David Stavrou דיויד סטברו

"כולם חשבו שאני מטורף": הבמאי שתיעד את הנשים שנשבו בידי דאעש

דאעש הכריז עליהן ככופרות והפך אותן לשפחות־מין ומשרתות המועברות מגבר לגבר. אלפיים נשים יזידיות עדיין נעדרות, ומאתיים ניצלו בזכות חברותיהן שחזרו אל התופת בצפון־מזרח סוריה. "סבאיה", הסרט שתיעד את חייהן, זכה באוסקר השוודי והוקרן ברחבי העולם, אבל ההצלחה לא מנחמת את הבמאי הוגיר הירורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.10594254

כסרט תיעודי העוסק במלחמה, "סבאיה" (Sabaya) הוא חריג למדי. אין בו ראשים מדברים והסברים פוליטיים, לא מפות עם חצים וצירי זמן ולא מוזיקה דרמטית. אין גם מנחה המסתובב באזורי הקרבות ומדבר למצלמה בין שריקות הכדורים. אין אפילו ראיונות במובן המקובל של המילה. כל מה שיש בו הן פיסות מציאות המועברות ללא פילטר, ללא ריגושים זולים וללא מעטפת קולנועית מסובכת מדי. למרות כל זאת, הוא זכה בשבוע שעבר בפרס הסרט התיעודי הטוב של 2021 בטקס פרסי ה"גולדבאג", המקבילה השוודית לאוסקר, ופסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל דוקאביב הישראלי וסאנדנס האמריקאי, העניקו לו ולבמאי שלו, הוגיר הירורי, פרסים יוקרתיים.

הסרט, שזמין לצפייה בשירות ה־VOD של יס, מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו — גורלן של נשים יזידיות שנשבו בידי כוחות דאעש בעיראק ובסוריה. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים שלקחו על עצמם לחלץ את הנשים שהוחזקו בידי דאעש כ"סבאיה" — שפחה שניתן לאנוס אותה, להעביד אותה ולמכור אותה הלאה בהסתמך על אידיאולוגיה דתית והצדקות תיאולוגיות. אנשי דאעש טוענים שהנשים והנערות היזידיות הן בנות דת הכופרת באיסלאם ועובדת את השטן, לכן זוהי מצווה דתית להפכן לסבאיה.

מציאות זו מתרחשת גם בימים אלו וזו אולי הסיבה שהבמאי הירורי אומר שהצלחתו של הסרט בפסטיבלים במערב איננה העיקר. "מה שראיתי בשטח, מה שצילמתי הוא מה שאני מראה בסרט. בלי ראיונות והסברים", הוא אומר בראיון. "הרעיון הוא שהצופים ירגישו את המציאות עצמה ושיהיה תיעוד שאפשר להשתמש בו. שהיזידים יוכלו להשתמש בו. ברור שהיה חשוב לי גם שזה יהיה סרט טוב, שאנשים יאהבו אותו, אבל הכי חשוב היה התיעוד".

סיפורו האישי של הירורי הוא שהביא אותו לעסוק במלחמה ובתוצאותיה. הוא נולד ב–1980 בכורדיסטאן העיראקית והגיע לשוודיה כפליט בן 19 אחרי מסע קשה בן שלושה חודשים. "כמו כל בני גילי באזור, ראיתי כילד צעיר בשנות ה–90 את השלכות המלחמה בכורדיסטאן העיראקית. כמו כולם ברחתי ב–1991, הלכתי לאיבוד כבן 11 והייתי בלי הוריי במשך שבועות. אבי היה לוחם פשמרגה בהרים ואמי וסבתי העבירו אותנו ממקום למקום כי המשטר העיראקי רדף אחרי המשפחה שלי".

אבל ילדותו של הירורי כללה גם דברים אחרים. הוא היה תלמיד בבית ספר למוזיקה, ניגן מוזיקה קלאסית וחלם על קריירה של צ'לן באירופה. כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא גילה שהדברים לא פשוטים כל כך. הוא היה צריך ללמוד את השפה, לבסס את עצמו בחיי העבודה ולהשתלב בלימודים. בסופו של דבר, בעידודה של בת זוגו שאותה פגש בשוודיה, החל ללמוד תקשורת והשתלב בעבודה בטלוויזיה.

הסרט "סבאיה" הוא למעשה חלק שלישי בטרילוגיה שהירורי החל ליצור ב–2014 עם המתקפה של דאעש על העיר סינג'אר בעיראק. נהרגו בה אלפי גברים יזידים ואלפי נשים נאנסו ונחטפו. מאות־אלפים ברחו מהאזור וחיפשו מסתור בהר סינג'אר. "הייתי בהלם מכך שאיש לא מדווח על מה שקורה", נזכר הירורי, "הרגשתי שהאסון בדרך אבל אף אחד לא רוצה לדווח על זה. אז ארזתי תיק, את המצלמה ואת הציוד שלי ונסעתי בלי לדעת מה בדיוק אעשה שם. אשתי היתה בהריון מתקדם עם בננו הראשון. חשבתי שאם אתחיל לדווח משם אולי יבואו עיתונאים נוספים ואז גם פוליטיקאים יתחילו לפעול. זה היה ממש בתחילת המלחמה, באותו יום שאנשים החלו לברוח מבתיהם ודאעש הוציאו את תמונות התעמולה של עריפת ראשים ברחובות.

"אני זוכר שלמרות שהטיסה היתה אמורה להיות מלאה, רק תשעה אנשים היו עליה כי רק מי שממש היה חייב טס לשם. היתה במטוס שתיקה ותחושה שאנחנו טסים אל המוות. כולם חשבו שאני מטורף. כשהגעתי לשם הבנתי שזה לא בדיוק אפשרי לעצור את המלחמה עם המצלמה שלי, שהאפשרויות מוגבלות והתמונות שהעברתי ברשתות החברתיות אמנם מגיעות לחברים שלי ולכמה אמצעי תקשורת בשוודיה — אבל השפעתן היתה חלקית". כמה ימים מאוחר יותר הגיעו גם עיתונאים אחרים והירורי החל לצלם את מה שנהפך לסרט ראשון בטרילוגיה — "הילדה שהצילה את חיי" (The Girl Who Saved My Life, 2014). בהמשך הוא יצר את סרטו השני, "שולה המוקשים" (The Deminer, 2018). תהליך היצירה של שני הסרטים החזיר אותו שוב ושוב לארץ הולדתו ולזיכרונות הילדות שהדחיק — ההפגזות, הקרבות מהם ברח והאנשים שנשארו מאחור. "כשסיימתי את הסרט השני החלטתי שוב, ממש כמו אחרי שסיימתי את הראשון, שלעולם לא אחזור לשם", הוא אומר, "היה לי כבר ילד, הרגשתי טוב עם הסרטים שכבר עשיתי וחשבתי שאין צורך להסתכן שוב".

היתה זאת דווקא לורין, אשתו של הירורי ועיתונאית בעצמה, שהציעה לעשות בכל זאת סרט נוסף ולתאר את סיפורן של הנשים היזידיות שנחטפו. הרעיון המקורי היה לנסוע יחד לסוריה ולקחת צוות צילום גדול, אבל המצב בשטח לא איפשר זאת. הם החליטו שהירורי ייסע לבדו כדי לא לסכן אחרים, וישתלב בפעילות של "מרכז הבית היזידי", ארגון מקומי שמנהליו החליטו לחלץ את הנערות היזידיות מידי שוביהן. בסופו של דבר נזקק הירורי לשש נסיעות לסוריה כדי להשלים את הסרט. בכולן הוא תפקד כבמאי, צלם, מפיק ומקליט. העובדה שנאלץ לפעול ללא צוות צילום איננה טכנית בלבד: הוא נבלע בעבודה על הסרט.

הבית שבו מצילים

הירורי אינו יזידי בעצמו. הוא גדל בעיר עם רוב מוסלמי, אבל היו לו בילדותו שכנים, חברים ושותפים ללימודים שהיו יזידים. אחרי שהשלים את סרטו הראשון הוא הבין טוב יותר את מה שעברו היזידים כמיעוט דתי, ולדבריו הבין לעומק את הצורך לעסוק בשנאה ובאפליה המתבססת על חזות האנשים, מוצאם ודתם. בסרט הוא לוקח את צופיו עמוק אל שני מקומות קרובים אך שונים מאוד. הראשון הוא מחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול סוריה־עיראק. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו כ–73 אלף פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. המקום השני הוא ביתו של מחמוד המשמש גם בית מחסה לנשים, לנערות ולילדות היזידיות שמחמוד וחבריו, מתנדבי מרכז הבית היזידי, מצליחים לחלץ תוך סיכון חיים ממחנה אל־הול. כך מתוודעים הצופים גם לחלק ממשפחתו של מחמוד, ובעיקר אמו, רעייתו ובנו הצעיר.

"אל־הול הוא מחנה גדול מאוד, כמו עיר שלמה, וקשה לשלוט בו", מסביר הירורי, "הוא מחולק לשבעה חלקים, מתוכם אחד מיועד לזרים שהגיעו מרחבי העולם. הנשים שחיות בו לבושות ניקאב, אבל לעיתים גברים מסתננים פנימה ומסתתרים גם הם תחת ניקאב. הכל יכול לקרות שם: מבריחים נשק למקום, מכינים פצצות, רוצחים בדקירות ובירי. צריך להיות מוכן לכל. המצב הכלכלי במקום לא יציב, הכל כאוטי, ולמרות שדאעש נוצח צבאית — הוא עדיין מגייס חברים והוא מתחזק מיום ליום". בסרט נחשפים הצופים לחילוץ של נערות יזידיות שנחטפו על ידי דאעש מתוך המחנה כאשר מחמוד וזיאד, איש המרכז היזידי, שולפים אותן מתוך אוהלים כשהם חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות, רבות מהן נערות שנשבו בעבר בידי דאעש והסכימו לחזור לתוך התופת. מהצד השני חושף הסרט את ביתו של מחמוד. זהו אי של עזרה הדדית, אמפתיה וסולידריות. "חייתי שם בתקופה שצילמתי את הסרט", נזכר הירורי, "הם היו כמו משפחה בשבילי. לא היה להם הרבה אבל הם חלקו כל מה שהיה להם איתי ועם 'האורחות' — הבנות היזידיות שחולצו מאל־הול. אמו של מחמוד קראה לי 'בני'. זה טיפוסי כל כך למזרח התיכון והזכיר לי את הילדות שלי — את קבלת האורחים כשהאורח מקבל אוכל אפילו לפני הילדים, והנשים עוזרות זו לזו גם במצבים הכי קשים".

בת שבע, חטופה

וזהו לבו של הסרט — סיפורן של הנשים עצמן. הן אמנם לא מתראיינות במובן המקובל, אך יש קטעי שיחה. "אני שונאת את העולם הזה, הכל שחור", אומרת אחת מהן, "חמש שנים בשבי ועכשיו אני פה לבד". אחת הנערות שואלת "איך אלוהים נתן לזה לקרות?" ואחרת מספרת בתמצית את קורותיה: "חטפו אותנו ולקחו אותנו למוסול. שם הכריחו אותי להתחתן לראשונה. אני ועוד 61 בנות. רק בנות צעירות. אחר כך לקחו אותנו ממוסול לא־רקה בסוריה. שם הם נתנו אותנו לגברים שונים. הם חושבים שהדת היזידית היא של כופרים ולכן כל הבנות היזידיות צריכות להיות סבאיה שתנקה להם את הבית ותהיה השפחה שלהם. שם עבדול־רחמן בחר בי. הוא כפה עלי להתחתן איתו. אחרי שנה הוא מת במלחמה אז העבירו אותי לבית עם נשים של דאעש, כדי למכור אותי לגבר אחר. שמרו עלי כל הזמן, כל החיים שלטו בי, מאז שהייתי קטנה. הלב שלי שבור לגמרי".

אחת החטופות היא מיטרה בת השבע. היא נחטפה מסינג'אר כשהיתה בת שנה. הוריה עדיין נעדרים והיא דוברת ערבית בלבד ולא כורדית, כי שהתה כמעט כל חייה הקצרים בשבי. משוחררת אחרת מספרת על מה שעוללו לה אנשי דאעש: "מכרו אותי ל–15 גברים שונים. איש דאעש הראשון שלקח אותי היה שוודי. הוא היכה אותי ועשה לי חור בראש. אחר כך ישבתי בכלא שלהם ומכרו אותי למישהו בסוריה. ואחר כך למישהו מתוניסיה. הוא שבר לי את השיניים". למרות כל זאת החליטה אותה אישה לשמש כמסתננת למחנה אל־הול אחרי שכבר שוחררה. "הייתי בהלם כשפגשתי את המסתננות היזידיות בפעם הראשונה", אומר הירורי. "שמעתי עליהן קודם אבל הייתי המום מזה שיש בני אדם עם אומץ כזה, נשים שמוכנות לחזור ולסכן את חייהן אחרי שניצלו. כששאלתי אותן אם הן באמת רוצות לעשות זאת, אם הן אינן מפחדות, הן רק התעצבנו ואמרו שברור שהן רוצות. הן אמרו שאין להן ממה לפחד, שאין להן כבר מה להפסיד, שחשוב להן לעזור לנשים האחרות".

טרילוגיה של חורבן

הטרילוגיה של הירורי היא על המלחמה המחריבה את עיראק וסוריה בשנים האחרונות. "המלחמה הזאת איננה רק פצצות הנופלות על ערים במזרח התיכון שגורמות לאנשים לברוח מבתיהם ולבוא לאירופה", הוא מסכם. "יש כאן מלחמה שכולנו אחראים עליה בצורה זו או אחרת. יש מדינות מודרניות ומערביות המייצרות את הנשק, יש את אלו הנאבקות על הנפט ואת אלו הנאבקות על השפעה בגלל אינטרסים באזור. כתוצאה מכך, מדינות האזור נמצאות במלחמה שנים רבות כל כך עד שדור אחרי דור נולד ומת בהן בלי שיספיק אפילו לקבל חינוך והשכלה, בלי שקיבל אפשרות להגיש אוכל לשולחן ללא פחד מהפגזה".

הירורי מדבר על פתרונות ארוכי טווח למצוקה ולסיום מעגל האלימות, אבל בחודשים שעברו מאז שסיים את צילומי הסרט — ההתרחשויות בפיסת הארץ העקובה מדם של צפון־מזרח סוריה אינן מבשרות טובות. מצד אחד כוחות דאעש התחזקו וחזרו להילחם ולתקוף בתי כלא באזור. מהצד השני מחמוד, גיבור הסרט, מת מהתקף לב וזיאד נאלץ לעזוב את המדינה לאחר שאנשי דאעש שמו אותו על הכוונת וניסו לחסלו כמה פעמים. חלק מהנשים היזידיות חזרו אמנם לבתיהן ולבני משפחותיהן, אך לחלקן לא נותר אל מי לחזור. פעילות הבית היזידי הצילה יותר מ–200 נשים, ילדות ונערות, אבל זהו סיפור שטרם נגמר. וכאן אולי מונחת השורה התחתונה והחשובה של "סבאיה": השנה היא 2022 ויותר מ–2,000 נשים יזידיות המוחזקות כשפחות מין ונמכרות מיד ליד עדיין נעדרות.

As a Boy, He Found God at the Synagogue. Then He Discovered Classical Music

For star Swedish composer Jacob Mühlrad, 'making music is like practicing religion.' Indeed, his works are heavily informed by Jewish themes, Hebrew words and Holocaust trauma.

David Stavrou

STOCKHOLM – Jacob Mühlrad used to be a bad student. A very bad student. Because he suffered from dyslexia, he had difficulty reading and writing, and in school they thought he was unmotivated and lacked proper learning skills. Although he came from a middle class Jewish family living in an affluent neighborhood in west Stockholm, he was seen as a “problematic” child. A lonely child, he suffered from panic attacks and depression at the early age of 9, disturbed his teachers in the classroom and got into fights in the schoolyard. All that was accompanied by other, physical health problems.

Today Mühlrad is considered one of the most promising young classical composers in the world. At the age of 30, he is the youngest composer to have written for the Royal Swedish Opera. Beyond that, he has written for Sweden’s leading orchestras and choirs, his music has been performed in concert halls all around the world, including Carnegie Hall in New York, he has won scholarships and awards in Sweden – and this year an album containing four of his choral works was released by Deutsche Grammophon.

While he has been called a “wunderkind” on several occasions, as a young boy Mühlrad was not interested in music at all. That all changed when he was 15. The trigger for that may be familiar to anyone one who grew up in Israel (and other countries) in the last 40 years: an episode of the classic, animated French television series “Once Upon a Time,” created and produced by Albert Barillé, which was broadcast on educational channels in the late 1970s, 80s and 90s.

“The TV was on and suddenly I heard music. It was a work by Bach,” Mühlrad recalls in an interview with Haaretz. “I heard it as something spiritual and it affected me deeply. One day I heard my sister, Hannah, playing the piano. She was a good student, I wasn’t; she played the piano, and I didn’t. I was just looking at her and tried to imagine what it felt like to play like that. She played a Bach prelude. I remember wanting to feel that way too. That summer, my father had a broken electric piano that my sister once received for Hanukkah, repaired. At first, it didn’t interest me at all, but eventually I started playing around with it. It was easier for me to associate myself with a plastic electric instrument than with a shiny, polished piano. My mother suggested that I take a lesson with my sister’s teacher, Regina Steinboch. At first I resisted, but eventually I took a lesson and I was immediately hooked.”

At first, Mühlrad experimented with his new toy. “I pressed a button that started a pre-programmed piece,” he remembers. “It was a familiar work by Mozart, ‘Rondo Alla Turca’ (the final movement of the Piano Sonata No. 11). I tried to play it myself, to find the right keys, and I did it. It was easy, I just played it. Then I showed the piano teacher. She laughed at the weird way I played it. I almost felt like a clown. She talked to my mother and told her what every Jewish mother wants to hear – that her son is very talented. My mother was always very supportive of me. But I wanted to learn more, and I wanted to learn faster. When I watched ‘Once Upon a Time’ on TV again, I asked my teacher for the name of the piece that opens it. She said it was Johann Sebastian Bach’s Toccata and Fugue in D minor. When I asked if she could teach me how to play it, she explained that the piece was written for organ and that I could play it in perhaps five years. It needs to be done step by step, she explained. But I hate doing things step by step. I’ve never done anything step by step. She said that I couldn’t learn it without reading sheet music, I said I could mimic her fingers – and she claimed that in that way it would take forever. We finally agreed that we’d try to do it my way and if it didn’t work out, we’d do it hers.

continues here: https://www.haaretz.com/world-news/.premium.HIGHLIGHT.MAGAZINE-as-a-boy-he-found-god-at-the-synagogue-then-he-discovered-classical-music-1.10475855

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.

כוכב הפופ השוודי של המוזיקה הקלאסית היה פעם ילד עם כיפה ופאות

המלחין השוודי הצעיר יעקב מולראד מספר בראיון כיצד הפך מילד בעייתי לסיפור הצלחה, מדוע סירב עד שלב מאוחר ללמוד תווים, איך משפיע על יצירתו סיפור השואה של סבו ולמה עבר מרש"י לניטשה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771

יעקב מולראד היה תלמיד גרוע. אפילו גרוע מאוד. מכיוון שסבל מדיסלקציה, הוא התקשה לקרוא ולכתוב ובבית הספר חשבו שהוא נטול מוטיבציה וחסר יכולות למידה. אף על פי שבא ממשפחה יהודית בורגנית המתגוררת בשכונה אמידה במערב סטוקהולם, הוא הוגדר כ"בעייתי", נהג להפריע ולהסתבך בקטטות וסבל מהתקפי חרדה ומדיכאון כבר בגיל תשע. אלו לוו בבעיות בריאותיות, תחושת בדידות ורגשות אשם. כיום מולראד הוא אחד המלחינים הקלאסיים הצעירים המדוברים ביותר בעולם. בגיל 30 הוא המלחין הצעיר ביותר שכתב בעבור האופרה המלכותית השוודית. מעבר לכך, הוא כותב בעבור התזמורות והמקהלות המובילות בשוודיה, יצירות פרי עטו הועלו באולמות ברחבי העולם, בין השאר בקרנגי הול בניו יורק, הוא זכה במלגות יקרות ערך ובפרסים שונים בשוודיה והשנה יצא לאור אלבום אוסף של ארבע מיצירותיו למקהלה בהוצאת דויטשה גרמופון היוקרתית.

מטבע הדברים התואר "ילד פלא" הוצמד לו לא מעט פעמים, אך כילד צעיר מולראד לא התעניין כלל במוזיקה. כל זה השתנה כשהיה בן 15. את הטריגר למהפך בחייו יוכלו לזהות גם כל אחד או אחת שגדלו בישראל בארבעים השנים האחרונות – זה היה פרק של "הָיֹה הָיָה", סדרת הטלוויזיה הצרפתית לילדים בבימויו של אלבר בארייה, ששודרה במדינות רבות בעולם כתוכנית חינוכית ללימוד היסטוריה. "הטלוויזיה היתה פתוחה ופתאום שמעתי מוזיקה. זו היתה יצירה של באך, מוזיקת הפתיחה של 'היה היה'", מספר מולראד. "שמעתי את זה כמשהו רוחני וזה השפיע עלי מאוד. קצת מאוחר יותר הייתי משועמם ויום אחד שמעתי את אחותי, האנה, מנגנת בפסנתר. היא היתה תלמידה טובה, ואני לא, היא ניגנה בפסנתר, ואני לא. רק הסתכלתי עליה וניסיתי לדמיין מה התחושה כשמנגנים ככה. היא ניגנה פרלוד של באך. רציתי גם להרגיש כך. באותו קיץ אבא שלי תיקן סינתיסייזר מקולקל שאחותי קיבלה פעם כמתנת חנוכה. בהתחלה הוא לא עניין אותי בכלל אבל בסופו של דבר התחלתי להשתעשע איתו. היה לי קל יותר לראות את עצמי עם סינתיסייזר מפלסטיק מאשר עם פסנתר מצוחצח. אמא שלי הציעה לי לקחת שיעור אצל המורה של אחותי, רגינה שטיינבוך, תחילה התנגדתי, אבל בסוף שוכנעתי ואחרי השיעור הזה כבר הייתי נעול לגמרי על הנגינה".

בתחילה מולראד רק השתעשע עם הצעצוע החדש שלו. "לחצתי על כפתור שהשמיע יצירה מתוכנתת מראש", הוא מספר, "זו היתה יצירה מוכרת של מוצרט, Rondo Alla Turca (הפרק האחרון של הסונטה לפסנתר מס' 11). ניסיתי לנגן את זה בעצמי, למצוא את הקלידים הנכונים והצלחתי. זה היה קל, פשוט ניגנתי את זה. אחר כך הראיתי את זה למורה לפסנתר. היא צחקה מהצורה המוזרה שניגנתי, הרגשתי כמעט כמו ליצן. היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה את מה שכל אמא יהודייה רוצה לשמוע, שהבן שלה מוכשר מאוד. אמא שלי תמכה תמיד בכל השיגיונות שלי. אבל אני רציתי ללמוד יותר, ורציתי ללמוד מהר יותר.

יעקב מולראד. התחיל עם סינתיסייזר מפלסטיק צילום: Morgan Norman

"כשראיתי שוב את התוכנית 'היה היה' בטלוויזיה, שאלתי אותה מה שם היצירה שפותחת אותה. היא אמרה שזו טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך. כששאלתי אם היא יכולה ללמד אותי לנגן את זה, היא הסבירה שהיצירה נכתבה לאורגן ושאוכל לנגן אותה אולי בעוד חמש שנים. צריך לעשות את זה צעד אחרי צעד, היא הסבירה. אבל אני שונא לעשות דברים צעד אחרי צעד. אף פעם לא עשיתי שום דבר צעד אחרי צעד. אז ניסיתי לעשות איתה דיל והיא אמרה שאי אפשר ללמוד את זה בלי שיודעים תווים. אמרתי שאני יכול לחקות את האצבעות שלה, היא טענה שזה ייקח המון זמן. אבל לבסוף הסכמנו שננסה לעשות זאת בדרך שלי ואם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלה. "בשיעור הבא היא הגיעה עם העיבוד לפסנתר של היצירה. היא ניגנה את הפראזה הראשונה ואז חיקיתי אותה, ניגנתי את זה כמה פעמים וביקשתי להתקדם. לא ידעתי מה זה סולם ולא קראתי תווים אבל זיהיתי את הצורות והמבנים בצורה אינטואיטיבית, ראיתי את ההיגיון שלהם ולמדתי אותם כמו שלומדים הרבה מספרי טלפון. עשינו את זה במשך כחודשיים, למדתי להשתמש באצבעות באמצעות אטיודים (יצירות שנכתבו לצורך תרגול טכני של נגינה, ד"ס). לבסוף השלמתי את היצירה ואפילו ניגנתי אותה בהצלחה בקונצרט תלמידים. אחרי זה למדתי את פנטזיה אימפרומפטו של שופן (אופוס 66). רגינה ניסתה ללמד אותי תווים אבל התנגדתי כי לא רציתי להרגיש מטופש כמו שהרגשתי בבית הספר. רציתי שזה ימשיך להיות כיף וקל".

המשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771

Church of Sweden in unholy spat after call to probe Israel as an apartheid state

Swedish Jewish organization blasts church’s decision, saying it cements its image as anti-Israel, while some of the church’s own bishops label it a ‘one-sided fixation on Israel’.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.HIGHLIGHT-the-church-of-sweden-s-unholy-spat-over-israel-and-apartheid-1.10431536

STOCKHOLM – A decision by the Church of Sweden last week calling on ecumenical organizations to investigate Israel as an apartheid state has been condemned by the country’s leading Jewish body and members of the church itself.

According to the formal decision, the General Synod (the church’s decision-making body) has commissioned its Central Board to “raise the issue of scrutinizing the implementation of international law in Israel and Palestine, also from the perspective of the United Nations convention on apartheid and the definitions of apartheid in the Rome Statute.”

The church’s director of international affairs, Erik Lysén, told Haaretz that “the addendum suggests that the Central Board raise the issue with ecumenical organizations such as the Lutheran World Federation and the World Council of Churches. How the task is handled will be a matter for the Central Board to decide. There is no specific time frame for this.”

The latest decision, which was supported by members of the Synod who are part of Sweden’s Social Democratic and Center parties, has been criticized both within and outside the church.

Aron Verständig, president of the Council of Swedish Jewish Communities, said his organization found the decision unacceptable. He said the Church of Sweden “repeatedly chooses to criticize the only Jewish state, without criticizing any of Israel’s neighbors for the persecution that Christians are subjected to.” Verständig added that “the result of this decision is unfortunately that the image of the Church of Sweden having a strong anti-Israel approach is cemented.”

When asked if the decision was a result of the church’s will to protect Christians in the region or due to a more general political agenda, Lysén responded: “The members of the Synod who proposed the addendum argued in the debate that they were doing so out of a belief that the deteriorating human rights situation on the ground requires an investigation based on human rights and international law, and echoed voices of Palestinian Christians, as well as Israeli, Palestinian and international human rights groups who call for international action.”

The Church of Sweden, which has been active in the Middle East region for many years, publicly supports a two-state solution based on the armistice demarcation line before the 1967 Six-Day War. It calls for an end to “Israel’s occupation of Palestine,” for “a return to talks and negotiations based on international law,” and for both sides to end violence and respect human rights.

In the past, the church has claimed that “methods that prevent financial support for the occupation are legitimate ways of working for peace.” At the end of last week, the church’s head, Archbishop of Sweden Antje Jackelén, informed Verständig that she was personally opposed to the decision. However, she added in an open letter published on the church's website, that “an image of the decision is now being spread that is not entirely correct, and which can easily lead to misunderstandings and overinterpretations.”

Jackelén wrote “it is the use of the word ‘apartheid’ that provokes anger and sadness. I myself would not have used the word in this context. But I am also aware that Israeli and other human rights organizations such as B’Tselem, Yesh Din and Human Rights Watch have used the term in their reports.

“The decision also raises the issue of an examination of how the Palestinian Authority and Hamas live up to international law,” she continued. “Even though I think the wording is unfortunate, it is clear to me that the church council’s decision is in no way directed at Jews as a people, either in Sweden or in Israel, nor at the State of Israel.”

Other senior figures within the Church of Sweden were even more critical. “As bishops, we love our church and support its structure. This doesn’t prevent us from strongly distancing ourselves from the decision taken by the council,” wrote Åke Bonnier and Sören Dalevi, two bishops who mentioned the split vote at the church council. In "Kyrakans Tidning", a Swedish weekly newspaper which focuses on church issues, they stated that “103 members chose to vote against the proposal. As a church, we simply don’t agree on this issue. Why does the council so often pass motions concerning Israel, the only democracy in the Middle East? After all, there are 195 other countries in the world to choose from. Why is it never exercised over Belarus, Ethiopia, the U.S., China, Russia or any of the abominable dictatorships surrounding Israel? We note that this one-sided fixation on Israel does not directly contribute to improving relations with the Jewish state or with our Jewish siblings.”

One-sided supporter

As part of its involvement in the region, the Church of Sweden backs various organizations and projects, some of which support the boycott, divestment and sanctions movement against Israel. The church has often been accused of being anti-Israel and a one-sided supporter of the Palestinians.

Lysén said the Church of Sweden “focuses its international engagement on countries where we have long-term development and humanitarian partners,” and rejected the notion that it was only focused on the Israeli-Palestinian conflict. He said the church had raised issues of human rights violations in countries such as “Colombia, Myanmar, South Sudan, Tanzania, several countries in Central America and regionally in the Middle East. This is often done in partnership with ecumenical networks and alliances, and always with a basis in human rights and international humanitarian law.”

Responding to criticism of the decision, Lysén stressed that “the Church of Sweden’s position is not anti-Israeli and remains principled to human rights and international law – in Israel and Palestine, and in any other context where we work. We support and cooperate with both Israeli and Palestinian partners, all of whom work from a human rights-based approach. We remain committed to the rights of both the Israeli and the Palestinian people.”

The Church of Sweden is an evangelical Lutheran church with 5.8 million members (about 55 percent of Sweden’s population) and is considered a progressive and liberal church by international standards. It has ordained female priests since the late 1950s; recognizes and performs same-sex marriages; and its decision-making body, which consists of 251 members who meet biannually, is voted for in a democratic election in which all of the country’s major political parties are represented.

The General Synod elects the church’s Central Board, which is led by the archbishop of Sweden (Jackelén is the first woman to hold the church’s highest position). Until the start of the 2000s, the church held the position of state church, which explains the high membership numbers in a country that is extremely secular and in which only a small percentage of the population attends church services.

Until 1996, all newborn children were made members, unless parents actively canceled their membership. The church is involved in humanitarian work far from Sweden’s boarders, its self-proclaimed priorities including “gender justice and equality, safeguarding people’s sexual and reproductive health and rights, basic freedom of religion or belief, just peace worldwide, fair and sustainable livelihood, and maintaining human dignity and human rights in emergency situations.”

ראשת הממשלה הראשונה בשוודיה התפטרה מהתפקיד, שעות לאחר שמונתה

הפרלמנט בשטוקהולם אישר את מינויה של שרת האוצר מגדלנה אנדרסון הסוציאל-דמוקרטית, במקום סטפן לופבן, שכשל בהעברת רפורמות בשוק הדיור. שעות אחרי מינויה, אנדרסון הודיעה על פרישה ועל כוונתה להקים ממשלה חדשה בראשות מפלגה יחידה.

רויטרס ודיויד סטברו

הפרלמנט בשוודיה אישר היום (רביעי) את מינויה של שרת האוצר מגדלנה אנדרסון לראשות הממשלה. אנדרסון בת ה-54, המנהיגה החדשה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, היא האישה הראשונה במדינה המכהנת בתפקיד. אולם שעות ספורות לאחר מינויה לתפקיד, אנדרסון הודיעה ליו"ר הפרלמנט על התפטרותה. ראשת הממשלה הטרייה מסרה את ההודעה לאחר שמפלגת הירוקים פרשה מהקואליציה החדשה, בעקבות אי אישור תקציב המדינה בפרלמנט. אנדרסון אמרה כי היא שואפת להקים עתה ממשלה חדשה שתישען רק על מפלגתה שלה. בפרלמנט השוודי, ריקסדאג, יש 349 מושבים. 117 מחוקקים תמכו במינויה של אנדרסון, 174 התנגדו, 57 נמנעו ומחוקק אחד נעדר מההצבעה. אף שהיו יותר מתנגדים מאשר תומכים בהצבעה, המינוי של שרת האוצר לראשת הממשלה אושר בכל זאת. הסיבה לכך היא שראשי ממשלה בשוודיה יכולים להתמנות ולמשול כל זמן שהם נהנים מרוב פרלמנטרי של מחוקקים שלא מתנגד להם – מינימום של 175.

מפלגת הירוקים הודיעה כי תתמוך בפרלמנט בהצבעה עתידית על קואליציה חדשה בראשותה של אנדרסון וכך גם מפלגת השמאל "ואנסטרפרטייט". מפלגת המרכז הודיעה כי תימנע בהצבעה. שלוש המפלגות חלוקות אמנם בהצבעה על התקציב אך מלוכדות ברצונן למנוע ממפלגת "השוודים הדמוקרטים" הפופוליסטית והמתנגדת להגירה לקחת חלק בכל ממשלה עתידית. עוד טרם התפטרותה, לאנדרסון לא היו צפויים יותר מדי ימי חסד, ומתברר שאפילו לא אחד. בדברים שנשאה הבוקר לאחר המינוי הבהירה אנדרסון כי היא נערכת להנהיג את המדינה גם אם הפרלמנט ידחה את התקציב לטובת חוק התקציב של האופוזיציה השוודית. "אני בדעה שתקציב האופוזיציה בכללותו הוא משהו שאני יכולה לחיות איתו", אמרה.

המשך: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.10411705

From Recognizing Palestine to Warming Ties With Israel: An Interview With Sweden's Outgoing Prime Minister

In an exclusive interview with Haaretz, Swedish prime minister Stefan Löfven explains his policies on Israel, and reaffirms his support for Holocaust commemoration, better U.S.-Europe relations and a revived Iran nuclear deal

GOTHENBURG, Sweden – Just weeks after Sweden hosted the Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism, Stefan Löfven, the country’s prime minister and the driving force behind the forum, is stepping down as head of the Social Democratic party – and the government. While the 64-year-old premier, whose tenure is coming to an end this week after more than seven years, has recently been praised internationally for his role in confronting antisemitism, his policies concerning a host of other issues, both foreign and domestic, have also attracted attention. Among these are his country's unique handling of the coronavirus pandemic, the way it is dealing with challenges posed by a looming refugee crisis in Europe, relations with Iran, and Sweden's recently improved ties with Israel. Talking to Haaretz during a party congress in Gothenburg, Löfven addresses these subjects and offers some initial insight into his political legacy.

It’s recently been announced that you are the recipient of the Aron Isaac Prize that's awarded by the Jewish community in Stockholm for your “efforts to ensure that the victims of the Holocaust are not forgotten and to counter antisemitism and racism in today’s society.” When and why did you decide to make these issues part of your job as prime minister?

“This is a deep conviction that I’ve held all my life, ever since I can remember. When I became prime minister, it was obvious to me that I would take part in Holocaust commemoration, and naturally I met more and more people, I heard more stories and I promised the survivors that I’d do all I could both as prime minister and as a fellow human being. For example, when (Holocaust survivor) Max Safir called me a few years ago and asked me to help found a Holocaust museum in Sweden – that felt like something I could do, so we started a dialogue with survivors and organization and we’re well on our way now (the museum will open next year). Then, when the 20-year anniversary of the Stockholm International Forum on the Holocaust took place, we thought that since these problems still exist, we have to do more.”

Löfven is referring to the 2020 conference of an organization initiated by then-Prime Minister Göran Persson as an international partnership to fight antisemitism and promote Holocaust remembrance, education and research. 21 years later, Löfven created the Malmö forum to continue to address the same problems. “I started with a deep personal conviction,” he stresses, “and the prime ministerial role gave me the possibility to do a lot more”.

Stefan Löfven Photo: Kristian Pohl/Regeringskansliet

Despite the awards and ceremonies, Sweden’s Jewish community still has many unresolved problems. With possible changes in the country’s school system, will it still be possible to have a Jewish school in the country? Will circumcision for religious purposes stay legal? And for how long will hate crimes and bullying of Jewish children and teachers continue in Swedish schools? Has enough been done in these areas? Is there more than just rhetoric?

“It’s true, we do still have problems. That’s why, in the short run, we’re investing more in security. Yes, it will be possible to have Jewish schools in Sweden even if independent religious schools which receive public funding will be prohibited in the future. The Jewish minority is one of our national minorities, which means that its language, culture and schools are protected. [Five minorities are protected by law in Sweden: Jews, the Roma, the Sami people – Sweden’s indigenous inhabitants – Swedish Finns and the residents of the Torne Valley.]. I don’t see any danger for the right to conduct circumcisions since there’s no majority against it. Sure, there are still problems and that’s why the Malmö forum was all about commitments, not about speeches. It was about two kinds of commitments: first, never to forget, which is why different countries undertook to have various memorial events and memorial sites, and second, the fight against antisemitism, which is also about commitments. In our case, this means doing more in schools, investing more in research so that we have a better understanding of the forces behind antisemitism and so on. We want to spread this to other countries, organizations and companies (such as social media companies for example). Everyone can make commitments. Individual schools can commit, more companies can make commitments, sport organizations can make commitments. That’s the way to address these issues". More than 40 countries and more than 20 international organizations, civil society organizations and private sector giants such as Facebook and Googel participated in the Malmö Forum and made pledges to combat antisemitism and promote Holocaust remembrance.

Löfven has served as prime minister since October 2014. Though born in Stockholm, he grew up in northern Sweden with a foster family, since his biological father died before he was born and his biological mother was unable to raise him. His foster parents were working-class Swedes – the father a lumberjack and factory worker; the mother, a homemaker. After completing his high school and a couple of years of military service in the Swedish Air Force, he became a welder. As a metal worker, he became a trade unionist and worked his way up the ranks until 2005 when he became the head of IF Metall, one of Sweden’s largest and most powerful blue-collar unions. In January 2012, Löfven, who had been active as a young man in the Social Democratic youth league, was elected head of the party at a point when the Social Democrats were in the opposition and suffered a leadership crisis. Löfven became Sweden's Prime-Minister after the 2014 general elections and won a second term four years later, despite the fact that the Social Democrats had their worse showing in over 100 years in those elections. The fact that country's four center-right parties would not cooperate with the populist right-wing Sweden Democrats at the time created a situation in which Löfven was able to form a coalition with the Green Party, bolstered by a left-wing party and a couple of center-right parties. This coalition, still in power, has suffered and still suffers from week support in the parliament and the Social Democrats have had to make painful compromises in order to stay in power. Löfven has often been described as a political survivor and an extremely skillful negotiator who has managed to keep his party afloat despite the tough political landscape.

Last week, during the party gathering in Gothenburg, Löfven’s successor, Finance Minister Magdalena Andersson, was elected. If all goes according to Löfven’s plan, Andersson will be chosen by the Swedish parliament to become prime minister until the 2022 elections. She'll be the first woman ever to hold the job. Her task now is to lead the Social Democratic party to victory. In her first speech as party leader, she chose to stress the core values of her electorate, away from the compromises made by her predecessor. “In the age of global crises, it is obvious to more and more people that the wind is blowing for us Social Democrats, for strong society, for equality,” she said, adding that after decades of privatization, market experiments, weakened worker’s rights and growing social gaps in the interest of private profits, it’s time for common solutions rather than market solutions. In another speech Andersson mentioned Löfven’s efforts to combat antisemitism and promote Holocaust remembrance, and vowed: “Stefan, we will all continue that work.” Löfven himself is confident that she will continue stepping in the path he laid. “This is part of our party’s ideology,” he says. “I’m convinced that my successor as party leader has no different understanding than I do (on these issues).”

Bilateral ties

When it comes to Sweden’s relations with Israel, the start of Löfven’s first term couldn’t have been worse. One of his government’s first steps was the recognition of a Palestinian state. The following year, 2015, in an interview on Swedish TV, then-Foreign Minister Margot Wallström linked that year's jihadist terror attacks in Paris to the Palestinians' plight under Israel's occupation. That comment, and others like it, were viewed in Jerusalem as pro-Palestinian and anti-Israeli in Jerusalem, and led to the recall of ambassadors and freezing of bilateral relations. Indeed, for nearly three years, there were no meetings between the countries' official and Israel repeatedly rebuffed requests by Wallström and Löfven to make more efforts to improve ties. The situation improved slightly toward the end of 2017, but there were no one-on-one meetings between Löfven and Israel’s then-Prime Minister, Benjamin Netanyahu, and no high-level contacts between the countries’ foreign ministries. But all that changed last month when Swedish Foreign Minister Ann Linde visited Israel and met with her Israeli counterpart, Yair Lapid. A few days earlier, Israel’s President Isaac Herzog made an online appearance at the Malmö forum.

Was recognizing a Palestinian state a mistake?

Continues here: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-sweden-s-pm-likes-warming-ties-with-israel-but-doesn-t-regret-recognizing-palestine-1.10364546

The Forgotten Victim of One of Mossad's Greatest Fiascos

The murder of the Israeli athletes at the '72 Munich Olympics, and the Israeli revenge campaign that followed, spawned many books and films. But in all of them, one figure remains anonymous: Ahmed Bouchikhi, accidentally murdered by the Mossad in the ‘Lillehammer affair.’ We set out on his trail

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.HIGHLIGHT.MAGAZINE-the-forgotten-victim-of-one-of-mossad-s-greatest-fiascos-1.10336877

David Stavrou

One morning in September 1994, shortly after the French musician Jalloul “Chico” Bouchikhi parted ways with the Gipsy Kings, the successful flamenco-pop group he founded, he got an unexpected phone call. On the line was a UNESCO representative who sounded distraught. The United Nation’s cultural organization was organizing a special concert to mark the first anniversary of the signing of the Oslo Accords, in the presence of Israeli Foreign Minister Shimon Peres and PLO Chairman Yasser Arafat – with the participation of the Gipsy Kings, she said. But now, at the 11th hour and with 24,000 tickets sold, they had been informed that the band had missed the flight to Oslo. Would Bouchikhi agree to appear in their place with his new band, Chico & the Gypsies, and prevent a fiasco?

“I said yes. I arrived with my musicians, we informed the audience that the Gipsy Kings couldn’t make it, but that I was their founder. We played ‘Bamboleo’ and other of the band’s hits, and it was a big success,” Bouchikhi recalls. “At the end, Peres and Arafat came onstage and congratulated me. I shook hands with them. My brothers, who lived in Paris and had come for the concert, took pictures of the event.”

That appearance launched Bouchikhi, who is now 67, on a course he had never imagined for himself. He was appointed UNESCO Envoy for Peace in 1996, acting as a goodwill ambassador and promoting messages of tolerance and peace at his performances. But if today he looks back on his past, emotionally, almost in disbelief, as the “story of a special fate” – it’s not because the Gipsy Kings missed their flight and he filled in for them. The reason is that, unbeknownst to any of the others involved at the time – neither UNESCO, Peres or Arafat, nor those who were supposed to ensure their safety – fate or chance had placed the two leaders on a stage with a musician whose brother was mistakenly murdered by Israeli intelligence agents because they thought he was a Palestinian terrorist.

Continues here: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.HIGHLIGHT.MAGAZINE-the-forgotten-victim-of-one-of-mossad-s-greatest-fiascos-1.10336877

Israel’s Ambassador to Sweden Rejects Far-right – and Stirs Political Storm

Israel's new ambassador to Sweden, Ziv Nevo Kulman, is eliciting strong reactions in the country following an interview he gave to Swedish newspaper, in which he said that Israel has no ties to the right-wing populist Sweden Democrats party.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-israel-s-ambassador-to-sweden-rejects-far-right-and-stirs-political-storm-1.10334124

The ambassador's interview followed the official visit of Swedish Foreign Minister Ann Linde to Israel, which was the first such visit in ten years. It was seen by many as a new start for bilateral relations between Israel and Sweden after the frigid period that came with Sweden’s recognition of Palestinian statehood in 2014. Speaking to the Dagens Nyheter daily, Nevo Kulman, who took his post in August, said that Israel has no relations with the Sweden Democrats and has no intention of establishing such ties in the future. He does not mean to get involved in Sweden's democratic process, he said, "but this is a moral position that is about far-right parties with roots in Nazism."

He continued, "We don't have, and don't intend to establish, any contact with the Sweden Democrats. They can say that they support Israel, but you also have to look at what they don't support. We will also not have contact with openly Islamophobic parties. This also applies to other countries in Europe. ”The Sweden Democrats party was founded in the late 80's as a result of a series of mergers of political movements on Sweden's far-right, nationalist and neo-Nazi scene. Since then, it has become closer to the mainstream, referring to itself as a "nationalist and social-conservative" party. It entered the Swedish parliament in 2010, and is currently the third-largest political party in Sweden.

Anders Lindberg, left-leaning political editor-in-chief of the Aftonbladet daily wrote that Israel's clear spoken language about "far-right parties with roots in Nazism" should be seen as a "wake-up call" to his home country. He also claimed that the Israeli statement emphasized that the Sweden Democrats’ Nazi past and ideology should make it impossible for democratic parties to have any contact with them.

On the other hand, on the right, many claimed on social media that Nevo Kulman was meddling in Swedish politics. "I hardly think that an ‘apartheid state’ built on stolen land where the original inhabitants are treated as less-than-second-class citizens are in a position to lecture others on ‘xenophobia,’" one critic wrote on Twitter, "nor is what happens in Sweden any of your business." Another wrote, "Please avoid burning bridges at this point, you might change your mind after a year in an almost-dystopia of rampant crime, Arabic clan infiltration and imported antisemitism."

Continues here: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-israel-s-ambassador-to-sweden-rejects-far-right-and-stirs-political-storm-1.10334124

World Leaders Came and Went, but Nordic City's Fight Against Antisemitism Continues

A week after the International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism left Malmö, local Jewish leaders have differing views about the battle and challenges ahead.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-world-leaders-came-and-went-but-nordic-city-s-fight-against-antisemitism-continues-1.10315421

MALMÖ – The international focus may have moved on following last week’s International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism here, but community leaders here are under no illusions about the battle ahead. In the eyes of some, this southern Swedish city has become part of the problem rather than part of the solution in recent years, with numerous instances of harassment and antisemitic attacks. These problems were not ignored at the forum, though local Jewish activists know that a one-day conference featuring world leaders and Swedish dignitaries won’t bring change on the ground when it comes to hate crimes against the community.

Swedish Prime Minister Stefan Löfven, the man behind the forum, visited Malmö a day before the main event and met with local Jewish community leaders. One of them was Rabbi Moshe David Hacohen, who recounts how he told the premier that he really appreciated his efforts to bring the forum to the city. “It wasn’t an easy choice,” says Hacohen, who is originally from Tekoa, Israel. But he noted that, for him, the forum was “happening from the top down: delegates came from all over the world, but not much attention was paid to Malmö itself.”

Hacohen’s work, on the other hand, takes the opposite approach. Apart from being the city’s rabbi, he is also one of the founders of Amanah, a grassroots organization featuring members of Malmö’s Jewish community and the Malmö Muslim Network, which is represented by local imam Salahuddin Barakat. “Of course there’s a problem of antisemitism in Malmö – everybody acknowledges that,” Hacohen says. “Every time there’s an escalation in the Israeli-Palestinian conflict, Jewish children suffer from it at schools and we see the effect of it in the streets.” But Hacohen tries to approach the problem in a unique way. He talks about long-term change and doesn’t see the situation as a result of tensions between the Jewish and Muslim communities. “Morally, we should avoid generalizations and racism toward other groups,” he says. “We must also remember that antisemitism doesn’t come only from the Muslim community; there’s also an old, traditional, European antisemitism to be addressed.”

**Imam Salahuddin Barakat and Rabbi Moshe David Hacohen**

Hacohen and his Muslim counterparts believe in tackling this challenge in several ways. These include school programs combating racism; a digital project that simulates dealing with antisemitic situations; addressing Holocaust denial in schools; and monitoring social media that can potentially “poison the minds of 9- and 10-year-olds.” Hacohen doesn’t claim Amanah has solved the problem of antisemitism in Malmö – but says it’s a start at least. “During the last Gaza conflict [in May], there was increased tension in the city, as we’ve seen in the past, since there’s a large Palestinian community here,” he says. “There were demonstrations against Israel, and as usual some of the protesters started to shout antisemitic slogans. But this time, these people were removed by imams who left their comfort zone and protected their Jewish neighbors. “In the same way, we stood alongside our Muslim neighbors when supporters of a far-right Danish politician who was denied access to Sweden filmed themselves burning and kicking the Koran in the streets of Malmö,” he adds.

Skeptical voice

Not all Jewish activists voice such optimism. Ilan Sadé, for instance, is an Israeli-born lawyer, news site owner and Malmö-based politician who leads the right-wing Citizens’ Coalition party, which is yet to make into Sweden’s parliament but holds four seats at various city halls in southern Sweden. “I’m not against the forum taking place in Malmö,” he says, “but this might just be an attempt to improve Malmö’s image.” Sadé is skeptical when it comes to the ruling Social Democratic party’s efforts to combat antisemitism. “There’s a problematic connection between the Social Democrats and the immigrant population in neighborhoods like Rosengård,” he says, referring to a hardscrabble Malmö neighborhood known for its gang-related crime.

“The Social Democrats have very wide support there, and they don’t want to lose it; they need to keep the balance,” he charges. “And of course, there are also many people from Arab countries who are party members. There were incidents like the one when members of the party’s youth league were heard shouting slogans like ‘Crush Zionism’ at demonstrations. That’s at least borderline antisemitism – they don’t shout that against other countries.”

According to Sadé, there was a new wave of hate when the latest conflict broke out in Gaza last May. “There’s a gray zone between hatred of Israel and antisemitism,” he says, adding that though the Social Democratic party and Malmö City Hall are at least trying to combat antisemitism, it still “felt uncomfortable to see cars driving around town shouting and waving Palestinian flags. These days, hate spreads very quickly on social media and we saw these scenes all over Europe.” Sadé believes the root of the problem is found in many places. He cites the so-called cellar mosques that, unlike established mainstream mosques, have imams who spread Islamist propaganda. He also highlights what he sees as a “chaotic situation” in local schools, and immigrant families who are inspired by Arab networks news. He alleges that there is a lack of determination to prevent, stop and prosecute hate crimes. “The police file on the attacks against the Chabad rabbi of Malmö is as thick as a Dostoevsky book,” Sadé says. “There are about 160 to 180 cases registered: anything from spitting on him to cursing and harassing him. This is absurd. In Sweden, a religious leader should be able to walk down the street. Priests can do it, imams can do it, so why not a rabbi? This should be prioritized, and it isn’t.”

When Sadé is asked what he would do differently, his solutions focus on more restrictive immigration policies, teaching Western values in Swedish schools, combating foreign Wahhabist and Salafist ideologies, which he says have spread among the immigrant populations, and preventing foreign funds from countries like Turkey or Qatar reaching local organizations. “If you bring so many uneducated people from the Middle East,what you get in the end is a new Middle East,” he says, echoing the thoughts of many far-right groups.

Those on the other side of the debate, like Hacohen, would admit that more work needs to be done. However, they would argue that leaders on the municipal level like Malmö Mayor Katrin Stjernfeldt Jammeh and, on the national level, Löfven are committed to the issue, as are opposition leaders in both the municipal and national arenas. Some of the steps currently being discussed and promoted are stepping up police work, changing prosecution policies for hate crimes, legislating against organized racism and more work in local schools. Compared to the past, the Swedish discourse on antisemitism, on all sides of the political spectrum, is clearer and unequivocal.

Prime Minister Löfven said last week that “even though antisemitism should belong to the past, we see it spreading in society even today. Hatred of Jews exists in our history, in extreme right-wing groups, in parts of the left and in Islamist environments.” He concluded by saying that “we all have a duty to stand up to antisemitism. An important part of this is remembering the Holocaust, which is becoming harder now that less and less survivors can tell their stories.” Löfven has stated on many occasions his commitment to the survivors, and to Jewish communities in Malmö and elsewhere. Whether this commitment turns into concrete steps and a real change in the lives of the city’s Jews remains the challenge now the circus has left town.