נפט – דיויד סטברו

לא ירוקה, ולא מוטרדת במיוחד מהנשיא טראמפ – ביקור בגרינלנד

תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-06-30/ty-article-magazine/.highlight/00000197-b1a6-d6b3-abf7-f9f7f9b00000

העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.

את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.

האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית.

במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.

כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.

"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".

אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".

למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.

"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".

סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".

מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?

"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס הארקטי לאוקיינוס האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.

"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".

על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".

הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.

"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".

"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".

על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.

הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.

"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".

השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.

פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".

על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.

ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".

המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".

ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".

האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?

"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".

ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".

הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".

כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?

"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".

מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?

"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".

ישראל – נורווגיה: יחסים על האש

הממשלה באוסלו מיטלטלת בין דרישה ציבורית להחריף את הטון נגד ישראל ופעולותיה בעזה, לבין היותה של נורווגיה יצואנית נשק גדולה, שייתכן שרכיבים מתוצרתה מגיעים גם לצה"ל – תוך עקיפת החוק האוסר על שיווק נשק למדינות שנמצאות במלחמה. האם הפוליטיקה תנצח את הפרקטיקה?

התפרסם במגזין דה-מרקר: https://www.themarker.com/magazine/2024-04-08/ty-article-magazine/.premium/0000018e-a345-d9c2-afbe-abd71ee20000?_ga=2.4093872.1250585102.1720623145-1456962184.1716469741

בישראל היו שהכריזו בחודשים האחרונים על נורווגיה כמדינה האירופית העוינת ביותר את ישראל. קביעה זו תלויה במידה רבה במדיניותו של שר החוץ הנורווגי, אספן בארת איידה, שנכנס לתפקידו רק כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. בארת איידה, איש מפלגת העבודה הנורווגית, מכהן בתפקיד שר החוץ בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה בשנים 2012־2013). בעבר כיהן גם תקופות קצרות כשר הביטחון וכשר האקלים והסביבה. הטענות הישראליות נגדו ונגד ממשלתו הן רבות: זה התחיל מכך שדווח כי משרדו אסר על מלך נורווגיה לשלוח מכתב תנחומים לישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר (זאת מאחר שבנורווגיה המלך אינו מוסמך לתת הצהרות בנוגע ל"קורבנות של סכסוך פוליטי"). זה נמשך בגינוי ישראל בוועידה הבינלאומית בקהיר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ובביקורת על כך שנורווגיה לא מכירה בחמאס כארגון טרור.

מעבר לכך, נורווגיה התעקשה להמשיך להעביר כספים לאונר"א בעוד מדינות רבות הפסיקו לתמוך בארגון, בתגובה לדיווחים שאנשיו היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. נורווגיה לא רק המשיכה להעביר כסף, אלא גם יצאה בקמפיין להגנת אונר"א בקרב מדינות אחרות. במקביל, נורווגיה פעילה במסגרת תביעה נגד ישראל בבית־הדין הבינלאומי לצדק בנושא הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תביעה נפרדת מהתביעה הדרום־אפריקאית המאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם.

בראיון למגזין TheMarker, מסביר בארת איידה את עמדתו: "אנחנו ידידים של ישראל. תמיד היינו ונמשיך להיות", אומר שר החוץ. "לפעמים חברים טובים צריכים לתת עצות טובות, אבל אנחנו בשום אופן לא עוינים את ישראל. תמיד ניסינו לסייע לישראל לחיות בשלום ובביטחון". כשהוא מתבקש להסביר מדוע נורווגיה נתפסת בכל זאת על ידי רבים בישראל כעוינת, הוא מסביר שלמרות הידידות, מדינתו יכולה לא להסכים עם הממשלה הישראלית. "גינינו את המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר ואנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד טרור", הוא אומר. "אבל גם אמרנו שכמו כל מדינה אחרת, ישראל חייבת לציית לחוקי הלחימה במסגרת החוקים ההומניטריים הבינלאומיים של אמנת ג'נבה. הביקורת שלנו היתה על כך שחלק מהטקטיקות הצבאיות שישראל משתמשת בהן, והמצור החלקי דה־פקטו על הרצועה שמנע מזון, חשמל ואמצעי קיום הכרחיים מאוכלוסיית עזה, היו בעייתיים מאוד. זו לא עוינות כלפי ישראל, זו ביקורתיות כלפי מרכיבים מסוימים של מדיניות הממשלה".

בארת איידה בביקור בסטוקהולם, יוני 2024, צילום: דיויד סטברו

בארת איידה מוסיף לרשימת הנושאים שלממשלתו יש עליהם ביקורת גם הצהרות של שרים בממשלת ישראל ש"נתנו את הרושם, שהוא כנראה מוטעה, שישראל מעוניינת לגרש את הפלסטינים מעזה. היו בישראל הצהרות כאלו והן בעייתיות מאוד כשהן באות משרים בממשלה".

נורווגיה ממשיכה להעביר כספים לאונר"א ודרשה ממדינות אחרות להמשיך לעשות זאת גם כן. האם אתם לא מאמינים לרשויות בישראל שדיווחו שעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר, או שבעיניכם זו אינה סיבה מספקת להפסיק לממן את הארגון?

"ההחלטה שלנו לא מבוססת על חוסר אמון בטענה הישראלית. אמנם לא ראינו עדויות, גם ארצות הברית וגם האו"ם לא קיבלו את ההוכחות, אבל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שבין 13 אלף המועסקים בעזה, היו כאלו שהיו קשורים לחמאס ואפילו במתקפת הטרור. זה נורא, זה בלתי מקובל וזה דורש חקירה. אמרנו את זה למזכ"ל האו"ם, גוטרש, וללזאריני (הנציב הכללי של אונר"א, ד"ס). אבל, לא הסכמנו לכך שגם אם זה נכון, צריך לקצץ את כל התמיכה. לא כך מתנהלים כשיש הפרות חוקים בתוך ארגונים. לא סוגרים את הארגון אלא מחפשים את הפושעים. אם מישהו במשטרת אוסלו נעצר בחשד לרצח, אני לא אסגור את המשטרה אלא אעצור את החשוד. אנחנו שמחים לראות שיש כעת מדינות ששינו את מדיניותן – אוסטרליה, שוודיה, דנמרק וקנדה למשל, וכך גם הנציבות האירופית. זה לא שאנחנו לא מאמינים לישראל, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להעניש בגלל זה את כל הפלסטינים".

בעניין אונר"א בארת איידה לא מקבל טענות על אופיו הבעייתי מלכתחילה של הארגון והאפשרות לתמוך בפלסטינים דרך ארגונים אחרים. "רוב מכריע של הארגונים הבינלאומיים האחרים הפועלים באזור אומרים שאין אפשרות להחליף את אונר"א בטווח הקצר", הוא אומר. "הם התשתית לכל הפעילות ההומניטרית בעזה, כך שכל הארגונים מתאמים איתם".

בנובמבר הצהרת כי "היינו ברורים בקביעה שיש לראות בחמאס ארגון טרור". האם, בניגוד לעבר, זו כעת המדיניות הרשמית של נורווגיה, גם בכל הנוגע לאכיפת חוק, סנקציות כלכליות וכן הלאה?

"מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היתה באופן ברור מתקפת טרור והיא בוצעה על ידי חמאס, כך שבהקשר זה הם ביצעו פעולת טרור חמורה מאוד. עם זאת, עמדתנו העקבית שומרת איזשהו סוג של קשר עם כל הקבוצות הרלוונטיות. זה לא אומר שאנחנו מקבלים את המטרות שלהן או את המדיניות שלהן, אבל אנחנו חושבים שאם אנחנו מנסים לתרום להפסקת אש בין הצבא הישראלי לחמאס, מישהו צריך לדבר עם חמאס. זה לא אימוץ של הארגון, אלא רק הודאה בכך שהם קיימים. הדרך להחליש את החמאס היא לפתח דרך חלופית למדינה פלסטינית. כוחות רבים תרמו לפיצול של החברה הפלסטינית וזה שירת את חמאס ואת אלו שלא רצו התקדמות. אנחנו לא רוצים פלסטין בשליטת חמאס, אלא פלסטין בשליטת פלסטינים אחרים שמכירים בישראל ובזכותה לחיים ולביטחון".

אתם מקיימים קשר עם חמאס?

"כן, אנחנו עומדים בקשר עם חמאס כפי שאנחנו בקשר עם חיזבאללה, עם החות'ים וכל שאר הגורמים באזור. ובגלל זה לא הטלנו אותן סנקציות שמדינות אחרות הטילו, אבל אין להבין את זה כתמיכה במטרות ובמדיניות שלהם". בארת איידן גם מוסיף, בלי לפרט בדיוק למי הכוונה, ש"יש אנשים בעולם שמבקרים אותנו על כך בפומבי, אבל למעשה שמחים שזה המצב, כי מישהו צריך לתחזק את הקשרים האלו".

מה עמדתכם הנוכחית בעניין התביעה הדרום־אפריקאית בהאג ותוצאותיה?

"ציינתי לטובה את העובדה שישראל החליטה להגיב לתביעה. לא הגבתי לעצם היוזמה, אבל בהינתן שהתביעה קיימת, טוב שישראל הגיבה, טוב שהיא מכירה בסמכות בית המשפט וברור שזו זכותה להגן על עצמה מפני ההאשמות. בית המשפט לא טען שיש כאן רצח עם, אלא שיש מספיק אלמנטים שעלולים ליצור הפרה של האמנה למניעת רצח עם, וישראל צריכה להגיב ולהודיע לבית־המשפט אילו צעדים היא נוקטת כדי לקיים את המגבלות החלות על מדינה שנלחמת. זה חוקי להילחם במלחמה של הגנה עצמית, אבל יש חוקים כיצד לעשות זאת. יש כמובן עוד נושא שבית הדין הבינלאומי לצדק עוסק בו, תיק אחר שעוסק בנושא אחר – הכיבוש הישראלי בו התערבנו, בניגוד לתיק רצח העם". ואכן, נורווגיה היתה אחת מ־50 מדינות שהעידו בפני בית־הדין בנושא זה בסוף פברואר. "נורווגיה מסתייגת בבירור מאלימות של מתנחלים ישראלים ומעקירת פלסטינים באדמות כבושות", אמר בארת איידן בהקשר זה. "ההתנחלויות אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי… והעוול שהפלסטינים נתונים לו חייב להיפסק".

למדיניות הנורווגית כלפי ישראל יש גם צד כלכלי. ממשלת נורווגיה פרסמה לאחרונה אזהרה לחברות נורווגיות שלא לעסוק בשיתוף פעולה עסקי או במסחר המשמש "להנצחת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בישראל". על פי שר החוץ בארת איידה, "נורווגיה טוענת זה זמן רב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מפרה את החוק הבינלאומי, לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם, ומערערת את הסיכויים להשגת מדינה פלסטינית עתידית ופתרון בדרכי שלום של הסכסוך". לכן, על פי הודעת השר, ההמלצה לחברות נורווגיות היא "תגובה להתעצמות מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשנה האחרונה, כמו גם הרחבות התנחלויות חדשות והגברת האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים". בארת איידה טוען שהקהילה העסקית הנורווגית ביקשה הנחיות מהרשויות לגבי הפעילות שלהן, והמלצת הממשלה מבהירה ש"חברות נורווגיות צריכות להיות ערניות לעובדה שעיסוק בכל פעילות כלכלית או פיננסית בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות עלול לסכן אותן, ולתרום להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם".

בפועל, למדיניות זו יש כבר השלכות. "מכתבו של שר החוץ הבהיר כי כל דבר שמועיל לארגונים שתורמים ל'כיבוש הבלתי חוקי' בישראל, אינו תואם את המדיניות הנורווגית", מסביר לייף קנוטסן, מתאם התקשורת של הקהילה היהודית בנורווגיה. "הוא גם שלח את המכתב הזה ל־Vinmonopolet, המונופול הקמעוני למכירת משקאות אלכוהוליים שבבעלות ממשלת נורווגיה. Vinmonopolet, בתגובה, כינסה מיד ישיבת מועצת מנהלים שהחליטה להוריד מהמדפים יינות מהגדה המערבית ומהגולן". קנוטסן אומר שצעד זה עלול להיות בלתי חוקי בהקשר של חוקי האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי (WTO), במיוחד בהקשר של הגולן. "זה שינוי מדיניות שבארת איידה הכתיב משולחן העבודה שלו, לא דרך הקבינט ולא דרך הפרלמנט, וזוהי מדיניות חוץ דרך קמעונות", אומר קנוטסן. "אחת התוצאות היא שבפועל, יהודים בנורווגיה שרוצים יין כשר לפסח, יתקשו להשיגו".

בשיחה עם מגזין TheMarker מבהיר בארת איידה ש"הרשת יכולה לייבא יינות ישראלים אחרים ככל שהיא בוחרת", ומוסיף: "יש לנו יחסים כלכליים עם ישראל ואנחנו רוצים להמשיך לקיים אותם. אבל אנחנו טוענים כבר שנים שהיחסים הכלכליים צריכים להיות עם ישראל של גבולות 1967. זה לא חדש. כעת, אנחנו מחזקים את העצה שלנו לעסקים נורווגיים – תרגישו חופשי לקנות ולמכור בישראל, אבל לא במה שמתדלק את הכיבוש, שנדמה לי שכולם, למעט הממשלה הישראלית, מכירים באי־החוקיות שלו. זו לא מדיניות רדיקלית מאוד. זו עמדה שנועדה ליצור עקביות במדיניות שלנו לא לתרום כלכלית להפרות זכויות אדם ולהפרות של החוק הבינלאומי. אנחנו לא נכנסים לפרטים, אלא נותנים עצות כלליות. זו היתה מועצת המנהלים של Vinmonopolet שקיבלה את ההחלטה".

למרות כל זאת, דומה שהמשק הנורווגי לא משלם מחיר גבוה במיוחד על העמדה העקרונית של הממשלה. יחסי הסחר בין ישראל לא נפגעו בצורה דרמטית, והקריאות לחרם הן יותר סמליות מאשר מעשיות. על פי מֶטֶּה יוהאנה פולסטאד, נשיאת לשכת המסחר נורווגיה־ישראל, הייצוא העיקרי של נורווגיה לישראל במשך עשרות שנים הוא דגים. "יותר מ־80% מכלל הסלמון המיובא לישראל הוא מנורווגיה. נורווגיה גם מייצאת מתכות ונייר בהיקף קטן יותר", אומרת פולסטאד. "הייצוא העיקרי של ישראל לנורווגיה הוא מוצרים חקלאיים – פירות וירקות. ישראל מייצאת לנורווגיה גם מוצרים טכנולוגיים כמו חלקי מחשב. שני המגזרים הללו מכסים את רוב היבוא לנורווגיה מישראל".

פולסטאד מוסיפה שלמרות המתחים הפוליטיים, מכירות הדגים מנורווגיה המשיכו לגדול, בעוד שאר המגזרים לא גדלו במשך זמן מה. "האקלים הפוליטי בנורווגיה לגבי ישראל אינו מועיל לקידום עסקים, ובעיקר ליוזמה של יצירת קווי מסחר חדשים. נראה שהסנטימנט האנטי־ישראלי יצר חוסר רצון לפתח קשרים עסקיים חדשים עם ישראל", היא אומרת. "למרות זאת, חלק מהמסחר ממשיך לגדול. בשנים 2022־2023 היבוא הישראלי לנורווגיה גדל מ־1.6 מיליארד כתר נורווגי (כ־560 מיליון שקל) ל־1.8 מיליארד כתר (כ־600 מיליון שקל), אלו נתוני שיא. גם הייצוא הנורווגי לישראל ב־2022 היה ברמת שיא של 2.6 מיליארד כתר (כ־900 מיליון שקל) וירד ל־2.3 מיליארד כתר (כ־800 מיליון שקל) ב־2023".

בנוסף להמלצת ממשלת נורווגיה להחרים מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, פולסטאד מציינת גם את העובדה שאוניברסיטאות בנורווגיה קוראות לחרם אקדמי נגד ישראל, אף שהממשלה מתנגדת למהלך זה. קנוטסן מסביר בעניין זה שהיו קריאות רבות לחרם מסוגים שונים בנורווגיה בחודשים האחרונים. באקדמיה הנורווגית יש מקרים של אוניברסיטאות שניתקו קשרים עם מוסדות אקדמיים מישראל. אחת הדוגמאות היא אוניברסיטת OsloMet (Oslo Metropolitan University), שהחליטה לא להמשיך תוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת חיפה. "זה מקרה שבו מועצת המנהלים של המוסד קיבלה את ההחלטה", מספר קנוטסן. "הם טוענים שזה לא חרם אלא החלטה של אי המשך תוכנית, אבל זה משחק בסמנטיקה". על פי קנוטסן, זוהי פגיעה ברורה בחופש האקדמי, שמיועדת לרצות קבוצה של אקטיביסטים שעסוקה בלהשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. על פי דיווחים בתקשורת, אוסלו מט אינה לבדה. גם אוניברסיטת דרום־מזרח נורווגיה (USN) החליטה לסיים את שיתופי הפעולה האקדמיים והמחקריים שלה עם המכללה האקדמית הדסה בירושלים בעקבות המלחמה בעזה.

והחרמות נמשכים גם בגזרות אחרות. קנוטסן אומר שישנם איגודים מקצועיים ורשויות מוניציפליות, כולל עיריית אוסלו, שקראו לחרמות ופרסמו הודעות על חרמות. "הם נזהרים מאוד מלהגיד שהם מחרימים את ישראל, וטוענים שהם מחרימים רק ארגונים וחברות שתורמים להתנחלויות. עם זאת, לא תמיד ברור מה זה בדיוק אומר ומה בעצם הם לא רוכשים. זה נראה כמו Virtue Signaling (הפגנת מוסריות שטחית לצורכי תדמית, ד"ס) עבור הקהל הביתי שלהן".

כשמגיעים לכסף הגדול באמת, עם זאת, נורווגיה לא ממהרת לחתוך את כל ההשקעות שעלולות להיות קשורות בצורה כזו או אחרת עם הכיבוש וההתנחלויות. בנושא זה מעניין לבדוק את קרן הנפט הנורווגית, שמשקיעה את עודפי ההכנסות של מגזר הנפט של המדינה במה שנהפך לקרן העושר הריבונית הגדולה בעולם. הקרן, המחזיקה כ־1.5 טריליון דולר, משכה בעבר השקעות בחברות ישראליות, אך היא עדיין מושקעת על פי דיווחים שונים בכ־70 חברות ישראליות, בשווי של מיליארדי דולרים. כעת, היא בודקת אם למשוך השקעות מחברות שיש להן קשר לכיבוש ולהתנחלויות, בעיקר גופים כגון בנקים ומוסדות פיננסיים ישראליים.

"זה נידון כאן בהרחבה", אומר שר החוץ בארת איידה, "ההמלצות שלנו רלוונטיות גם להשקעות בקרן הנפט וועדת האתיקה של הקרן בוחנת את הדברים. זה מסובך, כי למשל, כשיש בעלות בבנק, ייתכן שיש לבנק פעילות גם בישראל וגם בשטחים כבושים. הממשלה לא נכנסת לפרטים ולכל פורטפוליו. לקרן יש דירקטוריון ויש לה גם הנהלה רחבה יותר וכן ועדת אתיקה, והם אלה שמקבלים את ההחלטה".

למרות הצעדים הרבים המיועדים להפעלת לחץ על ישראל, ישנם קולות בנורווגיה הטוענים שהממשלה אינה נוקטת מספיק פעולות נגד ישראל, וכדי לתמוך בפלסטינים. ארגונים פרו־פלסטינים טוענים, למשל, שתעשיית הנשק הנורווגית, שחלק גדול ממנה נמצא בבעלות ממשלתית, מצאה דרכים לעקוף את האיסור שמטילה המדינה על מכירת נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. האם ייתכן שנורווגיה מנסה ליהנות משני העולמות – מצד אחד היא מנסה להצטייר כמגינתם הנלהבת של הפלסטינים, ומצד אחר אינה מוותרת על רווחים הכרוכים בקשר עם ישראל?

"יש הגדרה ברורה של מהו נשק נורווגי", אומר שר החוץ בארת איידה. "זהו נשק שמיוצר בנורווגיה או שלפחות החלק המרכזי שלו מיוצר בנורווגיה. זוהי הגדרה בינלאומית. במובן זה, אסור לייצא כלי נשק נורווגים למדינות שנמצאות במלחמה כמו ישראל, ואין לנו שום סיבה להאמין שזה קרה". עם זאת, מבהיר שר החוץ, מאחר שלנורווגיה יש תעשיית נשק גדולה, חברות נורווגיות גם מחזיקות חברות בחו"ל וכאן שליטת הממשלה מוגבלת יותר. "אם הממשלה היא הבעלים של החברה או של חלקה הגדול, אנחנו יכולים לנקוט צעדי זהירות, אבל זה לא ממש נמצא תחת רגולציה נורווגית. כך זה גם עם מדינות אחרות. חוץ מזה, יש גם פרויקטים משותפים שבמסגרתם אנחנו מייצרים חלפים לכלי נשק של מדינות אחרות. למשל, אנחנו מייצרים כמה חלקים מינוריים עבור מטוסי F-35. החוקים הנורווגיים לא תקפים כאן כי זה פשוט היה יוצר מצב ששיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הביטחון לא יהיו אפשריים".

בארת איידה מבהיר שנורווגיה אינה מוכרת נשק לישראל והוא אף קרא למדינות אחרות לנהוג כמו נורווגיה, כדי לוודא שלא יהיו שותפות עקיפות למה שעלול להוות רצח עם. עם זאת, ישנן טענות שחברות נורווגיות, ביניהן לפחות אחת שחציה בבעלות ממשלתית, עוקפות את המדיניות הממשלתית. היומון Verdens Gang פרסם בנובמבר שרכיבים נורווגיים עלולים להיות בשימוש בטילים שישראל יורה בעזה. על פי העיתון, מאחר שנורווגיה מתירה ייצוא רכיבי נשק למדינת נאט"ו כמו ארצות הברית, החלקים יכולים לשמש להרכבת נשק שיכול להיות מיוצא לישראל על פי תקנות אמריקאיות. כך, על פי העיתון, חברת Chemring Nobel, היא בין יצרניות דלק הרקטות לטילי הלפייר, שאותם ארצות הברית מספקת לישראל בעבור המלחמה בעזה. דיווחים על כך שחברה זו מייצרת דלק רקטות וחומרי נפץ עבור טילים שמשמשים את צה"ל אינם חדשים, וכלי תקשורת שונים בנורווגיה דיווחו על כך בעבר. בתגובה לדיווח בעיתונות הנורווגית אמר מנכ"ל החברה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שרכיבים נורווגיים כלולים במערכות נשק המשמשות בעזה, אוקראינה או במקומות אחרים, מאחר שכמה מבעלות בריתה של נורווגיה מאפשרות יצוא של מוצרים ביטחוניים לישראל, בניגוד למדיניות היצוא הנורווגית.

חברה נורווגית נוספת, NAMMO, הואשמה בנורווגיה גם היא במכירת נשק לישראל. הבעלות על נאמו נחלקת בין ממשלת נורווגיה וחברה פינית בשם פאטריה (שגם היא, בחציה, בבעלות חברה נורווגית, קונגסברג, שממשלת נורווגיה היא בעלת המניות הגדולות שלה). בדצמבר דווח ב־NRK, רשות השידור הציבורית בנורווגיה, שפעילים פרו־פלסטיניים חסמו את הכניסה למפעל החברה בראופוס בטענה כי "הנשק של נאמו מסייע להרג פלסטינים בעזה". לפי המפגינים, טילי כתף מסוג M141 המיוצאים מהמפעל של נאמו באריזונה לישראל, נמצאים בשימוש בעזה. החברה הכחישה את הטענות ואמרה שהנשק נמכר לצבא האמריקאי עד לפני עשר שנים, ושבזה מסתיימת מעורבותה.

בעקבות פניית מגזין TheMarker, כתב דובר מטעם חברת נאמו שבחברה אכן נתקלו בדיווחים בתקשורת לגבי מוצרים של החברה שיוצרו בארצות הברית ונמצאו בישראל. הדובר כתב כי "בהתחשב בעובדה שהמכירות של מוצרים אלה בוצעו לפני מספר שנים ונעשו לרשויות בארצות הברית, איננו מסוגלים לאשר דיווחים על העברה מאוחרת יותר מארצות הברית לישראל, וגם אין לנו ידע לגבי כלי נשק או חומרים שהצבא הישראלי משתמש בהם". בתשובה לשאלה אם יש פיקוח על השימוש שנעשה בחלקי נשק שהחברה מייצאת למדינות אחרות, למשל באמצעות "הצהרת משתמש קצה" (End-User Certificate), כתב הדובר: "נאמו כפופה לחוקי פיקוח על יצוא במדינות שבהן יש לנו פעילות, כולל נורווגיה, שאינה מתירה יצוא של מוצרים מתוצרת נורווגית לישראל. עבור בקשות לרישיון יצוא למדינות שבהן יצוא מנורווגיה מותר, הצהרת משתמש קצה או אישורים אחרים הם בדרך כלל חלק מרשימת המסמכים הנדרשים". חברת Chemrinh Nobel לא היתה מעוניינת להגיב לשאלות מגזין TheMarker.

דו"ח בנושא מגמות בסחר בינלאומי בנשק שפורסם לאחרונה מספק הקשר לתעשיית הנשק הנורווגיות. את הדו"ח פרסם המכון הבינלאומי SIPRI, שמושבו בשטוקהולם, בירת שוודיה, והוא חוקר סכסוכים, חימוש, בקרת נשק ופירוק נשק. הדו"ח נחשב למקור המהימן ביותר על הסחר העולמי בנשק, למרות שעל פי הצהרות אנשי המכון עצמם, יש קושי להגיע למידע מלא על העסקות בתחום. הוא מדרג את נורווגיה במקום ה־19 ברשימת יצואניות הנשק, מקום גבוה למדי בהתחשב בכך שבנורווגיה חיים כ־5.5 מיליון איש בלבד. הדו"ח מראה כמעט הכפלה של יבוא נשק על ידי מדינות באירופה (עלייה של 94%) בשנים 2019־2023, לעומת השנים 2014־2018. המקור של כ־55% מהיבוא לאירופה הוא בארצות הברית. כמו כן, כמויות גדולות בהרבה של נשק זרמו לאסיה, אוקיאניה והמזרח התיכון בשנים האחרונות. יבואניות הנשק הגדולות בעולם הן הודו, ערב הסעודית, קטאר, אוקראינה, פקיסטן, יפן, מצרים, אוסטרליה, קוריאה הדרומית וסין. ישראל נמצאת במקום ה־15, כשהמקור של כמעט 70% מיבוא הנשק שלה הוא ארצות הברית. הדו"ח מוסיף שארצות הברית הגדילה את יצוא הנשק שלה ב־17% בין שתי תקופות אלה, בעוד יצוא הנשק של רוסיה הצטמצם בכמחצית. רוסיה היתה לראשונה יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי צרפת שבמקום השני. אחריהן ממוקמות סין, גרמניה, איטליה, בריטניה, ספרד וישראל (במקום התשיעי).

על פי הדו"ח, כ־30% מהעברות הנשק הבינלאומיות הגיעו למזרח התיכון בשנים 2019־2023. סעודיה, יבואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם, קיבלה 8.4% מייבוא הנשק העולמי בתקופה זו, ואילו קטאר הגדילה את יבוא הנשק שלה כמעט פי ארבעה. ארצות הברית היא זו שמחמשת את האזור, וכ־52% מהנשק שיובא על ידי מדינות המזרח התיכון סופקו על ידה. אחריה ברשימה נמצאות צרפת, המספקת כ־12% מהנשק שמיובא למזרח־התיכון; איטליה (10%) וגרמניה (7.1%). נורווגיה לא אמורה להיות כלל ברשימה זו, מאחר שתקנותיה מונעות יצוא נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. לכן, המדינות המובילות את רשימת הייבוא מחברות נורווגיות בתחום זה הן ארצות הברית, אוקראינה וליטא. במקרה האוקראיני, ישנה החלטת ממשלה נורווגית המאפשרת מכירת נשק למדינה, בגלל הפלישה הרוסית והאינטרס המיוחד שיש לנורווגיה לסייע לאוקראינה נגדה. כמו כן, החוק הנורווגי מאפשר סיוע צבאי למדינות הנמצאות במלחמה, בניגוד למכירת נשק לצרכים מסחריים.

"שוק הנשק בנורווגיה נתון לרגולציה כבדה", אומר ניק מארש, חוקר בכיר במכון לחקר השלום של אוסלו (PRIO). "משרד החוץ מנפיק אישורי יצוא והמכס בודק את המוצרים שעוברים את הגבול. שותפי הסחר בתחום הזה הם בעיקר מדינות נאט"ו, ומדינות מפותחות ודמוקרטיות כמו אוסטרליה. העיקרון המרכזי לפיו ניתנים רישיונות יצוא נוסח כבר בסוף שנות ה־50, בהצהרת הפרלמנט הנורווגי לפיה אסור לשלוח נשק או תחמושת לאזורים הנמצאים במלחמה, תחת איום מלחמה או במלחמת אזרחים. מעבר לכך, נורווגיה כפופה גם לאמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT) ולקווים מנחים של האיחוד האירופי (אף שהיא איננה חברה באיחוד, היא קיבלה עליה את המגבלות של האיחוד, ד"ס)".

"לתעשיית ההגנה והנשק של נורווגיה אין השפעה עצומה על הכלכלה הלאומית. ברור שמבחינת התמ"ג הנורווגי היא הרבה פחות חשובה מנפט וגז", מוסיף מארש, "עם זאת, נורווגיה לא מייצרת הרבה. למשל, בניגוד לשוודיה, אין לנו תעשיית הייטק גדולה, אז מבחינת ייצור ותעסוקה, הסקטור הזה חשוב. ישנן שתי חברות גדולות בתחום זה בנורווגיה – נאמו ו־Konsberg, שתיהן בבעלות חלקית של הממשלה".

מה לגבי חברות נורווגיות שיש להן חברות בנות במדינות אחרות? האם הן כפופות לחוק הנורווגי או למדינות שבהן מיוצר הנשק בפועל?

"כאן זה מסתבך. תיאורטית, אם חברה נורווגית קונה חברה בחו"ל, החוק הנורווגי לא תקף לגביה. הוא תקף רק לגבי מוצרים שעוזבים את נורווגיה. עם זאת, במקרה של מוצר שמיוצר נניח בארצות הברית, מורכב מחלקים שחלקם יצאו מנורווגיה או אפילו עושה שימוש בתוכנה או מפרטים טכניים שהם קניין רוחני מנורווגיה, אז יש משמעות לחוקי הייצוא הנורווגים".

האם כשנורווגיה מייצאת נשק מקובל לדרוש הצהרת משתמש קצה (EUC)?

"באופן כללי, כמו במדינות אחרות, גם בנורווגיה יש דרישה להצהרת משתמש קצה, אבל חשובים יותר הם מסמכי תנאי המכירה (Conditions of Sale). כך מגדירה החברה, בין השאר, למי מותר ולמי אסור למכור את המוצר שלה. זה לא רק עניין של שמירה על זכויות אדם, אלא גם עניין מסחרי. אבל במקרה של מדינות נאט"ו, נורווגיה הבהירה שוב ושוב שהיא לא מבקשת הצהרות משתמש קצה. זוהי אמירה פוליטית והיא חזרה לאורך השנים. כך, מאחר שנורווגיה יכולה למכור לצרפת, לארצות הברית ולבריטניה, למשל, ומאחר שהיא לא דורשת הצהרת משתמש קצה ממדינות אלו שמייצאות, בין השאר, לסעודיה, נוצר מצב שהממשלה יכולה לטעון שאין נשק במדינות הנמצאות במלחמה שכתוב עליו Made in Norway, אבל בהחלט יכול להיות שיש נשק שיש בו חלקים נורווגיים או שמיוצר על ידי חברות בנות של חברות נורווגיות. צריך לזכור שתעשיית הנשק היא בבעלות חלקית של הממשלה שיש לה כאן אינטרס כלכלי וגם פוליטי, כך שיש איזון בין שיקולים עקרוניים לשיקולים מעשיים".

"זה מאפיין את נורווגיה כבר זמן רב", מסכם מארש את מה שהוא מכנה "האופי הדואלי של נורווגיה". "מחלקים כאן את פרס נובל לשלום ויש כאן דגש פוליטי על שיחות שלום, מאמצים דיפלומטיים, סולידריות ופעילות הומניטרית מצד אחד. מצד אחר, נורווגיה חברה בנאט"ו כבר מתחילת הדרך, ומאז מלחמת העולם השנייה יש לה צבא חזק שהוא חלק מברית צבאית שמתנגדת לרוסיה. כמדינה קטנה, האינטרס שלה הוא לקדם שלום, אבל היא מעולם לא היתה פציפיסטית".

כששר החוץ בארת איידה נשאל לגבי העתיד של יחסי ישראל־נורווגיה, הוא מזכיר שאף שיש ביחסים עליות וירידות, יש למדינתו חשיבות גדולה בגלל ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית (AHLC). זהו הגוף הבינלאומי העוסק בתיאום ובהגשת סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, הוא הוקם ב־1993 וחברות בו 16 מדינות, בראשות נורווגיה ובחסות ארצות הברית והאיחוד האירופי. "אחרי הפסקת האש, זה שוב יהיה גוף מפתח בדיון על תיאום תרומות לבניית הרשות הפלסטינית. לכן פעלנו עם ממשלת ישראל למציאת פתרון לבעיית ההכנסות שנגבו על ידי ישראל מטעם הרשות הפלסטינית. זה מראה שאנחנו עדיין יכולים לעבוד עם ישראל וגם עם רמאללה כדי לפתור בעיות". שר החוץ מתייחס בהקשר זה למתווה הזמני שמעביר לידי נורווגיה את האחריות על כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, לאחר שבנובמבר החליטה ישראל לקזז מהם את הסכום המיועד לרצועת עזה, והרשות סירבה עקב כך לקבל את הכספים. מאחר שהרשות זקוקה לכספים בין השאר כדי לשלם משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, הוחלט שנורווגיה תהיה המדינה שתחזיק את כספי הסילוקין הפלסטינים שישראל מקזזת לעזה. זאת, כחלק מההסדר בין ישראל וארצות הברית.

בהקשר רחב יותר, בארת איידן דבק עדיין במדיניות שבה החזיק בעבר. "אני מאמין והאמנתי שנים רבות מאוד שהנתיב הטוב ביותר לשלום הוא הסכם עם הפלסטינים", הוא אומר. "לא עם חמאס, כמובן, אלא עם הרשות הפלסטינית, עם פת"ח ואש"ף. ישראל תצליח יותר בניסיון שלה להיות גם מדינה ליהודים וגם מדינה דמוקרטית אם תהיה לצידה מדינה פלסטינית. כל מה שאנחנו עושים בנושא הזה מיועד להפסיק את הסבל, אבל גם לייסד מדינה פלסטינית שמנוהלת על ידי רשות לגיטימית אחרי הסכם. זו מטרה שטובה גם לישראלים וגם לפלסטינים".

נשיאת לשכת המסחר ישראל־נורווגיה, פולסטאד, אומרת לעומת זאת, שלדעתה כל חרם, כולל חרם שהוא רק על מוצרים ישראלים מהגדה המערבית, פוגע בראש ובראשונה במעמדה של נורווגיה כמתווכת. "מאז שהדיונים על הסכמי אוסלו התנהלו בארצנו, נורווגיה ניסתה להיות מתווכת ולקרב את הצדדים לשלום", היא אומרת. "בהחרמת מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, שעל פי הסכמי אוסלו עדיין נמצאים בסמכות ישראלית חוקית, ממשלת נורווגיה מפרה בעצמה את רוח הסכמי אוסלו בכך שאינה מכבדת את ההסכמים החתומים. בהתאם לכך, ייתכן שישראל לא תכבד יותר את דעתה של נורווגיה, והיא עלולה להפוך ללא רלוונטית כמגשרת בסכסוך".

צרות של עשירים

לעיתים קורה שגורלה של מדינה שלמה משתנה כתוצאה מאירוע אחד. כך קרה לנורבגיה כאשר התגלו בים הצפוני סימני נפט. זה היה בשנות השישים ונורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, רבות מההחלטות הפוליטיות שלה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000364448

במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".

במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.

ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".

אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.

פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.

סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).

למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.

מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.

אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".

הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.

אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".

רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.

הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".

פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.

אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.

וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.

קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".

"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.

מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.

קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.

"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר.

נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.

"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.

למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.

נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.

* הכתבה המקורית, הראיונות והנתונים מיולי 2008