תגית: אנטישמיות

יש המתארים את מאלמו, עיר הנמל הדרומית של שוודיה, כחברה המאבדת את דרכה וזהותה תחת גל הגירה שיצא משליטה. אחרים רואים בה עיר רב-תרבותית וקוסמופוליטית המתמודדת בגבורה עם אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של ימינו. שיחות עם ראשת-העיר ועם כמה מיהודיה מוכיחות שהמציאות קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2753374

משבר הפליטים הנוכחי הוא מהאתגרים הגדולים שאירופה התמודדה איתם בשנים האחרונות. האופן שבו המדינות השונות ביבשת מתייחסות אליו חושף מחלוקות פוליטיות, חברתיות-כלכליות ומוסריות. ישנן מדינות שסגרו את שעריהן בכדי להימנע מלקיחת אחריות על האתגר ההומניטרי. באחרות הגיאוגרפיה עושה את שלה וחופיהן הפכו לחופי מבטחים בעבור אלפי פליטים גם בלי שמוסדותיהן החליטו על כך. מעטות המדינות שקיבלו החלטה מודעת לא לחסום את מבקשי-המקלט ולאפשר להם הליך חוקי, הוגן ונדיב לבחינת בקשותיהם.

אחת מהמדינות האלו היא שוודיה והעיר השוודית העומדת בחזית המאמץ היא עיר הנמל הדרומית מאלמו. מצב זה איננו חדש. בימי מלה"ע השנייה היא קלטה אלפי פליטים יהודים מאירופה הכבושה ע"י הנאצים ובמהלך החצי השני של המאה העשרים הצטרפו אליהם עשרות אלפי מהגרים, רובם מעיראק, פולין, דנמרק ויוגוסלביה.

בימים אלו מגיעים לשוודיה יותר מאלף פליטים ביום. 50% מהם עוברים דרך מאלמו המהווה בית ל-320,000 תושבים. זוהי אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בעולם: 31% מתושביה נולדו מחוץ לשוודיה, 11% נוספים נולדו לשני הורים שאינם ילידי שוודיה. בסה"כ באים תושבי מאלמו מ-178 מדינות שונות. כלומר בעיר הגדולה רק במעט מחיפה ישנם תושבים מכמעט כל מדינות העולם. בעבור רבים מהווה מאלמו דוגמא לחברה רב-תרבותית וקוסמופוליטית המצילה אלפי פליטים ממלחמות אזרחים ומעשי רצח-עם. אחרים רואים בה דוגמא לקטסטרופה בהתהוות של חברה הנמצאת תחת השתלטות של תרבות זרה הגוזלת את משאביה ומחריבה את תרבותה. האמת, כדרכה של אמת, מסובכת קצת יותר.

ראשת-עיריית מאלמו, קתרין שרנפלדט יאמה (Katrin Stjernfeldt Jammeh) מאמינה בחזון רב-תרבותי ואוניברסלי. "מטרתנו היא לפתח את מאלמו כך שתמשיך להיות עיר פתוחה ומקבלת הגירה", היא אומרת, "יש לנו שאיפה ברורה שכולם ירגישו כאן רצויים ובטוחים בלי קשר לארצות מוצאם". ע"פ שרנפלדט יאמה בת ה-41 העומדת בראשות העיר מאז 2013, קליטת ההגירה המסיבית איננה בעיה שיש לפתור אלא חלק מחזון כללי. "מאלמו היא עיר קטנה בעולם גדול", היא אומרת, "הכישורים, השפות והרישות שיש אצלנו הם מקור כוח גלובאלי". כדוגמא פיקנטית היא מזכירה את האירוויזיון שהתקיים בעיר לפני כשנתיים. בגלל החברה הרב-תרבותית שלנו כמעט כל משלחת שהגיעה יכולה הייתה לקבל תמיכה ועזרה בשפה שלה. "קליטת הגירה איננה רק מקור לבעיות", היא מזכירה, "מבחינתי זה ברור שעיריית מאלמו צריכה לקחת אחריות, לנהוג בסולידארית ולדאוג שכולם ירגישו בבית".

עם זאת, האתגרים שמציאות זו יוצרת מוכרים היטב לשרנפלדט יאמה. היא מספרת על קושי להתאים מקומות עבודה למהגרים המגיעים למאלמו כתחנה ראשונה בשוודיה כמו גם על הייחוד שבגיאוגרפיה של העיר. "טוענים שיש במאלמו סגרגציה ופערים חברתיים", היא אומרת, "אבל בגלל שטחה הקטן, אזורי השוליים החברתיים הם במרכז ולא בפרברים רחוקים. אני למשל מגיעה באופניים מבניין העירייה לשכונת רוזנגורד בשבע דקות. זהו מצב מיוחד היוצר מפגש מתמיד בין אוכלוסיות". שכונת רוזנגורד (Rosengård) ידועה כשכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם מהגרים ולא פעם נקשר שמה בהתפרעויות ופשע מאורגן. "יש כאן אנשים דוברי שפות שונות ורקע תרבותי שונה", אומרת שרנפלדט יאמה, "ובניגוד למקומות אחרים, אין אפשרות לחיות במאלמו בלי לפגוש אותם".

עם אתגרים אלו, כמו גם עם אתגר הנחלת ערכי היסוד של החברה השוודית לשוודים החדשים, מתמודדת העירייה דרך פעילות חינוכית בבתי-הספר ותמיכה בארגונים של החברה האזרחית. ע"פ שרנפלדט יאמה תוצאות פעילות זו ניכרו בהתמודדות של תושבי העיר עם מבקשי-המקלט הרבים שהגיעו אליה באחרונה. רבים מתושבי מאלמו הגיעו בזמן אמת לתחנה המרכזית וסייעו למבקשי-המקלט בכסף, מזון, בגדים והסעות. "יש כאן מחויבות לעיר, לזכויות אדם ולשוויון חברתי", היא אומרת, "זוהי מסורת של פתיחות שתמיד היתה לנו ואנחנו צריכים לשתף אתה פעולה ולעודד אותה".

עם כל הצלחותיה בקיום חברה רב-תרבותית מתפקדת ותוססת, יש פרמטר אחד בו מאלמו נכשלת בשנים האחרונות באופן מחפיר – תחושת הביטחון של חברי הקהילה היהודית. בשנים האחרונות נרשמו בעיר עשרות אירועים אנטישמיים בשנה. חלקם כוונו כלפי יהודים פרטיים וכללו זריקות אבנים, יריקות, קללות והתעמרות בתלמידים ובמורים יהודיים בבתי-ספר. אחרים כוונו כנגד מוסדות הקהילה. בקבוקי מולוטוב נזרקו על בית-העלמין ב-2009, פיצוץ אירע מחוץ לבניין הקהילה ב-2012 והפגנות אלימות התקיימו בתקופות בהן ישראל הייתה מעורבת בעימותים צבאיים. ע"פ דיווחים שונים, יהודים רבים עוזבים את העיר או מסתירים את זהותם מחשש שיורע להם.

"יש כאן פחד והצקות יומיומיות", מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה. היא מתארת מציאות של קללות והצקות, ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפליה ובנה הוכה בבית-הספר, כל זאת למרות שהיא עוסקת בסיוע לפליטים ובהוראת השפה השוודית למהגרים. אדנר גם טוענת שיש הסתה אנטישמית במסגדים ושמתקיימת בעיר, אותה היא מכנה בצחוק רמאללמו, חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי בטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית-הספר", היא אומרת כאשר הצעיף על צווארה מסתיר תליון של מגן-דוד.

מי שאינו יכול להסתיר את זהותו הוא הרב של חב"ד בעיר, שניאור קסלמן, שזהותו היהודית חשופה לכל בגלל לבושו המסורתי. קסלמן הותקף באלימות פעמים רבות אך הוא טוען שהבעיה איננה רק ההתקפות הפיזיות. "יש אנשים ששונאים יהודים", הוא אומר, "עצם הידיעה הזו גורמת לאי-ביטחון. יש יהודים שחיים כאן חיים שלמים ולא הותקפו אך משהו בתת-המודע שלהם זז". במאלמו התקיימו מפגשים בין אנשי הקהילה היהודית ומנהיגים מוסלמים וקסלמן איננו מתנגד לקליטת מבקשי-מקלט מוסלמים אבל הוא טוען: "לא צריך לסגור דלת לבן-אדם שצריך עזרה, אבל אנו חווים על בשרנו את מה שקורה כאשר רוצים לפתור בעיה אחת ותוך כדי יוצרים בעיה גדולה יותר. צריך לעבוד עם הלב אבל גם מהראש".

תומאס לונדרקוויסט, עיתונאי יהודי יליד מאלמו המתגורר בעיר, מדבר על תחושת האיום הפוטנציאלי. הוא אינו חובש כיפה מכיוון שהוא חילוני אך הוא יודע שאם היה חובש כיפה הוא היה מותקף. לונדרקוויסט טוען שייתכן והשלטונות נמנעים מטיפול שורש בבעיה בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטוראליים. הוא מספר על הפגנה שהשתתף בה ב-2009 למען זכותה של ישראל להגן על עצמה. כאשר מפגינים ממול החלו לזרוק ביצים ובקבוקים המשטרה אילצה אותו ואת חבריו לעזוב את המקום. "המשטרה הייתה פאסיבית ולא הגנה עלינו", נזכר לונדרקוויסט ומוסיף, "חלק מהשוטרים לבשו אפודים שעליהם הכיתוב: משטרת דיאלוג".

גם התומכים הגדולים ביותר ברב-תרבותית השוודית אינם מכחישים את הבעיה. גופים בינלאומיים כמו מרכז שמעון וויזנטל התריעו עליה, יועץ הממשל האמריקאי למלחמה באנטישמיות ביקר בעיר לאחרונה והתקשורת השוודית דיווחה על כך בהרחבה. היא גם הצביעה על כך שלמרות שבמאלמו חיים כ-1,500 יהודים בלבד, פחות מ-10%מיהודי שוודיה, ישנן תקופות שבהן כשליש מהתקריות האנטישמיות במדינה נרשמות בה.

יש הטוענים שזוהי עדות מוחצת לכישלון הפרויקט הרב-תרבותי. אחרים, ביניהם ראשת-העיר, מנסים עדיין לתקן. "השאיפה שלנו היא שמאלמו תהיה עיר פתוחה ומקבלת בעבור כל אחד ואחד" היא אומרת ומסבירה שהיא מודאגת מפשעי השנאה ומן העובדה שתלונות רבות שהוגשו לא טופלו בצורה משביעת רצון. "אני מצרה על כך שיש תושבים במאלמו שנפגעו מגזענות, במקרה הזה מאנטישמיות, ואנחנו צריכים לעשות הכל בכדי להבטיח שהם יוכלו להרגיש בטוחים ורצויים. צריך לגייס את כל הכוחות ולעבוד בדרכים שונות ומגוונות בכדי להבטיח את זה". שרנפלדט יאמה טוענת שהתקריות האנטישמיות במאלמו במגמת ירידה ושהעירייה משקיעה מאמצים רבים בכדי לתקן את המצב. אלו כוללים מינוי נציב המטפל בגזענות ואפליה, קשר הדוק עם הקהילה היהודית ותקצוב ועידוד פרויקטים חינוכיים ותרבותיים כמו פעילות תלמידים ומורים כנגד אנטישמיות, תערוכות, ספרים ומחזות בנושא השואה, הרצאות, סמינרים ופורומים שונים של דיאלוג. מעבר לכך שרנפלדט יאמה טוענת שאחד הגורמים למספר הגדול של התקריות שנרשמו בשנים האחרונות הוא שהעירייה מעודדת אנשים להגיש תלונות. כך הופכת הבעיה לגלויה יותר ונוצרת תחושה שהמצב מדרדר אך רק כך ניתן לדבריה להתמודד עם המצב.

שרנפלדט יאמה מדברת על אפס סובלנות לאנטישמיות ועל אי הפקרה של יהודי מאלמו ובכך היא שונה מאוד מקודמה בתפקיד, אילמר ריפלו, שכיהן כראש העיר בשנים 1994-2013. אמירותיו של ריפלו בראיונות שונים כללו השוואה בין אנטישמיות לציונות, ביקורת על יהודי מאלמו על תמיכתם בישראל והפגת אדישות, בורות וחוסר עניין באנטישמיות בעירו. למרות שהוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם ע"י גורמים עוינים לו, הוא היה ללא ספק חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

כיום גישתה של העירייה שונה. "ברור לגמרי שהתבטאויותיו של ריפלו פגעו באמון בין הקהילה היהודית להנהגת העיר", אומרת מחליפתו, "עכשיו הבעיה גלויה לעין ואנחנו אחת העיריות המובילות בשוודיה בהשקעה במלחמה בגזענות מכל הסוגים". לעומת ריפלו, מגבה שרנפלדט יאמה את זכותם של היהודים להפגין ומצרה על כך שחלקם עוזבים את העיר. "זהו כישלון של החברה אם אנשים עוזבים אותה בגלל תחושת חוסר ביטחון", היא אומרת אך גם טוענת שקהילות קטנות כמו הקהילה היהודית במאלמו מתקשות להחזיק את עצמן בשוודיה החילונית והמעבר לקהילות גדולות יותר הוא טבעי גם בלי קשר לאנטישמיות.

גישתה של העירייה אמנם השתנתה אך השפעת הכוונות הטובות של שרנפלדט יאמה מוגבלת ע"י המבנה הפוליטי בשוודיה. המשטרה, לדוגמא, היא רשות ממלכתית ולא עירונית ולכן העירייה אינה אחראית על הפעלתה. "אנחנו עובדים ביחד עם הקהילה היהודית מול הממשלה כדי לקבל תקציב גדול יותר לביטחון הקהילה", היא מספרת כמי שמסייעת לקהילה בלחץ מול השלטונות ולא כבעלת האחריות על בטחונה. "זה תפקיד המשטרה", היא אומרת, "יש תקציבים לזה אבל הם לא מספיקים".

"היא אולי מתבטאת יפה יותר אבל לא ראיתי יוזמות רבות למלחמה באנטישמיות" אומר העיתונאי היהודי תומס לונדרקווסיט על מאמציה של שרנפלדט יאמה. אילנה אדנר מסכימה: "האמינות של העירייה שואפת לאפס. הדג עדיין מסריח מהראש". והרב שניאור קסלמן מוסיף: "ייתכן שראשת-העיר החדשה לא חוזרת על טעויותיו של ריפלו אבל בין לא לעשות טעויות לבין לעשות את מה שצריך יש עולם ומלואו. כשיש בעיה ספציפית שפוגעת במרקם האנושי צריך לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע יותר ולהעביר מסר ברור".

דומה שהמאמצים שמשקיעה שרנפלדט יאמה, גם אם הם כנים, לא עושים עדיין רושם על יהודי העיר. ייתכן שהסיבה לכך היא המצב שמאלמו נקלעה אליו. אירופה, ושוודיה בתוכה, חייבת להעניק את זכות בקשת-המקלט לפליטים בגלל ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים. אם היא תקים גדרות וחומות סביבה, הן יגדירו אותה מחדש ויהפכו אותה שוב ליבשת העוסקת בריכוז, גירוש ומלחמה על מרחבי-מחייה. מצד שני, יש גבול למה שחברה יכולה לקלוט לפני שהיא קורסת חברתית, תרבותית וכלכלית. במקרה של מאלמו היהודים הם נייר הלקמוס. הפקרתם היא קריסתה של הרב-תרבותיות ולכן ההגנה עליהם היא קודם כל חובתם של אלו המאמינים בה.

במאלמו הגיעו הדברים לקצה והיא נושאת בנטל בלתי אפשרי. הפתרון לבעיותיה אינו להפסיק להכניס מבקשי-מקלט לאירופה כפי שטוען הימין אלא דווקא סולידאריות ותכנון מרכזי. "אנחנו לוקחים אחריות גדולה על הצלחת קליטת מבקשי-המקלט בשוודיה", אומרת שרפנלדט יאמה, "ומקיימים דיאלוג עם המדינה ורשויות מקומיות אחרות כדי שתהיה סולידריות בתחום זה". זוהי מדיניותה של מפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של שרנפלדט יאמה והדרך היחידה לעמוד באתגר ההומניטרי הנוכחי: פיזור האחריות על קליטת הפליטים על יותר מדינות ועל יותר רשויות מקומיות בתוך כל מדינה, חיזוק הגופים הבינלאומיים העוסקים במשבר ועמידה חד-משמעתית על זכות בקשת-המקלט כחלק ממדיניות הגירה ברורה שלצד נדיבותה יש לה גם גבולות ברורים.

הערכות מדברות על יותר מחצי מיליון בני-אדם שנכנסו השנה לאירופה, רובם המוחלט זכאים למעמד פליט. גם אם מספר זה יגדל למיליון עדיין יהיה מדובר בחמישית האחוז בלבד (0.2%) מאוכלוסיית האיחוד האירופי. במאלמו, מספרת ראשת-העיר, 50% מתלמידי בתי-הספר היסודיים מדברים שפת-אם שאינה שוודית. הפער הזה הוא הסיפור כולו. הבעיה איננה המהגרים עצמם אלא העובדה שקליטתם באירופה מתנהלת ע"י כוחות השוק החופשי, בחוסר סולידריות בין מדינות וערים וללא יד מכוונת בעלת לגיטימציה פוליטית, יכולות ומשאבים. אם תיווצר כזו, תוכל מאלמו להצליח בפרויקט הרב-תרבותי שלה. אם לא, האינטגרציה תיכשל, כוחות קיצוניים יתחזקו הן מקרב המהגרים והן מקרב תנועות הימין הקיצוני המתנגדות להגירה ומצבם של יותר ויותר מאזרחי אירופה יהיה דומה לזה של היהודים במאלמו.

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.