מחבר David Stavrou דיויד סטברו

בעבור תושבי נורבגיה אדוורד מונק הוא הרבה יותר מצייר גדול. לפחות הוא אמור להיות כזה אם לוקחים בחשבון את הנתונים האובייקטיבים של המדינה שהוא נולד וחי בה. נורבגיה ממוקמת בקצה הצפוני של אירופה, יש בה בסה"כ כחמישה מיליון תושבים, היא איננה חברה באיחוד-האירופי והיא רחוקה מזרקורי ההתעניינות הפוליטית והתרבותית הבינ"ל. אלו הסיבות שבגינן אין לנורבגיה גיבורים רבים מדי בעלי שם עולמי. יש לה מחזאי נחשב אחד (איבסן), מלחין ידוע אחד (גריג) אבל האמן הנורבגי הידוע מכולם, הוא ללא ספק הצייר הלאומי שלה, אדוורד מונק (1863-1944).

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1910552

קשה אמנם לדרג אומנים ע"פ חשיבותם או איכות עבודתם, אך מונק נחשב ללא ספק לאחד מגדולי האמנים של העידן המודרני. הוא תפס את החוויה האנושית המודרנית על הבדידות, החרדה והשבריריות שלה, בצורה עמוקה יותר מכמעט כל אחד אחר ועבודותיו היו מקוריות ופורצות דרך בין השאר בגלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופיעים בהן. סגנונו היה אישי מאוד, אקספרסיוניסטי וניסיוני אבל למרות הרדיקליות של יצירתו הוא השפיע על אומנים רבים שבאו בעקבותיו, בעיקר על האקספרסיוניסטים האירופיים של ראשית המאה העשרים.

אבל ערכה של יצירתו של מונק איננה אומנותית בלבד. מונק הוא גם אחד הלהיטים המסחריים הגדולים של עולם האומנות. יצירתו המפורסמת ביותר, הצעקה, הפכה במאי שעבר ליצירת האומנות היקרה ביותר שנקנתה במכירה פומבית כאשר היא נמכרה ב-120 מיליון דולר (התמונה שנמכרה היא אחת מארבע גרסאות שצייר מונק, שלושת הנותרות נמצאות במוזיאונים באוסלו). אבל לא רק אספנים ומיליונרים נהנים מיצירתו של מונק. תערוכה של עבודותיו שעברה בשנה שעברה בלונדון, פריז ופרנקפורט משכה כמיליון מבקרים.

נתונים אלו אמורים היו לתת למונק מעמד של גיבור לאומי בנורבגיה אך באופן מפתיע המוזיאון המוקדש ליצירתו בבירה אוסלו מיושן, צפוף ולא עומד בסטנדרטים של מוזיאון מודרני. הוא ממוקם באחת השכונות הפחות טובות של העיר, רחוק מאטרקציות התיירות האחרות שלה, חסרים בו מתקנים מודרניים שיכולים להוות מוקד משיכה למבקרים רבים ובעייתי מכל, הוא לא מאפשר להציג חלק גדול מיצירתו של מונק לקהל הרחב. מכיוון שמונק הוריש את מרבית עבודותיו לעיריית אוסלו מאוכסנים במוזיאון כיום כ-25,000 יצירות. מצבו של המוזיאון, עם זאת, מאפשר להציג רק כ-150 מהם וצוות המוזיאון טוען שיש חוסר בתקציב ייעודי לשימור שאר היצירות המונחות בחדרי האחסון שלו. גם מספר המבקרים מושפע מאיכותו של המוזיאון. בסה"כ כ-145,000 מבקרים מגיעים אליו מדי שנה. מוזיאון מודרני, מרווח וממוקם טוב יותר יכול היה למשוך בין חצי מיליון למיליון מבקרים (לשם השוואה מוזיאון ואן גוך באמסטרדם ומוזיאון פיקאסו בברצלונה מושכים בין מיליון למיליון וחצי מבקרים בשנה).

"המוזיאון עשה את שלו במשך חמישים שנה", אומר מנהלו סטיין הנריכסן, "עם זאת, עולם המוזיאונים השתנה מאוד מאז 1963 כך שציפיות המבקרים שלנו מהמוזיאון הן שונות לגמרי מאלו שהיו עם הקמתו". הנריכסון מספר שמעבר להתיישנות המתבקשת, אירוע נוסף הגביל עוד יותר את פעילות המוזיאון. ב-2004 נגנבו מהמוזיאון שתיים מיצירותיו החשובות של מונק, הצעקה ומדונה, ע"י שודדים חמושים. היצירות אמנם נמצאו והושבו למוזיאון כעבור שנתיים אך שיפוצים וסידורי אבטחה חדשים צמצמו את שטח התצוגה של המוזיאון בכ-40%.

"המוזיאון צריך להיות הרבה יותר גדול כדי שנוכל להציג יותר מיצירותיו של מונק ויצירות נוספות הקשורות אליו ולתקופתו היכולות לתת הקשר למפעלו האומנותי ולהמחיש את הרלוונטיות שלו לתקופתנו", אומר הנריכסון, "כמו כן, אנחנו צריכים מקום גדול יותר כדי לטפל טוב יותר במבקרים שלנו, שחלקם ילדים, ולוודא שהביקור במוזיאון והחוויה האומנותית תהיה בעלת איכות אופטימלית".

מצבו הירוד של המוזיאון מפתיע לא רק בגלל מעמדו הבינ"ל של מונק כאומן אלא גם מפני שנורבגיה היא אחת המדינות העשירות בעולם ואחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. זוהי מדינת רווחה מתקדמת, בעלת איכות חיים גבוהה ושלטון יציב ומאורגן היטב שלא נרתע בד"כ מהוצאות ציבוריות גדולות לצרכי רווחה, חינוך ותרבות. מדוע בכל זאת נמצא האוצר הלאומי הנורבגי במצב כזה? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא במסדרונות השלטון, לאו דווקא במסדרונות הגלריות והמוזיאונים. בסוגיה הזו, מסתבר, הכל פוליטיקה.

"טרם התקבלה החלטה סופית לגבי מוזיאון חדש המוקדש למונק באוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות והפיתוח העסקי בעיריית אוסלו, "המחלקה שאני ממונה עליה מכינה דו"ח בעבור מועצת העיר על מנת לבחור בין שתי חלופות אפשריות. האחת היא מוזיאון חדש במקום בו ממוקם המוזיאון הנוכחי והשנייה היא תכנית להתאמת הגלריה הלאומית להכיל את מכלול יצירותיו של מונק". ביירקה איננו יודע מתי תתקבל ההחלטה והוא נזהר מלתת הערכה. זהו הסיבוב השני בו מנסה עיריית אוסלו לטפל בעניין לאחר שהסיבוב הראשון הסתיים ללא תוצאות ובכישלון פוליטי.

ב-2008 החלה עיריית אוסלו בהליכים להקמת מוזיאון חדש ומודרני באזור ההופך בשנים האחרונות להיות המרכז התרבותי של העיר. זהו אזור מרכזי, על גדת הפיורד של אוסלו שבו נבנה בשנים האחרונות בניין האופרה החדש והמרשים של העיר המושך חובבי תרבות מקומיים וגם תיירים רבים. ב-2009 החלה חברה ספרדית בעבודת התכנון של המוזיאון החדש אך התכנית, המכונה Lambda, עלתה על שרטון כעבור שלוש שנים, אחרי שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים.

התכנית נתקעה מפני ש'מפלגת הקידמה', מפלגת ימין שרבים מחשיבים אותה למפלגה לאומנית פופוליסטית, הסירה את תמיכתה בפרויקט ב-2011. המפלגה, שהיא השנייה בגודלה בפרלמנט הנורבגי, עמדה אז בפני הבחירות המוניציפאליות באוסלו והיא טענה שמכיוון שמונק ויצירותיו הם עניינה של האומה כולה אין סיבה שתושבי אוסלו יישאו בעלות הפרויקט לבדם. מבקרי המפלגה טענו לעומתה שזהו צעד פופוליסטי המנסה לייצר כותרות ולמשוך בוחרים על חשבון האינטרס התרבותי הלאומי. כך או כך הפרויקט נזנח לאחר הבחירות והעירייה צריכה לבחור תחליף. "אנחנו בהנהלת העיר היינו מעדיפים להישאר עם התכנית המקורית", אומר הלסטיין ביירקה, "אך כרגע אין לה וגם לא לתכניות האחרות רוב במועצת העיר".

סטיין הנריכסן, מנהל המוזיאון הקיים אומר שהאתגר כעת הוא פוליטי. "יש מספר פתרונות אפשריים", הוא אומר, "אבל לאף אחד מהם אין רוב. החדשות הטובות הן שכולם מסכימים שמוזיאון חדש הוא עניין דחוף ואני מקווה שמישהו יעלה רעיון שיהיה לו רוב במועצה. אני וצוות המוזיאון הקיים בהחלט בעד הקמת מוזיאון חדש. בעבר היינו מרוצים מהתכנית עליה עבדנו במשך שלוש שנים ושנזנחה, וכעת כל מה שמעניין אותנו הוא שיהיה מוזיאון חדש ושזה ייקרה בקרוב".

הנריכסן מצביע על כך שהנושא איננו עניין פנימי של עולם האומנות בלבד. "זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור הנורבגי בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "לאנשים באמת אכפת". ואכן, אזרחים רבים מביעים את דעתם בנושא ופועלים להסדרתו. אחד מהם הוא כריסטיאן ריגנס, איש עסקים ידוע העוסק בעיקר בנדל"ן. ריגנס הוא גם חובב אומנות מושבע. הוא תורם מיליונים לפרויקטים שונים בתחום האומנות ויש לו גם אוסף פרטי הכולל יצירות של מונק. "מונק הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו", הוא אומר, "לנורבגים רבים יש הדפסים של יצירותיו בביתם, אנחנו לומדים עליו בבי"ס, ציורי קיר שלו תלויים באוניברסיטאות והוא גם מקור לגאווה גדולה בעבורנו". ע"פ ריגנס יש לגאווה זו משמעות מעשית. "אנחנו מחשיבים אותו כגדול ציירי נורבגיה אך לעיתים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו", הוא אומר, "זה קצת כמו נישואין, אנחנו אוהבים אותו אבל לא חושבים על זה יותר מדי וזה מסוכן מפני שיש לנו מחויבות בינ"ל לשמר את יצירתו ומורשתו האומנותית".

ע"פ ריגנס הפתרון הוא ברור. "התכניות לבניית מוזיאון חדש כבר קיימות", הוא אומר, "מבחינה כספית מדובר בפרויקט שאפשר לעמוד בו ושיהווה גם אטרקציה תיירותית ומקור הכנסה. מדובר בהוצאה הדומה להוצאה על אליפות העולם בסקי שהתקיימה באוסלו בשנה שעברה, בין 2 ל-4 מיליארד קרונות נורבגיות (בין מיליארד לשלושה מיליארד ₪) וזו אושרה ללא בעיה בכלל". ריגנס מוטרד מהזמן העובר ללא פתרון. "אני כבר בשנות החמישים המאוחרות שלי", הוא אומר, "בנייה של המוזיאון החדש שהוצע תיקח רק ארבע שנים אבל אם העניין יטורפד ולא יוכרע בקרוב אני חושש שלא אספיק לחזות ביצירותיו של מונק במוזיאון חדש ומודרני המכבד את מונק ויצירתו".

ריגנס איננו היחיד הדואג לעתיד עבודותיו של מונק ולשימור מורשתו האומנותית. אליזבת' מונק-אלינגסן היא אחייניתו מדור שלישי של הצייר הנורבגי הנודע וגם היא פועלת ללא לאות לטובת הקמת מוזיאון חדש. במכתב לשרת התרבות הנורבגית בשם צאצאיו של מונק היא כתבה: "אנו דורשים שהתכניות לבניית מוזיאון מונק חדש ייצאו לפועל ללא דיחוי. זוהי החלטה בעלת אינטרס ציבורי גדול כל כך שאין להותירה בידי פוליטיקאים מקומיים". בהמשך הדברים כתבה מונק-אלינגסן על פרשה עגומה נוספת הקשורה ליחסה של עיריית אוסלו למונק. ב-1946, כשנתיים לאחר מותו של האמן, רכשה העירייה את הבית בו הוא התגורר. אותה עירייה הרסה את הבית 14 שנה מאוחר יותר וחלק מהשטח עליו הוא עמד הפך למגרש חנייה. מונק-אלינגסן מציינת שהמשפחה אמנם גאה על כך שמונק הוריש את יצירותיו לטובת הקהילה אך היא סבורה שמורשתו יכולה הייתה להישמר בצורה טובה יותר. "ב-1960 הפוליטיקאים של אוסלו החליטו להרוס את ביתו של מונק", היא כותבת, "כעת אנו מבקשים שהשרה תתרום לשיפור ההתנהלות הזו".

אך מונק-אלינגסן, כריסטיאן ריגנס וחבריהם לא הסתפקו בכתיבת מכתבים ובקיטורים לעיתונות. באוקטובר האחרון הם הצטרפו לכמה אלפי חובבי אומנות נורבגים והתייצבו מול בניין עיריית אוסלו כדי להביע את מחאתם. "זו הייתה מחאה שהתחילה בתוך הקהילה האומנותית אך המשיכה באמצעות המייל, העיתונות והפייסבוק לציבור הרחב", מספר ריגנס, "בסופו של דבר הגיעו בין 5,000 ל 10,000 בני אדם, נושאי לפידים וכרזות וזעקו את זעקתו של מונק". זהו איננו רק מטבע לשון. המפגינים סיימו את ההפגנה בצעקה אמיתית משותפת מול הבניין בו יושבים מקבלי ההחלטות כאיזכור לצעקה, יצירתו המפורסמת של מונק.

אבל לא כולם מתרשמים מהצעקות ומהטיעונים של ריגנס וחבריו. "מדובר בקומץ של אנשים עשירים מאוד", טוען כריסטיאן טיברינג-גיידה, חבר פרלמנט מטעם 'מפלגת הקידמה' וראש סניף אוסלו שלה, כשהוא מדבר על המפגינים של אוקטובר שעבר, "אם זה כל כך חשוב להם, בבקשה, שייפתחו את ארנקיהם!".

טיברינג-גיידה טוען שהוא מעריך את יצירתו של מונק לא פחות מהמפגינים והוא מחשיב אותה כאוצר לאומי. הוא גם מסכים עם ההערכה שהמוזיאון הקיים איננו מתאים יותר לשימורה. אך לעומת התכניות לבנייתו של מוזיאון חדש, טיברינג-גיידה ומפלגתו תומכים בהשקעה ממלכתית בהתאמת הגלריה הלאומית הנורבגית באוסלו לאכסון כלל יצירתו של מונק.

"אינני מבין מדוע עיריית אוסלו צריכה לשאת לבדה בהוצאה הכרוכה בשימור עבודותיו של מונק", אומר טיברינג-גיידה, "זה אמנם נכון שמונק העניק לעיר אוסלו את יצירותיו במתנה אך מדוע עיריית אוסלו, שנמצאת בחובות, צריכה להוציא כסף על המתנה הזו. לעומת עיריית אוסלו, הממשלה הנורבגית עשירה מאוד ואין סיבה שהיא לא תתפשר ותתחלק בהוצאות". לדברי טיברינג-גיידה צריך גם לקחת בחשבון שכ-80% מהמבקרים המגיעים לחזות ביצירותיו של מונק הם תיירים ומעטים מאוד הם תושבי העיר. "זוהי אחריות לאומית", הוא אומר, "לא מוניציפאלית".

בעירייה, עם זאת, חושבים אחרת. "האחריות לשימור אומנותו הנפלאה של מונק היא ללא ספק של עיריית אוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות בעירייה, "זוהי משימה שאנו לוקחים ברצינות רבה, מתוך כבוד רב והכרת תודה לנדיבותו של האמן. אנחנו נמשיך לשאת בהוצאות הכרוכות בשימור האוסף אך כמובן שנהיה אסירי תודה אם הממשלה הנורבגית תחליט לתרום לבנייתו של מוזיאון חדש כפי שהיא עשתה בעבר במבני תרבות חשובים אחרים ברחבי המדינה".

בעבור כריסטיאן טיברינג-גיידה השתתפות ממשלתית היא תנאי הכרחי לכל פתרון עתידי. ע"פ טענתו חובותיה של עיריית אוסלו מסתכמים ב-17 מיליארד קרונות נורבגיות (כמעט 11.5 מיליארד ₪), אם יתווספו לסכום זה 5 מיליארד נוספים (כמעט 3.4 מיליארד ₪), הסכום שהוא טוען שיעלה פרויקט בניית המוזיאון החדש בפועל, תתקשה עיריית אוסלו לדאוג לנושאים חשובים יותר כמו רווחה, תחבורה ציבורית, ובתי-ספר. "זה יהיה לא אחראי מצדנו להשקיע סכומים כאלו", הוא מסכם, "מונק חשוב אבל הוא לא חשוב יותר מטיפול בקשישי אוסלו או בילדיה".

כך נמשך הדיון על שימור יצירתו ומורשתו של אחד האומנים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בינתיים החלה שנת 2013, שנת ה-150 להולדתו של מונק, ופתרון לא נראה באופק. כוונות טובות לא חסרות אמנם בסיפור הזה אבל ייתכן שחלק ממקבלי ההחלטות לוקים בתכונה שמונק ייחס לעצמו, "הרצון שלי", הוא כתב, "גדול מכישרוני".

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.

הכתבה פורסמה בהארץ השבוע (17.08.12) http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1803296

נורווגיה היא אחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם. תושביה נהנים מרמת חיים גבוהה וממערכת רווחה מפותחת. בשבועות האחרונים, עם זאת, עסקו כותרות העיתונים במדינה הסקנדינבית בת חמשת-מיליון התושבים, בבני-אדם החיים ברחובות ובמחנות אוהלים ללא חשמל ומים זורמים. אלו הם בני-הרומה, שהגיעו לנורווגיה מרומניה ובולגריה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. ע"פ הערכות חיים אלפים ספורים מהם בנורווגיה כיום והם חושפים גם את תושבי המדינה הצפונית והשלווה הזו לבעיותיה של החצר האחורית של אירופה.

 הפרשה הנוכחית החלה בתחילת יולי כאשר כ-200 בני-רומה הקימו מחנה זמני סמוך לכנסיית סופיאנברג, צפונית למרכז אוסלו. לדבריהם הם נאלצו לבקש מקלט בחסות הכנסייה לאחר שסולקו ע"י המשטרה ממרכז העיר שם עסקו רבים מהם בקיבוץ נדבות. "כאן אנחנו מוגנים ע"י ישו", אמר יוסיף, אחד ממחוסרי הבית ליומון אפטונפוסטן, "כאן לא רודפת אותנו משטרה גזענית הרואה בכל אדם מרומניה עבריין".

המחנה הזמני פונה לאחר כמה ימים ויושביו, על אוהליהם וכלי-הרכב שלהם, עברו לשטח פרטי בפרברי אוסלו. אך מחנה זה פונה גם הוא בעקבות חילוקי דעות בין בעלי השטח ובלחץ השלטונות והשכנים. הפינוי לווה בטענות קשות כלפי יושבי המחנה ובדיון ציבורי סוער. שכנים זועמים טענו כי המקום מפר את שגרת חייהם ומהווה מטרד תברואתי ובמספר מקרים הפך העימות עם המתיישבים החדשים לאלים. הפרשה הוסיפה דלק לדיון הטעון ממילא על בני-הרומה בנורווגיה. ביטויים כמו תת-אדם ועכברושים הופיעו בפורומים באינטרנט, קבוצות מקומיות איימו לקחת את החוק לידיים ופוליטיקאים זריזים מיהרו להציע ממרכולתם לפתרון הבעיה.

 ראש עיריית אוסלו, פאבין סטאנג, למשל, קרא לממשלה להחזיר לתוקף חוק ישן האוסר קיבוץ נדבות. חברת הפרלמנט ג'ני קלינגה ממפלגת המרכז, הציעה לסגור את גבולות המדינה ולפרוש מאמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי בין רוב מדינות אירופה. חבר פרלמנט אחר, מזיאר קשוורי ממפלגת הקדמה הימנית פופוליסטית, תקף את סובלנות מפלגות השמאל כלפי המהגרים, "הספיק לנו", הוא אמר בעימות טלוויזיוני על המחנה הסמוך לכנסיית סופיאנברג, "עכשיו צריך להעיף אותם מנורווגיה". בהמשך הוא האשים את המהגרים במעשי שוד של קשישים והזהיר מפני הענקת מקומות לינה למחוסרי הדיור. "זה רק מפתה אותם ומקל עליהם לבוא לנורווגיה", הוא אמר. התבטאויות אלו נועדו לכאורה להילחם בפשע מאורגן, בסחר בבני-אדם ובמפגעים סניטריים אך יש הרואים בהן חלק מגל של פופוליזם וגזענות בשיח הפוליטי הנורווגי.

אך ישנם גם קולות אחרים. ראש הממשלה, יינס סטולטנברג, התייחס לנושא במקביל ליום השנה לפיגוע שבוצע ע"י איש ימין קיצוני בקיץ שעבר וגבה 77 קורבנות. בראיונות לתקשורת הוא הזהיר מפני שיח ציבורי מסית ואלים. "חלק ממה שאנו רואים כעת נוגד ערכים בסיסיים. כל בני- האדם זכאים לכבוד והערכה ללא קשר למוצאם", הוא אמר, "מה שלמדנו מהתקפות ה-22 ביולי הוא שאסור לשפוט בני-אדם לפי שייכותם לקבוצה אתנית".

נכון להיום, לאחר פינוי המחנות הזמניים, חזרו בני-הרומה של אוסלו לרחובות, לגנים הציבוריים ולכיכרות העיר. במקביל זנחה רוב העיתונות הנורווגית את העיסוק בנושא. אבל היחס לבני-הרומה מהווה עדיין בעיית עומק בנורווגיה ובאירופה בכלל. זה מאות שנים שבני-הרומה חושפים את הפנים המכוערות של אירופה. בעבר הם נמכרו כעבדים, הושפלו, עוקרו ומאות אלפים מהם נרצחו ע"י הנאצים במלה"ע השנייה. אך בניגוד לקורבנות אחרים של המאה ה-20, צרותיהם של בני-הרומה נמשכות גם במאה ה-21. הם חיים בעוני מחפיר, הם חשופים להתקפות גזעניות, לאלימות משטרתית ולהתעמרות השלטונות ודומה שלמרות מאמצי האיחוד-האירופי וארגוני זכויות אדם, בעייתם רחוקה עדיין מפתרון.

ביצירתו של צ'רלס דיקנס יש את מה שמאפיין את יצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, הוא ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. בעוד כחודש יצויין ברחבי העולם יום הולדתו ה-200 וכתביו רלוונטיים מתמיד.

 הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" http://masaacher.blogspot.com/2012/02/blog-post_8073.html

 לא רבים המקרים שטקסט בן למעלה מ-150 שנה יכול להופיע כפרשנות אקטואלית לאירועי היום, אבל למשפטי הפתיחה של הרומן "בין שתי ערים" יש את האיכות המיוחדת הזאת. "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים", כך פותח צ'רלס דיקנס את הרומן ההיסטורי שלו, "היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי" (בין שתי ערים, תרגום: מרים יחיל-וקס, זמורה-ביתן, 2011).

 כמו ימי המהפכה הצרפתית אותם מתאר דיקנס בספרו, גם ימינו אנו טובים ורעים. מצד אחד הכותרות מבשרות על מהפכה חברתית ועל אביב עמים ערבי, על דיקטאטורים שמופלים ועל המוני מבקשי צדק הצרים על וול-סטריט. אפילו גלעד שליט חזר הביתה. מצד שני, כל יום ניחתות עלינו נבואות זעם ותחזיות אפוקליפטיות – איראן מצטיידת בפצצה גרעינית, פונדמנטליזם דתי שוטף את העולם, משבר פיננסי ממוטט מדינות שלמות באירופה, המחאה החברתית מתמוססת והסיכוי לשלום נרמס תחת גלגליהם של פושעי תג-המחיר. כמו אצל דיקנס, אלו ימים מוזרים ומעניינים – הכל אפשרי ודבר לא אפשרי.

 זה איננו מקרי שיצירתו של צ'רלס דיקנס, הסופר האנגלי שבימים אלו חוגגים 200 שנה להיוולדו, עדיין אקטואלית. יש בה מה שיש ביצירותיהם של הקומץ הקטן של המאסטרים, בני האל-מוות של המילה הכתובה. כמו סופוקלס, שייקספיר ודוסטוייבסקי, דיקנס ידע לספר סיפור אבל הוא גם הבין את מורכבותה של נפש האדם, את חולשותיה, פגיעותה ויכולתה להתעלות. הוא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאלה והוא חשף בפני הקוראים את הרשת החברתית רבת הרבדים המחברת בני-אדם אחד לשני. שיטוט בכתביו ובסיפור חייו של צ'ארלס דיקנס איננו רק חוויה ביוגרפית ואומנותית, זהו מסע בזמן החושף את רובדי העומק של העבר וההווה, את הכאב ואי-הצדק כמו גם את האהבה והתקווה שמרכיבים את הסיפור האנושי כולו.

 זמנים מודרניים

 צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס נולד בפורתסמות' (Portsmouth) ב-1812 והיה הבן השני מתוך שמונה של ג'ון ואליזבת' דיקנס. את רוב ילדותו בילה בעיר צ'תהאם (Chatham) שבדרום מזרח אנגליה. ב-1822, בעקבות קשיים כלכליים, עברה המשפחה ללונדון. זמן קצר לאחר המעבר, בעקבות הסתבכות אב המשפחה בחובות, נשלחה המשפחה כולה לבית-סוהר לבעלי-חוב וחיה שם בתנאים קשים עד הסדרת החוב באמצעות ירושה שקיבל האב מקרובת משפחה. צ'ארלס בן ה-12 היה היחידי מבני משפחתו שלא נאסר. במקום זאת הוא נשלח לעבוד עשר שעות ביום במפעל לייצור משחת נעליים. תקופה זו היא חשובה בהבנת רבים מכתביו של דיקנס העוסקים במעמד העובדים, בתנאים הקשים בהם הוא חי ועבד, בניצול ובחוסר צדק. הייתה זו התקופה הוויקטוריאנית באנגליה, התקופה שלימים דיקנס יתאר את רוחה ועוולותיה טוב יותר אולי מכל אדם אחר.

 התלאות שעבר דיקנס הצעיר מונצחות ברומן דייוויד קופרפילד, כנראה האוטוביוגרפי ביותר בספריו. גיבור הספר, בן דמותו של דיקנס, חווה בילדותו את עבודות הפרך, העונשים, המאסר ושאר קשיי התקופה. אך דיקנס מטיל אל תוך האפלה הוויקטוריאנית גם קרני אור. מי שקרא את דייוויד קופרפילד לא ישכח את טוב ליבו והאופטימיות של מיקאובר, את נדיבותה של הדודה בטסי, את החברות האמיצה בין דייויד לחבריו לביה"ס ג'יימס וטומי ואת אהבתו העזה לדורה. כל אלו צומחים על רקע הקושי והכאב בחייו של קופרפילד ושל הסובבים אותו. יש שם כאב לב של אהבה נכזבת, ייסורי פרידה מבן אהוב וגם רוע טהור בדמויות כמו האב החורג האלים ואחותו האכזרית אדווארד וג'יין מרדסטון ואוריה היפ התככן והמניפולטיבי. נכון, אלו החומרים של אופרות סבון אבל העומק, המורכבות והאנושיות של הדמויות והעלילה הסוחפת העניקו לדייוויד קופרפילד מעמד של קלאסיקה בקרב מיליוני קוראים ביניהם מעריצים כמו טולסטוי, קפקא ופרויד.

 אך אלו לא רק הדמויות והעלילה שהעניקו לדייויד קופרפילד מעמד אל-זמני. הרומן חושף את הכיעור, הניצול והאלימות של התקופה הוויקטוריאנית ושופך אור על מיליוני הקורבנות של המהפכה התעשייתית, של חוק העניים, של הצפיפות, המחלות ותנאי החיים האיומים. כך, באמצעות דמויות כמו דייוויד קופרפילד ואוליבר טוויסט, גיבור הרומן שיצא לאור ב-1838, היה דיקנס אחד הראשונים לספר את סיפור המודרנה, סיפור הכרך הגדול וסיפורם של ההמונים המנוצלים וחסרי הכל של תקופתו. הוא העניק להם פנים ושמות. "פניו של הגבר היו כחושות וחיוורות מאד", כך מתאר דיקנס שתיים מהדמויות שאוליבר טוויסט פוגש, "שערו וזקנו אפורים, עיניו אדומות ונפוחות. פני הזקנה היו קמוטות, שתי השיניים שנותרו בפיה בלטו מעל שפתה התחתונה, ועיניה היו נוקבות ובורקות. אוליבר פחד להתבונן בה ובגבר. שניהם דמו כל כך לחולדות שברחוב"(אוליבר טוויסט. תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ. מודן הוצאה לאור ואוקיינוס הוצאה לאור, 2010). הגבר בסצנה זו, מר בייטון, מתאבל מעל גופת רעייתו המתה המוטלת על רצפת החדר, "עד שהחום שלה עלה אפילו לא ידעתי שהיא במצב כל כך קשה", הוא אומר, "העצמות שלה בלטו, ראו אותן דרך העור! ולנו לא היה אש ולא נרות. בחושך, ככה היא הלכה – בחושך! את הפנים של הילדים שלה היא לא ראתה מרוב חושך, אפילו ששמענו איך שהיא קוראת להם, לוחשת את השמות. יצאתי לרחוב לקבץ נדבות והם הכניסו אותי לכלא. כשחזרתי, היא כבר גססה. הם הרעיבו אותה, בגלל זה. כשראיתי אותה, ברגע אחד נשבר לי הלב. אני נשבע באלוהים שראה את כל זה – זאת האמת! הם הרעיבו אותה!".

 אלו הטקסטים שגרמו אפילו לקארל מארקס ולפרידריך אנגלס לטעון שדיקנס היה כוח מהפכני בספרות. סוף סוף, כתב אנגלס, הודחו המלכים והנסיכים ממקומם, סוף סוף הפכו העניים והמעמדות הבזויים לנושא ראוי לספרות. 150 שנה מאוחר יותר ויש שיטענו שהמהפכה לא הושלמה ושהעוני והמצוקה חזרו להיות בלתי נראים, מעין נוכחים נפקדים בשדה הספרות והאומנות. במובן זה אפשר לשאוב השראה מדיקנס, שלמרות הסנטימנטליות והקומוניקטיביות של ספריו, עסק באומץ בנושאים כמו עבודת ילדים, נישול כלכלי והדיכוי במערכת החינוך. אלו נושאים כבדים אבל הם הופכים את כתביו לעכשוויים מכיוון שהם עדיין אקטואליים. בישראל למשל חיים יותר מ-1,700,000 עניים מתוכם למעלה מ-800,000 ילדים, יש בה פערים אדירים בהכנסה ובנגישות לרפואה ולחינוך ואם מרחיבים את המבט לעולם כולו המצב גרוע עוד יותר. עשרות מיליוני ילדים מועסקים בתנאי עבדות, הסחר בבני-אדם נמשך וכוחות שיטור בשירות העשירים ממשיכים לצמוח לצד צבאות פרטיים ובתי-כלא מופרטים. אם החקיקה האנטי-דמוקרטית היא אורווליאנית והבירוקרטיה המתחזקת היא קפקאית, נראה כי המצב החברתי-כלכלי בעולם בו אנו חיים הוא עדיין דיקנסיאני.

 היו זמנים בלונדון

 לונדון, העיר המזוהה עם דיקנס יותר מכל, לא נראתה במאה ה-19 כפי שהיא נראית היום. הייתה זו עיר מלוכלכת וצפופה שהייתה למרכז המסחר והתעשייה של העולם כולו. עשן הארובות הסמיך, הלכלוך, גללי הסוסים, והביוב הזורם לנהר הת'מז גרמו לסירחון ולמגפות. זונות, אלכוהוליסטים, כייסים וקבצנים חיו לצד המתעשרים הגדולים של הסיטי שהייתה גם למרכז הפוליטי והפיננסי של העולם. כמו הקריות הזוהרות של ימינו, לונדון של התקופה הוויקטוריאנית הייתה אדישה לגורלם של שוכני השיכונים שצמחו סביבה. דיקנס שהיה בן 15 לאחר סיום עבודתו בבית-החרושת ותקופת לימודים בבי"ס מדכא ואלים, הצליח למצוא בעיר פרנסה תחילה כלבלר וקלדן משפטי ואח"כ כעיתונאי. במקביל לעבודתו ככתב פרלמנטארי החל דיקנס בשנות השלושים של המאה ה-19 לכתוב ולפרסם סיפורים במגזינים לונדוניים והרומן הראשון שלו, רשומות מועדון הפיקוויקים, יצא לאור כסדרה בהמשכים ב-1836. זו גם השנה בה הוא התחתן עם קת'רין תומאס הוגארת', אם עשרת ילדיו, ממנה נפרד כעבור 22 שנים.

 עד סוף שנות השלושים הספיק דיקנס לפרסם את אוליבר טוויסט (1838), ניקולס ניקלבי (1839) ובית ממכר עתיקות (1840). לאחר ביקור ארוך ומוצלח בארה"ב יצאו לאור בין השאר מזמור לחג-המולד (1843), דייוויד קופרפילד (1850), זמנים קשים (1854) ודוריט הקטנה (1857). כתביו של דיקנס זכו להצלחה גדולה, הם פורסמו לרוב כסדרות בהמשכים כאשר דיקנס עצמו, שהיה כוכב ספרותי גדול עוד בימי חייו, נהג לקיים הופעות קריאה פומביות של יצירותיו. במקביל הוא הוציא לאור, ערך וכתב במגזינים שונים. הרומנים המאוחרים שלו, בין שתי ערים (1859) וציפיות גדולות (1861) זכו גם הם להצלחה גדולה אך תאונת רכבות בה היה מעורב ב-1865 האטה את קצב הכתיבה שלו וקטעה את הפרץ היצירתי. למרות שהוא לא נפגע פיזית בתאונה, הוא השלים אחריה רק רומן וחצי עד מותו ב-1870, בדיוק חמש שנים לאחר התאונה.

 מותו של דיקנס לא פגע בפופולאריות של כתביו. מאז ועד היום ממשיכים ספריו להימכר במיליוני עותקים והם זוכים גם לאינסוף עיבודים תיאטרליים וקולנועיים. יש המייחסים זאת לכוחן של העלילות והדמויות, אחרים להזדהות עם המעמדות החלשים. אך יש משהו מעבר לזה. כל מי שקורא את דיקנס במקביל לכותרות העיתונים יכול לראות את זה. זה לא רק העוני, לא רק הפערים, אלו הכוחות המניעים של החברה שהופכים את דיקנס לרלוונטי מתמיד בתחילת המאה-21.

 זמנים קשים

 למרות שדיקנס לא נחשב בד"כ למנתח פוליטי מבריק, ניתן למצוא בספריו התייחסויות מעמיקות לשיח הציבורי של זמנו, חלקן אקטואליות להפליא. בולט בהקשר זה הרומן "זמנים קשים" מ-1854. זהו רומן ביקורתי, חריף ואירוני על עיר תעשייתית מכוערת ומוכת עוני בצפון אנגליה. הפועלים בעיר מנוצלים ומהותם מצומצמת לכדי ידיים עובדות בלבד. מעבר לכך, לעובדות ולמספרים לבדם יש מקום במערכות היחסים, בחינוך הילדים ובחיים החברתיים. לא במקרה נקראים שניים מבניו של אחד מגיבורי הספר, מר גרדגרינד, אדם סמית' ומלתוס, ע"ש הוגה השוק החופשי והיד הנעלמה ונביא המחסור והעוני.

 זהו עולם מעמדי, תכליתי ודכאני "היחסים בין עובד לאדוניו היו עובדתיים בתכלית, והדרך מבית-החולים ליולדות ועד בית-הקברות רצופה הייתה עובדות, וכל דבר שנבצר ממך לבטאו במספרים או לקנות בזול ולמכור ביוקר, לא היה לו קיום ולא זכות-קיום, לעולם ועד, אמן" (ימים קשים. תרגום: אסתר כספי.ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1970). ביקורתו של דיקנס היא חריפה ואקטואלית להדהים – "כל קיומו של האדם, למן העריסה ועד הקבר, הוא בבחינת סחר-מכר", הוא מסכם, "ואם בדרך זו לא נגיע לגן-עדן, הרי שאין הוא משכן הכלכלה המדינית, ומקומנו לא יכירנו שם".

 באופן בסיסי, מסביר דיקנס, העוני איננו גזירת גורל אלא מעשה ידי אדם. כוחו המשחית של הכסף, תאוות הבצע, והמיזנטרופיות של סקרוג' ממזמור לחג-המולד למשל מזכירים את החמדנות וחוסר האכפתיות כלפי הזולת שאפיינו משקיעים, וסוחרי בורסה מודרניים שהימרו על כספם של אחרים ורקחו מזימות מרמה. גם המערכת הפוליטית אצל דיקנס, כמו זו של המאה ה-21, איננה מצליחה לרסן את תאווי הבצע ולייצר רווחה. להיפך, היא חלק מהבעיה. המשרד הממשלתי המתואר בדוריט הקטנה, לדוגמא, מבוסס על משרד האוצר הבריטי והוא מתואר כבירוקרטיה חסרת תועלת. "דיקנס מתעניין במצבם הקשה של העניים בראש ובראשונה כי הוא מדגים את היחס הלא אנושי אליהם מצד מערכות גדולות", אומר פרופ' ג'ונתן גרוסמן מהמח' לספרות אנגלית באוניברסיטת לוס-אנג'לס בקליפורניה שספרו "הרשתות של צ'רלס דיקנס" יראה אור בשנה הבאה. "מטרת התקיפה של דיקנס היא לא המנוול היחיד אלא השיטה המייצרת את המנוולים". זהו היחס בין היחידים למערכת ביצירתו של דיקנס, אומר גרוסמן, שהופכת אותה לרלוונטית גם בימינו.

 אבל זה לא רק זה. גם תופעות כמו מהפכת הרכבות בימיו של דיקנס הופכת את יצירתו לרלוונטית. "דיקנס ראה את הרכבות מאיצות את בני-האדם מ-10 ל-50 מיילים לשעה ויוצרות כך תחבורה נוחה בין ערים, הוא ראה אוניות קיטור מקרבות אומות רחוקות והוא תפס את ההבטחה שבחיבור בני-אדם באמצעות רשתות תחבורה ציבורית", אומר גרוסמן ומסביר כי על רקע האי-מייל, הסקייפ והפייסבוק, דיקנס מלמד אותנו לראות את ההבטחה אבל גם את הסיכונים שביצירת רשת צפופה של בני-אדם הנמצאים בניידות ובזמינות מתמדת.

 זמנים טובים?

 ומה באשר לדיקנס עצמו שהעולם חוגג בפברואר 200 שנה להיוולדו? הוא היה אדם רב מעללים שחי חיים סוערים ומלאים. מעבר ליצירה האדירה שהוא השאיר אחריו, הוא עסק בפעילות צדקה, הוא טייל בעולם, הוא התערב בענייני היום ואפילו התעניין בעל-טבעי וברוחות רפאים. הוא הספיק לאהוב יותר מפעם אחת, הוא הקים משפחה גדולה והשתמש פעמים רבות בדמויות ובאירועים מחייו ומחיי משפחתו כבסיס לדמויות ולעלילות בסיפוריו. הוא ריתק, בידר והעלה מחשבות בחייהם של דורות של קוראים והוא גם נתן להם תקווה.

 הנה למשל הרהוריו האחרונים של סידני קרטון, גיבור בין שתי ערים, לפני הוצאתו להורג בגיליוטינה. קרטון, שבתחילת הסיפור הוא פרקליט, ציני ושתיין, משלם בסוף הסיפור בחייו למען הצלת אדם אחר. הוא עושה זאת מתוך אהבה. דווקא במקום שמהפכה חברתית שינתה את פניה והפכה להתפרצות אלימה וברברית של אספסוף המונע בציניות ע"י בעלי אינטרס, דווקא על רקע הגיליוטינה, משוכנע קרטון בניצחונו ארוך הטווח של הטוב. "אני רואה את העיר היפה הזאת ואת העם המופלא הזה", הוא חושב לעצמו, "נחלצים מן התהום, ובמאבקיהם לחירות אמיתית, בניצחונותיהם ובמפלות שלהם שיימשכו עוד שנים ארוכות, אני רואה את ימי הרשע הללו ואת הימים שקדמו להם והולידו אותו, מסתיימים, לאחר שכיפרו בהדרגה על פשעם".

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.

 

 

 

 

 

בנורווגיה נחשפים ממדי האסון ומתגלים פרטים חדשים אודות הטרוריסט בן ה-32, אנדרס ברינג ברייוויק.

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1311527424638&did=1000667020

ע"פ מסמך שפורסם באמצעי התקשורת ומהווה מעין מניפסט ויומן המיוחס לברייוויק, תוכננו הפיגועים במשך שנים. המסמך, שנשלח כנראה ע"י ברייוויק למספר ממוענים והגיע לידי משטרת נורווגיה, הוא בן 1,500 עמודים והוא חושף את תשע השנים שלפני אירועי יום שישי. הוא מתאר את עמדותיו של ברייוויק – שנאת מוסלמים קיצונית, התנגדות להגירה ולרב-תרבותיות וקריאה למלחמה בממסד השמאלני-מרקסיסטי השולט בנורווגיה ובאירופה.

המסמך שופך אור גם על היערכותו הדקדקנית של ברייוויק לפיגועי הטרור. הוא מפרט כיצד הוא רכש את כלי הנשק והשיג מדים של שוטר, כיצד הוא נמנע מקיום מערכות יחסים עם נשים והתרחק מחבריו כדי להתמקד בהכנות לפיגועים וכיצד הוא מכר את רכושו כדי לממן את פעילותיו, בין השאר את קניית החומרים להרכבת הפצצה ומימון השכירות למגורים מבודדים בחווה חקלאית שאפשרו לו לקנות דשן בכמויות גדולות. ההכנות כללו גם אמונים גופניים, לקיחת סטרואידים, בחירת פרטי לבוש והקפדה על מראה חיצוני מתוך מחשבה על תדמיתו כגיבור גואל של אירופה ושל הנצרות.

המשפט האחרון ביומן הוא: "אני מאמין שזו הפעם האחרונה שאני כותב כאן. היום יום שישי, 22 ביולי, 12:51". ב-15:26 התפוצצה הפצצה ברובע הממשלה בלב אוסלו שגבתה את חייהם של לפחות שבעה בני-אדם. ע"פ משטרת אוסלו מאושפזים עדיין תשעה או עשרה בני-אדם במצב קשה כתוצאה מאירוע זה והמשטרה מחפשת עדיין נעדרים בבניינים ההרוסים.

השלב השני בתוכניתו של ברייוויק החל מעט אחרי השעה 17:00. כאשר הוא מחופש לשוטר וחמוש בשני כלי נשק, החל ברייוויק ברצח המוני של נערים ונערות במחנה-נוער של צעירי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית באי אוטויה מערבית לאוסלו. לפחות 85 נהרגו באירוע זה. עשרות פצועים עדיין מאושפזים וחיפושים נמשכים אחרי מספר נעדרים שככל הנראה טבעו.

ברייוויק נעצר ללא התנגדות באי אוטויה ע"י המשטרה, שהגיע לזירת הפיגוע כשעה לאחר הדיווח הראשוני על המתרחש. בשלב זה נגמרה לו כבר התחמושת. במעצר הודה ברייוויק באחריותו לשני פיגועים. ע"פ עורך דינו הוא ראה אותם כמעשים "מבעיתים אך הכרחיים" והוא מתכוון לפרט את מניעיו בפני בית-הדין בו הוא יישפט. עורך-הדין, גייר ליפסטד, סיפר לעיתונות הנורווגית שמעשיו של ברייוויק היו בעלי רקע פוליטי והם כוונו כנגד מפלגת השלטון. ברייוויק, ע"פ דברים אלו, ניסה להשתמש באלימות כדי לשנות את הפוליטיקה בנורווגיה והפיגועים היו אות אזהרה למפלגה "המרקסיסטית" לפני יום-הדין שיגיע אם לא תשנה את דרכיה. היום בצהריים עצרה המשטרה שישה בני-אדם נוספים בחשד לקשר לאירועי יום שישי אך היא לא הסבירה כיצד הם היו מעורבים.

הערכת מעצרו של ברייוויק תיערך ביום שני והוא משתף פעולה עם חוקריו. העונש המרבי למבצעי פיגוע טרור בנורווגיה הוא 21 שנות מאסר.

בתוך כך נערך לפני הצהריים טקס זיכרון ממלכתי בכנסייה המרכזית באוסלו בהשתתפות כל ראשי המפלגות, ראש-הממשלה, ינס סטולטנברג וחברי ממשלתו, מלך ומלכת נורווגיה ומספר ניצולים מאירועי יום שישי. נורווגיה כולה מלאה היום בסממני אבל, הדגלים בחצי התורן, הכיכרות מלאות פרחים ונרות והעיתונות המקומית עוסקת בהרחבה בסיפורים הקשים של הניצולים ממחנה הנוער באוטויה. 

ההקשר הפוליטי

פיגועי הטרור היו בעלי אופי פוליטי מובהק והם כוונו כנגד מטרה פוליטית ברורה – מפלגת השלטון, מפלגת העבודה הנורווגית. המוסדות שהותקפו היו משרדי הממשלה המונהגת ע"י המפלגה ומחנה הנוער של מנהיגי העתיד שלה. מפלגת-העבודה הנורווגית היא המפלגה הגדולה במדינה והיא נמצאת בשלטון מאז 2005 יחד עם מפלגת השמאל הסוציאליסטית ומפלגת המרכז. מפלגה זו היא האחראית במידה רבה ליצירת מדינת-הרווחה הנורווגית והיא הייתה בשלטון במשך עשרות שנים החל משנות השלושים של המאה הקודמת. כיום היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היחידה בסקנדינביה שנמצאת בשלטון (בדנמרק ובשוודיה שולטות קואליציות מרכז-ימין).

בהקשר הפוליטי הרחב של אירועי יום שישי יש לציין שבשנים האחרונות חלה התחזקות בכוחן של תנועות ימין קיצוני במדינות הנורדיות ובתוכן נורווגיה. זו כוללת התחזקות של מפלגות ימין-לאומני-פופוליסטי לגיטימיות או לגיטימיות למחצה, כמו מפלגת "הפינים האמיתיים" שהפכה לשלישית בגודלה בפינלנד אחרי הבחירות באפריל ומפלגת "הדמוקרטים השוודים" שעברה לראשונה את אחוז החסימה בשוודיה בספטמבר שעבר. בשוליהן של מפלגות אלו ישנם ארגוני שוליים קיצוניים יותר כמו תנועות ניאו-נאציות, התארגנויות אנטי-מוסלמיות וארגונים דתיים פונדמנטליסטיים.

ע"פ הידוע עד כה לא היה מבצע פיגועי הטרור בנורווגיה ביום שישי חבר פעיל בארגונים אלו אך ככל הנראה הוא היה בעבר חבר ב"מפלגת הקידמה" הנורווגית (המפלגה השנייה בגודלה במדינה שהיא באופייה ימנית-שמרנית). מאוחר יותר הוא ביקר את המפלגה על כניעתה לרב-תרבותיות ופנה לכתיבה באתרים גזעניים ואתרי ימין קיצוני. ייתכן גם שהשתתף באירועים בעלי אופי ניאו-נאצי. מעשיו של ברייוויק לא היו אמנם חלק מהדיון הציבורי הלגיטימי בסקנדינביה אך הם תוצר של התפתחויות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות.

בשנים האחרונות השתנו המדינות הנורדיות במספר מובנים. ראשית, הן התקרבו לאירופה – שוודיה, דנמרק ופינלנד הן חברות האיחוד-האירופי, נורווגיה אמנם לא חברה באיחוד אך היא מושפעת ממנו. שנית, הגירה רחבה שינתה את הדמוגרפיה שלהן, השפיעה על שוק-העבודה והפכה אותן לרב-תרבותיות. כתוצאה מאלו נוספו קשיים רבים לקיום המודל הכלכלי הנורדי השם דגש על תעסוקה מלאה ומעורבות גדולה של הממשלה במשק באמצעות סקטור ציבורי רחב, בעלות ממשלתית נרחבת על נכסי ציבור וזכויות סוציאליות רחבות לכל האזרחים (בריאות, חינוך, דיור, פנסיה וכו').

בעקבות שינויים אלו ואחרים קמו מתנגדים רבים למודל מדינת הרווחה המסורתית. האופוזיציה המרכזית מורכבת אמנם מחוגים פוליטיים התומכים בשוק חופשי יותר, בהורדת מיסים ובפתיחת שוק-העבודה לתחרות. אך חלקים אחרים באופוזיציה לממסד הסוציאל-דמוקרטי הם החוגים הלאומניים, מתנגדי ההגירה והרב-תרבותיות.

נכון לעכשיו מתרחק הימין של הזרם המרכזי במדינות הנורדיות מהתנועות הימניות-הפופוליסטיות והוא משתף פעולה עם השמאל במאבק בארגונים הקיצוניים. עם זאת, יש המודאגים מכך שהתחזקות בכוחן של תנועות הימין-הקיצוני בשילוב שינויים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים במדינות הנורדיות הן אתגר שמדינת-הרווחה הקלאסית תתקשה לעמוד בו. אירועי יום שישי בנורווגיה מאחדים לשעה קלה את הנורווגים כולם ואת שכניהם, תושבי המדינות הנורדיות, נגד הגורמים הקיצוניים שבתוכן. עם זאת, זהו עידן חדש בדיון הציבורי בסקנדינביה והשפעות הפיגועים יורגשו ככל הנראה גם בעתיד באופן שקשה עדיין לחזות.

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה.