How Sweden Became a Thriving Base of Neo-Nazi Ideology

While Nazi criminals were hanged or committed suicide in their cells in Nuremberg, a secret network operating out of Malmö made sure the Nazi idea stayed alive.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-1.831763

STOCKHOLM – Last Yom Kippur, the Nordic Resistance Movement, a Swedish neo-Nazi organization, held a march in Gothenburg, Sweden’s second-largest city, that drew hundreds of participants. According to the local media, the group, which also maintains a presence in other Nordic countries, has grown stronger in the past few months, and evidence suggests that it is part of a larger pan-European trend. Parallel to the strengthening of neo-Nazis in Sweden, support for far-right movements of all types is being seen across the Continent. Some of the movements are represented in their countries’ respective parliaments, others are engaged primarily in disseminating their ideology through alternative media, and on the margins there are also organizations that resort to violence.

This phenomenon is not confined to Europe alone. Many supporters of the white supremacy concept and other European nationalists are now making common cause with the American alt-right movement. The political bloc they are forging threatens not only advocates of multiculturalism and socialists, feminists and environmentalists on the left, but also conservatives and libertarians, on the right.

Sweden, it turns out, is one of the centers of the new European right, even though it is better known for its high level of solidarity and social equality, and as a country that cultivates policies based on democratic values, human rights and generosity to asylum seekers.

Yet, for almost 100 years now, Sweden has been home to a plethora of racist, nationalist and fascist movements. The political establishment in Stockholm may be occupied with embracing universalist values and creating a social-democratic state, but extreme right-wing groups have been operating on the margins of Scandinavian society for years: from neo-Nazis and skinheads to anti-Semitic publishing houses, heavy-metal bands promoting racist values, and movements flaunting pre-Christian imagery that promote nationalist and anti-establishment ideas.

The Swedish journalist and writer Elisabeth Åsbrink probed the reasons for Sweden’s centrality in the European far-right scene in her book “1947: When Now Begins.” Åsbrink chronicles key figures and events that shaped the new world order and postwar Europe. One of the more fascinating individuals she portrays is Per Engdahl (1909-1994), the man who led the Swedish fascist movement.

“Engdahl was an intelligent and modern person,” Åsbrink said in an interview with Haaretz. “He was a fascist activist during the war, and after the war ended he understood that he would have to change his ways, so that the fascist and Nazi ideas would not die,” she relates.

“Already in 1945,” she continues, “he connected the remnants of fascist and Nazi movements from all over Europe. He made contact with Oswald Mosley’s fascists in England, with the French fascists, the Swiss Nazis and Hitler’s loyalists in Germany. He was in close touch with MSI, the Italian Social Movement, which continued Mussolini’s path in the dictator’s country, and he himself founded a Danish Nazi party. His network also included Nazis from Norway and Holland, and the postwar advocates of the Iron Cross party in Hungary. Together they formed a secret network whose center was in Malmö [Sweden], where Engdahl lived.”

The network, later known as the Malmö Movement, played a central role in the rehabilitation of Europe’s extreme right.

To begin with, according to Åsbrink, Engdahl created an escape route for Nazis from all parts of Europe. It passed through northern Germany and Denmark, and led to Malmö. From there the Nazis were smuggled to various places in southern Sweden and then sent by ship from Gothenburg to South America. In some cases these Nazis returned to West Germany, where the American authorities were releasing hundreds of S.S. men every day because they were unable to cope with the expenses of detaining the overload of fugitives. Engdahl claimed to have “saved” about 4,000 Nazis in this way.

One of those who assisted Engdahl was Johann von Leers (1902-1965), who had been Nazi propaganda minister Joseph Goebbels’ right-hand man and protégé, and himself a leading ideologue of the Third Reich.

“Von Leers arrived in Malmö in 1947, and then disappeared,” Åsbrink notes. “No one knows exactly how, but in the end he got to Buenos Aires, where he edited a paper that became a communications channel between Nazis in Europe and those who ended up in Latin America. Von Leers was later brought to Egypt under the auspices of Haj Amin al-Husseini, with whom he was in close contact. Eventually he converted to Islam and changed his name to Omar Amin as a gesture to his benefactor, becoming head of [Egyptian President Gamal Abdel] Nasser’s ‘Israeli’ propaganda unit.”

The close ties between Nazis like von Leers and the Palestinian national movement is one of the stories that connect the European right of the 1940s and 1950s to contemporary political dramas. But the link runs deeper.

“Engdahl founded a network of international nationalism,” Åsbrink says, adding, “Until then, nationalism bore a local character. Engdahl turned it into an international movement. The network’s first conference was held in 1950, in Rome. Engdahl, a polyglot who taught himself Italian for the occasion, spoke at the gathering and wrote the network’s charter, dealing with the future of Europe. The central idea was that Europe would be a white continent, with no foreign elements – Jews and blacks – and no democracy, which he termed a feminine, weak type of regime. The network advocated government that was autocratic, masculine and strong, and its members believed that Europe was entitled to support itself with overseas colonies.

“The core of the network’s central idea,” Åsbrink continues, “recalls concepts that the contemporary far right is focused upon, such as theories of a Muslim takeover of the world and the ideas that appear in the manifesto of Anders Breivik [the Norwegian terrorist who massacred 77 people in 2011]. Rome was followed by a conference in Malmö, in 1951, where the Malmö Movement was effectively born, with Engdahl, one of its four leaders, being appointed a kind of international secretary general. The Malmö gathering also gave birth to the movement’s magazine, Nation Europa, edited by two former Waffen S.S. officers, which transmitted the organization’s ideas across the generations. Old-school Nazis contributed to the magazine, but later were joined by a new generation of writers. One of them was a young Frenchman named Jean-Marie Le Pen.”

Åsbrink mentions another young writer, a German named Henning Eichberg, who was the first to talk about ethno-pluralism, the idea of separation of different ethnicities which influenced many of Europe’s new right movements.

Sweden thus became an important arena for renewal of Nazi and fascist ideas after the progenitors of those concepts had been defeated by the Allies in the war. While Nazi criminals were hanged or committed suicide in Nuremberg, and the world, seeing the results of Nazism, promised “Never again” – others were ensuring that the Nazi idea would carry on. Already in the 1950s, a new right began to take shape in Sweden and on the margins of European society. The movement created an alternative history for itself, and a morality that was the opposite of what was emerging in other, newly created postwar international organizations.

“One of the leaders of the Malmö Movement was a French fascist, Maurice Bardeche [1907-1998]. Bardeche published a book that constituted the basis of all of the so-called ‘revisionist’ arguments used by Holocaust deniers to this day,” Åsbrink relates. “He and Engdahl understood something very important: that the word ‘race’ was no longer usable after the genocide of World War II. They replaced it with the word ‘culture.’ The ideas are the same, but when you talk about ‘culture’ rather than ‘race,’ you can talk about ‘my culture and your culture and how the two cultures cannot coexist.’ Engdahl created a new language. It’s racism without the word ‘race.’ In a note that Bardeche wrote in the 1960s, he pointed out that this was an important change, because right-wing movements could now espouse racist ideas and call themselves anti-racist.”

Åsbrink adds that within a few years of the founding of the Malmö Movement, members were leaving because they considered it too prone to compromise and thought its messages were vague. It was these breakaways who, effectively, established the white supremacy movement in Europe. Those who remained in the organization, on the other hand, laid the foundations for the extreme right that is now part of the European parliamentary system.

“There are many influences on the development of the European right since Engdahl,” Åsbrink says. “In the 1960s and ‘70s, they were actually influenced by the views of the critical left about the United States and about colonialism. In the 1990s, they were influenced by American Nazis who imported the ‘ZOG’ theory, which maintains that it’s legitimate to use violence against police officers and other representatives of government, because the political establishment is an emissary of the so-called ‘Zionist Occupation Government.’

“These ideas are more extreme than the original ideas of Engdahl and his colleagues,” Åsbrink continues. “Engdahl’s principal role was to keep Nazi ideas and movements alive until the arrival of the next generation – which thought they were slightly outmoded and not aggressive enough, so they updated and radicalized them.”

How was it that Sweden, a relatively marginal country in terms of population that hadn’t even taken part in World War II, became a key base for the postwar European right? Åsbrink offers a variety of explanations. One element lies in the fact that Sweden was not occupied and did not suffer directly the disastrous results of Nazism. Åsbrink notes both the traditional Swedish fear of the Russians and Swedes’ problematic attitude toward their country’s Jews, who had suffered from discrimination for many years. Moreover, a deep connection existed between Swedish elites and Nazi Germany (including the royal family and such wealthy families as the Wallenbergs).

An example of these relations is found in a secret that Åsbrink herself exposed in an earlier book. She discovered that Ingvar Kamprad, the founder and owner of the IKEA home furnishings empire, was an active Nazi. Although Kamprad’s involvement with the fascist movement was already known, Åsbrink discovered that he was also a member of the SSS, the Swedish hard-core Nazi party during the war, and that the Swedish secret police had him under surveillance because of it. She recounts that in an extremely rare interview he gave her, in 2010, Kamprad, who is today 91, asserted his conviction that Engdahl was “a great man, and I will claim that as long as I live.”

Engdahl, she says in summation, “is a kind of icon whom the present-day extreme right revere and from whose ideas they draw inspiration.”

But how do the followers of the European new right view the Malmö Movement and Engdahl’s legacy?

“The continuity between the old right and the modern nationalist movement is very weak,” says Daniel Friberg, a key figure in the Swedish new right and in the worldwide alt-right movement. In more than 20 years of being active politically, Friberg says, he has never received any kind of support from the members of the political movements of the previous generation.

“Engdahl’s movement was relatively marginal, and its members tended to be very rich people, like Ingvar Kampard,” he maintains, adding, “They despaired and gave up, and we had to rebuild everything. I funded the first magazine I published, when I was 18, from my personal savings. I feel no respect toward the old men of the old right. They were cowards and weak, they backed off easily and they lacked the tenacity to continue the struggle. Perhaps they are exaggerating their importance for narcissistic reasons, but they never helped establish the modern nationalist movement.”

Friberg doesn’t belong to the traditional right-wing establishment in Sweden, and is not a member of any of its parties. Nevertheless, he is a very central figure in the Swedish new right and in its link to the international alt-right. He terms himself a supporter of the identitarian movement, which sprang from the French new right and espouses ethno-pluralistic beliefs. Identitarianism, a key element of the global alt-right movement, assails the concept of multiculturalism, opposes migration and supports ethnic- and culture-based separation. Its opponents claim that its ideology contains fascist and neo-Nazi elements.

Friberg’s centrality stems from the fact that he founded a large number of Swedish and European alternative-right organizations, and also because he is responsible, along with American alt-right leader Richard Spencer, for bridging between the movements on both sides of the Atlantic in the form of the website altright.com. According to Friberg, the trans-Atlantic project is growing, and draws inspiration from another website of the American far right, Breitbart, whose executive chairman is former Trump adviser Steve Bannon.

The alt-right site is only one of Friberg’s projects. He also founded, and continues to manage a publishing house called Arktos, which promotes a far-right agenda, and has put out 150 titles in 15 languages. He was a partner in the founding of Metapedia, a right-wing alternative to Wikipedia, and recently he also founded the Nordic Alternative-Right movement together with a former senior figure in the Sweden Democrats, a populist right-wing organization.

Friberg, 39, engages in what he calls meta-politics. “Parliamentary politics doesn’t interest me,” he says. “I influence society in the same way that Haaretz does in Israel. I’m engaged in media, books, newspapers, magazines and websites, and that’s what I’ve always done.”

According to Friberg, this political activity is significant, because it reveals the truth that’s hidden from the public by the establishment and mainstream media. As an opponent of mass migration, particularly into Europe – which he claims causes a considerable increase in violent crimes, including rape – he argues that the true reality is concealed by a political establishment that kowtows to political correctness, and by a self-censoring mainstream media. That, he says, is the main reason for the flourishing of alternative media in Sweden, and it’s also why Sweden has become so important in the world new-right scene. There’s a large disparity, he says, between the country’s left-wing government and the public’s support for the right.

“It’s simply a matter of supply and demand,” he says. “People want to know the truth.”

The vision of Friberg and his supporters is remarkably similar to that of the Malmö Movement of six decades ago. It avoids racist language, but advocates racial separation, and it is nationalistic, autocratic and conservative. It talks about a “return to normality” and the need to put an end to what Friberg calls “the failed social experiment of multiculturalism, feminism and cultural Marxism, which has caused so much suffering to Europeans in the past 50-60 years.” He also maintains that it’s essential “to protect national and regional identities and to return to tradition, including the traditional roles of the sexes.”

In his younger days, Friberg used the pen name “Daniel Engdahl,” in homage to Per Engdahl, but despite this, and despite the similarity between Friberg’s ideas and those of the neo-Nazi movements of the mid-20th century, he is meticulous about differentiating his views from Nazism. He denies allegations that he was a skinhead in the past and a member of a Nazi movement.

“There are very few neo-Nazis in Europe today,” he says. “As for myself, I never believed in fascism and never described myself as a neo-Nazi. There are even some who accuse me of being a Jew or a Zionist, of not being anti-Semitic enough and of trying to hijack the Swedish nationalist movement. Maybe that’s because my surname ends in ‘berg.’ In any case, I don’t really care what people call me on the internet.”

“Berg” or no “berg,” an examination of the publications and statements of alt-right figures, including those published by his website and his press, turns up many types of anti-Semitism. There is Holocaust denial of different kinds, and there are Jewish-domination conspiracy theories. These phenomena are largely limited to the virtual world, but in some cases they penetrate the “real world,” too. A well-known example is the speech by Friberg’s American colleague Richard Spencer following the U.S. presidential election in November 2016. Spencer concluded his remarks with calls of “Hail Trump, hail our people, hail victory!” Many in the audience responded with the Nazi salute.

Friberg does not deny the existence of anti-Semitism in the new right, but he does not consider himself an anti-Semite, and offers many explanations for the phenomenon.

“It is perfectly obvious that the incident with Spencer was a joke,” he explains. “I know many who were present at the event. It was an excellent speech, and the end was a kind of amused response to the liberal narrative about Trump. After all, Spencer has criticism of Trump, and he would not seriously salute him. At the end of the proceedings, a few people in the audience saluted ironically in the Nazi fashion, in response to the fact that Trump is presented in the media as a fascist and a Nazi. Spencer himself regrets the incident.”

More broadly, Friberg views right-wing anti-Semitism as an oversimplification of complex issues. “I do not condemn revisionist history of the Holocaust period,” he says. “I acknowledge the suffering of the Jews in World War II. But the war as a whole, not only the Holocaust, was the most tragic event in Europe for centuries. Not only the Jews suffered in it. German children and women, too, were murdered and raped by Russian soldiers, and 10 million Ukrainians were starved to death in genocide. But despite this, we learn only about the Holocaust; no one taught us about the Holodomor [the Ukrainian term for the ‘Great Starvation’ in that country during the 1930s]. The lives of the Jews are not worth more than the lives of non-Jews, and the suffering of others also deserves recognition.”

Friberg does not believe in an all-embracing conspiracy theory that attributes magical powers and world rule to the Jews, but various versions of such theories are present in works that he publishes. “There is no one conspiracy theory,” he says. “There are many such theories, Jewish and not Jewish alike. That’s clear, after all. There’s conspiracy in every commercial company that’s led by three people, two of whom try to get rid of the third. That’s the nature of politics. It’s a dirty game, and the Jews, like others, are on all sides.”

At the same time, Friberg argues, there is an over-representation of Jews in social-change movements that have caused damage worldwide. Jews like George Soros, who promotes a liberal, globalist vision, are examples of that tendency. But there are also other Jews. Benjamin Netanyahu, he says, is a Jew who represents a more nationalist agenda, and there are also other Jews, including some Israelis he knows, who support the new right.

“In Sweden, for example, the biggest supporters of opening the borders and of the multicultural social disaster were Jews who emigrated from Poland,” he says. “That’s a pattern and we must not ignore it. But there are also Jews on the other side. For example, it was [the American philosopher and historian] Paul Gottfried, a Jew, who invented the term alt-right, along with Spencer.”

Friberg is right. No few Jews back the new right in Europe and the United States. Some others hold positions of power in Israel and cultivate close ties with their colleagues who urge deportation of foreigners, the building of walls and racial separation, and call for a struggle against “leftist elites” in the media and in academia.

The European and American new right, like the Israeli version, is neither apologetic, nor is it in hiding. It’s articulate, it has ties with big money and it is accumulating power and influence. It looks toward the future but its feet are planted deep in the neo-Nazi movement of the mid-20th century. Its Israeli supporters would do well to watch the clip of Spencer’s speech a year ago, and reflect on the comments of Friberg. In the video they will see a room filled with men enthusing over the battle cries of a white race that is being plundered by other races, which are taking over its living space. They applaud when the speaker alludes to the media as “Lügenpresse” (the lying media), the German term used by the Nazis, and laugh when he calls its members inhuman and soulless. At the end they respond to the cries of “Hail!” with loud applause and the Nazi salute.

Daniel Friberg maintains that this should all be taken ironically, that it’s just a joke. Given the fact that some of these people are so close to power in so many places around the world, all we can do is hope he’s right.

תנועת מאלמו והולדתו של הימין האירופי החדש

בימים שבהם פושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאי המאסר שלהם בנירנברג והעולם הבטיח ש"לעולם לא עוד", רשת סודית . שמרכזה היה בדרום שוודיה דאגה לכך שתורת הגזע הלבן תמשיך לחיות. באמצעות יצירת היסטוריה אלטרנטיבית, ומוסר הפוך לזה שנוצר במוסדות הבינלאומיים החדשים הוא יצר שפה חדשה המהווה עד היום את הבסיס לימין העולמי החדש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5203663

ביום-כיפור האחרון קיימה "תנועת ההתנגדות הנורדית", תנועה ניאו-נאצית שוודית, מצעד בהשתתפות מאות תומכים בעיר השנייה בגודלה בשוודיה, גוטנבורג. ע"פ התקשורת השוודית, התנועה, שיש לה נוכחות גם במדינות נורדיות אחרות, מתחזקת בחודשים האחרונים ויש עדויות לכך שזוהי מגמה כלל אירופית. במקביל להתחזקות הניאו-נאצים השוודים נרשמת ברחבי היבשת עליה בתמיכה בתנועות ימין קיצוני מכל הסוגים. חלק מהתנועות משתתפות במערכת הפרלמנטרית, אחרות עוסקות בעיקר בהפצת האידיאולוגיה שלהן באמצעי תקשורת חלופיים ובשוליים יש גם ארגונים הנוקטים בפעולות אלימות. זוהי איננה תופעה אירופאית בלבד. רבים מתומכי עליונות הגזע הלבן והלאומנים של אירופה מתחברים בימים אלו לאנשי תנועת הימין האלטרנטיבי (Alt Right) האמריקאי ויוצרים גוש פוליטי שמאיים לא רק על תומכי הרב-תרבותיות, הסוציאליסטים, הפמיניסטים והירוקים משמאל אלא גם על השמרנים והליברלים מימין. אחד המרכזים של הימין האירופי החדש נמצא דווקא בשוודיה, מדינה המוכרת בזכות רמה גבוהה של סולידריות ושוויון חברתי והמקדמת מדיניות המדגישה ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ונדיבות כלפי מבקשי מקלט.

עובדה זו היא אולי מפתיעה אך היא איננה חדשה. מאז אמצע המאה הקודמת פעלו בשוודיה עשרות תנועות באזור הרעיוני שממוסוליני וימינה. בעוד שהממסד הפוליטי עסוק ביצירת מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית וקידום ערכים אוניברסליים, בשולי החברה הסקנדינבית פועלות כבר שנים רבות מפלגות ימין קיצוני, תנועות ניאו-נאציות וקבוצות שוליים שונות החל מחבורות של סקינהדס, עבור בהוצאות לאור של פרסומים אנטישמיים ועד להקות רוק כבד וקבוצות בעלי אמונות פגניות המפיצות מסרים לאומניים ואנטי-ממסדיים.

את הסיבות למרכזיותה של שוודיה בסצנת הימין הקיצוני האירופי חקרה העיתונאית והסופרת השוודית אליזבת' אוסברינק, שספרה "1947 – היכן שעכשיו מתחיל" התפרסם בשוודיה בשנה שעברה. בספרה עוקבת אוסברינק אחר דמויות מפתח שעיצבו את אירופה הפוסט מלחמתית ומספרת על התהוותו של הסדר העולמי החדש. אחת הדמויות המסקרנות שאוסברינק עוסקת בה היא דמותו של מנהיג התנועה הפשיסטית השוודית, פר אנגדאהל (1909-1994). "אנגדאהל היה איש אינטליגנטי ומודרני מאוד. הוא היה פעיל פשיסטי בזמן המלחמה ולאחר שהמלחמה הסתיימה הוא הבין שהוא חייב לשנות את דרכיו על מנת שהרעיונות הפשיסטיים והנאציים לא ימותו", היא מספרת, "כבר ב-1945 הוא חיבר בין שרידי תנועות פשיסטיות ונאציות מכל אירופה. הוא יצר קשר עם הפשיסטים של אוסוולד מוסלי מאנגליה, עם הפשיסטים הצרפתים, הנאצים השוויצרים ונאמני היטלר בגרמניה. הוא היה בקשר קרוב עם ה-MSI, התנועה שהמשיכה את דרכו של מוסוליני באיטליה, הוא ייסד בעצמו מפלגה נאצית דנית וברשת שלו היו גם נאצים מנורבגיה ומהולנד וממשיכי דרכה של מפלגת צלב-החץ מהונגריה. כל אלו חברו לרשת סודית שמרכזה היה בעיר מאלמו, עיר מגוריו של אנגדאהל". לימים תקרא הרשת שאנגדאהל הקים "תנועת מאלמו" והיא תהיה מרכזית בשיקום הימין הקיצוני האירופי ביותר מבחינה אחת.

ראשית, ע"פ אוסברינק, אנגדאהל ייסד נתיב בריחה לנאצים מכל רחבי היבשת. הנתיב עבר דרך צפון גרמניה ודנמרק והוביל למאלמו. אנגדאהל החביא את הנאצים שהבריח במחבואים שונים בדרום שוודיה ומשם שלח אותם באוניות מגוטנבורג לדרום אמריקה וגם חזרה למערב גרמניה שם שחררו השלטונות האמריקאים מאות אנשי אס.אס כל יום מפני שלא יכלו לעמוד בהוצאות ובעומס של המאסרים. אנגדאהל טען שהוא "הציל" בדרך זו כ-4,000 נאצים. אחד האנשים המעניינים ביותר שאנגדאהל טיפל בהם במסגרת תכנית הבריחה שלו היה יוהאן פון ליר (1902-1965) שהיה יד ימינו של גבלס ואחד האידאולוגים הראשיים של הרייך השלישי. "פון ליר הגיע למאלמו ב-1947 ואז הוא נעלם", מספרת אוסברינק, "אף אחד לא יודע בדיוק איך אבל לבסוף הוא הגיע לבואנוס-איירס שם הוא ערך עיתון שהפך לערוץ קשר בין הנאצים באירופה לאלו שהתמקמו באמריקה הלטינית. פון ליר עצמו הועבר מאוחר יותר למצרים בחסות המופתי של ירושלים איתו היו לו קשרים קרובים. לימים הוא התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין כמחווה לשותפו והפך לראש מערך התעמולה "הישראלית" של נאצר".

הקשר האדוק בין נאצים כמו פון ליר לתנועה הלאומית הפלסטינית הוא אחד הסיפורים הקושרים את הימין האירופי של שנות הארבעים והחמישים לדרמות פוליטיות בנות זמננו. אבל הקשר הוא עמוק יותר. "אנגדאהל ייסד רשת של לאומנות בינלאומית", אומרת אוסברינק ומסבירה, "עד אז הלאומנות היתה מקומית. אנגדאהל הפך אותה לתנועה בינלאומית. ב-1950 התקיים הכנס הראשון של הרשת ברומא ואנגדאהל, שלימד את עצמו איטלקית לטובת האירוע, נאם שם וכתב את האמנה של הרשת העוסקת בעתידה של אירופה. הרעיון המרכזי היה שאירופה היא יבשת לבנה, ללא אלמנטים זרים (יהודים ושחורים) וללא דמוקרטיה שהיא משטר נשי וחלש. הרשת רצתה שלטון אוטוקרטי, גברי וחזק וחבריה האמינו שאירופה צריכה לחיות ממה שהקולוניות שלה ייצרו. הגרעין המרכזי של הרעיונות של הרשת מזכיר מאוד רעיונות שהימין הקיצוני של היום מקדם כמו התיאוריות בדבר ההשתלטות המוסלמית על העולם והרעיונות המופיעים במניפסט של אנדרס ברייויק (הטרוריסט הנורבגי שרצח 77 בני אדם ב-2011, ד.ס). אחרי רומא הגיע הכינוס במאלמו ב-1951 בו נולדה למעשה תנועת מאלמו ואנגדאהל, אחד מארבעת מנהיגיה, מונה למעין מזכיר בינ"ל. בכנס במאלמו נוסד גם מגזין התנועה שהעביר את הרעיונות שלה במורד הדורות ונערך ע"י שני קציני וואפן אס.אס לשעבר. במגזין כתבו נאצים מהדור הישן אך מאוחר יותר השתלב גם דור חדש של כותבים. בין השאר היה שם כותב צרפתי צעיר בשם ז'אן מרין לה-פן".

כך הפכה שוודיה לזירת ההתחדשות של רעיונות נאציים ופשיסטיים אחרי שאלו שהגו אותם הובסו בידי בעלות הברית במלחמה. בימים שפושעים נאצים נתלו והתאבדו בתאיהם בנירנברג והעולם כולו חזה בתוצאותיו של הנאציזם והבטיח ש"לעולם לא עוד", היו מי שדאגו לכך שהרעיון הנאצי לא ימות עם הוגיו. בשוודיה ובשולי החברה האירופית החל להתגבש כבר בשנות החמישים ימין חדש שעיצב לעצמו היסטוריה אלטרנטיבית ומוסר הפוך לזה שעוצב במוסדות הבינלאומיים הטריים. "אחד המנהיגים של תנועת מאלמו היה הפשיסט הצרפתי, מוריס בארדש (1907-1998) שפרסם ספר שהיווה את הבסיס לרביזיוניזם ולכל הטיעונים שמכחישי שואה משתמשים בהם עד היום", מספרת אוסברינק, "בארדש ואנגדאהל הבינו דבר חשוב – המילה "גזע" כבר איננה ניתנת לשימוש אחרי רצח-העם של מלה"ע השנייה. לכן הם החליפו אותה במילה "תרבות". הרעיונות הם אותם הרעיונות אך כשמשתמשים במילה "תרבות" ולא במילה "גזע" אפשר לדבר על "התרבות שלי והתרבות שלך ואיך שתי התרבויות לא יכולות לחיות יחד", מה שכבר אי אפשר היה לעשות עם המילה גזע. אנגדאהל יצר שפה חדשה. זוהי גזענות בלי המילה גזע. בפתק שבארדש כתב בשנות השישים נכתב שזהו שינוי חשוב כי כך תנועות ימין יכולות להציע רעיונות גזעניים ולקרוא לעצמן אנטי-גזעניות".

אוסברינק מוסיפה שכמה שנים אחרי ייסודה של תנועת מאלמו היו כאלו שעזבו אותה על רקע פשרנותה ועמעום המסרים שלה. הפורשים היו אלו שהוציאו מתוכם למעשה את תנועות עליונות הגזע הלבן האירופי. אלו שנותרו בתנועה, לעומת זאת, הניחו את יסודות הימין הקיצוני הנמצא היום בתוך המערכת הפרלמנטרית. "ישנן השפעות רבות בהתפתחות הימין האירופי מאז אנגדאהל", אומרת אוסברינק, "בשנות ה-60 ותחילת ה-70 הם הושפעו דווקא מהשמאל הביקורתי כלפי ארה"ב והקולוניאליזם ובשנות ה-90 הם הושפעו מנאצים אמריקאים שייבאו למשל את תיאוריית ZOG  הטוענת שמותר לנהוג באלימות כלפי שוטרים ונציגי השלטון כי הממסד הפוליטי הוא שליח של הציונות (Zionist Occupation Government, תיאוריית קונספירציה אנטישמית שהתפתחה בארה"ב בשנות ה-70, ד.ס). אלו כבר לא רעיונותיו של אנגדאהל ועמיתיו. תפקידו המרכזי של אנגדאהל היה בהשארת הרעיונות והתנועות הנאציות בחיים עד שהדור הבא, שחשב שהם קצת מיושנים ולא אגרסיביים מספיק, עדכן והקצין אותם".

כיצד קרה שדווקא שוודיה, מדינה שולית יחסית שאפילו לא השתתפה במלחמה, הפכה לבסיס חשוב כל כך לימין האירופי הפוסט מלחמתי? לאוסברינק יש הסברים שונים. בין השאר משחקות תפקיד העובדה ששוודיה לא נכבשה ולא ספגה את התוצאות הרות האסון של הנאציזם והעובדה שאנגדאהל, המנהיג הפשיסטי השוודי, היה מנהיג בעל כישורים רבים. מבחינה היסטורית מציינת אוסברינק גם את הפחד השוודי המסורתי מפני הרוסים ואת היחס הבעייתי בשוודיה כלפי היהודים שסבלו מקיפוח ואפליה במשך שנים רבות. מעבר לכך היה קשר עמוק בין האליטות השוודיות לגרמניה הנאצית (כולל משפחת המלוכה ומשפחות בעלי-הון כמו משפחת וולנברג). אחת הדוגמאות לכך היא סוד שחשפה אוסברינק עצמה בספר קודם שכתבה. זהו סודו של אינגבר קמפרד, המייסד והבעלים של IKEA. אוסברינק חשפה את העובדה שקמפרד היה מעורב עמוק בתוך התנועה הפשיסטית של אנגדאהל, הוא היה חבר במפלגה נאצית ונחשד כנאצי ע"י שירות הביטחון השוודי. אוסברינק מספרת על ראיון נדיר מאוד שהיא קיימה עם קמפרד בו הוא טען שאנגדהאל היה אדם גדול ושהוא יחזיק בדעה זו עד יום מותו".

"אנגדאהל הוא מעין אייקון שהימין הקיצוני של היום מעריץ ולוקח השראה מרעיונותיו", מסכמת אוסברינק ומספרת לדוגמא על אחד מאנשי האס.אס שייסדו את המגזין של תנועת מאלמו, ארתור אקהרט, שהפך למעין דמות אב לצעיר גרמני בשם הנינג אייכברג (1942-2017). "הפעיל הנאצי הצעיר הזה, אייכברג, הוא זה שיצר את המושג אתנו-פלורליזם הגורס שאין לערבב בין תרבויות שונות והמהווה בסיס לרעיונות הימין החדש באירופה היום. זו מילה חדשה אבל זה בעצם מה שתנועת מאלמו דיברה עליו כל הזמן".

אך כיצד רואים אנשי הימין האירופי החדש את תנועת מאלמו ומורשתו של אנגדאהל? "ההמשכיות בין הימין הישן לבין התנועה הלאומנית המודרנית הוא חלש מאוד", אומר דניאל פריברג, אחת הדמויות המרכזיות בימין השוודי החדש ובתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי (ה-Alt-Right). פריברג טוען שביותר מעשרים שנה בהן הוא פעיל פוליטית הוא מעולם לא קיבל תמיכה מאנשי התנועות הפוליטיות של הדור הקודם. "התנועה של אנגדאהל היתה שולית יחסית, החברים בה נטו להיות אנשים עשירים מאוד, כמו אינגבר קמפרד. הם התייאשו וויתרו בסופו של דבר ואנחנו בנינו הכל מחדש", טוען פריברג, "את המגזין הראשון שהוצאתי בגיל 18 מימנתי מחסכונותיי הפרטיים. אין בי שום כבוד כלפי הזקנים של הימין הישן. הם היו פחדנים וחלשים, הם וויתרו בקלות ולא היתה להם את ההתמדה להמשיך במאבק. יכול להיות שהם מגזימים בחשיבותם מסיבות נרקיסיסטיות אבל הם מעולם לא סייעו בהקמת התנועה הלאומנית המודרנית".

פריברג איננו שייך לממסד הימני בשוודיה והוא איננו חבר באף אחת ממפלגותיו. עם זאת, הוא מרכזי מאוד בימין השוודי החדש ובחיבור שלו אל הימין האלטרנטיבי העולמי. הוא מגדיר את עצמו כתומך בתנועה הזהותנית (Identitarian movement), שהתפתחה מתוך הימין הצרפתי החדש והמקדמת אמונות אתנו-פלורליסטיות. תנועה זו היא חלק מתנועת הימין האלטרנטיבי העולמי, היא נלחמת ברעיון הרב-תרבותיות ובהגירה, היא תומכת בהפרדה על בסיס אתני ותרבותי ומתנגדיה טוענים שיש בה מרכיבים פשיסטיים וניאו-נאציים. מרכזיותו של פריברג נובעת מכך שהוא ייסד מספר רב של ארגוני ימין אלטרנטיבי שוודיים ואירופאיים והוא גם אחראי, יחד עם מנהיג הימין האלטרנטיבי האמריקאי, ריצ'ארד ספנסר, ליצירת גשר בין התנועות משני צדי האוקיינוס בדמות פרויקט המדיה altright.com. לדברי פריברג פרויקט המדיה הטראנס-אטלנטי נמצא בצמיחה מתמדת, נוספות לו בימים אלו תכניות רשת, פודקסטים וחומת תשלום והוא לוקח השראה מאתר אינטרנט אחר של הימין הקיצוני האמריקאי, ברייטברט, שזכה לפרסום רב תחת הנהגתו של סטיב בנון, האסטרטג הראשי לשעבר של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

אתר altright.com הוא רק אחד ממפעליו של פריברג. בין השאר הוא ייסד ומנהל עדיין הוצאה לאור בשם ארקטוס שהוציאה לאור כ-150 כותרים המקדמים סדר-יום ימני קיצוני ב-15 שפות, הוא היה שותף בייסוד אתר Metapedia המהווה אלטרנטיבה ימנית לוויקיפדיה ולאחרונה הוא גם ייסד את תנועת הימין האלטרנטיבי הנורדי יחד עם בכיר לשעבר בתנועת הימין השוודית הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים". הוא איש רב פעלים שאינו עוסק בפוליטיקה מפלגתית אלא במה שהוא מכנה מטה-פוליטיקה. "אני לא מתעניין בפוליטיקה פרלמנטרית", הוא אומר, "אני משפיע על החברה באותה צורה שעיתון "הארץ" עושה בישראל. אני עוסק במדיה, בספרים, עיתונים, מגזינים ואתרי אינטרנט וזה מה שתמיד עשיתי".

ע"פ פריברג פעילות פוליטית זו היא משמעותית מכיוון שהיא חושפת את האמת המוסתרת מהציבור ע"י הממסד. כמתנגד להגירה המונית הגורס שזו גורמת לעלייה משמעותית בפשיעה אלימה ובמעשי אונס, הוא טוען שהמציאות מוסתרת ע"י שלטון של תקינות פוליטית וצנזורה של התקשורת הממסדית. זו לטענתו הסיבה לפריחתם של אמצעי תקשורת אלטרנטיביים בשוודיה וזו הסיבה ששוודיה הפכה לחשובה כ"כ בסצנת הימין החדש העולמי. לדבריו יש פער גדול בין השלטון של השמאל לבין התמיכה הציבורית בימין. "זה פשוט עניין של ביקוש והיצע. אנשים רוצים לדעת את האמת" הוא אומר. חזונם של פריברג ותומכיו דומה להפליא לחזונה של תנועת מאלמו מאמצע המאה הקודמת. הוא נמנע משיח גזעי אבל תומך בהפרדה גזעית, הוא לאומני, אוטוקרטי ושמרני. הוא מדבר על "חזרה לנורמליות" ועל הצורך לשים סוף ל"ניסיון החברתי הכושל של הרב-תרבותיות, הפמיניזם והמרקסיזם התרבותי שגרמו סבל כה רב לאירופאים בחמישים-שישים שנה האחרונות". בנוסף לכך הוא גורס ש"יש להגן על זהויות לאומיות ואזוריות ולחזור למסורת, כולל תפקידי המינים המסורתיים".

בצעירותו השתמש דניאל פריברג בשם העט דניאל אנגדאהל כהומאז' לפר אנגדאהל, אך למרות שם העט והדמיון בין עמדותיו של פריברג לתנועות הניאו-נאציות של אמצע המאה הקודמת הוא מקפיד ליצור הפרדה בינו לבין הנאציזם. הוא מכחיש טענות שהוא היה בעברו סקינהד וחבר בתנועה נאצית. "יש מעט מאוד ניאו-נאצים באירופה היום", הוא אומר, "כשלעצמי, מעולם לא האמנתי בפשיזם ולא הגדרתי את עצמי כניאו-נאצי. ישנם אפילו כאלו המאשימים אותי בכך שאני יהודי או ציוני, שאני לא מספיק אנטישמי ושאני מנסה לחטוף את התנועה הלאומנית השוודית. אולי זה בגלל ששם המשפחה שלי מסתיים ב"ברג". בכל מקרה, לא כ"כ אכפת לי מה אנשים קוראים לי באינטרנט".

"ברג" או לא "ברג", כשבוחנים את הפרסומים ואת ההתבטאויות של אנשי הימין האלטרנטיבי, כולל אלו הקשורים לפריברג, ניתן למצוא סוגים רבים של אנטישמיות. ישנה הכחשת שואה מסוגים שונים כמו גם הפצה של תיאוריות קשר על השליטה היהודית בעולם. בעוד שתופעות אלו מוגבלות בעיקר לעולם הווירטואלי ישנן תופעות שחודרות לעולם האמיתי. אחת הדוגמאות המוכרות היא נאומו של שותפו האמריקאי של פריברג, ריצ'רד ספנסר, מנובמבר 2016. ספנסר, שנאם לאחר נצחונו של דונאלד טראמפ בבחירות בארה"ב, סיים את נאומו בקריאות "הייל טראמפ!, הייל לעם שלנו! הייל לניצחון!". בתגובה הצביעו רבים בקהל במועל יד. פריברג לא מכחיש שיש אנטישמיות בימין החדש אבל הוא איננו רואה בעצמו אנטישמי ויש לו הסברים רבים לתופעה. "ברור לגמרי שהתקרית עם ספנסר היתה בדיחה", הוא אומר, "נוכחתי במקום, זה היה נאום מצוין והסוף היה מעין תגובה מבודחת על הנרטיב הליברלי כלפי טראמפ. ספנסר הרי מבקר את טראמפ והוא לא היה מצדיע לו ברצינות. בסוף הדברים כמה אנשים בקהל הצדיעו בצורה נאצית באופן אירוני כתגובה לכך שטראמפ מוצג כפשיסט וכנאצי בתקשורת. ספנסר עצמו מצטער על התקרית הזו".

במובן רחב יותר רואה פריברג את האנטישמיות בימין כהפשטת יתר של נושאים מורכבים. "אני לא מגנה היסטוריה רביזיוניסטית של תקופת השואה", הוא אומר, "אני מכיר בסבל של היהודים במלה"ע השניה. אבל המלחמה כולה, לא רק השואה, היתה האירוע הטרגי ביותר באירופה במאות שנים. לא רק היהודים סבלו בה. גם ילדים ונשים גרמניות נרצחו ונאנסו ע"י חיילים רוסים ו-10 מיליון אוקראינים הורעבו למוות בג'נוסייד. ובכל זאת אנחנו למדנו רק על השואה, אף אחד לא לימד אותנו על ההולודומור ("הרג ע"י הרעבה", רצח-העם האוקראיני בשנות השלושים, ד.ס). חיי היהודים לא שווים יותר מחיים של לא יהודים וגם לסבל של אחרים מגיעה הכרה". פריברג איננו מאמין בתורת קשר חובקת כל המייחסת ליהודים כוח מאגי ושלטון עולמי, אך יש נוכחות לתורות כאלו בפרסומיו. "אין תורת קשר אחת", הוא אומר, "יש תורות קשר רבות, יהודיות ולא יהודיות כאחת. זה הרי ברור. בכל חברה מסחרית שמנהיגים אותה שלושה אנשים ושניים מהם מנסים להיפטר מהשלישי יש קונספירציה. זה טבעה של פוליטיקה. זה משחק מלוכלך והיהודים, כמו גם אחרים, נמצאים בכל הצדדים". עם זאת, טוען פריברג, יש ייצוג יתר של יהודים בתנועות של שינוי חברתי שהזיקו לעולם. יהודים כמו ג'ורג' סורוס המקדמים חזון ליברלי וגלובליסטי, מייצגים מגמה זו. אך יש גם יהודים אחרים. הוא מציין את נתניהו כיהודי שמייצג סדר-יום לאומי יותר ויהודים נוספים, כולל ישראלים שהוא מכיר, התומכים בימין החדש. "בשוודיה למשל התומכים הגדולים ביותר בפתיחת הגבולות ובאסון החברה הרב-תרבותית היו יהודים שהיגרו אליה מפולין", הוא אומר, "זה דפוס ואסור להתעלם ממנו. אבל יש גם יהודים בצד השני. מי שהמציא יחד עם ריצ'ארד ספנסר את המושג alt-right, למשל, היה (הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי) פול גוטפריד שהוא גם יהודי".

ופריברג צודק. יש יהודים לא מעטים התומכים בימין החדש באירופה ובארה"ב. חלקם נמצאים בעמדות כוח בישראל ומטפחים קשרים אדוקים עם עמיתיהם תומכי גירוש הזרים, בניית החומות, הפרדת הגזעים והמאבק "באליטות השמאל בתקשורת ובאקדמיה". הימין החדש האירופי והאמריקאי, כמו זה הישראלי, איננו מתנצל ואיננו מתחבא. הוא רהוט, הוא מחובר לכסף גדול והוא צובר כוח והשפעה. פניו אמנם לעתיד אבל רגליו נטועות עמוק בתנועות הנאציות של אמצע המאה הקודמת. לתומכיו הישראלים מומלץ לצפות בסרטון של נאומו של ריצ'רד ספנסר ולהרהר בדבריו של דניאל פריברג שנכח במקום. בסרטון הם יוכלו לראות חדר מלא בגברים המתלהבים מקריאות המאבק של הגזע הלבן הנגזל כנגד גזעים אחרים המשתלטים על מרחב המחיה שלו. הם מוחאים כפיים כאשר הדובר קורא לתקשורת בכינוי גרמני שהנאצים השתמשו בו: Lügenpresse (תקשורת השקר) וצוחקים כשהוא מכנה את אנשיה יצורים לא אנושיים וחסרי נשמה. בסוף הם גם עונים לקריאות ה"הייל!" בתשואות ומצדיעים במועל יד. דניאל פריברג טוען שצריך לקחת את זה באופן אירוני. שזו רק בדיחה. בהתחשב בעובדה שהאנשים האלו קרובים כל כך לשלטון במקומות כה רבים ברחבי הגלובוס נותר רק לקוות שהוא צודק.

אנטישמים, איסלמיסטים, פטריוטים בגרוש וסוציאל-דמוקרטים

לאור התקריות האנטישמיות בשוודיה, הממשלה החדשה באוסטריה וההישגים האלקטורליים של הימין הפופוליסטי ברחבי היבשת, התרסקותן של רבות מהתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות היא בעייתית במיוחד. האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4850060

שני אירועים אירופאיים עלו לאחרונה לכותרות בישראל – כניסתה לקואליציה של "מפלגת החירות" בעלת השורשים הנאציים באוסטריה ותקיפות אנטישמיות בשוודיה, שככל הנראה בוצעו ע"י מבקשי מקלט מוסלמים. למרות השוני ביניהן, שתי התנועות שבלב אירועים אלו, הימין הקיצוני והאיסלם הרדיקלי, דומות למדי. שתיהן צוברות כוח בשנים האחרונות, לשתיהן יש שורשים אנטישמיים, ושתיהן, למרות האלימות האצורה בהן, מוצאות ביטוי בשיח הפוליטי הנורמטיבי. שנאת הזרים של הימין מתבטאת בטענות כנגד הגירה ורב-תרבותיות והאנטישמיות והפונדמנטליזם של האיסלמיסטים מתבטאים בהפגנות נגד הממסד, ישראל וארה"ב.

הימין הקיצוני והאיסלם הבדלני באירופה דומים גם בכך שהם מסוקרים בהרחבה בתקשורת. תמונות של צעירים משתוללים בפרברים ומצעדים של גלוחי-ראש מוכרים עיתונים ומביאים רייטינג. עם זאת, יש תופעה פוליטית חשובה יותר המסוקרת הרבה פחות. בבחירות האחרונות בגרמניה, למשל, התמקדה התקשורת בהישג של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" הפופוליסטית אך חשובה לא פחות היתה ההתרסקות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שזכתה בתוצאה הגרועה ביותר שלה מאז 1945. גם הסוציאל-דמוקרטיים היוונים נחלשו בבחירות האחרונות ב-2015 ואיבדו כ-40% מכוחם ובהולנד, בעוד כולם עוסקים בהתחזקות של חרט וילדרס הלאומן, איבדה מפלגת העבודה המקומית כעשרים אחוזים מכוחה. תופעות דומות נרשמו גם בספרד, צרפת ואירלנד. בזמן שאירועים אנטישמיים למיניהם נידונים בהרחבה בתקשורת, התגובה להתרסקות של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היא בד"כ פיהוק. הן נחשבות לשרידים אנכרוניסטים של הסדר הפוסט-מלחמתי ולמעט מדינות מעטות כמו שוודיה ופורטוגל ההצטמקות שלהן לטובת הימין (כמו בבריטניה ובישראל) או לטובת תנועות שמאל פופוליסטיות (כמו ביוון ובספרד), נראית טבעית.

אך מעבר להתעלמות התקשורתית היחלשותם של הסוציאל-דמוקרטים אינה תופעת לוואי של גלי הלאומנות והפונדמנטליזם באירופה אלא במידה רבה הסיבה להם. בהתאם לכך, סוציאל-דמוקרטים הם גם היחידים שיוכלו להחזיר את החברה האירופית לאיזון חברתי, לרווחה ולצמיחה. נכון, מי שטוען שהאלימות והשנאה טבועות עמוק בתרבות המוסלמית מחד או בגנטיקה הגרמנית מאידך לא ישתכנע מכך שאפשר לטפל בהן באמצעים פוליטיים. אך מי שמאמין שהתוקפנות האנושית ניתנת לריסון מכיר בכך שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית הצליחה במשך כמה עשורים להגיע להישגים מרשימים בתחום זה. למעשה, מעולם לא היו חברות אנושיות ששילבו צמיחה כלכלית עם דמוקרטיה וזכויות אדם בצורה טובה כ"כ. קיצוניות דתית, לאומנות, עוני וגזענות אמנם לא נעלמו בהן אבל הן טופלו ביעילות באמצעות מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות, מערכות רווחה אוניברסליות וקליטת הגירה שמגובה ע"י לימודי שפה והכשרה מקצועית במימון המדינה. האתגרים החברתיים האדירים של קיום חברה דמוקרטית ורב-תרבותית דרשו אמנם "מדינה גדולה", מנגנון בירוקרטי ומיסוי גבוה אך רוחות הרפאים של העבר האלים של היבשת נותרו תחת שליטה.

אבל אז באו ההפרטות והרפורמות למיניהן וממשלות החלו מושכות ידיהן מהמשק ולסגת מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי. איגודים מקצועיים נחלשו, השכר ירד והאבטלה עלתה. ועם כל אלו חזרו רוחות הרפאים לפני השטח. הלאומנים והפשיסטיים של אירופה גייסו תמיד את תומכיהם בקרב הגברים הצעירים הכועסים וחסרי העתיד של המעמדות הנמוכים, ואלו לא חסרים כאשר הממשלה מקטינה ומחלישה את המגזר הציבורי, כשמערכת החינוך מופרטת וכשהמדינה לא מסייעת יותר במציאת דירה ומקום עבודה. מהצד השני, כשילדי מהגרים שהגיעו ליבשת למדו בבתי-ספר ממלכתיים וכשהוריהם נקלטו בעבודה בסיוע המדינה היה להם טבעי יותר להשתלב בתרבות המקומית ובעבודה לגיטימית מאשר בסניף המקומי של דא"עש. לא שסוציאל-דמוקרטיה מובילה תמיד לאינטגרציה אך כשהיד הנעלמה מטפלת בקליטת הגירה סגרגציה היא תוצאה כמעט הכרחית.

אנטישמיות, גזענות, ושנאה צומחות משילוב של השפעות תרבותיות ובעיות סוציו-אקונומיות וההתמודדות הנכונה איתן עוברת דרך חינוך, הסברה, תעסוקה, דיור ומערכת אכיפת חוק יעילה. אך מי ייקח על עצמו את כל אלו? בוודאי שלא השוק החופשי שאיננו מתערב במה שקורה בתוך הבית, בבית-הספר ובשכונה ומשאיר את התרבות, הנורמות והערכים לפרט ולגורמים מסחריים. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה לפחות עולה למגרש. בניגוד לשמאל החדש של היחסיות התרבותית ולימין הניאו-ליברלי המפקירים את הזירה, יש לו יומרות לחנך, להשפיע ולקבוע גבולות. הימין בונה חומות ומשלה את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ ולא משפיעות על החברה פנימה והשמאל החדש מחליף, כמו שגדי טאוב כתב כאן, את השוויון בין בני-אדם בשוויון בין ערכים ומגיע כך לאבסורדים כמו הגנה על זכותם של מיעוטים לדכא נשים. בסופו של יום האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים בגרוש של הימין ועל אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש. רק מי שיתקע את ידיו עמוק בתוך המשק וייקח אחריות על התעסוקה, החינוך, הרווחה והביטחון החברתי יהיה חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. זוהי סוציאל-דמוקרטיה מתחדשת ורק היא תוכל לאתגרי התקופה.

מסע אחר

מסע_אחר.svg

סטוקהולם – עשר המלצות, 2016: Stockholm David Stavrou Masa Acher

לשבור את הקרח – רחוב אחד בהלסינקי, נובמבר 2015: לשבור את הקרח – רחוב אחד בהלסינקי

המסעדה הגדולה – אירוע אוכל עממי בהלסינקי, נובמבר 2015: המסעדה הגדולה – אירוע אוכל עממי בהלסינקי

החגים בפתח, המחאה בשטח – ניו-יורק בדצמבר, 2011: NYC David Stavrou Masa Acher

בין שתי ערים – מסע בעקבות חייו ויצירתו של צ'ארלס דיקנס, 2011:Charles Dickens David Stavrou Masa Acher

מילים ללא גבולות – מסע בעקבות האספרנטו, פברואר 2011: Esperanto David Stavrou Masa Acher

בתי-חינוך עממיים למבוגרים – חינוך מבוגרים בדנמרק, 2010: Danish Folk High Schools David Stavrou Masa Acher

קולות העיר – המוזיקה של חומת ברלין, 2009:Berlin David Stavrou Masa Acher

עולם תמים בשחור לבן – ספרי הילדים של אנה ריבקין בריק, 2009: Anna Riwkin David Stavrou Masa Acher

האדם האחרון באירופה – מסע בעקבות חייו ויצירתו של ג'ורג' אורוול, 2009:George Orwell David Stavrou Masa Acher

אדם הראשון – מסע בעקבות חייו ויצירתו של אלבר קאמי, 2008: –Albert Camus David Stavrou Masa Acher

החלום האמריקאי – מסע פוליטי בארה"ב, נובמבר 2008: USA David Stavrou Masa Acher

פיאסטה ומהפכה – מסע למקסיקו סיטי, אפריל 2008: Mexico David Stavrou Masa Acher

תה וסימפטיה – דרך החירות בבוסטון והולדתה של האומה האמריקאית, 2008: Boston David Stavrou Masa Acher

שירת הים – הצלת יהודי דנמרק במלה"ע השנייה, ספטמבר 2007: http://bit.ly/2D2AkeO

עיר קטנה וזהויות רבות לה – מסע לטאלין, בירת אסטוניה, אוגוסט 2007: http://bit.ly/2CEi7mK

תגובת שרשרת – מסע לריגה, בירת לטביה, ינואר 2007: http://bit.ly/2CFcTr2

סטוקהולם בקיץ – שבוע בשמש הצפונית, יולי 2006: http://bit.ly/2D1FSGB

 

Another anti-Semitic attack in Sweden

Jewish Cemetery Attacked, in Sweden's Second anti-Semitic Incident This Week.

Another anti-Semitic attack was discovered in Sweden amid protests against president Trump's Jerusalem decision.

published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/1.828380

David Stavrou Dec 11, 2017 8:15 PM

A Jewish cemetery in Malmö was attacked early on Monday, in Sweden's second suspected anti-Semitic incident this week.
Two bottles containing flammable substances were thrown at a Jewish cemetery close to the Jewish community building in the southern Swedish town of Malmö. No damage or injuries took place, as no one was present in the cemetery at the time of the attack. The Swedish police opened an investigation into what is being called a hate crime, after the bottles were discovered later on Monday. No arrests have been made.
Over the weekend, a couple of pro-Palestinian demonstrations took place in Malmö in response to U.S. President Donald Trump's announcement, in which he recognized Jerusalem as the capital of Israel. During one of the demonstrations, anti-Semitic and violent slogans were shouted.
A synagogue in Gothenburg was firebombed on Saturday, and an Israeli flag burned in Stockholm, also in response to Trump's decision. Three people were arrested Sunday in connection with the attack on the Gothenburg synagogue as part of the investigation in which the Swedish secret police are involved.

According to local media the three men arrived in Sweden this year from the Middle East. The men are 18, 20 and 21 year old men, two of them arrived from Syria and another was born in Gaza. Police used material from surveillance cameras to make the arrests. The men's lawyers say their clients deny the charges.
Malmö police spokesman, Nils Norling, said on Monday that there is no clear connection between the three incidents, "but we feel the atmosphere and feelings around the world, which are apparent in Malmö too."
Local politicians and religious leaders in Sweden have condemned these actions.

להקשיב, לא להטיף

ראש-הממשלה, נתניהו, יקיים ביום שני ביקור חשוב בבריסל וייפגש עם שרי-החוץ של האיחוד האירופי. האם הוא ינסה לנצל את המשבר בו מצוי האיחוד וינסה להביס את מנהיגיו, האם ינסה להקסים אותם בעוד אחת ממתקפות ההסברה הישראליות או שיפתיע ולשם שינוי יקשיב למה שיש לעמיתיו לומר?

English Follows

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4675552

https://www.haaretz.com/opinion/.premium-1.828157

בביקורו הנדיר של ראש-הממשלה בבריסל ביום שני הוא יוכל לבחור בין שתי גישות כשהוא יפנה אל שרי-החוץ של האיחוד האירופי. הראשונה היא לבצע את המופע הרגיל הכולל להיטים מוכרים ואהובים כמו: "סייבר, ווייז ומובילאיי", "האיראנים ישמידו את כולנו", ו-"הפסיקו להטיף לי". אין לזלזל במסרים אלו. ישראל ראויה להערכה על הישגיה, גם אם הם לא בהכרח תוצאה של פעילות הממשלה, והאיומים עליה ראויים לדיון בכל פורום בינלאומי. עם זאת, שותפיו לשיחה מכירים כבר את החומר הזה. למרות ההשמצות, הם אינם מתנגדים לקיומה של ישראל או לזכותה להגן על עצמה, הם בקיאים במצב הגאו-פוליטי במזה"ת והם מכירים בגדולתו של הסטרטאפ ניישן הישראלי. מדובר באנשים רציניים, המגובים במנגנון מקצועי ונהלים יסודיים של קבלת החלטות. אפשר לחלוק על מדיניותם אבל אין טעם להתייחס אליהם כאל הִיפִּים נאיביים וחסרי בינה או כאל אנשי עסקים המחפשים השקעה. רוה"מ כבר ניסה את הגישה הזו בקיץ בבודפשט כשנפגש עם ארבעה מנהיגים הנחשבים לידידותיים לישראל. "אירופה צריכה להחליט אם היא רוצה לחיות ולשגשג או להינמק ולהיעלם", הוא הטיף להם והאשים את היבשת כולה בעוינות לישראל ובהתנהגות "מטורפת". הדברים התפרשו בצדק כמתנשאים ויהירים.

אבל יש גם אפשרות אחרת – למרות שיש הרואים באיחוד-האירופי מפלצת בירוקרטית המנהלת יבשת שוקעת, יכול נתניהו להפתיע ולהקשיב למנהיגיו בלי לנסות להביסם או להפעיל עליהם קסמי הסברה. האיחוד מצוי אמנם במשבר אך מנהיגי אירופה מייצגים עדיין מדינות עשירות, אחראיות ויציבות. הם מחויבים לישראל לא פחות משותפיה החדשים מהודו, רואנדה וקולומביה, ואם רה"מ יטה להם אוזן הוא יגלה שהנקודה המעניינת בפגישה לא תהיה בהכרח דברי המשתתפים אלא העובדה שפורום המייצג את כל קצוות הקשת הפוליטית באירופה מצליח לגבש הסכמות בנושא אחד חשוב. למרות שיש בו שמרנים ורדיקלים, נאו-ליברלים וסוציאליסטים, דתיים ואתאיסטים, בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני האיחוד מדבר בקול אחד. למרות השוני המהותי בין שרת-החוץ הפמיניסטית של שוודיה, שר-החוץ הסוציאל-דמוקרט של גרמניה, שר-החוץ הימני קיצוני של הונגריה, הדיפלומט המקצועי מספרד והשמרן הנוצרי בן ה-31 מאוסטריה, כולם מיישרים קו בעניין הישראלי. פעם אחר פעם הם קובעים: אירופה בעד פתרון שתי המדינות.

אבל זהו מזמור ישן וחבוט. תכנית חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום נשמעת כמו שריד מעולם שבו הסכסוך עם הפלסטינים נתפס כחזות הכל. בימינו הפלסטינים כבר לא מעניינים כמעט אף אחד ולממשלת נתניהו יש שותפים חדשים הרואים את העולם אחרת. בעבור בעלי-הברית החדשים של ישראל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נוסטלגיה מהניינטיז. הם מסתדרים היטב עם הימין הישראלי ולעיתים הם גם מגשימים את חלומותיו. אחד מהם הכריז על ירושלים כבירת ישראל, אחרים הסכימו לקבל מבקשי מקלט שישראל גירשה או לקנות נשק שישראל ייצרה. ההתלהבות מובנת. הימין הישראלי נבחר בבחירות דמוקרטיות וזכותו לטפח קשרים בינלאומיים ברוחו ובדמותו. עם זאת, לראש-ממשלה יש גם מחויבות ממלכתית. עליו לראות גם את החסרונות של שותפיו החדשים – חלקם פירומנים הנתמכים ע"י ניאו-נאצים, אחרים הם רודנים אכזריים המטפחים קשרים עם הפונדמנטליסטים מטהרן ומדמשק ויש גם סתם אנטישמים במסווה, שכמו אבותיהם הרוחניים משנות השלושים, הם עוסקים בהרס הדמוקרטיה, בניית חומות וגירוש זרים. גם אם בימינו הזרים הם מוסלמים ולא יהודים, לשים את כל הביצים של המפעל הציוני בסל של המשטרים האלו הוא מעשה חסר אחריות.

והאמת היא שהוא גם לא מועיל במיוחד. השותפים החדשים של ישראל אמנם אינם מציקים בהרצאות על הפרת זכויות-אדם, התנחלויות וכיבוש, אבל בסופו של דבר הם גם לא מספקים את הסחורה. נשיא ארה"ב הכריז על ירושלים כבירת ישראל אבל אי אפשר להסתיר את הפניקה במסדרונות השלטון מכך שהוא עלול לגבות על כך מחיר. הרוסים, שאינם מוטרדים במיוחד מענייני מוסר, מתאמים עם ישראל את פעילותם בסוריה, אבל מצביעים נגדה באו"ם פעם אחר פעם. אפילו הסינים לא מרשים לפועלי הבניין שהם מייצאים לישראל לעבוד מעבר לתחומי הקו הירוק. החברים החדשים של ישראל, מסתבר, מעוניינים באינטרסים שלהם הרבה יותר משהם מתעניינים בעתיד העם היהודי. אלו הם משטרים אופורטוניסטים, הם לא משתעשעים באידאולוגיות של הכרה עצמית, הם לא מתעניינים בשלום עולמי והם גם לא אלו שישלמו את מחיר המלחמה הבאה.

גם מנהיגי אירופה הם אינטרסנטים, הם אינם פועלים בשירות אידאות בלבד והם גוררים אחריהם קופות שרצים ענקיות. עם זאת, אצל חלקם נותרה מחויבות מסוימת ליציבות מדינית, לביטחון ואפילו לרמה מסוימת של צדק. אולי זה בגלל העבר המדמם, אולי זו מסורת של רציונאליות והומניזם, אולי סתם תחושות אשמה. כך או כך, זוהי המחויבות שישראל זקוקה לה. היא אינה זקוקה לשותפים שרוצים לבנות בית-מקדש שלישי או להעלות את המזה"ת באש ולהמית את נפשם עם פלישתים, אלא לשותפים שיעניקו לה הכרה בינלאומית בגבולות ברי-הגנה, שותפים שיתווכו ויממנו תכנית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולצמיחה חברתית וכלכלית לשני העמים בתוך משפחת העמים הדמוקרטיים. למרות שהוא יצא מהאופנה פתרון שתי המדינות הוא עדיין היחידי שחותר לכך והמנהיגים היחידים בעולם שמאמינים בו כיום אינם יושבים בוושינגטון, ניו-דלהי או קיגלי אלא בבריסל. אם הוא כבר בסביבה, רה"מ הישראלי יעשה נכון אם הוא יקשיב למה שיש להם לומר.

Netanyahu Ought to Listen, Not Just Preach, to EU Ministers
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only solution and the only world leaders who believe in it sit in Brussels, not Washington or Kigali

As Netanyahu prepares to visit Brussels, tensions with EU's Mogherini worsen
Macron tells Netanyahu: Give peace a chance, make gestures toward the Palestinians
Heading to EU, Netanyahu lashes out at Europe for 'condemning Trump, but not rocket fire'
Prime Minister Benjamin Netanyahu can choose between two approaches when he speaks to European Union foreign ministers in Brussels. The first is the usual appearance including familiar hits like “Waze” and “Mobileye,” “The Iranians will destroy us all” and “Don’t preach to me.” One shouldn’t disparage these messages. Israel deserves admiration for its achievements, even if they are not necessarily the result of government activity, and it is important to debate the threats against it in every international forum.
However, his interlocutors in the EU already know this material. Despite the slurs, they do not oppose either Israel’s existence nor its right to defend itself. They are familiar with the geopolitical situation in the region and value the start-up nation. You can disagree with its policy but there is no point treating them like naïve hippies or business people looking for an investment. Netanyahu tried this approach when he met with four leaders considered friendly to Israel in Budapest this summer. “Europe needs to decide if it wants to live and prosper or to disappear,” he preached to them, as he accused the entire continent of hostility toward Israel and “crazy” behavior. His statement was rightly interpreted as arrogant.

There is another possibility. Although some see the EU as a bureaucratic monster running a sinking continent, Netanyahu can surprise them by listening to its leaders without trying to humiliate or enchant them. While the EU is in crisis, its leaders still represent wealthy, responsible and stable nations. They are committed to Israel no less than Israel’s new partners in India, Rwanda and Colombia. If the prime minister will lend them an ear, he will discover that a forum representing all shades of the European political spectrum manage to forge agreements on a very important issue.
The EU speaks with one voice on everything related to the Israeli-Palestinian conflict. They do it despite the substantial difference between Sweden’s feminist foreign minister and Germany’s social democratic foreign minister, the far right-wing Hungarian foreign minister and others. Time after time, they agree that Europe supports a two-state solution.
However, it is an old tune. The plan to divide the land into two states sounds like a remnant of days gone by when the conflict with the Palestinians was at the top of everyone’s agenda. Today, the Palestinians barely interest anyone, and the Netanyahu government has new partners, for whom the Israel-Palestinian conflict is nostalgia from the 1990s. They get along well with the Israeli right wing and sometimes even agree to accept asylum seekers expelled by Israel or to buy Israeli-made arms.

The Israeli right was elected in democratic elections, and it has the right to foster international relations in its spirit and image, but the prime minister also has a national obligation to see as well the shortcomings of his new partners. Some of them are pyromaniacs supported by neo-Nazis. Others are cruel tyrants who foster ties with fundamentalists from Tehran and Damascus. Some of them are just anti-Semites in disguise, who are busy destroying democracy, building walls and deporting foreigners, just like their spiritual predecessors of the 1930s, even if today the foreigners are Muslims, not Jews. Putting the future of the Zionist enterprise in their hands is irresponsible.

Neither is it particularly helpful. Israel’s new partners may not irritate it with lectures on human rights violations, settlements and the occupation, but they also fail to deliver the goods. The U.S. president recognized Jerusalem as Israel’s capital, but it is hard to hide the panic in the government regarding the price his declaration may cost. The Russians, who are not bothered by ethical matters, coordinate operations in Syria with Israel, but repeatedly vote against it in the UN.
Even the Chinese don’t permit the construction workers they send to Israel to work beyond the Green Line. Israel’s new friends, it turns out, are concerned with their interests much more than in the Jewish people’s future. These regimes are opportunistic. They don’t indulge in ideologies and world peace doesn’t interest them. And they won’t pay the price of the next war.
European leaders also have interests and are not solely motivated by ideology, but some of them maintain a commitment to political stability, security and even a certain level of justice. Perhaps it is the tradition of humanism, or it is because of its bloody past, or simply feelings of guilt. Either way, it is a commitment Israel needs. Israel does not need partners who want to build a third temple and light up the Middle East, but rather the kind that will award it international recognition within defensible borders, that will mediate and fund a plan for a solution to the conflict with the Palestinians and to socioeconomic growth for both peoples.
Despite going out of fashion, the two-state solution is the only one that strives for this goal. The only leaders in the world who believe in it today do not sit in Washington or Kigali but in Brussels. If he’s already in the neighborhood, Netanyahu would do well to listen to what they have to say.

David Stavrou
Haaretz Contributor.

רגע לפני שמכבים את האור

טקסט המלווה כתבה מצולמת של הצלם דניאל צ'צ'יק במוסף הארץ:
 https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.4667384#article-comments

מחר תזרח השמש", כך מבטיחים האופטימיסטים אחרי כל אסון גדול. גם אם נפלו עלינו השמיים, גם אם דומה שהעולם כולו נגדנו, בעלי הנחמה והעצה הטובה יספרו לנו תמיד שמחר השמש תעלה ותביא איתה תקווה חדשה. "מחר תזרח השמש" אומרים לעצמם ספורטאים המפסידים בתחרות, פוליטיקאים הנוחלים תבוסה בבחירות ותלמידים הנכשלים במבחנים. השמש הזורחת כל בוקר מחדש היא נחמה הכרוכה בסדר הטבעי של הדברים ובתחושת הביטחון שמעניק לנו עולם שחוקיו ברורים. היא זו הנותנת לנו להמשיך להאמין. בין אם האמונה היא בכוח עליון או בחוקי הטבע, הזריחה נותנת לנו את הביטחון הדרוש לקום כל בוקר מחדש ולמלא את חלקנו בעולם.

אבל בעבור כארבעה מיליון בני-אדם החיים מצפון לחוג הקוטב הדברים אינם פשוטים כל כך. בימים הקרים של נובמבר ודצמבר, תושבי האזור הארקטי מאבדים בכל יום שעובר עוד דקות ארוכות של אור. כל יום קצר מקודמו ובמרבית הערים, העיירות והישובים הקטנים שמצפון לקו הרוחב 66.5 צפון, מתחילים התושבים להתכונן ללילה ארוך מאוד כבר בסוף אוקטובר. לבד מדמדומי אור חלשים ההולכים ומתקצרים יימשך הלילה בבַּארוֹ שבאלסקה, למשל, קצת יותר מחודשיים תמימים. בערים טרומסו שבנורבגיה ונורילסק שברוסיה הלילה התחיל כבר בסוף נובמבר והשמש תזרח שוב רק באמצע ינואר. בצפון שוודיה תשקע השמש בשבוע הבא ותזרח שוב רק בתחילת השנה האזרחית הבאה. היום הראשון בתחילת ינואר יימשך פחות מ-45 דקות ובמהלך החודש יתווספו כל יום כעשר דקות יקרות של אור. אך עד אז, ב"לילות הפולארים" של דצמבר, הילדים ילכו לביה"ס בחשכה ויחזרו ממנו בחשכה ממש כפי שיעשו הוריהם בדרכם למקומות העבודה. המשחקים בגני השעשועים ותחרויות הספורט יתקיימו לאור תאורה מלאכותית, אלפי נרות יאירו את שולחנות האוכל ופנסי הרחוב יהיו דלוקים מסביב לשעון.

"מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עימם", כתב בספרד רבי שמואל הנגיד לפני כאלף שנה. כמו שמואל הנגיד, גם בתרבויות הצפוניות, ואולי ביתר שאת, הוקדשו פרקי מיתולוגיה, סיפורי עמים ויצירות אומנות לחילופי העונות ולדרמה הגדולה של הטבע. במיתולוגיה הנורדית הפימְבּוּלְווִינְטֵר, החורף הארוך והקשה, מהווה את השלב הראשון של דמדומי האלים וחורבן העולם. החורף הצפוני מהדהד גם ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, בספרות הצפון אמריקאית של המאה ה-20, בסרטים של אינגמר ברגמן השוודי ובציורים של אדוורד מונק הנורבגי. חילופי העונות הם כוח מניע להתקדמות עלילות ולעיצוב עולמן הפנימי של דמויות. הם גורמים לצמחייה להשתנות, לבעלי החיים לנדוד ולבני-האדם לשנות את פעילותם ואת אורחות חייהם. אך החיים בארצות הצפון שונים מאלו שבמזרח-התיכון לא רק בסרטים ובספרים אלא גם בעולם האמיתי – המכוניות זקוקות לצמיגי חורף מיוחדים, שלג מפונה על בסיס יומי מהמדרכות, הגגות והכבישים, הורים נותנים לתינוקות טיפות של וויטמין D שבארצות הקרובות יותר לקו-המשווה מופק מחשיפה לאור השמש ולא מעט צעירים וצעירות סובלים מדיכאון עונתי (המכונה באנגלית SAD, Seasonal affective disorder).

החורף הארקטי אולי נשמע אכזרי, קשה ומדכא אך בעבור האינואיטים מקנדה, גרינלנד ואלסקה, הסאמים של הארצות הנורדיות ותושבי ערי הספר של צפון רוסיה, הימים המתקצרים והטמפרטורות הנמוכות הם חלק טבעי ממחזור השנה. מזג האוויר משפיע אמנם על מצב הרוח אך בניגוד למקובל לחשוב אחוזי ההתאבדות בארצות הצפון רחוקים מלהיות הגבוהים בעולם. "למה אני כל הזמן שומע על דיכאון חורף מאלו שגרים בדרום?", שאל אותי פעם מכר המתגורר מאות קילומטרים צפונה מסטוקהולם עירי, "לאלו הגרים בדרום אולי יש רגשות שונים אבל פה האנשים ממתינים לחורף ושמחים בו". רבים מתושבי הצפון, אם כן, דווקא מחכים לחורף בצפייה. הם רגילים אליו. הם אינם חוששים ממנו ואינם מתחבאים ממנו בבתיהם. הם חיים בתוכו, מטיילים ומבלים בו, הם מתפרנסים ממנו ואפילו נהנים ממנו – מהאור שיוצר השלג הלבן הנערם על האדמה, מהשלווה והשקט העוטפים את הרחובות כאשר השלג מעמעם את קולות הצעדים ומהציפייה לחגי החורף המלבישים את החושך והקור הטבעיים באור ובחום מעשה ידי אדם.

שיר פופ שוודי מ-1984 בשם "סיפור של חורף" מתאר את התקופה הייחודית שאין דומה לה, התקופה בא החורף מגיח, תופס מקום ומתמקם על מנת להישאר. זהו תיאור של עונה באמצעות תמונות קטנות ואפיזודות קצרות מרחבי המדינה הנורדית הענקית הזו, הריקה כמעט מאדם (שוודיה היא המדינה השלישית בגודלה באיחוד האירופי אבל רק במקום ה-13 מבחינת אוכלוסייה). טד סטרום, המוסיקאי שכתב את השיר, מתאר מגדלור בזמן סופת שלגים באזור כפרי ומשאית המשאירה שובל של פתיתי שלג המתעופפים באוויר ונראים כמו עשן. הוא כותב על האור המהבהב בנמל של וויסבי, על הסירנות של המעבורות במאלמו השורטות את הערפל במיצר אורסונד, שהעולם מתחיל רק בצידו השני. מכונית וולבו בודדת יושבת ברוח הנגדית על גשר, הרכבת של לפלנד גועה כמו חיית בר בלילה. בחוף מערבי מוכֶּה סופה אנשים מתפללים, בדרום סופת שלגים גורמת לסגירת כבישים ובפונדקים בצפון הרחוק מתרבים השיכורים. החלומות שם קופאים, מספר סטרום, והאהבה שחיה בין משמרת הלילה לבין החלום מתודלקת ביין זול. "זה הזמן שהדכדוך הגדול מתגלגל פנימה", כך הפזמון, "ומהים נושבת רוח קפואה, אפורה וצוננת". זוהי המלנכוליה העמוקה ומהורהרת, העגמומית והנוגה של החורף השוודי. זו הכמיהה לשמש, הגעגוע לאוֹרה ולחוּמה וההתמסרות לכוח הטבע האדיר שבכל שנה חוזר ומשתלט על המרחב בלי שאיש יוכל לשנות אותו או להשפיע עליו.

וזהו בעצם כוחו האמיתי של החורף הארקטי. הוא מזכיר לנו עד כמה אנחנו לא בוראי העולם ויוצריו. אמנם כן, באזורים הארקטים בני-האדם עוסקים באותם הדברים בהם עוסקים בני-אדם בכל מקום אחר, אך המרחבים העצומים שאין בהם נפש חיה, היערות, הקרחונים, המרחבים המושלגים האינסופיים והחושך הגדול ההולך וגובר הם רקע עוצמתי כל כך עד שהם גורמים לעיתים לבני-האדם להיעלם בהם. הדיונים הפוליטיים וכותרות העיתונים, הרכילות הקטנה והמאבקים החברתיים, ענייני הפרנסה ומערכות היחסים, על כולם נפרשת שמיכה עבה של כוחות אדירים שאינם תלויים ברצונותינו וביכולותינו – רוחות הצפון וזרמי המים, הקרח והשלג, החושך והאור. זה לא שכל השאר איננו חשוב, זו פשוט תזכורת לכך שאנחנו נולדים, חיים ומתים בתוך משהו שהוא גדול מאיתנו. מחוץ לכרכים הגדולים של אזורי האקלים הממוזגים קל יותר לזכור שאנחנו חלק מהעולם. לא שליטיו.

בשירה "הארץ שאינה" כתבה המשוררת הפינית-שוודית המודרניסטית, אדית סודרגרן, על ארץ המתים אליה היא כמהה. השיר נכתב במהלך מחלתה, שהובילה למותה בגיל 31, והארץ שאינה, ממלכת המתים, מזכירה את ארצותיהם של לילות הצפון – היא חשוכה, בעלת ערפילים אינסופיים והיא מוארת באור הירח והכוכבים. "אני כמהה לארץ שאינה, כי את הקיים אני לאה מלרצות", כתבה סודרגרן, "הארץ שבה חלומותינו מתגשמים, הארץ בה כבלינו משתחררים".

התחממות ביחסי ישראל – שוודיה

בשבועות האחרונים נראים סימנים של שיפור משמעותי ביחסי ישראל – שוודיה. לאחר שלוש שנים של משברים, קיפאון מדיני וחרמות, נפגש שגריר ישראל בסטוקהולם עם שרת-החוץ השוודית ובמקביל נערכו בישראל ביקורים רשמיים של גורמים שוודים בכירים.

English version follows

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.4667460 (עם נועה לנדאו)

יחסי ישראל-שוודיה נמצאים במשבר מאז הכירה ממשלת שוודיה במדינה פלסטינית ב-2014. הצעד עורר זעם בירושלים והתגובות כללו התבטאויות חריפות של שר-החוץ דאז אביגדור ליברמן, שיחת נזיפה בשגריר השוודי בישראל והחזרה של שגריר ישראל בשוודיה להתייעצויות. הדרדרות נוספת ביחסי שתי המדינות נרשמה כתוצאה משורת התבטאויות של שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, שקשרה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין הפיגועים בפריז ב-2015 והזהירה מ"הוצאות להורג ללא משפט" של מחבלים פלסטינים. ממשלת שוודיה ושרת-החוץ טענו שהדברים הוצאו מהקשרם אך בירושלים לא שוכנעו. רה"מ, נתניהו, אמר שאמירתה של וולסטרום היא: "שערורייתית, לא מוסרית וטיפשית", מנהיג "המחנה הציוני", יצחק הרצוג, טען שוולסטרום נותנת רוח גבית לטרור והשר שטייניץ וחה"כ יאיר לפיד כינו אותה ואת מדיניותה אנטישמית. מאז, החרימה ישראל למעשה את שרת החוץ וע"פ גורמים שונים גם מנעה ביקור שלה בארץ. סגנית שרת החוץ, ציפי חוטובלי, אף הכריזה ש"מדינת ישראל סוגרת את הדלת בפני ביקורים רשמיים משבדיה". יש לציין, עם זאת, שמבחינה רשמית שוודיה, כמו שאר מדינות אירופה, תומכת בפתרון שתי המדינות ותומכת בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. מה שמבדיל בינה למדינות אחרות היא התמיכה הציבורית, המדינית והכלכלית שהיא מעניקה לפלסטינים.

כעת, עושה רושם שנעשים מאמצים לסיים את המשבר. בנובמבר הגיעו לביקורים רשמיים בישראל שני בכירים שוודיים, שניהם חברי מפלגתה של וולסטרום. יו"ר הפרלמנט השוודי, אורבן אהלין, ביקר בארץ כאורחו של יו״ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ושרת המסחר השוודית, אן לינדה, ביקרה בישראל ומינתה שליחה שוודית בת"א האמונה על יצירת שיתופי פעולה כלכליים בין המדינות. השרה השוודית אף נפגשה עם גורמים בכירים כמו השר אופיר אקוניס, שהיה אחד מאלו שהאשימו בשנה שעברה את המדיניות השוודית בתמיכה בטרור.

לצעדים אלו מצטרפת פגישה שהתקיימה ב-16 בנובמבר בין שגריר ישראל החדש בסטוקהולם, אילן בן דוב, לשרת החוץ השוודית עצמה. "שמחתי להיפגש עם השגריר הישראלי החדש בסטוקהולם", אמרה שרת החוץ וולסטרום בתשובה לשאלת "הארץ", "היתה לנו שיחה טובה ובונה. יש כאן אווירה חדשה ואני מצפה לעבודה משותפת". גורם רשמי המקורב לשרה הוסיף שהטון בפגישה היה חיובי מאוד. לדבריו "השגריר החדש הפגין גישה חדשה לגמרי, ניכר היה שהוא שם פוקוס על הדיאלוג, הוא היה כנה וישיר וגישתו היתה בונה ופתוחה". לדברי הגורם השגריר והשרה צפויים להיפגש שוב בעתיד.

השגריר בן דב אומר שהפגישה נערכה במסגרת נוהג קבוע של שרת-החוץ להיפגש עם שגרירים חדשים. לשאלה האם הפגישה נעשתה באישורו ובידיעתו של שר-החוץ (שהוא גם רה"מ) ענה השגריר ששגריר לא עושה שום דבר בניגוד להנחיות ממשרד החוץ. הפגישה לא פורסמה, כפי שמתפרסמות פגישות מדיניות אחרות, בדף הפייסבוק של השגריר, והיא לא הופיעה בתקשורת המקומית או הישראלית. עם זאת, ע"פ בן-דב לא היתה כוונה להסתיר אותה. "יש הרבה פגישות שאינן מתפרסמות", הוא אומר, "עיקר העבודה לא מתפרסם בפייסבוק". בן דב טוען שאכן קורה משהו ביחסים בין המדינות אך זו אינה החלטה רשמית או שינוי מדיניות ישראלית. כשגריר חדש הוא נפגש עם גורמים רבים והוא אינו מסתיר את העמדה הישראלית. "בכל פגישות ההכרות שלי לא הסתרתי את העובדה שאנחנו רואים בהחלטה השוודית טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה, זוהי טעות גורלית שלא רק גרמה נזק ליחסים הבילטרליים אלא גם לתהליך השלום מפני שהיא לא מעודדת את הפלסטינים לחזור לשולחן המו"מ", הוא אומר, "האווירה החדשה ביחסים בין שוודיה לישראל לא באה על חשבון התביעה החד-משמעית לשיפור המדיניות השוודית כלפי ישראל. לא החלטנו להעלים עין או לעבור לסדר היום. אנחנו בהחלט מצפים לתפנית במדיניות החד-צדדית של שוודיה".

גם שרת-החוץ השוודית לא שינתה את עמדותיה והיא טוענת שהצעד השוודי מ-2014 העניק תקווה לצעירים פלסטינים והקטין את אי-השוויון בין הצדדים בסכסוך. לטענתה ישראל הענישה את שוודיה על ההכרה בפלסטין וניסתה להשתמש בה על מנת להרתיע מדינות אחרות מללכת בעקבותיה. "אנחנו לא נגד ישראל, אנחנו רוצים פתרון של שתי מדינות", היא אומרת, "אנחנו בעד שלום ורוצים יחסים גם עם ישראל וגם עם פלסטין". וולסטרום מודעת לכך שיש עדיין כעס בירושלים, היא מוכנה לדיאלוג אך היא לא מקבלת את הביקורת האישית עליה. "אנחנו ממשיכים להושיט יד לישראל וחבל מאוד שפורסמו עליי כל כך הרבה שקרים מוחלטים. חלקם מזלזלים ומעציבים מאוד", היא אומרת ומכוונת להאשמתה באנטישמיות, "מי שעוקב אחרי הקריירה הפוליטית שלי יודע שהמלחמה באנטישמיות ובנאציזם תמיד היה אחד הכוחות החזקים ביותר שמניעים אותי. אי אפשר להאשים כל מי שיש לו ביקורת על פעולות פוליטיות כמו ההתנחלויות הלא חוקיות, באנטישמיות. זה לא עוזר לכלום".

ישנם, אם כן, עדיין חילוקי דעות חריפים בין שוודיה לבין ישראל אך דומה שבשעה זו שני הצדדים מעוניינים לכל הפחות לדון בחילוקי הדעות ולהתמודד איתם ולא להמשיך להתכתש בפומבי.

Israel Renews Ties With Swedish Foreign Minister Who Sought Probe of 'Extrajudicial Killings'

https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-1.827371

Margot Wallstrom meets with Israel’s new ambassador in Stockholm and says a better atmosphere has been forged

David Stavrou and Noa Landau (Stockholm) Dec 06, 2017 10:01 PM

STOCKHOLM — Israel has resumed its relations with Swedish Foreign Minister Margot Wallstrom, whom Israeli officials harshly criticized last year after she called for an investigation into alleged extrajudicial killings of Palestinians by Israel.
Israel’s new ambassador to Stockholm, Ilan Ben-Dov, spoke with Wallstrom last week in a meeting that was not made public, the Foreign Ministry said. Also, three years after Sweden recognized a Palestinian state, Swedish officials visited Israel last month and met with officials such as Knesset Speaker Yuli Edelstein and Science Minister Ofir Akunis.

Israel’s relations with Sweden badly deteriorated when Sweden recognized a Palestinian state in 2014, a move followed by harsh statements by then-Foreign Minister Avigdor Lieberman and Israel’s recalling of its ambassador.
Tensions then increased, in part because of Wallstrom’s statements linking the Israeli-Palestinian conflict to the November 2015 terror attacks in Paris. Around that time, Wallstrom called for an investigation to determine if Israel was guilty of extrajudicial killings of Palestinians after an outbreak of stabbing attacks against Israelis.
The Swedish government and Wallstrom said her words had been taken out of context, but Israel’s Foreign Ministry called the statement “scandalous, surreal, impudent and detached from reality.” Israel then boycotted Wallstrom, and no government official agreed to meet with her on her visit to the region in December 2016.

As part of efforts to end the crisis, two Swedish officials, both from Wallstrom’s Social Democratic Party, visited Israel last month. One was Parliament Speaker Urban Ahlin, who visited Israel as Edelstein’s guest. The other was Sweden’s EU and trade minister, Ann Linde, who met with officials including Akunis, and appointed an envoy to bolster economic cooperation between the two countries.

On November 16, Ben-Dov met with Wallstrom as part of a routine procedure for new ambassadors. Wallstrom told Haaretz she was pleased to meet with Israel’s new ambassador in Stockholm. She and Ben-Dov had a good, constructive conversation, she said, adding that a new atmosphere had been forged.
An official close to the minister said the atmosphere at the meeting was very positive and the two were expected to meet again soon.
Asked whether the meeting had been held with Prime Minister Benjamin Netanyahu’s approval, Ben-Dov said an ambassador always adheres to the Foreign Ministry’s directives. Netanyahu is also foreign minister.
Still, the meeting was not reported on the ambassador’s Facebook page, as is customary, and no press release was issued.
“Many meetings aren’t made public,” Ben-Dov said. “The main work isn’t published on Facebook.”
He confirmed that Israel-Swedish had developed, but said no official decisions had been made and Israel’s policy remained unchanged.
“In all my meetings I didn’t hide the fact that we see the Swedish decision to recognize a Palestinian state a first-rate strategic mistake,” Ben-Dov said. “It’s a crucial error that not only damaged bilateral relations but the peace process as well.”
Wallstrom still maintains that recognition of the Palestinian state gave hope to young Palestinians and reduced inequality between the two sides of the conflict. She said Israel had punished Sweden for this move and tried to deter other countries from following suit.
Sweden is not against Israel, it wants a two-state solution, she said. Her country is for peace and wants relations with both sides.
Wallstrom said it was unfortunate that so many lies were published about her, saying she was sad about claims that her statements were anti-Semitic.
Foreign Ministry spokesman Emmanuel Nahshon said Ben-Dov’s meeting with Wallstrom was a customary procedure for every new ambassador in every country.
“Our positions on issues on the agenda were made perfectly clear to her,” he said.

Noa Landau reported from Israel.

David Stavrou, Haaretz Contributor