From Genocide to the World Cup: The amazing Story of Darfur United

Published in Haaretz: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

The ConIFA Football World Cup, which took place in June this year, attracted fewer spectators than the FIFA World Cup in Brazil that started a few days later. The tournament took place in Östersund in Northern Sweden in a stadium Which only seats 6,600 people. Its participants were teams representing nations and peoples who are not part of FIFA. Some teams represented states not recognized by the international community like the Nagorno-Karabakh Republic and Iraqi Kurdistan, others represented ethnic minorities and stateless people like the Tamils from Sri Lanka and the Sámi people of northern Scandinavia. The tournament ended with a dramatic penalty shootout in which a team representing separatists from the French-Italian border beat a team from the Isle of Man.

For most teams participation was a multi-cultural celebration and a rare opportunity to participate in an international tournament. However, the tournament also had a political side to it. Because acceptance by FIFA, the federation managing international football, involves a difficult political struggle, participation in the alternative world cup in Sweden was, for many teams, an assertion to bring issues to international attention. Every team had its own agenda – independence aspirations, demands for cultural autonomy or human rights struggles.

However, for one team the tournament in Sweden was something more concrete and existential. For them it was more than a festival of folklore and culture, it was an opportunity to tell the world their story and even start a new life. The Darfur team arrived from the refugee camps in Chad to which they had fled from the genocide which has been raging in their country for well over a decade. Unlike the other competitors, they came from a place where it was almost impossible to play football. Some escaped from burning villages, others survived massacres by cruel militias, many lost family members. Despite all this, 15 players succeeded, with the help of an American NGO called i-ACT, to overcome the horrific events of their past, and all the financial and diplomatic challenges and finally arrived at the tournament in Sweden. The fact that they came from different refugee camps, belonged to different tribes, spoke different languages and connected, despite everything, to one team, granted the team its name – “Darfur United”.

***

Since 2005 the American NGO i-ACT has been assisting survivors of the genocide in Darfur mostly by creating personal connections with refugees who escaped Sudan and running educational and social programs in the refugee camps in Chad, Sudan’s western neighbor. The NGO also deals with raising international awareness to the situation in Darfur and Chad through projects of documentation and appeals to American public opinion .

“From our first visit to the refugee camps on the Chad-Darfur border, we became aware of the refugees' love for football and of the power this sport had to create a space where they stopped being refugees or victims", says Gabriel Stauring, co-founder and director of i-ACT, "when they had a ball and arranged some rocks to be the goal posts, they got to experience joy.” A few years later the i-ACT team took the idea a few steps further. “The idea for Darfur United first came about when one of our teammates, Ian, who had traveled to the camps with us told us about a tournament that was to happen in Iraqi Kurdistan in June of 2012. It was a tournament for teams representing groups of people that were not represented in the football world by FIFA. It seemed like an impossible dream to make this happen, given the enormous challenges, but our team loves those challenges, when they work towards our mission of putting a face on the numbers”.

Putting a face on the harsh statistics and numbers of victims in Darfur is one of i-ACT’s main goals and the faces of the Darfur United players represent the young generation in the refugee camps in Chad. One of them is 26 year-old Abdul-Hamid who comes from a small village in Geneina, Western Darfur. “One morning in the summer of 2003” he recalls, “Members of the Janjaweed militia (An armed militia that operates in Western Sudan and Eastern Chad supported by the Sudanese government) came to my village. Some arrived in vehicles, others rode horses and camels. It was at around 5 am and the militants, who were armed with guns and RPGs, while shouting that all Africans should be driven out  of Darfur, they started killing the inhabitants and burning the village. When they were finished, helicopters came and dropped bombs on the burning village. There were around 500 residents in the village and only 4 families managed to escape”. Abdul-Hamid escaped with his parents and they found shelter in one of the refugee camps in Chad.

19 year-old Saleh has a similar story. He too remembers the Janjaweed raid on his village in Rahad El Berdi in the summer of 2003. “First they gathered our animals”, he says, “They killed anyone who resisted, then they raped the women. Finally, the helicopters came and dropped bombs as the Janjaweed militants circled the village and shot anyone who tried to escape.” Saleh, who was nine at the time, managed to escape the village and was reunited with his parents and sisters three days later in a nearby village. One of his sisters was shot in her abdomen and died soon after. As he was escaping, Saleh saw bodies of other family members lying in the streets. Like Abdul-Hamid, Saleh and his parents also escaped to Chad and found refuge there.

At around the same time, now 26 year-old Ismail from Ed El Kheir in North-Western Sudan, also arrived in Chad. He too escaped his hometown in 2003 while it was burning and surrounded by the Janjaweed. He was saved by his aunt and uncle, leaving his mother behind. After walking for a week, he arrived at Touloum refugee camp together with tens of thousands of refugees. “We lived in small tents, without electricity, running water or toilets.” He says, “The food ration we got for a month usually lasted around five days and there was a big shortage of medicines”.  But the hunger and diseases were not their only problem. Ismail tells of mistreatment by the Chad authorities, of women being raped when they left the camp and of a deficient education system. “ It’s a very sad life” he says, “a life of idleness, without hope”.

“In the beginning the condition at the camp was acceptable” Abdul-Hamid, who was living in Farchana refugee camp, adds, “Aid organizations provided food and medicines and it was relatively safe. But now the Chad government took over the camps, the good medicines are taken by the authorities and there is a lack of food and a serious water shortage”. Abdul-Hamid says he witnessed rapes of women who were out collecting firewood and kidnappings of young men, probably as a method of recruiting them as fighters. One of these kidnappings was especially traumatic for him “My brother was kidnapped from our tent in April this year” he says, “After a few days we were given his blood-stained clothes and we were told he had been killed”.

***

The genocide perpetrated by the Sudanese government in the Darfur region started in 2003 with the eruption of a civil war in the area. This was one of several civil wars that started in Sudan as a result of ethnic and political struggles and disputes over resources and land. As part of the Darfur war, president Omar al-Bashir’s dictatorial administration, which has been in power since 1989, employs different methods of direct and indirect violence on the civilian population. The military, aided by the Arab militias – the Janjaweed, have attacked the inhabitants of Darfur with aerial bombings, land raids, burning villages, looting, systematic rape, executions, poisoning water sources and more. Moreover, there are systematic expulsions, uprooting, land occupation and forced demographic changes, while the situation in the IDP (Internally Displaced Persons) and refugee camps in Darfur and Chad deteriorates. There is a serious shortage of water, food and medicines and the refugees also suffer from violence, kidnappings and rape.

Although the atrocities in Sudan have been well known for many years, the international community avoids enforcement of international law and is indecisive when it comes to a clear involvement to save the people of Darfur. Nations and companies breach the arms embargo that has been imposed on the area and continue doing business with Khartoum. International armed forces protect oil wells but not the local population, and the international aid agencies sent to Sudan are unable to cope with the situation on the ground. These agencies lack means to protect the survivors of the genocide as well as their own people, and due to pressure from the Sudanese government, they cannot produce the exact mortality figures from the IDP camps. The UN and African Union mission in Darfur that was established in 2007 is ineffective and some even claim it has become part of the problem instead of part of the solution. It is estimated that around 300,000 to half a million of Darfur’s population has perished, and that Two to three million residents have been displaced from their homes.

Against this harsh background of violence, deprivation and loss it is not easy to find consolation or hope. However, Gabriel Stauring’s team tried and is still trying to support youth like Abdel-Hamid, Saleh and Ismail. “One day they sent a message  to our camp” Ismail says, “they wanted us to send the five best football players from our camp to Djabal camp. That’s how 60 players from the 12 camps in Chad got together and met in the Djabal camp's school. First we introduced ourselves and then the i-ACT team told us about the tournament in Sweden. The next day we started the training that, in the end would select the fifteen best players“.

“In Camp Djabal, they have a dirt football pitch with metal goals and no lines”, Says Stauring, “many of the players did not have shoes and have never played with shoes actually. But, they have been playing like this since they were kids, usually with homemade balls that they put together from rags and plastic”. Stauring’s team included the coach Margo Baker who was in charge of the training and selection process. After a month of training the fifteen players finally selected began their long journey to Scandinavia.

“I was the only one who was chosen from my camp” says Ismail. “After the training we were taken to N’Dhamena, Chad’s capital, where we received the documentation needed for the travel, bags and football uniforms. We stayed at a hotel for four days, during which I had a chance to call home and say goodbye to my family. I told them I was going and that I was lucky to get this opportunity”. Logistically, it was not an easy journey. First they had to go through the bureaucracy of attaining approval and documents from the government of Chad. Then they needed to obtain visas to Sweden through the French embassy in Chad and purchase the tickets. Because of the selection process and the bureaucratic procedures “it was all very last minute and very stressful” as Gabriel Stauring recalls. Finally the diplomatic efforts succeeded and the Darfur United players started their journey from one of the poorest and most dangerous countries in the world, northwards to Sweden, one of its richest and most peaceful ones.

***

“The landing in Sweden was strange” said Ismail. “First of all, the sun almost never set (in June, Östersund has about 20 hours of daylight D.S). Also, people were very nice to us. Unlike in Chad, we were treated as human beings”. “It was an amazing journey but also a challenging experience”, Stauring adds, “The natural environment in Sweden was also something they had never experienced. We landed in Stockholm and took a bus from there to Östersund. From the minute you leave Stockholm, all you see is amazing forests and so much water, so many rivers and lakes. Even though the players were exhausted from the long travel, they could not stop looking out the bus windows.”

The very next day after landing, the Darfur United players participated in their first match against Padania, a team of separatists from northern Italy. Darfur United lost 0:20. “Everything was different” Saleh explains“, In Chad we played barefoot in the sand. When we got to Sweden nothing was the same. We were playing against real players on grass fields, with shoes and football uniforms, but we didn’t get enough practice, we were not well organized, we didn’t have a game plan and we were physically weak. After 30 minutes of playing I wouldn’t have been able to score a goal even if I was standing in front of an empty goal”.

These differences  between the Darfur United players and those of the other teams led to unimpressive results on the field – to say the least. They conceded  61 goals in four games and didn’t score a single goal in return. But despite the unflattering results Ismail is content “As far as I’m concerned we won”, he explains, “We came from the camps, some of us lost family members, and when we came to Sweden we could forget about our sadness for a while. That was a great victory for us”. “I’m proud of what we achieved” adds Saleh “It’s true that  we were not on the same professional level as the other teams but we did make the long journey from the dirt fields of Africa to a real competition against professional players in Europe”.

The matches were only part of their encounter with Europe. “A relatively large group of Darfuris that live in Sweden showed up at the very first practice session. The players were welcomed as celebrities by this group”, says Gabriel Stauring. “The international media was also very interested in the team, so it was wonderful for the players to be able to tell their stories and talk about Darfur and the challenges faced by their families in the refugee camps”. “They treated us very well here” Saleh adds “We felt like we were famous and I experienced the best conditions I ever had in my life: hotels, regular meals and lots of attention. But I missed my family and thought about them a lot. Sometimes, when we would eat at the buffet and five people would eat the amount of food that would feed an entire village, it was hard for me to eat”.

Despite the hardships and loss, the tournament was considered a success. “Darfur United gave them  a sense of united identity and something positive to rally around”, Says Gabriel Stauring, “It is also just plainly for bringing joy. It is hard to put a value on what it means for a young man to represent his people and to step on to a field and play the sport he has loved for as long as he remembers. It's also impossible to measure what it means to boys, girls, women, and men to have their own team to root for. Darfur United gives them hope”. Beyond all this, Stauring claims that the project also has a political aspect, “The little information and news that comes out of Darfur is overwhelmingly negative, so here was something hopeful and positive that could also be used to shine a light on the crisis and the people from this forgotten land”.

***

For most of the Darfur United players the tournament in Sweden was also the beginning of a new life. Six of them decided to escape to Norway and seek asylum during the tournament. They were eventually brought back to Sweden, where they joined seven other players who asked for asylum in Sweden after the tournament. In fact, in their final match Darfur United had only 9 players, one of them being their interpreter. Despite the pressure by the Chadian refugee agency and the UN Refugee Agency, only 2 players returned to Chad at the end of the tournament. “We did not approve or disapprove”, Says Gabriel Stauring, although it is possible i-ACT activities will be hampered by the fact that the players did not return, “We do not consider the refugees to be prisoners or have any different rights than any other person, no matter where they are from. The ones that decided to stay did it the right way, asking for asylum through official channels”.

The authorities in Sweden are quite generous and sympathetic compared to those of other countries. “We were treated very well by immigration authorities”, Ismail says as he recalls his first encounter with at the immigration office in Gävle where he issued his asylum claim. “They checked our documents, gave us a room for one week, interviewed us and let us have legal representation and an interpreter. Then they sent us to different locations while our cases are being processed. I was sent with two other players to Söderhamn where we are waiting for the asylum process to be concluded”. Ismail calls the location where he is staying with his friends “A five-star refugee camp”. The conditions are good; they started studying Swedish and spend most of their time playing football, of course. They even participated in a local marathon and got excellent results.

As their claims are being processed by the Swedish authorities, the Darfur United players are starting to make plans for their new lives. But they don’t forget the ones they left behind. Abdel-Hamid is planning to go to university and one day perhaps return to Sudan and get into politics. “I hope the world intervenes, that there will be peace in Sudan and that life will return to the way it was”, he says and adds with a smile “Maybe then I will be Sudan’s Education minister”.

Saleh dreams of becoming a professional football player. “Now I have strength”, he says, “I need a good coach to give me the tools I need and one day I hope to defeat Barcelona and Inshaalla, even participate in the real world cup”.

***

Meanwhile, in Chad’s refugee camps, i-ACT continues to use football as a tool for rehabilitation, education and social change. In the past year boys and girls in Djabal camp have participated in a football academy set up by i-ACT which also took care of training local coaches, men and women who are all camp dwellers. By 2016 i-ACT plans to establish similar academies in all 12 camps in Chad. In each academy, they say, some two thousand children and youth will be able to practice. The NGO claims that the game has therapeutic qualities and that it's an educational instrument and a basic human right. The academies, they say, are a great tool to achieve these goals.

However, there is a broader and grimmer context. “There are over 300,000 refugees from Darfur in camps on the Chad-Sudan border”, Says Gabriel Stauring, “Violence in Darfur has continued and even increased, so there will continue to be a flow of displaced people. Some make it to the border, but others move to other areas inside of Darfur. Conditions in the camps are deteriorating. Food rations have been cut by more than half, so families are suffering from extreme food insecurity. There have also been cuts in education, medicines, and other medical services”.

Even though the situation in Darfur and the refugee camps in Chad continues to deteriorate, it seems as if the world had lost interest. “The international community has forgotten Darfur”, said Ismail, “the situation there and in the refugee camps in Chad is getting worse and worse. The Sudanese and Chad governments are making life in the camps more difficult and there are reports on murders and kidnapping of children for their recruitment. Despite all this no one hears about the situation in Darfur and Chad, and Omar al-Bahir’s (President of Sudan who was charged for war crimes and crimes against humanity) case is  not being perused at the ICC (International Criminal Court). Ismail claims that the world’s silence sends a clear message: “It gives the government a green light to continue its crimes”, he says, “That’s why my duty is to remind the world and tell my story”.

מרצח-עם לאליפות העולם בכדורגל: סיפורה המדהים של דארפור יונייטד

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

אליפות העולם בכדורגל של ConIFA שהתקיימה ביוני השנה משכה אליה הרבה פחות צופים מהמונדיאל בברזיל שהתחיל כמה ימים אחריו. מדובר בטורניר שהתקיים בעיר אוסטרסונד (Östersund) שבצפון שוודיה ושמשתתפותיו היו נבחרות המייצגות עמים ולאומים שאינן חלק מההתאחדות הבינלאומית לכדורגל. באצטדיון המכיל כ-6,600 מקומות בלבד התחרו ביניהן נבחרות המייצגות ישויות מדיניות שאינן מוכרות ע"י הקהילה הבינלאומית כמו נבחרות נגורנו קרבאך וכורדיסטאן העיראקית ונבחרות המייצגות מיעוטים אתניים ועמים חסרי מדינה כמו הטאמילים מסרי-לנקה והסאמים של צפון סקנדינביה. הטורניר הסתיים בדו-קרב פנדלים דרמטי בו ניצחו קבוצת בדלנים מגבול צרפת-איטליה את נבחרת האי מאן המפתיעה. בעבור רוב הנבחרות ההשתתפות הייתה חגיגה של רב-תרבותיות והזדמנות נדירה לשחק בטורניר בינלאומי. אך לטורניר היה גם צד פוליטי יותר. מכיוון שקבלה לחברות ב-FIFA, הארגון המנהל את הכדורגל העולמי, כרוכה במאבק פוליטי לא קל, ההשתתפות בטורניר האלטרנטיבי בשוודיה הייתה בעבור נבחרות רבות גם הצהרה המופנית לדעת הקהל העולמית. כל נבחרת יכלה להשתמש בטורניר להעלאת ענייניה לתודעה הבינלאומית – הכרה בעצמאות מדינית, אוטונומיה תרבותית או מאבק לזכויות אדם, כל נבחרת וסדר היום שלה.

עם זאת, בעבור שחקני נבחרת אחת היווה הטורניר בשוודיה משהו מוחשי וקיומי יותר. בעבורם היה הטורניר יותר מפסטיבל פולקלור ותרבות, הוא היה הזדמנות לספר לעולם את סיפורם ולזכות לחיים חדשים של ממש. שחקני נבחרת דארפור הגיעו לשוודיה ממחנות פליטים בצ'אד אליהם הם נמלטו מרצח-העם המתקיים בדארפור כבר מעל עשר שנים. בניגוד ליריבים שנגדם הם שיחקו, הם הגיעו ממקום שבו כמעט בלתי אפשרי לשחק כדורגל. חלקם ברחו מכפרים בוערים, אחרים ניצלו ממעשי טבח של מליציות אכזריות, רבים איבדו בני משפחה. למרות כל אלו הצליחו 15 שחקנים, בסיוע ארגון i-ACT האמריקאי, להתגבר על האירועים הקשים בעברם ועל הקשיים הכספיים והדיפלומטיים שבדרך, ולהגיע לטורניר בשוודיה. העובדה שהם הגיעו ממחנות שונים, השתייכו לשבטים שונים, דיברו שפות שונות והתחברו, למרות הכל, לקבוצה אחת העניקה לקבוצה את שמה. "דארפור יונייטד" הם קראו לה.

***

ארגון i-ACT האמריקאי עוסק כבר מ-2005 בסיוע לקורבנות רצח-העם בדארפור, בעיקר באמצעות יצירת קשרים אישיים עם פליטים שברחו מסודאן וקיום מפעליים חינוכיים וחברתיים במחנות הפליטים בצ'אד, שכנתה של סודאן ממערב. הארגון עוסק גם בהעלאת המודעות הבינלאומית למצב בדארפור ובצ'אד באמצעות פרויקטים של תיעוד ופנייה בדרכים שונות לדעת הקהל האמריקאית. גבריאל סטאורינג, מנהל הארגון ואחד ממייסדיו, מספר על תחילתו של פרויקט דארפור יונייטד. "כבר מהביקור הראשון שלנו במחנות בגבול דארפור-צ'אד גילינו את אהבתם של הפליטים לכדורגל ואת הכוח הגדול שיש לספורט הזה ביצירת מציאות שבה הם מפסיקים לרגע להיות פליטים וקורבנות. ברגע שהיה להם כדור ושערים מסומנים באבנים הם חוו שמחה לשם שינוי". כמה שנים אח"כ לקחו אנשי הצוות של i-ACT את העניין כמה צעדים קדימה. "הרעיון הועלה ע"י איאן, אחד מאנשי הצוות שלנו בעת ביקור במחנות בצ'אד. הוא סיפר לנו על הטורניר הבינלאומי שהתקיים בכורדיסטאן העיראקית ב-2012 שבו מיוצגות קבוצות שאינן יכולות להיות חברות ב-FIFA. תחילה זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי ואתגר ענק לגרום לקבוצה מהמחנות בצ'אד להשתתף בטורניר שכזה, אבל הצוות שלנו אוהב אתגרים שמטרתם לתת פָּנִים למספרים".

הענקת פנים אנושיות לסטטיסטיקות הקשות ולמספרי הקורבנות בדארפור היא אחת ממטרותיו העיקריות של ארגון i-ACT ופניהם של שחקני דארפור יונייטד הם פניהם של הדור הצעיר במחנות בצ'אד. אחד מהם הוא עבדול חמיד בן ה-26 שמוצאו בכפר קטן באזור גנאינה (Geneina) שבמערב דארפור. "בוקר אחד בקיץ 2003", הוא מספר, "הגיעו לכפר שלי אנשי מילציית הג'ינג'וויד (מיליציות חמושות הפועלות במערב סודאן ומזרח צ'אד הנתמכות ע"י השלטון הסודאני, ד.ס). חלקם הגיעו במכוניות, אחרים היו רכובים על סוסים וגמלים. זה היה בסביבות חמש בבוקר, ואנשי המיליציה, שהיו חמושים ברובים ומטולי RPG, צעקו שיש לגרש את האפריקאים מדארפור והחלו להרוג את התושבים ולשרוף את הכפר. אחרי שהם סיימו הגיעו מסוקים והטילו פצצות על הכפר הבוער. בכפר חיו כ-500 אנשים, רק ארבע משפחות הצליחו לברוח". עבדול חמיד הצליח לברוח עם אמו ואביו והם מצאו מקלט באחד ממחנות הפליטים שהוקמו בצ'אד.

סיפורו של סלאח בן ה-19 דומה. גם הוא זוכר את פשיטת אנשי הג'ינג'וויד על הכפר שלו שבחבל רחד אל-ברדי (Rahad El Berdi) בקיץ 2003. "תחילה הם אספו את בעלי-החיים שלנו", הוא מספר, "הם הרגו את כל מי שהתנגד ואח"כ אנסו את הנשים. בסוף הגיעו המסוקים והטילו פצצות כאשר אנשי הג'ינג'וויד מקיפים את הכפר ויורים בכל מי שמנסה לברוח". סלאח, שהיה אז בן תשע, הצליח לברוח מהכפר ופגש את הוריו ואת אחיותיו כעבור שלושה ימים בכפר סמוך. אחת האחיות נורתה בבטנה ונפטרה מעט אח"כ. במנוסתו ראה סאלח גם את גופותיהם של בני משפחה נוספים כאשר הן מוטלות ברחוב. כמו עבדול חמיד, גם סלאח והוריו ברחו לצ'אד ומצאו בה מקלט.

באותה תקופה הגיע לצ'אד גם איסמעיל, צעיר בן ה-26 מעיד אל-חיר (Ed El Kheir) שבצפון-מערב סודאן. גם הוא נמלט מעירו ב-2003 בעודה בוערת ומותקפת ע"י מיליציית ג'ינג'וויד. הוא חולץ ע"י דודו ודודתו כאשר אמו נשארה מאחור. אחרי שבוע של הליכה ברגל הוא הגיע למחנה הפליטים טולום (Touloum) יחד עם עשרות אלפי פליטים אחרים. "גרנו באוהלים קטנים, ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא שירותים", הוא מספר, "הקצבת המזון שקיבלנו לחודש הספיקה בד"כ לכחמישה ימים והיה מחסור גדול גם בתרופות". אך הרעב והמחלות לא היו הבעיות היחידות. איסמעיל מספר על התעמרות מצד השלטונות בצ'אד, על נשים הנאנסות כשהן יוצאות מן המחנה ועל מערכת חינוך לא מספקת. "אלו חיים עצובים מאוד", הוא אומר, "חיים של חוסר מעש, ללא תקווה".

"בהתחלה המצב במחנה היה סביר", מוסיף עבדול חמיד שמצא מקלט במחנה פרחנה (Farchana), "ארגוני סיוע דאגו למזון ותרופות והמצב היה בטוח יחסית. אבל כיום ממשלת צ'אד השתלטה על המחנות, התרופות הטובות נלקחות ע"י השלטונות ויש מחסור במזון ובעיה רצינית של מים". עבדול חמיד מספר שהוא היה עד למעשי אונס של נשים שיצאו לאסוף עץ לבישול ולחטיפות של צעירים ככל הנראה על מנת לגייסם ללחימה. אחת החטיפות להן הוא היה עד הייתה טראומטית במיוחד בעבורו. "אח שלי נחטף מתוך האוהל שלנו באפריל השנה", הוא מספר, "כעבור כמה ימים הביאו לנו את בגדיו מוכתמים בדם והודיעו לנו שהוא נהרג".

***

רצח העם שמבוצע ע"י הממשל הסודני בחבל דארפור שבמערב המדינה החל ב-2003 עם התפרצותה של מלחמת אזרחים באזור. זוהי אחת ממלחמות אזרחים רבות שהתפרצו בסודאן כתוצאה ממאבקים על רקע אתני ופוליטי ומאבק על משאבים, מחצבים וקרקעות. במסגרת המאבק בדארפור משתמש שלטונו של הדיקטטור עומר אל-באשיר, השולט במדינה מאז 1989, בשיטות שונות של אלימות ישירה ועקיפה כלפי האוכלוסייה האזרחית. במהלך השנים האלו כוחות צבא, בסיוע אנשי המיליציות הערביות החמושות המכונות ג'ינגוויד, התקיפו את תושבי דארפור באמצעות הפצצות מהאוויר, פשיטות אכזריות מן הקרקע, שריפת כפרים, ביזה, אונס מאורגן של נשים, הוצאות להורג, הרעלת בורות מים ועוד. מעבר לכך מתקיימת מערכת נרחבת של גירוש, עקירה, השתלטות על אדמות ושינוי המבנה הדמוגרפי של האזור, כאשר המצב במחנות העקורים שהוקמו בדארפור ובצ'אד הולך ומדרדר – ישנו מחסור חמור במים, מזון ותרופות והעקורים סובלים גם מהתנכלויות אלימות, חטיפות ומעשי אונס.

למרות שהמתרחש בסודאן ידוע בעולם כבר שנים רבות, הקהילה הבינלאומית נמנעת מאכיפת החוק הבינלאומי על סודאן ומהתערבות ברורה ותקיפה להצלת תושבי דארפור. מדינות וחברות שונות מפרות את אמברגו הנשק שהוטל על האזור ומקיימות יחסים כלכליים עם ממשלת חרטום. כוחות חמושים בינלאומיים מגנים על מקורות הנפט שבאזור אך לא על האוכלוסייה המקומית וכוחות הסיוע הבינלאומיים שנשלחו לסודאן לא מצליחים להתמודד עם המצב בשטח. הם סובלים מחוסר באמצעים להגן על אנשיהם ועל ניצולי רצח-העם, ובלחץ הממשלה הסודנית הם אינם מעבירים מידע מדויק על ממדי התמותה במחנות העקורים. כוח המשימה של האו"ם והאיחוד האפריקאי שהוקם ב-2007 איננו אפקטיבי ויש אפילו הטוענים שהוא הפך לחלק מהבעיה וע"פ רוב ההערכות בין כ-300,000 לכחצי מיליון מתושבי דארפור נהרגו עד כה ובין שניים לשלושה מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.

על רקע מציאות קשה זו של אלימות, מחסור ואובדן לא קל למצוא נחמה או פתח לתקווה. אך צוותו של גבריאל סטאורינג ניסה ומנסה עדיין לסייע לצעירים כמו עבדל חמיד, סאלח ואיסמעיל. "יום אחד הם שלחו מסר למחנה שלי", מספר איסמעיל, "הם ביקשו שנשלח את חמשת שחקני הכדורגל הטובים ביותר במחנה שלנו למחנה ג'בל (Djabal). כך הגענו, כ-60 שחקנים מ-12 המחנות שבצ'אד ונפגשנו במבנה ביה"ס שבמחנה. קודם כל הצגנו את עצמנו ואח"כ אנשי i-ACT סיפרו לנו בהתרגשות על הטורניר בשוודיה. ביום שלמחרת התחילו האימונים שבסופם היו אמורים להיבחר 15 השחקנים הטובים ביותר".

"במחנה הפליטים ג'בל יש מגרש עפר, ללא קווים ועם שערים מברזל", מספר סטאורינג, "לרבים מהשחקנים לא היו נעליים, הם היו רגילים לשחק יחפים עם כדורים מתוצרת בית עשויים בד ופלסטיק". הצוות של סטאורינג כלל גם את המאמנת מארגו בייקר שהייתה אחראית על האימונים והמיונים. בתום כחודש נשלחו 45 שחקנים חזרה למחנותיהם ו-15 הנבחרים החלו את מסעם הארוך לסקנדינביה.

"הייתי היחיד שנבחר מהמחנה שלי", מספר איסמעיל, "אחרי המיונים לקחו אותנו לנג'מנה, עיר הבירה של צ'אד, שם קיבלנו את המסמכים הנדרשים לנסיעה וגם תיקים ומדי כדורגל. שהינו בבית-מלון כארבעה ימים במהלכם הספקתי גם להתקשר ולהיפרד מהמשפחה. אמרתי להם שאני נוסע ושאני בר-מזל שקיבלתי את ההזדמנות הזו". מבחינה לוגיסטית זה לא היה מסע פשוט. תחילה צריך היה לעבור את הבירוקרטיה של השגת מסמכים ואישורים של ממשלת צ'אד. אח"כ צריך היה להשיג ויזות לשוודיה דרך שגרירות צרפת בצ'אד ולקנות כרטיסי טיסה. בגלל תהליכי המיון של הנבחרת והנהלים של הרשויות "הכל נעשה ברגע האחרון ובלחץ גדול" כדבריו של גבריאל סטאורינג. בסופו של דבר הצליח המאמץ הדיפלומטי ושחקני דארפור יונייטד החלו את מסעם מאחת המדינות העניות והמסוכנות בעולם צפונה אל שוודיה, אחת המדינות העשירות והשלוות בעולם.

***

"הנחיתה בשוודיה הייתה מוזרה", מספר איסמעיל, "קודם כל כי השמש כמעט לא שקעה (באוסטרסונד יש ביוני כעשרים שעות אור ביממה, ד.ס). חוץ מזה האנשים היו מאוד נחמדים אלינו, שלא כמו בצ'אד, התייחסו אלינו כאל בני-אדם". "זה היה מסע מדהים אבל גם מאתגר", מוסיף גבריאל סטאורינג, "הנוף השוודי היה משהו שהשחקנים מעולם לא חוו קודם. הדרך מסטוקהולם, שבה נחתנו, לאוסטרסונד מלאה ביערות מדהימים, בנהרות ובאגמים. למרות שהשחקנים היו עייפים מאוד הם לא יכולים היו להפסיק להסתכל מהחלונות".

ביום שלמחרת הנחיתה שיחקו שחקני דארפור יונייטד את משחקם הראשון. זה היה משחק נגד נבחרת פאדניה, נבחרת המייצגת בדלנים מחבל ארץ בצפון איטליה. דארפור יונייטד הפסידה 20:0. "הכל היה שונה", מספר סלאח, "בצ'אד שיחקנו יחפים במגרש חול וכשהגענו לשוודיה הכל היה אחרת. מצד אחד התמודדנו עם שחקנים אמיתיים על מגרש דשא, עם נעליים ומדי כדורגל. מצד שני, לא התאמנו מספיק, לא היינו מאורגנים כמו שצריך, לא הייתה לנו תכנית משחק והיינו חלשים מבחינה גופנית. אחרי שלושים דקות משחק לא הייתי מסוגל להבקיע גם אם הייתי עומד לבדי מול שער ריק".

בגלל הבדלי הרמות הגדולים בין שחקני דארפור יונייטד לבין שחקני שאר הנבחרות התוצאות על המגרש היו לא מרשימות בלשון המעטה. הם ספגו 61 שערים בארבעה משחקים ולא הבקיעו אפילו פעם אחת. אבל למרות התוצאות הלא מחמיאות איסמעיל חש מרוצה. "מבחינתי ניצחנו", הוא אומר, "באנו מהמחנות. חלקנו איבדנו בני משפחה רבים, וכשהגענו לשוודיה יכולנו לשכוח לרגע מהעצב הזה. זה היה ניצחון גדול בשבילנו". "אני גאה במה שעשינו", מוסיף סלאח, "אמנם לא היינו כוחות שווים אבל בכל זאת עשינו את כל הדרך ממגרשי החול של אפריקה ועד להתמודדות אמיתית מול שחקנים מקצוענים מאירופה".

אך המשחקים היו רק חלק מהמפגש עם אירופה. "חברים רבים מהקהילה הדארפורית בשוודיה הופיעו כבר באימון הראשון, הם תמכו בשחקנים והתייחסו אליהם כאל ידוענים", מספר גבריאל סטאורינג, "התקשורת הבינלאומית התעניינה בשחקנים שיכלו לספר את סיפורם ולדבר על דארפור ומה שעובר על משפחותיהם במחנות הפליטים". "התייחסו אלינו מאוד יפה כאן", מוסיף סאלח, "הרגשנו שאנחנו מפורסמים וקיבלנו תנאים שלא היו לי בחיים – בתי-מלון, ארוחות מסודרות ותשומת לב. אבל התגעגעתי מאוד וחשבתי הרבה על המשפחה שלי. לפעמים, כשאכלנו בבופה וחמישה אנשים אכלו כמות שהייתה מספיקה לכפר שלם, היה קשה לי לאכול".

אך למרות הקושי וההפסדים הטורניר סוכם בהצלחה. "דארפור יונייטד נתנה לשחקנים תחושה של זהות משותפת ומשהו חיובי להתאגד סביבו", אומר גבריאל סטאורינג, "והכדורגל פשוט מעניק שמחה. קשה להעריך כמה זה משמעותי בעבור אדם צעיר לייצג את העם שלו ולעשות את זה ע"י משחק שאותו הוא אוהב מאז שהוא זוכר את עצמו. קשה גם למדוד כמה זה משמעותי בעבור ילדים, ילדות, גברים ונשים לעודד קבוצה משלהם. דארפור יונייטד נתנה להם תקווה". מעבר לכל אלו יש לפרויקט ע"פ סטאורינג גם אספקט פוליטי. "בעולם שבו כל החדשות מדארפור הן שליליות, דארפור יונייטד הפכה למשהו חיובי ומעורר תקווה שמשך תשומת לב למשבר ולאנשים בחבל הארץ הנשכח הזה".

***

בעבור רוב שחקני דארפור יונייטד הטורניר בשוודיה היווה רק את תחילתה של דרך חדשה. שישה מהם נמלטו לנורבגיה תוך כדי המשחקים וביקשו בה מקלט. כעבור זמן מה חמישה מהם הועברו חזרה לשוודיה והצטרפו לשבעה שחקנים נוספים שביקשו מקלט בשוודיה בסוף הטורניר. למעשה במשחק האחרון בטורניר שיחקו בדארפור יונייטד רק תשעה שחקנים כאשר אחד מהם היה המתרגם. למרות הלחץ של ארגוני הפליטים של צ'אד ושל האו"ם רק שניים מחברי המשלחת חזרו לצ'אד בתום הטורניר. "אנחנו לא תמכנו וגם לא התנגדנו להחלטת השחקנים", אומר גבריאל סטאורינג למרות שייתכן ופעילות ארגון i-ACT תפגע כתוצאה מאי חזרתם של השחקנים, "מבחינתנו הפליטים אינם אסירים ואין להם זכויות שונות מכל אדם אחר. אלו שנשארו עשו את זה בדרך הנכונה. הם ביקשו מקלט בצינורות הרשמיים וככל הידוע לנו הם עוברים דרך התהליך הרשמי והמקובל".

וההליך המקובל בשוודיה הוא נוח למדי בהשוואה למדינות אחרות. "התייחסו אלינו יפה במשרד ההגירה", מספר איסמעיל על המפגש הראשון שלו עם הרשויות בעיר יבלה (Gävle) שם הגיש את בקשת המקלט, "בדקו את המסמכים שלנו, נתנו לנו חדר לשבוע, ראיינו אותנו והעמידו לרשותנו ייצוג משפטי ומתורגמן. אח"כ פיזרו אותנו במקומות שונים למשך הזמן שבו דנים בבקשתנו. אני ועוד שניים נמצאים כרגע בסודרהמן (Söderhamn) וממתינים להמשך הדיון בעניינינו". איסמעיל מכנה את המקום שבו הוא שוהה עם שני חברים נוספים מהקבוצה כ"מחנה פליטים חמישה כוכבים". התנאים טובים, הם החלו ללמוד שוודית והם מעבירים את הזמן, איך לא, במשחקי כדורגל. הם אפילו השתתפו במרתון מקומי והשיגו תוצאות מצוינות.

כיום נידונות בקשות המקלט של שחקני דארפור יונייטד ע"י הרשויות בשוודיה. הם, מצדם, מתחילים לרקום תכניות לחייהם החדשים אבל הם לא שוכחים את אלו שנשארו מאחור. עבדול חמיד רוצה ללמוד באוניברסיטה ובעתיד אולי לחזור לסודאן ולהיכנס לפוליטיקה. "אני מקווה שהעולם יתערב, שיהיה שלום בסודאן ושהחיים יחזרו להיות כמו שהם היו פעם", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "אולי אז אהיה שר החינוך של סודאן".

סלאח חולם להיות שחקן כדורגל מקצועי. "עכשיו יש לי כוח", הוא אומר, "אני צריך מאמן טוב שייתן לי את הכלים ויום אחד אני מקווה לנצח את ברצלונה ואינשאללה אפילו להשתתף במונדיאל האמיתי".

***

ובינתיים במחנות שבצ'אד ממשיכים אנשי i-ACT להשתמש בכדורגל ככלי לשיקום, חינוך ושינוי חברתי. כבר כמעט שנה שכאלף ילדים וילדות במחנה ג'בל משחקים במסגרת אקדמיית כדורגל שהארגון הקים והכשיר את המאמנים והמאמנות שלו, כולם תושבי המחנה. עד 2016 מתכננים ב-i-ACT להקים אקדמיות כאלו בכל 12 המחנות בצ'אד. בכל אקדמיה, הם אומרים, יתאמנו כאלפיים ילדים ובני נוער. ע"פ הארגון משחק הוא אמצעי טיפולי, כלי חינוכי וגם זכות אדם בסיסית והאקדמיות הן כלי מצוין להשגת מטרות אלו.

אך יש גם הקשר רחב ועגום יותר. "יש מעל 300,000 פליטים מדארפור במחנות בגבול צ'אד-סודאן", אומר גבריאל סטאורינג, "האלימות בדארפור ממשיכה ואפילו מתגברת, כך שזרם העקורים ימשיך. חלק מהאנשים יצליחו לעבור את הגבול אבל אחרים יישארו בדארפור. המצב במחנות מדרדר, הקצאת המזון קוצצה ביותר מחצי והמשפחות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי קיצוני. לאלו יש להוסיף קיצוצים גם בחינוך, בתרופות ובשירותי בריאות".

וכך, למרות שהמצב בדארפור ובמחנות בצ'אד מחמיר, דומה שהעולם הפסיק להתעניין. "הקהילה הבינלאומית שכחה את דארפור", אומר איסמעיל, "המצב שם ובמחנות בצ'אד הולך ונהיה גרוע יותר. הממשלות בצ'אד ובסודאן מקשות על החיים במחנות הפליטים וישנם דיווחים על מעשי רצח וחטיפות של ילדים וגיוסם ללחימה. למרות כל אלו לא שומעים בעולם על המצב בדארפור ובצ'אד ועניינו של עומר אל-בשיר (נשיא סודאן המואשם בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) מתמסמס בבית-הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)". ע"פ איסמעיל המשמעות של שתיקת העולם היא ברורה. "זהו אור ירוק לשלטונות להמשיך במעשיהם", הוא אומר, "ולכן חובתי היא להזכיר ולספר".

***

השוודים לא נגדנו

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453339

כשקורין אלאל שרה ב-1989 את שירו של מאיר גולדברג "ארץ קטנה עם שפם" היה הגיון פוליטי במשפט "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". שחקן הקולנוע היה רונלד רייגן והכוונה הייתה ברורה: כל הצהרה פוליטית של נשיא ארה"ב מורגשת מיד בירושלים. 25 שנה מאוחר יותר, הנשיא האמריקאי אינו היחיד הדופק על שולחנות. הנה ביום שישי נאם ראש-ממשלת שוודיה הטרי, סטפן לופבן, את נאומו הראשון בפרלמנט ובמהלכו הצהיר ששוודיה תכיר במדינה פלסטינית. התגובות לא איחרו לבוא – שר החוץ הפלסטיני קרא למדינות נוספות ללכת בעקבות שוודיה, שר החוץ הישראלי זימן את השגריר ואפילו יו"ר האופוזיציה שוחח עם השוודים הסוררים.

עכשיו, רגע לפני שהחרבות מוצאות מהנדנים, כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרה השוודית ומה אמורים אזרחי ישראל להבין ממנה.

ראשית יש להצביע על שתי טעויות נפוצות.

הראשונה נוגעת לתוכן הדברים והיא טעותם של אלו המאמינים בשלום ישראלי-פלסטיני המניחים שבהיעדר תהליך מדיני, טוב יעשה העולם הנאור אם יתמוך בפלסטינים ע"י הכרה במדינתם העתידית. זוהי טעות מכיוון שהמהלך הפלסטיני לקבלת הכרה בינלאומית ללא מו"מ עם ישראל מנוגד להיגיון הבסיסי ביותר של פתרון סכסוכים – שלום אמיתי דורש הקשבה לטענות האויב, הכרה בזכויותיו ונכונות לפשרה. ממש כפי שצעדים חד-צדדיים ישראליים (בין אם הם נסיגות או סיפוחי שטחים) אינם מקדמים את פתרון שתי המדינות, גם המהלך הפלסטיני לא יעשה זאת. הוא ייצור פלסטין חלשה כלכלית עם שכנה עוינת וגבולות לא מוכרים. הכרה חד-צדדית מהווה מכה למעטים שעדיין מאמינים בתהליך השלום.

טעות נוספת היא צהלות ה"אמרנו לכם" של ישראלים המשוכנעים שההצהרה השוודית, כמו כל דבר אחר היוצא מאירופה, היא תוצאה של "ההשתלטות המוסלמית" על היבשת. זוהי גישה המבוססת על נתונים דמוגרפיים שקריים ועל אגדות אורבניות בדבר ג'יהדיסטים המטילים את חיתתם על רחובות סטוקהולם ומאלמו. אין זאת לומר שהמצב בשוודיה טוב. יש בה אנטישמיות מכל הסוגים, יש בה בעיות בקליטת המהגרים (במיוחד בגלל ההפרטות במגזר הציבורי) ויש בשוליים גם ניצני אלימות. אך שוודיה אינה צרפת. מהגרים מכל העולם, כולל מהמזה"ת, נקלטים בה בהצלחה יחסית, איש אינו מנסה להשליט בה את חוקי השריע ובכל מקרה, על מנת להבין את הצהרותיו של לופבן מוטב לבחון את המציאות הפוליטית בה הוא פועל ולא לחפש קונספירציות איסלמיסטיות.

ראשית יש להכיר את מפלגתו. דמיינו את מפא"י ההיסטורית – מפלגה גדולה שהקימה מדינה ונמצאת בשלטון עשרות שנים. עכשיו הכפילו ושלשו את הענק הפוליטי הזה והנה קיבלתם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית. זו המפלגה שבנתה את שוודיה המודרנית והייתה בשלטון במשך רוב המאה העשרים. כמו מפא"י, היא גדולה כל כך שיש בה ימין ושמאל, גוורדיה וותיקה ותורכים צעירים וסכסוכים אישיים שלא היו מביישים את פרס ורבין או אלון ודיין.

סטפן לופבן נבחר לראשות המפלגה כמועמד פשרה בין המחנות המרכיבים אותה כדי להחזירה לשלטון אחרי שמונה שנות אופוזיציה. הוא סיפק את הסחורה, אך ניצחונו בבחירות היה דחוק וממשלתו היא ממשלת מיעוט חלשה. כעת הוא חייב לשמור על מפלגתו מאוחדת כדי לא לאבד את השלטון. אמירתו המפורסמת של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים מתאימה מאוד להצהרותיו של לופבן – הן נועדו לפצות את מה שמכונה מחנה השמאל במפלגתו על קיפוחו בסבב המינויים המיניסטריאליים ועל מדיניות פנים בה הוא מתכוון לנקוט.

בכל הנוגע למדיניות חוץ לופבן הוא טירון פוליטי. עד לפני שנתיים הוא כיהן כראש איגוד עובדי המתכת, הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה והוא נטול ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי. בכהונתו יעסוק לופבן בעיקר במשק השוודי, ביצירת מקומות עבודה, בקידום הייצוא ובמערכת הרווחה. לכן הוא מינה לשרת החוץ את מרגוט וולסטרום, פוליטיקאית בעלת ניסיון בינלאומי רב ותמיכה בזירה המקומית. עם זאת, לופבן מחויב למסורת הסוציאל-דמוקרטית הרואה בשוודיה מדינה ניטרלית שאינה מזדהה עם אף מעצמה ושמחויבת לדיפלומטיית שלום וסיוע הומניטרי.

אך לניטרליות השוודית צורות רבות, מהניטרליות האופורטוניסטית בשתי מלחמות העולם, דרך האקטיביזם של ראש-הממשלה (שנרצח) אולוף פלמה בשנות השבעים ועד המדיניות הפרו-אמריקאית של רבים מיורשיו. מתוך גישות אלו יצטרך לופבן לבחור את דרכו בתוך מערכת לחצים מורכבת. הימין שואף להצטרף לנאט"ו, השמאל קורא לעמידה נחושה מול האמריקאים בסוגיות כמו ריגול-סייבר והממסד הביטחוני חושש משותפיו הקואליציוניים של לופבן, מפלגת הירוקים, המתנגדת לייצוא הצבאי ולאנרגיה גרעינית. ייתכן שלופבן החליט להשתמש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להרגיע את הירוקים ולקדם נושאים שחשובים לו יותר כמו התעשייה הצבאית אליה הוא מקורב (מינוי איש מפלגת הירוקים, מהמט קפלן, שהשתתף במשט לעזה ב-2010, לשר השיכון הוא צעד באותו כיוון).

ולמרות זאת לופבן לא עוין את ישראל. בחודשים האחרונים הוא הספיק לכתוב שישראל היא מודל לחיקוי (בסוגיות של יזמות כלכלית), לתמוך בזכותה להגן על עצמה במבצע האחרון בעזה ולהשתתף במצעד נגד אנטישמיות בסטוקהולם. הוא איש פשרות ופרגמטיסט, לא אידיאולוג דוגמטי. יש לציין גם שמשמעותה של הצהרתו בפרלמנט לא ברורה לחלוטין. הוא לא הקציב למהלך לוחות זמנים, הוא התחייב לקיים שיחות עם הצדדים והיא נעטפה באמירות על חשיבות ההכרה ההדדית וזכותם של שני הצדדים לביטחון והגדרה עצמית.

אבל חשוב מכך, למרות שלשוודיה יש השפעה מסוימת על האיחוד האירופי היא איננה משחקניו המרכזיים. יש לה מסורת דיפלומטית ארוכה והיא נחשבת למובילה בתחומים מסוימים, אך לונדון, ברלין ופריז יקבעו בסופו של דבר את עמדתן בעניין הפלסטיני ע"פ האינטרסים שלהם, לא ע"פ אילוצים קואליציוניים של ראש-ממשלת שוודיה. לכן, אל לישראל להיות מודאגת מדי מהצהרותיו של לופבן בשלב זה. בעתיד, עם זאת, כשלופבן יצבור ניסיון ואשראי פוליטי, ייתכן שדווקא הוא יוכל לתרום משהו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהילה הבינלאומית ניסתה הרי הכל – מו"מים ישירים ועקיפים, וועידות בינלאומיות ומתווכים מכל הסוגים, אולי דווקא מנהיג פועלים, איש של עבודה, פשרות והסכמים קיבוציים, יוכל לתרום לפתרון הסכסוך יותר מכל הדיפלומטים והמדינאים שניסו את מזלם ונכשלו.

עדכון לגבי הבחירות בשוודיה

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

רגע האמת של המודל השוודי

ביום ראשון תידרש שוודיה להחליט אם לתת למודל החברתי הייחודי שלה הזדמנות חדשה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.2431757

מבחינת הנתונים היבשים הבחירות המתקיימות בשוודיה ביום ראשון (14.9) לא אמורות לעניין אף אחד מחוץ לגבולותיה. אחרי הכל מדובר במדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים הממוקמת בפריפריה של צפון אירופה ושאין לה השפעה בינלאומית משמעותית במיוחד. ובכל זאת, הדרמה הפוליטית המתרחשת בשוודיה בשבועות האחרונים מסוקרת במדינות רבות מכיוון שהיא מעמידה על הפרק את גורלו של המודל החברתי-כלכלי השוודי המהווה מודל לחיקוי והשראה בכל העולם.

כבר שנים רבות שמדינת-הרווחה השוודית מעוררת עניין במדינות רבות המוצאות בה דוגמא לייתכנותו של מודל ייחודי: מצד אחד כלכלה מודרנית, תחרותית ויעילה וחברה דמוקרטית וחופשית ומצד שני פערים חברתיים מצומצמים, מערכת רווחה אוניברסלית, עבודה מאורגנת ובעלות ממשלתית על תשתיות ומשאבים לאומיים. פוליטיקאים מברלין ומלונדון כמו גם מפגינים מוול-סטריט ועד שדרות רוטשילד הניפו בעבר את הדגל השוודי כשביקשו להוכיח שחברה שוויונית וצודקת איננה סותרת בהכרח חברת שפע, תחרותיות ויוזמה פרטית.

האמת, עם זאת, קצת יותר מסובכת. המודל השוודי שינה את פניו עם השנים. הוא החל את דרכו בשנות השלושים של המאה הקודמת כאשר תנועת העבודה השוודית וויתרה על אסטרטגיה מהפכנית וחתרה להסכמה רחבה בקרב הציבור. באמצעות מדיניות רפורמיסטית והגשמת רעיונות קיינסיאניים היא הגיעה לשלטון, בחרה במדיניות תקציבית מרחיבה והשקעה מאסיבית במשק וחתרה לתעסוקה מלאה. הסכמה בין קבוצות אינטרסים שונות, מעסיקים ועובדים למשל, הביאה לבניית מה שכונה מודל "הבית של העם" (Folkhämmet), מדינה שיש בה מגזר ציבורי גדול הממומן ע"י מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והמספק מערכות חינוך ובריאות לכלל האוכלוסייה, דיור ציבורי בהיקף רחב, שכר גבוהה ותנאי עבודה טובים הנקבעים ע"י הסכמים קיבוציים רחבים ונדיבים.

מאז השתנו דברים רבים מאוד במודל השוודי. בשנות התשעים, למשל, קיצצה הממשלה את הוצאותיה ובמקביל ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. אלו היו שנות משבר כלכלי וחוסר יציבות פוליטית אך גם כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ל-12 שנים רצופות (1994-2006) הם שינו את פניו של המודל השוודי בהשראת השמאל האירופי החדש  של "הדרך השלישית" והרפורמות הליברליות.

אך שמונה השנים האחרונות היו אחרות. בפעם הראשונה מאז היווצרות המודל השוודי שלטה במדינה במשך שתי קדנציות רצופות ממשלת מרכז-ימין ששמה לעצמה למטרה לפרק את המודל המסורתי. "ממשלותיהן של רה"מ פרדריק ריינפלדט ושר האוצר אנדרס בורג הורידו מיסים, החלישו את העבודה המאורגנת והפריטו חלקים גדולים ממערכות החינוך, הבריאות והרווחה", אומר דניאל סוהנן פעיל סוציאל-דמוקרטי שכתב שלושה ספרים על הנושא, "כמו הסוציאל-דמוקרטים בשנות השלושים, הם בחרו בטרמינולוגיה רכה ולא מהפכנית, בנו קואליציה פוליטית אפקטיבית וחתרו להסכמה ציבורית רחבה אך תוצאות המדיניות שלהם ברורה – הפערים החברתיים צומחים, מערכות הרווחה מופרטות ומובילות לסגרגציה, האבטלה עולה והביטחון התעסוקתי נפגע משמעותית".

יש אמנם במערכת הבחירות נושאים נוספים שעומדים על הפרק כמו אנרגיה, ביטחון ואיכות הסביבה אך הם שוליים יחסית. השאלות המרכזיות קשורות לשוק העבודה ולמערכת הרווחה (חינוך, בריאות, דיור וכו'). למעשה, השאלה שעל הפרק היא האם תימשך המהפכה של שמונה השנים האחרונות ושוודיה תהפוך עם הזמן למדינה מערבית טיפוסית המעדיפה את ההון על פני העבודה ואת חופש הבחירה והיוזמה הפרטית במערכות הרווחה על פני נגישות שווה למערכות ממלכתיות. החלופה היא שינוי כיוון וחזרה, חלקית לפחות, למודל שהביא את שוודיה להיות מה שכינה הגארדיאן ב-2005 החברה המוצלחת ביותר שהעולם אי-פעם ידע.

הסקרים האחרונים מצביעים על ניצחון לסוציאל-דמוקרטים אך הפער מצטמצם ככל שהבחירות מתקרבות והמאבק מקצין ונהיה צמוד יותר. ארבעת מפלגות המרכז-ימין, למרות הפיגור בסקרים, נהנות מכמה יתרונות. ראשית, לעומת מפלגות השמאל, הן מציגות חזית מאוחדת בדמות הקואליציה שהן הקימו לפני כעשור ושלא מתגלים בה בקיעים משמעותיים. שנית, לעומת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהיו לה ארבעה יושבי-ראש בעשר השנים האחרונות, הנהגתה של מפלגת השלטון, מפלגת "המתונים", היא יציבה ופופולארית מאוד – פרדריק ריינפלדט עומד בראשה מאז 2003 והוא זוכה גם היום, לאחר שתי כהונות כראש-ממשלה, לפופולאריות רבה.

לקואליציית המרכז-ימין יש יתרון נוסף בדמות יכולות התעמולה שלה. בשבועות שלפני הבחירות היא פתחה בקמפיין שלילי ואפקטיבי נגד מפלגות האופוזיציה ומצד שני מתמקדים האסטרטגים הפוליטיים שלה בנושאים כמו קבלת פליטים בשוודיה ומתחמקים מנושאים כמו מצבה של מערכת החינוך. הנושא הראשון הוא נושא רגיש שאמור לגרום להצבעה בעבור מנהיגות יציבה, שמרנית ובעלת ניסיון בינ"ל. הנושא השני חושף את כישלונותיה של הממשלה הנוכחית שהביאה את מערכת החינוך למשבר חמור שהתבטא לאחרונה בירידה דרמטית בתוצאות תלמידי שוודיה במבחני פיזה הבינלאומיים.

מן הצד השני עומדת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות סטפן לופבן, שהגיע לראשותה בראשית 2012 מתפקידו כראש האיגוד המקצועי של עובדי המתכת. לופבן הוא רתך לשעבר מצפון שוודיה ללא כל ניסיון פרלמנטרי או מיניסטריאלי אך תקוותיהם הפוליטיות של הסוציאל-דמוקרטים ואנשי האיגודים המקצועיים תלויות בו. לאחר שורה של יושבי-ראש שלא הביאו להצלחה אלקטורלית הם מקווים שלופבן יזכה לתמיכה רחבה עם מסרים של התחדשות, אחדות וסולידריות.

"במערכת הבחירות הזו מתמקדת הממשלה במה שנוח לה – יציבות שלטונית, "אחריות תקציבית" וצמיחה", אומר יאן אולסון, פרופ' למדע המדינה מאונ' אורברו, "האופוזיציה, לעומת זאת, מתמקדת בנושאים שהממשלה מתחמקת מהם – רמת האבטלה, בעיקר בקרב צעירים, מערכות הרווחה ונזקי ההפרטות". פרופ' אולסון טוען שהימין תופס כעת את מקומה המסורתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. "מפלגת "המתונים" ממצבת את עצמה כמפלגת שלטון הנושאת בעול הנהגת המדינה ומספקת יציבות בעת משבר. זו אסטרטגיה מסוכנת מפני שייתכן שהבוחרים יחפשו דווקא שינוי וכיוון חדש".

כיוון חדש מוצע לא רק ע"י הסוציאל-דמוקרטים. מול הקואליציה השמרנית ניצבות מספר מפלגות נוספות מן השמאל – "מפלגת השמאל" (המפלגה הקומוניסטית לשעבר), מפלגת "הירוקים" וגם "היוזמה הפמיניסטית", מפלגה חדשנית בעלת מנהיגה כריזמטית שמנסה לעבור את אחוז החסימה בפעם הראשונה בתולדותיה. בניגוד למפלגות המרכז-ימין, מפלגות השמאל אינן מציגות חזית מאוחדת ואינן מבטיחות לבוחריהן שיתוף פעולה ביום שאחרי הבחירות.

אך מפלגה נוספת, מפלגת "הדמוקרטים השוודים", מאיימת לסבך את תוצאות הבחירות ולהקשות עוד יותר על הקמת ממשלה. זוהי מפלגת ימין פופוליסטי ושמרני המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה השוודית. המפלגה עברה את אחוז החסימה בפעם הראשונה בבחירות שעברו ויש הצופים שהיא תזכה בכ-10% מהקולות. הגושים המסורתיים מסרבים לשתף איתה פעולה בגלל עמדותיה הקיצוניות, התבטאויות גזעניות של פעיליה ועברה הניאו-נאצי, כך שייתכן שהמפלגה תהווה לשון מאזניים פרלמנטרית בארבע השנים הבאות. "בשוודיה יש מסורת של גושים פוליטיים ברורים, של פשרות ופרגמטיות", אומר פרופ' אולסון, "אבל התחזקות הדמוקרטים השוודיים תגרום לבעיה ביצירת רוב פרלמנטרי".

כך, כאשר מפלגת השלטון משתמשת במהגרים כדי להציג את עצמה כ"מבוגר האחראי" והימין הקיצוני מאחד את תומכיו סביב פחד מהשפעת המהגרים, הפך נושא ההגירה לנושא מרכזי במערכה. אך המודל השוודי מוכיח שזהו לא נושא נפרד. למרות הניסיון לנתק את המהגרים מהשיח הפוליטי-רציונאלי הרגיל ולחבר אותם לשיח על תרבות וזהות, גורל המהגרים תלוי בסוגיות הליבה שבבסיס הבחירות כמו שוק העבודה ומערכות החינוך, הבריאות והדיור. אלו יקבעו את גורל מודל קליטת ההגירה השוודי ממש כפי שהן ייקבעו את גורלו של המודל השוודי כולו.

An Israeli Cross – David and Daniel Stavrou

Israeli CrossIt all started a few years ago when my brother Daniel, who lives in London, and I visited Karl Marx's grave at Highgate Cemetery (as oddly and suspiciously enough we often do). Beneath the giant monument we decided to write something together. We started the project by finding historical characters and episodes we were interested in (French Prime-Minister, Leon Blum's, arrest by the Nazis, Theodor Herzl's visit to Eretz Israel, Leonard Cohen's visit to the Sinai Peninsula during the Yom-Kippur War and many more). Then we wrote letters to each other about how these historical motifs are connected to our lives outside of Israel, to immigration, to politics and identity. As time went by we wrote about other things too, the music we love, the people we share our lives with, our past, our present and our future.

We began with e-mail messages and Skype conversations. Later, as the project developed, we embarked on a fascinating journey of historical research, joint travels to Germany, Israel, Sweden and England and using our language (Hebrew of course) as we never used it before – we wrote poems, rhymes, fiction and nonfiction, we even wrote a short play.

When we were done, a few years after the idea first came up, we put the pieces together and we finally had a manuscript. Though we sent it to various Israeli publishers, it was not without hesitations. The book, after all, didn’t seem to be too commercial. It wasn't a novel or a collection of short stories; it wasn’t poetry or drama, fiction or nonfiction. It had a bit of all of the above but wasn't any of them.

And then we found Indiebook which fit perfectly. Erez  Shwaitzer edited the book and took care of both a printed and electronic edition and now, a few years after its journey began, "An Israeli Cross" is making its first steps in the world.

So here's the bottom line – Both Daniel and I have already been published before. I write for the Israeli press and Daniel has published a couple of novels and a poetry book. This, however, is a very special project for us because it's about the things that really matter, because it allowed us to write in ways we've never written before and most of all because we wrote it together. If you too find this interesting please share it with Hebrew readers you know and accept the gratitude of two brothers who wrote a rather strange and unconventional book and would appreciate anyone who would like to read it.

Here's the link to the book on Indiebook's site: http://goo.gl/0Ntz0n

.

החמאס צוחק כל הדרך אל הבונקר

המלחמה בעזה חושפת את מצבו הקשה של השמאל המסורתי, זה הסוציאל-דמוקרטי וההומניסטי, המותקף במקביל ע"י הימין הישראלי, הימין הפלשתיני והימין הבינלאומי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2403140

מאמר זה ייפתח, ברוח ימים אלו, בגילוי נאות רחב מהרגיל: לפני כעשרים שנה הייתי חייל קרבי. בין השאר שירתי בחאן-יונס וחברון, בבנת-ג'בל ורמאללה. עם זאת, הייתה לי הזכות להיות שותף בהתחדשותה של תנועה ישראלית המקדמת סדר–יום של דו-קיום, חתירה לשלום ורעיונות הומניסטיים וסוציאליסטיים. עד כאן הגילוי הנאות. טוקבקיסטים חדי מקלדת – אתם רשאים אש כבר עכשיו.
אם, למרות הכל, יורשה לי להביע עמדה בנושא הלחימה בעזה אפתח בתרחיש האימים המופץ בשבועות האחרונים ברשת לגבי כוונותיו של החמאס לפני המלחמה. אלפי לוחמים מאומנים וחמושים היטב, כך לפי התרחיש, אמורים היו לצוץ מפתחי מנהרות בתוך שטח מדינת ישראל, לבצע מגה-פיגועים בישובים אזרחיים במקביל לירי טילים מהרצועה ואולי גם מלבנון. כך ביקש החמאס להביא לאלפי נפגעים, להוציא מאיזון את החברה הישראלית ולסכן את עצם קיומה של המדינה.
אינני יודע אם תרחיש זה הוא אגדה אורבנית או עובדה מודיעינית. מה שברור הוא שלכל הפחות הוא חלקי. תורת ההתנגדות של החמאס איננה כה חד-ממדית. החמאס אמנם מעוניין בחיסולה של ישראל, אבל הנהגתו יודעת שאירוע טרור, גדול ככל שיהיה, לא יעשה את העבודה. היא מודעת לחולשותיה של החברה הישראלית ולעובדה שהיא מפוצלת ושבירה ומבינה שאין צורך לכבוש את ישראל כדי להביא לחיסולה, כל שצריך הוא להאיץ את תהליך ההתפרקות שהישראלים עצמם כבר החלו בו מזמן.
אל תתנו לאשליית האחדות של השבועות האחרונים להטעות אתכם. היא זמנית והיא רדודה מאוד. חברה שבה הפערים החברתיים עמוקים כל כך, שמנגנוני הבריאות, החינוך והרווחה שלה הופרטו וחולקו למערכות נפרדות לעשירים ולעניים, חברה שבה העוני, מצוקת הדיור ואפילו החוסר במזון ובתרופות הן נחלת רבים מאזרחיה איננה יכולה להיות מאוחדת ועמידה לאורך זמן. המצוקות הבסיסיות האלו מחלישות את ישראל, את המערכות הדמוקרטיות שלה כמו גם את התשתיות הפיזיות, התרבותיות והמנהלתיות שלה.
כל אלו הם מעשי ידי ממשלות ישראל, לא החמאס. כל שנותר לחמאס לעשות הוא להוסיף לחוסר הביטחון הזה גם שחיקה בתחושת הביטחון הפיזי של האזרחים ובמקביל להפוך את השיח הציבורי בישראל לקיצוני יותר, אלים יותר וחסר תקווה. זהו מה שדוד גרוסמן כינה המנגנון המעוות של הייאוש.
וזה בדיוק מה שהחמאס עושה. עכשיו זה רק בשוליים. מי שמכונים ימנים מכים במי שמכונים שמאלנים. והם בתורם, מתייאשים ומקצינים את השיח עוד יותר. העימות בין ימין ושמאל איננו סימטרי, צד אחד הוא התוקפן והשני, ע"פ רוב, הקרבן, אבל הבעיה המרכזית בעימות הזה היא שהוא מסתיר תמונה פוליטית רחבה ומדאיגה יותר. המלחמה האחרונה בעזה איננה רק מלחמה של ישראל נגד החמאס אלא מלחמה שבה הימין הישראלי, הימין הפלסטיני והימין הבינלאומי תוקפים את כוחות השמאל המסורתיים, לא את השמאל החדש הפוסט-ציוני שרק מתחזק מהעימות הנוכחי, אלא את הסוציאל-דמוקרטים הוותיקים, הציונים ההומניסטים והחילוניים והאיגודים המקצועיים.
כוחו של הימין הישראלי הוא בקואליציה שהוא יצר. הימין החברתי-כלכלי פירק בעשורים האחרונים את מדינת-הרווחה הישראלית ושדד מהציבור את משאבי האומה לטובתו האישית. בשנים האחרונות הוא משתף פעולה עם הימין, שעמיתי אורי משגב מכנה בצדק האחים היהודים, הימין הגזעני המצדיק מעשי רצח פוליטי ורצח גויים ונלחם במיעוטים, בדמוקרטיה ובשאר ערכים מערביים. שני כוחות ימין אלו נהנים בעקיפין מקיומו של הימין הפלסטיני-ישראלי, זה של בל"ד ודומיו, המעדיף את ה"עניין הפלסטיני" על הפלסטינים עצמם ומחליש את השמאל במגזר הערבי.
רה"מ נתניהו, השר בנט, אבל גם רבים מהנהגת מה שמכונה השמאל הישראלי, שייכים לימין הכלכלי, בין אם הם נתפסים כלאומנים ימנים או כרודפי שלום. הם מייצגים למעשה את המעמד הישראלי המקושר להון הבינלאומי, זה המושקע בוול-סטריט, המחזיק נדל"ן במזרח אירופה ומניות בעמק הסיליקון, זה שסוחר בנשק באפריקה, בונה מלונות בווגאס ומשקיע בשוק הסיני. לא לחינם מוצג נתניהו לאחרונה כמבוגר האחראי. הוא יודע היטב שיש גבול לבידוד הבינ"ל שישראל יכולה להרשות לעצמה.
לחסידיו של דב ליאור ודומיו אין גבולות כאלו. אבל מכיוון שאין להם רוב בציבור הישראלי הם זקוקים לנתניהו ולממשלתו כדי לקדם את ענייניהם. בסופו של דבר מדובר בפרויקט של החלפת פוליטיקה של ערכים, חוקים וגבולות בפוליטיקה של זהויות. במציאות שבה הזהות היא הכל יהודים יהיו תמיד נגד ערבים, דתיים/לאומיים/פטריוטים יהיו תמיד נגד שמאלנים/כופרים/בוגדים ואין מקום לערכים אוניברסליים ולחוקים המגבילים את השימוש בכח. השמאל המסורתי זקוק לגבולות אלו על-מנת להגביל את כוחו של ההון ואת כוחה של הלאומנות הקיצונית ולבנות חברה שוויונית, שוחרת שלום וצודקת יותר. העסקה של הימין היא פשוטה – האליטה הפוליטית תמשיך לפרק את המגזר הציבורי, לרושש את העם ולהילחם בעבודה המאורגנת אבל היא תזכה לתמיכת האליטה הכלכלית בזכות הפירות שהם קוצרים מהליברליזציה של המשק ומתמיכת הנשדדים בזכות הטרמינולוגיה הפטריוטית והלחימה בחזית.
והחמאס בינתיים מחייך כל הדרך אל הבונקר. הוא הרי הימין העזתי. גם הוא קשור לכוחות בינלאומיים, אנשי הכסף הגדול של המפרץ מחד והג'יהדיסטים של לבנון ואיראן מאידך. הוא גורר את צה"ל עמוק יותר פנימה והורס את החברה ואת הכלכלה העזתית. כמו הימין הישראלי הוא מחריב את חייהם הממשיים של אלו שהוא כביכול נלחם בשמם. את פירוק החברה הישראלית מישהו אחר כבר התחיל והוא רק משלים את המשימה.
הרי בסופו של דבר הציבור הישראלי לא יעמוד יותר בהשלכות המלחמה. יהיו אלו האבדות בקרב חיילי צה"ל, תהיה זו טעות מבצעית או חרם בינ"ל בעקבות אסון הומניטרי. בסוף הרי יחלו ההפגנות וועדות-החקירה. זאת אמנם לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה אבל החברה הישראלית לא עמידה כבעבר מפני שהימין הישראלי פירק את המוסדות שהעניקו לה את חוזקה. התנועה הקיבוצית חוסלה, ההסתדרות עברה חיסול ממוקד, מדינת-הרווחה מוטטה, הסכמי אוסלו הופרו, ראש-הממשלה שיכול היה לשנות את המגמה הזו נרצח והשרידים האחרונים של עיתונות חופשית וחשיבה ביקורתית מחוסלים בימים אלו ממש – נותרנו עם מפגני סולידריות בדמות במבה לחיילים, ביקורים אצל פצועים וחיבוקים לתושבי הדרום. זה יפה מאוד אבל זה ייגמר בקרוב.
בסופו של דבר גם לסכסוך הזה יש הקשר. מדינת ישראל, שהוקמה ע"י תנועת העבודה, יכולה הייתה להיות כוח המוביל לפיתוח כלכלי ואנושי במזה"ת. היא יכלה, כמדינת רווחה דמוקרטית, לשנות את גורלו של האזור הזה ולהפוך אותו ממכלאת עבדים גדולה, המשמשת כספקית אנרגיה ושורות רווח לבעלי הון בינלאומיים, לנושאת בשורה של זכויות-אדם, מערכות חינוך ובריאות ציבוריות ותעשייה וחקלאות מודרניים. במקום זה, בעזרתם האדיבה של הריאקציונרים הפשיסטים בעולם הערבי, היא הפכה למדינת מצור הנמצאת במאבק מתמיד על חייה ושבויה בידי הכוחות הפחות סימפטיים של הפוליטיקה העולמית, תומכי הפונדמנטליזם הדתי, הגלובליזם הכלכלי והפצת הנשק הגרעיני.
אז מה נשאר לשמאל לעשות? לצד המאבק לסיום ההרג וההרס בצד השני, עליו ליצור קואליציה רחבה בחברה הישראלית על מנת לשקמה מנזקי ההפרטה והחורבן החברתי של העשורים האחרונים. עליו לצייר גבולות חדשים לשיח הציבורי ובשוך הקרבות עליו לתמוך בשיקומה של עזה ע"י הסרת המצור והשגת ערבויות בינלאומיות לפיתוחה הכלכלי של הרצועה ללא מנהרות ורקטות. רק כך ימוטט שלטון החמאס ותוכל להיווצר קואליציה עם כוחות הקדמה בעולם הערבי שתהיה בשלה לקדם תהליך שלום המבוסס על רווחה ופיתוח כלכלי ולא על, התעשרות המעטים והתרוששות הרבים, משני צדי הגבול.

Gaza conflict needs help, not empty rhetoric

As the rhetoric rises at demonstrations in Swedish cities, it's time to rethink and cast a critical eye over much that is written and said about the conflict in Gaza.

Published in The Local: http://www.thelocal.se/20140724/gaza-conflict-needs-impartial-unaligned-help-not-empty-rhetoric 

As usual it didn’t take long for events in Gaza and Israel to reach Swedish public attention. For the benefit of those who witnessed the demonstrations in Stockholm last week, read the statements made by Swedish politicians and followed the coverage in the Swedish media, here are a few recommendations and warnings about the way Swedes may see the conflict, and how they can do something about it.
First, don't believe the demonstrators who tell you that Hamas is a legitimate liberation movement. Hamas is a fundamentalist, racist, death-worshipping organization which uses terror and violence against both Palestinians and Israelis. It's in total control of Gaza which is not occupied by Israel; it has never agreed to the two state solution ; it doesn't recognize Israel's right to exist; it invests millions of dollars received from abroad in warfare instead of infrastructure, healthcare and education and it intentionally targets Israeli civilians. Hamas' aim is the total destruction of the Jewish state, not a compromise with it. Swedish Green Party MP Mehmet Kaplan's words last week were particularly revealing. "We shall free Jerusalem" he shouted at a demonstration in Medborgareplatsen. Yes, that's right, Jerusalem, not Gaza. But beyond the politics of borders and security arrangements ,if there's an hierarchy of evil-doers in this crises, Hamas, which uses intentional killing of children as a political tool justified by religious ideology, is no doubt on the top of it.
But don’t believe the official Israeli spokesmen quoted in the Swedish media either .Even if they're extremely well spoken, even if they have American accents and great catch phrases, don’t believe them when they paint a picture of a military operation which is defensive by nature, targeting only armed militants. Israel isn't out for Palestinian blood, but its overwhelming advantages in military technology and fire power make a bloodbath inevitable. Palestinians are being killed by the hundreds and there is a built-in asymmetry in the death toll. Israel's military operation in Gaza is causing a humanitarian catastrophe in one of the world's poorest and most densely populated areas. Because of this and because of Israel's modern defense systems, if there's an hierarchy of suffering, the Palestinians with their dead children, their thousands of displaced refugees, their bombed hospitals and demolished quarters are no doubt on the top of it.
But don’t believe the Palestinian story of a bloodthirsty Israeli government operating an army of professional killers either. The main reason Palestinian civilian targets are being hit is because Hamas militants choose to place their weapons and hide their troops behind, under and besides apartments, schools, hospitals and mosques. This has been proven time and again and Hamas leaders have even been seen publicly justifying the practice of using civilians as human shields in the name of the holy war against the infidels. Most Israeli soldiers killed in Gaza so far are young men in their late teens or early twenties, just out of high-school, put in a terrible situation wanting to protect their parents, girlfriends and siblings from missiles aimed at their homes. They are not bloodthirsty mercenaries.
But don't believe Israel's advocates who tell you that Israel, as the only democracy in the Middle-East, is a western, almost European society, promoting humanism, gay rights and religious freedom while it's attacked by its barbarian neighbors. Sadly, the plague of racism and extreme nationalism has entered mainstream Israeli society as well as its national media and corridors of power .Israel could have been, indeed it should have been, a force for progress, democracy and welfare in the Middle-East, instead it's becoming more and more adapted to the ugliest sides of the region with its growing fundamentalist religious movements and brutal xenophobic mobs, all in the service of international forces using the local population as clients for weapon manufactures and sellers of energy sources.
But don’t believe the Palestinians who tell you the conflict is between Jews and Arabs. It's not. This conflict is part of a wider political complex. Israel is now -at least temporarily – in a strategic partnership with Egypt which is why it agreed to an Egyptian ceasefire plan designed to counter an initiative by Qatar and Turkey. While the Arab world is in flames fuelled by tension between Sunnis and the Shiites, rivalries between Saudi-Arabia and Iran, and the falling apart of Syria and Iraq, radical Muslim organizations such as ISIS, Boko Haram, Al-Qaeda and Hezbollahare are just as eager to kill rival Muslims as they are to kill Jews.
But don't blindly accept the Israeli narrative describing the Arabs as pathological rejecters of peace. Since the Oslo agreements in the early nineties Israel has rejected many peace initiatives both local and international, preferring Jewish settlement building in the West-Bank and a one-sided disengagement in Gaza. Meantime it has made the daily life of the Palestinians in both regions impossible and has weakened the moderate Palestinian leadership of Mahmoud Abbas.
But most of all – don't believe those who tell you that you don't get it, that you're ignorant, that you don't understand the complexity of the situation and that there's nothing you can do to change it. You can. But diplomatic statements, angry talkbacks and one-sided demonstrations in the streets of Stockholm won't do it.
There's nothing wrong with talkbacks and demonstrations. Showing solidarity with the victims of war and expressing popular support or outrage are worthy causes. But importing the Middle-East's violence, shallow cliché banners and ignorant hysterical screams won't help anyone. Neither will boycotts, sanctions and biased resolutions.
Swedes, however, can give a great deal to the people of Tel-Aviv, Gaza city, Sderot and Beit-Hanoun. They can teach them the inspiring pragmatism of the Swedish welfare state and its ability to invest in universal healthcare, education, an uncorrupted governing system and an open society. Forget about carefully crafted diplomatic lingo; forget about vocal, uncompromising support to one side only. Swedes can contribute the moral and political legacy of the likes of Raul Wallenberg and Olof Palme, they can shake off the ugly baggage of Islamophobia and Anti-Semitism still haunting them, and contribute their historical heritage of peacemaking and activism which takes a stand and saves lives wherever and whenever needed.
'What impressed me", wrote George Orwell about the Spanish Civil-War, "is that atrocities are believed in or disbelieved in solely on grounds of political predilection. Everyone believes in the atrocities of the enemy and disbelieves in those of his own side". It seems many Israelis and many Palestinians have reached this point of apathy, distrust and despair. If anything, this should be what Swedish demonstrators, reporters and politicians together with their European allies, should contribute to this escalating crisis – impartial and unaligned help – not empty rhetoric of criticizing this and supporting that, rather humanitarian assistance and international funding and assurances for a lasting, stable and fair ceasefire.

ויש גם אפשרות אחרת

ויש גם אפשרות אחרת לצאת מן המשבר הנוכחי. שערו בנפשכם פריצה לשידור. משתתקים פתאום המומחים המעונבים הדנים באופציות צבאיות, משתתקים גם מומחי התקשורת הדנים בדיון, המלהגים המקצוענים, מלהיטי הרוחות ושופכי השמן על המדורות. לפתע מתפצל המסך לשניים. בצדו האחד עומד ראש-ממשלת ישראל בקריה בת"א, נערך לשאת דברים. מולו, בצד השני של המסך, מתייצב יו"ר הרשות הפלסטינית בלשכתו במוקטעה. נאומיהם מתקיימים במקביל והפרשנים והמתרגמים מעבירים אותם בשידור ישיר.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2351873

"זוהי שעה קשה לכולנו", פותח נתניהו את דבריו, "לב האומה כולה עם שלושת הנערים שנחטפו ובני משפחותיהם". ומולו עבאס: "שוב רועמים התותחים, שוב פועלים כוחות הכיבוש בערינו ובכפרינו, פורצים לבתים ומתנכלים לתושבים". "לא נוותר", ממשיך נתניהו, "זהו עימות על עצם קיומנו". "לא נרפה מהמאבק", אומר אבו-מאזן, "עד שנזכה בעצמאותנו".
אך עכשיו מתרחש דבר מפתיע. שני הקולות, הערבית והעברית, מתאחדים. "לא נוותר אך נכיר בכך שיש גבול", כך הקול המאוחד, "גבול שעושה אותנו אנושיים, גבול המבדיל אותנו, במיוחד אותנו, מנהיגי אומות גאות ועתיקות, מהברברים והקצבים שסביבנו". נתניהו מכחכח בגרונו, אבו-מאזן לוקח נשימה.
"ייתכן שייקחו עוד שנות דור עד שנגיע להסדר עם שכנינו", ממשיכים שני המנהיגים, "ייתכן שפעולות האיבה ימשיכו לגבות קורבנות עוד שנים רבות. אך לטובתנו אנו, לא לטובת הצד השני, נשים גבול. והגבול עובר בילדים". אבו-מאזן מישיר מבט למצלמה ואומר: "עצמאותנו לא מתקרבת אפילו במעט כאשר אנו מכסים את ראשיהם של נערים צעירים בשקים ומכוונים אליהם רובי קלצ'ניקוב. בכי של נער הקורא לאמו בתוך תא חשוך, סיוטי לילה וחרדת הורים חסרי אונים לא תורמים לעם הפלסטיני כלום".
ומולו נתניהו בטון נחרץ: "ילדים שעיניהם מכוסות בפלנלית וידיהם נתונות באזיקונים לא מוסיפים אפילו מילימטר אחד לביטחון האומה ואף M-16 מקוצר המכוון לגופו הקטן של עציר בטחוני בן 15 בדרכו למתקן כליאה לא תורם לכוח ההרתעה שלנו".
"אנו זוכרים", מוסיף עבאס, "את הימים שילדינו היו קטנים. אני זוכר את מאזן, יאסר וטארק שהיו גם הם תינוקות, ילדים ונערים, אני זוכר את החרדה, הפחד והדאגה שמא יפגעו בהם, שמא ייקלעו גם הם למעגל הדמים". "ויאיר ואבנר", מוסיף נתניהו, "גם הם עד לא מזמן חסו לחלוטין תחת כנפינו, גם להם, כמו לכל ילד, הגיע מורטוריום, גם הם זכאים היו להגנה ומקלט מהאכזריות של השכונה הזו שלנו, לפחות עד גיל 18".
"לכן הנחיתי את כוחות הביטחון", עובר נתניהו לפסים מעשיים, "לשחרר לאלתר את כל העצירים והאסירים הפלסטינים שלא מלאו להם 18 המוחזקים ע"י מדינת ישראל. אינני עושה זאת כצעד במו"מ, אינני מבקש דבר בתמורה, העברתי את הנחייתי זו לכוחות הביטחון מכיוון שאנחנו רואים בעצמנו את האחראים העליונים לחוסננו המוסרי, ליושרנו הפוליטי ולעשיית הצדק ההיסטורי אותו אנו תובעים".
ומולו אבו-מאזן: "לכן התקשרתי למי שהייתי צריך להתקשר ותבעתי נחרצות שישוחררו שלושת הנערים הישראלים שנחטפו בשבוע שעבר. לא עשיתי זאת ממניעים טקטיים, לא תבעתי תמורה מהישראלים ולא אשתמש בחטופים כקלפי מיקוח. נבחרתי ע"י בני עמי על מנת להנהיגם כעם החבר במשפחת העמים. אינני בריון שכונתי ואינני עבד נרצע של ארגוני פשע מאורגן וכנופיות פולחן המוות. אני מסרב להפוך את עמי למקריבי קורבנות ילדים".
"ואלוהים יודע עד כמה אני מתאפק", נתניהו חותר לסיום, "יכולתי לומר שאין ולעולם לא תהיה סימטריה בין פעילות צבאית לטרוריסטים חסרי גבולות. יכולתי לומר שהקאסמים אינם מבדילים בין מבוגרים לילדים, יכולתי לדבר על כנופיות המתאבדים שלא בחלו גם ברצח תינוקות ועוללים, ועל הפצצה האיראנית הנבנית עדיין לנוכח עייני העולם כדי להשמיד אותנו על טפנו וילידנו כמו הצורר בשנות הארבעים".
ואבו-מאזן במקביל: "ואללה הוא עדי, כמה תעצומות נפש צריך אני כעת כדי לא לדבר על הפצצות החכמות והירי הסלקטיבי שמצליחים למרות חכמתם לטבוח בבני עמנו כבר עשרות שנים, וכמה איפוק דרוש כדי לא להעלות בשעה זו את הסגרים והחומות, המעצרים והחסימות, את הירי חסר ההבחנה, את העינויים בחקירות ואת נערי הגבעות".
זוהי אכן שעה קשה אך ניתן עדיין לבחור בדרך חדשה לצאת מהמשבר. "הצדק אתנו", יכולים לומר אבו-מאזן ונתניהו, כל אחד לעצמו, כל אחד לבני-עמו וגם לעולם כולו. אבל הם יכולים, אם רק ירצו, גם להוסיף: "לא נוותר על הצדק שלנו ונמשיך ונטען את כל טיעונינו מחר. אבל היום נשים גבול. כי אנחנו לא רק ישראלים ופלסטינים, אנחנו גם אבות ואימהות, אחים ואחיות, סבים וסבתות. איש מאתנו אינו צריך לוותר על טיעוניו ועל צדקת דרכו כדי לשחרר את הנערים, את כל הנערים, ולהחזירם לביתם. נסכים על כך היום ונמשיך את מאבקנו מחר".

צלבי קרס על בתי-ספר בסטוקהולם: עוד שלב במערכה על מדינת-הרווחה השוודית

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.