מחבר David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

הדיפלומט ששמע מקצין נאצי על המתרחש במחנות ההשמדה ולא עשה די

בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.7187727

יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.

אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.

בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.

הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.

"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".

"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.

"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.

קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.

באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".

אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.

באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.

בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.

"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.

"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".

ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.

 

Code Red

Chinese Institutes at Universities Are Under Fire, but Israeli Scholars Insist There's No Undue Influence. Are these Beijing-funded entities disseminating China’s contentious policies to the West under the guise of language courses, cultural events and research programs?

Published in Haaretz: http://bit.do/eQ7VK

Apr 20, 2019 3:39 PM

In the past, the Chinese Communist Party worked hard to suppress the legacy of Confucius. But in recent years it has been making extensive – and some would say cynical – use of the name and thought of the renowned philosopher, who lived from 551 to 479 B.C.E. The most salient example is the Confucius Institutes and Confucius Classrooms, educational institutions which teach the Chinese language and culture and operate in some 150 countries. The institutions are established at the initiative and with the funding of Hanban, the Office of Chinese Language Council International, which is accountable to China’s Ministry of Education and represents the interests of the Communist Party.

In recent years, however, the institutes have come under fierce criticism on the grounds that they engage in censorship, disseminate propaganda and restrict academic freedom. More than 20 institutes have shut down as a result, and there are calls for greater transparency from those that continue to operate. According to the official data, 548 Confucius Institutes now operate worldwide, including in Israel, along with 1,193 smaller Confucius Classrooms. In a certain sense, the institutes, which are funded to the tune of hundreds of millions of dollars a year, resemble international organizations that promote language and culture, such as the British Council and Germany’s Goethe Institute. But a closer examination reveals dramatic differences.

In contrast to their European counterparts, the Confucius Institutes are located within existing academic institutions and operate in tandem with Asian studies departments under a contract between Hanban and the host university. Chinese government funding for each institute can be as much as $200,000 annually. The institutes draw on teaching materials from China and in many cases employ Chinese staff who are paid by their home country. In return, the universities provide office space, computers and access to the students. The contract contains clauses that subordinate the institute to the head office in Beijing; it prohibits activity that is contrary to Chinese laws and regulations.

The lesser allegations against the institutes maintain that their presence on campus, combined with economic, legal and political pressure, restricts academic freedom and leads to self-censorship by students, lecturers and researchers. More extreme allegations hint that the Confucius Institutes are forward positions that serve Chinese interests by collecting information and engaging in industrial espionage under the cover of Chinese language courses, cultural events and academic research.

Eyes on the prize

There are two Confucius Institutes operating in Israel. The first opened at Tel Aviv University in 2007 and the second at Hebrew University of Jerusalem in 2014. Senior Chinese officials, including the deputy prime minister, Liu Yandong, attended the opening ceremony in Jerusalem. Prime Minister Benjamin Netanyahu, whose visit to China a year earlier paved the way for the institute’s establishment, sent a recorded message with greetings.

“The decision to open a Confucius Institute, which is involved in the East Asian Studies Department and is headed by a tenured professor who gets a salary to study China without any pressure, is a distinct and clear conflict of interest,” says Noam Urbach, who teaches Chinese at Bar-Ilan University and is an Asian studies doctoral student at the University of Haifa. “There’s no reason to open an institute of this kind in the university, or for its cooperation with the department, other than to engage in censorship, exert pressure and limit academic freedom.”

Urbach cites a number of issues in the study of contemporary China that Beijing considers sensitive, which the Chinese authorities make every effort to keep out of public discourse. “Human rights in China, for example, can’t be mentioned,” he says. “Nor can you talk about domestic political problems or about the suppression of minorities such as the Uyghur community,” a reference to the persecuted Muslim group in the country.

“China can open whatever institution it wishes, from Mount Hermon to Eilat,” says Urbach, “But to allow it to operate within a university is like letting Likud open a [Ze’ev] Jabotinsky Institute in the political science department.”

Even though pressure on the local universities is not absolute and the influence emanating from Beijing can be restrained, Urbach believes it is impossible to ignore the negative effects. The academics who research these issues are liable to pay a price. One of Israel’s leading sinologists, Prof. (Emeritus) Yitzhak Shichor, was blacklisted and blocked from visiting China after he contributed to a book of essays about Xinjiang, an autonomous territory of the Uyghur people in northwest China.

“In 2000-2001 I took part in a research project about Xinjiang, which was conducted at Johns Hopkins University,” Shichor says. “A Chinese professor claimed that the project encourages Uyghur isolationism in Xinjiang, which was absolute nonsense. In the wake of his complaint, the Chinese leadership decided to blacklist all 16 participants. I was the only non-American. For 15 years, with the exception of one year, I couldn’t get a visa for China.” Three years ago, he says, something changed. “I was asked to help with the establishment of an institute for Middle East research in Sun Yat-sen University in southern China. After that, not only did I receive a visa and get invited to conferences, I also received comfortable conditions. A few weeks ago, I was awarded a lifetime achievement prize by the China Cultural Center in Israel.”

But Urbach finds it difficult to agree. “There is tremendous self-censorship among researchers of China in Israel,” he observes. “It goes well beyond the dreams of every cadre in the Communist Party.” He cites as an example the fact that Israeli students who did not want to endanger their participation in the institutes’ programs – which offer scholarships, student exchanges and trips to China – opted to stay away from a meeting with the author of an important report on Chinese government suppression of Falun Gong, a spiritual practice. There are allegations in the international community that Falun Gong practitioners have been sent to “reeducation camps,” that hundreds have been executed and that they are subjected to organ harvesting for commercial purposes.

“The Confucius Institutes distribute coveted scholarships for studies in China, and students are afraid that they will lose out on a scholarship if they’re reported to have participated in a conference of that kind,” continues Urbach. “The institutes have the right to operate like that, but why should an East Asian studies department cooperate with them? … The university’s interest does not lie in the annual budget of $100,000 or $200,000 – that’s peanuts. What’s important is the potential for other agreements in hefty areas such as biotechnology and nanotechnology. It’s important for universities to receive research budgets from China and postdoctoral students from Chinese universities. That’s the real motivation.”

‘Separate and distinct’

Various sources, including Chinese exiles, international intelligence agencies and independent researchers alike have accused the Confucius Institutes of engaging in industrial espionage, collecting information and exerting pressure on Chinese citizens living outside the country, and collaborating with the United Front Work Department, a mysterious agency under the auspices of the Communist Party in China and elsewhere. Even if these claims are exaggerated, one cannot deny the influence wielded by the Confucius Institutes on the discourse about China, which senior Chinese official Li Changchun described in 2009 as “an important part of China’s propaganda apparatus abroad.”

Dr. Lihi Yariv-Laor, head of the Confucius Institute at Hebrew University, rejects such allegations outright. “The researchers and professors here enjoy full academic freedom,” she says. “To this day, during the five years of existence of the Confucius Institute at Hebrew University, the Chinese side has not dictated anything to us.”

Yariv-Laor, a former head of the university’s Department of East Asian Studies and until 2018 the academic chairwoman of both the Education Ministry’s committee on Chinese studies and the Council for Higher Education’s steering committee to further Israel-China relations, maintains that the status of the Confucius Institute at Hebrew University is unique. As opposed to most institutes, the branch in Jerusalem is research-oriented and does not engage in teaching the Chinese language or culture, which have been taught in courses elsewhere in the university for years. In addition to Yariv-Laor, the institute’s staff consists of an associate director sent from Beijing’s Peking University and an administrative coordinator. The salaries of the Israeli employees are paid by Hebrew University while the associate director’s salary is paid by Hanban.

“Hanban supplies the institute with materials, books, decorations and various accessories such as calendars,” Yariv-Laor says. “It does not dictate the use of any textbooks. The teachers of the Chinese language, who are subordinate to the Hebrew University’s languages unit, decide exclusively about the curriculum.” She adds, “Never have we received from anyone in China a directive about which issues to address and which issues not to address, and there are no Chinese guidelines according to which the institute operates. The criteria for prizes and scholarships are also decided by the Asian studies professors alone. They are academic criteria, according to the university’s rules, and they have nothing to do with any body in China.”

In addition to academic activities, Yariv-Laor says, the institute offers financial support for Asian studies students who give talks on China in high schools in and around Jerusalem, and organizes transportation for high-schoolers who study Chinese in the Jerusalem area. The institute also supports a two-week study tour in China for Israeli teenagers.

Her views are echoed by Prof. Asaf Goldschmidt, an East Asian studies professor at Tel Aviv University who heads the Confucius Institute there. “There are no direct or hidden restrictions on subjects for discussion at the Confucius Institute,” he explains. “The content of academic conferences is decided solely by the organizers of the conference or the organizing committee. We have never received a ‘grocery list’ of subjects that may or may not be discussed, and to this day, to the best of my knowledge, no restrictions or censorship have been imposed on the institute’s activity, and of course not on the activities of the East Asian Studies Department.”

The Confucius Institute at Tel Aviv University is funded by Hanban and operates in cooperation with Renmin University in Beijing, whose representative is part of the institute. According to Goldschmidt, the partnership takes the form of scientific conferences, student exchanges and reciprocal visits by faculty members; the department at TAU and the institute are two separate and distinct entities.

“The department, its students and its researchers often deal with controversial subjects,” Goldschmidt adds. “A salient example is a conference the department recently held in which a whole session dealt with issues of minorities in a completely open way.”

Rising tide of opposition

Several prominent incidents raised suspicions about the Chinese bodies in charge of research and education. In New Zealand, accusations were leveled at the Chinese authorities when burglars broke into the home, office and car of researcher Prof. Anne-Marie Brady after she published studies about Chinese policy in Antarctica and China’s use of “soft power” in the West. According to reports in the local media, the burglars only took her computers and cellphone but ignored other valuables.

In another headline-making incident in 2014, the director of Hanban ordered her staff to tear out pages containing information about academic institutions in Taiwan from a conference program in Portugal. In 2017, China stopped funding Chinese scholars studying at the University of California, San Diego after it hosted the Dalai Lama.

Yet another highly publicized incident occurred in 2008, when a photography exhibit about the suppression of the Falun Gong movement was removed from Tel Aviv University. Following a lawsuit filed by the exhibit’s organizers, the court ordered the university to remount the show and pay the organizers 45,000 shekels (about $11,000). The judge noted that the decision to remove the exhibit was made in part after pressure, apparently from the Chinese Embassy, was brought to bear on the dean of students.

A particularly fraught case happened a number of years ago in Canada, which is home to many Chinese immigrants. In 2012, the Toronto District School Board signed an agreement with the Chinese government to fund a branch of the institute that would offer Chinese language instruction to hundreds of thousands of Canadian students.

“The agreement wasn’t made public and didn’t get media coverage, even though it was supposed to bring about the establishment of the biggest Confucius Institute in the world,” says Doris Liu, a Canadian film director who made a documentary on the subject in 2017, called “In the Name of Confucius.” “In 2014, the festive opening ceremony [of the institute] was held in the presence of senior figures from China. At that stage, the public became aware of the program and a protest started by parents who were concerned that their children would be brainwashed.”

The protest quickly gained momentum. There were letters and petitions, Liu relates, and panicky conversations with members of the schools’ boards of directors, together with fierce demonstrations. Liu’s film documents the dramatic struggle and its protagonists: a Chinese teacher who defected from the institute and was granted asylum in Canada; a senior figure in the Canadian education system who had worked to develop the ties with the Chinese and resigned for vague reasons; and a Canadian intelligence official who warned that the institute would be a Trojan horse and claimed that Chinese-Canadian organizations were faking popular support for the institutes.

The parents were victorious: Not long after the institute’s inauguration, the agreement was canceled. Naturally, the Chinese were not pleased with Liu’s film, and she says they are still trying to prevent it from being shown. “A screening at Victoria University in Melbourne, which has a Confucius Institute, was canceled. The Australian press discovered afterward that the cancelation was due to the intervention of the Chinese consulate,” she says, adding that the Chinese also tried to interfere with screenings in New Zealand and Japan.

Public criticism in Toronto resonated beyond the city and brought about the closure of other Confucius Institutes in Ontario and in Quebec. And Canada is not alone: More than 20 other institutes have shut down in recent years, including ones at the University of Chicago, Pennsylvania State University and other colleges in Texas and Florida. Institutes in Sweden, Denmark, France and Germany have also closed.

The first Confucius Institute in Europe, established in 2005 at Stockholm University, also shuttered in 2015. Alberto Tiscornia, the head of the Department of Asian, Middle Eastern and Turkish Studies, emphasizes that the institute closed due to “legal difficulties and issues of proper administration.” The reason for an end to the cooperation, he explains, “was the problematic character of hosting an institute that is financed by another country on the university’s grounds.” The case sparked criticism in the media and a demonstration by Chinese exiles.

“There is a certain naiveté amongst university bureaucrats in the West. In China’s political reality there are no independent units, they are all managed by the [Communist] Party down to the smallest detail,” the Swedish journalist Ingvar Oja wrote. “The teachers who are sent abroad are handpicked by the party and are party loyalists.”

The complexity of the ties with China may be gleaned, perhaps, from comments by Prof. Daniel Leese, an expert on Chinese history and politics from the University of Freiburg in Germany.

“After June 4th [the date of the Tiananmen Square massacre in 1989], many said we should cut our ties with China,” he says. “But how should we then keep in dialogue with the Chinese at various levels? Confucius Institutes like the ones here in Germany make the connection possible. Cross-cultural dialogue is always complicated, but the people in the institutes are individuals, and if you do it properly, real dialogue is possible. The party doesn’t have total control of what Chinese citizens think, as is sometimes described in the media. But we should also be aware of the fact that many within the Chinese populace are simply not waiting for liberal democracy to arrive, especially given recent developments in the West.”

Leese is aware of the fact that his research, which focuses on how China’s Communist Party copes with wrongdoings and atrocities that occurred during Mao Zedong’s rule, drew the attention of the authorities. There is general surveillance of what he and others are doing, he says. His academic freedom in Germany has not been compromised, he notes, but when he’s in China, pressure is put on people who work with him.

“I have to be careful who I work with,” he explains. “In recent years things have become harder and our access to archives, sources and people to interview isn’t as good as it used to be. Once the rules were clearer; today I’m not sure what things will be like in the years to come.”

נורה אדומה

מכוני קונפוציוס הסיניים מעתירים תקציבים ומלגות על אוניברסיטאות ברחבי העולם אך רבים טוענים שלנדיבות זו יש מחיר גבוה. בעוד בעולם גוברת המחאה ומכונים רבים נסגרו, מנהלי המכונים בישראל מתעקשים שהחופש האקדמי לא נפגע.

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.7135971

"יש לחשוש ממשלה דכאנית, יותר משיש לפחד מנמר", כך לפי משפט המיוחס לפילוסוף הסיני קונפוציוס שחי לפני כ-2,500 שנה. המפלגה הקומוניסטית הסינית אמנם עשתה רבות על מנת לעקור את מורשתו של קונפוציוס מהחברה הסינית מאז עלתה לשלטון ב-1949, אך בשנים האחרונות היא דווקא עושה שימוש נרחב, יש שיאמרו ציני, בשמו ובתורתו של הוגה-הדעות הידוע ביותר שפעל בסין מעולם. הדוגמא המובהקת ביותר לתופעה זו היא "מכוני קונפוציוס" ו-"כיתות קונפוציוס", מוסדות חינוכיים להוראת התרבות והשפה הסינית הפועלים כיום בכ-150 מדינות ובחמש יבשות. מוסדות אלו מוקמים ביוזמת ובמימון "המועצה הבינלאומית להוראת השפה הסינית" (בסינית: Han Ban), גוף הכפוף למשרד החינוך הסיני והמייצג את האינטרסים של המשטר הסיני והמפלגה הקומוניסטית השלטת. ע"פ הנתונים הרשמיים של המועצה פועלים כיום 548 "מכוני קונפוציוס" ו-1,193 "כיתות קונפוציוס" בעולם (ההבדל הוא בסדרי הגודל ובקהל היעד). מדובר בפעילות חינוכית ואקדמית שמשתתפים בה מיליוני תלמידים ואנשי צוות ושהממשלה הסינית משקיעה בה מאות מיליוני דולרים בשנה. כל זאת בזמן שמיליוני ילדים עניים בסין עצמה, במיוחד בפריפריה, סובלים מחינוך לקוי. מבחינה מסוימת דומים מכוני קונפוציוס למוסדות בינלאומיים אחרים כמו ה-British Council ו-Goethe Institute המפיצים את התרבויות והשפות של בריטניה וגרמניה בעולם, אך במבט מקרוב ההבדלים הם משמעותיים.

בניגוד למכונים דומים במדינות המערב, מוצבים מכוני קונפוציוס בתוך מוסדות אקדמיים קיימים והם פועלים בסמוך לחוגים ללימודי אסיה ע"פ חוזה בין המועצה הסינית לאוניברסיטאות המארחות. המכונים מתוקצבים ע"י הסינים בתקציב שנתי (במקרים רבים בסכום של בין 100 ל-200 אלף דולר לשנה), הם משתמשים בחומרי הוראה המגיעים מסין ובמקרים רבים מעסיקים אנשי צוות סיניים המקבלים משכורות סיניות. בתמורה, דואגות האוניברסיטאות המארחות למשרדים, למחשבים ולגישה לציבור הסטודנטים ולחברה הסובבת אותם (כולל פעילות בקרב ילדים ובני-נוער). החוזה כולל, בין השאר, סעיפים בדבר כפיפות למטה הממוקם בבייג'ינג ואיסור פעילות המנוגדת לחוקים ולתקנות סיניים. מבנה זה מעורר ביקורת רבה ברחבי העולם. הטענות הקלות יותר מדברות על כך שהמיקום בקמפוסים עצמם, בשילוב מנופי לחץ כלכליים, משפטיים ופוליטיים מגבילים את החופש האקדמי וגורמים להפעלת צנזורה עצמית של סטודנטים, מרצים וחוקרים. טענות קיצוניות יותר מדברות על מכוני קונפוציוס כמעין מוצבים קדמיים המשרתים את האינטרסים הסיניים באמצעות איסוף מידע וריגול תעשייתי תחת כסות של לימודי סינית, אירועים תרבותיים ומחקר אקדמי.

בישראל פועלים שני מכוני קונפוציוס. הראשון נפתח באוניברסיטת ת"א ב-2007 והשני נחנך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-2014, כאשר בטקס הפתיחה נכחו בכירים סיניים, ביניהם סגנית ראש-הממשלה, ליו יאן-דונג, והושמעו דברי ברכה מוקלטים של רוה"מ נתניהו, שביקורו בסין שנה לפני כן הניח את הקרקע להקמת המכון. "ההחלטה לפתוח מכון קונפוציוס שמעורב בחוג ללימודי מזרח אסיה, שבראשו עומד פרופסור עם קביעות המקבל משכורת כדי לחקור את סין כאשר הוא משוחרר מלחצים, היא ניגוד עניינים מובהק וברור", אומר נעם אורבך, מורה לסינית באוניברסיטת בר-אילן ודוקטורנט בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, "זוהי תופעה פסולה בעיני מכיוון שאין סיבה לפתוח מכון כזה דווקא באוניברסיטה ובשיתוף עם חוג ללימודי אסיה זולת הפעלת צנזורה, הפעלת לחץ והגבלת החופש האקדמי". אורבך טוען שלמרות שההגבלות אינן מוחלטת ושניתן להגביל את ההשפעה מבייג'ינג, אי אפשר להכחיש את ההשפעה השלילית. "סין יכולה לפתוח כל מוסד שהיא רוצה מהחרמון ועד לאילת אבל לתת לה לפעול בתוך אוניברסיטאות ככלי להפעלת לחץ זה כמו לתת לליכוד לפתוח מכון ז'בוטינסקי בתוך חוג למדע המדינה". ע"פ אורבך ישנם נושאים רבים בחקר החברה והפוליטיקה הסינית העכשווית שהם רגישים מבחינת המשטר הסיני שעושה כל מאמץ לדחוק אותם מהדיון הציבורי. "זכויות-אדם בסין – הס מלהזכיר, אין לדבר גם על בעיות פוליטיות פנימיות ועל דיכוי מיעוטים כמו המיעוט האויגורי". כשנושאים כאלו נחקרים למרות ההתנגדות הסינית החוקרים עלולים לשלם מחיר גבוה. אחד מבכירי הסינולוגים בישראל, למשל, פרופ' יצחק שיחור, הוכנס ע"פ אורבך לרשימה שחורה וכניסתו לסין נמנעה בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק בסינג'יאנג, אזור האוטונומיה של המיעוט האויגורי בסין.

פרופ' שיחור הוא פרופ' אמריטוס בלימודי אסיה ומדע-המדינה מהאוניברסיטה העברית ופרופ' אמריטוס בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. בשיחה עם "הארץ" הוא מאשר את הפרטים. "אכן, בשנת 2000-2001 השתתפתי בפרויקט מחקר על סינג'יאנג שהתנהל באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב", הוא אומר, "פרופ' סיני טען כי הפרויקט מעודד בדלנות אויגורית בסינג'יאנג, מה שהיה שטות גמורה. בעקבות פנייתו החליטה ההנהגה הסינית להכניס את כל המשתתפים (16 איש) ל"רשימה שחורה". אני הייתי הלא-אמריקאי היחיד. הספר פורסם ותורגם לסינית בהוצאה חסויה ובמבוא נכתב שרוב המשתתפים אינם מבינים בסינג'יאנג אם כי יש בו גם שניים-שלושה פרקים אובייקטיביים (אחד מהם, פרק 5, הפרק שלי). במשך 15 שנה (פרט לשנה אחת) לא הצלחתי לקבל ויזה לסין ואז, לפני כשלוש שנים, משהו השתנה. ביקשו את עזרתי להקים מכון לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת סון יאט-סן בדרום סין ואחר כך לא רק שקיבלתי ויזה והוזמנתי לוועידות שונות, אלא שזכיתי בתנאים נוחים. לפני כמה שבועות זכיתי ב"פרס מפעל חיים" מטעם המרכז לתרבות סין בישראל".

עם זאת, פרופ' שיחור אינו חושב שמכוני קונפוציוס משפיעים על השיח האקדמי בנושא סין בישראל. "למיטב ידיעתי המכונים אינם גורמים לצנזורה או לפגיעה בחופש האקדמי של האוניברסיטאות", הוא אומר, "אני משוכנע שצנזורה כזאת כן קיימת בכל מה שנוגע לפעילות של מכוני קונפוציוס עצמם אבל בסה"כ מטופלים נושאים "רגישים" עבור הסינים בישראל באופן חופשי, כל זמן שאינם קשורים במימון מטעם מכוני קונפוציוס, ולמיטב ידיעתי אין ניסיונות סיניים להשפיע על הציבור הישראלי בנושאים אלה. ניסיונות כאלה קיימים דווקא מצד גורמים טייוונים".

נעם אורבך חולק על דברים אלו. "הצנזורה העצמית שנוצרה בקרב חוקרי סין בישראל היא עצומה", הוא אומר, "מעל ומעבר לחלומות הרטובים של כל קאדר במפלגה הקומוניסטית". הוא מביא כדוגמא את העובדה שסטודנטים ישראלים נמנעו מהשתתפות במפגש עם מחבר הדו"ח החשוב ביותר בעולם בנושא דיכוי מתרגלי הפאלון-גונג (שיטה רוחנית שנוסדה בסין בשנות התשעים ושהמפלגה הקומוניסטית מדכאת את מתרגליה, ד.ס). בעולם ישנן טענות על פשעים נוראים שמחולל המשטר הסיני כלפי מתרגלי הפאלון-גונג – שליחתם למחנות "חינוך מחדש", הוצאות המוניות להורג ובעקבותיהן קצירת איברים למטרת סחר להשתלות. "מכוני קונפוציוס מחלקים מלגות נחשקות ללימודים בסין והסטודנטים פוחדים שישללו מהם מלגות אם מישהו ידווח על זה שהם השתתפו בכנס שכזה", מסביר אורבך, "זכותם של המכונים לפעול כך אבל מדוע שהחוג ללימודי מזרח אסיה ישתף עם זה פעולה?". מבחינת אורבך זו איננה שאלה רטורית ויש לו הסבר: "האינטרס של האוניברסיטאות איננו ההקצבה השנתית של 100 או 200 אלף דולר. זה גרושים. מה שחשוב הוא הפוטנציאל להסכמים אחרים בתחומים מדושנים יותר כמו ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה. לאוניברסיטאות חשוב לקבל תקציבי מחקר מסין ופוסט-דוקטורנטים מאוניברסיטאות סיניות. זו המוטיבציה האמיתית והיחסים הטובים עם הסינים דורשים, בין השאר, את הקמתם של מכוני קונפוציוס".

הלחץ הסיני, ע"פ אורבך, לא מסתכם בהקמת המכונים. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג "זווית-אחרת", הוא חשף כי "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" הוקמה בסוף שנה שעברה ביוזמת השגרירות הסינית כגוף שנועד לדבריו "לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונותיה וצרכיה של סין". זהו חלק מהמאמץ הסיני להפעיל מה שמכונה "עוצמה רכה" (Soft Power) ברחבי העולם כלומר, השגת השפעה באמצעות דיאלוג תרבותי, אומנותי וחברתי המצטרף בשנים האחרונות לתהליך ההתעצמות הכלכלי, הפוליטי והצבאי של סין. פרופ' שיחור מסכים שמכוני קונפוציוס מפעילים "עוצמה רכה" אך מסויג לגבי השפעתה. "מכוני קונפוציוס הם אמנם חלק מהפעלת "עוצמה רכה" מצדה של סין", הוא אומר, "אך באופן אישי אינני חושב שמכונים אלו, גם לא הישראלים, משפיעים על העמדות הפוליטיות כלפי סין ומבחינה זאת אין להם שום עצמה".

אך לא כל הכוח שמפעילה סין בתחום החינוך והתרבות הוא רך. ישנם גורמים המאשימים את מכוני קונפוציוס באיסוף מידע, מעקב והשפעה על סינים החיים בגלות, הפעלת סוכנים ולקיחת חלק בפעילות ה"חזית המאוחדת" (United Front Work Department), המהווה מעין ארגון חשאי הפועל בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית בסין ומחוצה לה. גם אם טענות אלו הן מוגזמות, קשה להכחיש את ההשפעה על השיח הנוגע לסין שיש למכוני קונפוציוס אותם כינה ע"פ האקונומיסט הבריטי לי צ'אנג צ'ון, האחראי על מערך התעמולה הסיני במשך יותר מעשר שנים, כ"חלק חשוב ממערך התעמולה של סין בחו"ל".

בניגוד לטענות שמכוני קונפוציוס פוגעים בחופש האקדמי ומהווים חלק ממערך תעמולה, אומרת ד"ר ליהי יריב-לאור, המכהנת כראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית בירושלים, ש"החוקרים והמורים באוניברסיטה העברית נהנים מחופש אקדמי מלא. עד היום, במשך חמש שנות קיומו של מכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית, לא היו כל הכתבות מצד הצד הסיני". יריב-לאור, שכיהנה בעבר גם כראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה ושימשה עד 2018 כיו"ר אקדמי של הוועדה הממונה על לימודי מקצוע הסינית במשרד החינוך וכיו"ר אקדמי של ועדת ההיגוי לקידום קשרי ישראל עם סין והודו מטעם המועצה להשכלה גבוהה, מסבירה שמכון קונפוציוס באוניברסיטה העברית הוא ייחודי. לעומת מרבית המכונים בעולם, המכון באוניברסיטה העברית הוא מוכוון מחקר ואינו עוסק בהוראת השפה והתרבות הסינית, מקצועות הנלמדים כבר עשרות שנים באוניברסיטה עצמה. צוות העובדים במכון מורכב מד"ר יריב-לאור עצמה, מנהל-שותף שנשלח מאוניברסיטת פקין, שהיא המוסד האקדמי המקביל לאוניברסיטה העברית בניהול מכון קונפוציוס, ורכזת אדמיניסטרטיבית. משכורות אנשי הצוות הישראלים משולמות על ידי האוניברסיטה העברית והמשכורת של המנהל השותף מאוניברסיטת פקין משולמת על ידי המועצה הסינית הבינ"ל להוראת סינית.

"המועצה הסינית מספקת למכון חומרים, ספרים, קישוטים ואביזרים שונים כגון לוחות שנה – לפי בקשת המכון", אומרת יריב-לאור, "אך היא אינה מכתיבה שימוש בספרי לימוד כלשהם. מורי השפה הסינית, הכפופים ליחידת השפות של האוניברסיטה העברית, הם הקובעים הבלעדיים של חומרי הלימוד". "מכון קונפוציוס יוזם ותומך בפעילויות אקדמיות מגוונות ביותר: כנסים, סדנאות, הרצאות, הזמנה של מרצים אורחים בתחומי סין, וכיו"ב", מוסיפה יריב-לאור, "מעולם לא קיבלנו מכל גוף שהוא בסין הנחיה באילו נושאים לעסוק ובאילו נושאים לא לעסוק ואין כל הנחיות סיניות שהמכון פועל לפיהן. גם הקריטריונים לפרסים ומלגות נקבעים ע"י מורי החוג ללימודי אסיה בלבד. אלו קריטריונים אקדמיים, ע"פ כללי האוניברסיטה, ואין להם כל נגיעה לגוף כלשהו בסין". בנוסף לפעילויות האקדמיות, מספרת יריב-לאור, המכון תומך כספית בסטודנטים של החוג ללימודי אסיה היוצאים מדי שנה לבתי-ספר באזור ירושלים ומלמדים על סין, הוא מארגן הסעות לתלמידי בתי-ספר הלומדים סינית באזור ירושלים ומביא אותם לאירועים באוניברסיטה הקשורים לסין ולתרבותה ותומך בסיור לימודים בן שבועיים של תלמידי תיכון בסין.

דברים דומים אומר גם אסף גולדשמידט, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה וראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת ת"א. "אין הגבלות ישירות או סמויות בנושאי הדיון במכון קונפוציוס בת"א. מי שקובע את התכנים בכנסים האקדמאים הם מארגני הכנס או הוועדה המארגנת בלבד. מעולם לא קיבלנו "רשימת מכולת" כלשהי של נושאים שמותר או אסור לדון בהם ועד היום, למיטב ידיעתי, לא הוטלו מגבלות או התקיימה צנזורה על פעילויות המכון וכמובן שלא על פעילויות החוג ללימודי מזרח אסיה". המכון בת"א ממומן ע"י המועצה הסינית וכפוף לחוזה איתה והוא פועל בשותפות עם אוניברסיטת רן-מין בבייג'ינג, שנציג מטעמה פועל במכון. לדברי גולדשמידט השותפות מתבטאת בכנסים מדעיים, חילופי סטודנטים וביקורים הדדיים של חברי סגל כאשר פעילויות המכון כוללות קורסים ללימוד סינית לקהל הרחב ופעילויות תרבות כגון שיעורי טאי-צ'י, שעורי קליגרפיה וציור, הופעות וערבי הווי לציון חגים מרכזיים וכנסים אקדמאים. ע"פ גולדשמידט החוג האוניברסיטאי והמכון הן שתי ישויות נפרדות, יש ביניהן חציצה והאוניברסיטה עצמה מקפידה על חופש ביטוי וחופש אקדמי. "החוג, תלמידיו, וחוקריו אף עוסקים לא פעם בנושאים שנויים במחלוקת", מוסיף גולדשמידט, "דוגמא מובהקת לכך היא הכנס "סין והמזרח התיכון: פרספקטיבות עכשוויות" שערך החוג לאחרונה, בו מושב שלם עסק בסוגיות של מיעוטים באופן פתוח לחלוטין".

למרות דברים אלו, בעולם הרחב התרחשו בשנים האחרונות לא מעט תקריות המחזקות את הטענות כנגד מכוני קונפוציוס ורשויות סיניות אחרות העוסקות בחינוך, תרבות ומחקר. בניו-זילנד, למשל הופנו אצבעות כלפי הסינים כאשר נפרצו בשנה שעברה ביתה ומשרדה של פרופ' אן-מארי בריידי בעקבות מחקריה על המדיניות הסינית באנטרקטיקה ועל הפעלת "כוח רך" סיני במערב. ע"פ דיווחים בתקשורת, בפריצות לביתה ולמשרדה של בריידי לא נגנבו דברי ערך והפורצים הסתפקו בפריצה למחשב ולמכשיר טלפון נייד. בתקרית מפורסמת אחרת, מנהלת המועצה הסינית המפקחת על מכוני קונפוציוס הורתה לצוות שלה לקרוע דפים שהכילו מידע על מוסדות אקדמיים בטאיוואן מתוך תכנית של כנס האגודה האירופאית ללימודי סין שהתקיים בפורטוגל ב-2014. ב-2017 החליטו הסינים להפסיק להעניק מלגות אקדמיות ללימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן-דייגו מכיוון שזו אירחה את הדלאי-למה. עוד לפני אירועים אלו נרשמה התערבות סינית גם בת"א כאשר ב-2008 תערוכת צילומים שעסקה בדיכוי הפאלון-גונג הורדה בלחץ שגרירות סין בישראל אחרי ארבעה ימים בלבד. בעקבות תביעה של יוזמי התערוכה, החליט בית-משפט מחוזי בת"א לחייב את האוניברסיטה להציג את התערוכה לשבוע נוסף ולשלם לאמרגניה, תמוז איתי ויניב ניצן, 45,000 ₪ הוצאות משפט. בפסק-הדין כתב השופט שההחלטה להוריד את התערוכה היתה לא סבירה ושרירותית ושהשגרירות הסינית השתמשה במכון קונפוציוס ובתקציבי המלגות שהיא מעניקה כמנופי לחץ.

בשנים הראשונות שלאחר פתיחת מכון קונפוציוס הראשון בסיאול ב-2004, לא היתה אליהם עדיין התנגדות רבה ומספרם הלך וגדל בהתמדה. תהליך גידול זה נמשך עדיין, אך בשנים האחרונות ישנה גם תנועת נגד. מכונים רבים, בעיקר בצפון-אמריקה ובאירופה נסגרו, חלקם בעקבות טענות על צנזורה, הגבלת חופש אקדמי והעסקה שחורגת מסטנדרטים דמוקרטיים מערביים, כגון סעיף האוסר על מתרגלי פאלון-גונג ללמד במכונים. אחד המקרים הידועים הוא המקרה של טורונטו, קנדה, מדינה שיש בה קהילת מהגרים סיניים גדולה וביקורת רבה על המשטר הסיני.

ב-2012 נחתם הסכם בין מחוז בתי-הספר של טורונטו (Toronto District School Board) לבין הסינים שעל פיו אמורים היו תלמידי בתי-הספר של טורונטו ליהנות משיעורי סינית במימון ובארגון של ממשלת סין. בעקבות ההסכם שלחו הסינים לקנדה מנהל למכון, צוות מורים, ספרי לימוד ותקציב פעילות מכובד. סינית היא השפה השלישית בתפוצתה בקנדה, אחרי אנגלית וצרפתית, ומחוז בתי-הספר של טורונטו הוא הגדול במדינה. יש בו 246,000 תלמידים ב-582 בתי-ספר. "ההסכם שנחתם באוטווה ב-2012 לא פורסם ולא זכה בכיסוי תקשורתי למרות שהוא היה אמור להביא להקמתו של מכון קונפוציוס הגדול בעולם מבחינת מספר תלמידיו", מספרת ל"הארץ" דוריס ליו, עיתונאית ובמאית סרטים דוקומנטריים ממוצא סיני שחיה בטורונטו ויצרה סרט תיעודי בנושא. "ב-2014 נערך טקס פתיחה חגיגי בנוכחות בכירים סינים", מספרת ליו, "בשלב זה הציבור הרחב גילה את התכנית והחלה מחאת הורים שחששו מפני שטיפת מוח של ילדיהם".

המחאה, ע"פ ליו, התארגנה במהירות. מכתבים ועצומות נשלחו, שיחות להפעלת לחץ פוליטי התקיימו עם חברי מועצת הנאמנים של מחוז בתי-הספר שאמורים היו לקבל החלטה לגבי קיום ההסכם או ביטולו, הפגנות סוערות נערכו ומאבק פוליטי קשה התקיים בין תומכי המכון ומתנגדיו. סרטה של ליו חושף את המאבק הדרמטי ואת גיבוריו: מורה סינית שערקה מן המכון וזכתה למקלט בקנדה, בכיר במערכת החינוך הקנדית שקידם את הקשרים עם הסינים , איש מודיעין קנדי שקרא למכונים "סוס טרויאני" וטען ששירותי הביטחון בקנדה עוקבים אחריהם וארגונים של סינים-קנדים הפועלים בשירות הממשלה בבייג'ינג ומביימים תמיכה עממית לכאורה במכונים מעוררי המחלוקת. "בסוף אוקטובר 2014 המועצה הכריעה סופית לבטל את ההסכם עם הסינים כתוצאה מהמאבק הציבורי", מסכמת ליו וטוענת שהסיבה לכך היא שמכוני קונפוציוס משמשים למעשה זרוע ארוכה של הממשלה הסינית הנשלחת לתוך מערכות חינוך בכל רחבי העולם בשירות האינטרסים של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

מטבע הדברים הסינים לא מרוצים מסרטה של ליו, שזכה כבר במספר פרסים בינלאומיים ומוקרן בימים אלו במדינות שונות, כולל הקרנות באוניברסיטאות רבות ואפילו בפרלמנטים של בריטניה, אוסטרליה ודנמרק. "בעבור הצופים הסרט פוקח עיניים. התגובות חיוביות ולפעמים גם יוצרות לחץ על הממשלות", אומרת ליו ומוסיפה: "הממשלה הסינית מנסה לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יצפו בסרט. ביפן, למשל, השגרירות הסינית בטוקיו ביקשה מהיפנים לבטל הקרנה באולם בבעלות ממשלתית. הסינים טענו שההקרנה תפגע בידידות בין סין ויפן אך היפנים לא נכנעו והסרט הוקרן. באוסטרליה, לעומת זאת, התבטלה הקרנה באוניברסיטת וויקטוריה במלבורן, שיש בה מכון קונפוציוס, והעיתונות האוסטרלית גילתה שהביטול היה תוצאה של התערבות הקונסוליה הסינית. ביטול דומה התרחש גם בניו-זילנד".

הביקורת הציבורית בקנדה גרמה לא רק לביטול ההסכם בטורונטו, אלא גם לסגירת מכונים נוספים באונטריו וקוויבק. אך קנדה אינה לבדה. מעל עשרים מכונים נוספים נסגרו בשנים האחרונות, ביניהם מכוני קונפוציוס אמריקאים כמו אלו שבאוניברסיטת שיקאגו, פנסילבניה סטייט ואוניברסיטאות נוספות בטקסס, פלורידה ועוד. במקביל נסגרו מכונים אירופאיים בשוודיה, דנמרק, צרפת וגרמניה. אוניברסיטת סטוקהולם, למשל, אירחה את מכון קונפוציוס הראשון באירופה שהוקם בשיתוף המועצה הסינית ואוניברסיטת פודאן שבשנגחאי ב-2005. עשר שנים מאוחר יותר התגלעו קשיים אצל האוניברסיטה המארחת. "בתחילת שנות האלפיים פנו הסינים לאוניברסיטת סטוקהולם והציעו הקמה של מכון קונפוציוס", מסר ל"הארץ" אלברטו טיסקורניה, ראש המחלקה ללימודי אסיה, המזה"ת ותורכיה באוניברסיטה, והסביר שהאוניברסיטה הסכימה על מנת ליהנות משיתוף פעולה עם מורים וחוקרים סינים. עם זאת, כמו במקרה הקנדי, היתה גם בשוודיה ביקורת ציבורית. "יש נאיביות מסוימת בכך שהבירוקרטים של האוניברסיטאות במערב מקבלים את מכון קונפוציוס", כתב העיתונאי השוודי אינגבר אויה, "אין יחידות עצמאיות במציאות הפוליטית הסינית, כולן נשלטות ע"י המפלגה עד לפרטים הקטנים ביותר. המורים שנשלחים לעולם נבחרים בקפידה והם נאמנים למפלגה, הם יכולים להיות מורים טובים, אבל הם לא מביאים איתם את החופש לבחור את נושאי הלימוד". בסופו של דבר נסגר המכון בסטוקהולם בעקבות מה שטיסקורניה מכנה "קשיים משפטיים וסוגיות של מינהל תקין". "הסיבה המרכזית לסיום שיתוף הפעולה", הוא מסביר, "היתה הבעייתיות של אירוח מכון שממומן בידי מדינה אחרת בתוך תחומי האוניברסיטה".

למרות הסגירות הרבות, מכוני קונפוציוס ממשיכים לקום בכל רחבי העולם ולא כל הסינולוגים שותפים למאבק בהם. פרופ' דניאל ליסֵה עוסק בהיסטוריה ופוליטיקה סינית באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה וטוען שלמרות שיש קושי בקשר בין מכוני קונפוציוס לאוניברסיטאות המארחות, יש גישות שונות בנוגע לעוצמת ההשפעה של הסינים וישנן גם דרכים למתן השפעה זו. "יש אמנם בעיות לא מעטות", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל חייבים להשאיר את ערוץ הקשר הזה פתוח. בניגוד למה שרבים חושבים, יש רמות שונות של פוליטיקה סינית ושותפים שונים לשיח. אם יש יחסים טובים עם אנשי מפתח במקומות הנכונים, אפשר לעשות הרבה טוב בלי להסתכן בהשפעה סינית גלויה. כאן, בגרמניה, מכוני קונפוציוס אינם סוס טרויאני ואין להם השפעה דרמטית על המחקר האקדמי. הם מלמדים בעיקר נושאים לא פוליטיים ומקיימים פעילויות תרבותיות בעבור הקהל הרחב".

פרופ' ליסֵה מודע לבעיות שהתגלו במכוני קונפוציוס בעולם, במיוחד במדינות בהן אין תקציבים עצמאיים וסגל הוראה מקומי, ומסכים לכך שיש גבולות שחייבים להקפיד עליהם. עם זאת, הוא טוען שקשר מתמיד הוא הכרחי על מנת לנהל קשרים עם סין. "אחרי ה-4 ביוני (ה-4 ביוני 1989, תאריך הטבח בכיכר טיינאנמן, ד.ס) היו שטענו שצריך לנתק את הקשר", הוא אומר, "אבל אם הקשרים ינותקו כיצד יתקיים דיאלוג עם הסינים ברמות השונות? מכוני קונפוציוס כמו אלו שבגרמניה מאפשרים את הקשר החשוב עם העם הסיני. לי עצמי יש שיחות כנות עם חברי מפלגה בסין. קשר בין-תרבותי הוא תמיד מורכב אבל מי שנמצא במכוני קונפוציוס הם אינדיבידואלים ואם עושים את זה נכון יכול להיווצר דיאלוג אמיתי. המפלגה לא שולטת שליטה מוחלטת במחשבותיהם של הסינים, כפי שלעיתים מוצג בתקשורת, וצריך להכיר בכך שסינים רבים פשוט אינם מחכים להגעתה של דמוקרטיה ליברלית, במיוחד לאור מה שמתרחש כעת במערב".

את המורכבות של הקשר עם הסינים אפשר להבין דרך פרופ' ליסֵה עצמו. במקביל לדבריו על חשיבות הקשר, הוא מודע היטב לכך שהמחקר שלו, העוסק בהתמודדות המפלגה הקומוניסטית הסינית עם עוולות וזוועות שהתרחשו בימי מאו, נמצא תחת מעקב של השלטונות. "ישנו מעקב כללי אחרי מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "הם רוצים לדעת מה אנחנו חוקרים ומדוע אנחנו מראיינים אנשים מסוימים. החופש האקדמי שלי בגרמניה לא נפגע אבל כשאני בסין אנשים שעובדים איתי הועמדו תחת לחץ ואני נאלץ להיות זהיר לגבי מי שאני עובד איתו. בשנים האחרונות המציאות נעשתה קשה יותר והגישה לחומרי מחקר, ארכיונים ומרואיינים היא מוגבלת. פעם החוקים היו ברורים. היום אני כבר לא בטוח מה יהיה בשנים הבאות".

פיאסקו הברקזיט הבריטי הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאיחוד האירופי זה זמן רב.

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הטיפול הכושל של הבריטים בפרישתם מהאיחוד האירופי, מחזקת את האיחוד ומהווה אזהרה  אפקטיבית בעבור הפופוליסטים ברחבי היבשת שהצהרות העצמאות ותרועות הקרב הפומפוזיות שלהם מלפני שנתיים נעלמו כלא היו.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7083708 

כותרות עיתוני אירופה היו דרמטיות במיוחד ב-24 ביוני 2016, יום אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה. לה-פיגארו הצרפתי בישר על "רעידת אדמה באירופה", בגרמניה הבילד הצהיר שזהו "יום שחור לאירופה", לה-ליברה הבלגי הסתפק ב"ביי ביי, אירופה" ובספרד פרסם אחד העיתונים תמונה של שייקספיר מלווה בכותרת: "להיות או לא להיות אירופאי". בבריטניה עצמה הכותרות נעו בין איפוק קורקטי להתחכמויות דוגמת ה-"See EU Later" של הסאן. אחרי ההלם הראשוני תומכי האיחוד נבהלו עוד יותר כאשר כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ ראשי התיבות של פרישות פוטנציאליות נוספות. ביוון דיברו על Grexit, בהולנד על Nexit, היו אפילו צרפתים שהחלו לחשוב על Frexit. תנועות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, קפצו על העגלה הבריטית ועתיד האיחוד החל להיראות עגום במיוחד.

כיום, שנתיים וחצי אחרי ההצבעה הבריטית, אין זכר לכל אלו. בריטניה הסתבכה בתהליך פרישה מסובך ומעורר מחלוקת ולמרות שאופן הפרישה טרם הוסדר, ברור שהנזק יהיה כבד – פגיעה בצמיחה, ירידה בהכנסות המדינה, עליית מחירים ופגיעה בשירותים הציבוריים יצטרפו כנראה לנזקים שכבר נרשמו: מעבר של השקעות ומקומות עבודה של חברות בינלאומיות מאנגליה למדינות אחרות, בריחה של הון מלונדון לדאבלין, פאריז ופרנקפורט, אי וודאות לגבי הסכמי-סחר ועוד. בשאר מדינות אירופה המסר הובן היטב. הכוחות הפוליטיים שהיו להוטים כל כך לחקות את הבריטים ולפרוש בסערה מהאיחוד שינו פתאום את דעתם ואלו שיצאו בזעקות קרב נמרצות על פרישה, ממלמלים עכשיו מתחת לשפם על הצורך "לשנות מבפנים".

מפלגת הימין הקיצוני, "האלטרנטיבה לגרמניה", למשל, תמכה בעבר במשאל-עם על פרישה גרמנית מהאיחוד, אך בינואר האחרון היא הצהירה שפרישה כזו תהיה רק "מוצא אחרון" במקרה שהרפורמות שהיא דורשת לא יתקבלו ב"זמן סביר" (מכבסת מילים פוליטית ל"בואו נמרח עוד קצת זמן ולא נסכן את מה שכבר השגנו"). "ניצחון לחירות!", הכריזה מארי לה-פן, מנהיגת הימין הקיצוני הצרפתי, ב-2016, "כעת אנו זקוקים למשאל-עם דומה (לברקזיט) גם בצרפת". פחות משנה מאוחר יותר מפלגתה שינתה עמדה והיא מסתפקת עכשיו בהשמצת האיחוד בלי איומי פרישה קונקרטיים. אפילו המדינות שנשלטות ע"י מפלגות ימין קיצוני כמו פולין והונגריה מבינות היטב את לקחי הברקזיט: עזיבת האיחוד האירופי ללא נזק קולוסאלי היא פשוט צעד בלתי אפשרי.

בניגוד לימים שלפני הברקזיט מנהיגי אירופה, מליסבון ועד לווארשה, מבינים שאם בריטניה, מדינה חשובה וחזקה, בעלת מטבע עצמאי וגבולות שאינם חלק מהסכם שנגן, נקלעת לקשיים גדולים כל כך, גורלם במצב דומה יהיה מר. זה לא מפריע, כמובן, לפופוליסטים של היבשת להמשיך לקשקש על "הבירוקרטים בבריסל" ו-"האליטות של הגלובליזציה" בעוד הן ממשיכות ליהנות מכספי האיחוד והיתרונות הכלכליים של החברות בו. מנהיגי פולין והונגריה יודעים, כדרכם של פופוליסטים, שהתעמולה שלהם היא שקרית ונבובה אך הם לא עוזבים את האיחוד ממש כפי שנתניהו לא מספח את השטחים. אחרי הכל, יש דברים שאומרים כדי לתפוס את השלטון, לא כדי שהם יהפכו, חלילה, למציאות.

המציאות היא הרי עניין מסובך. בוודאי זו הפוליטית. גם אם מפלגות פופוליסטיות ויורו-סקפטיות זוכות להצלחה אלקטוראלית בכל רחבי היבשת וגם אם כוחן יעלה, כפי שמנבאים רבים, בבחירות לפרלמנט האירופי במאי, תושבי היבשת מבינים היטב שהאיחוד האירופי איננו האויב שלהם. הם כועסים עליו ומוחים נגדו אבל בשורה התחתונה הם תומכים בחברות בו. סקר היורוברומטר האחרון שנערך ב-2018 מראה בבירור שהתמיכה באיחוד היא בקו עלייה, לא מעט בגלל העובדה שהאירופאים מבינים עכשיו טוב יותר מה קורה למי ששובר את הכלים ופורש. 2/3 מהנשאלים ב-28 המדינות אמרו שמדינתם מרוויחה מהחברות באיחוד. זהו הנתון הגבוה ביותר מאז 1983. מעניין לראות שהפולנים וההונגרים חושבים שמדינתם הרוויחה מהאיחוד יותר מן הממוצע האירופי (88% ו-78% בהתאמה).

כל זה לא אומר שמנהיגי האיחוד יכולים להתרווח בשאננות בכורסאותיהם בבריסל ובשטרסבורג. גם אם היא טובה יחסית, תמיכה של פחות מ-70% איננה קונצנזוס. שערו בנפשכם שרק שני שליש מתושבי ארה"ב היו תומכים במדינה הפדראלית. את העלייה בכוחם של מתנגדי האיחוד בפרלמנט האירופי יוכל אמנם הממסד בבריסל לנטרל באמצעות קואליציה רחבה ותרגילים פוליטיים, אבל הצבעת המחאה של ציבורים אירופאיים רחבים יכולה גם לגרום לאובדן שליטה. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה יש גם עולם אמיתי. השאלות שעליהן יקום וייפול האיחוד הן הרות גורל ואין לזלזל בהן. בשנים האחרונות חלה אומנם התייצבות במצב הכלכלי, אך מדיניות הצנע המסוכנת והאכזרית שנכפתה על מדינות מסוימות עלולה עוד להתפוצץ לאיחוד בפנים. כך גם הטיפול במשבר הפליטים שנרגע כתוצאה מצעדים דוגמת ההסכמים עם תורכיה, אך ייתכן וזוהי רגיעה זמנית בלבד. דומה שהאיחוד האירופי הרוויח זמן כתוצאה מהפרישה הבריטית והשלכותיה, אבל הכוחות האנטי-ליברלים ביבשת, המשברים ההומניטריים הגלובליים והסדר העולמי המתערער מחייבים אותו לא רק לנהוג במדיניות נבונה ואחראית אלא גם לשכנע מאות מיליוני אירופאים שבמהותו האיחוד הוא ערובה לשלום, יציבות ורווחה ולא משרד אינטרסים של אצולה קוסמופוליטית מנותקת מעם.

השיטה השוודית לשקט תעשייתי

בשבועות האחרונים מתנהל במדור הדעות של "הארץ" דיון מעניין על המודל החברתי-כלכלי השוודי ועל המסקנות שניתן להסיק ממנו. הנה תרומתי הצנועה לדיון.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6956122

שוודיה רחוקה אמנם מישראל ושונה ממנה, אך המודל החברתי-כלכלי שלה סיקרן תמיד ישראלים רבים. בוויכוח המתפתח מעל דפים אלו בין דוב חנין ויוסי דהאן לבין נחמיה שטרסלר ועומר מואב, מתארים האחרונים את המודל השוודי כשיטה קפיטליסטית. שטרסלר ומואב, כך נראה, מתרשמים עד כדי כך מהישגיה של שוודיה, עד שהם כופים עליה את השקפת עולמם ומתעלמים לחלוטין מהעובדות ומהקשרן ההיסטורי.

שוודיה אמנם אינה "גן-עדן סוציאליסטי", כפי שמכנה אותה שטרסלר בציניות, אך מדיניות קיינסיאנית של חתירה לתעסוקה מלאה, מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, יצרו בה חברה ייחודית. מצד אחד שירותי רווחה אוניברסליים, רמת שוויון גבוהה ועבודה מאורגנת ומצד שני מגזר פרטי תחרותי וחברה פתוחה, דמוקרטית וסולידרית. עומר מואב טוען אמנם שהגדרות משעממות אותו, אך יש גבול למכבסת המילים. המודל השוודי איננו קפיטליסטי במובן המקובל של המילה. הוא מודל המנצל את היתרונות ומנטרל את החסרונות של הקפיטליזם והסוציאליזם כאחד, וניתן לכנותו בתמצית "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית". בניגוד לטענתו של שטרסלר, שוודיה גם לא שינתה כיוון בשנות התשעים. הוא ומואב צודקים בכך שנערכו בה הפרטות ורפורמות בתחומים רבים אך עקרונות הייסוד נשמרו והיא נמצאת עדיין בקצה השמאלי של הסקאלה החברתית-כלכלית העולמית. יתרה מכך, כישלונותיה של שוודיה בשנים האחרונות נובעים דווקא מתהליכי ההפרטה והפירוק המוגבלים שביצע הימין השוודי בשנות שלטונו הספורות.

שטרסלר מדגים את תזת "שינוי הכיוון" בהוצאה הציבורית השוודית שירדה לטענתו מ-67% ל-41% מהתוצר מאז 1993. זהו נתון שגוי ומניפולטיבי כאחד. ראשית, ההוצאה הציבורית בשוודיה קרובה יותר ל-49% מהתוצר. שנית, היא עדיין בין הגבוהות בעולם והיא איננה במגמת ירידה אלא עולה ויורדת בהתאם למגמות מקומיות ועולמיות. המגזר הציבורי בשוודיה הוא עדיין בין הגדולים בעולם ומעסיק כ-30% מכוח העבודה ובתחום המיסוי, בניגוד לטענתו של שטרסלר, המס השולי בשוודיה אינו נמצא במגמת ירידה תמידית. למרות הקלות מיסוי המתבצעות לעיתים, המיסים עולים ויורדים חליפות ושוודיה היא עדיין מהמדינות בעלות נטל המס הגבוה בעולם.

נתוניו של שטרסלר מטעים גם לגבי ההפרטות. לטענתו רוב החברות הממשלתיות ושירותי הרווחה במדינה הופרטו. זוהי הגזמה פראית. החברות הגדולות במדינה בתחומי כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, הן בבעלות ממשלתית מלאה. כך גם רשת ממכר אלכוהול המהווה מונופול ממשלתי, חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי-המרקחת הגדולה במדינה ועוד עשרות חברות ענק נוספות בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התחבורה ועוד. חברות אלו מעסיקות כ-135,000 עובדים, הן שוות מאות מיליארדי שקלים והן מרוויחות יפה.

צודק שטרסלר בכך שגורמים פרטיים נכנסו לספק שירותי רווחה בשוודיה אך נוכחותם היא קטנה בהרבה מהתמונה שהוא מצייר. הרוב המכריע של השירותים הרפואיים בשוודיה הם עדיין ציבוריים ורק כ-15% מתלמידי בתי-הספר היסודיים, וכ-26% מתלמידי התיכונים לומדים בבתי-ספר לא ציבוריים (שגם הם כפופים, מפוקחים וממומנים ע"י המדינה ולכן לא פרטיים במובן המלא של המילה). כאן נמצאת גם הבעיה העיקרית בטיעון ההפרטות של שטרסלר ומואב. בשנות ההפרטה והוואצ'רים רמת בתי-הספר בשוודיה הידרדרה מאוד. היא ירדה בדירוג פיזה, הפערים גדלו ורמת אי-שביעות הרצון מבתיה"ס גדלה. בניגוד לפנטזיה הניאו-ליברלית, הדוגמא השוודית מראה שחברות ממשלתיות דווקא יכולות להרוויח והפרטות בשירותי הרווחה גורמות לעלייה בפערים, לירידה באיכות, לבזבוז ולשחיתות.

בתחום יוקר המחייה שטרסלר ומואב כותבים על היעדרן של חומות המכס, ייבוא וייצוא חופשיים וכבוד ליזמים ולטייקונים המביאים למחירים נמוכים המבוססים על ביקוש והיצע. אך ההתמקדות במחירי מוצרי צריכה היא פופוליסטית. שטרסלר ומואב שוכחים לציין שכוח הקנייה השוודי הוא גדול בהרבה מזה של הישראלים בדיוק בגלל הדברים שהם מכנים בזעף "מדיניות היש לי" ו"כלכלה בתכנון ממשלתי". השוודים נהנים משכר גבוה, הסכמים קיבוציים נדיבים ושיעורי התאגדות גבוהים. כמו כן, יש להם שידור ציבורי המחזיק נתח ענק משוק התקשורת, בתי-ספר ללא תשלום (כולל ארוחות חמות, צהרונים, ספרי לימוד וטיולים), לימודים אקדמאיים ללא שכר לימוד, בתי-אבות במימון הרשויות שממנות גם 480 ימי חופשת לידה לילד/ה, גני-ילדים בתשלום סמלי, דיור ציבורי לכל, תחבורה ציבורית סבירה, הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי במקרים של פיטורים, מחלות ומשברים נפשיים וזו רק רשימה חלקית. זאת הסיבה שהאיגודים המקצועיים "לא מנצלים את כוחם ומשתפים פעולה עם ההנהלות" כפי ששטרסלר כותב ומרמז לכך שהעובד השוודי הוא סימפטי וחרוץ יותר מזה הישראלי. אך לא כך היא – העובד הישראלי נאנק תחת יוקר מחייה מטורף, מעסיקים נצלנים, וממשלה שמשרתת את ההון הגדול. אם זה היה המצב בשוודיה, העובדים היו משביתים כל מה שזז ונלחמים כך ששטרסלר ומואב עוד היו מתגעגעים לוועדים הגדולים שנואי-נפשם.

בהקשר הישראלי חשוב עוד לציין ששוודיה לא חילקה את משאבי האומה בחגיגה בזבזנית עד שאזל הכסף והיא התפרקה ומסרה בהכנעה את המושכות ליד-הנעלמה של השוק החופשי. ההיפך הוא הנכון, הסוציאל-דמוקרטיה הוציאה את שוודיה מעוני ונחשלות ובנתה אותה כמדינת שפע מודרנית, בדיוק כפי שעשתה, גם אם תחת נסיבות שונות מאוד, תנועת העבודה הישראלית. כיום, עקרונות אלו נמצאים תחת מתקפה בשתי המדינות. לטובתם של העובדים, הצרכנים והרוב המכריע של הציבור הישראלי, יש לקוות שהמסר שיילמד בישראל מהמודל השוודי יהיה דומה יותר לזה של דב חנין מאשר לזה של נחמיה שטרסלר.

המקרה המוזר של הבחירות בשוודיה או איך להילחם בימין הקיצוני בניגוד לכל חוקי הפוליטיקה המודרנית

בניגוד למדינות אחרות שבהן מפלגות הימין הקיצוני צוברות יותר ויותר כוח והשפעה, הממסד הפוליטי השוודי משתמש בצעדים קיצוניים (וגם משלם מחירים גבוהים) על מנת להוציא את הימין הלאומני-פופוליסטי מהמשחק. האם זה יעבוד? רק ימים יגידו. 
פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6878438

הימין החדש, איננו תופעה ישראלית בלבד. בכל העולם מתחזקות תנועות המשלבות לאומנות, בדלנות ושמרנות בלתי מתנצלת: מעלייתו לשלטון של הנשיא טראמפ, דרך ההישגים האלקטורליים של מפלגות ימין אנטי ממסדיות בצרפת, גרמניה ואיטליה ועד למשטרים הפופוליסטים בהונגריה ובברזיל. כולם נלחמים במערכת המשפט, בחופש הביטוי, בחופש האקדמי, בפמיניזם ובזכויות האדם האוניברסליות.

במקרים רבים מתוארת תופעה זו כגל. זוהי מטפורה מעניינת בגלל שהיא מציירת תופעה שהיא בסה"כ אנושית מאוד, ככוח טבע שאינו ניתן לעצירה. ואכן, במקומות רבים היחס לימין הקיצוני הוא מפוחד ומתבטל. ישנן אמנם מדינות, כמו פולין ותורכיה, בהן ההשתלטות על מנגנוני המדינה הפכה את ההתנגדות לקשה ולמסוכנת. אך גם במדינות בהן כוחו של הימין החדש מוגבל, דומה שהממסד הפוליטי אובד עצות מול הנחשול. בדנמרק, פינלנד, אוסטריה והולנד למשל, צירף לא פעם הממסד הפוליטי את מפלגות הימין הקיצוני לממשלותיו או קיבל מהן תמיכתה פרלמנטרית תמורת קידום מדיניותן. הרציונל למהלכים אלו מורכב מאינטרסים פוליטיים ומטיעונים אידיאולוגיים כאחד: מבחינה פוליטית, המנדטים של הימין הקיצוני הם פיתוי גדול כי ניתן לרכב עליהם כל הדרך לשלטון. מבחינה אידיאולוגית, הטיעון שמכשיר את השרץ הוא שיש לכבד את רצון העם וממילא, גם המפלגה הקיצונית ביותר תתמתן ותתקן את דרכיה עם כובד האחריות של ההשתתפות בשלטון.

בשוודיה כופרים בטיעונים אלו כבר מאז ב-2010, אז עברה מפלגה בשם "השוודים הדמוקרטים" לראשונה את אחוז החסימה. ברמת ההצהרות המפלגה מתנערת אמנם מגזענות ואנטישמיות וטוענת שהיא בסה"כ מפלגת ימין שמרנית-לאומית. האמת, עם זאת, שונה. שורשיה של המפלגה נטועים בתנועות ניאו-נאציות, רבים ממנהיגיה ומחבריה התבטאו בצורה אנטישמית וגזענית והשאיפות שלהם בתחומים רבים הן לאומניות קיצוניות. עד עתה היתה הסכמה גורפת בממסד הפוליטי השוודי שלפיה לא רק שאין לצרף את ה"שוודים הדמוקרטיים" לקואליציה, גם אין להסתמך על קולותיהם מהאופוזיציה. כלומר, הצעות הזוכות בפרלמנט לרוב רק הודות לתמיכתם אינן מועלות להצבעה כלל. כך החרימו מפלגות הימין והשמאל את ה"השוודים הדמוקרטים" והוציאו אותם מהמשחק הפוליטי. בעבור מפלגות הימין המסורתי, המחיר של מדיניות זו היה כבד. בבחירות 2014, לדוגמא, הן וויתרו מרצונן החופשי על השלטון והעניקו אותו במתנה לשנואי נפשם הסוציאל-דמוקרטים רק כדי שהימין הקיצוני ינוטרל מכוח והשפעה.

מגמה זו נמשכה גם בבחירות 2018, שתוצאותיהן היו צפויות אך דרמטיות: תיקו בין גוש השמאל המסורתי לגוש הימין המסורתי (בערך 40%-40%) כאשר "השוודים הדמוקרטים", שאינם שייכים לאף גוש, זכו למעט פחות מ-20%. בד"כ לוקח לשוודים פחות משבוע להרכיב ממשלה אחרי בחירות, אבל במקרה זה המתמטיקה פשוט לא הסתדרה. מכיוון שבשוודיה לא נהוג שמפלגות יעברו מגוש לגוש וכל המפלגות סירבו להיתמך ע"י "השוודים הדמוקרטים" אף קואליציה לא היתה אפשרית.

במשך 131 ימים שוודיה התנהלה ללא ממשלה נבחרת כאשר ראשי המפלגות מתרוצצים בניסיון לעשות את הבלתי אפשרי. לבסוף, בשבוע שעבר, הסוציאל-דמוקרטים שברו שוויון. בצעד מפ"איניקי קלאסי ניצל מנהיג המפלגה, איש איגודים מקצועיים ממולח ומנוסה בשם סטפן לופבן, את העובדה שבשוודיה הרף להקמת ממשלה הוא נמוך – אין צורך בתמיכת 51% מחברי הפרלמנט אלא רק באי-התנגדות של 51%. לופבן הצליח לפתות שתי מפלגות ימין לשבור שורות עם גוש הימין ולהימנע בהצבעה הקובעת בפרלמנט, דבר שלא קרה בשוודיה עשרות שנים, במקביל הוא יצר קואליציה עם מפלגת הירוקים ורקם שיתוף פעולה מוגבל עם מפלגת השמאל הקומוניסטית לשעבר. זוהי קואליציה שלמתבונן מהצד נראית אבסורדיות לגמרי, כזאת ששוברת את כל חוקי הפוליטיקה – הימין תומך בשמאל, בתמורה מקדם השמאל מדיניות ימנית ורוב המפלגות התומכות בממשלה מוותרות מרצונן על תפקידים מיניסטריאליים. כל זה רק בכדי להוציא מהמשחק כל זכר למגמות אנטי-ליברליות וקסנופוביות.

מיותר לציין שהקומבינה הזאת מרגיזה רבים. מצביעי הימין המתון מרגישים, במידה רבה של צדק, שגנבו להם את הבחירות ושנמנעה מהם החלפת שלטון בתרגיל שהוא אולי כשר אבל גם מסריח. מצביעי השמאל מתוסכלים מכך שהממשלה שלהם תקדם מדיניות ימנית וישנו גם חשש שהממשלה לא תחזיק מעמד יותר מחודשים ספורים.

אך יש גם הגיון בתרגיל הפוליטי השוודי. בימים אלו עוסק העולם כולו בנשיא טראמפ ובברקזיט. אלו דוגמאות לניצחון מדיניות בדלנית ולאומנית שעלולה להסתיים באסון. הדרמה הפוליטית השוודית היא אמנם חלק מטירוף המערכות הכללי שהעולם המערבי עובר, אבל היא תגובה ייחודית המהווה מעין פשרה רציונליסטית המחברת כוחות פוליטיים מנוגדים המשתפים פעולה על מנת "לייבש" את הביצה של הימין הקיצוני. אם זה יעבוד, מצביעי ה"שוודים הדמוקרטיים" יתייאשו כשיבינו שהצבעתם הופכת להוצאת קיטור נטולת השפעה פוליטית. אם המהלך ייכשל, כוחו של הימין הקיצוני רק ימשיך לעלות ככל שיענו אותו. ובכל זאת, במבט על הסכנות ועל מצב העניינים העגום בעולם כולו ואולי גם בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, בהחלט יכול להיות שאופציית שיתופי הפעולה המוזרים המבוססים על וויתורים דרמטיים ותרגילים פוליטיים מפוקפקים שווה ניסיון. זה לא שמשהו אחר עוד טוב יותר.

ממשלת מיעוט חדשה-ישנה בשוודיה: הימין הקיצוני בחוץ אך הסוציאל-דמוקרטים ייאלצו לקצץ מיסים ולעשות רפורמות בשוק העבודה

לאחר ארבעה חודשים של מאמצים להקמת ממשלה ללא המפלגה בעלת השורשים הנאצים, סטפן לופבן מתחיל כהונה שנייה כראש ממשלה. בנאומו תקף את גילויי האנטישמיות והתחייב להילחם בה.

התפרסם בהארץ בשיתוף אי.פי ורויטרס: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6856259

לופבן מציג את ממשלתו, היוםAFP

ראש ממשלת שוודיה הסוציאל-דמוקרטי סטפן לופבן הציג היום (שני) את ממשלתו החדשה לפרלמנט. הממשלה החדשה-ישנה כוללת מעט חילופי שרים, אך שינוי מדיניות חד לימין – הכולל בין היתר קיצוצי מסים ורפורמות בשוק העבודה. הקמת הממשלה, שלצד 17 שרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כוללת גם ארבעה שרים ממפלגת הירוקים, הביאה לסיומו משבר פוליטי בן ארבעה חודשים במדינה.

הרכבת הממשלה התעכבה בשל ניסיונם של פוליטיקאים בשוודיה להקים ממשלה ללא נציגות של מפלגת "השוודים הדמוקרטים", בעלת השורשים הנאציים, שהפכה לשלישית בגודלה במדינה אחרי הבחירות בספטמבר. לופבן יכהן עתה בראש ,ממשלת מיעוט וכדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית יסתמך על הסכם לתמיכה מבחוץ שאליו הגיע עם שתי מפלגות מרכז-ימין, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, ועם מפלגת השמאל.

בנאומו אמר לופבן כי "תנועות ימין קיצוני מתפשטות ברחבי אירופה, ובמדינות רבות קבוצות בעלות סדר-יום אנטי-דמוקרטי נכנסו לממשלה. אבל בשוודיה בחרנו בדרך אחרת". הוא אף תקף את גילויי האנטישמיות ביבשת ואמר כי יש "להילחם בה בכל מקום שבו היא נמצאת ובכל צורה שבה היא באה לידי ביטוי". עוד אמר לופבן כי ארצו תארח בשנת 2020 כנס בינלאומי בנושא זיכרון השואה, ותחנוך מוזיאון חדש שיוקדש לחינוך לזיכרונה ולהנחלתו הלאה. "אנחנו לעולם לא נשכח, כך הבטחנו זה לזה, שוודיה לעולם לא תשכח", אמר.

לופבן התייחס בקצרה בנאומו לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר כי "שלום ארוך-טווח בין ישראל לפלסטינים דורש פיתרון של שתי מדינות". לתפקיד שרת החוץ מונתה בשנית מרגוט וולסטרום, שבכהונתה הקודמת הובילה להכרה במדינה פלסטינית. צעד זה, בנוסף להתבטאויות שנויות במחלוקת בנושא הפלסטיני, גרם למשברים דיפלומטיים וליחסים מתוחים עם ישראל בארבע השנים האחרונות.

גם שרת הכלכלה מגדלנה אנדרסן המשיכה לכהונה נוספת ותפקח על שינוי המגמה הכלכלית במדיניות הממשלה, כפי שסיכם לופבן עם שותפותיו במרכז ובימין. בין היתר הבטיח לופבן – רתך בהכשרתו ומנהיג איגוד עובדים בעבר – להגדיל את ההוצאה הממשלתית בתחום הרווחה והחינוך, לצד הגדלת תקציבי המשטרה והביטחון. זאת, לצד קיצוץ במס ההכנסה, צמצום הרגולציה בשוק העבודה והפיקוח על שכירות.

ההתרפסות המסוכנת בפני הימין האירופי החדש

 האם היחסים המתפתחים בין ישראל לבין משטרים לאומנים, גזעניים ואוטוקרטים משרתים את האינטרס הישראלי ומהווים "ריאל-פוליטיק"? תגובה למאמרה של מור אלטשולר ב"הארץ".
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6787220
האם ישראל הרשמית צריכה להחרים ראשי מדינה מאירופה שיש להם רקע אנטישמי או נטיות לאומניות וגזעניות? זוהי שאלה מעניינת מוסרית ופוליטית כאחד ולמור אלטשולר יש תשובה ברורה. לראש-ממשלת ישראל אין את הפריבילגיה להחרים ראשי מדינה, היא טוענת, וכך זה היה תמיד. כמו שבן-גוריון חתם על הסכם השילומים עם גרמניה, מסבירה אלטשולר, כך נפגש נתניהו עם מנהיגים אירופיים המצטטים את מוסוליני או מכחישים את חלקה של מדינתם בשואה. זה פשוט ריאל-פוליטיק. הוויכוח האמיתי הרי איננו על העבר אלא על ההווה, מוסיפה אלטשולר וכותבת שהמתנגדים להידוק הקשרים עם מדינות כמו הונגריה ופולין עושים זאת רק כי הימין האירופי מתנגד להגירה מוסלמית ונאבק באליטות השמאל. נתניהו, על פי הסבר זה, מנתב בחכמה את האינטרס הישראלי באירופה שמִטלטלת בין השמאל הרדיקלי של קורביין הבריטי לימין שונא הזרים של סלביני האיטלקי.

גם אם נסכים לשים בצד את העבר ונדון, כפי שמציעה אלטשולר, רק בהווה, יש בעיה עובדתית עם דבריה. אירופה איננה מקשה אחת. מדינותיה נבדלות זו מזו לא רק בתרבויותיהן אלא גם במערכותיהן הפוליטיות. מה שאלטשולר מתארת כימין ושמאל מתאר במדינות רבות במערב אירופה רק את השוליים הקיצוניים ביותר של השיח הפוליטי. ברבות ממדינות אלו דווקא הימין היה זה שעיצב מדיניות נדיבה של קליטת פליטים. קנצלרית גרמניה הנוכחית, אנגלה מרקל, וראש-ממשלת שוודיה הקודם, פרדריק ריינפלדט, לדוגמא, פתחו את דלתות מדינותיהם לפליטים למרות ששניהם מנהיגי מפלגות ימין שמרניות. כאשר התפתח במדינות אלו וויכוח על מדיניות הגירה לא היה זה וויכוח על "שנאת" או "אהבת" מוסלמים כפי שמתארת אלטשולר, אלא וויכוח רציני ולגיטימי על המחיר הכלכלי של ההגירה, על תכניות אינטגרציה שונות ועל האיזון בין קשיי קליטת המהגרים לקיום החוק הבינלאומי.

במדינות אלו יש אמנם מפלגות ימין קיצוני המשתמשות ברטוריקה מניפולטיבית כדי לנצל פחדים קמאיים של הציבור, אך הן רחוקות מן השלטון ואינן משפיעות על מדיניות. גם אלטשולר משתמשת ברטוריקה הזו במשפטים כמו: "השמאל מתעקש לראות במהגרים המוסלמים את היהודים החדשים של אירופה, ולהעניק להם מעמד של נרדפים ומעונים" ו-"ברלין היא בירת הסובלנות העולמית בזכות מאות מסגדיה, המעניקים כפרה לגרמנים על הרס בתי-הכנסת בליל הבדולח". אלו טענות הנשמעות כאילו יש להן משקל היסטורי עמוק אך הן למעשה אמירות חסרות בסיס שכל כולן מטפורות, דימויים ואגדות אורבניות. אף צד רציני בשמאל האירופי לא חושב שצריך לקלוט מהגרים כי "המוסלמים הם היהודים החדשים של אירופה" ואין אף מפלגה ימנית רצינית במדינות כמו צרפת, אנגליה או ספרד (אפילו לא "החזית הלאומית" של לה-פן) הדורשת לגרש את המוסלמים (שהרי רובם המוחלט הם אזרחי המדינה והם או הוריהם היגרו אליה כחוק). אלטשולר מבססת על אמירות אלו טענה בזכות מדיניות "ריאל-פוליטיק", בזמן שמי שאומר אותן הם הגורמים השוליים והשליליים ביותר בפוליטיקה האירופית.

יש, עם זאת, מדינות שבהן הימין הקיצוני התקרב ואפילו הגיע לשלטון. במדינות אלו האנטישמיות והשנאה התקדמו מהספסלים האחוריים אל מסדרונות השלטון ואיתן גם ההגבלה על חירויות הפרט והאיום על הדמוקרטיה. האם מדינות אלו יכולות להיות שותפות אסטרטגיות של ישראל? ע"פ הריאל-פוליטיק של אלטשולר אין טבעי מכך. הבעיה היא שהמשענת של מדינות מסוג זה היא רעועה מאוד. גם אם שמים בצד את עברן ואת האנטישמיות של מנהיגיהן צריך לזכור את המניעים האמיתיים של הימין הפופוליסטי באירופה. התנגדותו להגירה, למשל, מפתה את מעצבי המדיניות בישראל כי יש בבסיסה שנאת מוסלמים, אך היא מבטאת למעשה חוסר אחריות ועצימת עיניים לבעיות הגלובליות המאיימות על יציבות העולם. בעיות אלו, כולן קשורות זו לזו וכולן מעשה ידי אדם, פשוט לא מעניינות את הימין הפופוליסטי. הוא מתעלם מההתחממות הגלובלית, מהמלחמות האזוריות וממעשי הטבח ורצח-העם שיוצרים את הפליטות העולמית ולשיטתו גם את האיום הדמוגרפי. במקום לעלות למגרש ולהציע טיעונים או תכניות פעולה, הימין הפופוליסטי מבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויוצר אויבים שימושיים שניתן לכלות בהם את זעם הציבור. מצד אחד הוא מתנגד לקליטת פליטים ומצד שני הוא מתנגד להשקעה במוסדות בינלאומיים באזורי סכסוך. מצד אחד הוא לא מאמין למדענים, לעיתונאים, לפמיניסטיות ולהומואים ומצד שני הוא טוען שהמהגרים יכפו על אירופה תרבות שמרנית, דכאנית ומפגרת. עם חברים כאלו, מי צריך אויבים?

בסופו של יום הימין הקיצוני האירופי איננו מתעניין בישראל וגם אינו באמת מוטרד מהגירה מוסלמית שהרי אין במדינות אלו מהגרים מוסלמים כלל. הפרויקט שלו הוא שינוי החברה האירופית עצמה באמצעות מלחמת קודש בהפרדת הרשויות, בחופש הביטוי, באקדמיה, בליברליזם, בזכויות-האדם האוניברסליות ובפמיניזם. הפחדת הציבור מפני מהגרים מוסלמים והידידות המזויפת עם ישראל הם רק כלים לקידום מטרות אלו. השותפות עם משטרים בעלי נטיות רודניות ואנטי-דמוקרטיות באירופה בנויה על יסודות רעועים ועל חנופה המעורבבת בחשדנות. היא איננה יציבה, היא אופורטוניסטית ויש לה מחיר בדמות סיכון הקשרים עם שותפות אסטרטגיות וותיקות ואמינות יותר (גם אם הן מביעות קצת ביקורת פה ושם). כל אלו הופכות את ההתרפסות בפני הימין האירופי החדש למדיניות נפסדת מבחינה מוסרית אבל גם למסוכנת מבחינה מדינית.

Top Swedish Hospital to Make List of 10 Worst anti-Semitic Incidents of 2018

Karolinska University Hospital, affiliated with the institute that awards the Nobel Prize in Medicine, named on Simon Wiesenthan Center's list for failing to respond adequately to alleged anti-Semitism towards three Jewish doctors.

published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-top-swedish-hospital-to-make-list-of-10-worst-anti-semitic-incidents-of-2018-1.6769067

STOCKHOLM – One of Sweden's most prestigious hospitals will be included in a high-profile list of the year's worst cases of anti-Semitism, in a grouping that has in the past included white supremacists and Muslim fundamentalists.

Rabbi Abraham Cooper, the associate dean of the Simon Wiesenthal Center, recently informed Stockholm's Karolinska University Hospital that it will appear on its list of the 10 worst anti-Semitic incidents worldwide in 2018. The full list will be published on Thursday.

Cooper's letter to Iréne Svenonius, finance commissioner of Stockholm County, which owns the hospital, claims that the medical center's reaction to a series of anti-Semitic events that allegedly took place in one of its departments has "further inflicted suffering on innocent people, and only deepened and spread the stain of anti-Semitism."  

Last October, Swedish daily newspaper Aftonbladet reported that Jewish doctors working at the hospital were victims of anti-Semitic bullying by one of their superiors – who is both a department head and senior surgeon. The alleged abuse included verbal attacks, anti-Semitic posts on social media and professional decisions that affected their careers.

In November, one of the abused doctors told Haaretz he had been systematically discriminated against by the department head for years. He added that two of his Jewish colleagues had quit the department because of the abuse, leaving him as the only Jewish physician still working there.

He also said all three had to pay both a personal and professional price for the abuse, and suffered from an extremely hostile working environment.

The Los Angeles-based Simon Wiesenthal Center, which confronts anti-Semitism and promotes human rights worldwide, became involved in November when Cooper was approached by one of the Jewish doctors.

After an initial correspondence with the hospital's acting CEO, Annika Tibell, Cooper traveled to Stockholm last month and met the hospital’s leadership. He then told the local press that the matter "needs to be fully addressed. If it isn’t, there will be damage to the name of Karolinska."

Over a month after his visit to Stockholm, Cooper told Haaretz he is "extremely disappointed that Dr. Tibell has failed to take quick, decisive action.

Rabbi Abraham Cooper from the Simon Wiesenthal Center in Los Angeles.
Rabbi Abraham Cooper from the Simon Wiesenthal Center in Los Angeles.MARK RALSTON / AFP

"The lack of action against anti-Semitic bias is a slap in the face to the Jewish doctors, to the Swedish Jewish community and to our center," he wrote to Svenonius.

His letter added that the hospital "ignored the cancer of anti-Semitism, and only reacted when the scandal went public." When the hospital finally decided to investigate, he said, the professor in charge of the investigation ignored "inconvenient truths" and found no anti-Semitism-related problem at the department.

"In America," Cooper concluded, "we call this a cover-up."

Karolinska is the name of both a major hospital and an affiliated medical institute that is one of the most respected in the world. The latter's Nobel Assembly awards the Nobel Prize in Physiology or Medicine. Although the institute and adjacent hospital are two different legal entities, they are closely connected and all those who were involved in the alleged anti-Semitic behavior and subsequent investigation still work at both the hospital and institute.

Karolinska acting CEO Tibell told Haaretz that the hospital "continues to engage in ongoing efforts surrounding the report of anti-Semitism at one of our departments." She said an external investigation is ongoing and will be completed in January, which is when the hospital "will take all necessary actions based on the findings of an independent investigation and in accordance with Swedish legislation, including labor laws and regulations."

She continued: "In early 2019, the hospital is planning a number of lectures for employees on the theme of Everyone’s Equal Value, as well as a seminar based on the discussion of discrimination and victimization in health care."

Tibell also addressed the hospital's inclusion on the Wiesenthal Center list. "Clearly we see this as a very serious matter," she said. "Karolinska University Hospital has a zero-tolerance policy for all forms of discrimination, victimization and other offensive behavior – it goes without saying that this also includes all forms of anti-Semitism."

Svenonius responded to Cooper's letter, telling him: "I personally, and the whole political leadership in the County of Stockholm, have zero tolerance" to anti-Semitism. She sought Cooper's advice on the matter, welcomed a meeting with him, and suggested holding a conference promoting "work against discrimination and anti-Semitism" in the workplace.

Svenonius told Haaretz that "since Ms. Tibell was given the responsibility as acting CEO, the matter has been given top priority. I intend to immerse myself in the conclusions of the investigation and return with additional measures to the hospital unless adequate actions are taken by it.

"I take the list, as well as Rabbi Cooper's letter, extremely seriously," she continued. "I also find the growing anti-Semitism we have seen in Sweden recently totally unacceptable. Persons of Jewish descent should both feel welcome and secure in the Stockholm region and in Sweden. We need strong actions nationally and regionally to stop it," she said.

Cooper told Haaretz that while "lectures about cancer are important, action against the existing cancer of anti-Semitism is what's demanded first."

He added that the Swedish hospital "must ensure that those who have exhibited their bias never have any supervisory control over the Jewish doctors. That is a baseline for all other actions."

Inside the anti-semitism storm rocking Sweden’s most prestigious medical institute

STOCKHOLM – A Jewish doctor who works at the Swedish hospital accused of covering up repeated alleged incidents of anti-Semitism by a department chairman tells Haaretz the abuse consisted of both verbal attacks and professional decisions that adversely affected his and his colleagues careers.

Published in Haaretz:https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-anti-semitism-and-a-cover-up-rock-sweden-s-most-prestigious-medical-institute-1.6695780 

A former department chairman at the Karolinska University Hospital, who is also a researcher at the affiliated Karolinska institute that awards the Nobel Prize in medicine, is accused of anti-Semitic behavior toward Jewish doctors. Haaretz speaks to one of his alleged victims and to other sources close to the events.

The accused, a former department chairman at the Karolinska University Hospital in Stockholm, allegedly bullied and harassed Jewish doctors working in his department. The physician has been forced to take time away from his duties while the accusations are being investigated, after the story broke in Swedish newspaper Aftonbladet at the end of October.

Haaretz is aware of the identity of the accused, but we are not naming him due to Swedish legal restrictions.

A senior Jewish doctor who has worked at Karolinska for almost 20 years (and who agreed to speak to Haaretz on condition of anonymity) says that, together with Jewish colleagues, he was systematically discriminated against by the department chairman.

The doctor says two of his Jewish colleagues had to quit the department because of the abuse and he is the only Jewish doctor still working there. He says all three had to pay both a personal and professional price for the conduct of a person whom Jewish organizations say posted anti-Semitic materials online.

“Our work environment was extremely hostile,” the Jewish senior doctor tells Haaretz. “The situation started over three years ago, he says, and escalated over the ensuing years”. He first told his superiors about the abuse in mid-2017, he says.

In one case, the doctor says the department head saw him talking with another Jewish colleague and remarked: "There goes the Jewish ghetto." The doctor adds that "the harassment included a series of damaging steps to our careers," such as being denied access to research funds and not being allowed to participate in medical conferences or courses.

The alleged discrimination also had a negative effect on their patients, the doctor says. "In some instances, we were not even allowed to meet patients and perform surgical procedures, which were an important part of our jobs," he says, citing cases in which the department head referred his patients to other doctors.

Another example centered on an international congress in which the Jewish doctor was invited to give the keynote lecture. The department chairman allegedly denied his request to attend, without supplying a reason, but then provided funding for five non-Jewish doctors to travel there instead – even though they had not received formal invitations. Karolinska University Hospital’s acting CEO, Annika Tibell, told Haaretz that the initial decision was overruled by senior management and a university representative, and the Jewish doctor was eventually able to deliver his keynote speech at the event.

In another case, the senior Jewish doctor was supposed to lead a multi-center study funded by the European Union, and involving an Israeli hospital, at the Karolinska Institute. But the suggestion that he would serve as the project’s local principal investigator was rejected by the chairman, with no official reason given.

Though some of these accusations could be attributed to professional differences or even office politics, the Jewish doctor and other sources with knowledge of the situation believe that they are the result of the chairman’s anti-Semitism.

As proof, the doctor and others cite material that the department chairman allegedly posted on his Facebook account. This material included cartoons that were deemed anti-Semitic by three anti-Semitism watchdog organizations: The Simon Wiesenthal Center; the Swedish Committee Against Anti-Semitism; and the Living History Forum, a Swedish public body that promotes human rights and educates on the Holocaust.

One cartoon depicts a bloodthirsty Israeli soldier with a large, grotesque nose, while another compares Israel to Nazi Germany.

Karolinska University Hospital’s acting CEO, Annika Tibell, tells Haaretz the institution has “a zero-tolerance policy regarding all forms of harassment and discrimination. In addition to a well-functioning working environment and respect for each other, this is fundamental for our hospital and for the care of our patients.”

Cover up?

The senior doctor who spoke with Haaretz, as well as sources with knowledge of the department’s inner workings, also detail how attempts to complain about the ex-chairman’s conduct were initially ignored, while subsequent investigations fell short.

According to the doctor, his initial complaint was ignored. It was only when he complained with the help of a lawyer that the hospital agreed to launch a probe into the department head's behavior, he says.

The Jewish doctor charges that, far from revealing the truth, these were essentially "cover-ups" designed to protect the accused department chairman. (In a response to Haaretz, Tibell rejected all accusations of a cover-up.)

"The first investigation was conducted (after the chairman was temporarily suspended) by the new head of the department – a professor at the Karolinska Institute who was also a close friend of the former chairman," says the senior doctor. "This professor was biased and asked non-Jewish doctors if they had experienced anti-Semitism in the department. These questions were asked face-to-face, and naturally their answer was negative.”

When one Jewish doctor confirmed "that he had indeed experienced anti-Semitic comments" and couldn’t rule out that "there was a problem, this information was ‘forgotten,’" the doctor alleges. "During the investigation, no protocols were written and eventually the conclusion was that there was no anti-Semitism problem,” he adds.

Tibell says an external investigation was deemed necessary following the first probe. The Jewish doctor reveals that this was to be conducted by two psychologists, but they removed themselves from the process, he says, "because they were not qualified to assess such issues and were not experts in anti-Semitism."

Tibell confirms that, saying that the initial external investigation "did not start as planned, due to lack of required competence in the specific area of harassment.”

She says the current (third) investigation is ongoing and will likely end in December. However, she notes that “with hindsight, I believe we could have acted more quickly and assertively in securing the prompt start of the present external investigation.”

The senior Jewish doctor remains skeptical about the latest investigation. “It is supposed to be an external [probe], but the legal firm conducting it has economic ties to the hospital and isn't really objective," the doctor claims. He also alleges that Karolinska rejected an offer that the Simon Wiesenthal Center and the Swedish Committee Against Anti-Semitism serve as observers, which he claims is necessary to ensure the integrity of the investigation.

The former department chairman is still being paid while the investigation continues, and is still conducting research at the affiliated university. In addition, the Professor, who allegedly tried to cover up the events, is on a similar "time-out" although sources told Haaretz that he is still involved in the department's work both as consultant and as a professor.

Last week, another senior official who was responsible for the department in which the anti-Semitic incidents allegedly occurred, decided to quit. This was for both personal reasons and after admitting he didn’t react strongly enough to resolve the problem, according to an internal hospital email seen by Haaretz. He too will continue working as a doctor and researcher at Karolinska.

A dark history

Karolinska is the name of both a major hospital and an affiliated medical university that is regarded as one of the most prestigious in the world. The university's Nobel Assembly, which consists of 50 professors from various disciplines, selects the recipients of the Nobel Prize in Physiology or Medicine.

Although the university and adjacent hospital are two separate legal entities, they are closely connected. The original Karolinska Hospital in Solna, just north of Stockholm, was founded over 80 years ago.

Sweden has a dark and complex historical relationship with anti-Semitism – one that has not skipped over the medical profession. Swedish doctors were prominent in the development of eugenics and race biology in the first half of the 20th century, and institutions, including Karolinska, actively rejected Jewish refugees fleeing Nazi Germany in the 1930s and seeking work in Sweden. The country's dark past can still be found in the hospital grounds today, with one street named after Astrid Cleve – a Swedish researcher who remained a Nazi sympathizer even after World War II ended.

Asked about the street named after Cleve, Tibell told Haaretz: “This was just recently brought to the attention of the hospital, prompting a strong reaction from Karolinska University Hospital asking the local municipality to rapidly change the name of the street.”

The anti-Semitism scandal at the hospital comes at a time when Sweden has been facing a new wave of anti-Semitism. In the most recent election in September, for example, a party with Nazi roots made substantial political gains. And the last few years have also seen a string of anti-Semitic attacks in the country. Last December, for instance, a synagogue in Gothenburg was firebombed while an event was taking place; Malmö has been the site of numerous attacks against Jewish people and institutions in recent years; and recently a Jewish local politician in Lund, a town in southern Sweden, was a victim of an arson attack. Other cases of threats, harassment and vandalism have occurred in various places, including one town, Umeå, in northern Sweden, where a local Jewish center had to close down because of attacks and threats by neo-Nazis.

"The situation has become worse in the last few years," Aron Verständig, chairman of the Official Council of Swedish Jewish Communities, tells Haaretz. "This is not new and it's very worrying." Verständig says that though anti-Semitism isn't common in Sweden when it comes to the general population, for quite a few years now there have been many attacks, mainly in Malmö, committed by people with a Middle-Eastern or North African background. “In recent years the extreme right has become a problem too and there is also anti-Semitism within the pro-Palestinian movement and Swedish extreme left, although this is usually not violent", adds Verständig.

However, five Jewish doctors and researchers who currently work at Karolinska all said they have no recent personal experiences of being harassed, discriminated against or mistreated due to their Jewishness. According to these conversations, apart from a couple of minor incidents dating from a number of years ago, Karolinska’s anti-Semitism problem is seemingly confined to one department.

However, all five voiced strong feelings of discontent about the way Karolinska had chosen to handle the scandal.

One source talked about a "management culture of silencing critics and covering up scandals." Another said Karolinska has an organizational problem that allows employees to be subjected to toxic work relations for years, with no mechanism for respite. A third said they thought Karolinska’s management was hoping for "the storm to pass, while failing to understand how serious the allegations are and how much damage they caused staff and patients."

Rabbi Abraham Cooper, one of the founders and the associate dean of the Simon Wiesenthal Center, concurs. After being approached by one of the Jewish doctors who claimed harassment at Karolinska, Cooper sent a letter to the hospital's management last month, alleging that the hospital knew about the "obvious and open anti-Semitism," and ignored it.

Two weeks ago, Cooper traveled to Stockholm and met the hospital's acting CEO, Tibell. In a press conference held after their meeting, Cooper told journalists he had urged the hospital's leadership to fast-track the investigation.

"This needs to be fully addressed. If it isn't, there will be damage to the name of Karolinska – which is something the Wiesenthal Center doesn’t want to see," he said. "That's one of the reasons I got on the plane and came here."

Cooper added that the doctor who approached the center for help is "a brilliant physician, who wants to continue doing good work at this hospital."

The Swedish Medical Association has been criticized by some of its members on social media for its response to the situation. According to an article in Swedish daily Dagens Nyheter, the union has been reluctant to help the Jewish doctors, with the chairwoman of the union saying that mutual respect is needed by both sides in the dispute.

When asked how a Jewish person can show respect to a person who has been anti-Semitic and harassed them, her response was: “They can listen to each other. I don’t have a better answer. Harsh words are exchanged in every demanding workplace. In these cases, one should try to talk to each other and explain what happened.” One doctor reacted online by asking, “What exactly does the discriminated-against doctor need to understand about the bully’s racism?”

Karolinska Institute President Ole Petter Ottersen said in response: “Questions regarding anti-Semitism and discrimination are of great concern both to Karolinksa Institute and to me personally, and if we find out that there are issues of this sort within the institute, we will react immediately. We do not tolerate discrimination of any sort. Discrimination has absolutely no place in a university and goes against all what a university should stand for.”

Regarding the future of the doctor suspected of abuse and the professor involved in the first internal probe, he said the institute "will closely study the outcome of this investigation and make necessary follow-ups."