מחבר David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

מדיניות חוץ פמיניסטית – שוודיה (שוב) מנסה לתקן את העולם

"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית" הודיע ראש-ממשלת שוודיה החדש, סטפן לופבן, בנאומו הראשון בפרלמנט באוקטובר השנה. מיד אח"כ הוא מינה שרת חוץ המקדמת מדיניות המבוססת על ערכים ולא על אינטרסים. האם מדיניות זו מצליחה? האם אפשר להתמודד עם המצב במזה"ת, המלחמה באוקראינה ומעשי רצח-עם באפריקה באמצעות פמיניזם, הומניזם ודמוקרטיה? האם יש מי שמנסה לשים מקלות בגלגלים והאם יש לממשלה השוודית גם מניעים נסתרים?

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2614125

למרות הצלחותיה הרבות של התנועה הפמיניסטית במאה השנים האחרונות, יש תחום שבו נשים עדיין נתקלות בחומות בצורות ותקרות זכוכית בכל רחבי העולם. זהו תחום המדינאות הבינלאומית והדיפלומטיה המהווה עדיין מועדון גברי כמעט סגור. למרות קיומן של מנהיגות כמו הילרי קלינטון ואנגלה מרקל, מקבלי ההחלטות בכל הנוגע ליחסי חוץ וקונפליקטים בינלאומיים הם עדיין כמעט כולם גברים.

אך כעת נראה שבשוודיה נעשה ניסיון מעניין לשנות את מצב הדברים. באוקטובר האחרון הורכבה ממשלה חדשה במדינה. רוה"מ החדש, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית סטפן לופבן, הודיע לפרלמנט כבר בנאומו הראשון ש"הממשלה החדשה היא ממשלה פמיניסטית". בהמשך הוא הצהיר שממשלתו מתכוונת להילחם בחלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים כדי ליצור חברה טובה יותר ולממש את הפוטנציאל הגלום בכל אדם.

בממשלתו החדשה בת 24 השרים שילב רוה"מ 12 שרות, ביניהן שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שכיהנה בעבר בשורת תפקידים בכירים באו"ם ובאיחוד האירופי. וולסטרום לא המתינה הרבה לפני שהיא לקחה את הצהרותיו של רוה"מ צעד נוסף קדימה. "אנחנו נוביל מדיניות חוץ פמיניסטית", היא הכריזה ומאז הפך הנושא למקור של ביקורת ואפילו לעג במסדרונות הכוח ובמערכות חדשות ברחבי העולם. אך וולסטרום לא נרתעה. בנאום בוושינגטון בינואר השנה היא ציטטה את מהטמה גנדי בתגובה למבקריה: "תחילה מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים בך ולבסוף את מנצחת".

אך מהי בעצם מדיניות חוץ פמיניסטית? במבט על, מדובר במדיניות חוץ שאיננה ממוקדת בקידום אינטרסים לאומיים צרים אלא בחזון רחב של שלום, זכויות-אדם ופיתוח אנושי גלובלי. השוודים רואים במדיניות פרוגרסיבית שכזו גם אינטרס לאומי וגם צו מוסרי. ע"פ שרת-החוץ וולסטרום העובדה שבחלק גדול מהעולם נשים לא זוכות בזכויות-אדם בסיסיות וסובלות מאפליה ומקיפוח היא איום ממשי על שלום העולם. כך גם העובדה שמאות מיליוני נשים בעולם חשופות לאלימות, בין אם מדובר באלימות בתוך הבית או באלימות הנובעת מקונפליקטים צבאיים. במצב עניינים זה, מדיניות בינלאומית שמטרתה שלום, ביטחון ויציבות, מחויבת להתמקד במאבק להגשמת זכויותיהן של נשים ובהבטחת ביטחונן. השוודים הם הראשונים שהציגו מדיניות שכזו במרכז דוקטרינת החוץ שלהם אך היא לא באה משום מקום – היא מבוססת על החלטות האו"ם ומושפעת ממדיניותם של מנהיגים כמו הילרי קלינטון וויליאם הייג, שר החוץ הבריטי לשעבר.

וולסטרום מדברת על ארגז כלים פמיניסטי הכולל שלושה מרכיבים – זכויות, ייצוגיות ומשאבים. התזה היא שאם נשים תקבלנה זכויות-אדם בסיסיות, נגישות למערכות אכיפת החוק ואפשרות להשתתף בשלטון, מצב העולם ישתפר. לצורך כך יש להקצות משאבים רבים, למנות יותר נשים לתפקידים בזירה הבינלאומית, ולהשקיע באמצעים של מה שמכונה "כוח רך" כמו דיפלומטיה, בניית מערכות החברה האזרחית, השקעה בחינוך וכו' ולא רק ב"כוח קשה" (התערבות צבאית). עם זאת, אין מדובר במדיניות פייסנית המחליפה גברים במדים ובחליפות בנשים רכות וענוגות. זוהי מדיניות המגדירה מחדש הנחות יסוד וסדרי עדיפויות והמניחה שעולם שבו זכויותיהן ושלומן של נשים נשמרות הוא עולם שבו לא סוחרים בבני-אדם, מתייחסים בהוגנות לפליטים, לא ששים אלי קרב ונלחמים בנחישות בקרטלי סמים ובארגוני טרור.

אך מה קורה כשרעיונות כאלו נתקלים בדילמות הבוערות של המציאות הבינלאומית? איך ניתן לקבל החלטות מעשיות המבוססות על רעיונות פמיניסטיים והומניסטיים כשמדובר במלחמה באוקראינה, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמעשי הג'נוסייד באפריקה ובמזה"ת? למרות שניתן היה לצפות שעיקרון המציאות והאינטרסים הצרים יכפו פשרות כואבות על הכוונות הכמעט אוטופיסטיות של השוודים, מה שלמעשה קרה הוא לא פחות ממדהים. תוך חודשים מעטים נקלעה שוודיה למספר חזיתות של עימות עם כוחות חזקים ממנה בהרבה בגלל מה שעל פניו נראה כמו ניסיון יוצא דופן להכניס שיקולים מוסריים למערכות המונעות בד"כ משיקולי עלות ותועלת.

זה התחיל עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מיד אחרי כינונה של הממשלה השוודית החדשה היא הכירה במדינה פלסטינית, צעד שאף מדינה מערבית אחרת לא עשתה. כעבור מספר חודשים שוודיה הגדילה את הסיוע לפלסטינים תוך כדי לחץ על הרשות הפלסטינית להילחם באלימות ולהיטיב את מצב הנשים ברשות. ההכרה במדינה הפלסטינית הביא למשבר חמור ביחסים עם ישראל ולביקורת רבה מכל רחבי העולם.

המשבר הבא היה קרוב יותר לבית. שוודיה ושכנותיה מתמודדות בחודשים האחרונים עם השלכות התוקפנות הרוסית באוקראינה ותקריות של הפרת ריבונות ע"י כלי-טיס וצוללות רוסיות. כל אלו גרמו לחזית דיפלומטית אירופאית להתגבש נגד הרוסים והשוודים נדרשו ליישר קו עם המערב. אך בניגוד לשר-החוץ הקודם, קרל בילדט, וולסטרום עושה רושם שהיא חוזרת למדיניות שאפיינה את שוודיה בימי המלחמה הקרה – ביקורת חריפה על הרוסים כשהם מפירים זכויות-אדם, אך הימנעות מהזדהות עם מי מהצדדים בקונפליקטים בין-מדינתיים. השוודים אמנם משתפים פעולה עם מאמצי האיחוד האירופי והם ללא ספק מתנגדים לרוסים, אך ברור גם שחשוב להם להשמיע קול עצמאי ושבניגוד לשכניהם הם מסרבים עדיין להצטרף לנאט"ו.

אך הצרות הרציניות התחילו כאשר שרת החוץ וולסטרום ביקרה בחריפות את ערב-הסעודית על מצב זכויות-האדם שבה. במקביל ביטלה ממשלת שוודיה הסכם שיתוף פעולה צבאי עם ערב-הסעודית מטעמים של התנגדות למכירת נשק למדינות דיקטטוריות. הסעודים לא קיבלו את העניין בהבנה. הם החזירו את השגריר הביתה, הודיעו שלא ינפיקו יותר וויזות לאנשי עסקים שוודיים וגרמו לביטול נאומה של וולסטרום בפני הליגה הערבית (בכינוס אליו היא זומנה כאורחת כבוד בעקבות תמיכתה של שוודיה בפלסטינים). וכך, אחרי שהואשמה באנטי-ישראליות, מואשמת שוודיה בכך שהיא אויבת האסלאם.

למרות תדמיתה שוחרת השלום, שוודיה היא יצואנית נשק גדולה ויש לה אינטרסים רבים בעולם הערבי ולכן חלקים נרחבים מהאליטה שלה (יש שיגידו – האליטה הגברית) נבהלו ונעמדו על הרגלים, כולל גורמים בתוך הממשלה עצמה. מלך שוודיה מיהר לנסות ולפייס את הסעודים והצמרת הכלכלית של המדינה השמיעה מחאות חריפות על הפגיעה ביצוא ובמקומות עבודה ועל הצורך בפרגמטיזם ובדיאלוג.

גם העיתונות השוודית, שאהבה את מדיניות החוץ של וולסטרום בשלב ההצהרות, לא חסכה את שבטה ברגע שהיא החלה להפוך למציאות. "הדיפלומטיה השוודית דומה לריקוד זוגות ביזארי בשבועות האחרונים", נכתב במאמר המערכת של "דגנס ניהטר" אחד העיתונים היומיים החשובים במדינה, "צעד קדימה, שניים אחורה, שניים לצדדים ואז פירואט מוזר". כותרת המאמר, "החובבנים במשרד החוץ", היא אופיינית למבקריה של וולסטרום המציגים את מדיניותה כנאיבית ולא רצינית.

מבקרים ציניים יותר רואים במדיניות החוץ החדשה ניסיון לפתור בעיות בתחום מדיניות הפנים. הממשלה שוולסטרום חברה בה היא ממשלת מיעוט הפועלת בתנאים פרלמנטריים קשים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית חייבת לשמר את תמיכתה של מפלגת הירוקים, שותפתה הקואליציונית, והיא זקוקה לעיתים גם לתמיכת מפלגת השמאל או אחת ממפלגות הימין שבאופוזיציה. בחודשים האחרונים מתקבל הרושם שהממשלה משתמשת באספקטים מסוימים של מדיניות החוץ שלה כדי לרָצות את השמאל ובתחומים מסוימים של מדיניות הפנים שלה כדי לרָצות את הימין.

מעבר לכך, ציבור הבוחרים השוודי, שחי בשלום ובשגשוג יחסיים, תומך במדיניות חוץ אידיאליסטית. כמו כל ציבור בוחרים אחר הוא איננו בקיא בקודים הנוקשים של העולם הדיפלומטי, על השפה וכללי הטקס המלאכותיים שלו, הוא אוהב לראות פעולה ישירה והוא תומך במאמץ לצרף את העולם לדרך ששוודיה כבר החלה לצעוד בה. יש לזכור שבשוודיה קיימת תנועה פמיניסטית משפיעה מאוד, שכ-44% מחברי הפרלמנט שלה הן נשים ושבשוק העבודה שלה נשים מתקרבות, גם אם לא הגיעו לגמרי, לשכר שווה לגברים. בשוודיה שוויון מגדרי הוא חלק אינטגרלי מתכניות החינוך בבתי-הספר, אבות מחויבים לקחת לפחות 60 מתוך 480 ימי חופשת הלידה שהמדינה מעניקה וחקיקה מתקדמת נאבקת באלימות כלפי נשים.

ויש עוד מניע ברקע. שוודיה נאבקת בשנה האחרונה על כיסא במועצת הביטחון של האו"ם ונראה שהיא מנסה ליצור תדמית של סמכות מוסרית כבדת משקל שתעניק לה יתרון בהצבעה ב-2016. היא אינה גדולה או חזקה מספיק בכדי להכריע סוגיות בינלאומיות מרכזיות ולכן היא מנסה להפוך למעצמה עולמית מסוג חדש – כזו שאיננה מבוססת על משאבים חומריים או על גייסות חמושים אלא על מעמד מוסרי.

בקרוב ימונה שר-חוץ חדש למדינת ישראל (סביר להניח שהוא יהיה גבר כמו 88% משרי החוץ לפניו, 92% מראשי הממשלה ו-100% משרי הביטחון והאוצר). השר החדש ייאלץ להתמודד עם זירה בינלאומית מסוכנת בהרבה מזו של שוודיה והוא יעסוק ככל הנראה באינטרסים יותר מאשר בערכים. אך אולי בכל זאת יש לו מה ללמוד מהמודל השוודי.

הדבר החדשני במדיניות החוץ השוודית היא התפיסה שבזירה הבינלאומית יש מקום לערכים ולרעיונות ולא רק לאינטרסים. יהיו כאלו שיטענו שזוהי פריבילגיה ששוודיה יכולה להרשות לעצמה כמדינה שאיננה מאוימת ישירות ע"י אויבים מבחוץ, אך ייתכן שגם האינטרסים האמיתיים של ישראל משוועים כעת לערכים, לרעיונות גדולים וליוזמה. זה לא שהתבססות על אינטרסים צרים הביאה את ישראל רחוק במיוחד בזמן האחרון. להיפך, ייתכן שהיא זו שהביאה למשבר העמוק ביחסים עם ארה"ב, למתח עם האירופאים ולאיומי החרמות, בתי-הדין הבינלאומיים והסנקציות. אולי דווקא יוזמה המבוססת על רעיון אוניברסלי תוכל להיות כרטיס כניסה מחודשת אל משפחת העמים המהווה צורך אסטרטגי מרכזי של ישראל אם היא שואפת ברצינות לשלום, ביטחון ויציבות.

הקהילות המוסלמיות בשוודיה

ההגירה המוסלמית לשוודיה נמצאת בעלייה מתמדת. עובדה זו, יחד עם פיגועי הטרור האחרונים באירופה, גילויי האנטישמיות והצטרפות של צעירים ממוצא מוסלמי לדאע"ש בסוריה, מחזקת את התפיסה שהאיסלם עומד להשתלט על המדינה ולהנהיג בה את חוקי השריעה. המוסלמים, מצדם, מתלוננים על אפליה ומזכירים את פיגועי הטרור של הימין הקיצוני נגדם. האם הקהילות המוסלמיות באמת מאיימות על ערכי הדמוקרטיה שבבסיס החברה השוודית או שמא מדובר באגדה אורבנית, והן דווקא טומנות בחובן תקווה לפיוס בין מזרח למערב? התשובה, כצפוי, מורכבת.

התפרסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2569063

כמו אחרי הפיגועים הגדולים בלונדון ובמדריד בראשית שנות האלפיים, גם הפיגועים בפאריז ובקופנהגן השנה גררו גל של תגובות כלפי הקהילות המוסלמיות באירופה. הימין הצביע עליהן כנגועות בפונדמנטליזם דתי במקרה הטוב וכבית גידול לטרוריסטים במקרה הרע. השמאל הזהיר מפני גל עכור של שנאת זרים וקרא להמשיך בבניית חברה רב-תרבותית ופתוחה למהגרים.

דיון זה, כדרכם של דיונים המתקיימים אחרי פיגועים, נוטה להיות עשיר בסיסמאות וסטריאוטיפים וחסר בעובדות ובפרספקטיבה. הוא הפיץ לא מעט האשמות קולקטיביות ודעות קדומות מחד ועצימת עיניים וטיוח מאידך. זהו דיון שחסרה בו נקודת מבטם של המוסלמים האירופאיים עצמם, בעיקר במקומות שהטרור מהווה בהם איום ממשי. במקומות אלו, כמו גם בישראל, נפוצה התיאוריה הגורסת שהפיגועים הם חלק מ"השתלטות מוסלמית" על היבשת. תזה זו גורסת שההגירה מארצות האסלאם בשילוב עם אחוזי ילודה נמוכים בקרב החברות הקולטות, מביאה להשתלטות דמוגרפית על אירופה. גרסאות קיצוניות של אותה תורה גורסות שזוהי השתלטות מכוונת ועוינת שנועדה להכחיד את התרבות האירופית ולהשליט ביבשת את חוקי השריעה.

שוודיה היא אחת המדינות המוצגות כקורבן המובהק ביותר למזימה זו. השוודים התמימים, כך טוענים תומכי תיאוריית ההשתלטות, פותחים את שעריהם לפליטים מהמזה"ת ומאפריקה ואלו, בתמורה, הופכים לכאורה את סטוקהולם ל"בירת האונס של אירופה", את מאלמו לגיהינום ליהודים ובטווח הארוך את שוודיה כולה ל"שוודיסטן".

אך האם זוהי אמת או אגדה אורבנית? האם הקהילות המוסלמיות אכן מאיימות על החברה השוודית ועל הפתיחות התרבותית והערכים הדמוקרטיים העומדים בבסיסה? בכדי לענות על שאלות אלה יש לרדת לעומקם של דברים – כמה מוסלמים בכלל יש בשוודיה? מתי הם הגיעו וכיצד הם משתלבים בחברה הכללית? האם הם נוטים להיות חילונים או דתיים? האם הם משתלבים בשוק העבודה ובמערכות ההשכלה הגבוהה? האם הם תומכים בטרור והאם הם שונאים יהודים? כאשר שאלות אלו נשאלות ברצינות ולא רק כתגובה אוטומטית לפיגועים מתקבלת פרספקטיבה חדשה ומעניינת על אחת מקהילות המהגרים המעניינות באירופה באחת המדינות המתקדמות והמפותחות בעולם.

על פי הערכות יש בשוודיה כחצי מיליון מוסלמים המהווים בסה"כ כ-5% מאוכלוסייה. מספר זה נמצא אמנם בעליה אך לדעת רוב המומחים הוא ייעצר בעתיד ואחוז המוסלמים בשוודיה, ובאירופה בכלל, יתייצב על בין 10 ל-15%. מקס סטוקמן מהרשות הממלכתית המתאמת את פעילות המדינה עם הקהילות הדתיות השונות הפעילות בה מספר על הקהילות המוסלמיות הראשונות בשוודיה. "ראשונים הגיעו מהגרים מוסלמים מפינלנד. בשנות השישים הייתה הגירת עבודה בעיקר מתורכיה ומדינות יוגוסלביה לשעבר ואחריה, בשנות השבעים, השמונים והתשעים הצטרפה הגירה של בני משפחה והגירת פליטים ממדינות רבות במזה"ת ובאפריקה. כיום יש בשוודיה קהילות שמוצאן באיראן, עיראק, בוסניה, סומליה, אריתראה, אתיופיה וקהילות קטנות יותר שמוצאן במדינות כמו בנגלדש ופקיסטן. בשנים האחרונות הצטרפו עשרות אלפי פליטים ממלחמת האזרחים בסוריה".

המוסלמים בשוודיה אינם מקשה אחת. הגיוון האתני והשונות בתרבות, בשפות ובאוריינטציה הדתית מתבטאת בצורת ההתארגנות הפוליטית שלהם. "אנחנו תומכים כלכלית בשישה ארגונים גדולים", מספר סטוקמן, "בארגונים אלו יש דומיננטיות של יוצאי תורכיה ויוצאי מדינות המזה"ת. הרוב סונים, יש ייצוג שיעי של יוצאי עיראק ובוסניה וייצוג קטן יותר לקהילות ממזרח אפריקה ותת-היבשת ההודית". ע"פ סטוקמן, ההתפתחות ההיסטורית של הקהילות המוסלמיות בשוודיה התחילה כבר עם תחילת גלי ההגירה. "זה התחיל עם ארגון מאוחד של הקהילות המוסלמיות בשנות השבעים, אחר כך היה פיצול למספר תנועות נוספות". סטוקמן מספר שחלק מהארגונים קשורים עדיין למדינות המוצא, אחרים קשורים לתנועות כלל אירופיות וארגונים אחרים הם מקומיים לגמרי.

סטוקמן עובד ברשות הממלכתית המעבירה תקציבים לארגונים המייצגים קהילות דתיות שונות והמקיימת איתם דיאלוג, שיתוף פעולה ורמה מסוימת של פיקוח. ב-2013 הועברו קצת יותר מ-75 מיליון כתר שוודי (כ-36 מיליון ₪) לתמיכה בארגונים הדתיים השונים, מוסלמים, נוצריים ויהודיים, מתוכם כתשעה מיליון כת"ש (כ-4.2 מיליון ₪) הועברו לארגונים המוסלמיים שרשומים בהם כ-110,000 חברים. זהו הגרעין הקשה של הקהילות המוסלמיות בשוודיה וסביבו יש מאות אלפי אזרחים נוספים בעלי רקע מוסלמי הנמצאים בדרגות שונות של השתלבות בחברה השוודית, חלק גדול מהם חילוניים לגמרי ורובם המכריע חיים בשוודיה כאזרחים מן השורה המשתלבים היטב בשוק העבודה, במערכות החינוך, בשירות הציבורי ובחיי התרבות. בשוודיה יש שרים וחברי פרלמנט ממוצא מוסלמי, אנשי רוח, בנקאים, שוטרים, שחקני כדורגל וקומיקאים ממוצא מוסלמי. איש אינו עושה מזה עניין גדול, זוהי התפתחות טבעית של מדיניות הגירה שהשקיעה במשך שנים רבות כסף ומאמץ רב במערכות קליטה, הכשרה מקצועית ולימוד שפה ושל מערכות חינוך ובריאות ממלכתיות ואוניברסליות.

אחד מהארגונים המוסלמים בשוודיה הוא "אבן-רושד", ארגון העוסק בחינוך עממי ופעילות חברתית. מוסטפה טומטורק, מהגר וותיק בשוודיה ממוצא תורכי, הוא פעיל מרכזי בארגון. טומטורק היה במשך שנים רבות איש עסקים אבל הוא עוסק כיום בעיקר בפעילות חברתית. הוא מגדיר את עצמו כאדם מאמין. "התאמנו את עצמנו לתרבות הפוליטית השוודית", הוא אומר ומתייחס לתרבות הארגונית של החברה האזרחית המוסלמית, "זוהי אולי החברה המוסלמית המאורגנת בעולם". ע"פ טומטורק הארגונים המוסלמים דוגלים בדיאלוג בין קבוצות שונות של מהגרים ודואגים לאינטרסים המשותפים שלהם. "הוותיקים קולטים את החדשים ואנחנו לא נושאים אתנו לשוודיה את הקונפליקטים מארצות המוצא. בשנות השישים אפילו היוונים והתורכים הסתדרו כאן והיום אין מתח בין סונים לשיעים. בארגון שלנו אנחנו מאמצים את המסורת השוודית של פתרון בעיות דרך חינוך ושיחה ולא בקונפליקט ישיר".

ע"פ טומטורק גישה זו היא חלק מסוג חדש של אסלאם. "יש אסלאם שוודי", הוא אומר, "אנחנו רוצים להיות חלק משוודיה, אנחנו חותרים לדיאלוג ומנסים לפתוח את ביתנו כדי שלא יפחדו מאתנו". טומטורק מאמין בכוחה של החברה האזרחית והוא אופטימיסט בגישתו. גם אם התמונה שהוא מצייר היא אידילית משהו ומתעלמת מאספקטים פחות נעימים של המציאות, הוא משקיע בפעילות העוקפת את הפוליטיקה ותקשורת ההמונים אותה הוא מאשים ברידוד השיח ובפגיעה באינטרסים חברתיים אמיתייים. הדיאלוג וההתנגדות לאלימות ולכפייה היא מרכזית לשיטתו. "אנחנו חיים באירופה כמיעוט", הוא אומר, "נתנו לנו זכויות וחופש ואנחנו לא צריכים ששוודיה תהפוך למדינת הלכה מוסלמית. חוקי המדינה צריכים להיות מכובדים ואי אפשר שיהיו לנו חוקים נפרדים. חוקי השריעה רלוונטיים רק במדינות שיש בהן 100% מוסלמים". כשהוא נשאל לגבי קונפליקטים אפשריים בין התרבות השוודית לבין זו המוסלמית כמו מעמד האישה, זכויות אדם וחופש ביטוי תשובתו היא ברורה. "הכבוד לבחירה אישית בתוך המשפחה חשובה לנו. חשוב שמי שמאמין יוכל לחיות כפי שהוא בוחר ומי שלא מאמין יוכל לחיות כפי שהוא מרגיש. המדינה נתנה לנו זכות לבחור כיצד לחיות ואנחנו מוגנים ע"י זכות זו. ברגע שחיי וחיי משפחתי אינם מאוימים ומותר לי לחיות כפי שאני רוצה אין לי צורך לכפות על אחרים".

"ההתרשמות שלי מהמפגש עם הקהילות המוסלמיות בשוודיה היא שרובן מעוניינות להשתלב בחברה השוודית", אומר מקס סטוקמן מהרשות הממלכתית לתמיכה בקהילות דתיות, "עם זאת, הן לא תמיד מצליחות לעשות את זה". ע"פ סטוקמן מהווים הארגונים של הקהילות המוסלמיות בשוודיה יותר מארגונים דתיים, הם ארגונים אזרחיים וחברתיים המעוניינים לשרת את הציבור ולשתף פעולה עם החברה הכללית אך הם לא תמיד ידעו כיצד לעשות את זה והם גם סבלו מקיפוח ואפליה. "כיום צומח דור צעיר הדורש את זכויותיו", הוא אומר, "הם מואסים בגישה מוקירת התודה של הוריהם והם דורשים כעת את זכויותיהם. גישה זו זוכה להתנגדות אך היא מבוססת על זכויות אמתיות שלא כולן ממומשות היום. מוסלמים היום רוצים לקבל זכויות בלי שזה יהיה עניין גדול וייצר קונפליקט וכותרות בעיתונים. הורים רוצים שתהיה אופציה לילדיהם לקבל מזון שהוא לא חזיר בבי"ס ומאושפזים מוסלמים בבתי-חולים מעוניינים שתהיה להם אפשרות להיעזר בסמכות רוחנית משלהם ולא רק בכומר ובכנסיית ביה"ח".

דוגמא לגישה זו מציג צלאח-א-דין ברקאת, בן 34 ממוצא לבנוני המשמש כאימאם בעיר מאלמו. "זאת גם המדינה שלי, גם אני משלם מיסים, גם משפחתי בנתה את המדינה בשנות החמישים והשישים", הוא אומר, "אנחנו לא אורחים, יש לנו זכות מלאה להיות פה וגם להיות מעורבים בשינוי חברתי, בשינוי נורמות, חוקים ודעת-הקהל בצורה דמוקרטית". ברקאת מדבר על מודל אמריקאי של אינטגרציה ללא היטמעות ומספר על בעיות רבות של קיפוח ואפליה הגורמות לרבים מבני הקהילה שהוא מנהיג לשקול הגירה למדינות מוסלמיות כמו תורכיה או מלזיה. הוא מספר על תחושות של אי-התאמה ועל כך שהחברה השוודית משתנה ומתייחסת למוסלמים בצורה מתנשאת ותוקפנית כאזרחים דרג ב'.

"קשה יותר לקבל עבודה בשוודיה אם קוראים לך מוחמד או עומר, קשה יותר למצוא דירה להשכרה אם אתה מהגר ויש גם תחושת חוסר ביטחון בעיקר לנשים החשופות להערות, קללות ולהורדה של כיסויי ראש באלימות", הוא מספר, "אני בעצמי לפני שבוע שמעתי זוג מבוגרים שוודיים שהסתכלו עלי במרכז קניות  אומרים אחד לשני שצריך להיזהר ממני כי אולי יש לי דינמיט בשקיות. מישהו אחר צעק עלי: "היי מוסטפא, חזור הביתה!", אחרים פשוט מסתכלים עלי וצוחקים". ע"פ ברקאת יש מוסלמים המפחדים לצאת לרחוב.

מוסטפא טומטורק מספר דברים דומים. "למרות שיש רשת בטחון חברתית רחבה בשוודיה מה שקובע הוא הרגשות והמחשבות של אנשים", הוא אומר, "ויש כאן עדיין פחד ממהגרים". ע"פ טומטורק לוקח זמן רב מדי למהגרים מוסלמים להיכנס לשוק העבודה והמשבר הכלכלי של השנים האחרונות החמיר עוד יותר את המצב. אלו ימים מדאיגים גם בגלל עלייה בכוחה של מפלגת ימין פופוליסטי, מפלגת השוודים הדמוקרטים, שגורמת לשיח על הגירה להיות קיצוני ואלים יותר. בחודשים האחרונים נרשמו בשוודיה גם מספר מקרים של ניסיונות לשריפת מסגדים. "זוהי מחשבה מפחידה שיש כאלו המוכנים לקחת על עצמם סיכון של שריפת מאות אנשים למוות", אומר טומטורק, "אולי זה כי אנחנו חשופים לאלימות רבה כל כך, אנחנו רגישים פחות לאחרים. מי שמוריד רעלה מאישה באמצע הרחוב הוא חסר אמפטיה לחלוטין למה שהיא מרגישה כתוצאה מכך – העצב, הדאגה, הפחד. הרבה פעמים זה מתחיל ברשת, אנשים מתגרים אחד בשני ובסוף המלחמות עוברות מהאינטרנט לעולם האמיתי".

מקס סטוקמן מאשר שבשנים האחרונות חשופה הקהילה המוסלמית למתקפות רבות. "המסגד הראשון בשוודיה בעיר טרולהטן נשרף כבר בתחילת שנות התשעים", הוא מספר ומוסיף שמקרים רבים של אלימות פיזית התרחשו בשנים האחרונות. אלו כוללים יריות על מסגד במאלמו, ריסוסי צלבי קרס וונדליזם במסגדים שונים במדינה ואלימות המופנית כלפי מוסלמים יחידים. סטוקמן טוען שתופעות אלו קשורות לשיח הציבורי שהופך ללא סובלני בשוודיה עצמה ולהשפעה של אירועים המתרחשים מחוץ לגבולותיה.

אך גם הקהילות המוסלמיות לא נקיות מאלימות ושנאה. בין 200 ל-300 צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי התגייסו לכוחות דאע"ש הנלחמים בסוריה ועיראק מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ותקריות אנטישמיות רבות שביצעו מוסלמים בשוודיה עוררו בחודשים האחרונים דיון ציבורי סוער. למרות הטרמינולוגיה המתונה של מרבית המנהיגים המוסלמים וההתנערות שלהם מתופעות אלו, רבים מבקרים את הארגונים שהם עומדים בראשם. נשמעות טענות על כך שחלקם מושפעים וממומנים ע"י תנועת קיצוניות מחוץ לשוודיה. הארגון המוסלמי השוודי, IFIS, כמו גם ארגוני צעירים וארגוני סיוע שונים במדינה, שייך לארגון-גג אירופאי בשם פדרציית הארגונים המוסלמים באירופה (FIOE) הממוקם בבריסל ושבראשו עומד מוסלמי שוודי. מטרתו המוצהרת של ארגון זה היא להפוך את האסלאם לכוח מתון, חיובי ולא מאיים באירופה. עם זאת, יש המתארים אותו כשלוחה המערבית של האחים המוסלמים שיש לו, בין השאר, קשרים עם חמאס. ישנן גישות שונות לגבי ההשפעה של תנועות ואידיאולוגיות רדיקליות על המוסלמים בשוודיה אך אין ספק שישנן תופעות המסכנות את החברה הרב-תרבותית שנבנתה במדינה בעשרות השנים האחרונות.

המצב בעיר הנמל הדרומית, מאלמו, הוא קשה במיוחד. ב-2010 הופנתה אליה תשומת לב בינלאומית כאשר מרכז שמעון וויזנטל הזהיר יהודים המבקרים בעיר מפני התנכלויות אנטישמיות והאשים את ראש העיר דאז, אילמר ריפאלו, בהסתה נגד יהודים. בשנים האחרונות נרשמו במאלמו תקריות אנטישמיות בדרגות חומרה שונות המיוחסות ברובן למוסלמים. התקריות כללו יידויי אבנים, מעשי וונדליזם, אינספור הצקות והטרדות כלפי יהודים ואפילו מטען נפץ שהתפוצץ בסמוך לבניין הקהילה היהודית ב-2012. לאחרונה שודרה תכנית תחקירים בטלוויזיה השוודית שכללה קטעים מצולמים של אדם חבוש כיפה שנשלח לאזורים שונים בעיר מלווה במצלמה נסתרת. התוצאה הייתה תמונה קשה של קללות, מבטים מלגלגים ואיומים. כאשר חזר הכתב עם מצלמה גלויה ודיבר עם הצעירים שאיימו עליו אמר אחד מהם "תגיד תודה שיצאת בחיים" והוסיף "רציתי לעשות משהו בשביל פלסטין".

ההנהגה המוסלמית בשוודיה מגנה את האנטישמיות כאשר זו עולה בדיון הציבורי במדינה אבל האימאם צלאח א-דין ברקאת ממאלמו לא מסתפק בגינויים. אחרי שידור הכתבה הוא הגיע לביקור הזדהות אצל הרב המקומי, שניאור קסלמן, שהותקף פעמים רבות ע"י מוסלמים. הוא הגיש לקסלמן זר פרחים עם פתק שהציג מסר ברור: "מאלמו אינה שלמה בלעדיכם". כמה ימים לאחר מכן הוא גם השתתף בטקס לציון יום השואה הבינלאומי בהשתתפות אנשי הקהילה היהודית ונציגות שגרירות ישראל.

ברקאת משתף פעולה עם גורמים ממלכתיים ויהודיים במסגרת המאבק באנטישמיות אך הוא טוען שזוהי אינה תופעה ייחודית למוסלמים. "יש אצלנו אנטישמיות וקיצוניות אבל היא מוגבלת", הוא אומר, "פיגועים ואלימות קיימים בכל הצדדים". ברקאת מזכיר שהמוסלמים בעצמם הם קורבנות של אלימות בשוודיה ושפיגוע הטרור הגדול בסקנדינביה בוצע לא  ע"י ג'יהדיסטים אלא ע"י איש ימין קיצוני (אנדרס ברייוויק שרצח 77 בני-אדם בנורבגיה ב-2011, ד.ס). "בסופו של דבר אנחנו המוסלמים הם הנפגעים העיקריים של הקיצוניים. הם מוציאים לנו שם רע". בעניין האנטישמיות עמדתו ברורה. "האנטישמיות בקרב מוסלמים בשוודיה קשורה לקונפליקט הישראלי-פלסטיני ב-99% מהמקרים. אני לא אומר שזה מוצדק אבל זוהי הסיבה המרכזית. לא תמצא אנטישמיות אצל מוסלמים דתיים. יש באסלאם סובלנות דתית ובעבר היה יחס טוב ליהודים ברחבי העולם המוסלמי. וודאי שיש דעות שליליות על ישראל, פוליטיות ודתיות, אבל ההיסטוריה מראה שזו לא אנטישמיות אידיאולוגית".

אך לא כולם מתרשמים מטיעונים אלו. "אנטישמיות היא בעיה גדולה יותר בקרב מוסלמים בשוודיה מאשר באוכלוסייה הכללית", אומר פר גודמונדסון, עיתונאי החוקר את האסלאם הקיצוני בשוודיה. גודמונדסון מצטט מחקר שנערך ב-2009 ע"י רשות ממלכתית שוודית העוסקת בחינוך לסובלנות, דמוקרטיה וזכויות אדם שעל פיו ל-18.6% מתלמידי התיכון בשוודיה יש יחס שלילי ליהודים. עם זאת, המספר המקביל אצל תלמידים המגדירים עצמם כמוסלמים הוא 55%. מחקר אחר מ-2006 מגלה ש-39% מהמוסלמים בשוודיה הציגו גישות אנטישמיות לעומת 5% בכלל האוכלוסייה. "זוהי לא אנטי-ישראליות", אומר גודמנדסון, "האנטישמיות קיימת דורות, יש לה שורשים בתרבות, בהיסטוריה ובדת אבל זה נכון שהיא מתגלה ויוצאת החוצה כאשר הסכסוך הישראלי פלסטיני נמצא בכותרות".

גודמנדסון טוען שעד עתה לא התקיים דיון ציבורי ופוליטי רציני שלקח בחשבון גם את האספקט הזה של ההגירה לשוודיה. "עד עכשיו שמו מכסה על הדיון הזה", הוא אומר, "אבל אם זהו היקף הגישות האנטישמיות בקרב מוסלמים ואם ההגירה תמשך בקצב הנוכחי משמעות הדבר היא שבכל שנה נכנסים לשוודיה מספר אנטישמים השווה פחות או יותר למספר היהודים שחיים כאן".

אך זו איננה הדאגה היחידה. גודמנדסון חוקר גם תופעות נוספות הקשורות לקיצוניות דתית של מוסלמים בשוודיה. "ארגונים ששייכים לזרם המרכזי של הקהילות המוסלמיות בשוודיה מזמינים אימאמים קיצוניים להרצאות ובשולי הקהילות הגדולות נמצאים אנשים קיצוניים ואלימים שאיש אינו מעז לטפל בהם. אלו אינם הרוב אך הפרשנות הקיצונית של הדת והאידיאולוגיה הסלפיסטית מקודמות ע"י כמה עשרות אימאמים במסגדים מסוימים בכל רחבי המדינה".

גודמנדסון חשף לאחרונה הרצאת אורח של אימאם פלסטיני-בריטי שאורגנה ע"י ארגון צעירים מוסלמי בפרבר בצפון סטוקהולם. האימאם, חייתאם אל-חדד, התבטא בעבר בחריפות כנגד יהודים והומוסקסואלים ותמך בפיגועי התאבדות. כמו כן, חקר גודמנדסון חלק מהצעירים השוודים שהצטרפו לדאע"ש במלחמת האזרחים בסוריה. "הצעירים האלו הם מוסלמים-שוודים טיפוסיים מהפרברים. הם באו מרמות שונות של אינטגרציה, רובם נולדו בשוודיה או הגיעו אליה בגיל צעיר מאוד, הם למדו בבתי-ספר שוודיים ולא היו עבריינים רציניים. התופעה הזו נהיית מקובלת יותר והתסריט הגרוע ביותר הוא שצעירים שיחזרו בחיים מסוריה או עיראק עלולים לבצע פיגועים בשוודיה (אם כי דנמרק היא יעד סביר יותר), כאשר המטרות האפשריות שלהם הן מטרות יהודיות והאמן לארס ווילקס (הריאיון עם גודמונדסון התקיים כשבועיים לפני הפיגועים בקופנהגן שמטרותיהם היו ווילקס ובית-כנסת, ד.ס).

עם זאת, גודמנדסון חושב שלאחרונה יש מגמת התנערות של ארגוני הגג של המוסלמים בשוודיה מהקיצונים וגם תחילה של דיון ציבורי פתוח יותר בנושא ההגירה. "אני מניח שרוב המוסלמים בשוודיה הרבה יותר חילוניים מאשר במדינות המוצא שלהם ושההנהגה שלהם לא בהכרח מייצגת את זה", אומר גודמנדסון ומוסיף ששוודיה מתעוררת, גם אם לאט ומאוחר מאוד, בכל הנוגע לאיום הטרור.

"זו בעיה רצינית", אומר מקס סטוקמן מהרשות הממלכתית לתמיכה בקהילות דתיות, "אבל אלו שנוסעים לסוריה רחוקים מהארגונים הרשמיים, הם רחוקים מהדת והם לא חברים בארגונים הממסדיים. יש פחד שתופעות שליליות אלו ייצרו סטיגמה על המוסלמים בשוודיה ואני חושב שהארגונים המוסלמים יכולים לשחק תפקיד חיובי בטיפול בסוגיה, אבל אסור להאשים אותם. זה לא באחריותם".

"יש חצי מיליון מוסלמים בשוודיה", מוסיף מוסטפה טומטורק, "מה שקורה במאלמו הוא בלתי מקובל ואנחנו נלחמים במגמות האלו. יש להילחם בשנאה ובפשעי שנאה מכל סוג. כמו כל אחד אחר, גם אני מזועזע מפיגועים ברחבי העולם שמבצעים טרוריסטים מוסלמים אבל העובדה שאני צריך להתייחס אליהם ולקחת עליהם אחריות גוזלת זמן וכוחות יקרים שיכולים להיות מושקעים בחינוך, בטיפול במשפחות במצוקה ובצעירים שאינם מטופלים ע"י מערכות הרווחה ונמצאים תחת השפעה שלילית של תעמולה העושה שימוש בשיח האלים של הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת".

"הצעירים הנוסעים לסוריה לא גדלו על הקוראן", אומר האימאם צלאח א-דין ברקאת, "הם גדלו על Grand Theft Auto, על הוליווד ו-MTV, זוהי תרבות מלאה באלימות וכשצופים בסרטונים של דאע"ש רואים שהצעירים לא נקראים לעולם הדת, הם נקראים לעולם משחקי המחשב וסרטי הפעולה". ע"פ ברקאת הצירוף בין השפעות אלו לבין בני-נוער במצוקה הוא הסיבה לנהירה אחרי דאע"ש. "אני חושב שאלו הנוסעים לסוריה באים מרקע של מצוקה חברתית או כלכלית, בעיות פסיכולוגיות או קשיים במערכת החינוך. צעירים אלו חשופים יותר לאידיאולוגיה פונדמנטליסטית אנטי-חברתית המשתמשת בתחושות הניכור של צעירים אלו".

אך האלימות והשנאה סביב קהילות המהגרים בשוודיה איננה מוגבלת רק לזעם של צעירים מוסלמים המתגייסים לדאע"ש או להתנכלויות של אנשי הימין הקיצוני כלפי מוסלמים. בעיר סודרטליה, כשלושים ק"מ דרומית-מערבית לסטוקהולם, מופנית אלימות כלפי מוסלמים דווקא ע"י מהגרים אחרים, וותיקים יותר, גם הם יוצאי המזה"ת אך הם נוצרים בדתם. חלקם הגיעו כמהגרי עבודה לפני עשרות שנים, אחרים כפליטים שנמלטו ממלחמות ומרדיפות ע"י מוסלמים בארצות מוצאם. "מתוך 90,000 תושבי העיר, כ-49,500 הם בעלי רקע לא שוודי", מספרת פקי הולבנדר, העובדת בעיריית סודרטליה, "רוב המהגרים הם ממוצא נוצרי ובמשך שנים היו כאן תקריות קשות בינם לבין מהגרים ממוצא מוסלמי אותם הם ניסו לגרש מהעיר".

הולבנדר היא האחראית מטעם העירייה על פתרון סכסוכים אלו ועל הנחלת תרבות דמוקרטית וסובלנית בעיר. היא הגיעה לשוודיה מאיראן בגיל 14 ולמרות שהיא באה מרקע מוסלמי היא איננה דתיה והיא מגדירה את עצמה כמושפעת מרעיונות ואמונות רבים. "הבעיה שלנו היא שאנשים שמהגרים לשוודיה מייבאים את השנאה לכאן", היא אומרת, "הפתרון הוא לקבל את המהגרים בזרועות פתוחות אך להבהיר להם שיש דברים שאינם פתוחים למו"מ. דברים אלו כוללים למשל שוויון בין נשים וגברים, זכויות אדם ויחס ראוי לילדים. צריך להבהיר את זה – גם אם סבלתם בעבר, קורבן אחד איננו מצדיק קרבן אחר. גם אם קיבלתם יחס רע ממוסלמים בעיראק או בסוריה אין לכם זכות לתת את אותו יחס למוסלמים כאן".

הולבנדר מספרת על תקריות קשות שהתרחשו בסודרטליה כמו תקרית מ-2013 שבה אישה בהריון ממוצא מוסלמי נתפסה ע"י חמישה צעירים ממוצא נוצרי. אלו הכריחו אותה לפתוח את פיה וירקו לתוכו. "זה לא דבר חדש כאן, ישנם מקרים רבים כאלו. אך אלו תופעות שלא העזו לדבר עליהם. בסודרטליה הקורבנות הם מוסלמים אבל במקומות אחרים הקורבנות הם חברי קבוצות אחרות. במאלמו אלו היהודים למשל. אנחנו לא רוצים בשוודיה מלחמות אזרחים בין הקבוצות האלו – לא משנה אם אלו הם מוסלמים הרודפים יהודים או נוצרים הרודפים מוסלמים. ואלו לא רק המהגרים, השנאה עוברת לפעמים כירושה תרבותית, הורים מלמדים אותה לילדיהם שנולדו כאן, חלק מהמהגרים אפילו מצביעים למפלגת הימין הקיצוני המתנגדת להגירה מתוך חשש שיגיעו מהגרים חדשים שיפגעו באינטרסים שלהם".

"עכשיו הורדנו את המכסה מהסיר הזה וכבר אי אפשר להתעלם מזה", אומרת הולבנדר, "זה נושא רגיש אבל אנחנו סוף סוף מטפלים בבעיה ברצינות. הפתרון הוא לא חתירה לחברה רב-תרבותית אלא לחברה אינטר-תרבותית. זו חברה שבה קבוצות שונות חיות זו בצד זו אך לא בניתוק אלא בשיח, בשיתוף פעולה ובקשרים הדדיים".

"כעת, אחרי חמישים שנות אסלאם בשוודיה הסתיים השלב החלוצי של ההגירה", מסכם מקס סטוקמן, "יש בשוודיה חברה מוסלמית ממוסדת. אין עדיין אסלאם כחול-צהוב אבל יש מוסלמים כחול-צהוב (צבעי דגל שוודיה, ד.ס) ובעבור מוסלמים רבים שוודיה היא מדינה המגשימה ערכים מוסלמים של צדק חברתי". ע"פ סטוקמן מוסלמים רבים לא חווים את שוודיה כארץ של חטאים אלא כמדינה בעלת ערכים מוסלמיים, כזאת שיש לה גם מדיניות פנים וגם מדינות חוץ צודקת וטובה יותר ממדינות הנחשבות למוסלמיות.

"אין התנגשות הכרחית בין חיים ע"פ חוקי השריעה למדינה חילונית", אומר צאלח א-דין ברקאת, "האסלאם שלנו הוא אסלאם מסורתי, לא קיצוני ואין לנו כוונה לכפות אותו על אחרים". "הקוטל אדם אחד, כאילו הרג את העם כולו", מצטט מוסטפא טומטורק מהקוראן, "והמציל חיים כאילו הציל את העם כולו". אך ממש כמו שגישות וציטוטים אלו הם מקור לפרשנויות שונות ולוויכוחים רבים, כך גם המציאות החברתית, הפוליטית והתרבותית של הקהילות המוסלמיות בשוודיה היא מורכבת ויכולה להוביל ליותר ממסקנה אחת.

מצד אחד ברור ששוודיה איננה נכבשת ע"י מוסלמים כפי שטוענים חסידי תזת ההשתלטות. טיעון זה הוא מוטעה סטטיסטית וחברתית. מבחינות רבות סיפור קליטתם של המהגרים המוסלמים במדינה הוא סיפור הצלחה. לאורך שנים יכלה שוודיה להתגאות במדיניות קליטה שהייתה מוסרית מצד אחד ויעילה וברת-קיימא מצד שני. מרבית המהגרים נקלטו בהצלחה במדינה, למדו את השפה, השתלבו בשוק העבודה ובמערכות החינוך והפכו לאזרחים פרודוקטיביים ושבעי רצון בסיוע מדינת הרווחה המפותחת שעיצבה את החברה השוודית במשך מרבית המאה העשרים.

מצד שני, המציאות היום היא מורכבת יותר. החברה המוסלמית בשוודיה היא רב-גונית, רב עדתית ורב-לאומית. היא כוללת דתיים וחילוניים, כורדים, סונים ושיעים, יוצאי אפריקה, תורכיה ומדינות ערב, עשירים ועניים, פנסיונרים שמרניים ובני נוער המושפעים מתרבות מערבית לצד צעירים זועמים הנוהים אחרי רעיונות המיובאים משדות הקטל של המזה"ת. כך אירועים המתרחשים רחוק מגבולותיה של שוודיה, בצירוף פירוקה ההדרגתי של מערכת הרווחה השוודית והמשבר הכלכלי הפוקד את היבשת, מחזקים שתי תנועות מסוכנות המתייצבות בשני צדי המתרס. מצד אחד הימין הקיצוני, שונא הזרים בעל הנטיות הפאשיסטיות צובר כוח והשפעה, מצד שני, תנועה של הסתגרות, עוינות, וניכור נישאת על גבי גלים של זעם ועלבון מתחזקת בקרב המוסלמים. החברה השוודית, כך נראה, נמצאת תחת איום של עימות חריף בין שתי תנועות אלו.

אך לצד הסיכון יש גם סיכוי. בהקשר האירופי ניתן לומר שההגירה ליבשת מטביעה חותם. אירופה איננה כשהייתה אך על אלו המודאגים משינוי זה לזכור שאירופה איננה רק שייקספיר, וולטר ובטהובן. אירופה הביאה לעולם גם את זוועות הנאציזם והקולוניאליזם ומורשתה כוללת גם תקופות קשות של רודנות, סבל ואכזריות. ההגירה אליה מגוונת את תרבותה, מעשירה אותה וגם אם כיום זה נראה קלוש, היא נושאת בתוכה פוטנציאל של התחדשות תרבותית וצמיחה כלכלית.

בהקשר עולמי ייתכן שההגירה לאירופה נושאת בשורה חשובה עוד יותר. האסלאם הקיצוני הוא אחת הבעיות הקשות של העולם החופשי. במשך שנים מנסים להיאבק בו באמצעות מלחמות הרסניות שתוצאותיהן מוגבלות. ייתכן שהאסלאם המתון, ולא הפצצות מהאוויר, הוא התשובה לאסלאם הקיצוני. ייתכן שהוא זה שייבש את ביצת הפונדמנטליזם הימי-ביניימית המטביעה מיליונים. אסלאם זה מתקשה לצמוח במדבריות המזה"ת אך אפשר שדווקא בתוך החברות הדמוקרטיות של אירופה בהן חיים מיליוני מוסלמים יוכל לצמוח זרם מתון, מודרני וסובלני יותר של אסלאם, כזה שיטה את הכף לטובת הבוחרים בחיים וינצח, עם הזמן, את הסוגדים למוות.

Mahmoud Abbas in Stockholm

Published in i24News (French and Arabic versions also available): http://www.i24news.tv/en/opinion/60752-150211-analysis

There's an old Jewish joke which is particularly appropriate to describe Palestinian President Mahmoud Abbas' visit to Stockholm today (Tuesday, February 10th). It tells of two people in conflict with one another who go to a rabbi for resolution. The first visits the rabbi and makes his case. The rabbi is impressed and says "you're absolutely right". Later on, the second person presents his case too and receives a similar response. When the rabbi's wife, who overheard the conversations with both men, asks how they can both be right, he simply answers: "you're right too".

When it comes to Mahmoud Abbas' Stockholm visit, there are three sides to the story, The Swedes, the Palestinians and the absent, but still dominant, Israelis. Just like in the joke, they're all right, but being right doesn’t necessarily lead anywhere.

On the surface the Swedes make a good point. A few months ago they recognized Palestinian as a state. The theory was that by doing this they're making the parties, Israel and the Palestinians, less unequal which will eventually help lead them back to the negotiating table. Today Swedish PM, Stefan Löfven,  at a joint press conference with President Abbas spoke of the importance of striving towards a two-state solution but he also spoke about the Palestinians' responsibilities. The Swedes, it seems, are trying to use their influence and are donating generously to help Abbas fight corruption, promote human rights and gender equality and generally strive towards democracy and peace. Sceptics may claim these policies won't work, but at least the Swedes are trying.

But there's a less public side to Sweden's policies. Stefan Löfven's government is a week one. It was almost sent back to the polls after its budget was voted down a couple of months ago and it was saved because it struck the so called "December agreement" with the opposition. Though this deal limits the influence of the far right wing populist "Sweden Democrats" party, it also seriously limits the government's ability to implement its policies.

But what is true about domestic policies may not be quite so true when it comes to foreign ones. Löfven's Palestine policy holds many political advantages for him. First, it's a compensation for his own party’s left wing and his coalition Green Party partners, for the right wing orientated domestic policies he's adopting. These come at no serious cost since the opponents to his Middle-Eastern policies know that the deadlock in Israeli-Palestinian negotiations is so serious that there's no way a Swedish pro-active diplomatic effort can make a difference. Sure, right wing opposition politicians may make the occasional statement against the recognition of Palestine but they're saving their ammunition for where it really matters.

But there's an even bigger picture when it comes to Swedish foreign policy. This country of just 10 million is lately raising its international profile. A recent study by the European Council on Foreign Relations shows that it's second only to Germany in pushing through its foreign policy ideas in the EU (it shares second place with the UK). Sweden also seeks to win a seat on the UN's Security Council in the 2016 elections. It's been twenty years since the last time it had one, and an active policy and global headlines on one of the world's most publicized conflicts doesn’t hurt these Swedish ambitions. All this doesn’t mean that Sweden is using the Palestinians in a cynical or opportunist way. The ruling Social-Democratic party has always been serious about promoting peace, freedom and human rights worldwide. Still, it seems the Palestinian issue is also a convenient and not a very risky way to bring this relatively small country to the front of the world's stage.

But what do the Palestinians themselves have to gain from a presidential visit to the far north? It's now clear that Palestinian policy makers have decided that peace negotiations with what they see as an unwilling Israeli partner under a biased American leadership are a waste of time. After the failure of the Kerry talks they're putting their faith in the UN, the ICC and unilateral statements of recognition from parliaments and governments across Europe. These strategies are meant to raise the price paid by Israel for continuing the occupation of the West Bank in terms of international legitimacy. The Palestinians assume that the Israelis won't make any concessions without international pressure in forms of boycotts, upholding of trade agreements, diplomatic sanctions and legal processes against it.

Like the Swedes, the Palestinians are right too. As far as they're concerned, they're putting an end to years of futile peace talks which gave them close to nothing and what's worse, while they were negotiating Israel continued building settlements and enjoyed the fruits of Palestinian security co-operation and non-violent methods of resistance. Abbas and his people are tired of peace initiatives thrown their way and are entitled to turn to the world for support. But just like the Swedes, Abbas has narrow political interests too.

Abbas desperately needs a win. Recent polls show he's losing support at home. The unity government formed by his own movement, Fatah, and rivals Hamas in 2014 didn’t bring unity at all. The two movements are still very much in conflict and Abbas has no control over the Gaza strip. He's also receiving international pressure for failing to fight corruption and setting a date for elections. The negotiations with Israel gave him no achievements whatsoever and they lost him domestic support. So with no chance of winning in Gaza city, Jerusalem or Ramallah, he turns to The Hague, New York and Stockholm for photo opportunities with world leaders. And with Israel withholding his tax revenues, he returns from abroad with promises of state building contributions and humanitarian aid.

The Israelis, the third party in this political drama, are naturally suspicious of this Swedish generosity towards the Palestinians. They recently caused Swedish FM, Margot Wallström, to cancel a visit to Israel, this only a few months after recalling and returning their ambassador to Stockholm. Israel claims recent Palestinian policies are proof that they're not really interested in a two-state solution and the Swedes shouldn’t be encouraging this. "If he's serious about peace", wrote Israel's ambassador to Sweden, Isaac Bachman, in a local daily, SvD, "Abbas should travel to Jerusalem, not to Stockholm". He also blamed the Palestinian president for making unreasonable starting conditions to negotiations and encouraging violence and terrorism.

Yes, the Israeli government is right too. It's not surprising that it demands a unified negotiating partner who's committed to peace and recognizes Israel's right to exist as a Jewish state. But it's obvious that Israel's domestic politics are a part in this debate too. No political elements in Israel are really concerned with the Palestinians at the moment. There will be a general election in March and, sadly, promoting peace doesn't win votes in Israel these days. Quite the opposite. Many analysts claim Israeli PM Netanyahu is devoted to "containing" the conflict, not solving it, and none of his opponents seem likely to amaze the world with a bold and creative peace plan which will enter history books and not the never ending list of failed peace initiatives.

But none of this is really important. A meeting between an almost desperate 80 year old Palestinian leader with over-enthusiastic Swedish policy makers while a reluctant Israeli government is standing on the sidelines will change nothing on the ground. If the two-state solution is indeed the only game in town, it will take much more than this, both in terms of local Palestinian and Israeli willingness to compromise and in terms of international involvement, funding and assurances. Until then, as in the old joke, all sides will have to make do with just being right.

סרטון על פין ופות ששודר בטלוויזיה החינוכית השוודית מעורר תגובות סוערות

זוהי סצנה מוכרת. סוף שבוע רגוע בבית, הילדים יושבים על הספה וצופים בטלוויזיה. ההורים, שסוף סוף יש להם רגע שקט, מדברים ביניהם במטבח או יושבים ליד המחשב, מדברים בטלפון או קוראים עיתון. הם יודעים שצריך לשים עין. הורה טוב יודע הרי שתמיד צריך לדעת מה הילדים רואים ושאסור להפקיר אותם לאינטרסים הכלכליים ולעולם הערכים המעוות של ערוצי הילדים המסחריים. אבל עכשיו הם צופים בטלוויזיה החינוכית. זה שירות ציבורי. מה כבר יכול לקרות?

פורסם בהארץ, 18.01.2015: http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.2540333

כך נראו הדברים בבתים רבים בשוודיה בסוף השבוע שעבר. אבל אז קרה משהו מפתיע. הורים חדי עין שהגניבו מבט למרקע לא היו בטוחים תחילה שהם רואים נכון. מתוך מסך סגול ותמים למראה הגיח לפתע ייצור מצויר שהיה דומה באופן מחשיד לאיבר מין זכרי. הוא היה מוארך וקצת עקום בקצה. בבסיסו היו שני עיגולים דמויי אשכים.

"לא יכול להיות", אמרו סימולטנית אימהות ואבות בכל רחבי שוודיה, "זו הרי הטלוויזיה הממלכתית". אך הספקות הוסרו כשנשמעו מילות השיר המלווה את ריקודו של הייצור המצויר המסתורי. זו לא הייתה שירה מעודנת ואלגורית, גם לא שיר ילדים מוכר. המילים היו פשוטות והמסר היה ברור – "בופ בי בופ בופ סניפי פי סנופ, הנה בא הפין בדהרה!" (בשוודית זה גם מתחרז).

השיר נמשך קצת יותר מדקה והוא מקפיץ ומשעשע. אל הפין המרקד מצטרפים במהלך הסרטון פינים נוספים, חלקם בכובעים, אחרים עם שפמים. אח"כ מצטרף הגיבור הנוסף, איבר המין הנשי, פות עם עיניים גדולות וריסים ארוכים. אם לרגע לא היה ברור מי הדמות החדשה המילים לא משאירות מקום לספק – "הפות הוא מגניב, שתדעו". ואם נדמה היה שרק איברי מין צעירים ויפים זכאים להשתתף בחגיגה, מופיע פתאום פות מבוגר למראה, עיניו עטורות משקפיים וברקע המילים "אפילו באישה זקנה הפות יושב בצורה מהודרת ונאה".

אח"כ מתחילה מסיבה קטנה כאשר פינים ופותים מרקדים ושרים יחד בליווי המילים המספרות שהפין והפות הם "חבורה עליזה", באמצעותם אנחנו משתינים, ובו בזמן "הם שרים את הפזמון, הם תלויים ומתנדנדים". בסוף נראה שהם גם מתאהבים.

ערוץ SVT אליו משתייך ערוץ הילדים בו שודר הסרטון הוא השידור הציבורי בשוודיה. הוא ממומן ע"י תשלום אגרה ובניגוד לשידור הציבורי במדינות רבות כמו ישראל, הוא גם הערוץ בעל שיעור הצפייה הגבוהה ביותר במדינה. לא מפתיע לכן שהסרטון על איברי המין עורר דיון ציבורי סוער ברגע שהוא עלה לשידור. אלפי תגובות זועמות הופיעו באתר הפייסבוק של הערוץ וכתבות בעיתונות המודפסת וברשת מיהרו להביא את השיר והסרטון לידיעתו של מי שהחמיץ את השידור המקורי. משם הדרך הייתה קצרה להפצתו בכל רחבי הגלובוס.

"ידענו שיגיבו אבל לא ציפינו לתגובות רבות כל כך" אומרת מפיקת התכנית, קייסה פיטרס, בראיון לגלריה, "זה מדהים איך שסרטון קטן כזה יכול להתפשט בכל העולם". פיטרס מסבירה שהתכנית Bacill Akuten   (בתרגום חופשי: חדר מיון לחיידקים) איננה סדרה העוסקת באיברי מין באופן מיוחד. "זוהי סדרה העוסקת בגוף האדם ובמחלות יומיומיות", היא אומרת, "זוהי העונה השלישית וכבר עסקנו ברוב איברי הגוף. בנוסף לפרקים על כפות רגליים ועל אפים למשל, עשינו הפעם פרק על פין ופות". הסדרה, מסבירה פיטרס, מיועדת לגילאי שלוש עד שש והיא מבוססת על שאלות ששולחים ילדים. "ילדים רבים שלחו לנו שאלות בנושא ולכן החלטנו להקדיש לו פרק. בכל תכנית יש שיר על איבר מסוים. לפרק הזה כתב יוהאן הולמסטרום שיר קליט מאוד והחלטנו גם לעשות לו גם קליפ".

הפרק על פין ופות, כמו פרקי הסדרה האחרים, נועד להתייחס לשאלות וסוגיות רלוונטיות לילדים. דוגמאות נפוצות לשאלות כאלו הן: מדוע לא תמיד מתעוררים כשצריך פיפי, מדוע כואב יותר כשמקבלים מכה בפין או בפות וכיצד שומרים על הגיינה באיברים אלו. מטבע הדברים לא היו בתכנית תכנים מיניים אך זה לא מנע מצופים מבוגרים יותר לטעון שהתכנית מובילה ל"סקסואליזציה" של גוף הילדים. אחרים אפילו טענו שזו פדופיליה. "אל תתפלאו אם איזה פדופיל יָראה את איבר המין שלו לילדים בגן או בי"ס", כתב אחד הצופים בעמוד הפייסבוק של הערוץ, "מותר הרי להראות את זה בערוץ הילדים". "אלוהים אדירים!", כתב צופה אחר, "אין לכם גבולות?". מגיב אחר אפילו מצא הקשר פוליטי וכתב: "זאת רק דוגמא אחת למה שמתעסקת בו ממשלת השחיתות המוסרית הזו".

קייסה פיטרס דוחה את הטענות. "אין כאן שום קשר למין", היא אומרת, "התייחסנו לפין ולפות כאיברים לכל דבר וזה טבעי לגמרי שילדים שואלים עליהם שאלות. הם רואים באיברים אלו חלק מהגוף ממש כמו ידיים ורגליים ואנחנו בסה"כ מסייעים להורים להציג את הנושא ולהסביר אותו".

מעניין לציין שהיו גם תגובות אחרות לסרטון. היו שטענו שהוא הטרו-נורמטיבי מדי מכיוון שאפשר להבין מסוף הסרטון שהפין מאוהב בפות. אחרים טענו שהסרטון הוא טראנסופובי מכיוון שהוא יוצר זהות בין איברי המין לבין המגדר של בעליהם. קייסה פיטרס מיהרה להגיב לטענות אלו ולאחרות בבלוג של התכנית.

ראשית, היא טענה שניתן לפרש את האהבה בשיר לא כאהבת הפין לפות אלא כמסר שעלינו לאהוב את הגוף שלנו ואפילו את החלקים הנתפסים כ"מביישים". שנית, ע"פ פיטרס, לא הייתה לתכנית כוונה לקבוע עמדה ערכית בנוגע לכך שראוי שלבנות יהיה פות ולבנים יהיה פין. "יכולה להיות משמעות פדגוגית להסבר שבאופן כללי אנשים בעלי פות נתפסים כבנות עם לידתן ואנשים שנולדים עם פין נתפס כבנים", היא כתבה, "מצד הילדים זה נתפס כך במציאות. עם זאת, אנחנו לעולם לא נעמוד מאחורי שיר שיטען שבנות עם פין אינן בנות אמיתיות ושבנים עם פות אינם בנים אמיתיים".

אך אלו אינם הנושאים הרגישים היחידים הנוגעים למילות השיר. בחירה ערכית נעשתה גם לגבי המילה שנבחרה לייצג את איבר המין הנשי. המילה "סניפה" (פות) היא מילה חדשה למדיי. היא הומצאה תוך כדי דיון ציבורי בשוודיה של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. אז היו בשימוש מילים רבות לאיבר המין הנשי אך, כמו בשפות אחרות, חלקן שמשו כקללות או נשאו מטען שלילי ומכוער. מילים אחרות היו אקדמיות מדי. חסרה הייתה מילה לתיאור ניטרלי ואובייקטיבי של איבר המין הנשי לצרכים דוגמת שיח עם ילדים או שימוש בספרי ילדים. ב-2006 התקבלה המילה "סניפה" באופן רשמי ע"י האקדמיה ללשון השוודית. זוהי מילה המתכתבת עם כינוי איבר המין הגברי, "סנופ". יחד שתיהן, סניפה וסנופ, נותנות לשיר של ערוץ הילדים קצב קליט וילדותי.

קייסה פיטרס מספרת שלא הופעל לחץ על ההפקה לא לשדר את הסרטון או לגנוז אותו לאחר ששודר. כעת מעניין לדעת אם הורים, מחנכים וערוצי טלוויזיה במדינות נוספות ילכו בעקבות הדוגמא השוודית ויעבירו מסר לילדים שהפין והפות הם לא מקור לבושה, אין סיבה להיות נבוכים בגללם וכמו כל איבר אחר בגוף יש להם שמות, תפקידים ואפילו חוקים של מותר ואסור.

 

הקשר בין ארגוני הג'יהאד הג'נוסיידיילי להגירת מוסלמים לאירופה – לא בדיוק מה שחשבתם

גל התגובות הראשון לפיגועים בצרפת בשבוע שעבר חשף קונצנזוס רחב של שותפות באבל, התנערות מהרוצחים וגם כמה מסקנות פוליטיות שאין חולק עליהן. אך יש כמה עובדות שהשיח הציבורי, ובייחוד זה המתקיים בישראל, מתעלם מהם.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2538353

כולם מסכימים על כך שתנועות הג'יהאד הג'נוסיידלי מהוות איום על האנושות כולה. קו ברור מחבר בין מעשי הטבח של בוקו-חראם בניגריה, מסעות הרצח של דאע"ש במזה"ת ופיגועי אל-קעידה במערב. אין גם ספק שיעדים מסוימים כמו מערכות עיתונים המביעים ביקורת על האסלאם נמצאים כעת על הכוונת ושמצבן של הקהילות היהודיות באירופה בעייתי במיוחד. אלו נאלצות להתמודד לא רק עם הפחד ודרישות האבטחה המגבילות אלא גם עם הידיעה שהטרור הג'יהדיסטי מחזק את כוחו של הימין הקיצוני השקוע עד צוואר באנטישמיות ומהווה איום חמור על הקיום היהודי ביבשת.

אך מעבר לקונצנזוס יש מספר עובדות חשובות החסרות בשיח הציבורי שבעקבות פיגועי ינואר 2015.

ראשית, יש להכיר בכך שתנועות הג'יהאד הג'נוסיידלי הם ארגונים צבאיים ופוליטיים יותר מאשר הם דתיים. גם אם הם משתמשים בטרמינולוגיה דתית יש לפונדמנטליזם הפשיסטי שלהם מטרות הקשורות למלחמות במזה"ת, למאבקי יוקרה ביניהם ולגיוס תמיכה, כספים ולוחמים באירופה. בניגוד למה שנטען לעיתים בתקשורת, אין לטרוריסטים שאיפה להשתלט על אירופה ולהנהיג בה את חוקי השריעה. באופן כללי הטענה על האיסלמזציה של אירופה היא דמגוגית – אין מפלגות מוסלמיות בפרלמנטים במערב אירופה, יש מעט מאוד מוסלמים במוקדי הכוח הכלכליים והתרבותיים וייצוגם במוסדות האיחוד האירופי הוא זניח.

ניתן כמובן לטעון שההשתלטות המוסלמית נעשית בצורה מתוחכמת יותר, דרך השפעה תרבותית והשתלטות דמוגרפית, אך העובדות סותרות את תיאוריית התמנון המוסלמי רב הזרועות המרעיל בארות ומשתלט על מקורות המחייה.

למרות שאין נתונים רשמיים על מספר המוסלמים באירופה הערכות של גופי מחקר רציניים, כגון מכון PEW האמריקאי, טוענות שהם מהווים פחות מ-7% מאוכלוסיית היבשת (כולל מדינות בעלות רוב מוסלמי דוגמת קוסובו ואלבניה). מספר זה נמצא אמנם בצמיחה בשנים האחרונות אך הוא לא צפוי לעבור את ה-9% ב-2030, כאשר במדינות מסוימות כמו שוודיה, צרפת ובלגיה המספר יהיה סביב 10%. לא מיעוט מבוטל אבל גם לא ממש כוח המאפשר השתלטות עוינת.

זאת ועוד, מחקרים שונים מראים שאחוזי הילודה בקהילות המוסלמיות נמצאים בירידה (כך שאין ממש בתיאוריית ההשתלטות דרך הרחם) ושהזהות הדתית של מוסלמים רבים מפנה מקום או לפחות חיה בשלום עם הזהות הלאומית החדשה. מצב זה מבהיל את הג'יהדיסטים ובאמצעות אימאמים קיצוניים מחד ורשתות חברתיות מאידך הם עושים כל מאמץ לשנות את המגמה. על רקע זה יש לראות את גיוס צעירי אירופה למסעות חינוך מחדש בשדות הקטל של המזה"ת ואת חזרתם לאירופה במטרה להטביע אותה בדם.

צעירים אלו הם הטרוריסטים החדשים של אירופה אך גם הטענה בדבר הקשר ההכרחי בין הטרור ביבשת לקהילות המוסלמיות שלה לא עומדת במבחן העובדות. ראשית, ע"פ נתוני היורופול אחוז מזערי של פעולות הטרור באיחוד האירופי בוצעו ע"י ארגוני ג'יהאד. רוב מעשי הטרור מיוחסים לבדלנים לאומניים וארגוני שמאל וימין קיצוניים. זהו אמנם נתון מטעה מכיוון שהוא לא כולל את הפעולות שסוכלו ומפני שהפיגועים הג'יהדיסטיים הם גדולים ואכזריים יותר. ובכל זאת מעניין לציין שבצרפת רק 4 מתוך 125 פעולות הטרור ב-2012 ואף אחת מ-63 פעולות הטרור ב-2013 מיוחסות לגורמים ג'יהדיסטיים.

שנית, התפיסה הרואה בטרור הג'יהדיסטי ביטוי של מלחמת תרבות עממית של מהגרים מתעלמת מכך שארגוני הג'יהאד הם הסיבה המרכזית שהמוסלמים באירופה היגרו מהעולם הערבי מלכתחילה, ופעילותם של ארגונים אלו באירופה מביאה על המהגרים אפליה, התנכלויות ופשעי שנאה מצד החברות הקולטות. הטרור איננו תוצאת ההגירה, הוא תוצאה של פוליטיקה אכזרית המגייסת לטובתה טרמינולוגיה דתית וכסף גדול של אינטרסנטים בעולם הערבי. הוא פוגע במהגרים באירופה יותר מאשר הוא מייצג אותם ורובם המוחלט מתנערים ממנו וממבצעיו.

עם זאת, ישנה סכנה מוחשית שהטרוריסטים יצליחו במשימתם, שהתמיכה בהם תגדל ושאירופה תסחף בגל אלימות על רקע גזעי ודתי. בהקשר זה אפשר להמשיך להתפלסף על הצלחותיה וכישלונותיה של הרב-תרבותיות ועל עתיד מדינת הלאום ומדיניות ההגירה שלה אבל מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית המציאות אינה מסובכת כל כך: בחצי השני של המאה העשרים נהנו האירופאים משפע כלכלי, דמוקרטיה וזכויות אדם. בשאר העולם, לעומת זאת, נהם הסער. באפריקה ובמזה"ת, התרבו קורבנות ההרעבה, העוני, מעשי הטבח וההרס שנגרמו, בין השאר, כתוצאה מאינטרסים מערביים – שווקים פיננסיים מופקרים, מדיניות חוץ צינית ואוזלת יד של מוסדות בינלאומיים. כעת נאלצת אירופה להתמודד עם תופעות הלוואי של הצלחתה.

אפשר, כמובן, לעצור את זרם הפליטים. אך בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות גדרות תיל, מחנות ריכוז וגירוש אניות פליטים. מרבית האירופאים מחפשים בצדק מוצא אחר.

המוצא החלופי לטרגדיה המבקשת להתפרץ ברחובות בירמינגהם, מאלמו ומארסיי עוברת ביצירת קואליציות חדשות. אירופאים מכל הדתות, הגזעים והלאומים חייבים ליצור ברית נגד שורפי המסגדים ומרססי צלבי-הקרס. יהודים, מוסלמים ובני מיעוטים אחרים באירופה חייבים לחבור לכוחות המסורתיים התומכים בשוויון, צדק וסובלנות דתית. יחד עם המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, ארגוני העובדים והכוחות הליברליים ביבשת הם צריכים לא רק לארגן עצרות הזדהות אלה לקדם צעדים פוליטיים אופרטיביים וארוכי טווח שיעצרו את התפשטות הפונדמנטליזם והגזענות.

צעדים אלו כוללים את חיזוק כוחות המשטרה והמודיעין ועידוד בני מיעוטים להתגייס אליהם ואת עצירת ההפרטה של מערכות החינוך העוצרת את השתלבותם של מהגרים בחברה. כמו כן יש צורך בעצירת מדיניות הצנע הכלכלית, בהשקעת משאבים במערכות הכשרה מקצועית, לימודי שפה וחינוך בלתי-פורמאלי ובחזרה למודל של מערכות בריאות ורווחה ממלכתיות המצמצמות פערים חברתיים ומטפלות בצורה מקצועית בבעיות של מצוקה ורדיקליזציה בקרב קבוצות שבשולי החברה.

צעדים אלו אינם החומר של סטטוסים מרגשים בפייסבוק ואינם מספקים כותרות דרמטיות בעיתונים אך הם היחידים שבכוחם לתת לאירופה סיכוי להגשים את המוטו שהיא בחרה לאיחוד מדינותיה – מאוחדים בגיוון (United in diversity).

פרסי נובל – לא בדיוק מה שחשבתם

English Follows

השנה לא זכה אף ישראלי בפרס הנכסף. מאוכזבים? הנה מבט מעט ביקורתי על הפרס ששם את הדברים בפרופורציה…

פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2503371#article-comments

English: http://www.haaretz.com/news/features/.premium-1.630209

התקופה שבין תחילת אוקטובר לאמצע דצמבר היא זמן הנובל. בשבועות אלו, בין ההכרזה על הזוכים להענקת הפרסים, תופס הפרס היוקרתי כותרות ראשיות בכל העולם. הטקס פחות או יותר קבוע, תחילה באות הספקולציות בדבר זהות הזוכים, אח"כ באות כתבות הפרופיל על המועמדים שנבחרו ופועלם. בסוף, לקראת העשירי בדצמבר, יום הענקת הפרסים, מגיע סיקור האירועים הנוצצים בסטוקהולם ובאוסלו – הטקסים המרשימים, ההרצאות המתוקשרות והנשפים החגיגיים.

היחס הציבורי לפרסי הנובל איננו מפתיע. מדובר, אחרי הכל, בפרס היוקרתי בעולם המהווה סמל להצטיינות מדעית והתעלות רוחנית. הפרסים מעוררים השראה ועניין מאז 1901 אז הוענקו לראשונה בהתאם לצוואתו של הממציא, הכימאי והיזם השוודי אלפרד נובל. לפני מותו החליט נובל להשקיע את רוב הונו בקרן שתעניק מדי שנה פרסים לאנשים שתרמו לאנושות ע"י המצאות ותגליות מדעיות, יצירה ספרותית וניסיונות להשכנת שלום עולמי. מאז ועד היום חולק הפרס, העומד כיום על כ-1.1 מיליון דולר לקטגוריה, ל-860 אנשים ול-22 ארגונים.

עד כאן הכל בסדר. אך יש משהו מעט מעוות בהתייחסות הישראלית לנובל. ראשית, ישנה אובססיה מוגזמת בנוגע למספר הישראלים והיהודים שזכו בפרס. אין ספק שהמספר גבוה יחסית, אבל המרדף השנתי אחרי מקור הגאווה הלאומית הזה הוא מעורר חמלה. זהו חיפוש אחר נחמה זמינה ומהירה. למי אכפת מעוני, מיתון ופערים חברתיים כאשר לכלכלן מפרינסטון שקיבל את המדליה הנכספת ממלך שוודיה הייתה אמא יהודייה? למי אכפת מהסכסוך האלים עם הפלסטינים כשהכימאי מקליפורניה שזכה בפרס היוקרתי מכולם היה פעם קצין בצה"ל? כל הבעיות נכנסות לפרופורציה בפני הטיעון המנצח: אחד מכל חמישה זוכים בנובל הוא יהודי, כמה פרסים כבר הביאו הערבים?

מעבר לזה יש לנובל כוח מכופף מציאות – פרופסור מהטכניון מחליט שהוא רוצה להיות נשיא המדינה? אנחנו נתעלם מחוסר ניסיונו הפוליטי ונתייחס אליו ברצינות רק מפני שהוא זכה בנובל. מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית לא מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה? נתעלם מהעובדה שזוהי סוגיה פנימית של העולם האקדמי ונהפוך אותה לשערורייה לאומית כי הוא זכה בנובל. כל זה היה סביר אם פרס הנובל באמת היה אמת המידה האולטימטיבית לתבונה, אבל האם זה אכן המצב או שאנחנו לוקחים אותו קצת יותר מדי ברצינות?

בחינה ביקורתית של פרס הנובל מגלה בעיקר אנכרוניזם ופרובינציאליות ככל שזה נוגע לתהליך בחירת הזוכים. ההחלטה בדבר הגופים הבוחרים את הזוכים התקבלה לפני כ-120 שנה ע"י אדם אחד, אלפרד נובל עצמו. אין לאיש סמכות לעדכן או לשנות את ההחלטה וכך מתקבלות ההחלטות על הפרסים היוקרתיים בתבל ע"י גופים שכמעט כל חבריהם שוודיים (או נורבגים במקרה של פרס נובל לשלום). מדובר כמובן בגופים רציניים מאוד ואין סיבה להטיל דופי במקצועיותם אבל הם נטולי פרספקטיבה גלובאלית. זוכי הנובל מהווים לכן את האליטה של האנושות כפי שהיא נראית מהצפון הרחוק של אירופה, לא פחות ולא יותר מזה. בעוד רבים מזהים את פרסי הנובל בפיזיקה, רפואה וכימיה עם הישגים אקדמיים מזהירים המייצגים את האנושות כולה, יש לזכור כי בהחלטה על זהות הזוכים לא משתתפים נציגי הארוורד, אוקספורד ו-MIT, גם לא שופטים סינים, הודים או רוסים אלא אנשי האקדמיה השוודית, שע"פ רוב המדדים הבינלאומיים אף אחד ממוסדותיה אינו מצליח להתברג אל בין חמישים האוניברסיטאות הטובות בעולם.

גם תהליך הבחירה עצמו הוא לא מודרני במהותו. אין ספק שטוב שפרס יוקרתי כמו הנובל לא יושפע מרייטינג ולחצים. טוב שזוכי הנובל לא נבחרים באס.אם.אסים או לייקים בפייסבוק, אבל הממסד הסקנדינבי לוקח את זה צעד אחד רחוק מדי. ע"פ התקנון רק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים מותר להציע מועמדים: חברי האקדמיות השוודיות ווועדות הפרס שלהן, זוכים לשעבר בפרס נובל ובכירים מתחומים מסוימים מאוד בעולם האקדמי. בפרס נובל לשלום נוספים גם חברי פרלמנטים, ממשלות ובתי-דין בינלאומיים. רשימה זו משאירה את הכל בתוך המשפחה. זהו מצב סביר בפרסים המדעיים אך בפרסים האחרים השיטה מצמצמת את רשימת הזוכים האפשרית ואת הדיון בה. אך הדיון איננו אפשרי בכל מקרה מכיוון שרשימת המועמדים והפרוטוקולים של הדיונים נשמרים בסודיות במשך חמישים שנה. מסוקרנים לדעת מי היו המועמדים לקבל את פרס נובל לספרות או לשלום? אין בעיה, בתנאי שאתם מתעניינים רק בשנים שלפני 1964. רוצים להציע מועמדים לפרסים של שנה הבאה? הרגישו חופשיים לעשות זאת, בתנאי, כמובן, שכבר זכיתם בפרס בעצמכם או שאתם שייכים לאליטה הנבחרת של העולם האקדמי או הפוליטי (לא יעזור לכם אם אתם נניח פעילים חברתיים ידועים, רופאים, סופרים מפורסמים, עיתונאים, ראשי-ערים, שופטים, מנהיגי עובדים, תעשיינים או סתם אזרחים שיש להם משהו לתרום לדיון).

פרס הנובל לספרות הוא דוגמא מצוינת לתהליך הבעייתי. ההחלטה על זהות הזוכה מתקבלת בגוף שהוקם ב- 1786 ומונה 18 חברים. חברי הוועדה ממונים לכל החיים, גילם הממוצע הוא מעל שבעים וכולם שוודים למהדרין. אין להתפלא שתוצאות תהליך הבחירה מעוררות תמיהות – מצד אחד מועמדים שהם כמעט מובנים מאליהם לא זוכים בפרס, מצד שני, לעיתים, בניסיון מוגזם להפגין אקטואליות או קוסמופוליטיות, זוכים מועמדים אזוטריים וכמעט אנונימיים. ספרות איננה מדע מדויק והעדפות ספרותיות הן עניין של טעם ובכל זאת, קשה למצוא הצדקה לכך שסופרים כגון טולסטוי, צ'כוב, מארק טוויין, ג'יימס ג'ויס ומרסל פרוסט לא זכו בפרס כשהיו בחיים (הנובל מוענק רק לזוכים חיים) בעוד שרשימת הזוכים מאותה תקופה כוללת שמות של סופרים שנעלמו מדפי ההיסטוריה. ב-1974, שנה בה היו מועמדים, בין השאר, גראהם גרין, וולדימיר נבוקוב וחורחה לואיס בורחס, הזוכים היו שני סופרים שוודיים, אייווינד יונסון והארי מרטינסון. לא שיש פסול בכך שסופרים שוודיים יזכו מדי פעם בפרס אבל השניים האלו היו גם חברי הגוף הבוחר עצמו. ובכלל, יותר שוודיים זכו בפרס נובל לספרות מאשר זכו בו סופרים מכל יבשת אסיה, אפריקה או דרום-אמריקה למשל. באופן כללי פרסי הנובל הם יורוצנטריים למדי – 468 מתוך 860 הזוכים הם ילידי אירופה. הייצוג הנשי גם הוא לא מרשים במיוחד – בסה"כ 46, קצת יותר מ-5% מהזוכים.

אם יש סימני שאלה לגבי התאמתה של האקדמיה השוודית לבחירת זוכי פרס הנובל לספרות דומה שהגוף המקבל את ההחלטות על פרס הנובל לשלום הוא מוזר עוד יותר. הרעיון של אלפרד נובל, שהיה רדוף תחושות אשמה על כך שהמציא את הדינמיט, היה פשוט – הענקת פרס למי שתרם ל"אחווה בין אומות, ביטול או צמצום צבאות וקידום תהליכי שלום". רעיון נאצל אמנם אך בידי מי הוא הפקיד את ההכרעה על הענקת הפרס? האם בידי מומחים בעלי שם עולמי למדע המדינה? האם בידי וועדה של אנשי רוח ומומחים לענייני דיפלומטיה, צבא או ביטחון? התשובה היא כמובן לא. פרס נובל לשלום מוענק ע"י תת-וועדה של הפרלמנט הנורבגי, מדינה בת כחמישה מיליון תושבים שהיא כמעט חסרת חשיבות, ניסיון או השפעה בזירה העולמית. הרכבה של הוועדה בת חמשת החברים לא נקבע ע"פ מומחיות או ניסיון אלא ע"פ, לא תאמינו, מאזן הכוחות בין המפלגות השונות בפרלמנט הנורבגי.

גם כאן תהליך הבחירה הניב תוצאות מוזרות החל מבחירתו של קורדל הול, מזכיר המדינה של רוזוולט שככל הנראה היה אחראי לסירובה של ארה"ב לקבל אנייה של מאות מבקשי מקלט יהודיים מאירופה ב-1939, ועד בחירתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנכנס לרשימת המועמדים 12 ימים בלבד אחרי שנבחר לראשונה, כלומר לפני שהספיק לעשות פעולה כלשהי שתצדיק את זכייתו. זכיות אלו מצטרפות לזכיות אמורפיות משהו של גופים כמו האיחוד האירופי או האו"ם בעוד מאהטמה גנדי, שהיה מועמד חמש פעמים, לא זכה בפרס מעולם.

אבל אפילו מעמדו של פרס נובל לשלום הוא סביר יחסית לזה של פרס הכלכלה. אלפרד נובל בחר באופן ברור וחד משמעי חמש קטגוריות לפרס. אלו לא כללו כלל ועיקר פרס לכלכלה. ב-1968 הצליח הבנק השוודי המרכזי, באקט מבריק של יחסי ציבור לקנות בכסף רב פרס מטעמו שיחולק במקביל לפרסי הנובל המקוריים. נכון, באופן רשמי הוא נקרא "הפרס למדעים כלכליים של הבנק השוודי המרכזי לזכרו של אלפרד נובל" ולא פרס נובל, אבל מי כבר שם לב לפרטים שכאלו? באופן מעשי הצליח הפרס להשתרבב לפסטיבל השנתי בסטוקהולם בניגוד לכוונותיו של אלפרד נובל, כאשר כמה מהזוכים בו בוודאי לא יכולים להיחשב לכאלו שקידמו את הערכים הנאצלים שבשמם ייסד נובל את המפעל.

אך כאשר מדובר בכסף הפרס לכלכלה הוא רק קצה הקרחון. קרן הנובל המממנת את הפרסים היא קרן פרטית שנוסדה ב-1900, ארבע שנים אחרי מותו של נובל. באופן אירוני מקור כספי הקרן שמחלקת את פרס השלום היוקרתי בעולם הוא בהון שמקורו ברווחים מהפטנט על דינמיט וממפעל תעשייתי בשם בופורס (Bofors) שהיה בבעלותו של נובל וייצר תותחים וכלי נשק. כיום פועלת הקרן באופן מעשי כבית השקעות המשקיע באפיקי השקעה שונים כולל קרנות גידור שונות כאשר הרווחים משמשים לתשלום ההוצאות הכרוכות בחלוקת הפרס. הונה בסוף 2013 היה כ-473 מיליון דולר והיא פטורה מתשלום מיסים בשוודיה וממיסים על השקעות בארה"ב.

מטבע הדברים יש לקרן אינטרסים עסקיים ופיננסיים חובקי עולם, היא הקימה גופים עסקיים ומלכ"רים שונים שלכל אחד מהם יש נכסים, הנהלות ומועסקים, וכמו כל קרן אחרת היא עושה ככל יכולתה לשפר את רווחיותה. לפני שנתיים היא אפילו קיצצה את גובה פרסי הנובל מכ-1.4 מיליון דולר לכ-1.1 לקטגוריה. דרך אחרת לשפר רווחיות היא גיוס תרומות. המרכז החדש הנבנה בסטוקהולם, שישמש כמטה וכמוזיאון, נבנה בעיקר מתרומות של שני גורמים מרכזיים במשק השוודי – משפחת וולנברג (שבבעלותה חלקים גדולים מהמשק השוודי והשפעה פוליטית רבה) ומשפחת פרשון (מייסדי H&M). צריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שההשקעות הפיננסיות, הפורמציות המשפטיות והפוליטיקה הפנימית שלהם לא ישפיעו בדרך כזו או אחרת על תהליכי בחירת הזוכים. וועדות בחירת הזוכים מופרדות אמנם מהקרן והן עצמאיות ובלתי תלויות אך בעבר כבר עלו טענות בדבר השפעת הצדדים הפיננסיים של מפעל הנובל על בחירת הזוכים כמו גם טענות על השקעות הקרן באפיקים שאינם מתאימים לרוח הפרס.

כל זה אינו מהווה הוכחה לשחיתות או פחיתות כבוד לפרס. יש לפרסי הנובל זכויות והישגים רבים והם תורמים רבות למטרות ראויות. אבל ייתכן שהגיע הזמן לשים אותם במקומם הנכון – זהו מפעל פרטי בעל מבנה מיושן ואינטרסים שאינם מוכרים לציבור הרחב המעניק פרסים בעיקר לגברים אירופאים מבוגרים ע"פ השקפותיה ועמדותיה של האליטה האקדמית בחלק ממדינות סקנדינביה. כשמסתכלים על זה ככה זה כבר לא נראה כל כך נורא שהשנה אף ישראלי לא זכה בפרס.

Anachronism and provinciality: Welcome to the Nobel Prize selection process

Prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

This year’s Nobel Prize winners will pick up their awards in a few days, so it’s no wonder media stories about the institution and the recipients are proliferating. After all, the prizes have been arousing interest since 1901, when they were first bestowed based on the will of Swedish chemist and entrepreneur Alfred Nobel.

Before Nobel died, he invested most of his fortune in the foundation that each year awards money to extraordinary contributors in science, literature and peace. Since then, the prize, which today totals about $1.1 million, has gone to 860 people and 22 organizations.

That’s fine, of course, but there’s something slightly off about the way Israelis relate to the phenomenon. First, there’s an outrageous obsession about the number of Israelis and Jews who win. No doubt the tally is high, but this annual search for sources of national pride is pathetic. It’s a search for quick and easy solace.

Who cares about poverty and social gaps when a Princeton economist with a Jewish mother receives a medal from the king of Sweden? Who cares about the violent conflict with the Palestinians when the medal-winning chemist from California was once an officer in the Israeli army? All our troubles seem smaller when we remember that one in five prizewinners is Jewish. How many times have the Arabs won?

Aside from that, the prize has incredible power. A Technion professor decides he wants to be president of Israel? We’ll forget that he has no political experience and take him seriously if he's got a Nobel.

A Hebrew University mathematician doesn’t get an honorary Phd from the University the Haifa? We’ll forget that that’s an internal matter among academics and make it into a national headline. After all, he has a Nobel Prize.

All this would be reasonable if the prize were the ultimate criteria for intelligence, a but a critical look at the selection process reveals nothing but anachronism and provinciality.

The guidelines for the selectors were drawn up almost 120 years ago by a single person, Alfred Nobel himself. No one is authorized to update these rules, so the decisions about the most prestigious prize in the world are made by a board whose members are exclusively Swedish (or Norwegian for the Peace Prize).

Of course these are serious, respectable people and there’s no reason to doubt their professionalism, but they lack global perspective. Thus the prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

While the prizes for physics, medicine and chemistry are considered the highest achievements of all humanity, the selection process doesn’t include any people from Harvard, Oxford or MIT, or any judges from China, India or Russia. It’s just academics from Sweden, a country whose academic institutions wouldn’t make the top 50, according to most international standards.

All in the family

No doubt it’s a good thing that the winners aren’t chosen by text-message voting or Facebook likes, but the Scandinavians take this one step too far. According to the guidelines, very few people are even allowed to suggest candidates; only Swedish academics and their prize committees, former Nobel Prize winners, and other senior figures in the academic world. For the Peace Prize, parliament members and international court officials are added to the mix.

This leaves it all in the family. It’s a reasonable method for the scientific prizes, but for the other categories it slashes the list of possible winners. In any case, a precise discussion about the problem is impossible because the candidate lists and protocols for discussing them are kept secret for 50 years.

Are you interested in who was short-listed for the peace or literature prize? No problem, just make sure you’re talking about 1964 or before. Want to suggest a candidate for next year’s prize? Go ahead, if you’ve already won or belong to the global elite in academics or politics. It won’t help if you happen to be a famous social activist, doctor, author, journalist, mayor, judge, industrialist or just a regular citizen with something to say.

The Nobel Prize for Literature is an excellent example of the skewed process. The winner is chosen by a group that was founded in 1786 and has 18 members. The members are appointed for life, their average age is 70 and they’re all Swedish.

No wonder the results are usually surprising – on the one hand, writers who seem a shoo-in don’t win, and the attempt at cosmopolitanism and staying current gives us nearly anonymous winners.

Literature isn’t a science, and literary preference is a matter of taste, but still, it’s hard to justify that authors like Tolstoy, Chekov, Twain, Joyce and Proust never won, while the winners list from those days includes names that have fallen off the pages of history.

In 1974, for example, when people like Graham Greene, Vladimir Nabokov and Jorge Luis Borges were candidates, the winners were two Swedes — Eyvind Johnson and Harry Martinson. Not that there’s anything wrong with Swedish authors winning the prize from time to time, but these two guys were members of the group that made the selection.

Also, the prize has been awarded to more Swedes than people from all Asia, Africa or South America, for example. Meanwhile, 468 of the 860 winners have been European, while the number of female winners has been unimpressive – 46, just above 5 percent.

A strange peace

If there are concerns about Swedish academia’s ability to choose prizewinners for literature, the body that chooses Peace Prize winners is even stranger. Alfred Nobel, who felt guilty for inventing dynamite, had a simple idea: a prize for those who “have done the most or the best work for fraternity between nations, for the abolition or reduction of standing armies and for the holding and promotion of peace congresses.”

A lofty idea, but who bestows the prizes? Leading international experts on political science? A council of experts on diplomacy, strategy and security?

The answer is no, of course. The Peace Prize is awarded by a subcommittee of the Norwegian parliament — one without much influence in the international arena, in a country of 5 million. The five-member committee is chosen not based on expertise or experience, but, believe it or not, on the balance of power among Norway’s political parties.

Here as well, the selection process has yielded strange results, starting with the selection of Cordell Hull, Franklin Roosevelt’s long-serving secretary of state, who apparently was responsible for Washington’s decision not to give safe harbor to a ship containing hundreds of Jews fleeing Europe in 1939.

The choice of U.S. President Barack Obama is also curious; he made the candidate list only 12 days after being sworn in. The European Union and United Nations have also been awarded prizes, but not Mahatma Gandhi, even though he was a candidate five times.

Meanwhile, the selection process for the Peace Prize can be considered reasonable compared to the one for economics. Alfred Nobel chose five clear categories for the prize, and none of them were economics. In 1968, Sweden’s central bank, in an act of PR genius, bought itself a prize to award alongside the original Nobels.

True, it’s officially the Nobel Memorial Prize in Economic Sciences, not a Nobel Prize, but who pays attention to that? In effect, this award weaseled its way in despite the wishes of Alfred Nobel. It can be said that many laureates never advanced the lofty ideals that inspired Nobel to create his prizes in the first place.

And since we’re talking about economics, let’s not forget that the Nobel Prizes are a business. The awards are funded by a foundation that got its unitial capital from profits on explosives and weapons, and currently operates as an investment firm with global  interests (while being tax-exempt in Sweden and the United States).

Nobel Prize laureates have made many important contributions and are surely worthy of praise. But it might be time to put this thing in perspective – we’re talking about a private foundation with an outdated structure with private interests. It mostly honors old European men, based on the elitist and academic perceptions in Scandinavia. Looking at it that way, it’s not such a shame no Israelis won this year.

Why is Scandinavia staying committed to solving the Israeli-Palestinian conflict while the world turns away?

While other countries are giving up on the Middle East, Scandinavia still has it high on its agenda. Why?

published in i-24 News: http://www.i24news.tv/en/opinion/53190-141203-analysis-scandinavia-a-center-for-anti-israel-forces-in-europe

In recent months many Israelis have become increasingly worried about Europe's attitude towards the Israeli-Palestinian conflict. The latest troubling indication was a document obtained by the Israeli daily Haaretz outlining sanctions and other diplomatic steps considered by the EU against Israel.

This document is part of a wider trend. Lately, European governments have been criticizing Israeli policies, parliaments across the continent are discussing a unilateral recognition of Palestine, coverage in European media has been increasingly hostile and NGOs and academic institutions are not only filling Europe's squares with demonstrations, they're promoting boycotts and sanctions too.

The Scandinavian countries have been particularly active: a few weeks ago Sweden recognized Palestine, just before that Danish Foreign-Minister said Denmark may reconsider its trade agreements with Israel and there were massive demonstrations in Stockholm, Copenhagen and Oslo against Israel's use of force in the recent Gaza conflict. Some of these were accompanied by violence against pro-Israel and Jewish targets.

These events give the impression that Scandinavia has become a center for the anti-Israel forces in Europe. Some Israelis even believe that anti-Semitic sentiments are overshadowing Scandinavia’s traditional   friendship and support towards their country. But is this really the case?

The Scandinavian countries have been European leaders in terms of Foreign policy since the end of WW2. They are heavy contributors to the EU and UN, their politicians have moderated in many conflicts, their governments are generous donors to developing countries and they've led the way as moral authorities in many international issues such as the fight against Apartheid and the Vietnam War.

This has been true with the Israeli-Arab conflict too, from Swedish diplomat Folke Bernadotte’s involvement in the 1940s until Norway's part in the Oslo Accords. But what happens when there are no substantial peace talks to support, and both sides in this bloody conflict seem to be giving up on negotiating and falling into a new spiral of hatred and violence?

While other countries are giving up on the region, Sweden, Norway and Denmark still have it high on their agendas. They discuss it in every possible forum; they send millions of dollars for humanitarian aid, reconstruction and state building and their media keeps it in the headlines at all times. So much so that one may wonder why they're not giving up?

First there's the Scandinavian electorate. For most voters in Scandinavia foreign policy is much less important than domestic social and economic issues. But when foreign policy is discussed, especially regions far away, Scandinavians want to see foreign policy used to spread ideas, ideals and aid around the world rather than pursuing narrow national interests.

It's not true, as many claim, that forces as simple as a natural support of the underdog are at the heart of Scandinavian decision making processes. It's also wrong to assume that support for Arabs anywhere by Middle-Eastern immigrants in Scandinavia plays an important role. The first claim is too simplistic and the second makes no political sense. These days many conflicts in the Middle-East dominate Scandinavian headlines. The Israeli-Palestinian conflict isn't more important than what's happening in Syria, Egypt and Iraq. Middle-Eastern immigrants to Scandinavia have a multitude of religious and ethnic identities and hold different opinions, concerns and alliances. Israel isn't the devil in Scandinavian eyes. At least it's not the only devil.

It is however true that many Scandinavians see the Israeli-Palestinian conflicts through moral rather than political eyes. Scandinavian politicians know this and sometimes use foreign policy as their moral alibi – they support the oppressed and victims of violence; they direct resources to the well-being of women and children and open their gates to refugees. This humanitarian aspect is an important side of Israel's image in Scandinavia.

Of course there's more to it than that. There's a wide network of commercial, military and scientific cooperation. Obviously this carries some weight in the political discourse but even as a leading start-up nation Israel needs its European partners more than they need it. It's not that the superstructure of the Israel-Scandinavian relationship doesn’t have a financial or trade orientated base; it's just that the base isn't wide enough to become the force driving foreign policy.

Still, understanding Scandinavian motives doesn't necessarily address Israeli concerns – is Scandinavia in effect anti-Israel and pro-Palestinian, and if it is, should Israelis be worried by its influence on other EU countries?

The problem with these questions is that they're the wrong ones to ask. An updated, realistic view of the conflict shows that in terms of potential political solutions, it isn't between Jews and Arabs any more. At least it's not about their right to exist or their historical narratives. Putting aside apocalyptic scenarios, both sides are there to stay, living side by side on a small and extremely explosive piece of real-estate. The question is how to do it.

The current stage of the conflict is between the supporters of a one-state solution and a two-state one; both sides have Jewish and Arab supporters, both sides have left and right wings, both sides have religious and secular camps.

The one-state solution has models ranging from a modern secular "state of all its citizens" with no official national identity, to various models of bi-national states based on demographics – a country divided by cultural autonomies, a Jewish biblical kingdom, an Islamic Caliphate and various other nightmare scenarios.

The two-state solution is also a vague concept. The Oslo Accord's model was far from perfect but that doesn't matter much anymore since these days a two-state solution of any kind is a dying concept on both sides of the green line, and support for the complicated negotiations involved in achieving it is almost negligible.

This is where the Europeans come in. The real reason why Scandinavian policies worry many Israelis these days is not that they're anti-Israel; it's that they are in favour of a two-state solution.

Meeting in Stockholm at the end of October the leaders of the Nordic countries made it very clear. Although they had tactical differences (mainly about the question of the right timing for recognizing Palestine) there was a wide consensus. Like Cato the Elder, the Prime-Ministers and Foreign-Ministers of all the Nordic countries repeated the same mantra – a two-state solution is the only solution, and Israel must stop building in the occupied territories.

It's worthwhile, therefore, to consider the idea that Scandinavian countries are not driven by pro-Palestinian sentiments (even though they support the Palestinian right to self-recognition) or by anti-Semitism (though Scandinavians are certainly not immune to it). Rather, they see the conflict through ethical eyes of northern European democrats who also tend to have a practical and positive approach to politics. They see the two-state solution as the only political tool which can serve western democratic values and they're now pressing harder since the sides to the conflict are moving further away from it and retreating to pre-modern tribal clashes based on religion and ethnic identity.

This is also true in a wider European context. The EU non-paper containing potential sanctions against Israel is meant to be a response to Israeli measures which threaten the viability of a two-state solution. It's not a punishment for Israel's use of force in Gaza and it's not an acknowledgment of Palestinian arguments. It's a strong, almost desperate, call to the sides to return to the negotiation table and work towards a two-state solution.

Will these steps make a difference? It's hard to say since these are the last days of Israel's current government and the Palestinian Authority faces more hardship and internal conflict. Most observers agree the situation on the ground is getting worse while the world is losing interest. In these conditions those who still believe in co-existence of two modern national states should be encouraged by the statements from the old continent. These may sometimes be clumsy, awkward and unpleasant but the politicians who make them may be the last ones on the planet who still care.

Why did Sweden recognize Palestine?

Published in i 24 News: http://www.i24news.tv/en/opinion/49502-141102-analysis

Last week most people who are interested in the Israeli – Palestinian conflict struggled to understand what the Swedish government was trying to achieve by recognizing a Palestinian state. The recognition seemed to come out of the blue, with no international support and little chance of making a difference. Independent states need recognized borders, a currency, an infrastructure and an army. The Palestinians have none of these and no Swedish statement can change that. Middle East politics, after all, are not a new-age seminar – you can't just wish states into existence.

On the other hand, while peace negotiations are at a standstill and the sides are still licking their wounds after another bloody war in Gaza, Sweden's new government claims it's time to try a new approach. Margot Wallström, Sweden's FM, said at a press conference last week that Sweden isn't taking the Palestinian side, rather it's taking the side of the peace process. "This will make the parties less unequal", she said, "and we're still hopeful that they will return to the negotiating table". Basing the move on historical precedents (like Kosovo) and on the fact that more than 130 countries have already recognized Palestine she added: "we are supporting moderate Palestinian forces and contributing to hope at a time when tensions are increasing and no peace talks are taking place".

Israel, as expected, sees this move as biased and hostile and now there is a serious crisis in the relationship between the two countries. But should Israelis really see Sweden's recognition of a Palestinian state in such a negative light? Does it really have to drive a wedge between the two countries?

First and foremost it must be said that Israel's biggest fear, the fear of other countries following Sweden, wasn't realized. Though Wallström claimed Sweden is "proud to lead the way" for other countries, this didn't happen. So far even the Swedish parliament has shown a strong opposition to the move and the Prime Ministers of the other Nordic countries aren't eager to follow. In a summit in Stockholm last week they all announced that although they're committed to a two state solution they're not ready to recognize a Palestinian state just yet.

"We believe there should be an agreement on a two state solution before we recognize a Palestinian state" said Norway's PM, and Denmark and Finland's PMs agreed entirely. So policy makers in Jerusalem don't need to worry too much about a domino effect yet. The ambassador in Stockholm was recalled in order to show other countries that the price for recognizing Palestine at this point is high, but it's unlikely that either Berlin or Paris will go where even Copenhagen and Oslo won't.

Then there's the money trail. When Swedish-Israeli relations come up in the press it's usually about an Israeli scientist coming to Stockholm to receive a Nobel Prize, a hate crime in Malmö or a Swedish activist arrested in the West Bank. These stories attract lots of traffic on news websites so they're popular subjects for public debate. But there's a deeper and less discussed side to the relationship between the two countries.

During the last few years Israeli and Swedish researchers, business-people and entrepreneurs have been cooperating more than ever. Sweden and Israel share many attributes that make joint ventures attractive to both sides. They have a similar sized population, their economies depend on exports and they're amongst world's 20 leading countries in research and development per capita. Research institutes and hospitals in the two countries are now strategic partners while CEOs from both countries' leading companies, industrial leaders and cyber and weapons developers travel regularly on the Tel-Aviv – Stockholm line. One Swedish admirer of the way Israel invests in innovation wrote an article a few months ago in the Swedish press about his "inspiration from methods used in Israel". The writer's name is Stefan Löfven, and he's Sweden's new PM. His approach is not exactly the sign of an anti-Israel BDS activist.

Will the close relationship in these areas change as a result of the latest crisis? Probably not. Anyone digging deeper than the amusing metaphor of the Israeli-Palestinian conflict as a piece of IKEA furniture will find a surprising stability in Sweden-Israel relations. "We can continue with trade, innovation, technology and sciences" said Israel's ambassador to Sweden in a TV interview last Thursday. Sweden's FM couldn’t agree more. "We are hopeful that our excellent cooperation will continue in all areas including trade and economic cooperation". She said in a Stockholm press conference.

So, all in all, it seems that although the Swedish statement sparked a diplomatic crisis, its actual effect is limited. It didn't do much for the Palestinians, it didn't lead the way for other countries to recognizing Palestine – and the Swedes don’t even intend to open an embassy in Ramallah. The Swedish recognition certainly didn't persuade Israel's government to stop building settlements and it may not even have a lasting effect on bilateral relations between the two countries.

So why did they do it? The Swedish government isn't naïve. Nor, as many Israelis suggested, is it influenced by Sweden's increasing Muslim population. That's not how Swedish politics work. The truth is that the Swedish statement is just as much for domestic consumption as it is for world diplomacy and it should be seen in the right historical perspective. The Social-Democratic party, which returned to power after eight years in opposition, is proud of its foreign policy history which it claims aims not only to serve Swedish interests but also to make the world a better place. In a press conference with foreign correspondents FM Wallström spoke of needing "courage to be a government in these difficult times" which indicates that recognizing Palestine is actually a party statement meaning: We're back in town and we're still serious about human rights, freedom and peace on earth.

But it's not all about ideals. As many analysts suggested, the new government leans on a very narrow parliamentary coalition and recognizing Palestine can be seen as an attempt by the Social-Democrats to please their left wing partners while in other areas they're busy negotiating with the right. Sweden has far bigger policy concerns than the Middle-East and a quick, bold move on the Palestinian front gives the new government political leverage on more important issues such as defense spending, healthcare, jobs and education.

This may all seem like a rather cynical analysis of the issue, but what it actually means is that the bad blood between Israel and Sweden is the result of a specific political environment which won't last forever.

Israeli disapproval aside, there's something to be said about Sweden's ethical and practical approach to the Israeli-Palestinian conflict. Its will to engage in a region that most other countries have given up on is admirable and it isn't simply empty rhetoric. FM Wallström announced last Thursday that Sweden is to considerably increase foreign-aid for so called "state building" from just under 70 million USD to over 200 million USD in five years, this in addition to Sweden's substantial humanitarian aid to the Palestinians.

With all this good will, if Sweden acts carefully and does not alienate Israel, it could be exactly what the region needs – an impartial and unaligned international partner, which sends humanitarian assistance when needed and engages in international funding and assurances for a lasting, stable and fair peace in the future. Although it doesn’t look like it now, Sweden, with its activism, its economic stability and strong international status could in fact be part of the solution.

It's interesting to point out that one of the most important breakthroughs in the Palestinian-Israeli conflict took place in another Scandinavian capital, Oslo, twenty years ago. If Sweden and Israel don't fall into a spiral of aggressive statements, boycotts and confrontations, who knows – perhaps the next stage in the peace process could be the Stockholm Accord.

From Genocide to the World Cup: The amazing Story of Darfur United

Published in Haaretz: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

The ConIFA Football World Cup, which took place in June this year, attracted fewer spectators than the FIFA World Cup in Brazil that started a few days later. The tournament took place in Östersund in Northern Sweden in a stadium Which only seats 6,600 people. Its participants were teams representing nations and peoples who are not part of FIFA. Some teams represented states not recognized by the international community like the Nagorno-Karabakh Republic and Iraqi Kurdistan, others represented ethnic minorities and stateless people like the Tamils from Sri Lanka and the Sámi people of northern Scandinavia. The tournament ended with a dramatic penalty shootout in which a team representing separatists from the French-Italian border beat a team from the Isle of Man.

For most teams participation was a multi-cultural celebration and a rare opportunity to participate in an international tournament. However, the tournament also had a political side to it. Because acceptance by FIFA, the federation managing international football, involves a difficult political struggle, participation in the alternative world cup in Sweden was, for many teams, an assertion to bring issues to international attention. Every team had its own agenda – independence aspirations, demands for cultural autonomy or human rights struggles.

However, for one team the tournament in Sweden was something more concrete and existential. For them it was more than a festival of folklore and culture, it was an opportunity to tell the world their story and even start a new life. The Darfur team arrived from the refugee camps in Chad to which they had fled from the genocide which has been raging in their country for well over a decade. Unlike the other competitors, they came from a place where it was almost impossible to play football. Some escaped from burning villages, others survived massacres by cruel militias, many lost family members. Despite all this, 15 players succeeded, with the help of an American NGO called i-ACT, to overcome the horrific events of their past, and all the financial and diplomatic challenges and finally arrived at the tournament in Sweden. The fact that they came from different refugee camps, belonged to different tribes, spoke different languages and connected, despite everything, to one team, granted the team its name – “Darfur United”.

***

Since 2005 the American NGO i-ACT has been assisting survivors of the genocide in Darfur mostly by creating personal connections with refugees who escaped Sudan and running educational and social programs in the refugee camps in Chad, Sudan’s western neighbor. The NGO also deals with raising international awareness to the situation in Darfur and Chad through projects of documentation and appeals to American public opinion .

“From our first visit to the refugee camps on the Chad-Darfur border, we became aware of the refugees' love for football and of the power this sport had to create a space where they stopped being refugees or victims", says Gabriel Stauring, co-founder and director of i-ACT, "when they had a ball and arranged some rocks to be the goal posts, they got to experience joy.” A few years later the i-ACT team took the idea a few steps further. “The idea for Darfur United first came about when one of our teammates, Ian, who had traveled to the camps with us told us about a tournament that was to happen in Iraqi Kurdistan in June of 2012. It was a tournament for teams representing groups of people that were not represented in the football world by FIFA. It seemed like an impossible dream to make this happen, given the enormous challenges, but our team loves those challenges, when they work towards our mission of putting a face on the numbers”.

Putting a face on the harsh statistics and numbers of victims in Darfur is one of i-ACT’s main goals and the faces of the Darfur United players represent the young generation in the refugee camps in Chad. One of them is 26 year-old Abdul-Hamid who comes from a small village in Geneina, Western Darfur. “One morning in the summer of 2003” he recalls, “Members of the Janjaweed militia (An armed militia that operates in Western Sudan and Eastern Chad supported by the Sudanese government) came to my village. Some arrived in vehicles, others rode horses and camels. It was at around 5 am and the militants, who were armed with guns and RPGs, while shouting that all Africans should be driven out  of Darfur, they started killing the inhabitants and burning the village. When they were finished, helicopters came and dropped bombs on the burning village. There were around 500 residents in the village and only 4 families managed to escape”. Abdul-Hamid escaped with his parents and they found shelter in one of the refugee camps in Chad.

19 year-old Saleh has a similar story. He too remembers the Janjaweed raid on his village in Rahad El Berdi in the summer of 2003. “First they gathered our animals”, he says, “They killed anyone who resisted, then they raped the women. Finally, the helicopters came and dropped bombs as the Janjaweed militants circled the village and shot anyone who tried to escape.” Saleh, who was nine at the time, managed to escape the village and was reunited with his parents and sisters three days later in a nearby village. One of his sisters was shot in her abdomen and died soon after. As he was escaping, Saleh saw bodies of other family members lying in the streets. Like Abdul-Hamid, Saleh and his parents also escaped to Chad and found refuge there.

At around the same time, now 26 year-old Ismail from Ed El Kheir in North-Western Sudan, also arrived in Chad. He too escaped his hometown in 2003 while it was burning and surrounded by the Janjaweed. He was saved by his aunt and uncle, leaving his mother behind. After walking for a week, he arrived at Touloum refugee camp together with tens of thousands of refugees. “We lived in small tents, without electricity, running water or toilets.” He says, “The food ration we got for a month usually lasted around five days and there was a big shortage of medicines”.  But the hunger and diseases were not their only problem. Ismail tells of mistreatment by the Chad authorities, of women being raped when they left the camp and of a deficient education system. “ It’s a very sad life” he says, “a life of idleness, without hope”.

“In the beginning the condition at the camp was acceptable” Abdul-Hamid, who was living in Farchana refugee camp, adds, “Aid organizations provided food and medicines and it was relatively safe. But now the Chad government took over the camps, the good medicines are taken by the authorities and there is a lack of food and a serious water shortage”. Abdul-Hamid says he witnessed rapes of women who were out collecting firewood and kidnappings of young men, probably as a method of recruiting them as fighters. One of these kidnappings was especially traumatic for him “My brother was kidnapped from our tent in April this year” he says, “After a few days we were given his blood-stained clothes and we were told he had been killed”.

***

The genocide perpetrated by the Sudanese government in the Darfur region started in 2003 with the eruption of a civil war in the area. This was one of several civil wars that started in Sudan as a result of ethnic and political struggles and disputes over resources and land. As part of the Darfur war, president Omar al-Bashir’s dictatorial administration, which has been in power since 1989, employs different methods of direct and indirect violence on the civilian population. The military, aided by the Arab militias – the Janjaweed, have attacked the inhabitants of Darfur with aerial bombings, land raids, burning villages, looting, systematic rape, executions, poisoning water sources and more. Moreover, there are systematic expulsions, uprooting, land occupation and forced demographic changes, while the situation in the IDP (Internally Displaced Persons) and refugee camps in Darfur and Chad deteriorates. There is a serious shortage of water, food and medicines and the refugees also suffer from violence, kidnappings and rape.

Although the atrocities in Sudan have been well known for many years, the international community avoids enforcement of international law and is indecisive when it comes to a clear involvement to save the people of Darfur. Nations and companies breach the arms embargo that has been imposed on the area and continue doing business with Khartoum. International armed forces protect oil wells but not the local population, and the international aid agencies sent to Sudan are unable to cope with the situation on the ground. These agencies lack means to protect the survivors of the genocide as well as their own people, and due to pressure from the Sudanese government, they cannot produce the exact mortality figures from the IDP camps. The UN and African Union mission in Darfur that was established in 2007 is ineffective and some even claim it has become part of the problem instead of part of the solution. It is estimated that around 300,000 to half a million of Darfur’s population has perished, and that Two to three million residents have been displaced from their homes.

Against this harsh background of violence, deprivation and loss it is not easy to find consolation or hope. However, Gabriel Stauring’s team tried and is still trying to support youth like Abdel-Hamid, Saleh and Ismail. “One day they sent a message  to our camp” Ismail says, “they wanted us to send the five best football players from our camp to Djabal camp. That’s how 60 players from the 12 camps in Chad got together and met in the Djabal camp's school. First we introduced ourselves and then the i-ACT team told us about the tournament in Sweden. The next day we started the training that, in the end would select the fifteen best players“.

“In Camp Djabal, they have a dirt football pitch with metal goals and no lines”, Says Stauring, “many of the players did not have shoes and have never played with shoes actually. But, they have been playing like this since they were kids, usually with homemade balls that they put together from rags and plastic”. Stauring’s team included the coach Margo Baker who was in charge of the training and selection process. After a month of training the fifteen players finally selected began their long journey to Scandinavia.

“I was the only one who was chosen from my camp” says Ismail. “After the training we were taken to N’Dhamena, Chad’s capital, where we received the documentation needed for the travel, bags and football uniforms. We stayed at a hotel for four days, during which I had a chance to call home and say goodbye to my family. I told them I was going and that I was lucky to get this opportunity”. Logistically, it was not an easy journey. First they had to go through the bureaucracy of attaining approval and documents from the government of Chad. Then they needed to obtain visas to Sweden through the French embassy in Chad and purchase the tickets. Because of the selection process and the bureaucratic procedures “it was all very last minute and very stressful” as Gabriel Stauring recalls. Finally the diplomatic efforts succeeded and the Darfur United players started their journey from one of the poorest and most dangerous countries in the world, northwards to Sweden, one of its richest and most peaceful ones.

***

“The landing in Sweden was strange” said Ismail. “First of all, the sun almost never set (in June, Östersund has about 20 hours of daylight D.S). Also, people were very nice to us. Unlike in Chad, we were treated as human beings”. “It was an amazing journey but also a challenging experience”, Stauring adds, “The natural environment in Sweden was also something they had never experienced. We landed in Stockholm and took a bus from there to Östersund. From the minute you leave Stockholm, all you see is amazing forests and so much water, so many rivers and lakes. Even though the players were exhausted from the long travel, they could not stop looking out the bus windows.”

The very next day after landing, the Darfur United players participated in their first match against Padania, a team of separatists from northern Italy. Darfur United lost 0:20. “Everything was different” Saleh explains“, In Chad we played barefoot in the sand. When we got to Sweden nothing was the same. We were playing against real players on grass fields, with shoes and football uniforms, but we didn’t get enough practice, we were not well organized, we didn’t have a game plan and we were physically weak. After 30 minutes of playing I wouldn’t have been able to score a goal even if I was standing in front of an empty goal”.

These differences  between the Darfur United players and those of the other teams led to unimpressive results on the field – to say the least. They conceded  61 goals in four games and didn’t score a single goal in return. But despite the unflattering results Ismail is content “As far as I’m concerned we won”, he explains, “We came from the camps, some of us lost family members, and when we came to Sweden we could forget about our sadness for a while. That was a great victory for us”. “I’m proud of what we achieved” adds Saleh “It’s true that  we were not on the same professional level as the other teams but we did make the long journey from the dirt fields of Africa to a real competition against professional players in Europe”.

The matches were only part of their encounter with Europe. “A relatively large group of Darfuris that live in Sweden showed up at the very first practice session. The players were welcomed as celebrities by this group”, says Gabriel Stauring. “The international media was also very interested in the team, so it was wonderful for the players to be able to tell their stories and talk about Darfur and the challenges faced by their families in the refugee camps”. “They treated us very well here” Saleh adds “We felt like we were famous and I experienced the best conditions I ever had in my life: hotels, regular meals and lots of attention. But I missed my family and thought about them a lot. Sometimes, when we would eat at the buffet and five people would eat the amount of food that would feed an entire village, it was hard for me to eat”.

Despite the hardships and loss, the tournament was considered a success. “Darfur United gave them  a sense of united identity and something positive to rally around”, Says Gabriel Stauring, “It is also just plainly for bringing joy. It is hard to put a value on what it means for a young man to represent his people and to step on to a field and play the sport he has loved for as long as he remembers. It's also impossible to measure what it means to boys, girls, women, and men to have their own team to root for. Darfur United gives them hope”. Beyond all this, Stauring claims that the project also has a political aspect, “The little information and news that comes out of Darfur is overwhelmingly negative, so here was something hopeful and positive that could also be used to shine a light on the crisis and the people from this forgotten land”.

***

For most of the Darfur United players the tournament in Sweden was also the beginning of a new life. Six of them decided to escape to Norway and seek asylum during the tournament. They were eventually brought back to Sweden, where they joined seven other players who asked for asylum in Sweden after the tournament. In fact, in their final match Darfur United had only 9 players, one of them being their interpreter. Despite the pressure by the Chadian refugee agency and the UN Refugee Agency, only 2 players returned to Chad at the end of the tournament. “We did not approve or disapprove”, Says Gabriel Stauring, although it is possible i-ACT activities will be hampered by the fact that the players did not return, “We do not consider the refugees to be prisoners or have any different rights than any other person, no matter where they are from. The ones that decided to stay did it the right way, asking for asylum through official channels”.

The authorities in Sweden are quite generous and sympathetic compared to those of other countries. “We were treated very well by immigration authorities”, Ismail says as he recalls his first encounter with at the immigration office in Gävle where he issued his asylum claim. “They checked our documents, gave us a room for one week, interviewed us and let us have legal representation and an interpreter. Then they sent us to different locations while our cases are being processed. I was sent with two other players to Söderhamn where we are waiting for the asylum process to be concluded”. Ismail calls the location where he is staying with his friends “A five-star refugee camp”. The conditions are good; they started studying Swedish and spend most of their time playing football, of course. They even participated in a local marathon and got excellent results.

As their claims are being processed by the Swedish authorities, the Darfur United players are starting to make plans for their new lives. But they don’t forget the ones they left behind. Abdel-Hamid is planning to go to university and one day perhaps return to Sudan and get into politics. “I hope the world intervenes, that there will be peace in Sudan and that life will return to the way it was”, he says and adds with a smile “Maybe then I will be Sudan’s Education minister”.

Saleh dreams of becoming a professional football player. “Now I have strength”, he says, “I need a good coach to give me the tools I need and one day I hope to defeat Barcelona and Inshaalla, even participate in the real world cup”.

***

Meanwhile, in Chad’s refugee camps, i-ACT continues to use football as a tool for rehabilitation, education and social change. In the past year boys and girls in Djabal camp have participated in a football academy set up by i-ACT which also took care of training local coaches, men and women who are all camp dwellers. By 2016 i-ACT plans to establish similar academies in all 12 camps in Chad. In each academy, they say, some two thousand children and youth will be able to practice. The NGO claims that the game has therapeutic qualities and that it's an educational instrument and a basic human right. The academies, they say, are a great tool to achieve these goals.

However, there is a broader and grimmer context. “There are over 300,000 refugees from Darfur in camps on the Chad-Sudan border”, Says Gabriel Stauring, “Violence in Darfur has continued and even increased, so there will continue to be a flow of displaced people. Some make it to the border, but others move to other areas inside of Darfur. Conditions in the camps are deteriorating. Food rations have been cut by more than half, so families are suffering from extreme food insecurity. There have also been cuts in education, medicines, and other medical services”.

Even though the situation in Darfur and the refugee camps in Chad continues to deteriorate, it seems as if the world had lost interest. “The international community has forgotten Darfur”, said Ismail, “the situation there and in the refugee camps in Chad is getting worse and worse. The Sudanese and Chad governments are making life in the camps more difficult and there are reports on murders and kidnapping of children for their recruitment. Despite all this no one hears about the situation in Darfur and Chad, and Omar al-Bahir’s (President of Sudan who was charged for war crimes and crimes against humanity) case is  not being perused at the ICC (International Criminal Court). Ismail claims that the world’s silence sends a clear message: “It gives the government a green light to continue its crimes”, he says, “That’s why my duty is to remind the world and tell my story”.

מרצח-עם לאליפות העולם בכדורגל: סיפורה המדהים של דארפור יונייטד

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

אליפות העולם בכדורגל של ConIFA שהתקיימה ביוני השנה משכה אליה הרבה פחות צופים מהמונדיאל בברזיל שהתחיל כמה ימים אחריו. מדובר בטורניר שהתקיים בעיר אוסטרסונד (Östersund) שבצפון שוודיה ושמשתתפותיו היו נבחרות המייצגות עמים ולאומים שאינן חלק מההתאחדות הבינלאומית לכדורגל. באצטדיון המכיל כ-6,600 מקומות בלבד התחרו ביניהן נבחרות המייצגות ישויות מדיניות שאינן מוכרות ע"י הקהילה הבינלאומית כמו נבחרות נגורנו קרבאך וכורדיסטאן העיראקית ונבחרות המייצגות מיעוטים אתניים ועמים חסרי מדינה כמו הטאמילים מסרי-לנקה והסאמים של צפון סקנדינביה. הטורניר הסתיים בדו-קרב פנדלים דרמטי בו ניצחו קבוצת בדלנים מגבול צרפת-איטליה את נבחרת האי מאן המפתיעה. בעבור רוב הנבחרות ההשתתפות הייתה חגיגה של רב-תרבותיות והזדמנות נדירה לשחק בטורניר בינלאומי. אך לטורניר היה גם צד פוליטי יותר. מכיוון שקבלה לחברות ב-FIFA, הארגון המנהל את הכדורגל העולמי, כרוכה במאבק פוליטי לא קל, ההשתתפות בטורניר האלטרנטיבי בשוודיה הייתה בעבור נבחרות רבות גם הצהרה המופנית לדעת הקהל העולמית. כל נבחרת יכלה להשתמש בטורניר להעלאת ענייניה לתודעה הבינלאומית – הכרה בעצמאות מדינית, אוטונומיה תרבותית או מאבק לזכויות אדם, כל נבחרת וסדר היום שלה.

עם זאת, בעבור שחקני נבחרת אחת היווה הטורניר בשוודיה משהו מוחשי וקיומי יותר. בעבורם היה הטורניר יותר מפסטיבל פולקלור ותרבות, הוא היה הזדמנות לספר לעולם את סיפורם ולזכות לחיים חדשים של ממש. שחקני נבחרת דארפור הגיעו לשוודיה ממחנות פליטים בצ'אד אליהם הם נמלטו מרצח-העם המתקיים בדארפור כבר מעל עשר שנים. בניגוד ליריבים שנגדם הם שיחקו, הם הגיעו ממקום שבו כמעט בלתי אפשרי לשחק כדורגל. חלקם ברחו מכפרים בוערים, אחרים ניצלו ממעשי טבח של מליציות אכזריות, רבים איבדו בני משפחה. למרות כל אלו הצליחו 15 שחקנים, בסיוע ארגון i-ACT האמריקאי, להתגבר על האירועים הקשים בעברם ועל הקשיים הכספיים והדיפלומטיים שבדרך, ולהגיע לטורניר בשוודיה. העובדה שהם הגיעו ממחנות שונים, השתייכו לשבטים שונים, דיברו שפות שונות והתחברו, למרות הכל, לקבוצה אחת העניקה לקבוצה את שמה. "דארפור יונייטד" הם קראו לה.

***

ארגון i-ACT האמריקאי עוסק כבר מ-2005 בסיוע לקורבנות רצח-העם בדארפור, בעיקר באמצעות יצירת קשרים אישיים עם פליטים שברחו מסודאן וקיום מפעליים חינוכיים וחברתיים במחנות הפליטים בצ'אד, שכנתה של סודאן ממערב. הארגון עוסק גם בהעלאת המודעות הבינלאומית למצב בדארפור ובצ'אד באמצעות פרויקטים של תיעוד ופנייה בדרכים שונות לדעת הקהל האמריקאית. גבריאל סטאורינג, מנהל הארגון ואחד ממייסדיו, מספר על תחילתו של פרויקט דארפור יונייטד. "כבר מהביקור הראשון שלנו במחנות בגבול דארפור-צ'אד גילינו את אהבתם של הפליטים לכדורגל ואת הכוח הגדול שיש לספורט הזה ביצירת מציאות שבה הם מפסיקים לרגע להיות פליטים וקורבנות. ברגע שהיה להם כדור ושערים מסומנים באבנים הם חוו שמחה לשם שינוי". כמה שנים אח"כ לקחו אנשי הצוות של i-ACT את העניין כמה צעדים קדימה. "הרעיון הועלה ע"י איאן, אחד מאנשי הצוות שלנו בעת ביקור במחנות בצ'אד. הוא סיפר לנו על הטורניר הבינלאומי שהתקיים בכורדיסטאן העיראקית ב-2012 שבו מיוצגות קבוצות שאינן יכולות להיות חברות ב-FIFA. תחילה זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי ואתגר ענק לגרום לקבוצה מהמחנות בצ'אד להשתתף בטורניר שכזה, אבל הצוות שלנו אוהב אתגרים שמטרתם לתת פָּנִים למספרים".

הענקת פנים אנושיות לסטטיסטיקות הקשות ולמספרי הקורבנות בדארפור היא אחת ממטרותיו העיקריות של ארגון i-ACT ופניהם של שחקני דארפור יונייטד הם פניהם של הדור הצעיר במחנות בצ'אד. אחד מהם הוא עבדול חמיד בן ה-26 שמוצאו בכפר קטן באזור גנאינה (Geneina) שבמערב דארפור. "בוקר אחד בקיץ 2003", הוא מספר, "הגיעו לכפר שלי אנשי מילציית הג'ינג'וויד (מיליציות חמושות הפועלות במערב סודאן ומזרח צ'אד הנתמכות ע"י השלטון הסודאני, ד.ס). חלקם הגיעו במכוניות, אחרים היו רכובים על סוסים וגמלים. זה היה בסביבות חמש בבוקר, ואנשי המיליציה, שהיו חמושים ברובים ומטולי RPG, צעקו שיש לגרש את האפריקאים מדארפור והחלו להרוג את התושבים ולשרוף את הכפר. אחרי שהם סיימו הגיעו מסוקים והטילו פצצות על הכפר הבוער. בכפר חיו כ-500 אנשים, רק ארבע משפחות הצליחו לברוח". עבדול חמיד הצליח לברוח עם אמו ואביו והם מצאו מקלט באחד ממחנות הפליטים שהוקמו בצ'אד.

סיפורו של סלאח בן ה-19 דומה. גם הוא זוכר את פשיטת אנשי הג'ינג'וויד על הכפר שלו שבחבל רחד אל-ברדי (Rahad El Berdi) בקיץ 2003. "תחילה הם אספו את בעלי-החיים שלנו", הוא מספר, "הם הרגו את כל מי שהתנגד ואח"כ אנסו את הנשים. בסוף הגיעו המסוקים והטילו פצצות כאשר אנשי הג'ינג'וויד מקיפים את הכפר ויורים בכל מי שמנסה לברוח". סלאח, שהיה אז בן תשע, הצליח לברוח מהכפר ופגש את הוריו ואת אחיותיו כעבור שלושה ימים בכפר סמוך. אחת האחיות נורתה בבטנה ונפטרה מעט אח"כ. במנוסתו ראה סאלח גם את גופותיהם של בני משפחה נוספים כאשר הן מוטלות ברחוב. כמו עבדול חמיד, גם סלאח והוריו ברחו לצ'אד ומצאו בה מקלט.

באותה תקופה הגיע לצ'אד גם איסמעיל, צעיר בן ה-26 מעיד אל-חיר (Ed El Kheir) שבצפון-מערב סודאן. גם הוא נמלט מעירו ב-2003 בעודה בוערת ומותקפת ע"י מיליציית ג'ינג'וויד. הוא חולץ ע"י דודו ודודתו כאשר אמו נשארה מאחור. אחרי שבוע של הליכה ברגל הוא הגיע למחנה הפליטים טולום (Touloum) יחד עם עשרות אלפי פליטים אחרים. "גרנו באוהלים קטנים, ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא שירותים", הוא מספר, "הקצבת המזון שקיבלנו לחודש הספיקה בד"כ לכחמישה ימים והיה מחסור גדול גם בתרופות". אך הרעב והמחלות לא היו הבעיות היחידות. איסמעיל מספר על התעמרות מצד השלטונות בצ'אד, על נשים הנאנסות כשהן יוצאות מן המחנה ועל מערכת חינוך לא מספקת. "אלו חיים עצובים מאוד", הוא אומר, "חיים של חוסר מעש, ללא תקווה".

"בהתחלה המצב במחנה היה סביר", מוסיף עבדול חמיד שמצא מקלט במחנה פרחנה (Farchana), "ארגוני סיוע דאגו למזון ותרופות והמצב היה בטוח יחסית. אבל כיום ממשלת צ'אד השתלטה על המחנות, התרופות הטובות נלקחות ע"י השלטונות ויש מחסור במזון ובעיה רצינית של מים". עבדול חמיד מספר שהוא היה עד למעשי אונס של נשים שיצאו לאסוף עץ לבישול ולחטיפות של צעירים ככל הנראה על מנת לגייסם ללחימה. אחת החטיפות להן הוא היה עד הייתה טראומטית במיוחד בעבורו. "אח שלי נחטף מתוך האוהל שלנו באפריל השנה", הוא מספר, "כעבור כמה ימים הביאו לנו את בגדיו מוכתמים בדם והודיעו לנו שהוא נהרג".

***

רצח העם שמבוצע ע"י הממשל הסודני בחבל דארפור שבמערב המדינה החל ב-2003 עם התפרצותה של מלחמת אזרחים באזור. זוהי אחת ממלחמות אזרחים רבות שהתפרצו בסודאן כתוצאה ממאבקים על רקע אתני ופוליטי ומאבק על משאבים, מחצבים וקרקעות. במסגרת המאבק בדארפור משתמש שלטונו של הדיקטטור עומר אל-באשיר, השולט במדינה מאז 1989, בשיטות שונות של אלימות ישירה ועקיפה כלפי האוכלוסייה האזרחית. במהלך השנים האלו כוחות צבא, בסיוע אנשי המיליציות הערביות החמושות המכונות ג'ינגוויד, התקיפו את תושבי דארפור באמצעות הפצצות מהאוויר, פשיטות אכזריות מן הקרקע, שריפת כפרים, ביזה, אונס מאורגן של נשים, הוצאות להורג, הרעלת בורות מים ועוד. מעבר לכך מתקיימת מערכת נרחבת של גירוש, עקירה, השתלטות על אדמות ושינוי המבנה הדמוגרפי של האזור, כאשר המצב במחנות העקורים שהוקמו בדארפור ובצ'אד הולך ומדרדר – ישנו מחסור חמור במים, מזון ותרופות והעקורים סובלים גם מהתנכלויות אלימות, חטיפות ומעשי אונס.

למרות שהמתרחש בסודאן ידוע בעולם כבר שנים רבות, הקהילה הבינלאומית נמנעת מאכיפת החוק הבינלאומי על סודאן ומהתערבות ברורה ותקיפה להצלת תושבי דארפור. מדינות וחברות שונות מפרות את אמברגו הנשק שהוטל על האזור ומקיימות יחסים כלכליים עם ממשלת חרטום. כוחות חמושים בינלאומיים מגנים על מקורות הנפט שבאזור אך לא על האוכלוסייה המקומית וכוחות הסיוע הבינלאומיים שנשלחו לסודאן לא מצליחים להתמודד עם המצב בשטח. הם סובלים מחוסר באמצעים להגן על אנשיהם ועל ניצולי רצח-העם, ובלחץ הממשלה הסודנית הם אינם מעבירים מידע מדויק על ממדי התמותה במחנות העקורים. כוח המשימה של האו"ם והאיחוד האפריקאי שהוקם ב-2007 איננו אפקטיבי ויש אפילו הטוענים שהוא הפך לחלק מהבעיה וע"פ רוב ההערכות בין כ-300,000 לכחצי מיליון מתושבי דארפור נהרגו עד כה ובין שניים לשלושה מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.

על רקע מציאות קשה זו של אלימות, מחסור ואובדן לא קל למצוא נחמה או פתח לתקווה. אך צוותו של גבריאל סטאורינג ניסה ומנסה עדיין לסייע לצעירים כמו עבדל חמיד, סאלח ואיסמעיל. "יום אחד הם שלחו מסר למחנה שלי", מספר איסמעיל, "הם ביקשו שנשלח את חמשת שחקני הכדורגל הטובים ביותר במחנה שלנו למחנה ג'בל (Djabal). כך הגענו, כ-60 שחקנים מ-12 המחנות שבצ'אד ונפגשנו במבנה ביה"ס שבמחנה. קודם כל הצגנו את עצמנו ואח"כ אנשי i-ACT סיפרו לנו בהתרגשות על הטורניר בשוודיה. ביום שלמחרת התחילו האימונים שבסופם היו אמורים להיבחר 15 השחקנים הטובים ביותר".

"במחנה הפליטים ג'בל יש מגרש עפר, ללא קווים ועם שערים מברזל", מספר סטאורינג, "לרבים מהשחקנים לא היו נעליים, הם היו רגילים לשחק יחפים עם כדורים מתוצרת בית עשויים בד ופלסטיק". הצוות של סטאורינג כלל גם את המאמנת מארגו בייקר שהייתה אחראית על האימונים והמיונים. בתום כחודש נשלחו 45 שחקנים חזרה למחנותיהם ו-15 הנבחרים החלו את מסעם הארוך לסקנדינביה.

"הייתי היחיד שנבחר מהמחנה שלי", מספר איסמעיל, "אחרי המיונים לקחו אותנו לנג'מנה, עיר הבירה של צ'אד, שם קיבלנו את המסמכים הנדרשים לנסיעה וגם תיקים ומדי כדורגל. שהינו בבית-מלון כארבעה ימים במהלכם הספקתי גם להתקשר ולהיפרד מהמשפחה. אמרתי להם שאני נוסע ושאני בר-מזל שקיבלתי את ההזדמנות הזו". מבחינה לוגיסטית זה לא היה מסע פשוט. תחילה צריך היה לעבור את הבירוקרטיה של השגת מסמכים ואישורים של ממשלת צ'אד. אח"כ צריך היה להשיג ויזות לשוודיה דרך שגרירות צרפת בצ'אד ולקנות כרטיסי טיסה. בגלל תהליכי המיון של הנבחרת והנהלים של הרשויות "הכל נעשה ברגע האחרון ובלחץ גדול" כדבריו של גבריאל סטאורינג. בסופו של דבר הצליח המאמץ הדיפלומטי ושחקני דארפור יונייטד החלו את מסעם מאחת המדינות העניות והמסוכנות בעולם צפונה אל שוודיה, אחת המדינות העשירות והשלוות בעולם.

***

"הנחיתה בשוודיה הייתה מוזרה", מספר איסמעיל, "קודם כל כי השמש כמעט לא שקעה (באוסטרסונד יש ביוני כעשרים שעות אור ביממה, ד.ס). חוץ מזה האנשים היו מאוד נחמדים אלינו, שלא כמו בצ'אד, התייחסו אלינו כאל בני-אדם". "זה היה מסע מדהים אבל גם מאתגר", מוסיף גבריאל סטאורינג, "הנוף השוודי היה משהו שהשחקנים מעולם לא חוו קודם. הדרך מסטוקהולם, שבה נחתנו, לאוסטרסונד מלאה ביערות מדהימים, בנהרות ובאגמים. למרות שהשחקנים היו עייפים מאוד הם לא יכולים היו להפסיק להסתכל מהחלונות".

ביום שלמחרת הנחיתה שיחקו שחקני דארפור יונייטד את משחקם הראשון. זה היה משחק נגד נבחרת פאדניה, נבחרת המייצגת בדלנים מחבל ארץ בצפון איטליה. דארפור יונייטד הפסידה 20:0. "הכל היה שונה", מספר סלאח, "בצ'אד שיחקנו יחפים במגרש חול וכשהגענו לשוודיה הכל היה אחרת. מצד אחד התמודדנו עם שחקנים אמיתיים על מגרש דשא, עם נעליים ומדי כדורגל. מצד שני, לא התאמנו מספיק, לא היינו מאורגנים כמו שצריך, לא הייתה לנו תכנית משחק והיינו חלשים מבחינה גופנית. אחרי שלושים דקות משחק לא הייתי מסוגל להבקיע גם אם הייתי עומד לבדי מול שער ריק".

בגלל הבדלי הרמות הגדולים בין שחקני דארפור יונייטד לבין שחקני שאר הנבחרות התוצאות על המגרש היו לא מרשימות בלשון המעטה. הם ספגו 61 שערים בארבעה משחקים ולא הבקיעו אפילו פעם אחת. אבל למרות התוצאות הלא מחמיאות איסמעיל חש מרוצה. "מבחינתי ניצחנו", הוא אומר, "באנו מהמחנות. חלקנו איבדנו בני משפחה רבים, וכשהגענו לשוודיה יכולנו לשכוח לרגע מהעצב הזה. זה היה ניצחון גדול בשבילנו". "אני גאה במה שעשינו", מוסיף סלאח, "אמנם לא היינו כוחות שווים אבל בכל זאת עשינו את כל הדרך ממגרשי החול של אפריקה ועד להתמודדות אמיתית מול שחקנים מקצוענים מאירופה".

אך המשחקים היו רק חלק מהמפגש עם אירופה. "חברים רבים מהקהילה הדארפורית בשוודיה הופיעו כבר באימון הראשון, הם תמכו בשחקנים והתייחסו אליהם כאל ידוענים", מספר גבריאל סטאורינג, "התקשורת הבינלאומית התעניינה בשחקנים שיכלו לספר את סיפורם ולדבר על דארפור ומה שעובר על משפחותיהם במחנות הפליטים". "התייחסו אלינו מאוד יפה כאן", מוסיף סאלח, "הרגשנו שאנחנו מפורסמים וקיבלנו תנאים שלא היו לי בחיים – בתי-מלון, ארוחות מסודרות ותשומת לב. אבל התגעגעתי מאוד וחשבתי הרבה על המשפחה שלי. לפעמים, כשאכלנו בבופה וחמישה אנשים אכלו כמות שהייתה מספיקה לכפר שלם, היה קשה לי לאכול".

אך למרות הקושי וההפסדים הטורניר סוכם בהצלחה. "דארפור יונייטד נתנה לשחקנים תחושה של זהות משותפת ומשהו חיובי להתאגד סביבו", אומר גבריאל סטאורינג, "והכדורגל פשוט מעניק שמחה. קשה להעריך כמה זה משמעותי בעבור אדם צעיר לייצג את העם שלו ולעשות את זה ע"י משחק שאותו הוא אוהב מאז שהוא זוכר את עצמו. קשה גם למדוד כמה זה משמעותי בעבור ילדים, ילדות, גברים ונשים לעודד קבוצה משלהם. דארפור יונייטד נתנה להם תקווה". מעבר לכל אלו יש לפרויקט ע"פ סטאורינג גם אספקט פוליטי. "בעולם שבו כל החדשות מדארפור הן שליליות, דארפור יונייטד הפכה למשהו חיובי ומעורר תקווה שמשך תשומת לב למשבר ולאנשים בחבל הארץ הנשכח הזה".

***

בעבור רוב שחקני דארפור יונייטד הטורניר בשוודיה היווה רק את תחילתה של דרך חדשה. שישה מהם נמלטו לנורבגיה תוך כדי המשחקים וביקשו בה מקלט. כעבור זמן מה חמישה מהם הועברו חזרה לשוודיה והצטרפו לשבעה שחקנים נוספים שביקשו מקלט בשוודיה בסוף הטורניר. למעשה במשחק האחרון בטורניר שיחקו בדארפור יונייטד רק תשעה שחקנים כאשר אחד מהם היה המתרגם. למרות הלחץ של ארגוני הפליטים של צ'אד ושל האו"ם רק שניים מחברי המשלחת חזרו לצ'אד בתום הטורניר. "אנחנו לא תמכנו וגם לא התנגדנו להחלטת השחקנים", אומר גבריאל סטאורינג למרות שייתכן ופעילות ארגון i-ACT תפגע כתוצאה מאי חזרתם של השחקנים, "מבחינתנו הפליטים אינם אסירים ואין להם זכויות שונות מכל אדם אחר. אלו שנשארו עשו את זה בדרך הנכונה. הם ביקשו מקלט בצינורות הרשמיים וככל הידוע לנו הם עוברים דרך התהליך הרשמי והמקובל".

וההליך המקובל בשוודיה הוא נוח למדי בהשוואה למדינות אחרות. "התייחסו אלינו יפה במשרד ההגירה", מספר איסמעיל על המפגש הראשון שלו עם הרשויות בעיר יבלה (Gävle) שם הגיש את בקשת המקלט, "בדקו את המסמכים שלנו, נתנו לנו חדר לשבוע, ראיינו אותנו והעמידו לרשותנו ייצוג משפטי ומתורגמן. אח"כ פיזרו אותנו במקומות שונים למשך הזמן שבו דנים בבקשתנו. אני ועוד שניים נמצאים כרגע בסודרהמן (Söderhamn) וממתינים להמשך הדיון בעניינינו". איסמעיל מכנה את המקום שבו הוא שוהה עם שני חברים נוספים מהקבוצה כ"מחנה פליטים חמישה כוכבים". התנאים טובים, הם החלו ללמוד שוודית והם מעבירים את הזמן, איך לא, במשחקי כדורגל. הם אפילו השתתפו במרתון מקומי והשיגו תוצאות מצוינות.

כיום נידונות בקשות המקלט של שחקני דארפור יונייטד ע"י הרשויות בשוודיה. הם, מצדם, מתחילים לרקום תכניות לחייהם החדשים אבל הם לא שוכחים את אלו שנשארו מאחור. עבדול חמיד רוצה ללמוד באוניברסיטה ובעתיד אולי לחזור לסודאן ולהיכנס לפוליטיקה. "אני מקווה שהעולם יתערב, שיהיה שלום בסודאן ושהחיים יחזרו להיות כמו שהם היו פעם", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "אולי אז אהיה שר החינוך של סודאן".

סלאח חולם להיות שחקן כדורגל מקצועי. "עכשיו יש לי כוח", הוא אומר, "אני צריך מאמן טוב שייתן לי את הכלים ויום אחד אני מקווה לנצח את ברצלונה ואינשאללה אפילו להשתתף במונדיאל האמיתי".

***

ובינתיים במחנות שבצ'אד ממשיכים אנשי i-ACT להשתמש בכדורגל ככלי לשיקום, חינוך ושינוי חברתי. כבר כמעט שנה שכאלף ילדים וילדות במחנה ג'בל משחקים במסגרת אקדמיית כדורגל שהארגון הקים והכשיר את המאמנים והמאמנות שלו, כולם תושבי המחנה. עד 2016 מתכננים ב-i-ACT להקים אקדמיות כאלו בכל 12 המחנות בצ'אד. בכל אקדמיה, הם אומרים, יתאמנו כאלפיים ילדים ובני נוער. ע"פ הארגון משחק הוא אמצעי טיפולי, כלי חינוכי וגם זכות אדם בסיסית והאקדמיות הן כלי מצוין להשגת מטרות אלו.

אך יש גם הקשר רחב ועגום יותר. "יש מעל 300,000 פליטים מדארפור במחנות בגבול צ'אד-סודאן", אומר גבריאל סטאורינג, "האלימות בדארפור ממשיכה ואפילו מתגברת, כך שזרם העקורים ימשיך. חלק מהאנשים יצליחו לעבור את הגבול אבל אחרים יישארו בדארפור. המצב במחנות מדרדר, הקצאת המזון קוצצה ביותר מחצי והמשפחות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי קיצוני. לאלו יש להוסיף קיצוצים גם בחינוך, בתרופות ובשירותי בריאות".

וכך, למרות שהמצב בדארפור ובמחנות בצ'אד מחמיר, דומה שהעולם הפסיק להתעניין. "הקהילה הבינלאומית שכחה את דארפור", אומר איסמעיל, "המצב שם ובמחנות בצ'אד הולך ונהיה גרוע יותר. הממשלות בצ'אד ובסודאן מקשות על החיים במחנות הפליטים וישנם דיווחים על מעשי רצח וחטיפות של ילדים וגיוסם ללחימה. למרות כל אלו לא שומעים בעולם על המצב בדארפור ובצ'אד ועניינו של עומר אל-בשיר (נשיא סודאן המואשם בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) מתמסמס בבית-הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)". ע"פ איסמעיל המשמעות של שתיקת העולם היא ברורה. "זהו אור ירוק לשלטונות להמשיך במעשיהם", הוא אומר, "ולכן חובתי היא להזכיר ולספר".

***