בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית של סחיטה ואיומים מצד ארצות הברית כאשר הנשיא טראמפ אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. האם יש סיכוי שזה אכן מה שיקרה, ומה כל זה אומר עלינו?
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-31/ty-article-opinion/.premium/00000195-ec5c-d1f1-a7d5-fcfca3cb0000
קשה לחשוב על שתי מדינות שונות זו מזו כגרינלנד וישראל. גרינלנד, לא מדינה אפילו, אלא מעין אוטונומיה בדרכה לעצמאות מדנמרק, אי ענקי וריק כמעט מתושבים. בלי כבישים בינעירוניים, וגם בלי פקקים. ישראל, כידוע, צפופה, חמה, קטנה ועצבנית. הבדלים אלה יכולים ליצור אשליה ולפיה מה שקורה עכשיו לגרינלנדים אינו יכול לקרות לישראלים, אבל לא כך הוא.
בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית. ארצות הברית, שבמשך עשורים היתה שותפתה וידידתה, החליטה לשבור את הכלים ולאיים, ללחוץ ולסחוט את גרינלנד. הנשיא דונלד טראמפ, אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. להוכחת רצינות כוונותיו שלח הממשל את סגן הנשיא, ג'יי די ואנס, לביקור בגרינלנד בניגוד לרצון ממשלתה ובעיתוי פוליטי רגיש.
לפני שבועיים התקיימו באי בחירות שהסתיימו במהפך, והביקור תוכנן לזמן שמתנהל בו המשא ומתן הקואליציוני וימים ספורים לפני הבחירות המקומיות. גורמים פוליטיים תיארו זאת כהתערבות זרה בבחירות. ראש הממשלה היוצא תיאר את הביקור כ"אגרסיבי מאוד". הביקור היה ביום שישי שעבר, וארה"ב ניסתה לשווקו כביקור ביטחוני, כי התקיים בבסיס חיל החלל האמריקאי.
במקור שווק הביקור כביקור תיירות של אשת סגן הנשיא לבדה (שתצטרף גם לביקור בגרסתו החדשה). זה שינוי מתוחכם. לכאורה זו דה־אסקלציה, כי האמריקאים לא נחשפו לתושבי האי הזועמים והתרכזו בבסיס. מצד אחר, זו בעצם אסקלציה כי הביקור הוא של סגן הנשיא — דרג שמעולם לא ביקר בגרינלנד. כך או כך, הגרינלנדים רואים את המהלך, בצדק, כאקט של סחיטה באיומים.
בניגוד לטעת הממשל, אין ביקוש גרינלנדי להתערבות אמריקאית. "איננו יכולים לקבל את ההתבטאויות החוזרות על סיפוח ושליטה (אמריקאית) בגרינלנד", אמרו מנהיגי כל מפלגות הפרלמנט הגרינלנדי, "זו התנהגות לא מקובלת כלפי חברים ושותפים בברית ביטחונית". ראש ממשלת דנמרק כינתה את המהלך האמריקאי "לחץ בלתי מקובל", וברחבי האי הפגינו נגד איומי טראמפ בסיסמאות כמו "Make America Go Away". לפני כחודשיים הראה סקר, ש–85% מתושבי האי מתנגדים להצטרפות לארה"ב (ורק 6% תומכים). אך האמריקאים בשלהם.
הדוגמה של גרינלנד, כמו הפקרת אוקראינה, חושפת צד מדאיג של ממשל טראמפ. ארה"ב היתה יכולה להמשיך לפעול לביטחונה הלאומי בהצבת מערכות הגנה ושליטה על נתיבי שיט בשיתוף ממשלת גרינלנד וגם לשתף פעולה עם תושבי האי במציאה, כרייה והפקה של מחצבים יקרים. במקום זאת בחרה ארה"ב לאותת לעולם, כי יש שריף חדש בעיר, המוכן לרמוס כל מה שעומד בדרכו.
האם אמורות גם מדינות אחרות להיות מודאגות מאמריקה החדשה המפקירה שותפים, מחליפה נאמנויות ויורה לכל הכיוונים? נראה שבישראל אין דאגה מיוחדת. ההתלהבות מטראמפ גוברת, וברור שההתערבות לשחרור החטופים ושחרור הרסן הצבאי הם סיבה לכך, אך יש גם טיעוני עומק לאמון העיוור בממשל טראמפ.
על פי טיעון אחד, בניגוד לגרינלנד — טראמפ קשור רגשית לישראל. שותפי הסוד וקרובי המשפחה היהודים פיתחו אצלו קשר עמוק לעם היהודי, והוא לא יבגוד בו כפי שהוא בוגד בשותפיו באירופה, מקסיקו וקנדה. על פי טיעון אחר, זה ריאל־פוליטיק. בסדר העולמי החדש ובו השוטר הגלובלי האמריקאי מפנה את מקומו לעולם רב־קוטבי, שגם לרוסיה וסין אזורי השפעה בו, ישראל יכולה לסמוך על האמריקאים גם אם הם בריונים אופורטוניסטים. שהרי היא חלק מציר אמריקאי־סעודי־מצרי־אמירתי נגד האויב האיראני, וארה"ב תשמור עליה בכל מקרה. אם לא בגלל לב יהודי חם, הרי בגלל מניעים אינטרסנטיים פוליטיים וכלכליים.
כמה שאננות ועיוורון נדרשים כדי לסמוך על טיעונים אלה. הטיעון הראשון מסתמך על יסוד נפשי יציב ונורמטיבי של אמפתיה, אחריות ותחושת השתייכות אלטרואיסטית אצל מי שאין בו כלל תכונות אלה. הטיעון השני מסתמך על אינטרסים קבועים ובלתי משתנים בעולם, המאופיין בבריתות משתנות, קואליציות מתפרקות והתפתחויות דרמטיות ולא צפויות.
גם אם תוותר ארה"ב על האי ותעבור להרפתקה הבאה יש לזכור, כי לתהליכים פוליטיים יותר מצד אחד. גם מי שאיבד את עמוד השדרה המוסרי והתלהב מטרנספר של פלסטינים חייב לזכור, כי כאשר טרנספר הוא חלק מארגז הכלים המדיני, הוא יכול להיות מופעל לכל הכיוונים. אם הממשל האמריקאי יכול "לפנות את עזה", למה לא יחליט לפנות את הנגב? גם מי שחגג את האור הירוק לשיטוח הרצועה חייב לזכור, כי החוסר בכללים ובחוקים בינלאומיים יכול להיות מופנה בעתיד כלפיו. וכי גם אם הניהיליזם והאופורטוניזם האמריקאיים עובדים לטובת אינטרס מקומי וזמני, יש לזכור כי לא לעולם חוסן. תשאלו את גרינלנד.
דיויד סטברו 