קטגוריה: פוליטיקה אירופאית

כמו לפני 72 שנה גם בראש-השנה הזה צריכים השוודים להחליט אם לפתוח או לסגור את שעריהם. גם היום הם במחלוקת, טיעוני שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2736051

זה היה בערב ראש-השנה לפני בדיוק 72 שנה. הקהילה היהודית הקטנה של דנמרק, שמנתה קרוב ל-8,000 בני-אדם, ניצלה כמעט כאיש אחד מציפורני הנאצים רגע לפני שחל עליה הפתרון הסופי. היהודים חולצו ע"י שכניהם הדנים והמחתרת המקומית והועברו, מתחת לאפם של הגרמנים, בסירות דיג קטנות מדנמרק הכבושה לחופיה של שוודיה הניטרלית. כך שרדה כמעט כל יהדות דנמרק את השואה והעם הדני כולו זכה באות חסיד אומות העולם.
הייתי השבוע בתחנת הרכבת במאלמו שבדרום שוודיה אליה הגיעו חלק מהפליטים היהודיים ב-1943. גם בראש השנה הזה מלאה העיר פליטים. הם הגיעו אל חוף המבטחים שלה אחרי מסע ארוך מהמזרח-התיכון לאחר שחצו את המיצר בין דנמרק לשוודיה, אותו המיצר עליו היטלטלו הסירות הדניות לפני 72 שנה. במאלמו חיכו לפליטים מתנדבים עם חבילות מזון, חיתולים והסעות למחוז חפצם.
השוואות רבות נערכו בין הפליטים של אז ושל היום אך מעניין יותר להשוות את הצד השני, הצד של החברה הקולטת. גם היום, כמו אז, החברה השוודית איננה מקשה אחת. מצד אחד, רשויות ההגירה הרשמיות וארגונים חוץ פרלמנטריים מקבלים את הפליטים בנדיבות שכמעט אין שנייה לה בעולם. מצד שני, יש המתנגדים למדיניות זו. מפלגת הימין "הדמוקרטים השוודים" המתנגדת להגירה היא השלישית בגודלה בפרלמנט, כוחה עולה מסקר לסקר ותקריות אלימות כנגד מהגרים הופכות נפוצות יותר. אמביוולנטיות זו איננה חדשה. בשנות הארבעים חלק מהאליטה השוודית הייתה פרו-גרמנית והעסקים עם גרמניה פרחו. היו אפילו שוודים שהתנדבו לאס.אס. עד 1942 הייתה שוודיה הרשמית אדישה לגורל היהודים אבל אז בא השינוי: שוודיה נתנה מקלט ליהודי נורבגיה ודנמרק, דיפלומטים שוודים דוגמת ראול וולנברג הצילו יהודים ברחבי היבשת והאוטובוסים הלבנים חילצו אלפים מהמחנות הנאצים בסוף המלחמה. מעניין לציין שהמפלגה שהייתה בשלטון בזמן הצלת יהודי דנמרק היא בדיוק אותה מפלגה הנמצאת בשלטון היום והמפלגה המתנגדת למדיניות ההגירה שלה היא גלגול מודרני, גם אם מעונב ומנומס יותר, של תנועה ניאו-נאצית וותיקה.
וכאן נכנס ההקשר הישראלי. בדיון הציבורי בישראל אומץ טיעון של הימין הקיצוני באירופה הטוען שהאיסלם משתלט על היבשת, שפתיחת הדלתות לפליטים מהעולם הערבי היא סופה של תרבות המערב ותחילתה של מלחמת דת שיהודי אירופה הם בין קורבנותיה העיקריים. קצרה היריעה מלהתמודד במסגרת טור זה עם טענות אלו וזו איננה מטרתו. הנקודה המעניינת מבחינת השיח הציבורי בישראל היא אחרת.
רבים בישראל תמהים כיצד המדינה שהצילה יהודים רבים כ"כ מהנאצים ותמכה במדינת ישראל בראשית דרכה הפכה את עורה והיא כעת לא רק פרו-פלסטינית אלא גם קולטת לתוכה מאות אלפי מוסלמים. אך בעיניים שוודיות אין כאן סתירה או מהפך, להיפך, בפרספקטיבה מקומית לא יכולה להיות מדיניות עקבית יותר. בשנות הארבעים הצילו השוודים את היהודים כי הם היו זקוקים להצלה, בשנות השמונים הם הצילו את העיראקים והאיראנים מאותה סיבה בדיוק, בשנות התשעים היו אלה תושבי יוגוסלביה המתפרקת ואח"כ באו הסומלים, האפגנים והסורים. כל מדינה על פני הגלובוס שחוותה רצח-עם, מלחמת אזרחים ודיקטטורה אלימה מיוצגת בקהילות המהגרים של שוודיה שברובן השתלבו היטב במארג החברתי בזכות מדיניות תעסוקה מלאה ומערכות חינוך, בריאות ודיור שוויוניות ואוניברסליות.
יש הטוענים שעם המוסלמים זה אחרת. המוסלמים לא רוצים להשתלב בחברה, הם אומרים, הם רוצים להשתלט עליה, הם עושים יותר מדי ילדים, הם אנטישמים וטרוריסטים. קשה להגיב באופן רציונאלי לטענות אלו. קליטת ההגירה בשוודיה איננה נקיה מבעיות אך הטענות על מזימות להשלטת חוקי השריעה על המדינה הן תעמולה מנותקת מהמציאות. יש אמנם אתגרים גדולים במרכזי ההגירה הגדולים, ובמיוחד במאלמו שם קיימת בעיה חמורה של אנטישמיות ותופעות שליליות אחרות האופייניות לחברות הגירה מהמזה"ת אך שוודיה, ע"פ רוב, מתמודדת בהצלחה יחסית עם אתגר הרב-תרבותיות.
שוודיה יכולה הייתה לסגור את גבולותיה ולהימנע מהאתגר הזה אך היא בחרה שלא לעשות זאת. כמו בשנות הארבעים היא בחרה להביט לטרגדיה הגדולה של ימינו בעיניים ולנקוט עמדה למרות הקשיים. בסופו של יום יש בשוודיה שני מחנות כלפי סוגיית הפליטים – מחנה אחד מקבל בברכה את מבקשי המקלט והוא גם זה שתמך בקבלת היהודים בשנות הארבעים. המחנה השני התנגד לקבלת היהודים והצלתם משואה והוא תומך היום בסגירת גבולות ומניעת כניסת מבקשי מקלט. הטיעונים של שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.
אך זה אינו רק וויכוח בין בעלי לב טוב לשונאי אדם. זהו בראש ובראשונה ויכוח פוליטי. פתיחת שערי אירופה היא אמנם התגובה הדמוקרטית וההומניסטית היחידה האפשרית אך אם אירופה אינה רוצה להיקלע למשבר חמור כתוצאה מכוונותיהם הטובות של אזרחיה היא חייבת לאמץ צעדים פוליטיים אמיצים – הראשון הוא חלוקת הפליטים בצורה מאוזנת יותר בין המדינות ובין מרכזי האוכלוסייה השונים בתוך כל מדינה. שנית, מבין השיטות הכלכליות החברתיות השונות הקיימות רק מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית יכולה לעמוד באתגר הקליטה של הפליטים מבחינת מקומות עבודה, דיור ושירותי בריאות וחינוך. כך זה באירופה לפחות. ואולי בעצם, כך זה בכל מקום.

"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית" הודיע ראש-ממשלת שוודיה החדש, סטפן לופבן, בנאומו הראשון בפרלמנט באוקטובר השנה. מיד אח"כ הוא מינה שרת חוץ המקדמת מדיניות המבוססת על ערכים ולא על אינטרסים. האם מדיניות זו מצליחה? האם אפשר להתמודד עם המצב במזה"ת, המלחמה באוקראינה ומעשי רצח-עם באפריקה באמצעות פמיניזם, הומניזם ודמוקרטיה? האם יש מי שמנסה לשים מקלות בגלגלים והאם יש לממשלה השוודית גם מניעים נסתרים?

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2614125

למרות הצלחותיה הרבות של התנועה הפמיניסטית במאה השנים האחרונות, יש תחום שבו נשים עדיין נתקלות בחומות בצורות ותקרות זכוכית בכל רחבי העולם. זהו תחום המדינאות הבינלאומית והדיפלומטיה המהווה עדיין מועדון גברי כמעט סגור. למרות קיומן של מנהיגות כמו הילרי קלינטון ואנגלה מרקל, מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ליחסי חוץ וקונפליקטים בינלאומיים הם עדיין כמעט כולם גברים.

אך כעת נראה שבשוודיה נעשה ניסיון מעניין לשנות את מצב הדברים. באוקטובר האחרון הורכבה ממשלה חדשה במדינה. רוה"מ החדש, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית סטפן לופבן, הודיע לפרלמנט כבר בנאומו הראשון ש"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית". בהמשך הוא הצהיר שממשלתו מתכוונת להילחם בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כדי ליצור חברה טובה יותר ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

בממשלתו החדשה בת 24 השרים שילב רוה"מ 12 שרות, ביניהן שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שכיהנה בעבר בשורת תפקידים בכירים באו"ם ובאיחוד האירופי. וולסטרום לא המתינה הרבה לפני שהיא לקחה את הצהרותיו של רוה"מ צעד נוסף קדימה. "אנחנו נוביל מדיניות חוץ פמיניסטית", היא הכריזה ומאז הפך הנושא למקור של ביקורת ואפילו לעג במסדרונות הכוח ובמערכות חדשות ברחבי העולם. אך וולסטרום לא נרתעה. בנאום בוושינגטון בינואר השנה היא ציטטה את מהטמה גנדי בתגובה למבקריה: "תחילה מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים בך ולבסוף את מנצחת".

אך מהי בעצם מדיניות חוץ פמיניסטית? במבט על, מדובר במדיניות חוץ שאיננה ממוקדת בקידום אינטרסים לאומיים צרים אלא בחזון רחב של שלום, זכויות-אדם ופיתוח אנושי גלובלי. השוודים רואים במדיניות פרוגרסיבית שכזו גם אינטרס לאומי וגם צו מוסרי. ע"פ שרת-החוץ וולסטרום העובדה שבחלק גדול מהעולם נשים לא זוכות בזכויות-אדם בסיסיות וסובלות מאפליה ומקיפוח היא איום ממשי על שלום העולם. כך גם העובדה שמאות מיליוני נשים בעולם חשופות לאלימות, בין אם מדובר באלימות בתוך הבית או באלימות הנובעת מקונפליקטים צבאיים. במצב עניינים זה, מדיניות בינלאומית שמטרתה שלום, ביטחון ויציבות, מחויבת להתמקד במאבק להגשמת זכויותיהן של נשים ובהבטחת ביטחונן. השוודים הם הראשונים שהציגו מדיניות שכזו במרכז דוקטרינת החוץ שלהם אך היא לא באה משום מקום – היא מבוססת על החלטות האו"ם ומושפעת ממדיניותם של מנהיגים כמו הילרי קלינטון וויליאם הייג, שר החוץ הבריטי לשעבר.

וולסטרום מדברת על ארגז כלים פמיניסטי הכולל שלושה מרכיבים – זכויות, ייצוגיות ומשאבים. התזה היא שאם נשים תקבלנה זכויות-אדם בסיסיות, נגישות למערכות אכיפת החוק ואפשרות להשתתף בשלטון, מצב העולם ישתפר. לצורך כך יש להקצות משאבים רבים, למנות יותר נשים לתפקידים בזירה הבינלאומית, ולהשקיע באמצעים של מה שמכונה "כוח רך" כמו דיפלומטיה, בניית מערכות החברה האזרחית, השקעה בחינוך וכו' ולא רק ב"כוח קשה" (התערבות צבאית). עם זאת, אין מדובר במדיניות פייסנית המחליפה גברים במדים ובחליפות בנשים רכות וענוגות. זוהי מדיניות המגדירה מחדש הנחות יסוד וסדרי עדיפויות והמניחה שעולם שבו זכויותיהן ושלומן של נשים נשמרות הוא עולם שבו לא סוחרים בבני-אדם, מתייחסים בהוגנות לפליטים, לא ששים אלי קרב ונלחמים בנחישות בקרטלי סמים ובארגוני טרור.

אך מה קורה כשרעיונות כאלו נתקלים בדילמות הבוערות של המציאות הבינלאומית? איך ניתן לקבל החלטות מעשיות המבוססות על רעיונות פמיניסטיים והומניסטיים כשמדובר במלחמה באוקראינה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמעשי הג'נוסייד באפריקה ובמזה"ת? למרות שניתן היה לצפות שעיקרון המציאות והאינטרסים הצרים יכפו פשרות כואבות על הכוונות הכמעט אוטופיסטיות של השוודים, מה שלמעשה קרה הוא לא פחות ממדהים. תוך חודשים מעטים נקלעה שוודיה למספר חזיתות של עימות עם כוחות חזקים ממנה בהרבה בגלל מה שעל פניו נראה כמו ניסיון יוצא דופן להכניס שיקולים מוסריים למערכות המונעות בד"כ משיקולי עלות ותועלת.

זה התחיל עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד אחרי כינונה של הממשלה השוודית החדשה היא הכירה במדינה פלסטינית, צעד שאף מדינה מערבית אחרת לא עשתה. כעבור מספר חודשים שוודיה הגדילה את הסיוע לפלסטינים תוך כדי לחץ על הרשות הפלסטינית להילחם באלימות ולהיטיב את מצב הנשים ברשות. ההכרה במדינה הפלסטינית הביא למשבר חמור ביחסים עם ישראל ולביקורת רבה מכל רחבי העולם.

המשבר הבא היה קרוב יותר לבית. שוודיה ושכנותיה מתמודדות בחודשים האחרונים עם השלכות התוקפנות הרוסית באוקראינה ותקריות של הפרת ריבונות ע"י כלי-טיס וצוללות רוסיות. כל אלו גרמו לחזית דיפלומטית אירופאית להתגבש נגד הרוסים והשוודים נדרשו ליישר קו עם המערב. אך בניגוד לשר-החוץ הקודם, קרל בילדט, וולסטרום עושה רושם שהיא חוזרת למדיניות שאפיינה את שוודיה בימי המלחמה הקרה – ביקורת חריפה על הרוסים כשהם מפירים זכויות-אדם, אך הימנעות מהזדהות עם מי מהצדדים בקונפליקטים בין-מדינתיים. השוודים אמנם משתפים פעולה עם מאמצי האיחוד האירופי והם ללא ספק מתנגדים לרוסים, אך ברור גם שחשוב להם להשמיע קול עצמאי ושבניגוד לשכניהם הם מסרבים עדיין להצטרף לנאט"ו.

אך הצרות הרציניות התחילו כאשר שרת החוץ וולסטרום ביקרה בחריפות את ערב-הסעודית על מצב זכויות-האדם שבה. במקביל ביטלה ממשלת שוודיה הסכם שיתוף פעולה צבאי עם ערב-הסעודית מטעמים של התנגדות למכירת נשק למדינות דיקטטוריות. הסעודים לא קיבלו את העניין בהבנה. הם החזירו את השגריר הביתה, הודיעו שלא ינפיקו יותר וויזות לאנשי עסקים שוודיים וגרמו לביטול נאומה של וולסטרום בפני הליגה הערבית (בכינוס אליו היא זומנה כאורחת כבוד בעקבות תמיכתה של שוודיה בפלסטינים). וכך, אחרי שהואשמה באנטי-ישראליות, מואשמת שוודיה בכך שהיא אויבת האסלאם.

למרות תדמיתה שוחרת השלום, שוודיה היא יצואנית נשק גדולה ויש לה אינטרסים רבים בעולם הערבי ולכן חלקים נרחבים מהאליטה שלה (יש שיגידו – האליטה הגברית) נבהלו ונעמדו על הרגלים, כולל גורמים בתוך הממשלה עצמה. מלך שוודיה מיהר לנסות ולפייס את הסעודים והצמרת הכלכלית של המדינה השמיעה מחאות חריפות על הפגיעה ביצוא ובמקומות עבודה ועל הצורך בפרגמטיזם ובדיאלוג.

גם העיתונות השוודית, שאהבה את מדיניות החוץ של וולסטרום בשלב ההצהרות, לא חסכה את שבטה ברגע שהיא החלה להפוך למציאות. "הדיפלומטיה השוודית דומה לריקוד זוגות ביזארי בשבועות האחרונים", נכתב במאמר המערכת של "דגנס ניהטר" אחד העיתונים היומיים החשובים במדינה, "צעד קדימה, שניים אחורה, שניים לצדדים ואז פירואט מוזר". כותרת המאמר, "החובבנים במשרד החוץ", היא אופיינית למבקריה של וולסטרום המציגים את מדיניותה כנאיבית ולא רצינית.

מבקרים ציניים יותר רואים במדיניות החוץ החדשה ניסיון לפתור בעיות בתחום מדיניות הפנים. הממשלה שוולסטרום חברה בה היא ממשלת מיעוט הפועלת בתנאים פרלמנטריים קשים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חייבת לשמר את תמיכתה של מפלגת הירוקים, שותפתה הקואליציונית, והיא זקוקה לעיתים גם לתמיכת מפלגת השמאל או אחת ממפלגות הימין שבאופוזיציה. בחודשים האחרונים מתקבל הרושם שהממשלה משתמשת באספקטים מסוימים של מדיניות החוץ שלה כדי לרָצות את השמאל ובתחומים מסוימים של מדיניות הפנים שלה כדי לרָצות את הימין.

מעבר לכך, ציבור הבוחרים השוודי, שחי בשלום ובשגשוג יחסיים, תומך במדיניות חוץ אידיאליסטית. כמו כל ציבור בוחרים אחר הוא איננו בקיא בקודים הנוקשים של העולם הדיפלומטי, על השפה וכללי הטקס המלאכותיים שלו, הוא אוהב לראות פעולה ישירה והוא תומך במאמץ לצרף את העולם לדרך ששוודיה כבר החלה לצעוד בה. יש לזכור שבשוודיה קיימת תנועה פמיניסטית משפיעה מאוד, שכ-44% מחברי הפרלמנט שלה הן נשים ושבשוק העבודה שלה נשים מתקרבות, גם אם לא הגיעו לגמרי, לשכר שווה לגברים. בשוודיה שוויון מגדרי הוא חלק אינטגרלי מתכניות החינוך בבתי-הספר, אבות מחויבים לקחת לפחות 60 מתוך 480 ימי חופשת הלידה שהמדינה מעניקה וחקיקה מתקדמת נאבקת באלימות כלפי נשים.

ויש עוד מניע ברקע. שוודיה נאבקת בשנה האחרונה על כיסא במועצת הביטחון של האו"ם ונראה שהיא מנסה ליצור תדמית של סמכות מוסרית כבדת משקל שתעניק לה יתרון בהצבעה ב-2016. היא אינה גדולה או חזקה מספיק בכדי להכריע סוגיות בינלאומיות מרכזיות ולכן היא מנסה להפוך למעצמה עולמית מסוג חדש – כזו שאיננה מבוססת על משאבים חומריים או על גייסות חמושים אלא על מעמד מוסרי.

בקרוב ימונה שר-חוץ חדש למדינת ישראל (סביר להניח שהוא יהיה גבר כמו 88% משרי החוץ לפניו, 92% מראשי הממשלה ו-100% משרי הביטחון והאוצר). השר החדש ייאלץ להתמודד עם זירה בינלאומית מסוכנת בהרבה מזו של שוודיה והוא יעסוק ככל הנראה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אך אולי בכל זאת יש לו מה ללמוד מהמודל השוודי.

הדבר החדשני במדיניות החוץ השוודית היא התפיסה שבזירה הבינלאומית יש מקום לערכים ולרעיונות ולא רק לאינטרסים. יהיו כאלו שיטענו שזוהי פריבילגיה ששוודיה יכולה להרשות לעצמה כמדינה שאיננה מאוימת ישירות ע"י אויבים מבחוץ, אך ייתכן שגם האינטרסים האמיתיים של ישראל משוועים כעת לערכים, לרעיונות גדולים וליוזמה. זה לא שהתבססות על אינטרסים צרים הביאה את ישראל רחוק במיוחד בזמן האחרון. להיפך, ייתכן שהיא זו שהביאה למשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב, למתח עם האירופאים ולאיומי החרמות, בתי-הדין הבינלאומיים והסנקציות. אולי דווקא יוזמה המבוססת על רעיון אוניברסלי תוכל להיות כרטיס כניסה מחודשת אל משפחת העמים המהווה צורך אסטרטגי מרכזי של ישראל אם היא שואפת ברצינות לשלום, ביטחון ויציבות.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453339

כשקורין אלאל שרה ב-1989 את שירו של מאיר גולדברג "ארץ קטנה עם שפם" היה הגיון פוליטי במשפט "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע היה רונלד רייגן והכוונה הייתה ברורה: כל הצהרה פוליטית של נשיא ארה"ב מורגשת מיד בירושלים. 25 שנה מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי אינו היחיד הדופק על שולחנות. הנה ביום שישי נאם ראש-ממשלת שוודיה הטרי, סטפן לופבן, את נאומו הראשון בפרלמנט ובמהלכו הצהיר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. התגובות לא איחרו לבוא – שר החוץ הפלסטיני קרא למדינות נוספות ללכת בעקבות שוודיה, שר החוץ הישראלי זימן את השגריר ואפילו יו"ר האופוזיציה שוחח עם השוודים הסוררים.

עכשיו, רגע לפני שהחרבות מוצאות מהנדנים, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרה השוודית ומה אמורים אזרחי ישראל להבין ממנה.

ראשית יש להצביע על שתי טעויות נפוצות.

הראשונה נוגעת לתוכן הדברים והיא טעותם של אלו המאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני המניחים שבהיעדר תהליך מדיני, טוב יעשה העולם הנאור אם יתמוך בפלסטינים ע"י הכרה במדינתם העתידית. זוהי טעות מכיוון שהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה בינלאומית ללא מו"מ עם ישראל מנוגד להיגיון הבסיסי ביותר של פתרון סכסוכים – שלום אמיתי דורש הקשבה לטענות האויב, הכרה בזכויותיו ונכונות לפשרה. ממש כפי שצעדים חד-צדדיים ישראליים (בין אם הם נסיגות או סיפוחי שטחים) אינם מקדמים את פתרון שתי המדינות, גם המהלך הפלסטיני לא יעשה זאת. הוא ייצור פלסטין חלשה כלכלית עם שכנה עוינת וגבולות לא מוכרים. הכרה חד-צדדית מהווה מכה למעטים שעדיין מאמינים בתהליך השלום.

טעות נוספת היא צהלות ה"אמרנו לכם" של ישראלים המשוכנעים שההצהרה השוודית, כמו כל דבר אחר היוצא מאירופה, היא תוצאה של "ההשתלטות המוסלמית" על היבשת. זוהי גישה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שקריים ועל אגדות אורבניות בדבר ג'יהדיסטים המטילים את חיתתם על רחובות סטוקהולם ומאלמו. אין זאת לומר שהמצב בשוודיה טוב. יש בה אנטישמיות מכל הסוגים, יש בה בעיות בקליטת המהגרים (במיוחד בגלל ההפרטות במגזר הציבורי) ויש בשוליים גם ניצני אלימות. אך שוודיה אינה צרפת. מהגרים מכל העולם, כולל מהמזה"ת, נקלטים בה בהצלחה יחסית, איש אינו מנסה להשליט בה את חוקי השריע ובכל מקרה, על מנת להבין את הצהרותיו של לופבן מוטב לבחון את המציאות הפוליטית בה הוא פועל ולא לחפש קונספירציות איסלמיסטיות.

ראשית יש להכיר את מפלגתו. דמיינו את מפא"י ההיסטורית – מפלגה גדולה שהקימה מדינה ונמצאת בשלטון עשרות שנים. עכשיו הכפילו ושלשו את הענק הפוליטי הזה והנה קיבלתם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. זו המפלגה שבנתה את שוודיה המודרנית והייתה בשלטון במשך רוב המאה העשרים. כמו מפא"י, היא גדולה כל כך שיש בה ימין ושמאל, גוורדיה וותיקה ותורכים צעירים וסכסוכים אישיים שלא היו מביישים את פרס ורבין או אלון ודיין.

סטפן לופבן נבחר לראשות המפלגה כמועמד פשרה בין המחנות המרכיבים אותה כדי להחזירה לשלטון אחרי שמונה שנות אופוזיציה. הוא סיפק את הסחורה, אך ניצחונו בבחירות היה דחוק וממשלתו היא ממשלת מיעוט חלשה. כעת הוא חייב לשמור על מפלגתו מאוחדת כדי לא לאבד את השלטון. אמירתו המפורסמת של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים מתאימה מאוד להצהרותיו של לופבן – הן נועדו לפצות את מה שמכונה מחנה השמאל במפלגתו על קיפוחו בסבב המינויים המיניסטריאליים ועל מדיניות פנים בה הוא מתכוון לנקוט.

בכל הנוגע למדיניות חוץ לופבן הוא טירון פוליטי. עד לפני שנתיים הוא כיהן כראש איגוד עובדי המתכת, הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה והוא נטול ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. בכהונתו יעסוק לופבן בעיקר במשק השוודי, ביצירת מקומות עבודה, בקידום הייצוא ובמערכת הרווחה. לכן הוא מינה לשרת החוץ את מרגוט וולסטרום, פוליטיקאית בעלת ניסיון בינלאומי רב ותמיכה בזירה המקומית. עם זאת, לופבן מחויב למסורת הסוציאל-דמוקרטית הרואה בשוודיה מדינה ניטרלית שאינה מזדהה עם אף מעצמה ושמחויבת לדיפלומטיית שלום וסיוע הומניטרי.

אך לניטרליות השוודית צורות רבות, מהניטרליות האופורטוניסטית בשתי מלחמות העולם, דרך האקטיביזם של ראש-הממשלה (שנרצח) אולוף פלמה בשנות השבעים ועד המדיניות הפרו-אמריקאית של רבים מיורשיו. מתוך גישות אלו יצטרך לופבן לבחור את דרכו בתוך מערכת לחצים מורכבת. הימין שואף להצטרף לנאט"ו, השמאל קורא לעמידה נחושה מול האמריקאים בסוגיות כמו ריגול-סייבר והממסד הביטחוני חושש משותפיו הקואליציוניים של לופבן, מפלגת הירוקים, המתנגדת לייצוא הצבאי ולאנרגיה גרעינית. ייתכן שלופבן החליט להשתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להרגיע את הירוקים ולקדם נושאים שחשובים לו יותר כמו התעשייה הצבאית אליה הוא מקורב (מינוי איש מפלגת הירוקים, מהמט קפלן, שהשתתף במשט לעזה ב-2010, לשר השיכון הוא צעד באותו כיוון).

ולמרות זאת לופבן לא עוין את ישראל. בחודשים האחרונים הוא הספיק לכתוב שישראל היא מודל לחיקוי (בסוגיות של יזמות כלכלית), לתמוך בזכותה להגן על עצמה במבצע האחרון בעזה ולהשתתף במצעד נגד אנטישמיות בסטוקהולם. הוא איש פשרות ופרגמטיסט, לא אידיאולוג דוגמטי. יש לציין גם שמשמעותה של הצהרתו בפרלמנט לא ברורה לחלוטין. הוא לא הקציב למהלך לוחות זמנים, הוא התחייב לקיים שיחות עם הצדדים והיא נעטפה באמירות על חשיבות ההכרה ההדדית וזכותם של שני הצדדים לביטחון והגדרה עצמית.

אבל חשוב מכך, למרות שלשוודיה יש השפעה מסוימת על האיחוד האירופי היא איננה משחקניו המרכזיים. יש לה מסורת דיפלומטית ארוכה והיא נחשבת למובילה בתחומים מסוימים, אך לונדון, ברלין ופריז יקבעו בסופו של דבר את עמדתן בעניין הפלסטיני ע"פ האינטרסים שלהם, לא ע"פ אילוצים קואליציוניים של ראש-ממשלת שוודיה. לכן, אל לישראל להיות מודאגת מדי מהצהרותיו של לופבן בשלב זה. בעתיד, עם זאת, כשלופבן יצבור ניסיון ואשראי פוליטי, ייתכן שדווקא הוא יוכל לתרום משהו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהילה הבינלאומית ניסתה הרי הכל – מו"מים ישירים ועקיפים, וועידות בינלאומיות ומתווכים מכל הסוגים, אולי דווקא מנהיג פועלים, איש של עבודה, פשרות והסכמים קיבוציים, יוכל לתרום לפתרון הסכסוך יותר מכל הדיפלומטים והמדינאים שניסו את מזלם ונכשלו.

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

ביום ראשון תידרש שוודיה להחליט אם לתת למודל החברתי הייחודי שלה הזדמנות חדשה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2431757

מבחינת הנתונים היבשים הבחירות המתקיימות בשוודיה ביום ראשון (14.9) לא אמורות לעניין אף אחד מחוץ לגבולותיה. אחרי הכל מדובר במדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים הממוקמת בפריפריה של צפון אירופה ושאין לה השפעה בינלאומית משמעותית במיוחד. ובכל זאת, הדרמה הפוליטית המתרחשת בשוודיה בשבועות האחרונים מסוקרת במדינות רבות מכיוון שהיא מעמידה על הפרק את גורלו של המודל החברתי-כלכלי השוודי המהווה מודל לחיקוי והשראה בכל העולם.

כבר שנים רבות שמדינת-הרווחה השוודית מעוררת עניין במדינות רבות המוצאות בה דוגמא לייתכנותו של מודל ייחודי: מצד אחד כלכלה מודרנית, תחרותית ויעילה וחברה דמוקרטית וחופשית ומצד שני פערים חברתיים מצומצמים, מערכת רווחה אוניברסלית, עבודה מאורגנת ובעלות ממשלתית על תשתיות ומשאבים לאומיים. פוליטיקאים מברלין ומלונדון כמו גם מפגינים מוול-סטריט ועד שדרות רוטשילד הניפו בעבר את הדגל השוודי כשביקשו להוכיח שחברה שוויונית וצודקת איננה סותרת בהכרח חברת שפע, תחרותיות ויוזמה פרטית.

האמת, עם זאת, קצת יותר מסובכת. המודל השוודי שינה את פניו עם השנים. הוא החל את דרכו בשנות השלושים של המאה הקודמת כאשר תנועת העבודה השוודית וויתרה על אסטרטגיה מהפכנית וחתרה להסכמה רחבה בקרב הציבור. באמצעות מדיניות רפורמיסטית והגשמת רעיונות קיינסיאניים היא הגיעה לשלטון, בחרה במדיניות תקציבית מרחיבה והשקעה מאסיבית במשק וחתרה לתעסוקה מלאה. הסכמה בין קבוצות אינטרסים שונות, מעסיקים ועובדים למשל, הביאה לבניית מה שכונה מודל "הבית של העם" (Folkhämmet), מדינה שיש בה מגזר ציבורי גדול הממומן ע"י מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והמספק מערכות חינוך ובריאות לכלל האוכלוסייה, דיור ציבורי בהיקף רחב, שכר גבוהה ותנאי עבודה טובים הנקבעים ע"י הסכמים קיבוציים רחבים ונדיבים.

מאז השתנו דברים רבים מאוד במודל השוודי. בשנות התשעים, למשל, קיצצה הממשלה את הוצאותיה ובמקביל ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. אלו היו שנות משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית אך גם כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ל-12 שנים רצופות (1994-2006) הם שינו את פניו של המודל השוודי בהשראת השמאל האירופי החדש  של "הדרך השלישית" והרפורמות הליברליות.

אך שמונה השנים האחרונות היו אחרות. בפעם הראשונה מאז היווצרות המודל השוודי שלטה במדינה במשך שתי קדנציות רצופות ממשלת מרכז-ימין ששמה לעצמה למטרה לפרק את המודל המסורתי. "ממשלותיהן של רה"מ פרדריק ריינפלדט ושר האוצר אנדרס בורג הורידו מיסים, החלישו את העבודה המאורגנת והפריטו חלקים גדולים ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה", אומר דניאל סוהנן פעיל סוציאל-דמוקרטי שכתב שלושה ספרים על הנושא, "כמו הסוציאל-דמוקרטים בשנות השלושים, הם בחרו בטרמינולוגיה רכה ולא מהפכנית, בנו קואליציה פוליטית אפקטיבית וחתרו להסכמה ציבורית רחבה אך תוצאות המדיניות שלהם ברורה – הפערים החברתיים צומחים, מערכות הרווחה מופרטות ומובילות לסגרגציה, האבטלה עולה והביטחון התעסוקתי נפגע משמעותית".

יש אמנם במערכת הבחירות נושאים נוספים שעומדים על הפרק כמו אנרגיה, ביטחון ואיכות הסביבה אך הם שוליים יחסית. השאלות המרכזיות קשורות לשוק העבודה ולמערכת הרווחה (חינוך, בריאות, דיור וכו'). למעשה, השאלה שעל הפרק היא האם תימשך המהפכה של שמונה השנים האחרונות ושוודיה תהפוך עם הזמן למדינה מערבית טיפוסית המעדיפה את ההון על פני העבודה ואת חופש הבחירה והיוזמה הפרטית במערכות הרווחה על פני נגישות שווה למערכות ממלכתיות. החלופה היא שינוי כיוון וחזרה, חלקית לפחות, למודל שהביא את שוודיה להיות מה שכינה הגארדיאן ב-2005 החברה המוצלחת ביותר שהעולם אי-פעם ידע.

הסקרים האחרונים מצביעים על ניצחון לסוציאל-דמוקרטים אך הפער מצטמצם ככל שהבחירות מתקרבות והמאבק מקצין ונהיה צמוד יותר. ארבעת מפלגות המרכז-ימין, למרות הפיגור בסקרים, נהנות מכמה יתרונות. ראשית, לעומת מפלגות השמאל, הן מציגות חזית מאוחדת בדמות הקואליציה שהן הקימו לפני כעשור ושלא מתגלים בה בקיעים משמעותיים. שנית, לעומת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיו לה ארבעה יושבי-ראש בעשר השנים האחרונות, הנהגתה של מפלגת השלטון, מפלגת "המתונים", היא יציבה ופופולארית מאוד – פרדריק ריינפלדט עומד בראשה מאז 2003 והוא זוכה גם היום, לאחר שתי כהונות כראש-ממשלה, לפופולאריות רבה.

לקואליציית המרכז-ימין יש יתרון נוסף בדמות יכולות התעמולה שלה. בשבועות שלפני הבחירות היא פתחה בקמפיין שלילי ואפקטיבי נגד מפלגות האופוזיציה ומצד שני מתמקדים האסטרטגים הפוליטיים שלה בנושאים כמו קבלת פליטים בשוודיה ומתחמקים מנושאים כמו מצבה של מערכת החינוך. הנושא הראשון הוא נושא רגיש שאמור לגרום להצבעה בעבור מנהיגות יציבה, שמרנית ובעלת ניסיון בינ"ל. הנושא השני חושף את כישלונותיה של הממשלה הנוכחית שהביאה את מערכת החינוך למשבר חמור שהתבטא לאחרונה בירידה דרמטית בתוצאות תלמידי שוודיה במבחני פיזה הבינלאומיים.

מן הצד השני עומדת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות סטפן לופבן, שהגיע לראשותה בראשית 2012 מתפקידו כראש האיגוד המקצועי של עובדי המתכת. לופבן הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה ללא כל ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי אך תקוותיהם הפוליטיות של הסוציאל-דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים תלויות בו. לאחר שורה של יושבי-ראש שלא הביאו להצלחה אלקטורלית הם מקווים שלופבן יזכה לתמיכה רחבה עם מסרים של התחדשות, אחדות וסולידריות.

"במערכת הבחירות הזו מתמקדת הממשלה במה שנוח לה – יציבות שלטונית, "אחריות תקציבית" וצמיחה", אומר יאן אולסון, פרופ' למדע המדינה מאונ' אורברו, "האופוזיציה, לעומת זאת, מתמקדת בנושאים שהממשלה מתחמקת מהם – רמת האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, מערכות הרווחה ונזקי ההפרטות". פרופ' אולסון טוען שהימין תופס כעת את מקומה המסורתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. "מפלגת "המתונים" ממצבת את עצמה כמפלגת שלטון הנושאת בעול הנהגת המדינה ומספקת יציבות בעת משבר. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שייתכן שהבוחרים יחפשו דווקא שינוי וכיוון חדש".

כיוון חדש מוצע לא רק ע"י הסוציאל-דמוקרטים. מול הקואליציה השמרנית ניצבות מספר מפלגות נוספות מן השמאל – "מפלגת השמאל" (המפלגה הקומוניסטית לשעבר), מפלגת "הירוקים" וגם "היוזמה הפמיניסטית", מפלגה חדשנית בעלת מנהיגה כריזמטית שמנסה לעבור את אחוז החסימה בפעם הראשונה בתולדותיה. בניגוד למפלגות המרכז-ימין, מפלגות השמאל אינן מציגות חזית מאוחדת ואינן מבטיחות לבוחריהן שיתוף פעולה ביום שאחרי הבחירות.

אך מפלגה נוספת, מפלגת "הדמוקרטים השוודים", מאיימת לסבך את תוצאות הבחירות ולהקשות עוד יותר על הקמת ממשלה. זוהי מפלגת ימין פופוליסטי ושמרני המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה השוודית. המפלגה עברה את אחוז החסימה בפעם הראשונה בבחירות שעברו ויש הצופים שהיא תזכה בכ-10% מהקולות. הגושים המסורתיים מסרבים לשתף איתה פעולה בגלל עמדותיה הקיצוניות, התבטאויות גזעניות של פעיליה ועברה הניאו-נאצי, כך שייתכן שהמפלגה תהווה לשון מאזניים פרלמנטרית בארבע השנים הבאות. "בשוודיה יש מסורת של גושים פוליטיים ברורים, של פשרות ופרגמטיות", אומר פרופ' אולסון, "אבל התחזקות הדמוקרטים השוודיים תגרום לבעיה ביצירת רוב פרלמנטרי".

כך, כאשר מפלגת השלטון משתמשת במהגרים כדי להציג את עצמה כ"מבוגר האחראי" והימין הקיצוני מאחד את תומכיו סביב פחד מהשפעת המהגרים, הפך נושא ההגירה לנושא מרכזי במערכה. אך המודל השוודי מוכיח שזהו לא נושא נפרד. למרות הניסיון לנתק את המהגרים מהשיח הפוליטי-רציונאלי הרגיל ולחבר אותם לשיח על תרבות וזהות, גורל המהגרים תלוי בסוגיות הליבה שבבסיס הבחירות כמו שוק העבודה ומערכות החינוך, הבריאות והדיור. אלו יקבעו את גורל מודל קליטת ההגירה השוודי ממש כפי שהן ייקבעו את גורלו של המודל השוודי כולו.