למרות הצלחתו האדירה של הבמאי אינגמר ברגמן ברחבי העולם, דווקא בשוודיה מולדתו נהגו להתייחס אליו ואל יצירתו בקרירות. כעת, לקראת ציון מאה שנה להולדתו, נדמה שהיא מאמצת את מורשתו

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.4609904

בשנה הבאה יציינו בשוודיה מאה שנה להולדתו של הבמאי אינגמר ברגמן, שנולד ביולי 1918 ונפטר בגיל 89 ב-2007. ברגמן היה מחזאי, סופר, במאי תיאטרון ומנהל תיאטרון שהיה מעורב גם בעשרות הפקות בלט, אופרה וטלוויזיה, אך זכה לעיקר תהילתו כבמאי קולנוע. סרטיו הם עטורי פרסים (כולל פרסי דוב הזהב, דקל הזהב ושלושה פרסי אוסקר) ומיטב בימאי העולם, מוודי אלן, דרך פרנסיס פורד קופולה ועד דיויד לינץ' וסטנלי קובריק, הושפעו מהם וציטטו אותם בסרטיהם. בעוד סרטים כמו "החותם השביעי", "פרסונה" ו-"תותי-בר" נחשבים עד היום לנכסי צאן ברזל של הקולנוע העולמי ומעניקים ליוצרם מעמד של גאון קולנועי, דווקא בשוודיה, מולדתו, היחס אליו הוא מורכב יותר.

יאן הולמברג, היסטוריון קולנוע שוודי המשמש כמנכ"ל קרן אינגמר ברגמן בסטוקהולם, טוען שהיחסים בין ברגמן למולדתו תמיד היו מסובכים. "כשעבדתי בקרן כעורך ב-2004 וברגמן עדיין היה בחיים, אף אחד בשוודיה לא התעניין בו", הוא מספר, "עם זאת, אחרי מותו ב-2007 השוודים ראו שהתקשורת הבינלאומית, עיתונים כמו הניו-יורק טיימס ולה-מונד, עשו מזה כותרות ראשיות. זה היה קצת ציני אבל השוודים גילו פתאום שברגמן הוא חשוב יותר ממה שהם חשבו". הולמברג מספר על טענות רבות שהיו לשוודים כלפי ברגמן. היו שטענו שהדיאלוגים שלו גרועים ושבעולם אהבו את סרטיו רק בגלל שהתרגום שלהם שיפר אותם משמעותית. אחרים גרסו שיש לו אפקט של מעין "שמיכה רטובה" המוציאה את כל האנרגיה מהתעשייה המקומית ולא מאפשרת לעוד יוצרים מקומיים לזכות בהצלחה בינלאומית. "אפילו עכשיו, אחרי שהוא מת, קשה לי להסביר לבני ארצי עד כמה ברגמן חשוב", מסכם הולמברג, "הוא מעולם לא ממש נאהב בשוודיה. אם כי כיום יש דור חדש של צעירים המגלים אותו מחדש".

היחסים המעורבים בין ברגמן לבין ארצו לא הסתכמו רק בעולם הקולנוע. בקרב חלק מהממסד האומנותי של שנות השישים הוא נתפס כראקציונר העוסק בנושאים בורגניים ולא בנושאים הפוליטיים הבוערים שאומני שוודיה, תנועות הסטודנטים והפוליטיקאים של התקופה העמידו בראש סדר היום. חלק מהאליטה התרבותית זלזלה בו ובזמן שסרטיו נחשבו לתרבות גבוהה בכל העולם, בשוודיה עבודתו נחשבה עממית יותר. כך לדוגמא במקביל לכך שמבקרי העיתונות הרצינית בשוודיה קטלו את ברגמן, העיתונות הצהובה עסקה רבות בפרשיות האהבים בינו לבין שחקניותיו (ברגמן היה נשוי חמש פעמים והיו לו תשעה ילדים). גם השלטונות בשוודיה לא הקלו במיוחד על חייו של ברגמן. ב-1976 הוא נעצר ע"י המשטרה בזמן חזרה בסטוקהולם ונחקר בחשד להעלמת מס. החשדות לא הגיעו בסופו של דבר לכתב אישום אך ברגמן סבל מדיכאון והתמוטטות עצבים בעקבות החקירה ועזב את שוודיה במחאה אחרי שהחשדות הוסרו. הוא חזר אליה רק כעבור כמה שנים, ב-1984.

כעסו של ברגמן לא הפך למחאה פוליטית נגד השלטון. הוא לא היה אדם פוליטי והוא התעניין בעיקר בשאלות דתיות, ומוסריות, לא בתפיסות חברתיות וכלכליות. התבטאויותיו נטו להיות פסימיסטיות והוא לא האמין במיוחד בתיקון חברתי. "יש לי התרשמות חזקה שעולמנו בדרכו לחורבן", הוא אמר פעם בראיון, "דפוסי ההתנהגות החברתית שלנו הוכיחו את עצמם כפיאסקו. מאוחר מדי בשביל מהפכות". היחס של ברגמן למפלגות ולפוליטיקאים היה מורכב ויאן הולמברג מצטט משפט של ברגמן מאותו ראיון המסביר את יחסו למפלגה ששלטה בשוודיה במשך רוב שנות יצירתו. "אני בטוח שיום אחד החברה האינדיבידואליסטית והטכנולוגית שלנו תהפוך למושבת חרקים גדולה", הוא אמר והוסיף, אולי בנימה צינית, "ובכל זאת, אני סוציאל-דמוקרט טוב".

למרות הביקורת והיחסים המתוחים, ברגמן הוא נכס לאומי בשוודיה והממשלה השוודית לא נוטרת טינה ותומכת בנדיבות בשימור מורשתו. תחילה היא תרמה להקמתו של ארכיון ברגמן וכעת היא משקיעה גם בהנצחתו. "ב-2002, חמש שנים לפני מותו, תרם ברגמן את הארכיון הפרטי שלו למכון הקולנוע השוודי. על בסיס תרומה זו יצר המכון את קרן אינגמר ברגמן בשיתוף פעולה עם שלושה גופים נוספים שהיו המעסיקים העיקריים של ברגמן – רשות השידור הציבורית, התאטרון המלכותי ורשות הקולנוע. ברגמן אסף במשך השנים באדיקות את כל החומר האישי והמקצועי שלו וכשהארכיון הגיע אלינו הוא כלל אלפי כתבי-יד וחומר מקצועי, כמו גם מכתבים אישיים, צילומי דיוקן ואלבומים משפחתיים. חומר זה מאפשר לנו לעקוב אחרי התהליך היצירתי של ברגמן מהטיוטה הראשונה, דרך כתב-היד המקורי ועד לתסריט לביצוע הסרט או המחזה. לאחר שהוקמה הקרן הוענקה לה מלגה מטעם הבנק השוודי המרכזי על מנת להקים קטלוג ולעשות דיגיטציה של החומר. הארכיון כולל כיום כ-1,220 תיקיות המכילות בעיקר תמונות וכתבי-יד, 1,405 קלסרים המכילים אלפי מכתבים אישיים ועוד כ-6,000 מסמכים של תכתובות שונות. רוב החומר נמצא גם בגרסה דיגיטלית וחוקרים העוסקים בברגמן כיום אינם נוגעים כמעט בחומר המקורי אלא יושבים מול מסכי מחשב". סיור בין המדפים של הארכיון חושף את היקפו ואת המקוריות שלו. אפשר לראות שם כתבי-יד מקוריים בכתב ידו של ברגמן על גבי דפי בלוקים צהובים, שרבוטים של עמדות מצלמה אותם הוא רשם תוך כדי עבודה על סרטיו וגם חשבוניות, קבלות והתכתבויות נוספות. הארכיון הוכר ב-2007 כחלק מתוכנית "זיכרון עולם" של אונסק"ו שמטרתה היא שימור האוספים הכתובים שתרמו להתפתחות האנושית.

כל זה לא היה אפשרי ללא המלגה של הבנק המרכזי השוודי אך מעבר לתרומה הממלכתית להקמת הארכיון הצליחו הולמברג ועמיתיו, לאחר עבודת לובינג משמעותית, לגרום לממשלה להשתתף גם בחגיגות לציון הולדתו של ברגמן. לדברי הולמברג הממשלה תתרום כ-9.3 מיליון כתר שוודי (כמעט ארבעה מיליון ₪) לתמיכה באירועי יום השנה. כמחצית מהתקציב הוא תקציב פרסום, תיאום ותקשורת שיועבר לקרן ברגמן והשאר יוענק לתאטרון המלכותי ולמרכז ברגמן באי מגוריו, פוראו. זהו חלק מתקציב גדול הרבה יותר שיקבלו מוסדות אלו בעתיד לשימור מורשתו של ברגמן. ההשקעה הממשלתית הנדיבה, אומר הולמברג, היא לא מעט בזכות שרת התרבות השוודית, אליס בהא קוהנקה המובילה בשלוש השנים האחרונות את מדיניות התרבות של שוודיה. בהא קוהנקה היא נציגת מפלגת הירוקים, ילידת 1971, בת לאם שוודית ואב יליד גמביה. היא אשת תקשורת לשעבר שנכנסה לפוליטיקה אחרי קריירה כמגישת טלוויזיה. "שרת התרבות מעורבת אישית בעניין", אומר הולמברג, "האנשים במשרדה טוענים שהיא תורמת לו בלב שלם ונראה שיש לה עניין אמיתי בנושא. היא בת לדור הרואה בקולנוע צורת אומנות השווה בערכה לצורות אומנות אחרות, כמדיום שהוא גם תעשייה מסחרית וגם אומנות. משרד תרבות מודרני צריך להכיר בקולנוע בצורה כזו ולהכיר בכך שברגמן, ממש כמו איקאה ואבבא, הם חלק מהתרבות השוודית. אני מתרשם ששרת התרבות הנוכחית מכירה במה שאמר בני אנדרסון (חבר להקת אבבא): "ברגמן ואבבא הם שני ענפים באותו עץ של מלנכוליה שוודית". אני בטוח שגם סטיג לארסון והנינג מנקל (שני סופרים שוודים, ד.ס) היו מסכימים לזה. אני חושב ששרת התרבות יודעת עד כמה ברגמן היה חשוב כאומן אבל גם עד כמה הוא תרם לייצוא השוודי כמי שפתח לדוגמא את הדרך לסקנדי-נואר (ז'אנר ספרי וסרטי פשע סקנדינבים שזכו להצלחה מסחרית בינלאומית בשנים האחרונות, ד.ס)".

אם ברגמן פתח את הדלתות בעבור אומנים שוודיים שבאו בעקבותיו זה לא מפתיע שהאירועים לציון הולדתו אינם מוגבלים לשוודיה. בנוסף להקרנות, תערוכות, הוצאות לאור, הרצאות, סמינרים ופסטיבלים בשוודיה יתקיימו בחודשים הקרובים רטרוספקטיבות של סרטי ברגמן בכל בירות סקנדינביה, בערים המרכזיות באירופה וגם במקומות שונים בעולם מוושינגטון וניו-יורק, דרך סאן-פאולו ומונטריאול ועד סינגפור, בייג'ינג והונג-קונג.

אך מעניינות יותר מהקרנות של סרטים ישנים הן ההפקות המחודשות של תסריטיו של ברגמן. התסריטים, אלו שנכתבו בעבור המסך הגדול וגם אלו שנכתבו בעבור התאטרון, עדיין מבוקשים מאוד ובשנת המאה להולדתו של ברגמן מתוכננות הפקות רבות של עבודותיו בכל רחבי העולם. קרן ברגמן בסטוקהולם היא האמונה על האישורים להפקות אלו והולמברג, מנכ"ל הקרן, מספר שמאז מותו של ברגמן הביקוש ליצירותיו רק עולה ובשנים האחרונות מתקיימות כשישים פרמיירות של יצירות ברגמן בשנה. "ברגמן החליט לתרום לקרן את הזכויות על כתבי-היד כדי שהן יממנו את פעילות הקרן", מספר הולמברג, "הוא כנראה רצה שהקרן תוכל לפעול באופן עצמאי ולא תהיה כפופה לגחמות פוליטיות. כשהוא עדיין היה בחיים ברגמן היסס לאשר לעשות שימוש בתסריטיו. גם אני, כאיש קולנוע מהאקדמיה, חשבתי בעבר שאין הרבה מה להרוויח מעיבוד נוסף של יצירות מופת. אבל מאז שיניתי את דעתי. היצירות שלו הן עדיין יצירות מופת אבל בשנים האחרונות ראיתי עיבודים שחלקים מהם עולים על המקור. זוהי בעצם ההגדרה של קלסיקה – היא יכולה לשאת פרשנויות חדשות ולהישאר רלוונטית. העיבודים החדשים האלו הפכו למעשה את ברגמן מקולנוען לכותב". עיון ברשימת ההפקות של החודשים הקרובים מראה שמעבר להפקות תאטרון מסורתיות ניתן למצוא גם זוויות חדשות ופרשנויות מקוריות לתסריטים הישנים כמו אופרה קאמרית המבוססת על "פרסונה" בלוס-אנג'לס או הפקת תאטרון בובות גרמנית המבוססת על התסריט של הסרט "שעת הזאב".

"יש סטנדרטים מסוימים שההפקות צריכות לעמוד בהן", מסביר הולמברג את התנאים ליצירת מחזה או מופע המבוסס על כתבי ברגמן, "ברגמן תרם את הזכויות בתנאי שלא ייעשו שינויים ביצירותיו אבל ככל שהזמן עובר אנחנו ליברלים יותר בפרשנות של ההנחיות. אנחנו מקפידים שייקחו אותן ברצינות ושכל ההפקות יהיו נאמנות לרוח החומר המקורי, אבל שינויים מסוימים, הנובעים מתרגום או תוספות מוסיקליות לדוגמא, מאושרים. את יצירותיהם של ברטולד ברכט וסמואל בקט, למשל, אסור לשנות כלל וזה לא יוצר הפקות תיאטרון טובות". אבל סוד כוחו הקולנועי של ברגמן איננו בהפקה או בעיבודים המודרניים ליצירותיו. היה זה דווקא במאי אמריקאי, וודי אלן, שהטיב להגדיר את העל-זמניות שלהם: "כאשר רבים מהדברים הנחשבים טרנדיים היום יהפכו לעתיקות מעופשות, החומר של ברגמן יהיה עדיין מעולה", הוא אמר בראיון לטיים מגזין, "הסרטים שלו עוסקים בבעיות במערכות יחסים, בחוסר בתקשורת בין אנשים, בשאיפות דתיות, במוסר ובמוטיבים קיומיים. אלו יהיו רלוונטיים גם עוד אלף שנה".

 

שמם נקשר במשך שנים עם מיתוסים של אלימות וגבורה, והם משמשים השראה לימין הלאומני באירופה. עם זאת מוזיאון חדש, ראשון מסוגו בסטוקהולם, מבקש להציג למקומיים ולתיירים כאחד את הצדדים הפחות ידועים של הוויקינגים – כחקלאים, מגלי עולם ואנשי משפחה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.4088756

ההיסטוריה היא סיפור מעשיות שכולם מסכימים עליו", כך ע"פ אמרה מקובלת המיוחסת לנפוליאון על השימוש שבני-אדם עושים בסיפורים היסטוריים ובדמויות היסטוריות לטובת צורכיהם בהווה. כל תקופה מגדירה לעצמה גיבורים מדורות קודמים המעניקים לה הקשר היסטורי ומהווים טיעונים בוויכוחים פוליטיים והשראה לחיזוק המורל הלאומי. במובן הזה, אין פלא שהוויקינגים, תושבי סקנדינביה הקדומים שחיו לפני מעל לאלף שנה, חזרו  לאופנה בשנים האחרונות. בעידן של אלימות ומתיחות צבאית, הוויקינגים זכורים כלוחמים נועזים. בעידן של לאומנות, בדלנות ופופוליזם הוויקינגים זכורים כמעין פראים אצילים הנלחמים בגבורה על כבוד השבט. אפילו התנועה הפמיניסטית מוצאת עניין בעידן הוויקינגי בעקבות גילויים על כך שהנשים בחברה הוויקינגית היו בעלות כוח והשפעה. כך הפכו הוויקינגים לסמלים עוצמתיים של גופים רבים החל במפלגות לאומניות, דרך יחידות צבאיות ועד למועדוני ספורט.

העניין בוויקינגים איננו חדש. התרבות שלהם, על אליליה, גיבוריה ומעשיותיה נתנה בעבר השראה לאופרות דרמטיות ורומנים היסטוריים ממש כפי שהיא מיוצגת היום בסרטים, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב וחוברות קומיקס. לכל דור ודור, כך נראה, יש את הוויקינגים שלו. למרות שהוויקינגים מרתקים את התרבות המערבית כבר מאות שנים תדמיתם נשארה פחות או יותר קבועה. על פי תדמית זו היו הוויקינגים פראי-אדם פגאניים, שחבשו קסדות עם קרניים, שתו לשוכרה ושדדו, אנסו ורצחו את אויביהם תוך כדי מסעות כיבוש וביזה כל הדרך מהמזה"ת, דרך האיים הבריטיים וצרפת ועד צפון-אמריקה אותה הם גילו מאות שנים לפני קולומבוס. על פי הדעה הרווחת הוויקינגים המשיכו במעלליהם עד שהנצרות המאורגנת ניצחה אותם והכחידה את מורשתם לפני כאלף שנה. יש הרבה אמת במיתוסים על הוויקינגים אבל מוזיאון חדש המוקם בימים אלו בשוודיה יחשוף גם פנים שונות שלהם. המוזיאון יראה שלמרות שיש בסיס היסטורי לזיהויים של הוויקינגים עם אלימות ומיתוסים של גבורה וכבוד, יש גם שורה ארוכה של אי-דיוקים וטעויות היסטוריות הנוגעות למורשתם וניתן גם למצוא הקשרים שונים ומפתיעים למדי לגבי הרלוונטיות ההיסטורית שלהם.

המוזיאון, שייפתח בסוף אפריל בסטוקהולם, מנצל את העניין הרב שהוויקינגים מעוררים בעולם וינסה להטיל אור על האמת – מי היו הוויקינגים? כיצד הם חיו? במה הם האמינו? ומה מקומם האמיתי בהיסטוריה האנושית? "המוזיאון יעסוק פחות במוצגים פיזיים ויותר בצד האנושי של הוויקינגים", מספר מנכ"ל המוזיאון, אולף לארסון, "יש לוויקינגים דימוי מקובל של לוחמים אבל אנחנו נציג אותם כדמויות מורכבות יותר: כחקלאים, כמגלי-עולם, כאנשי משפחה וגם כאלו שאחראים להפצת הנצרות בצפון. אנחנו, לדוגמא, נציג גם את הנשים הוויקינגיות, לא רק את הלוחמים, ונספר כיצד הן התמודדו עם ניהול החברה כאשר הגברים יצאו למסעותיהם". לארסון מספר שהרעיון להקמת המוזיאון נבע מכך שכבר שנים רבות מחפשים התיירים בסטוקהולם מוזיאון המוקדש לוויקינגים ועד עתה לא היה בעיר אף מוזיאון מודרני, נגיש ומעודכן המוקדש לנושא.

אך האם תיירים סקרנים הם הסיבה היחידה לעניין שמעוררים בימינו הוויקינגים בשוודיה או שיש כאן הקשר רחב יותר? ע"פ סטפן ארווידסון, פרופסור להיסטוריה של דתות מאוניברסיטת לינאוס שבדרום שוודיה, יש באזור זה של העולם עניין בוויקינגים כבר לפחות 150 שנה. "הוויקינגים נחשבים למעין אבות קדמונים של העמים החיים בסקנדינביה", הוא אומר, "במהלך השנים הם גויסו לא רק ע"י הלאומנים מהימין אלא גם ע"י ליברלים וסוציאל-דמוקרטים. עם זאת, אחרי מלה"ע השנייה הלאומנים מהימין הם אלו השואבים השראה מסגנון החיים הגברי, החופשי והפשוט לכאורה של אנשי הצפון הקדומים". מבחינה פוליטית מתחזק בשנים האחרונות הימין הלאומני השוודי. מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", שרק לפני שנים מעטות לא התקרבה אפילו לאחוז החסימה, עומדת היום על כ-20% תמיכה בסקרים ומהווה את המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט. תנועות ניאו-נאציות מפגינות בגלוי ברחבי המדינה והממסד הפוליטי השוודי, הנשלט כבר עשרות שנים ע"י הסוציאל-דמוקרטים ומפלגות מרכז-ימין ליברליות מתונות, חושש מאוד מגל הלאומנות השוטף את היבשת. האם תופעה פוליטית זו שואבת השראה ממורשת הוויקינגים הקדומה והאם העניין הציבורי בוויקינגים מתגבר בעקבותיה?

ע"פ פרופסור ארווידסון הקשר הוא מוגבל. "תעשיית התיירות והמסחר במוצרים הנלווים אליה הנושאים סמלים מעידן הוויקינגים יצרו מצב שבו הימין הלאומני כמעט ואינו יכול להשתמש בסימבוליזם נורדי עתיק כי זה פשוט ייראה טיפשי. מפלגת "השוודים הדמוקרטים" לא משתמשת בסמלים וויקינגים, למרות שבוודאי שיש כאלו בהנהגתה הרואים בוויקינגים מודל לחיקוי, כי שימוש כזה ייראה כמוגזם ומגוחך. זה גם ימשוך את תשומת הלב לעבר הניאו-נאצי של המפלגה. לכן, למרות שלעיתים לאומנים מהימין מעטרים את עצמם בקעקועים עם סמלים שהם רואים בהם סמלים וויקינגים ותנועות ניאו-נאציות משתמשות גם הן בסמלים כאלו, הערך המיתי-פוליטי של הוויקינגים איננו גבוה". ע"פ הדברים של פרופ' ארווידסון הוויקינגים אינם מהווים בעבור תושבי סקנדינביה את מה שמהווים לדוגמא אבות האומה היהודית בעבור ישראלים ויהודים עד היום הזה. הם אינם מקור לסמכות חברתית, רוחנית ופוליטית ואינם בסיס לתביעת בעלות על קרקע או הצדקה לעליונות גזעית או רוחנית. "תעשיית התרבות של היום מפגינה חוסר מדאיג בדמיון", מסכם פרופסור ארווידסון בגישה צינית למדי את זיכרון הוויקינגים כמוצר בידורי יותר מאשר כמורשת תרבותית אותנטית, "חוסר זה הוא הסיבה לכך שבימינו נעשה שימוש חוזר בכל מיני סיפורים והמצאות. היום הוויקינגים באופנה, מחר זה יהיה משהו אחר".

ובכל זאת, מוזיאון הוויקינגים החדש בסטוקהולם מבטא משהו עמוק בקשר של השוודים לעברם. הוא תוצאה של יוזמה פרטית של קבוצת מייסדים אשר חלק מחבריה הקימו בעבר את אחד המוסדות התרבותיים הידועים ואהובים בעיר – מוזיאון יוניבקן המוקדש לדמויות ולסיפורים מתוך ספריה של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן (שכתבה בין השאר את עלילותיה של בילבי). ההקשר ליוניבקן חושף מניע אפשרי נוסף להקמת המוזיאון דווקא עכשיו. מעבר לשוק התיירות המתחזק וללאומנות הפוליטית הגואה, יש בשוודיה גם זרם עומק של לאומיות מתונה ומתחדשת. זוהי אולי תגובת נגד לגישה שהתפתחה במחצית השנייה של המאה העשרים אז הפכה שוודיה למדינה קוסמופוליטית ורב-תרבותית. שוודים רבים ראו בעצמם אירופאים יותר מאשר שוודים, שירת ההמנון לא היתה מקובלת ורגשות פטריוטים לא היו נפוצים. בשנים האחרונות יש תחושה של שינוי המתבטא בזירות שונות. לפני כמה שנים הפך יום העצמאות השוודי ליום חופש (עד אז הוא לא צוין כמעט בכלל), המטבע והשוק המקומי עברו את המשבר הפיננסי בשלום וגרמו לכך ששוודים רבים שמחו על כך שהם דבקו במטבע הלאומי שלהם ולא אימצו את המטבע האירופי המשותף, התמיכה במוסדות מקומיים, גם אם הם אנכרוניסטים ושמרניים כמו בית-המלוכה, איננה נחלשת כפי שנחלש האמון במוסדות הכלל-אירופיים, ועניין חדש מתעורר בספרות, באומנות, במוסיקה ובהיסטוריה שוודית. כמו המוזיאון שהקים בעבר המוקדש לאחת מגדולות הספרות השוודית, מסביר אולף לארסון, גם המוזאון החדש המוקדש לוויקינגים ימוקם באי המוזיאונים הציורי של סטוקהולם, Djurgården, והוא מכוון למשוך גם את הקהל המקומי, לא רק את התיירים. "אנחנו בשוודיה, שלא כמו הנורבגים והדנים, לא יודעים הרבה על התקופה הזו", הוא אומר, "אנחנו לומדים על זה פחות בביה"ס ויש לנו פחות ידע כללי על הפרק ההיסטורי הזה. חשבנו שבאמצעות המוזיאון נוכל להביא את סיפור התקופה לציבור הרחב שיתחבר לחלק הזה של התרבות שלנו שיש לו שרידים גם בסקנדינביה המודרנית בדמות תופעות אנושיות כמו הגירה וגם בחלקים מהיומיום שלנו כמו שמות ימי השבוע (Thursday ע"ש האל ת'ור,Wednesday  ע"ש האל אודן ועוד)".

הארכיאולוג מאטס וונהם המשמש במוזאון גם כמעצב תפאורות מחזק את הנקודה הזו ומוסיף שהוויקינגים היו תמיד מעין מגנט לרעיונות ולערכים של החברה שהתעניינה בהם. "חברות שונות הצמידו את הערכים והרעיונות שלהן לחברה הוויקינגית. כך עשו למשל תושבי אירופה של המאות ה-16 וה-19 שמצאו בהם אידיאלים של גיבורים לאומיים", הוא אומר, "לאנשי החברה המודרנית שחיים בעולם גלובלי, שמבקרים בארצות רבות, שגולשים באינטרנט וסוחרים ללא גבולות, יש צורך לגלות גם את פיסת העולם הקטנה שלהם. בעולם גלובלי, פתוח ולא יציב כמו שלנו אנחנו לומדים להעריך את ההיסטוריה הפרטית שלנו, זו נותנת לנו תחושת בית, המשכיות וזהות תרבותית. זו הסיבה שתושבי המדינות הנורדיות המודרניות, וגם תושבי אנגליה לדוגמא, מתעניינים בוויקינגים. זה חלק מהזהות שלהם". אם וונהם צודק ואכן ישנה זהות לאומית צפון-אירופית מתחדשת המעוררת עיסוק חדש בוויקינגים, אין זה מפתיע שהלאומיות ה"רכה" הזו, בניגוד ללאומנות האגרסיבית של הימין הקיצוני, זקוקה לוויקינגים מסוג חדש. כאלו שאינם רק לוחמים ברבריים הנאבקים על כבוד השבט ומייצגים מיתוסים רומנטיים של גבורה ואומץ לב.

ואכן, אלו הוויקינגים הבאים לידי ביטוי באטרקציה המרכזית של המוזאון המוקמת בימים אלו בקומתו התחתונה, חלל שנראה היום כמו אתר בנייה גדול, מלא בכבלים, צינורות וחלקי תפאורה המטופלים ע"י בנאים, אומנים, היסטוריונים וחשמלאים ממדינות שונות. בסיור שערכתי במקום עם וֶונֶהֵם המעצב את התפאורה המושקעת במקום, הוא סיפר על התערוכה הרוקמת עור וגידים. מדובר במסע בעקבות סיפורה של משפחה וויקינגית טיפוסית, סיפור שיש בו הרבה יותר מסיפורי מלחמות, ביזה וכיבושים. יש בו למשל נשים וילדים, יש בו רגשות מורכבים ותרבויות שונות, מסעות של מסחר לצד מאבקים וקרבות, אכזבות וחלומות, כישלונות והצלחות. במהלך המסע מתמודדת המשפחה הוויקינגית עם המציאות ההיסטורית של תקופתה וסיפורה עובר דרך ארצות רבות ואירועים דרמטיים. גם בעבור מבקרי המוזיאון יהיה זה מסע של ממש – הם יישבו במשך כ-11 דקות בכלי רכב שינועו על מסילה בתוך התערוכה בעוד הם צופים בעלילותיהם של הגיבורה, רגנפריד, ובעלה, הארלד, דמויות בדיוניות מן המאה העשירית לספירה, כאשר הן מתנהלות בתפאורות שנבנו במיוחד הכוללות גם סרטי ווידאו, פס קול ותמונות שנוצרו על מנת ליצור חוויה רב-חושית.

ע"פ הארכיאולוג מאטס וונהם הסיפור שבבסיס המסע איננו המחשה של אירועים היסטוריים אלא סיפור בדיוני שנכתב על בסיס המחקר העדכני ביותר של התקופה והאופן שבו רואים היסטוריונים הפועלים היום את הוויקינגים. "היו לנו עדויות כתובות ממקור ראשון, מחקרים שנעשו על דמויות היסטוריות שונות וסיפורים שנכתבו על אבנים רוּניות (אבנים מתקופת הוויקינגים שנמצאו עליהן ציורים וכתובות בשפה הנורדית העתיקה, ד.ס). באמצעות כל אלו יצר הצוות שלנו סיפור בדיוני המבוסס על מציאות היסטורית. המטרה היא שהסצנות ישקפו את האופן שבו נראה באמת עידן הוויקינגים – המבנים, הסירות, הצמחייה והנוף". מעבר לאטרקציה המרכזית של המוזיאון, מוסיף וונהם, ניתן יהיה למצוא כאן גם מוצגים נוספים כמו שחזור של סירה וויקינגית, מפות וצירי-זמן של עידן הוויקינגים ואפילו שחזור של וויקינג אמיתי המבוסס על DNA שנמצא בקבר וויקינגי.

חלק גדול מהמוצגים במוזיאון יפתיעו את מי שמכיר את הוויקינגים רק ע"פ הדימוי המקובל שלהם. לא ניתן יהיה, למשל, למצוא כאן קסדות עם קרניים מכיוון, שבניגוד לסטריאוטיפ המקובל, לוויקינגים לא היו כלל כאלו. גם הדימוי של אנשי תקופת הוויקינגים כלוחמים אכזריים הוא מדויק רק באופן חלקי. וונהם עושה סדר ומסביר שמסעות השוד והביזה היו רק חלק אחד מחייהם של תושבי סקנדינביה הקדומים. "מקורה של המילה "וויקינג" הוא במילה הנורדית vík שפירושה מפרץ קטן, מיצר צר או פיורד. הוויקינגים, ע"פ השפה הנורדית, היו אלו שחיו ליד המפרץ ועסקו, בין השאר, בשוד כמעין פיראטים. עם זאת, רוב בני-האדם שחיו בתקופה זו היו חקלאים רגילים וגם אלו שיצאו למסעות של שוד ומסחר עשו זאת רק פעם בשנה. מסעות אלו היו חלק מחיי היומיום והמערכת הכלכלית שלהם. בימים רגילים הם השתמשו בסביבה שלהם על מנת להתפרנס, הם דגו דגים, צדו, כרתו עצים וכו'. מסעות השוד השנתיים שלהם הרחיקו לארצות רחוקות בהן הם הופיעו כפולשים אנונימיים מכיוון שאם הם היו שודדים בתוך החברה שלהם הם היו חשופים למעשי נקם. לא כל החברה היתה שותפה למסעות האלו. נשים וילדים לא השתתפו בהם כלל ולמעשה המסעות אורגנו ע"י בעלי האדמות העשירים שלקחו איתם את שומרי הראש והלוחמים המקצועיים שלהם שהיו בד"כ נערים וגברים צעירים. לפעמים הצטרפו למסע גם חקלאים רגילים אך לא כולם. על מנת לדמיין את המסעות האלו צריך לחשוב על סירות מלאות בגברים צעירים, מלאי טסטוסטרון כמו חוליגנים ממגרשי הכדורגל שמנסים להתעשר בחו"ל וחוזרים הביתה עם סיפורי גבורה".

ע"פ וונהם מסעות הוויקינגים החלו במאה השביעית ונמשכו עד ימי-הביניים המוקדמים (שבסקנדינביה החלו במאה ה-11). מסעות אלו תפסו תצורות שונות במקומות שונים. המסעות שיצאו מנורבגיה ומדנמרק התמקדו בניסיון לתפוס אדמות באנגליה, אירלנד וצרפת. לעומתם, המסעות שיצאו משוודיה כוונו בעיקר מזרחה, לרוסיה ואוקראינה של היום. בתחילת תקופת הוויקינגים מסעות השוד אורגנו ע"י מנהיגים מקומיים שיצאו בסירות קטנות על מנת להתעשר אך לקראת סוף עידן הוויקינגים התפתחה החברה הסקנדינבית והמסעות הפכו למסעות קולוניזציה של מלכים סקנדינבים שהיו כבר נוצרים, כמו מלכי דנמרק קנוט והראלד  מהמאות ה-10 וה-11 לספירה. הוויקינגים השוודיים שנעו מזרחה התיישבו במקומות כמו קייב שהפכה למרכז סחר בעבור סוחרים סקנדינבים שפגשו שם סוחרים מהמזה"ת. להתיישבות זו נותרו עדויות רבות, חלקן ממצאים ארכיאולוגים של מושבות שוודיות לאורך נהרות רוסיה וחלקן שרידים תרבותיים כמו השם "רוס" ממנו מורכב שמה של רוסיה. מקורו של השם הוא בשפה הנורדית העתיקה ומשמעותו – "חותר בסירה" (כמו Row באנגלית). השם שימש כשם לסוחרים והלוחמים שבאו משוודיה והתיישבו באוקראינה. "היה באזור הזה, וגם במקומות כמו אנגליה, אירלנד ואיסלנד, שילוב של מלחמות ושל מסחר", אומר וונהם ומוסיף שאיסטנבול היתה גם היא יעד מרכזי למסחר של סקנדינבים בסוף עידן הוויקינגים ושנמצאו אפילו אבנים רוניות לא רחוק מסטוקהולם שמזכירות את ירושלים כזכר לוויקינגים שהגיעו לעיר על מנת לבקר בקברו של ישו.

אנשי תקופת הוויקינגים, אם כן, לא היו לוחמים פראיים וחסרי מעצורים בלבד. מסעות הכיבושים היו חלק אחד מחייהם וגם הם הפכו לקראת סוף עידן הוויקינגים לרחבים, מגוונים ורבי-פנים יותר ממסעות ביזה מקומיים. בניגוד למה שמסופר לעיתים בסיפורים הפופולריים, הוויקינגים הפגאניים לא נוצחו ע"י הנוצרים ונעלמו מהמפה עם הקמתן של מדינות הלאום הנוצריות. "היתה תקופת מעבר של מאות שנים", מספר וונהם, "הממצאים הארכיאולוגיים מראים שהיו השפעות פגאניות בתוך החברה הסקנדינבית גם מאות שנים אחרי כניסת הנצרות ובעבור הוויקינגים לא היוותה הנצרות כנראה ניגוד גדול לאורח חייהם. הם היו פוליתאיסטיים ובעבורם ישו היה תחילה בסה"כ עוד אל בין אלים רבים. המיסיונרים הנוצרים השתמשו בצורך של מלכי סקנדינביה המקומיים להתחבר למלכים אירופיים אחרים שהיו כבר נוצרים והמלכים הסקנדינבים השתמשו בנצרות ככלי עזר לסחר ושיתוף פעולה פוליטי. מה שהתחיל עם המלכים התפשט בהדרגה אל שאר החברה וזוהי אחת הסיבות שזוהי תקופה מעניינת כל כך ויש בה גם תופעות רבות שמשתקפות בחברה שלנו היום. היו בחברה הוויקינגית ערבוב של תרבויות שונות, תופעות כמו הגירה, התפשטות גלובלית על סיכוניה וסיכוייה והתפשטות של אמונות חדשות ומעבר מצורת חיים עתיקה של חברה פגאנית ושבטית לחברה נוצרית, מדינתית עם מנהיג אחד, שיטת משטר חדשה וצורת חשיבה אחרת".

זו גם הסיבה שהשימוש בסמלים וויקינגים כסמלים ללאומנות מודרנית, כפי שעשו הנאצים בשנות השלושים והארבעים וכפי שעושות היום תנועות לאומניות בסקנדינביה, הוא מוטעה לחלוטין מבחינה היסטורית. "הוויקינגים לא היו יודעים על מה אנחנו מדברים", אומר וונהם, "הלאומיות לא היתה קיימת בזמנם, החברה שלהם היתה שבטית והיחידה המדינית במידה והיתה קיימת היתה עניה, חלשה ונכשלת (אולי כמו אפגניסטן או לוב של היום). הדימוי הלאומני של הוויקינגים איננו קשור לוויקינגים עצמם אלא להיסטוריה השוודית והגרמנית של המאה ה-19. אז לא ידעו הרבה על הוויקינגים אבל נעשה שימוש בסאגות העתיקות שהיו בהם רעיונות של כוח, אמונה, נאמנות, כבוד וגבורה שהתאימו לדימוי הגיבור הלאומי, רעיונות שיש להם כוח משיכה עד היום. אבל הוויקינגים עצמם היו בנים של חברה ענייה מאוד שנאלצה לחפש את מזלה מעבר לים. זה היה עידן של הגירה ושל מסע לעולמות חדשים כתוצאה מעוני וחשיפה לרעיונות חדשים שהגיעו מהדרום באמצעות הנהרות שהיוו מעין אוטוסטרדות של רעיונות. אפילו שינויי אקלים גרמו לעזיבה ההמונית של סקנדינביה. בעשורים של תחילת עידן הוויקינגים היתה עליה בטמפרטורות שהגדילה את היבולים. תופעה זו גרמה לגידול באוכלוסייה שעם הזמן כבר לא היתה אפשרות להאכיל אותה". כלומר, ע"פ דבריו של וונהם אפשר אמנם למצוא אצל הוויקינגים מודל קדום של מאבקים אלימים על כבוד השבט המשתקפים בלאומנות והבדלנות המודרנית אבל באותה מידה אפשר למצוא בחברה שלהם גם מודל קדום של תופעות מודרניות אחרות לגמרי כמו מסחר גלובלי, השפעות של שינויי אקלים, הגירה המונית, התפתחות טכנולוגית ורב-תרבותיות.

בשנים האחרונות עוסקת התרבות הפופולרית בתחום נוסף הקשור לוויקינגים – מעמדן של נשים בחברה הוויקינגית. יצירות שונות העוסקות בוויקינגים מציגות את נשות החברה כדמויות חזקות ובעלות השפעה בניגוד למה שמקובל לחשוב על מעמדן של נשים לפני אלף שנה. אך האם יש עדויות היסטוריות שאכן זה היה המצב? "לנשים בחברה הוויקינגית היה כנראה יותר חופש מאשר בתקופות הנוצריות המוקדמות", מספר וונהם, "אבל הן לא היו חופשיות ולא היו שוות לגברים. למעשה, בנסיבות מסוימות היו אמנם נשים בעלות כוח, בעיקר נשים שהיו נשואות לבעלי אדמות שמתו ושלא היו להן ילדים שיכלו לרשת את האב. נשים אלו קיבלו את השליטה על האדמות ועל הנכסים אבל אלו היו מקרים נדירים, גם אם אלו המקרים שאנחנו בוחרים לזכור. נשים גם החליפו את הגברים בהנהגה כאשר אלו יצאו למסעותיהם בחו"ל. בתקופות אלו היתה להן זכות דיבור בבתי-המשפט וכוח וסמכות על העבדים, עובדי החווה וכו'. אבל מעבר למקרים אלו אין סיבה להפריז בהערכת כוחן של נשים בעידן הוויקינגים. זה היה בסה"כ עולם של גברים".

ע"פ וונהם יש עוד אספקטים רבים של החברה הוויקינגית שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם הרבה ונושא מעמד הנשים הוא בחזית המחקר ההיסטורי האקדמי. אך האקדמיה איננה זאת שהחזירה את הוויקינגים לאופנה בשנים האחרונות. סדרת הטלוויזיה, Vikings, של ערוץ ההיסטוריה היא זו שאחראית במידה רבה לכך. זוהי הפקה אירית-קנדית המציגה את סיפור עלייתו לגדולה של וויקינג בשם ראגנר ההופך למלך סקנדינבי. "הסדרה Vikings הצליחה לתפוס את המצב הנפשי של הוויקינגים", אומר וונהם, "כארכיאולוג ואקדמאי אני יכול להיות ביקורתי כלפי פרטים קטנים המופיעים בה שיש בהם אי-דיוקים היסטוריים אבל אני מוריד את הכובע בפני היוצרים שהצליחו לשים את עצמם במצב תודעתי של מישהו אחר והם עשו עבודה מצוינת בעניין הזה".

וכך, באירופה שמתמודדת עם אגרסיביות רוסית ממזרח, עם ערעור מעמד האיחוד-האירופי, עם ביקורת גוברת על הרב-תרבותיות, סגירת גבולות, שינויים דמוגרפיים ויש שיאמרו אפילו מלחמת מינים, יש נטייה טבעית לזהות את הוויקינגים עם הלאומנות החדשה, הפטריוטיות השמרנית והתוקפנות הנלווית אליהן. המציאות של החברה הוויקינגית כפי שהיא מובנת היום, מראה שהיו בה גם דברים אחרים. המוזיאון החדש בסטוקהולם ינסה להציג את המורכבות הזו ולתת במה לאחת החברות האירופאיות המרתקות ביותר והבלתי מפוענחות ביותר כבר יותר מאלף שנה.

על פי תקנון ועדת פרס נובל, הזוכים מחוייבים לשאת הרצאה ציבורית כתנאי לקבלת הכסף – כמיליון דולר. מצד שני, בוב דילן, חתן הפרס לספרות, לא מיהר עד כה לשתף פעולה עם האקדמיה השוודית. לכן, הגעתו לשטוקהולם להופעה לוותה בדרמה קטנה – ירצה, או לא ירצה? אבל כמובן שעם דילן, התשובה אף פעם לא פשוטה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3985171#article-comments

כל מי שעוקב אחרי הקריירה של בוב דילן יודע לְמָה אפשר ולְמָה אי אפשר לצפות מהופעות של המוסיקאי האמריקאי בן ה-75. מעריציו המושבעים מקבלים את זה בהבנה, אחרים מתקשים לעכל את התופעה – דילן לא יוצר קשר עם הקהל, הוא חוסך, שלא לומר מתקמצן, במילים ובמחוות והשירים שהוא מבצע מופיעים לעיתים בעיבודים שונים מאוד מהגרסאות המוקלטות. במובן הזה דילן שונה מאוד ממוסיקאים אחרים בני דורו שציניקנים יקראו להם רוקרים מזדקנים. זכיתי לראות את הופעותיהם של כמה מהם בשנים האחרונות ויאמר לזכותם שהם מקפידים לתת לקהל תמורה מלאה לכרטיסים היקרים שרכשו. ראיתי את ברוס ספרינגסטין, למשל, מקיים מערכת יחסים של ממש עם הקהל שלו במשך למעלה משלוש שעות. ראיתי את קט סטיבנס, או בשמו הנוכחי יוסוף איסלאם, מספר לקהל אגדות וסיפורים, את ניל יאנג בן השבעים משקיע את נשמתו על הבמה ואת רוג'ר ווטרס מספק קרקס שלם של קרני לייזר, תפאורות גרנדיוזיות וחזירים מעופפים. המשפט האחרון לא נכתב למען הניים-דרופינג. הוא מבהיר עד כמה דילן חריג. גם הוא, כמו המוסיקאים הנזכרים למעלה, הוא יליד שנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה ובכל זאת כשהוא עומד על הבמה, והוא עושה זאת כמאה פעמים בשנה בשלושים השנים האחרונות, הוא לא עושה אהבה עם הקהל, לא משתף אותו בהגיגיו ולא עושה שימוש בחידושים טכנולוגיים. לא משנה היכן הוא מתקיים, המופע של דילן הוא מופע רוק בסיסי ולא מילימטר יותר מזה. בפעם האחרונה שראיתי אותו, ב-2007, הוא לא טרח אפילו לומר ערב טוב או תודה לקהל. למרות שההופעה היתה טובה מבחינה מוסיקלית נשמעו תלונות על סגנון השירה של דילן שהפך את כל השירים לדומים מאוד אחד לשני. אם מצרפים לסגנון ההופעות של דילן את ההתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו, שהן מוזרות במקרה הטוב ולא ממש נאמנות למציאות במקרה הרע, מקבלים הסבר לתדמית הציבורית של דילן בעשורים האחרונים – גאון מוסיקלי שהוא גם מיזנתרופ אקסצנטרי וא-סוציאלי.

למרות כל זאת שמחתי מאוד על ההזדמנות לראות שוב את דילן. נרגן וצפוי ככל שהוא יהיה, דילן הוא אמן בעל שיעור קומה היסטורי והוא תמיד היה מהמוסיקאים האהובים עלי. אבל היתה גם סיבה נוספת. זו קשורה לעובדה שהחל מסוף השנה שעברה דילן הוא גם המוסיקאי היחידי שזכה בפרס נובל לספרות. העובדה הזו לכשעצמה איננה אמורה להשפיע על הופעותיו שכן הפרס השוודי הוא בסה"כ תוספת אחת מיני רבות לרשימת הפרסים שדילן זכה בהם הכוללת אוסקר, פוליצר, גלובוס-זהב, 13 פרסי גראמי, אות לגיון הכבוד הצרפתי ואפילו מדליית חירות נשיאותית. עם זאת, פרס הנובל כולל מרכיב מיוחד. ע"פ תקנון הפרס וע"פ המסורת המקובלת כבר למעלה ממאה שנה, זוכי הפרס מחויבים לשאת הרצאה ציבורית בנושא הקשור לתחום שבעבורו הם קיבלו אותו. דילן, כידוע, לא הגיע כלל לטקס הענקת הפרס אך חוקי קרן הנובל נותנים מענה גם לסיטואציה כזו. תיאורטית לפחות, הפרס הכספי מותנה במתן הרצאה תוך שישה חודשים מיום הזכייה. כלומר, בוב דילן, האיש שלא אמר מילה אפילו כשהנשיא אובמה העניק לו את מדלית החרות ושכבר שנים מסרב בתוקף לדבר על שיריו, אמור לשאת הרצאה על יצירתו בפני עם ועולם. והנה עכשיו, במקרה או שלא במקרה, הוא פותח את סיבוב ההופעות החדש שלו בסטוקהולם, ביתו של פרס הנובל.

כבר כשקיבלתי את הכרטיס להופעה לפני מספר שבועות הבנתי שיש כאן דרמה קטנה – האם דילן, שמגיע עד למפתן דלתה של האקדמיה השוודית שהעניקה לו את הפרס, יאכזב אותה בכך שיתעלם מתקנותיה או שיקרה הבלתי יאומן ודילן לא רק שיואיל בטובו ויפתח את הופעתו ב"ערב טוב סטוקהולם!" אלא יפרוס ממשנתו ויגלה לנו מעט מעולמו הפנימי?

****

וכך, כהכנה להופעה בסטוקהולם ועל מנת לדעת למה לצפות, בדקתי היכן בדיוק עומדים הדברים. כשפניתי לקרן הנובל על מנת לברר אם מתוכננת לדילן מסיבת עיתונאים בזמן ביקורו בסטוקהולם והאם תואמה לו הרצאה התשובה היתה: "אנו מפנים שאלות הנוגעות לנושאים אלו לאקדמיה השוודית". האקדמיה השוודית היא מוסד שנוסד במאה ה-18 ומקבל את ההחלטה על זהות זוכי פרס נובל לספרות כבר 116 שנה. פניתי אליה אך תשובתה לא היתה נדיבה יותר. "אין לנו מידע בנוגע ללוח-הזמנים של בוב דילן בשוודיה", כך נמסר לי ממזכירות האקדמיה. כשהתעקשתי ושאלתי באופן ספציפי על מצב הדברים בנוגע להרצאה שדילן אמור לקיים התשובה היתה: "אנחנו בקשר רציף עם מר דילן דרך מנהלו. בשלב זה אנחנו לא יכולים לומר יותר. מכיוון שהדד-ליין ע"פ תקנון קרן הנובל הוא ב-10 ביוני יש עדיין מספיק זמן לקיים את ההרצאה". בינתיים, התחילה גם העיתונות השוודית לרחרח בנושא. העיתונים המרכזיים התקשו, כמוני, לקבל תגובות מפורטות מהאקדמיה ואף אחד מהם לא הצליח להשיג התייחסות של בוב דילן עצמו או של מישהו מטעמו לנושא. אחד מהם אפילו פרסם את הכותרת: "דילן עשוי לאבד את המיליונים של הפרס". ספקולציות נזרקו, שמועות התפשטו אבל מספר ימים לפני ביקורו של דילן בסטוקהולם איש לא ידע למה לצפות. כשדילן הגיע לבסוף לשוודיה על מנת לפתוח את סיבוב ההופעות שלו היה חשש אמיתי שהוא יביך את האקדמיה השוודית ויתעלם ממנה כליל. אבל כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך וכיצד התפתחה הפרשה צריך לחזור כמה חודשים אחורה לתחילתה של השתלשלות האירועים שהיא אופיינית לקשר שבין המוסיקאי המסתורי לשאר העולם.

****

הכל התחיל בהכרזה החגיגית של האקדמיה השוודית בדבר זכייתו של דילן באוקטובר אשתקד. "בוב דילן", כך היא נימקה את החלטתה, "יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". אחרי ההודעה ניסתה מזכירת האקדמיה, פרופ' שרה דניוס, במשך ימים לא מעטים להשיג את דילן טלפונית וכשלבסוף עלה הדבר בידה דילן אמנם הביע את הערכתו ותודתו אך לא התחייב להגיע לקבל את הפרס. בשבועות הבאים הוא פיזר ערפל. תחילה הוא אמר בראיון שיגיע לטקס בסטוקהולם אם זה "רק יהיה אפשרי" ובאתר האינטרנט שלו צוין בכמה מילים שהוא זכה בפרס. ימים ספורים מאוחר יותר נמחקה ההתייחסות לפרס מאתר האינטרנט ובאמצע נובמבר שלח דילן מכתב לאקדמיה בסטוקהולם והודיע שלצערו לא יוכל להגיע לטקס "בגלל התחייבויות קודמות". חברי הוועדה, שידעו שלדילן אין הופעות כלל במהלך דצמבר תהו בוודאי בליבם באילו התחייבויות מדובר, אבל הם הודיעו שהפרס שייך לדילן בכל מקרה ושהם מצפים להרצאת הנובל שחייבת להתקיים בששת החודשים הקרובים. מאז לא קרה הרבה. בימים שלקראת הטקס קיוו מארגני הטקס שדילן יפתיע ויגיע בכל זאת אבל לבסוף הם נאלצו להודות שדילן לא בא, דילן גם לא מטלפן.

שתיקתו של דילן היתה רועמת במיוחד לאור העובדה שההחלטה של האקדמיה השוודית עוררה דיון ציבורי סוער בשוודיה ומחוצה לה. האם ניתן לכנות את שיריו של דילן ספרות? האם החלטת הוועדה היתה צעד פופוליסטי? האם דילן, כמוסיקאי, זכאי לפרס היוקרתי יותר מסופרים ומשוררים אחרים בני זמנו? כבר מרגע ההודעה על הזכייה היה נדמה שלכולם יש מה לתרום לדיון. "מזל טוב לאחד המשוררים האהובים עלי", כתב נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וביטא הערכה להחלטת האקדמיה כפי שעשו גם סופרים וסופרות כמו ג'ויס קארול אווטס וסאלמן רושדי. גם מוסיקאים השתפו בדיון. ליאונרד כהן, לדוגמא, אמר, פחות מחודש לפני מותו, שהענקת הפרס לדילן היא כמו לתת מדליה לאוורסט על כך שהוא ההר הגבוה ביותר. היו גם כאלו שהתלהבו פחות. הסופר הסקוטי אירווין וולש (טריינספוטינג) כתב ש"זהו פרס מוטעה ונוסטלגי שיצא מבלוטות הערמונית העבשות של הִיפִּים מלהגים וסניליים". גם הסופר האמריקאי גארי שטיינגרט הצטרף לביקורת. "אני מבין לגמרי את וועדת הנובל", הוא כתב, "לקרוא ספרים זה קשה".

בעשירי בדצמבר התקיים טקס הענקת פרסי הנובל בסטוקהולם כמיטב המסורת אבל ללא חתן השמחה המרכזי ששלח נאום תודה שהוקרא ע"י שגרירת ארה"ב בשוודיה. למרות שיש אפשרות שמדלית הזהב והדיפלומה המוענקים לזוכי הנובל יוענקו לנציג מטעמו, השגרירה לא התבקשה משום מה לקחת את הפרס ודילן אמנם הוכר באופן רשמי כזוכה אך לא קיבל את הפרס הפיסי. המרכיב השלישי בפרס, סכום כסף העומד על כ-900,000 דולר, מותנה, כאמור, במתן הרצאת הנובל ולכן גם הוא נותר בחזקת סימן שאלה. הפרק הבא בעלילה נרשם כאשר האקדמיה השוודית הודיעה ימים ספורים לפני הופעתו של דילן בסטוקהולם בתחילת אפריל שאין טעם לצפות להרצאה בזמן הביקור אבל שיש לה סיבות להאמין שהרצאה מוקלטת תשלח במועד מאוחר יותר. החדשות הטובות מבחינתה של האקדמיה היו שדילן הסכים להיפגש עם חבריה, ללא נוכחות אמצעי תקשורת כמובן, ושהוא יקבל לידיו סוף סוף את הדיפלומה והמדליה. המפגש התקיים לבסוף תחת מעטה כבד של חשאיות. דילן לא הטריח את עצמו למשכן האקדמיה. היו אלא חברי האקדמיה שהגיעו אליו, ככל הנראה אל אחורי הקלעים של האולם בו התקיימה הופעתו, תחת הנחיות ברורות לגבי הדלפות שלא היו מביישות תדריך עם ראש ה-C.I.A. מזכירת האקדמיה נראתה באותו ערב בכניסה לאולם כשהיא מרכיבה משקפי שמש ומסרבת לומר דבר על תגובתו של דילן לפרס. מאוחר יותר היא פרסמה דיווח קצר בבלוג שלה. "מצב הרוח היה מרומם", היא כתבה והוסיפה שהיתה גם שמפניה. תמונה לא התפרסמה. זה היה ללא ספק טקס הענקת הנובל החשאי והמוזר ביותר שהתקיים מעולם.

בשיחה שערכתי עם ד"ר גוסטאב שלסטרנד, היסטוריון המתמחה בפרסי הנובל, הוא נתן הקשר היסטורי לאירועים הבלתי שגרתיים. "דברים כאלו קרו בעבר", הוא סיפר לי בשיחה שנערכה במוזיאון הנובל בעיר-העתיקה של סטוקהולם, "גם אלברט איינשטיין התעכב זמן רב עד שהתייחס לזכייתו בפרס וזוכים רבים אחרים לא הגיעו לסטוקהולם על מנת לקבל את הפרס. חלקם היו חולים מדי כמו המחזאי האנגלי הארולד פינטר, אחרים היו מבוגרים מדי בכדי לעמוד בנסיעה לשוודיה. היו זוכים שלא הגיעו כי ישבו בכלא או כי השלטונות מנעו מהם את הכבוד כמו השלטונות הסובייטים שמנעו מבוריס פסטרנק לקבל את הפרס. במקרים אלו הפרס ניתן לנציג מטעם הזוכה או לשגריר של מדינתו. בכל מקרה ההחלטה שמתפרסמת באוקטובר היא סופית ואי אפשר לקחת מהזוכה את הפרס". ע"פ שלסטרנד יש גבול למה שאפשר לדרוש מהזוכים, שאחרי הכל לא ביקשו לעצמם את הפרס, ויש גמישות גדולה לגבי הענקתו. מרבית הזוכים אמנם משתתפים באירועים המסורתיים המתקיימים בסטוקהולם הכוללים את הטקס, הנשף ושורה ארוכה של פגישות, הרצאות, סעודות חגיגיות וקבלות פנים, אך בעבור הזוכים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעמוד בכך נמצאים פתרונות מסוגים שונים. הרצאת הנובל היא אמנם תנאי קשיח לגבי קבלת הסכום הכספי אך שלסטרום לא מודאג. "נדמה לי שהעניין ייפתר", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כבר יותר ממאה שנה ואף פעם לא היתה בעיה מיוחדת לתת למישהו מיליון דולר".

****

וכך, שעות ספורות אחרי הטקס הסודי, הגעתי להופעתו של האיש עצמו – יודע שאין לצפות מדילן לנאומים, הרצאות או סיפורים אישיים ונזהר מציפיות לחוויה מוסיקלית יוצאת דופן. ובכל זאת, אני מודה בהכנעה, קיוויתי שיקרה משהו שלא מן המניין. אחרי הכל, יש כאן הזדמנות להיות עד לאירוע מוסיקלי מכונן. דילן סיפק כבר רגעים כאלו בעבר הרחוק ואולי ההתרחשות סביב פרס הנובל תוציא ממנו איזו אמירה או התבטאות מפתיעה. האולם בו התקיים הקונצרט הוא לא גדול, בערך 3,000 איש בקהל. זה היה הקהל האופייני של דילן. אנשים לא צעירים במיוחד ולא עממיים במיוחד. אני מניח שאפשר לקרוא להם אליטה תרבותית. פה ושם יושבים דילניסטים אדוקים שטסים בעקבותיו ברחבי העולם ומפעילים פורומים אינטרנטיים המנתחים את אלפי ההופעות של המאסטר. הם יודעים באילו הופעות בדיוק דילן ניגן גיטרה חשמלית, הם יכולים להסביר מדוע הוא עבר לפסנתר ולשלוף מהזיכרון את שמות השירים מ-Blond on Blond שהופיעו בהופעות בסיבוב של 1991 בדרום אמריקה. אפשר לזהות אותם ע"פ המבטים המזלזלים שלהם באלו מאתנו שראו את דילן פחות מ-250 פעמים. האולם מתמלא. אין כיסא פנוי. לידי שני גברים בגיל העמידה מנתחים את הסיכוי שדילן יוציא הערב את המפוחית. כשאני מגלגל מילים בראש לכתבה שאני אמור לשלוח עד מחר בבוקר אני מצליח עם קצת מאמץ ורצון טוב לגייס מספיק אופטימיות בשביל להשתעשע בביטויים כמו אווירה דרוכה וחשמל באוויר. ואז נכבים האורות.

****

האנטי-קליימקס, לא איחר לבוא כמובן. נכון, זו היתה הופעה טובה של מוסיקאי מהשורה הראשונה אבל היא לא היתה אירוע היסטורי ולא אבן דרך בתולדות הרוק. דילן, כהרגלו, לא אמר מילה. הסאונד היה טוב והבמה היתה עירומה, בלי תפאורה, בלי מסכי ווידאו ועם תאורה מינימלית. חבוש בכובע לבן ולבוש בחליפה שנראית כאילו היא שייכת לאמרגן קאנטרי מנאשוויל דילן התעלם מהפרס שהוא זכה בו וגם מהקהל שהמשיך, למרות הכל, להעניק לו אהבה והערכה. חמשת הנגנים שליוו אותו היו מצוינים ורשימת השירים כללה קלסיקות אהובות של דילן כמו Desolation Row ו Tangled Up in Blue לצד גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בהדרן שר דילן את Blowing in the Wind. זה היה ערב של מוסיקה טובה באווירת אמריקנה ובעבור אנשים ששיריו של דילן ליוו אותם מילדות הוא היה אפילו מרגש. העיתונות השוודית נתנה ביקורות טובות אם כי היו לה הסתייגויות. עיתונאי אחד כתב שלמרות שזאת היתה הופעה מצוינת היא זהה בדיוק להופעותיו הקודמות של דילן כאן. "קח חופשה ארוכה", הוא המליץ לדילן, "כתוב שירים חדשים, קנה מלתחה חדשה או תחליף להקה". מבקר אחר כתב שהוא אמנם נהנה אבל בפרפרזה על הודעת האקדמיה הוא הוסיף "הערב לא היה הערב שדילן יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". הם צדקו. אין חדש אצל דילן וקשה להאמין שהאיש שהופיע אמש בסטוקהולם יצליח אי פעם לספק הרצאה על יצירתו. לפחות לא במובן הקונבנציונלי. הדבר נוגד את אופיו ואין לו גם צורך בכך – את הכבוד הוא כבר קיבל ואת הכסף הוא כנראה לא ממש צריך.

אבל אפשר גם לחשוב על זה אחרת. ייתכן שהופעתו של דילן היתה הרצאה אחרי הכל. בהרצאה זו דילן שטח את השקפת עולמו בדבר תפקידו של האומן בחברה. ע"פ השקפה זו, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לאומן יש תפקיד אחד בלבד והוא יצירתה והוצאתה לאור של אומנותו. כל מה שמעבר לזה רק מחליש את היצירה ופוגע באמינותה. דילן אמנם שינה את סגנונו במהלך עשרות שנות פעילותו אבל בעניין זה הוא עקבי לחלוטין. כששאלו אותו ב-1965 אם הוא משורר או מוסיקאי הוא אמר שהוא רואה בעצמו כ"איש של שיר וריקוד", כשהציגו אותו כקולו של הדור וכנביא מחאה הוא דחה את הדברים בתוקף וכשניסו לפרש את שיריו הוא סירב לשתף פעולה. פרשנים שמצאו הקשרים ביוגרפים ברורים ביצירת המופת Blood on the Tracks, למשל, גרדו את פדחתם כשדילן כתב שהאלבום מבוסס בכלל על סיפורים קצרים של צ'כוב. לכו תדעו אם הוא היה רציני. כשהופיעו פרשנויות על כך שהשיר איש הטמבורין עוסק בסמים דילן אמר שהשיר הוא על, ובכן, איש המנגן על טמבורין. דומה שדילן מציג את עצמו כמעין פועל שחור של היצירה שלו. הוא בסה"כ הולך לעבודה, עושה מה שהוא עושה ונא לא לבלבל לו את המוח עם כל היתר. גם בנאום התודה שהקריאה שגרירת ארה"ב בסטוקהולם אפשר רק לנחש אם השורה האחרונה נכתבה עם חיוך אירוני. "מעולם לא היה לי את הזמן לשאול את עצמי אם שירַי הם ספרות", הוא כתב, "אני מודה לאקדמיה השוודית על כך שלקחה את הזמן לשאול את השאלה הזו ועל התשובה הנפלאה שהיא סיפקה".

רבים מאלו שזכו בפרס נובל לספרות נטלו חלק משמעותי במעשים של שינוי חברתי. זוהי מורשתם המפוארת של אנשי רוח כמו אלבר קאמי, וויסלבה שימבורסקה וסווטלנה אלקסייביץ'. זוכים אחרים חשפו את חייהם האישיים וניסו לעורר מודעות לסוגיות חברתיות. דילן מייצג גישה שונה לחלוטין. הוא כותב שירים המוסיפים יופי לעולם, בכך אין ספק. שיריו מעוררים מחשבה ורגשות ומציתים את הדמיון. אבל אלו השירים, לא האומן, ששייכים לקהל. הופעתו של דילן בסטוקהולם, כמו אלפי הופעותיו האחרות, היא הצהרה אומנותית וחברתית מכיוון שבעבור אומן מסדר הגודל שלו גם אי אמירה היא אמירה. אם יורשה לי אתרגם אותה בעבור הקוראים: "אני מוסיקאי. לא מנהיג, לא מעצב דעת קהל ולא אושיית רשת. אין לי מה לומר לכם בתוכניות אירוח או במוספי החג כי החיים שלי הם פשוט לא עניינכם. אני כותב שירים ושר אותם. אתם מוזמנים לשמוע אותם בהופעות שלי או באלבומים שאני מוציא ולעשות איתם מה שבא לכם. אם אתם רוצים הרצאות פוליטיות תתקשרו בבקשה לבונו, אם אתם זקוקים לדרמות משפחתיות, הנה המספר של אוזי אוסבורן". דילן סיים את הופעתו בסטוקהולם בשיר מתוך אלבום גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים שביצע פרנק סינטרה שהוא הוציא לפני שנתיים. "שאנשים יתמהו, שיצחקו שיזעיפו פנים", הוא שר בקול ברור גם אם מעט סדוק וסיים את ההופעה במשפט שאולי אומר את הכל: "תמיד הייתי הליצן שלך, למה לנסות ולשנות אותי כעת?".

מה הקשר בין הערותיו של הנשיא טראמפ על שוודיה לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה יקרה אם ישראל תדהים את העולםותקבל בברכה את השליח השוודי החדש למזה"ת? מחשבות על המצב המדיני בעידן הנוכחי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3898968

נשיא ארה"ב, כך הסתבר ממסיבת העיתונאים המשותפת שלו עם רוה"מ נתניהו לפני כשבועיים, אינו מחויב לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעבור אלו המתנגדים לפתרון זה משני הצדדים היה זה ניצחון גדול. במקביל לצחקוקיו של רוה"מ בוושינגטון נשמעו בוודאי קריאות שמחה גם בלשכת שר החינוך בירושלים וגם במשרדי החמאס בעזה. יש, עם זאת, בשני צדי הסכסוך כאלו המאמינים שפתרון שתי המדינות, חָבוּט ומיושן ככל שיהיה, הוא עדיין הדרך היחידה לקיים בשטח שבין הים לירדן אורח חיים פתוח ודמוקרטי המממש את זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החיים באזור.

באירופה, למשל, ממשיכים להתעקש על פתרון שתי המדינות. שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום, אף הגדילה לעשות כאשר הכריזה ששוודיה מתכוונת למנות שליח מיוחד לאזור שיעסוק בקידום פתרון הסכסוך ברוח זו. היו שהגדירו את הצעד השוודי כהזוי ומנותק מהמציאות אבל זהו איננו צעד חריג. בנוסף לשליחי הקוורטט והשליחים האמריקאים, יש מדינות נוספות, ביניהן צרפת, רוסיה וסין, שיש להם שליחים באזור. עכשיו מצטרפת גם שוודיה למועדון הזה ובעבור אלו המכירים את מדיניות החוץ שלה אין כאן הפתעה. לשוודיה יש יומרות להשפיע על סדר-היום הבינלאומי כבר מאז המחצית הראשונה של המאה העשרים. מיטב הדיפלומטים שלה פעלו באזור בעבר (ביניהם שליחי האו"ם גונאר יארינג בשנות השישים ופולקה ברנדוט בשנות הארבעים), היא עוסקת בנושא הפלסטיני כבר עשרות שנים והשנה היא גם חברה במועצת הביטחון של האו"ם. שלא כמו הנשיא האמריקאי החדש, עמדתה הרשמית של שוודיה, כמו עמדת האיחוד האירופי כולו, היא תמיכה חד-משמעית בפתרון שתי המדינות והתנגדות לכל מדיניות המקשה על יישומו (למשל ההתנחלויות הישראליות).

בימים האחרונים הסתבר שיש הבדלים נוספים בין גישת הממשל האמריקאי החדש לבין גישת הממשלה בסטוקהולם. בנאום שנשא בפלורידה הזכיר הנשיא טראמפ את שוודיה ואמר ש"היא הכניסה מספרים גדולים (של מהגרים) ויש להם בעיות שהם לא חלמו שיהיו להם". בעוד השוודים ניסו להבין לאיזו תקרית התכוון טראמפ כשהוא דיבר על אירועי "אתמול בלילה בשוודיה" הבהיר הנשיא האמריקאי שכוונתו היתה לדיווח ברשת פוקס שהציג עליה חדה במקרי האלימות בשוודיה בעקבות מדיניות קבלת הפליטים הנדיבה שלה. דיווח זה, כמו אחרים מסוגו, הציג תזה נפוצה בקרב חוגי ימין הטוענת ששוודיה קורסת ושיש עליה ניסיון השתלטות איסלמיסטי. כמה מהעובדות העומדות בבסיס התיאוריה הזו הן שקרים מוחלטים (כמו האגדה האורבנית על כך ששוודיה הפכה לבירת האונס של אירופה) בעוד עובדות אחרות הן חצאי אמיתות המוצאות מהקשרן (העלייה באלימות ובפשיעה בשוודיה איננה תוצאה של קליטת מהגרים בלבד). קהילות המהגרים אכן מציבות אתגרים רציניים לחברה השוודית, כמו עליה במקרי האנטישמיות, מעשי וונדליזם בשכונות מצוקה והתגייסות של צעירים שוודיים ממוצא מוסלמי לארגונים קיצוניים, אך באופן יחסי מצבה של שוודיה אינו גרוע מהמצב במדינות אחרות שקלטו הרבה פחות מהגרים. בעיותיה של שוודיה נובעות ממרכיבים סוציו-אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים רבים והערותיו של הנשיא טראמפ, בהיותן פשטניות ומבוססות על תעמולה ולא על עובדות, שפכו עוד דלק על המדורה והפכו לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.

ייתכן שיש קשר בין דבריו של הנשיא טראמפ על שוודיה ודבריו במסיבת העיתונאים עם נתניהו. ארה"ב, אם לשפוט לפי התבטאויות בכירים בממשל החדש, מוכנה לקבל פתרון של מדינה אחת, להעביר את שגרירותה לירושלים ולגבות סיפוחים ישראליים בגדה, כולם צעדים העלולים להבעיר את האזור. ממש כמו ההתבטאות על השוודים, התבטאויותיו של טראמפ בנושא הישראלי הן חדשניות ונועזות לכאורה אך הן מקשות על מציאת פתרונות לבעיות מורכבות. הגישה השוודית כלפי המזה"ת נועזת הרבה פחות. היא שמרנית ומבוססת על העקרונות שעוצבו עוד בשנות התשעים. לכן, טבעי כל כך שהנשיא טראמפ מנהל את מדיניותו באמצעות הטוויטר והשוודים ממשיכים בשיטה הארכאית משהו של מינוי דיפלומטים ושילוחם לשיחות מתישות ולעיתים חסרות תוחלת. תגובתה של ישראל למדיניותה החדשה של ארה"ב ידועה, אך מה צריכה להיות תגובתה למהלך של השוודים?

תיאורטית יכולה ישראל לבחור בין שלוש תגובות אפשרויות – קבלתו בברכה של שליח שוודי חדש, התעלמות ממנו או פעולה נגדו. מכיוון שהיחסים בין שוודיה לישראל בשנים האחרונות התדרדרו ומכיוון ששוודיה מתנגדת באופן גלוי למדיניותה של ממשלת נתניהו תגובה שלילית היא הצעד הצפוי. לכך יש להוסיף את העובדה שהממשל הישראלי וחלק מהציבור בישראל מתעב באופן מיוחד את שרת החוץ השוודית. וולסטרום מואשמת תדיר בכך שהיא אנטי-ישראלית ואנטישמית. ניסיונה הרב במדינאות בינלאומית, תפיסת העולם הפמיניסטית שלה ומאבקה למען זכויות-אדם ודמוקרטיה לא עושים רושם רב בישראל המתמקדת בעיקר בציטוטים שלה שהתפרשו בירושלים כצבועים ועוינים ובעובדה ששוודיה הכירה במדינה הפלסטינית ב-2014. כשוולסטרום הגיעה לאזור לפני כמה שבועות גורמים ישראלים סירבו לפגוש אותה וגם להודעה על מינוי שליח שוודי לאזור הגיבה ישראל, כצפוי, בבוז. הפעם החליטו במשרד החוץ על גישה סרקסטית משהו. "בהתחשב בהצלחה יוצאת הדופן של הממשלה השוודית הנוכחית בעשיית שלום בכל רחבי העולם, אנחנו אסירי תודה על ההחלטה סוף סוף לפתור את חוליי האזור שלנו", אמר דובר המשרד עמנואל נחשון, "מדוע הם לא יכלו לחשוב על מינוי כזה מוקדם יותר?". אפשר להסכים או לא להסכים לתגובה הישראלית אבל יש לברך על ההומור הציני של משרד החוץ. בלעדיו היתה זו סתם עוד תקרית דיפלומטית משמימה וחסרת משמעות.

אבל אולי אפשר להוציא בכל זאת משהו מההתכתשות המדינית המיותרת הזו. השורות הבאות ייחשבו כמטורפות בעיני פרשנים וותיקים וכמסוכנות בעיני אלו המתנגדים באופן עקרוני לפתרון שתי המדינות. אבל יש גם לא מעט אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות שהתייאשו מהאפשרות להשיגו. בעבורם ייתכן שבניגוד לכל הסיכויים, ההצעה השוודית יכולה להיות פתח לתקווה או לפחות חומר למחשבה.

מה יקרה אם ישראל תדהים את העולם ובמקום הנאומים הרגילים על הצביעות האירופית, השמחה לאיד על "הפלישה האיסלמיסטית", הבדיחות על איקאה והגעגועים לראול וולנברג, היא תסכים לקבל את השוודים כמתווכים בינה ובין הפלסטינים? אין הכוונה לשינוי מוחלט באוריינטציה המדינית של ישראל. בהקשר זה מובן שאין תחליף לאמריקאים כבת-ברית. ברור גם שישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים עם בנות ברית אזוריות אחרות ולקחת בחשבון את האינטרסים של מוסקבה, אנקרה, קהיר ועוד. אבל מה עם השוודים יוכלו לקחת תפקיד מוגבל של תיווך תחת גג בינלאומי כלשהוא? באקלים הנוכחי הסיכויים שישראל תסכים לכך קלושים אבל מעניין בכל זאת לנתח את הסיכויים והסיכונים של מהלך כזה ולו רק כניסוי מחשבתי.

במשך כל שנות הדומיננטיות של ארה"ב בשיחות בין ישראל והפלסטינים היוו היחסים הקרובים בין האמריקאים לישראל דלק לטענת הקיפוח הפלסטינית בדבר המתווך שבידו האחת מנהל שיחות שלום ובידו השנייה תומך ומחמש את הישראלים. אצל השוודים זה אחרת. ראשית, אין להם אינטרסים גאו-פוליטיים מובהקים באזור. שנית, ברשימת עשרים המדינות המובילות את היצוא והיבוא השוודים אין אף מדינה מהמזה"ת, גם לא סעודיה ואיראן. מה שעומד על הפרק מבחינה פוליטית בעבור השוודים איננו הפגנת עוצמה צבאית או טיפוח בני ברית אסטרטגיים. שוודיה היא מדינה בת בסה"כ עשרה מיליון תושבים בקצה הנידח של אירופה, הפעם האחרונה שהיא השתתפה במלחמה היתה לפני יותר ממאתיים שנה והיא אפילו אינה חברה בנא"טו. כל כוחה הבינלאומי מבוסס על תדמיתה כמדינה הנלחמת על ערכים דמוקרטיים, המעורבת במפעלים הומניטריים והמשכינה שלום. לכן מצטיירת שוודיה כתומכת בפלסטינים. אבל זו לא חייבת להיות בעיה בעבור ישראל. במצב עניינים מסוים זה יכול להיות דווקא יתרון.

אם ישראל תסכים להיעזר במתווך שוודי היא תיראה כמדינה המוכנה לעשות וויתורים בכך שהיא מקבלת מתווך הידוע כפרו-פלסטיני. השוודים ייאלצו להראות שהם לא חד-צדדיים ולכן לכל הפחות הם לא יתנגדו לדרישה הישראלית שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי או לדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. אם בכל זאת יגלו השוודים עוינות לדרישות הישראליות תוכל ישראל להכריז על המתווך כחד-צדדי ולפרוש, דבר שהיה קשה לה לעשות עם המתווכים האמריקאים (שתחת רוב הממשלים לא היו שונים מהאירופאים בדרישותיהם). הצד הפלסטיני, לעומת זאת, לא יוכל להשתמש בטיעון שהמתווכים לא הוגנים מכיוון שברור לכל שאין להם תומכים נדיבים ועקביים יותר מהשוודים. אם הם יסרבו לשאת ולתת בהוגנות יהיה ברור לכל שהפעם הם סרבני השלום ולא הצד הישראלי.

ברור שקשה להרבה ישראלים להתגבר על הרתיעה האוטומטית משוודיה אחרי דברים קשים שהם קראו ושמעו ששרת-החוץ שלה אמרה. הם לא היחידים. גם בשאר העולם התגובות אליה ולמדיניותה מעורבות. יש הרואים בשוודיה מדינה צבועה או אובדנית, אחרים רואים בה מופת של מדיניות חוץ מוסרית. מה שחשוב, עם זאת, בהקשר זה הוא שברגע שמדובר במעשים ולא במילים בלבד, הכל משתנה. מה זה משנה אם הצעדים השוודיים עד כה היו מונעים משנאת ישראל, מכוונות טובות, ממסורת מרקסיסטית או גישה פוסט-קולוניאליסטית? בשורה התחתונה כשמדובר במעשים, האינטרסים והריאל-פוליטיק חשובים יותר. על פני השטח דומה ששוודיה נוקטת מדיניות אנטי-ישראלית אבל בפועל, מעבר להררי המילים, לקטטות הדיפלומטיות ולמשחקי הכבוד לשוודיה יש מדיניות ברורה, יציבה ומשותפת לרוב המכריע של המחנות הפוליטיים בתוכה. היא מקיימת קשרי סחר וקשרים אקדמיים פוריים עם ישראל, אין בה כמעט תנועת חרם נגד ישראל, אין לה סיבה להתנגד לזכותה של ישראל להגדיר את עצמה ולהגן על עצמה והיא גם בעד זכויות-אדם ודמוקרטיה והסדר מדיני של שתי מדינות שיסיים את הכיבוש (במיוחד אם היא תוכל לקבל נתח מהקרדיט). מי שמתנגד לרעיונות האלו בוודאי אינו צריך לשתף פעולה עם השוודים. אבל מי שתומך בהם, גם אם הוא ליכודניק התומך בהם כרע במיעוטו כמו בנאום בר-אילן, יכול בהחלט למצוא בשוודים כלי עזר שימושי.

כך יכולה דווקא עמדתה הפרו-פלסטינית לכאורה של שוודיה להפוך את השוודים למתווך נוח לישראל. זאת כמובן בהנחה שזו מעוניינת בהסדר. כחלק מהמו"מ יוכלו השוודים לממן בכספי סיוע את שיקום הכלכלה הפלסטינית. גם זה לא יפגע בישראל מכיוון ששוודיה משקיעה כבר היום כסף רב ברשות הפלסטינית. אם ישראל תסכים לשתף פעולה עם מהלך כזה היא תוכל לדרוש פיקוח הדוק יותר על הכספים ולוודא שהם לא מושקעים בהסתה וטרור. מטבע הדברים כוחם של השוודים הוא מוגבל. הם לא יוכלו לקחת על עצמם את ההסדר העתידי של אחד הסכסוכים הוותיקים בעולם. אבל הם יוכלו לסייע להתניע את התהליך ולנצל את העובדה שהם לא מזוהים באופן מובהק עם אף אחת מהמעצמות המשפיעות באזור בכדי להכניס לתמונה גורמים משמעותיים יותר אם וכאשר השיחות יתקדמו ותהיה אפשרות לעלות לשלב הבא – סיוע לפלסטינים לבנות ישות מדינית ומתן ערבויות ביטחוניות ומדיניות לישראל. לא יהיה כמובן הסכם ללא פשרות ושיתוף פעולה של הישראלים והפלסטינים עצמם, אבל מתווך טוב הוא התחלה טובה ומתווך טוב איננו בהכרח חבר טוב. לפעמים ההיפך הוא הנכון.

לסיום, אי אפשר בלי מילה על אוסלו. בירתה של נורבגיה, שכנתה של שוודיה, כבר הולידה בעבר הלא רחוק הסכם מזרח-תיכוני שישראלים רבים רואים בו כישלון וטראומה לאומית. למרות שחלק גדול ממה שעמד בבסיסם של הסכמי אוסלו עדיין שריר וקיים, תומכי ההסכם ומתנגדיו כאחד ראו אותו מופר, סעיף אחר סעיף ע"י שני הצדדים וקורס אל תוך מערבולת של אלימות ואיבה. יהיה מי שיאמר שהסכמי אוסלו מוכיחים שעדיף שהסקנדינבים לא יהיו חלק ממעגל ההשפעה במזה"ת אך אפשר גם לראות את הדברים אחרת. נורבגיה אמנם קרובה לשוודיה אך היא שונה מאוד ממנה. מבחינה פוליטית, שוודיה היא ממובילות האיחוד האירופי, נורבגיה אפילו לא חברה בו. שוודיה יושבת במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות, נורבגיה לא היתה במוע"הב כבר 15 שנה. השוודים משקיעים במדיניות החוץ שלהם כסף רב ומאמצים רבים, הנורבגים ידועים בתחום זה בעיקר בזכות פרס נובל לשלום שהוא בעצם פרס שוודי לגמרי. הסיבה היחידה שהנורבגים קיבלו את האחריות עליו היא שנורבגיה היתה עד 1905 חלק משוודיה.

הסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפשר וצריך ללמוד מהטעויות שנעשו בהם ולהפיק מהם לקחים. מה שהתחיל במדריד, וושינגטון, לונדון ואוסלו בשנות התשעים התגלגל, עם השנים, למציאות טראגית שעלולה להוביל לביטולו הסופי של פתרון שתי המדינות, למלחמת אזרחים, למדינת אפרטהייד או לחיסולה של המדינה היהודית. האם לא עדיף לפחות לשקול גישה חדשה? אם במקום להתבשם מהניהיליזם, חוסר המחויבות והפופוליזם מהבית הלבן תחפש ישראל גם אפיקים אחרים של שיתוף פעולה, לכו תדעו, אולי מה שהחל בהסכמי אוסלו יוכל להגיע לפרקו בפתרון מאוזן, יציב ובטוח יותר במסגרת הסכמי סטוקהולם.

שילוב של הורות וחיי משפחה עם חיים מקצועיים וקריירה הוא אתגר לא קל בכל מקום בעולם. מבין כל המרכיבים הקובעים את מידת ההצלחה של הורים לעמוד באתגר זה, חופשות הלידה הן אחד המרכיבים המרכזיים והיחס אליהן שונה מאוד בין מדינה למדינה. בארה"ב, למשל, אין שום חובה לאפשר לעובדים ועובדות ימי חופשה בתשלום וההיעדרות מעבודה בעקבות לידה היא מינימלית ועל חשבונה של העובדת. במדינות אחרות, דוגמת ישראל ומדינות רבות נוספות, מקבלות אימהות בחסות המדינה בין עשרה לעשרים שבועות של חופשת לידה בתשלום. יש, עם זאת, מדינות נדיבות הרבה יותר. בריטניה, אירלנד ומדינות רבות במזרח אירופה עוברות את רף העשרים שבועות ומאפשרות חופשות ארוכות יותר בתשלום לאימהות אחרי לידה. אך כמו בתחומים רבים אחרים הקשורים למערכות הרווחה הלאומיות, גם בתחום זה מדינות סקנדינביה נמצאות בחוד החנית.

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/gallery/lifestyle/.premium-1.3882865#article-comments

בשוודיה מהוות חופשות הלידה לא רק אמצעי סיוע להורים לטפל בילדיהם. יש להן גם תפקיד של עיצוב חברתי. אחת ממטרותיהן המוצהרות היא לשפר את מעמד הנשים בחברה ולקדם חלוקת נטל שוויונית יותר בין נשים לגברים בתוך המשפחה. מעבר לכך, הן בנויות בצורה כזו שישפיעו על עיצוב שנות חייהם הראשונות של ילדים וילדות ועל יחסים בין הורים לילדים במשפחה. לכן, לא רק שהן ארוכות יותר, הן בנויות כך שאפשר לחלק אותם לתקופות בעלות אופי שונה וכך הן נמשכות שנים רבות אחרי הלידה. על מנת להבין כיצד עובדת המערכת המורכבת, יש הטוענים שגם קצת מסורבלת הזו, נוח יותר להביט בה מנקודת מבטה של משפחה רגילה.

כאשר ילד או ילדה נולדים בשוודיה מקבלים ההורים זכות לחופשת לידה בתשלום המובטחת ע"י מערכת הביטוח-הלאומי. חופשה זו כוללת 480 ימים. במשך 390 ימים מהחופשה התשלום עומד על כ-80% מהשכר הקודם של ההורה (עד לתקרה מסוימת). בשאר תשעים הימים עומד התשלום על סכום קבוע של כשמונים ₪ ביום בלבד. למעסיקים אין אפשרות למנוע את היציאה לחופשת לידה ואין אפשרות לפטר או להטיל סנקציות על עובדים או עובדות היוצאים לחופשת לידה. החופשה נמדדת בימים ולא בשבועות או חודשים מכיוון שאין כל חובה להשתמש בימים ברציפות. כלומר, משפחה יכולה להחליט שהאם תיקח חופשת לידה של שישה חודשים בסמוך ללידה, אחריה היא תחזור לעבודה במשרה מלאה או חלקית והאב ייצא לחופשת לידה של שישה חודשים נוספים. בימים הנותרים (כשלושה חודשים) יכולה המשפחה לעשות שימוש בתקופות מאוחרות יותר, למשל בחופשות ממערכת החינוך, עד שהילד או הילדה יגיעו לגיל 12.

כמו בכל מקום אחר גם בשוודיה המוסכמות התרבותיות, המבנה החברתי ושוק העבודה גרמו בעבר לכך שנשים ייקחו את מרבית האחריות על הטיפול בילדים. עם זאת, בעשורים האחרונים התנועה הפמיניסטית השוודית הגיעה להישגים רבים מאוד ומרבית מעצבי המדיניות במדינה, החל מראש-הממשלה ומטה, מגדירים את עצמם כפמיניסטים. לכן, הפכו חופשות הלידה לכלי לשינוי חברתי והמדינה מעודדת גברים לצאת, גם הם, לחופשות לידה באמצעות תמריצים שונים. מתוך 480 ימי החופשה חייב האב לקחת לפחות 90 ימים (אחרת הם הולכים לאיבוד ולא ניתנים לניצול ע"י האם). זהו נושא הנמצא במחלוקת כבר שנים רבות בשיח הציבורי השוודי. השמאל מעוניין להרחיב את "ימי החובה" של האבות בעוד הימין תומך בחלוקה חופשית של ימים בין ההורים. כמו כן, אבות מקבלים עשרה ימי חופשה בתשלום בנוסף לימי חופשת הלידה בימים הסמוכים ללידה עצמה. החוק מגדיר ימים אלו כימים המוקדשים ל"מתן אפשרות להיות נוכח בלידה, להכיר את הילד או הילדה ולטפל בילדים האחרים במשפחה". בנוסף לכל אלו ישנה אפשרות לאימהות שתנאי עבודתן הם קשים, לא מתאימים או מסוכנים להריונן ליהנות מחופשה בתשלום בחודשיים שלפני הלידה. גם חופשה זו נוספת ולא מנוכה, מימי חופשת הלידה.

מי שיסתובב ברחובות עריה של שוודיה לא יוכל שלא להיתקל בהשפעות חוקים אלו. אבות צעירים מטיילים עם עגלות ילדים באמצע היום, גני-משחקים מלאים באימהות צעירות ולא רק בסבים ובסבתות המשמשות כבייביסיטר. ניכר שזוהי איננה פריבילגיה של עובדים ועובדות זוטרים בלבד. גם אלו הנושאים במשרות בכירות מנצלים את ימי החופשה לטובת משפחותיהם. בשנה שעברה, למשל, יצרה הממשלה מודל מיוחד המאפשר לשריה ליהנות מהזכות הניתנת לכלל האזרחים להיות הורים נוכחים ומשקיענים יותר. מעבר לגני המשחקים ניתן לפגוש את ההורים השוודיים וילדיהם הצעירים גם ביעדי תיירות פופולאריים כמו חופי תאילנד והאיים הקנרים כאשר אלו מנצלים את ימי החופשה בתשלום ויוצאים לחופשות ממושכות כשהתשלום מהביטוח-הלאומי מממן עדיין את המשק המשפחתי.

פאני אקלונד היא עובדת סוציאלית בת 41 המתגוררת בסטוקהולם. יחד עם בן זוגה, האסה, היא מגדלת שני ילדים – אלסה בת השמונה וטוּרֶה, בן השש. שני הילדים החלו ללכת לגן-ילדים בגיל שנה וחצי ועד אז החליטו בני הזוג לחלק ביניהם שווה בשווה את ימי חופשת הלידה כך שכל אחד מהם נהנה מבערך שמונה חודשי חופשה בתשלום בעבור כל אחד מהילדים. חלק מתקופה זו בילתה המשפחה בחופשות משותפות בתאילנד.

כיצד השפיעו חופשות הלידה על ההורות שלכם?

"החופשה אפשרה לי להיות רגועה יותר עם הילדים, להיקשר אליהם ולגדול אל תוך האימהות שלי ללא לחץ. אחרי שחזרתי לעבודה יכולנו גם לנצל את יתרת הימים כדי לטייל עם המשפחה בזמן החופשות במערכת החינוך. חלוקת הימים בינינו, ההורים, גורמת לכך שיש שוויון גדול יותר בינינו בכל מה שנוגע לטיפול בילדים ונראה לי שגם בטיפול במשק הבית באופן כללי. כאמא הייתי חייבת לסמוך על כישורי ההורות של בן הזוג שלי ולהרפות מהשליטה שלי בגידול הילדים מה שמאפשר לנו היום לחלק את הנטל בינינו כשהילדים חולים למשל".

מה עם היחסים ביניכם לבין הילדים? האם גם הם הושפעו מחלוקת חופשות הלידה ביניכם כהורים?

"חלוקת ימי החופשה ביני לבין האסה גרמה לכך שהילדים קשורים אלי ואליו באותה מידה. אני חושבת שזה טוב לילדים שיש להם שני הורים שהם יכולים לסמוך עליהם ולהתנחם בהם כשצריך. זה גורם לכך שהמשפחה מאושרת ורגועה יותר".

ומה לגבי מקום העבודה שלך? האם הופעל עליך בשלב כלשהו לחץ לחזור לעבודה?

לא, ברור שלא.

העובדה שמעסיקים שוודיים, במגזר הציבורי והפרטי כאחד, מקבלים באופן גורף את חופשות הלידה הממושכות של עובדיהם ולא לוחצים עליהם לחזור בהקדם למקום העבודה היא ייחודית למדינות הנורדיות. קבלה זו מעוגנת בנורמות החברתיות אבל גם בחוק. זהו חוק מפורט המגן לא רק על עצם הזכות לחופשת לידה אלא גם מסדיר נושאים שונים הכרוכים בה – אין להפלות מועמדים או מועמדות לקבלת עבודה על רק לידה או לידה צפויה, אסור למעסיקים לקחת הריונות וחופשות לידה בחשבון כאשר מחליטים על קידום, רמת שכר וכו' ויש לאפשר לעובדים שינוי בשעות העבודה או מעבר למשרה חלקית אם הם מעוניינים בכך בעת החזרה לעבודה. חוקים אלו אופייניים לשוק העבודה השוודי שבו נהנים העובדים מרמות גבוהות של שכר ומתנאי עבודה טובים בעיקר בגלל עוצמתם של האיגודים המקצועיים במדינה ושיטת המו"מ ביניהם לבין המעסיקים. אך, בניגוד למה שטוענים לעיתים כלכלנים שמרניים, העבודה המאורגנת, השכר הגבוה והזכויות החברתיות דוגמת חופשת הלידה אינן פוגעות בתחרותיות ובתפוקה. שוודיה נחשבת לאחת המדינות התחרותיות ביותר בעולם, יש לה משק מגוון, מצליח, מוטה ייצוא וצומח שהוציא מתוכו כמה מהחברות המובילות והמותגים המצליחים ביותר בעולם. מודל העבודה השוודי המתחשב בצרכיהם וברווחתם של העובדים לא רק שאיננו פוגע במשק, הוא אחת הסיבות להצלחתו.

קתרינה בק היא יועצת משפטית בכירה בפדרציה השוודית ליזמות המאגדת איגודי מעסיקים שחברים בהם עשרות אלפי חברות המעסיקות למעלה ממיליון וחצי עובדים. "הפדרציה מדגישה את חשיבותה של השוויוניות בחיי העבודה", היא אומרת, "עסקים חייבים לוודא שתהיה להם גישה לכישורים שונים ולחזק את התחרותיות שלהם. חשוב לחברות להיות מעסיקים אטרקטיביים לגברים ונשים כאחד. מנקודת ראותו של המעסיק, יש חשיבות להיצע של עובדים בעלי כישורים ולפיתוח כישוריהם של העובדים גם בתקופה שיש להם ילדים". בק מדגישה שחופשות הלידה, בצירוף מערכת החינוך לגיל הרך, הם הכרחיים בעבור הורים שרוצים לשלב חיי עבודה וחיי משפחה, ושישנן עדיין נורמות חברתיות שגורמות לנשים לשאת בחלק גדול יותר של הנטל בבית – הן נעדרות יותר מן העבודה ועובדות ביותר משרות חלקיות. מדבריה של בק ניתן להבין שהמעסיקים תומכים אמנם בחופשות הלידה אך הם מעדיפים שלהורים תהיה אפשרות לחלק ביניהם באופן חופשי את הימים ללא התערבות המדינה. "חופשות הלידה", היא מוסיפה, "צריכות לתת להורים את הזכות להחליט בעצמם מה תהיה חלוקת החופשה בתשלום".

אם כך, האם המעסיקים תומכים במודל חופשת הלידה הקיים בשוודיה? האם אתם מעדיפים מודל שבו מוגדר מה מינון הימים שעל כל הורה לקחת? והאם יש מעסיקים הנפגעים מהמודל הקיים?

"הפדרציה רואה במבנה ביטוח ההורות הקיים, המאפשר חלוקה שווה של ימי חופשת הלידה בין ההורים, ככזה המשיג יעדים שאפתניים בנוגע לשוויון ונותן אפשרות לשילוב חיי משפחה ועבודה. ביטוח ההורות תומך גם בצורך של החברות בעובדים בעלי כישורים וביכולת הגיוס שלהם. בד בבד התנאים לשימוש בימי חופשות הלידה משתנים מאוד בין משפחות שונות ולכן זה הגיוני שהורה המתחשב בצרכים שלו יוכל להעביר ימי חופשה להורה השני. יזמים ועצמאים מנצלים פחות את חופשת הלידה מאשר עובדים שכירים שבעבורם עוצבה השיטה. זה נדיר מאוד שיזמים עצמאיים יוכלו להיעדר לתקופות ארוכות וקשה להם יותר להשתמש בביטוח ההורות בגלל הסיכונים הכרוכים באיבוד לקוחות חשובים לדוגמא. אנחנו טוענים שהשיטה מעדיפה את העובדים השכירים על העצמאים ויש לעשות בה רפורמה שתתאים אותה גם למגזר הזה".

יש, אם כן, לא מעט מחלוקות בשוודיה לגבי סוגיות שונות הקשורות לחופשות הלידה, כמו החלוקה בין אבות לאימהות והתאמת השיטה לעצמאיים, אך הקונצנזוס לגבי חשיבותה הכללית של חופשת הלידה הוא כמעט מלא. בסופו של דבר מדובר בחוזה חברתי המבוסס על השקעה ארוכת טווח המאפשר להורים ולילדים למצות את מלוא הפוטנציאל של שנות החיים הראשונות עם הרבה פחות לחץ והרבה יותר מרחב תמרון. כאן, בסוף הדברים, יש מקום לגילוי נאות. אני חי בשנים האחרונות בסטוקהולם ובתור אב לשלושה ילדים נהניתי מחופשות לידה ממושכות איתם. הורים שוודיים, כך גיליתי, אינם מטבעם טובים יותר או גרועים יותר מאשר הורים בכל מקום אחר אך הכלים העומדים לרשותם הם טובים יותר. זוהי תורה פשוטה ובסיסית מאוד – כהורה, קל יותר להיות סבלני, לבטא אהבה, להיות יצירתי, להקדיש תשומת לב, ללמד, ללוות, להדריך ולחבק כאשר הלחץ הכלכלי פוחת והזמן מתפנה. גם ברמה הלאומית זהו יותר עניין של סדרי עדיפויות מאשר של עושר ועוני. מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית בעלת שירותי הרווחה האוניברסליים מעדיפה את המגזר הציבורי הגדול והביטוחים החברתיים הנרחבים על אפשרויות ההתעשרות של פרטים בודדים ועל ההפרטות המאפשרות בחירה רחבה יותר לבודדים על חשבון שירותים ברמה נמוכה יותר לכלל הציבור. במובן הזה שוודיה מממשת פוטנציאל שקיים בכל מקום. מה שחסר הוא לא כסף אלא החלטה פוליטית המבוססת על סולידריות ואחריות חברתית. ובכל זאת, בסיום הגילוי הנאות, אציין שכישראלי טוב, מצאתי עם הריונה השני של בת-זוגי, דרך להגדיל את מספר ימי החופשה בתשלום מ-480 ל-660. את הטריק אפשר לתאר במילה אחת – תאומים.

למייסד פרס נובל לא היתה כוונה להעניק ולו קרונה אחת לכלכלנים, אבל לא רק שפרס הנובל בתחום נולד כבן חורג — הוא גם מסנן באופן עקבי כלכלנים סוציאל־דמוקרטים. פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד מאמין שזה לא מקרי.

פורסם בדה-מרקר:http://www.themarker.com/markerweek/1.3190550

גם השנה, כבכל שנה מאז תחילת המאה העשרים, נערך בסטוקהולם טקס הענקת פרסי הנובל היוקרתיים. מירב תשומת הלב התקשורתית השנה התמקדה דווקא בזוכה שלא הגיע לאסוף את הפרס, המוסיקאי בוב דילן שטען שהיו לו התחייבויות קודמות. הזוכים האחרים, עם זאת, התייצבו בהרכב מלא. ביניהם היו אוליבר הארט ובנגט הולמסטרום שזכו בפרס לכלכלה. כמו עמיתיהם, זוכי הפרסים לפיסיקה, כימיה ורפואה (הפרס לשלום מוענק באוסלו), הם קיבלו בטקס רב רושם באולם הקונצרטים העירוני בסטוקהולם מדלית זהב ודיפלומה מעוטרת מידיו של מלך שוודיה. בנוסף לכך הם התחלקו בפרס כספי העומד היום על יותר מ-866,000 דולר. בטקס עצמו כמעט לא ניתן היה להבדיל בין הפרס של הארט והולמסטרום לבין הפרסים האחרים אך במבט מעמיק יותר ובהקשר היסטורי רחב יותר ישנו הבדל גדול בין הפרס הכלכלי לשאר הפרסים. למעשה, מה שמכונה פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל כלל, שכן הוא נולד יותר משבעים שנה אחרי מותו של אלפרד נובל, האיש שבצוואתו יזם, מימן ועיצב את מפעל הפרסים היוקרתי.

אלפרד נובל היה מדען ותעשיין שוודי בן המאה ה-19 שעשה הון רב מהמצאת הדינמיט. בסוף ימיו, ככל הנראה כתוצאה של תחושות אשמה על השימוש הצבאי בהמצאתו המרכזית, הוא החליט להעניק את רוב הונו לקרן שתוקם לזכרו ותעניק בכל שנה פרס לאנשים שהביאו את התועלת הרבה ביותר למין האנושי במהלכה. לאחר מותו של נובל ב-1896 הקימו המוציאים לפועל של צוואתו את קרן הנובל האחראית עד היום למפעל הפרס. זוהי קרן פרטית המתנהלת בהתאם לצוואתו של נובל שלא השאיר מקום לספק לגבי התחומים שהוא ראה כמועילים לאנושות. חמשת התחומים שהוא קבע היו: פיסיקה, כימיה, רפואה, שלום וספרות. לא היתה לו שום כוונה להעניק ולו קרונה שוודית אחת לכלכלנים. למעשה, למרות שהוא היה תעשיין בינלאומי הוא שנא עסקים בכל ליבו וראה בעצמו סוציאל-דמוקרט. מאז מותו ביקשו גורמים שונים לעדכן את פרסי הנובל או להוסיף להם קטגוריות כמו מתמטיקה או מוסיקה אך אלו נדחו מתוך המחויבות הקפדנית להוראותיו המפורשות של הוגה המפעל. כיצד קרה שדווקא תחום הכלכלה, שהיה רחוק כל כך ממורשתו של נובל הצליח להשתחל פנימה? ואיך ייתכן שדווקא כלכלנים שאינם סוציאל-דמוקרטים זוכים שנה אחרי שנה בפרס שממציאו סלד מתחום עיסוקם?

פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד, חקר את הפרס הכלכלי היוקרתי בעולם, את נסיבות המצאתו, את הזוכים בו ואת הנימוקים לבחירה בהם. תוצאות מחקרו נפרשות בספר שכתב יחד עם החוקר השוודי גבריאל סודרברג והתפרסם השנה בהוצאת פרינסטון (The Nobel Factor: The Prize in Economics, Social Democracy, and the Market Turn, Princeton University Press).

פרופ' עופר נולד בישראל ב-1944. את התואר הראשון בהיסטוריה וגאוגרפיה הוא השלים באוניברסיטה העברית לאחר שלחם במלחמת ששת-הימים. הוא נלחם גם במלחמת יום-כיפור ואחריה המשיך את הקריירה האקדמית באוקספורד שם הוא סיים דוקטורט בהיסטוריה כלכלית. הוא פרסם ששה ספרי מחקר ומאמרים רבים והחזיק משרות מחקר והוראה במוסדות אקדמאיים ברחבי העולם ובעיקר באנגליה. הוא עמית אמריטוס באוקספורד ובימים אלו הוא מבקר בארץ ומציג את מסקנותיו, בין השאר, כאורח הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית.

פְּרָס נולד

ב-1968 חגג הבנק השוודי המרכזי 300 שנה להיווסדו. לציון האירוע החליט הבנק להעניק פרס בינלאומי למדעי הכלכלה מדי שנה. הפרס הראשון הוענק ב-1969 ובאופן חריג ביותר אישרה קרן הנובל שהוא יוענק באותו הטקס שבו מוענקים פרסי הנובל בעשירי בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל. גם מאפייניו הנוספים של הפרס הוצמדו לפרסי הנובל – האקדמיה השוודית למדעים, אותו מוסד שקובע את זהות זוכי פרסי הנובל בפיסיקה, כימיה ורפואה, היא זו הקובעת את זהות הזוכים בפרס הכלכלי ופרסום שמות הזוכים בו מתרחש במקביל לפרסום שמות זוכי פרסי הנובל. "לבנק השוודי המרכזי היה הרבה כסף", מסביר פרופ' עופר את השתלשלות האירועים, "ואפשר לומר שהוא קנה את הפרס". שורשיו של הסיפור, ע"פ ספרו של עופר, הם במאבק פוליטי בין הבנק המרכזי השוודי שתפקידו היה במשך שנים רבות שימור ערך המטבע לבין התנועה הסוציאל-דמוקרטית שהנהיגה את המדינה ודאגה לרווחת כלל האזרחים באמצעות חתירה לתעסוקה מלאה, שירותי רווחה אוניברסאלים והשקעה עתירת הון בדיור. במסגרת מדיניות זו הממשלה כפתה על הבנק המרכזי בשנים שאחרי מלה"ע השניה לקנות איגרות חוב ממשלתיות ולשמור על ריבית נמוכה לטובת אשראי זול. כל זאת למורת רוחם של ראשי הבנק וגם של האליטה הפיננסית בשוודיה שהממסד של הבנק המרכזי אהד את האינטרסים שלה.

כיצד הוביל המאבק בין ראשי הבנק המרכזי לממשלה ליצירתו של הפרס הכלכלי וכיצד הצליחו ראשי הבנק לשכנע את אנשי קרן הנובל להכליל אותו במפעל הפרסים היוקרתי?

"בשנות החמישים מערכת הבנקאות חתרה להשיב לידיה קצת שליטה על רמת המחירים. בתקופה זו היתה התמרדות זוטא של הבנקים נגד הממשלות לא רק בשוודיה אלא גם בארה"ב, אנגליה וגרמניה. נגיד הבנק השוודי המרכזי, סוציאל-דמוקרט בעברו שנשבה בקסמי הממסד הבנקאי הבינלאומי, העלה את הריבית בלי להודיע לממשלה וגרם למשבר פוליטי במדינה. למרות שהממשלה השתלטה על נגיד הבנק הסורר היתה לה עדיין בעיה. יתרות גדולות שנבעו מריבית על הלוואה של הבנק לממשלה הצטברו בבנק במקום לעבור לאוצר. תגובת הממשלה על מהלכיו של הנגיד היתה החרמת היתרות שנבעו מריבית זו. הבנק ניסה להציל משהו מהכסף המוחרם והציע לממשלה להשתמש בחלק ממנו לטובת הקמת קרן למימון מחקר מדעי שתוקם כחלק מחגיגות 300 השנה לייסוד הבנק. הממשלה הסכימה למהלך מכיוון שהיתה מעוניינת בקרן מחקר מחוץ לתקציב המדינה והקרן הוקמה לבסוף ב-1964. מפעל הפרס הכלכלי יצא לדרך ארבע שנים מאוחר יותר, גם הוא כחלק מאירועי ציון יום הקמתו של הבנק. כך נוצר מצב שהפרס נוסד למעשה מכסף שמקורו במשלמי המיסים השוודיים בשונה מההון הפרטי שהיה מקור העושר של פרסי הנובל. באותה תקופה, תקופת השיא של התיאוריה הקיינסיאנית לא נראה עדיין ניגוד עניינים חריף בין מקצוע הכלכלה לבין הסוציאל-דמוקרטיה אבל הפער התגלה מהר מאוד ונוצר מצב שהממשלה מממנת את החתירה תחתיה ע"י אנשי כלכלה הנמצאים ברובם ימינה מהמרכז".

תרגיל יחסי ציבור מבריק

הרעיון לייסד פרס לכלכלה כשלעצמו לא היה יעיל כל כך לולא נמצאה הדרך להפוך אותו לפרס היוקרתי בתחומו על מנת שהשפעתו תהיה מירבית. הפיתרון היה מבריק אבל קשה לביצוע – להפוך את הפרס החדש לפרס נובל. פרסי הנובל נחשבו כבר אז לפרסים היוקרתיים בעולם אך צוואתו של אלפרד נובל מנעה כניסתן של קטגוריות נוספות. עם זאת, כבנקאים וותיקים ידעו אנשי הבנק שכוחו של כסף גדול לעיתים מכוחם של חוקים וכללים. הם הפעילו לחץ על קרן הנובל והציעו למנהליה הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה. התרגיל עבד. פרופ' עופר מסביר שהיה צורך גם בהסכמת משפחת נובל וזו אומנם התקבלה אך לא בלי התנגדות. "בת אחיו של נובל, מרתה הלנה נובל אולייניקוב, היתה אז בת 87 אבל צלולה מספיק בשביל להתעקש ששם הפרס לא יהיה פרס נובל. וכך, בזכותה, עד היום הפרס לא ידוע כפרס נובל לכלכלה אלא כ"פרס הבנק השוודי המרכזי למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד נובל". בת אחיו של נובל לא היתה בת המשפחה היחידה שהתנגדה למהלך, גם פטר נובל, צאצא נוסף של אחיו של אלפרד נובל, הוא מתנגד חריף לפרס. פטר נובל, פעיל זכויות אדם ועו"ד במקצועו ששימש כמזכ"ל הצלב-האדום השוודי, טוען שמרבית הזוכים בפרס תורמים למטרות שהן מנוגדות למורשתו של מייסדו והפרס הוא לא יותר מתרגיל יחסי ציבור של הבנק המרכזי.

האם יש אמת בטענה זו? האם זוכי הפרס לכלכלה אינם מועילים, כפי שדורשת צוואתו של נובל, לרווחת המין האנושי ולשלומו? על מנת לדון בשאלה זו יש להפנות את תשומת הלב לסוגיית "מדעיותו" של הפרס. פרסי הנובל מחולקים לפרסים מדעיים: כימיה, פיזיקה ורפואה, עליהם מופקדת האקדמיה השוודית למדעים, ולפרסים לא מדעיים, ספרות ושלום, שני פרסים שהקובעים את זהות הזוכים בהם אינם מצוידים בכלים אובייקטיביים המתעלים מעל נטיות פוליטיות וטעם אומנותי בעלי אופי אישי. אמנם גם שיקול דעתה של האקדמיה השוודית למדעים אינו נקי מפגמים ואינטרסים אך יש לתחומי הדעת בהם היא עוסקת דיסיפלינה ברורה ויכולת לבחון תיאוריות במציאות ע"י ניסויים אמפיריים. במובן הזה הפרס לכלכלה הוא אנומליה. וועדת הפרס מבוססת על המחלקה למדעי-החברה של האקדמיה השוודית, זו ממליצה על המועמדים לזכייה לאקדמיה עצמה המהווה את הגוף המחליט לגבי כל הפרסים המדעיים. נוהל זה יוצר את הרושם שכלכלה הוא מדע כמו המדעים המדויקים. "לְמה דומה יותר הכלכלה, לפיזיקה או לספרות", שואל בספרו פרופ' עופר ומראה כיצד פעם אחר פעם תיאוריות כלכליות, אלגנטיות ככל שיהיו, אינן מתיישבות עם המציאות או אינן ניתנות להוכחה כלל. כשהן הופכות למדיניות הן חורצות אמנם גורלות של עמים ואומות אך הן אינן מבוססות בהכרח על מחשבה ביקורתית ותצפיות אמפיריות. "קשה להתמצא בה אך קל להאמין בה", כותב עופר, על הכלכלה אך הסיפוח שלה לפרסים המדעיים בחסות האקדמיה למדעים, מצליח, מעשה קסם, להעניק לה סמכות מדעית גם אם זו איננה מעוגנת במציאות.

כעת, כשברור שהפרס הכלכלי הוא תוצר של מאבק פוליטי ושהוא מעניק יוקרה לסמכות אקדמית המשפיעה על מדיניות, נותר לבחון האם זוכי הפרס מייצגים השקפה מסוימת או שהם מייצגים את כל המחנות. כאן נמצאים הגילויים המשמעותיים בעבודתו של עופר. ע"פ עופר קו ההפרדה הרלוונטי בהקשר זה איננו בין ימין לשמאל. דווקא בתחום זה וועדת הפרס מאזנת בין כלכלנים מהשמאל דוגמאת ג'וזף שטיגליץ לבין כלכלנים ימניים דוגמאת מילטון פרידמן, שני זוכים ידועים בפרס. קו ההפרדה האמיתי הוא בין תומכי דוקטרינת כלכלת השוק לבין הסוציאל-דמוקרטים. למרות שבמבט ראשון נדמה שיש כאן חפיפה לא כך היא. ע"פ עופר הסוציאל-דמוקרטיה מוגדרת כתנועה פוליטית שנועדה להקטין את אי-הביטחון ואי-השיוויון החברתי ולהעניק רווחה חברתית באמצעות מיסוי פרוגרסיבי. בעוד הסוציאל-דמוקרטיה מקדמת פתרונות מוסדיים לבעיית חלוקת המשאבים, כלכלת השוק הליברלית, (Market Liberalism) היא תנועה בעלת מטרות פוליטיות המקדמת פתרונות המתבססים על השוק הפרטי. כלכלת השוק והסוציאל-דמוקרטיה זקוקות שתיהן לכוחות השוק ושתיהן גורסות שיש למדינה אחריות אך הן חלוקות ביניהן בגישתן לביטחון החברתי המסופק במרבית המדינות המפותחות ע"י בערך 30% מהתוצר. ממחלוקת זו נובעים הבדלי מדיניות רבים בתחומים כמו בריאות, חינוך, דיור, רשתות ביטחון חברתיות, מיסוי ועבודה. הפרס לכלכלה מוענק לאנשי תורת הכלכלה, שהיא דיסציפלינה אקדמית עם יומרה מדעית, וספרו של עופר מראה שלמעט זוכה אחד, גונארד מירדאל השוודי שזכה בנובל ב-1974, אף כלכלן סוציאל-דמוקרט לא זכה בפרס.

מדוע בעצם לא זוכים כלכלנים סוציאל-דמוקרטים בפרס?

"לסוציאל-דמוקרטיה אין מודל תיאורטי מורכב. היא פשוט עובדת. הדוקטרינה הניאו-ליברלית, שהיא הבסיס התיאורטי לכלכלת השוק הליברלית, פשוט לא מתיישבת עם המציאות, צריך שמיניות באוויר בשביל להתאים אותה למציאות ובעבור שמיניות באוויר מקבלים פרסי נובל. כחצי ממקבלי הפרס וכשני שליש מהכלכלנים תומכים בפתרונות סוציאל-דמוקרטיים, אבל הם תומכים בהם "בשעות הפנאי" ואינם מפתחים תיאוריה סוציאל-דמוקרטית אלא תיאוריות שׁוּקיוֹת. וועדת הפרס לא החשיבה את הסוציאל-דמוקרטיה כאתגר אנליטי כלכלי מספק. למרות שחברי הוועדה לא התייחסו לכך באופן מפורש אני חושב שייתכן שהעניין הוא שהסוציאל-דמוקרטים לא אימצו את שתי הדוקטרינות המרכזיות של תורת הכלכלה – ההעדפה העצמית המצטברת לאיזון אופטימלי של היד הנעלמה".

מדע או מדע בדיוני

ע"פ עופר, אם כן, חלק מזוכי הפרס לכלכלה הם כלכלנים המבקרים את הסדר הניאו-ליברלי ותומכים במדיניות סוציאל-דמוקרטית אך כמעט ואין זוכים שעבודתם התיאורטית מוקדשת לסוציאל-דמוקרטיה. חברי וועדת הפרס החליטו שרירותית, ע"פ עופר, מהי כלכלה ומהי לא כלכלה והם לא מכירים בתיאוריה סוציאל-דמוקרטית כראויה לפרס.

האם ישנן דוגמאות בולטות לכלכלנים שלא זכו בפרס בגלל שעבודתם התיאורטית הוקדשה למודלים סוציאל-דמוקרטים?

"רודולף מיידנר, למשל, היה כלכלן שוודי של האיגודים המקצועיים. הוא פיתח מודל מתוחכם שיושם והצליח מעל ומעבר אבל זה לא היה מספיק טוב בשביל חברי וועדת הפרס (מודל רהן-מיידנר המשלב שוק עבודה אקטיבי, גידול בשכר ומערכת רווחה ממשלתית רחבה ליצירת צמיחה משקית, ביטחון חברתי וגם יציבות מחירים, ד.ס). גם כלכלנים פוסט-קיינסיאנים לא זכו בפרס ויש תחומים רחבים מאוד של מחקר כלכלי שלא מוכרים ע"י גרעין קובעי היוקרה בתחום שמרוכז סביב שלושה או ארבעה כתבי-עת בארה"ב ושמונה מחלקות אקדמיות. קח לדוגמא את טוני אטקינסון, התיאורטיקן של אי-השיוויון. כבר מזמן הגיע לו הפרס אבל הוא לא מקבל כי תחום ההתמחות שלו נחשב שולי. האתגר האמיתי של האנשים שהם ברמה של זכיה בפרס הוא הפער הענקי בין המדע הבדיוני שהם בונים לבין המציאות. הם צריכים לבנות גשרים באוויר שהם גאוניים ומבריקים. תחום כמו אי-שיוויון דורש פחות חריפות מחשבה".

אחת הדוגמאות להברקה תיאורטית שיש לה בעיות גדולות בהתאמה למציאות היא תיזת ה- Rational expectations המהווה הנחת יסוד במודלים כלכליים רבים והניבה פרסים לרוברט לוקאס (1995), אדווארד פרסקוט (2004), פין קידלנד (2004) ותומאס סרג'נט (2011). "תורת הציפיות הראציונאליות מקובלת באופן כללי באנליזה מקרו-כלכלית, ומשמשת אפילו כלכנים בבנקים המרכזיים (אם כי לא בסקטור הפרטי)", אומר עופר, "אבל לדעתי ולדעת סמכויות אחרות אין בה שום תועלת מעשית והיא הסיחה את הדעת מן המשבר המתקרב בשנים שלפני 2008. ביקורת דומה אפשר להפנות לתיאוריה הפיננסית שזכתה לפרסים בשנת 1990, 1997 ו-2013. התיאוריה ומודל בלאק-שולס המזוהה איתו (מודל שפיתחו פישר בלק ומיירון שולס זוכה הפרס ב-1997, ד.ס) היו בשימוש נרחב ולא היו שימושיות מאוד בזמן המשבר הפיננסי. במידה והיא יושמה בקרן הגידור LTCM ששולס עצמו ישב במועצת המנהלים שלה, היא לא הצליחה להציל אותה מההתמוטטות המרהיבה שלה".

לעומת המודלים הכושלים שזיכו את יוצריהם בפרסים בולטת אי הענקת הפרס לג'ון קנת גלבריית' שהיה לא רק הוגה דעות מבריק אלא גם שימש בתפקידים שונים בממשליהם של רוזוולט, טרומן וקנדי. "הספר "חברת השפע" של גלבריית' מסוף שנות החמישים הוא ספר מפתח עד היום", אומר פרופ' עופר, "גרלבריית' הוא אמנם "כלכלן ספרותי" אבל גם זוכים כמו פון הייאק, ביוקנן וקוז, אנשי הימין, היו כלכלנים ספרותיים. זכויותיו של גלבריית' לא נפלו משלהם והוא לא זכה מפני שהוא היה תיאורטיקן סוציאל-דמוקרטי. ויש גם את המקרה של ג'ואן רובינסון שזכויותיה הן ניאו-קלאסיות ולא סוציאל-דמוקרטיות אבל כשנוסד הפרס היא הפנתה כבר עורף לכלכלה הקלאסית ואפילו פלירטטה עם השמאל הקיצוני, ובכל זאת אפשר היה לתת לה את הפרס בעיקר כי לפרס הזה חסרות נשים. רק אישה אחת, אלינור אוסטרום (כלכלנית פוליטית אמריקאית שזכתה בפרס ב-2009, ד.ס), זכתה בפרס אבל היא לא כלכלנית ממש והזכיה שלה היתה קצת מאולצת".

האם מדובר כאן במאבקי יוקרה אקדמיים בלבד או שיש להטייה של וועדת הפרס השפעה על המציאות החברתית בעולם האמיתי? האם ישנם מקרים שבהם הדרך מהאקדמיה למדיניות בפועל עוברת דרך הפרס?

"ג'יימס מירליס, שזכה בפרס ב-1996, יצר את תיאורית המס האופטימלי שמוכיחה באופן מתמטי ע"י הנחות יסוד מסוימות ורצף של מהלכים לוגיים שבעל ההכנסה השולית הגבוהה ביותר צריך לשלם 0% מס הכנסה שולי. אם מבקשים ממנו להסביר את זה הוא אומר שזה מסובך מדי להבין, אבל לדעתי זוהי תורה מופרכת ומלאה בכשלים לוגיים. עם זאת, היא הבסיס התיאורטי להורדה הסיטונאית של המיסים השוליים שהתרחשה בשנות השמונים ואילך וחתרה תחת השיטה הסוציאל-דמוקרטית. אחרי שנבחרה הממשלה השמרנית באנגליה ב-2010 היא הקימה וועדה לרפורמה של מערכת המס והעמידה בראשה את מירליס שהמליץ המלצות ברוח תורתו. אחרי פרסום המסקנות כמה כלכלנים פרסמו מאמרי נגד, אחד מהם היה פיטר דיימונד שזכה גם הוא בפרס נובל וגם הוא עשה שמיניות באוויר והגיע למסקנה שהמס השולי צריך להיות 78%. שתי מסקנות שונות לגמרי, שתיהן זכו באותו פרס".

התיאוריה של מירליס, אם כן, היתה גורם מסייע ממשי לניסיון הפירוק של מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות וייתכן שהמעבר הזה מתיאוריה לפרקטיקה היה בין הגורמים לכך שחברי האקדמיה השוודית למדעים החליטו להעניק למירליס את הפרס. הפרס בתורו ללא ספק סייע למירליס לקבל את המינוי לראשות הוועדה לרפורמה של מערכת המס בבריטניה. כך, מה שהתחיל בנוסחאות משורבטות על דף באוניברסיטת אוקספורד השפיע על חייהם של מיליונים ברחבי העולם שכן במדינות רבות הורדת המיסים בהשראתו של מירליס לוותה בהפרטות וצמצומים במגזר הציבורי שפגעו קשות בשירותים החברתיים. בעבור רבים זו היתה הדחיפה מהביטחון של המעמד הבינוני אל עבר קו העוני. הפרס המתקרא נובל אמנם לא היה הגורם למדיניות זו אך הוא ללא ספק העניק לה רוח גבית ולגיטימציה אקדמית.

פרופ' עופר לא מבסס את מחקרו על עיון אקדמי בלבד. הוא פגש באופו אישי, כחלק מחייו האקדמיים, כעשרים מזוכי הפרס הכלכלי השוודי וגם שלושה מחברי וועדת הפרס המונה שישה חברים. בין השאר, ראיין עופר את יו"ר הוועדה לשעבר, אסאר לינדבק, שהיה חבר בוועדה במשך 25 שנים. לינדבק, סוציאל-דמוקרט לשעבר שהפך לאחד האינטלקטואלים השוודים העוינים ביותר את מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, סיים את כהונתו ככל הנראה בעקבות אחת ההחלטות מעוררות המחלוקת של הוועדה, הענקת הפרס למתמטיקאי האמריקאי ג'ון נאש. נאש זכה בפרס על עבודתו בתורת המשחקים אך הוא מוכר יותר בזכות הספר והסרט A Beautiful Mind (נפלאות התבונה) המבוססים על חייו. נאש סבל מסכיזופרניה, הוא היה מאושפז בבתי-חולים לחולי נפש והיה ידוע גם כבעל דעות אנטישמיות. בטקס הענקת הפרסים, בניגוד למוצג בסרט, הוא לא היה יציב מספיק בשביל לשאת את נאום הזכיה המסורתי. החלטת הוועדה בראשותו של לינדבק להעניק לנאש את הפרס בתוספת סגנון הניהול שלו היתה, ע"פ מקורות באקדמיה השוודית, אחת הסיבות לפרישתו הכפויה.

הזווית הישראלית

"הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית ע"ש חיים ברקאי" בו הציג השבוע פרופ' עופר את ספרו מתאים לדיון על הפרס הכלכלי השוודי ביותר מבחינה אחת. ראשית, רוחב היריעה של הנושאים הנידונים בו. הפורום, הפועל במסגרת "האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית" בהנהלת יאיר ברק מאוניברסיטת ת"א, דן בסוגיות רחבות של המחשבה הכלכלית, החל במודלים כלכליים ועד למחשבה כלכלית בעולם העתיק. בפורום, המתכנס ארבע פעמים בשנה, נוטלים חלק היסטוריונים, כלכלנים, משפטנים, חוקרי אמנות וגם משתתפים שלא מן האקדמיה. ספרו של אבנר עופר מתאים לפורום ככפפה ליד מכיוון שנפרשת בו תמונה רחבה ואינטרדיספלינרית החורגת מההיסטוריה של הפרס שעומד בבסיסו. מעבר לכך, יש לפרס הכלכלה השוודי ולספר הדן בו זוויות ישראליות נוספות ובראשן שני הישראלים שזכו בו, פרופ' דניאל כהנמן (2002) ופרופ' ישראל אומן (2005).

מה מקומם של הזוכים הישראלים בפרס בתמונה שאתה מציג בספר?

"כהנמן ואומן אינם מייצגים את הקו הרגיל של וועדת הפרס. המהלך של הענקת הפרס לכהנמן היה נחוץ. האסכולה ההתנהגותית שכהנמן מייצג קראה אמנם תיגר על הכלכלה הניאו-קלאסית אבל ע"פ העקרון שפרס נובל צריך לכסות את כל תחומי האורתודוכסיה כבר מזמן היה צריך להעניק לה פרס נוסף (פרס מוקדם יותר הוענק ב-1978 להרברט סימון האמריקאי). זהו פרס חתרני כי הכלכלה ההתנהגותית חותרת תחת יסודות הכלכלה הניאו-קלאסית והיא גורם מהפכני מכיוון שהיא לא מקבלת את הגרעין של הכלכלה הקלאסית: העדפה עצמית מצטברת למיטב הכללי, כלומר הגישה שהפרט מחפש את המיטב בעבור עצמו ומשיג את טובת הכלל בהיסח הדעת. האסכולה ההתנהגותית מראה שיש לכאורה פלח ניכר באוכלוסיה שבתנאי מעבדה וגם בתנאים ריאלים בוחרים להעדיף את טובתו של מישהו אחר. זהו בעצם גם הניגוד בין כלכלת השוק לסוציאל-דמוקרטיה הטוענת שלעיתים יש לנו העדפה למישהו אחר (למשל חולים ופנסיונרים) כי גם תורנו יגיע להיות מישהו אחר".

"המקרה של אומן שונה", מוסיף עופר, "אומן הוא למעשה מתמתיקאי שעוסק בתורת המשחקים שהיא ענף של מה שאני מכנה כלכלת הנוכלות". בבסיסה של כלכלת הנוכלות עומד המידע הא-סימטרי, מצב שבו למשתתפים בפעילות הכלכלית אין את אותו המידע ולכן היא מסבירה תופעות של שחיתות וניגודי אינטרסים. "זהו תחום הנמצא מחוץ לניגוד בין הסוציאל-דמוקרטים לאנשי כלכלת השוק ולכן הוא לא ממחיש את העדפת וועדת הפרס לאחד הצדדים".

האם אפשר ללמוד ממחקרך על הניגוד בין האסכולות השוודיות הוותיקות משהו לגבי המדיניות הכלכלית של ישראל?

"המדיניות הכלכלית בישראל דוחפת במודע מדיניות כלכלית בנוסח האגף הימני של הכלכלה הניאו-קלאסית עם התוצאות הנלוות הידועות של אי-שיוויון קיצוני, עוני מתגבר וחוסר ביטחון כלכלי. אם אנחנו חושבים שחוסר הביטחון שמדיניות זו יוצרת הופכת לבעיה פוליטית כמו ברוב ארצות המערב שיש בהן אתגר פופוליסטי לאליטה הניאו-ליברלית, הפתרון מצוי בהישג יד: חזרה למערכת סוציאל-דמוקרטית. מערכת זו קיימת כבר, לא צריך להמציא שום דבר חדש. צריך רק להפיח בה רוח חיים בשביל להעניק קצת יותר ביטחון כלכלי לאנשים. אם יעשו את זה חלק גדול מאי-השקט יעלם. הביטחון הכלכלי הוא מה שמטריד את בני-האדם ויש מערכת מוסדית שיכולה לשפר אותו. בשיח הבינלאומי יש לזה כבר הדים אלא שאנשים מתעקשים להמציא פתרונות חדשים כמו פתרון ה"הכנסה הבסיסית". זו טעות. הסוציאל-הדמוקרטיה הקלאסית מספקת תשובה לאי-השקט החברתי והכלים כבר נמצאים כאן: מנגנון הפנסיה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הדיור הציבורי, ביטוח נגד תאונות ומנגנון ביטחון תעסוקתי. הכל נמצא בהישג יד צריך רק נכונות מחשבתית ורצון הפוליטי".