Gaza conflict needs help, not empty rhetoric

As the rhetoric rises at demonstrations in Swedish cities, it's time to rethink and cast a critical eye over much that is written and said about the conflict in Gaza.

Published in The Local: http://www.thelocal.se/20140724/gaza-conflict-needs-impartial-unaligned-help-not-empty-rhetoric 

As usual it didn’t take long for events in Gaza and Israel to reach Swedish public attention. For the benefit of those who witnessed the demonstrations in Stockholm last week, read the statements made by Swedish politicians and followed the coverage in the Swedish media, here are a few recommendations and warnings about the way Swedes may see the conflict, and how they can do something about it.
First, don't believe the demonstrators who tell you that Hamas is a legitimate liberation movement. Hamas is a fundamentalist, racist, death-worshipping organization which uses terror and violence against both Palestinians and Israelis. It's in total control of Gaza which is not occupied by Israel; it has never agreed to the two state solution ; it doesn't recognize Israel's right to exist; it invests millions of dollars received from abroad in warfare instead of infrastructure, healthcare and education and it intentionally targets Israeli civilians. Hamas' aim is the total destruction of the Jewish state, not a compromise with it. Swedish Green Party MP Mehmet Kaplan's words last week were particularly revealing. "We shall free Jerusalem" he shouted at a demonstration in Medborgareplatsen. Yes, that's right, Jerusalem, not Gaza. But beyond the politics of borders and security arrangements ,if there's an hierarchy of evil-doers in this crises, Hamas, which uses intentional killing of children as a political tool justified by religious ideology, is no doubt on the top of it.
But don’t believe the official Israeli spokesmen quoted in the Swedish media either .Even if they're extremely well spoken, even if they have American accents and great catch phrases, don’t believe them when they paint a picture of a military operation which is defensive by nature, targeting only armed militants. Israel isn't out for Palestinian blood, but its overwhelming advantages in military technology and fire power make a bloodbath inevitable. Palestinians are being killed by the hundreds and there is a built-in asymmetry in the death toll. Israel's military operation in Gaza is causing a humanitarian catastrophe in one of the world's poorest and most densely populated areas. Because of this and because of Israel's modern defense systems, if there's an hierarchy of suffering, the Palestinians with their dead children, their thousands of displaced refugees, their bombed hospitals and demolished quarters are no doubt on the top of it.
But don’t believe the Palestinian story of a bloodthirsty Israeli government operating an army of professional killers either. The main reason Palestinian civilian targets are being hit is because Hamas militants choose to place their weapons and hide their troops behind, under and besides apartments, schools, hospitals and mosques. This has been proven time and again and Hamas leaders have even been seen publicly justifying the practice of using civilians as human shields in the name of the holy war against the infidels. Most Israeli soldiers killed in Gaza so far are young men in their late teens or early twenties, just out of high-school, put in a terrible situation wanting to protect their parents, girlfriends and siblings from missiles aimed at their homes. They are not bloodthirsty mercenaries.
But don't believe Israel's advocates who tell you that Israel, as the only democracy in the Middle-East, is a western, almost European society, promoting humanism, gay rights and religious freedom while it's attacked by its barbarian neighbors. Sadly, the plague of racism and extreme nationalism has entered mainstream Israeli society as well as its national media and corridors of power .Israel could have been, indeed it should have been, a force for progress, democracy and welfare in the Middle-East, instead it's becoming more and more adapted to the ugliest sides of the region with its growing fundamentalist religious movements and brutal xenophobic mobs, all in the service of international forces using the local population as clients for weapon manufactures and sellers of energy sources.
But don’t believe the Palestinians who tell you the conflict is between Jews and Arabs. It's not. This conflict is part of a wider political complex. Israel is now -at least temporarily – in a strategic partnership with Egypt which is why it agreed to an Egyptian ceasefire plan designed to counter an initiative by Qatar and Turkey. While the Arab world is in flames fuelled by tension between Sunnis and the Shiites, rivalries between Saudi-Arabia and Iran, and the falling apart of Syria and Iraq, radical Muslim organizations such as ISIS, Boko Haram, Al-Qaeda and Hezbollahare are just as eager to kill rival Muslims as they are to kill Jews.
But don't blindly accept the Israeli narrative describing the Arabs as pathological rejecters of peace. Since the Oslo agreements in the early nineties Israel has rejected many peace initiatives both local and international, preferring Jewish settlement building in the West-Bank and a one-sided disengagement in Gaza. Meantime it has made the daily life of the Palestinians in both regions impossible and has weakened the moderate Palestinian leadership of Mahmoud Abbas.
But most of all – don't believe those who tell you that you don't get it, that you're ignorant, that you don't understand the complexity of the situation and that there's nothing you can do to change it. You can. But diplomatic statements, angry talkbacks and one-sided demonstrations in the streets of Stockholm won't do it.
There's nothing wrong with talkbacks and demonstrations. Showing solidarity with the victims of war and expressing popular support or outrage are worthy causes. But importing the Middle-East's violence, shallow cliché banners and ignorant hysterical screams won't help anyone. Neither will boycotts, sanctions and biased resolutions.
Swedes, however, can give a great deal to the people of Tel-Aviv, Gaza city, Sderot and Beit-Hanoun. They can teach them the inspiring pragmatism of the Swedish welfare state and its ability to invest in universal healthcare, education, an uncorrupted governing system and an open society. Forget about carefully crafted diplomatic lingo; forget about vocal, uncompromising support to one side only. Swedes can contribute the moral and political legacy of the likes of Raul Wallenberg and Olof Palme, they can shake off the ugly baggage of Islamophobia and Anti-Semitism still haunting them, and contribute their historical heritage of peacemaking and activism which takes a stand and saves lives wherever and whenever needed.
'What impressed me", wrote George Orwell about the Spanish Civil-War, "is that atrocities are believed in or disbelieved in solely on grounds of political predilection. Everyone believes in the atrocities of the enemy and disbelieves in those of his own side". It seems many Israelis and many Palestinians have reached this point of apathy, distrust and despair. If anything, this should be what Swedish demonstrators, reporters and politicians together with their European allies, should contribute to this escalating crisis – impartial and unaligned help – not empty rhetoric of criticizing this and supporting that, rather humanitarian assistance and international funding and assurances for a lasting, stable and fair ceasefire.

צלבי קרס על בתי-ספר בסטוקהולם: עוד שלב במערכה על מדינת-הרווחה השוודית

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.

ביקשו מקלט בישראל, קיבלו בית בשוודיה

איברהים טולטל מכלא לכלא, דניאל הוכר כקורבן סחר אך לא כפליט וסאלם שעונתה בסיני שבתה רעב. רק כשעזבו את ישראל לשבדיה זכו למקלט.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2225456

בקור של מינוס חמש מעלות במרכז אחת השדרות היוקרתיות בסטוקהולם התכנסו ביום רביעי כשלושים מפגינים מחוץ לשגרירות ישראל בשוודיה במסגרת הפגנת הזדהות עם מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. ההפגנה התקיימה במקביל להפגנות בערים אחרות בעולם, ביניהן לונדון, ברלין, פריז, רומא, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, והיא נועדה לתת הד בינלאומי למחאת מבקשי המקלט בישראל.

"ישראל חייבת לבטל את התיקון לחוק ההסתננות, להפסיק לאסור מבקשי מקלט ולשחרר את אלו השוהים בכלא", אמרה בהפגנה אחת ממארגנותיה, מרון אסטפנוס, פעילה חברתית שוודית-אריתראית, "עליה להתחיל לכבד את זכויות הפליטים, להעניק להם זכויות חברתיות ושירותי רווחה, לבדוק בקשות מקלט בצורה הוגנת ושקופה ולעמוד במחויבויותיה הבינלאומיות". אסטפנוס, הנמצאת בקשר עם מבקשי מקלט בישראל, אומרת שפוליטיקאים ישראלים חייבים להתחיל להקשיב למבקשי המקלט ולהפסיק להפיץ שנאה נגד בני-אדם שנמלטו מדיקטטורות ומרצח-עם.

המשתתפים בהפגנה בסטוקהולם חושפים את עולמם של מבקשי המקלט אשר מגיעים לישראל מאפריקה אך מסעם אינו מסתיים בה אלא נמשך לאירופה. אחד מהם הוא איברהים, פליט בן 33 מדארפור ששהה כחמש וחצי שנים בישראל וחי כיום בסטוקהולם.

מסעו של איברהים התחיל כאשר הכפר שלו בדארפור נשרף ע"י הצבא הסודאני ומיליציות הג'נג'וויד ב-2004. משפחתו פוזרה בסודאן והוא נאסר וישב בכלא בחרטום בחשד שהוא שייך למורדים הדארפורים. לאחר שעונה בכלא, הוא נמלט למצרים, שם שהה כשנה ועזר לפליטים אחרים מדארפור. עם אחת מהן הוא גם התחתן. במסגרת מחאה על היחס לו זוכים הפליטים במצרים מול משרדי האו"ם בקהיר הותקפו המפגינים ע"י אלפי שוטרים שירו עליהם תחמושת חיה.

"לאחר שהשפריצו עלינו מים, קיבלתי מאחד השוטרים מכה בשוקר חשמלי והתעלפתי", הוא מספר, "כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באוטובוס ודרך החלון ראיתי את אשתי שוכבת על הקרקע כאשר אנשים דורכים עליה". איברהים ניסה לשווא לרדת מהאוטובוס ונלקח לכלא שם חזרו האיומים והמכות. כששוחרר הוא גילה ש-28 אנשים נהרגו בהפגנה. אשתו הייתה אחת מהם. היא הייתה בחודש השני להריונה.

בהמשך הופעלו על איברהים לחצים קשים לעזוב את מצרים והוא נאלץ להימלט שוב. "בזמן שנמלטתי מקהיר נזכרתי בסורה מהקוראן על בריחת בני-ישראל ממצרים והבנתי שהסיפור שלהם דומה לסיפור שלי", הוא מספר, "נזכרתי ששמעתי שהיהודים מכבדים זרים כי הם זוכרים שהם היו זרים במצרים. החלטתי לברוח לישראל. לא היה לי מה להפסיד, איבדתי משפחה בסודאן ובמצרים והייתי חייב לקחת סיכון".

לאחר מסע רב-תלאות במדבר הגיעו איברהים וחבר נוסף שמצא במדבר לגבול, הם פרצו אותו, נעצרו ע"י כוח מג"ב ונלקחו למחנה צבאי שם טופלו בכבוד במשך יומיים. אח"כ השתנה המצב, הם נלקחו למעצר, נכפתו באזיקים, נחקרו במשך ימים וטולטלו מכלא לכלא. בסה"כ שהה איברהים חמש וחצי שנים בישראל, מתוכם שנה וחצי בכלא, ללא משפט, ללא כתב-אישום, ללא הזדמנות להגיש בקשה להכרה במעמדו כפליט. "זה היה מאסר בסמכות שר הביטחון שהחוק מאפשר לו לכלוא אנשים במקרה של סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור", מספר איברהים.

בסופו של דבר שוחררו איברהים וכמה מאות אסירים נוספים על תנאי בעזרת ארגוני זכויות-אדם והאו"ם. "עבדתי בחקלאות במושב אליכין, מאוחר יותר עברתי לת"א וניסיתי לסייע לפליטים אחרים, למדתי עברית והתקבלתי למכללת ר"ג ללימודי משפטים".

בישראל הכיר איברהים את אשתו, נטע בר, גם היא בין מארגנות ההפגנה בסטוקהולם. בר הכירה את איברהים כאשר התנדבה לעבוד עם קבוצת סודנים ששוחררו מהכלא בתקופה שבה היא נדדה בין ישראל לבין לימודי הדוקטורט שלה בשוודיה ומחקר שערכה במזרח אפריקה. בביקורים בארץ התחזק הקשר והם הקימו משפחה. ב-2010 נולד בנם, אדם, ובני הזוג החליטו להתמקם בשוודיה שנתיים מאוחר יותר כשהיחס כלפי מבקשי המקלט החמיר. "לא רציתי שהמשפחה שלנו תפוצל בגלל מאסר, גירוש או פשע שנאה כלפי בעלי", מספרת נטע, "ולא רציתי שאדם יחווה גזענות". נטע ואיברהים קשורים עדיין לקהילת מבקשי המקלט בישראל. "אנחנו עוקבים אחרי חברינו בארץ", אומרת נטע, "איברהים מקבל טלפונים כל יום והלב שלנו איתם. חברי הקהילות הסודניות והאריתראיות בשוודיה שומעים על המאבק בישראל, רואים שהאחים שלהם סובלים בארץ ורוצים לעשות משהו. כששמענו על יום הסולידריות הבינלאומית עם מבקשי המקלט שמחנו לארגן את ההפגנה כאן בסטוקהולם".

פליט נוסף שעבר בישראל, שהה בה כשנה וחצי ונמצא כעת בשוודיה הוא דניאל, צעיר בן 25 מאריתריאה המספר את סיפורו באנגלית ובעברית. "ברחתי מאריתריאה בגלל החוסר בזכויות-אדם, בגלל הדיקטטורה ובגלל הרדיפה ע"י השלטונות", הוא מספר, "גויסתי לצבא האריתראי, ישבתי בכלא ולבסוף הצלחתי לברוח. לרוע המזל נחטפתי כאשר הייתי בסודאן. מסודאן נלקחתי לסיני שם עינו אותי הבדווים במשך שלושה חודשים, תוך כדי דרישת כופר ממשפחתי באריתריאה". דניאל היה חלק מקבוצה של 17 חטופים. "החוטפים אנסו את הנשים ולא ריחמו גם על ילדים", הוא מספר, "הם היכו אותם בזמן שהם התקשרו למשפחות על מנת לדרוש כופר כדי שהמשפחות ישמעו את הצרחות וישלמו מהר יותר".

"מעולם לא התכוונתי להגיע לישראל", ממשיך דניאל, "נזרקתי ע"י החוטפים בגבול הישראלי לאחר שמשפחתי שילמה עשרות אלפי דולרים והחיילים לקחו אותי לבי"ח". לאחר שחרורו שהה דניאל במשך חודשיים במתקן סהרונים, הוא שוחרר כשהוכר כקרבן סחר בבני-אדם אך לא קיבל מעמד פליט או אמצעים להיקלט בחברה. כעבור שנה הוא הוזמן להעיד בפני הפרלמנט האירופי על הסחר בבני-אדם בסיני וניצל את ההזדמנות לא לחזור לישראל אלא לבקש מעמד בשוודיה. "זו אחת המדינות היחידות שמבינות את מה שמתרחש בסיני ועוזרות לקורבנות", אומר דניאל. כיום נידונה בקשתו למקלט בשוודיה, הוא קיבל מגורים ומענק כספי והוא מצפה לעתיד טוב יותר. למרות שלא נקלט בישראל יש לו מילים טובות לומר על ישראלים רבים שפגש. "אנשים בישראל הם קורבנות של פרופגנדה של הממשלה ודיסאינפורמציה של התקשורת", הוא אומר, "הם שומעים שבאנו לעשות בעיות ולאיים על האופי היהודי של המדינה, אבל כשהם פוגשים אותנו הם בהלם. אנשים שפגשנו על בסיס אישי היו טובים אלינו".

פילמון, צעיר אריתראי נוסף שנחטף ועונה בסיני מספר: "כשנחטפנו היינו קשורים כל הזמן וראינו איך החוטפים יורים באנשים והורגים אותם. במהלך השבי היכו אותי וקשרו אותי מהתקרה לשלושה ימים עד שהפסיקה זרימת הדם לידיים שלי וכך איבדתי את רוב אצבעותיי". כמו דניאל, הושלך גם פילמון ליד הגבול הישראלי ובשלב ראשון קיבל מחסה, מזון ומקום במרכז לקורבנות סחר בפ"ת, על כך הוא אסיר תודה. עם זאת, הוא אומר, הוא לא קיבל הכרה כפליט או עזרה להיקלט בארץ ובשלב מסוים כבר לא היה לו מעמד חוקי בישראל. כך הגיע גם הוא לשוודיה בה נידונה כעת בקשתו למקלט.

דניאל ופילמון לא לבד. לפני מספר שבועות הועברו 54 נשים וילד אחד, רובם קרבנות אונס, עינויים וסחר בבני-אדם, מישראל לשוודיה ביוזמת נציבות האו"ם לפליטים ובתיאום עם ממשלת שוודיה. הנשים לא שוהות כיום בסטוקהולם ולכן לא הגיעו להפגנת ההזדהות אך מרון אסטפנוס מספרת את סיפורה של סאלם (שם בדוי) בת ה-27 מאריתריאה.

סאלם שירתה בצבא האריתראי כשמונה שנים עד שהחליטה לעזוב את המדינה. כשהגיעה, יחד עם חברתה הטובה, לסודאן הן נמכרו, יחד עם תשעה אריתראים נוספים, ע"י חיילים סודנים לאנשי שבט רשאידה. אחרי 13 ימים הם הגיעו לסיני, שם הן נאנסו ונדרשו לשלם 3,500 דולר ככופר. הן נאלצו לישון בעמידה, הן נכוו ע"י החוטפים וסבלו התעללויות נוספות. כאשר משפחתה שילמה את הכופר החוטפים לא שיחררו אותה אלא דרשו 40,000 דולר נוספים. באותו זמן נמשכו העינויים ומעשי האונס וחברתה הטובה של סאלם מתה כאשר היא נתלתה מהתקרה. כעבור כשבעה חודשים סכום הכופר הופחת, משפחתה שילמה והיא שוחררה ליד הגבול הישראלי.

למרות שהיא הייתה קורבן לסחר, אונס ועינויים היא נלקחה למתקן סהרונים. היא וחברותיה שבתו רעב במתקן ולטענתה הן נאסרו בתא תת-קרקעי כעונש על כך. היא שוחררה מסהרונים כעבור שנה ושבעה חודשים ותודות להתערבות האו"ם ונדיבותה של ממשלת שוודיה היא החלה חיים חדשים – יש לה דירה משלה, היא לומדת והיא נהנית משירותי הבריאות, החינוך והרווחה של מדינת הרווחה השוודית.

וכך עם הגעתם של איברהים, דניאל, פילמון וסאלם לשוודיה, השתנה היחס אליהם באופן דרמטי. למרות ששוודיה איננה גובלת במדינות מהן מגיעים מבקשי מקלט, רבים מגיעים אליה בכל זאת (בשוודיה חיים כ-9.6 מיליון תושבים ולמרות המרחק מגיעים אליה הרבה יותר מבקשי מקלט מאשר לישראל). ע"פ נתוני סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) היו בשוודיה בסוף 2012 מעל 92,000 פליטים וכ-17,000 מבקשי מקלט והמספרים עולים בהתמדה בעיקר בעקבות המשך מלחמת האזרחים בסוריה. ממשלת שוודיה הודיעה בסוף שנה שעברה, בצעד חסר תקדים, שמבקשי מקלט מסוריה זכאים לתושבות קבע במדינה והפכה עקב כך ליעד האטרקטיבי ביותר עבורם. הם מגיעים אליה באלפיהם בדרכים ארוכות, מסוכנות וקשות ורשות ההגירה הממלכתית מעריכה שמספרם יגיע ב-2014 לכ-60,000.

בהקשר זה חשוב לציין ששוודיה איננה מתירה למבקשי מקלט להתיישב בשטחה ללא הגבלה. כמו במדינות אחרות יש מכסות עליהן מחליטה הממשלה ויש תהליכים מוסדרים להגשת בקשה להגנה. השוודים אינם נדיבים ללא גבול – יש בקשות שמסורבות ובתנאים מסוימים יש אפילו גירושים אך התהליך הוא שקוף, מסודר והוגן. בשנה שעברה הוגשו ונדונו בקשותיהם של כ-50,000 מבקשי מקלט ע"פ נתוני רשות ההגירה השוודית, כאשר התהליך לוקח בחשבון שורה של מצבים פוליטיים וחברתיים כמו מלחמות-אזרחים, רדיפה פוליטית והפרת זכויות-אדם, כמו גם את האמנות הבינלאומיות אשר שוודיה חתומה עליהן. כמו כן מלווה התהליך במתורגמנים, יועצים משפטיים ובסיוע כלכלי למבקשי המקלט. על כל אלו יכולים מבקשי מקלט בישראל רק לחלום.

במהלך ההפגנה בסטוקהולם נשא איברהים דברים בעברית, הוא ציטט דברים של ח"כ מירי רגב ומיכאל בן-ארי כדוגמאות לגזענות בחברה הישראלית ודיבר על המחויבות של ישראל לאמנות הבינ"ל לזכויות הפליטים. "האנשים האלו ברחו ממלחמת אזרחים ורצח-עם וכל העולם מכיר בהם כפליטים", הוא אמר וסיכם, "רק אתם לא מכירים בהם, דווקא מדינה שהוקמה ע"י פליטים. אנחנו מבקשים – אל תשכחו את ההיסטוריה שלכם".

הדֶבֶר כבר כאן

זה מתחיל עם שעטות ההמון. אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים. הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.

התפרסם בהארץ  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2148340

יום אחד בעיר אוראן, כך מספר אלבר קאמי בספרו הדֶבֶר, החלו אלפי חולדות לצאת מחוריהן ולמות מדממות ברחובות. החולדות, כך מתגלה במהרה, מביאות איתן את מחלת הדֶבֶר הזורעת בעיר פאניקה, מוות וייסורים. על העיר מוטל סגר ותושביה נאלצים להתמודד לבדם עם המחלה ותוצאותיה. בעיני רבים זהו רומן אלגורי. הדֶבֶר הוא סמל לנאציזם שהשתלט על אירופה בשנות הארבעים והדמויות מייצגות את התגובות אליו. חלקן משתפות איתו פעולה, אחרות נאבקות בו ועושות הכל כדי לסייע לקורבנותיו.
ספרו של קאמי התפרסם ב-1947 אך בשבועות האחרונים דומה שגל חדש של לאומנות, גזענות ואפילו פשיזם שוטף את אירופה. תנועת "השחר הזהוב" היוונית, הנמצאת בכותרות בימים אלו, ידועה כתנועה קסנופבית אגרסיבית במקרה הטוב וכניאו-נאצית במקרה הרע. בבחירות האחרונות ביוון קיבלה התנועה כ-7% מהקולות ו-21 מנציגיה יושבים בפרלמנט היווני ומפזרים מדי פעם אמירות נאציות, הכחשות שואה והבטחות "לנקות" את יוון מהלכלוך ולכבוש שטחי מולדת ישנים (כמו איסטנבול למשל). במקביל ממשיכים תומכי המפלגה להיות מעורבים בתקריות אלימות, בחוליגניזם ובפשע מאורגן.
אך יוון לא לבדה. המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט ההונגרי, "יוביק", כבר הספיקה להקים מיליציה משלה (שפורקה בינתיים בצו בית-משפט) וחבריה מספקים ללא הרף יוזמות והתבטאויות אנטישמיות וגזעניות. בבחירות בגרמניה בחודש שעבר זכתה ה-NPD, מפלגה שרבים רואים בה ניאו-נאצית במעל 600,000 קולות ושבוע אח"כ זכתה "מפלגת החירות" האוסטרית, מפלגתו של יורג היידר לשעבר, ב-20% מהקולות בבחירות הארציות, תוצאתה הטובה ביותר מאז תחילת המאה.
המפלגה האוסטרית היא רק אחת ממפלגות הימין הפופוליסטיות באירופה. מפלגות כמו ה-PVV בהולנד, החזית הלאומית בצרפת וה-SVP בשוויץ הפכו בשנים האחרונות לחלק מהזרם המרכזי של הפוליטיקה האירופית והן מקדמות לאומנות קיצונית, שחיקת זכויות-אדם ושנאת זרים. בשוליהן פורח גם הימין הפשיסטי והטרוריסטי. בשוודיה, למשל, נרשמה ב-2012 עלייה של 24% בפעילויות בעלות אופי גזעני של הימין הקיצוני. אויביו ברורים והם משותפים לימין האירופי כולו – מוסלמים, הומוסקסואלים, שמאלנים, יהודים ובני-רומה.
רבים מייחסים את הצלחת הימין הקיצוני באירופה למשבר הכלכלי הפוקד את היבשת. יש בכך מידה רבה של אמת. המוני מובטלים ומדיניות צנע ממשלתית היא קרקע טובה לצמיחתן של תנועות קיצוניות (כולל תנועות שמאל בעלות נטיות טרוריסטיות ואנטישמיות). אך זוהי אמת חלקית מאוד. בספרד ופורטוגל למשל, מקורבנות המשבר המרכזיות, אין מפלגות ימין קיצוני משמעותיות. אחרים מייחסים את התופעה להגירה הנרחבת לאירופה במיוחד זו ממדינות משבר במזה"ת. גם בכך יש מידה מסוימת של צדק. הפחד מהשונה ומהזר ופערי התרבות יכולים להביא לפוליטיקה של הסתגרות ומדיניות של קיפוח ואפליה על רקע גזעי.
אך אלו הן לא רק האבטלה וההגירה. הפשיזם באירופה הוא זרם וותיק בעל שורשים עמוקים והוא מתפרץ כשהתנאים מתאימים אבל גם כשגורמים אינטרסנטים מעוררים אותו. כמו שלא האבטלה לבדה הביאה את היטלר לשלטון בשנות השלושים בגרמניה אלא גם המימון והתמיכה הפוליטית של חוגים שהתנגדו למודרנה ורצו לנתק את גרמניה מהמשק העולמי, כך אי אפשר לייחס את עליית הימין האירופי החדש למשבר הכלכלי ולהגירה בלבד.
גורמים רבים מרוויחים מנוכחותם של חמומי מוח המתפרעים ברחובות ומעבודתם של מחוקקים אולטרה-שמרנים בפרלמנטים. חלקם מעוניינים בהגבהת החומות מסביב ליבשת מסיבות פוליטיות, אחרים מחפשים את פירוק האיחוד האירופי מסיבות כלכליות. במזרח היבשת הפשיזם תמיד היה חזק והוא נסמך גם היום על ממסדים דתיים ופוליטיים רבי עוצמה. במערב היבשת הצליחו מדינות-הרווחה המפותחות להילחם בו בהצלחה יחסית במשך עשרות שנים אך עם היחלשותן ו/או התפרקותן הגל העכור מתחזק. זוהי תופעת לוואי כמעט הכרחית של פירוק מדינת-הרווחה הקלאסית והיא ניכרת במדינות סקנדינביה כאשר במקביל להיחלשות הממסד הסוציאל-דמוקרטי ופרוק מסגרות הרווחה, שדאגו בין השאר להשתלבותם של מהגרים בחברה, נרשמת עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות. מסתבר שהמשבר הכלכלי איננו חזות הכל. הימין האירופי מתחזק גם כתוצאה מחילוקי דעות בדבר דמותה הפוליטית של היבשת והכיוון הכלכלי שלה. כך או כך, אירופה לא נפטרה מהדֶבֶר.
בהקשר הישראלי מעניין להתייחס לשתי תופעות הקשורות לימין האירופי. הראשונה היא הנטייה הישראלית לתמוך במפלגות אירופאיות המתנגדות להגירה והנלחמות במה שהן מכנות ה"איסלמיזציה של אירופה". זוהי תגובה ילדותית משהו הנובעת מנטייה אנושית להתנחם בצרת רבים. תמונות של אימאמים פונדמנטליסטים בלונדון ונשים בבורקות בפאריז יוצרות אשליה כאילו ישראל ואירופה באותו צד. הימין האירופי נלחם במוסלמים והנה סוף-סוף מושתתים היחסים על אויב משותף ולא הצקות טרחניות על כיבוש ואפרטהייד. פוליטיקאים ישראלים מתעטפים בחמימות המלטפת הזו ומשכנעים את עצמם שישראל חזרה לצד הנכון של ההיסטוריה. זוהי אשליה כמובן. הימין הקיצוני באירופה לא תומך באמת בישראל, אבל חשוב מכך – שונאי המוסלמים של היום הם רודפי היהודים של אתמול ותמיכה בהם היא לא רק חסרת פרספקטיבה היסטורית אלא גם סיוע לכוחות האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית.
אך ההקשר השני הוא מהותי יותר. ישראל איננה גרועה יותר או טובה יותר ממדינות אחרות ואזרחיה אינם שונים באופן מהותי מתושבי אירופה. שנאת זרים, גזענות, וכמיהה למנהיג חזק קיימים גם בישראל, כמו באירופה, כזרם עומק המתפרץ בהינתן הנסיבות המתאימות ובקידום גורמים אינטרסנטים. הזירה הציבורית – זו הפוליטית וזו האזרחית – אמורה לרסן מגמות כאלו באמצעות יצירת מציאות חיים של שלום ורווחה ובאמצעות חינוך, תרבות, חקיקה מתאימה וכו'. כשזה לא קורה הרסן מותר, במיוחד במציאות של הפרטה, חיסול אחריות המדינה על אזרחיה וקונפליקט עם אויב חיצוני שאיש לא מתכוון ברצינות לפתור.
לא, ישראל אינה גרועה או טובה יותר מאירופה כי לכולם אותה מחלה וסימני ההתפרצות דומים באתונה, בווינה, בכיכר מלכי-ישראל ובכפר ג'אלוד. תחילה נשמעות שעטות ההמון, אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים, הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.
כמו באוראן של אלבר קאמי, מרביתם של תושבי אירופה שמחים עדיין על תבוסת הפשיזם לפני יותר משישים שנה. הם שאננים ולא מייחסים חשיבות רבה מדי לגידולי הפרא הנובטים בשולי הערוגה הפוליטית שלהם. ישראלים רבים מתנחמים גם הם בסדר הדמוקרטי ושמים את מבטחם במשטרה, בבתי-המשפט ובשלטון החוק. לאלו גם לאלו כדאי לזכור את דבריו של גיבור הדֶבֶר, הרופא רייה המתבונן בהמון העולז אחרי הדברת המחלה וזוכר שהניצחון זמני. הדֶבֶר, כך הוא מבין, אינו מת לעולם, "יכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, לחכות בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת". (תרגום: אילנה המרמן, עם עובד, 2001).

השוודים הבינו: זנות היא אלימות


החוק השוודי המהפכני המפליל את לקוחות הזנות במקום את הנשים העוסקות בזנות מעורר השראה ומחלוקת כבר שנים רבות במדינות רבות בעולם. כעת, כאשר גרסה ישראלית של החוק נמצאת בהליכי חקיקה בכנסת, מעניין לבדוק את השפעתו ולערוך מקצה שיפורים.

התפרסם בהארץ, ספטמבר 2013: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2126503

במסגרת סדרת כתבות שעסקה בסרט "סוחרי הנשמות" כתבה ורד לי מאמר חשוב ומעניין על החוק השוודי להפללת לקוחות הזנות (http://blogs.haaretz.co.il/veredlee/233/). חוק זה, הראשון מסוגו בעולם, נכנס לתוקף ב-1999והוא מפליל את לקוחות הזנות אך לא את הנשים העוסקות בזנות. הוא קובע כי דינו של לקוח שנתפס הוא מאסר של שנה או קנס בשווי חמישים ימי עבודה. זהו נושא חשוב מכיוון שחוק דומה נמצא בהליכי חקיקה גם בישראל ומבט מעמיק על השפעתו של החוק השוודי יכול לתרום רבות לדיון הציבורי סביב מאמצי החקיקה הישראלים.

ראשית, כדאי לעיין בסיבות לחקיקתו של החוק השוודי. החוק לא נחקק מכיוון שהזנות היא מטרד ציבורי ולא כתגובה פוריטנית להוללות מינית. מקורו הוא בתפיסה הגורסת שזנות היא תמיד מעשה אלימות כנגד נשים והיא לעולם תהיה כרוכה בניצול ודיכוי הנובע מאי-שוויון מגדרי ודומיננטיות גברית. עמדה ערכית זו, שהצליחה לתפוס שביתה בדיון הציבורי בשוודיה בשנות התשעים, היא העומדת בבסיס החקיקה. יש הטוענים אמנם שגורמים כמו התפרקות הגוש הקומוניסטי והתגברות הסחר הגלובלי בבני-אדם גרמו לשוודים להילחם במהגרים באצטלה פמיניסטית, אך זהו הסבר קלוש שאינו מסתדר עם מדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה הפותחת בד"כ את שעריה בפני מהגרים ופליטים מכל העולם (לאחרונה מסוריה למשל). גם אם היו שיקולים פוליטיים בחקיקת החוק, הוא לא יכול היה לעבור ללא הגישה הפשוטה אך המהפכנית שבבסיסו – המלחמה בזנות צריכה להיות נגד הביקוש לזנות, לא נגד הנשים העוסקות בה.

גם בשוודיה היו וישנם עדיין טוענים כנגד החוק. חלק מהטיעונים הם ישנים וחבוטים למדי. הזנות היא המקצוע העתיק בעולם, טוענים הפטליסטים, היא בטבע האדם ולכן היא תהיה תמיד. טיעון אחר הוא טיעון חופש העיסוק – לאישה יש זכות לבחור את עיסוקה ולמדינה אין זכות להגבילה. אלו טיעונים שהחוק השוודי מתמודד איתם בקלות. הזנות אמנם עתיקה, כפי שמעשי רצח קיימים עוד מימי קיין והבל, אך היא עדיין ביטוי של אלימות ודיכוי ולכן אין סיבה לקבל אותה בחברה מתוקנת. העובדה שהיא נעשית בהסכמה ומוסדרת ע"י השוק הופכת את האלימות לקשה יותר, לא פחות. ברגע ששוכחים את מכבסת המילים ואת הקריקטורות של נערות קולג' המממנות את לימודיהן באמצעות "ליווי" לקוחות, מוצאים את האמת הערומה: החדירה, עמדת הכוח המוחלט של הלקוח, ההשפלה, הבושה, הערום, המחלות והכאבים.

כל אלו הופכים את ההסכמה או הבחירה לעסוק בזנות ללא רלוונטיים. נשים פונות לזנות ממגוון סיבות. לעיתים אלו נסיבות אישיות כמו פגיעה מאלימות מינית או התמכרות לסמים. לעיתים אלו נסיבות חברתיות כמו הגירה, סחר בבני-אדם או עוני. בכל מקרה זוהי בחירה חופשית רק לפי הגדרה אולטרה-ליברלית. וככל שמדובר בזנות יש סיבות להגביל את הבחירה גם אם חופשית. ראשית, הזנות פוגעת בזונה עצמה: תנאי ה"עבודה" והעובדה שההסכמה היא בד"כ מוצא אחרון הופכות את הזנות לסוג של עבדות גם אם הזונה משתכרת בעבור שירותיה. שנית, אי-מניעתה של זנות "רגילה" מעודדת זנות של סחר בבני-אדם (וכאן מדובר לא רק בעבדות אלא באונס ממש).

טיעונים אחרים כנגד החוק השוודי מבוססים על אי-דיוקים וספקולציות. הטענה שהחוק צמצם רק את ממדי "זנות הרחוב" ולא את זו המבוססת על אינטרנט, זירות סמויות ותיירות מין למדינות שכנות, מתבררת כמופרכת במחקרים רבים. למרות שקשה לאמוד את ממדי הזנות מכיוון שמדובר באוכלוסיות נסתרות, מחקרים רציניים מראים שיש פחות זונות בשוודיה כיום מאשר היו לפני החוק, מה גם שירידת הזנות למחתרת מתרחשת בלאו-הכי בכל העולם בגלל הפרסום באינטרנט ורדיפות משטרות ההגירה. מיתוס נוסף בנוגע לחקיקה היא שמיסוד הזנות, במקום הפללתה, משפר את תנאי עבודתן של הנשים ומוציא מהמשוואה את הפשע המאורגן. טענות אלו הוכחו כמוטעות ובמדינות שבהן הזנות חוקית ניתן עדיין למצוא אלימות, פשע מאורגן וסחר בבני-אדם.

עם זאת, יש לא מעט בעיות בחוק השוודי והמחוקק הישראלי יכול ללמוד ממגרעותיו ולערוך מקצה שיפורים.

ראשית, יש לתת את הדעת לתפקיד המשטרה. כבודן וביטחונן של העוסקות בזנות עלול להיפגע כתוצאה מפעילות אכיפה ואיסוף ראיות של שוטרים הרואים בזנות עבירה ללא קרבן. לבעיה זו ישנם פתרונות – ניתן להטיל מגבלות על סוג הראיות במשפטי הלקוחות וניתן להקים יחידה משטרתית העוסקת בתחום זה בלבד ושיש ברשותה משאבים מספיקים לקיום חקירות מורכבות וכלים לטיפול הוגן ומכובד בעוסקות בזנות אשר אינן מבצעות העבירה אלא קורבנותיה.

יישום החוק עלול לפגוע בנשים העוסקות בזנות בצורה נוספת. בעוד שלא נמצאו הוכחות לכך שהפללת הלקוחות מגבירה את האלימות כלפי העוסקות בזנות, היא ללא ספק עלולה לפגוע בפרנסתן ולגרום לחלקן לרדת למחתרת. יש, אם כן, להטות אוזן לנשים אלו כחלק מתהליך החקיקה (גם אם לא מקבלים את כל טענותיהן) ולבנות בעבורן מערכת סיוע משפטית, חברתית וכלכלית. לא ייתכן שנשים העוסקות בזנות היום יהיו אסקופה נדרסת בדרך לעולם ללא זנות של המחר. טוב יהיה גם אם המחוקקים יראו בזנות חלק ממכלול חברתי-כלכלי רחב. אין דבר מופרך יותר מפוליטיקאים העוסקים בחקיקה אגרסיבית נגד זנות כאשר במקביל הם ממשיכים לפרק את מדינת-הרווחה, להרחיב את הפערים החברתיים ולהפריט את שירותי הרווחה, צעדים שהיו מהגורמים המרכזיים להידרדרותן של נשים למעגל הזנות מלכתחילה.

בעיה נוספת שהתגלתה בחוק השוודי היא שככל הנראה השפעתו נמוכה דווקא במקום אליו הוא כיוון  – הלקוחות עצמם. גברים רבים בשוודיה עדיין רואים בצריכת זנות תופעה לגיטימית. מקרים מתוקשרים שבהם פוליטיקאים, שוטרים ושופטים נתפסו כצרכני זנות מעידים שהמסר לא הופנם, שהתודעה לא השתנתה ושהמערכת איננה מרתיעה. אין באלו בכדי לבטל את חשיבותו של החוק אלא בכדי ללמד שיש להקפיד על אכיפה נבונה ועל יצירת מסגרת ענישה ברורה לבתי-המשפט (שבשוודיה מצאו דרכים להקל על לקוחות בניגוד לכוונת המחוקק). חשוב מכך, יש חשיבות מכרעת לקמפיין הסברתי וגם, כפי שמציעות המחוקקות הישראליות, לקיום תהליך חינוכי לעברייני פעם ראשונה כחלופה אפשרית להעמדה לדין.

הזנות היא בעיה חברתית קשה ומסובכת. חקיקה לבדה לעולם לא תוכל לפתור אותה ללא תהליך עומק חינוכי ותרבותי בזירה הציבורית, האישית והמשפחתית. אך חוק ישראלי להפללת לקוחות יוכל להוות צעד ראשון חשוב ולהציב את ישראל בחזית המאבק העולמי בסחר בבני-אדם ובניצול נשים בכלל.

פועלי מסעדות המזון המהיר בעולם – התאגדו!

לאחרונה החליטו עובדי מקדונלד'ס בישראל להתאגד על מנת להגן על זכויותיהם ולשפר את מעמדם. במקביל פתחו עובדי מקדונלד'ס בארה"ב בשביתה היסטורית. דומה שרוח בלהות מהלכת על פני מסעדות המזון המהיר על פני הגלובוס וזה איננו מקרי. עובדי רשתות המזון המהיר ברחבי העולם נוטים להיות בתחתית שרשרת המזון של שוק העבודה. הם צעירים יותר, שכרם נמוך יותר ותנאיהם גרועים יותר מאלו של עובדי מגזרים אחרים במשק. כעת, בפני התעוררות המחאה של העובדים הצעירים, יש לבעלי ומנהלי רשתות המזון המהיר בחירה. הם יכולים להילחם בעובדיהם אשר מהווים את מקור עושרם. לחילופין, הם יכולים להציב את עצמם בחזית הכוחות המתקדמים של הכלכלה העולמית, לשפר את תנאיהם ושכרם של עובדיהם ועל הדרך גם לתרום לצמיחה ולשיפור יחסי העבודה במשק. אם הם זקוקוים להשראה, כל שעליהם לעשות הוא להביט צפונה, לשוודיה, מעוז העבודה המאורגנת וההסכמים הקיבוציים. לפחות בינתיים.

התפרסם ב-The Marker, ב-1 בספטמבר 2013 http://www.themarker.com/wallstreet/1.2112026 

מקדונלד'ס היא אמנם רשת המזון המהיר הגדולה בעולם והיא מייצגת בעיני רבים את תעשיית המזון המהיר ואת הגלובליזציה בכלל, אך יש קרבות שאפילו מקדונלד'ס מפסידה. אחד מהם הוא הקרב על המילה מקג'וב. המונח, שנכנס לשימוש בשנות השמונים, מורה על עבודה בשכר נמוך, שאין בה צורך בכישורים מיוחדים ואין בה אפשרויות קידום. כל מי שיפתח מילון וובסטר או אוקספורד יוכל למצוא אותו למרות שהנהלת מקדונלד'ס ניסתה בעבר להפעיל את השפעתה ולמחוק אותו מהמילון. התדמית נדבקה למרות הכל. על רקע ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל, מעניין להתבונן במדינה אחת בה הדברים עובדים קצת אחרת.
תייר מזדמן הנכנס לסניף מקדונלד'ס בסטוקהולם לא יבחין במבט ראשון בהבדלים רבים בינו לבין מקביליו בשאר מדינות העולם. התפריט דומה, העיצוב דומה והביג-מק הוא אותו הביג-מק. יש, עם זאת, הבדל גדול כשמדובר באנשי הצוות. עובדי מקדונלד'ס בשוודיה משתכרים שכר סביר והם נהנים מתנאי עבודה לא רעים ומזכויות סוציאליות רבות. וחשוב מכך, למרות גילם הצעיר ומעמדם הנמוך יחסית בשוק העבודה, יש להם הסכם עבודה קיבוצי.
"היתרון בהסכם הקיבוצי שלנו הוא שהוא עוסק בסוגיות המאפיינות את הענף שלנו", אומר באסם, שעובד במקדונלד'ס כבר יותר מעשר שנים ומשמש בשנה וחצי האחרונות גם כראש הוועד בסניף שלו, "הוא משפר את תנאי העבודה שלנו, מעניק לנו שכר בסיסי טוב ונותן גם מספר ביטוחים כמו ביטוח מפני פציעות בעבודה ובדרך אליה, ביטוח רכוש ועוד. אין סיבה להניח שתנאים אלו היו מוצעים לנו ללא הסכם קיבוצי".
מקדונלד'ס בשוודיה מעסיקה כ-12,000 עובדים, רובם צעירים עד גיל 25. הם עובדים ב-220 סניפים כאשר 20% מהם מופעלים ישירות ע"י מקדונלד'ס ו-80% ע"י זכיינים. כמו הרוב המכריע של המעסיקים במשק השוודי, גם מקדונלד'ס חברה בארגון מעסיקים גדול. הארגון, VISITA שמו, מאגד כ-6,000 עסקים בתחומי המזון והמלונאות והוא חותם בשם חבריו על הסכמי עבודה קיבוציים עם ארגוני העובדים השונים. במקרה של עובדי מקדונלד'ס מדובר ב-HRF, איגוד עובדי המלונות והמסעדות בשוודיה שהוא חלק מקונפדרציית ה-LO רבת העוצמה המורכבת מ-14 איגודים מקצועיים המאגדים כמיליון וחצי עובדי צווארון כחול.
ע"פ הערכות כשליש מעובדי מקדונלד'ס חברים ב-HRF, אך תוצאות ההסכם הקיבוצי חלים גם על שאר העובדים הנהנים, תודות להסכם, מעליות שכר תכופות ותנאי עבודה משופרים. לאחרונה (1 ביוני) נכנס הסכם חדש לתוקף והוא כולל סעיפים המסדירים את שעות העבודה, זכויות החופשה, הסדרי הפנסיה, תנאי העבודה, השכר ועוד. מכיוון שהסדר זה קיים בכל ענפי המשק השוודי, אין בשוודיה שכר מינימום כללי. השכר, כמו שאר מרכיבי שוק העבודה, מוסדר תמיד בין המעסיקים לאיגודים המקצועיים כאשר זכותו של כל עובד בכל ענף להתאגד היא ברורה מאליה ומוגנת בחוק.
בהתאם לשיטה זו ובניגוד למקומות אחרים בעולם, מקדונלד'ס, כמו כל עסק אחר בשוודיה, לא יכולה שלא להכיר בהתאגדות עובדיה והיא חייבת לנהל עמם מו"מ. ארגון העובדים לא חייב להגיע לשליש מהעובדים במקום העבודה בכדי לייצג את עובדיו ולמעשה אסור למעסיק לדעת מי מעובדיו מאוגד ובוודאי שאסור לו להתערב בכל דרך בהתאגדות באמצעות איומים ואיסורים על חלוקת חומר הסברה, השתתפות בפגישות וכו'.
מטרתה המרכזית של כל התאגדות עובדים היא הגעה להסכם עבודה קיבוצי. על פי המודל השוודי מהווה ההסכם הקיבוצי בין ארגוני העובדים הגדולים לארגוני המעסיקים הגדולים, בסיס למו"מים ברמה המקומית (לדוגמא, מו"מ בין וועד של סניף מקדונלד'ס מקומי להנהלה שלו). זהו בסיס רצפה ולא תקרה, כלומר, לאחר שנחתם הסכם קיבוצי נכנסים וועדי העובדים וההנהלות במקומות העבודה הספציפיים למו"מ כאשר השכר ותנאי העובדים יכולים לעלות על מה שהוסכם בהסכם הקיבוצי אך לעולם לא לרדת ממנו.
הדיונים ברמה המקומית בין העובדים להנהלה נסובים על נושאים רבים. "לוח-הזמנים ותכנית העבודה הם ללא ספק הנושא המרכזי", מספר באסם על תוכן השיחות עם ההנהלה, "אלו הנושאים שמשפיעים על עומס העבודה שלנו וגם על רווחתנו וחיינו הפרטיים". ההסכם הקיבוצי קובע, בין השאר, את אורך ההפסקות במהלך יום העבודה (סה"כ 60 דקות למשמרת רגילה) אך באסם מוסיף שדיונים רבים מתקיימים גם על הפרשנות הנכונה של ההסכם הקיבוצי. "דיאלוג פתוח ורצון לפתור בעיות הם המפתח", הוא אומר, "אך אני לא יכול לומר שהדיונים הם תמיד קלים ומהירים".
ובכל זאת, ברמה הארצית, ההסכם הקיבוצי הנכנס לתוקף בימים אלו כולל, בין השאר, עליית שכר של 1,653 קרונות שוודיות (כ-900 ₪) לכל העובדים במשרה מלאה במהלך שלוש שנים. סכום זה יצטרף בשלוש פעימות לשכר המשולם כעת לקבוצות שונות של מועסקים – בוגרי תיכון בעלי מקצוע ספציפי (כמו טבחים) משתכרים בסביבות 21,000 קרונות לחודש (כ-11,400 ₪) או 121 קרונות לשעה (כ-66 ₪). עובדים המתקבלים ללא דרישות או הכשרה מוקדמת משתכרים כ-19,800 קרונות (כ-10,760 ₪)או כ-114 לשעה (כ-62 ₪). עובדים מתחת לגיל עשרים משתכרים מעט פחות. בין הגילאים 17 ל-18, למשל, מדובר בכ-14,000 קרונות (כ-7,610 ₪) למשרה מלאה או 81 קרונות לשעה (כ-44 ₪). לכך יש להוסיף לכל הפחות כ-20 קרונות (כ-11 ₪) לשעה, תוספת לעבודה בסופי שבוע ובלילה.
אך השכר הוא לא הכל. ההסכם הקיבוצי ונורמות העבודה בשוודיה כוללים גם את זכויות העובדים – כל הקורסים וההכשרות הם בתשלום מלא, כל עובד זכאי להפרשה פנסיונית ועובדים בעלי וותק של שנה זכאים ל-25 ימי חופשה בשכר של כ-1,300 קרונות (כ-706 ₪) ליום מעל גיל 20, או כ-980 קרונות ליום (כ-533 ₪) מתחת לגיל 20. עובדי מקדונלד'ס ושאר עובדי המסעדות ובתי-המלון היוצאים לחופשת לידה (גברים ונשים כאחד) מקבלים 10% מהשכר שלהם למשך חצי שנה כתוספת לדמי חופשת הלידה הנדיבים המשולמים ע"י המדינה, עובדים חולים מקבלים מהמעסיק דמי מחלה בגובה כ-80% מהשכר בשבועיים הראשונים של המחלה (אח"כ מגיע התשלום מהביטוח הלאומי) וישנן חופשות מיוחדות בתשלום שהמעסיק חייב לאשר כמו היעדרות לטובת ביקורי רופא או השתתפות באירועים משפחתיים מסוימים.
למרות התנאים הטובים של העובדים, אין צורך לדאוג לרווחי הבעלים של מקדונלד'ס בשוודיה. "כבר שש שנים רצופות שיש לנו מכירות שיא", אומרת פרידה ברג, קצינת העיתונות הראשית של הרשת בשוודיה, "היקף המכירות שלנו ב-2012 היה כ-4.8 מיליארד קרונות (כ-2.6 מיליארד ₪) והיו לנו כ-158 מיליון סועדים ב-220 הסניפים שלנו ברחבי שוודיה". למרות המשבר הכלכלי הרוויחה הרשת ב-2011 כ-179 מיליון קרונות (כ-97 מיליון ₪) וברג מייחסת את ההצלחה ליכולתה של הרשת להבין את צרכי הלקוחות – היא האריכה את שעות הפעילות, שיפצה סניפים והרחיבה את האופציות שבתפריט.
ע"פ הגרסה השוודית של מקדונלד'ס המו"מ עם נציגי העובדים וההגעה להסכם קיבוצי אינם מפריעים לפעילות העסקית ולא פוגעים ברווחיות. ברג מקבלת אותם כמובנים מאליהם. "יש לנו יחסים טובים עם ארגון העובדים", היא אומרת, "מקדונלד'ס שוודיה נמצאת בדיאלוג פורה ומתמיד עם עובדיה והחברה מקבלת לחלוטין, כבר מפתיחת הסניף הראשון ב-1973, את המודל השוודי של דיאלוג בין איגודים ומעסיקים המוביל להסכמים קיבוציים".
פרדריק ברוסי, פעיל בארגון עובדי המסעדות והמלונות הבקיא היטב במו"מים מעין אלו, לא חולק על הדברים. "כבר משנות השלושים המודל השוודי מוביל לכך שעובדים ומעסיקים הם האחראים לשוק העבודה ולא הממשלה", הוא אומר, "כך שיש קונצנזוס רחב למדי בשוודיה לגבי כך שהסכמים קיבוציים ועבודה מאורגנת הם הכרח וכמעט כל חברה רצינית מנהלת מו"מ מסודר וחותמת על הסכמים קיבוציים. מקדונלד'ס היא חברה רצינית והיא תמיד הייתה כזו".
ברוסי מוסיף שהמודל השוודי טוב לכל הצדדים. "לכולם ברור שהחלופה למודל היא מאבק ושביתות שיזיקו לתעשייה כולה", הוא אומר, "ההסכמים הקיבוציים מביאים לשקט תעשייתי ולמרות שמטבע הדברים יש לעיתים מתיחויות וקונפליקטים בד"כ הדברים נפתרים בהסכמה. אני לא חושב שהייתה שביתה בענף שלנו מאז שנות הארבעים", הוא מסכם.
אך לא הכל אידיאלי ע"פ ברוסי. "כ-70% מהעובדים בשוודיה מאוגדים אך בענף המסעדות והמלונות הנתון נמוך בהרבה ונע סביב ה-30%", הוא מספר ומייחס את אחוז המתאגדים הנמוך לא רק לארעיות היחסית ולגילם הנמוך של רוב עובדי הענף. "איבדנו כ-50% מהחברים שלנו בגלל מדיניות הממשלה בשנים האחרונות". ברוסי מתכוון לקואליציית המרכז-ימין, הנמצאת בשלטון בשוודיה מאז 2006, שהצליחה לפגוע באיגודים בצורה משמעותית באמצעות העלאת מחיר ההצטרפות לתכניות ביטוח האבטלה והקשחת התנאים לקבלת דמי-אבטלה (בשוודיה יש לצד דמי האבטחה הכלליים גם תכניות ביטוח אבטלה וולונטריות הקשורות ברובן לאיגודים המקצועיים. מדיניות הממשלה גרמה לכך שתכניות אלו יהיו משתלמות פחות וכתוצאה מכך עובדים רבים עזבו את התכניות ואת האיגודים המקצועיים המנהלים אותן). מטבע הדברים, אלו הם העובדים הצעירים והארעיים יותר, כדוגמת עובדי המלונות והמסעדות, היוצאים ממעגל העבודה המאורגנת ראשונים.
שינויים אלו הם חלק משינויים רחבים יותר שעובר המשק השוודי בשנים האחרונות. המודלים הסוציאל-דמוקרטים המסורתיים יותר פינו את מקומם למה שמכונה "שוק עבודה אקטיבי", שלדברי חסידיו הוא שוק עבודה המשלב בין עקרונות מדינת-הרווחה הקלאסית לבין צרכיו של שוק העבודה המודרני. ע"פ מודל זה העובדים הם אלו הזוכים להגנה, לאו דווקא מקומות העבודה שלהם, כך שלמעסיקים ניתנת האפשרות לפטר עובדים ולעשות שינויים ארגוניים ומבניים בחופשיות יחסית בזמן שהעובדים לא מופקרים לגורלם אלא נופלים לרשת ביטחון ממשלתית המטפלת בהם בתחומים רבים: חזרה לשוק העבודה, פיצויים והמשך הכנסה סדירה, הכשרה מקצועית, אפשרויות לחופשות לידה ומחלה מתוגמלות וכו'.
למרות שבאופן יחסי למתרחש בשאר העולם זהו עדיין מודל ידידותי מאוד לעובדים שכירים, יש לתומכי העבודה המאורגנת בשוודיה סיבות אחרות להיות מודאגים. הממשלה השמרנית הנוכחית מורידה מיסים, מפריטה חברות ציבוריות ופוגעת במעמדן של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הממלכתיות מה שגורם לעליה בשיעורי האבטלה והעוני ולהרחבת הפערים החברתיים. כך מתרחקת שוודיה בתהליך איטי אך יציב ממודל מדינת-הרווחה הקלאסית ששיעור התאגדות גבוה היה אחד ממאפייניה המרכזים.
עם זאת, פרדריק ברוסי מצביע גם על מגמה הפוכה. "בזמן האחרון אנחנו דווקא רואים מגמה של יותר ויותר עובדים צעירים במקדונלד'ס המצטרפים למעגל העבודה המאורגנת", הוא מספר, "הם מתעניינים בזכויותיהם ורוצים לשמר את ההישגים והזכויות שלהם שהושגו באמצעות ההתאגדות". "העובדים בסניף שלי מבחינים בשינוי מאז שהקמנו את הוועד המקומי שלנו ב-2012", מוסיף באסם, "יש לנו הרבה יותר השפעה על קבלת ההחלטות בסניף, והצלחנו גם לשפר את השכר והתנאים של עובדים לא מעטים באמצעות המו"מ המקומי. היתרונות בחברות בהתאגדות עובדים הם רבים ולא ניתן שלא לשים אליהם לב ולהעריך אותם. בעבור רוב מי שאני מכיר עבודה ללא חברות באיגוד לא באה בחשבון".
אין ספק שגם בשוודיה, כמו ברוב מדינות העולם, נמצאים עובדי רשתות המזון המהיר בתחתית סולם העבודה. גם כאן שכרם נמוך יחסית לזה של עובדים מבוגרים ומנוסים יותר ומזה של עובדים בענפים נחשבים יותר. גם כאן מפוטרים לעיתים עובדים מהיום למחר ומתגלים מקרים של יחס גרוע לעובדים. גם לבאסם הייתה ביקורת כלפי היחס של הנהלת הסניף שלו לעובדים. הוא אוהב אמנם את עבודתו ושואב כוחות ומוטיבציה מחבריו המעריכים את תרומתו אך רק לאחרונה, הוא אומר, מאז הוקם הוועד, החל היחס של ההנהלה להיות טוב יותר ואפילו היום יש מקום לדבריו לשיפור ככל שזה נוגע לשכר. ובכל זאת, הבסיס בשוודיה מוצק יותר. לעובדים יש כתובת, יש להם נציגות ויש להם הסכם המבטיח להם יותר ממה שהם יכלו לחלום עליו אם הם היו מופקרים לכוחות השוק החופשי. מדובר אמנם ככל הנראה בחוליה החלשה ביותר בשוק העבודה השוודי, אך אם חוזקה של שרשרת נמדדת בחוליה החלשה ביותר, השרשרת השוודית במצב לא רע.
שוק העבודה השוודי והמודל המיוחד של יחסי העבודה בשוודיה הם מעניינים מאוד בהקשר ישראלי. כבר שנים רבות ששוק העבודה בישראל נוטה לשים את העובד השכיר בתחתית שרשרת המזון. מעמדו ארעי, זכויותיו נרמסות וחמור מכל – במקרים רבים נותר העובד השכיר במעגל העוני. אך בזמן האחרון נרשמת תגובת נגד – העובדים, וביניהם העובדים החלשים ביותר כמו עובדי רשתות המזון המהיר, מתאגדים ונלחמים על זכויותיהם ועל שיפור מעמדם ותנאי עבודתם. לאור ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל יש לדר' עמרי פדן, הבעלים ומנהל הרשת, בחירה.
למקדונלד'ס העולמית אין מדיניות גורפת ביחס להתאגדויות עובדים והסכמים קיבוציים והיא מתאימה את עצמה לשוק העבודה במדינות השונות בהן היא פועלת. פדן יכול לבחור בדרך השמרנית ולהילחם בעובדיו כדי להרוויח עוד כמה גרושים ולבסס את שלטונו. מצד שני, הוא יכול להציב את עצמו בחזית הכוחות המתקדמים במשק הישראלי ולראות בעובדיו הצעירים שותפים הזכאים ליהנות גם הם מפירות ההצלחה של מקדונלד'ס. פדן יכול, אם רק ירצה בכך, לקחת השראה מעמיתיו השוודים ולהוכיח כי שכר גבוה ורווחה לעובדים אינם סותרים עסקים טובים. להיפך, כאשר מתבוננים בתמונה הגדולה הם יכולים להצמיח דור חזק ויציב של עובדים שכירים, לחולל צמיחה במשק ולחזק את השרשרת הרעועה של יחסי העבודה בישראל.

סטוקהולם לא בוערת

"סטוקהולם בוערת", זעקו כותרות בעיתון. אך סטוקהולם לא בערה. הפרות הסדר נמשכו כמה לילות ודעכו די מהר ללא נפגעים בנפש או פגיעה משמעותית בחיי היומיום. הפורעים היו בסה"כ כמה מאות ילדים ונערים שרוסנו ע"י המשטרה ואזרחים מקומיים שיצאו לרחובות בהתנדבות על מנת לשוחח, להרגיע ולהרתיע.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2035807

והנה תופעה מעניינת – למרות המינוריות היחסית של האירועים ולמרות העובדה שאירועים חשובים בהרבה המתרחשים בשוודיה לא מסוקרים בתקשורת הישראלית, ידיעות על המהומות הגיעו לעמודים הראשיים ולמהדורות החדשות בישראל וטובי המומחים והטוקבקיסטים נרתמו לדווח ולפרש. והם, המומחים, ממש כמו באגדה של פסח, מיוצגים יפה ע"י ארבעה בנים –

נביא-הזעם,

הפרשן,

השמח לאיד

ועורך ההשוואות.

נביא-הזעם ידע כל הזמן שזה רק עניין של זמן עד שנדיבותם של הסקנדינבים הנאיביים כלפי המהגרים בצירוף שיעורי הילודה המבהילים של המוסלמים יביאו להקמתה של הרפובליקה האסלאמית הראשונה באירופה אותה הוא מכנה, בהלצה מבריקה, שוודיסטאן. "זוהי סופה של התרבות האירופית", הוא מקונן, ומתוך דאגה למורשתם של שייקספיר, בטהובן ושפינוזה הוא מאשים את צביעותם וטיפשותם של האירופים בכליה שהביאו על עצמם.
נביא הזעם עצמו לא מתרשם מעובדות אבל לטובת האחרים הנה כמה נתונים שקיבץ העיתונאי דאג סאונדרס שחקר לעומק את ההגירה המוסלמית במערב. סאונדרס מגלה ששיעורי הילודה של מוסלמים באירופה מתקרבים בהתמדה לשיעור הממוצע במדינות הקולטות. בצרפת וגרמניה למשל יש למשפחות מוסלמיות 2.2 ילדים בממוצע. קרוב מאוד לממוצע באוכלוסייה הכללית. תחזיות המבוססות על מגמות בשיעורי הילודה וההגירה באירופה מנבאות שבאמצע המאה הזו יירשם שיא באחוז המוסלמים ביבשת. הוא יהיה קצת פחות מ-10%. אח"כ יקטן המספר בהתמדה.
אבל אלו לא רק שיעורי הילודה, גם בתחומים אחרים מאמצים המהגרים בשנים האחרונות את התרבות המערבית. פחות מ-5% מהמוסלמים בצרפת למשל פוקדים את המסגדים בימי שישי, 47% מהמוסלמים בגרמניה מביעים דעות סובלניות כלפי הומוסקסואליות ו-83% מהמוסלמים בבריטניה מצהירים כי הם גאים להיות בריטיים (4% יותר מהאוכלוסייה הכללית). אין ספק שדיכוי נשים, חוסר סובלנות ופנאטיות דתית הן עדיין רעות חולות אך סקרי עומק מגלים שההגירה לאירופה מביאה דווקא למודרניזציה יותר מאשר להסתגרות.
אך מה עם הטרור? ובכן, כשנשאלו תושבים בריטים וגרמנים אם אלימות יכולה להיות מוצדקת לקידום מטרות נעלות, ענו כ-10% מהאוכלוסייה הגרמנית הכללית בחיוב, רק 2% מהמוסלמים בגרמניה היו שותפים לדעה זו. בבריטניה הנתון המקביל היה 10% מהאוכלוסייה הכללית ו-8% מהמוסלמים. אפילו המעטים הקשורים לארגונים בעלי פוטנציאל טרוריסטי אינם עושים זאת כתוצאה מקיצוניות דתית. מחקר של שירות הביטחון הבריטי, ה-MI5, גילה שמדובר בד"כ במאמינים חדשים ממשפחות לא דתיות במיוחד. הם נוטים להיות משכילים יחסית ובעלי משפחות וסביר יותר שפעילותם היא תוצאה של טראומה ולא של הטפה במסגדים. הם כועסים, מתוסכלים ונוטים לפוליטיקה של שחור-לבן. כמה אירוני, הם נביאי-זעם בעצמם.
אך אולי העובדות מטעות. אולי חשוב יותר להבין את עומקי נפשו של המהגר, את מניעיו והאינטרסים שלו. כאן מגיע לעזרנו הפרשן (או ליתר דיוק פרשנינו לענייני ערבים). הפרשן הוא מספר יודע כל, הוא משקיף המחזיק בכלי ניתוח וידע אמפירי המאפשרים לו לזהות תנועות טקטוניות חברתיות ולנתח מגמות רוחניות. "זוהי התנגשות ציוויליזציות", הוא אומר, "זוהי מלחמת תרבות", לא פחות.
אך המהומות בסטוקהולם אינן מלחמת תרבות. לא המתפרעים, לא השלטונות ולא התקשורת קוראים להן כך. המוחים לא מדברים על חוקי הלכה, רעלות ומינרטים אלא על עניינים פרוזאיים יותר. בערים הגדולות בשוודיה יש מצוקת דיור אדירה, האבטלה בקרב צעירים גואה, הפערים החברתיים גדלים ורמת בתי-הספר מידרדרת. הנפגעות המרכזיות הן השכבות הנמוכות שגורמים שוליים ושליליים מקרבן מעוררים מדי פעם מהומות. זוהי לא מדיניות ההגירה שקורסת, כפי שכתבו פרשנים בישראל, זוהי גם לא הרב-תרבותיות. זוהי מדינת-הרווחה.
כל זה אינו מקרי. כבר שנים לא מעטות שהממשלה השוודית פוגעת בדיור הציבורי, מכניסה גורמים פרטיים למערכת החינוך ומקצצת בהוצאה הממשלתית. היא נטשה את מדיניות התעסוקה המלאה והיא מפרקת את רשת הביטחון החברתית. כל זה מוביל כצפוי לקשיים בקליטת הגירה. קבוצות האוכלוסייה שהיגרו לשוודיה בעשורים הקודמים (ממקומות כמו יוון, איראן, ולבנון) נהנו מהשקעה ממלכתית בלימוד שפה, הכשרה-מקצועית, דיור וחינוך לילדים שאפשרו להן להיקלט כחלק אינטגרלי ופרודוקטיבי בחברה. מהגרים שהגיעו בשנים האחרונות (מסומליה ועיראק למשל) הגיעו למציאות של הפרטות וצמצום בשירותים החברתיים. זוהי הסיבה שהן נדחקות לשוליים, לא צבע עורם או אמונתם הדתית.
אך מה עם קצת פרספקטיבה היסטורית? כאן נכנס לתמונה השמח לאיד המרשה לעצמו אפילו ליהנות מקצת צדק פואטי. "האירופים שחטו שישה מיליון יהודים", הוא מזכיר לאלו מאתנו ששכחו, "והנה עונשם – עשרים מיליון מוסלמים". את מלאכתו משלים עורך ההשוואות. "בקרוב אצלנו", הוא אומר, "עם הסודנים".
הדברים אכן קשורים. אנו חיים בעולם בו קבוצות ענק של בני-אדם נאלצות להגר ממדינה למדינה. הפוליטיקה הבינלאומית מולידה גלי פליטים ממלחמות אכזריות ומערכות פיננסיות מופקרות יוצרות גדודים של מהגרי עבודה. במקביל מחסלים פוליטיקאים ניאו-ליברלים את המערכות המטפלות בפירוק המוקשים התרבותיים והחברתיים שבסיס כל הגירה. השמח לאיד אדיש כמובן לשיקולים מוסריים אך לאחרים מומלץ להרהר רגע בדוגמא הסורית.
אלפי סורים נמלטו מארצם לשוודיה בשנים האחרונות וביקשו בה מפלט. האם השמח לאיד מציע לקורבנות המשטר הסורי, ילדים, גברים ונשים, להתנדב להישחט ולהיחנק בגז במולדתם? האם הוא מזמין אותם להסתמך על הצלה בידי שכנתם מדרום-מערב הידועה ברחמנות היהודית שלה? ואם כבר יש מדינה המוכנה להצילם, האם הוא באמת סבור שסדר העדיפויות שלהם יביא אותם לפוצץ אוטובוסים בסטוקהולם?
אין ספק שיש לתרבות המוסלמית פוטנציאל הרסני. כמו דתות אחרות יש בה מגמות גזעניות וברבריות המסכנות כל חברה פתוחה. כעת, בעקבות ההתפתחויות במזה"ת ופירוקה ההדרגתי של מדינת-הרווחה, הצטרפה שוודיה לרשימת המדינות בהן ניתן למצוא בשולי החברה אימאמים פונדמנטליסטים המקדמים אג'נדות ג'יהדיסטיות ואנטישמיות. זה מה שקורה כאשר גם קליטת ההגירה מופקרת לשוק החופשי.
כמו הקו קלוקס קלן בארה"ב, כמו התנועות הניאו-נאציות באירופה וחסידי דוב ליאור בישראל (אותם ממנת המדינה, בניגוד לדוגמאות האחרות), יוכלו בעתיד, עם החלשות מדינת-הרווחה, גם הפשיסטים והפונדמנטליסטים בשוודיה ליהנות מפירות השוק החופשי. האבטלה והעוני שהוא מייצר יביאו מתגייסים חדשים, הבערות, תוצאתה של פירוק מערכת החינוך הציבורית, תביא מאמינים חדשים והפגיעה במערכות העבודה- הסוציאלית והמשטרה יקלו, בעזרת האל כמובן, על מלחמת הקודש הבאה.

האחד במאי – בין אירופה לישראל

היום, האחד במאי, נצבעת אירופה אדום. מפגינים ימלאו את הכיכרות, אנשי האיגודים המקצועיים יצעדו ברחובות ושירת האינטרנציונל תהדהד בכל רחבי היבשת. היוונים ימחו נגד גזרות קרן המטבע והאיחוד האירופי, הבריטים נגד מדיניות הצנע של ממשלתם והשוודים נגד פירוקה של מדינת-הרווחה ושחיקת העבודה המאורגנת. גם בישראל לא חסרות סיבות לצאת לרחובות.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2007926

חג הפועלים איננו המצאה אירופית. שורשיו, כידוע, הם דווקא במאבק עובדים אמריקאי. עם זאת, כבר עשרות שנים שמדינות אירופה הן המובילות את אירועי האחד במאי בעולם. זוהי כבר מסורת ארוכה וחלק גדול מהמסרים המרכזיים של החג לא השתנו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת אז החלו חסידי המוניטריזם לפרק את מדינות-הרווחה האירופאיות באמצעות ריבית גבוהה, מאבק בעבודה המאורגנת והפרטות ענק שגזלו מאזרחי אירופה משאבים לאומיים ושירותים חברתיים.
כיום, למרות שאירופה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה, התיאוריה המוניטריסטית שולטת עדיין במידה רבה באקדמיה, בפוליטיקה, ובחיי הכלכלה של היבשת. המרוויחים הגדולים ומקדמיה של שיטה זו, המעמידה במרכזה את המטבע ושימור ערכו, הם אלו הסוחרים בכסף. המפסידים הגדולים הם כל השאר, אלו המעוניינים בתעסוקה, ברווחה, בפיתוח תעשייתי ובשיפור רמת החיים.
אך המשבר הכלכלי האחרון מפר את ההגמוניה. למרות הטענות שסיבת המשבר נעוצה באזרחים שחיו ברמה גבוהה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם, יש גם תזה אחרת והיא זו שתוצג באחד במאי השנה בכיכרות אירופה. החתירה האובססיבית לאינפלציה נמוכה ולדה-רגולציה של שווקי ההון, יטענו הנואמים והמפגינים, הובילו להימורים פיננסיים שיצרו בועות שהתפוצצו, גלים של אבטלה והתרוששות המונית. וחשוב מכך, לא הוצאה ממשלתית רחבה, אלא דווקא צמצום בהוצאה ופגיעה בכוחו הכלכלי של הציבור הם המשמרים את המיתון. טענות אלו יישמעו היום מסלובניה ועד פורטוגל מאיטליה ועד נורבגיה.
באנגליה לדוגמא יש מסורת ארוכה של אירועי אחד במאי. אלו כוללים הפגנות ססגוניות בטרפלגר סקוור בלונדון, מצעדים במרכזי הערים הגדולות ולעיתים גם עימותים עם המשטרה. השנה סביר להניח שמפגינים רבים יתמקדו במדיניות הצנע של רה"מ דיויד קמרון. כך, על כל פנים, מתבטאים לאחרונה מנהיגי הלייבור והאיגודים המקצועיים. "אפילו קרן המטבע הבינלאומית טוענת שבריטניה צריכה להקל את הצנע", אמרה מזכ"לית קואליציית האיגודים המקצועיים הבריטיים ה-TUC, פרנסיס אוגריידי בשבוע שעבר והאשימה את קמרון בדבקות בקיצוצים כושלים במקום בהשקעה בצמיחה, כפי שמציע לדבריה "כל כלכלן נבון מאז קיינס".
בצד השני של היבשת, ביוון, ייפתחו האיגודים המקצועיים בשביתה לרגל האחד במאי. עצרות גדולות יתקיימו בכיכרות קלפמונוס וסינטגמה באתונה בהן ימחו האיגודים נגד הקיצוצים הנמשכים המובילים לירידה בשכר, לפיטורים במגזר הציבורי ולפגיעה בפנסיות. המיתון ביוון נמשך כבר שש שנים, האבטלה עומדת על כ-27% וחבילות הסיוע בדמות מלוות של מאות מיליארדי יורו המגיעות מהאיחוד-האירופי וקרן המטבע הבינ"ל מותנות במדיניות צנע, הפרטות ושינויים מבניים. כך משלמים אזרחי יוון את מחיר העסקאות המפוקפקות של ממשלותיהם עם בתי ההשקעות והבנקים באירופה וארה"ב. וכעת, במקום להגדיל את הפעילות הכלכלית במשק, המדינה משועבדת להחזר חובות לאותם הגופים שהפילו אותה מלכתחילה.
גם במדינות השורדות בינתיים את המשבר ייצאו מפגינים לרחובות היום. בשוודיה למשל יצעדו במרכז סטוקהולם עשרות אלפי בני-אדם מלווים בתזמורות ודגלים אדומים. למרות ששוודיה היא עדיין מדינת-רווחה מתקדמת ומשגשגת יחסית יש סיבות רבות לתומכי הסוציאל-דמוקרטיה לצאת לרחובות. בשנים האחרונות מפרקת ממשלה שמרנית חלקים מרכזיים מהמודל הנורדי המפורסם. לאחר שהצליחה להפריט חברות ציבוריות, להכניס גורמים פרטיים למערכות החינוך והבריאות ולצמצם את הדיור הציבורי, היא חותרת כעת לשינוי שוק העבודה כך שיאפשר עבודה זולה יותר ובטוחה פחות בעוד האבטלה, במיוחד בקרב הצעירים, גואה. "בעבורנו המאבק באבטלה הוא בראש סדר העדיפויות ", אמרה השבוע מגדלנה אנדרסון, בכירה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתשתתף גם היא באירועי האחד במאי ותציע שורה של השקעות ממשלתיות ביצירת מקומות עבודה, בחינוך ובהכשרה מקצועית.
במשך שנים מהווה האחד במאי באירופה במה למחאה ולקידום נושאים שונים החל בסולידריות מעמדית וכלה בצמחונות ופציפיזם. בשנים האחרונות, עם זאת, המשבר נותן את אותותיו והמסר מתחדד. מול הימין הכלכלי ניצבים אנשי האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ותובעים עבודה מאורגנת, מדיניות תעסוקה מלאה והשקעה ברווחה ובצמיחה.
למרות ההבדלים בין ת"א ללונדון, אתונה וסטוקהולם המאבק באירופה מעניין גם בהקשר ישראלי. מדינת הרווחה הישראלית עוברת כבר מסוף שנות השבעים תהליך של חיסול ממוקד. כמו באירופה, גם בישראל, התהליך מעורר מחאה והתנגדות. בקיץ 2011 נראה היה שהמחאה צוברת תאוצה וכוח, אך כעת טוענים פרשנים פוליטיים שהיא זו שהובילה להישג האלקטוראלי של יאיר לפיד ולהקמתה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אם דברים אלו נכונים והמחאה החברתית הפכה, כפי שכתבו לאחרונה בהארץ בן זילכה ויצחק לאור, (http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005990, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005982) למחאת יוקר המחייה, אם היא אכן עוותה לכדי תמיכה בהפרטות ועידוד המאבק בוועדים, הרי שהאחד במאי מעולם לא היה רלוונטי יותר לחידוד המסר ולאמירה ברורה. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי יכול האחד במאי הישראלי, כמו זה האירופי, לחזור לעסוק בנושאי הליבה. המאבק החשוב איננו נגד הטייקונים, החרדים או מפעילי המנופים בנמלים, הוא איננו נגד מחירי הקוטג' המאמירים ומחיקת החובות לעשירים. אלו הם סימפטומים ותופעות לוואי. האחד במאי השנה יכול להתמקד בצעדים המאיימים להיות השלב האחרון בחיסולה של מדינת-הרווחה הישראלית: הגבלת זכות השביתה וההתאגדות, ביטול בית-הדין לעבודה וחיסול אחרוני השירותים הציבוריים באצטלה של מדיניות צנע מוטעית ומסוכנת.

דינג דונג המכשפה מתה

פורסם בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1996476

באירופה החווה כעת את אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה, רעיונותיה של מרגרט תאצ'ר פשוט אינם רלוונטיים יותר. כמו תיאוריות הגורסות שהשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביב כדה"א, הם מיושנים, הם מוטעים ואין לאף אחד מה לעשות איתם.

יש משהו מכוער בתמונות התפרצויות השמחה המגיעות מבריטניה מאז מותה של מרגרט תאצ'ר. מדובר, אחרי הכל, באישה מבוגרת שמתה משבץ, לא בניצחון אלקטורלי או בעונש פוליטי. ובכל זאת, למרות שמותה של תאצ'ר לא יעזור במאומה לקורבנות המדיניות שלה, בריטניה סוערת – לצד האבל הממלכתי נשפכת שמפניה ברחובות, תמונות מועלות באש, שירי מחאה ישנים חוזרים לאופנה וקמפיין פייסבוק יצירתי הצליח אפילו להחזיר למצעדי הפזמונים שיר בן 74 שנה – דינג דונג המכשפה מתה שמו.
התגובות למותה של תאצ'ר מעניינות בגלל מעמדה המיוחד. בעיני רבים היא נחשבת לאחת המנהיגות המשפיעות של החצי השני של המאה העשרים. מבחינה פוליטית יש בעמדה זו אמת. תאצ'ר כיהנה כר"מ יותר מ-11 שנה ואין חולק על כך שהיא השאירה את חותמה בבריטניה וגם מחוץ לגבולותיה. עם זאת, מבחינה רעיונית, יותר משאפשר לומר שתאצ'ר צדקה או טעתה אפשר לומר שמשנתה פשוט אינה רלוונטית יותר. לפחות לא באירופה החווה כעת את אחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה. רעיונותיה הם כמו התיאוריה שהשמש וכוכבי הלכת מסתובבים סביב כדה"א, הם כמו אלכימיה. הם מיושנים, הם מוטעים ואין לאף אחד מה לעשות איתם.
מספיק להעיף מבט בהתפתלויות של מנהיגי אירופה הנקראים בימים האחרונים להספיד את המנהיגה המנוחה. הם מדברים על אופייה, על אומץ ליבה ועל היותה אישה בעולם של גברים. על דעותיה, לעומת זאת, רבים מעדיפים לוותר כדי לא להצטייר כחסידי אידיאולוגיה עבשה שחלק גדול ממרכיביה הושלכו מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה.
כי ב-2013 ברור שדה-רגולציה ושוק חופשי אינם מחסנים מפני משברים. להיפך, הם יוצרים אותם. מעבר למיתון, לאבטלה ולעוני שיוצרים משברים מחזוריים אלו הם מעמיקים פערים, פוגעים בדמוקרטיה ומפרקים, כפי שפירקה תאצ'ר, את המרקם החברתי כולו.
כי ב-2013 ברור שצנע וקיצוצים בתקציב המדינה אינם תשובה למשבר כלכלי. להיפך, על רקע המשברים ברבות ממדינות אירופה, ברור שיש צורך בהשקעה ממשלתית רחבה כדי לייצר מקומות עבודה, לייצר ביקושים ולצמצם את השפל שיוצרים מחזורי העסקים.
כי ב-2013 ברור שהעבודה המאורגנת איננה האויב של כלכלה בריאה. להיפך, שנים של "גמישות תעסוקתית", חוזים אישיים וחברות כ"א הביאו למבוי סתום. צעירים חסרי ביטחון תעסוקתי ובעלי תנאי עבודה גרועים משל הוריהם מגלים מחדש ברחבי היבשת את כוחה של העבודה המאורגנת וחשוב מכך, את כוחה של הסולידריות.
כי ב-2013 ברור שהפרטה של "כל מה שזז" לא בהכרח מייעלת את כל מה שזז. ההתייעלות לכאורה משמשת בסה"כ תירוץ לפגיעה בשירות הציבורי ועילה למיעוט קטן לגזול את אוצרות הכלל.
כי ב-2013 ברור שלא האינפלציה היא הסכנה האולטימטיבית לכלכלה משגשגת ולחברה בריאה. אם כבר יש אויב כזה זוהי האבטלה ורוב הציבור ירוויח הרבה יותר ממדיניות של תעסוקה מלאה מאשר ממדיניות של שמירה פנאטית על אינפלציה נמוכה.
אין זאת לומר שהימין הכלכלי נעלם מהפוליטיקה האירופית. גם ב-2013 ידו על העליונה. אנשי ההון הפיננסי של אירופה ונציגיהם בעיתונות עדיין מאשימים את הסייסטה של הספרדים והאוזו של היוונים, לא את חמדנותם שלהם, במשבר. אך ההגמוניה נסדקת והמאבק בין הבנקאים ואנשי המאיון העליון לבין היצרנים, השכירים והמעמדות הנמוכים עבר מהשוליים אל הכיכרות, הפרלמנטים והממשלות.
בד בבד הופך התאצ'ריזם לזן נכחד של שמרנות אוטוריטרית שאפילו מנהיגי המפלגות השמרניות באירופה מתנערות ממנו. דיויד קמרון למשל, מנהיג מפלגתה של תאצ'ר, איננו קורא לעצמו תאצ'ריסט. "החברה הגדולה" שלו היא אמנם חזון של ימין כלכלי אך זהו חזון המכיר לפחות בחברה, לא כזה המכחיש את עצם קיומה כפי שעשתה האישה ששנאה דיור ציבורי ואהבה מיסים רגרסיביים, שנלחמה באיגודים וסגרה מפעלים, שקראה לנלסון מנדלה טרוריסט וסלדה מהומוסקסואלים.
דינג-דונג המכשפה מתה, השיר שזוכה לפופולאריות מחודשת בימים אלו, הוא השיר ששרים המונצ'קינים כשהם חוגגים את מותה של המכשפה הרשעה מהמזרח בסרט הקלאסי הקוסם מארץ עוץ. בשיא סצנת החגיגה מופיע ראש-העיר מלווה בפרקליט המתעקש לוודא שהמכשפה אכן מתה. "חייבים לוודא זאת משפטית", הוא אומר ונותן רשימת קריטריונים למותן של מכשפות – האם היא מתה מבחינה מוסרית, הוא שואל, האם היא מתה מבחינה אתית, רוחנית ופיזית?
מארגרט תאצ'ר לא הייתה מכשפה. היא הייתה מנהיגה פוליטית שתפיסת עולמה פשטה את הרגל ומתה, כמאמר השיר, מוסרית, אתית, רוחנית ופיזית. בימינו מבינים את זה מנהיגים וקובעי מדיניות אירופיים רבים, לא רק מפגינים וזמרי מחאה. מעניין שמכל שועי העולם שילוו היום את תאצ'ר בדרכה האחרונה יהיה זה דווקא ראש-ממשלה ישראלי שרואה עדיין במורשתה הרוחנית מקור השראה.

הימין השוודי נוגס במודל הנורדי

יש משהו מבלבל באופן שבו מוצג המודל הנורדי בתקשורת הישראלית. מצד אחד, מתרכזים אנשי השמאל הכלכלי במערכת הרווחה המפותחת, באחוזי ההתאגדות הגבוהים ובפערים המצומצמים. מצד שני, מתרשמים אנשי הימין מהגמישות בשוק העבודה ומהריסון התקציבי. במאמר בדה-מרקר, המבוסס על מאמר דומה באקונומיסט, מנסה גיא רולניק לפתור את התעלומה. השיח בין ימין ושמאל הוא מיושן, הוא טוען, והמודל הנורדי הוא הוכחה לכך שהפרקטיקה גוברת על אידאולוגיה ופוליטיקה.

הכתבה פורסמה בדה-מרקר http://www.themarker.com/opinion/1.1983108

שוודיה מייצגת היטב את המודל הנורדי. זוהי הכלכלה הגדולה ביותר במדינות הנורדיות והיא מתפקדת כמדינת-רווחה סוציאל-דמוקרטית כבר עשרות שנים. ייתכן שמחוץ לגבולותיה נראה המודל שנבנה בה כיצירה א-פוליטית החורגת מהחלוקה בין קפיטליזם לסוציאליזם אך אלו "דברים שרואים משם", ממקומות כמו מערכת האקונומיסט בלונדון ומערכת דה-מרקר בת"א. מסטוקהולם, עם זאת, הדברים נראים אחרת.
בעקבות המחאה החברתית המודל הנורדי נעשה נושא פופולרי כמקור השוואה והשראה בישראל. הבעיה היא שכל אחד לוקח מה שנוח לו. רולניק, למשל, אוהב את הגמישות התעסוקתית במשק ואת מחויבותם של העובדים ליעילות ולרווחים של מקום עבודתם. אכן חשוב. אך יש לקחת בחשבון שהגמישות השוודית עובדת מכיוון שבשוודיה העבודה המאורגנת היא ערך ודרך-חיים. לפחות בינתיים. למרות הגמישות, העובדים לא נזרקים לכלבים כאשר הם מפוטרים, הם מפוצים בנדיבות, מנגנונים יעילים מחזירים אותם למעגל העבודה או להכשרה מקצועית, הם יכולים לצאת לחופשות לידה ארוכות והם חיים בחברה בה חינוך, דיור, בריאות ורווחה הם זכויות בסיסיות מובנות מאליהן ולא קרב הישרדות. ולא פחות חשוב מכך, אין עובדים עניים. בשוודיה גישה זו מאוימת ע"י אלו הרוצים את הגמישות אבל לא את המערכת המגנה על העובדים. אפשר אולי להסכים איתם אבל אי אפשר להגיד שזה איננו מאבק פוליטי בין ימין לשמאל.
באותו אופן חייב מי שמתרשם מהריסון התקציבי הממשלתי בשוודיה, לזכור שהצד השני של המטבע הוא רמת המיסים הגבוהה והמגזר הציבורי הענק. העודף התקציבי איננו תוצר של מיעוט הוצאות אלא של מיסוי גבוהה מאוד ופרוגרסיבי מאוד. רולניק רוצה לקחת מהמודל הנורדי את התחרותיות, היעילות והשקיפות שלו. מידות טובות ללא ספק ואין בשוודיה וויכוח על כך שהמערכת הציבורית צריכה להיות יעילה ושקופה כמו שאין וויכוח על חשיבות התחרותיות במגזר העסקי. אין, עם זאת, קונצנזוס על ערכה של התחרותיות בתחומים כמו חינוך הילדים והטיפול בקשישים. כאן יש וויכוח חשוב על כניסתם של גורמים פרטיים למערכות החינוך, הבריאות והרווחה. וניחשתם נכון – גם זהו וויכוח פוליטי בין ימין לשמאל.
הראייה המרכזית לכך שהמודל השוודי איננו חורג מהשיח בין ימין לשמאל היא המאבק המר המתנהל סביבו בשנים האחרונות והשינויים המתרחשים בו. אין ספק שזהו מאבק מנומס יותר מזה הנהוג בישראל, והוא בוודאי ענייני ואחראי יותר, אך הוא רחוק מלהיות א-פוליטי. זהו הוויכוח שהפך בעבר את המודל השוודי ממודל קיינסיאני המאופיין בהשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, מדיניות תקציבית מרחיבה וחתירה לתעסוקה מלאה, למודל המקפיד על איזון תקציבי ושמרנות מוניטרית.
השינוי התרחש אחרי המשבר הכלכלי של שנות התשעים שבעקבותיו קיצצה הממשלה את הוצאותיה, העלתה מיסים, ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. לטענת יוזמיהם הצילו צעדים אלו את המודל השוודי והפכו את הגרעון לעודף. טענה זו מוטלת בספק וייתכן מאוד שהייתה זו רפורמה ניאו-ליברלית שהכניסה את שוודיה למשבר מלכתחילה, אך בדבר אחד אין ספק – בעקבות הרפורמות של שנות התשעים שינה המודל השוודי את פניו. אלו היו שנות "הדרך השלישית" באירופה והמודל השוודי הושפע מהנעשה בממשלות אירופיות אחרות כמו זו של בלייר בבריטניה וזו של שרדר בגרמניה. כבר אז לווה השינוי במאבק ציבורי ובטלטלות פוליטיות.
מרכיב אחד, עם זאת, לא נפגע באופן מהותי עד ראשית המאה ה-21. זהו שוק העבודה שהתאפיין תמיד באחוזי התאגדות גבוהים ובמערכת מרכזית של הסכמים קולקטיביים. זהו ה'פלקסקיוריטי' המפורסם (בשוודיה הוא נקרא מודל רהן-מיידנר) ששומר על רמת שכר גבוהה, רמת אבטלה נמוכה ופערי שכר נמוכים יחסית, תוך שמירה על שוק עבודה גמיש שבו העובדים, לאו דווקא מקומות העבודה, מוגנים ע"י מדיניות ממשלתית של עידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות המשמשים לוויסות מחזורי שפל.
ב-2006 עלתה לשלטון בשוודיה קואליציית מרכז-ימין. השלטון החדש הוריד מיסים, הפריט חברות ציבוריות, הכניס גורמים פרטיים למשק הציבורי והתיר חלק מהרגולציות והמנגנונים של מדינת הרווחה הישנה. בניגוד לקודמותיה, הממשלה החדשה החלה לנגוס גם במודל התעסוקה השוודי. היא פוגעת בדמי-האבטלה, מחלישה את האיגודים ומנהלת מדיניות המאפשרת העסקה זולה יותר ובטוחה פחות. לכל אלו יש כמובן מחיר. האבטלה עולה כמו גם הסכנה להיקלע אל מתחת לקו העוני. כמובן שאפשר לייחס את אלו גם למשבר העולמי, אבל זהו בדיוק מה שהמודל הנורדי אמור לעשות – להדוף את השפעות המשבר באמצעות התערבות ממשלתית.
קואליציית המרכז-ימין טוענת שהיא בעד המודל הנורדי ושהיא בסה"כ מעדכנת אותו ולא פועלת בניגוד לעקרונותיו. אך זוהי רק תעמולה. למעשה היא יוצרת מודל אחר לגמרי ומי שרוצה להציע חלקים מהמודל הנורדי למשק הישראלי צריך להחליט קודם כל באיזה מהמודלים הוא תומך.
הצלחותיו של המודל הנורדי אינן מיסטיות. אין לייחס אותן, כמו שנהוג לפעמים לטעון, למוסר עבודה פרוטסטנטי או למנטליות סקנדינבית שוחרת שלום. זוהי פוליטיקה. דיור בר השגה למשל, קיים בזכות בנייה ציבורית מאסיבית ובזכות מערכת דיור ציבורי המגבילה את המסחר בנדל"ן. המודל השוודי החדש מעדיף את כוחות השוק, פוגע בדיור הציבורי ויגרום כנראה להעלאת מחירי הדיור. השכר הגבוהה בשוודיה הוא תוצר של ההסכמים הקולקטיביים והאיגודים המקצועיים רבי העוצמה. המודל השוודי החדש נלחם באלו. הסכומים שמשלמים אזרחי שוודיה על גני-ילדים, לימודים אוניברסיטאיים וטיפול בקשישים הם אפסיים בזכות השקעת הענק בבניית ותיחזוק שירות ציבורי איכותי ונגיש לכל. המודל השוודי החדש מכניס גורמים פרטיים ומחליש את המערכת הציבורית.
רולניק צודק בכך שבשוודיה המדיניות הכלכלית-חברתית מכוונת להיטיב עם כלל האזרחים ולא עם מה שהוא מכנה "הטייקונים, הבנקאים, המאעכרים והוועדים". בשוודיה, עם זאת, הוועדים מייצגים את רוב העובדים, איש לא יעלה על דעתו לשלול את הלגיטימיות שלהם והם שותפים במאבק שבמרכזו עומדות שאלות חשובות כמו ערכה של העבודה, כוחו של ההון, זכויות חברתיות, סולידאריות ושוויון. וזהו מאבק פוליטי. ממש כמו בישראל.