40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה?

אחרי מלחמת העולם השנייה הוקמו באירופה רשתות סודיות שנועדו להוביל את ההתנגדות במקרה שהסובייטים יכבשו את היבשת. כעת עולה הטענה שאחת מהן היתה מעורבת ברצח אולוף פלמה.

פורסם במוסף "הארץ": 40 שנה לתעלומה: האם רשת סודית שפעלה באירופה מעורבת ברצח ראש ממשלת שוודיה? – סוף שבוע – הארץ

בשישי בערב, 28 בפברואר 1986, יצא ראש ממשלת שוודיה אולוף פלמה עם רעייתו ליסבת לסרט קולנוע במרכז סטוקהולם. זה היה ערב חורפי קר בבירה הסקנדינבית, ופלמה שיחרר את מאבטחיו כפי שעשה פעמים רבות בעבר. בני הזוג נסעו שלוש תחנות ברכבת התחתית ומחוץ לקולנוע פגשו את בנם מורטן בן ה–25 ואת בת זוגו. הם קנו כרטיסים ונכנסו פנימה. זה היה הדבר האחרון שפלמה עשה בחייו.

מעט אחרי השעה 23:20, כשצעדו חזרה לביתם לאורך רחוב ראשי במרכז העיר, התקרב אליהם אדם מאחור וירה באקדח מטווח קצר. פלמה נפגע ונפל על המדרכה הקפואה. ירייה שנייה פצעה את אשתו. עוברי אורח ניסו להגיש עזרה אך ללא הועיל. פלמה מת במקום.

השעות שלאחר מכן היו דרמטיות. ידיעות על הרצח התפרסמו בתקשורת, המדינה נכנסה לכוננות, וסגן ראש הממשלה, אינגבר קארלסון, כינס את השרים. בהמשך, בחמש בבוקר, כונסה מסיבת עיתונאים, דגלים הורדו לחצי התורן, פרחים ונרות הונחו במקום הרצח ותחושה של אבל לאומי ומשבר עמוק התפשטה בשוודיה.

מבחינת חקירת הרצח נעשו כל הטעויות האפשריות. האדם שירה בפלמה נמלט מהמקום. המשטרה לא הקימה מחסומים ולא סגרה את האזור. התיאום בין הכוחות בשטח היה לקוי, לא הוקם מרכז בקרה וגביית העדויות לא היתה יסודית ושיטתית. את הטעויות האלו איש לא הצליח לתקן. למרות עשרות חשודים, חקירות מפותלות וחשוד אחד שהורשע וזוכה בערעור, הרצח נותר עד היום בלתי מפוענח. אבל כעת חוקרים ועיתונאים סבורים כי יש לחקור את האפשרות שמאחורי ההדק לא עמד אדם בודד, אלא ארגון מחתרתי שפעל בצללים עמוק בתוך החברה השוודית.

בשנים שאחרי הרצח הושקעו משאבים רבים בחקירתו. תחילה התמקדה החקירה בארגון ה–PKK הכורדי. לאחר מכן הועלו השערות לגבי מעורבות של מדינות שונות, בהן דרום אפריקה (פלמה פעל רבות נגד משטר האפרטהייד). נבדקה גם האפשרות שמדובר בארגוני טרור מהמזרח התיכון או ממזרח אירופה. ב–1988 הורשע ברצח עבריין מקומי בשם כריסטר פטרסון, בעיקר על בסיס זיהוי מעורר מחלוקת של ליסבת פלמה, אך הוא זוכה שנה לאחר מכן בערעור מחוסר ראיות.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

"החוקרים חשדו כל הזמן שאנגסטרום לא פעל לבדו", אומר גונאר ואל, עיתונאי וסופר שהקדיש שנים למחקר על הרצח וכתב כמה ספרים בנושא. ואל מבסס את דבריו על ראיונות שקיים עם החוקרים עצמם ועם עדים נוספים, ועל עיון במסמכים, דוחות וחומרי חקירה רבים. "ההשערה המרכזית שלהם היתה שפעילים של רשת שוודית סודית עמדו מאחורי הרצח והם ניסו לקשור את אנגסטרום לגורמים האלו", הוא אומר. "כשלא הצליחו לעשות זאת, הם זנחו את ההשערה בדבר קנוניה ואנגסטרום נותר החשוד היחיד. חמש שנים מאוחר יותר, כיוון שהראיות נגדו היו חלשות, זה הסתיים ללא הרשעה וללא חשוד".

ראיות חותכות שקושרות בין רשת סודית לרצח אמנם אין, אך קיומה של רשת חשאית שעשויה היתה לרצות במותו של פלמה נראה כיום כאפשרות סבירה. במשך עשורים, הרחק מעיני הציבור, פעלו בשוודיה ובמדינות אחרות רשתות סודיות שנקראו "Stay Behind". הרשתות האלו הוקמו בעקבות לקחי מלחמת העולם השנייה, מתוך מחשבה לאפשר למדינה שנכבשה להתנגד לכובש באמצעות פעילות מחתרתית, קיום קשר עם ממשלה גולה והתנגדות אקטיבית מבפנים.

השם Stay Behind הוא העיקרון המכונן — הישארות מאחורי קווי האויב ומאבק מתוך האזור הכבוש. הרשתות הללו חיברו בין כוחות צבא, משטרה, ארגוני מודיעין וחברה אזרחית. הכוונה הראשונית היתה להיערך לפלישה רוסית, אך עם השנים חלק מהרשתות החלו לקיים פעילות נוספת שחרגה מהסתרת נשק ואימוני גרילה. יש הטוענים שפעילות זו כללה גם פעילות בתוך המדינה נגד כוחות פרו־סובייטיים ואפילו פעילויות False Flag, כלומר ביצוע פעולה עוינת תוך הפללה של גורם אחר כדי להצדיק תגובה צבאית או פוליטית נגדו.

הדוגמה הידועה ביותר היא הרשת האיטלקית "גלאדיו", שנחשפה ב–1990 בנאום ראש ממשלת איטליה ג'וליו אנדראוטי בפרלמנט. ועדות חקירה פרלמנטריות בדקו את פעילות הרשת ואת קשריה עם שירותי מודיעין זרים כמו ה–CIA ונאט"ו. הוועדות חשפו שהרשת קיימה אימוני גרילה, בנתה תשתיות קשר, מודיעין וחבלה, איחסנה נשק ושיתפה פעולה עם ארגונים זרים. מעבר לכך עלה חשד שחלק מאנשי הרשת פעלו גם בזירה הפנימית, בין השאר במעורבות בפעולות טרור רבות נפגעים בשנות ה–70 וה–80 כדי לחזק את הימין האיטלקי ולהטיל את האשמה על השמאל.

רשתות דומות נחשפו גם בבלגיה ובשווייץ. בצרפת ובגרמניה נמצאו עדויות לקיומן של רשתות Stay Behind, אם כי לא הוכח כי נקטו פעולות אלימות כלשהן. גם ביוון ובטורקיה עלו השערות לגבי מעורבות של רשתות אלו בקשירת קשר להפיכות צבאיות ולאלימות פוליטית.

ביוני 2020, 34 שנים אחרי הרצח, הודיעה התביעה שהחשוד ברצח הוא אדם בשם סטיג אנגסטרום, שנכח לכאורה בזירה בליל הירי והתראיין לתקשורת כעד לרצח. אנגסטרום מת בשנת 2000 ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין. בדצמבר 2025 הודיעה התביעה שבחינה מחודשת של חומר החקירה הובילה למסקנה שאין די ראיות נגד אנגסטרום.

בשוודיה עצמה, אחרי שנים של שמועות והכחשות רשמיות לגבי קיומה של הרשת, הופיע ב–2013 מאמר באחד העיתונים החשובים במדינה, "Dagens Nyheter", שכתבה אינגה־בריט אלניוס, עובדת ציבור שוודית ששירתה במשרד האוצר, במשרד הביקורת הלאומי ובאו"ם.

אלניוס ביקשה לשפוך אור על הרשת, שהוזכרה בעבר בשורה של מחקרים וטקסטים של עיתונאים והיסטוריונים. אחד החשובים שבהם הוא מיקאל הולמסטרום, עיתונאי בכיר שעוסק בענייני צבא, ביטחון ומודיעין, שחשף את קיומה של הרשת השוודית. פרטים נוספים הופיעו בממואר של ראש ממשלת שוודיה לשעבר טאגה ארלנדר. אולם לפי אלניוס, "חשיפת רשתות ה–Stay Behind עדיין מטופלת יותר כסיפור הרפתקאות רומנטי של סוכנים מאשר כעובדה היסטורית מבוססת". לכן, לדבריה, החליטה להביא לידיעת הציבור את קיומה של "תנועת התנגדות חשאית שהוקמה בשוודיה, תוך קשרים הדוקים עם המעצמות המערביות".

"הדבר לא נעשה ביוזמת הממשלה כמוסד רשמי", כתבה, "אך ככל הנראה ביוזמתו של ראש הממשלה טאגה ארלנדר (קודמו של אולוף פלמה — ד.ס), לצד כמה שרים נוספים. בראש הרשת עמד בתחילה אלוואר לינדנקרונה, שבחייו האזרחיים היה מנכ"ל חברת הביטוח Thule. תחתיו פעלו שלושה ראשי מחלקות וכמה תאים ברחבי המדינה. הפגישות של הרשת התקיימו בחדר סודי בביתו של לינדנקרונה, במשרד חשאי בבניין חברת הביטוח, או במקומות מסתור בבתי הקיץ של המנהיגים. המימון הגיע ממקורות חשאיים.

"בניגוד למקומות אחרים ולמרות שיתוף הפעולה עם גורמים אמריקאיים, הרשת השוודית היתה התארגנות מקומית", טוען ד"ר מאטס דלנד, היסטוריון באוניברסיטת מרכז שוודיה בסונדסוואל. "שוודיה לא השתתפה במלחמת העולם השנייה, והיא יכלה ללמוד מהפלישה הנאצית לנורבגיה ב–1940. הנורבגים הטביעו את הבליכר, אחת האוניות הגרמניות שהיו בדרכן לכיבוש הבירה הנורבגית. זה עיכב את הכובשים, גרם להם אבידות קשות ואיפשר לנורבגים לפנות את משפחות המלוכה והממשלה צפונה. בשוודיה למדו מהניסיון הנורבגי, והרעיון היה להקים ארגון שיוכל לפנות את משפחת המלוכה ואת הממשלה. הם למדו גם ממה שקרה ברוסיה כאשר אנשי ה–NKVD, שירות הביטחון הסובייטי בימי סטלין, הפכו לפרטיזנים באזורי הכיבוש הגרמני".

אם כך, במקרה השוודי, לא ניתן לדבר על שליטה של האמריקאים או של נאט"ו ברשת?

"נכון. האמריקאים הגיעו קצת אחרי שהרשת הוקמה, וגם אז הם לא השתלטו עליה, אלא שילבו את הצרכים שלהם שנבעו מהדוקטרינה של נאט"ו. הדוקטרינה התבססה על כך שבמקרה של פלישה סובייטית היה צורך שמטוסים אמריקאיים יטוסו מעל שוודיה. הרעיון היה, בדומה למחתרת הצרפתית — ובמידה מסוימת גם למחתרות הבלגית וההולנדית — ליצור נתיבי מילוט שיוכלו להבריח החוצה אנשי צוות שמטוסיהם הופלו. אבל ארה"ב לא הקימה את הרשת ולא ניהלה אותה. ייתכן שהדבר השתנה ב–1965 כאשר שירותי הביטחון השוודיים התארגנו מחדש, ייתכן שהמעורבות האמריקאית התגברה אז".

עד כמה נשלטה רשת Stay Behind השוודית על ידי המדינה ועד כמה התנהלה על ידי גורמים אזרחיים או צבאיים ללא ידיעה או שליטה של הדרג הפוליטי?

"בין 1947 ל–1951 היו ברשת הרבה מתנדבים, ביניהם אנשים ששירתו לצד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, חלקם אנשים בעייתיים מאוד. בגלל הטיפוסים האלו, המשטרה החשאית (SÄPO) גילתה על קיום הרשת. רק המעורבים עצמם, ראש הממשלה ארלנדר ואנשים אחדים ממערכת הביטחון היו אמורים להיות שותפי סוד. בעקבות הגילוי הזה, שהכעיס מאוד את ארלנדר ומערכת הביטחון, היתה התארגנות מחדש, ובמקום הגורמים הבעייתיים הצטרפו לרשת אנשי האיגודים המקצועיים והמגזר העסקי. כך הובלה הרשת על ידי אנשים כמו מנהל חברת הביטוח אלוואר לינדנקרונה, איש עסקים בעל השקפות חברתיות פרוגרסיביות למדי לזמנו, וגויסו אליה כוחות מקרב האיגודים המקצועיים שתמיד היו קרובים למפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית. בספר שיצא לאחרונה התפרסם מסמך מעניין —החלטת הממשלה משנות ה–50 שמצביעה על כך שהרשת היא חוקית ורשמית. גם היומנים של ראש הממשלה טאגה ארלנדר מצביעים על כך שהוא אישר את העניין כבר ב–1947".

הספר שדלנד מתייחס אליו הוא ספרו של יוהאן ונסטרום "Sveriges sak var vår: den hemliga svenska motståndsrörelsen" (עניינה של שוודיה היה ענייננו: תנועת ההתנגדות השוודית הסודית). ונסטרום קורא לארגון ה–Stay Behind השוודי "תנועת התנגדות", והוא מגלה שהשם האמיתי של הארגון, זה שהיה בשימוש של חבריו בזמן אמת, היה "מטרו".

על פי ונסטרום, מטרו לא הוקמה, לא נשלטה ולא עבדה עבור נאט"ו, אך הוא מאשר שהיה שיתוף פעולה עם ה–MI6 ובמידה מסוימת עם ה–CIA. בעיקר סביב תוכניות כמו פינוי מקבלי ההחלטות השוודים לאנגליה במקרה הצורך. על פי ונסטרום, הארגון כלל ככל הנראה כמה מאות אנשים וגם מעין "ארגון לוחם בלתי נראה" שיכול היה לכלול כ–3,000 בני אדם ושהתבסס על כך שחברי מטרו נדרשו במקרה הצורך לגייס חברים נוספים מסביבתם הקרובה.

ונסטרום מראה שמבנה הארגון היה קואופרטיבי למדי עם נציגות של מגזרים שונים של החברה השוודית, והפצת המידע בו היתה על בסיס "נדרש לדעת בלבד". הארגון הפך לרשמי עם החלטת הממשלה מ–1955 ופעילויותיו הטיפוסיות היו התארגנות להתנגדות והגנה אזרחית דוגמת מיפוי דרכי מילוט, היערכות לפיצוץ תשתיות מרכזיות, חילוץ אנשי ממשל ואחסון נשק. ונסטרום לא יודע לומר מתי הארגון הפסיק להתקיים ואם הוא קיים גם היום.

כאשר מדובר במדינות אחרות שהיו בהן רשתות Stay Behind, ברור גם מספרו של ונסטרום וגם ממקורות אחרים שהטרוגניות היא מילת המפתח. כל מדינה בנתה את הרשת שלה בצורה שונה בהתאם לתפיסת האיום, למערכת הפוליטית ולסטטוס הפוליטי שלה. גם במדינות שהיו חברות בנאט"ו, הרשתות לא היו בהכרח תחת שליטה מלאה של נאט"ו. הפיקוח הפרלמנטרי או הציבורי היה מינימלי בכל המדינות, וישנם סימני שאלה וחילוקי דעות לגבי המעורבות של הרשתות בפעילות פנימית שחורגת מהיערכות לפלישה סובייטית.

הסופר והחוקר השווייצרי דניאל גנסר חשף את הרשתות שפעלו ברחבי אירופה. בספרו מעורר המחלוקת מ–2005, "NATO's Secret Armies: Operation Gladio and Terrorism in Western Europe" (הצבאות הסודיים של נאט"ו: מבצע גלאדיו וטרור במערב אירופה), הוא עוסק ברשתות שקמו באיטליה, בלגיה, צרפת, גרמניה, שווייץ, הולנד וטורקיה. דלנד עבד יחד עם גנסר על הגרסה השוודית של ספרו, והגרסה כוללת גם פרק על הקשר האפשרי לרצח אולוף פלמה.

האם ראש הממשלה אולוף פלמה הכיר את הרשת?

דלנד: "אנחנו יודעים שהוא הכיר אותה בתקופתו של קודמו, טאגה ארלנדר, כי הוא עסק בזה כאחד מאנשיו של ארלנדר בשנות ה–50. מה הוא ידע אחר כך, אנחנו לא יודעים בוודאות. אפשר להניח שכל ראשי הממשלה הכירו את הרשת, אם כי אין מסמכים רשמיים בנושא".

מתי החלו החשדות בדבר קשר בין הרשת לבין רצח אולוף פלמה?

"אלו חשדות שעלו כבר בהתחלה. היה כיוון בדיקה כזה כחלק מהחקירה הרשמית והיו גם דיבורים על גורמים מתוך המשטרה בסטוקהולם שיכולים היו להיות מעורבים ברצח".

לעתים קשה לדעת אם עובדה שמתגלה בחקירה היא מפתח לפיצוח תעלומת רצח או סתם צירוף מקרים. החשוד האחרון ברצח אולוף פלמה, סטיג אנגסטרום, כונה "איש סקנדיה" מכיוון שעבד בבניין ששמו היה בניין סקנדיה. שם כזכור התקיימו גם פגישותיה של הרשת הסודית. האם זהו צירוף מקרים, והאם למרות שאין ראיות לכך שאנגסטרום קשור לרשת יש היגיון בטענה שהרשת עצמה קשורה לרצח פלמה?

ואל איננו חד־משמעי בעניין זה. אך הוא מצביע על נקודות מפתח היסטוריות שכדאי להביא בחשבון כשחושבים על סיבות לרצח של פלמה. "בזמן כהונתו השנייה של פלמה כראש ממשלה בשנות ה–80 היו כמה תקריות חדירה של צוללות, לכאורה סובייטיות, למים הטריטוריאליים של שוודיה", הוא אומר. "תקריות אלו עוררו משבר ביטחוני חמור והיו שטענו שאלו הכנות לפלישה ולהכנת תשתיות של ריגול. בממסד הביטחוני השוודי היו טענות על כך שפלמה לא לוקח את האיום ברצינות ושלכן הוא מהווה איום ביטחוני על שוודיה.

מעבר לכך, באפריל 1986 פלמה היה אמור לנסוע למוסקבה כדי להיפגש עם מנהיג ברה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. פלמה צידד בפירוק נשק ובפירוז גרעיני ומתנגדיו טענו שהיו לו קשרים קרובים מדי עם ברית המועצות. הרצח ב–28 בפברואר 1986 גרם לכך שהמנהיג השוודי שפגש את גורבצ'וב היה מחליפו של פלמה, אינגבר קארלסון".

ואל מספר גם על עדויות של אנשים שטענו שקיבלו הצעה לרצוח את ראש הממשלה, ובכמה מקרים טענו ששירותי המודיעין השוודיים עמדו מאחוריהן. עם זאת, בידיו של ואל ישנם גם מסמכים רשמיים המעידים על כך שבליל הרצח נכחו בזירה אנשים עם מכשירי קשר שלא זכו ליחס רציני מצד החוקרים. הוא אינו טוען שיש הוכחות לכך שהרצח אורגן על ידי גורמים פוליטיים, אבל טוען שזה בהחלט נתיב ששווה חקירה רצינית.

והוא לא היחיד. לקראת יום השנה ה–40 לרצח עולים יותר ויותר קולות שדנים ברצינות באפשרות שכוחות שונים בשוודיה היו מעוניינים בהסתלקותו של פלמה מהזירה הפוליטית ויכולים היו להיות מעורבים ברצח. מאמרים בעיתונות, פודקאסטים וספרים חדשים מתפרסמים בנושא זה, ובניגוד לעבר, התזה על קשר אפשרי לרשת Stay Behind אינה נדחית אוטומטית כהזויה ומופרכת.

לאחרונה אף התפרסמה פנייה ציבורית המיועדת לעודד את ממשלת שוודיה ואת הפרלמנט להקים "ועדת אמת" בנושא שתפתור סוף־סוף את התעלומה. "ב–28 בפברואר 1986 נפל אולוף פלמה קורבן למתקפה ברוטלית ברחוב פתוח במרכז סטוקהולם", נאמר בפנייה. "הרצח של ראש ממשלת שוודיה היה התקפה ייחודית על הדמוקרטיה שלנו. במדינת חוק כמו שוודיה היה צריך לעשות הכל כדי לפתור את הרצח הזה. המצב שבו הרצח עדיין לא נפתר, 40 שנה לאחר מכן, הוא בלתי מקובל, במיוחד כאשר לא נבדקו כל האפשרויות למציאת פתרון בלתי מעורער ומוחלט".

בהמשך מצוינות בעיות שמונעות את גילוי האמת — ארכיונים חסויים, תשובות שקריות שניתנו לחוקרי הרצח על ידי אנשי השירותים החשאיים ותיקי חקירה שנעלמו. גם המעורבות האפשרית של רשת Stay Behind השוודית מוזכרת. "זהו הרצח היחיד של מנהיג פוליטי באירופה המודרנית שעלול להישאר לא מפוענח", נכתב בסיום הפנייה. "הבהרת כל הנסיבות סביב רצח אולוף פלמה תחזק את שוודיה".

רוסיה שקועה בבוץ האוקראיני, אך היא לוטשת עיניים לאזור נוסף ביבשת

יותר משלושה עשורים לאחר סיום המלחמה הקרה, מוסקבה מגבירה את הלוחמה ההיברידית נגד המדינות הנורדיות, לטענת מומחים. לקלחת נכנסים חששות אמיתיים של רוסיה, אך גם רצונה לערער את המערב ולהיאבק באינטרסים האמריקאיים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-10-20/ty-article-magazine/.highlight/00000192-8a9a-d569-a3be-debfe1fd0000

באוקטובר 1981 הבחינו אינגבר סוונסון וברטיל סטורקמן, שני דייגים מקומיים בקרלסקרונה, עיר בדרום שוודיה, שמשהו אינו כשורה. תחילה נראה הדבר כמו שכבה דקה של שמן שצף על פני המים. כעבור זמן מה, לאחר שסוונסון כבר עזב והתרחק משם, נדהם חברו כשצוללת שחורה גדולה צפה ועלתה למעלה.

למרות שלא רחוק משם שכן בסיס גדול של הצי השוודי, היה ברור לדייג שאין זו צוללת מקומית. כשהתקרב והביט לעברה הוא ראה כמה גברים עומדים על גשר הצוללת ומביטים בכיוונו במשקפת. הוא הזעיק את חיל הים מהבסיס המקומי, ואנשיו יצאו אליו וגילו שמדובר בכלי שיט מסדרת צוללות סובייטית המכונה "ויסקי". הסתבר שהצוללת היתה כנראה במשימת ריגול, עלתה על שרטון ונתקעה. בשלב זה החל להתגלגל משבר דיפלומטי וצבאי שנמשך כעשרה ימים. הוא ידוע עד היום בשם Whisky on the Rocks.

מאז עברו 43 שנים; המלחמה הקרה נגמרה, הצבא והצי השוודי צומצמו מאוד ובמשך כמה עשורים נדמה שאזור הים הבלטי הוא מהשלווים והרגועים בעולם. כל זה השתנה לפני כמה שנים, כאשר רוסיה החלה לנקוט מדיניות חוץ אגרסיבית כלפי כמה משכנותיה וכלפי ברית נאט"ו. בשוודיה נטו שלא להתרגש. היא ושכנתה פינלנד לא היו חברות בברית הצבאית והן ראו בכך ערובה שרוסיה לא תפנה נגדן. מדיניותן לא השתנתה אפילו לאחר הפלישה הרוסית לחצי־האי קרים ב-2014 וסיפוחו החד־צדדי בניגוד למשפט הבינלאומי.

עם זאת, בשלב זה כבר החלו שתי המדינות בהיערכות צבאית ומדינית למציאות גאופוליטית חדשה. שוודיה החלה לבנות את צבאה מחדש, ופינלנד וידאה שהיא ערוכה היטב בגבולה המזרחי; כבר היו שטענו כי רוסיה חוזרת להיות מה שהיתה בעבר – איום אזורי. ואז באה הפלישה לאוקראינה.

אחת ההצדקות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפלישה ב-2022 היתה סכנת ההתרחבות של נאט"ו והתפשטותה מזרחה. בימים שקדמו למלחמה הוא דיבר על התנגדותו להצטרפותן של אוקראינה וגאורגיה לברית הצבאית, אך גם על "ההתקרבות של נאט"ו לגבול הרוסי", שמפירה הבנות מסוף המלחמה הקרה. מהבחינה הזאת אפשר לומר שכבר עכשיו, עוד לפני שנגמרה המלחמה באוקראינה, נחלה רוסיה כישלון חרוץ: שתי מדינות, פינלנד ושוודיה, הצטרפו לנאט"ו בתגובה ישירה על הפלישה לאוקראינה והיו לחברות חדשות בחזית האנטי־רוסית.

אין זה עניין של מה בכך. אורך גבולה של פינלנד עם רוסיה יותר מ-1,300 קילומטרים, וכעת זהו גבול ארוך עם נאט"ו במקום אזור חיץ ניטרלי. לשוודיה אין גבול עם רוסיה, אך היא קרובה אליה מאוד ומחזיקה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בים הבלטי ובאזור הארקטי.

ההצטרפות לנאט"ו ככל הנראה לא תגרום לטנקים רוסיים לפלוש לאדמת פינלנד, או למטוסי קרב רוסיים להפציץ את את סטוקהולם ואת מאלמו. ובכל זאת, החזית הנורדית והבלטית מתחממת.

האנה סמית, מומחית פינית לרוסיה, לביטחון ולמדיניות קוראת לזה "איום היברידי". לדבריה, "מדובר במכניזם לגרימת נזק ולערעור דמוקרטיות, שכולל פעילויות כמו מתקפות סייבר או פגיעה ברשת החשמל ובתשתיות אחרות. פעמים רבות מדובר בפעילויות שמערערות את תחושת הביטחון, בהן תעמולה שזורעת פחד ותורמת לאי־יציבות ולהקצנה פוליטית".

ואכן, בשנתיים האחרונות דווח בפינלנד ובשוודיה על כמה תקריות המעוררות חשש לסוג כזה של תוקפנות, ובהן: דיונים שהודלפו מרוסיה בעניין הזזת הגבול הימי בין רוסיה לפינלנד, סדרת פגיעות במתקנים פיניים לטיפול במים, חדירות למרחב האווירי והימי של פינלנד ושוודיה, מערכות אינטרנטיות שנפגעו ורחפנים שהופיעו מעל נמל התעופה הבינלאומי בסטוקהולם.

ואולם יש קושי גדול בייחוס ודאי של התקריות הללו לרוסיה. "אחד המאפיינים המרכזיים של איום היברידי הוא שהוא קשה לייחוס ושהוא מעורפל ודו־משמעי. משטרים אוטוריטריים הרואים בדמוקרטיות שכנות סכנה, פועלים גם באמצעות שלוחות (פרוקסיז). הדיונים על הזזת הגבול היו אמיתיים, ואף דווחו בתקשורת הרוסית, אך הדיון כל כך מעורפל שקשה להבחין אם מדובר בהזזה ממשית של הגבול או רק בבדיקה של העניין, שעצם הדיון בו הוא כלי תעמולתי. אנחנו לא יודעים בוודאות מי עומד מאחורי הפגיעות במתקני המים, אך הן נעשו בכמה מקומות באותו הזמן, וזה מעיד על תיאום ומעורר דאגה; אך כמו במתקפות הסייבר, קשה מאוד לייחס את הדברים לרוסיה או ל־GRU (המודיעין הצבאי של המדינה, ד"ס) בוודאות".

עם זאת, אומרת סמית, מתקפות סייבר מסוגים מגוונים נעשות בכל מקום ובכל תחום; החל מחברות אנרגיה ועד בנקים, ממערכות בריאות ועד עיריות, בתי מחוקקים ומשרדי ממשלה. מנגד, היא מצביעה על כלי אחר שמשמש את מוסקבה לפעולות תוקפנות והוא "האינסטרומנטליזציה של הגירה". סמית מתכוונת לעלייה במספר מבקשי המקלט, רבים מהם מאפריקה והמזרח התיכון, שהגיעו לגבול הפיני מרוסיה לאחר תחילת המלחמה באוקראינה. בפינלנד טענו שהקרמלין עומד מאחורי התופעה, ובתגובה הם סגרו את הגבול בדצמבר 2023. בקיץ הם גם חוקקו חוק המאפשר לרשויות בגבול לשלוח מבקשי מקלט חזרה לרוסיה. סמית מסבירה כי "זו הפרת הסכם בין רוסיה לפינלנד והיא נועדה ללחוץ על הרשויות הפיניות ולגרום לקיטוב ולהקצנה בחברה הפינית. זה איום ישיר, והמקור הוודאי שלו הוא השלטון ברוסיה".

סמית מסבירה שאחת הסיבות המרכזיות לחשיבותו של האזור לרוסיה היא סנט פטרבורג. לעיר, לדבריה, יש חשיבות אסטרטגית והיסטורית, והתפיסה הרוסית קובעת שנחוץ אזור חיץ בינה ובין המערב. "הקרבה של פינלנד לסנט פטרבורג — בעבר לנינגרד — היתה הגורם לכך שברית המועצות פתחה במלחמת החורף (הפלישה הרוסית לפינלנד בנובמבר 1939, שהסתיימה שלושה חודשים אחר כך באבדות קשות לרוסיה, ד"ס). מעבר לכך, הים הבלטי הוא צינור חמצן לוגיסטי חשוב לצפון־מערב רוסיה, ויש גם נתיבי סחר וביטחון שחשובים מבחינה גאופוליטית בהקשר של היריבות עם ארה"ב; ובהם האזור הארקטי שהגישה הצבאית, הכלכלית והלוגיסטית אליו חשובה".

מבחינה זו נשאלת השאלה אם היה עדיף לשוודיה ופינלנד שלא להצטרף לנאט"ו כדי שלא להתגרות ברוסים. פרופ' אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, המתגוררת בשוודיה, חושבת שההפך הוא הנכון. "שוודיה היתה פגיעה וחשופה לפני ההצטרפות לנאט"ו", היא אומרת, "טעות לחשוב שאם היתה נשארת שקטה ומנסה שלא למשוך תשומת לב, רוסיה היתה פשוט עוזבת אותה לנפשה. רוסיה אינה פועלת כך. פוטין אינו פועל כך. זו רק משאלת לב", היא אומרת.

דאהל טוענת כי רוסיה מנסה לערער את יציבות המערב גם כעת, בזמן שהיא עסוקה במלחמה באוקראינה. בעיני רוסיה, שוודיה תמיד נחשבה למדינה מערבית וחברה למחצה בנאט"ו, אך הצטרפותה הרשמית לברית ההגנה היתה אכזבה לקרמלין והיא מחזקת את שכנותיה של שוודיה, במיוחד מדינות כמו פולין והמדינות הבלטיות, היא מסבירה.

"הים הבלטי תמיד היה חשוב לשוודיה, והאי גוטלנד חשוב במיוחד (האי הגדול ביותר בשוודיה ובו אוכלוסייה של כ-61 אלף תושבים, ד"ס). עד לפני כמה שנים כמעט שלא היתה שם נוכחות צבאית. זה יכול להפוך את גוטלנד לקורבן קל לפוטין. לעומת זאת כעת, עם ההתעצמות הצבאית של שוודיה ועם הצטרפותה לנאט"ו, הים הבלטי הוא 'אגם נאט"ו', כלומר מוקף במדינות הברית, לבד מנקודות רוסיות אחדות בסנט פטרבורג ובקלינינגרד".

ויש אזורים נוספים שלהם חשיבות אסטרטגית לשוודיה ולנאט"ו, כפי שהם חשובים לרוסיה. אחד מהם הוא הצפון הרחוק – צפון האוקיינוס האטלנטי, האזור הארקטי וגרינלנד.

אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון
אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון צילום: אלבום פרטי

"גרינלנד חשובה מאוד לארה"ב. זו הסיבה שהנשיא טראמפ הציע לקנות אותה", היא אומרת, "ובאופן כללי, תשומת הלב מופנית אל האזור הארקטי. לסינים ולרוסים יש שם אינטרסים כלכליים, ולרוסים גם אינטרס צבאי. צוללות וספינות רוסיות, למשל, שטות בים האטלנטי הצפוני, ובסיסים רוסיים חדשים הוקמו בחצי־האי קולה. כבר 15 שנים נעשים בלפלנד — באזורים הצפוניים של פינלנד, שוודיה ונורווגיה — אימונים צבאיים משותפים במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני של המדינות הנורדיות. באימונים משתתפים כוחות משלוש המדינות, אבל כעת, משום שהן שותפות בנאט"ו נעשה האזור בטוח יותר".

לדברי דאהל, האזור מושפע כיום משילוב של גורמים צבאיים וכלכליים. זה לא חדש. חלק גדול מהכנסות היצוא של רוסיה מקורו באזור הארקטי העשיר בנפט, גז, מינרלים, יהלומים ופחם. כחלק מניצול המשאבים, נתיבי סחר חדשים נפתחים באזור; וסביב הסחר עם מדינות כגון הודו וסין מוקמים בו מיזמי תשתיות רחבי היקף. חצי־האי קולה משמש גם בית לחלק מהארסנל הגרעיני של רוסיה, והיא משכנת בו אמצעים צבאיים קונבנציונליים של חיל האוויר והצי.

גרינלנד, לעומת זאת, חשובה לארה"ב מכיוון שהיא מארחת את בסיס חיל החלל האמריקאי, שהוצב שם כדי לזהות טילים המשוגרים לצפון אמריקה ולעקוב אחריהם. אך בדיוק כמו חצי־האי קולה, לגרינלנד יש גם היבט כלכלי. זה האי הגדול בעולם, ולמרות שרוב אדמתו מכוסה בקרח יש בו משאבי מינרלים ואנרגיה רבים, ובהם עופרת, עפרת ברזל, אבץ, יהלומים, זהב ואורניום, שכולם נעשים נגישים יותר בגלל ההתחממות הגלובלית. כל הסיבות הללו גורמות לכך ששוודיה ופינלנד מוקפות במתיחות גוברת בין המעצמות.

בימים אלו המצב לאורך הגבול בין פינלנד לרוסיה הוא אמביוולנטי. "הגבול סגור וכמעט אין מסחר, תיירות או הגירה", אומר צ'רלי סלוניוס־פסטרנק, חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים. "מנקודת מבט צבאית, פינלנד מעולם לא היתה בטוחה כל כך ולרוסיה מעולם לא היו כוחות יבשה מעטים כל כך סמוך לגבול. זה ברור אפילו יותר אם מוסיפים לכך שפינלנד חזקה יותר ממה שהיתה אי פעם בהיבט הצבאי, ובידיה גם גורם ההרתעה הנובע מהחברות בנאט"ו".

צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים
צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים צילום: Marek Sabogal / FIIA

עם זאת, לפי סלוניוס־פסטרנק, הדברים נראים גם מזווית אחרת. "רוסיה יכולה במהירות לבנות מחדש את כוחותיה, ויכולותיה האסטרטגיות האוויריות והימיות באזור לא נפגעו כמעט", הוא אומר, ומוסיף שפעולות חבלה היברידיות עדיין נמשכות, ובכלל זה המאמצים האחרונים של התקשורת הרוסית לצייר את פינלנד כאילו היא שכן אגרסיבי, שפוט של האמריקאים ומלא בנאצים, שעלול לפלוש לרוסיה. "רוסיה עושה לפעמים דברים שמטרתם לבחון את היריב", הוא מסביר, "וזה עשוי להיות הבסיס להרחבה עתידית של נוכחות צבאית רוסית לאורך הגבול".

קשה לומר אם המצב יתפתח לכדי עימות צבאי. "בהיסטוריה חלופית, אם ב-2022 היתה קייב נופלת בתוך כמה ימים, ופינלנד היתה מגישה בעיתוי הזה מועמדות להתקבל לנאט"ו — רוסיה היתה עלולה לאותת לפינלנד שתחשוב פעמיים, באמצעות ירי כמה טילים לעברה. אבל עכשיו רוסיה עסוקה במקום אחר. התחושה שלי היא שבפינלנד ובמקומות אחרים, למשל שוודיה ואסטוניה, רוסיה עושה כעת שני דברים: ראשית, היא מעדכנת את ההבנה שלה לגבי התשתיות הקריטיות והחולשות החברתיות שלהן כדי לנצל אותן במשברים עתידיים. ומעבר לזה, היא מבצעת פעילויות תוקפניות מוגבלות שהן מתחת לרף של הפעלת סעיף 5 באמנת נאט"ו (המחייב את חברות הברית לראות במתקפה מזוינת נגד מדינה אחת, מתקפה מזוינת נגד כולן, ד"ס)", אומר סלוניוס־פסטרנק.

המלחמה הקרה הסתיימה לפני שנים רבות, ואיתה גם עידן "ציד הצוללות", כפי שמכונה בשוודיה סדרת תקריות ש־Whiskey on the Rocks היתה רק אחד האירועים המרכזיים שלה. אך הגזרה רחוקה מלהיות רגועה. דומה שאיש מהמקומיים ואיש באירופה לא יתפלא אם שוב תצוץ פתאום צוללת זרה קרוב לחופי שוודיה או פינלנד, ותגרור בעקבותיה משבר חדש שאת תוצאותיו קשה מאוד לנחש.

"רוסיה מנסה כל הזמן להגביר את אי־הוודאות, ומתאמצת לגרום לשכנותיה שישמרו על ערנות, בין השאר כי זה עולה להן כסף", מסביר סלוניוס־פסטרנק. "יכולים להופיע, למשל, מטוסים שחוצים את המרחב האווירי הפיני לשנייה או שתיים מעל מפרץ פינלנד כתוצאה מ'טעות בניווט'. או שלפעמים מעשי חבלה נעשים בידי פושעים מקומיים או בעלי אזרחות כפולה שגויסו לשורות ה־GRU או ה־FSB (שירות הביטחון של רוסיה, ד"ס). אפשר להכחיש את המעשים, גם אם לפעמים זה מגוחך, וככה רוסיה מצליחה להתחמק מתשלום המחיר על תוקפנותה".