נבחרת נורבגיה תארח מחר (שבת, 19:00) את ישראל במסגרת משחק במוקדמות מונדיאל 2026, וההכנות מסביב חורגות מהנוהל הרגיל. המתח לקראת המשחק הולך וגובר, כאשר ברקע ארגונים פרו-פלסטינים קוראים להחרמת הנבחרת הישראלית ולמחאות נרחבות נגד עצם קיום המשחק
מבחינת התאחדות הכדורגל של נורבגיה, המשחק נגד נבחרת ישראל במסגרת מוקדמות מונדיאל 2026, שיתקיים מחר (שבת, 19:00), הוא לא רגיל. ההכנות למשחק שיתקיים באיצטדיון הלאומי והגדול ביותר במדינה, אולבאל שבאוסלו, חורגות מהנוהל הרגיל, והמתח לקראת המשחק בעיצומו כאשר ברקע ארגונים פרו-פלסטינים קוראים להחרמת הנבחרת הישראלית ולמחאות נרחבות נגד עצם קיום המשחק.
"אנחנו לא מקבלים את השימוש הישראלי בספורט שאנו אוהבים כדי לנרמל הפרות זכויות אדם, כיבוש ורצח עם. לכן אנו מזמינים להפגנה ומצעד מחאה באיצטדיון ביום המשחק. הביאו ציוד כדורגל, דגלים פלסטיניים וכאפיות!", אומרת ל"הארץ" לינה חאטיב, מנהיגת ועדת פלסטין של נורבגיה (Palestinakomiteen), "הוועדה מציעה למפגינים סיסמאות כגון: 'הוציאו את ישראל מהכדורגל הבינלאומי!'; 'כדורגל ללא רצח עם'; 'לא לספורט-וושינג של ישראל'; ו-'תנו לילדים לשחק – פלסטין חופשית!'".
חאטיב מספרת שהאירגון, שבראשו היא עומדת וקיים במשך עשורים, מקיים הפגנות נגד "רצח העם והכיבוש שמבצעת ישראל, מקדם חרמות על ישראל ופועל בתמיכה בפלסטינים כבר עשרות שנים". היא טוענת שזהו איננו ארגון אנטי-ישראלי, אלא ש"אנחנו מתנגדים לכיבוש ולאפרטהייד — לא לישראל כשלעצמה".
האם שקלתם לבטל את ההפגנות כעת, כשהפסקת אש והסכם לסיום המלחמה קרובים מתמיד?
"ההפגנה והדרישות נותרות בעינן, גם אם אנו מברכים על הפסקת האש. ישראל עדיין מחזיקה בכיבוש בלתי חוקי של פלסטין ועדיין כוללת קבוצות מההתנחלויות הבלתי חוקיות בגדה המערבית בליגת הכדורגל הישראלית — בניגוד לחוק הבינלאומי ולהנחיות פיפ"א (דבר לא נכון מבחינה עובדתית. בשתי הליגות המקצועניות בישראל – ליגת העל והליגה הלאומית – לא משחקת קבוצה מההתנחלויות, ד.ס). אנו ממשיכים לדרוש את הרחקתה של ישראל מפיפ"א ואופ"א כל עוד הכיבוש נמשך".
האם אירועי ספורט ותרבות אינם הזדמנות לדיאלוג בין פלסטינים, ישראלים ואירופאים? האם החרמת כל מה שקשור לישראל אינה מעודדת עוינות ומונעת סיכוי לפשרה?
"ישראל עושה שימוש בספורט ובתרבות כדי לְְהַלבין את הפרות החוק הבינלאומי שלה, והיא נושאת באחריות המלאה לכך. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נפל לאחר עשרות שנים של קמפיין עממי שקרא לחרם וסנקציות – כולל בתחומי הספורט והתרבות. אנו מאמינים שיש לנהוג באותו אופן כלפי מדינת ישראל ונציגיה הרשמיים, אך הדבר אינו חל על יחידים ישראלים".
האם את רואה שחקני כדורגל ישראלים ואוהדי נבחרת ישראל כנציגים של ממשלת ישראל ומדיניותה?
"נבחרת ישראל בכדורגל היא בהחלט נציגה של מדינת ישראל, ואנו תומכים בקריאה של מומחים מטעם האו"ם להדיר את הקבוצות הישראליות מהכדורגל הבינלאומי כל עוד ישראל ממשיכה להפר את החוק הבינלאומי, לבצע רצח עם ולדכא את העם הפלסטיני".
פעילות המחאה שחאטיב מתכננת מוגדרת כפעילות לא אלימה. עם זאת, היא מואשמת בהתבטאויות קיצוניות מאוד נגד ישראל ובתמיכה בטבח 7 באוקטובר. היא מכחישה את הדברים: "הייתי ברורה מאוד והוצאנו הצהרה רשמית מטעם הארגון שבה גינינו כל הרג של אזרחים, וקראנו להעמיד את האחראים לדין – כפי שעשה בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) כשהוציא צווי מעצר נגד מנהיגים בזרוע הצבאית של חמאס על פשעים שביצעו ארגונים פלסטיניים חמושים, וגם נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. אנחנו תומכים במשפט הבינלאומי ובשוויון זכויות גם לפלסטינים וגם לישראלים – בניגוד למשטר קולוניאליזם מתנחלי שהוא המציאות כיום".
אחד החששות לגבי המשחק בשבת הוא שהמחאה תתבצע גם בתוך המגרש עצמו. "כדורגל צריך לקדם חגיגה של העם, לא רצח-עם", כך פרסם ברשומה באינסטגרם ארגון נוסף בשם Minorg, שמגדיר את עצמו כארגון שמייצג מיעוטים בנורבגיה ונאבק באיסלמופוביה: "ביום שבת נפגשות נורבגיה וישראל במוקדמות המונדיאל. ישראל היתה צריכה להיות מודחת כבר מזמן ממשחקים בינלאומיים, אבל אנחנו יודעים שרבים רוצים גם לעודד את נורבגיה ובו בזמן להביע סולידריות עם פלסטין". בהמשך הרשומה מבקש הארגון מאלו שיש להם כרטיס למשחק לפנות אליו ולקבל מידע כיצד אפשר "להראות תמיכה". "בואו נראה יחד שאנחנו רוצים שכדורגל יהיה חגיגה עממית נקייה מרצח-עם", נכתב. פניית "הארץ" לארגון לא נענתה.
התאחדות הכדורגל הנורבגית, שנמצאת תחת לחץ גדול בדעת הקהל הנורבגית, הודיעה ש"נורבגיה מתמודדת מול ישראל בתקופה המאופיינת בסבל הומניטרי חמור ובקונפליקטים עמוקים במזרח התיכון. התאחדות הכדורגל הנורווגית (NFF), כמו ארגונים אחרים, אינה יכולה להישאר אדישה לסבל ההומניטרי וההתקפות הלא מידתיות שהאזרחים בעזה חווים במשך תקופה ארוכה. כחברה בפיפ"א ובאופ"א, על ההתאחדות לקבל את השתתפותה של ישראל בתחרויות, אך ההקשר ההומניטרי והפוליטי הופך את המשחק מול ישראל למורכב". בהמשך הודיעה ההתאחדות שהיא תומכת בבקשת התאחדות הכדורגל הפלסטינית לדון בהקדם בסנקציות נגד ההתאחדות הישראלית. כמו כן, היא הודיעה שרווחי המשחק בשבת יועברו לארגון רופאים ללא גבולות לטובת עבודתו בעזה.
ההתאחדות הנורבגית טענה שנשיאת ההתאחדות, שחקנית העבר ליסה קלבנס, לא תוכל להעניק ריאיון ל"הארץ"' אולם דוברת ההתאחדות, רגנילד אסק קונל, הסכימה לענות על מספר שאלות.
לאור הידיעות על התארגנות של הפגנות מחוץ לאיצטדיון ובתוכו, האם אתם בטוחים שביכולתכם לשמור על בטחונם של השחקנים ושל אוהדים של נבחרת ישראל?
"ההתמקדות העיקרית שלנו היא הבטחת בטיחותם של כל המשתתפים והנוכחים במשחקי כדורגל בנורבגיה. לפני כל משחק באצטדיון אולבאל אנחנו מבצעים הכנות מקיפות ומקיימים דיאלוג טוב עם המשטרה ועם אופ"א, כדי להבטיח חוויית משחק בטוחה עבור השחקנים והצופים. לקראת המשחק הזה, באופן טבעי, מתקיים שיתוף פעולה הדוק עוד יותר עם המשטרה, לצד הכנות נוספות שמטרתן להבטיח את ביטחונם של כל המעורבים. בתיאום עם המשטרה, ייושמו צעדים שונים לחיזוק האבטחה לפני, במהלך ולאחר המשחק, כולל הפחתת מספר הכרטיסים בכמה אלפים".
גם התקשורת המקומית דיווחה שמספר האוהדים שהותר להם להגיע לאצטדיון הוא קטן מהרגיל. העיתון VG אף דיווח שההתאחדות והמשטרה באוסלו נערכות למבצע רחב. חלק מהצעדים יהיו סגירת דרכי גישה לאיצטדיון שלוש שעות לפני תחילת המשחק, פתיחת האיצטדיון מוקדם מהרגיל וסגירת החניון שש שעות לפני שריקת הפתיחה. המשטרה וההתאחדות לא נכנסו לפרטים מדויקים בנוגע לרמת אמצעי הביטחון והעלות שלהם. "מחוז אוסלו נוקט בצעדים הנדרשים כדי להבטיח את בטיחות כל המעורבים, גם לפני וגם במהלך המשחק. יש לנו דיאלוג טוב ושיתוף פעולה עם ההתאחדות שהיא המארגנת והאחראית על אמצעי הביטחון בתוך האצטדיון, בעוד שהמשטרה אחראית על השטח שמחוצה לו", אמר קצין המשטרה האחראי, טורגאיר לינדסטד.
מכיוון שברור שההתאחדות נוקטת עמדה נחרצת נגד ישראל, האם את חושבת שהנבחרת הישראלית מתקבלת בצורה הוגנת וראויה מצד ההתאחדות?
"האחריות שלנו היא להבטיח ארגון בטוח של המשחק, ואנו מזכירים למשתתפים לשמור על 'משחק הוגן' וכבוד הדדי. לגבי הפגנות פוליטיות, ההתאחדות מכירה בחשיבות חופש הביטוי בנורבגיה. עם זאת, כל ביטוי חייב להיעשות בדרכי שלום, ואסור שיסכן חיים, בריאות או רכוש".
האם ההתאחדות שקלה אפשרויות אחרות בנוגע להכנסות מהמשחק? למשל, במקום שכל הסכום ייתרם ל"עבודת סיוע הומניטרית בעזה", האם נשקלה אפשרות לחלק את התרומה גם לנפגעים בצד השני של הסכסוך?
"ההתאחדות הנורבגית החליטה כי ההכנסות מהמשחק ייתרמו למטרה הומניטרית – באופן ספציפי לארגון 'רופאים ללא גבולות'. התרומה מיועדת לעבודת הסיוע הדחופה של הארגון בעזה ובאזורים הסובבים שנפגעו מהמלחמה. זהו אחד ממספר ארגונים הומניטריים איתם אנו עובדים, ולאחר בחינה של מספר מטרות וארגונים, נבחרה מטרה זו. ההתאחדות פועלת מזה זמן במסגרת פרויקטים בינלאומיים במספר מדינות".
כשאמה של אירנה לוין היתה בת 96 היא עזבה את דירתה באוסלו ועברה לבית הדיור המוגן היהודי בעיר. אירנה ושני ילדיה רצו להפוך את משכנה החדש של אמם וסבתם לגרסה מוקטנת של הדירה המושקעת והמוקפדת שבה חיה עשרות שנים. לצורך זה הם העבירו את הריהוט עם הריפוד המוזהב, את הציורים שהיו תלויים על הקירות, את כלי הכסף והמראות שהאם מעולם לא חלפה על פניהן מבלי לעצור לרגע ולהתבונן בבבואתה. כחלק מהתהליך הם גם ניקו את הדירה וסידרו אותה.
את החשיבות של מה שלוין מצאה תוך כדי התהליך לקח לה יותר מחמש שנים להבין. "היו שם פתקים בכל מקום", היא מספרת בראיון ל"הארץ", "הם היו בתוך ערימות של קבלות ועיתונים, הם היו במגירות, על מדפים ובארונות. היו שם פתקים מסוגים שונים — בחלקם נרשמו רק משפט אחד או שניים, אחרים היו דפים מלאים בטקסט בכתב ידה של אמי. למרות שלא נרשמו עליהם תאריכים ניתן היה לראות שהם היו מתקופות שונות — שנות ה–60, ה–70 וה–80. כשמצאתי את הפתקים, לא קראתי אותם. הם היו חלק מדברים רבים שאמרתי שאתבונן בהם בהמשך, כשיהיה לי זמן. שמתי אותם בצד והם נשארו סגורים במעטפה במשך חמש שנים".
אמה של לוין, פאני רסקוב, מתה ב–2013 כשהיא בת 101. "לאחר מותה, ואחרי שיצאתי לפנסיה, התחלתי לקרוא את הרשימות", נזכרת לוין. "רוב הרשימות עסקו במלחמת העולם השנייה, אך גם בילדותה לפני המלחמה, במשפחה שנמלטה לנורווגיה מליטא של ימינו. היו הרבה משפטים קטועים — במיוחד כאלה שעסקו במעצר ובגירוש של אביה, סבי. לא ברור למי נועדו הפתקים. אולי היא כתבה אותם לעצמה, כדי לפרוק את רגשותיה, ואולי קיוותה שאני אמצא אותם יום אחד. בכל מקרה, היא מעולם לא הזכירה אותם".
לוין אומרת שהיא מצאה בפתקים דילמות ובחירות שאמה נאלצה להתמודד איתן. "במשך כל חייה, אמי האשימה את עצמה בכך שלא הצליחה להציל את אביה", היא אומרת, "זה ליווה אותה כל הזמן. אבל היתה שתיקה מתמדת. כאשר לעתים נדירות דיברה על המלחמה, היא עשתה זאת בעקיפין, במשפטים לא שלמים ובמצבים בלתי צפויים".
בשלב מסוים החלה לוין להבין שהפתקים אינם רק סיפורה של אמה, אלה סיפורה של קהילה שלמה. התוצאה היתה הספר Everyday Silence and the Holocaust (ראה אור במקור בנורווגית ב–2020 ובאנגלית ב–2024 בהוצאת Routledge). בספר לוין מוציאה לאור את העבר שלה ושל משפחתה ובמקביל חושפת את מה שנורווגיה לא רצתה לדבר עליו במשך עשורים.
"אמא שלי היתה כלואה בתוך היסטוריה שהושתה עליה, ושבמשך עשרות שנים כמעט ולא דובר עליה בחברה הכללית", היא אומרת. "כשהתחלתי לחקור בארכיון הלאומי באוסלו, ניסיתי לבדוק אם סיפורים של משפחות יהודיות אחרות דומים לזה של אמא שלי. התחלתי לשאול שאלות חדשות על ההיסטוריה האישית שלי, וחשפתי חוויות ואירועים שתמיד היו שם — פשוט לא דיברו עליהם. בתור ילדה פעלתי לפי דפוסי התנהגות שחשבתי שהיו נורמליים, ואילו כאדם מבוגר ואשת מקצוע התחלתי להטיל ספק בסיפור האישי שלי. האם הפערים בסיפורים הם משמעותיים? העובדה שהחיים בתא המשפחתי הקטן שלנו הוגדרו לפי אירועים היסטוריים מסוימים היתה משהו שפשוט ידעתי. כמו שילד לומד שפת־אם באופן אינטואיטיבי, כך גם אני למדתי על 'המלחמה'. חייתי כל חיי בקהילה של ניצולי מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת בעצם לא ידעתי הרבה, גם כשחשבתי שאני מכירה את כל הסיפור".
סיפורה של אירנה לוין הוא במידה רבה סיפורו של דור שלם של יהודי נורווגיה. משפחותיהם של סביה וסבותיה היגרו לנורווגיה סביב 1905 מליטא בגלל עוני, תנאי חיים קשים ורדיפות. לוין מספרת שזו היתה הגירה ייחודית בהקשר של מדינות סקנדינביה. דנמרק ושוודיה קלטו גם הן הגירה של יהודים מזרח־אירופאים, אבל אצלן כבר חיו קהילות יהודיות מבוססות, רובן ממוצא מרכז־אירופאי. חלקם היו דמויות מוכרות בחברה שגם זוהו כיהודים. בנורווגיה, לעומת זאת, הותר ליהודים להיכנס רק מאמצע המאה ה–19. הם היו מעטים, עניים ולרוב חסרי השכלה.
פחות מ–40 שנה אחרי שהסבים והסבתות שלה הגיעו לנורווגיה, הם וילדיהם נאלצו לברוח ממנה. הפעם הבריחה היתה בעקבות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה והיעד היה שוודיה, השכנה ממזרח שהיתה ניטרלית, ולכן בטוחה, בזמן המלחמה. הוריה של לוין היו רק שניים ממאות יהודים שעזבו את נורווגיה כתוצאה מרדיפות הנאצים שהלכו והחמירו עד לשיאן ב–1942, אז נשלחו מאות מיהודי המדינה לאושוויץ. הבריחה שלהם התאפשרה בעזרת חברים ובעזרת המחתרת הנורווגית שהחביאו אותם במקומות מחבוא שונים מהגרמנים ומהשוטרים הנורווגים, מה שגרם למסע לארוך 23 ימים. אמה של לוין היתה בהיריון במהלך הבריחה, והיא ילדה את אירנה — בתה הראשונה והיחידה — בעיר נורשפינג שבשוודיה, שם שהתה המשפחה עד סיום המלחמה.
בתום המלחמה חזרו לוין, אמה ואביה לנורווגיה והחלו לבנות מחדש את חייהם. היא אמנם היתה רק בת שנתיים וחצי כך שהיא אינה זוכרת את יום השחרור, אך ברור לה שכבר אז החלה השתיקה להיות גורם משמעותי גם בחייה הפרטיים וגם בסוציולוגיה הנורווגית. "לא דיברנו בכלל על המלחמה", היא נזכרת, "העובדה שהמשפחה עברה אסון תמיד היתה נוכחת. אבל זה לא היה מדובר. בשנות ה–50, כשהייתי בת עשר, יכולנו לשבת עם אורחים ליד שולחן האוכל ופתאום מישהו יכול היה לומר משהו כמו: 'אלו היו שוטרים נורווגים, לא חיילים גרמנים, שעשו את המעצרים'. ומישהו היה עונה: 'מה זה משנה, ממילא הם לא יחזרו'. ואז השיחה היתה פשוט נעצרת וחוזרת לנושא הקודם, כאילו כלום לא נאמר. אף אחד לא שאל למה הכוונה. הפירוש היה ידוע לכולם. אבל זה לא דובר במשך עשורים".
האם השתיקה החלה ממש עם סוף המלחמה?
"אפשר להבין מהעיתונות הנורווגית מה קרה. התקשורת החופשית הופעלה מחדש כבר במאי 1945. ביום השני, העיתון הגדול ביותר במדינה, אפטונפוסטן, שאל 'מה עלה בגורלם של היהודים שלנו'. המאמר דיווח ש'יש סיבה לחשוש שרבים מהיהודים הנורווגים מתו' ולאחר מכן הוסיף הכותב במהרה כי לא התקבל כל אישור לכך. המסרים שהמשיכו להגיע במהלך השבועות הראשונים הסתיימו בביטויים כמו 'אין סיבה לאבד תקווה'. ב–17 במאי דיווח אותו עיתון ש'יש לנו 750 יהודים בגרמניה. לעת עתה, לא שמענו מיותר מתשעה או עשרה מהם'. לאט־לאט החדשות היו פחות טובות וב–23 במאי כבר נכתב שהיהודים נלקחו ל'מחנה הריכוז הידוע לשמצה אושוויץ'. לאחר זמן מה, חדלו לכתוב על הנושא. הוא עלה מחדש במשפטיהם של נורווגים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ובמיוחד במשפטו של הבוגד וידקון קוויסלינג (מנהיג ממשלת הבובות ששיתפה פעולה עם הנאצים, ד"ס), שבו העידו שני ניצולים. אחד מהם, שהפך לפסיכיאטר ידוע, ליאו אייטינגר, סיפר על יהודים שנרצחו בגז. כשנשאל על ידי השופט האם גם היהודים הנורווגים טופלו באותה אכזריות, ענה: 'כן, אני נשבע באלוהים'".
תוצאות המלחמה היו קטסטרופליות גם בעבור משפחתה של לוין. 32 מחברי המשפחה המורחבת, כולל אביה של אמה, נרצחו בידי הגרמנים. אמה של לוין ניסתה לשווא להציל אותו באמצעות אשפוזו בבית חולים אך הוא גורש, כמו מאות נורווגים אחרים, גברים, נשים וילדים, ב–26 בנובמבר 1942. לאחר שהוצא מבית החולים, נלקח למעצר וביום למחרת הועמס על האוניה דונאו. לאחר ארבעה ימים בתא המטען שלה, הגיעו האב ושותפיו למסע לשטטין, שם הם נדחסו לקרונות בקר. ב–1 בדצמבר הם הגיעו לאושוויץ־בירקנאו. גורלו המדויק של אביה של לוין אינו ידוע, אך הוא היה אחד מקורבנות אינספור שלא שרדו את המחנה ומעולם לא חזר הביתה.
העובדות על מלחמת העולם השנייה בנורווגיה וגורל יהודיה ידועות. ערב המלחמה חיו במדינה כ–2,800,000 תושבים, מתוכם כ–2,400 היו יהודים, ומתוכם כמה מאות יהודים בעלי נתינות זרה. במהלך מלחמת העולם הראשונה היתה נורווגיה ניטרלית וכמו שאר מדינות סקנדינביה, היא התכוונה להיות ניטרלית גם במלחמה הבאה. אך הדברים התפתחו אחרת. מפלגה פשיסטית נורווגית, "מפלגת האיחוד הלאומי" שנוסדה ב–1933 על ידי קצין ופוליטיקאי בשם וידקונג קוויזלינג, הציעה לנאצים שיתוף פעולה וסיוע בהשתלטות גרמנית על המדינה. הגרמנים אכן פלשו לנורווגיה ולדנמרק ב–9 באפריל 1940 במסגרת מבצע וזרְאִיבונג. דנמרק נכנעה ונכבשה בתוך מספר שעות, בעוד הקרבות בין הכוחות הגרמניים לבין הצבא הנורווגי בסיוע כוחות צרפתיים, בריטיים ופולניים הסתיימו לאחר כחודשיים בניצחון גרמני. הניצחון הושג לאחר נסיגה של בעלות הברית וכיבוש גרמני של נרוויק, נמל אסטרטגי ממנו נשלחו עפרות ברזל, שהועברו ברכבת משוודיה, אל גרמניה שהיתה זקוקה להן בעבור התעשייה הצבאית שלה.
במקביל לכיבוש הגרמני נמלטו מלך נורווגיה וממשלתו מהמדינה והקימו ממשלה גולה בלונדון. על השלטון האזרחי בנורווגיה השתלט בכיר נאצי בשם יוזף טרבובן, שמונה על ידי היטלר לרייכסקומיסר. טרבובן שלט בממשלת בובות פרו־גרמנית בראשות קוויזלינג. הפרלמנט הנורווגי פוזר, פעילות כל המפלגות למעט זו של קוויזלינג נאסרה והמערכת המשפטית הוכפפה לגרמניה.
הצעדים נגד היהודים החלו כבר עם גזרות ספורדיות בתחילת הכיבוש הגרמני. ב–1941 נערכו מאסרים, הוחרם רכוש ומספר יהודים הוצאו להורג באשמות שווא. ב–1942 נערכו מעצרים המוניים של מאות יהודים ומרביתם הועברו, כמו סבה של לוין, באונייה דונאו לאושוויץ. אונייה נוספת, גוטנלנד, העבירה 158 יהודים נוספים באותו מסלול בפברואר 1943. בסך הכל נעצרו או גורשו 772 יהודים נורווגים. הזקן ביותר היה בן 80, הצעיר ביותר היה תינוק בן שמונה שבועות. פחות מ–40 חזרו בחיים. 23 יהודים נוספים נרצחו או התאבדו בנורווגיה עצמה. אלו שניצלו היו אלו שהצליחו לברוח מהמדינה, בעיקר לשוודיה הניטרלית ולבריטניה.
על העובדות עצמן אין חולק והן היו ידועות במשך עשורים. משמעותן, עם זאת, נתונה לדיון ציבורי שאירנה לוין מהווה, לאחר כתיבת ספרה, חלק מרכזי ממנו. היא פרופסור אמריטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אוסלו מטרופוליטן שעבודתה החלה בחקר "משפחות חדשות" ומגדר. בשנים האחרונות היא העבירה את תחום המחקר שלה להיסטוריה ולימודי שואה. היא עבדה בקשר הדוק עם מרכז השואה הנורווגי, כולל עבודה על סקרים בנוגע לאנטישמיות. בעבר עבדה למען יהדות ברית המועצות והיתה פעילה בהגשת מועמדויות של אזרחים נורווגים (לא יהודים) לקבלת הכרה כחסידי אומות העולם מיד־ושם. ספרה האחרון מצטרף לשורת פרסומים שכתבה או ערכה, בנושאים הנעים בין מדעי החברה לזיכרון, והשואה בנורווגיה.
הספר החדש עורר בנורווגיה עניין רב. ביקורות חיוביות התפרסמו בעיתונים המרכזיים, היא רואיינה עליו בתקשורת והרצתה עליו במשך יותר משנה בכל רחבי המדינה. כותרות המאמרים עסקו ב"שואה שישבה תמיד בתוך הקירות", או "האם שהתמודדה עם הטראומה באמצעות שתיקה". הביקורות דיברו על לוין ש"מציגה את ההיסטוריה המשפחתית שלה כמעין שער להבנת הטרגדיה היהודית בנורווגיה", "מעניקה לנו מיקרו־היסטוריה שפותחת את הפצעים — בפרטים כואבים ומבעיתים" ו"שוברת את השתיקה, ומספרת על הגורלות הדרמטיים".
האם שתיקתם של הניצולים ושל החברה הנורווגית דומה לשתיקתם של ניצולים במדינות אחרות או שיש לה מרכיב ייחודי?
"תופעת השתיקה אינה ייחודית, אבל הנסיבות משתנות ממקום למקום. מה שמייחד את נורווגיה הוא שמספר היהודים בה היה קטן, וגיאוגרפית — עם גבול ארוך עם שוודיה וקו חוף ארוך המוביל לאנגליה — אפשר היה לחשוב שיהיה ניתן להסתיר יותר יהודים. מעבר לזה, יהודי נורווגיה אהבו את נורווגיה. הם למדו היטב את שפתה ואת תרבותה, הם אימצו את אהבת הטבע הנורווגית והם שינו את שמות המשפחה שלהם כדי שיהיו נוחים להגייה בעבור שכניהם. למרות שלקח שנים רבות עד שקיבלו אזרחות, היתה להם תחושה שהם נורווגים לגמרי. לכן, הם היו בהלם ממה שקרה להם. הם אמרו לעצמם שזה הגסטפו שעצר אותם וגירש אותם בעוד שלמעשה זו היתה המשטרה הנורווגית. אלו שניצלו וחזרו לנורווגיה לא היו כמו נורווגים אחרים שחזרו אחרי המלחמה — אנשי המחתרת או הגולים הפוליטיים. הם לא היו גיבורים. הם גורשו או ברחו בגלל מה שהם היו, לא בגלל מה שהם עשו והיתה כרוכה בכך בושה. הם שאלו את עצמם — איזה מין נורווגים אנחנו עכשיו?".
לוין מוסיפה שהיו גם מרכיבים אחרים. חלקם האשימו את עצמם בכך שלא הצליחו להציל את קרוביהם. הם היו מוכי אבל וצער ורבים מהם גם נאלצו להתמודד עם הקשיים הכרוכים בהשגת רכושם חזרה. דירות ועסקים הוחרמו, רכוש נגזל ונמכר במכירות פומביות והשגתו בחזרה היתה לעתים קשה ומייסרת. למעשה, רק בשנות ה–90, כתוצאה מתהליך שהחל בעיתונות הנורווגית והמשיך בהקמת ועדת פיצויים, החברה הנורווגית התחילה לדבר ברצינות על השואה, הניצולים קיבלו פיצויים והוקם "המרכז הנורווגי ללימוד השואה ומיעוטים דתיים".
"עד שנות ה-90, הסיפור על היהודים לא עבר אינטגרציה לתוך הסיפור ההיסטורי הנורווגי", אומרת לוין, "זה לא שלא ידעו מה קרה, היו ספרים ועדויות של ניצולים, אבל היהודים לא היו חלק מהסיפור הגדול, שואת יהודי נורווגיה היתה כמו נספח להיסטוריה הנורווגית, לא חלק מהנרטיב הרשמי".
כלומר, אם השואה לא היתה חלק אינטגרלי מסיפור המלחמה הנורווגי, האם נכון יהיה לומר שנורווגיה לא לקחה אחריות על מה שקרה ליהודים שלה?
"בספרים שעיצבו את הנרטיב הנורווגי ויצאו לאור ב–1950, חיסול היהודים תואר בסך הכל כעוד פרט ביחס לכל מה שהתרחש במהלך המלחמה. מאוחר יותר, בשנות ה–80, פורסמו שישה כרכים בשם 'נורווגיה במלחמה' שנכתבו על ידי טים גרווה (היסטוריון, דיפלומט ועורך עיתון נורווגי, ד"ס). מה שקרה ליהודים מופיע בעיקר בכרך השלישי של הספר ונפרש על פני 18 עמודים עם תמונות. בחלק האחרון נשאלת השאלה האם ניתן היה לעזור יותר ליהודים והאם ניתן היה למסור להם מידע על ההשלכות האפשריות של גירוש מנורווגיה? תשובת הספר היתה שיהודים בכל הארצות הכבושות וגם בעולם החופשי זלזלו באכזריות חסרת המצפון של מנגנון האס.אס. כלומר, האחריות מושלכת בסופו של דבר על כתפי היהודים עצמם, מכיוון שלפי המחבר הם לא התנגדו למעצרם. כשקראתי את זה תחילה, חשבתי שאמי הטילה את האשמה על מעצר אביה על עצמה וכך גם החברה הכללית האשימה את היהודים. אבל אז הבנתי, כאשר אמי האשימה את עצמה, היא — כאישה יהודייה וכבת — לקחה את המשא על כתפיה, היא נטלה אחריות. כאשר טים גרווה, כנציג החברה הכללית, מטיל את האחריות על היהודים — זה בדיוק ההפך. זו הסרת האחריות מהחברה".
האם יש לדעתך לגישה זו הד בנורווגיה של 2025, כאשר מדווח על עליה ברמת האנטישמיות במדינה וכשיהודים נורווגים מדברים על כך שהם מרגישים שהחברה הכללית מפקירה אותם ואינה מגינה עליהם?
"עבור היהודים בנורווגיה (הקהילה מונה כיום כ–1,500 בני אדם, ד"ס), 7 באוקטובר הוא הדהוד מהמלחמה — תוך ידיעה שזה לא אותו הדבר ושהשואה היא ייחודית. אך החברה הנורווגית לא שמעה את אותו הדהוד. היא שמעה רק את הקול של חמאס, ומהר מאוד הגדירה את ההתקפה כהמשך של הכיבוש. זה היה שוק — שהאמפתיה שהיתה כלפי היהודים בנורווגיה בגלל העבר של השואה, נעלמה פתאום. לא חשבתי לרגע שבימי חיי אחווה עלייה באנטישמיות. כשחקרתי את השואה ואת האנטישמיות, עשיתי זאת כמשהו ששייך לעבר — כדי שזה לא יקרה שוב. ופתאום, המדינה היהודית הותקפה והלגיטימיות שלה הפכה לשנויה במחלוקת. הקול היהודי איבד את הלגיטימיות שלו. סבתי היתה אומרת לי כל הזמן: Die Juden sind schuldig — היהודים אשמים, תמיד. חשבתי שזה משפט מהשטעטל, לא משהו שאשמע בחיי היומיום שלי. יש כאן שינוי בתפיסת האחריות והלגיטימיות — המוקד השתנה והוא לא לטובת הצד שלנו. הפגנתי ביום האישה וחברותיי הפמיניסטיות לא אפשרו לנו להשתתף! הן הטילו ספק אם בכלל התרחשו מקרי אונס בשבעה באוקטובר, ואם אכן התרחשו הן הפחיתו מערכם כאילו מדובר במשהו שקורה בכל מלחמה.
"במחקר שלי על שתיקה, האינטראקציה בין הפרט לחברה היא חשובה. אחרי המלחמה, לא רק היהודים שתקו — גם החברה כולה שתקה, אך מסיבות שונות. המרחב שיש למיעוט מוגדר על ידי הרוב. לקח לחברה 50 שנה להכיר באחריות הנורווגית לפשעי העבר. במצב הנוכחי, לקול היהודי כמעט ואין לגיטימיות, והקשר עם החברה הכללית מבוסס על חוסר אמון. אבל האם אנחנו יכולים לחכות שהחברה תעניק לנו את המרחב הזה או שאנחנו צריכים לקחת אותו? במובן הזה, זה דומה למהפכה.
"אם היית שואל אותי על השואה בזמן שהתבגרתי, אם היית שואל אותי אם אני יודעת על המלחמה ומה קרה ליהודים במהלכה, הייתי עונה בחיוב", היא אומרת, "אבל היום אני יודעת שלא היו לי את הפרטים, לא ידעתי את מה שבאמת קרה. מה שהיה לי זו תחושה שהתרחש אסון ושהוא התרחש ליהודים. לא יותר. וזה אולי דומה לאסונות אחרים, כמו מה שקרה ב–7 באוקטובר. למרות שידע מתפשט הרבה יותר מהר היום, התחושה היא דומה. אנחנו יודעים שהיה אסון, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים אותו, אבל למעשה ככל שעובר הזמן אנחנו מגלים בדיעבד שלא ידענו הכל, שלא הבנו את ההיקף ולא התמודדנו עדיין עם כל המשמעויות".
יעל נילסן חיה כבר שנים בנורבגיה, אבל לפני שנה, ב–7 באוקטובר, היא היתה צמודה לשידורי הטלוויזיה הישראלית. רק באחרונה התברר לה איך נראו אירועי אותו היום אצל כל מי שצפה באירועים בתקשורת הנורבגית. "לא מזמן מצאתי את השידור הציבורי הנורבגי (NRK) וצפיתי בו", מספרת נילסן. "הכותרת באותו ערב היתה: 'תגובות חזקות להתקפות חמאס על ישראל; המטרה העיקרית היא שחרור אסירים פלסטינים, כך אומר דובר חמאס'". האזרחים הישראלים שנחטפו ונהרגו על ידי פלסטינים, היא אומרת, הופיעו כהערות אגב.
הקו הזה התפשט ברוב כלי התקשורת. הנציגה הרשמית של הרשות הפלסטינית באוסלו (שהפכה לשגרירה כשנורבגיה הכירה רשמית במדינה פלסטינית בחודש מאי) אמרה שבוע אחרי הטבח שהיא לא מכירה סרטונים שרואים בהם אנשים נרצחים בבתיהם. "זוהי תעמולה של ישראל שמבקשת לקבל מהקהילה הבינלאומית יד חופשית לתקוף כפי שהיא רוצה", טענה בראיון שהתפרסם בעיתון יומי נוצרי והופץ ברשתות. ממשלת נורבגיה עצמה אף הקפידה שמלך נורבגיה, ראש המדינה, לא יביע תנחומים כלפי ישראל אחרי הטבח, מכיוון שזהו "סכסוך פוליטי". בניגוד לשאר מדינות אירופה, נורבגיה כלל לא מכירה בחמאס כארגון טרור, והוא נתפס בקרב גורמים רבים במדינה כפרטנר לגיטימי. בראיון ל"דה־מרקר", אף אמר שר החוץ הנורבגי שהמדינה מקיימת קשרים עם חמאס וחיזבאללה.
הפגנות פרו־פלסטיניות וסנטימנט אנטי־ישראלי גובר אפיינו בשנה האחרונה כמעט את כל העולם. אלא שבנורבגיה, כך, נראה, הדברים הלכו כמה צעדים רחוק יותר. הנרטיב של חמאס תפס אחיזה במעגלים רחבים במדינה, הרבה מעבר לאנשי שמאל רדיקלי ופעילים פרו־פלסטינים. ומה שהחל מנקודת מוצא אנטי־ישראלית הפך במהרה לכדור שלג חריג בממדיו ביחס למה שחוות קהילות יהודיות אחרות באירופה. הביקורת על ישראל הפכה מיד לשנאה ברחוב וברשתות החברתיות, ולתחושת חברי קהילה היהודית במדינה, השנאה הזאת זוכה הלכה למעשה לרוח גבית ציבורית וממסדית.
יהודים החלו לדווח על הצקות, הטרדות ואיומים. ציורי גרפיטי ועבודות אמנות המשוות בין ישראל לגרמניה הנאצית החלו להופיע במרחב הציבורי ברחבי המדינה. זה התחיל מציור קיר בברגן של אנה פרנק עטופה בכאפייה, והמשיך למסרים אנטישמיים של ממש: מריסוס הכתובת "כל היהודים החוצה" ועד כתובת מלווה בצלב־קרס בתחנת רכבת תחתית באוסלו, שקוראת לסיום העבודה של היטלר.
צלב קרס במקום מגן דוד בדגל ישראל שנתלה באוסלו. צילום: רונן בכר.
חברי הקהילה היהודית הקטנטנה של נורבגיה חשים פגיעה אנושה בתחושת הביטחון והשייכות שלהם. ביקור באוסלו ושיחות עם יהודים שחיים בנורבגיה מגלים שהקהילה, שמונה רק כ–1,500 איש, נמצאת תחת תחושת איום של ממש. חלק מהמרואיינים אף חששו להיחשף בשמם. "הקהילה מבודדת כי הממשלה לא דואגת לה ולא מגנה את האלימות כלפיה", סיפר למוסף "הארץ" גורם המעורה בקהילה היהודית. "הממשלה מאשרת למעשה את שיח השנאה".
סיפורה של א', יהודייה נורבגית, ממחיש את הקיצוניות שאליה הגיעו הדברים. אחת מבנותיה של א' חיה בישראל ומשרתת כקצינה בצה"ל. בסוף השנה שעברה מישהו מצא ברשת סרטון של בתה במדים, שבו היא מדברת נורבגית, והפיץ אותו באינסטגרם. מרגע זה הפכו חיי הבת והאם לגיהנום. "כל חשבונות הרשתות החברתיות שלנו התפוצצו בקללות ואיומים", מספרת א'. "דוגמנית נורבגית אפילו צירפה לסרטון את שם מקום העבודה שלי וגם תמונות שלנו". האיומים לא הגיעו רק מהצד הפלסטיני. עיון במכשיר הסלולרי של א' מעלה שרבים ממי ששלחו לה את ההודעות אינם ממוצא מוסלמי או ערבי.
"מחכה שתנחתי בנורבגיה, אז אראה לך מה אני וחבריי מהחמאס נעשה לך", כתב אחד. אחרים הוסיפו: "היא תומכת רצח עם מלוכלכת, מקווה שתשקע בחול האדום מדם של עזה ושתחזור לנורבגיה בלי ידיים ורגליים", "זונה ציונית, מקווה שתקבלי כדור מחמאס". אפילו צצה יוזמה שביקשה להעמיד את בתה לדין, כפי שמעמידים אירופאים שנלחמו בשורות דאע"ש. יש אפילו ארגון בשם "Save the Children Norway", שדרש שכל נורבגי שחוזר מהמלחמה בעזה ייחקר בידי הרשויות.
אנה פרנק בכאפייה, בברגן. Töddel / JTA
מה עשית?
"הלכתי למשטרה. הם החליטו שזה לא פלילי וסגרו את התיק. קיבלתי כפתור מצוקה לתקופה מסוימת, ואמרו לי שכדאי שאעבור דירה. עד היום אני חיה במחתרת. עכשיו כולם יודעים איפה אני עובדת וכולם יודעים שהבת שלי בצבא בישראל. חוץ מזה, בתי איבדה את כל חבריה בנורבגיה והיא לא יכולה לבוא לבקר מחשש לחייה. אני נורבגית, אני אוהבת את המדינה שלי, אבל אני מאוד מאוכזבת. אף אחד לא מגן עליי".
האם נתקלתם ביחס כזה גם לפני 7 באוקטובר או שזה חדש לגמרי?
"גם אם זה גרוע יותר עכשיו, זה לא חדש. הילדים שלי היו צריכים לתת דין וחשבון על כל דבר שישראל עשתה מאז שהם בכיתה א'". לדבריה, לאחד מילדיה אסור היה לספר על חופשה בארץ כדי לא לפגוע ברגשות של ילדים אחרים. במקרים אחרים אמרו לילדיה שזה בסדר להיות יהודי. אבל לא בסדר לדבר על ישראל.
יהודים נורבגים נוספים מספרים על תחושות דומות. רמי, למשל, חי בנורבגיה מאז 2007. הוא יהודי ממוצא רוסי שעלה לישראל בשנות ה–90 והיגר לנורבגיה בעקבות אשתו. לשניים יש בת ושני בנים שנולדו בנורבגיה והם חיים לא רחוק מאוסלו. "עד לאחרונה לא הסתרנו שאנחנו יהודים", הוא מספר. "אבל בזמן האחרון אנחנו מרגישים את האנטישמיות דרך הילדים שלנו". לדבריו, הילדים לא מדברים עברית והם מעולם לא חיו בישראל, ובכל זאת בתו בת החמש סיפרה שילד מהגן שלה שאל אותה למה היא רוצחת ילדים פלסטינים. "בן ה–13 סובל עוד יותר", מוסיף רמי. "ילדים אומרים שהוא יהודי ומציקים לו. ילדים קראו לעברו 'הייל היטלר'".
ההיסטוריה משחקת כאן תפקיד חשוב. היהודים, שנחשבים כיום למיעוט רשמי בנורבגיה, הגיעו למדינה רק באמצע המאה ה–19. עד אז כניסת יהודים היתה אסורה בחוק. ההגירה, בעיקר ממזרח־אירופה, הובילה להקמתן של קהילות יהודיות באוסלו ובטרונדהיים. קהילות אלו נפגעו מאוד במלחמת העולם השנייה, כשהמדינה נשלטה על ידי משטר קוויזילנג הפשיסטי, ששיתף פעולה עם הנאצים. מתוך כ–2,100 יהודים, שליש נרצחו. יותר מ–500 איש נתפסו בידי שוטרים, חיילים ומתנדבים נורבגים וגורשו באונייה, משם נלקחו ברכבת לאושוויץ. אחרים נספו במחנות אחרים בנורבגיה ובגרמניה. השורדים היו אלו שנמלטו לשוודיה ולבריטניה.
אחד הדברים שכואבים לחברי הקהילה היהודית הוא התחושה שאפילו הרדיפה שעברו משמשת כעת נגדם. פרופ' טורקל ברקה, היסטוריון באוניברסיטת MF באוסלו, מספר למשל על טקס ההנצחה לליל הבדולח שהתקיים באוסלו בשנה שעברה. "יהודי נורבגיה הרגישו שחטפו להם את האירוע", הוא מספר. "ארגון נורבגי נגד גזענות הפך את האירוע לאירוע פרו־פלסטיני". במקום לעסוק בנאציזם, בשואה ובאנטישמיות, האירוע עסק במזרח התיכון ובהקצנה פוליטית. לארגון האירוע צורפו ארגוני שמאל שהם חלק מגל המחאות האנטי־ישראלי, ולא ניתן היה להניף בו דגלי ישראל ואפילו לא להציג סמלים יהודיים. הקהילה היהודית החליטה אפוא לקיים אירוע משל עצמה, בבית כנסת.
תחושות קשות עולות מאנשי הקהילה גם כלפי "המרכז הנורבגי ללימודי שואה ומיעוטים". המרכז, שהוקם באמצעות כספים של יהודים שנרצחו בשואה, אמור לעסוק במיפוי האנטישמיות במדינה ובמאבק בה. אלא שמכתב ששלחו באחרונה ניצולי שואה נורבגים וצאצאים של קורבנות שואה מאשים את המרכז כי הוא נכשל בתפקידו, וכי במקום להילחם באנטישמיות הוא "מיצב את עצמו כמבקר של המדיניות והטקטיקות הצבאיות של ישראל". בנוסף, לטענת המכתב, המרכז "מפגין הטיה בבחירת מומחים, התומכת בנרטיב שלילי כלפי ישראל כמדינה יהודית".
תחנת רכבת תחתית באוסלו
מנהל המרכז, פרופ' יאן היירט, אמר על כך בתגובה: "אנו עדים לעלייה מטרידה בעמדות ובאירועים אנטישמיים בנורבגיה. זה מדאיג אותנו מאוד. המרכז פועל יום־יום כדי לממש את המנדט שלנו לחקור ולהפיץ ידע על השואה, אנטישמיות, רצח־עם והפרות זכויות אדם הקשורות לכך, כמו גם על מצבם של מיעוטים בנורבגיה".
"הובטחו לנו דברים כאזרחי המדינה וכיהודים שיש להם היסטוריה מסוימת", אומר לייף קנוטסן, פעיל בקהילה היהודית במדינה. "כל זה קרס תוך שעות ב–7 באוקטובר". קנוטסן מדבר על הפער בין הציפיות מהחברה הנורבגית — על ערכיה הדמוקרטיים והליברליים — לבין המציאות כפי שחווים אותה היהודים במדינה בפועל. היו אמנם סימנים מקדימים, הוא אומר, כמו איומים, התפרעויות והתבטאויות אנטישמיות בתקופות של מבצעים צבאיים ישראליים בעזה ובלבנון. "למרות ההתרחשויות האלו, היתה תחושה שאנחנו מוגנים. אבל כבר ב–7 באוקטובר הבנו שהחוזה החברתי לא יכובד. זו מציאות קשה מכיוון שאנחנו בקושי מחזיקים מעמד גם ככה. המוסדות של הקהילה מוחזקים בהתנדבות, הלחץ עליהם גדול והמשימה להמשיך לקיים אותם קשה. אחרי 7 באוקטובר קיימתי משאל בקרב יהודים נורבגים. מתוך 150 איש, כמחצית אמרו שהם שקלו לעזוב את המדינה. יותר מ–90% מהם אמרו שהרשויות בנורבגיה לא מבינות מהי אנטישמיות".
קנוטסן מספר על סממנים לקהילה בטראומה, שחווה תקשורת עוינת מאוד, התבטאויות בלתי נסבלות, הצקות והטרדות. "אם הקהילה היהודית תיעלם מנורבגיה זו תהיה טרגדיה", הוא אומר. "זו תהיה אפיזודה עצובה אחת מרבות בהיסטוריה היהודית, אבל זו תהיה קטסטרופה עבור נורבגיה. אני מודאג. לא כיהודי דווקא, אלא כפטריוט נורבגי".
"משהו נשבר ב–7 באוקטובר", אומר גם פרופ' ברקה. "יהודי נורבגיה מרגישים היום פגיעים ונבגדים. כל הזמן אומרים להם מה הם אמורים לחשוב על הסכסוך. אם הם עצמם לא מגנים את ישראל, מסבירים להם שהם 'יהודים בצורה לא נכונה'. יש כאן אנשי ציבור ופוליטיקאים שתומכים בחמאס, וגם ימין קיצוני וניאו־נאצים שתמכו בטבח ב–7 באוקטובר. לכן זה לא מפתיע שיהודי נורבגיה שואלים את עצמם על מקומם בחברה הנורבגית".
טורקל ברקה. צילום: CF – Wesenberg/Kolonihaven.no
ברקה מסביר כי שורשי העוינות הנורבגית כלפי ישראל התחילו בסוף שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70. "אחרי מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, העמדה הנורבגית הברורה היתה התנגדות לאנטישמיות ותמיכה במדינה היהודית הצעירה", הוא אומר. "עם זאת, עמדות פרו־פלסטיניות החלו לצבור תאוצה אחרי מלחמת ששת הימים, ותנועות שמאל פרו־פלסטיניות, כולל קבוצות מרקסיסטיות, ניסו לדחוף את השמאל המתון הסוציאל־דמוקרטי לכיוון הזה. למרות שמגמות דומות התרחשו במדינות אחרות, ישנם גורמים ייחודיים לנורבגיה שהובילו לכך שכל השמאל הנורבגי אימץ את הגישה הזאת. מסוף שנות ה–70, במשך 20 שנה, נורבגיה שלחה יותר מ-20 אלף חיילים לשירות בכוחות יוניפי"ל בלבנון. זה יצר תחושה בקרב הדור הזה שנורבגיה מחזיקה בידע ייחודי על האזור. אני רואה זאת כיוהרה נורבגית. אפשר להוסיף לזה את המעורבות הנורבגית בהסכמי אוסלו. כשההסכמים הללו קרסו, התנועה האנטי־ציונית פשוט יצאה משליטה".
לדברי ברקה, הגורם הייחודי ביותר בנורבגיה הוא ההשפעה של האיגודים המקצועיים על עיצוב מדיניות החוץ של המדינה. "יותר ממיליון נורבגים, כחמישית מהאוכלוסייה, הם חברים באיגודים המקצועיים. בעשורים האחרונים איגודים אלו טיפחו תרבות מאוד אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית. תנועה זו קשורה קשר עמוק למפלגת העבודה הנורבגית, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה אידיאולוגית. זה נותן לאיגודים השפעה רבה על מדיניות החוץ של נורבגיה". האנטי־ציונות הזאת, אומר ברקה, הפכה לסוג של אנטישמיות.
בעיני פרופ' קתרין ת'ורלייפסון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אוסלו, בנורבגיה יש בעיה של ממש בהבנה של האנטישמיות מהסוג החדש, זו הקשורה לישראל. ת'ורלייפסון, שחיה בעבר בישראל ודוברת עברית, מסבירה שיהודים במדינה נמצאים במצב פגיע ונתקלים באנטישמיות בסביבות רבות — בתקשורת, ברשתות חברתיות ובמרחב הציבורי. ת'ורלייפסון, שחוקרת את החיים היהודיים בנורבגיה במאה ה–21, גילתה דעות קדומות רבות על יהודים ועל ישראל. בסקר שערכה באחד ממחקריה, מחצית מהמשיבים סברו שהיחס של ישראל לפלסטינים לא טוב יותר מזה שהיהודים זכו לו בשואה.
קתרין ת'ורלייפסון , צילום: University of Oslo
לפי ת'ורלייפסון, השיח הפוליטי במדינה משחק תפקיד מכריע. "נורבגיה היא מדינה קטנה והשיח הפוליטי שלה עדיין בהתהוות. יש בה קונפורמיות, מחסור בקולות מגוונים שמבטאים חוויות שונות, וחסרים לה כלים דמוקרטיים להגנה על מיעוטים". לדבריה, בפוליטיקה הנורבגית יש גישה מאוד פרו־פלסטינית. בחוגים אקטיביסטיים מסוימים מתקפת חמאס נחשבת התנגדות לגיטימית, והמילה "טרור" לא נאמרת במקומות שבהם היא צריכה להיאמר. הקונפורמיות הנורבגית מסתירה את האנטישמיות הקשורה לישראל ואת הדיסאינפורמציה והאלימות הפוליטית שמתדלקת אותה".
יום האישה באוסלו, שבו פעילים יהודים התקבלו בשנאה. צילום: Pål Holden
"אני חי כאן, ילדיי ונכדיי חיים כאן, ואני מודאג מאוד", אומר אילן שרוני, שחי בנורבגיה מאז 1988 ומתגורר בעיר סטבנגר בדרום־מערב המדינה. שרוני מזהה את התקשורת הנורבגית כאשמה עיקרית. "זה יום־יום בטלוויזיה כבר עשורים. מי שלא מגנה את ישראל מגונה כתומך ברצח־עם. הכל פשוט התפוצץ אחרי 7 באוקטובר. הגישה האנטי־ישראלית, שהיתה תמיד חלק מהפוליטיקה הפנימית, עכשיו הפכה להיות ממארת".
"כשאני מדבר עם אנשים שמגלים שאני מישראל, הם מפסיקים לדבר או אפילו נחנקים", מוסיף יניב, מרצה באקדמיה שחי באוסלו ועובד בעולם האמנות, "אחר כך הם לפעמים חוזרים להתנצל". לדבריו, כבר אמרו לו שישראל היא מדינת פשע שבכלל לא צריכה להתקיים.
בשבוע שעבר, לקראת ציון אירועי 7 באוקטובר, תוגברה האבטחה סביב מוסדות יהודיים במדינה. מול עצרות הזיכרון שנערכו באוסלו ובברגן נערכו הפגנות פרו־פלסטיניות. באוסלו הוצבו דגמים של טילי קסאם בצבעי ירוק, לבן ואדום. בברגן, בהפגנה שנערכה תחת הכותרת "שנה לשיטפון אל־אקצה", שרפו מפגינים דגלי ישראל. המשטרה ביקשה ממשתפי עצרות התמיכה בישראל לא להתקבץ בקבוצות כי יהיה "קשה להגן עליהם". בקהילה היהודית יש רבים שמבינים את הביקורת על ישראל. ובכל זאת, ב–8 במרץ, ביום האישה הבינלאומי, קבוצה של פעילות ופעילים יהודים קיוו שלמרות הביקורת, הם יוכלו להפגין בסולידריות עם נשים ברחבי העולם באירוע גדול שתוכנן באוסלו.
יעל נילסן, שהיתה פעילה במאמץ הבינלאומי להשבת החטופים, יצרה קשר עם המארגנים וביקשה להצטרף. יחד עם חברותיה, ביקשה להעלות למודעות את מעשי האונס שבוצעו ב–7 באוקטובר ואת מצבם של הישראלים והישראליות שנחטפו על ידי חמאס. "הדברים האלה כמעט ולא נדונים בתקשורת הנורבגית", אומרת נילסן. "חשבנו שדרך הצטרפות לאירוע הגדול של יום האישה, נוכל להכניס לשיח הנורבגי את נושא האלימות המינית ואת המצב הנורא של הישראלים שנחטפו".
לא היה נראה שתהיה בעיה. אחת הסיסמאות שהוחלט עליהן בהפגנה עסקה במאבק בשימוש באונס כנשק, כך שהיתה התאמה בין התכנים של ההפגנה לבין מטרות הקבוצה של נילסן. "ובאמת, כשיצרתי קשר עם המארגנים, הם אמרו שהתוכנית כבר נקבעה, אך שנוכל להצטרף לקבוצה שתצעד תחת הסיסמה 'להילחם באונס כנשק'. כדי להיות בטוחה, וידאתי שהמארגנים יודעים שנישא תמונות של הנשים שנחטפו, וגם ביקשתי אישור לכך שסידורי האבטחה ידאגו לכך שנהיה בטוחים עם הסמלים היהודיים שלנו. הכל נראה מסודר".
הקבוצה הורכבה מכ–40 עד 50 אנשים, רובם יהודים מקומיים, ישראלים וכמה תומכים. נילסן וידאה שאיש לא נושא דגלי ישראל ושהמסר ברור לכולם. "היה חשוב לנו להתמקד באלימות המינית, לכן לא נשאנו דגלי ישראל. אבל כדי לזהות את הנשים כישראליות, היה לנו באנר כחול־לבן עם הסיסמה '#MeToo Unless you're a Jew' בליווי גרפיקה של מגן דוד עשוי מתחתוני נשים ומשולש של דם ששימש בהפגנות דומות ברחבי העולם".
הקבוצה היתה מודעת לכך שהיא עשויה להיתקל בעוינות. "הסמלים שלנו לעתים קרובות מעוררים שנאה ותוקפנות בנורבגיה", היא אומרת. "יש כאן קהילה מוסלמית גדולה, ובתקופה ההיא התקיימו הפגנות יומיומיות נגד ישראל. חלקן חצו את הקו הדק בין עמדות אנטי־ישראליות לאנטישמיות. אז דאגנו, אבל קיבלנו אישור מהמארגנים, ומכיוון שלא ייצגנו את ישראל וההפגנה היתה אמורה לעסוק במשהו שכל נורבגי יכול להסכים עליו — התנגדות לשימוש באלימות נגד נשים כנשק — קיווינו לטוב".
התגובה העוינת הגיעה מיד. בהתחלה סירבו להכניס אותם לאירוע, והם נאלצו להוכיח כי קיבלו מהמארגנים אישור להשתתף. "אחד המארגנים המשיך לצעוק ולקלל, ואז לקח את אחד מהשלטים שלנו והשליך אותו על הקרקע", נזכרת נילסן. "אחרי שהמשטרה וידאה שהוא לא יתקרב אלינו, עוד ועוד מהמארגנים אמרו לנו שהמסר שלנו מנוגד למסרי האירוע. הם הסתכלו עלינו בשנאה ושאט נפש והתחילו לצעוק שאנחנו ציונים ופשיסטים. ואז הקהל הצטרף עם סיסמאות וצרחות קצובות שכבר התרגלנו להיתקל בהן: 'רוצחים", 'לא לציונים ברחובות שלנו' ו־'מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית'".
"נמנענו מלהיכנס לעימות ישיר", מספרת נילסן, "והנחינו את הקבוצה שלנו לא להתפזר ולא לענות. אבל כשהאווירה התחממה, חלק מהמפגינים האחרים, נורבגים, נשים וגברים בגילי, התקרבו מאוד לחברי הקבוצה ולחשו להם באוזניים", ממשיכה נילסן. "הם לחשו דברים כמו 'רוצח ילדים' ו'סקאדדייר' (מזיקים או טפילים בנורבגית)". "צעקו עליי קריאות אנטי־שראליות בעבר", אומרת נילסן, "אבל הפעם זה היה שונה מאוד. השנאה הגיעה מצד אנשים שחשבתי שאנחנו חולקים איתם ערכים בסיסיים. התחושה היתה של ביטול שלנו כבני אדם. לא היינו נשים וגברים, אלא התגלמות של רוע".
הממשלה באוסלו מיטלטלת בין דרישה ציבורית להחריף את הטון נגד ישראל ופעולותיה בעזה, לבין היותה של נורווגיה יצואנית נשק גדולה, שייתכן שרכיבים מתוצרתה מגיעים גם לצה"ל – תוך עקיפת החוק האוסר על שיווק נשק למדינות שנמצאות במלחמה. האם הפוליטיקה תנצח את הפרקטיקה?
בישראל היו שהכריזו בחודשים האחרונים על נורווגיה כמדינה האירופית העוינת ביותר את ישראל. קביעה זו תלויה במידה רבה במדיניותו של שר החוץ הנורווגי, אספן בארת איידה, שנכנס לתפקידו רק כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. בארת איידה, איש מפלגת העבודה הנורווגית, מכהן בתפקיד שר החוץ בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה בשנים 2012־2013). בעבר כיהן גם תקופות קצרות כשר הביטחון וכשר האקלים והסביבה. הטענות הישראליות נגדו ונגד ממשלתו הן רבות: זה התחיל מכך שדווח כי משרדו אסר על מלך נורווגיה לשלוח מכתב תנחומים לישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר (זאת מאחר שבנורווגיה המלך אינו מוסמך לתת הצהרות בנוגע ל"קורבנות של סכסוך פוליטי"). זה נמשך בגינוי ישראל בוועידה הבינלאומית בקהיר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ובביקורת על כך שנורווגיה לא מכירה בחמאס כארגון טרור.
מעבר לכך, נורווגיה התעקשה להמשיך להעביר כספים לאונר"א בעוד מדינות רבות הפסיקו לתמוך בארגון, בתגובה לדיווחים שאנשיו היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. נורווגיה לא רק המשיכה להעביר כסף, אלא גם יצאה בקמפיין להגנת אונר"א בקרב מדינות אחרות. במקביל, נורווגיה פעילה במסגרת תביעה נגד ישראל בבית־הדין הבינלאומי לצדק בנושא הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תביעה נפרדת מהתביעה הדרום־אפריקאית המאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם.
בראיון למגזין TheMarker, מסביר בארת איידה את עמדתו: "אנחנו ידידים של ישראל. תמיד היינו ונמשיך להיות", אומר שר החוץ. "לפעמים חברים טובים צריכים לתת עצות טובות, אבל אנחנו בשום אופן לא עוינים את ישראל. תמיד ניסינו לסייע לישראל לחיות בשלום ובביטחון". כשהוא מתבקש להסביר מדוע נורווגיה נתפסת בכל זאת על ידי רבים בישראל כעוינת, הוא מסביר שלמרות הידידות, מדינתו יכולה לא להסכים עם הממשלה הישראלית. "גינינו את המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר ואנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד טרור", הוא אומר. "אבל גם אמרנו שכמו כל מדינה אחרת, ישראל חייבת לציית לחוקי הלחימה במסגרת החוקים ההומניטריים הבינלאומיים של אמנת ג'נבה. הביקורת שלנו היתה על כך שחלק מהטקטיקות הצבאיות שישראל משתמשת בהן, והמצור החלקי דה־פקטו על הרצועה שמנע מזון, חשמל ואמצעי קיום הכרחיים מאוכלוסיית עזה, היו בעייתיים מאוד. זו לא עוינות כלפי ישראל, זו ביקורתיות כלפי מרכיבים מסוימים של מדיניות הממשלה".
בארת איידה בביקור בסטוקהולם, יוני 2024, צילום: דיויד סטברו
בארת איידה מוסיף לרשימת הנושאים שלממשלתו יש עליהם ביקורת גם הצהרות של שרים בממשלת ישראל ש"נתנו את הרושם, שהוא כנראה מוטעה, שישראל מעוניינת לגרש את הפלסטינים מעזה. היו בישראל הצהרות כאלו והן בעייתיות מאוד כשהן באות משרים בממשלה".
נורווגיה ממשיכה להעביר כספים לאונר"א ודרשה ממדינות אחרות להמשיך לעשות זאת גם כן. האם אתם לא מאמינים לרשויות בישראל שדיווחו שעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר, או שבעיניכם זו אינה סיבה מספקת להפסיק לממן את הארגון?
"ההחלטה שלנו לא מבוססת על חוסר אמון בטענה הישראלית. אמנם לא ראינו עדויות, גם ארצות הברית וגם האו"ם לא קיבלו את ההוכחות, אבל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שבין 13 אלף המועסקים בעזה, היו כאלו שהיו קשורים לחמאס ואפילו במתקפת הטרור. זה נורא, זה בלתי מקובל וזה דורש חקירה. אמרנו את זה למזכ"ל האו"ם, גוטרש, וללזאריני (הנציב הכללי של אונר"א, ד"ס). אבל, לא הסכמנו לכך שגם אם זה נכון, צריך לקצץ את כל התמיכה. לא כך מתנהלים כשיש הפרות חוקים בתוך ארגונים. לא סוגרים את הארגון אלא מחפשים את הפושעים. אם מישהו במשטרת אוסלו נעצר בחשד לרצח, אני לא אסגור את המשטרה אלא אעצור את החשוד. אנחנו שמחים לראות שיש כעת מדינות ששינו את מדיניותן – אוסטרליה, שוודיה, דנמרק וקנדה למשל, וכך גם הנציבות האירופית. זה לא שאנחנו לא מאמינים לישראל, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להעניש בגלל זה את כל הפלסטינים".
בעניין אונר"א בארת איידה לא מקבל טענות על אופיו הבעייתי מלכתחילה של הארגון והאפשרות לתמוך בפלסטינים דרך ארגונים אחרים. "רוב מכריע של הארגונים הבינלאומיים האחרים הפועלים באזור אומרים שאין אפשרות להחליף את אונר"א בטווח הקצר", הוא אומר. "הם התשתית לכל הפעילות ההומניטרית בעזה, כך שכל הארגונים מתאמים איתם".
בנובמבר הצהרת כי "היינו ברורים בקביעה שיש לראות בחמאס ארגון טרור". האם, בניגוד לעבר, זו כעת המדיניות הרשמית של נורווגיה, גם בכל הנוגע לאכיפת חוק, סנקציות כלכליות וכן הלאה?
"מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היתה באופן ברור מתקפת טרור והיא בוצעה על ידי חמאס, כך שבהקשר זה הם ביצעו פעולת טרור חמורה מאוד. עם זאת, עמדתנו העקבית שומרת איזשהו סוג של קשר עם כל הקבוצות הרלוונטיות. זה לא אומר שאנחנו מקבלים את המטרות שלהן או את המדיניות שלהן, אבל אנחנו חושבים שאם אנחנו מנסים לתרום להפסקת אש בין הצבא הישראלי לחמאס, מישהו צריך לדבר עם חמאס. זה לא אימוץ של הארגון, אלא רק הודאה בכך שהם קיימים. הדרך להחליש את החמאס היא לפתח דרך חלופית למדינה פלסטינית. כוחות רבים תרמו לפיצול של החברה הפלסטינית וזה שירת את חמאס ואת אלו שלא רצו התקדמות. אנחנו לא רוצים פלסטין בשליטת חמאס, אלא פלסטין בשליטת פלסטינים אחרים שמכירים בישראל ובזכותה לחיים ולביטחון".
אתם מקיימים קשר עם חמאס?
"כן, אנחנו עומדים בקשר עם חמאס כפי שאנחנו בקשר עם חיזבאללה, עם החות'ים וכל שאר הגורמים באזור. ובגלל זה לא הטלנו אותן סנקציות שמדינות אחרות הטילו, אבל אין להבין את זה כתמיכה במטרות ובמדיניות שלהם". בארת איידן גם מוסיף, בלי לפרט בדיוק למי הכוונה, ש"יש אנשים בעולם שמבקרים אותנו על כך בפומבי, אבל למעשה שמחים שזה המצב, כי מישהו צריך לתחזק את הקשרים האלו".
מה עמדתכם הנוכחית בעניין התביעה הדרום־אפריקאית בהאג ותוצאותיה?
"ציינתי לטובה את העובדה שישראל החליטה להגיב לתביעה. לא הגבתי לעצם היוזמה, אבל בהינתן שהתביעה קיימת, טוב שישראל הגיבה, טוב שהיא מכירה בסמכות בית המשפט וברור שזו זכותה להגן על עצמה מפני ההאשמות. בית המשפט לא טען שיש כאן רצח עם, אלא שיש מספיק אלמנטים שעלולים ליצור הפרה של האמנה למניעת רצח עם, וישראל צריכה להגיב ולהודיע לבית־המשפט אילו צעדים היא נוקטת כדי לקיים את המגבלות החלות על מדינה שנלחמת. זה חוקי להילחם במלחמה של הגנה עצמית, אבל יש חוקים כיצד לעשות זאת. יש כמובן עוד נושא שבית הדין הבינלאומי לצדק עוסק בו, תיק אחר שעוסק בנושא אחר – הכיבוש הישראלי בו התערבנו, בניגוד לתיק רצח העם". ואכן, נורווגיה היתה אחת מ־50 מדינות שהעידו בפני בית־הדין בנושא זה בסוף פברואר. "נורווגיה מסתייגת בבירור מאלימות של מתנחלים ישראלים ומעקירת פלסטינים באדמות כבושות", אמר בארת איידן בהקשר זה. "ההתנחלויות אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי… והעוול שהפלסטינים נתונים לו חייב להיפסק".
למדיניות הנורווגית כלפי ישראל יש גם צד כלכלי. ממשלת נורווגיה פרסמה לאחרונה אזהרה לחברות נורווגיות שלא לעסוק בשיתוף פעולה עסקי או במסחר המשמש "להנצחת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בישראל". על פי שר החוץ בארת איידה, "נורווגיה טוענת זה זמן רב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מפרה את החוק הבינלאומי, לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם, ומערערת את הסיכויים להשגת מדינה פלסטינית עתידית ופתרון בדרכי שלום של הסכסוך". לכן, על פי הודעת השר, ההמלצה לחברות נורווגיות היא "תגובה להתעצמות מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשנה האחרונה, כמו גם הרחבות התנחלויות חדשות והגברת האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים". בארת איידה טוען שהקהילה העסקית הנורווגית ביקשה הנחיות מהרשויות לגבי הפעילות שלהן, והמלצת הממשלה מבהירה ש"חברות נורווגיות צריכות להיות ערניות לעובדה שעיסוק בכל פעילות כלכלית או פיננסית בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות עלול לסכן אותן, ולתרום להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם".
בפועל, למדיניות זו יש כבר השלכות. "מכתבו של שר החוץ הבהיר כי כל דבר שמועיל לארגונים שתורמים ל'כיבוש הבלתי חוקי' בישראל, אינו תואם את המדיניות הנורווגית", מסביר לייף קנוטסן, מתאם התקשורת של הקהילה היהודית בנורווגיה. "הוא גם שלח את המכתב הזה ל־Vinmonopolet, המונופול הקמעוני למכירת משקאות אלכוהוליים שבבעלות ממשלת נורווגיה. Vinmonopolet, בתגובה, כינסה מיד ישיבת מועצת מנהלים שהחליטה להוריד מהמדפים יינות מהגדה המערבית ומהגולן". קנוטסן אומר שצעד זה עלול להיות בלתי חוקי בהקשר של חוקי האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי (WTO), במיוחד בהקשר של הגולן. "זה שינוי מדיניות שבארת איידה הכתיב משולחן העבודה שלו, לא דרך הקבינט ולא דרך הפרלמנט, וזוהי מדיניות חוץ דרך קמעונות", אומר קנוטסן. "אחת התוצאות היא שבפועל, יהודים בנורווגיה שרוצים יין כשר לפסח, יתקשו להשיגו".
בשיחה עם מגזין TheMarker מבהיר בארת איידה ש"הרשת יכולה לייבא יינות ישראלים אחרים ככל שהיא בוחרת", ומוסיף: "יש לנו יחסים כלכליים עם ישראל ואנחנו רוצים להמשיך לקיים אותם. אבל אנחנו טוענים כבר שנים שהיחסים הכלכליים צריכים להיות עם ישראל של גבולות 1967. זה לא חדש. כעת, אנחנו מחזקים את העצה שלנו לעסקים נורווגיים – תרגישו חופשי לקנות ולמכור בישראל, אבל לא במה שמתדלק את הכיבוש, שנדמה לי שכולם, למעט הממשלה הישראלית, מכירים באי־החוקיות שלו. זו לא מדיניות רדיקלית מאוד. זו עמדה שנועדה ליצור עקביות במדיניות שלנו לא לתרום כלכלית להפרות זכויות אדם ולהפרות של החוק הבינלאומי. אנחנו לא נכנסים לפרטים, אלא נותנים עצות כלליות. זו היתה מועצת המנהלים של Vinmonopolet שקיבלה את ההחלטה".
למרות כל זאת, דומה שהמשק הנורווגי לא משלם מחיר גבוה במיוחד על העמדה העקרונית של הממשלה. יחסי הסחר בין ישראל לא נפגעו בצורה דרמטית, והקריאות לחרם הן יותר סמליות מאשר מעשיות. על פי מֶטֶּה יוהאנה פולסטאד, נשיאת לשכת המסחר נורווגיה־ישראל, הייצוא העיקרי של נורווגיה לישראל במשך עשרות שנים הוא דגים. "יותר מ־80% מכלל הסלמון המיובא לישראל הוא מנורווגיה. נורווגיה גם מייצאת מתכות ונייר בהיקף קטן יותר", אומרת פולסטאד. "הייצוא העיקרי של ישראל לנורווגיה הוא מוצרים חקלאיים – פירות וירקות. ישראל מייצאת לנורווגיה גם מוצרים טכנולוגיים כמו חלקי מחשב. שני המגזרים הללו מכסים את רוב היבוא לנורווגיה מישראל".
פולסטאד מוסיפה שלמרות המתחים הפוליטיים, מכירות הדגים מנורווגיה המשיכו לגדול, בעוד שאר המגזרים לא גדלו במשך זמן מה. "האקלים הפוליטי בנורווגיה לגבי ישראל אינו מועיל לקידום עסקים, ובעיקר ליוזמה של יצירת קווי מסחר חדשים. נראה שהסנטימנט האנטי־ישראלי יצר חוסר רצון לפתח קשרים עסקיים חדשים עם ישראל", היא אומרת. "למרות זאת, חלק מהמסחר ממשיך לגדול. בשנים 2022־2023 היבוא הישראלי לנורווגיה גדל מ־1.6 מיליארד כתר נורווגי (כ־560 מיליון שקל) ל־1.8 מיליארד כתר (כ־600 מיליון שקל), אלו נתוני שיא. גם הייצוא הנורווגי לישראל ב־2022 היה ברמת שיא של 2.6 מיליארד כתר (כ־900 מיליון שקל) וירד ל־2.3 מיליארד כתר (כ־800 מיליון שקל) ב־2023".
בנוסף להמלצת ממשלת נורווגיה להחרים מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, פולסטאד מציינת גם את העובדה שאוניברסיטאות בנורווגיה קוראות לחרם אקדמי נגד ישראל, אף שהממשלה מתנגדת למהלך זה. קנוטסן מסביר בעניין זה שהיו קריאות רבות לחרם מסוגים שונים בנורווגיה בחודשים האחרונים. באקדמיה הנורווגית יש מקרים של אוניברסיטאות שניתקו קשרים עם מוסדות אקדמיים מישראל. אחת הדוגמאות היא אוניברסיטת OsloMet (Oslo Metropolitan University), שהחליטה לא להמשיך תוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת חיפה. "זה מקרה שבו מועצת המנהלים של המוסד קיבלה את ההחלטה", מספר קנוטסן. "הם טוענים שזה לא חרם אלא החלטה של אי המשך תוכנית, אבל זה משחק בסמנטיקה". על פי קנוטסן, זוהי פגיעה ברורה בחופש האקדמי, שמיועדת לרצות קבוצה של אקטיביסטים שעסוקה בלהשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. על פי דיווחים בתקשורת, אוסלו מט אינה לבדה. גם אוניברסיטת דרום־מזרח נורווגיה (USN) החליטה לסיים את שיתופי הפעולה האקדמיים והמחקריים שלה עם המכללה האקדמית הדסה בירושלים בעקבות המלחמה בעזה.
והחרמות נמשכים גם בגזרות אחרות. קנוטסן אומר שישנם איגודים מקצועיים ורשויות מוניציפליות, כולל עיריית אוסלו, שקראו לחרמות ופרסמו הודעות על חרמות. "הם נזהרים מאוד מלהגיד שהם מחרימים את ישראל, וטוענים שהם מחרימים רק ארגונים וחברות שתורמים להתנחלויות. עם זאת, לא תמיד ברור מה זה בדיוק אומר ומה בעצם הם לא רוכשים. זה נראה כמו Virtue Signaling (הפגנת מוסריות שטחית לצורכי תדמית, ד"ס) עבור הקהל הביתי שלהן".
כשמגיעים לכסף הגדול באמת, עם זאת, נורווגיה לא ממהרת לחתוך את כל ההשקעות שעלולות להיות קשורות בצורה כזו או אחרת עם הכיבוש וההתנחלויות. בנושא זה מעניין לבדוק את קרן הנפט הנורווגית, שמשקיעה את עודפי ההכנסות של מגזר הנפט של המדינה במה שנהפך לקרן העושר הריבונית הגדולה בעולם. הקרן, המחזיקה כ־1.5 טריליון דולר, משכה בעבר השקעות בחברות ישראליות, אך היא עדיין מושקעת על פי דיווחים שונים בכ־70 חברות ישראליות, בשווי של מיליארדי דולרים. כעת, היא בודקת אם למשוך השקעות מחברות שיש להן קשר לכיבוש ולהתנחלויות, בעיקר גופים כגון בנקים ומוסדות פיננסיים ישראליים.
"זה נידון כאן בהרחבה", אומר שר החוץ בארת איידה, "ההמלצות שלנו רלוונטיות גם להשקעות בקרן הנפט וועדת האתיקה של הקרן בוחנת את הדברים. זה מסובך, כי למשל, כשיש בעלות בבנק, ייתכן שיש לבנק פעילות גם בישראל וגם בשטחים כבושים. הממשלה לא נכנסת לפרטים ולכל פורטפוליו. לקרן יש דירקטוריון ויש לה גם הנהלה רחבה יותר וכן ועדת אתיקה, והם אלה שמקבלים את ההחלטה".
למרות הצעדים הרבים המיועדים להפעלת לחץ על ישראל, ישנם קולות בנורווגיה הטוענים שהממשלה אינה נוקטת מספיק פעולות נגד ישראל, וכדי לתמוך בפלסטינים. ארגונים פרו־פלסטינים טוענים, למשל, שתעשיית הנשק הנורווגית, שחלק גדול ממנה נמצא בבעלות ממשלתית, מצאה דרכים לעקוף את האיסור שמטילה המדינה על מכירת נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. האם ייתכן שנורווגיה מנסה ליהנות משני העולמות – מצד אחד היא מנסה להצטייר כמגינתם הנלהבת של הפלסטינים, ומצד אחר אינה מוותרת על רווחים הכרוכים בקשר עם ישראל?
"יש הגדרה ברורה של מהו נשק נורווגי", אומר שר החוץ בארת איידה. "זהו נשק שמיוצר בנורווגיה או שלפחות החלק המרכזי שלו מיוצר בנורווגיה. זוהי הגדרה בינלאומית. במובן זה, אסור לייצא כלי נשק נורווגים למדינות שנמצאות במלחמה כמו ישראל, ואין לנו שום סיבה להאמין שזה קרה". עם זאת, מבהיר שר החוץ, מאחר שלנורווגיה יש תעשיית נשק גדולה, חברות נורווגיות גם מחזיקות חברות בחו"ל וכאן שליטת הממשלה מוגבלת יותר. "אם הממשלה היא הבעלים של החברה או של חלקה הגדול, אנחנו יכולים לנקוט צעדי זהירות, אבל זה לא ממש נמצא תחת רגולציה נורווגית. כך זה גם עם מדינות אחרות. חוץ מזה, יש גם פרויקטים משותפים שבמסגרתם אנחנו מייצרים חלפים לכלי נשק של מדינות אחרות. למשל, אנחנו מייצרים כמה חלקים מינוריים עבור מטוסי F-35. החוקים הנורווגיים לא תקפים כאן כי זה פשוט היה יוצר מצב ששיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הביטחון לא יהיו אפשריים".
בארת איידה מבהיר שנורווגיה אינה מוכרת נשק לישראל והוא אף קרא למדינות אחרות לנהוג כמו נורווגיה, כדי לוודא שלא יהיו שותפות עקיפות למה שעלול להוות רצח עם. עם זאת, ישנן טענות שחברות נורווגיות, ביניהן לפחות אחת שחציה בבעלות ממשלתית, עוקפות את המדיניות הממשלתית. היומון Verdens Gang פרסם בנובמבר שרכיבים נורווגיים עלולים להיות בשימוש בטילים שישראל יורה בעזה. על פי העיתון, מאחר שנורווגיה מתירה ייצוא רכיבי נשק למדינת נאט"ו כמו ארצות הברית, החלקים יכולים לשמש להרכבת נשק שיכול להיות מיוצא לישראל על פי תקנות אמריקאיות. כך, על פי העיתון, חברת Chemring Nobel, היא בין יצרניות דלק הרקטות לטילי הלפייר, שאותם ארצות הברית מספקת לישראל בעבור המלחמה בעזה. דיווחים על כך שחברה זו מייצרת דלק רקטות וחומרי נפץ עבור טילים שמשמשים את צה"ל אינם חדשים, וכלי תקשורת שונים בנורווגיה דיווחו על כך בעבר. בתגובה לדיווח בעיתונות הנורווגית אמר מנכ"ל החברה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שרכיבים נורווגיים כלולים במערכות נשק המשמשות בעזה, אוקראינה או במקומות אחרים, מאחר שכמה מבעלות בריתה של נורווגיה מאפשרות יצוא של מוצרים ביטחוניים לישראל, בניגוד למדיניות היצוא הנורווגית.
חברה נורווגית נוספת, NAMMO, הואשמה בנורווגיה גם היא במכירת נשק לישראל. הבעלות על נאמו נחלקת בין ממשלת נורווגיה וחברה פינית בשם פאטריה (שגם היא, בחציה, בבעלות חברה נורווגית, קונגסברג, שממשלת נורווגיה היא בעלת המניות הגדולות שלה). בדצמבר דווח ב־NRK, רשות השידור הציבורית בנורווגיה, שפעילים פרו־פלסטיניים חסמו את הכניסה למפעל החברה בראופוס בטענה כי "הנשק של נאמו מסייע להרג פלסטינים בעזה". לפי המפגינים, טילי כתף מסוג M141 המיוצאים מהמפעל של נאמו באריזונה לישראל, נמצאים בשימוש בעזה. החברה הכחישה את הטענות ואמרה שהנשק נמכר לצבא האמריקאי עד לפני עשר שנים, ושבזה מסתיימת מעורבותה.
בעקבות פניית מגזין TheMarker, כתב דובר מטעם חברת נאמו שבחברה אכן נתקלו בדיווחים בתקשורת לגבי מוצרים של החברה שיוצרו בארצות הברית ונמצאו בישראל. הדובר כתב כי "בהתחשב בעובדה שהמכירות של מוצרים אלה בוצעו לפני מספר שנים ונעשו לרשויות בארצות הברית, איננו מסוגלים לאשר דיווחים על העברה מאוחרת יותר מארצות הברית לישראל, וגם אין לנו ידע לגבי כלי נשק או חומרים שהצבא הישראלי משתמש בהם". בתשובה לשאלה אם יש פיקוח על השימוש שנעשה בחלקי נשק שהחברה מייצאת למדינות אחרות, למשל באמצעות "הצהרת משתמש קצה" (End-User Certificate), כתב הדובר: "נאמו כפופה לחוקי פיקוח על יצוא במדינות שבהן יש לנו פעילות, כולל נורווגיה, שאינה מתירה יצוא של מוצרים מתוצרת נורווגית לישראל. עבור בקשות לרישיון יצוא למדינות שבהן יצוא מנורווגיה מותר, הצהרת משתמש קצה או אישורים אחרים הם בדרך כלל חלק מרשימת המסמכים הנדרשים". חברת Chemrinh Nobel לא היתה מעוניינת להגיב לשאלות מגזין TheMarker.
דו"ח בנושא מגמות בסחר בינלאומי בנשק שפורסם לאחרונה מספק הקשר לתעשיית הנשק הנורווגיות. את הדו"ח פרסם המכון הבינלאומי SIPRI, שמושבו בשטוקהולם, בירת שוודיה, והוא חוקר סכסוכים, חימוש, בקרת נשק ופירוק נשק. הדו"ח נחשב למקור המהימן ביותר על הסחר העולמי בנשק, למרות שעל פי הצהרות אנשי המכון עצמם, יש קושי להגיע למידע מלא על העסקות בתחום. הוא מדרג את נורווגיה במקום ה־19 ברשימת יצואניות הנשק, מקום גבוה למדי בהתחשב בכך שבנורווגיה חיים כ־5.5 מיליון איש בלבד. הדו"ח מראה כמעט הכפלה של יבוא נשק על ידי מדינות באירופה (עלייה של 94%) בשנים 2019־2023, לעומת השנים 2014־2018. המקור של כ־55% מהיבוא לאירופה הוא בארצות הברית. כמו כן, כמויות גדולות בהרבה של נשק זרמו לאסיה, אוקיאניה והמזרח התיכון בשנים האחרונות. יבואניות הנשק הגדולות בעולם הן הודו, ערב הסעודית, קטאר, אוקראינה, פקיסטן, יפן, מצרים, אוסטרליה, קוריאה הדרומית וסין. ישראל נמצאת במקום ה־15, כשהמקור של כמעט 70% מיבוא הנשק שלה הוא ארצות הברית. הדו"ח מוסיף שארצות הברית הגדילה את יצוא הנשק שלה ב־17% בין שתי תקופות אלה, בעוד יצוא הנשק של רוסיה הצטמצם בכמחצית. רוסיה היתה לראשונה יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי צרפת שבמקום השני. אחריהן ממוקמות סין, גרמניה, איטליה, בריטניה, ספרד וישראל (במקום התשיעי).
על פי הדו"ח, כ־30% מהעברות הנשק הבינלאומיות הגיעו למזרח התיכון בשנים 2019־2023. סעודיה, יבואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם, קיבלה 8.4% מייבוא הנשק העולמי בתקופה זו, ואילו קטאר הגדילה את יבוא הנשק שלה כמעט פי ארבעה. ארצות הברית היא זו שמחמשת את האזור, וכ־52% מהנשק שיובא על ידי מדינות המזרח התיכון סופקו על ידה. אחריה ברשימה נמצאות צרפת, המספקת כ־12% מהנשק שמיובא למזרח־התיכון; איטליה (10%) וגרמניה (7.1%). נורווגיה לא אמורה להיות כלל ברשימה זו, מאחר שתקנותיה מונעות יצוא נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. לכן, המדינות המובילות את רשימת הייבוא מחברות נורווגיות בתחום זה הן ארצות הברית, אוקראינה וליטא. במקרה האוקראיני, ישנה החלטת ממשלה נורווגית המאפשרת מכירת נשק למדינה, בגלל הפלישה הרוסית והאינטרס המיוחד שיש לנורווגיה לסייע לאוקראינה נגדה. כמו כן, החוק הנורווגי מאפשר סיוע צבאי למדינות הנמצאות במלחמה, בניגוד למכירת נשק לצרכים מסחריים.
"שוק הנשק בנורווגיה נתון לרגולציה כבדה", אומר ניק מארש, חוקר בכיר במכון לחקר השלום של אוסלו (PRIO). "משרד החוץ מנפיק אישורי יצוא והמכס בודק את המוצרים שעוברים את הגבול. שותפי הסחר בתחום הזה הם בעיקר מדינות נאט"ו, ומדינות מפותחות ודמוקרטיות כמו אוסטרליה. העיקרון המרכזי לפיו ניתנים רישיונות יצוא נוסח כבר בסוף שנות ה־50, בהצהרת הפרלמנט הנורווגי לפיה אסור לשלוח נשק או תחמושת לאזורים הנמצאים במלחמה, תחת איום מלחמה או במלחמת אזרחים. מעבר לכך, נורווגיה כפופה גם לאמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT) ולקווים מנחים של האיחוד האירופי (אף שהיא איננה חברה באיחוד, היא קיבלה עליה את המגבלות של האיחוד, ד"ס)".
"לתעשיית ההגנה והנשק של נורווגיה אין השפעה עצומה על הכלכלה הלאומית. ברור שמבחינת התמ"ג הנורווגי היא הרבה פחות חשובה מנפט וגז", מוסיף מארש, "עם זאת, נורווגיה לא מייצרת הרבה. למשל, בניגוד לשוודיה, אין לנו תעשיית הייטק גדולה, אז מבחינת ייצור ותעסוקה, הסקטור הזה חשוב. ישנן שתי חברות גדולות בתחום זה בנורווגיה – נאמו ו־Konsberg, שתיהן בבעלות חלקית של הממשלה".
מה לגבי חברות נורווגיות שיש להן חברות בנות במדינות אחרות? האם הן כפופות לחוק הנורווגי או למדינות שבהן מיוצר הנשק בפועל?
"כאן זה מסתבך. תיאורטית, אם חברה נורווגית קונה חברה בחו"ל, החוק הנורווגי לא תקף לגביה. הוא תקף רק לגבי מוצרים שעוזבים את נורווגיה. עם זאת, במקרה של מוצר שמיוצר נניח בארצות הברית, מורכב מחלקים שחלקם יצאו מנורווגיה או אפילו עושה שימוש בתוכנה או מפרטים טכניים שהם קניין רוחני מנורווגיה, אז יש משמעות לחוקי הייצוא הנורווגים".
האם כשנורווגיה מייצאת נשק מקובל לדרוש הצהרת משתמש קצה (EUC)?
"באופן כללי, כמו במדינות אחרות, גם בנורווגיה יש דרישה להצהרת משתמש קצה, אבל חשובים יותר הם מסמכי תנאי המכירה (Conditions of Sale). כך מגדירה החברה, בין השאר, למי מותר ולמי אסור למכור את המוצר שלה. זה לא רק עניין של שמירה על זכויות אדם, אלא גם עניין מסחרי. אבל במקרה של מדינות נאט"ו, נורווגיה הבהירה שוב ושוב שהיא לא מבקשת הצהרות משתמש קצה. זוהי אמירה פוליטית והיא חזרה לאורך השנים. כך, מאחר שנורווגיה יכולה למכור לצרפת, לארצות הברית ולבריטניה, למשל, ומאחר שהיא לא דורשת הצהרת משתמש קצה ממדינות אלו שמייצאות, בין השאר, לסעודיה, נוצר מצב שהממשלה יכולה לטעון שאין נשק במדינות הנמצאות במלחמה שכתוב עליו Made in Norway, אבל בהחלט יכול להיות שיש נשק שיש בו חלקים נורווגיים או שמיוצר על ידי חברות בנות של חברות נורווגיות. צריך לזכור שתעשיית הנשק היא בבעלות חלקית של הממשלה שיש לה כאן אינטרס כלכלי וגם פוליטי, כך שיש איזון בין שיקולים עקרוניים לשיקולים מעשיים".
"זה מאפיין את נורווגיה כבר זמן רב", מסכם מארש את מה שהוא מכנה "האופי הדואלי של נורווגיה". "מחלקים כאן את פרס נובל לשלום ויש כאן דגש פוליטי על שיחות שלום, מאמצים דיפלומטיים, סולידריות ופעילות הומניטרית מצד אחד. מצד אחר, נורווגיה חברה בנאט"ו כבר מתחילת הדרך, ומאז מלחמת העולם השנייה יש לה צבא חזק שהוא חלק מברית צבאית שמתנגדת לרוסיה. כמדינה קטנה, האינטרס שלה הוא לקדם שלום, אבל היא מעולם לא היתה פציפיסטית".
כששר החוץ בארת איידה נשאל לגבי העתיד של יחסי ישראל־נורווגיה, הוא מזכיר שאף שיש ביחסים עליות וירידות, יש למדינתו חשיבות גדולה בגלל ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית (AHLC). זהו הגוף הבינלאומי העוסק בתיאום ובהגשת סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, הוא הוקם ב־1993 וחברות בו 16 מדינות, בראשות נורווגיה ובחסות ארצות הברית והאיחוד האירופי. "אחרי הפסקת האש, זה שוב יהיה גוף מפתח בדיון על תיאום תרומות לבניית הרשות הפלסטינית. לכן פעלנו עם ממשלת ישראל למציאת פתרון לבעיית ההכנסות שנגבו על ידי ישראל מטעם הרשות הפלסטינית. זה מראה שאנחנו עדיין יכולים לעבוד עם ישראל וגם עם רמאללה כדי לפתור בעיות". שר החוץ מתייחס בהקשר זה למתווה הזמני שמעביר לידי נורווגיה את האחריות על כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, לאחר שבנובמבר החליטה ישראל לקזז מהם את הסכום המיועד לרצועת עזה, והרשות סירבה עקב כך לקבל את הכספים. מאחר שהרשות זקוקה לכספים בין השאר כדי לשלם משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, הוחלט שנורווגיה תהיה המדינה שתחזיק את כספי הסילוקין הפלסטינים שישראל מקזזת לעזה. זאת, כחלק מההסדר בין ישראל וארצות הברית.
בהקשר רחב יותר, בארת איידן דבק עדיין במדיניות שבה החזיק בעבר. "אני מאמין והאמנתי שנים רבות מאוד שהנתיב הטוב ביותר לשלום הוא הסכם עם הפלסטינים", הוא אומר. "לא עם חמאס, כמובן, אלא עם הרשות הפלסטינית, עם פת"ח ואש"ף. ישראל תצליח יותר בניסיון שלה להיות גם מדינה ליהודים וגם מדינה דמוקרטית אם תהיה לצידה מדינה פלסטינית. כל מה שאנחנו עושים בנושא הזה מיועד להפסיק את הסבל, אבל גם לייסד מדינה פלסטינית שמנוהלת על ידי רשות לגיטימית אחרי הסכם. זו מטרה שטובה גם לישראלים וגם לפלסטינים".
נשיאת לשכת המסחר ישראל־נורווגיה, פולסטאד, אומרת לעומת זאת, שלדעתה כל חרם, כולל חרם שהוא רק על מוצרים ישראלים מהגדה המערבית, פוגע בראש ובראשונה במעמדה של נורווגיה כמתווכת. "מאז שהדיונים על הסכמי אוסלו התנהלו בארצנו, נורווגיה ניסתה להיות מתווכת ולקרב את הצדדים לשלום", היא אומרת. "בהחרמת מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, שעל פי הסכמי אוסלו עדיין נמצאים בסמכות ישראלית חוקית, ממשלת נורווגיה מפרה בעצמה את רוח הסכמי אוסלו בכך שאינה מכבדת את ההסכמים החתומים. בהתאם לכך, ייתכן שישראל לא תכבד יותר את דעתה של נורווגיה, והיא עלולה להפוך ללא רלוונטית כמגשרת בסכסוך".
בעבור תושבי נורבגיה אדוורד מונק הוא הרבה יותר מצייר גדול. לפחות הוא אמור להיות כזה אם לוקחים בחשבון את הנתונים האובייקטיבים של המדינה שהוא נולד וחי בה. נורבגיה ממוקמת בקצה הצפוני של אירופה, יש בה בסה"כ כחמישה מיליון תושבים, היא איננה חברה באיחוד-האירופי והיא רחוקה מזרקורי ההתעניינות הפוליטית והתרבותית הבינ"ל. אלו הסיבות שבגינן אין לנורבגיה גיבורים רבים מדי בעלי שם עולמי. יש לה מחזאי נחשב אחד (איבסן), מלחין ידוע אחד (גריג) אבל האמן הנורבגי הידוע מכולם, הוא ללא ספק הצייר הלאומי שלה, אדוורד מונק (1863-1944).
קשה אמנם לדרג אומנים ע"פ חשיבותם או איכות עבודתם, אך מונק נחשב ללא ספק לאחד מגדולי האמנים של העידן המודרני. הוא תפס את החוויה האנושית המודרנית על הבדידות, החרדה והשבריריות שלה, בצורה עמוקה יותר מכמעט כל אחד אחר ועבודותיו היו מקוריות ופורצות דרך בין השאר בגלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופיעים בהן. סגנונו היה אישי מאוד, אקספרסיוניסטי וניסיוני אבל למרות הרדיקליות של יצירתו הוא השפיע על אומנים רבים שבאו בעקבותיו, בעיקר על האקספרסיוניסטים האירופיים של ראשית המאה העשרים.
אבל ערכה של יצירתו של מונק איננה אומנותית בלבד. מונק הוא גם אחד הלהיטים המסחריים הגדולים של עולם האומנות. יצירתו המפורסמת ביותר, הצעקה, הפכה במאי שעבר ליצירת האומנות היקרה ביותר שנקנתה במכירה פומבית כאשר היא נמכרה ב-120 מיליון דולר (התמונה שנמכרה היא אחת מארבע גרסאות שצייר מונק, שלושת הנותרות נמצאות במוזיאונים באוסלו). אבל לא רק אספנים ומיליונרים נהנים מיצירתו של מונק. תערוכה של עבודותיו שעברה בשנה שעברה בלונדון, פריז ופרנקפורט משכה כמיליון מבקרים.
נתונים אלו אמורים היו לתת למונק מעמד של גיבור לאומי בנורבגיה אך באופן מפתיע המוזיאון המוקדש ליצירתו בבירה אוסלו מיושן, צפוף ולא עומד בסטנדרטים של מוזיאון מודרני. הוא ממוקם באחת השכונות הפחות טובות של העיר, רחוק מאטרקציות התיירות האחרות שלה, חסרים בו מתקנים מודרניים שיכולים להוות מוקד משיכה למבקרים רבים ובעייתי מכל, הוא לא מאפשר להציג חלק גדול מיצירתו של מונק לקהל הרחב. מכיוון שמונק הוריש את מרבית עבודותיו לעיריית אוסלו מאוכסנים במוזיאון כיום כ-25,000 יצירות. מצבו של המוזיאון, עם זאת, מאפשר להציג רק כ-150 מהם וצוות המוזיאון טוען שיש חוסר בתקציב ייעודי לשימור שאר היצירות המונחות בחדרי האחסון שלו. גם מספר המבקרים מושפע מאיכותו של המוזיאון. בסה"כ כ-145,000 מבקרים מגיעים אליו מדי שנה. מוזיאון מודרני, מרווח וממוקם טוב יותר יכול היה למשוך בין חצי מיליון למיליון מבקרים (לשם השוואה מוזיאון ואן גוך באמסטרדם ומוזיאון פיקאסו בברצלונה מושכים בין מיליון למיליון וחצי מבקרים בשנה).
"המוזיאון עשה את שלו במשך חמישים שנה", אומר מנהלו סטיין הנריכסן, "עם זאת, עולם המוזיאונים השתנה מאוד מאז 1963 כך שציפיות המבקרים שלנו מהמוזיאון הן שונות לגמרי מאלו שהיו עם הקמתו". הנריכסון מספר שמעבר להתיישנות המתבקשת, אירוע נוסף הגביל עוד יותר את פעילות המוזיאון. ב-2004 נגנבו מהמוזיאון שתיים מיצירותיו החשובות של מונק, הצעקה ומדונה, ע"י שודדים חמושים. היצירות אמנם נמצאו והושבו למוזיאון כעבור שנתיים אך שיפוצים וסידורי אבטחה חדשים צמצמו את שטח התצוגה של המוזיאון בכ-40%.
"המוזיאון צריך להיות הרבה יותר גדול כדי שנוכל להציג יותר מיצירותיו של מונק ויצירות נוספות הקשורות אליו ולתקופתו היכולות לתת הקשר למפעלו האומנותי ולהמחיש את הרלוונטיות שלו לתקופתנו", אומר הנריכסון, "כמו כן, אנחנו צריכים מקום גדול יותר כדי לטפל טוב יותר במבקרים שלנו, שחלקם ילדים, ולוודא שהביקור במוזיאון והחוויה האומנותית תהיה בעלת איכות אופטימלית".
מצבו הירוד של המוזיאון מפתיע לא רק בגלל מעמדו הבינ"ל של מונק כאומן אלא גם מפני שנורבגיה היא אחת המדינות העשירות בעולם ואחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. זוהי מדינת רווחה מתקדמת, בעלת איכות חיים גבוהה ושלטון יציב ומאורגן היטב שלא נרתע בד"כ מהוצאות ציבוריות גדולות לצרכי רווחה, חינוך ותרבות. מדוע בכל זאת נמצא האוצר הלאומי הנורבגי במצב כזה? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא במסדרונות השלטון, לאו דווקא במסדרונות הגלריות והמוזיאונים. בסוגיה הזו, מסתבר, הכל פוליטיקה.
"טרם התקבלה החלטה סופית לגבי מוזיאון חדש המוקדש למונק באוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות והפיתוח העסקי בעיריית אוסלו, "המחלקה שאני ממונה עליה מכינה דו"ח בעבור מועצת העיר על מנת לבחור בין שתי חלופות אפשריות. האחת היא מוזיאון חדש במקום בו ממוקם המוזיאון הנוכחי והשנייה היא תכנית להתאמת הגלריה הלאומית להכיל את מכלול יצירותיו של מונק". ביירקה איננו יודע מתי תתקבל ההחלטה והוא נזהר מלתת הערכה. זהו הסיבוב השני בו מנסה עיריית אוסלו לטפל בעניין לאחר שהסיבוב הראשון הסתיים ללא תוצאות ובכישלון פוליטי.
ב-2008 החלה עיריית אוסלו בהליכים להקמת מוזיאון חדש ומודרני באזור ההופך בשנים האחרונות להיות המרכז התרבותי של העיר. זהו אזור מרכזי, על גדת הפיורד של אוסלו שבו נבנה בשנים האחרונות בניין האופרה החדש והמרשים של העיר המושך חובבי תרבות מקומיים וגם תיירים רבים. ב-2009 החלה חברה ספרדית בעבודת התכנון של המוזיאון החדש אך התכנית, המכונה Lambda, עלתה על שרטון כעבור שלוש שנים, אחרי שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים.
התכנית נתקעה מפני ש'מפלגת הקידמה', מפלגת ימין שרבים מחשיבים אותה למפלגה לאומנית פופוליסטית, הסירה את תמיכתה בפרויקט ב-2011. המפלגה, שהיא השנייה בגודלה בפרלמנט הנורבגי, עמדה אז בפני הבחירות המוניציפאליות באוסלו והיא טענה שמכיוון שמונק ויצירותיו הם עניינה של האומה כולה אין סיבה שתושבי אוסלו יישאו בעלות הפרויקט לבדם. מבקרי המפלגה טענו לעומתה שזהו צעד פופוליסטי המנסה לייצר כותרות ולמשוך בוחרים על חשבון האינטרס התרבותי הלאומי. כך או כך הפרויקט נזנח לאחר הבחירות והעירייה צריכה לבחור תחליף. "אנחנו בהנהלת העיר היינו מעדיפים להישאר עם התכנית המקורית", אומר הלסטיין ביירקה, "אך כרגע אין לה וגם לא לתכניות האחרות רוב במועצת העיר".
סטיין הנריכסן, מנהל המוזיאון הקיים אומר שהאתגר כעת הוא פוליטי. "יש מספר פתרונות אפשריים", הוא אומר, "אבל לאף אחד מהם אין רוב. החדשות הטובות הן שכולם מסכימים שמוזיאון חדש הוא עניין דחוף ואני מקווה שמישהו יעלה רעיון שיהיה לו רוב במועצה. אני וצוות המוזיאון הקיים בהחלט בעד הקמת מוזיאון חדש. בעבר היינו מרוצים מהתכנית עליה עבדנו במשך שלוש שנים ושנזנחה, וכעת כל מה שמעניין אותנו הוא שיהיה מוזיאון חדש ושזה ייקרה בקרוב".
הנריכסן מצביע על כך שהנושא איננו עניין פנימי של עולם האומנות בלבד. "זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור הנורבגי בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "לאנשים באמת אכפת". ואכן, אזרחים רבים מביעים את דעתם בנושא ופועלים להסדרתו. אחד מהם הוא כריסטיאן ריגנס, איש עסקים ידוע העוסק בעיקר בנדל"ן. ריגנס הוא גם חובב אומנות מושבע. הוא תורם מיליונים לפרויקטים שונים בתחום האומנות ויש לו גם אוסף פרטי הכולל יצירות של מונק. "מונק הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו", הוא אומר, "לנורבגים רבים יש הדפסים של יצירותיו בביתם, אנחנו לומדים עליו בבי"ס, ציורי קיר שלו תלויים באוניברסיטאות והוא גם מקור לגאווה גדולה בעבורנו". ע"פ ריגנס יש לגאווה זו משמעות מעשית. "אנחנו מחשיבים אותו כגדול ציירי נורבגיה אך לעיתים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו", הוא אומר, "זה קצת כמו נישואין, אנחנו אוהבים אותו אבל לא חושבים על זה יותר מדי וזה מסוכן מפני שיש לנו מחויבות בינ"ל לשמר את יצירתו ומורשתו האומנותית".
ע"פ ריגנס הפתרון הוא ברור. "התכניות לבניית מוזיאון חדש כבר קיימות", הוא אומר, "מבחינה כספית מדובר בפרויקט שאפשר לעמוד בו ושיהווה גם אטרקציה תיירותית ומקור הכנסה. מדובר בהוצאה הדומה להוצאה על אליפות העולם בסקי שהתקיימה באוסלו בשנה שעברה, בין 2 ל-4 מיליארד קרונות נורבגיות (בין מיליארד לשלושה מיליארד ₪) וזו אושרה ללא בעיה בכלל". ריגנס מוטרד מהזמן העובר ללא פתרון. "אני כבר בשנות החמישים המאוחרות שלי", הוא אומר, "בנייה של המוזיאון החדש שהוצע תיקח רק ארבע שנים אבל אם העניין יטורפד ולא יוכרע בקרוב אני חושש שלא אספיק לחזות ביצירותיו של מונק במוזיאון חדש ומודרני המכבד את מונק ויצירתו".
ריגנס איננו היחיד הדואג לעתיד עבודותיו של מונק ולשימור מורשתו האומנותית. אליזבת' מונק-אלינגסן היא אחייניתו מדור שלישי של הצייר הנורבגי הנודע וגם היא פועלת ללא לאות לטובת הקמת מוזיאון חדש. במכתב לשרת התרבות הנורבגית בשם צאצאיו של מונק היא כתבה: "אנו דורשים שהתכניות לבניית מוזיאון מונק חדש ייצאו לפועל ללא דיחוי. זוהי החלטה בעלת אינטרס ציבורי גדול כל כך שאין להותירה בידי פוליטיקאים מקומיים". בהמשך הדברים כתבה מונק-אלינגסן על פרשה עגומה נוספת הקשורה ליחסה של עיריית אוסלו למונק. ב-1946, כשנתיים לאחר מותו של האמן, רכשה העירייה את הבית בו הוא התגורר. אותה עירייה הרסה את הבית 14 שנה מאוחר יותר וחלק מהשטח עליו הוא עמד הפך למגרש חנייה. מונק-אלינגסן מציינת שהמשפחה אמנם גאה על כך שמונק הוריש את יצירותיו לטובת הקהילה אך היא סבורה שמורשתו יכולה הייתה להישמר בצורה טובה יותר. "ב-1960 הפוליטיקאים של אוסלו החליטו להרוס את ביתו של מונק", היא כותבת, "כעת אנו מבקשים שהשרה תתרום לשיפור ההתנהלות הזו".
אך מונק-אלינגסן, כריסטיאן ריגנס וחבריהם לא הסתפקו בכתיבת מכתבים ובקיטורים לעיתונות. באוקטובר האחרון הם הצטרפו לכמה אלפי חובבי אומנות נורבגים והתייצבו מול בניין עיריית אוסלו כדי להביע את מחאתם. "זו הייתה מחאה שהתחילה בתוך הקהילה האומנותית אך המשיכה באמצעות המייל, העיתונות והפייסבוק לציבור הרחב", מספר ריגנס, "בסופו של דבר הגיעו בין 5,000 ל 10,000 בני אדם, נושאי לפידים וכרזות וזעקו את זעקתו של מונק". זהו איננו רק מטבע לשון. המפגינים סיימו את ההפגנה בצעקה אמיתית משותפת מול הבניין בו יושבים מקבלי ההחלטות כאיזכור לצעקה, יצירתו המפורסמת של מונק.
אבל לא כולם מתרשמים מהצעקות ומהטיעונים של ריגנס וחבריו. "מדובר בקומץ של אנשים עשירים מאוד", טוען כריסטיאן טיברינג-גיידה, חבר פרלמנט מטעם 'מפלגת הקידמה' וראש סניף אוסלו שלה, כשהוא מדבר על המפגינים של אוקטובר שעבר, "אם זה כל כך חשוב להם, בבקשה, שייפתחו את ארנקיהם!".
טיברינג-גיידה טוען שהוא מעריך את יצירתו של מונק לא פחות מהמפגינים והוא מחשיב אותה כאוצר לאומי. הוא גם מסכים עם ההערכה שהמוזיאון הקיים איננו מתאים יותר לשימורה. אך לעומת התכניות לבנייתו של מוזיאון חדש, טיברינג-גיידה ומפלגתו תומכים בהשקעה ממלכתית בהתאמת הגלריה הלאומית הנורבגית באוסלו לאכסון כלל יצירתו של מונק.
"אינני מבין מדוע עיריית אוסלו צריכה לשאת לבדה בהוצאה הכרוכה בשימור עבודותיו של מונק", אומר טיברינג-גיידה, "זה אמנם נכון שמונק העניק לעיר אוסלו את יצירותיו במתנה אך מדוע עיריית אוסלו, שנמצאת בחובות, צריכה להוציא כסף על המתנה הזו. לעומת עיריית אוסלו, הממשלה הנורבגית עשירה מאוד ואין סיבה שהיא לא תתפשר ותתחלק בהוצאות". לדברי טיברינג-גיידה צריך גם לקחת בחשבון שכ-80% מהמבקרים המגיעים לחזות ביצירותיו של מונק הם תיירים ומעטים מאוד הם תושבי העיר. "זוהי אחריות לאומית", הוא אומר, "לא מוניציפאלית".
בעירייה, עם זאת, חושבים אחרת. "האחריות לשימור אומנותו הנפלאה של מונק היא ללא ספק של עיריית אוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות בעירייה, "זוהי משימה שאנו לוקחים ברצינות רבה, מתוך כבוד רב והכרת תודה לנדיבותו של האמן. אנחנו נמשיך לשאת בהוצאות הכרוכות בשימור האוסף אך כמובן שנהיה אסירי תודה אם הממשלה הנורבגית תחליט לתרום לבנייתו של מוזיאון חדש כפי שהיא עשתה בעבר במבני תרבות חשובים אחרים ברחבי המדינה".
בעבור כריסטיאן טיברינג-גיידה השתתפות ממשלתית היא תנאי הכרחי לכל פתרון עתידי. ע"פ טענתו חובותיה של עיריית אוסלו מסתכמים ב-17 מיליארד קרונות נורבגיות (כמעט 11.5 מיליארד ₪), אם יתווספו לסכום זה 5 מיליארד נוספים (כמעט 3.4 מיליארד ₪), הסכום שהוא טוען שיעלה פרויקט בניית המוזיאון החדש בפועל, תתקשה עיריית אוסלו לדאוג לנושאים חשובים יותר כמו רווחה, תחבורה ציבורית, ובתי-ספר. "זה יהיה לא אחראי מצדנו להשקיע סכומים כאלו", הוא מסכם, "מונק חשוב אבל הוא לא חשוב יותר מטיפול בקשישי אוסלו או בילדיה".
כך נמשך הדיון על שימור יצירתו ומורשתו של אחד האומנים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בינתיים החלה שנת 2013, שנת ה-150 להולדתו של מונק, ופתרון לא נראה באופק. כוונות טובות לא חסרות אמנם בסיפור הזה אבל ייתכן שחלק ממקבלי ההחלטות לוקים בתכונה שמונק ייחס לעצמו, "הרצון שלי", הוא כתב, "גדול מכישרוני".
נורווגיה היא אחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם. תושביה נהנים מרמת חיים גבוהה וממערכת רווחה מפותחת. בשבועות האחרונים, עם זאת, עסקו כותרות העיתונים במדינה הסקנדינבית בת חמשת-מיליון התושבים, בבני-אדם החיים ברחובות ובמחנות אוהלים ללא חשמל ומים זורמים. אלו הם בני-הרומה, שהגיעו לנורווגיה מרומניה ובולגריה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. ע"פ הערכות חיים אלפים ספורים מהם בנורווגיה כיום והם חושפים גם את תושבי המדינה הצפונית והשלווה הזו לבעיותיה של החצר האחורית של אירופה.
הפרשה הנוכחית החלה בתחילת יולי כאשר כ-200 בני-רומה הקימו מחנה זמני סמוך לכנסיית סופיאנברג, צפונית למרכז אוסלו. לדבריהם הם נאלצו לבקש מקלט בחסות הכנסייה לאחר שסולקו ע"י המשטרה ממרכז העיר שם עסקו רבים מהם בקיבוץ נדבות. "כאן אנחנו מוגנים ע"י ישו", אמר יוסיף, אחד ממחוסרי הבית ליומון אפטונפוסטן, "כאן לא רודפת אותנו משטרה גזענית הרואה בכל אדם מרומניה עבריין".
המחנה הזמני פונה לאחר כמה ימים ויושביו, על אוהליהם וכלי-הרכב שלהם, עברו לשטח פרטי בפרברי אוסלו. אך מחנה זה פונה גם הוא בעקבות חילוקי דעות בין בעלי השטח ובלחץ השלטונות והשכנים. הפינוי לווה בטענות קשות כלפי יושבי המחנה ובדיון ציבורי סוער. שכנים זועמים טענו כי המקום מפר את שגרת חייהם ומהווה מטרד תברואתי ובמספר מקרים הפך העימות עם המתיישבים החדשים לאלים. הפרשה הוסיפה דלק לדיון הטעון ממילא על בני-הרומה בנורווגיה. ביטויים כמו תת-אדם ועכברושים הופיעו בפורומים באינטרנט, קבוצות מקומיות איימו לקחת את החוק לידיים ופוליטיקאים זריזים מיהרו להציע ממרכולתם לפתרון הבעיה.
ראש עיריית אוסלו, פאבין סטאנג, למשל, קרא לממשלה להחזיר לתוקף חוק ישן האוסר קיבוץ נדבות. חברת הפרלמנט ג'ני קלינגה ממפלגת המרכז, הציעה לסגור את גבולות המדינה ולפרוש מאמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי בין רוב מדינות אירופה. חבר פרלמנט אחר, מזיאר קשוורי ממפלגת הקדמה הימנית פופוליסטית, תקף את סובלנות מפלגות השמאל כלפי המהגרים, "הספיק לנו", הוא אמר בעימות טלוויזיוני על המחנה הסמוך לכנסיית סופיאנברג, "עכשיו צריך להעיף אותם מנורווגיה". בהמשך הוא האשים את המהגרים במעשי שוד של קשישים והזהיר מפני הענקת מקומות לינה למחוסרי הדיור. "זה רק מפתה אותם ומקל עליהם לבוא לנורווגיה", הוא אמר. התבטאויות אלו נועדו לכאורה להילחם בפשע מאורגן, בסחר בבני-אדם ובמפגעים סניטריים אך יש הרואים בהן חלק מגל של פופוליזם וגזענות בשיח הפוליטי הנורווגי.
אך ישנם גם קולות אחרים. ראש הממשלה, יינס סטולטנברג, התייחס לנושא במקביל ליום השנה לפיגוע שבוצע ע"י איש ימין קיצוני בקיץ שעבר וגבה 77 קורבנות. בראיונות לתקשורת הוא הזהיר מפני שיח ציבורי מסית ואלים. "חלק ממה שאנו רואים כעת נוגד ערכים בסיסיים. כל בני- האדם זכאים לכבוד והערכה ללא קשר למוצאם", הוא אמר, "מה שלמדנו מהתקפות ה-22 ביולי הוא שאסור לשפוט בני-אדם לפי שייכותם לקבוצה אתנית".
נכון להיום, לאחר פינוי המחנות הזמניים, חזרו בני-הרומה של אוסלו לרחובות, לגנים הציבוריים ולכיכרות העיר. במקביל זנחה רוב העיתונות הנורווגית את העיסוק בנושא. אבל היחס לבני-הרומה מהווה עדיין בעיית עומק בנורווגיה ובאירופה בכלל. זה מאות שנים שבני-הרומה חושפים את הפנים המכוערות של אירופה. בעבר הם נמכרו כעבדים, הושפלו, עוקרו ומאות אלפים מהם נרצחו ע"י הנאצים במלה"ע השנייה. אך בניגוד לקורבנות אחרים של המאה ה-20, צרותיהם של בני-הרומה נמשכות גם במאה ה-21. הם חיים בעוני מחפיר, הם חשופים להתקפות גזעניות, לאלימות משטרתית ולהתעמרות השלטונות ודומה שלמרות מאמצי האיחוד-האירופי וארגוני זכויות אדם, בעייתם רחוקה עדיין מפתרון.
לעיתים קורה שגורלה של מדינה שלמה משתנה כתוצאה מאירוע אחד. כך קרה לנורבגיה כאשר התגלו בים הצפוני סימני נפט. זה היה בשנות השישים ונורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, רבות מההחלטות הפוליטיות שלה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.
במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".
במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.
ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".
אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.
פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.
סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.
הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).
למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.
מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.
אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".
הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.
אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".
רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.
הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".
פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.
אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.
וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.
קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".
"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.
מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.
קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.
"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר.
נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.
"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.
למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.
נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.
דיויד סטברו 