are released?
In general, much of Israel's reaction was confused and embarrassing. First, we heard Israeli officials claiming that Carl Bildt is not welcome in Israel if he doesn't apologize. He obviously didn't apologize and now we are told that no one actually really intended to cancel his September visit. If Bildt's visit to Israel is important, how could anyone consider cancelling it because of an independent newspaper article? If it isn't, why waste tax payer's money on it in the first place? The sad truth is that no Israeli politician ever lost points attacking "those anti-Semitic Scandinavians" and no public figure in Israel has anything to lose from a good old display of patriotism. And so, while Israeli bloggers are suddenly all experts on Sweden's foreign policy in the forties and Swedish bloggers know all about Israeli organ transplant procedures, we come to a full circle. Everybody's happy. Lieberman gets lots of headlines that are not related to the criminal charges pending against him; Carl Bildt becomes a champion of freedom of speech and broadens his electorate; Aftonbladet sells more papers and the Swedish and Israeli public can start a new round of boycotts and demonstrations. Everybody's happy.
Well, everybody but me. It's not easy being an Israeli in Stockholm these days. Even those who don't believe what they read in Aftonbladet blame Israel for being paranoid and hysterical. Everything you see on the news is annoying and there's always the fear that something may happen, that someone may do something. It's not like it hasn't happened before. Obviously I'm not suggesting that Swedish or Israeli policy will be made according to my convenience, but here's a thought: if policy makers could only learn to lower the flames instead of fanning the fire, any fire, and thus spread more light than heat onto our public discourse, then life wouldn't only be better for Israelis living in Sweden. I think it would probably be better for everyone else too.
ותרגום לעברית:
ראשית, גילוי נאות – אני ישראלי ואני חי בשוודיה. בימים האחרונים, מטבע הדברים, זה לא שילוב מנצח. זה לא שפרשת הכתבה בעיתון אפטונבלדט היא בראש סדר היום כאן בסטוקהולם. גם לא פרצו כאן מהומות ופוגרומים אבל בכל זאת, כפי שיעידו ישראלים רבים שחיים בחו"ל בשנים האחרונות, פרשיות בעלות גוון אנטישמי ומתיחויות דיפלומטיות בין ישראל למדינות אירופה יוצרות טעם רע של ייאוש ותסכול. יאמרו רבים, ואולי בצדק, שהבאנו את זה על עצמנו בכך שחזרנו לכאן, ליבשת בעלת העבר הטראגי וההיסטוריה הטעונה. ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהמהומה האחרונה היא תוצר של שילוב לא הכרחי של היתממות צינית מהצד השוודי אבל גם של איזו התלהמות ותגרנות מהצד הישראלי. ועכשיו, כשכל טוקבקיסט ישראלי הוא מומחה למדיניות החוץ השוודית בשנות הארבעים וכל בלוגר שוודי כבר מכיר את יהודה היס וחושף אי-סדרים באבו-כביר, אולי הגיע השעה לעצור לרגע, לעשות חושבים ולשנות כיוון.
כדאי להתחיל במה שהתחיל את כל הפרשה – בכתבה עצמה. סביר להניח שמעט מאוד ישראלים קראו אותה. וטוב שכך. מדובר בעבודה עיתונאית רשלנית וחסרת כל ערך חדשותי. אין שם תחקיר ואין הוכחות. מה שיש שם זה שילוב ביזארי של ניחושים, ספקולציות, עדויות לא מבוססות וחצאי אמיתות מסיפורים ממוחזרים. הכל בנוי כך שאפשר יהיה לכלול את המילים דם, יהודים ופשעי מלחמה באותה מסגרת עם תמונה של גופה מצולקת תחת הכותרת: "בזזו את האיברים של הילדים שלנו". ההוכחות היחידות שכתב העיתון, דונלנד בוסטרום, מביא הן עדויות של בני משפחה פלסטיניים והוא מרבה להשתמש בביטויים כמו "סימני שאלה רבים עולים". אפילו כתיאורית קונספירציה זוהי כתבה עלובה. קודם כל, הכל סובב סביב תקרית שאירעה לכאורה לפני 17 שנה. מה שהופך את האימות לכמעט בלתי אפשרי. שנית, בוסטרום מתאר (בצבעוניות רבה) חיילים אכזריים היורים בצעירים פלסטיניים, בין השאר בבטן, כדי לבזוז את איבריהם. הוא לא לוקח בחשבון עובדות כמו העובדה שיריות בבטן ובחזה הורסות את האיברים שלכאורה נבזזים.
בוסטרום לא פונה ללשכת שר הביטחון, לא אוסף עדויות מהחיילים, לא בודק באבו-כביר ולא מראיין אף איש ציבור ישראלי. התגובה היחידה שמובאת מדובר ישראלי היא של "דובר צבאי" שאינו מצוין בשמו, בדרגתו או בתפקידו. הוא מצוטט ללא הקשר וללא שום תיעוד. אי אפשר שלא להתרשם שהעניין פשוט מומצא. אפילו עורך העיתון, יאן הלין, כותב במאמר מערכת תוקפני בזכות חופש הביטוי שהעיתון לא מאשר את הטענות לכאורה של הפלסטינים ולא קובע מהי האמת. ועכשיו, מסתבר מפרסום בג'רוסלם פוסט, שהמשפחות הפלסטיניות עצמן מתנערות מהכתב ומהמצאותיו. הדבר דומה לכך שעיתונאי ישראלי יחזור משוודיה, יספר שהוא היה עד לחטיפתה ורציחתה של אישה נורבגית ע"י קבוצת וויקינגים שיכורים. הוא לא יכול להוכיח את זה, הוא לא בדק את זה עם אף אחד, הוא לא שאל אף אחד חוץ מקרובי משפחה ושוטר מקומי אנונימי, ובכל זאת העיתון היומי הנפוץ במדינה יפרסם את זה. סימני שאלה רבים עולים מהמקרה אחרי הכל.
אלו הם החומרים של עלילת דם ימיביניימית אבל יותר מכך, אלו החומרים של סוג נפוץ של עיתונאות מודרנית, עיתונאות, שלמרבה הצער, הופכת נפוצה יותר ויותר בכל מדינה מערבית ודמוקרטית. האפטונבלדט הוא העיתון הנפוץ ביותר בשוודיה וממש כמו הבילד הגרמני או הסאן האנגלי הוא מכונת רייטינג משומנת הזקוקה לקרבן אדם. והיהודים הם קרבן קלאסי. הם היו כאלה בשטייטל והם כאלה גם היום בכרך התקשורתי של המאה העשרים ואחת. לא יעזרו כל ההכחשות של השמאל האירופי, אין הבדלה אמיתית בין יהודים לישראלים מחוץ למוחותיהם של פסיאודו אינטלקטואלים ואקדמאים בגרוש. כותבי ועורכי האפטונבלדטים של העולם הזה יודעים את זה היטב. כתבות כאלו נוצרו למען הפרובוקציה והן מביאות איתן גל של שנאה, גזענות ולפעמים גם אלימות. אך זוהי איננה אנטישמיות קדומה המבוססת על חומרים דתיים, זוהי אנטישמיות מודרנית, אולי אפילו פוסט-מודרנית, אנטישמיות עסקית המבוססת על רווח. אף אחד לא מעוניין בחשיפת האמת, לאף אחד אין זמן לתחקיר אמיתי ובוודאי שאף אחד לא אחראי לתוצאות. זה ביזנס אחרי הכל. הכתב מקבל את דקות התהילה שלו והעיתון עושה מיליונים. אבל יש כאן הרבה יותר מאינטרס כלכלי. יש גם עניין פוליטי.
זעקות השבר הנישאות מראש כל גבעה מטעם דוברים שוודיים בדבר קדושתו האינסופית והמוחלטת של חופש הביטוי הן שקריות וצבועות. האם הדוברים השוודים באמת חושבים שישראל לא תגלה שחופש הביטוי הוגבל גם הוגבל כשפרשת הקריקטורות הדניות של הנביא מוחמד שטפה את סקנדינביה והעולם? אז, נסגר אתר אינטרנט של הימין הקיצוני שפרסם את הקריקטורות בעקבות אינפורמציה שסופקה ע"י המשטרה החשאית השוודית. שרת החוץ, שאמנם הכחישה שהסגירה הייתה תוצאה של לחץ ממשלתי, לא היססה לגנות את המפרסמים. השוודים נוטים לא להגביל את חופש הביטוי כשהפגיעה היא במיעוטים שאין להם כוח פוליטי גדול במיוחד אבל יש לא מעט צנזורה עצמית בכל הנוגע בפגיעה בציבורים בעלי כוח אלקטוראלי גדול. האם שר החוץ השוודי, קרל בילדט, באמת תמים עד כדי כך שהוא חושב שהמדיניות השוודית היא ניטראלית ושפתחון פה ניתן לכולם ובאופן שווה. אני בטוח שלא. זוהי לא תמימות. זוהי היתממות והיא צינית ומכוערת. השוודים במקרה זה, כמו במקרים אחרים, אינם מסוגלים לעמוד בפני התוקף ולהגן על המותקף אם לתוקף יש כוח אלקטוראלי גדול או תמיכה ציבורית רחבה. זאת הסיבה שכשציבור גדול בעיר מאלמו איים בהפגנות והחרמות נגד נבחרת ישראל בטניס כשזו שיחקה שם נגד שוודיה לפני כמה חודשים, השלטונות העדיפו לסגור את המשחק לקהל במקום להגן על זכותם של אוהדי הספורט, הספורטאים והציבור הרחב שרצה להשתתף באירוע ספורטיבי, חוקי ולגיטימי.
הממשלה השוודית לא צריכה הייתה לסגור את העיתון או לצנזר אותו. כל מה שנדרש היה הצהרה מפי פקיד בכיר בסגנון הזה: "אנחנו חושבים שהדברים שהתפרסמו באפטונבלדט הם שקריים וחסרי אחריות. למרות שאנחנו שומרים על זכותו של העיתון לפרסם קשקושים חסרי בסיס, אנחנו לא חייבים להסכים אליהם ואנחנו מגנים אותם". זה הכל. לא יותר. רוצה הפקיד הבכיר להגדיל ראש? שיבטל את המנוי שלו. לא רוצה? גם בסדר. במקום זה קיבלנו התנערות של שר החוץ מהשגרירה שלו בישראל שאמרה את הדבר הנכון והביעה זעזוע מהכתבה. קיבלנו גם הרצאות צבועות על חופש הביטוי כאשר ברור שמה שעומד מאחוריהן היא ההגנה על זכותו של הממסד העיתונאי לעשות כסף ושל הממסד הפוליטי להרוויח קולות. לשוודיה אין אינטרסים רבים מדי בישראל ואלו שיש לה לא ייפגעו בלאו הכי. לעומת זאת לקואליציה של בילדט, הנחשבת בשוודיה לפרו-ישראלית באופן יחסי, יש אינטרס פוליטי להרוויח כמה קולות מאלו שמחפשים גינויים אוטומטיים של ישראל בכל הזדמנות. כל הדיבורים הפילוסופיים על חירות וחופש הם דיבורים באוויר.
אבל הציניות היא לא נחלתו של הצד השוודי בלבד. גם למדינת ישראל יש אחריות בהידרדרות הפרשה לכדי המשבר הדיפלומטי הנוכחי. לכל מדינה יש את הזכות ואפילו את החובה להגן על עצמה מפני השמצות ושקרים, אפילו אם הם מופצים ע"י עיתונים הנקראים במרחק אלפי קילומטרים ממנה. אבל האופן שבו נערכות המגננה ומתקפת הנגד נתון לשיקול דעת. והפעם דומה שהוחלט לוותר על שיקול דעת. מעניין אותי לדעת, למשל, מי החליט שמכל הקלפים בחפיסת הקלפים של הטיעונים הישראליים, דווקא זה של השואה צריך להישלף ראשון. האם אין אף אחד במשרד החוץ שחשב שכדאי לשמור את הקלף של אושוויץ וטרבלינקה לאיומים אסטרטגיים יותר. אולי, נאמר, למדינות שמאיימות להשמיד את ישראל ומכינות במרתפיהן נשק שיכול לעשות את זה. אם, אליבא דה אביגדור ליברמן, כל כתבה בצהובון משולה לפרוטוקולים של זקני ציון והתגובה השוודית הנוכחית משולה לתגובה השוודית לנאצים, מה נאמר על פיגועים נגד מטרות ישראליות בחו"ל, על מדינות, משטרים ותנועות פוליטיות שחוטפות ורוצחות יהודים או, אתם יודעים מה, מה נאמר על מעשי הג'נוסייד שמתרחשים עדיין בעולם.
אולי כדאי להסביר למשרד החוץ הישראלי שיש כוח גם לאנדרסטייטמנט. וזאת לא חייבת להיות הבלגה, פגיעה בכבוד הלאומי או השלמה עם רוע הגזרה. מה היה רע, לצורך הדוגמא, אם ישראל הייתה מסתפקת בהודעה רשמית המכחישה את הדברים בתוקף ומתבוננת מלמעלה במעט התנשאות, כמו אומרת: "תתביישו לכם". מה היה רע להשלים את התגובה הישראלית בהזמנה לסמינר משותף לעיתונאים שוודיים וישראלים בנושא הקשר בין עיתונאות לא אחראית לשנאת זרים וגזענות, בתוספת לאירועים חינוכיים של ארגונים יהודיים מרחבי העולם בנושא אנטישמיות אז והיום. למה היה צריך לגרור את השואה גם לכאן? מה בדיוק ניסו להשיג המפגינים מול שגרירות שוודיה כשהם הציגו לעיני העולם מצות מרוחות בדם בצורת מגן דוד? זוהי וולגריזציה שנועדה להכניס את המפגינים לעיתון. לא יותר.
הבעיה היא שהעיתונות שמחפשת את התמונות האלו היא בדיוק העיתונות שמוכנה לפרסם כתבות כמו זאת שהם מפגינים נגדה.
בעוונותיי, עסקתי פעם בהדרכה של בני נוער במסעות לפולין ואני האחרון שיטען שאסור לדבר על השואה בקונטקסט עדכני. להיפך, מותר וגם צריך. צריך את זכר השואה כדי להילחם בגזענות, באנטישמיות ובשנאה. צריך את זכר אושוויץ וטרבלינקה כדי להתמודד עם הזהות שלנו כיהודים ועם דרכה של מדינת ישראל. צריך את הדוגמאות ההיסטוריות של גבלס, היטלר ואייכמן כדי להתמודד עם שאלות פילוסופיות על טבע האדם והמערכות הפוליטיות והמדיניות שהוא יוצר. אבל לא בכל הקשר מותר להשתמש בשואה ולא לכל אחד מותר לעשות את זה בכל הזדמנות. כשליברמן מתבטא זוהי לא הפגנה בכיכר ולא פעולה בתנועת נוער, זוהי התבטאות דיפלומטית של מדינת ישראל. היא מתועדת, היא מחייבת ויש לה השלכות. יש מישהו שלוקח את זה בחשבון?
כל ההתנהלות הזאת היא מביכה למדי. תחילה היו דיבורים מטעם גורמים רשמיים שונים על ביטול ביקורו של שר החוץ השוודי אם הוא לא יגנה את הכתבה. הוא לא גינה. והיום אנחנו קוראים שהוא עדיין מוזמן ושאף אחד בעצם לא רצה לבטל את הביקור. וכך למרות הטרמינולוגיה המצ'ואיסטית, ישראל שוב מצמצה ראשונה. אם הביקור הוא חשוב לאינטרסים של שתי המדינות, איך ייתכן שכתבה בעיתון תגרום לביטולו או, כפי שהוצע, להסבתו ממטרתו המקורית למעין ביקור נזיפה. ואם הוא לא חשוב, למה בכלל מראש צריך לבזבז עליו את כספי משלם המיסים. האמת הקשה היא שגם בצד הישראלי יש אינטרס פוליטי. אף אחד מעולם לא הפסיד נקודות בציבור הישראלי ממופעים מרהיבים של פטריוטיזם. לפוליטיקאי הישראלי יש רק מה להרוויח מכך שהציבור הישראלי יתפוס אותו כאחד "שהראה לסקנדינבים האנטישמים האלו מאיפה משתין הדג". וכך, נסגר המעגל. כולם מרוצים. העיתון הרוויח את המנה היומית שלו, שר החוץ השוודי הפך לגיבור היום כשהוא מגן על חופש העיתונות ומרחיב את האלקטורט שלו וישראלים רבים הצליחו שוב להוציא את העצבים שלהם בקריאות להחרמות (שכמובן לא יתקיימו ויישכחו כעבור שבוע) בניצוחם של פוליטיקאים שהרוויחו עוד כמה אינצ'ים של כותרות שאינן קשורות לחקירות ולכתבי אישום. כולם מרוצים.
כולם חוץ ממני. לא נעים להיות יהודי או ישראלי בסטוקהולם בימים אלו. גם מי שלא מאמין למה שנכתב באפטונבלדט מאשים את ישראל בהיסטריה ובפרנויה. כל דבר שנאמר בחדשות הוא מעליב ופוגע וכמו תמיד, יש את החשש ששוב יקרה משהו, במקרה הטוב הפגנה, במקרה הגרוע יותר תקרית אלימה. אינני מציע, חלילה, שמדיניות החוץ של ישראל תקבע לפי הצרכים שלי ושל יהודים או ישראלים אחרים היושבים בחו"ל אבל הנה רעיון מעניין: אולי ביום שקובעי המדיניות יהיו כאלו שמרוויחים מהנמכת הלהבות ולא מהוספת שמן למדורה, כל מדורה, לא רק מצבם של הישראלים בסטוקהולם ישתפר. אולי גם ישתפר מצבם של אלו היושבים בציון.
Sweden, like most countries in the western world, is obsessed with the Middle-East. The Arab-Israeli conflict receives constant media coverage and public interest, and the recent events in Gaza were no exception. As usual, they sparked a lively and sometimes violent debate. Sadly and this too is usual, the debate is full of misinformation and misunderstandings.
Most Swedish political figures positioned themselves between strongly condemning Israel whilst mildly criticizing Hamas' actions and totally supporting the Hamas and its administration in Gaza. On the left many condemned Israel's military operation and the Jewish state in general. "I don’t think Israel is a democracy worthy of the name. It’s a racist apartheid state,” said Left Party's Hans Linde, calling for a boycott of Israel. On the right, Carl Bildt, Sweden's foreign minister who visited Gaza last week, blamed Israel of intentionally targeting economic infrastructure and called Israeli policies "neither morally nor politically defensible". These remarks were part of a wider debate which included demonstrations, calls for boycotts and anti-Israel diplomacy.
A leading Social-Democrat, Urban Ahlin, Deputy Chair of the Committee of Foreign Affairs, implored the government to encourage the EU to suspend its cooperation agreement with Israel and perhaps the most amazing remark was made by another Social-Democrat. “Israel is an apartheid state. I think Gaza is comparable to the Warsaw ghetto,” said Ingalill Bjartén, the vice-chair of one of the Social-Democratic women's organizations.
This is all very well and is part of living in a democracy but when one mentions the Holocaust and the latest round of violence in the Middle-East in the same breath – a ridiculous and manipulative comparison – one should try to remain true to the facts. These are important since the victims of the conflict in Gaza and southern Israel, Jews and Arabs alike, deserve the truth. Deceitful and over simplified versions, like those listed above, are an insult to those who live through the reality of the region, and are part of the reason the tragedy goes on.
Here are a few inconvenient truths that Swedish politicians, on the left and right, choose to forget:
There is no Israeli occupation in Gaza. Israel withdrew all its troops and settlements years ago and did not blockade Gaza when its forces withdrew. In fact (and this may come as surprise to those who don't bother with facts before they make their moral judgments), Israel signed an agreement with the Palestinian Authority concerning security arrangements and safe passage of people and goods between Israel and Gaza. The agreement was breached by the Hamas, purposely ignoring the best interest of the Palestinians themselves, when they took control of Gaza in 2007 and declared that all agreements and cease-fires with Israel were cancelled and that Israel must be destroyed.
The Hamas then launched numerous rocket attacks against Israeli citizens (whom, for some reason, don't attract much attention by Swedish moral experts) and massacred hundreds of members of rival Palestinian fraction, Fattah, amongst them those who were responsible for the safety of the borders with Israel (yes, that’s right, their own people). Two additional facts are interesting to point out here: first, even when Israel finally had to close its border with Gaza because of the violent nature of the new Palestinian regime it still allowed the passage of humanitarian help, fuel, electricity and money.
Second, Egypt too had to close its border with Gaza, which shows that this is not really an Israeli-Arab conflict, but rather a struggle against gangsters and thugs. Egypt, of course, drew absolutely no Swedish criticism though it is blockading Gaza just as much as Israel is. In Swedish terms you could imagine the following scenario: Norway is taken over by a gang of crazed fascists who regularly launch rocket attacks on Karlstad, kidnaps Swedish nationals and threaten to annihilate all Swedes in a holy war. Obviously, in a case like this most Swedes would support a strong reaction and certain adjustments in Swedish border and foreign policies. Well, this is exactly what happened in Israel and Israel waited eight years before finally attacking the Hamas power basis in Gaza!
But this is only the tip of the iceberg. During the latest conflict Hamas intentionally fired rockets from schools and mosques in order to provoke a counter-attack. You would expect the Hamas' rather unlikely Swedish supporters (oddly enough, usually left-wingers supporting ultra nationalist religious fanatics), to be a little more critical of a leadership cynically sacrificing its own people, including women and children for political purposes.
Even the Arab press has had enough of this. "There are a million and a half desperate people", wrote a columnist in the leading Arab daily "Al-Hayat", "they were wounded, their houses destroyed, their children were kidnapped to be human shields for those craving a confrontation with Israel. And there are those who sit in their comfortable chairs in Damascus and Beirut, boasting their divine victory which never existed and preventing a cease-fire". It is one thing that extremist Arab regimes silence voices like this. It's incomprehensible that Swedes should do the same.
In the broader context, The Hamas began to implement Sharia-Law over the population of Gaza. These laws include punishments such as executions, beatings and limb amputations, not to speak of the degradation of women, a total lack of respect for Human Rights and a complete disregard of human life. Not exactly the material of Socialist utopias.
Now Israel is often accused of aggression towards its Arab and Muslim neighbors but history, both recent and far, shows that it is the Arab regimes which oppress their own people and sometimes slaughter them in an orgy of death-worshipping fundamentalism. Yet, somehow Israel is always to blame. Israel, though far from perfect, didn't butcher almost two hundred thousands Muslims with knives and axes during the nineties, that was Algeria. Tens of thousands of Palestinians were murdered during "Black September" by forces of the king of Jordan, not by the Israelis.
The Israeli regime, whilst having its flaws, didn't slaughter, rape and burn thousands of Shia Muslims in Afghanistan. That was the Taliban. Israel is not responsible for the daily suicide bombs in Iraq that claim the lives of thousands of Muslims. Israel is not innocent, it is has also committed acts of violence and aggression, but it is nothing compared to the barbaric and murderous regimes in Sudan, Syria and Saudi-Arabia, which, like Hamas are all responsible for countless Muslim deaths and for millions of Muslims living in poverty and despair.
Swedes with a conscience may want to stop turning their head the other way when it concerns the homemade tragedies of the Muslim world. Was there a large demonstration in Sergels Torg when the Syrians, the Pakistanis or the Somalis initiated yet another of their bloodbaths? Are there any boycotts of products from the Gulf States which continue to persecute minorities, oppress women and mock basic concepts of freedom and Democracy? Of course not. It's all Israel's fault. If only the Jews could stop provoking the Arab world, say Israel's critics, if only Israel would accept a peaceful solution. But they're wrong. The assumption that the Palestinian struggle is a reaction to Israeli policies, though it may sounds reasonable, is simply wrong.
Any careful study will show that Radical Islamism is not a reaction to Israel's so-called imperialism – it existed long before the state of Israel; Islamic racism and Anti-Semitism are not a reaction to Israel's so-called aggression, they existed long before the Zionist movement even began and, for God's sake, movements like Hamas and the Hizbullah aren't really interested in a Palestinian state. Their agenda is to kill Jews and focusing on this agenda enables them to continue oppressing their own people. The Palestinians themselves rejected numerous chances to establish an independent state and reach a solution to their tragic situation (some examples are the 1936 Peel Commission, the 1947 UN Partition plan and the 2000 Clinton proposal). Their leadership simply thrives on the conflict and they'll continue it at any cost.
But why are these facts ignored in Sweden? How can a leading Social-Democrat compare Israel to the Nazis and still keep her seat. Is this ignorance or deceitfulness? Are they ill-informed or are they knowingly playing an active role in the propaganda machine of extremist elements from the Middle-East? One can only speculate which of these is the case regarding Ms. Bjartén and Mr. Linde.
And it's not just a question of words. Mr. Linde and Ms. Bjartén cannot claim their words have nothing to do with the eggs and bottles thrown at pro-Israel demonstrators in Malmö at the end of January. They are partly responsible for the attacks on Israel's embassy in Stockholm, the Jewish centre in Helsingborg and the Jewish cemetery in Malmö. An ugly wave of Anti-Semitism is on the rise in Sweden and they cannot claim to be free of responsibility.
A participant in a demonstration in Stockholm, a Swede converted to Islam who writes regularly in the Swedish press, wrote in his blog: "it felt good to burn Israel's flag and trample on the remains. It was uplifting to shout "Allah hu akbar" (God is great, D.S) together with blond and blue eyed non-Muslims Swedes". Do Mona Sahlin and Jan Eliasson of Sweden's biggest political party, really think that marching under Hezbollah and Hamas flags, as they did a couple of weeks ago, doesn't contribute to the legitimacy of these actions? Can they really consider themselves worthy heirs to the noble Social-Democratic values of Humanism and Solidarity?
Back in Israel, many Israelis are not at all sure that the Israeli operation in Gaza was wise or justified. Many opposed it and demonstrated against it. They may be right. Israel is a democracy and unlike the Palestinians in Gaza they are entitled to express their opinion without being tortured or executed. The aftermath of almost every round of violence in the Middle-East is that the conflict isn't between Jews and Arabs, it's between progressive peace-seekers and warmongers within the various countries.
At the end of the day, the Palestinians have suffered the most from the recent conflict. Sadly, their own leadership is responsible. Most Palestinians, and specially the children and the families who have lost everything, are innocent victims. For their sake the historical lesson must be clear. Freedom and Democracy must be defended at any cost. Racists, fascists and promoters of oppression and genocide must be opposed. Hamas is all of these things just like the Lebanese Hezbollah, despite the support they attract from the bizarre Swedish so-called left. Swedes, as lovers of peace and freedom, would be wise to encourage those who fight these forces of evil thousands of miles away or they might find them in their back yard. If they're not there all ready.
I have never been a big tennis fan. In fact, the odds are that I wouldn't even have heard of the Davis Cup match between Sweden and Israel, taking place this weekend in Malmö, if it wasn't for the "Stop the Match-Boycott Israel" campaign which has been underway since December. The campaign organizers are doing their best to mobilize thousands of demonstrators to Malmö this weekend and according to Malmö police chief, Håkan Jarborg Eriksson, some extremists have stated that they want to "stop the match at any cost".
Like it or not, sporting events are part of our culture and official matches between national teams often become political events. This is particularly true in Sweden. Many Swedes were in favor of boycotting the Olympic Games in China, for example. Others wanted to boycott the 2006 Football World Cup because it promoted prostitution and human trafficking in Germany. The Davis Cup itself has also been a source of controversy in the past. When Sweden played Rhodesia and Chile in the late sixties and early seventies there were many calls for cancellation and mass demonstrations were organized.
Many sports fans may object to it, but in reality sports and politics are both part of the public arena, and cannot always be separated. In a democracy people have the right to mix them together, to demonstrate and even call for boycotts. Still, municipal officials are expected to live up to their minimal responsibilities even in the face of an angry crowd. This is the reason that the decision made by Malmö's sports and recreation committee, to hold the Israel-Sweden match behind closed doors is so outrageous.
According to Bengt Forsberg, chairman of the committee, there was no political motive behind the decision. Though police had said the match could go ahead and that the public could be admitted, Forsberg's committee decided not to take the chance. "This is absolutely not a boycott", he explained, "We do not take political positions on sporting events. We have made a judgment that this is a high-risk match for our staff, for players and for officials". In other words, someone made a threat and the city of Malmö decided to cave in.
To many this may seem reasonable at first sight. Why take unnecessary risks? If there are concrete threats, it could be claimed, everything must be done to avoid casualties. But in this age of terror and violence where does this end?
Anyone who has been anywhere near a Stockholm derby football match, for example, couldn't miss the extensive police presence. Policemen on foot, on horse and in helicopters above try to maintain the peace, at an enormous cost to the tax payer, while large groups of drunken young men throw objects at the field, terrorize other spectators and get involved in large scale fights. The authorities, quite rightly, have decided time and again to fight hooliganism and protect peaceful football fans. It is, after all, a basic civil right to engage in sporting activities without being subjected to threats and violence. There has been talk of anti-hooliganism legislation, and the National Council for Crime Prevention even proposed treating hooliganism as organized crime. But in the case of the tennis match in Malmö, the combative rhetoric disappears and the ones who are punished are the fans instead of the hooligans. Why is this?
One explanation is that Mr. Forsberg and his committee aren't being entirely honest or they may be extremely naïve. Despite their claims, any decision at this level is political. Obviously, no one will stop the money making and extremely popular football league because of threats. In this case, freedom and democracy will prevail against the dark forces of violence. But when it comes to tennis match against Israel the attitude changes. Mr. Forsberg obviously doesn't care much about a match against a team from a country that a large part of his constituency hates anyway. I wonder if the good citizens of Malmö would approve of banning fans from a Malmö FF game because someone said he's so pissed off that he might hurt someone.
At the risk of being accused (yet again) of promoting paranoid theories of Anti-Semitism I'll add the following point: after giving in to threats such as the ones made by angry Anti-Israel demonstrators, why shouldn't the City Council of Malmö close down the Jewish cemetery and synagogue since they were already attacked and are definitely at a high risk of being attacked again. Why shouldn't pro-Israel demonstrations be banned since demonstrators are often met by angry stone-throwing mobs. In fact, why shouldn't local authorities close down the Israeli Embassy in Stockholm or the Jewish centre in Helsingborg, both of which have recently been attacked?
This scenario may have sounded unrealistic a few months ago, but the decision to ban the public from the Davis Cup match shows that it is more than possible. A few Jewish or Israeli targets may not affect most Swedes but it's a slippery road. If a few threats on a relatively minor sporting event can empty a 4,000 seat arena, just imagine what a real terrorist attack would do to Swedish society. Would a terrorist attack on a local bus close down the public transport system? Will night clubs and restaurants loose their licenses if they will are targeted by terrorists? Will municipalities say they prefer not to risk going on with daily life even when the police clearly say they can handle the work load? Regardless of political convictions, there must be a consensus that a modern freedom loving democracy has to protect itself against violent extremists. In the post 9/11 world, perhaps it's time for local authorities to realize that the times, they are a'changing.
Another explanation for Malmö's City Council decision may derive from the very nature of the objections to the match. It's a discriminating decision that is a result of a discriminating campaign. Make no mistake, "Stop the match – Boycott Israel" is a legitimate campaign. I don't agree with what they say or with their political allies but no one can take away their right to express their objections to Israeli policies or to publicly sympathize with the Palestinians in Gaza. It's true, some of them have said terrible things and spread vicious lies (such as comparing Israel to the Nazis); some have actively supported terrorist organizations, but their right to express themselves remains. Still, anyone who wants to see the bigger picture should be careful with boycotts. They are seldom effective and tend to end up hurting the wrong people, and although it is tempting to make comparisons to boycotts like the one against South African apartheid, the analogy is wrong.
The conflict in the Middle-East is nothing like that in South Africa and a boycott policy against one side in it is simplistic at best and biased, unbalanced and hypocritical at worst. This is not to say that Israel cannot be criticized, but Swedes should be careful when using a tool as powerful as boycotts. Sweden had no problem participating (and winning twenty medals) in the 1936 Berlin Olympics under Hitler or participating in the Beijing games despite China's massive violations of Human Rights. Hundreds of demonstrating students were killed by government forces just days before the 1968 Mexico-City Olympic Games, but that didn't "Stop the Match" for Swedish athletes just like the British soldiers who shot unarmed civil right activists in Derry, Northern Ireland didn't bring about any boycotts against English products or English cultural and sporting events.
Does this make the calls for boycotting the Davis match against Israel invalid? Of course not. But it would imply that Israel is worse than Nazi Germany and that Israeli policies brought about events more severe than the Irish Bloody Sunday, the Mexican Tlateloco Massacre and the events of Tiananmen Square all combined! It is clear what kind of people make claims like this. What isn't clear is how the Swedish government allows a situation where local officials impose such extreme policies and onions in a matter which is, after all, a national issue, not a local one.
And here's one last thought for the demonstrators in Malmö who must be very proud of the exposure their campaign has received these last couple of months. They gained support, their case is all over the media and they even forced local officials to close the controversial match to the public. But here is a word of advice: don't be too pleased with Malmö's decision to give in to threats. The same authorities that cannot stand up to today's threats will not stand up to those of tomorrow.
What started as threats against tennis players and fans could easily lead to threats by ultra nationalists against immigrants or Neo-Nazi threats against Mosques and Madrasahs. "The ultimate weakness of violence", Martin Luther King once said, "is that it is a descending spiral, begetting the very thing it seeks to destroy. Instead of diminishing evil, it multiplies it".
תושבי העיר קירונה שבצפון שוודיה חיים על זמן שאול. מכרה הברזל הפועל בעירם גורם בתהליך איטי אבל בטוח לסדקים להיווצר באדמה ולקרקע להישמט מתחת לרגליהם. במקום לשבת חסרי מעש או להתקפל ולברוח החליטו התושבים להעביר את העיר, כמו שהיא, כמה קילומטרים צפונה. הפרויקט המורכב והמסובך הזה, כך טוענים העוסקים בדבר, יכול להיות השראה לישובים אחרים, כאלו הנדרשים לעבור למקום אחר כתוצאה מהתחממות כדה"א או אפילו כאלו הנדרשים להעתיק את מקומם כתוצאה משיקולים פוליטיים או הסכמים מדיניים. סיפורה של התנתקות אחרת. בלי דרמות.
תסריט האימה הזה תואר לא פעם. בתוך כמה שנים הטמפרטורות יעלו, המים יתפשטו, חלקים מגרינלנד ומאנטרקטיקה יפשירו, ומפלס המים בעולם יעלה. הים יציף חלקים מרצועות החוף של פלורידה, קליפורניה, הולנד, מצרים ועוד ובתיהם של עשרות מיליוני אנשים יימחקו מהפה. גורל דומה מצפה לערים ענקיות כמו שנחאי וכלכותה ולאזורים נרחבים במדינות כמו בנגלדש, הפיליפינים ואינדונזיה. מיליוני בני אדם יושפעו מההרס, החורבן, ההוריקנים והשיטפונות, מי השתייה ייפגעו, מחלות יתפשטו, והעולם יתמלא בפליטים עניים וחסרי כל. התסריט הזה הוא לא נחלתם של מספר מצומצם של נביאי זעם. הוא מקובל, בדרגות משתנות, על מומחים רבים. ולמרות זאת, בערים שעלולות להיפגע בעתיד הלא כל כך רחוק עוסקים בבעיות אחרות. זוהי דרכו של עולם, הבעיות הרבות שיש בטווח הקצר ואולי גם אינטרסים פוליטיים ונטייה להדחקה, גורמים לרשויות לעסוק בדחוף לפני החשוב. אחרינו המבול.
אבל נניח לרגע שמגמות שינוי האקלים לא יטופלו או ישתנו מהר מספיק ומישהו ברמה המקומית ירצה לטפל בבעיה ברצינות. מה כבר אפשר לעשות נגד אפוקליפסה של עיר שלמה השוקעת בים? מה אפשר לעשות חוץ מלברוח? האם הכרכים הגדולים שלנו הם בסה"כ גרסאות מודרניות לכפרים עתיקים הממוקמים לרגלי הרי געש שתושביהם מסרבים לעזוב למרות הסכנה? אי אפשר הרי לעשות שום דבר, יאמרו רבים, אי אפשר לקחת את העיר ולהעביר אותה למקום אחר. ואכן כך היה מקובל לחשוב עד שהעיר הקטנה בצפון הרחוק של שוודיה הוכיחה ששום אפשרות לא דמיונית מדי מלכדי להביא בחשבון.
סכנה קיומית ומיידית
לפלנד איננה רק ארץ מאגדות וסיפורי ילדים. זהו חבל ארץ ענק המשתרע על חלקים משוודיה, נורבגיה, פינלנד ורוסיה והמהווה בית ליותר משני מיליון בני אדם. זוהי פריפריה אמיתית, אולי אזור הספר האמיתי האחרון באירופה. לא רחוק מהנקודה הגבוהה ביותר בלפלנד, כ 145 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, יושבת קירונה בה חיים כמעט עשרים אלף תושבים. למרות שהיא לא עיר חוף והיא לא תוצף במים כתוצאה מהתחממות כדה"א, היא נמצאת בסכנה קיומית ומיידית. פעילות מכרה הברזל הענק הפועל בתחומה גורמת לקרקע להיסדק. הסדקים מתקדמים באיטיות אך בביטחון לעבר בתי המגורים של העיר ובתוך כמה שנים הם מאיימים לבלוע אותם אל בטן האדמה.
"שכונה אחת כבר נהרסה בשנות השבעים", מספרת לינה נסטרום, דוברת מטעם עיריית קירונה, "וגורל דומה מצפה לחלקים אחרים של העיר אם לא ייעשה משהו. תשתיות תת-קרקעיות כבר מתחילות להיפגע ובתוך פחות מעשר שנים יגיע תורה של העיר עצמה". ראשונים להיפגע יהיו מסילת הברזל והכביש שמחבר את קירונה עם העולם החיצון. אח"כ יגיעו הסדקים לאזורי המגורים הקרובים יותר למכרה ולמספר מבני ציבור, ביניהם כאלו שיש להם חשיבות היסטורית. והתהליך לא ייעצר שם. נסטרום, צעירה בת 32 שעברה לקירונה לפני כשנה, מסבירה שבעוד 15 שנה יגיע תורם של מאות נוספות של בתי מגורים, בתי-ספר, תחנת כיבוי האש ואפילו של המשרד שלה בבניין העירייה שמהחלון שלו נשקף המכרה והכביש המוביל אליו. "בעשור שאחרי", היא ממשיכה, "יצטרפו לרשימה גם האצטדיון והכנסייה העתיקה". מכיוון שהעיר איננה יכולה להתקיים כלכלית ללא המכרה, לתושבי קירונה ברור שכדי להציל את ביתם מחורבן יש צורך להעתיק ממקומם אלפי אנשים ומאות מבנים.
לא לחינם ברור לתושבי העיר כי אין ברירה וצריך לבלוע את הגלולה המרה. קירונה חייבת את כל קיומה לגוש הענק המכיל עפרות ברזל בריכוז גבוה הנמצא מתחתיה. לפני שהתחילה כריית הברזל האזור היה כמעט ריק מאדם. מדבר מושלג וקפוא, ללא מבנים, כבישים ותשתיות. ב-1900 כשהמצאות טכנולוגיות, התפתחויות פוליטיות וסלילת מסילת ברזל הפכו את כריית הברזל באזור לרווחית, אנשי חברת הכרייה LKAB ייסדו את העיר כדי שתשרת את עובדי המכרה שהם הקימו ואת העסקים הנלווים אליו. העיר תוכננה בקפדנות כניסיון להקים חברה תעשייתית, מודרנית, כמעט אוטופית. שיקולים אקלימיים וחברתיים נלקחו בחשבון והעיר גדלה והתפתחה ככל שכמויות גדולות יותר של ברזל התגלו והופקו מתחתיה. כך נוצרה תלות כמעט מוחלטת בין העיר למכרה.
למרות השינויים שעברו על האזור במאה השנים האחרונות ולמרות שקירונה פיתחה גם תעשיות נוספות ומקורות פרנסה חדשים, התלות במכרה נמשכת עד היום. כ-30% מכוח העבודה של קירונה מועסק במכרה והדבר ניכר אפילו מבחינה פיזית. אפשר לראות את המכרה כמעט מכל נקודה בעיר. "כשהתחילו הדיונים על עתידה של העיר", מספרת לינה נסטרום, "העלינו גם את האפשרות שהעיר לא תועבר. קראנו לאפשרות זו – אלטרנטיבה אפס. משמעותה של אלטרנטיבה זאת הייתה שהכרייה תיפסק, שחברת LKAB בקירונה תיסגר ו 1,800 אנשים יאבדו את מקום עבודתם באופן מידי. התושבים, שהיו חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות באמצעות מערכת ענפה של אסיפות פתוחות לקהל, הודעות לציבור ופרסומים בעיתונות המקומית, החליטו להעביר את העיר. זהו תהליך שקוף ודמוקרטי ולמרות השינויים בגישות לגבי פרטי ההעברה ובעיות שבוודאי יהיו בעתיד יש כמעט קונסנזוס מלא על עצם העברת העיר".
להעביר עיר שלמה
קירונה היא עיר לבנה במשך רוב ימי השנה, השלג מכסה אותה מאוקטובר עד למאי והטמפ' בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס עשר מעלות ביום ולמינוס עשרים בלילה. כתוצאה ממיקומה הצפוני, במשך כחודש בחורף השמש לא עולה כלל. מיקומה של קירונה על ההר והשתקפות השמש באטמוספרה מקילים קצת את ההתמודדות עם האקלים הקיצוני כמו גם העובדה שבמשך חודש וחצי בקיץ השמש לא שוקעת בכלל. זוהי התקופה בה אפשר ליהנות מהנוף הפראי של האזור. יש בסביבתה של קירונה אלפי אגמים, ושפע של נהרות והרים נישאים ומרשימים, ביניהם קבנקייסה (Kebnekaise), ההר הגבוה ביותר בשוודיה. בתקופות מסוימות אפשר לראות מקירונה גם את זוהר הקוטב, תופעה אופטית ייחודית בה מוארים שמי הלילה באור צבעוני ומרהיב. תושבי קירונה אוהבים את הנוף הפראי שלה ואת שפע אפשרויות הספורט, הנופש והקיט שהאזור מכיל. מגלשי סקי, טרקטורונים, אופנועי שלג ואפילו מזחלות לכלבים הם ציוד נפוץ בעיר. הודות לפעילות המכרה ולעסקים שהתפתחו סביבו הם נהנים כבר שנים לא מעטות מצמיחה כלכלית ורמת חיים גבוה.
אך ככל שמתקרבים הסדקים מכיוון המכרה אל השכונות הסמוכות אליו, מתגברת גם הדאגה. "מבחינתנו, תחושת הביטחון של התושבים היא החשובה ביותר", אומרת לינה נסטרום, "יש בתהליך קשיים רבים. אנשים קשורים לבית שלהם ולשכונה שלהם ויש להם קשר חזק לסביבה גיאוגרפית ותרבותית. לכן התהליך הוא הדרגתי כל כך ואנחנו מעדיפים לומר שאנחנו לא "מעבירים את העיר", אלא עושים בה טרנספורמציה". ארכיטקט העיר קירונה ואחד האחראים על פרויקט הטרנספורמציה, תומס נילונד, מספר שהתחום החברתי הוא אתגר גדול יותר מהתחום הטכני. "חלק מהדירות הישנות יהרסו וחדשות ייבנו תחתיהן", הוא אומר, "לא יהיה פשוט למשל לשכנע אנשים שיעברו בניגוד לרצונם לבתים חדשים שבהם הם יצטרכו לשלם שכירות גבוהה יותר. יהיה גם קשה לשכנע בעלי חנויות, מסעדות ובתי קפה לקחת סיכון כלכלי ולעבור למרכז עירוני חדש כאשר הישן עדיין לא ננטש. צריך להוסיף לזה גם את הרצון שהעיר החדשה תהיה קומפקטית יותר, ידידותית יותר לסביבה ושהיא תמשיך לשאת את האופי הייחודי של ואת החזון המקורי שלה".
נילונד מספר גם על בעיות רבות שאינן פתורות ועל החלטות רבות שטרם התקבלו. למרות שהתכנונים כבר החלו, קיימים עדיין חילוקי דעות לגבי המיקום המדויק של המרכז העירוני החדש. לדבריו, תושבי קירונה משלמים את מחיר הקטנת האופציות העומדות לרשותם בגלל אינטרסים שונים המעורבים בבחירת האתר. חברת LKAB, שחייבת ע"פ החוק השוודי לשאת בעלות הטרנספורמציה, היא הבעלים של החברה שתבנה חלק מהבניינים החדשים ורק כדי לסבך את המצב היא גם בבעלות מלאה של המדינה שאמורה לטפל, דרך הרשויות המוסמכות לכך, בתשתיות כמו כבישים מסילות ברזל והקצאות קרקע. לכל אחת מרשויות אלו כמו גם לאלו המטפלות בחשמל, בביוב ובאספקת המים יש אינטרסים שונים ובעיות ייחודיות משלה. מיותר כמעט לציין שמכיוון שהתהליך ייקח שנים רבות, בחירות מקומיות וארציות ישנו מדי פעם את המדיניות ואת בעלי התפקידים המטפלים בעניין.
ובכל זאת, בשוודיה כמו בשוודיה, התהליך, למרות איטיותו, יצא לדרך והוא מתקדם למרות הקשיים. שתי תחנות הפצת חשמל חדשות ומשודרגת הוקמו ושישים ק"מ של קווי חשמל הונחו במחצית מהזמן שבד"כ נדרש לפרויקט מסוג זה. במקביל החלה גם עבודה על העברת מסילת הברזל החיונית לעיר ולמכרה, כמו גם עבודה על תוכניות נוספות בתחום התשתיות. בתי המגורים ניצבים עדיין על תילם ולא ברור אילו מהם יהרסו ואילו יועברו כמות שהם לאתר חדש. תומס נילונד, ארכיטקט העיר, הוא בן 42, יליד העיר שעזב וחזר אליה לפני ארבע שנים והוא תומך בהעברת בתים בשלמותם ככל שזה ניתן. "במקרים רבים ניתן להעביר אזורי מגורים בשלמותם", הוא אומר, "מבני מגורים רבים פשוט יועלו על טריילרים ומשאיות גדולות יובילו אותם על גבי כבישים שיותאמו במיוחד לכך (הסרת תמרורים, רמזורים וכו')". מבנים אחרים, לעומת זאת מציבים אתגר גדול יותר. הכנסייה העתיקה של קירונה, מבנה עץ יפהפה בן מאה שנה שנחשב לאחד הבניינים היפים בשוודיה, הוא גדול מדי להעברה על גבי טריילר. נילונד מסביר את האופציות להעברתו: "אפשרות אחת היא לפרק אותו לכמה חתיכות, להעביר אותן ולהרכיב מחדש באתר היעד. אפשרות אחרת, שנשמעת עתידנית למדי ועדיין לא נבחנה במלואה, היא להרים את המבנה באמצעות ספינות אוויר (צפלין) ולהעביר אותו בטיסה".
לא לכל המבנים בקירונה יש פתרון טרנספורמציה מלא. בניין העירייה, למשל, הוא מרכז תרבותי, פוליטי וציבורי חשוב. מגדל השעון שלו והעיצוב הפנימי המיוחד שלו הפכו לסמלי העיר והעברתו מהווה אתגר מיוחד. מדובר במבנה של 50 מ' על 50 מ', הכולל משרדים, אולמות גדולים, יצירות אומנות, מרתף ויציקות בטון. כאן, העברה מלאה תדרוש, לדברי נילונד ונסטרום, בניית כביש מחוזק ברוחב 60 מ' והשקעה עצומה של כסף. אפשרויות אחרות הנשקלות היא בניית חיקוי מדויק באתר החדש או העברה של חלק מהבניין בלבד (מגדל השעון, יצירות האומנות וכו'). בכל מקרה, מובאים בחשבון שיקולים חוקיים (חוקי שימור אתרים למיניהם), רגשות התושבים ושיקולים פונקציונאליים וכלכליים. "להעביר ווילה מהסוג הנפוץ כאן יעלה בסביבות מיליון כת"ש (כ 90,200 אירו, מדובר במבנה מגורים המאפיין את העיר ושאינו כולל מרתף, ד.ס)", אומר נילונד, "לבנות אותה מחדש יעלה פי שש או שבע כך שהמעבר הוא גם נוח יותר לתושבים וגם משתלם כלכלית".
רווחים גדולים והשקעות ענק
הירידה אל מעבה האדמה במכרה של קירונה היא חשוכה ואיטית. היא כוללת קילומטרים רבים של כבישים תת-קרקעיים רחבים המובילים משאיות, עובדים ואפילו תיירים אל עולם שלם היורד קרוב לקילומטר מתחת לפני השטח. מדובר באחד המכרות המודרניים בעולם המבסס את קיומו על גוש עופרות הברזל שככל הידוע לנו הוא הגדול בעולם. למרות שמכרות גדולים בהרבה קיימים בדרום אמריקה ובאוסטרליה, המכרה בקירונה שורד כי הוא מספק מוצר איכותי במיוחד. הגוש עליו הוא יושב הוא בעל ריכוז גבוה של מגנטיט (Magnetite), המינרל המגנטי ביותר בעולם. המגנטיות היא זו הגורמת לתהליך ההפקה של המוצר הסופי של המכרה, כדוריות ברזל קטנות המשמשות להפקת פלדה, להיות זול יותר וידידותי יותר לסביבה מאשר הפקת מוצר מקביל מחומרים אחרים. LKAB מפיקה ברזל ומינרלים תעשייתיים ממכרים בכל רחבי צפון שוודיה. היא מעסיקה כ 3,800 עובדים ברחבי העולם ומוצריה מובלים ברכבות אל נמלים בים הבלטי ובים הנורבגי בצפון האוקיינוס האטלנטי. משם הם מובלים ליצרני הפלדה, בעיקר באירופה אך גם בצפון אפריקה, במזה"ת ובדרום-מזרח אסיה. למרות שהיא החלה את דרכה כחברה פרטית, במימון של הון אנגלי ובהובלתם של דמויות כמו הגיאולוג והכימאי הילמאר לונדבוהם, שהיה למעשה מייסדה של העיר קירונה, היא נמצאת כיום בבעלות ממשלתית מלאה.
סיור במנהרות הרחבות מתחת לאדמה ובמתקנים התעשייתיים שמעליה חושף את המורכבות של כריית הברזל ואת האתגרים שלה. "אורכו של גוש הברזל שקיומה הכלכלי של קירונה תלוי בו הוא כארבעה ק"מ", מספר אנדרס לינדברג, דובר מטעם LKAB, כשהוא מטייל במוזיאון תת-קרקעי, חבוש כובע פלסטיק צהוב. בין מקדחי ענק, קרונות הובלה אוטומטיים וטרקטורי העמסה אימתניים הוא מסביר: "אנחנו לא יודעים בדיוק כמה עמוק הוא מגיע אבל רוחבו של הגוש הוא כמה עשרות מטרים והוא מונח בצורה אלכסונית כך שאנחנו יודעים שהוא מעמיק אל מתחת לעיר קירונה". המשך הכרייה תגרום להמשך התהליך שכבר החל. הכרייה המתבצעת באמצעות קידוח, פיצוצים תת-קרקעיים, העמסת החומר לקרונות ומהם למעליות העולות למפעל העיבוד שעל פני השטח. החלל הנוצר במזמן הוצאת הברזל מתמלא בסלעים, הקרקע שוקעת ובהדרגה נוצרים סדקים על פני השטח. לינדברג שחי בעיר ושמשפחתו נמצאת בה שנים רבות, מודע להשלכות העניין. "אנחנו ב LKAB יודעים שהמשך הכרייה יהרוס את העיר במיקומה הנוכחי. אנחנו מעדיפים להעביר כמה שיותר ממנה לגמרי מחוץ לתחום השפעת פעילות הכרייה. למרות שרבים מהתושבים מעדיפים לא להתרחק מדי אנחנו חוששים ממצב שחלקים מהעיר יעברו פעם אחת עכשיו ופעם שנייה בעוד כמה עשרות שנים". לינדברג מספר שלמרות שבאופן טבעי יש חילוקי דעות בין הרשויות השונות העוסקות בתוכניות הטרנספורמציה, יש צורך במאמץ משותף. לדבריו, LKAB היא בעל המאה והמדינה והרשות המוניציפאלית מחזיקות את הכוח הפוליטי באמצעות חקיקה, אישורים והיתרים. "בסופו של דבר המפעל תלוי בעיר ממש כפי שהעיר תלויה במפעל", הוא אומר, "למרות החיכוכים והאינטרסים השונים, ברור לכולם שצריך לעבור את זה ביחד".
בתור בעל המאה מצבה של LKAB הוא מצוין. 2008 הייתה השנה הטובה ביותר בתולדותיה. הרווח התפעולי שלה עמד על יותר מעשרה מיליארד כת"ש (כמעט מיליארד אירו) והיא מצליחה להעביר דיבידנדים יפים למדינה אבל גם להשקיע השקעות ענק בפיתוח ללא צורך בהלוואות כמעט. הרבע האחרון של השנה, עם זאת, בישר רעות. המפעל אמנם מייצר ברווחים גדולים אך עם המשבר הכלכלי העולמי רבים מהקליינטים נפגעו דבר שמאלץ את החברה לעשות הפסקות בייצור. בכל זאת, ייתכן שהתמונה הרחבה אופטימית יותר. המהפכה התעשייתית שעוברת על הודו ועל סין מביאה לעלייה מתמדת בביקוש ובמחירי הפלדה וחברות הכרייה ועיבוד הפלדה נהנות מימים טובים של צמיחה ופיתוח. ב LKAB בטוחים שהכרייה תמשיך להיות רווחית ומתכננים אפילו העמקה נוספת של המכרה בעלות של 12.5 מיליארד כת"ש (יותר מ 1,100,000,000 אירו).
למרות המיקום הנידח שלה, המשבר הכלכלי הנוכחי הוא לא הפעם הראשונה ש LKAB נקלעה לסערה כלכלית או פוליטית עולמית. ראשית קיומה היה תלוי בבניית מסילת ברזל אל החוף הנורבגי, מסילה שהנורבגים התנגדו אליה מחשש שהרוסים ישתמשו בה למטרות התקפיות. המסילה נבנתה לבסוף הודות להסכם לבנות גשר שאומנם לא היה נחוץ תחבורתית אך אפשר את חסימת הדרך ע"י פיצוצו בעת הצורך. בשנות הארבעים, בזמן מלה"ע השנייה, תעשיית הנשק הגרמנית הייתה זקוקה לברזל רב. הבריטים והגרמנים נאבקו בין השאר גם על המחצבים של צפון אירופה ושוודיה יכולה הייתה להישאר ניטראלית במלחמה ולא להיכבש ע"י הגרמנים מכיוון שהיא המשיכה לספק ברזל למכונת המלחמה הגרמנית ומכיוון שהיא הסכימה לתת לכוחות גרמניים לעבור בתוכה בדרך לנורבגיה ולפינלנד הכבושות.
ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד
למרות העבר האפל וההווה המטריד יש הרואים בתהליך שקירונה עוברת היום סיכוי גדול. "מתחילתה קירונה הייתה ניסיון חברתי", אומר ד"ר אולוף שרנסטרום מהמחלקה לגיאוגרפיה חברתית-כלכלית באוניברסיטת אומאו, "כשהיא הוקמה מתכנניה ניסו להתמודד עם מזג האוויר הארקטי ולתכנן עיר נטולת שכונות עוני ועתירת שירותים טובים לאזרח, בתי-ספר טובים ותחבורה טובה. זה יהיה אתגר משמעותי לתרגם את האידיאלים החברתיים האלו למציאות בקירונה של היום. יהיה מעניין גם לראות איך שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות וידידותיות יותר לסביבה יפותחו בקירונה. קירונה החדשה היא ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד".
נכון שקירונה קטנה בהרבה ממרכזי האוכלוסין הענקיים שעומדים להיפגע כתוצאה מהתחממות כדה"א והבעיה שבפניה היא ניצבת היא בסדרי גודל אחרים. ובכל זאת, ייתכן שיש הרבה מה ללמוד מההתמודדות שלה עם האסון המתקרב. "לנו אין אף אחד לחקות", אומרת לינה נסטרום מעיריית קירונה, "אנחנו הראשונים שעושים את זה ויש כאן בהחלט תחושה של חלוציות". נסטרום נפגשת עם אקדמאים, עיתונאים ויזמים מכל רחבי העולם שמתעניינים בטרנספורמציה של קירונה והיא בטוחה שהפרויקט יכול להיות מקרה בוחן חשוב לישובים ברחבי העולם שיצטרכו בעתיד, מסיבות שונות, להעתיק את מקומם.
ייתכן שסיפורה של קירונה יכול לעניין גם מעצבי מדיניות בישראל שיצטרכו להתמודד בעתיד עם פינוי התנחלויות בגדה מתוך לקחי ההתנתקות בעזה. גם אם רק מחצית מתושביה של קירונה יושפעו מהמעבר, מדובר עדיין ביותר מכל תושבי גוש-קטיף גם יחד. ההתנתקות שעלתה ע"פ הערכות כתשעה מיליארד שקלים (כולל פיצויים, הוצאות מערכת הביטחון, דיור זמני ועוד) הייתה יקרה בהרבה מצפי העלות של הטרנספורמציה של קירונה והיא השאירה אחריה טראומה גדולה ואדמה חרוכה מבחינות רבות. נכון, העתקת יישובים לא תפתור התנגדויות אידיאולוגיות ופוליטיות אך במידה והיא תהיה אפשרית מבחינה טכנית, ייתכן שהיא תהיה זולה יותר וטראומטית פחות. היא תאפשר לקהילות להמשיך להתקיים והיא תמנע מחזות קשים כמו הריסת בתי כנסת והוצאות עתק על הרס מיותר של בתים שהושקע בהם עמל של שנים רבות. כך או כך, במרחביה הפתוחים של לפלנד משנים מקום כדי לשנות מזל ומקווים לטוב.
* הכתבה התפרסמה באפריל 2009
קירונה - עיר בצל מכרה. צילם: דיויד סטברומפעל העיבוד של המכרה. צילם: דיויד סטברוסדקים מתקדמים מהמכרה לכיוון העיר. צילם: דיויד סטברוהכנסייה העתיקה. צילם: דיויד סטברובניין העירייה. צילם: דיויד סטברוכלי התחבורה הנפוצים בקירונה: טרקטרונים, אופנועי שלג ו... מזחלות כלבים. צילם: דיויד סטברו
בעבור ילדים שנולדו וגדלו בישראל בשנות השישים והשבעים העולם היה גדול ומסתורי. בימים שטיסות לחו"ל היו מצרך נדיר והתקשורת הייתה מוגבלת, מדינות ותרבויות אחרות היו רחוק מעבר לאופק. לילדי הדור ההוא לא היו חברים ב Facebook, הם לא קיבלו הודעות SMS והם לא טסו כל שנה לנופשונים בתורכיה ואירופה הקלאסית. לטוב ולרע, הפרספקטיבה שלהם צומצמה לגבולות ברורים. אבל גבולות יכולים להיפרץ וחומות יכולות ליפול. ובעבור ילדים רבים שחיו בתקופה של ערוץ אחד בשחור-לבן, העולם נפתח בזכות צילומיה של אישה אחת משוודיה. אנה ריבקין-בריק קראו לה.
בין השנים 1951 ל-1970 יצרה אנה ריבקין בשיתוף עם מספר סופרות ועיתונאיות ידועות סדרה של 19 ספרי ילדים המתארים דרך תמונות וסיפורים את חייהם של ילדים במקומות שונים בעולם. הספר הראשון, על חייה של הילדה אלה קארי מלפלנד שבצפון שוודיה, נולד מחומרי צילום שנאספו כשריבקין והעיתונאית אלי יאנס ליוו את נדידת האביב בהרי יוקמוק ב-1949. ריבקין התאהבה בילדה הסאמית בת השלוש וצילמה תמונות רבות שלה, יאנס כתבה טקסט על קיץ בחייה של קארי ובני משפחתה והספר, שיצא לאור ב-1951, זכה להצלחה מיידית. הוא תורגם לשפות רבות והוביל ליציאתם לאור של ספרים נוספים שזכו גם הם לפופולאריות רבה במדינות רבות. חלקם תורגמו גם לעברית. כך זכו ילדי שוודיה ואחריהם ילדי העולם להציץ, בין השאר, אל עולמם של סלימה מקשמיר, גנט מאתיופיה ואפילו אל עולמו של אלי מישראל. תשעה מהספרים נכתבו ע"י סופרת הילדים החשובה אסטריד לינדגרן שכתבה גם את הרפתקאותיה של בילבי וקלאסיקות ילדים נוספות.
כמו ספרי הילדים הטובים באמת, יש לסדרת "ילדי העולם" שני מישורים של משמעות. הראשון הוא על פני השטח והוא נגיש לכל אדם בכל גיל. התמונות יפהפיות ובעלות עומק רגשי והסיפורים, למרות פשטותם, הם אינפורמטיביים, מעניינים ואופטימיים. הם לא איבדו מטעמם ושלא כמו יצירות אחרות מתקופה זו הם עומדים במבחן הזמן. מבטה של ריבקין הוא אמפטי ולא מתנשא, כזה שרוצה לקחת חלק בחיי הילדים, לא לחדור לפרטיותם. המישור השני, הוא מופשט יותר. שלא כמו רבות מהקלאסיקות הספרותיות לילדים, אין כאן רובד שמיועד למבוגרים. "ילדי העולם" לא מחביאים בין הדפים מסר פוליטי כמו שעושה "הקוסם מארץ עוץ", הם לא מובילים להגיגים פילוסופיים כמו סיפוריו של פו הדוב והם גם לא משתעשעים בסוגיות של לוגיקה ומתמטיקה כמו "עליזה בארץ הפלאות". ילדי העולם עושים דבר פשוט יותר אבל חשוב לא פחות. בתמונות שחור-לבן ורבות גוונים הם פותחים חלון לעולם לא מוכר. עולמו של האחר.
כל בני האדם, לא רק ילדים, מפחדים מהלא מוכר ומהשונה. אי ההכרות עם האחר מובילה לפחד והפחד מוביל לשנאה. הסיפורים של נוריקו סאן, הילדה מיפן, דירק הילד מהולנד ונואי הילדה מתאילנד שוברים את הניכור ומכניסים אותנו לעולמו של הזולת. אנה ריבקין ושותפותיה לכתיבה מספרות סיפורים על ילדים שמעוררים הזדהות ואהדה למרות הריחוק הגיאוגרפי והשונות התרבותית כדי לקרב לבבות ולהוריד את רף סף השנאה, הניצול והאלימות. יש שיטענו שבמציאות הפוליטית ובאווירה האינטלקטואלית של היום הספרים והרעיון הבסיסי שבמרכזם, קצת יצאו מהאופנה. יש לנו הרי אינספור דרכים להכיר את העולם, אנחנו מודעים יותר מתמיד לאינטרסים המנוגדים של תושביו ואנחנו עסוקים לא פחות מבכל עידן אחר בקונפליקטים ומלחמות. אבל ייתכן שזוהי דווקא תקופה טובה להחזיר לאופנה את הרעיון שפרוד ופירוק אנושיים הם לא האופציה היחידה. ספריה של ריבקין מציעים לנו את התזה החינוכית שלמרות השונות קשה לנו לצאת למלחמה במי שאנחנו מכירים, קשה לנו לנצל את מי שלמדנו להזדהות עם מצוקותיו וקשה לנו להפוך לעבדים את מי שהוא שותף לחלומותינו ותקוותינו. לא במקרה המתרגמת של הספרים לעברית היא לאה גולדברג שהייתה גם ידידתה של ריבקין. זוהי אותה גולדברג שכתבה את "דירה להשכיר", סיפור שמתמודד עם שונות תרבותית, פחד מהאחר, סטריאוטיפים ודעות קדומות. ריבקין וגולדברג, שתי נשים שהבינו את עומק האיבה בין בני האדם וראו בחייהן את תוצאותיה, הבינו שבסופו של דבר כולנו שכנים. "וכך בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות", נותנת גולדברג גרסה אלטרנטיבית למציאות הקשה של מפגש בין תרבויות, "ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום".
אנה ריבקין לא התכוונה לעשות ספרי ילדים. למעשה, הביוגרפיה שלה הובילה אותה לשם לגמרי במקרה. היא נולדה למשפחה יהודית ציונית בסוראז שבבלרוס ב-1908. ארבע שנים אח"כ היגרה המשפחה להומל, העיר השנייה בגודלה בבלרוס. אביה, אלכסנדר, היה סוחר וכציוני נלהב הוא היה ציר בקונגרס הציוני בבאזל. הוא נישא לפרידה פרלמן, אותה פגש בתקופה בה למד באוניברסיטה בהיידלברג והיו להם חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. ב-1915, במהלך מלה"ע הראשונה, היגרה המשפחה לשוודיה. ב-1919 עברה האם, פרידה, עם ילדיה לגרמניה אך המשפחה התאחדה שוב בסטוקהולם שלוש שנים מאוחר יותר. בשנות העשרים החלה אנה ריבקין ללמוד בלט אך לאחר פציעה ברגלה נטשה את הריקוד והחלה ללמוד צילום. ב-1929 היא פתחה סטודיו במרכז סטוקהולם והתמחתה בתמונות פורטרט וצילומים של רקדנים ורקדניות. באותה שנה היא התחתנה עם העורך והמתרגם היהודי דניאל בריק. בשנות השלושים והארבעים היא הרבתה לנסוע. היא למדה ועבדה בפאריז, וורשה וברלין והיא ערכה מסעות צילום בצפון שוודיה, דרום אירופה ופלסטינה. במקביל היא החלה לעבוד עם עיתונאים וסופרים שונים וביתם של בני הזוג ריבקין-בריק הפך למרכז למפגשים תרבותיים ואומנותיים של אנשי רוח ועיתונות. שנות החמישים והשישים היו שנים של מסעות נוספים (בין השאר היא ביקרה בקוריאה, יפן, אתיופיה, הוואי והודו), היא פרסמה ספרים רבים נוספים, ביניהם סדרת "ילדי העולם" שנולדה בעקבות המפגש המקרי עם הילדה אלה קארי בלפלנד, היא השתתפה בתערוכות רבות וזכתה בפרסים רבים והכרה בינלאומית. ב 1970 היא חלתה בסרטן ונסעה לישראל בפעם האחרונה כדי לבלות בה את ימיה האחרונים. היא נפטרה בבית-חולים ישראלי בדצמבר 1970.
"מהתמונות רואים את הקרבה שלה למושאי הצילום ואת היכולת שלה ליצור איתם קשר", אומרת אנה טלגרן, אוצרת הצילום של המוזיאון לאומנות מודרנית בסטוקהולם בו נמצאים צילומיה של ריבקין, "היא לא הייתה ביישנית והיא העיזה להתקרב ולראות את האנושיות של האנשים אותם היא צילמה, הייתה לה עין לזה". טלגרן מוסיפה שריבקין ידעה לראות את האדם על כל יופיו ומורכבותו, "היא הייתה צלמת עיתונות או צלמת דוקומנטארית יותר מכל דבר אחר והעבודה שלה הייתה אופיינית לתקופתה אבל היא הייתה יוצאת דופן וחלוצה בכך שהיא הייתה אישה בתקופה בה לא היו צלמות רבות והצילום התיעודי, על המסעות והקשיים הכרוכים בו, היה עולם בעל תדמית גברית". טלגרן מספרת על הספרים הראשונים של אנה ריבקין שעסקו בתיעוד של עולם הריקוד ושל מסעות בלפלנד. בשנות הארבעים והחמישים יצאו לאור שני ספרים שתיעדו את מדינת ישראל בראשית דרכה בשילוב טקסטים של בעלה, דניאל בריק, ואחד הפרויקטים החשובים שלה שעסק בתיעוד חיי הצוענים בשוודיה בשיתוף העיתונאי איוור לו-יוהאנסון. היא הזדהתה עם אוכלוסיות מקופחות ועם קבוצות שבשולי החברה. כאישה בעולם של גברים וכיהודיה באירופה של בין שתי המלחמות ושל אחרי השואה היו לה כנראה גם את הניסיון וגם את הכישרון להיות להם לקול. מעניין לציין שכל אלו שכתבו את הטקסטים לסדרת "ילדי העולם" היו נשים.
לאנה ריבקין לא היו ילדים משלה. אחיה ואחיותיה לא הביאו גם הם ילדים לעולם כך שמשפחת ריבקין הגיעה לסוף דרכה עם מותו של אחרון האחים. בעלה של אנה, דניאל, נפטר ב-1987, שותפיה ליצירה כבר אינם בין החיים וגם העוזר הנאמן שלה, אריק ברנדיוס, נפטר ב-2002. דומה שלא נותר בחיים כמעט אף אחד שהכיר את ריבקין באופן אישי. נותרו רק תמונות. אבל התמונות, למרבה המזל, מספרות סיפור. זהו לא רק סיפור של צלמת מקורית ואמיצה, זהו גם סיפור של תקופה. מהתמונות של ריבקין ומהעדויות עליה אפשר לשער שהיא תפסה את תקופת חייה כאחת התקופות הטראגיות ביותר בהיסטוריה האנושית אבל גם כתקופה מעוררת תקווה. את עומק הטרגדיה של תקופתה אפשר לראות למשל בתמונת האישה הצוענייה, סופיה תייקון, שמספר אסיר מאושוויץ מעטר את זרועה או בתמונה של מוזיאון הפצצה האטומית בהירושימה. תשומת הלב הרבה שריבקין מקדישה לנשים ולילדים מצביעה גם היא על כיוון זה מכיוון שנשים וילדים היו במידה רבה הקורבנות העיקריים של תקופתה.
אבל כאן מופיעה גם התקווה. התמונות וספרי הילדים, שהפכו לסימן ההיכר של ריבקין, מסמלים אולי את העתיד ואת האפשרות או לפחות את התקווה שהוא יהיה טוב יותר. ריבקין הייתה ציונית ובת למשפחה ציונית, היא חוותה אנטישמיות, היא חיה בימי מלה"ע השנייה והשואה, והיא האמינה בהקמת מדינת ישראל, לא רק כפיתרון לעם היהודי אלה גם כחברת מופת. לא לחינם אחד הספרים האחרונים בסדרת ילדי העולם הוא "מרים גרה בקיבוץ" (עם טקסט של העיתונאית והסופרת קורדליה אדוורסון). הספר, שלא תורגם לעברית, מציג לעולם את הקיבוץ דרך סיפור קליטתה של מרים, ילדה שעלתה לישראל עם משפחתה ממרוקו. ייתכן שספר זה פותח צוהר להשקפותיה של ריבקין – ייתכן שהקיבוץ, שמוצג כמשפחה גדולה שחבריה חיים ועובדים ביחד ובשלום, הוא משקל הנגד שריבקין מציגה מול תקופתה על עוולותיה וייסוריה.
קלישאה ידועה מספרת לנו שילדים הם העתיד. כל כך הרבה פעמים מדברים פוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי ציבור על עתיד ילדינו ועל הנוער המצוין שלנו אבל באיזה מובן ילדים הם העתיד ומה אנחנו מעבירים להם בבליל הספרים, השירים, המשחקים והשיעורים שאנחנו מעמיסים עליהם? האם הילדים הם העתיד במובן שהם צריכים להיות בדיוק כמונו? האם נגזר עליהם לרשת את הפחדים, החשדנות והפילוג של העולם שלנו? ואולי הם צריכים להיפתח, להשתחרר ולצאת לדרכים חדשות. מעניין לדעת אילו ספרים הייתה אנה ריבקין מוסיפה לסדרת "ילדי העולם" אילו הייתה בחיים היום. אולי היא הייתה כותבת על הילד נועם שגר בשדרות, אולי על הילדה נור מג'בלייה. מעניין גם אם ספרים כאלו היו מוצאים קוראים היום.
דבר אחד ברור, אנחנו זוכרים את הספרים שקראנו או שקראו לנו בילדותנו טוב יותר מספרים רבים שאנו קוראים כמבוגרים. אלו שנחשפו לעולם דרך ספריה של ריבקין, קיבלו יחד עם הפשטות והתמימות של הסיפור והתמונות גם אמת פשוטה אבל עמוקה והיא שהשוויון בין בני אדם לא נובע מהדמיון ביניהם. להיפך, ערכם השווה והאינסופי של כל בני האדם נובע מהשוני והחד-פעמיות של כל אחד מהם. הילדים שפגשו את ילדי העולם דרך ספריה של ריבקין הם כבר מבוגרים ויש להם ילדים משלהם. אלו מכירים את העולם בו הם חיים דרך בליל של ערוצי ילדים, סרטים מצוירים וספרות ילדים מרחבי הגלובוס. בעולם ש You tube ו My Space הופכים את תושביו לקרובים יותר אבל לא בהכרח לטובים יותר, יש משמעות חדשה לספרים של אנה ריבקין-בריק. ילדים וצעירים מכל הארצות יכולים לגלות איתם את העולם ואולי אפילו למצוא בו תקווה חדשה.
לעיתים קורה שגורלה של מדינה שלמה משתנה כתוצאה מאירוע אחד. כך קרה לנורבגיה כאשר התגלו בים הצפוני סימני נפט. זה היה בשנות השישים ונורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, רבות מההחלטות הפוליטיות שלה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.
במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".
במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.
ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".
אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.
פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.
סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.
הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).
למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.
מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.
אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".
הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.
אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".
רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.
הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".
פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.
אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.
וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.
קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".
"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.
מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.
קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.
"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר.
נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.
"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.
למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.
נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.
כאשר מחירי השכירות בארץ ובעולם עולים בהתמדה ורבים טוענים שזוהי תוצאה בלתי נמנעת של כוחות השוק, שוק הדיור והנדל"ן בשוודיה מראה שאפשר גם אחרת. למרות שגם בסטוקהולם לא זול לשכור דירה, השיטה השוודית מנסה לא לאבד את התושבים הצעירים לטובת הפריפריה ולא להפוך כל מרכז אורבאני, תרבותי ומסחרי למשכנם של עשירים בלבד.
לליליאן ופר רוזן, זוג צעיר מסטוקהולם, לא היה קל למצוא דירה. כמו עמיתיהם התל-אביביים, הם נדרשו לחפש זמן רב את הדירה הנכונה, לקבל החלטות קשות ולהשקיע חלק גדול מכספם בדמי שכירות. כמו תל-אביב, גם סטוקהולם היא מרכז כלכלי, תרבותי וחברתי מבוקש ומצאי הדירות בה נמוך בהרבה מהמבקשים לחיות בה. ובכל זאת, למרות הקשיים, מצבם של בני הזוג רוזן טוב בהרבה ממצבם של שוכרי הדירות בגוש-דן. מהרגע שהם מצאו את דירתם הנוכחית לפני כחמש שנים והחלו להשכיר אותה בחוזה שכירות מוגן וארוך טווח, שכר הדירה שלהם עלה בפחות מארבעה אחוז, רמת הדיור שלהם היא מהגבוהות בעולם ותחזוקת הדירה שלהם מטופלת ע"י גורמים מקצועיים ללא תשלום או צורך במאמץ מצידם.
גם בפרטים הקטנים של חיי היומיום מצבם טוב בהרבה מזה של עמיתיהם הישראלים. הבניין שלהם, ששייך לחברת הדיור הציבורי סבנסקה בוסטדר, כולל חדר מכבסה לשימוש משותף של כל הדיירים, חדר פעילות עם מטבחון בו יכולים השכנים לקיים מסיבות ואירועים וחדר לאחסון ציוד בעליית הגג. החברה מטפלת בתחזוקת הדירות והבניין עצמו שאיננו אוסף דירות מקריות אלא יחידה מאורגנת הפועלת בשיתוף פעולה ואחריות הדדית. תרבות דיור שכזאת נפוצה בבנייני המגורים בעיר. תחומים רבים כמו הטיפול בגינות המטופחות, מחזור זבל ושימור אנרגיה מטופלים ע"י הדיירים כקולקטיב. יש בלוקים שמחזיקים גם מקומות חנייה מסודרים. "קניית דירה היא עניין יקר מאוד ובגלל שיטת השכירות הקיימת כאן אין לנו צורך בזה", אומרת ליליאן, "אחד מיתרונות השכירות היא שכל בעיה בדירה או בבניין נפתרת בשיחת טלפון. יתרון שני הוא שאפשר להחזיק חוזה שכירות ללא הגבלת זמן אבל גם להחליף חוזים ודירות עם אחרים כך שיש גמישות מספקת לעבור דירה כשצריך ולהתאים את מצב הדיור למצב המשפחתי".
כדי להבין כיצד סטוקהולם משמרת מחירי שכירות סבירים למרות מרכזיותה, יש להבין את שוק השכירות השוודי. בשוודיה חיים כתשעה מיליון תושבים. כשליש מהם חיים בשכירות. רובם המוחלט של השוכרים הם בעלי חוזה מוגן וארוך טווח המכונה "חוזה יד ראשונה" והם חיים בבניינים רבי דירות. ע"פ נתוני איגוד האינטרסים של שוכרי הדירות, מתוך כ 1,600,000 דירות להשכרה בשוודיה כ 860,000 נמצאות בבעלות חברות הדיור הציבורי המוניציפאליות ומושכרות ללא כוונת רווח. 51% מתוך חצי מיליון חברי האגודה חיים בדיור ציבורי, 49% חיים בבניינים בבעלות פרטית. אך גם בבניינים שבבעלות פרטית גובה שכר הדירה אינו נקבע ע"י כוחות השוק, במקום זאת הוא כפוף למו"מ בין אגודות דיירים לארגוני הדיור הציבורי.
בניגוד לשכירות הישראלית שהיא קצרת טווח וכפופה לאינטרסים של בעלי נכסים, דייר בעל חוזה יד ראשונה בשוודיה מקבל זכות לגור בדירה ספציפית לאורך זמן ארוך ככל שהוא רוצה בתנאי שהוא עומד בכללים. לעיתים יש תנאים מוקדמים לקבלת חוזה יד ראשונה כמו גובה הכנסה או הוכחה על תשלום מיסים אך הדרך להשגת חוזה שכזה פתוחה בפני כל תושב שבדי (אם כי באזורים בעלי ביקוש גבוה נאלצים הזכאים להמתין בתור במשך כמה שנים). התשלום מתבצע כל חודש וגובהו הוא פונקציה של מו"מ ולא בהכרח של ביקוש והיצע. "שוק הדירות להשכרה בשוודיה דומה לשוק העבודה", מסביר הנס לינד, פרופסור לכלכלת נדל"ן במכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם, "גובה השכירות נקבע ע"י מו"מ קולקטיבי בין אגודות הדיירים לחברות הדיור הציבורי המקומיות. לאחר מכן תוצאותיו מורחבות ומוכלות גם על שוק הדירות הפרטיות".
גורם נוסף לכך ששוק השכירות בשוודיה שונה באופן מהותי מזה הישראלי הוא שוק מכירת הדירות. הרגולציה על דמי השכירות ורמות המיסוי הגבוהות גורמות לכך שקוני הדירות הם בד"כ אלו המתכוונים לגור בהן ולא סוחרי נדל"ן. ברוב המקרים הקונים הופכים לבעלי מנייה בקואופרטיב אליו שייך הבניין או מספר בניינים סמוכים. המניה מקנה למחזיק בה זכות מגורים בדירה ואפשרות מכירה. למרות שבאופן מעשי, הדירה שייכת לדייר (כולל זכות הורשה), הבעלות דומה יותר לזכות שימוש ואין בשוודיה באופן עקרוני בעלות מלאה וישירה על דירות בתוך בניינים רבי דירות. שוודים רבים משלמים סכום מסוים עם רכישת המניה וממשיכים לשלם דמי חברות ושירותים מדי חודש. גם הם, כמו שוכרי הדירות, מאוגדים בארגונים ארציים, מקומיים ואזוריים.
חלק גדול משוכרי הדירות חברים באגודת הדיירים המרכזית, ארגון שנוסד בשנות השלושים ומייצג את האינטרסים של הדיירים. הוא מורכב מאלפי אגודות מקומיות המאוגדות לרמה מחוזית וארצית ומטרותיו כוללות את שיפור תנאי המגורים של החברים, הגנה על זכויות הדיירים, מו"מ על שכ"ד והשפעה על קבלת החלטות בתחום הדיור. האגודה עוסקת, בין השאר, בעידוד בנייה של דירות להשכרה כדי לאפשר לצעירים שלא עומד לרשותם סכום כסף גדול לחיות בעיר, זאת מפני שיש חוסר גדול בדירות פנויות. האגודה מדגישה את זכותו של כל אדם לדיור איכותי, בטוח, במחיר הוגן ואת החשיבות החברתית בכך שצעירים יוכלו לחיות במקומות בהם הם עובדים ולומדים. המחירים בעיר הגדולה עדיין גבוהים אך יש לזכור שרמת המשכורות בשוודיה גבוהה משמעותית מזאת הישראלית ושמדינת הרווחה השוודית מספקת שירותי רווחה, חינוך (כולל חינוך אוניברסיטאי), בריאות (כולל מגורים לגיל הזהב) בחינם או כמעט בחינם.
בתנאים מסוימים מותרת בשוודיה שכירות הדומה יותר לשכירות מהזן הישראלי, כלומר השכרה לדיירי משנה לטווח זמן מוגבל. זוהי מה שמכונה כאן "שכירות יד שנייה" והיא מוגבלת לתנאים שקובעים הקואופרטיבים, חברות הדיור הציבורי ובעלי הבתים. סוג שכירות זה אינו נפוץ, הוא בד"כ מפוקח ע"י וועדי בתים והוא כולל חוזה המפרט את תקופת השכירות ואת מחויבויות המשכיר, השוכר ודייר המשנה.
שוק השכירות בשוודיה הוא תוצר של מודל חברתי-כלכלי המנסה לשלב סולידאריות וצדק חברתי בכלכלה מודרנית. במשך 80 השנים האחרונות השוק החופשי והמתקדם נבנה כאן במקביל להצבת מטרות כמעט אוטופיות. שיעורי ההתאגדות המקצועית הם בסביבות 80%, רוב ההון מוחזק בידיים ציבוריות, מדיניות הרווחה היא רחבה ואוניברסאלית, רמת השוויוניות היא מהגבוהות בעולם וכך גם רמת המיסוי. ממשלות שוודיה השונות התייחסו לתחום הדיור כחלק מסוגיית הרווחה וכגורם המשפיע על שיווניות, צדק חברתי ואינטגרציה. שוק הדיור השוודי אינו זירה פתוחה לעסקים. מטרתו היא בפשטות לספק את זכותו הבסיסית של כל אדם לדיור הולם.
למצב עניינים זה יש היסטוריה ארוכה. בשנות הארבעים והחמישים הממשלה המרכזית והשלטון המקומי הקימו חברות דיור ציבורי, שיפצו בניינים ועסקו במתן הלוואות וברגולציה של שכ"ד. באמצע שנות השישים החל "פרויקט המיליון", פרויקט ממשלתי שנועד להקים מיליון יחידות דיור מודרניות בעשר שנים תוך כדי הריסת בניינים ישנים וסיפוק דיור בסטנדרט גבוה ובמחיר נמוך לכל מי שזקוק לו (שוודיה הייתה אז מדינה בת פחות משמונה מיליון תושבים). בשנות השמונים יזמה הממשלה עוד שיפוץ רחב של בלוקים ישנים.
פרופסור לינד מהמכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם מסביר שהרגולציה על שכר הדירה החל בשוודיה אחרי מלה"ע השנייה ולמרות שהחוקים השתנו מאז, השיטה השוודית גורמת לגובה שכר הדירה באזורים אטרקטיביים להיות נמוך משווי השוק שלו. הדברים אמורים במיוחד במרכז סטוקהולם. "בסטוקהולם המחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק מכיוון שכמו בשאר חלקי המדינה, חברות הדיור הציבורי הן שחקן מרכזי בשוק. לדייר בשוק הפרטי יש זכות לברר את סבירות גובה שכר הדירה שלו בבית-משפט ובית-המשפט משווה את המחיר למחירים המשולמים בדיור הציבורי שמופקדות עליו חברות הפועלות ללא כוונת רווח". שיטה זאת משמרת מחירים סבירים במקומות שהשוק היה גורם להם לעלות משמעותית.
גם תומכיה המובהקים של השיטה השוודית יודעים שהיא איננה מושלמת. זמן ההמתנה הארוך לדיור במרכזי הערים הגדולות, ובמיוחד בסטוקהולם, מתסכל צעירים רבים שנאלצים לעזוב את בית הוריהם בגיל מאוחר מאוד. זמן ההמתנה הוא בין חמש לשתים עשרה שנים בממוצע, בהתאם לאזור המגורים בעיר. התסכול מחוסר הנגישות לדיור מהווה דלק לשוק שחור של חוזי שכירות ולפעילות לא חוקית בתחום הנדל"ן. לא רק צעירים מתוסכלים מבקרים את השיטה. גם באיחוד האירופי ובארגוני שיתוף פעולה כלכליים אירופים מאוד לא מרוצים ממצב שוק הדיור בשוודיה. אלו טוענים שקביעת שכר הדירה והשפעת חברות הדיור הציבורי גורמות לכך שהשוכרים מוכנים לשלם יותר מהמחירים הנגבים בשוק. הרגולציה על שכר הדירה גורמת לטענתם להתארכות התורים, לקניית נכסים ע"י קונים שבנסיבות אחרות היו משכירים, לקניית חוזי השכרה בשוק השחור ולבנייה לא מספקת של דירות להשכרה.
מבקרי השיטה קיבלו זריקת עידוד מההתפתחויות הפוליטיות בשוודיה מאז 2006, אז התרחש מהפך פוליטי שהעלה קואליציית מרכז-ימין לשלטון ושם קץ לשתים עשרה שנות שלטון רצופות של הסוציאל-דמוקרטים. הקואליציה השמרנית מכהנת כעת בקדנציה שנייה ברציפות. כבר בתחילת כהונתה היא החלה לערוך שינויים במודל הכלכלי-חברתי השוודי המסורתי. קיצוץ בדמי האבטלה, תחילת מהלכים להפרטת חברות ציבוריות והוזלת עלויות העסקת עובדים היו הצעדים הראשונים. רפורמות בשוק הדיור החלו כבר ורפורמות נוספות עדיין עומדות על הפרק. הרפורמות כוללות את שינוי המס על הנדל"ן, קידום מהלכים להעברת נכסים משוק השכירות בדיור הציבורי למכירה במגזר הפרטי ומהלכים להסרת ההגבלות על קביעת שכ"הד. אך שינויים מרחיקי לכת עדיין רחוקים. פרופסור לינד אומר: "ככל הנראה תהיה בעתיד התאמה איטית והדרגתית של מחירי השכירות לערך השוק באזורים שהפער גדול אבל אפילו המפלגה השמרנית השלטת כבר לא תומכת בהתאמה מלאה ומיידית של המחירים". שינוי כזה אמנם כבר התרחש בעיר הנמל הדרומית מלמה אך הצלחתו שנויה במחלוקת והביקורת עליו מרובה.
כך שבשלב זה יכולה סטוקהולם לשמר את מעמדה ככרך גדול ואטרקטיבי וכבירתה הלא רשמית של סקנדינביה בלי שמחירי השכירות בה ירקיעו שחקים. אנשי השוק החופשי של האיחוד האירופי, כרישי הנדל"ן ונציגי האלפיון העליון מחכים אמנם בסבלנות לרפורמות דרמטיות אך בני הזוג רוזן ושכמותם ממשיכים ליהנות מרמת מגורים גבוהה במרכז העיר בלי להיות מיליונרים. "אני גרה בסטוקהולם מאז שאני ילדה", אומרת ליליאן, "אני אוהבת את העיר ואת הקצב שלה ומאמינה שלכל אחד מגיעה הזכות לבחור לחיות כאן, לא רק לעשירים. חלק מהקסם של העיר הוא בזה שיש בה אוכלוסיה מגוונת משכבות סוציו-אקונומיות שונות, בני גילאים שונים ומתרבויות שונות ואני יכולה רק לקוות שזה לעולם לא ישתנה".
דיויד סטברו 