Leaving Zion – The Israeli Diaspora in Europe, a new book (2020) by David Stavrou

My new book, published by "Pardes", is now in Israeli bookstores (edited by Havatzelet Shapira, designed by Kristina Mordukhovich). It can be bought online here (Hebrew only at this stage, I'm afraid): http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-493-5

ארצך ומולדתך – מסע בעקבות התפוצה הישראלית באירופה

הוצאת פרדס (עריכה לשונית: חבצלת שפירא, עיצוב ועימוד: קריסטינה מורדוכוביץ').

את הספר ניתן לרכוש כאן כולל משלוח או במהדורה אלקטרונית: http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-493-5

ארצך ומולדתך: מסע בעקבות התפוצה הישראלית באירופה

"מדורת השבט ההיא כבר לא תשוב" אמר הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם מ־2015 והוסיף שישראל כבר איננה מדינת רוב ומיעוטים מובהקים אלא חברה המורכבת מארבעה שבטים שונים, לעתים עוינים, המתקרבים זה לזה בגודלם. אך החברה הישראלית מורכבת אף יותר מכך. לצד השבטים המרכזיים — החילוני, החרדי, הדתי־לאומי והערבי — ישנם שבטים נוספים, קטנים יותר אך לא פחות מעניינים. אחד מהם הוא שבט הישראלים המתגוררים מחוץ לישראל.
חברי התפוצה הישראלית באירופה, בה עוסק ספר זה, אינם קבוצה הומוגנית והקשר שלהם לישראל איננו מובן מאליו. בעבר הם נחשבו ל"יורדים", לעתים אפילו ל"בוגדים", אך בשנים האחרונות המציאות השתנתה. שינויים חברתיים־כלכליים, התפתחויות טכנולוגיות ואופיים הבין־לאומי של שוק העבודה ושל האקדמיה מאפשרים לרבים מהם להשתתף בדיון הציבורי הישראלי, להשקיע במשק הישראלי ולתרום לתרבות הישראלית למרות שעזבו את הארץ. הם חיים למעשה בשני מקומות במקביל — בארצם, כלומר המדינה שאליה היגרו, ובמולדתם, הנוכחת תמיד, גם אם באופן וירטואלי, במקום מושבם החדש. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" — עבורם אין זו כמיהה מופשטת, אלא ביטוי של חיים במעין מדינה בענן, המתקיימת בעזרת רשתות חברתיות, אינטרנט מהיר, טיסות חסך ותהליכי גלובליזציה.
וכך, מעבר לסיפורים על צעירים המהגרים לברלין בגלל מחיר המילקי, הולכת ונוצרת באירופה זהות ישראלית חדשה, מורכבת ועמוקה. מה היקף התופעה? האם יש לישראלים האירופאים מאפיינים מובהקים מבחינה פוליטית, דתית או חברתית? מה הקשר שלהם לקהילות היהודיות? האם הם משפיעים על ישראל מרחוק, וכיצד ישראל הרשמית מנסה להשפיע עליהם? שאלות אלו ורבות אחרות נדונות בארצך ומולדתך דרך ראיונות עם ישראלים מכל הסוגים: אקדמאים שנשארו באירופה אחרי לימודיהם, עולים חדשים שעזבו את הארץ, קיבוצניקים שנישאו למתנדבות, ישראלים שהתגלגלו לאירופה בעקבות עיסוקיהם וגם קצין צה"ל שהפך לפעיל בי.די.אס, רב של חב"ד, פלסטיני מהגליל ועובד זר מסודאן שהתיישב באירופה עם אשתו הישראלית. חברי התפוצה הישראלית באירופה, כך נראה, מגיעים מכל שבטי החברה הישראלית וייתכן שהם יוצרים בימים אלו ממש שבט ישראלי חדש.

הפרק הראשון של הספר כפי שהופיע ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.9196950 או ב"עלונדון" או באתר עברית

ביקורת ממוסף "ספרים" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.9195623

בלי סגר ובלי מלוניות קורונה, שוודיה הלכה הפוך מהעולם. שרת הבריאות שלה מסבירה מדוע.

בתחילת משבר הקורונה ספגה שוודיה ביקורת נוקבת מכל קצוות העולם והפכה למשל עם מוסר השכל חד משמעי. כעת, עם ירידת רמת ההדבקה והתחלואה, היא מוצגת כמי שמציעה במידה מסוימת דגם בר קיימא, בוודאי יותר מאשר חזרה פעם אחר פעם לסגרים.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-MAGAZINE-1.9184650

בחודש אפריל אנשים רבים בעולם חשבו שהשוודים יצאו מדעתם. בעוד שמדינות העולם סגרו בזו אחר זו את בתי הספר, את מרכזי הקניות ואת המסעדות בגלל מגפת הקורונה, השוודים החליטו ללכת בנתיב אחר. למרות מניין המתים הגבוה, שזינק באמצע חודש אפריל לשיא של כמאה ביום, המשיכו שוודים רבים לנהל את שגרת חייהם. הרשויות לא המליצו לעטות מסכות, רק מעטים עשו כן, ילדים קטנים המשיכו ללכת לבית הספר, לא הוקמו "מלוניות קורונה" ונדבקים ללא תסמינים לא נדרשו להיכנס לבידוד.

ואף שעסקים רבים ספגו מכה — מאחר שחלק ניכר מכלכלת שוודיה נשען על ייצוא — רובם נשארו פתוחים והם חוזרים בהדרגה לאיתנם. אבל אין זה אומר ששוודיה לא עשתה דבר בשביל להילחם בנגיף. התיכונים והאוניברסיטאות עברו ללמידה מקוונת, מרבית אירועי התרבות, הבידור והספורט התבטלו והאוכלוסייה נתבקשה לשמור על היגיינה ועל ריחוק חברתי, להימנע מנסיעות במידת האפשר ולהישאר בבית במקרה של הופעת תסמינים.

אך היה הבדל משמעותי בין הדרך השוודית לבין זו של שאר מדינות העולם. לצד מגבלות בחוק, כאיסור על התקהלויות של יותר מ–50 בני אדם, או ביקורים בבתי חולים ובתי אבות, מדיניות הממשלה נשענה בעיקרה על המלצות ולא על תקנות. קנסות, אכיפה משטרתית, איכון טלפונים ניידים ועוצר נתפשו כבלתי נחוצים בשוודיה. 

למרות זאת, צייתו רוב השוודים להמלצות הריחוק החברתי, ושיעור הנדבקים הסופי החל סוף סוף לרדת. בשבוע שעבר ביצעה שוודיה יותר מ–140 אלף בדיקות, שמהן 1.3% היו חיוביות. נכון להיום, שיעור ההידבקויות בשוודיה הוא מהנמוכים באירופה. ובעוד שהעקומה בלי ספק משתטחת, הממשלה לא מבזבזת זמן. אחרי אביב טראומטי, היא עושה ככל שביכולתה כדי ללמוד מטעויותיה בשלבים הראשוניים, בעיקר בתחום ההגנה על האוכלוסייה המבוגרת, ופועלת לשיפור מערך הבדיקות ולהמרצת הכלכלה.

זהו ניגוד גמור למה שקורה בישראל, שהפכה באחרונה למדינה הראשונה בעולם המטילה סגר שני. אף על פי כן, שרת הבריאות של שוודיה הלנה הלנגרן טוענת שלא מדובר רק בהטלת סגר או באי הטלת סגר. "נכון שלא היו סגרים, אבל דברים רבים השתנו מבחינה חברתית, ומה שחשוב ביותר הם האמצעים שננקטו לטווח הארוך", אמרה השרה בראיון ל"הארץ", "מסעדות, ברים, רכבות ואוטובוסים נדרשו לפעול בהתאם לתקנות. התושבים הונחו לשמור מרחק, ולחיות בהתאם למידע ולדרישות התברואה. הבנו שאי אפשר לחסום את הנגיף לנצח, ושעלינו לחשוב על המחיר שהחברה תידרש לשלם".

לנה הלנגרן, שרת הבריאות של שוודיה,
Photo Kristian Pohl Regeringskansliet

מרתון, לא ספרינט

שיעור ההצלחה של מדינות שונות בנושא הטיפול בנגיף הקורונה הפך למרבה הצער לסוג של ספורט בחודשים האחרונים בקרב פוליטיקאים ואנשי תקשורת, וטבלת התחלואה כמו הציגה את המנצחים והמפסידים העולמיים במשחק נגד הנגיף. בהתחשב בגישתה השונה ברוב מדינות העולם, היתה שוודיה נתונה לבחינה מדוקדקת. המדינה ספגה ביקורת נוקבת והפכה למשל עם מוסר השכל חד משמעי. אך כעת היא מוצגת כמי שמציעה במידה מסוימת דגם בר קיימא, בוודאי יותר מאשר חזרה פעם אחר פעם לסגרים.

אולם הלנגרן הזהירה אינה עוסקת בהשוואות. "אמרנו כבר בתחילת המגיפה שלא מדובר בספרינט אלא במרתון. זו אינה תחרות ואין סיבה להכריז על מנצח. עדיין מוקדם ומסוכן מדי מכדי להשוות שיעורי תמותה שבועיים. מדינות שונות נפגעו בדרכים שונות. יש להן תשתיות שונות, ומערכות יחסים שונות בין הרשויות לאזרחים. הן בודקות בשיטות שונות ומחזיקות בנתונים ובמידע שונים. בטווח הארוך, כולנו זקוקים לחברה שמתפקדת היטב. עלינו ללמוד את מה שאפשר ללמוד מאחרים, לא להפנות אצבעות מאשימות ולנסות להתמיד בציות להמלצות לאורך זמן", אמרה.

עד כה מתו בשוודיה מעל 5,800 בני אדם מנגיף הקורונה, בעיקר עקב התפשטות הנגיף בבתי האבות באביב. "בשבוע הקשה ביותר באפריל, נמנו 845 מקרי הידבקות בבתי אבות. בשבוע שעבר נמנו 17 מקרים", אמרה הלנגרן. היא הוסיפה כי, "שיעור התמותה צנח משמעותית. אין אצלנו תמותת יתר, ובאוגוסט היה שיעור התמותה נמוך מאשר השיעור השנתי הרגיל". במקביל, בשוודיה מנסים להבין מה עומד מאחורי מקרי המוות הרבים. "באוסטרגוטלנד שבדרום שוודיה נעשה באחרונה מחקר שבחן את כל הקשישים שנדבקו בנגיף. רק ב–15% מהמקרים נקבע שמחלת הקורונה היתה סיבת המוות הישירה, ואילו ב–15% מהמקרים הסיבה האמיתית היתה מחלה אחרת או מצב בריאותי, וב–70% הקורונה תרמה למוות עקב תנאים בסיסיים או מצבו הרפואי של החולה".

שרת הבריאות אמרה כי הממשלה בודקת מדוע המגיפה הכתה קשה כל כך בשוודיה, בעיקר בהשוואה לשכנותיה, ונוקטת צעדים ארוכי טווח כדי להתמודד עם התפרצויות מקומיות אפשריות. במקביל, הרשויות הממשלתיות מתכוננות לתרחישים שונים, וכספים מוקצים לטיפול באבטלה ולתמיכה במערכת הבריאות כמו גם בקשישים וחולי נפש. "משבר הקורונה אינו, ומעולם לא היה, רק עניין של מאבק בנגיף ובמחלה הנובעת ממנו. זה נושא רחב היקף שמשפיע על כל חלקי בחברה", ציינה הלנגרן.

כותב שורות אלה בראיון עם שרת הבריאות הלנגרן

לא עסקים כרגיל

בכל הנוגע למדיניות "אי הטלת הסגר" של שוודיה, אמרה הלנגרן כי על אף שמעולם לא הוחל סגר מלא, העבודה מרחוק, הלימודים המקוונים בתיכונים ובאוניברסיטאות וההגבלות על אירועי תרבות ובידור השפיעו עמוקות על אזרחי המדינה. "שוודיה לחלוטין לא שידרה 'עסקים כרגיל', אבל היה עלינו לשמור על חברה מתפקדת. משום כך קיבלנו את ההחלטה לא לסגור גנים ובתי ספר יסודיים. אם סוגרים את בתי הספר, כיצד נאפשר לאנשים לעבוד בבתי האבות, בבתי החולים, במשטרה ובשירותי החירום? כיצד יופעלו בתי המרקחת, הרכבות והמרכולים?".

"החלטנו להיעזר במומחים ובמידע שהיה זמין אז", הסבירה השרה. "ידענו שילדים אינם מפתחים מחלה קשה ואינם מפיצים את הנגיף באופן משמעותי. כל זה הוכח בבדיקת מספר האנשים שיצאו לחופשות מחלה. מורות וגננות לא חלו יותר מאשר אנשים אחרים בחברה".

הלנגרן מצביעה על האמון הרב שרוכש הציבור לממשלה בשוודיה כחלק מהסיבה שהשוודים צייתו להנחיות. "עלינו להילחם בנגיף ולהגן על אוכלוסיות מוחלשות, אולם עלינו להבטיח גם שהצעדים יהיו כאלה שניתן יהיה ליישמם לאורך זמן בחברה מתפקדת", מספרת, "השוודים נותנים אמון בממשל. משום כך יצרנו אסטרטגיה המבוססת על נקיטת הצעדים הנכונים בזמן הנכון ובאזור הנכון של שוודיה, תוך הבטחת שקיפות מלאה".

בכל הנוגע לטענות שלפיהן שוודיה הקריבה את האוכלוסיה המבוגרת למען הכלכלה, הלנגרן אומרת שמדובר בביקורת לא הוגנת. "מובן שלא הקרבנו איש. עשינו כמיטב יכולתנו, כפי שלדעתי עשו מדינות אחרות, במטרה להציל חיים, לעצור את התפשטות הנגיף ולהגן על אוכלוסיות בסיכון. בתי האבות היו חלק קשה ומעציב, אבל זו סיטואציה מיוחדת. מי שחיים שם הם אנשים קשישים, שבריריים וחולים. יש בשוודיה 1,700 בתי-אבות שעוסקים בהענקת טיפול רפואי וחיים בהם 85,000 בני-אדם, כאשר 50% מהם שוהים בהם שישה חודשים בלבד לפני מותם. במקומות כאלו כל התפרצות, אפילו התפרצות של שפעת, היא עניין של חיים ומוות. הקמנו ועדה ממשלתית שתבין את מה שקרה. מי עשה מה, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה”.

לסיכום, להלנגרן יש עצה אחת, ברורה למדי. "אנחנו (מקבלי ההחלטות, ד.ס) אחראים להחלטות שאנו מקבלים", אמרה האלנגרן. "אולם, הרשויות לא יכולות להחליט להקשיב למומחים רק לפעמים, ולפעמים להתעלם מעצתם. המומחים שם כדי שנקשיב להם, ונתייחס למה שהם אומרים".

אלימות ברוטלית, מאסרים אכזריים והפרה סיטונאית של זכויות-אדם – שיחה עם שלושה קורבנות של דיכוי המחאה בבלארוס

ואלרי נאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו ונדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. בשיחה עם "הארץ" מספרים שלושה אזרחים בלארוסים על היד הקשה של משטר לוקאשנקו – ממעצרים שרירותיים ועד למכות רצח.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-MAGAZINE-1.9160666

ב-9 באוגוסט נערכו הבחירות לנשיאות בלארוס. ע"פ התוצאות הרשמיות זכה הנשיא המכהן ב-26 השנים האחרונות, אלכסנדר לוקשנקו, בכ-80% תמיכה בעוד המתמודדת העיקרית נגדו, סבטלנה טיחנובסקאיה, זכתה בכ-10% בלבד. עם זאת, רבים במדינה ומחוצה לה טוענים כי תוצאות הבחירות זויפו. גורמים אופוזיציוניים פרסמו עדויות לזיופים בקלפיות, ארגונים בינלאומיים טוענים שהבחירות לא היו הוגנות וחופשיות ומדינות רבות אינן מכירות בניצחון לוקשנקו. מאז פרסום התוצאות נערכות הפגנות ענק בכל רחבי בלארוס והשלטונות מדכאים אותן באלימות רבה. מנהיגי האופוזיציה מאוימים, נעצרים או נאלצים לעזוב את המדינה ואלפי אזרחים שנעצרו במהלך ההפגנות באוגוסט מעידים כי סבלו מאלימות, עינויים והפרה בוטה של זכויותיהם בכלא. אלו הם סיפוריהם של שלושה מהם.

וואלרי סאמלזאו הוא מהנדס תוכנה בן 32 ממינסק שקיבל וויזת עבודה בבריטניה ביוני האחרון וחזר למינסק לבקר את חבריו ובני משפחתו באוגוסט. הוא נשוי, יש לו שלוש ילדות קטנות ולדבריו הוא מעולם לא נעצר, מעולם לא חשף את דעותיו הפוליטיות ומעולם לא עבר על החוק. "אף פעם לא קיבלתי אפילו דו"ח נהיגה", הוא אומר. ב-8 באוגוסט, יום לפני הבחירות, הוא היה עם משפחתו בקמפינג, מנותק מהמתרחש במדינה. עם החזרה לעיר הוא גילה שהיא מלאה בכוחות צבא ושהאינטרנט חסום. "החלטנו לקחת את הבנות אל מחוץ לעיר, אל אמא של אשתי", הוא מספר, "להציל אותם מאי-הוודאות ומסכנות אפשריות".

"חזרנו העירה קצת לפני שהקלפיות נסגרו והלכנו להצביע. אחרי זה עשינו טיול עם הכלב, הכנו ארוחת ערב ורצינו לברר מה התוצאות. מכיוון שלא היה אינטרנט התחברתי דרך מחשב מהחברה שאני עובד בה (חברה בבעלות ישראלית), הצלחתי לעקוף את החסימה וראיתי שהמדגמים הרשמיים מכריזים על לוקשנקו כמנצח. חשבנו שזה לא יכול להיות והחלטתי לבדוק שוב בבוקר. בבוקר גיליתי הודעות מאנשים מחו"ל ששלחו סרטונים של מעצרים ואלימות. לא ידעתי כלום והחלטתי לבדוק בעצמי. בערב, כבר לא היה אינטרנט בכלל ואחרי שפגשתי קולגות שאישרו שאכן היו במינסק סצנות כמו ממלחמה, החלטתי ללכת למרכז העיר, להביע את דעתי ולמחות על גניבת הקול שלי".

"כשעברתי ליד תחנת הרכבת המרכזית ראיתי אנשים במסכות שחורות מתחבאים מעבר לפינה. מכיוון שלא שברתי שום חוק עברתי לידם. הם חסמו את דרכי, תחקרו אותי, ביקשו תעודה מזהה ושאלו אותי שאלות על בגדיי ומה שהיה לי בכיסים. אחר כך הם תפסו אותי, נתנו לי מכות בראש וגררו אותי לרכב משטרתי שישבו בו כבר כחמישה עצורים". אחרי דקה או שתיים הוצא וואלרי מהניידת, נגרר לבניין סמוך שם חלצו את נעליו, היכו אותו שוב, תחקרו אותו, בדקו את התמונות, ההודעות והשיחות בטלפון שלו והתעכבו בעיקר על כך שהיו לו כסף, תמונות וכרטיסי בנק מאנגליה. "התייחסו אלי כמרגל", ממשיך וולארי, "כשהגיע האחראי, בבגדים אזרחיים וללא מסכה, הוא פקד להעביר אותי לתחנת המשטרה. זה היה מפקד התחנה (תחנת זבצקיה) שאיים עליי ואמר שאהיה בכלא כל כך הרבה זמן שהבנות שלי כבר יהיו נשואות כשאצא. הוא גם איים לאנוס אותי באמצעות אלה (במקור: "לדחוף לי אלה לתחת"). לאחר מכן העלו אותי על רכב משטרתי שנסע לתחנה כאשר לאורך הדרך הוא עוצר ומעלה עצורים נוספים".

"בתחנת המשטרה הורידו אותנו בכוח מהרכב. לקחו אותנו למגרש חנייה, הפילו אותנו על הקרקע  ומישהו כיוון מצלמה לפנים שלי ושאל אותי מה תפקידי. כשאמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר הוא אמר שהוא רצה להקל עלי אבל אני מקשה עליהם. לאחר סבב שאלות נוסף ביקשתי שייצרו קשר עם משפחתי, הם אמרו שיעשו את זה אבל אני יודע עכשיו שזה לא קרה. בזמן ששכבנו שם מדי פעם הגיעו שוטרים ונתנו מכות באופן רנדומלי, במיוחד לצעירים יותר. חלק מהאנשים הוכו כל כך חזק עד שהתעלפו. לא נתנו לנו להסתכל אבל שמענו את קול הפגיעה של האלות בגוף. גיליתי שיש לזה צליל אחר כאשר אדם מוכה עם אלה והוא כבר לא בהכרה. היתה שם בחורה שביקשה שיפסיקו להרביץ למי שהתעלף ואז היכו גם אותה ברגליה. מי שביקש רופא, מים או שירותים קיבל מכות חזקות יותר, אז לא ביקשתי כלום. באחד המקרים מישהו ביקש רופא, השומר צעק: "דוקטור!" ומיד באו שני שוטרים עם מסכות והרביצו לאיש השוכב מכות רצח".

"בשלב מסוים נלקחתי לבניין לחקירה. הם ניסו להוכיח שאני מרגל, נשאלתי על העבודה שלי ועל דעותיי הפוליטיות. הם גילו באמצעות הטלפון שלי שהצבעתי בעבור טיחנובסקאיה והם היכו אותי על זה. בסוף הוחזרתי למגרש החנייה. באמצע הלילה הביאו לשם עצורים מההפגנות שהוכו חזק יותר, הם היו עם פרצופים מרוסקים ומלאי דם. שהיתי במגרש הזה כפות ובשכיבה על הקרקע כ-18 שעות. הבנתי שאנחנו לא עצורים אלא חטופים והם יכולים לעשות לנו מה שהם רוצים".

"בבוקר, אחרי לילה קר בחוץ, הגיע רכב צבאי ולקחו אותנו לבית-סוהר. ברכב השכיבו אותנו על הרצפה, מי שעלה אחרינו היה צריך לדרוך עלינו וכך השכיבו אותנו בשלוש שכבות. אח"כ העמידו אותנו על ברכינו עם הפנים לדופן כך שכאב מאוד בנסיעה. מישהו התחיל לבכות, אחר התחיל לצעוק, מישהו התחנן לרחמים והיו כאלו שהתפללו. בנסיעה אזקו אותי חזק יותר והדם לא הגיע לכפות ידיי. זה היה עינוי. כשהגענו כבר לא הרגשתי כלל את ידיי והייתי חייב לבקש שישחררו אותן. כתגובה החלו לסובב את ידיי מאחורי הגב. הכאב היה בלתי ניתן לתיאור, צרחתי והתעלפתי. כשהתעוררתי ביקשתי שוב שישחררו את ידיי והם עשו זאת שוב. כשנשארתי לבד במשאית שני שומרים הרביצו לי והורידו אותי לבית-הסוהר עצמו. שם, בחצר פנימית, שוחררו סוף סוף הידיים שלי שהיו כחולות וסגולות וללא תחושה כלל".

אחרי כשש או שבע שעות הועבר וואלרי עם עוד שלושים עצורים לתא המיועד לעשרה אנשים. היו שם שירותים וברז אבל בשלב זה הוא לא אכל כבר יומיים. בהמשך הגיע מזון, אנשים נכנסו ויצאו, ווואלרי פגש אקדמאים, מתכנתים, ברמנים, מכונאים, בני-נוער ומבוגרים. "בכלא הזה לא היו מכות אבל התנאים היו נוראיים", הוא אומר. בסופו של דבר שוחרר וואלרי ללא כל הסבר, הוא חתם על טופס המחייב אותו לא להשתתף בהפגנות ואושפז בבית-חולים במשך כשבועיים עם פגיעות ראש. כעת, חזר וואלרי לעבודתו בלונדון והוא מקווה שאשתו ובנותיו שאין להן עדיין וויזה, יוכלו להצטרף אליו. את אצבעות ידיו הוא לא מרגיש עד עכשיו.

וואלרי סאמלזאו ושלושת בנותיו

גם ווצ'סלאו קרסולין נאלץ לעזוב את בלארוס לאחר אירועי אוגוסט. הוא רווק, בן 32, מרצה לתרבות ואומנות באוניברסיטת מינסק שעובד גם כמוסיקאי העוסק בפולקלור בלארוסי. ב-3 בספטמבר הוא נמלט לווילנה, בירת ליטא, מכיוון ששלטונות בלארוס פתחו נגדו תיק שעלול להסתיים בכמה שנות מאסר. סיפור מעצרו מתחיל במרכז הקניות "ריגה", שם הוא וחבריו הצטרפו להפגנה שהתקיימה במקום. "היו שם אולי 100 אנשים בסביבות חצות", הוא מספר, "הם היו רגועים, לא היה שם נשק, היו מפגינים שבנו חסימות וכמה מהצעירים אספו אבנים לזרוק, אבל הרוב היו רגועים. אז הגיעו מכוניות משטרה, שוטרים זרקו רימוני הלם, אנשים ברחו והשוטרים החלו לפרק את החסימות. החברים שלי ברחו אבל אני חשבתי שאם לא אברח, הם לא יתפסו אותי. זאת היתה טעות".

"כשניסיתי לעזוב את המקום ראיתי שאחד השוטרים ירה באיש מבוגר ופגע לו בבטן. האיש לא זז בכלל. הייתי בשוק. ראיתי שבחור צעיר רץ לעבר האדם שנפגע כדי לעזור לו, רציתי להצטרף אליו, אבל אז קפצו עלי ארבעה אנשים במדים ירוקים. הם התחילו להכות אותי ולקחו אותי למכונית משטרה. שם התנפלו עלי עוד שניים, אחד מהם חתך לי את השיער בסכין, השכיבו אותי על הרצפה, צעקו שאני הומו ואזקו אותי באזיקון. אח"כ העמיסו גם את האיש שעזר לאיש שנורה. מסתבר שהוא היה רופא. בהמשך העלו עוד אנשים, השכיבו אותם עלינו כך ששני אנשים שכבו עלי ואחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לאקריסטינה (בית-מעצר במינסק). בירידה מהרכב היכו אותנו, הריצו אותנו לקיר בחצר, העמידו אותנו על הברכיים והשאירו אותנו כך במשך שעתיים. אח"כ השכיבו אותנו על האדמה ונשארנו שם עד שמונה בבוקר, אז נחקרנו והועברנו לתא מאסר".

"זה היה תא של שישה אנשים, הכניסו לשם כשלושים מאיתנו ופקדו עלינו להתפשט ולהישאר בתחתונים בלבד. לא היכו אותנו אבל אסרו עלינו להתקרב לחלונות כדי שאנשים שעמדו מחוץ לכלא לא יוכלו לראות או לשמוע אותנו. בסוף היו בתא כארבעים אנשים. לא היה מקום לשכב ואפילו לא לשבת. הייתי שם ארבעה ימים בסה"כ. בשלושת הימים הראשונים קיבלנו רק ארוחת בוקר של קצת לחם ודייסה. שתינו מים אבל לא היה עוד אוכל. ביום השלישי נערכו משפטים. עמדנו בתור למשפט שהתקיים באותו בניין בקומה אחרת. לא היו עורכי-דין, אסור היה להתקשר והמשפט נמשך כשש דקות. השופט שאל מה עשיתי, מי היכה אותי ומדוע. עניתי שאין לי מושג מדוע הרביצו לי. גזר הדין שקיבלתי היה 11 ימי מאסר. שמחתי שלא קיבלתי יותר כי אחרים קיבלו גזר דין גרוע בהרבה. ביום למחרת קיבלנו גם ארוחת ערב, נחקרנו שוב, הועברתי לתא אחר, פחות צפוף, ואז שוטר פשוט שחרר אותי. קיבלתי את בגדיי שהיו מלוכלכים מאוד אבל לא קיבלתי את התיק שלי שהיו בו דרכון, מסמכים וכרטיסי אשראי. גם הטלפון שלי נשאר במשטרה כי הוא משמש במשפט של מישהו אחר. לפני השחרור החתימו אותי על מסמך שלא אשתתף יותר בהפגנות והעלו אותי ושישה נוספים על רכב משטרתי שלקח אותנו לבית-קברות בעיר, שם שוחררנו". לאחר השחרור קיבל ווצ'סלאו טיפול רפואי והחליט להתלונן על שוטרים שהיכו אותו. בעקבות התלונה נפתח נגדו תיק והוא עזב את המדינה בעצת עורך-דינו.

ווצ'סלאו קרסולין

אלכסיי נוביק הוא בעל חברת טכנולוגיה בן 37 ממינסק. בבחירות הוא היה משקיף עצמאי מטעם מפלגת אופוזיציה. "אסור היה לנו לשבת בקלפי במשך היום בגלל הקורונה", הוא מספר, "אבל בסוף יום הבחירות חיכינו מחוץ לקלפי לפרסום הפרוטוקול. כשהוא פורסם, שעתיים אחרי סגירת הקלפיות, הסתבר שלוקשנקו ניצח בגדול. זאת היתה בדיחה. ברור שהתוצאה זויפה. בסוף היום הייתי צריך להגיע הביתה אבל גיליתי שאין תחבורה ציבורית ואין אינטרנט. ניסיתי ללכת למרכז העיר ולמצוא מונית אבל כשהתקרבתי לאחת מתחנות המטרו ראיתי כוחות גדולים שנראו כמו כוחות צבא. נשכבתי על הדשא באחת החצרות, שמעתי צרחות חזקות ויריות וחיכיתי שהכל ייגמר. כשקמתי רצתי בכיוון ההפוך ופגשתי פטרול משטרתי. הרגשתי בטוח ושאלתי אותם איך אוכל להגיע הביתה, הם הצביעו על אוטובוס צהוב שעמד שם ואחד מהם אמר: "זאת הנסיעה שלך הביתה". אולי הוא התבדח. אח"כ כמה מהם תפסו אותי וחמשת הימים הבאים ילוו אותי לכל חיי".

כמו ווצ'סלאו, גם אלכסיי נלקח לאקריסטינה, שם הוא נשפט ל-15 ימי מאסר והועבר לבית-כלא אחר, ג'ורדנה. גם הסיפור שלו כולל אלימות נוראית כלפי עצירים, פריצה לטלפון, הודאות כפויות ושקריות שצולמו בווידאו, איומי אונס של השוטרים ורעב וצפיפות נוראית בתא המעצר שטווח הגילאים בו היה 16 עד 74. "היו שם אנשים עם צלעות שבורות", הוא מספר, "וראינו גם דברים מהחלון. באחד הלילות ראינו שוטרים מכים איש בחצר. האיש בכה ובכה ואז הפסיק לבכות והיה שקט. אז ראיתי שהגיעו כמה רופאים וכיסו את ראשו. אני לא יודע בוודאות שהוא מת אבל אני חושב שכמה אנשים מתו באקריסטינה". תיאוריו של ווצ'סלאו מהכלא כוללים צלפים מלמעלה, כלבים בחצר וקולות של נשים מתא סמוך. הוא מתאר את המשטרה כ"גסטאפו" ואומר שאחד השוטרים גם קרא לו "יהודי". לאחר שהשתחרר, כנראה בעקבות התערבות האיחוד האירופי וארגוני זכויות-אדם, הוא הגיש תלונה נגד המשטרה ונמצא כעת במאבק משפטי. עם זאת, הוא נמצא עדיין במינסק, פצוע נפשית ופיזית ומתקשה להירדם בלילות. 

אלכסיי נוביק

העדויות המתפרסמות כאן אינן היחידות. ישנן רבות נוספות המחזקות את הטענות הקשות נגד המשטר בבלארוס. מרכז זכויות האדם המקומי Viasana דיווח על מעל 7,500 עצירים ומעל 500 מקרים של עינויים באוגוסט, כאשר מאות עצירים נוספו מאז. מדינות רבות גינו את האירועים וארגונים בינלאומיים פרסמו אזהרות חמורות מהדרדרות המצב. "ע"פ המידע שבידינו לא נפתח אפילו תיק פלילי אחד נגד שוטרים שעינו באופן ברוטאלי מאות מפגינים שלא השתמשו באלימות", כך ע"פ הודעת "אמנסטי" מסוף אוגוסט. במכתב למועצת זכויות האדם של האו"ם כתבו מספר ארגוני זכויות אדם, ביניהם הארגון העולמי נגד עינויים, ש"נראה כי העינויים וההתעללויות היו נרחבים ומערכת אכיפת החוק הוכנה והוכשרה מראש למאבק הברוטלי נגד האזרחים".

לדברים אלו יש חיזוק גם מתוך שורות כוחות הביטחון. "ההכנה האידאולוגית היתה כזו: אם הממשלה הנוכחית תפסיד, כולנו (קציני המשטרה) נהיה תלויים על עצים לאורך הכביש, לכן יש הכרח להגן על השלטון בכל דרך ובכל אמצעי", כך התוודה קצין בכיר מהעיר לידה שפרש מהמשטרה במחאה וסיפר בסרטון שפרסם על "הכנות למלחמה נגד האזרחים" לפני הבחירות, ועל מעצרים אלימים, הכאות ועינויים שהתרחשו בתחנת המשטרה שלו. ומהצד השני, אומר אלכסיי נוביק: "העם הבלארוסי מתחיל מחדש. אנחנו חיים במרכז אירופה, אני רואה איך אנשים חיים באוקראינה, בפולין ובליטא ושואל – למה שלי לא יהיו זכויות-אדם, חופש ביטוי וחופש התאגדות? אני לא רוצה איחוד עם רוסיה, אנחנו לא אח קטן, אנחנו עם עצמאי באירופה וזאת מלחמת העצמאות שלנו".

Exiled Belarusian regime opponents' leader: The president is weak, women can defend our country

In an interview with Haaretz from a hiding place in Lithuania, Sviatlana Tsikhanouskaya calls on Russia and other countries not to intervene in the political crisis in Belarus, and stresses that she does not intend to run for the presidency in any future election

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-exiled-belarus-opposition-leader-to-haaretz-our-female-revolution-is-significant-1.9137156

Sviatlana Tsikhanouskaya has been in hiding in Lithuania since August 10, under guard. While she has been living in forced exile, Belarus President Alexander Lukashenko – who is considered by many to be “the last dictator in Europe,” having served as his country’s leader since 1994 – has been facing huge nationwide demonstrations daily.

“I feel great pride [at] my people who at last woke up,” Tsikhanouskaya told Haaretz in an interview – the first time Lukashenko’s greatest rival, who ran in the recent presidential election against him, has been interviewed in the Israeli media.

Tsikhanouskaya during the interview: "I’m not the leader of the opposition, I’m the leader of the majority"

“They have aims, they know what they’re fighting for. They’re fighting for new elections where they’ll be able to choose a new president for our country,” she said.

Until last summer, Tsikhanouskaya, 37, was an English teacher and translator. She had no intention of being active in politics and only decided to run in this year’s presidential election after her husband, Sergei Tikhanovsky – an entrepreneur who launched a YouTube channel last year in which he criticized the government – was not allowed to stand. He has been labeled an opponent of the regime and was arrested at a demonstration in May. He was later charged with disorderly conduct and attacking a police officer, and has been imprisoned ever since.

In response, Tsikhanouskaya became the opposition candidate in the August 9 election. Her husband supported her until he was jailed, and she continued to campaign despite threats, harassment and the arrest of some of her supporters and staff. 

She reportedly received widespread support from the public on Election Day, as well as from major opposition figures. Standing alongside her were Veronika Tsepkalo, the wife of Valery Tsepkalo – another opposition candidate who was barred from running – and Maria Kalesnikava, the campaign manager of a third candidate, Viktor Babaryka, who was also barred from running and jailed. 

Tsikhanouskaya said she was worried about the “awful violence” being used by the authorities in Minsk against Belarusians. She views the public protest that broke out in her country as the tip of a process that has existed for years.

“Of course it didn’t happen in just a moment,” she said. “There were preconditions. COVID played a huge role: Our society understood that we can help each other, that we’re a nation and our authorities don’t care for us in difficult times. So, when Sergei Tikhanovsky was going around the country showing the truth and saying the truth, they started to prosecute him. But he encouraged other people to understand they have the right to say the truth and talk about it".

“Step by step, people started to wake up,” she continued. “There was a great fear, but every day – the same as I did – people had to overcome the fear and do something and say what they want. During this election campaign they saw how united they are. Many people came to our rallies,” she said, “and they looked into each other’s eyes and understood that they want to live in a different country. They want to be respected by the authorities, unlike the last 26 years. We want a different life for our children.”

According to the official result, Lukashenko won 80 percent of the votes while Tsikhanouskaya received only 10 percent. However, opposition activists claimed there had been voter fraud, while the European Union condemned the government in Minsk for holding an election that was “neither free nor fair.” It also criticized the violent repression of the protests that erupted immediately after the election, and is advancing sanctions against senior Belarusian leaders. 

Tsikhanouskaya filed a complaint with the Central Election Committee the day after the vote, and as a result was detained by the authorities for several hours. Later that same day, security forces accompanied her to the Lithuanian border (to the west of Belarus). In Lithuania, she joined her 10-year-old son and 5-year-old daughter, who were evacuated from Belarus before the election due to threats against the family.

After arriving in Lithuania, the official media in Belarus released a video in which Tsikhanoskaya can be seen reading an announcement calling on protesters not to go out into the streets and to respect the election result – in a style reminiscent of those films where hostages read the words of their captors. Later that day, she released her own video on social media in which she stated that she was forced to leave Belarus out of fears for her children’s safety.

A few days later, Tsikhanouskaya declared in another video that she had won the election and was forming a public council to arrange the transfer of power from Lukashenko to her – and to hold new and free elections. In interviews, Tsikhanouskaya emphasized that she would serve as an interim president and didn’t intend to run in any new election.

Will the fact that the president holds all the power in Belarus, including the military and police force, not cause the protest to dissipate without replacing the government – especially in light of the fact that the opposition leader is not even in the country? Do you have the power to even start a dialogue with Lukashenko?

“First of all, I’m not the leader of the opposition, I’m the leader of the majority. Second, you say that Lukashenko has all the power, and you mentioned police, but he doesn’t have the power on his people. This matters. He has power on 1 percent of the people. He has no power at all in the eyes of the Belarusians. They will never trust him anymore, they will not be able to live in their country under his leadership. So, how can you say that he has power? Absolutely not!"

In that case, what practical steps are you taking in order to bring a regime change?

“First of all, all the political prisoners must be released. That will be the sign that our authorities are ready for a dialogue. This dialogue has to happen as soon as possible, because of the political crises and the economic crises. When the political prisoners will be released we’ll start this dialogue – which will lead to new, fair and transparent elections, and people will have the right to elect a new president for themselves,” she said. 

“Thanks to different initiatives, we have results from poll stations where the results were falsified. At the moment, we have over 150 real results which are radically different than those which were published.” Says Tsikhanoskaya and adds that

 international observers were not allowed to come and supervise the election. Furthermore, the results she obtained were the result of acts of bravery from people who worked in the polling places and were charged by the authorities because they published the truth. She added that she won over 50 percent of the vote – a level that does not require a second round of voting according to Belarusian law.

Are you, like many others, concerned about possible Russian intervention in the situation in Belarus? Have you been in touch with the Kremlin or have they tried to contact you?

“What’s going on in Belarus is absolutely our internal affair. It’s not about geopolitics, it’s a political crisis where our people are standing up against one person. There’s no need and there’s no reason for the Russians to interfere in this political crisis. There is awareness to this [Russian intervention], but I can’t say that I’m afraid of this. I always ask all the countries, including Russia, to respect our sovereignty. We have to deal with this conflict ourselves.”

The principle of Belarusian sovereignty is equally valid with regards to other nations too, Tsikhanouskaya says. Nonetheless, she’s happy to note that many countries recognize her claims that election results in Belarus were falsified and that they don’t recognize Lukashenko’s victory.

“They show their support for the Belarusian people who are standing up for their rights and for defending our elections. They are absolutely for our people, they are supporting us in this fight,” she said. “We appreciate what they say and we appreciate that they are vocal, and we are very grateful for whatever they do to support our people. 

“But we also call to respect the sovereignty of our country. We underline that what’s going on is our internal affair and other countries shouldn’t interfere in the situation. When other leaders ask what they can do for us, I say that if one day we will need international mediation in starting negotiations with our authorities, then all the countries which care about our situation are invited.”

Women’s revolution

International criticism, nonrecognition of the election result and calls for Lukashenko to avoid violence have also come from the United Nations, Belarus’ neighbors and even from the Vatican. A source close to Tsikhanoskaya said she has already spoken with U.S. Deputy Secretary of State Stephen Biegun, European Commission President Ursula von der Leyen, and the Leaders of Sweden, Finland and Estonia. But her exile in Lithuania has forced her to devote time not only to foreign officials but also to her partners in the protest.

What’s the nature of your relationship with the protest leadership and the other leaders, Veronika Tsepkalo and Maria Kalesnikava? Do you speak? Are there any disagreements or conflicts between you?

“Of course we’re in touch. We’re working together. But we understand that Maria Kalesnikava is in Minsk, and of course she has much more pressure on herself than I have or Veronika Tsepkalo, who is in Poland I suppose. But each one of us does her best to reach the aim we have. So I’m here, meeting with leaders of different countries who show support to our people and our situation. Veronika also, I’m sure, is doing her best for the same purpose, and Maria, who’s in front at this moment in Minsk. I’m really proud that she’s there and I’m proud that we’re still together, that we have one aim and we’re moving toward it together.”

The fact that the leadership of the opposition is made up of women is no coincidence, and Tsikhanoskaya attributed great importance to it. “The phenomena of a [female] revolution is very significant in our demonstrations. We understood that we can, we are important and we can defend our country not in the kitchen but in front of men and beside men. So we felt ourselves as a united nation where people help other people, take care of other people – and this is our unity.” 

But in spite of what she may say, it’s clear that living in exile is not easy for Tsikhanouskaya.

In a video released after she arrived in Lithuania, she said that the decision to leave was very difficult and one she made on her own, without consulting with political figures – or even her husband in prison. In subsequent interviews, as well as now, she has refused to say exactly what happened during the hours when she was held by the authorities in Minsk before crossing the border into Lithuania. 

“It’s not time [to tell]. Sorry,” she said.

What about your future plans? Do you intend to be president of Belarus?

“No, my opinion on this hasn’t changed. I’m not planning to be involved in the future elections.”

Are you in touch with your husband? When did you last talk to him?

“I think I spoke to him about three and a half months ago, because in our country you can’t phone prisoners. But we communicate via a lawyer who visits him about twice a week. The lawyer tells him about what’s going on in Belarus, and he’s very proud of the Belarusian people. He supports me and he’s really grateful to the Belarusian people that everything he did wasn’t in vain. Of course I’m worried about him, because he’s held like a hostage.”

Can you tell us a little about your situation in Lithuania, the conditions in which you live, the situation of the children and your plans to return to Belarus?

“What matters is that I feel safe here. I’m surrounded with different, wonderful people – Lithuanians and Belarusians – who are now members of my team, and we’re doing our best to achieve our aims in Belarus. We’re all working for the same purpose, which hasn’t changed: new elections in Belarus.

“My children are fine, thank God. They want to go back, they miss their Daddy. I also want to go back to Belarus, and I will as soon as I feel safe there.”

She continues: “We have a wonderful country with peaceful, friendly and hardworking people who have lived under this regime for 26 years. According to the Constitution we have a lot of rights, but in reality we have no rights at all. People are imprisoned just for having an intention to tell the truth; they’re imprisoned for going out and showing their disagreement with the regime. 

“It’s not safe to live there, because people are disappearing. It’s not safe to go out and raise your voice, because you’ll be beaten and imprisoned. There’s no justice – our people have had enough. They woke up and want to live in a democratic country where people are safe and free. Now it’s high time for our people to struggle for their rights, and they’re ready to build a country for life.”

מנהיגת מתנגדי המשטר בבלארוס: הנשיא חלש; "אנחנו מסוגלות להגן על המדינה לצד הגברים – לא מהמטבח"

סבטלנה טיחנובסקאיה, המועמדת לנשיאות בלארוס שהתמודדה מול הנשיא המכהן אלכסנדר לוקשנקו, שוהה מאז ה-10 באוגוסט במקום מסתור תחת אבטחה בליטא, שכנתה של בלארוס ממערב. במקביל לגלות שנכפתה על טיחנובסקאיה מתמודד לוקשנקו, הנחשב ע"י רבים לדיקטטור האחרון באירופה, עם הפגנות ענק בכל רחבי המדינה. בראיון ל"הארץ" מדברת טיחנובסקאיה על גאוותה בבני עמה, על המצב הפוליטי במדינתה, על המעורבות הרוסית והבינלאומית ועל המהפכה הנשית המתרחשת בימים אלו בבלארוס.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.highlight-MAGAZINE-1.9128695

טיחאנובסקאיה, בת 37, מורה לאנגלית, מתורגמנית ועקרת בית בעברה, כלל לא התכוונה לעסוק בפעילות פוליטית. היא החליטה להתמודד מול הנשיא המכהן אלכסנדר לוקשנקו רק כאשר מועמדותו של בעלה הבלוגר, היזם  והאקטיביסט, סרגיי טיחנובסקי, נפסלה לאחר שהפך למתנגד משטר באמצעות ערוץ יו-טיוב שהקים. כאשר מועמדותו של טיחנובסקי נפסלה החליטה רעייתו, סבטלנה, להתמודד במקומו כאשר הוא הופך לכוח המניע מאחורי מועמדותה. בסוף מאי נעצר טיחנובסקי אך רעייתו המשיכה את המרוץ בלעדיו. למרות שבעלה יושב עדיין בכלא ולמרות האיומים, ההטרדות והמעצרים של תומכיה ואנשי צוותה הגיעה טיחנובסקאיה ליום הבוחר כאשר היא נהנית מתמיכה רחבה של הציבור הרחב ושל מנהיגי ומנהיגות אופוזיציה נוספים, דוגמת וורוניקה צפקאלו, רעייתו של, וואלרי צפקאלו, מועמד נוסף שנפסל ועזב את המדינה ומריה קולסניקובה, מנהלת הקמפיין של מועמד אחר, וויקטור בבריקו, שנפסל גם הוא והושלך לכלא.

הבחירות נערכו ב-9 באוגוסט. ע"פ התוצאות הרשמיות זכתה טיחנובסקאיה לכ-10% תמיכה בעוד לוקשנקו, המכהן בתפקיד מאז 1994, זכה לכ-80% תמיכה. עם זאת, משקיפים, פרשנים ומומחים רבים טוענים שהבחירות לא היו חופשיות ושהן הוטו ע"י זיופים ומעשי רמיה. לאחר פרסום התוצאות הגישה טיחנובסקאיה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה ככל הנראה הוחזקה ע"י השלטונות למספר שעות. לאחר מכן היא לוותה ע"י שירותי הביטחון לגבול עם ליטא שם היא חברה לבנה וביתה (בני 10 ו-5) שנשלחו לליטא עוד לפני הבחירות בעקבות איומים. מייד לאחר יציאתה של טיחנובסקאיה פרסמה התקשורת הבלארוסית סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של לוקשנקו. כמה ימים מאוחר יותר פרסמה טיחנובסקאיה סרטון אחר לגמרי בו היא מצהירה שזכתה בבחירות וכעת היא מקימה מועצה ציבורית שתפקידה לדאוג להעברתו של לוקשנקו מהשלטון ולקיום בחירות חדשות וחופשיות.

"אני מרגישה גאווה עצומה בבני-עמי שהתעוררו סוף-סוף", אומרת טיחנובסקאיה בראיון ראשון לעיתונות הישראלית, "הם מוכנים להיאבק על זכותם לומר את דעתם ולבחור את נציגיהם. הם יודעים על מה הם נלחמים – בחירות חדשות שבהן יוכלו לבחור נשיא חדש למדינתנו". טיחנובסקאיה מוסיפה שהיא מודאגת מ"האלימות הנוראה" שמפעילים השלטונות כלפי בני-עמה והיא מנתחת את ההתפרצות העממית המתרחשת כעת בבלארוס כשיאו של תהליך המתרחש כבר שנים. "זו אינה תוצאה של רגע אחד", היא אומרת, "היו הרבה תנאים מקדימים. הקורונה גרמה לחברה שלנו להבין שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני בזמן שהרשויות שלנו לא דואגות לנו בזמן קשה כל כך. כשבעלי הסתובב במדינה וסיפר את האמת, תבעו אותו, אבל זה גרם לאחרים להבין שיש להם זכות לומר את האמת, לתפוס עמדה אזרחית ולדבר על זה. צעד לצד צעד אנשים החלו להתעורר. כמובן שיש חשש גדול אצל כולם, אבל כמוני, גם אחרים נאלצו להתגבר על הפחד על מנת לעשות משהו. בזמן מסע הבחירות אנשים התאחדו, רבים באו לעצרות שלנו והרגישו אחד את רעהו, הם הביטו זה לזה בעיניים והבינו שהם רוצים לחיות במדינה שונה, מדינה שבה הרשויות מכבדות אותם שלא כמו ב-26 שנות שלטונו של לוקשנקו. אנחנו רוצים חיים שונים בעבור הילדים שלנו".

סבטלנה טיחנובסקאיה בראיון: "אינני מנהיגת האופוזיציה. אני מנהיגת הרוב".

האם העובדה שהנשיא מחזיק בכל הכוח בבלארוס, כולל הכוח הצבאי והמשטרתי, לא תגרום למחאה להתפוגג מבלי שהחליפה את השלטון, בעיקר לאור העובדה שמנהיגת האופוזיציה אינה נמצאת כלל במדינה? האם יש בכוחכם אפילו להתחיל דיאלוג עם לוקשנקו?

"קודם כל, אינני מנהיגת האופוזיציה. אני מנהיגת הרוב. שנית, אתה אומר שלוקשנקו מחזיק את כל הכוח. אבל אין לו כוח על עמו. זה משמעותי. יש לו כוח על אחוז אחד מהאנשים. אין לו כוח כלל בעיני כלל הבלארוסים שלא יסמכו עליו לעולם ולא יהיו מוכנים לחיות במדינה תחת הנהגתו. איך אתה יכול לומר שיש לו כוח?".

מהם הצעדים המעשיים שהמועצה הציבורית שהכרזת על הקמתה נוקטת בהם כדי להביא להחלפת השלטון?

"ראשית יש לשחרר את כל האסירים הפוליטיים. כשזה יקרה זה יהיה סימן שהממשלה שלנו מוכנה לדיאלוג. הדיאלוג חייב לקרות בהקדם האפשרי כדי להתמודד עם המשבר הפוליטי והמשבר הכלכלי והוא יוביל לבחירות חדשות שיהיו הוגנות ושקופות כדי שאנשים יוכלו לבחור לעצמם נשיא חדש".

הדרישה החד-משמעית לקיום בחירות חדשות נובעת מביקורת חריפה כלפי אלו שנערכו באוגוסט. "יש לנו תוצאות מיותר מ-150 קלפיות שבהן התוצאות זויפו", טיחנובסקאיה מספרת ומוסיפה שמשקיפים בינלאומיים לא הורשו להגיע ולפקח על הבחירות. היא מפרטת שהתוצאות שיש בידיה שונות באופן קיצוני מאלו שפורסמו ושהיא מחזיקה בהן בזכות מעשי גבורה של אנשים שעבדו בקלפיות ונתבעו ע"י הרשויות בגלל שפרסמו את האמת. טיחנובסקאיה מעריכה שהיא זכתה ליותר מ-50% מהקולות ושהיא לא נזקקה אפילו לסיבוב שני הנדרש ע"פ החוק הבלארוסי במקרה של רוב לא מוחלט.

האם, כמו רבים אחרים, את מודאגת מהתערבות רוסית במצב בבלארוס? האם היית בקשר עם הקרמלין או שהקרמלין ניסה ליצור קשר איתך?

"מה שקורה בבלארוס הוא באופן מוחלט עניין פנימי שלנו. זוהי אינה סוגייה גאו-פוליטית, זהו משבר פוליטי פנימי שבו האזרחים קמים נגד אדם אחד. אין שום צורך ואין שום סיבה לרוסים להפריע במשבר הפוליטי. אין סיבה לזה לקרות. יש אמנם מודעות לסוגייה, אבל אני לא יכולה לומר שאני חוששת מזה. אני תמיד מבקשת מכל המדינות, כולל רוסיה, לכבד את הסוברניות שלנו. אנחנו צריכים להתמודד עם הקונפליקט הזה בעצמנו".

עיקרון הסוברניות של בלארוס תקף לדברי טיחנובסקאיה גם לגבי מעורבות של מדינות אחרות. ובכל זאת, היא שמחה לספר שמדינות רבות מכירות בכך שהבחירות בבלארוס זויפו והן לא מכירות בזכייתו של הנשיא לוקשנקו. "מדינות אלו מראות תמיכה בעם הבלארוסי ובמאבקו", היא אומרת, "אנחנו מאוד מעריכים את זה ואת העובדה שהן אומרות את זה בקול, אבל אנחנו תמיד מבקשים לכבד את הסוברניות של המדינה שלנו. כשמנהיגי מדינות אחרות שואלים אותי מה הם יכולים לעשות בשבילנו אני אומרת שאם יום אחד נזדקק לתיווך בינלאומי לתחילת מו"מ עם הרשויות, המדינות שאכפת להן ממצבנו מוזמנות". ואכן, האיחוד האירופי הביע ביקורת חריפה על המתרחש בבלרוס, לא הכיר בתוצאות הבחירות ודן בהטלת סנקציות על ראשי המדינה. ביקורת בינלאומית, אי הכרה בתוצאות הבחירות וקריאות ללוקשנקו להימנע מאלימות הגיעו גם מהאו"ם, משכנותיה של בלארוס ואפילו מהוותיקן. מקור בסביבת טיחנובסקאיה מספר שהיא כבר שוחחה עם סגן מזכיר המדינה של ארה"ב, סטיבן ביגון, עם נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין ועם ראשי הממשלות של שוודיה, פינלנד ואסטוניה. אך הגלות בליטא מאלצת את טיחנובסקאיה להקדיש זמן לא רק לגורמי חוץ אלא גם עם לשותפיה.

מה טיב היחסים שלך עם הנהגת המחאה ועם המנהיגות האחרות – וורוניקה צפקאלו ומריה קולסניקובה? האם אתן מדברות? האם יש ביניכן הבדלי דעות או קונפליקטים?

"וודאי שאנחנו בקשר. אנחנו עובדות יחד. מריה קולסניקובה נמצאת במינסק וכמובן שמופעל עליה לחץ גדול יותר מאשר הלחץ שמופעל עלי או על וורוניקה צפקאלו שאני מניחה שנמצאת בפולין. אבל כולנו עושות את המיטב כדי להגיע ליעד המשותף. אני כאן ואני נפגשת עם מנהיגים של מדינות שונות שמביעים בנו את תמיכתם. אני בטוחה שוורוניקה עושה את המיטב לקראת אותה מטרה וכמובן שמריה נמצאת כעת בחזית במינסק ואני גאה בכך שהיא שם ובכך שאנחנו עדיין יחד ושיש לנו מטרה שאנחנו נעים יחד לקראתה".

העובדה שהנהגת האופוזיציה מורכבת מנשים איננה מקרית וטיחנובסקאיה מייחסת לה חשיבות גדולה. "התופעה של מהפכה נשית היא משמעותית מאוד", היא אומרת, "הנשים אצלנו הבינו שאנחנו יכולות, אנחנו חשובות ואנחנו מסוגלות להגן על המדינה שלנו, לא מהמטבח אלא לפני הגברים ולצד גברים. אנחנו אומה מאוחדת שבה אכפת לאנשים זה מזה וזו האחדות שלנו". למרות האחדות ברור שהגלות אינה קלה לטיחנובסקאיה. בסרטון שפרסמה לאחר הגעתה לליטא היא אמרה שההחלטה לעזוב היתה קשה מאוד והיא קיבלה אותה לבדה ללא התייעצות עם גורמים פוליטיים או אפילו עם בעלה הכלוא. בראיון זה, כמו בראיונות אחרים שהעניקה לתקשורת העולמית, היא מסרבת לספר מה בדיוק קרה בשעות שהוחזקה ע"י השלטונות במינסק לפני שחצתה את הגבול לליטא. "עדיין לא הזמן לספר" היא אומרת, "אני מצטערת".

העתיד של בלארוס וגם של סבטלנה טיחנובסקאיה אינו ידוע. בעבר טענה שהיא משמשת רק כמנהיגה של תקופת מעבר ושהיא איננה מתכוונת לשמש נשיאת בלארוס לאחר שיתקיימו בה בחירות חופשיות. בעלה יושב עדיין בכלא, היא עדיין בליטא ולוקשנקו אינו מראה סימנים של כניעה.

מה לגבי התכניות העתידיות שלך? האם את מתכוונת להיות נשיאת בלארוס?

לא, עמדתי בעניין הזה לא השתנתה, אינני מתכוונת להתמודד בבחירות העתידיות.

האם את בקשר עם בעלך? מתי דיברת איתו לאחרונה?

"זה היה לפני בערך שלושה וחצי חודשים כי במדינה שלנו אין אפשרות לתקשר עם אסירים. אנחנו בקשר דרך עורכת-דין שמבקרת אותו פעמיים בשבוע ומספרת לו מה קורה בבלארוס. הוא מאוד גאה בעם הבלארוסי, הוא תומך בי והוא מעריך את העם הבלארוסי שמוכיח שכל מה שהוא עשה לא היה לחינם. אבל אני דואגת לו, הוא מוחזק כמו שבוי".

האם את יכולה לספר קצת על מצבך בליטא, על התנאים שבהם את חיה, על מצב הילדים ועל תוכניות חזרה לבלארוס?

"מה שחשוב הוא שאני חשה בטוחה כאן. אני מוקפת באנשים נפלאים, ליטאים ובלארוסים, המהווים את הצוות שלי. יחד אנחנו עושים את המיטב להביא להגשמת המטרה שלנו, בחירות חדשות בבלארוס. הילדים שלי בסדר גמור, תודה לאל, הם רוצים לחזור למינסק ומתגעגעים לאביהם. גם אני רוצה לחזור למינסק ואני אעשה זאת ברגע שארגיש בטוחה שם". "יש לנו מדינה נפלאה" מסכמת טיחנובסקאיה, "חיים בה אנשים שוחרי שלום, אנשים ידידותיים שעובדים קשה וחיים תחת חוקה שמקנה להם זכויות רבות בזמן שבמציאות אין להם זכויות כלל. אנשים נכלאים על אמירת אמת ואי-הסכמה עם השלטון. אין שם ביטחון ואין שם צדק. אנשים נעלמים, נאסרים ומוכים וכעת הספיק להם. הם התעוררו. הם רוצים לחיות בדמוקרטיה, הם רוצים לחיות בביטחון ובחופש וזה זמנם להיאבק על זכויותיהם. הם מוכנים לבנות מדינה".

Is Sweden Censoring a Book About Its Ties to the Nazis, Written by a Jewish Comedian?

It was clear that a new, provocative book about Sweden’s attitude toward the Nazis in World War II was going to stir up controversy. But the author didn’t imagine that the state would seize its last print run and demand to pulp it.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium.MAGAZINE-is-sweden-censoring-a-book-about-its-ties-to-nazis-written-by-a-jewish-comedian-1.9050447

STOCKHOLM – The four police officers showed up at the building, located in a commercial area of south Stockholm, shortly after 9 A.M. this past June 11. Several of the officers, dispatched by the international and organized crime division, were armed and wearing protective vests. They took the elevator up and found the storeroom, which contained about 150 cartons. Wasting no time, they loaded the cartons onto a waiting truck and drove off. Now all that is required is a court decision to pave the way for the destruction of the contents of the cartons. This could be the opening scene of a Nordic-noir crime story if, say, the cartons were packed with drugs or if a crime syndicate was involved. But this is a story of a different kind: The items in question belong not to a mobster, but to a comedian. And instead of dangerous substances they are packed with history books.

Aron Flam is a 42-year-old Swedish Jewish comedian who does stand-up, appears in film and on TV, radio and podcasts, and writes books. The subjects he tackles are often complex (such as the Israeli-Palestinian conflict). He is drawn to slaughtering sacred cows and enjoys spouting controversial political and cultural criticism (especially when it  omes to ideas and ideologies that are popular in Sweden, such as feminism and socialism). He has frequently been accused of having ties to the Swedish alt-right and to populist groups, although he presents himself as a liberal and a democrat. He’s a free-speech advocate who likes to discuss what he calls “culture-specific taboos,” and though his subject matter is often very serious, he’s better known on social media than in academic circles.

But the book he published this year took his controversial persona a step further. Its title, “Det här är en svensk tiger,” translates as “This Is a Swedish Tiger” and it deals with,  among other subjects, Swedish policy during World War II. In the book, Flam puts forward a radical argument to the effect that Sweden collaborated with Nazi Germany from start to finish. Most historians, in contrast, depict Sweden as a neutral country that leaned toward Germany until 1943, then tilted toward the Allies as the war wound down.
The first two printings, of a total of 5,000 copies, sold out completely, and now, in a highly unusual move, the third print run, of 2,000 books, has been confiscated by the police. Formally, the reason is not the book’s content, but rather a lawsuit over an alleged copyright infringement, centered around the illustration on the cover. But the fact that
the author’s claims are controversial and embarrassing to Sweden, as well as perceived as an effort to undermine the country’s national heritage, immediately ignited a trenchant public debate and fierce criticism: Why did the state prosecution take such an extreme step?

Is censorship alive and well, even in a free, liberal country like Sweden? It all started almost 80 years ago, during the war. In 1941, the Swedish authorities commissioned the illustrator and author Bertil Almqvist to design a poster showing a tiger painted in yellow and blue, the colors of the Swedish flag, with the slogan “A Swedish tiger.” This is a play on words, as “tiger” in Swedish can also be a verb meaning “to keep silent.” In other words, the “Swedish tiger” is not only a predator in the colors of the national flag, it is also a sort of sly directive meaning, “A good Swede keeps his mouth shut.” The wording recalls wartime field-security slogans from many countries, such as America’s “Loose lips sink ships” or Britain’s “Careless talk costs lives.” “During the war that symbol was everywhere – on pencil cases, on Tshirts and on lunchboxes,” Flam says. The tiger appears on the cover of Flam’s new book, but unlike its original wartime iteration, his tiger is winking and stretching its right front leg upward, as in a Nazi salute, while the left leg is adorned with a swastika. The animal casts a long shadow behind it. In Flam’s telling, the tiger is the symbol of a Swedish culture of silence and functions as a kind of joke about that silence. The Swedes, he explains, are strong, silent types.

“Sweden is the only country that takes pride in its silence,” Flam tells Haaretz in a phone conversation, referring to the first lines of the national anthem, lauding the land of the northern hills, which is “joyful, fair and quiet.” “We like silence so much that we sing about it.” “In contrast to the Americans, we had no ships in danger of sinking in World War II – we were ostensibly neutral,” he says. “That makes one wonder about the purpose of the Swedish silence, and that is exactly what my book is about. The cover is a parody of the tiger, which is to say, a parody of a joke. I deal in the book with psychology, law, politics and philosophy, and it all starts with that joke. Today’s Swedes aren’t familiar with the historical context. They don’t get the joke, precisely because their grandparents got it so well, and maintained absolute silence about what happened in Sweden during the war. To understand a joke, you need to understand the references. The book explains them.”

‘Emotional response’
There’s at least one body that doesn’t appreciate the joke: the Military Readiness Museum, a private institution in the country’s south that owns the rights to the original illustration by Almqvist. According to the museum, the Almqvist tiger is “part of the Swedish cultural heritage,” and no one was authorized to make use of it. “Their response was very emotional,” Flam explains. “I got a call from a lawyer who is one of the museum’s owners. She screamed at me over the phone and said that I should be ashamed of myself for undermining our cultural heritage.” He adds that “she told the police that she wants every copy of the book, including those that were already sold, to be destroyed.”
After the museum filed a complaint of copyright infringement (in February 2019, after the book’s release), the police entered the picture. They contacted the printer, summoned Flam for an interrogation and seized the entire third print run. “One morning,” Flam relates, “I suddenly received a text message from the office building where I rent a storeroom. The message stated, ‘The police are here.’” The police continue to hold onto the cartons, and now the Stockholm District Court will have to decide on the conflict between the principles of freedom of expression and copyright considerations. A trial is set to open September 24. If the prosecution triumphs, all remaining copies of the book will be destroyed and Flam will have to pay the museum 1.5 million Swedish crowns (about $171,000).
The state prosecution insists that no censorship of content is involved in the case, only the issue of rights. “The books were impounded because the cover is inseparable from the book itself,” a press communique stated. Flam: “The chief prosecutor in the case claimed I was ‘desecrating’ the original work by placing a swastika onit. If they think my work desecrates Swedish heritage, that is their right, but satire is not supposed to be polite and respectable.” Both the Swedish prosecutors and the museum turned repeated requests from Haaretz to speak with their representatives.
The Swedish public has not been indifferent to the state’s dramatic action against Flam. “It’s scandalous,” Thorsten Cars, a senior jurist, wrote in the newspaper Svenska Dagbladet. “It is difficult to understand what interest the copyright holders – they are not even connected to the artist himself – have in the prosecution and the confiscation of the books. It is even more difficult to understand how the harm done to the state, the people and its ‘national symbol’ is so severe as to justify prosecution and confiscation.” Like other legal and media observers, Cars characterizes the actions of the police and the prosecution as “gross intervention in freedom of expression.” The journalist Nils Funcke, who deals frequently with the issue of freedom of expression, found it “strange that the prosecution is taking such a drastic step.” Seizure of the entire inventory of a book is a rare event, he added. Colleagues of Flam’s – well-known Swedish comedians – also rallied to his defense. “Comedy and humor are a very important part of freedom of expression and public discourse, even in Sweden, a country that lacks humor,” the comedian Sandra Ilar said with a smile, adding that one must not be silent in the face of such a threat.
“It is wrong to prosecute a comic and a writer because he casts doubt and creates satire,” comedian Özz Nûjen said. “That is exactly his job.” Others go farther in their criticism, accusing the Social Democratic Party establishment of taking action against Flam in  order to conceal its own dark history. Even if there is no proof to back up this allegation,
it is gaining traction because of the silence of the political establishment on the subject. The Social Democrats were in power during most of the 20th century, and led a national-unity government during the war. It is still in power today and though it has recently renewed its commitment to combat anti-Semitism, some still accuse it of hiding its dark past. Writer and musician Jens Ganman had harsh words for the government and the state-owned media in a Facebook post he called, “How can we sleep while our books are burning?” Why wasn’t the justice minister invited to the country’s major news studio to comment on the subject, he asked, and went on to wonder rhetorically, how it was possible that the Swedish police were sent to impound a book, whose author is a Jew, about the Social Democratic Party and its ties with Hitler.

So much for rescues
Flam’s thesis deals with the depth of cooperation and collaboration between the Swedish authorities and the Nazis. “I maintain that the Swedish Social Democrats started to work with Hitler even before he rose to power,” he says. “The Swedish account of history leaves out the fact that Sweden was dependent on Germany and collaborated with Berlin before and during the war. Most Swedes today don’t know this, but Sweden was Germany’s ally from 1933 until 1944, by which time the war was already very much over. Only then did Sweden announce that it would cease to do business with Germany.”
Flam, who has a master’s degree in economics, also addresses that aspect of the story. “The Germans needed weapons, Sweden had the materials to manufacture weapons (iron and ball bearings), and the Swiss banks were able to launder the money that  changed hands in these transactions. Sweden supplied Germany with the components without which no modern army can operate.” When it comes to the results of Sweden’s policies during World War II, Flam goes so far as to maintain that the Swedish welfare state “is built on gold that was stolen from Jews and other European peoples.” He also greatly minimizes Sweden’s vaunted rescue operations on behalf of Jews in the war: the saving of the lives of tens of thousands of Hungarian Jews by Swedish diplomat Raoul
Wallenberg, the asylum granted to the Jews of Denmark and the so-called White Buses operation involving the Swedish Red Cross, which extricated refugees from concentration camps in areas under German control during the final weeks of the war.
“I would say that none of it is significant,” he says provocatively. “The goal of Folke Bernadotte [the Swedish diplomat, who negotiated the release of thousands of Jews from the camps, became the United Nations mediator in the Arab-Israeli conflict and was
assassinated by the Lehi pre-state underground, in Palestine in September 1948] was not to save Jews. He collected Jews along the way and then wrote a book explaining what a hero he was. The case of Denmark’s Jews [who were smuggled into Sweden by the Danish underground] is similarly complex. They placed the Swedish government in an embarrassing position and were taken in for reasons of public image. Regarding Raoul Wallenberg, as far as I understand he was a hero – there’s always an exception.”

Though Flam’s claims in the book are debatable, it’s a fascinating project, which jumps between disciplines and historical periods. He draws a line and demonstrates connections and similarities between Sweden’s policy in World War II to the Swedish establishment’s attitude toward Israel and toward antisemitism in Sweden itself,
before, during and after the war. Not everyone will agree with Flam’s conclusions, but even many of those who don’t are convinced that the mobilization of the police and the state prosecution against him is both extreme and unwarranted. His book, they say,
should be debated, not destroyed. “You don’t have to agree with Aron in order to support him,” says Nûjen, the comedian. We ask Flam, who says he will appeal the case if the court rules against him, if he thinks there’s an effort afoot to silence him. “If that’s what they’re trying to do,” he says, “they’re doing a very bad job of it. I insist on my right as a satirist to make fun of things that people think are sacred. Does freedom of speech exist without the right to parody? I think not, but I’m not objective. I’m only a comedian.

שוודי טוב לא פותח את הפה

כשהקומיקאי היהודי-שוודי, ארון פלאם, כתב ספר פרובוקטיבי על יחסה של שוודיה אל הנאצים, הוא ידע שיעורר מחלוקת. אבל הוא לא ציפה שהמדינה תדרוש להשמיד את ספריו. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.9029866

ארבעת השוטרים, אישה אחת ושלושה גברים, הגיעו קצת אחרי תשע בבוקר. חלקם היו חמושים ולבושי אפודי מגן. כשהגיעו לבניין באזור מסחרי בדרום סטוקהולם הם עלו במעלית ומצאו את המחסן אליו נשלחו ע"י התובע ממחלקת פשיעה בינלאומית ופשע מאורגן. במחסן היו כ-150 ארגזי קרטון. הם ניגשו לעבודה. במשך כשעה וחצי הם העבירו את הארגזים למשטחי עץ, הוציאו אותם החוצה, העמיסו אותם על משאית ופינו אותם מהמקום. עכשיו מחכים הארגזים להכרעת בית-משפט כדי שאפשר יהיה להשמיד את תוכנם. זה יכול היה להיות סיפור פשע סקנדינבי רגיל אם ארגזי הקרטון היו מכילים סמים או תוצרת גנובה והמשטרה יכולה היתה להתגאות במודיעין מוצלח ובשוטרים אמיצים אם מאחורי ארגזי הקרטון היה עומד אחד מראשי כנופיות הפשע שהיא מנסה להילחם בהם בשנים האחרונות. אך הסיפור הזה הוא אחר. פשיטת המשטרה בבוקר ה-11 ביוני היתה יוצאת דופן בגלל שהארגזים לא היו שייכים לעבריין מסוכן, אלא לקומיקאי ותוכנם הממתין להוראת ההשמדה אינו מורכב מחומרים מסוכנים אלא מספרי היסטוריה.

ארון פלאם (Aron Flam) הוא קומיקאי יהודי שוודי בן 42 המתגורר בסטוקהולם. בנוסף למופעי סטנד-אפ, פלאם משתתף בסרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, הוא כותב ספרים ומקליט פודקסטים. במהלך הקריירה שלו הוא מרבה לעסוק בנושאים מורכבים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פה ושם הוא שוחט פרות קדושות ולא אחת הוא מעביר ביקורת מעוררת מחלוקת על תופעות תרבותיות, תנועות פוליטיות והשקפות עולם, בעיקר מהצד הפמיניסטי והסוציאליסטי, שיש להן אהדה בקרב חוגים מסוימים בשוודיה. ספרו של פלאם "זהו טיגריס שוודי" (Det här är en svensk tiger) יצא לאור השנה, הוא עוסק בהיסטוריה השוודית, בעיקר בזו של מאה השנים האחרונות, ואחד מנושאיו המרכזיים הוא המדיניות השוודית בזמן מלחמת העולם השנייה. הנושא אמנם נחקר לעומק ע"י אחרים, אך פלאם טוען שהתמונה שהוא מצייר היא חדשה ומקיפה יותר. בניגוד למרבית ההיסטוריונים המציגים את שוודיה כמדינה ניטרלית שנטתה לכיוון הגרמנים עד 1943 ושינתה את נטייתה לטובת בעלות הברית ככל שהתקרבה המלחמה לסופה, פלאם מציג את שוודיה כ"מדינה צמיתה" (vassal state) של גרמניה לאורך כל הדרך. זוהי טענה רדיקלית המעוררת עניין רב בשוודיה, עניין שלא דעך ואולי אפילו התגבר, לאחר ששתי המהדורות הראשונות נמכרו והמהדורה השלישית הוחרמה ע"י המשטרה. החרמה כזו היא אירוע נדיר בשוודיה ובאופן רשמי הסיבה להתרחשותו אינה תוכן הספר, אלא תביעה על הפרת זכויות יוצרים. מקור הסכסוך הוא הציור המופיע על עטיפת הספר – טיגריס בצבעי כחול-צהוב. הטיגריס, כך מסתבר, הוא נושא רגיש בשוודיה והעיסוק בו פותח תיבת פנדורה שתוכנה מתחיל באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים וממשיך עד לימינו אנו.

IMG_5219
ספרו של פלאם וגרסתו לנמר השוודי על עטיפתו

הכל התחיל לפני כמעט שמונים שנה. ע"פ מרבית ההיסטוריונים שמרה שוודיה בימי מלה"ע על ניטרליות למרות שבלא מעט תחומים היא סייעה בדרכים שונות גם לגרמניה וגם לאויבותיה. ב-1941 עיצב המאייר והסופר השוודי ברטיל אלמקוויסט (Bertil Almqvist) בהזמנת הרשויות השוודיות פוסטר של טיגריס צבוע בכחול-צהוב, צבעי הדגל השוודי, תחת הסיסמה "טיגריס שוודי". הביטוי עצמו הוא משחק מילים. המילה "שוודי" (Svensk) יכולה להיות גם שם תואר וגם שם עצם, והמילה "טיגריס " (Tiger) יכולה להיות שם עצם, כלומר בעה"ח טיגריס, אבל גם פועל – הטיית ההווה של הפועל "לשתוק". כלומר "טיגריס שוודי" אינו רק בע"ח טורף הצבוע בצבעי הדגל הלאומי אלא גם מעין הנחיה בקריצת עין האומרת: שוודי טוב לא פותח את הפה. זוהי סיסמא הדומה לסיסמאות שהיו בשימוש במדינות רבות בזמן במלה"ע השנייה. האמריקאים והבריטים, לדוגמא, הפיצו סיסמאות כמו "loose lips sink ships" ו-"careless talk costs lives" על מנת לחזק את ביטחון השדה. לאחר המלחמה יצא הטיגריס משימוש רשמי ולאחר מותו של האומן ב-1972 תרמו קרובי משפחתו את זכויות השימוש בו ל"מוזיאון המוכנות הצבאית השוודי", מוזיאון פרטי בדרום שוודיה העוסק בהיסטוריה הצבאית של המדינה.

"הטיגריס השוודי" המופיע על עטיפת ספרו של ארון פלאם אינו העתק מדויק של המקור. בניגוד לטיגריס המקורי, הטיגריס של פלאם קורץ בעינו האחת, הוא מניף את רגלו הקדמית כהצדעה במועל יד ורגלו השנייה מעוטרת בצלב קרס. מעבר לכך הוא מטיל צל ארוך על הקרקע שלצידו. "שוודיה היא המדינה היחידה שמתגאה בשתיקה בהמנון הלאומי שלה", הוא אומר בראיון ל"הארץ" ומכוון למשפטים הראשונים בהמנון השוודי המהללים את הארץ העתיקה והחופשית של הרי הצפון, ארץ שהיא גם טובה ומלאת שמחה אבל גם שקטה, "אנחנו אוהבים את השתיקה עד כדי כך שאנחנו שרים עליה. הנמר הוא בעצם מעין בדיחה על השתיקה הזו, הוא משחק מילים שמשמעותו היא שהשוודים הם חזקים אבל הם גם שתקנים. זה אמנם דומה לסיסמה האמריקאית Loose Lips Sink Ships אבל לנו, בניגוד לאמריקאים, לא היו אוניות בסכנת טביעה בזמן מלה"ע השנייה, אנחנו היינו לכאורה ניטרליים, מה שמעלה את התהיה – למה בעצם נועדה השתיקה השוודית? בזה בדיוק עוסק הספר שלי. זוהי תרבות השתיקה השוודית והעטיפה היא פרודיה על הטיגריס, כלומר פרודיה על בדיחה. בספר אני עוסק בפסיכולוגיה, במשפט, בפוליטיקה ובפילוסופיה והכל מתחיל בבדיחה הזו. שוודים היום לא מכירים את ההקשר ההיסטורי, הם לא מבינים את הבדיחה כי סביהם הבינו אותה טוב כל כך ושתיקתם על מה שהתחולל בשוודיה במשך מלה"ע השנייה היתה מוחלטת. בקומדיה, על מנת להבין בדיחה צריך להבין את הרפרנסים הספר בעצם מסביר את הרפרנס".

AronFlam_by_Cajsa Borgström
ארון פלאם. צילמה: קייסה בורגסטרום

עולם התרבות והקהילה המשפטית השוודיים לא נשארו אדישים להליך נגד פלאם ולהחרמה של ספרו. "התביעה נגד פלאם בגין הפרת זכויות יוצרים, כמו גם החרמת הספר שלו הן סקנדל", כתב טורשטן קארס, משפטן שוודי בכיר ביומון הנפוץ סבנסקה דגבלדט, "קשה להבין איזה אינטרס יש למחזיקי זכויות היוצרים, שאפילו אינם קשורים לאמן עצמו, בתביעה ובהחרמת הספרים. קשה עוד יותר להבין כיצד הפגיעה במדינה, בעם וב"סמל הלאומי" שלו היא קשה כל כך שהיא מצדיקה תביעה והחרמה". כמו אחרים, מכנה קארס את פעולת המשטרה והתביעה "התערבות בוטה בחופש הביטוי". "זה נשמע כמו תגובה מוגזמת של בעלי הזכויות", אמר לערוץ 4 השוודי העיתונאי נילס פונקה, מומחה לחופש הביטוי בשוודיה, שטוען שהחרמת מהדורה שלמה של ספר היא נדירה, "ומוזר שהתובע נוקט בצעד דרסטי כל כך".

גם חלק מהקולגות של פלאם, קומיקאים שוודים ידועים, יצאו להגנתו. "קומדיה והומור הם חלק חשוב מאוד של חופש הביטוי והשיח הציבורי, אפילו בשוודיה שהיא ארץ נטולת הומור", אמרה בחיוך הקומיקאית סנדרה אילר והוסיפה שאסור לשתוק לנוכח האיום עליהם. "לא צריך להסכים עם ארון בשביל לתמוך בו", אמר קומיקאי אחר, אוז נוין, והוסיף: "זהו סקנדל. לא ראוי לתבוע קומיקאי וסופר בגלל שהוא מטיל ספק ועושה סאטירה – זאת בדיוק העבודה שלו".

עם זאת, לא כל התגובות בשוודיה תומכות. העיתונאי אנדרס לוקו, למשל, כתב מאמר בו הוא טוען שפלאם הופך את עצמו לקדוש מעונה ונותן לקהל שלו בדיוק מה שהוא רוצה ע"י כך שהוא מפריד את הסאטירה שלו מהומור. "מה שפלאם קורא לו צנזורה כמו זו של מזרח-גרמניה, הוא בעצם מה שרובנו קוראים לו פייק-ניוז", הוא כותב, "המעבר שלו מתפקידו כקומיקאי, למעצב דעה ומשם להיסטוריון נותן לו גמישות גדולה שלפיה הוא יכול לבחור איזה כובע שמתאים לו באותו רגע". לוקו מאשים את פלאם בהיותו דובר של הימין הקיצוני האלטרנטיבי והוא אינו הראשון הטוען כך. בשנים האחרונות פלאם הכחיש לא פעם כל קשר לאלט-רייט השוודי או לאנשי הימין הפופוליסטי וטען שבניגוד אליהם הוא ליברל, דמוקרט, תומך בחופש הביטוי ואינדיבידואליסט. עם זאת, ניתן למצוא בקרב תומכיו ברשת כאלו הטוענים שהתלות של עולם התרבות השוודי בתמיכות מהממשלה הסוציאל-דמוקרטית גורמת לכך שאנשי תרבות רבים אינם עומדים לצידו של פלאם האנטי-סוציאליסט. אחרים טוענים שההליך נגד פלאם הוא תגובת נגד של הממסד הסוציאל-דמוקרטי המנסה להסתיר את ההיסטוריה האפלה של המפלגה. לטענות אלו אמנם אין ראיות או הוכחות אך הן מתודלקות בין השאר ע"י שתיקתו של הממסד הפוליטי בנושא. הסופר והמוסיקאי ינס גנמן, למשל, ביקר את הממשלה והתקשורת הממלכתית על שתיקתה בנושא במאמר שכתב תחת הכותרת "כיצד אנו יכולים לישון כשספרינו בוערים?" ושאל: "מדוע לא הוזמן שר המשפטים לאולפן החדשות הגדול במדינה להגיב על כך שאנחנו שולחים את המשטרה להחרים ספר על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ו(קשריה עם) היטלר שנכתב ע"י סופר יהודי?".

דומה שהכוחות העומדים מול פלאם הורידו פרופיל בימים אלו. עוה"ד מארי אנדרה המייצגת את המוזיאון המחזיק את הזכויות סרבה להגיב לדברים למרות פניות חוזרות ונשנות של "הארץ". את עיקר טיעוניה ניתן למצוא בדברים שכתבה בעבר בהקשר של תביעות שונות בהן היתה מעורבת. היא רואה את הטיגריס כ"סמל למלחמת העולם השנייה וחלק מהמורשת התרבותית השוודית" והיא טוענת שהמוזיאון מסרב לכל הבקשות לשימוש בו. גם התביעה בשוודיה סרבה מספר פעמים לענות לשאלות "הארץ" והפנתה להודעה לעיתונות שפורסמה לפני שבועיים ושלפיה בית-המשפט יכריע בתיק העוסק ב"קונפליקט העקרוני בין חופש הביטוי לזכויות יוצרים". ע"פ ההודעה לעיתונות אין מדובר בצנזורה של התוכן אלא בזכויות על עטיפת הספר. "הספרים הוחרמו מכיוון שלא ניתן להפריד בין העטיפה לספר עצמו".

לפני שנכנסים לתוכן הספר, איך קורה שקומיקאי, איש תקשורת ופודקסטר כותב פתאום ספר היסטוריה? זה עניין אישי? פוליטי? אקדמי?

"הייתי אומר שכל הסיבות האלו נכונות. כפודקסטר ומי שעוסק בסאטירה פוליטית אני נשאל הרבה על המורשת היהודית שלי ועל האופן שבו הקונפליקט בין הישראלים והפלסטינים מוצג בתקשורת השוודית. כשהחלטתי לכתוב תשובות לשאלות אלו הבנתי שהן קשורות למה שקורה בחברה היום אבל יש להן שורשים בתרבות השתיקה השוודית, שאיננה חדשה, היא הולכת הרבה אחורה".

לא מעט נכתב על שוודיה במלה"ע השנייה, כולל על קשריה עם גרמניה הנאצית, החל במכירת ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, דרך המתנדבים השוודיים בוואפן אס-אס ועד לנטיות הפרו-נאציות של האליטה השוודית. מה בעצם חדש בעבודה שלך?

"הספר התחיל בעצם כפרקים בפודקסט שלי. לאחר שקראתי ספרים, עברתי על חומר בארכיונים דיגיטליים וניתחתי מידע ממדינות אחרות, עשיתי משהו שעד כמה שאני יודע אף אחד אחר עדיין לא עשה – שמתי את מה שמצאתי על ציר-זמן. מחקרים אחרים כבר עסקו בהרבה ממה שכתבתי עליו, אבל כל אחד מהם הוא כמו שבר זכוכית על הרצפה אחרי שחלון נשבר. אני אספתי מידע רב וכשחיברתי את הכל יחד התוצאה היתה סיפור קוהרנטי וברור שגם מסתדר טוב יותר עם ההיסטוריה של לאומים אחרים. למעשה אני טוען שהסוציאל-דמוקרטים השוודים (המפלגה שהיתה בשלטון בשוודיה בזמן עליית הנאצים לשלטון והנמצאת בשלטון גם היום, ד.ס) התחילו לעבוד עם היטלר עוד לפני שהוא עלה לשלטון. הגרסה השוודית של ההיסטוריה משאירה בחוץ את העובדה ששוודיה היתה תלויה בגרמניה ומשתפת פעולה עם גרמניה לפני ובזמן המלחמה. שוודים שדיברו שפה שנייה דיברו ברוב המקרים גרמנית, רוב השוודים היום לא יודעים על זה אבל שוודיה היתה בת-ברית של גרמניה מ-1933 ועד נובמבר 1944 כשהמלחמה היתה כבר גמורה לגמרי. רק אז הודיעה שוודיה שתפסיק לעשות עסקים עם גרמניה. אני חיברתי את חתיכות הזכוכית האלו ובניתי את החלון מחדש. יש בו אמנם סדקים אבל הוא מגן בפני הרוח".

פלאם, שיש לו הכשרה כלכלית, מפרט בספר גם את הצד הכלכלי של הסיפור. "הספר עוסק גם במודל העסקי של שוודיה, שוויץ וגרמניה בזמן המלחמה והוא מוסבר בצורה קלה להבנה", הוא אומר, "הגרמנים היו זקוקים לכלי נשק כדי שיוכלו לשדוד יהודים וגם בני עמים אחרים. לשוודיה היו החומרים לבניית כלי נשק (ברזל לפני תחילת המלחמה ומסבים כדוריים אחרי תחילתה), הגרמנים היו זקוקים לחומרים אלו והבנקים השווייצריים יכלו לכבס את הכסף שהוחלף ידיים בעסקאות האלו. כך סיפקה שוודיה לגרמניה את המרכיבים שאף צבא מודרני לא יכול לירות, לנסוע, לטוס או לנוע מעל ומתחת למים בלעדיהם".

גם אם המדיניות השוודית סייעה לגרמנים וגרמה למלחמה להיות ארוכה וקשה יותר, האם אתה לא מתעלם מהאמביוולנטיות שלה? האם אין משמעות, למשל, להצלת עשרות אלפי יהודי הונגריה ע"י ראול וולנברג, למקלט ששוודיה נתנה ליהודי דנמרק ולאוטובוסים הלבנים של הצלב-האדום השוודי שחילצו פליטים מהמחנות הנאצים?

ע"פ הדוגמאות שנתת הייתי אומר שאין לזה משמעות. מטרתו של פולקה ברנדוט (הדיפלומט השוודי ששימש כיו"ר הצלב-האדום השוודי ולימים שימש כמתווך האו"ם בסכסוך היהודי-ערבי ונרצח ע"י הלח"י בירושלים, ד.ס) לא היתה להציל יהודים. הוא אסף יהודים על הדרך ואז כתב ספר שמסביר איזה גיבור גדול הוא היה. זה עיצוב היסטורי עצמי. גם המקרה של יהודי דנמרק (שהוברחו לשוודיה בסיוע המחתרת הדנית, ד.ס) הוא מורכב. הם העמידו את הממשלה השוודית במבוכה. הם התקבלו בשוודיה מסיבות של דימוי ונראות ציבורית והציבור השוודי לא בהכרח ידע מה קורה. ובעניין ראול וולנברג, עד כמה שאני מבין הוא היה גיבור. תמיד יש יוצאי דופן וסיפורים רבים הם מסובכים ומורכבים, וולנברג פעל לבדו, זו היתה יוזמתו האישית, מצפונו לא יכול היה להתמודד עם מה שממשלתו עושה. אני די בטוח שהוא הבין את אחריותה של ממשלתו למה שקורה בשטח במקום שהוא נמצא".

בקרב חוקרים ישנם חילוקי דעות רבים על דמויות דוגמת וולנברג וברנדוט. ישנם היסטוריונים שלא יסכימו עם התזה של פלאם בעניינם, אך גם חוקרים ביקורתיים עלולים להסתייג ממסקנותיו של פלאם שטוען שיש אמנם לכבד את היוזמות ההרואיות השוודיות במידה שהצילו חיים, אך צריך לזכור את העובדות "שלא מוזכרות אף פעם". ראשית, הוא טוען ששוודיה היתה בצד הגרמני לאורך כל הדרך וקורא לסיפור הניטרליות הרשמי "בולשיט". שנית, הוא טוען שמדינת הרווחה השוודית "נבנתה על זהב שנשדד מיהודים ועמים אירופאים אחרים". אלו טענות רציניות מאוד ולמרות שאפשר להתווכח על חלקים רבים בספרו של פלאם, אין ספק שזהו פרויקט מרתק המדלג בין דיסיפלינות, תקופות ואירועים שונים בהיסטוריה השוודית. פלאם מחבר בין יחסו של הממסד השוודי לישראל לאנטישמיות בחברה השוודית ולמגמות האידאולוגיות, הכלכליות והפוליטיות שבבסיסה, כולן, טוען פלאם, מבוססות על תרבות השתיקה.

אך האם השתיקה עליה מדבר פלאם נמשכת עד היום? בשנות התשעים, למרות עברה הבעייתי, ואולי בגללו, נקטה ממשלת שוודיה בראשות יוראן פאשון, מספר פעולות שהפכו את שוודיה למובילה עולמית בחקר והנצחת השואה. פאשון, מדינאי סוציאל-דמוקרטי שגם היה ראש-הממשלה השוודי האחרון שביקר בישראל, יזם את הקמתו של "הפורום להיסטוריה חיה", מוסד ממלכתי העוסק בחינוך ומחקר ששואת יהודי אירופה היא נקודת המוצא שלו. פאשון גם נקט בצעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ויזם את "הצהרת שטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שבה חברות כיום עשרות מדינות. פלאם אינו מתנגד לפעולות אלו אבל הוא חושב שהדברים נעצרו באיבם. "זה אולי התחיל נכון", הוא אומר, "אבל מהר מאוד הדברים השתנו חזרה. הנושא עבר משולחנו של ראש הממשלה לזה של שר המשפטים ושם הוא נשכח". פלאם מסביר שאמנם ארכיונים שוודים מסוימים נפתחו בגלל העיסוק בשאלת הזהב השדוד שהנאצים השתמשו בו כדי לשלם לשוודים, אבל "זו היתה תוצאה של לחץ בינלאומי. נעשתה עבודה טובה בעניין חקירת הבנק השוודי המרכזי אבל ברור שהיתה שם צנזורה ושזה לא נעשה עד הסוף". למעשה, טוען פלאם, השתיקה השוודית לא הסתיימה בשנות התשעים. גם אחריהן רבים מאלו שניסו להפר אותה הוקעו כמשוגעים והפכו למעין דיסידנטים. האירועים סביב ספרו שלו מעלים את החשד שייתכן ויש צדק בטענותיו.

"כבר מהתחלה החלטתי להשתמש בטיגריס השוודי כי הוא סמל לשתיקה השוודית בזמן המלחמה", מספר פלאם, "בזמן המלחמה הסמל הזה היה בכל מקום, על קופסאות אוכל ועל קלמרים, על חולצות, על ארונות ועוד. אני סטיריקן כבר הרבה שנים, חלק מהסגנון ודרך הביטוי האסתטית שלי היא יצירת קולאז'ים שממחישים את הסיפורים או הבדיחות שלי. גם במקרה הזה יצרתי בעבור הפודקסט שלי קולאז' שהנמר השוודי היה חלק ממנו ושממחיש את מדיניותה ותרבותה של שוודיה. מתישהו, בין הפרק השני והשלישי של הפודקסט, התקשרה אלי עו"ד מארי אנדרה המייצגת את מוזיאון המוכנות הצבאית השוודית (אנדרה ובעלה הם גם בעלי המוזיאון, ד.ס). היא צרחה עלי בטלפון ואמרה שאני צריך להתבייש בעצמי על כך שאני פוגע במורשת התרבותית שלנו".

פלאם מספר שהוא לא נענה לדרישה מפני שע"פ פרשנותו הוא אמנם משתמש בטיגריס השוודי אבל העבודה שלו משנה אותו ויוצרת לו משמעות חדשה. מעבר לכך, מדובר בפרודיה וזו מוגנת בשוודיה על פי נוהג משפטי (אם כי לא באופן מפורש בחוק). כשעוה"ד אנדרה לא וויתרה החל מעין משחק של חתול ועכבר בין המוזיאון לפלאם וכשהאחרון החליט להוציא לאור את ספרו הוא פנה למעצב גראפי שיצור בעבורו את הטיגריס השוודי כפי שהוא רואה אותו – קורץ, מצדיע במועל יד, עונד צלב קרס ומטיל צל. בשלב זה נכנסה המשטרה לתמונה. בעקבות פניית המוזיאון היא יצרה קשר עם החברה שמדפיסה את הספר, הזמינה את פלאם לחקירה והעניין הגיע לשיא לפני מספר שבועות. "הייתי בשירותים ועשיתי מה שאנשים בד"כ עושים בבוקר בשירותים", מספר פלאם, "קיבלתי הודעת טקסט מבניין המשרדים שבו אני משכיר מחסן. בהודעה היה כתוב "המשטרה כאן". כעת מחזיקה המשטרה בספרים, המשפט מתחיל ב-24 בספטמבר ואם התביעה תנצח הספרים יושמדו ופלאם יאלץ לשלם למוזיאון מיליון וחצי כתר שוודי (כ-580,000 ₪).

האם לדעתך התביעה אכן נובעת מהפרת זכויות יוצרים או שהיא בעצם על התוכן?

"אני לא יודע ולא רוצה לעשות ספקולציות. אני יכול לומר שתגובתה של המתלוננת אנדרה היתה רגשית מאוד. היא מדברת על "הפרת זכויות יוצרים" ומצד שני על "חילול מורשת תרבותית". זה גם מה שהתובע הראשי בתיק אמר, הוא טען שאני "מחלל" את העבודה המקורית בכך ששמתי עליה צלב-קרס. הם טוענים שזה נוגע רק לעטיפת הספר ולא לתוכן אבל מארי אנדרן אמרה למשטרה שהיא רוצה שכל עותקי הספר, גם אלו שכבר נמכרו, יושמדו. אם הם חושבים שהעבודה שלי מחללת את המורשת השוודית זו זכותם אבל סאטירה לא אמורה מנומסת ומכבדת".

האם אתה חושב שהם מנסים להשתיק אותך?

"אם זה מה שהם מנסים לעשות, הם עושים עבודה גרועה מאוד".

האם התביעה מביאה לך יותר פרסום ועוזרת למכירות?

"אני לא יכול להכחיש שאני מקבל פרסום וזה עוזר למכור את הספר. זה הצד החיובי בכך שאני עומד על זכותי כסאטיריקן לעשות צחוק גם מדברים שאנשים חושבים שהם קדושים. את הקרב הזה הייתי מוכן לעשות בכל תנאי ובמקרה הזה אני לא מתבייש לעמוד מול בית-משפט ולהגן על עבודתי". פלאם רואה בזה עניין עקרוני. "האם זכות הדיבור קיימת ללא הזכות לעשות פרודיה?", הוא שואל ועונה: "אני חושב שלא, אבל אני לא אובייקטיבי. אני קומיקאי".

עד שהקורונה תפריד בינינו

הורים שרחוקים מילדיהם, זוגות שלא התראו חודשים, תושבים שנאסר עליהם לחזור הביתה. מפרוץ המגפה, המדינה לא אפשרה לאזרחים זרים להיכנס לתחומה, גם כשמדובר בבני זוג של ישראלים. כעת, כשהמצב מחמיר ופתיחת הגבול רק הולכת ומתרחקת, ישראלים רבים דורשים להתאחד עם משפחתם.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8980461

יערה מזרחי לא ראתה את בנה התינוק כבר יותר מארבעה חודשים. הילד נמצא בהולנד עם בת זוגה, ומזרחי תקועה כאן. הן ביחד כבר שבע שנים, חיות על ציר ישראל-גרמניה, ולפני כשנה הפכו לאמהות כשבת זוגה ילדה את בנם. "היינו יחד בברלין במהלך ההיריון והלידה, ואחר כך שהינו בארץ", היא מספרת, "אבל כשהקורונה החלה להתפשט, בת הזוג שלי החליטה לנסוע לבקר את הוריה". כעת מצבן סבוך. בת זוגה ההולנדית אינה מורשית להיכנס לישראל, ומזרחי אינה יכולה להיכנס לאיחוד האירופי בגלל ההתפרצות המחודשת של המגפה בישראל. "בת הזוג שלי הפכה למעשה לאם חד-הורית", היא מספרת, "זה סיוט. עצוב לי מאוד לראות את הילד בווידאו ובתמונות, לראות שהוא מתחיל לזחול ולהוציא שיניים בלי שאני אהיה שם. זה ממש בלתי נסבל".

מזרחי מופרדת ממשפחתה בשל ההחלטה למנוע כניסת זרים לישראל. כמוה יש עוד מאות ישראלים שכרכו את חייהם עם בני זוג זרים וכעת, בחסות הקורונה, הם מופרדים מהם בכוח. מוסף הארץ שוחח עם כעשרים זוגות ומשפחות, מ-15 מדינות שונות, שביקשו באופן מיוחד ממשרד הפנים להתיר להם להתאחד בישראל. כמעט כולם נדחו. מדובר בזוגות נשואים שלא התראו במשך חודשים, בהורים שלא יכולים לפגוש את ילדיהם, בנשים ישראליות שאינן יכולות לקיים טיפולי פוריות בעקבות איסור כניסת בן-זוגן, בחולים הנדרשים להיפרד מבני זוגם על מנת להגיע לטיפול רפואי, בתושבי קבע ששהו בחו"ל באופן זמני וכעת אינם יכולים לחזור הביתה למשפחתם, בישראלים לשעבר שאינם רשאים לבקר את הוריהם הקשישים.

משרד הפנים כן פרסם הנחיות שמתירות כניסת זרים במקרים מיוחדים. אך סיפורי המשפחות ממחישים כי דרישות המשרד קשות, מחמירות ומסובכות. אפילו זוגות שעמדו בכולן מצאו עצמם נתקלים בסירוב. למעשה, מתברר שקל יותר להיכנס לארץ כאברך זר הלומד בישיבה, כסטודנט מחו"ל, כאורח בחתונה ואפילו כתייר מרפא.  במצב זה, אין פלא שרבים מבני הזוג חשים מופלים על ידי המדינה, ומשוכנעים שהמדיניות המחמירה קשורה לעובדה שבחרו לחיות עם בני זוג שאינם יהודים.

אם היתה לכולם תקווה שהסרת המגבלות באיחוד האירופי – שהחלה בשבוע שעבר – תחלץ אותם מהפרידה הכפויה, היא התבדתה במהרה. שהרי בניגוד למצב באירופה, ישראל אינה קרובה להיחלצות מהמגפה – או לפתיחת שעריה. כעת, כשמתברר שההגבלות לא הולכות להיעלם בטווח הנראה לעין, הם מבקשים מהמדינה להקל בדרישותיה ולהתיר להם להתאחד עם משפחתם.

לראות את ההורים או להישאר עם התינוק

הילה נחמני (43) מתגוררת באנטוורפן שבבלגיה עם בעלה, רובין, ושני ילדיהם, ליב בת שנתיים וחצי ואדם בן שלושה חודשים. במקצועה היא מעצבת פנים, מנהלת פרויקטים וארט דירקטור של תוכניות טלוויזיה (ביניהן אקס-פקטור ודה-וויס). אף על פי שבשלוש השנים האחרונות מרכז חייה בבלגיה, יש לה עסק בארץ, היא משלמת ביטוח לאומי ונישואיה רשומים ומוכרים גם בישראל.

"ילדתי את בני ביום שבלגיה נכנסה לסגר", היא מספרת, "כעבור כמה שבועות החלטנו לטוס לארץ כדי לבקר את הוריי המבוגרים. לאחר שראיתי מאות פוסטים על כך שזרים לא מורשים להיכנס לארץ שלחתי מייל לשגרירות". התשובה שקיבלה מהקונסוליה בבריסל היתה חד משמעית: מאחר שמרכז חייה אינו בישראל, בעלה לא יוכל להיכנס למדינה כי אינו אזרח ישראלי. אפילו את בנה התינוק לא יכלה להכניס לארץ, כי לא היה רשום עדיין כאזרח ישראלי. נחמני נדרשה לבחור – לא לראות את הוריה, או להיפרד מבעלה ומבנה התינוק. במשרד הפנים הבינו כנראה את האבסורד בסיטואציה כזו, בה אזרחית ישראלית לא יכולה להיכנס לישראל עם בעלה ובנה התינוק והוסיפו אותו באיחור לרשימת החריגים שמותרים בכניסה. ולמרות זאת, גם אחר כך, המשיכו ישראלים – שרשומים כנשואים בישראל – לקבל סירובים ממשרד הפנים.

Hila Nachmani and Family Photo by Nati Maman
הילה נחמני ומשפחתה, צילום: נתי ממן

"מה אני אמורה לעשות? להשאיר את בן הזוג שלי, את האהבה שלי מאחור?", תוהה נחמני. "יש כאן עניין חשוב ועקרוני מעבר לחוסר היכולת שלי להביא את המשפחה", אומרת נחמני. "זו הפרה בוטה של הזכויות הבסיסות שלי. אני אזרחית ישראלית ולא נותנים לי להכניס את משפחתי לארץ בזמן שבניו יורק מאפשרים לתלמידי ישיבות להיכנס לישראל ובזמן שמאפשרים כניסה של תיירי מרפא לישראל. זו אֵיפָה ואֵיפָה ואני מרגישה כמו אזרחית סוג ב', רק מכיוון שבעלי לא יהודי".

נחמני מכוונת לכך שההגבלות הביורוקרטיות שהטיל משרד הפנים על זוגות קשות הרבה יותר מאלה שהוטלו, לדוגמה, על אברכים ובני משפחותיהם. לפי הנחיות המשרד, אזרחים זרים הלומדים בישיבות בישראל לא צריכים כלל לפנות למדינה  – ראשי הישיבות עושים זאת בשבילם. כך, בזמן שישראלים רבים נלחמים לבדם מול הרשויות, אברכים זוכים לטיפול קבוצתי וישיר של משרד הפנים. שר הפנים אריה דרעי אף נימק החרגה זו במכתב ששלח לראשי ישיבות בחודש מאי. "בשל חשיבות לימוד התורה והחזרה ללימודים סדירים", כתב דרעי, "החלטתי בתיאום עם משרד החוץ ומשרד הבריאות לאפשר לאברכי הישיבות הקדושות הוותיקים, ובני משפחותיהם לחזור וללמוד במוסדות הלימוד. על מנת להקל את התהליך החלטתי כי הפנייה תעשה דרך ראשי הישיבות ישירות לרשות האוכלוסין ולא דרך הקונסוליות".

בחלק מהמקרים שהגיעו למוסף הארץ, הרשויות בישראל אף ביקשו מבני זוג להציג "תעודת נישואים רבנית" על מנת לדון בבקשה לכניסה לארץ. באחד המקרים, אישה שביקשה מאחת השגרירויות להיכנס לישראל עם בעלה הזר וילדיה נשאלה אם היא ובעלה נישאו ברבנות. במקרה שלא, כך נכתב לה, בעלה לא עומד בקריטריונים. לישראלית אחרת נמסר ש"בני זוג של אזרחים ישראלים המעוניינים להיכנס ארצה רשאים לעשות זאת רק בהצגת תעודת נשואים רבנית".

מתברר כי ההעדפה לנישואים אורתודוכסיים באה לידי ביטוי בהחרגה נוספת שמציג משרד הפנים. המדינה מאפשרת לבני משפחה מקרבה ראשונה ולסבים וסבתות להגיע לחתונה של קרובי משפחתם בישראל. אך זה רלוונטי רק בעבור מי שמתחתן ברבנות. ב-24 במאי, לאחר תיאום עם "פקידי הממשלה הנוגעים בדבר", פרסם חבר-הכנסת הרב ישראל אייכלר, את ההנחיות לכניסת אזרחי חו"ל לנישואי קרוביהם בישראל. אחד המסמכים שיש להגיש על מנת להסדיר את כניסת הקרובים הוא הוכחת תחילת הליך רישום נישואין בישראל – דבר שמתאפשר, כאמור, רק אם מתחתנים דרך הממסד הדתי אורתודוכסי. מכתבו של אייכלר נחתם במשפט "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה".

עושים לנו טובה

שחר קורן (25) ובן זוגה הדני מדס חיים יחד בזיכרון יעקב. מדס, שמחזיק אשרה המאפשרת לו מגורים ועבודה בישראל, נסע לביקור בדנמרק ביוני. הוא רוצה לחזור לישראל אך ממשרד הפנים נמסר לו שהוא אינו רשאי לחזור לביתו, לעבודתו ולזוגתו.

גם אלה ויגלמן (33) נמצאת כאן לבדה, לאחר שנאלצה בלית ברירה להיפרד מבעלה מתיאס. ויגלמן, שחיה בגרמניה, הגיעה לישראל בזמן המגפה כי אביה מאושפז במצב קשה בבית החולים. לאחר שמשרד הפנים דחה פעמיים את בקשת הכניסה של בעלה היא נאלצה לטוס לבדה. "עשינו את התהליך הנדרש של רישום הנישואים בנציגות הישראלית במינכן", היא מספרת, "מילינו את כל הטפסים, שילמנו על אפוסטיל ועמדנו בכל התנאים, אך הסטטוס לא עודכן עדיין". כעת, הם מחכים לתשובה על בקשתם השלישית.

Ella and Matthias
אלה ויגלמן ובן זוגה מתיאס

מעבר לדחיית בקשות לאיחודי משפחות, ישנם מקרים בהן דומה שהרשויות בישראל אדישות גם לסבל פיזי של חולים ישראלים המבקשים לעבור טיפולים רפואיים בישראל אבל אינם מוכנים להיפרד מבני ובנות הזוג שלהם על מנת לעשות זאת. עדן פיינברג (29) פגשה את בן זוגה, מיילו, בעת ביקור באוסטרליה לפני כשלוש שנים. לאחר שחיו יחד כשנה באוסטרליה השניים עברו להתגורר בברלין אך נסיבות רפואיות הביאו אותם להחלטה לעזוב את גרמניה ולעשות תקופה בישראל. "אני חולה באנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית כרונית)", מספרת פיינברג, מאיירת במקצועה, "החלטתי לעבור טיפול למחלה בישראל כי זהו טיפול ארוך ומסובך, הוא כרוך בכאבים פיזיים ובתהליך שיקום ארוך ואני רוצה להיות קרובה למשפחה שלי וכמובן גם לבן-זוגי. למרות שאני יכולה להיכנס לארץ לבד, אני לא מוכנה להיפרד מבן-הזוג שלי. אני צריכה אותו לידי, אני בכאבים קשים כל הזמן, עברתי משבר נפשי, הייתי בדיכאון ובחרדה והטיפול שאני אמורה לעבור עלול גם להסתיים בכריתת רחם".

פיינברג ובן זוגה הנמצאים כעת בגרמניה היו בקשר עם קונסוליות שונות באירופה ועם רשות האוכלוסין וההגירה בישראל ולא הצליחו לקבל אישור כניסה לישראל בעבור מיילו. "דאגתי לביטוח, אנחנו יכולים לעשות את כל הבדיקות הנדרשות ואנחנו מוכנים להיכנס לבידוד. כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ולטפל בגוף שלי. אבל אני צריכה את בן-הזוג שלי איתי".

למיכל ארליך (35) ובעלה ההודי לא היתה אמורה להיות בעיה להיכנס לישראל. הם נשואים, יש להם ילדה משותפת שהיא אזרחית ישראלית, וברשותם אפילו ביטוח מיוחד שהושג במאמצים רבים וכולל התייחסות לקורונה. מכיוון שבן זוגה משמש ראש המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת ג'ינדל בדלהי, הם חיים לסירוגין בהודו ובישראל.  בני הזוג הגישו שלוש בקשות כניסה לישראל בין אפריל ליוני, צירפו את כל המסמכים – אך כולן נדחו.  "בפעם הרביעית קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל למרות שלא השתנה דבר מאז הפעם הקודמת", מעידה ארליך. "החוקים של משרד הפנים לא ברורים, קשה לדעת מה יחליטו לגבי הגורל שלנו. זה מרגיש כאילו עושים לנו טובה בזה שמכניסים אותנו למרות שזו זכותה של בתי להיות עם אביה וזכותי המלאה להיות עם בן זוגי לצד משפחתי בארץ". כעת, לאחר שפספסו את כל טיסות החילוץ, הם מחפשים טיסה לארץ.

גם מורן ליאני (35) ובעלה האיטלקי מתיאו חשבו שעשו הכל נכון. "לא רק שאנחנו נשואים", היא מספרת, "התחתנו שלוש פעמים – בישראל, באיטליה ובאנגליה". מתיאו אפילו עבר גיור רפורמי והחתונה בישראל נוהלה על ידי רב רפורמי. השניים חיים יחד בלונדון אך רצו להגיע לישראל בשל טיפול רפואי לו זקוקה ליאני. בקשתם סורבה כי השניים לא היו רשומים כנשואים במשרד הפנים – תוצאה של חתונה שאינה מוכרת על ידי הרבנות. השניים היו שמחים לעדכן את הרישום, אך התהליך נמשך חודשים. "אני רוצה לנסוע לארץ אבל לא אשאיר את בעלי כאן לבד", אומרת ליאני, "זה כבר עובר כל גבול של סבירות. זה עושה כל כך הרבה עוול, מה בעצם הבעיה לתת לזרים שיש להם קשר עם אזרחים ישראלים להיכנס לארץ אם הם מוכנים להיכנס לבידוד ולחתום על כל מה שצריך? בכמה אנשים כבר מדובר?"

Moran Liani and Matheo
מורן ליאני ובעלה מתיאו

לשאלתה של מורן ליאני אמנם אין תשובה רשמית אך לפליאה קטנר (35) מייסדת קבוצת הפייסבוק "משפחות רוצות  להתאחד" וחברת מועצת עיריית כפ"ס, יש כבר קשר עם מאות ישראלים וזרים הנפגעים מאיסור הכניסה לישראל. "בהתחלה חשבתי, כמו כל העולם, שהקורונה באה לתקופה קצרה ותיעלם", היא אומרת, "ברגע שהבנתי שהיא כאן כדי להישאר, לא הייתי מוכנה להשלים עם העובדה שמדינת ישראל קורעת בין אנשים ליקרים להם, ומשאירה זוגות ומשפחות רבות בעלטה בלי ידיעה מתי יראו אחד את השני". גם קטנר עצמה נפגעת מאיסור הכניסה לישראל. בן-זוגה, אריק, נמצא בשוודיה והשניים לא נפגשו כבר חודשים ארוכים. "לא ייתכן שלא ייתנו לנו לראות את בני המשפחה שלנו. וכן, גם בני זוג נכללים בזה, גם אם הם לא נושאים טבעת על האצבע ולא רשומים פורמלית".

ואכן, בהשוואה לתושבי האיחוד האירופי, אזרחי ישראל נפגעים פעמיים – גם כי הגבולות כאן לא נפתחים בינתיים, וגם כי האופן בו נבחנים קשרים זוגיים בישראל מצומצם מאוד. מרבית מדינות אירופה מכירות במקבילות שונות של "ידועים בציבור" או "שותפות רשומה" כבעלי זכויות דומות לזוגות נשואים, וכך מתאפשרים שם איחודי זוגות שאינם נשואים. בנוסף לכך האיחוד האירופי מקדם בימים אלו מדיניות של פתיחת גבולות אותה מאמצות בהדרגה ובהתאמות מקומיות המדינות השונות החברות בו. צרפת, איטליה וספרד, למשל, כבר מאפשרות כניסה כמעט חופשית מכל רחבי אירופה. הנהגת האיחוד האירופי אף התחילה להתייחס גם לזוגות שהזוגיות שלהם אינה רשומה בשום מקום. "אני מפצירה במדינות האיחוד ליישם הגדרה רחבה ככל האפשר של שותפות", צייצה בשבוע שעבר אילבה יוהנסון, הנציבה למדיניות פנים של האיחוד האירופי, מהדמויות הבכירות העוסקות בנושא. יוהנסון טוענת שיש להתיר לשותפים ולאהובים של תושבי האיחוד להיכנס, אם הם מקיימים שותפות מתמשכת שניתן לאמת. "האהבה היא אכן צורך קיומי", סיכמה.

Plia Kettner Photo by Tommer Noiberg
פליאה קטנר, צילום: תומר נויברג

בשבוע שעבר התערבו שתי חברות כנסת בנושא. חה"כ מרב מיכאלי כתבה לשר הפנים דרעי ש"זכויות יסוד נשללות מישראליות וישראלים רק בשל בחירתם לקיים את חיי הזוגיות שלהם מחוץ לרבנות" ודרשה "להורות לאלתר על שינוי מדיניות והתרת הכניסה של בני ובנות הזוג של אזרחיות ואזרחים ישראלים וכמובן גם ילדיהם". מיכאלי אמרה למוסף הארץ שהיא קיבלה עשרות פניות מ"נשים וגברים חסרי אונים שהמדינה פשוט מפקירה בשיטתיות", והיא פועלת בכל החזיתות לשנות את המדיניות המפלה והאבסורדית הזו. השבוע התקיים דיון בוועדת הקורונה של הכנסת ביוזמת חברת הכנסת תמר זנדברג שכתבה: "לתנאים לאישור כניסתם (של זוגות שאינם נשואים) אין כל אחיזה במציאות ולמעשה הם כלל אינם ברי ביצוע גם עבור זוגות נשואים. עלינו לאפשר למאות משפחות להתאחד עם יקיריהן". בדיון הוטל על משרד הפנים להגיש בתוך שבוע נהלים חדשים לגבי זוגות שיכולים להציג דוקומנטציה כלשהי לקשר ביניהם (ידועים בציבור, הוכחה לילדים משותפים וכו'). זוגות שאין להם דוקומנטציה יוכלו, ע"פ הנידון בוועדה, לגשת לוועדת חריגים.

ממשרד הפנים נמסר בתגובה כי "מאז פרוץ הקורונה לעולם, מרבית המדינות, אם לא כולן, סגרו את שעריהן לכניסת זרים וכך גם מדינת ישראל – וזאת במטרה למנוע או לצמצם את כניסת הנגיף לישראל. דבר זה פורסם בכל מדיה אפשרית ובכל השפות. על אף האמור, בחודש האחרון נקבעו בהדרגה הקלות שונות, בהן הוחלט לאשר בתנאים מסוימים כניסת בני-זוג זרים, אמנים וספורטאים, מומחים, סטודנטים, אברכים ועוד. מיותר לציין, אך אזרח מדינת ישראל רשאי להיכנס בכל רגע נתון".

למרות בקשת הארץ, משרד הפנים לא מסר את מספר הבקשות לכניסת זרים שאושרו ושנדחו מהקטגוריות השונות (בני זוג של ישראלים, תיירי מרפא, סטודנטים, אברכים וכו').

No Entry to Israel

Israel’s borders slammed shut to foreigners in mid-March due to the coronavirus, creating a nightmarish situation for hundreds of Israelis living overseas with nonnational partners. Many accuse the state of discrimination, especially as some Diaspora Jews are now being allowed in.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.MAGAZINE-in-israel-whoever-isn-t-jewish-doesn-t-get-anything-1.8970934

At the start of the coronavirus crisis in March, Israel barred all foreigners from entering the country. Beyond the broader economic and political ramifications of closing the country’s doors, this decision hit one group of Israelis especially hard: those in relationships with nonnationals.

Yaara Mizrachi, 32, met her Dutch partner while serving as the international secretary of the Hashomer Hatzair youth movement. They have been together for seven years, going back and forth between Israel and Germany. A year ago, they became mothers when her partner gave birth to their son.

“We were together in Berlin during the pregnancy and birth,” Mizrachi says. “Afterward, we were in Israel, but when the coronavirus began spreading, my partner decided to go visit her parents. She flew to Berlin and from there took a train to the Netherlands on the last day before they closed the border.”

Now Mizrachi is in a bind. Israelis still aren’t allowed to enter the European Union’s 27 member states, but her partner isn’t allowed to enter Israel either.

“I haven’t seen my son since March, and my partner has effectively become a single mother,” she tells Haaretz. “I see her difficulties but have no way of helping her, and this a nightmare.

“It’s very sad to see my child in videos and pictures, to see how he’s starting to crawl and grow teeth without my being there. There’s a feeling of lack of control over my life. True, we have experience with a long-distance relationship, but this is really intolerable.”

Though Mizrachi’s story is sad, some might say it’s an unavoidable side-effect of a relationship that was never formalized, since they aren’t married. But this argument is refuted by the story of Hila Nahmani, 43, an Israeli who lives in Antwerp with her husband Robin and their two children, 2-year-old Liv and 3-month-old Adam.

Hila still has a design business in Israel. She makes payments to Israel’s National Insurance Institute and her marriage is registered in Israel.

“I gave birth to my son the day Belgium went into lockdown,” she relates. “A few weeks later, we decided to fly to Israel to visit my elderly parents. After I saw hundreds of [Facebook] posts about foreigners not being allowed to enter Israel, I sent an email to the embassy.

Hila Nahmani with partner Reuben and daughter Liv
Hila Nahmani with partner Robin and daughter Liv Credit: ‏‎Nati Maman

She received an unequivocal response: “Because your center of life hasn’t been in Israel for the last year, you cannot currently submit a request for permission for a visit by your husband, who isn’t an Israeli citizen,” it stated.

Moreover, since her son was born at a time when the embassy was operating on a limited basis due to the pandemic, she couldn’t register him as an Israeli citizen. This meant he too was barred from entering Israel. In other words, had Nahmani decided to visit Israel, she would have had to leave her husband and 3-month-old son behind.

‘Violation of basic rights’

Today, Nahmani is fluent in the rules. Married couples registered at the Population Registry and children entitled to Israeli citizenship can in principle be recognized as exceptions to the no-foreigners rule. Nevertheless, she isn’t confident any new request would be granted.

“There’s an important issue of principle here beyond my ability to bring my family – including my young son who has never met his grandfather – on a visit to Israel,” Nahmani says.

“This is a gross violation of my basic rights. I’m an Israeli citizen, but they aren’t letting me bring my family to Israel at a time when yeshiva students in New York and medical tourists are being allowed to enter Israel,” she adds. “This is discrimination and I feel like a second-class citizen because I didn’t marry a Jew, the way the Chief Rabbinate decided people should marry.”

While there are no explicit rules in the travel ban that discriminate against non-Jews, a series of technical, bureaucratic regulations have created de facto discrimination. One exception, for instance, covers yeshiva students.

“Because of the importance of studying Torah and resuming regular study, I decided, in coordination with the foreign and health ministries, to allow avrechim [married yeshiva students] at the holy veteran yeshivas and their families to resume studying at these institutions of learning, if they want to return to Israel and have a valid residency visa,” Interior Minister Arye Dery wrote to yeshiva heads in mid-May. The letter was subsequently published in the ultra-Orthodox press.

“To ease this process, I decided that applications will be made by the yeshiva heads directly to the Population and Immigration Authority rather than through the consulates,” the letter added.

Initially, all foreign yeshiva students were allowed to enter. Two weeks later, permission was canceled for single students, but married yeshiva students and their families can still come.

Another exception concerns the entry permits for those participating in weddings, specifically first-degree relatives as well as the grandparents of the couple. According to a binding letter from lawmaker Rabbi Israel Eichler (United Torah Judaism), one of the documents that must be submitted to gain entry is proof that the marriage registration process began in Israel. In other words, this is only for weddings held under the Orthodox religious establishment.

The Israeli list of priorities states that a religious wedding allows entry into Israel, but partners who are in a serious and committed relationship are unable to meet under any condition if one is a foreigner. Also, Haaretz has obtained documents concerning a number of cases in which the Israeli authorities have asked for “rabbinical wedding certificates” in order to decide on the entry requests of foreigners.

Great efforts

Some 20 cases of requests for the entry of nonnationals from 15 different countries were examined for this story. Almost all were denied.

For example, Shahar Koren, 25, lives in Zichron Yaakov with her Danish partner Mads, who holds a visa allowing him to live and work in Israel. Mads, who went for a visit to Denmark, wants to return to Israel but the Interior Ministry told him he is not allowed to return to his home, work or partner.

Another Israeli, Ella Wigelman, 33, is currently living alone in Israel after she had no choice but to leave her husband, Matthias, in their home in Mannheim, Germany. Her father is hospitalized in serious condition, and after the Interior Ministry twice turned down a request to allow her husband into Israel, she was forced to fly alone.

Ella Wigelman and partner Matthias
Ella Wigelman and partner Matthias. 

“We did the required process of registering our marriage with the Israeli Consulate in Munich,” she says. “We filled out all the forms, paid for the apostille and met all the conditions. But the process is long and the new status is still not updated in Berlin.”

Now they’re awaiting an answer to their third request. In the meantime, Wigelman has been forced to stay in Israel for a long time – even though they are legally married and do not represent a health risk to anyone – and is finding it difficult without the support of her husband.

Michal Erlich, 35, and her Indian husband, who is the head of the Israel Studies department at Jindal University in Delhi, have an Israeli-recognized “Domestic Union Card” issued by the New Family organization, which advocates for family rights in Israel.
Since 2015, they have lived alternatively in India and Israel, and are currently residing in India with their daughter, who has Israeli citizenship. They submitted three entry requests between the end of April and the beginning of June, and all were denied – in spite of the documents testifying to joint parenthood, marriage and special insurance, which was obtained after great effort and includes a clause concerning COVID-19.

Last week, Population and Immigration Authority Director Shlomo Mor-Yosef was quizzed on Israeli radio about the story of a woman who was forced to give birth alone in Israel when her partner, the father of the child – whose entry into Israel was not approved – was forced to watch the birth on WhatsApp from Los Angeles. Mor-Yosef explained that the father was not allowed to enter because the couple had no documentation proving they were married and expecting a child together, which by association means that those who have the proper documentation should be able to enter.

Erlich heard the interview, after which she approached the embassy again. “They helped us a great deal. They turned to the Interior Ministry again, and the fourth time, we received the sought-after entry permit – even though nothing had changed since the previous time,” she recounts.

The last of the “rescue flights” to Israel has long since gone, so Michal and her husband are now searching for another flight to reach Israel. “I thought about whether to tell my story,” she admits. “The Interior Ministry’s laws are not clear; it’s hard to know what they will decide about our fate, and we have a general feeling of fear. Are they able to cancel the permit? Will they single us out? It feels as if they’re doing us a favor by letting us in, even though it’s my daughter’s right to be with her father, and my full right to be with my partner alongside my family in Israel.

Nahmani, who is married to a Belgian citizen with all the necessary documentation, is convinced that discrimination, not lack of proof, lies at the heart of the policy. “My grandfather fought in the Irgun, his sister was in the Haganah [both are pre-state underground militias], our family is connected to Judaism, we did a bris for the child, my husband has been in Israel dozens of times and I always defended Israel,” she says.

“The only reason they aren’t allowing my husband to enter Israel is that he’s not Jewish,”  she adds. “If I need to leave Europe, what am I supposed to do? Leave my partner, my love, my soulmate behind? I don’t want to come in order to show him Lake Kinneret. We aren’t tourists. My father is elderly, my brother is about to get married, it’s my family. When I came to Belgium, I got everything. In Israel, whoever isn’t Jewish doesn’t get anything.”

Physical suffering

In addition to the rejection of requests for family reunification, there are cases in which it seems the Israeli authorities are apathetic to the physical suffering of Israeli patients who want to undergo medical treatments in Israel but are unwilling to be separated from their partners in order to do so. Eden Fainberg, 29, met her partner, Milo, during a visit to Australia three years ago. After living together for about a year in Australia, the couple moved to Berlin, but for medical reasons decided to leave Germany and spend some time in Israel.

Eden Fainberg and partner Milo
Eden Fainberg and partner Milo.

“I am ill with endometriosis,” says Fainberg, an illustrator. “I decided to undergo treatment for the disease in Israel because it is a long and complicated treatment, it includes physical pain and a long rehabilitation process, and I want to be close to my family and, of course, my partner.”
The plan was to come to Israel at the end of February or beginning of March. After leaving Germany, the couple stopped in Spain for a few days prior to heading to Israel. At this stage, everything began to go wrong. Upon arrival at the Spanish airport, the couple discovered Israel had closed its gates to people arriving from Spain. They then decided to cross the border to Portugal, which was still relatively unaffected by the coronavirus. Israel was still accepting passengers traveling from Lisbon at that point, so it seemed the right thing to do.

“Even though I could enter Israel alone, I’m not willing to be separated from my partner,” Fainberg relates. “I need him alongside me, I’m in heavy pain all the time. I went through a psychological crisis, I had depression and anxiety, and the treatment I’m supposed to have could also very well end in a hysterectomy.”

Fainberg says that at the time she was constantly in touch with Israeli embassies in Europe and the authorities in Israel through relatives and friends. “On March 11, I spoke with the Israeli Embassy in Portugal,” she recounts. “I explained my story; they recommended that I buy a ticket and fill out the self-isolation form. I got the impression that it was impossible to rely on that when we reached Israel, but that Milo would be allowed to enter. It was clear the embassy was not familiar about the details.”

“On March 14, everything was already closed [in Israel] and my friend who works in the Population and Immigration Authority told me there was no chance Milo could enter Israel,” she says. “I called the embassy in Lisbon again to clarify the possibility of submitting an exceptional request, but they told me the chances that it would receive a positive answer were very low.”

Now, the couple has to leave Portugal as their three-month visas have expired. They must return to Germany, although their work visas there will run out soon.

“The hardest thing is that there’s no horizon, no expected date when the skies will reopen,” Fainberg says. “I’ve obtained insurance, we can do all the required tests and we’re willing to go into quarantine. All I want is to return home and look after my body – but I need my partner beside me.”

Beyond reasonable

Moran Liani also needs medical attention in Israel. She’s 35 and has spent the past two years living in London with her Italian husband, Mateo, while working as an analyst at a British bank. “Not only are we married,” she says, “we got married three times: in Israel, in Italy and in England.” The Israeli wedding was conducted by a rabbi, but is not recognized by the Rabbinate because Moran’s husband underwent a Reform conversion.

Moran Liani with partner Mateo
Moran Liani with partner Mateo

“When the lockdown began, we thought we’d go to Israel,” Moran relates. “My parents are relatively old and we wanted to be close to them. Moreover, there’s some medical procedure I need to have done in Israel. We turned to the embassy in London in order to ensure that we’d have no problem getting in, and were told that my husband would not be allowed in since we’re not registered as being married in Israel. I told them that I’m ready to update the Population Registry, but the embassy has not yet returned to regular hours of operation, leaving us still here.” Updating the Population Registry by mail takes months and is also quite expensive.

“I want to go to Israel, but I won’t leave my husband here alone,” she says. “It’s beyond any degree of reasonableness. It’s so wrong – what’s the problem with letting foreigners tied to Israelis enter the country if they’re willing to be quarantined and sign whatever they have to? After all, how many such people are there?”

There’s no definitive answer to that question, but Plia Kettner, 35, is in touch with hundreds of Israelis and foreigners affected by the ban. A member of the Kfar Sava City Council, Kettner has founded a Facebook group called “We Want to Meet Each Other,” which now has over 1,000 members.

“At first I thought, like everyone else around the world, that the coronavirus was here for a short period and would soon disappear,” she says. “As soon as I realized that it’s here to stay, I couldn’t accept the fact that Israel was tearing people apart from their loved ones. I set up the group in order to launch a campaign that would exert public pressure to change this decision.”

 

Plia Kettner
Enter a Plia Kettner Credit: Rita Yurkovichcaption

Kettner has been personally affected by the ban. Her partner, Erik, is in Sweden and the two haven’t met for months. “It was clear to me that they wouldn’t let me and people like me see family members. This especially includes partners if they don’t have a ring on their finger or are not formally registered as such. Registration doesn’t attest to the depth of the connection between people.”

She knows that many other countries aren’t letting nonnationals in, but claims that in contrast to other states, Israel is not offering any hope. “It’s true that other countries have closed their borders, but while the European Union decided that its external borders would slowly reopen to foreigners in July – but only to countries that reciprocate the gesture, which is fair – Israel is not giving any likely date for reopening its borders. This leaves many couples and families in the dark, without any idea of when they’ll see each other again.”

The coronavirus, Kettner concludes, “isn’t going anywhere; it will be with us for a long time. And precisely for that reason, Israel must find a way of keeping these couples and families united. One has to acknowledge that there are different types of families and couples, and be considerate of mixed couples with the understanding that people today don’t always formally register as couples in a world that’s a global village.

“This could mean lifting the prohibition on the entry of foreigners or allowing proof of couplehood by other means – such as correspondence or photos,” she continues. “There’s no shortage of ways in which this can be done. The ban can definitely be lifted while asking people to prove they’re in isolation for two weeks. Anyone coming to meet their partner will have a place in which to be quarantined. These days, the state must find creative solutions in order not to violate the basic human rights of its citizens.”

The Knesset’s coronavirus committee will discuss the issue on Monday. According to MK Merav Michaeli (Labor), the Interior Ministry and Rabbinate “control the most personal affairs of Israelis and deny families the most basic right to reunite.” She tells Haaretz that the “absurd” situation “discriminates against these families and prevents them from entering the country, while many avrechim who are not Israeli citizens are allowed to enter.”

Michaeli adds that she has received many requests from Israelis who live abroad and feel abandoned by the state. “This policy must be changed,” she says.

Monday’s committee meeting was initiated by MK Tamar Zandberg (Meretz), who says the conditions regulating the entry of non-Israeli relatives or partners of Israeli citizens are unrealistic. “We must allow hundreds of families to reunite with their loved ones,” she says.

Asked for comment to this story, the Interior Ministry responded: “Since the global coronavirus outbreak began, most countries, if not all, have closed their gates to foreigners, and so did Israel. This was done to prevent or reduce the entry of the virus into Israel. This was publicized in every possible medium and in every language.

“Despite this, over the last month, leniencies have gradually been introduced. We decided to approve the entry, under certain conditions, of foreign spouses, artists, athletes, experts, students, avrechim and others.

“Needless to say, any Israeli citizen is nevertheless entitled to enter at any given moment.”

Despite Haaretz’s question, the ministry declined to say how many requests for foreigners to enter Israel were approved or rejected in each of these categories (spouses, experts, athletes, avrechim, medical tourists, etc.).

Little Axel – The Boy Leonard Cohen Raised as His Own

When Marianne Ihlen met Leonard Cohen on a Greek island in the early 1960s, she already had a child from a previous relationship, whom the iconic singer helped to raise. Now a new documentary spotlights the fraught story of that son, Axel Jensen, Jr.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/life/.premium.MAGAZINE-the-boy-leonard-cohen-raised-as-his-own-1.8914127

Bård Kjøge Rønning, a Norwegian director and producer of independent films, was managing an international art retreat, Can Serrat, in the mountains outside Barcelona. One day, recalls Kjøge Rønning – who in addition to his cinematic work is also a painter – two older Norwegian women arrived and asked if they could work at the residency in return for lodging.

“I gave them a room and food, and in return they cleaned rooms and did various jobs in the hotel,” he says. “At night we drank wine, talked and reminisced, and we became fast friends.” But the encounter between Kjøge Rønning who is now 41 and the two women was more than the start of a friendship: It was the genesis of a film project.

One of the two women was Marianne Ihlen. Some of the memories she mentioned during those nights in the artists colony dated back to the early 1960s on the Greek island of Hydra, where she met a then-largely unknown young Canadian poet named Leonard Cohen. The two were part of a lively community of artists and bohemians who converged on Hydra from all parts of the world. Besides being a mecca of artistic creativity, the island was, according to testimony from people there at the time, a hub of sexual liberation and pervasive use of drugs and alcohol.

The story of Cohen and Ihlen, both of whom died in 2016, has been recounted numerous times in books, newspapers and films. The first time they met, according to a Norwegian biography of Ihlen, “a man she hasn’t noticed before stands in the doorway, the sun behind him”; and he “told her over and over that she was the most beautiful woman he’d ever seen” (from “So Long, Marianne: A Love Story,” by Kari Hesthamar). Ihlen, often called Cohen’s muse, was the inspiration for some of his greatest songs, among them “So Long, Marianne,” “Like a Bird on a Wire” and “That’s No Way to Say Goodbye.”

The affair between Leonard and Marianne, which went on through the decade, was the poet’s first serious relationship. But it also encompassed a third important person, not as well known as the host of colorful characters who filled his young life: Marianne was not alone when she met Cohen on Hydra. With her was her infant son, Axel Joachim Jensen Jr., the offspring of her marriage to a Norwegian writer, Axel Jensen. A few months after the boy’s birth, Jensen abandoned Ihlen and the child and left the island with a new lover. Ihlen then moved in with Cohen who became, in practice, the infant’s adoptive father. Indeed, during the first two decades of Axel Jr.’s life, Leonard Cohen was the sole paternal figure. The bond between the boy and Cohen, who would go on to become a international superstar, continued even after Cohen and Ihlen went their separate ways at the end of the 1960s.

M
Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

One last time

Fast-forward to Barcelona, about half a century later. In 2009, on his 75th birthday, Leonard Cohen gave a concert in the city. It was a marvelous opportunity for a meeting between Cohen and Ihlen, who were still in occasional email contact. Kjøge Rønning, who was running the artists home where she was staying, accompanied her to the concert. “We were supposed to meet with Leonard for dinner, but three days earlier he had fainted on the stage in Valencia, and for the time being he was not allowed to go out after concerts,” he recalls during a Skype meeting from Oslo. “Even so, we went to the show together. We had front-row seats, and Marianne brought a painting with her that she had done for Leonard. It was a very special night, especially for Marianne – her love for Cohen was still strong and open. For an encore, Cohen sang ‘So Long, Marianne,’ and she simply trembled with emotion.” Adds Kjøge Rønning: “They had only five minutes together. She gave him the painting. On it was a quote from his song ‘Because Of’: ‘Look at me, Leonard / Look at me one last time.’”

Moral wrangle Kjøge Rønning

Marianne Ihlen and her young friend, Bård Kjøge Rønning, remained friends after they both returned to Norway, Marianne in 2009 and Kjøge Rønning in 2012. “We would meet for coffee occasionally in her small and charming studio apartment in Oslo, where she also kept Leonard Cohen’s books and various objects connected to him,” he says. “In 2015, she began to make it clear to me that she wanted me to be a friend to her son, Axel, and to visit him from time to time.”

Marianne’s son, who was then 55, suffers from mental illness, and had already spent most of his adult life in and out of psychiatric facilities. The first decades of his life had been particularly tempestuous and highly unconventional; his first institutionalization was in 1979. “Marianne always looked for people to meet with him to preserve his vitality,” Kjøge Rønning recalls. “My filmmaking partner, Fabian Greenberg, and I started to meet with him, and in the course of the meetings the idea came up to do a film about him. In July 2016, when Marianne died, we received permission to go through the materials she had left behind. There were thousands of photographs and letters. That archival material gave us the possibility to make a documentary about Axel, and we are now in the final stages of shooting and editing.”

L and A
Leonard Cohen and Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Kjøge Rønning and his partner in the project, Fabien Greenberg, a French filmmaker who lives in Norway, hope to screen the film, “Little Axel,” at one of the leading international festivals later this year. Due to the Coronavirus crises it is yet unclear where and when this will happen, but regardless to the technical details, the film is sure to raise a debate. There are those people in Norway who think that Axel is not a legitimate subject for a documentary. He is too ill, they say, and to make a film about him is unethical, because he doesn't fully comprehend what is happening around him. But Kjøge Rønning and Greenberg are confident that they are doing the right thing.

“His legal guardian supports the project,” the filmmakers say, “and so does the institution where Axel is living. Axel’s biological father, the writer Axel Jensen, who died in 2003, was a very well-known figure in certain circles in Norway. People in these circles have heard of Axel Jr., but don’t know anything about him. Our film will show how poorly the famous author treated his son, and that could cause a culture shock in Norway.”

Axel is a fascinating person, according to Kjøge Rønning: “He is a wonderful individual, very complex,” he relates. “Even though he has been taking antipsychotic medication for 40 years, he is a special person with a good sense of humor and also a sort of strange charisma. He is restrained and sensitive, and he cares about people and the world. He hates wars, hates pollution, and is a vegetarian. He is a pious believer in Hare Krishna, a movement that is his spiritual medicine. Leonard Cohen taught him Hare Krishna songs back in the 1960s.” At present, the filmmaker adds, Axel lives in a one-room apartment in a psychiatric institution outside Oslo. It's a relatively open facility, which allows him to go out on trips with company, and to go on shorter walks by himself. He has records and a television, he collects watches and batteries, and his life is quite monotonous.

A
Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

LSD at age 15

Axel’s early life, in striking contrast, was anything but monotonous. His parents, Marianne Ihlen and Axel Jensen, met in 1954. She was 19, from Larkollen, a small village in the south of Norway. She grew up in Oslo and dreamed of becoming an actress, over her parents’ objections. He was 22, from the city of Trondheim, in central Norway. The young Ihlen fell in love with Jensen, a promising young intellectual who had been dubbed a “Norwegian Jack Kerouac.”

Jensen subsequently became quite prominent in the country’s literary and cultural circles. He traveled a great deal and was involved in organizing cultural events. His writing spanned a number of genres – from realistic novels to poetry, political essays and science fiction. In 1958, following publication of Jensen’s second book, he and Ihlen moved to Hydra. They were married, and Axel Jr. was born in January 1960 during a visit by his parents to Norway. Kjøge Rønning: “Jensen returned to Hydra a little before Marianne did, for financial reasons related to Norway’s tax laws. By the time Marianne and the baby returned to Hydra, in March 1960, Jensen already had a new lover, the American artist Patricia Amlin. A huge fight erupted between the Marianne and Jensen, and he and Patricia left for America. But en route they were injured in a road accident in Athens and Marianne went there for a week to care for her ex-lover. During that time Leonard looked after baby Axel in Hydra.”

Back on the Greek island, with Jensen otherwise out of the picture, Marianne and Cohen began living together, with Leonard acting as little Axel’s father in every respect. “Axel says he had a wonderful time during the Hydra years,” the filmmakers note. In that period, which lasted on and off throughout his childhood and adolescence, “he had plenty of fun and could do whatever he wanted. Still, it was clear that he had too much freedom. He had no structure in his life, and no boundaries in his teenage years. He enjoyed life, but he was smoking at the age of 7, had his first glass of wine when he was 9 and at 15 was using hashish and LSD.”

Another crucial factor in young Axel’s coming of age was all the wandering between homes, Greenberg and Kjøge Rønning note. “Part of Axel’s childhood and adolescence was spent in different places,” says Kjøge Rønning. “There was no way he could strike roots. At times he lived in Oslo with Marianne and his grandmother, Marianne’s mother, who looked after him. There was a period when they lived in Montreal, where Cohen was from. Another time they lived in Cohen’s apartment on Manhattan’s Lower East Side.”

Axel’s early years also included stints at two boarding schools. At the age of 6 he was enrolled at Summerhill, the legendary institution established a century ago in Suffolk, England, based on free, democratic, alternative education. He spent a year or two there. At age 12 he was sent to a Swiss boarding school, where the regimen was much stricter. Betwixt and between, on Hydra, he didn’t attend school at all.

Toward the end of the 1960s, even before Axel went off to the Swiss school, the relationship between his mother and Cohen began to sour. Marianne and her son were living at the time in Cohen’s apartment in New York, while Cohen himself resided, famously, in the city’s Chelsea Hotel, where he had relationships with many women (including Janis Joplin who he supposedly wrote the song "Chelsea Hotel" about). Finally, mother and son returned to Norway. They spent their summers in Hydra, socializing with friends from their former life. Marianne eventually remarried and created a new life for herself. She and her husband, Jan Stang, an engineer, lived in Oslo, where she worked as a secretary in the petroleum industry.

“Despite the fact that they parted ways, Leonard Cohen remained in touch with Axel,” says Kjøge Rønning. “Cohen paid for Axel’s flights and for the boarding schools in Switzerland and England, and Axel and his mother lived in Cohen’s home on Hydra when Cohen wasn’t there.” Still, the 1970s were a very difficult time for Axel. He doesn’t like to talk about it, Kjøge Rønning says, but he felt as if he’d lost a father, the principal male figure in his life. It was a busy time for Cohen who now had children of his own – Adam and Lorca – with Suzanne Elrod, who was his partner for much of the decade, Greenberg says. At the young age of 15 Axel travelled alone to India.

“Already during the period of the Swiss boarding school, you can see signs of depression in Axel’s letters to his mom,” Kjøge Rønning relates. “Anger and disappointment are apparent. When he returned from India, in 1977, he was seriously depressed. Maybe it was the drugs, maybe there was something genetic, a mental illness that came from the family of his biological father. In January 1979, his family and friends decided that he needed to be placed in an institution. He was admitted to the main psychiatric hospital in Oslo, where he was on and off for 25 years. For the past 15 years he has resided in a more open institution. He has gone on furloughs and made various attempts to be part of society, but he has never held a job or had a family of his own.”

L and M
Leonard Cohen and Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Hydra as hell

The story of Axel Joachim Jensen, Jr., is much more than a titillating tale of gossip involving a boy and a famous musician, and is not just a matter of biographical details: It is the story of a family which, despite the beauty, talent and love that it possessed in quantities, endured a large measure of pain and disappointment – not least Axel’s disenchantment with the adults in his life. Indeed, Kjøge Rønning notes, “Axel hated his biological father.” Jensen, he adds, who was known as a volatile, depressive, violent person, was in touch over the years with Marianne, his former partner, sometimes through lawyers, but had virtually no substantial ongoing ties with their offspring.

“Axel now feels better toward his father,” Kjøge Rønning says. “He appreciates him for his writing and his adventerus life, but is still disappointed in him as a father.” Axel’s feelings for his quasi-adoptive father are warmer, the filmmaker adds: “He has good memories of Leonard. He feels that Leonard always cared about him, and he was definitely a father figure for him. He always says that Marianne was his mother and Leonard was his father, but he’s also disappointed that Cohen didn’t get in touch with him after he [Axel] was hospitalized, from 1979 onwards.

In 2005, Marianne told the Norwegian radio station NRK about Cohen and little Axel: “I was afraid that Axel would disturb him [Cohen] when he was writing. But what happened is that Axel would lie on the floor and draw. He didn’t say a word. With me he was totally wild. Leonard would open the door of the room and say, ‘Axel, I need your help.’ And then there would be absolute quiet for two hours. Little Axel drew and Leonard wrote. That is how I experienced it.”

In her biography of Marianne, Kari Hesthamar writes that Leonard was able to calm Axel and put him to bed when Marianne didn’t succeed. She also describes Cohen playing with Axel. In his 1985 poem “Days of Kindness,” Cohen recalls his life with Marianne and Axel on Hydra:

What I loved in my old life

I haven’t forgotten

It lives in my spine

Marianne and the child

The days of kindness

It rises in my spine

and it manifests as tears

I pray that a loving memory

exists for them too

the precious ones I overthrew

for an education in the world

Naturally, Marianne was the most significant adult figure in Axel’s life.

“They were very close,” Kjøge Rønning says. “She visited him all the time, alone or with her new husband, Jan Stang, who also supported Axel over the years. In his room she would behave like a mother, start to clean up and tell him to shower and to stop smoking.” But the picture isn’t so simple: The 2019 documentary by British filmmaker Nick Broomfield, “Marianne and Leonard: Words of Love,” reveals some of Axel’s experiences being raised by a young, somewhat troubled couple.

The boy certainly enjoyed an idyllic existence on Hydra – there are images in the film of him as a beautiful, carefree child, barefoot and shirtless, walking on the seashore, sailing in a boat, sitting on his mother’s knees or lying in a stroller. But Axel's letters and Marianne's accounts later in life suggest that as Axel grew older a wounded psyche emerges. Time after time he is abandoned in boarding schools or left with friends while Marianne and Leonard travel the world. And as time passes the “parents” grow apart, are unable to communicate with each other and fail when it comes to giving Axel the emotional support he needs. During the period in which Marianne is still in love with Cohen, her life and the life of her son in his shadow become impossible.

The people interviewed in the Broomfield film – friends and associates of Cohen – testify that although he was sensitive and able to show his love to others, he was also quite self-centered. Even if his writing was profound and gentle, his lifestyle was frenetic and sometimes irresponsible. He is portrayed as a person who does not give of himself and is in constant flight. Certainly, it seems as if he does not possess the stability and security that a child or an adolescent needs.

 “It’s well known that Hydra was hell for marriages,” says Helle Goldman, a Norwegian anthropologist who lived on Hydra as a child and edited an anthology of reflections on life on the island (She also translated the Hesthamar biography of Marianne into English). “It was not just the place. It was the period,” she continues in a recent Skype conversation with Haaretz . “The marriages of most couples, including that of my parents, couldn’t handle it. It was the time of free love and there was a lot of infidelity and swinging. These things happen when you live in such a beautiful place, with young and beautiful people and when everyone’s a bit high. For adults, it was an experimental and wonderful time, they lived completely different lives from the life in the places they left. But for children it wasn’t always that great.”

Goldman, who says that she and her younger sister were fortunate because they lived in a stable house with a mother who took care of them and treated them well, remembers that there were families on Hydra whose children weren’t that lucky. "Some parents would go to sleep very late and wouldn't wake up in the morning", she says, "young children had to get up alone, take care of themselves and get their own food.  Some children didn't go to school, there were children who never had their hair washed and didn't have clean clothes. And then there were those who were exposed to situations that no child should be exposed to — fighting, sometimes involving screams and violence, ugly scenes that expose the dark sides of the parents. These children didn't have boundaries, and many of them were exposed to drugs very early on in life.

Some of the foreign-born children who grew up on Hydra are reluctant to talk about their childhood now, as adults, Goldman notes. “Axel is not the only one who suffered from psychiatric illness,” she says. “Many of those who grew up on Hydra suffer from psychiatric problems, inability to function and heavy abuse of drugs and alcohol.”

Goldman, the daughter of an American father and a Danish mother, lived on the Greek island from the age of just several months until she was 6, and she returned many times as a teenager and an adult. Her relationship with Marianne, who she briefly knew as a child, was renewed some years ago when the latter asked her to translate a Norwegian biography of her into English. “Marianne was actually one of the stable moms on the island,” Goldman says. “My mother and Marianne, who were two Scandinavian women, were perhaps a little more old-fashioned and conservative. Marianne definitely took care of the house, prepared meals and nested. It is, however, possible, that later in life she had regrets when it came to her motherhood. In her biography she dances around that subject. Maybe she regretted sending Axel to boarding school, and there was also the time when she sent him alone, just as a little baby, to Norway to be with her mother, while she and Leonard were travelling around the world.

“We didn’t talk about it much and it’s a very sensitive subject. But she obviously loved Axel very much, she cared about him, and he was an important part of her life. She was a maternal person and had a lot of love to give, but as a young woman she had other ambitions too – she wanted to be with Leonard, she wanted to find herself – and it could be that sending Axel to a more stable environment seemed to be the right solution at the time, even if she regretted it later.”

Marianne, Leonard and little Axel are integrated in Goldman's childhood memories. She remembers Axel and another boy hiding in the bushes and shooting with a spear gun at passers-by ("boys will be boys", she jokes). She remembers meetings Leonard Cohen on the beach, and other social encounters with him spending time with her parents. Once, she remembers, Cohen took her to lunch with her mother and sister. "Leonard thought it was funny that my sister and I spoke Greek, so he let us order. We were just young girls, and we ordered the whole menu", she recalls, "of course there was too much food, and at the end my sister and I sat under the table and fed the cats while Leonard and my mother spoke". Goldman's conclusions from the time on Hydra have to do with freedom "it's about freedom and what happens when people have too much of it" she concludes.

M_&_Helle_Oslo_2015
Marianne Ihlen and Helle Goldman, Oslo 2015, Photo: Helle Goldman

Closing the circle

Marianne Ihlen died of leukemia four years ago, at the age of 81. Conversations with Helle Goldman and Bård Kjøge Rønning., both of whom remained in touch with her until the end of her life, suggest that she was young in spirit, generous and loving to the very end. Leonard Cohen also remembered her fondly. The 2019 documentary “Marianne and Leonard: Words of Love” depicts his final farewell from his old love in a gentle, sad, emotionally charged scene. Marianne is on her deathbed, extremely ill but completely lucid, as a friend reads out the words that Cohen had sent her by email her the evening before, upon learning of her illness:

“Dearest Marianne,

I’m just a little behind you, close enough to take your hand. This old body has given up, just as yours has too. I’ve never forgotten your love and your beauty. But you know that. I don’t have to say any more. Safe travels old friend. See you down the road.

Endless love and gratitude.

Your Leonard”

It was a poignant farewell, and also the heart-touching closure of a circle.

In November 2016, three months after Marianne’s death, Leonard Cohen died in his home in Los Angeles. Axel is the only one remaining from the intimate family nucleus created on the island of Hydra 60 years ago.

Despite the fame and success which came with Cohen's songs, this is, after all just a family story. Like many other families, this one too, had no shortage of depression, jealousy and sad goodbyes. But there was no shortage of love too. In fact, there was an abundance of love. The problem was that it was not always synchronized. It may have been real and sincere but not aimed at exactly the right person at the right place and the right time. The last song in the last album Cohen released in his lifetime, "You Want it Darker" is called "Treaty". Some claim the lyrics refer to god, others claim they're about a friend or a lover, but in the context of the small family which broke up when Cohen became a world-famous musician, it can be seen in a different light. "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me", Cohen sings, and it's hard not to think about the woman and the baby who are left behind as Cohen makes his way to stardom. And then, just before he dies, Cohen concludes:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine.