ראש ממשלת שוודיה אולף קריסטרסון אמר בכנס על אנטישמיות בסטוקהולם שמאז 7 באוקטובר חלה עלייה משמעותית בתקריות אנטישמיות: "אסור להתעלם מכל הדוגמאות שראינו לאחרונה: חלונות שבורים, ציורים של צלבי קרס ואיומי מוות". בריאיון ל"הארץ" התייחס למלחמה בצפון ואמר ש"כל העולם חושש מהסלמה ומהשלכותיה שלא ניתן לצפות אותן".
ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, אמר אתמול (שני) שחלה עלייה משמעותית באנטישמיות במדינה מאז מתקפת חמאס בישראל ב-7 באוקטובר, במהלך כנס שנערך בנושא בסטוקהולם.
קריסטרסון שיתף את באי הכנס בפגישות שקיים באחרונה בבית הספר היהודי בבירה וכן בקהילה היהודית במאלמו ואמר: "בשנה הבאה תציין הקהילה היהודית 250 שנה בשוודיה, ויהודי שוודיה חייבים להרגיש בטוחים כשהם מבקרים בבית הכנסת, כשהם עונדים תליון עם מגן דוד וכשהם מגיעים עם הילדים לבית הספר".כתבות קשורות
"אסור להתעלם מכל הדוגמאות שראינו לאחרונה: חלונות שבורים, ציורים של צלבי קרס ואיומי מוות. תלמידים נתקלים באנטישמיות חסרת בושה בבית הספר. פוליטיקאים שהפיצו תמונות אנטישמיות ברורות ברשתות החברתיות", אמר קריסטרסון. "אסור להתעלם או להפחית בחשיבות האנטישמיות. השנאה משגשגת בדממה. גם מילים יפות על אפס סובלנות אינן מספיקות. שוודיה היא אחת המדינות הסובלניות ביותר בעולם, אך יש למתוח את קו הסובלנות כשמופיעה חוסר סובלנות".
"ב-7 באוקטובר 2023 בוצע הרצח ההמוני הגדול ביותר של יהודים מאז השואה. המתקפה זכתה לגינוי נרחב גם בחלקים נרחבים של העולם. במקביל, נחגגה האלימות ברחובות ובכיכרות – הן בשוודיה והן במדינות אחרות, עם זיקוקים, שירה וריקודים. זה היה ניגוד ברור להבטחה של 'לעולם לא עוד'. והתברר שיש לנו עוד הרבה מה לעשות", אמר קריסטרסון. הוא ציטט את נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין, ואמר שדבריה על כך ש"לא היתה תרבות אירופית ללא תרבות יהודית ולא היתה אירופה ללא העם היהודי" נכונים גם לגבי שוודיה.
בסיום הכנס התראיין קריסטרסון ל"הארץ" והתייחס לסוגיית האנטישמיות במדינה וגם למלחמה. "מאז שבעה באוקטובר, דברים רבים החמירו מבחינת יהודי שוודיה", אמר ראש הממשלה השוודי.
ראש ממשלת שוודיה אולף קריסטרסון בכנס על אנטישמיות בסטוקהולם, אתמול, צילום: דיויד סטברו
על פי המועצה הלאומית למניעת פשיעה בשוודיה (BRÅ), נרשמה עלייה של פי חמישה בפשעי שנאה על רקע אנטישמי בין 7 באוקטובר לסוף 2023 בהשוואה לאותה תקופה בשנה הקודמת. על פי הדו"ח מדובר בכרזות וסיסמאות בהפגנות, אך גם בהצקות, הטרדות ותקיפות בעלות אופי אנטישמי על רקע המלחמה בעזה.
"בשוודיה, כמו ברוב המדינות, יש אנטישמיות זה עשורים. בעבר זה הגיע מכיוון ניאו-נאצים ואנשי ימין קיצוני. בימינו, אנשי הקהילה היהודית פוגשים אנשים רבים עם שורשים במזרח התיכון, ואנשים שמשתמשים ברטוריקה אנטישמית בגלל דעות שונות על מה שמתרחש במזרח התיכון", אמר קריסטרסון. "בדמוקרטיה כמו שוודיה בוודאי שמותר להחזיק בדעות שונות בנוגע לשאלה כיצד לפתור בעיות במזרח התיכון וכיצד לקדם שלום, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים משוודיה, אבל יש לנו אחריות מלאה להגן על יהודים ועל החיים היהודיים בשוודיה ועדיין לא עשינו מספיק".
קריסטרסון נשאל על עמדת ממשלתו לגבי העברת הלחימה המרכזית מרצועת עזה לצפון והשיב ש"כל העולם חושש מהסלמה ומהשלכות של הסלמה שלא ניתן לצפות אותן. מבחינת שוודיה, אנחנו מוטרדים מכך שיש בין 2,000 ל-4,000 שוודים השוהים עכשיו בלבנון למרות העובדה שביקשנו מאזרחינו שלנו לצאת משם ולחזור לשוודיה כאשר זה עדיין אפשרי. יש לנו משאבים מוגבלים מאוד לעזור לאנשים לצאת אם המצב יהיה גרוע יותר".
ראש הממשלה השוודי לא התייחס ישירות בריאיון לשאלת החטופים בעזה וליוזמות להפסקת אש בין ישראל לבין חמאס. הוא גם נמנע מלומר אם שוודיה תנהג כמו מדינות אחרות שהטילו סנקציות על בכירים ישראלים, בהם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. בעניין תגובתה של שוודיה לפלישה קרקעית ישראלית אפשרית ללבנון, הפנתה לשכת ראש הממשלה למשרד החוץ השוודי, שמסר ל"הארץ" שאין באפשרותו להתייחס לנושא.
במשך שנים רבות היו יחסי ישראל-שוודיה במשבר חריף, אך בשנים האחרונות חל שיפור ששיאו בביקור שר החוץ הישראלי אלי כהן בסטוקהולם במאי 2023. קריסטרסון לא חושב שהמלחמה השפיעה על היחסים בין המדינות. "שוודיה עומדת כמובן מאחורי זכות הקיום של ישראל ומאחורי זכותה של ישראל להגן על עצמה ואפילו חובתה להגן על עצמה בתוך גבולות של זכויות הומניטריות", הוא אמר. "לאיחוד האירופי יש עמדה עקבית בנוגע לכך. בסופו של דבר, אנחנו מאמינים בפתרון שתי המדינות וכמובן שלשוודיה חשוב מאוד שיהיה אפשר להפריד בין דעות שונות על הסכסוך במזרח התיכון והתמיכה המלאה ביהודים החיים בשוודיה".
הפגנה פרו-פלסטינית בסטוקהולם, צילום: דיויד סטברו
בחודשים האחרונים נרשמו כמה אירועים קשים בשוודיה כמו ירי וזריקת רימון יד על השגרירות הישראלית בסטוקהולם, פרסום ידיעות על ארגונים שוודיים שתומכים אקטיבית בחמאס ואפילו סוכנים של משמרות המהפכה האיראניים שהתכוונו לרצוח מנהיגים יהודיים במדינה.
קריסטרסון אמר ששוודיה ערוכה לאפשרות שחיזבאללה ירצה לנקום בישראל דרך פגיעה ביעדים ישראליים ויהודיים בחו"ל. "אנחנו בכוננות גבוהה ושוודיה נמצאת זה יותר משנה ברמת הכוננות השנייה הכי גבוהה האפשרית. הייתי אומר שהרשויות ערניות מאוד ושולטות במצב. עושה רושם שטרוריסטים מחמשים עבריינים שוודיים שבדרך כלל עוסקים בפעילות פלילית ואנחנו מוטרדים מכך, אבל אני מבטיח שאנחנו מודעים לכך ועוקבים אחרי המצב בזהירות רבה".
קריסטרסון הוא ראש מפלגת "המתונים" השמרנית שמאז אוקטובר 2022 עומדת בראש קואליציית מרכז-ימין הנתמכת בידי מפלגת ה"שוודים הדמוקרטים" הימנית-פופוליסטית. ממשלתו נחשבת ידידותית מאוד לישראל וכמו הממשלה הקודמת, ממשלת מרכז-שמאל בראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, היא פועלת בדרכים שונות למאבק באנטישמיות וקידום חיים יהודיים בשוודיה.
בכנס שנערך אתמול בסטוקהולם תחת הכותרת "אנטישמיות בשוודיה – תיאור מצב וצעדי מנע", השתתפו גם שרת התרבות פריסה ליליסטרנד, השר לעניינים חברתיים יקוב פורסמד, שר המשפטים גונאר סטרומר, השרה האחראית על בתי הספר לוטה אדהולם והשרה לשוויון חברתי פאולינה ברנדברג. יחד עם השרים הבכירים, דנו במשך כשלוש שעות אקדמאים שוודים מובילים, נציגי קהילות וארגונים יהודיים, עיתונאים וארגוני חברה אזרחית בגורמי האנטישמיות בשוודיה, באופנים בהם היא מתבטאת ובצעדים הנדרשים להיאבק בה.
זיו נבו קולמן נכנס לתפקידו בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. היחסים בין המדינות ידעו בעבר עליות ומורדות, אלא שדווקא 7 באוקטובר הציף קולות נוספים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה", אומר השגריר בריאיון ל"הארץ"
בזמן שעדן גולן היתה על במת האירוויזיון במאלמו, בקהל נכח אדם שלווה בלפחות אותה כמות מאבטחים כמו המשלחת הישראלית. זיו נבו קולמן, שגריר ישראל בשוודיה וחובב אירוויזיון ותיק, התעקש להגיע ולתמוך במשלחת למרות שהוא ככל הנראה אחד האנשים המאובטחים ביותר במדינה הסקנדינבית. "היה רגע מכונן בהופעה הישראלית בחצי הגמר", הוא מספר ל"הארץ". "ההופעה התחילה עם קריאות בוז עוד לפני שעדן בכלל פתחה את הפה. בתגובה, נשמעו גם קריאות אהדה והתפתח מעין קרב קריאות בקהל. ואז, בגלל שההופעה היתה כל כך טובה ועדן לא הושפעה בכלל מהקריאות, רוב הקהל הריע לה. הוא התרשם מזמרת בת עשרים ששמו אותה בסיטואציה קשה והיא עמדה בה בכבוד רב".
נבו קולמן מספר שהעוינות והקריאות לחרם נתקלו בתגובה ציבורית ברורה ותומכת. "זה גם היה הרגע שבו היא קפצה בהימורים", אמר השגריר. "ובכלל, כמי שמלווה את הקריאות לחרם בשוודיה בתקופה האחרונה, אני מתרשם שהשוודים לא דוגלים ב-BDS, הם בעד דיאלוג, בעד הקשבה ובעד חופש ביטוי".
השיחה עם נבו קולמן התקיימה במקום דיסקרטי בסטוקהולם, כאשר ארבעה מאבטחים, שוודים וישראלים, יושבים בחדר הסמוך. הוא סיפר שבסוף האירוע, רגע לפני חזרת המשלחת לישראל, הוא נפגש עם גולן. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלי", אמר. "היתה כאן עבודה מאומצת של משלחת מדהימה עם זמרת מדהימה ושיר מדהים, וגם אנחנו עזרנו בלספק את המטרייה הנכונה". חלק מהמטרייה שנבו קולמן מדבר עליה כוללת את הופעותיו בתקשורת המקומית שבהן ניסה לתת משקל נגד להפגנות הגדולות במאלמו. בריאיון ליומון השוודי Dagens Nyheter בסוף השבוע שבו נערך האירוויזיון הופיע השגריר עם חולצה של להקת אבבא שעוטרה בסרט צהוב, וענד שרשרת עם המילה "חי".
נבו קולמן מספר כי בשגרה, האירוויזיון נחשב בעיניו לחגיגה. אם מצב העניינים היה רגיל ככל הנראה הוא היה מסתובב במאלמו עם אוהדים נוספים של אבבא ונהנה מהאירוע השמח והצבעוני. אלא שכיום, בגלל המצב, כל זה לא אפשרי. "החולצה היא סוג של קריצה", הוא מסביר, "אני מדבר עם קהלים רחבים דרך הראיונות בתקשורת ואני רואה יותר שוודים שמגלים סימפטיה לישראל. אני שומע כאלו שאומרים, אל תתבלבלו, אל תוטעו, זה שיש אנשים קולניים ברחובות, בהפגנות, לא אומר שזה מה שהשוודים חושבים. יש לא מעט קוראים, מאזינים וצופים שהמסרים שלנו נוגעים אליהם".
נבו קולמן ביקש להדגיש שעל אף חופש הביטוי של המפגינים, גם לישראל, כחברה באיגוד השידור האירופי, יש זכות להשתתף באירוויזיון בלי שיתנכלו לה. "גם לנו מגיעה זכות דיבור והתחרות הראתה שהקונספציה שכולם שונאים אותנו באירופה אינה נכונה", אמר. הוא הסביר שלעומת חבר השופטים, קהל המצביעים באירוע הוא אנונימי, וחלק גדול ממנו נתן לישראל 12 נקודות. "גם אנשים ממדינות שלא היית מצפה מהן", אמר השגריר.
נבו קולמן מציין את הקהילה הגאה כדוגמה לקהל שחלקו עוין את ישראל, וזאת על אף מקומה ההיסטורי בתחרות. "אנחנו היינו אמורים להיות מדינה שנושאת את הדגל הזה באירוויזיון, אבל זה דור שלא יודע מי היתה דנה אינטרנשיונל". נבו קולמן, חבר הקהילה בעצמו, אומר, "עכשיו הם בקטע של Queers for Palestine. לא מעניין אותם כבר להיות סתם הומו או טרנסית, וזה מדאיג. אנחנו צריכים למצוא דרך לדבר עם הקהלים האלה".
בעת האחרונה המציאות בשגרירות ישראל בשוודיה מתוחה במיוחד. מוקדם יותר היום (שישי) המשטרה במדינה עיכבה כמה בני אדם בחשד לירי באזור השגרירות. בינואר האחרון נזרק לעבר הבניין רימון, שלא התפוצץ. תקרית הרימון התרחשה ימים ספורים אחרי שהתפרסמו דיווחים על כך שחמאס תכנן לפגוע בשגרירות ישראל ובאתרים אחרים במדינה. "ברור שזה משפיע על העבודה", אומר נבו קולמן. "בשוודיה, למרבה הצער, השירות הקונסולרי ניתן אונליין בלבד, אבל השגרירות עובדת, אנחנו נמצאים כאן ומתפקדים". לדבריו, האיומים בהחלט משפיעים על סדר יומו כשגריר. "יש דברים שעשיתי בעבר שאני לא יכול לעשות עכשיו. אני לא יכול לעמוד בכיכר ולנאום ולכן אני נאלץ לפספס אירועים שלבי נשבר מכך שאני לא משתתף בהם".
נבו קולמן נמצא כבר 28 שנים בשירות החוץ של מדינת ישראל. הוא שירת כנספח תרבות בשגרירות בטוקיו, כסגן שגריר בצ'כיה, כיועץ לענייני תרבות בשגרירות בפריז, כקונסול כללי במונטריאול וכראש החטיבה לדיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ בירושלים. התפקיד בשוודיה הוא תפקיד השגריר הראשון שלו ובניגוד לתדמית השלווה של המדינה, תקופת הכהונה שלו בסטוקהולם סוערת למדי.
זיו נבו קולמן. צילום: שגרירות ישראל בסטוקהולם
הוא אהוד בקרב אנשי הדרג הפוליטי והתקשורת בשוודיה ומקיים קשרים ענפים עם חברי והנהגת הקהילה היהודית והוא גם לא מהסס להביע דעה בתחומים רבים. כך, למשל, הוא גינה בתקיפות את המנהג של אנשי ימין קיצוני ופרובוקטורים פוליטיים לשרוף ספרי קוראן. הוא נלחם על הכללתה של תרבות ישראלית ביריד הספרים של גטבורג. בין הצעדים מעוררי המחלוקת שנקט היה ההכרזה על כך שישראל לא תקיים קשרים עם מפלגת הימין הפופוליסטי "השוודים הדמוקרטים".
"אנחנו מודעים להתבטאויות החיוביות של 'השוודים הדמוקרטים' כלפי ישראל", הוא מסביר. "בה בעת, המפלגה ממשיכה להחזיק בעמדות קיצוניות בנוגע לאיסור ברית מילה וייבוא בשר כשר, והיא טרם התמודדה בצורה רצינית עם עברה הניאו־נאצי והאנטישמיות בקרב חברי המפלגה". לדבריו, המפלגה לא הביעה חרטה על התנהגותה ארוכת השנים כלפי ניצולי שואה, דבר שהופך את תמיכתה בישראל למפוקפקת.
נבו קולמן נכנס לתפקיד בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. שתי המדינות היו אז בתקופה של איחוי ביחסים שהגיעה אחרי ההכרה השוודית במדינה פלסטינית ב-2014 ושנים של התבטאויות קשות, לצד החזרת שגרירים ועוצר ביקורים. "זה היה תהליך ממושך" אמר נבו קולמן. "היתה הבנה שוודית שהם הלכו רחוק מדי עם ההכרה במדינה פלסטינית. הצעד לא שינה שום דבר בשטח ולא תרם לאינטרס השוודי שהיה להצטייר כשותף הגון שמקובל על שני הצדדים".
אלא שתהליך שיקום היחסים עבר טלטלה נוספת לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "עכשיו אי אפשר לקדם אג'נדה מעבר לסכסוך", אמר השגריר, אך גם הביא גרסה אופטימית לאירועים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה: היחס לחמאס, הזכות של ישראל להגן על עצמה, החזרת החטופים, המאבק בהאשמות ברצח עם ונושאים אחרים". נבו קולמן מסביר כי לישראל ולשוודיה יש עמדות דומות בתחומים רבים. "ההתבטאויות השוודיות חוזרות בעקביות על זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל קריאה לשחרורם המיידי של כל החטופים". הוא אף הוסיף כי שר החוץ השוודי הודיע שיבקר באזור בזמן הקרוב. "זה יאפשר כמובן דיאלוג ישיר ופורה על כל הנושאים שעל הפרק", מסכם השגריר.
אתמול (חמישי) בשעות שלפני הופעתה של עדן גולן בחצי הגמר השני של האירוויזיון במאלמו, התקיים במרכז העיר אחד מאירועי המחאה הגדולים ביותר שהיו בשוודיה מאז 7 באוקטובר. זה כלל עצרת בכיכר מרכזית, תהלוכה ברחובות העיר ואירוע תרבות גדול בפארק עירוני שכלל הופעות ונאומים. על פי התקשורת המקומית, השתתפו באירועים כ–10,000 בני אדם שביקשו להביע סולידריות עם הפלסטינים בעזה ומחאה נגד ישראל והשתתפותה באירוויזיון.
את המחאה יזם ארגון הגג "עצרו את ישראל" שהוקם לאחרונה ומאגד ארגונים, תנועות ומפלגות מרחבי שוודיה ומדנמרק השכנה. בין הארגונים נמנים המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת BDS המקומית, תנועות פלסטיניות שוודיות, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב. "יש כאן מוסר כפול", אומרת ל"הארץ" דוברת הארגון פיה יקובסן, "בעוד שאיגוד השידור האירופי (EBU) החליט בצדק להוציא את רוסיה מהתחרות, הוא נותן לישראל להתחרות. הדבר הנכון לעשות הוא להשמיע קול לשלום להדיר את ישראל מהאירוויזיון".
את מרגישה בנוח עם העובדה שאלפי אנשים מפגינים נגד זמרת ישראלית בת 20 שלא מייצגת את ממשלת ישראל? האם מדיניות החרם שאתם מקדמים לא מונעת דיאלוג בונה עם ישראלים?
"אנחנו מוחים נגד ישראל והחלטת EBU לתת לה להתחרות".
מה את עונה לביקורת על כך שבמקום להשפיע על ישראל, ההפגנות הן נטל כבד על אזרחי מאלמו, על מבקרי האירוויזיון ועל משלמי המסים השוודיים שממנים את מערך הביטחון הגדול?
"הקמפיין שלנו הוא מפגש שליו של יותר מ–65 ארגונים. אנחנו מתכננים הפגנות נהדרות גם בשבת. בשוודיה יש הגנה חוקתית על חירויות וזכויות, כולל חופש הביטוי, חופש ההתכנסות וחופש ההפגנה. כספי ציבור מכסים את העלות להבטחת זכויות יסוד אלה".
חלק מהסיסמאות שפרסם הארגון, במיוחד "פלסטין מהנהר לים" ו"ריסוק הציונות", נתפשות בעיני רבים כאנטישמיות. ישנם גם דיווחים על כך שיהודי מאלמו מרגישים מאוימים מההפגנות. כמה מהתנועות השותפות לארגון שיתפו פעולה עם ארגוני טרור כמו חמאס והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין.
האם זה מקובל עלייך?
"יש לנו כללי התנהגות שהוחלטו באופן קולקטיבי ואנחנו סומכים על כך שכל מי שמשתתף יפעל על פיהם כשאנו צועדים למען שלום וסולידריות עם העם הפלסטיני ולמען פלסטין חופשית".
על פי אתמול, ניכר שהארגון אכן השקיע מאמצים רבים כדי שההפגנות והמחאות יהיו גדולות ושלא יהיו הפרות סדר. המארגנים קיימו ישיבות עם המשטרה השוודית, הציבו סדרנים רבים שווידאו שהמשתתפים יעמדו בכללים וגם יזמו מערך היסעים מערים סמוכות. יחד עם הופעות של מוזיקאים שונים ומגוונים נוצרה אווירה של פסטיבל עממי. באירועים השתתפו פנסיונרים, סטודנטים ומשפחות. למרות הארגון המוקפד, היו מפגינים שקראו קריאות בעד אינתיפאדה ושרו שירים על מאבק מזוין בישראל. כאשר יקובסון נשאלה מי קבע את הסיסמאות, מי עומד מאחורי הקמפיין ומי מממן אותו, ענתה שהוא נוסד על ידי פעילים שונים מהארגונים, כל ההחלטות התקבלו במשותף והתקציב מגיע מהארגונים ללא מימון של גורם חיצוני.
מרחק חמש דקות הליכה מאירוע המחאה נגד השתתפות ישראל באירוויזיון, התקיימה הפגנה שונה לחלוטין. תחת אבטחה משטרתית כבדה התכנסו כמאה תומכי ישראל. האירוע כלל שירה בציבור של שירי אירוויזיון ישראליים לצד ריקודים.
אחד מהמארגנים הוא יהושע קאופמן, פסיכולוג בן 67 ותושב ותיק במאלמו. "מטרת ההפגנה שלנו היא לשיר שירים ישראליים, לנופף בדגלי ישראל ולתמוך במשלחת הישראלית", סיפר ל"הארץ" לפני ההפגנה.
מה היחס שלך להפגנות נגד ההשתתפות הישראלית שמתקיימות במקביל ובאופן כללי להפגנות הרבות שמתקיימות במאלמו מאז 7 באוקטובר?
"יש לי כבוד אל המפגינים ואני מקווה שגם הם מכבדים אותנו. מעבר לזה, אין לי דעה על ההפגנות האחרות. מאז 7 באוקטובר הקשר שלי לישראל וליהדות דווקא התחזק. באופן אישי לא נפגעתי מאנטישמיות, לא איימו עלי ולא הציקו לי. עם זאת, יש במאלמו אי נעימות שאני לא אמור להרגיש. אני לא מפחד ממפגינים ולא מפחד מטרור, אבל מודאג מהפחד של אחרים ובעיקר לגבי העתיד".
מעבר לתמיכה במשלחת הישראלית, מה המסר שאתם מנסים להעביר?
"אחרי 7 באוקטובר, כשהיתה התלבטות אם לקיים את חגיגות שמחת תורה, הרב אמר שלא מבטלים כי זו החובה שלנו לחגוג גם בשביל הקורבנות. זה מסר שרלוונטי גם להפגנה שלנו — הקורבנות של מסיבת הנובה ב–7 באוקטובר היו צעירים שאהבו מוזיקה. אנחנו מחויבים לחגוג את האירוויזיון גם בשבילם".
Pia Jacobsen photo credit Proletären
לקראת האירוויזיון: אלפים מפגינים ברחבי העיר ובמקביל לגמר יתקיים ה"פלסטינוויזיון", אירוע מחאה מוזיקלי פרו-פלסטיני
בהפגנות צעדו מפגינים עם דגלי פלסטין וכרזות אנטי-ישראליות. בסוף השבוע הוצבה "כיכר עזה" בסמוך למתחם אירועי האירוויזיון הרשמי, שכללה גרפיטי וכרזות מחאה.
ה"פלסטינוויזיון" (Falastinvision), אירוע מחאה פרו-פלסטינית מוזיקלי, נפתח הערב (שבת) בשעה 20:00 במאלמו שבשוודיה, במקביל לאירועי גמר אירוויזיון 2024 שייחל בשעה 22:00. עם דגלי פלסטין ושאר כרזות, התייצבו כמה מאות במתחם "פלאן B" שבעיר, וקראו קריאות מחאה נגד ישראל והלחימה בעזה.
במקביל התקיימה הפגנה ללא אישור בסמוך לארנה בה התקיים האירוויזיון, ונמשכה עד לרגעי תחילת השידור החי. המשטרה פיזרה את עשרות המפגינים בתוך זמן קצר – אחת מהן היא גרטה טונברג.
באירוע, שתואר באתר הבית שלו כ"תחרות שירה ללא-ג'נוסייד", הופיעו זמרים ולהקות שונות שנרשמו מבעוד מועד והתמודדו ביניהם על פרס. לדברי היוזמים באתר הבית, הוא נועד ל"לשפוך אור על הסוגיה הפלסטינית" ולמחות נגד החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון לאור הטענות שהיא מבצעת רצח-העם. הם תומכים לדבריהם ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".
בסוף השבוע התקיימו בעיר הפגנות, מצעדים ועצרות תמיכה פרו-פלסטיניות, שכללו נאומים, מופעים מוזיקליים ושיירות דגלים, מתופפים וכרזות ענק שקראו לתמיכה בפלסטינים, למאבק בישראל והאשימו את מארגני האירוויזיון בתמיכה ברצח-עם. מאחורי המחאות, שמשכו אלפי מפגינים, עמד ארגון "עצרו את ישראל" שהוקם כקואליציה של עשרות תנועות, מפלגות וארגונים במטרה למנוע מישראל להשתתף בתחרות השירה האירופית. בין המארגנים: המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת ה-BDS המקומית, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב, וכן ארגונים מדנמרק השכנה.
ליד "כפר האירוויזיון", המקום בו אוהדי אירוויזיון חגגו בסוף-השבוע בהופעות, פעילויות לילדים והקרנות חגיגיות של מופעי חצאי-הגמר והגמר, הקימו אקטיביסטים את "כיכר עזה". הוצב בה קיר ארוך ועליו ציורי דגל פלסטין ושאר גרפיטי העוסק בהתנגדות, בירושלים ובזכות השיבה, עם סיסמאות כגון "ברוכים הבאים לרמאלמו!" ו"כבדו את הקיום (הפלסטיני) או צפו להתנגדות".
תמונות: דיויד סטברו
בפלסטינוויזיון, הגרסה האלטרנטיבית לאירוויזיון, שרו על "ציונים פרזיטים"
בזמן שעדן גולן עלתה על הבמה במאלמו, תחרות מקבילה נערכה בעיר. "אירועים כאלה יוצרים שינוי תרבותי", אומרת אחת המארגנות
בזמן שעשרות מיליונים ברחבי העולם צפו בשידור החי של תחרות האירוויזיון במאלמו, התקיימה באותה עיר תחרות אחרת, צנועה בהרבה, חובבנית למדי מבחינה הפקתית ועם אחוזי צפייה קטנים ללא שיעור. ה"פלסטינוויזיון" נולדה כאלטרנטיבה לאירוויזיון שיזמו אקטיביסטים משוודיה וממדינות נוספות. לדברי היוזמים, האירוע נועד "לשפוך אור על העניין הפלסטיני" ולמחות על החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון למרות הטענות שהיא מבצעת רצח עם. באתר התחרות נכתב שהם תומכים ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".
לאחר שהושמעו 15 שירי הגמר, נבחר הזוכה — הראפר השוודי נור בדרה, בן 20 שעל פי אתר הפלסטינוויזיון "יש לו שורשים בפלסטין". השיר שלו, F.T.R.T.T.S (ראשי תיבות של From The River to the Sea), כולל משפטים כמו "ציונים פרזיטים הופכים משפחות לגופות" ו"זו לא אנטישמיות, זה קולו של בחור שעמו דוכא 76 פאקינג שנים אחי, עוד מדינה של עליונות גזע לבן, שמפציצה את המזרח התיכון, בנאדם. שחררו את פלסטין מהנהר לים".
השיר הזוכה – FTRTTS Nour Badra
בין המשתתפים היו הרכב הפוסט־פאנק האיסלנדי AfterpartyAngel, הראפר הסקוטי ג'ונתן כריסטי והמשורר הסורי־נורווגי מוחמד ואליד. אחרי סיום התחרות ולפני פרסום התוצאות הופיע בשאר מוראד, מוזיקאי ממזרח ירושלים שהשתתף השנה בקדם־אירוויזיון האיסלנדי.
כבר בפתיחת המופע נשמעו קריאות בוז לאירוויזיון הרגיל. המנחה, אקטיביסט צעיר מתנועת Fridays for Future שייסדה גרתה תונברג, דיבר בגנות ישראל, איגוד השידור האירופי, אלימות וגזענות. לאחר מכן היה בין השאר מופע היפ־הופ שכלל שירים כמו "נכבה" ו"עזה", ולבסוף השירים עצמם שהוצגו על מסך ולא בהופעה חיה.
"פלסטינוויזיון הוא תחרות שירה ללא רצח עם", אומרת רוואן אל־חדד, מנהלת קמפיינים ב־EKO, ארגון אמריקאי שמטרתו "ריסון כוחם של תאגידים והפעלת קמפיינים שמגייסים מיליוני אנשים לנקוט פעולה לשינוי חברתי". הארגון סייע למארגנים השוודיים של האירוויזיון האלטרנטיבי. "למרות שהמתמודדת הישראלית לא בהכרח מייצגת את ממשלת ישראל, האירוויזיון חוגג, דרך השתתפותה, את הממשלה הישראלית. התחרות האלטרנטיבית היא הזדמנות לקהילה הבינלאומית להגיד לממשלות בעולם שלמעשיהן יש תוצאות על הבמה הבינלאומית. כך יכולים אנשים רגילים לצאת נגד המעשים שלהן".
אל־חדד, עיראקית־אמריקאית בת 38 שחיה באזור בוסטון, גדלה בירדן. לדבריה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני היה חלק מחייה מאז ומתמיד. בשיחה איתה יום לפני התחרות אמרה "אנחנו יודעים שיש אזרחים ישראלים שהממשלה שלהם פועלת בניגוד לרצונם. אבל חייבות להיות השלכות לממשלות שמבצעות רצח עם. בעקבות הדחת רוסיה מהתחרות ידוע שהאירוויזיון מודע לכוח שיש לו ולכוח של המסר שהוא משדר לעולם".
"התחרות נולדה בעקבות שיחה של שלושה אקטיביסטים שוודים בפייסבוק. הם החלו לתכנן אירוע קטן ומקומי במאלמו. כמה ימים מאוחר יותר היו להם המון מתנדבים. בשלב הזה התקשורת העולמית התחילה להתעניין ואז הארגון שלנו נכנס לתמונה. היתה לנו כבר עצומה לאיגוד השידור האירופי שקראה להדחת ישראל מהאירוויזיון עם יותר מ–70 אלף חותמים מרחבי העולם. מכיוון שחיפשנו דרך לבטא את הקול שלהם, חשבנו ליצור אירוע שיציג לעולם אומנות ותרבות פלסטינית. ואז מצאנו את 'פלסטינוויזיון' וגילינו שמישהו כבר התחיל לעשות את זה. לכן, נרתמנו והצענו את עזרתנו".
גם אם מדיניות החרם מוצדקת לדעתך, למה לא להסתפק בהפגנות ומחאות. למה צריך אירוויזיון אלטרנטיבי?
"יצרנו את האירוע כדי להציע לאנשי הקהילה הבינלאומית אירוע אחר שהם יוכלו להשתתף בו. אמנויות ומוזיקה הם דבר שכולם אוהבים וכולנו רוצים להאזין למוזיקה מכל רחבי העולם וליהנות מכך שהיא מאחדת אותנו. יש עוד סיבה, לפלסטינים אין אפשרות במקרים רבים להשתתף באירועים כמו האירוויזיון. זו הזדמנות להציג ולפרסם אומנים פלסטינים. רבים מהשירים בתחרות עוסקים בתרבות פלסטינית וזו הזדמנות לרומם אותה".
לחברה הפלסטינית יש צדדים רבים וחלק גדול ממנה מתנגד, לדוגמה, לזכויות להט"ב המזוהות עם האירוויזיון. האם אתם מייצגים חלק יותר ליברלי או חילוני מהחברה הפלסטינית?
"זו שאלה מעניינת. אנחנו חוגגים את כלל התרבות והחברה הפלסטינית. אנחנו לא מוגבלים לחברי קהילת הלהט"ב או לליברלים. אנחנו מתאמצים לאחד את כולם. אירועים מהסוג הזה מאפשרים לנו להתקדם. הם יוצרים שינוי תרבותי בטווח הרחוק ומקדמים את השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם".
מי מארגן ומממן את התחרות?
"הפלסטינוויזיון אינו חלק מקואליציית הארגונים שקיימה את ההפגנות במאלמו. היוזמים השוודים התחילו לגייס כסף אונליין עוד לפני ש־EKO נכנסו לתמונה, אבל כמי שעוסקת בקמפיינים דיגיטליים אני יודעת כמה קשה לגייס כך כסף. האירוע ממומן באמצעות תרומות קטנות של אנשים ברחבי העולם".
מה אם יהיו יותר הכנסות מהוצאות? מה תעשו עם הכסף?
"בגלל שאנחנו רוצים שהתנועה הזאת תמשיך ולקיים אירוע דומה גם בשנה הבאה, חשבנו בהתחלה שהכסף יוכל לשמש לזה. אבל בהתחשב בסבלם של אנשים בעזה זה לא נראה נכון לשמור כסף אצלנו. לכן, אחרי דיון והצבעה בקהילה שלנו, החלטנו לתרום אותו ל'רופאים ללא גבולות'".
ביום חורף של חודש מרץ מאלמו היא עיר נמל רבת צדדים. אוהדי סדרת המתח "הגשר" מכירים את האלמנט הארכיטקטוני המזוהה איתה, גשר אורסונד הארוך שמחבר בינה ובין קופנהגן שבדנמרק. אבל מבקר מבחוץ בעיר השלישית בגודלה בשוודיה יגלה עוד מיני חיבורים שארכיטקטורה חברה בהם לתהליכים דמוגרפיים. למשל בין המרכז העתיק, הימי ביניימי, לאזור הנמל המערבי המודרני המרשים, שאת המספנות ואזורי התעשייה בו החליפו מגורי יוקרה ושסימן ההיכר שלו הוא מגדל ה-Turning Torso, אך גם לשיכוני הבטון שנבנו במסגרת תוכנית המיליון הממשלתית והתמלאו במהגרים. בחודש מאי יישטפו כל אלה בנחילי מבקרים, שיבואו לחגוג בעיר את האירוויזיון ה-68וינערו אותה משרידי החורף הקפוא. קבוצות פטריוטיות ימלאו את פארק העם (Folkets Park) בן 130 השנה, שיהפוך ל-Eurovision Village, אנשי מועדוני החובבים הבלתי נלאים של האירוויזיון יחגגו כל ערב ב-EuroClub, והתושבים ייהנו מן הסתם מהתנופה הפולקלוריסטית והכלכלית. בינתיים, כשהם נשאלים כיצד הם רואים את אירוח האירוע המוזיקלי, התשובות שלהם כמו לקוחות מדף מסרים – הם שמחים בו ומקבלים בברכה את כולם, תשובה שמהדהדת את המסר וההגדרה של העירייה לאירוויזיון הקרב –"חגיגה מלאת חיים של פתיחות והכלה".
אלא שחודשיים לפני האירוע – שבישראל, לאחר ניסיונות ההדחה, הפך למשאת נפש משונה כאילו נשא את כבודנו הלאומי כולו – נמלאים רחובות העיר בהמולה שונה לגמרי באופיה. זה התחיל בחגיגות שנערכו בעיר במוצאי 7 באוקטובר. שיירות של מכוניות צופרות, מוזיקה, ריקודים, חלוקת ממתקים וזיקוקים – בכל אלה חגגו כמה מאות בני אדם את הטבח. מאז המחאות נגד ישראל, ונציגותה באירוויזיון, לא חדלו בעיר.
באמצע השבוע הסימנים ברובע מולוונגן שבמרכז מאלמו, מוקד המחאה, אמנם שקטים. בסיבוב ברובע, שבתהליך ג'נטריפיקציה הפך מאזור של מעמד הפועלים למשכנם של היפסטרים וסטודנטים ומשווק כרב-תרבותי, יתגלו מדבקות עם סיסמאות כמו "עצרו את הג'נוסייד" ופלאיירים המזמינים להפגנות ומחאות. על מדף בסופר שמציג אבוקדו מישראל יש מדבקה עם דגל פלסטין והמילה Boycott, וחלון הראווה של חנות בגדי יד שנייה מציג מסך גדול המסכם את מספרי הקורבנות: כמה ילדים מתו בעזה, כמה נפצעו או נקברו תחת הריסות, כמה יתומים חדשים נוספו מדי יום, כמה מסגדים נהרסו וכמה אנשי צוות רפואי נעצרו או נהרגו. ליד כל מספר מופיע דגל ישראל, ויש במקום גם גלויות שאפשר לשלוח לשר החוץ.
אבל סופי השבוע מספקים תמונה דינמית הרבה יותר. דגלי שחור-לבן-ירוק-אדום ושלטי Free Palestine ו"עצרו את הכיבוש הישראלי", נאומים שישראל נזכרת בהם כרוצחת ילדים ואין בהם זכר לאירועי 7 באוקטובר, שירים קליטים עם סיסמאות כמו "שחררו את פלסטין – רסקו את הציונות" – אירועי המחאה הפרו-פלסטיניים בהשתתפות אלפי בני אדם מתקיימים כאן בקביעות ולא נראה שאיבדו מעוצמתם. העוצמה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בכך שמאלמו, כמו ערים סמוכות לה ובהן הלסינבורג ולנדסקרונה, היא מקום מושבם של רבים מעשרות אלפי הפלסטינים שהיגרו לשוודיה, ושזה יותר מעשור היא מוזכרת שוב ושוב כאחת הערים האנטישמיות באירופה. אבל מי שיצפה למצוא בהמון המפגינים רק מהגרים יתבדה: יש כאן גם פנסיונרים שוודים, פעילים פוליטיים מארגוני נוער וגם זוגות צעירים עם עגלות תינוקות.
בקהילה היהודית, מטבע הדברים, ביטויי המחאה האלה מתקבלים בתחושות קשות. "להיות יהודייה במאלמו אחרי 7 באוקטובר זה לחיות בפחד", אומרת מירה קלבר (24), יושבת ראש ארגון הצעירים של יהודי מאלמו. "אני מסתובבת במחשבה שמשהו עלול לקרות והשאלה היא רק מה, למי ומתי".
אין ספק ש-7 באוקטובר החריף את המצב, ושהאירוויזיון מספק במה ייחודית למחאה על המלחמה שנפתחה בעקבותיו. אבל תחושת הביטחון של הקהילה היהודית – המונה כ-500 בני אדם – לא היתה שלמה גם לפניו, ולא נדרש אירוויזיון כדי לסמן את תחילת הקשר בין מאלמו למאבק הפלסטיני. אם מחפשים נקודת התחלה, אפשר למצוא אותה בגלי ההגירה שהגיעו לעיר כבר בשלהי המאה הקודמת.שנים לא רבות אחר כך,ב-2015, כבר הפכהמאלמו לאחד המוקדים החשובים של משבר הפליטים האירופי, ואלפי בני אדם חצו אז את גשר אורסונד מדי יום בדרכם לבקש מקלט בשוודיה. היום חיים בעיר תושבים המגיעים מיותר מ-180 מדינות, ויותר משליש מ־362 אלף תושביה לא נולדו בשוודיה. ובניגוד לשאר המדינה – חצי מהם הם מתחת לגיל 35.
השינויים הדמוגרפיים האלה הביאו איתם, בין השאר, עלייה בגילויי האנטישמיות, בעיקר הפגנות שלעתים נרשמו בהן תקריות אלימות. הרשימה ארוכה: ב-2009, כאשר מאלמו אירחה את משחקי גביע דייוויס בטניס בין ישראל לשוודיה, התרכזו בעיר אלפי מפגינים. כמה מאות מהקיצוניים שבהם, איסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני וניאו-נאצים, התפרעו והתעמתו עם שוטרים. בהפגנות אחרות לאורך השנים נקראו קריאות אנטישמיות שתועדו ונידונו בתקשורת השוודית. ב-2017 זה היה "אנחנו הולכים לירות ביהודים" בהפגנה נגד המעבר של שגרירות ארה"ב לירושלים. ב-2019 זו היתה הקריאה "רסקו את הציונות" במצעד 1 במאי של צעירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וב-2020 – "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד יחזור" (קריאה המתייחסת לניצחון של מאמיני מוחמד על השבטים היהודיים בקרב ח'ייבר במאה ה־7 לספירה, המהווה השראה ללוחמים מוסלמים בימינו. ד"ס).
בד בבד חוו יהודי העיר תקריות אלימות. ב-2009 הושלכו בקבוקי תבערה לעבר בית הלוויות היהודי, ב-2010 וב-2012 הושלכו חזיזים מחוץ לבית הכנסת ולבניין הקהילה ונופצו בהם שמשות. בשנים שאחר כך נרשמו תלונות רבות על התקפות פיזיות ומילוליות, הטרדות והצקות נגד יהודים, ואף דווח כי משפחות יהודיות עזבו את מאלמו משום שכבר לא הרגישו בטוחות שם. דו"ח שהזמינה העירייה ב-2021 אכן תיאר את בתי הספר בעיר כסביבה לא בטוחה לתלמידים יהודים, הנאלצים להתמודד עם התקפות מילוליות ופיזיות בעוד המורים מעדיפים להימנע מעימות עם התוקפים. בתקשורת דווח גם כי ניצולי שואה אינם מוזמנים עוד לספר את סיפוריהם בבתי ספר מסוימים בעיר מכיוון שתלמידים מוסלמים מתייחסים אליהם בחוסר כבוד. "מי שנולד כיהודי במאלמו גדל בתחושה שהוא צריך להגן על עצמו", אומרת קלבר. "אני מוּכרת כיהודייה, אבל חברים שלי מורידים כיפות ושרשראות עם מגיני דוד בציבור".
מירה קלבר במאלמו
אבל חוסר הביטחון נובע לא רק מהצקות ופשעי שנאה. כמה מתושבי העיר ממוצא פלסטיני היו מעורבים במעשי טרור, בין השאר בן למהגרים פלסטינים בשם אוסמה קריים, שנתפס בבלגיה לאחר שהשתתף בהתקפות הטרור בבריסל ובצרפת בשנים 2015-2016 וגם נסע להתנדב לדאעש בסוריה; קבוצות שוודיות-פלסטיניות נחשפו כקשורות לארגוני טרור, אחת מהן, "קבוצה 194", קיימה במשך שנים קשרים עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שחבריה הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר. במאי 2023, פחות מחצי שנה לפני הטבח, נערך במאלמו כנס פלסטיני-אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני־הולנדי המזוהה עם חמאס. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שהיתה אמורה להשתתף בו, אמנם ביטלה את השתתפותה כשנודע לה על כך, אבל אחד מחבריה, ג'מאל אל־חאג', השתתף בו אף שאסרה זאת עליו. העובדה שאל־חאג' מכהן עדיין כחבר פרלמנט ושיש במערכת הפוליטית, באקדמיה ובעולם התרבות השוודיים לא מעט אנשים שמזדהים ישירות או בעקיפין עם חמאס לא תורמת לתחושת הביטחון של יהודי מאלמו.
"אנטישמיות היא בעיה גלובלית ובמאלמו אנחנו מודעים לה ברמה המקומית ונאבקים בה בצורה מבנית", אומר רוקו קורסאר, אחד מסגני ראש העיר מאלמו וחבר מועצת העיר מטעם המפלגה הליברלית. "האנטישמיות במאלמו לא התחילה אחרי 7 באוקטובר, ואנחנו משתפים פעולה עם הקהילה היהודית, השקענו משאבים והקמנו ועדת היגוי שמגבשת תוכנית פעולה לכל שנה. אנחנו גם רוצים לחזק את החיים היהודיים, הזהות היהודית והתרבות היהודית בעיר. זהו שיתוף פעולה רחב שמתקיים במשך יותר מארבע שנים ובשנה שעברה הארכנו אותו בארבע שנים נוספות".
תוכל לפרט?
"יש לנו למשל רכזים בבתי הספר שתפקידם להילחם באנטישמיות. מעבר לכך, הקצינו כמה מיליון יורו נוספים לעבודה על ניהול סכסוכים ומשברים בבתי הספר. העבודה הזאת שהושקעה לפני 7 באוקטובר נתנה לנו בסיס להתמודדות עם המצב הנוכחי ועם אתגרים דוגמת חוסר הביטחון שחשים חברי הקהילה היהודית. יש במאלמו סולידריות עם הקהילה היהודית. ערכנו 'צעדות כיפה' (צעדות משותפות של הנהגת הקהילה היהודית ומנהיגים פוליטיים ברמה הלאומית או המקומית, שחבשו בה כיפה. הן התקיימו בסטוקהולם ובמאלמו אחרי 7 באוקטובר, ד"ס), היו לנו גילויי סולידריות מכל קצות הקשת הפוליטית ומצד אזרחים. מאלמו היא עיר בינלאומית ורב-תרבותית מאוד. האוכלוסייה שלנו הגיעה מיותר מ-180 מדינות. זה אומר שיש לנו קבוצות אתניות מכל רחבי העולם, כולל ממקומות שסועי סכסוכים ומלחמות, ואזרחים רבים בעיר מושפעים מכך. ובכל הקשור לאנטישמיות העבודה מורכבת, לא קלה ודורשת אמצעים וידע נרכש. חשוב שנתמיד בה ונהיה מוכנים להעלות הילוך".
יכול להיות שהזמן להעלות הילוך כבר הגיע. "יש פחד בקהילה היהודית בימים אלה, ובמיוחד ביחס לילדי בית הספר", אומר פרדריק שירצקי, דובר הקהילה ומנהל מרכז הלמידה שהוקם בבית הכנסת של העיר במטרה להכיר לתושביה ולמבקרים את הקהילה. "יש אנשים שנרתעים מלומר שהם יהודים וחלקם מסתירים סממנים יהודיים בפומבי. כל זה לא חדש אמנם, אבל המצב הרבה יותר גרוע עכשיו. יש תחושה חזקה של בדידות. יש לנו מעגלים חברתיים רחבים, אבל לרבים יש הרגשה שהמעגלים החברתיים שלהם פונים נגדם. זה מתבטא בהסרת חברים ברשתות החברתיות, בגילוי שחברים חולקים תעמולה אנטישמית וכן הלאה. רבים נכנסו להלם".
קלבר מדברת על תחושות דומות. "כשעשינו לאחרונה ארוחת שבת בבית הכנסת, אנשים אמרו לי שהם פוחדים אפילו לעבור לידו. ובכל פעם שאני מסתכלת בטלפון שלי אני נתקלת באנטישמיות", היא אומרת. "חשבון אינסטגרם שפתחנו, בשם 'יהודי גאה' (Stolt Jude), מתמלא למשל באימוג'ים של חזירים ובסרטונים מעזה עם השאלה 'אתם גאים בזה?'. אנשים לא עושים הבחנה בין ישראל ליהודים בשוודיה והרבה משפיענים וידוענים מפרסמים דברים איומים".
אחת מאלה היא האמנית, מנחת תוכניות הרדיו והאקטיביסטית הידועה סטינה וולטר. בחשבון האינסטגרם שלה, שיש לו יותר מ-300 אלף עוקבים, טענה וולטר שהתקשורת השוודית איננה מספרת את האמת על הקונפליקט בעזה: היא מתעלמת מכך שישראל גונבת איברים מפלסטינים מתים, משקרת לגבי מעשי האונס וכריתת ראשי התינוקות ב-7 באוקטובר ובעצם רצחה את אזרחיה שלה בירי ממסוקים במסיבה ברעים. "אנחנו קוראים בעיתון על ריסוס צלבי קרס ועל תקיפות יהודים, וכמה ימים אחרי 7 באוקטובר פירסם החמאס קריאה לפגיעה ביהודים בעולם והרבה סטודנטים פשוט לא הלכו לאוניברסיטה באותו יום", אומרת קלבר. "כל הזמן יש חשש – מתי זה יקרה לי".
הסערה שקמה סביב עצם השתתפותה של ישראל באירוויזיון ואחר כך סביב הגרסה הראשונה של שירה, "גשם אוקטובר", שהפך באופן סמלי כל כך להוריקן, לא תרמה לשיכוך החששות – מי יותר, מי פחות. "אנחנו מודעים לעובדה שיש צרכים ביטחוניים ומגבלות ביטחוניות, ובכל זאת מאלמו היא עיר שאמורה להיות מסוגלת לארח את כולם, כולל ישראלים", אומר שירצקי. "אני מקווה שהעירייה תעשה את המאמץ הנוסף ותצליח לעמוד במשימה וזה בהחלט מעודד שהיא משקיעה משאבים רבים באירוע שחשוב לכולנו".
קלבר פחות רשמית. "כששוודיה זכתה באירוויזיון הקודם ושמענו שהבא יתקיים במאלמו, שמחנו מאוד. אני אוהבת את האירוויזיון והייתי רוצה מאוד להשתתף במסיבה העממית שסביבו", היא אומרת, "אבל אחרי אוקטובר אני לא מוכנה להסתכן. אני לא אשתתף בחגיגה, גם לא החברות שלי. הן מפחדות. אנחנו תמיד מטילים ספק ואני לא מרגישה שאני רוצה לסכן את עצמי בשביל האירוויזיון. בעבר הייתי אופטימית לגבי העתיד היהודי במאלמו, חשבתי שיש מקומות הרבה יותר גרועים. עכשיו, לצערי, אני לא בטוחה שאני יכולה להיות אופטימית. האירוויזיון, בכל אופן, אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה, אבל בשבילנו הוא פחד".
זו לא הפעם הראשונה שמאלמו מארחת את האירוויזיון. במאי 1992 היא אירחה את ההפקה ה-37 שלה ו-21 שנה אחר כך את ההפקה ה-58. "כאשר כל האפשרויות הונחו על השולחן, ערכנו הערכה יסודית תוך התחשבות בגורמים רבים, ושוב הכל התחבר במאלמו", אומרת אבבה אדיאלסון, האחראית על האירוע מטעם רשות השידור השוודית. "מה שהכריע היה שיש בעיר את התשתית, יש מקומות מפגש חדשים ויש את אחד האולמות הטובים בשוודיה. במאלמו יש גם מחויבות גדולה וניסיון רב בהנחיית אירוויזיון".
ויש הפגנות פלסטיניות גדולות על בסיס קבוע. האם צוות ההפקה דן בהן ובאפשרות שהן עלולות להשפיע על האירוע?
"אנחנו מודעים לכך שאנשים משמיעים את קולם בנושא הזה, ואנחנו ערוכים להפגנות שעלולות להתקיים".
קלבר אומרת שלמרות זאת, רווח לה כשהוצב סימן שאלה מעל השתתפות ישראל באירוע. בינתיים, כידוע, המכשול ההוא הוסר, אבל לא כולם באו על סיפוקם. קבוצת תושבים מהעיר, למשל, הגישה הצעה לסדר המבקשת מהעירייה לפעול לפסילת השתתפותה של המשלחת הישראלית באירוויזיון. הדיון ייערך ככל הנראה באפריל, ו"מפלגת השמאל" השוודית (Vänsterpartiet)תהיה כנראה המפלגה היחידה במועצת העיר שתתמוך בהצעה, שפירושה עקרוני יותר ממעשי בהתחשב בכך שלעירייה עצמה אין כל מנדט בנושא מלבד פנייה לאיגוד השידור האירופי (EBU).
נינה יאקו היא חברת מועצה מטעם מפלגת השמאל והמזכירה הפוליטית שלה במאלמו. "ההצעה הזאת היא יוזמה אזרחית, לא יוזמה שלנו", אומרת יאקו בפגישה במשרדה המעוטר בתמונה גדולה של קארל מארקס ובכרזות של סיסמאות ודגלים פלסטיניים. "אבל המפלגה שלנו תומכת ביוזמה, כי אם עיריית מאלמו תאמר שהיא לא רוצה שישראל תשתתף באירוויזיון זאת תהיה הצהרה נכונה מצדה".
נינה יאקו, צילום: Emmalisa Pauly.
מדוע בעצם שישראל לא תשתתף?
"בגלל המצב בעזה. בית הדין הבינלאומי לצדק ביקש מישראל לנקוט צעדים מיידיים ויעילים למניעת רצח עם, אבל ישראל לא נקטה את המינימום הנדרש ממנה, אולי אפילו עשתה את ההיפך. השאלה שצריכה להישאל היא איך אפשר להמשיך בעסקים כרגיל".
בהנחה שהאירוע יתקיים כרגיל, בהשתתפות ישראל, איך אתם מתכוונים למחות?
"(מבחינה משפטית ופוליטית) העיר מאלמו לא רשאית לקבל החלטה שלא לאפשר לישראל להשתתף, אבל יש תנועה גדולה ורחבה שמתכננת הפגנות, קמפיין חרם ומחאות נוספות. אלו אירועים שבמובן מסוים כבר התחילו ואנחנו חלק מזה".
ואכן, נדמה שגל גדול צובר תאוצה. יותר מ-1,000 מוזיקאים שוודים, בהם רובין, Fever Ray, צמד הפולק First Aid Kit וכמה מהזמרים שהשתתפו במלודיפסטיבלן, קדם-האירוויזיון השוודי, חתמו על מכתב פתוח הקורא לא לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון בשל "המלחמה האכזרית שלה בעזה". במכתב, שפורסם ביומון Aftonbladet, הם כותבים שאיגוד השידור האירופי "מפגין סטנדרט כפול ראוי לציון שמערער את אמינותו. העובדה שמדינות שמציבות את עצמן מעל לחוק ההומניטרי מוזמנות להשתתף באירועי תרבות בינלאומיים ממעיטה בחומרתה של הפרת החוק הבינלאומי והופכת את סבלם של הקורבנות לבלתי נראה".
המוזיקאים לא יחידים. קבוצות רבות ברשתות החברתיות כבר קוראות להחרמת ישראל ולמחאות נגד השתתפותה באירוויזיון, ואחת מהן – Malmö for Palestine – אף קוראת להפגנות שבועיות בנושא, מדי יום שני, מחוץ לעיריית מאלמו. בהודעה של הקבוצה, שפורסמה באינסטגרם, מופיע לצד הכותרות "הוציאו את ישראל מהאירוויזיון" ו"עצרו את רצח העם בעזה" איור של חייל ישראלי עם מיקרופון וכבל עשוי חוט תיל. החייל עומד בכניסה לדלת האירוויזיון, והנשק שהוא אוחז מתיז דם אל שלולית גדולה שכבר הצטברה תחתיו.
גם עמיתתה של נינה יאקו במועצת העיר, אנפל מאהדי, קראה לפסילת ישראל. "בלארוס קיבלה 'לא' ב-2021, רוסיה קיבלה 'לא' ב-2022, גם ישראל יכולה לקבל 'לא' ב-2024", היא כתבה בחשבון האינסטגרם שלה. "כולנו ראינו איך ישראל מרעיבה ומפציצה את עזה. ילדים עוברים ניתוחי כריתת איברים ללא הרדמה, שירותי הבריאות מופצצים ומתרסקים לחתיכות. אין מים, אין מזון ואין חשמל לתושבי עזה. מאלמו לא צריכה לחגוג עם מדינות טרור". בפוסט אחר הוסיפה מאהדי: "להיות פוליטי בעבור אוקראינה אבל לא בעבור פלסטין זו גזענות טהורה".
צילום מסך מדף האינסטגרם של Malmo.for.Palestine
"אני חושבת שאין שום סיבה להשוות בין מלחמות או כיבושים במקומות שונים. כולם נוראים באשר הם", אומרת עכשיו יאקו כשהיא נשאלת מה הקשר בין רוסיה לישראל בעניין האירוויזיון. "ובכל זאת, ההחלטה לא לאפשר לרוסיה להשתתף היתה נכונה, והיא תהיה נכונה גם לישראל. במובן הזה המצב הוא בר השוואה".
האם אתם מביאים בחשבון שההפגנות עלולות לגרום לחברי הקהילה היהודית במאלמו חוסר ביטחון? אתם ערים לטענה שההפגנות הפרו-פלסטיניות במאלמו כוללות תכנים אנטישמיים?
"אני מקווה שכולם ירגישו בטוחים לבקר בכל מקום שירצו במאלמו. אני מסכימה שקיימת דאגה גדולה ומוצדקת בכל הנוגע לאנטישמיות בעיר. כל אדם המתנגד לגזענות צריך להיות מודאג מזה. אבל השתתפתי בהפגנות מאסיביות במאלמו, כמעט כל שבוע מאז אוקטובר, ובהפגנות הללו אין שלטים או סיסמאות שניתן להגדיר כאנטישמיים. ההפגנות הן נגד פשעי מלחמה, נגד רצח עם, נגד מה שקורה בעזה. הן מבקשות הפסקת אש ומעלות חשש לגבי אלימות והרג של אזרחים. האנטישמיות במאלמו והמחאות נגד ישראל, שהן לגיטימיות לחלוטין, הן שני דברים שונים לגמרי".
מה לגבי ההפגנות הספונטניות ב-7 באוקטובר שחגגו את הטבח? והיה גם מי ששרף את דגל ישראל מחוץ לבית הכנסת.
"שריפת הדגל היתה אירוע אחד שהיו מעורבים בו רק מעטים, והיו כמה אירועים אחרים שניתן להגדיר כלא ראויים. אנחנו השתתפנו בהפגנות נגד שריפת הדגל, אבל אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכילבראשנו שתי מחשבות בו בזמן (גם לתמוך במחאות נגד ישראל וגם לוודא שאירועים כאלו לא יקרו, ד"ס)".
האם חרם נגד זמרים, רקדנים ואוהדי השיר הישראלי איננו פוגע דווקא בישראלים הפתוחים לשמוע ביקורת והורס את הסיכוי לדיאלוג?
"השאלה, כפי שאתה מציג אותה, מרמזת שיש שני חלקים שווים שיכולים לנהל דיאלוג. שיש בכלל אפשרות לדיאלוג. אבל עד כמה שאני רואה, זה לא המצב ב-75 השנים האחרונות. מה שיש זה כיבוש צבאי שמפעיל אלימות מאסיבית. לתושבי עזה אין אפשרות לדיאלוג עם אלו המדכאים אותם. החרם הוא אפשרות אחת מתוך כמה להפעלת לחץ על ישראל ואנחנו צריכים להשתמש בו. למיטב ידיעתי, יש גם ארגונים ישראליים שקוראים לחרם. החרם הוא לא נגד אדם ספציפי. מדינת ישראל היא המטרה".
המצב, בוודאי מאז 7 באוקטובר, איננו מצב שיש בו צד אחד חזק, כובש ומדכא. יש קורבנות משני הצדדים. לישראל יש יותר מאלף קורבנות אזרחיים, כולל יותר מ-200 חטופים, חלקם נמצאים עדיין בעזה. האם המחאה שלכם באמת הוגנת? האם איננה חד-צדדית?
"מעשי הטבח בעזה נמשכים עכשיו וזה מה שאנחנו מנסים לעצור. אני לא מפקפקת ברגשות או בקורבנות אחרים, זה לא מתפקידי לעשות זאת, אבל האנשים בעזה גוועים ברעב, עשרות אלפים נרצחו בחמישה חודשים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג קרא למנוע רצח עם, וארגונים אחרים מדברים על ביצוע פשעי מלחמה. לצערנו אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל שום דבר לא מצדיק את המשך העסקים כרגיל, היות שהפצצות הישראליות עדיין הורגות אזרחים בעזה".
אחרי 7 באוקטובר פורסם כי ארגון סיוע החוץ של מפלגתך שיתף פעולה במשך שנים, באמצעות שותפיו הדנים, עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. ידוע גם שהיו למפלגה קשרים עם ארגונים כמו "קבוצה 194", שעל פי העיתונות השוודית הפיצו תעמולה אנטישמית ותמכו בטרוריסטים ובהתנגדות מזוינת לישראל. לנוכח המלחמה, האם המפלגה עדיין תומכת בשותפים האלו?
"לגבי ארגון סיוע החוץ, הם הצהירו שהם לוקחים אחריות והמשימה שלהם עכשיו היא לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב במפלגה שלנו. לגבי הארגונים האחרים, אין לי מידע נוסף".
מה שכן יקרה שוב, כפי שהיא אומרת, הוא כנראה המחאה נגד ישראל סביב האירוויזיון. ארגוני סולידריות נוספים עם הפלסטינים במאלמו לא הגיבו לפניית "הארץ", אך ניתן להניח שגם הם מתכננים פעילות אינטנסיבית בעיר בזמן חגיגות האירוויזיון במאי. האם ננקטים צעדים כדי להימנע מניסיונות להשתמש בשידור החי כפלטפורמה להפגנות פוליטיות? למשל, לשלב פעילים פוליטיים רבים בקהל באולם או להכניס חומרי תעמולה לתחרות ולשלוף אותם בשידור החי? "אחד מערכי היסוד של האירוויזיון הוא היותו אירוע לא פוליטי שבו כולם מאוחדים סביב המוזיקה", אומרת אדיאלסון מרשות השידור השוודית. "אנחנו תמיד עוברים על תרחישים פוטנציאליים וננקוט אמצעים כדי להימנע מביטויים פוליטיים במהלך השידורים החיים".
והמוזיקאים וחברי המשלחות, האם נמסר להם שאסור להם להביע דעות פוליטיות לפני, במהלך ואחרי ההופעה, כפי שקובעים חוקי התחרות?
"ה-EBU אחראי על כללי התחרות ואלו קובעים שהאירוויזיון הוא אירוע לא פוליטי. למידע נוסף בעניין זה יש לפנות אליו".
גם בעיריית מאלמו התשובות מנוסחות בזהירות וצמצום דומים. "שמעתי שהאירוויזיון היא תוכנית הטלוויזיה השנייה בגודלה בעולם אחרי הסופר-בול, אז ברור שזה חשוב לנו כאן", אומר רוקו קורסאר, "אבל זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, קיימנו את האירוויזיון במאלמו בתחילת שנות התשעים ולאחר מכן שוב ב-2013. מנקודת המבט של העיר, זה אירוע חשוב מאוד ואנחנו מצפים לקיים תחרות מכילה, מסבירת פנים ובת-קיימא".
אני מבין שלמרות התחרות המכילה צפויות סביבה הפגנות מכילות פחות. נאמר, מחאות אנטי ישראליות שיש בהן ביטויים קיצוניים של אנטישמיות.
"יש לנו חופש ביטוי וחופש הפגנה בשוודיה. המשטרה אחראית לשאלות הנוגעות לסדר הציבורי ויש לנו דיאלוג טוב מאוד איתה".
ובכלל, בעיריית מאלמו מפגינים חזית אחידה של אמון מלא במשטרה. "המשטרה היא הגורם המקצועי בנושא זה", אומר גם פר-אריק אבסטול, האחראי על הבטיחות והביטחון בעירייה, "היא זו שבוחרת את הטקטיקה להתמודדות עם הפרות סדר ואני סומך לגמרי על שיקול דעתה אם משהו כזה יקרה בזמן האירוויזיון. בכל אופן, לא ידוע לנו על איומים קונקרטיים".
אירועי מחאה שיתקיימו סביב האירוויזיון עלולים בכל זאת לערער את תחושת הביטחון של קהל יהודי או ישראלי.
"יש למשטרה שיקול דעת. היא יכולה לא לאשר מקום מסוים להפגנה, לשנות מקום של הפגנה אם יש קונפליקט בין אירועים שונים. היו לנו, למשל, אירועים של שריפת ספרי קוראן (שבהם פעיל ימני קיצוני דני, רסמוס פאלודן, ואחריו אדם נוסף, מבקש מקלט מעיראק, שרפו ספרי קוראן כפרובוקציה פוליטית במאלמו ובערים אחרות בשוודיה, ד"ס). היו פעמים שהמשטרה החליפה את מקום האירוע הזה כדי לצמצם את הקונפליקטים".
ומה היא רמת ההיערכות שלכם למקרה של מחאות בקנה מידה גדול, מבחינה תקציבית ומבחינת כוח אדם?
"אנחנו אחראים על הביטחון באירועים שאנחנו המארגנים המרכזיים שלהם: האירועים בפולקטס פארק ואלו שבמאלמו לייב (האתר שבו יתקיימו אירוע הפתיחה, 'שטיח הטורקיז', מסיבת הסיום ומסיבות ה-EuroClub). ארגון הביטחון והבטיחות שלנו מתאים את עצמו כל הזמן להערכות המשטרה ואנחנו נשקיע כל מה שנצטרך כדי לעמוד במשימה. אין גבול עליון להשקעה כאן, כי אסור לנו להיכשל. עם הצד הכלכלי של זה נתמודד אחר כך".
רוקו קורסר, צילום: Liberalerna
בצד הישראלי, בכל זאת, לא לוקחים סיכונים. למרות שהדברים עדיין נבדקים, אומר אדם המתמצא בהיערכות הישראלית לאירוויזיון, ברור שיהיו הגבלות נוקשות מאוד על המשלחת והיא תיעדר מאירועים שמשלחות אחרות ישתתפו בהם, כגון הופעות תקשורתיות, אירועי יחסי ציבור ומסיבות.
דווקא שגריר ישראל בשוודיה, זיו נבו קולמן, מנמיך את מפלס החרדה ואומר שבניגוד לתדמית של מאלמו כמקום עוין ומסוכן, הוא מכיר גם צד אחר שלה. "הייתי במאלמו בזמן כינוס הפורום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות והנצחת זכר השואה", אומר נבו קולמן, "וראיתי כיצד העיר הזאת יודעת להתמודד עם אירועים בינלאומיים גדולים. לא כל מאלמו נגדנו ולא כל שוודיה נגדנו.
"מדובר אמנם באירוע מורכב שיכולות להיות בו פרובוקציות, מחאות והפגנות, אבל אני סומך על הרשויות השוודיות שיטפלו באתגרים ברצינות ועל האחראים על התחרות עצמה וחברי המשלחות שידאגו לכך שחוקי התחרות יכובדו ולא תוכנס אליה פוליטיקה. אז מצד אחד, בהחלט יכול להיות שישראלים, יהודים או חברי קהילת הלהט"ב, שבדרך כלל תומכים בשיר הישראלי, לא ירגישו בנוח להסתובב במאלמו עם דגלי ישראל. אבל ממה שאני שומע, השוודים מתנגדים לחרמות ורק בשמאל הקיצוני נשמעות קריאות נגד ישראל מסיבות פופוליסטיות. רוב השוודים שדיברתי איתם אמרו שהם נגד ערבוב של פוליטיקה ומוזיקה ושהם שמחים שישראל משתתפת".
בכלל, אומר נבו קולמן, חובב אירוויזיון מושבע בעצמו ונציגה הרשמי של האומה המושמצת, לולא העניין הפוליטי, אין לו ספק שישראל היתה מגיעה למקום מכובד בגמר. "השיר מצוין, עדן מדהימה וההופעה מעולה", הוא אומר.
מתלמידים שלא מגיעים ללימודים לכאלה שהגיעו וסובלים מהתעמרויות, מהפגנות פרו־פלסטיניות סוערות ועד לארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים שפועלים באין מפריע. עדויות שהגיעו לידי "הארץ" מציירות תמונה מטרידה של קהילה יהודית שחוששת לביטחונה על רקע מלחמת ישראל־חמאס.
לא ברור אם תושבי שוודיה יודעים מה עובר בימים אלה על חברי הקהילה היהודית במדינה, בין שמדובר בשכנים, עמיתים לעבודה, לקוחות או מורים שלהם. מאז מתקפת הטרור של חמאס בישראל ב–7 באוקטובר ותחילת ההפצצות הישראליות ברצועת עזה, יהודי שוודיה עוברים ימים לא פשוטים וחוששים לביטחונם ונראה שהרשויות לא מכירות בחומרת המצב.
בבית הספר היהודי "הלל" שבמרכז סטוקהולם, למשל, היו אובדי עצות ביום שישי 13 באוקטובר. ברשתות החברתיות הופצו אז איומים של בכיר חמאס חאלד משעל על "יום זעם" בינלאומי, וההורים — רבים מהם מוכי אבל ודאגה לקרובים ומכרים בישראל — כתבו בקבוצות וואטסאפ פנימיות שהאבטחה הרגילה בבית הספר לא מספיקה. חלק מההורים התנדבו לעמוד ברחוב ליד בית הספר ולפקוח עיניים והמשטרה המקומית הציבה ניידת במקום בחלק משעות היום. עם זאת, משיחות עם הורים עולה שבחלק מהכיתות חצי מהילדים ואף יותר לא הגיעו לשיעורים באותו יום. אלה שכן הגיעו קיבלו המלצות ברורות — להסתיר סממנים יהודיים ולא לדבר עברית.
אף שממשלת שוודיה התייצבה באופן גורף לצד ישראל ולמרות שברמה האישית ישראלים ויהודים רבים קיבלו הודעות תמיכה ודאגה מהמעגלים החברתיים שלהם, לידי "הארץ" הגיעו עדויות רבות על תקריות מדאיגות שאירעו במדינה בשבועות האחרונים.
ישראלי שגר בשוודיה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם, לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. א', ישראלי לשעבר שמתגורר בשוודיה, לא פתח את החנות שלו לאחר שהרגיש שהוא לא יכול להגן על עצמו ועל לקוחותיו. ישראלי אחר שגר במדינה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. אדם נוסף מדרום שוודיה שאמו יהודייה, אך הוא עצמו אינו דתי ולא לובש סממנים יהודיים, סיפר שקיבל שבע שיחות טלפון ממספר לא מזוהה בהן נאמר לו כי "יודעים היכן הוא גר", כדאי לו להסתכל לאחור כשהוא יוצא מהבית ושהוא "לא יוכל להתגורר יותר בעיר". כשפנה למשטרה נאמר לו שאין מה לעשות משום שהשיחות הגיעו ממספר חסוי, ושהמשטרה תפעל רק אם יוכל למסור לה את שם התוקף, דבר אבסורדי משום שהוא בכלל לא מכיר אותו.
ישנן גם עדויות רבות על התעמרויות בתלמידים בבתי ספר בשוודיה על רקע המצב בישראל ובעזה. אמו של נער בן 16 ממשפחה יהודית שלומד בתיכון גדול בעיר גטבורג סיפרה ל"הארץ" כי נערה בכיתה קמה וצעקה על בנה במהלך שיעור: "לשחוט, לאנוס ולענות את כל היהודים". המורה בכיתה לא הגיב, לא עצר את התלמידה וגם לא דיווח עליה להנהלת בית הספר. התלמידים האחרים גם שתקו ולא עשו דבר, ואמו של הנער מסרה שהיא מתכוונת להעבירו לבית ספר אחר.
ציירו בכיתה דגל ישראל וסימנו עליו איקס
ילד יהודי אחר מבית ספר יסודי בדרום שוודיה נשאל על ידי שני חברים לכיתה במי הוא תומך במלחמה. אחרי שהילד בן העשר ענה שהוא בעד ישראל, שני חבריו לכיתה ציירו דגל ישראל, סימנו עליו איקס, קימטו אותו וזרקו אותו כשהם קוראים: "שונאים את ישראל". גם במקרה זה המורה שלימד בכיתה לא עשה דבר עד לפניית אמו של התלמיד אליו. תקיפות ואיומים מסוג זה נרשמו בכמה מקומות בשוודיה, והמכנה המשותף לכולם היה שהמותקפים היו יהודים או ישראלים.
המלחמה בין ישראל לחמאס לא פסחה גם על האקדמיה השוודית. אקדמאית בכירה במערב המדינה קיבלה איום בדואר האלקטרוני לאחר שהעזה לצאת בפומבי נגד מתקפת חמאס ב–7 באוקטובר. באוניברסיטת אופסלה פרסם ראש מחלקה בכיר פוסט ברשת חברתית שבו טען כי "חמאס נתן לנתניהו ולשותפיו מהימין הקיצוני את מה שהם ביקשו". במקום אחר כתב: "ב–1940 וב–1941 היטלר פיתח תוכנית להרעבה שיטתית של 30 מיליון אוקראינים, רוסים וסלאבים. ב–2023, נתניהו מוציא לפועל 'תוכנית הרעבה' בעזה!".
בזירה אחרת בשוודיה הרוחות גם סוערות. 700 אנשי תרבות פרסמו עצומה הקוראת להפסקת "האלימות הברוטלית נגד העם בעזה" ולהפסקת "התמיכה הצבאית, הפוליטית והכלכלית לישראל". בעצומה לא היה זכר למתקפת הטרור של חמאס, לקורבנות הישראלים או לחטופים בעזה. גם פעילת הסביבה השוודית הידועה, גרטה תונברג, הביעה בכמה הזדמנויות בימים האחרונים את תמיכתה בפלסטינים ללא כל אזכור של הטרור הפלסטיני והקורבנות הישראלים.
המפגינה יואנה איסטהר-בימן, מול ארמון המלוכה בסטוקהולם, אוקטובר, 2023. צילום: דיויד סטברו
השפעות המלחמה בין ישראל לחמאס ניכרות בשבועות האחרונים גם בכיכרות וברחובות ברחבי שוודיה. מאז פרוץ המלחמה נערכו הפגנות רבות לאות הזדהות עם הפלסטינים וכן כמה הפגנות הזדהות עם ישראל. בערב 7 באוקטובר השתתפו אלפי בני אדם, בהם ילדים ונשים, בהפגנות ברחבי המדינה שכללו מוזיקה, ריקודים ושיירות של מכוניות שצפרו לאות תמיכה במתקפת חמאס. בשלושת השבועות שחלפו מאז נערכו הפגנות סוערות יותר ורבות משתתפים ביחס לעבר. במהלך ההפגנות הפרו־פלסטיניות נשמעו האשמות שישראל מבצעת רצח עם וטיהור אתני ברצועת עזה, וכן קריאה למחיקת ישראל מהמפה. "מהים ועד הנהר, פלסטין תהיה חופשית", קראו המפגינים בשוודיה וקריאה נוספת שהפכה יותר ויותר רווחת בהפגנות היא בעד "אינתיפאדה".
הפגנה פרו-פלסטינית בסטוקהולם, אוקטובר 2023, צילום: Hugh Gordon
ארגון איסלאמי קיצוני מאחורי מחאה פרו־פלסטינית
אחת ההפגנות הפרו־פלסטיניות אורגנה על ידי ארגון "חיזב אל־תחריר", ארגון איסלאמי קיצוני שתומך בהקמת חליפות איסלאמית והחלת חוקי שריעה ושיש לו סניף קטן בשוודיה. במדינות רבות בעולם הוצא הארגון מחוץ לחוק, אבל בשוודיה הוא קיבל אישור לערוך הפגנה שבה נשמעו קריאות להקים חליפות איסלאמית מאוזבקיסטאן ועד מרוקו, לצאת למלחמה בין האיסלאם לשאר העולם, ולשחרר בכוח צבאי את "פלסטין כולה".
רוב ההפגנות שנערכו בשוודיה מאז פרוץ המלחמה אורגנו על ידי ארגונים מקומיים שתומכים בפלסטינים. בהפגנה אחת שנערכה בסטוקהולם השתתפו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" (NMR), ארגון ניאו־נאצי מוכר עם כמה מאות חברים, וחברי "הנוער הקומוניסטי המהפכני" (RKU), ארגון הטוען שיש לפלסטינים זכות "להילחם בכל אמצעי בכוח הכובש כדי לשחרר את אדמתם". ארגון RKU גם מתאר את מתקפת 7 באוקטובר כמהלך לשחרור מהכלא הגדול שהוא רצועת עזה, ש"תפס את הציונים במיטתם".
שתי התנועות, הניאו־נאצית והמרקסיסטית־לניניסטית, הביעו תמיכה בסיסמה הפלסטינית "רסקו את הציונות". בהפגנה אחרת שנערכה בכיכר המרכזית של סטוקהולם השתתפו יותר מ–5,000 בני אדם. הנואמים בהפגנה, חלקם פלסטינים וחלקם אנשי שמאל שוודים, קראו ל"אינתיפאדה עד הניצחון" כשהם מניפים דגלי פלסטין, תמונות זוועה מעזה וכרזות נגד הממשלה השוודית התומכת בישראל. באף אחד מהנאומים שנשמעו בהפגנות הפרו־פלסטיניות לא הוזכרה מתקפת חמאס בישראל שבה נהרגו כ–1,300 בני אדם.
מפגיני הנוער המהפכני הקומוניסטי, RKU (למעלה), תנועת ההתנגדות הנורדית, NMR (באמצע) וחיזב אל-תחריר (למטה). סטוקהולם, אוקטובר 2023. צילום: דיויד סטברו.
מיקאיל יוקסיל, מנהיג מפלגת "נואנס" — שמגדירה את עצמה כמייצגת מיעוטים בשוודיה עם דגש על אוכלוסיות מהגרים — עדכן בחשבון הטוויטר שלו שגם הוא היה בין ההמונים בהפגנה פרו־פלסטינית בסטוקהולם. יוקסיל נולד בטורקיה ומתגורר כיום בסטוקהולם. בעבר הוא היה חבר מפלגת המרכז השוודית, אך הוצא משורותיה בגלל קשריו עם התנועה הלאומנית האיסלאמית "הזאבים האפורים". ב–7 באוקטובר הוא פרסם הודעה הקוראת להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור. לשאלת "הארץ" בנוגע לקריאתו, ענה יוקסיל: "אם חמאס נחשב כארגון טרור, לא ניתן לקיים איתו דיאלוג ולהגיע להסדר. כל עוד הם נחשבים טרוריסטים, אנחנו מבדלים אותם וגורמים לרדיקליזציה. אנחנו בעד לדבר איתם כדי להגיע להסדר". יוקסיל הוסיף ש"זה לא סוד שאנחנו מפלגה פרו־פלסטינית. ישראל מוכרת על ידי האו"ם ככוח כובש שמבצע פשעי מלחמה וכמדינת אפרטהייד. צריך לעצור את ישראל ולהביא את נתניהו למשפט בבית הדין הפלילי הבינלאומי".
כאשר נשאל יוקסיל על הפשעים שביצע חמאס, הוא השיב כי "לעם נכבש יש זכות להשתמש בכוח צבאי. אלימות נגד אזרחים איננה מותרת לאף אחד מהצדדים. צריך שכולם יניחו את הנשק ולא יכוונו אותו נגד אזרחים כדי למצוא פתרון לסכסוך".
יוקסיל גינה בשיחה עם "הארץ" את המתקפה על אזרחים ב–7 באוקטובר וגם את "התקיפות הישראליות הנמשכות בעזה". בעניין זה הוא חריג מאוד. אף ארגון מוסלמי בשוודיה לא גינה את מתקפת הטרור של חמאס, כולל ארגונים ששיתפו בעבר פעולה עם הקהילות היהודיות וארגונים יהודיים בשוודיה. אחד ממשתתפי ההפגנות הפרו־פלסטיניות, המנהיג המוסלמי המוכר ראשיד מוסא, אף כתב מאמר ציני ביומון הנפוץ "אקספרסן" בנושא הגינויים. "אני, ראשיד מוסא, כדובר של 1.3 מיליארד אנשים ברחבי העולם" הוא כתב, "מגנה ליתר ביטחון את החמאס, מגנה חומוס, מגנה את חסן ואת המרבי (קבוצת כדורגל שוודית, ד"ס)".
מפגיניפ פרו-פלסטינים מול הפרלמנט השוודי בסטוקהולם. צילום: Hugh Gordon
מגנוס רנסטורפ, אחד המומחים המובילים בשוודיה לג'יהאד הסלפי, ארגוני טרור וארגונים רדיקליים הפועלים בשוודיה, מודאג מהאפשרות שהתקריות בבתי הספר ובמקומות העבודה, וכן הקריאות האנטישמיות בהפגנות יגלשו לפסים אלימים נגד יהודים במדינה. רנסטורפ, מרצה ויועץ אסטרטגי באוניברסיטה השוודית לביטחון, אמר ל"הארץ" שיש כיום שני משברים מקבילים שמשפיעים על הביטחון בשוודיה. "המשבר הראשון קשור לשריפות ספרי קוראן ולקמפיין שקרי בנוגע לחטיפתם לכאורה של ילדים מוסלמים על ידי שירותי הרווחה בשוודיה. המשבר הזה שם את שוודיה על הכוונת של ארגונים כמו אל–קאעידה, דאעש וא–שבאב", אמר רנסטורפ. "המשבר השני הוא הסכסוך בין ישראל לחמאס". לדברי המומחה, שירות הביטחון החשאי של שוודיה פרסם ב–2017 שבמדינה שוהים כ–2,000 פעילי ג'יהאד סלפי שבהחלט מהווים פוטנציאל לפעילות אלימה בערים רבות.
איפה הרשויות?
בערים השוודיות מאלמו והלסינבורג מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית גדולה שכוללת משפחות שכמה מבניהן הורשעו בפעילות טרור בגרמניה. במאלמו, עיר שנבנה בה לפני כמה שנים המסגד הגדול ביותר בסקנדינביה בעלות מיליוני אירו במימון קטאר, פועלים גם ארגוני חברה אזרחית כמו "קבוצת 194". מדובר בארגון חברתי שוודי-פלסטיני שעל אף שזכה לתקצוב עירוני פרסם התבטאויות אנטישמיות ותומכות טרור ברשתות חברתיות והיה קשור לחזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור שלוחמיו הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר בישראל.
לאחרונה נחשף שמפלגת השמאל השוודית העבירה כספי משלמי מסים לפרויקט הקשור לחזית העממית דרך ארגון של מפלגת השמאל בדנמרק. במאי האחרון נערך במאלמו כנס פלסטיני–אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני-הולנדי המזוהה עם חמאס. מפלגת השמאל השוודית אמנם ביטלה את השתתפותה בכנס כשנודע שאבו-ראשיד יהיה בו, אבל חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ג'מאל אל-חאג', השתתף בו אף שהנהגת מפלגתו אסרה עליו לעשות זאת. אל–חאג' מכהן כחבר פרלמנט ויש הטוענים שהוא לא הוצא משורות המפלגה בגלל הבייס הפוליטי הגדול שלו.
לפי רנסטורפ, ארגון בשם Die Wahre Religion ("הדת האמיתית") שהוצא מחוץ לחוק בגרמניה, בין השאר משום שאנשים שהיו קשורים אליו התנדבו לדאעש, פעל בחופשיות כארגון שוודי לגיטימי בפרויקט חינוכי של קריאת קוראן. כמו כן, פעיל שוודי בשם אחמד קאדאן שגייס כסף עבור דאעש וג'בהת פתח א-שאם (לשעבר ג'בהת א-נוסרה) נידון לשישה חודשי מאסר. אף שהוא נעצר בעבר נראה שההרתעה השוודית לא הייתה יעילה לגביו. ב-7 באוקטובר הוא פרסם פוסט ברשת חברתית ובו סרטון של ישראלים בורחים מירי אנשי חמאס ולצדו ציטוט מהקוראן שבו נאמר "אמלא את לבבות הכופרים בפחד".
בשוודיה גם פועל סניף של ארגון הסיוע ההומניטרי Islamic Relief שנוסד בשנות ה-80 באנגליה ונהנה מתמיכה כספית גדולה של המדינה. כמה ממשלות בעולם, בהן ישראל, טוענות שהארגון קשור לתנועת "האחים המוסלמים". רנסטורפ הסביר ששוודיה נחשבת למרכז חשוב של Islamic Relief ולכן גם של "האחים המוסלמים" באירופה. למרות אזהרות רנסטורפ ואחרים במשך שנים, יש הטוענים שהרשויות בשוודיה והציבור הכללי עדיין לא מכירים בחומרת המצב — שכסף שוודי מוצא את דרכו למימון טרור, שכסף מהמזרח התיכון מושקע במערכות המסכנות את שוודיה, ושחוקי המדינה מתירים לקיים פעילויות ציבוריות המערערות את היציבות ורשויות הביטחון.
בתשובה לשאלת "הארץ" סירבה המשטרה החשאית השוודית לתת הערכה לגבי המספר העדכני של פעילים וארגונים ג'יהאדיסטיים בשוודיה. בתשובה לשאלות על ארגונים ספציפיים שפועלים במדינה ענה דובר מטעם הארגון ש"שירות הביטחון השוודי לא נכנס לפרטים המתארים את הפעילות המבצעית שלו. אנו עוקבים אחר קיצונים אלימים ומעריכים את האיום למניעת פעולות טרור ופעילויות מאיימות אחרות שמאיימות על הביטחון. אנו עוקבים אחרי אנשים פרטיים ולא מכוונים לארגונים".
בתשובה לשאלות שנשלחו אליה בנוגע להגנת מוסדות יהודיים בסטוקהולם, משטרת סטוקהולם השיבה: "אנחנו לא מפרסמים באילו אמצעי אבטחה אנחנו משתמשים, אם ומתי אנחנו מיישמים אותם, ובאיזה אופן". שר המשפטים השוודי, גונאר סטרומר, האחראי על המשטרה, מערכת התביעה ובתי-המשפט, לא נעתר לבקשת "הארץ" לראיין אותו.
ארגון "חיזב אל-תחריר" בשוודיה וקואליציית הארגונים הפלסטיניים השוודיים "הקבוצות הפלסטיניות" לא ענו לפניית "הארץ" להגיב לכתבה. גם פעילת האקלים תונברג לא הביעה התלהבות לדבר עם "הארץ" בנושא זה וכאשר הוצע לה לקיים ראיון שבו תוכל להבהיר את עמדתה, נמסר מטעמה ש"גרטה לא משתתפת בראיונות בשלב זה".
באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.
בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.
מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.
אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.
באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".
ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.
נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.
פרובוקציה של פוליטיקאי דני ששרף ספרי קוראן עוררה בחג הפסחא מחאה אלימה. בעוד ששוודים רבים הופתעו מהמהומות, יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. למחאה הצטרפו ארגוני פשיעה שכוחם התחזק משמעותית בשנים האחרונות.
סוף השבוע של אמצע אפריל בשוודיה הוא באופן מסורתי הימים שבהם נוהגת המדינה הנורדית לציין את חג הפסחא, וכמדינה חילונית מאוד, ימים אלה מאופיינים בדרך כלל בטיולים בחיק הטבע, ארוחות משפחתיות ומסורות הקשורות לאביב המפציע אחרי חורף קר וחשוך. אך השנה נצפו ברחובותיהן של כמה מהערים המרכזיות במדינה מכוניות שרופות, נזרקו אבנים, נשמעו זעקות של צעירים זועמים ואפילו תועד ירי של שוטרים לעבר מתפרעים.
שוודים רבים הופתעו מהמהומות שפרצו, אך יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. עבור חלק מהתושבים זו היתה רק הקצנה של מציאות שקיימת כבר זמן רב. "מהומות פסחא 2022" הן למעשה תוצאה של מספר תהליכים שונים: החל בבעיות של אינטגרציה בשכונות שבהן מתגוררים מהגרים ודור שני למהגרים, דרך הקצנה בשיח הפוליטי — בעיקר של הימין הקיצוני בסקנדינביה הנהנה מחופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל — ועד לעלייה בתעוזה של ארגוני פשע מאורגן לצד כישלון של המשטרה המקומית להתמודד איתם.
ביום חמישי, 14 באפריל, נסע לשוודיה רסמוס פלאודן, מנהיג מפלגת ימין קיצוני דנית בשם Stram Kurs (בתרגום חופשי: "קו נוקשה"), ושרף ספר קוראן במסגרת הפגנה שערך בכיכר מרכזית בעיר יונשופינג (Jönköping) שבדרום המדינה. עבור פלאודן, שריפת ספרי קוראן היא כבר מסורת. הוא עורר מהומות בעבר כאשר עשה זאת ב-2019 בקופנהגן בירת דנמרק ובמאלמו השוודית ב-2020. פלאודן, בן 40, עורך דין במקצועו ובעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית שהוענקה לו בזכות אביו השוודי — הקים ב-2017 את מפלגת הימין הקיצוני המתנגדת להגירה ממדינות לא מערביות, נלחמת באסלאם בדנמרק, ותומכת בגירוש מהגרים מוסלמים. כעת מפלגתו מקיימת מסע הפגנות גם בשוודיה.
לאחר האירוע ביונשופינג אמור היה פלאודן לקיים הפגנה דומה בעיר לינשופינג (Linköping), כשעתיים נסיעה צפונה משם, אך האירוע לא יצא בסופו של דבר לפועל, ייתכן כתוצאה משינוי בתוכניות מצדו. מפגינים המתנגדים לפלאודן שחיכו לו במקום החלו לתקוף כוחות משטרה שניסו לשמור על הסדר. שלושה שוטרים נפצעו כתוצאה מזריקת אבנים, ניידות משטרה הותקפו ואחת מהן הוצתה.
מהומת עולם פרצה — באותו ערב התרחשו הפגנות אלימות גם בעיר סמוכה בשם נורשופינג (Norrköping), שם הוצתו כ-15 מכוניות, ובמקביל הותקפו שוטרים והושחתו כלי תחבורה ציבורית. למחרת, יום שישי, התפשטו המהומות גם לבירה סטוקהולם. אנשי המפלגה הדנית שרפו ספר קוראן ברינקבי (Rinkeby), פרבר בצפון העיר שבו מתגוררת אוכלוסיית מהגרים גדולה. המהומות האלימות הגיעו באותו יום לשיא במרכז העיר אורברו (Örebro) שבמרכז שוודיה, בהשתתפות מאות בני אדם. בין היתר נגנב שם רכב משטרתי על ידי רעול פנים ומספר שוטרים נפצעו.
בשלב זה היה כבר מי שהטילו ספק בקשר הסיבתי שבין ההפגנות האנטי-מוסלמיות לבין המהומות האלימות שהתרחשו לכאורה בתגובה עליהן. אנשיו של פלאודן התכוונו אמנם להפגין ולשרוף ספרי קוראן, אך בחלק מהמקרים — כולל במקרה החמור באורברו — הפגנות אלה לא יצאו כלל לפועל. כך קרה גם בשבת, 16 באפריל, כאשר אישור להפגנה שתכנן פלאודן בעיר הדרומית לנדסקרונה (Landskrona) בוטל, וההפגנה הועברה לפאתי מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה. מהומות אלימות פרצו בשתי הערים ובמאלמו אף הוצת אוטובוס שכל נוסעיו הצליחו להימלט. המהומות נמשכו בכמה ערים גם ביום ראשון. הפעם שלושה מפגינים נפצעו מירי שוטרים ובמאלמו הוצת בית ספר.
לפי משטרת שוודיה יותר ממאה שוטרים נפצעו; 20 רכבי משטרה הושחתו או נשרפו; במהומות השתתפו מאות מתפרעים ועשרות נעצרו. מעבר לכך, במשטרה מצאו עדויות לכך שחלק מהמתפרעים קשורים לארגוני פשע מאורגן שחבריהם מצאו בהפגנת הכוח של פלאודן תירוץ להפעיל אלימות נגד המשטרה. כמו כן, נמצאו עדויות למאמצי הסתה נגד המשטרה שהגיעו מחוץ למדינה, ככל הנראה ממדינות במזרח התיכון.
בשנים האחרונות שוודיה סובלת מעלייה בכוחם של ארגוני הפשע המאורגן המתפרנסים בעיקר מסחר בסמים. ארגונים אלה מבוססים בעיקר באזורים עירוניים המאופיינים באוכלוסיות מהגרים ודור שני למהגרים. הם מחזיקים בנשק רב והם מגייסים ילדים ובני נוער צעירים מאוד לשורותיהם. על אף שמדיניות האכיפה והענישה בשוודיה הוחמרה בשנים האחרונות, המשטרה עדיין לא מצליחה להשתלט על הבעיה.
הפשיעה ומעשי האלימות הרבים הביאו לעלייה בכוחה של מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", וגם מפלגת הימין השמרנית "המתונים", שבעבר היתה ליברלית יותר, יישרה קו ימינה. "מה שראינו בימים האחרונים הוא שטרוריסטים תוצרת בית זרקו אבנים על מנת להרוג שוטרים", אמרה אליזבת סוונטנסון, חברת פרלמנט מטעם המפלגה בראיון ליומון אקספרסן. "נגד זה אנחנו צריכים להפעיל את כל הכוח שלנו ואת זה הממשלה לא עשתה. הממשלה קראה למתפרעים מפגינים שצריכים ללכת הביתה, אני חושבת שמדובר טרוריסטים תוצרת בית שצריכים להישלח לכלא".
העיתונאית פאולינה נאודינג כתבה במאמר המערכת של היומון השוודי הנפוץ Svenska Dagbladet כי "רסמוס פלאודן הוא לא יותר מהניצוץ שגרם לפיצוץ חבית אבק השריפה, שכבר היתה קיימת. כשהוא יחזור לדנמרק אנחנו נצטרך להמשיך לחיות עם חבית הנפץ הזו שממשלות שוודיות מימין ומשמאל מילאו במשך עשרות שנים". בסיום מאמרה הציעה נאודינג לקוראיה לחשוב מה האירועים מספרים על שוודיה. לטענתה זו שוודיה של "פרברים הסובלים מסגרגציה וחוסר משילות, שיש בהן מערכת מקבילה של נורמות, אלימות חסרת מעצורים ומלחמת כנופיות".
את המצב הקשה בחלק מפרברי הערים בשוודיה קשה להסביר בגורמים סוציו-אקונומיים בלבד, שכן גם השכונות הנחשבות לבעייתיות ביותר במדינה רחוקות מההזנחה, הקיפוח, העוני והמצוקה שניתן למצוא במדינות אחרות; יש בהן חינוך ציבורי חינם, דיור ציבורי נרחב, ספריות, בתי-תרבות, חינוך בלתי פורמלי ותחבורה ציבורית טובה. רשת הביטחון החברתית של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית פרושה באופן שוויוני על כל אזרחי שוודיה וכוללת ביטוח בריאות מקיף, חופשות לידה, חופשות מחלה ומערכת פנסיונית סבירה.
גם השכר ותנאי העבודה השוודיים טובים ביחס לרוב מדינות העולם. אך כל אלה, מסתבר, לא הצליחו להעלים לחלוטין את הפשיעה המאורגנת, לא הביאו לקבלה מוחלטת של כללי המשחק הדמוקרטיים ובוודאי שלא לאימוץ ערכים ליברליים בכלל האוכלוסייה. בשנים האחרונות התגלו בשוליים של החברה השוודית מקרים קשים של דיכוי נשים, אימוץ ערכים אסלאמיסטיים ואפילו התגייסות לארגון המדינה האסלאמית (דאעש). כל אלה הן תופעות נדירות ושוליות יחסית אך הן גרמו למרבית השמאל השוודי להקשיח את גישתו כלפי מגוון נושאים: החל במדיניות ההגירה ואינטגרציה, דרך המלחמה בפשיעה ועד להתייחסות רצינית יותר לסוגיות של דת, גזע ורב-תרבותיות. תחת הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות האחרונות הוקשחה מדיניות ההגירה לשוודיה, בשיח הציבורי סוגיות הקשורות למוצא אתני ודתי כבר אינן טאבו כפי שהיו בעבר, עונשים על פשיעה ועבריינות הוחמרו ותקציבים גדולים הועברו למשטרה וכוחות אכיפת חוק.
"שני כוחות רשע מעוררים זה את זה", אמר מורגן יוהאנסון שר המשפטים הסוציאל-דמוקרטי של שוודיה, בהתייחסו לימין הקיצוני ולאסלאם הקיצוני. "אנחנו, תומכי החברה הפתוחה והדמוקרטית, עומדים בין לבין, ומנסים לקיים את העקרונות הדמוקרטיים". יוהאנסון הוסיף שהוא נותן אמון במשטרה וכי יש לשמור בכל מקרה על חופש הביטוי במדינה. "זה בדיוק מה שפלאודן רוצה", אמרה לינדה סנקר, חברת פרלמנט ממפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) המתגוררת בנורשופינג, אחד ממוקדי המהומות. "הוא רוצה ששוודיה תהיה מפוצלת, שהאלימות תגבר ושמהומות יגבירו את האיום על מהגרים ועל האזורים הקשים בהם הם חיים. אלימות לעולם לא תיפתר באלימות".
ויש גם צד אחר לחברה השוודית. קבוצות צעירים, בהן צעירים מוסלמים, שיצאו למוקדי ההפגנות במספר מקומות וסייעו בעבודות הניקיון. באורברו, למשל, במקביל לעבודות הניקיון חילקו חברי ארגון נוער מקומי פרחים לבעלי בתים שגינותיהם הושחתו. "רצינו להראות קצת אהבה לתושבי האזור שנפגעו, וגם למשטרה", אמר מנהיג הארגון, האני מאדי בילאל, ליומון השוודי אפטונבלדט. יוזמה דומה היתה גם בנורשופינג שם צעירים הצטרפו לעבודות פינוי שברי הזכוכיות והאבנים לאחר המהומות. "אנחנו רוצים להראות שנורשופינג טובה מזה" אמרה מואה שלסהולם, אחת המשתתפות.
עם זאת, נראה שהצתה נוספת של חבית חומר הנפץ היא רק עניין של זמן. רסמוס פלאודן כבר ביקש אישור לשריפת קוראן נוספת השבוע, ובקשתו נדחתה. אך בקשות נוספות יגיעו, והאתגר העומד בפני השוודים לא פשוט — האם לשמור ללא פשרות על חופש הביטוי וזכות ההפגנה במדינה או לשים בראש סדר העדיפויות את הסדר הציבורי והרגעת הרוחות.
אינספור בני אדם ברחבי העולם מכירים אותו אף על פי שלא ביקרו בו מעולם — גשר אורסונד המחבר בין שוודיה לדנמרק זכה לתהילת עולם בזכות סדרת הטלוויזיה המופתית "הגשר". מעבר לכך, מגולמים בו יחסים מורכבים בין מדינות וערים, היסטוריה מרתקת וגם התרחשות עכשווית שעודנה תעלומה.
בסוף אפריל השנה הופר השקט באחד האזורים השקטים והפסטורליים בשוודיה. על הכביש המחבר את הערים ייסטד (Ystad) ומאלמו (Malmö), בין היערות והיישובים הקטנים של סקונה (Skåne), המחוז הדרומי ביותר בשוודיה, החלו להיזרק אבנים על מכוניות חולפות. תקריות אלו התרחשו לא פעם או פעמיים, אלא עשרות פעמים בחודשים האחרונים. המשטרה אמנם מתייחסת לעניין ברצינות, אך נכון לרגע זה אין לה קצה חוט או עצורים. מה שהופך את המקרים האלו למוזרים במיוחד היא העובדה שהמכוניות שנפלו קורבן לזריקת האבנים היו רק כאלו שנשאו לוחיות רישוי דניות, ברובן כאלה שהיו בדרכן מאזור קופנהגן למעבורת המקשרת את האי בורנהולם (Bornholm) לחצי האי הסקנדינבי. יהיה מוגזם לטעון שתקריות אלו גרמו מתיחות מדינית בין דנמרק לשוודיה, החיות ביניהן בשלום כבר יותר ממאתיים שנה, אך בכירים בשתי המדינות כבר הכריזו שהם מתייחסים לעניין בכובד ראש, התקשורת מראיינת את הנפגעים, ולמרות שאלו חדשות מקומיות מאוד, יש ברחבי העולם לא מעט אנשים שהסיפור הזה, או לפחות מקום ההתרחשות שלו, נשמע להם מוכר.
זוהי דוגמה קלאסית של היכרות שהיא ספרותית וטלוויזיונית בעיקרה – העיר ייסטד היא מקום פעילותו של הבלש הבדיוני קורט וולנדר, המוכר מסדרת הספרים של הסופר השוודי הנינג מנקל, והערים מאלמו וקופנהגן עומדות במרכזה של סדרת הטלוויזיה הדנית-שוודית "הגשר", שעלילותיה מתרחשות סביב גשר אורסונד (Øresundsbron בדנית, Öresundsbron בשוודית) המחבר את דנמרק ושוודיה. "הסדרה הזו היא שוברת הקרח האולטימטיבית כי כולם ראו אותה", אומר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", ארגון שמטרתו להפוך את דרום שוודיה ואת אזור בירת דנמרק, קופנהגן, למטרופולין אחת. "היא מאפשרת לאנשים להתרשם מהמפה המנטלית של הקשר בין שתי הערים, מאלמו השוודית וקופנהגן הדנית. וזו לא רק 'הגשר', סדרות אחרות שנוצרו כאן מעוררות הערכה לחלק הזה של העולם. אפילו שני חברים ישראלים שביקרו אותי בקופנהגן שאלו אותי היכן הם יכולים למצוא את הדמויות מ'בורגן'" (דרמה פוליטית טלוויזיונית דנית מ-2010-2013).
קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות צילום: באדיבות yes
תפקידו של בק הוא לשתף פעולה עם ראשיהן של שתי הערים, לקיים קשר עם הממשלות של שתי המדינות וליזום ולנהל פרויקטים שיתרמו להפיכת האזור לישות מוניציפלית מאוחדת. לגשר אורסונד יש, כמובן, תפקיד מרכזי ביכולת להגשים את המטרה. "יש לגשר אספקט מנטלי", הוא אומר, "דנים ושוודים נעשו קרובים יותר. במקום מעבורות במים סוערים ומזג אוויר גרוע, הגשר מאפשר נסיעה קצרה ומהירה בין שתי המדינות. במובן הזה המדינות נהיו קרובות יותר. מעבר לכך, הגשר מאפשר לתיירים בקופנהגן לראות גם את שוודיה; רבים מהם חושבים שהגשר עצמו הוא אטרקציה בכך שהוא מחבר שתי מדינות בעשרים דקות נסיעה בלבד משני צדיו של שדה התעופה הבינלאומי קסטרופ. חוץ מזה, הגשר נראה טוב. אולי לא כמו גשר הזהב בסן פרנסיסקו, אבל לא רחוק מזה".
מעבר לתחבורה, איך משפיע הגשר על החיים, על הכלכלה ועל הסחר משני צדדיו?
"הגשר עוזר בעיקר לכוח העבודה. שוודים רבים עובדים, למשל, במסעדות של קופנהגן. קל לעשות יותר כסף בדנמרק, והרבה דנים מעריכים את השוודים והשוודיות המטפלים בסבים ובסבתות שלהם בבתי האבות ואת אלו הנוהגים באוטובוסים הדניים. הם גם מעריכים את שדה התעופה הבינלאומי הגדול, שלא היה אפשרי או כדאי לולא הקרבה לשוודיה. מעבר לכך, זמרי אופרה, מוזיקאים, ציירים ואוהבי תרבות מדנמרק אוהדים את סצינת האמנות והתרבות התוססת של מאלמו, והם נוסעים לשם הרבה".
מה עם החסרונות, הבעיות והמשברים שעברו על המטרופולין המשותפת, כמו מעבר של פשע מאורגן בין המדינות?
"זה נכון שהיו בעיות ואי הסכמות. היה, למשל, פיצוץ במשרדי רשות המסים הדנית לפני כשנתיים. בזמן משבר הקורונה אנשים בדנמרק התקשו להבין מדוע שוודיה, 'האח הגדול', נוקטת מדיניות הפוכה מזו שלהם ושל שאר העולם. היו גם חילוקי דעות פוליטיות, למשל בענייני הגירה. אבל אני לא מאוד מודאג. שיעורי הפשיעה בשוודיה מתחילים לרדת ומדיניות ההגירה שלה נעשית עם הזמן קרובה יותר לשלנו. בשנים האחרונות הוגבל המעבר החופשי על הגשר. קודם בגלל משבר הפליטים, אחר כך בגלל פשיעה ולאחרונה בגלל הקורונה. יש תחושה שזה הנורמלי החדש, אבל יש גם הבנה שזו איננה התפתחות חיובית, ואנו מנסים לפתור את זה גם ברמה הפוליטית וגם ברמה הכלכלית. חייבים לחזור לנורמלי – ונורמלי זה גשר פתוח".
גם בעיר השוודית מאלמו, בצד השני של גשר אורסונד, מאמינים בעתיד הדו-לאומי של האזור. "אנחנו ניזונים זה מזה", אומרת אנה וויטגרן, הממונה על שיווקה של העיר מאלמו לתיירים, בעלי עסקים ותושבים פוטנציאליים. "קופנהגן היא הבירה של האזור ותישאר כזו לפחות בשנים הבאות, אבל יש למאלמו יתרונות שקופנהגן יכולה להרוויח מהם, ואנחנו בוודאי מרוויחים מהקשר עם קופנהגן". וויטגרן, כמו בק, מציינת את המעבר המבורך של תיירים מקופנהגן לדרום שוודיה ואת כוח העבודה השוודי הנודד לדנמרק, אך היא גם מוסיפה שהחיבור בין הערים פותח אפשרויות כמו כניסתן של חברות גדולות לאזור ויוצר מגוון והיצע גדול יותר בעבור סטודנטים משני צדי הגבול, הנהנים מאפשרויות אקדמיות רבות בשתי המדינות. ובכל זאת, היא אומרת, האינטגרציה בין שתי הערים אינה מלאה: "אנחנו עדיין לא מכירים מספיק טוב את התרבות של אלו החיים בצד השני של הגשר, יש עדיין חסמים מנטליים. אם אני מעיינת במגזין רכילות דני, לא אכיר את כל המפורסמים המופיעים בו. אנחנו לא מכירים את הלב הדני, את היומיום הדני. כשאנחנו עושים יחד עסקים לא ברור באיזו שפה נתקשר ואנחנו עדיין לא מבינים איך הדנים סופרים" (שמות המספרים בשפה הדנית הם מסובכים, מסורבלים ושונים מאוד מאלו שבשוודית או באנגלית). ובכל זאת, אומרת וויטגרן, צריך להמשיך להתקרב. "אנחנו לא צריכים להשתנות", היא מסכמת, "רק להכיר אלה את אלה טוב יותר. למדנו זאת גם מהמגיפה. הפגישה חשובה, לשבת סביב אותו שולחן זה חשוב".
החששות התבדו
גשר אורסונד נפתח לתנועה בשנת 2000 והוא שייך ל-Øresundsbro Konsortiets, חברה הנמצאת בבעלות המדינות שוודיה ודנמרק ושעובדים בה כ-150 בני אדם. בניית הגשר מומנה בהלוואות המוחזרות באמצעות התשלום הנגבה על המעבר בו. כיום המחיר המלא על מעבר חד-פעמי למכונית הוא 64 אירו (כ-250 שקלים), מחיר גבוה מאוד, אך מי שמחזיק כרטיס מנוי שמחירו 44 יורו בשנה (כ-170 שקלים) משלם 24 יורו בלבד (כ-93 שקלים) על מעבר אחד. תקופת הקורונה השפיעה בצורה דרמטית על התנועה בגשר. בחמש השנים שלפני 2020 עברו בו למעלה משבעה מיליון כלי רכב בשנה. ב-2020 עברו בו קצת יותר מארבעה מיליון וחצי כלי רכב בלבד ובחמשת החודשים הראשונים של 2021 — קצת יותר ממיליון ומאתיים אלף. הקורונה השפיעה גם על תנועת הרכבות בגשר. אם בשנים שלפניה מספר הרכבות בשנה היה בין 50,000 ל-60,000, ב-2020 הוא היה כ-40,000 בלבד. לאחר חודשים רבים של הגבלות משמעותיות, מאז חודש יוני השנה מאפשרת שוודיה מעבר חופשי על הגשר לתושבים דנים. דנמרק מצדה דורשת בדיקת קוביד שלילית מהשוודים הנכנסים לתחומה, אך המעבר מהיר ויעיל.
"2018 ו-2019 היו השנים הטובות ביותר לאזור מבחינה תיירותית", מספרת גודרון טנדרי, מדריכת טיולים ותיקה. "2020 היתה אמורה להיות שנה פנטסטית והיו לי המון הזמנות, אך מאז משבר הקורונה דנמרק נסגרה למעשה, כל ההזמנות בוטלו. זו היתה קטסטרופה. רק עכשיו זה מתחיל להיפתח מחדש". טנדרי חיה בעיר סמוכה למאלמו ומדריכה בעיקר תיירים גרמנים בדרום שוודיה וגם בצד השני של הגשר, בקופנהגן. היא מספרת שהמעבר החופשי בין המדינות היה חסר לא רק למדריכי תיירים אלא גם לתושבי מחוז סקונה השוודי, שמאלמו היא העיר הגדולה ביותר בו. "אנשי סקונה אוהבים לנסוע לקופנהגן ליום או לסופ"ש ברכבת (הם מתלוננים על כך שיקר מאוד לנסוע ברכב), שם הם אוכלים במסעדה, שותים בירה והולכים לתיאטרון. הם מתגעגעים לזה. היום גם הדנים רוצים לבוא לשוודיה. יותר זול כאן והם באים לעשות קניות".
לדבריה, יש הרבה מה לראות בשני צדי הגבול. היא ממליצה ליהנות מ"הארכיטקטורה המדהימה" של קופנהגן ומספרת על מבקרים רבים באתרים תיירותיים דניים כמו פארק השעשועים גני טיבולי (Tivoli) הפועל מאז 1843 ואקווריום הענק "הכוכב הכחול" (Den Blå Planet) הסמוך למצר אורסונד, שנפתח ב-2013 ומציג כ-20,000 דגים. טנדרי מספרת גם על ביקורים פופולריים באיים הדניים בורנהולם, המכונה פנינת הים הבלטי וידוע בטבע המרשים ובחופים שלו, ופין (Fyn), שם אפשר לבקר באתרים רבים הקשורים לחייו המוקדמים של הסופר הדני הידוע הנס כריסטיאן אנדרסן. גם בצד השוודי לא חסר מה לראות, בין אם מדובר בטבע של המחוז הדרומי או בעיר מאלמו עצמה. "אני חיה באזור מאז 1981", היא מספרת, "מאלמו, שהיתה פעם עיר אפורה ומכוערת, הפכה בשלושים, ארבעים השנים האחרונות לעיר של עתיד. יש בה שבילי אופניים, מסלולי טיולים, חופים, וכמובן האזור של הנמל המערבי עם ה-Turning Torso הוא אטרקציה גדולה".
"הטורסו המסתובב" הוא המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, 190 מטר גובהו, והוא עוצב על ידי האדריכל והמהנדס הספרדי המפורסם סנטיאגו קלטרווה (שעיצב, בין השאר, גם את גשר המיתרים בירושלים). הנמל המערבי (Västra Hamnen), האזור שבו עומד המבנה, הוא אזור מספנות תעשייתי ישן שעבר שינוי דרמטי בראשית שנות האלפיים והפך לאחד האזורים המודרניים והאטרקטיביים ביותר בשוודיה. הוא קרוב מאוד למרכז העתיק של מאלמו, שנוסדה עוד בימי הביניים, ומעבר למגורי היוקרה שבו, הוא ידוע כמודל של אזור מגורים ידידותי מאוד לסביבה – האנרגיה שלו מגיעה מרוח, שמש וגז, הוא מלא בריאות ירוקות ומתכנניו שמו דגש על תחבורה ציבורית ומִחְזוּר.
"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווהצילום: Santiago Calatrava/ Barbarossa
ההיסטוריה של אזור הנמל המערבי במאלמו וזאת של גשר אורסונד קשורות מאוד זו לזו ואחד האנשים שהיה מעורב בהקמה של שניהם הוא פר-ארנה נילסון, אסטרטג בכיר במחלקת איכות הסביבה של עיריית מאלמו. "בשנות השישים מאלמו היתה אחת הרשויות המוניציפליות העשירות בשוודיה, עיר תעשייתית מצליחה שחיו בה בעיקר תושבים ילידי שוודיה, עובדי ייצור ומסחר", הוא מספר. "כמה עשורים מאוחר יותר, בשנות התשעים, למאלמו היה הגירעון הגדול ביותר בתולדות שוודיה והיו בה הרבה בעיות. נבנו בעיר המון שיכוני בטון במסגרת תוכנית המיליון (פרויקט ממשלתי של בניית יותר ממיליון דירות בשוודיה בשנים 1965-1974, ד"ס), משלמי המסים יצאו מהעיר לבתים פרטיים בפרברים, ולמרכז העיר הגיעו מהגרים רבים ממקומות שונים בעולם, הרבה מהם אנשים עניים שחיו בתנאים פחות טובים, מה שהיה רקע לצמיחה של פשע ותופעות שליליות אחרות".
נילסון מלווה את הסיפור של גשר אורסונד שנים רבות לפני שהוא הוקם בפועל. לדבריו, היום אפשר לומר שהגשר, פיתוח אזור הנמל המערבי של מאלמו ופרויקטים נוספים היו שלבים חשובים בדרך להפיכת מאלמו למקום אחר, אחרי המשבר של שנות התשעים. מנהיגי העיר, מספר נילסון, רצו פיתוח וקידמה וגם קשר לאירופה (שוודיה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1995). הרעיון להקמת גשר המחבר את שוודיה לדנמרק נידון בשוודיה כבר זמן רב, אבל לא היה בו הרבה עניין והידע הנדרש לפרויקט גדול כל כך היה חסר. כשהממשלה השוודית החלה סוף סוף לדון ברצינות בהקמת הגשר, התפתחה התנגדות פוליטית בקרב חלק מהמפלגות והיתה גם התנגדות ציבורית שהתבטאה בהפגנות וצעדות מחאה.
ממה בעצם חששו המתנגדים?
"היו שחששו מהצפות של הים הבלטי והיה חשש גם מתנועת כלי הרכב בדרום שוודיה, כלומר חשש שיהיו יותר משאיות וכלי רכב על הכבישים ופחות אוניות. התפתח דיון סביבתי גדול בנושא, ושר מטעם מפלגת המרכז השוודית, מפלגת האיכרים לשעבר שראתה את עצמה כמייצגת אוכלוסיות מהפריפריה, אפילו התפטר. זה היה חלק מ'גל ירוק' של מעבר לפריפריה, התנגדות לבנייני הבטון של העיר וחזרה לטבע. הגשר לא התאים לחזון הזה".
האם החששות התממשו?
"היום ברור שהבעיות שדובר עליהן לא נוצרו. עד כמה שאני יודע, לגשר אין השפעה על זרימת המים לים הבלטי. במובן מסוים הגשר אפילו עוזר למים של האורסונד, כי חיות עליו צדפות (Blue Mussels) שעושות למים פילטריזציה". בסופו של דבר פתר גשר אורסונד בעיות חברתיות וכלכליות לא מעטות – כשמחירי הדירות בקופנהגן עלו, תושביה יכלו להמשיך לעבוד בה ולעבור לחיות בשוודיה. כששוק העבודה הדני סבל ממחסור בידיים עובדות, שוודים רבים מילאו את החסר. וכשהיה צורך לחבר את חצי האי הסקנדינבי לרשת הרכבות והכבישים של היבשת ולרשת המידע והאינטרנט שלה, הגשר היה בסיס לכבלים, לכבישים ולמסילות הברזל הנדרשות. כיום עשרות מיליוני בני אדם עוברים בו בכל שנה, והוא גם הבסיס לתעבורת המידע האינטרנטית בין שוודיה ונורווגיה ליבשת".
מפגשים מלכותיים
הדרך להקמת הגשר לא היתה פשוטה או קצרה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה התקיימו דיונים בשתי המדינות על האפשרות להקמת גשר מעל מצר אורסונד. אף שהדיונים נמתחו על פני עשרות שנים ותמיד היו לרעיון תומכים, הוא לא התממש. לפעמים היתה זו תוצאה של אי יציבות פוליטית, לפעמים תוצאה של משבר כלכלי ולפעמים התגלעו חילוקי דעות בסוגיות מפתח כמו המיקום הנכון של הגשר או אופן עיצובו ובנייתו. בסופו של דבר, הפרלמנטים של שוודיה ודנמרק הסכימו על הקמת הגשר כפרויקט משותף לשתי המדינות רק ב-1991. שנתיים אחר כך בחרה החברה שהוקמה לצורך העניין בעיצוב של גשר דו-שלבי שעיצב הארכיטקט הדני גאורג רוטנה (Georg Rotne) בעבור תאגיד של חברות פרטיות מבריטניה, צרפת ודנמרק.
העיצוב היה פשוט יחסית. המתכננים העניקו לגשר עיצוב מעוקל כדי שהנסיעה בו תהיה מעניינת ולא מונוטונית (תחילה התכנון היה בצורת S אך זו הוחלפה לצורת C מתונה). המתכננים גם הפרידו לשתי קומות את מסלולי כלי הרכב והרכבות. מרבית הגשר עשוי מפלדה, העמודים בבסיסו עשויים בטון, משקלו הכולל הוא כ-82,000 טונות ויש עליו שני מסלולי רכבת ומעליהם ארבעה נתיבי כביש. אורכו של הגשר כמעט שמונה ק"מ הנמתחים בין העיר מאלמו לבין האי המלאכותי פבּרהולם, (Peberholm) שהוקם כדי לקשר בין הגשר לבין מנהרה באורך כארבעה ק"מ שתשלים את המעבר בין הצד השוודי והדני של המצר. ההפרדה לגשר, אי ומנהרה נוצרה כדי שהתוכנית לא תפריע לתנועה ימית במצר ולתנועה האווירית סביב שדה התעופה קסטרופ. ב-1995 נבחרו מבצעי העבודות, מיזם משותף של חברות מדנמרק, שוודיה וגרמניה, והעבודות החלו. עלות ההקמה של הגשר היתה בערך ארבעה מיליארד יורו, וכשהעבודות הושלמו שוודיה ודנמרק ציינו את המועד בדרך מקורית – יורשי העצר של שתי המדינות, הנסיכה ויקטוריה השוודית והנסיך הדני פרדריק, נפגשו במרכז הגשר. ביום הפתיחה, האחד ביולי 2000, מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה השנייה השתתפו בטקס החגיגי. "היתה הרגשה טובה מאוד במאלמו", מתאר פר-ארנה נילסון את האווירה עם פתיחתו של הגשר, "הרגשה שמשהו חדש מתחיל, שאנחנו חלק מאירופה ושאנחנו יוצאים מהמשבר".
מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל צילום: HENRIK MONTGOMERY/AFP
כיצד התפתח האזור בשנים שלאחר מכן?
"יש באזור מבקרים רבים והרבה מקומות בעיר שהיו אזורים תעשייתיים בעבר הפכו לאזורי מגורים יוקרתיים קרובים לים. היום אזור הנמל המערבי וה-Turning Torso הוא האזור המתויר ביותר במחוז סקונה, והגגות הירוקים, התוכנית האקולוגית והטבע בעיר הם דרך חדשה להסתכל על פיתוח ערים. דנים ושוודים חיים ועובדים משני צדי הגבול, יש במאלמו יותר מסעדות, מלונות, בידור ותרבות בזכות הגשר ובאופן כללי העיר הפכה לגשר לאירופה". נילסון מדבר על טרנספורמציה של העיר אבל הוא מודע לכך שהתמונה אינה מושלמת. "הצלחנו בדברים מסוימים ונכשלנו באחרים", הוא אומר, "עד היום יש במאלמו אזורים עשירים מאוד ואזורים עניים מאוד, אנחנו ממשיכים להתמודד עם זה וזה לא קל. אין קוויק פיקס. האתגר גדול – יצירת אינטגרציה, מקומות עבודה ואפשרות לחיים טובים יותר. מצד שני, זה חלק מהאטרקטיביות של מאלמו, יש כאן כור היתוך, לטוב ולרע, לצד הבעיות יש הרבה דברים מעניינים שקורים, זה חלק מאוד יזמי של שוודיה ויש בו גם מפגש של טעמים, תרבויות ומוזיקה".
מלחמה ושלום
ישנן לא מעט סיבות שבגינן מגיעים תיירים לגשר אורסונד. מעבר לאתרים הרגילים, מספרת מדריכת הטיולים גודרון טנדרי, תיירים רבים מבקשים לשמוע על הגשר מסדרת הטלוויזיה המפורסמת ובאופן כללי על כל סדרות הפשע השוודיות-דניות, שפופולריות מאוד בקרב המבקרים שהיא פוגשת. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו יודעת שאכן היו תיירים שהגיעו לראות את "הגשר" מהטלוויזיה, אך היא לא בטוחה שדווקא זו האטרקציה המרכזית. עם זאת, היא מספרת על פרויקט שעלול לעניין יותר תיירים ישראלים – מפה של "מאלמו היהודית", יוזמה של העירייה המאפשרת לעשות טיול בעקבות יהדות מאלמו. המפה, המיועדת בעיקר לתיירים שוודים, חושפת אירועים מרכזיים בתולדות הקהילה, דמויות ובניינים חשובים וגם כמה מושגי יסוד ביהדות. המפה מכסה למעלה ממאה שנה של היסטוריה יהודית, מראשית התבססותה של הקהילה ע"י מהגרים מגרמניה ופולין במחצית השנייה של המאה ה-19, דרך תור הזהב שלה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ועד דעיכה מסוימת ואתגרים גדולים בעשורים האחרונים שלה. אבל לאזור יש היסטוריה כללית ארוכה הרבה יותר.
"סקונה הוא אזור בעל היסטוריה ארוכה של מחלוקות ושיתופי פעולה", מספרת ההיסטוריונית ד"ר אורנה קרן-כרמל מהאוניברסיטה העברית, שספרה על ראשית היחסים בין ישראל לסקנדינביה ראה אור השנה (בהוצאת פרדס). "מאז ימי הביניים, בתקופה שבה נוסדו הממלכה הדנית וזו השוודית, סימל האזור את הגבול בין דנמרק לשוודיה, ולא פחות מ-11 מלחמות התנהלו ביניהן על גבול זה בין 1521 ל-1814. עד המאה ה-17 היתה ידה של דנמרק על העליונה בסכסוכי הגבול, אולם לאחר 1658, בעקבות אחד מהסכמי השלום שנחתמו, עבר האזור לשליטה שוודית. לאורך השנים, ולמרות גלי המלחמות והיריבות המדינית, למדו תושבי האזור הדנים והשוודים לא רק להסתדר אחד עם האחר, אלא גם לחיות זה לצד זה בשכנות טובה. לאורך המאה ה-19 מערכת היחסים בין שני העמים הלכה והתהדקה כתוצאה מהתחזקותם של כוחות חדשים ומאיימים יותר בצפון אירופה, רוסיה מחד גיסא וגרמניה מאידך גיסא".
על פי ד"ר קרן-כרמל, תחושת האחווה הכלל סקנדינבית אחרי המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 הובילה להקמתה של תנועה חדשה, הסקנדינביניזם, ששאפה ליצור איחוד לאומי בין הדנים, השוודים והנורווגים (נורווגיה זכתה לעצמאות מדינית רק ב-1905). "התנועה זכתה לתמיכה רבה הן בקרב פוליטיקאים והן בקרב האזרחים, ואגודות הסטודנטים שהובילו אותה קיבלו השראה מהדוגמאות המצליחות של איחוד גרמניה ואיטליה באותן שנים", היא אומרת. "למרות שכפרויקט פוליטי היוזמה לא קרמה עור וגידים, הרי כפרויקט רעיוני היא זכתה להצלחה לא מבוטלת. שיתופי הפעולה ההדוקים בשלל תחומים בין המדינות הנורדיות החל בשנות השלושים של המאה ה-20, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הצטרפו גם פינלנד ואיסלנד, והיו הבסיס לעיצובו של 'המודל הנורדי', שבמרכזו עומדת תפישה חברתית-כלכלית ייחודית שמשלבת בין שוויון, רווחה, תחרותיות ויוזמה וזוכה, גם כיום, להערכה בינלאומית רבה".
כיצד התמודדו השוודים והדנים בשני צדדי המצר עם המשבר של מלחמת העולם השנייה?
"חשיבותו של מצר האורסונד, ששימש למעבר בין דנמרק הכבושה לשוודיה הניטרלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, לא תסולא בפז. הדימוי שלו כתעלת מגן, כאשר מצד אחד נמצאת הגדה המערבית, הכבושה והמואפלת, ומצד שני הגדה המזרחית, השלווה והמוארת, שיקף את מצב המלחמה באותן שנים. אינטלקטואלים שוודים ודנים רבים השתמשו בדימוי זה של המצר כדי לבטא את ההבדלים בין שתי המדינות באותה תקופה, כמו כדי להדגיש את תחושת הסולידריות הנורדית. תחושה זו הגיעה לשיאה באוקטובר 1943, כאשר גם הדנים וגם השוודים יצאו בגלוי, במחאות מילוליות ובמעשים, נגד המבצע של הגרמנים לגירוש יהודי דנמרק".
מה שבעצם נותן למצר מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה היהודית.
"נכון, בהיסטוריה היהודית-סקנדינבית שמור למצר האורסונד מקום מיוחד במינו, שכן בזכותו, בין היתר, הצליחה בסתיו 1943 להינצל רובה המכריע של יהדות דנמרק. במשך שלוש וחצי שנות המלחמה הראשונות, מיום הכיבוש ב-9 באפריל 1940, חוותה דנמרק 'כיבוש רך' על ידי גרמניה הנאצית. אולם באוגוסט 1943 סירבו הדנים להמשיך ולשתף פעולה עם הגרמנים, ובתגובה הכריז ורנר בסט, נציב הרייך, על מצב חירום במדינה ועל גירושה של כל הקהילה היהודית לטרזיינשטט. תגובתם יוצאת הדופן של הדנים להכרזת הגירוש היתה חסרת תקדים: במשך שלושה שבועות הם עזרו לכ-7,200 יהודים דנים ועוד כ-700 בני משפחתם הלא יהודים לחצות את מצר אורסונד, בעיקר בסירות דיג, ולהגיע לחוף המבטחים של שוודיה הניטרלית. שוודיה, מצדה, פרסמה ברדיו הודעה מפורשת, כי כל מי שיצליח להגיע לגבולותיה יתקבל במדינה בזרועות פתוחות. עם זאת, 482 יהודים דנים לא הצליחו להימלט בזמן ונשלחו לטרזיינשטט, שם נשארו עד לשחרורם באפריל 1945. מעל ל-99% מיהדות דנמרק ניצלה בזכות שלושה מרכיבים: הסכמתה של שוודיה לקבל את כל הפליטים, העזרה המשמעותית שהגישו הדנים לשכניהם היהודים והמעבר הימי הקצר באופן יחסי בין המדינות – מצר האורסונד".
בשוודיה ובדנמרק ניתן למצוא היום לא מעט אתרים הקשורים להיסטוריה של האזור שעליה מספרת ד"ר קרן-כרמל. טירת מאלמו ההיסטורית, למשל, מציגה תערוכות על ההיסטוריה של העיר והאזור, מוזיאון ההתנגדות הדנית מספר את סיפור מלחמת העולם השנייה בדנמרק, בעיירות הקטנות בין קופנהגן לגילליה (Gilleleje) ניתן לראות את החופים שבהם התרחשה הדרמה של הצלת היהודים ב-1943, ובטירת קרונבורג, הידועה כמקום ההתרחשות של המחזה "המלט", ניתן ללמוד, בין השאר, על היסטוריית המלחמות בין שוודיה לדנמרק. "לקחתי את ילדי לאחד המבצרים העתיקים בדנמרק והראיתי להם את התותחים", מספר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", "הם צחקו. הם חשבו שקונפליקט בין דנמרק לשוודיה הוא בדיחה. זה היה לפני כל כך הרבה זמן והיום היריבות האינטנסיבית היחידה בין המדינות היא בספורט. אנחנו כמו אחים שמתחרים זה בזה. גם אנחנו הדנים היינו פעם אימפריה, אבל היום אנחנו מרגישים בסדר עם מה שאנחנו ואין געגועים לעבר האימפריאלי".
ובכל זאת, בקיץ האחרון מישהו התעקש לעורר מחדש את הסכסוך. אמנם לא התקיימו קרבות רבי משתתפים, אבל אין להקל ראש גם באבנים הנזרקות על מכוניות דניות העושות דרכן ביערות שוודיה. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו חושבת שזה עניין רציני והיא מודעת לכך שדנים רבים חשים שגם העיר מאלמו עצמה מסוכנת. "אמנם יש בעיות", היא מסכמת, "אבל אנחנו צריכים להראות לדנים שבטוח כאן". טואה דייוויד בק מקופנהגן אומר בעניין האבנים: "זה ודאי נורא בעבור מי שנפגע, אבל זו תקרית שתישכח בקרוב. אני מקווה שזה רק תעלול של בני נוער. היחסים שלנו חזקים יותר מאירועים כאלו והמדינות שלנו יתמודדו עם זה. בסך הכל, אנחנו אוהבים את השוודים".
האבנים מהעולם האמיתי והבלשים מסדרות הטלוויזיה אמנם מספקים לאזור איזו תחושה של ריגוש וסכנה, אבל הימים שבהם מימי מצר אורוסונד היו שטח גבול צבאי שראה כיבושים אכזריים, מוות, ביזה ורעב עברו. היום נחצים מי המצר על ידי מבנה גדול, מעשה ידי אדם, המקשר את מציאות החיים של התושבים משני צדדיו ומאפשר להם להכיר זה את זה, להיפגש ולבנות עתיד משותף. כך מתגבר הגשר על ההיסטוריה האלימה ועל עולם הפשע הבדיוני והאמיתי כאחד והופך, סליחה על הקלישאה, לגשר מעל מים סוערים.
יש המתארים את מאלמו, עיר הנמל הדרומית של שוודיה, כחברה המאבדת את דרכה וזהותה תחת גל הגירה שיצא משליטה. אחרים רואים בה עיר רב-תרבותית וקוסמופוליטית המתמודדת בגבורה עם אחד המשברים ההומניטריים הגדולים של ימינו. שיחות עם ראשת-העיר ועם כמה מיהודיה מוכיחות שהמציאות קצת יותר מורכבת.
משבר הפליטים הנוכחי הוא מהאתגרים הגדולים שאירופה התמודדה איתם בשנים האחרונות. האופן שבו המדינות השונות ביבשת מתייחסות אליו חושף מחלוקות פוליטיות, חברתיות-כלכליות ומוסריות. ישנן מדינות שסגרו את שעריהן בכדי להימנע מלקיחת אחריות על האתגר ההומניטרי. באחרות הגיאוגרפיה עושה את שלה וחופיהן הפכו לחופי מבטחים בעבור אלפי פליטים גם בלי שמוסדותיהן החליטו על כך. מעטות המדינות שקיבלו החלטה מודעת לא לחסום את מבקשי-המקלט ולאפשר להם הליך חוקי, הוגן ונדיב לבחינת בקשותיהם.
אחת מהמדינות האלו היא שוודיה והעיר השוודית העומדת בחזית המאמץ היא עיר הנמל הדרומית מאלמו. מצב זה איננו חדש. בימי מלה"ע השנייה היא קלטה אלפי פליטים יהודים מאירופה הכבושה ע"י הנאצים ובמהלך החצי השני של המאה העשרים הצטרפו אליהם עשרות אלפי מהגרים, רובם מעיראק, פולין, דנמרק ויוגוסלביה.
בימים אלו מגיעים לשוודיה יותר מאלף פליטים ביום. 50% מהם עוברים דרך מאלמו המהווה בית ל-320,000 תושבים. זוהי אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר בעולם: 31% מתושביה נולדו מחוץ לשוודיה, 11% נוספים נולדו לשני הורים שאינם ילידי שוודיה. בסה"כ באים תושבי מאלמו מ-178 מדינות שונות. כלומר בעיר הגדולה רק במעט מחיפה ישנם תושבים מכמעט כל מדינות העולם. בעבור רבים מהווה מאלמו דוגמא לחברה רב-תרבותית וקוסמופוליטית המצילה אלפי פליטים ממלחמות אזרחים ומעשי רצח-עם. אחרים רואים בה דוגמא לקטסטרופה בהתהוות של חברה הנמצאת תחת השתלטות של תרבות זרה הגוזלת את משאביה ומחריבה את תרבותה. האמת, כדרכה של אמת, מסובכת קצת יותר.
ראשת-עיריית מאלמו, קתרין שרנפלדט יאמה (Katrin Stjernfeldt Jammeh) מאמינה בחזון רב-תרבותי ואוניברסלי. "מטרתנו היא לפתח את מאלמו כך שתמשיך להיות עיר פתוחה ומקבלת הגירה", היא אומרת, "יש לנו שאיפה ברורה שכולם ירגישו כאן רצויים ובטוחים בלי קשר לארצות מוצאם". ע"פ שרנפלדט יאמה בת ה-41 העומדת בראשות העיר מאז 2013, קליטת ההגירה המסיבית איננה בעיה שיש לפתור אלא חלק מחזון כללי. "מאלמו היא עיר קטנה בעולם גדול", היא אומרת, "הכישורים, השפות והרישות שיש אצלנו הם מקור כוח גלובאלי". כדוגמא פיקנטית היא מזכירה את האירוויזיון שהתקיים בעיר לפני כשנתיים. בגלל החברה הרב-תרבותית שלנו כמעט כל משלחת שהגיעה יכולה הייתה לקבל תמיכה ועזרה בשפה שלה. "קליטת הגירה איננה רק מקור לבעיות", היא מזכירה, "מבחינתי זה ברור שעיריית מאלמו צריכה לקחת אחריות, לנהוג בסולידארית ולדאוג שכולם ירגישו בבית".
עם זאת, האתגרים שמציאות זו יוצרת מוכרים היטב לשרנפלדט יאמה. היא מספרת על קושי להתאים מקומות עבודה למהגרים המגיעים למאלמו כתחנה ראשונה בשוודיה כמו גם על הייחוד שבגיאוגרפיה של העיר. "טוענים שיש במאלמו סגרגציה ופערים חברתיים", היא אומרת, "אבל בגלל שטחה הקטן, אזורי השוליים החברתיים הם במרכז ולא בפרברים רחוקים. אני למשל מגיעה באופניים מבניין העירייה לשכונת רוזנגורד בשבע דקות. זהו מצב מיוחד היוצר מפגש מתמיד בין אוכלוסיות". שכונת רוזנגורד (Rosengård) ידועה כשכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם מהגרים ולא פעם נקשר שמה בהתפרעויות ופשע מאורגן. "יש כאן אנשים דוברי שפות שונות ורקע תרבותי שונה", אומרת שרנפלדט יאמה, "ובניגוד למקומות אחרים, אין אפשרות לחיות במאלמו בלי לפגוש אותם".
עם אתגרים אלו, כמו גם עם אתגר הנחלת ערכי היסוד של החברה השוודית לשוודים החדשים, מתמודדת העירייה דרך פעילות חינוכית בבתי-הספר ותמיכה בארגונים של החברה האזרחית. ע"פ שרנפלדט יאמה תוצאות פעילות זו ניכרו בהתמודדות של תושבי העיר עם מבקשי-המקלט הרבים שהגיעו אליה באחרונה. רבים מתושבי מאלמו הגיעו בזמן אמת לתחנה המרכזית וסייעו למבקשי-המקלט בכסף, מזון, בגדים והסעות. "יש כאן מחויבות לעיר, לזכויות אדם ולשוויון חברתי", היא אומרת, "זוהי מסורת של פתיחות שתמיד היתה לנו ואנחנו צריכים לשתף אתה פעולה ולעודד אותה".
עם כל הצלחותיה בקיום חברה רב-תרבותית מתפקדת ותוססת, יש פרמטר אחד בו מאלמו נכשלת בשנים האחרונות באופן מחפיר – תחושת הביטחון של חברי הקהילה היהודית. בשנים האחרונות נרשמו בעיר עשרות אירועים אנטישמיים בשנה. חלקם כוונו כלפי יהודים פרטיים וכללו זריקות אבנים, יריקות, קללות והתעמרות בתלמידים ובמורים יהודיים בבתי-ספר. אחרים כוונו כנגד מוסדות הקהילה. בקבוקי מולוטוב נזרקו על בית-העלמין ב-2009, פיצוץ אירע מחוץ לבניין הקהילה ב-2012 והפגנות אלימות התקיימו בתקופות בהן ישראל הייתה מעורבת בעימותים צבאיים. ע"פ דיווחים שונים, יהודים רבים עוזבים את העיר או מסתירים את זהותם מחשש שיורע להם.
"יש כאן פחד והצקות יומיומיות", מספרת אילנה אדנר, ישראלית המתגוררת במאלמו 39 שנה. היא מתארת מציאות של קללות והצקות, ללא תגובה משטרתית וללא הגנה עירונית. בשנים האחרונות היא ספגה התנכלויות ואפליה ובנה הוכה בבית-הספר, כל זאת למרות שהיא עוסקת בסיוע לפליטים ובהוראת השפה השוודית למהגרים. אדנר גם טוענת שיש הסתה אנטישמית במסגדים ושמתקיימת בעיר, אותה היא מכנה בצחוק רמאללמו, חברה מקבילה שאינה מקבלת את התרבות הדמוקרטית והליברלית של שוודיה. "אני תושבת העיר ואין לי בטחון ברחוב, במקום העבודה ובבית-הספר", היא אומרת כאשר הצעיף על צווארה מסתיר תליון של מגן-דוד.
מי שאינו יכול להסתיר את זהותו הוא הרב של חב"ד בעיר, שניאור קסלמן, שזהותו היהודית חשופה לכל בגלל לבושו המסורתי. קסלמן הותקף באלימות פעמים רבות אך הוא טוען שהבעיה איננה רק ההתקפות הפיזיות. "יש אנשים ששונאים יהודים", הוא אומר, "עצם הידיעה הזו גורמת לאי-ביטחון. יש יהודים שחיים כאן חיים שלמים ולא הותקפו אך משהו בתת-המודע שלהם זז". במאלמו התקיימו מפגשים בין אנשי הקהילה היהודית ומנהיגים מוסלמים וקסלמן איננו מתנגד לקליטת מבקשי-מקלט מוסלמים אבל הוא טוען: "לא צריך לסגור דלת לבן-אדם שצריך עזרה, אבל אנו חווים על בשרנו את מה שקורה כאשר רוצים לפתור בעיה אחת ותוך כדי יוצרים בעיה גדולה יותר. צריך לעבוד עם הלב אבל גם מהראש".
תומאס לונדרקוויסט, עיתונאי יהודי יליד מאלמו המתגורר בעיר, מדבר על תחושת האיום הפוטנציאלי. הוא אינו חובש כיפה מכיוון שהוא חילוני אך הוא יודע שאם היה חובש כיפה הוא היה מותקף. לונדרקוויסט טוען שייתכן והשלטונות נמנעים מטיפול שורש בבעיה בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטוראליים. הוא מספר על הפגנה שהשתתף בה ב-2009 למען זכותה של ישראל להגן על עצמה. כאשר מפגינים ממול החלו לזרוק ביצים ובקבוקים המשטרה אילצה אותו ואת חבריו לעזוב את המקום. "המשטרה הייתה פאסיבית ולא הגנה עלינו", נזכר לונדרקוויסט ומוסיף, "חלק מהשוטרים לבשו אפודים שעליהם הכיתוב: משטרת דיאלוג".
גם התומכים הגדולים ביותר ברב-תרבותית השוודית אינם מכחישים את הבעיה. גופים בינלאומיים כמו מרכז שמעון וויזנטל התריעו עליה, יועץ הממשל האמריקאי למלחמה באנטישמיות ביקר בעיר לאחרונה והתקשורת השוודית דיווחה על כך בהרחבה. היא גם הצביעה על כך שלמרות שבמאלמו חיים כ-1,500 יהודים בלבד, פחות מ-10%מיהודי שוודיה, ישנן תקופות שבהן כשליש מהתקריות האנטישמיות במדינה נרשמות בה.
יש הטוענים שזוהי עדות מוחצת לכישלון הפרויקט הרב-תרבותי. אחרים, ביניהם ראשת-העיר, מנסים עדיין לתקן. "השאיפה שלנו היא שמאלמו תהיה עיר פתוחה ומקבלת בעבור כל אחד ואחד" היא אומרת ומסבירה שהיא מודאגת מפשעי השנאה ומן העובדה שתלונות רבות שהוגשו לא טופלו בצורה משביעת רצון. "אני מצרה על כך שיש תושבים במאלמו שנפגעו מגזענות, במקרה הזה מאנטישמיות, ואנחנו צריכים לעשות הכל בכדי להבטיח שהם יוכלו להרגיש בטוחים ורצויים. צריך לגייס את כל הכוחות ולעבוד בדרכים שונות ומגוונות בכדי להבטיח את זה". שרנפלדט יאמה טוענת שהתקריות האנטישמיות במאלמו במגמת ירידה ושהעירייה משקיעה מאמצים רבים בכדי לתקן את המצב. אלו כוללים מינוי נציב המטפל בגזענות ואפליה, קשר הדוק עם הקהילה היהודית ותקצוב ועידוד פרויקטים חינוכיים ותרבותיים כמו פעילות תלמידים ומורים כנגד אנטישמיות, תערוכות, ספרים ומחזות בנושא השואה, הרצאות, סמינרים ופורומים שונים של דיאלוג. מעבר לכך שרנפלדט יאמה טוענת שאחד הגורמים למספר הגדול של התקריות שנרשמו בשנים האחרונות הוא שהעירייה מעודדת אנשים להגיש תלונות. כך הופכת הבעיה לגלויה יותר ונוצרת תחושה שהמצב מדרדר אך רק כך ניתן לדבריה להתמודד עם המצב.
שרנפלדט יאמה מדברת על אפס סובלנות לאנטישמיות ועל אי הפקרה של יהודי מאלמו ובכך היא שונה מאוד מקודמה בתפקיד, אילמר ריפלו, שכיהן כראש העיר בשנים 1994-2013. אמירותיו של ריפלו בראיונות שונים כללו השוואה בין אנטישמיות לציונות, ביקורת על יהודי מאלמו על תמיכתם בישראל והפגת אדישות, בורות וחוסר עניין באנטישמיות בעירו. למרות שהוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם ע"י גורמים עוינים לו, הוא היה ללא ספק חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.
כיום גישתה של העירייה שונה. "ברור לגמרי שהתבטאויותיו של ריפלו פגעו באמון בין הקהילה היהודית להנהגת העיר", אומרת מחליפתו, "עכשיו הבעיה גלויה לעין ואנחנו אחת העיריות המובילות בשוודיה בהשקעה במלחמה בגזענות מכל הסוגים". לעומת ריפלו, מגבה שרנפלדט יאמה את זכותם של היהודים להפגין ומצרה על כך שחלקם עוזבים את העיר. "זהו כישלון של החברה אם אנשים עוזבים אותה בגלל תחושת חוסר ביטחון", היא אומרת אך גם טוענת שקהילות קטנות כמו הקהילה היהודית במאלמו מתקשות להחזיק את עצמן בשוודיה החילונית והמעבר לקהילות גדולות יותר הוא טבעי גם בלי קשר לאנטישמיות.
גישתה של העירייה אמנם השתנתה אך השפעת הכוונות הטובות של שרנפלדט יאמה מוגבלת ע"י המבנה הפוליטי בשוודיה. המשטרה, לדוגמא, היא רשות ממלכתית ולא עירונית ולכן העירייה אינה אחראית על הפעלתה. "אנחנו עובדים ביחד עם הקהילה היהודית מול הממשלה כדי לקבל תקציב גדול יותר לביטחון הקהילה", היא מספרת כמי שמסייעת לקהילה בלחץ מול השלטונות ולא כבעלת האחריות על בטחונה. "זה תפקיד המשטרה", היא אומרת, "יש תקציבים לזה אבל הם לא מספיקים".
"היא אולי מתבטאת יפה יותר אבל לא ראיתי יוזמות רבות למלחמה באנטישמיות" אומר העיתונאי היהודי תומס לונדרקווסיט על מאמציה של שרנפלדט יאמה. אילנה אדנר מסכימה: "האמינות של העירייה שואפת לאפס. הדג עדיין מסריח מהראש". והרב שניאור קסלמן מוסיף: "ייתכן שראשת-העיר החדשה לא חוזרת על טעויותיו של ריפלו אבל בין לא לעשות טעויות לבין לעשות את מה שצריך יש עולם ומלואו. כשיש בעיה ספציפית שפוגעת במרקם האנושי צריך לשנות סדרי עדיפויות, להשקיע יותר ולהעביר מסר ברור".
דומה שהמאמצים שמשקיעה שרנפלדט יאמה, גם אם הם כנים, לא עושים עדיין רושם על יהודי העיר. ייתכן שהסיבה לכך היא המצב שמאלמו נקלעה אליו. אירופה, ושוודיה בתוכה, חייבת להעניק את זכות בקשת-המקלט לפליטים בגלל ערכיה ההומניסטים והדמוקרטים. אם היא תקים גדרות וחומות סביבה, הן יגדירו אותה מחדש ויהפכו אותה שוב ליבשת העוסקת בריכוז, גירוש ומלחמה על מרחבי-מחייה. מצד שני, יש גבול למה שחברה יכולה לקלוט לפני שהיא קורסת חברתית, תרבותית וכלכלית. במקרה של מאלמו היהודים הם נייר הלקמוס. הפקרתם היא קריסתה של הרב-תרבותיות ולכן ההגנה עליהם היא קודם כל חובתם של אלו המאמינים בה.
במאלמו הגיעו הדברים לקצה והיא נושאת בנטל בלתי אפשרי. הפתרון לבעיותיה אינו להפסיק להכניס מבקשי-מקלט לאירופה כפי שטוען הימין אלא דווקא סולידאריות ותכנון מרכזי. "אנחנו לוקחים אחריות גדולה על הצלחת קליטת מבקשי-המקלט בשוודיה", אומרת שרפנלדט יאמה, "ומקיימים דיאלוג עם המדינה ורשויות מקומיות אחרות כדי שתהיה סולידריות בתחום זה". זוהי מדיניותה של מפלגתה הסוציאל-דמוקרטית של שרנפלדט יאמה והדרך היחידה לעמוד באתגר ההומניטרי הנוכחי: פיזור האחריות על קליטת הפליטים על יותר מדינות ועל יותר רשויות מקומיות בתוך כל מדינה, חיזוק הגופים הבינלאומיים העוסקים במשבר ועמידה חד-משמעתית על זכות בקשת-המקלט כחלק ממדיניות הגירה ברורה שלצד נדיבותה יש לה גם גבולות ברורים.
הערכות מדברות על יותר מחצי מיליון בני-אדם שנכנסו השנה לאירופה, רובם המוחלט זכאים למעמד פליט. גם אם מספר זה יגדל למיליון עדיין יהיה מדובר בחמישית האחוז בלבד (0.2%) מאוכלוסיית האיחוד האירופי. במאלמו, מספרת ראשת-העיר, 50% מתלמידי בתי-הספר היסודיים מדברים שפת-אם שאינה שוודית. הפער הזה הוא הסיפור כולו. הבעיה איננה המהגרים עצמם אלא העובדה שקליטתם באירופה מתנהלת ע"י כוחות השוק החופשי, בחוסר סולידריות בין מדינות וערים וללא יד מכוונת בעלת לגיטימציה פוליטית, יכולות ומשאבים. אם תיווצר כזו, תוכל מאלמו להצליח בפרויקט הרב-תרבותי שלה. אם לא, האינטגרציה תיכשל, כוחות קיצוניים יתחזקו הן מקרב המהגרים והן מקרב תנועות הימין הקיצוני המתנגדות להגירה ומצבם של יותר ויותר מאזרחי אירופה יהיה דומה לזה של היהודים במאלמו.
כמו לפני 72 שנה גם בראש-השנה הזה צריכים השוודים להחליט אם לפתוח או לסגור את שעריהם. גם היום הם במחלוקת, טיעוני שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.
זה היה בערב ראש-השנה לפני בדיוק 72 שנה. הקהילה היהודית הקטנה של דנמרק, שמנתה קרוב ל-8,000 בני-אדם, ניצלה כמעט כאיש אחד מציפורני הנאצים רגע לפני שחל עליה הפתרון הסופי. היהודים חולצו ע"י שכניהם הדנים והמחתרת המקומית והועברו, מתחת לאפם של הגרמנים, בסירות דיג קטנות מדנמרק הכבושה לחופיה של שוודיה הניטרלית. כך שרדה כמעט כל יהדות דנמרק את השואה והעם הדני כולו זכה באות חסיד אומות העולם.
הייתי השבוע בתחנת הרכבת במאלמו שבדרום שוודיה אליה הגיעו חלק מהפליטים היהודיים ב-1943. גם בראש השנה הזה מלאה העיר פליטים. הם הגיעו אל חוף המבטחים שלה אחרי מסע ארוך מהמזרח-התיכון לאחר שחצו את המיצר בין דנמרק לשוודיה, אותו המיצר עליו היטלטלו הסירות הדניות לפני 72 שנה. במאלמו חיכו לפליטים מתנדבים עם חבילות מזון, חיתולים והסעות למחוז חפצם.
השוואות רבות נערכו בין הפליטים של אז ושל היום אך מעניין יותר להשוות את הצד השני, הצד של החברה הקולטת. גם היום, כמו אז, החברה השוודית איננה מקשה אחת. מצד אחד, רשויות ההגירה הרשמיות וארגונים חוץ פרלמנטריים מקבלים את הפליטים בנדיבות שכמעט אין שנייה לה בעולם. מצד שני, יש המתנגדים למדיניות זו. מפלגת הימין "הדמוקרטים השוודים" המתנגדת להגירה היא השלישית בגודלה בפרלמנט, כוחה עולה מסקר לסקר ותקריות אלימות כנגד מהגרים הופכות נפוצות יותר. אמביוולנטיות זו איננה חדשה. בשנות הארבעים חלק מהאליטה השוודית הייתה פרו-גרמנית והעסקים עם גרמניה פרחו. היו אפילו שוודים שהתנדבו לאס.אס. עד 1942 הייתה שוודיה הרשמית אדישה לגורל היהודים אבל אז בא השינוי: שוודיה נתנה מקלט ליהודי נורבגיה ודנמרק, דיפלומטים שוודים דוגמת ראול וולנברג הצילו יהודים ברחבי היבשת והאוטובוסים הלבנים חילצו אלפים מהמחנות הנאצים בסוף המלחמה. מעניין לציין שהמפלגה שהייתה בשלטון בזמן הצלת יהודי דנמרק היא בדיוק אותה מפלגה הנמצאת בשלטון היום והמפלגה המתנגדת למדיניות ההגירה שלה היא גלגול מודרני, גם אם מעונב ומנומס יותר, של תנועה ניאו-נאצית וותיקה.
וכאן נכנס ההקשר הישראלי. בדיון הציבורי בישראל אומץ טיעון של הימין הקיצוני באירופה הטוען שהאיסלם משתלט על היבשת, שפתיחת הדלתות לפליטים מהעולם הערבי היא סופה של תרבות המערב ותחילתה של מלחמת דת שיהודי אירופה הם בין קורבנותיה העיקריים. קצרה היריעה מלהתמודד במסגרת טור זה עם טענות אלו וזו איננה מטרתו. הנקודה המעניינת מבחינת השיח הציבורי בישראל היא אחרת.
רבים בישראל תמהים כיצד המדינה שהצילה יהודים רבים כ"כ מהנאצים ותמכה במדינת ישראל בראשית דרכה הפכה את עורה והיא כעת לא רק פרו-פלסטינית אלא גם קולטת לתוכה מאות אלפי מוסלמים. אך בעיניים שוודיות אין כאן סתירה או מהפך, להיפך, בפרספקטיבה מקומית לא יכולה להיות מדיניות עקבית יותר. בשנות הארבעים הצילו השוודים את היהודים כי הם היו זקוקים להצלה, בשנות השמונים הם הצילו את העיראקים והאיראנים מאותה סיבה בדיוק, בשנות התשעים היו אלה תושבי יוגוסלביה המתפרקת ואח"כ באו הסומלים, האפגנים והסורים. כל מדינה על פני הגלובוס שחוותה רצח-עם, מלחמת אזרחים ודיקטטורה אלימה מיוצגת בקהילות המהגרים של שוודיה שברובן השתלבו היטב במארג החברתי בזכות מדיניות תעסוקה מלאה ומערכות חינוך, בריאות ודיור שוויוניות ואוניברסליות.
יש הטוענים שעם המוסלמים זה אחרת. המוסלמים לא רוצים להשתלב בחברה, הם אומרים, הם רוצים להשתלט עליה, הם עושים יותר מדי ילדים, הם אנטישמים וטרוריסטים. קשה להגיב באופן רציונאלי לטענות אלו. קליטת ההגירה בשוודיה איננה נקיה מבעיות אך הטענות על מזימות להשלטת חוקי השריעה על המדינה הן תעמולה מנותקת מהמציאות. יש אמנם אתגרים גדולים במרכזי ההגירה הגדולים, ובמיוחד במאלמו שם קיימת בעיה חמורה של אנטישמיות ותופעות שליליות אחרות האופייניות לחברות הגירה מהמזה"ת אך שוודיה, ע"פ רוב, מתמודדת בהצלחה יחסית עם אתגר הרב-תרבותיות.
שוודיה יכולה הייתה לסגור את גבולותיה ולהימנע מהאתגר הזה אך היא בחרה שלא לעשות זאת. כמו בשנות הארבעים היא בחרה להביט לטרגדיה הגדולה של ימינו בעיניים ולנקוט עמדה למרות הקשיים. בסופו של יום יש בשוודיה שני מחנות כלפי סוגיית הפליטים – מחנה אחד מקבל בברכה את מבקשי המקלט והוא גם זה שתמך בקבלת היהודים בשנות הארבעים. המחנה השני התנגד לקבלת היהודים והצלתם משואה והוא תומך היום בסגירת גבולות ומניעת כניסת מבקשי מקלט. הטיעונים של שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.
אך זה אינו רק וויכוח בין בעלי לב טוב לשונאי אדם. זהו בראש ובראשונה ויכוח פוליטי. פתיחת שערי אירופה היא אמנם התגובה הדמוקרטית וההומניסטית היחידה האפשרית אך אם אירופה אינה רוצה להיקלע למשבר חמור כתוצאה מכוונותיהם הטובות של אזרחיה היא חייבת לאמץ צעדים פוליטיים אמיצים – הראשון הוא חלוקת הפליטים בצורה מאוזנת יותר בין המדינות ובין מרכזי האוכלוסייה השונים בתוך כל מדינה. שנית, מבין השיטות הכלכליות החברתיות השונות הקיימות רק מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית יכולה לעמוד באתגר הקליטה של הפליטים מבחינת מקומות עבודה, דיור ושירותי בריאות וחינוך. כך זה באירופה לפחות. ואולי בעצם, כך זה בכל מקום.
דיויד סטברו 