ראש ממשלת שוודיה אולף קריסטרסון אמר בכנס על אנטישמיות בסטוקהולם שמאז 7 באוקטובר חלה עלייה משמעותית בתקריות אנטישמיות: "אסור להתעלם מכל הדוגמאות שראינו לאחרונה: חלונות שבורים, ציורים של צלבי קרס ואיומי מוות". בריאיון ל"הארץ" התייחס למלחמה בצפון ואמר ש"כל העולם חושש מהסלמה ומהשלכותיה שלא ניתן לצפות אותן".
ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, אמר אתמול (שני) שחלה עלייה משמעותית באנטישמיות במדינה מאז מתקפת חמאס בישראל ב-7 באוקטובר, במהלך כנס שנערך בנושא בסטוקהולם.
קריסטרסון שיתף את באי הכנס בפגישות שקיים באחרונה בבית הספר היהודי בבירה וכן בקהילה היהודית במאלמו ואמר: "בשנה הבאה תציין הקהילה היהודית 250 שנה בשוודיה, ויהודי שוודיה חייבים להרגיש בטוחים כשהם מבקרים בבית הכנסת, כשהם עונדים תליון עם מגן דוד וכשהם מגיעים עם הילדים לבית הספר".כתבות קשורות
"אסור להתעלם מכל הדוגמאות שראינו לאחרונה: חלונות שבורים, ציורים של צלבי קרס ואיומי מוות. תלמידים נתקלים באנטישמיות חסרת בושה בבית הספר. פוליטיקאים שהפיצו תמונות אנטישמיות ברורות ברשתות החברתיות", אמר קריסטרסון. "אסור להתעלם או להפחית בחשיבות האנטישמיות. השנאה משגשגת בדממה. גם מילים יפות על אפס סובלנות אינן מספיקות. שוודיה היא אחת המדינות הסובלניות ביותר בעולם, אך יש למתוח את קו הסובלנות כשמופיעה חוסר סובלנות".
"ב-7 באוקטובר 2023 בוצע הרצח ההמוני הגדול ביותר של יהודים מאז השואה. המתקפה זכתה לגינוי נרחב גם בחלקים נרחבים של העולם. במקביל, נחגגה האלימות ברחובות ובכיכרות – הן בשוודיה והן במדינות אחרות, עם זיקוקים, שירה וריקודים. זה היה ניגוד ברור להבטחה של 'לעולם לא עוד'. והתברר שיש לנו עוד הרבה מה לעשות", אמר קריסטרסון. הוא ציטט את נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין, ואמר שדבריה על כך ש"לא היתה תרבות אירופית ללא תרבות יהודית ולא היתה אירופה ללא העם היהודי" נכונים גם לגבי שוודיה.
בסיום הכנס התראיין קריסטרסון ל"הארץ" והתייחס לסוגיית האנטישמיות במדינה וגם למלחמה. "מאז שבעה באוקטובר, דברים רבים החמירו מבחינת יהודי שוודיה", אמר ראש הממשלה השוודי.
ראש ממשלת שוודיה אולף קריסטרסון בכנס על אנטישמיות בסטוקהולם, אתמול, צילום: דיויד סטברו
על פי המועצה הלאומית למניעת פשיעה בשוודיה (BRÅ), נרשמה עלייה של פי חמישה בפשעי שנאה על רקע אנטישמי בין 7 באוקטובר לסוף 2023 בהשוואה לאותה תקופה בשנה הקודמת. על פי הדו"ח מדובר בכרזות וסיסמאות בהפגנות, אך גם בהצקות, הטרדות ותקיפות בעלות אופי אנטישמי על רקע המלחמה בעזה.
"בשוודיה, כמו ברוב המדינות, יש אנטישמיות זה עשורים. בעבר זה הגיע מכיוון ניאו-נאצים ואנשי ימין קיצוני. בימינו, אנשי הקהילה היהודית פוגשים אנשים רבים עם שורשים במזרח התיכון, ואנשים שמשתמשים ברטוריקה אנטישמית בגלל דעות שונות על מה שמתרחש במזרח התיכון", אמר קריסטרסון. "בדמוקרטיה כמו שוודיה בוודאי שמותר להחזיק בדעות שונות בנוגע לשאלה כיצד לפתור בעיות במזרח התיכון וכיצד לקדם שלום, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים משוודיה, אבל יש לנו אחריות מלאה להגן על יהודים ועל החיים היהודיים בשוודיה ועדיין לא עשינו מספיק".
קריסטרסון נשאל על עמדת ממשלתו לגבי העברת הלחימה המרכזית מרצועת עזה לצפון והשיב ש"כל העולם חושש מהסלמה ומהשלכות של הסלמה שלא ניתן לצפות אותן. מבחינת שוודיה, אנחנו מוטרדים מכך שיש בין 2,000 ל-4,000 שוודים השוהים עכשיו בלבנון למרות העובדה שביקשנו מאזרחינו שלנו לצאת משם ולחזור לשוודיה כאשר זה עדיין אפשרי. יש לנו משאבים מוגבלים מאוד לעזור לאנשים לצאת אם המצב יהיה גרוע יותר".
ראש הממשלה השוודי לא התייחס ישירות בריאיון לשאלת החטופים בעזה וליוזמות להפסקת אש בין ישראל לבין חמאס. הוא גם נמנע מלומר אם שוודיה תנהג כמו מדינות אחרות שהטילו סנקציות על בכירים ישראלים, בהם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. בעניין תגובתה של שוודיה לפלישה קרקעית ישראלית אפשרית ללבנון, הפנתה לשכת ראש הממשלה למשרד החוץ השוודי, שמסר ל"הארץ" שאין באפשרותו להתייחס לנושא.
במשך שנים רבות היו יחסי ישראל-שוודיה במשבר חריף, אך בשנים האחרונות חל שיפור ששיאו בביקור שר החוץ הישראלי אלי כהן בסטוקהולם במאי 2023. קריסטרסון לא חושב שהמלחמה השפיעה על היחסים בין המדינות. "שוודיה עומדת כמובן מאחורי זכות הקיום של ישראל ומאחורי זכותה של ישראל להגן על עצמה ואפילו חובתה להגן על עצמה בתוך גבולות של זכויות הומניטריות", הוא אמר. "לאיחוד האירופי יש עמדה עקבית בנוגע לכך. בסופו של דבר, אנחנו מאמינים בפתרון שתי המדינות וכמובן שלשוודיה חשוב מאוד שיהיה אפשר להפריד בין דעות שונות על הסכסוך במזרח התיכון והתמיכה המלאה ביהודים החיים בשוודיה".
הפגנה פרו-פלסטינית בסטוקהולם, צילום: דיויד סטברו
בחודשים האחרונים נרשמו כמה אירועים קשים בשוודיה כמו ירי וזריקת רימון יד על השגרירות הישראלית בסטוקהולם, פרסום ידיעות על ארגונים שוודיים שתומכים אקטיבית בחמאס ואפילו סוכנים של משמרות המהפכה האיראניים שהתכוונו לרצוח מנהיגים יהודיים במדינה.
קריסטרסון אמר ששוודיה ערוכה לאפשרות שחיזבאללה ירצה לנקום בישראל דרך פגיעה ביעדים ישראליים ויהודיים בחו"ל. "אנחנו בכוננות גבוהה ושוודיה נמצאת זה יותר משנה ברמת הכוננות השנייה הכי גבוהה האפשרית. הייתי אומר שהרשויות ערניות מאוד ושולטות במצב. עושה רושם שטרוריסטים מחמשים עבריינים שוודיים שבדרך כלל עוסקים בפעילות פלילית ואנחנו מוטרדים מכך, אבל אני מבטיח שאנחנו מודעים לכך ועוקבים אחרי המצב בזהירות רבה".
קריסטרסון הוא ראש מפלגת "המתונים" השמרנית שמאז אוקטובר 2022 עומדת בראש קואליציית מרכז-ימין הנתמכת בידי מפלגת ה"שוודים הדמוקרטים" הימנית-פופוליסטית. ממשלתו נחשבת ידידותית מאוד לישראל וכמו הממשלה הקודמת, ממשלת מרכז-שמאל בראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, היא פועלת בדרכים שונות למאבק באנטישמיות וקידום חיים יהודיים בשוודיה.
בכנס שנערך אתמול בסטוקהולם תחת הכותרת "אנטישמיות בשוודיה – תיאור מצב וצעדי מנע", השתתפו גם שרת התרבות פריסה ליליסטרנד, השר לעניינים חברתיים יקוב פורסמד, שר המשפטים גונאר סטרומר, השרה האחראית על בתי הספר לוטה אדהולם והשרה לשוויון חברתי פאולינה ברנדברג. יחד עם השרים הבכירים, דנו במשך כשלוש שעות אקדמאים שוודים מובילים, נציגי קהילות וארגונים יהודיים, עיתונאים וארגוני חברה אזרחית בגורמי האנטישמיות בשוודיה, באופנים בהם היא מתבטאת ובצעדים הנדרשים להיאבק בה.
מה משותף לאיימי ויינהאוס, אנה פרנק, אסתי לאודר, רוזה לוקסמבורג, עפרה חזה ומרילין מונרו? פרט לכך שכולן נשים וכולן יהודיות, הן גם כולן גיבורות. וכעת כל השש הן חלק מקבוצה של 120 נשים יהודיות המככבות בספר שוודי חדש, "גיבורות יהודיות" (Judiska hjältinnor), שמיועד לצעירים ומבוגרים כאחד. הספר, שמזכיר ספרי ילדים המעמידים במרכזם דמויות נשיות בולטות מההיסטוריה, לא רק משרטט את דיוקנותיהן של הגיבורות אלא גם מציג דרכן שאלות חשובות, שהפכו לדחופות יותר בעולם שלאחר 7 באוקטובר.
שלוש נשים יהודיות-שוודיות חברו ליצירתו: את הטקסטים כתבו עֲנֵלִי רודסטד, העורכת הראשית של מגזין התרבות היהודי השוודי Judisk Krönika ולשעבר גם עיתונאית ברדיו של רשות השידור השוודית, וקארין בריגר, משוררת וסופרת, המפרסמת גם בעיתונות השוודית. את דמויותיהן של הגיבורות איירה יואנה רובין דרנגר, יוצרת גרפית שוודית ששימשה גם כפרופסורית לאיור בקונסטפק (המקבילה השוודית לבצלאל) ואף זכתה לאחרונה בפרס הספרות של המועצה הנורדית בעבור הרומן הגרפי האחרון שלה.
"שלושתנו באות מרקע פמיניסטי חזק מאוד", מספרת רודסטד. "יואנה עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מאז שנות ה-90, קארין למדה היסטוריה נשית וספרות ואני עורכת את המגזין היהודי שבמסגרתו יזמנו סדרת כתבות על נשים יהודיות, בין השאר מכיוון שבמגזין היתה דומיננטיות גברית מאז היווסדו ב-1932. באמצעות סדרת הכתבות ניסינו לתרום לתיקון היסטורי ולהוצאת נשים מהצללים של ההיסטוריה היהודית-השוודית.
"הרעיון להפוך את הפרויקט לספר הגיע בזמן מגפת הקורונה. בזמן שקראתי לבתי, שהיתה אז בת 5, גרסה שוודית של 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', שעסקה בגיבורות שוודיות מעולם הרפואה, חשבתי שזה יהיה נהדר אם יהיה ספר שיוקדש לגיבורות יהודיות. יהודים הם מיעוט קטן בשוודיה והסיפורים של נשים יהודיות, שתמיד היו חלק ממנו, השאירו מעט מאוד חותם. מכיוון שאני עוסקת בניסיון להאיר את הסיפורים האלה כדי שאנשים יכירו אותם, התקשרתי ליואנה וסיפרתי לה על הרעיון. היא התלהבה והופתעה מאוד מכך שאין כבר ספר כזה בנמצא".
איורים של רות ביידר גינסבורג, עופרה חזה ואסתר רדא מתוך הספר. איור: Joanna Rubin Dranger, Natur & Kultur, Stockhoml
השיחה עם שלוש היוצרות מתקיימת בעיר העתיקה של סטוקהולם לאחר אירוע השקה לספר שהתקיים בחנות ספרים מקומית. הן מספרות שבמהלך הבדיקה אם כבר קיים ספר דומה המוקדש לגיבורות יהודיות, מצאו כמה ספרים שנכתבו באנגלית בנושא דומה אבל בהיקף מצומצם יותר. בנוסף, הן גילו את ארכיון הנשים היהודיות (Jewish Women's Archive) האמריקאי שהיה בעבורן מקור חשוב, אך הוא לא ספר מודפס. רובין דרנגר מציינת כי מראש בחרו לפנות לכיוון שיחרוג מההקשר המקומי. "אני רציתי לעשות ספר שלא יהיה רק לקהילה היהודית בשוודיה, אלא יתאים לכולם, גם במדינות אחרות". בריגר מוסיפה שספרן יכול לתרום גם לדיון אקדמי: "הוא צריך להיות חלק מלימודי היסטוריה נשית והיסטוריה של ספרות נשית. אני עובדת זמן רב בלימודי נשים ובכתיבת סיפורי חיים והענקת קול לנשים. הסיפורים האלו חסרים גם באקדמיה. למעשה, חלק גדול מהיכולת לעשות את זה עכשיו קיים בזכות נשים כמו אלה שכתבנו עליהן בספר, כמו גלוריה סטיינם, בטי פרידן וסוזן פלודי".
שלוש האחרונות הן חלק משורה ארוכה של נשים אמריקאיות שיש להן מקום מרכזי בספר, בהן השופטת רות ביידר גינסבורג, נשות רוח כמו סוזן סונטאג, ג'ודית באטלר ומאשה גסן ואמניות ומוזיקאיות כמו ברברה סטרייסנד, בט מידלר ואנני ליבוביץ'. אך יש בו גם נשים מרקע אחר לגמרי – מדעניות זוכות פרס נובל כמו עדה יונת הישראלית וריטה לוי-מונטלצ'יני האיטלקייה (זוכת פרס נובל לרפואה), שחקניות, רקדניות, דמויות היסטוריות מהמזרח התיכון ואפילו דמויות תנ"כיות כמו אסתר, רות וארבע האמהות. כולן יחדיו מצטברות בספר לפסיפס מרשים של נשים מעוררות השראה מתקופות היסטוריות שונות ומכל קצווי תבל.
בספר שלכן יש מגוון גדול של ארצות מוצא, תקופות ועדות, אבל יש כאלה שמקבלות ייצוג נרחב מאחרות. למשל, יש נשים רבות משוודיה ומארצות הברית ומעטות מישראל — בהן גולדה מאיר, עפרה חזה, עדה יונת, אסתר רדא ורובי דמלין מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. איך התנהלה העבודה ומה היה שיקול הדעת בבחירת הדמויות?
בריגר: "כשאחת מאיתנו מצאה דמות חדשה שרצינו שתהיה בספר, הצגנו אותה לאחרות, לקחנו קצת זמן לחשוב וללמוד ואז קיבלנו החלטה. לשלושתנו היה חלק שווה במציאת הנשים. זו היתה שיחה מתמשכת שבה כל אחת מאיתנו הציגה נשים אחת לשנייה, שוחחנו, וידאנו שכולן מסכימות ואז החלה העבודה הגדולה יותר של מחקר, כתיבה וציור. השיחה המתמשכת הזאת היתה החלק המופלא ביותר בעבודה. היינו בקשר רציף, שלחנו הודעות, תמונות ומאמרים זו לזו בזרם של פליאה ורצון יצירתי לכתוב ולהציג כמה שיותר נשים נהדרות".
רובין דרנגר מוסיפה בנוגע לזהות הנשים שנבחרו: "בשביל ישראלים זה ברור לגמרי שיהודים יכולים להיות הכל – דתיים וחילונים, אסיאתים, לבנים ושחורים – אבל בשביל שוודים זה לא כך ברור. הרבה אנשים מעולם לא פגשו יהודי אבל יש להם דימוי של יהודים. כשהם חושבים על יהודי הם חושבים על איש דתי עם כובע ופאות. הם לא מבינים שזו זהות גמישה". זה לדבריה הרקע לכך שבספר מופיעות בין היתר רבה אמריקאית שחורה, סופרות, עיתונאיות ונשות רוח מאלג'יריה, ניו זילנד, מצרים וקובה, משוררת מקסיקאית ושחקניות מהודו.
"במובן מסוים, הספר הזה הוא תשובה לדברים כמו הדו"ח שפורסם ב-2021 על אנטישמיות בבתי ספר במאלמו, עיר שהפכה כבר לידועה לשמצה בהקשרים האלה", מוסיפה רודסטד. "הדו"ח הראה שהצורה שתלמידים ומורים מבינים את המילה 'יהודי' היא בצורת גבר לבן דתי אורתודוקסי עם פאות או דמות שקשורה לקונפליקט הישראלי-פלסטיני". ובריגר ממשיכה: "הספר ממלא את החלל הזה שבעבר, ולצערנו גם היום, מתמלא בדעות קדומות. הוא לא רק מציע את האפשרות הנהדרת למצוא דמות שדומה לך, שיכולה לתת לך כוח או שיכולה להעניק לך השראה; הוא גם כלי לפירוק סטריאוטיפים ומאבק באנטישמיות". בריגר, שחיה בגטבורג, מוסיפה שקיבלה תגובות אוהדות כשהציגה את הספר במוסדות תרבות בעירה שעוסקים בחינוך: "הם אמרו, 'אנחנו לא צריכים עוד דו"חות, אנחנו כבר יודעים שיש כאן אנטישמיות, אנחנו צריכים כלים להתמודד עם הבעיה'. הם התלהבו מהספר ורוצים להשתמש בו ככלי חינוכי".
אבל מעבר למאבק בסטריאוטיפים של החברה הכללית, הספר מבקש להתמודד עם סוגיית המגוון היהודי, שאינו מובן מאליו אפילו בקהילות היהודיות עצמן. "היום, כשמסתכלים למשל בתמונות של הילדים מבית הספר היהודי בסטוקהולם, אפשר למצוא בהן את העולם כולו", אומרת רודסטד, "אנשים מתחתנים בכל מיני דרכים ויש חשיבות לייצוג של כולם". לדעתה של בריגר, המניפה המגוונת של הזהות היהודית שהספר פורש היא "דרך להתמודד עם דעות קדומות וגזענות שיש בתוך הקהילה היהודית". ורובין דרנגר מציינת: "אבל זה לא רק הייצוג, לא רק ציון העובדה שיש בספר מישהי שהיא מאומצת או מישהי שהיא אתיופית. זו נוכחות שהיא רחבה באמת, לא דוגמה או שתיים שנבחרו רק כדי לשמש אליבי".
מעבר לבחירה בדמויות ספציפיות, יש משמעות לכך שהספר קיים, כמוצר פיזי, על מדפי חנויות ספרים ברחבי המדינה ולא רק כמידע בארכיון אינטרנטי או כפרסום פנים-יהודי, מדגישות היוצרות. "במדינה כמו שוודיה, שבה המיעוט היהודי קטן מאוד, אי אפשר להמעיט בערך העובדה שהספר יצא לאור בשוודית ועל ידי הוצאה גדולה שאינה יהודית", אומרת רודסטד. "זו הצהרה על כך שזה ספר בשביל כולם – יהודים ושאינם יהודים, צעירים ומבוגרים, מבקרי ספריות ותלמידי בתי ספר".
היא ושתי שותפותיה מודעות לכך שהספר מתפרסם בתקופה סוערת וקשה גם מבחינת מצב הנשים בעולם וגם מבחינת מצב היהודים. הספר מקשר בין שתי הזהויות האלה ורבות מהדמויות המרכזיות שבו הן נשים שעמדו – או ממשיכות לעמוד – בחזית המאבקים האלה בעבר ובהווה; מהאנרכיסטית הרוסית-אמריקאית אמה גולדמן, דרך חנה סנש והלוחמות בגטאות במלחמת העולם השנייה ועד האקטיביסטית האתיופית-אמריקאית הצעירה נעמי וולדר. הרושם הוא שמעבר להישגים המדעיים והאמנותיים של הגיבורות, הספר מעלה על נס את המאבק בעריצות, בגזענות ובפטריארכיה.
"בעבר וגם היום אנחנו ממשיכות לראות נסיגה בזכויות נשים בעולם", אומרת בריגר. "זה כל הזמן חוזר. אנחנו מחברות בספר בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הנשית". רודסטד ממשיכה: "במובנים רבים אנחנו מחברות כאן גם מאבקים נוספים, למשל את זה של קהילת הלהט"ב. התנועה הפמיניסטית היהודית והתנועה הגאה היהודית צעדו יד ביד. קח למשל את סטיבן גרינברג, שהיה הרב האורתודוקסי הראשון שהיה הומוסקסואל מוצהר, ואת הפרשנות שלו לפסוק מספר ויקרא האוסר על משכב זכר. הוא מסביר את האיסור הזה כאיסור על השפלה של גבר אחר והבאתו לסטטוס של אישה, שבימי המקרא היה נחות. לפי התורה, משכב זכר מוריד למעשה את הגבר למעמד של אישה ופרשנותו של גרינברג מחברת בין שני המאבקים – חתירה לשוויון גם ביחסים בין גברים לגברים וגם ביחסים בין המינים. זה מאבק משותף".
האם משהו במשמעותו של הספר השתנה מאז 7 באוקטובר?
רודסטד: "העבודה על הספר הסתיימה למעשה לפני 7 באוקטובר וישנן עוד לא מעט גיבורות שהאירוע הזה הוסיף לגבורה היהודית הנשית – למשל, רחל אדרי מאופקים, בת הערובה שנתנה עוגיות וקפה למחבלים. מעבר לכך, אחרי שבוע האירוויזיון הנורא במאלמו, אני חושבת שעדן גולן נשאה על כתפיה לא רק את ישראל, אלא גם את המיעוט היהודי בשוודיה. אישה צעירה שעמדה בכבוד מול כל כך הרבה אנשים מבוגרים סביבה שירדו לרמה נמוכה כל כך. היא באמת הפגינה כוח גדול בזמן שיהודים רבים בכל רחבי העולם הרגישו לחץ ופחד. הדמות שלה נתנה לי באופן אישי כוח".
"לא יכולנו לדמיין את הנסיבות האלה כשכתבנו את הספר. הצגנו אותו, קצת לפני שהוא פורסם, ביריד הספרים הבינלאומי בגוטנברג (אירוע התרבות הגדול בסקנדינביה ואחד מירידי הספרים בגדולים באירופה, ד"ס), שנערך שבוע לפני 7 באוקטובר. המעבר בין בימת תרבות בינלאומית חשובה ובין הנפילה של 7 באוקטובר היה חריף מאוד. זה הרעיד את הקרקע תחת הרגליים של ישראלים ופלסטינים – ושל יהודים בכל העולם. זו נפילה נוראה.
"כמה חודשים מאוחר יותר הבנתי שמשמעותן של חלק מהגיבורות בספר השתנתה בעבורי. למשל, דונה גרציה. כשכתבתי עליה היא היתה מין דמות היסטורית רבת עוצמה שהתמודדה עם האינקוויזיציה לפני 500 שנה. היום אני מבינה שיש גם עכשיו המון יהודים שחיים כאנוסים (יהודים נסתרים) – יש לי חברים יהודים שמודאגים כי הם נתנו לילדים שלהם שמות יהודיים ועכשיו הם לא יודעים מה יקרה להם כתוצאה מכך. במציאות של חרמות בעולם התרבות ובבתי ספר, שם יהודי יכול להביא להשלכות קשות. בו בזמן, אני מרגישה שההתנגדות, הכוח והחוסן של יהודים הם חלק מהספר הזה. כעם, עברנו דברים כאלה פעמים רבות ובמשך מאות שנים. חלק מהגיבורות כאן עמדו במבחן ויצרו את מה שיצרו עבורן, עבור משפחותיהן, עבור העם שלהן ועבור העולם".
ענלי רודסטד צילום: Hugh Gordon
רודסטד מציינת סנטימנט בולט בקרב יהודים ברחבי העולם היום: "ישראלים בימינו נהיו יהודים יותר, ויהודים נהיו ישראלים יותר. הטרור הפוגרומיסטי של 7 באוקטובר היה משהו שבעבר קרה רק בגולה ושישראל היתה אמורה למנוע. הביטחון של העצמאות התערער וישראלים קיבלו טעימה באופן הנורא והמפחיד ביותר של מה זה להיות מיעוט כמו המיעוט היהודי ברוסיה לפני 200 שנה. במקביל, יהודים רבים בעולם סובלים היום ממה שישראלים סובלים ממנו – השתיקה והפניית העורף של אנשים שהם החשיבו בעבר לחברים ושותפים, כמו אנשי עולם התרבות או התנועה הפמיניסטית. מעבר לכך, יהודים רבים עומדים עכשיו לצד ישראל כאשר השונאים שמים להם למטרה יהודים וישראלים כאחד. כך, כשישראל מוצגת כמדינה מצורעת וכמדינה שתמיכה בה מעוררת מחלוקת, הנשים שכתבנו עליהן מעניקות כוח שילדים ובני נוער צריכים".
"אלה לא רק ילדים", מוסיפה בריגר. "כשאני מעיינת בספר, אני מקבלת השראה ומרגישה כוח ושמחה. כבר כשכתבנו את הספר, כשגילינו נשים חדשות שלא הכרנו, זה שימח אותנו, אבל עכשיו השמחה היא אחרת. בעבר זו היתה האופוריה של מציאת משהו חדש שלא הכרנו – למשל, כשגילינו את השחקניות היהודיות שכיכבו בבוליווד. אבל היום ישנו כל הזמן הצל של 7 באוקטובר והספר גם נותן כוח שאנו זקוקות לו".
איור של גולדה מאיר, איור: Joanna Rubin Dranger/Natur & Kultur, Stockholm
רובד נוסף שקיים בספר הוא ההגדרה הגמישה של הזהות היהודית. יש דמויות שלא נולדו יהודיות ושהתגיירו (כמו מרילין מונרו, שהתגיירה בגיור רפורמי לקראת נישואיה למחזאי ארתור מילר והגדירה עצמה "יהודייה אתאיסטית"), יש כאלה שאביהן היה יהודי ולא אמן ויש כאלה שלא נולדו יהודיות אך אומצו על ידי יהודים. מעבר לכך, חלק מהגיבורות לא הגדירו את עצמן יהודיות בצעירותן ורק בבגרותן נדחקו על ידי אחרים לגבש את זהותן היהודית.
בריגר מציינת לדוגמה את מריאן כהן, חברת המחתרת היהודית בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, שהצילה ילדים יהודים על ידי הברחתם לגבול שווייץ: בימי ילדותה בגרמניה כלל לא היתה לה זהות יהודית פעילה וזו התפתחה רק כשהיגרה עם הוריה לצרפת. רובין דרנגר מספרת על לוטה לזרשטיין, ציירת יהודייה-גרמנייה שמצאה מקלט בשוודיה ושיהדותה הוגדרה למעשה רק כאשר הנאצים אסרו עליה להציג את עבודותיה, סגרו את הסטודיו שלה וסילקו אותה מאגודת האמניות של ברלין. "זה גם הסיפור שלי", היא אומרת, "אני התבגרתי כילדה שעברה אסימילציה (היטמעות), ואימצתי את הזהות היהודית שלי רק אחרי שכומר בתהליך הקונפירמציה הנוצרית שלי הצביע עלי כיהודייה. אני יודעת שזו חוויה שרבים שותפים לה והיום, אחרי 7 באוקטובר, אנשים רבים מגלים מחדש את זהותם היהודית ופונים לחיפוש אחר קהילה שאולי הם כבר שכחו".
רודסטד ממשיכה: "באקלים הגלובלי הנוכחי, מילים כמו 'מניין' ו'שטעטל' יקבלו משמעות חדשה. ביהדות הפרוגרסיבית לפחות, אפשר יהיה למצוא מניין של נשים, והמונח שטעטל יקבל משמעות מודרנית של מקום בטוח. יש בזה צורך מכיוון שיש כבר הוצאות לאור באמריקה שאומרות 'לא לסקסיזם, לא לגזענות ולא לציונות'. ייתכן שיהודים שוב ייאלצו להוציא את ספריהם לבד, עד שהעולם יגלה אותם מחדש".
יואנה רובין דרנגר צילום: Hugh Gordon
מה מבדיל גבורה יהודית מגבורה כללית ומה ייחודה של גבורה נשית?
בריגר: "זה קשור לרדיפה. הגבורה בספר שלנו קשורה לכוח ההתמודדות וההתנגדות לרדיפה, לאנטישמיות, לגזרות. בחברה הכללית, ישנו המאבק בפטריארכיה ובתקרות הזכוכית למיניהן. כאן צריך להוסיף את המאבק הנוסף, השונה – המאבק שנשים יהודיות היו צריכות לנהל לאורך ההיסטוריה".
רובין דרנגר: "חלק מהעניין הוא שנשים יהודיות רבות לחמו בעבור זכויות של מיעוטים אחרים – למשל, שחורים או עמים ילידיים בארצות הברית. הן לא הסתפקו במלחמה על האינטרסים שלהן".
רודסטד: "זה חלק מהערכים היהודיים ומהמסורת היהודית. יש מסורת יהודית של אמירת אמת בפני בעלי שררה. זה חלק מהמסורת של יהודים לעשות את העולם למקום טוב יותר, להשתמש בפלטפורמה שלהם בעבור תיקון עולם. אף על פי שזה מאפיין את היהדות האמריקאית, זה לא רק בארצות הברית. כתבנו למשל על הפילנתרופית פרחה (פלורה) ששון, ילידת עיראק, שמימנה וקידמה שימוש בחיסונים נגד מחלות נוראות בהודו ונלחמה בקיפוח ואפליה".
קארין בריגר צילום: Hugh Gordon
אם היתה ניתנה לכן הזדמנות לפגוש אחת מהגיבורות שכתבתן עליהן, במי הייתן בוחרות?
רובין דרנגר: "מפצחת הקודים האמריקאית אליזבת סמית פרידמן. עבודת פיצוח ועבודה של הגנה באמצעות מודיעין מרתקת אותי. ופרידמן בכלל לא היתה ידועה עד לאחרונה כי התיקים היו חסויים. חוץ מזה, היא לא היתה יהודייה במקור, אלא התחתנה עם יהודי וזה חשוב. חשוב לדבר גם על יהודיות מהסוג הזה, דווקא מפני שלא עבור כולם הן נחשבות יהודיות".
רודסטד מתקשה לבחור. היא מתחילה משפרה ופועה, המיילדות התנ"כיות שלא צייתו למצוותו של פרעה להמית את ילדי היהודים. אחר כך היא עוברת לצעירות היהודיות שהיו חלק מתנועות ההתנגדות לנאצים וממרד גטו ורשה ולבסוף היא בוחרת באסנת ברזאני, בת המאה ה-16 מכורדיסטאן, פוסקת הלכה ותלמידה חכמה שהיתה בתו של ראש ישיבה במוסול והפכה לראש ישיבה בעצמה. "הסיפור של ברזאני שינה את דעתי על האופן שבו מתרחשת קִדמה", היא מסבירה, "הוא נותן פרספקטיבה על מה היה פעם המערב ומה היתה פעם עיראק".
גם בריגר מדברת על כמה דמויות. היא הושפעה רבות מסוזן סונטאג, "המפגש איתה עיצב לא רק את חיי האקדמיים, אלא את החיים האישיים שלי מאז שהייתי בת עשרה", וגם מסיפורה של שרלוטה סלומון, האמנית היהודייה-גרמנייה שנרצחה באושוויץ. "זה סיפור עם הרבה כאב", היא אומרת, "סלומון השאירה את עבודותיה למַכרה עם ההוראה 'שמרי על זה. אלה הם כל חיי'. היא מזכירה לנו עד כמה חשוב לכתוב ולתעד גם היום, כמה חשוב להשאיר עקבות ועדויות.
"אני מקווה שאם אדם צעיר מרגיש לבד או אבוד, הוא או היא יוכלו למצוא בספר שלנו את מה שאני מצאתי בנשים האלה ששינו את חיי לחלוטין. אני מקווה שהספר ייתן להם מודל לחיקוי בזמנים הסוערים והנוראים האלה. אולי הם אפילו ימצאו בו חברת נפש, גם אם זו חברה שנמצאת רחוק מאוד או שכבר אינה בין החיים. כל כך קשה למצוא ולעצב זהות. אני לעולם לא הייתי צולחת את שנות העשרה שלי בלי הנשים האלה שהפכו אותי לאשת קריאה וכתיבה, למישהי עם מטרה בחיים. הלכתי עד הסוף בניסיון ללמוד הכל על רבות מהן, וחלק מהן הרבה יותר קרובות אלי מאנשים אמיתיים. העולם נפתח בפנייך כאשר יש לך קשר לטקסטים ולספרים, והסופרות והאמניות יכולות לתת לך יד להחזיק בה וללכת איתה לאורך כל החיים".
The Kaleidoscope project revives an initiative that was interrupted by the Holocaust: an autobiographical writing competition for Jewish youth from all over Europe
"My father spoke with me as a friend. He touched offhandedly on the question of whether I was in love with a boy. The question has opened a new page for me … I've always tried to banish the subject from my heart," wrote a 17-year-old Jewish girl calling herself Hansi in Vilna in 1934. Later, she wrote that the boys in her class ignored her, that she saw herself as "unattractive to the eye" and that the indifference of the boys made her sit on the sidelines and sink into thought while the other girls sat together and shared anecdotes.
"That specific situation made it so I didn't love a single boy," she wrote. "At a time when I couldn't stop my feelings, I felt love for boys in general, as the opposite sex, as a group and not as individuals."
Hansi's text is only one testament out of hundreds that unfurl over thousands of pages written by young Jews who lived in Poland and several of its neighbors in the 1930s. They were collected by the Yiddish Scientific Institute, which worked in Eastern Europe in the lead-up to World War II with the mission of researching and preserving the region's Jewish life and Yiddish culture.
The organization was established in 1925 in Vilna (then in Poland, now the capital of Lithuania and known as Vilnius) and had branches in Warsaw, Berlin and New York. World War II forced the organization to move its operations to New York, which is the home to its modern incarnation's headquarters to this day.
The collection of these autobiographical accounts is fascinating in the personal glimpse it gives into prewar Jewish life. Many of the teenagers who wrote them died in the Holocaust, their words now serving as a memorial to the complex, diverse lives that were lost. They wrote about music, literature, ice skating and a myriad of other subjects. Some were politically aware and were Zionists, socialists or members of the Bund movement. There were the religious and the secular, the poor and the rich, the city folk and the rural folk. There were young people in love, the newly married and the divorced. Some dreamed of emigrating to the New World; some were excited about the future, and others were afraid of it.
The beginning of the Hebrew-language entry for the competition written by Hansi, a girl from Vilna, in 1934.Credit: YIVO Institute for Jewish Research
"In the 1930s, the YIVO institute in Vilna wanted to know what was going on in the minds of young people in Yiddish-speaking countries," says Daniela Greiber, the Jewish Communal Life grants program manager at Rothschild Foundation Hanadiv Europe. "They organized a competition for autobiographical writing, and over the course of several rounds, between 1934 and 1939, they received 627 manuscripts. Most were handwritten and dozens of pages long. Most of the writers were boys, but there were girls too, and although the prevalent language was Yiddish, there were also some – including Hansi – who wrote in both Hebrew and Polish.
"The idea wasn't to publish the manuscripts, but to preserve them so they would serve as raw material for social research," continues Greiber. "The background for the project was the "Yiddishist" worldview, which believed in the need to develop a sense of belonging and meaning in Jewish life in countries where Yiddish was spoken.
There was also a belief among many that there was a future for Jews in Europe that would involve a socialist revolution. This was a time when people studied ethnography and were involved in the discipline of autobiographical writing. Someone had the ingenious idea of asking young people to write their biographies, and to make the manuscripts truthful, it was proposed to do it with anonymity."
The request was publicized in the press; to increase motivation, a competition with prizes was announced. Each year, several writers won 150 zlotys each. However, the winners in the final round never found out about their accomplishment. The date set for announcing the winner was September 1, 1939, the very day World War II broke out. It's likely that many of the participants didn't survive the following years.
The Jewish autobiographical competition was abruptly forced to end because of the war, but 85 years later, the Rothschild Foundation has begun to revive the project. It named the new project Kaleidoscope, and it seems almost like the twin of the original one. Once more, young Jews from all over Europe are writing about their lives. This time, the works aren't only being preserved and collected, but are also being published (in their original language and the English translation) on the project's website.
Dennis Grossman, one of the first participants in the project, is a young Jewish man from Budapest who grew up participating in Hungarian Jewish schools and summer camps. "I'm 21 years old and I still go to summer camps – now as a counselor," he wrote. "It is very hard to stay involved in the Jewish community after somebody reaches adulthood. Before that, you can go to camps, Jewish school and youth movements. But you grow out of these when you become 18 years old.
"That is why – if you want to stay involved – people usually go work at [camps] as a counselor or get jobs in Jewish organizations," he continued. "My girlfriend and I started hosting Shabbat dinners for our Jewish friends every other Friday as a way to keep our little community together. We usually say blessings for the wine and challah, sometimes we say kiddush. After that we eat, drink, have conversations and play board games.
"Most of the people who come are our friends from […] camp, but we also try to invite anybody who has somewhat of a connection to Judaism and is looking for a way into the community," he added. "There are lots of young Jews in Hungary who either find out about their being Jewish too late or have some other reason for not getting involved in the community early on. These people get locked out because most of the programs and communities for young adults are just like our Shabbat dinners. Small, because my home can only fit so many, and somewhat closed because we only know the people in our social bubble.
Denis Grossman
"I am truly frustrated by this dynamic and I'm always looking for ways to get more people involved," he wrote. "My philosophy is that people should relate to their Jewish identities through experiences they have. These experiences can be anywhere from going to the synagogue to attending a Shabbat dinner or a bar mitzvah. These can overwrite the fact that a lot of people relate to Judaism through the Holocaust or through our history."
Dennis is the son of an American father and a Hungarian mother who divorced when he was a baby. Most of his mother's family died in Auschwitz, and those who survived avoided their Jewish identity after the war. His mother started to show renewed interest in her 20s. "My mother always put more emphasis on making these experiences fun and digestible for us rather than following the strict rules," he wrote. "Because of this, for example, my concept of Shabbat is about having everyone around the table and my mom kissing my head, blessing me, and having peace around us. It is very far from the concept that we aren't allowed to do certain things…"
Dennis understands the significance of the manuscripts that were written so many decades ago and of the renewal of the project. "It's trying to understand the period we live in and the significance of being a Hungarian Jew in this time period," he says. "In my text, I tried to explain the situation so that people understand it. But besides the historical aspect, I also like to express myself in writing, and it feels good to be a part of something like this and to share my Jewish identity with the world. "
In addition to the positive aspects of Jewish identity, are there also more challenging aspects?
"For me, it's not a big challenge to be Jewish. If I wasn't an active Jew, that would be a greater concession. There's a fear of antisemitism, of estrangement, of discrimination, of the fact that people don't understand us or think we're strange, but if we don't expose ourselves and aren't active, people will understand us even less. I believe in being a full part of society in general, and I feel that through me, people will understand what Judaism is.
"אבא שוחח איתי כחבר. הוא נגע דרך אגב בשאלה אם אני אוהבת בחור. השאלה הזו הוסיפה לי דף חדש… השתדלתי תמיד למחוק מהלב את העניין הזה", כך כתבה צעירה יהודייה בת 17, שכינתה את עצמה האנזי, בווילנה ב-1934. בהמשך היא מספרת ליומנה כי הנערים בכיתה מתעלמים ממנה, שהיא תופסת את עצמה כ"מכוערת בשביל העין" ושאדישותם של הבנים גורמת לה לשבת בצד ולשקוע במחשבות בזמן שהנערות האחרות יושבות יחד ומספרות אנקדוטות זו לזו. "מצב ספציפי זה גרם שלא אהבתי בחור אחד", היא מסכמת, "ובשעה שלא יכולתי לעצור ברגשי הלב, חשתי אהבה לבחורים בכלל, באשר הם מין שני, בתור קיבוץ ולא בתור פרט".
רשימתה של האנזי היא רק עדות אחת מתוך מאות עדויות הנפרשות על פני אלפי עמודים שכתבו צעירים יהודים שחיו בפולין וכמה משכנותיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הן נאספו על ידי מכון יהודי בשם ייִוואָ (YIVO, ראשי תיבות ביידיש של המכון המדעי היהודי), שפעל במזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וקיבל עליו לחקור ולשמר את אורח החיים היהודי במזרח אירופה ואת תרבות היידיש. הארגון הוקם ב-1925 בווילנה (אז בפולין, היום בליטא) והיו לו סניפים בוורשה, ברלין וניו יורק; לעיר זו עברה פעילות הארגון בעקבות מלחמת העולם השנייה ובה נמצא המטה של גלגולו המודרני עד היום.
הרשימות שלוקטו במסגרת איסוף העדויות האוטוביוגרפיות מרתקות. רבים מבני הנוער שכתבו אותן נספו בשואה והטקסטים שלהם משמשים מעין מצבה המזכירה את החיים המגוונים והעשירים שאבדו. הם כתבו בין השאר על מוזיקה, ספרות וגלישה על קרח; חלקם היו מודעים פוליטית – ציונים, סוציאליסטים או אנשי תנועת הבונד; היו ביניהם דתיים וחילונים, עניים ועשירים, כפריים ועירונים; הם כללו נערים מאוהבים, נשואים טריים וגם גרושים; חלקם חלמו להגר לעולם החדש, חלקם התרגשו לקראת העתיד ואחרים דווקא חששו ממנו.
"בשנות ה-30 המכון בווילנה ביקש לדעת מה קורה במוחם של צעירים בארצות דוברות היידיש", מספרת דניאלה גרייבר, מנהלת תוכניות מענקים בקרן רוטשילד "הנדיב" אירופה. "הם אירגנו תחרות כתיבת אוטוביוגרפיות ובמשך כמה סבבים, בין 1934 ל-1939, הם קיבלו 627 טקסטים. רובם היו כתובים בכתב יד והיו בני עשרות עמודים. מרבית הכותבים היו בנים, אך היו גם בנות, ואף שהשפה השלטת היתה יידיש, היו גם כאלה ובהם האנזי שכתבו בעברית ובפולנית. הרעיון לא היה לפרסם את הטקסטים, אלא לשמור אותם כך שיהיו חומר גלם למחקר חברתי. הרקע לפרויקט היה השקפת העולם הבונדיסטית, שהאמינה בצורך לפתח שייכות ומשמעות לחיים היהודיים במדינות דוברות היידיש. היתה גם אמונה שיש עתיד יהודי באירופה שתעבור מהפכה סוציאליסטית. מכיוון שזו היתה תקופה שבה אנשים למדו אתנוגרפיה ועסקו בדיסציפלינה של כתיבת אוטוביוגרפיות, מישהו חשב על הרעיון המבריק לבקש מאנשים צעירים לכתוב ביוגרפיות, וכדי שהטקסטים יהיו כנים, ההצעה היתה לעשות זאת באופן אנונימי".
הבקשה הופצה בעיתונות וכדי להגביר את המוטיבציה אף הוכרזה תחרות נושאת פרסים. בכל שנה זכו כמה כותבים ב-150 זלוטי כל אחד. עם זאת, הזוכים בסיבוב האחרון מעולם לא קיבלו הודעה על זכייתם: המועד המתוכנן להכרזת הזוכים היה 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. ככל הנראה, רבים מהכותבים לא שרדו בשנים הבאות.
תחילת רשימתה של האנזי, נערה מווילנה ב-1934, במסגרת תחרות העדויות של מכון ייווא. טקסטים ספורים בעברית צילום: YIVO Institute for Jewish Research
תחרות האוטוביוגרפיות היהודיות המקורית אמנם נקטעה באחת בסוף שנות ה-30, אבל קרן רוטשילד מצאה דרך לחדש את הפרויקט כעבור 85 שנים. לפרויקט החדש הם החליטו לקרוא "קלידוסקופ" והוא מעין תמונת מראה של הפרויקט המקורי – גם בו צעירים יהודים מרחבי אירופה כותבים על חייהם כיום, והפעם הטקסטים לא רק נשמרים ונאספים אלא גם מתפרסמים בפומבי (בשפות המקור ובתרגום לאנגלית), באתר האינטרנט של הפרויקט.
דניס גרוסמן, אחד המשתתפים הראשונים בפרויקט, הוא צעיר יהודי מבודפשט שהתבגר במסגרות יהודיות-הונגריות. "אני בן 21 ועדיין הולך למחנה הקיץ", הוא כותב בטקסט שלו, "אבל עכשיו בתור מדריך. קשה מאוד להישאר מעורב בקהילה היהודית אחרי שמגיעים לבגרות. לפני כן אפשר ללכת למחנות קיץ, לבית ספר יהודי או לתנועת נוער, אבל כשמגיעים לגיל 18 עוברים הלאה. מי שרוצה להישאר מעורב הולך לעבוד במחנה בתור מדריך או בארגונים יהודיים. אני וחברתי התחלנו לארח ארוחות שבת עבור חברינו היהודים, פעם בשבועיים בערבי שישי, כדרך לשמור על הקהילה הקטנה שלנו. בדרך כלל אנחנו מברכים על היין והחלה, לפעמים אומרים קידוש. אחרי זה אנחנו אוכלים, שותים, מנהלים שיחות ומשחקים משחקי קופסה. רוב מי שמגיעים הם חברים שלנו ממחנה הקיץ. אבל אנחנו גם מנסים להזמין כל מי שיש לו קצת קשר ליהדות ומחפש דרך להיכנס לקהילה.
"הרבה יהודים צעירים בהונגריה מגלים על היותם יהודים מאוחר מדי, או שיש להם סיבה אחרת לא להתערב בקהילה בשלב מוקדם", הוא ממשיך. "האנשים האלה מוצאים את עצמם בחוץ כי רוב התוכניות לצעירים הן קטנות וסגורות ואנחנו מכירים רק את האנשים בבועה החברתית שלנו. אני באמת מתוסכל מהדינמיקה הזאת ואני תמיד מחפש דרכים לגרום לאנשים נוספים להיות מעורבים. הפילוסופיה שלי היא שאנשים צריכים להתייחס לזהותם היהודית באמצעות חוויות שיכולות להיות בכל מקום, מהליכה לבית הכנסת ועד להשתתפות בארוחת שבת או בר מצווה. זה יכול להחליף את ההתייחסות ליהדות רק דרך השואה או ההיסטוריה שלנו".
דניס הוא בן לאב אמריקאי ואם הונגרייה, שהתגרשו כשהיה תינוק. רוב בני משפחתה של האם נספו באושוויץ ואלה ששרדו נמנעו מעיסוק בזהותם היהודית אחרי המלחמה. אמו החלה לגלות בה עניין מחודש בשנות ה-20 שלה. "אמי תמיד שמה יותר דגש על הפיכת החוויות היהודיות למהנות וקלות לעיכול עבורנו, ופחות על כללים נוקשים", הוא כותב. "בגלל זה תפיסת השבת שלי היא שכולם יושבים סביב השולחן ואמא שלי מנשקת לי את הראש ומברכת אותי. זה רחוק מאוד מהרעיון שמשמעות השבת היא שאסור לעשות דברים מסוימים".
דניס מודע לחשיבות הטקסטים שנכתבו לפני עשרות שנים ולמשמעות חידושו של פרויקט התיעוד. "זו התמודדות עם הבנת הזמן שאנו חיים בו ועם המשמעות של להיות יהודי-הונגרי בזמן הזה", הוא אומר. "בטקסט שלי ניסיתי להבהיר את המציאות הזאת כדי שאנשים יבינו אותה. אבל מעבר לעניין ההיסטורי, אני גם אוהב לבטא את עצמי בכתיבה, וזו הרגשה טובה להיות חלק מדבר כזה ולשתף את העולם בזהות היהודית שלי".
האם מעבר לצדדים החיוביים של הזהות היהודית יש לה גם צדדים מאתגרים יותר?
"בשבילי, זה לא אתגר גדול להיות יהודי. אם לא הייתי יהודי פעיל, זה היה ויתור גדול יותר. יש פחד מאנטישמיות, מקיפוח, מאפליה, מכך שלא מבינים אותנו או שחושבים שאנחנו מוזרים, אבל אם לא ניחשף ולא נהיה פעילים, אנשים לא יבינו אותנו עוד יותר. אני מאמין בלהיות חלק מלא מהחברה הכללית ואני מרגיש שאנשים יבינו מה זו יהדות דרכי. אני מסביר להם וכך יוצר מודעות. זה אולי מפחיד להסתובב ברחוב עם כיפה, אבל כשאני בדרך לבית הכנסת אני חובש אותה אף שבדרך כלל אני לא חובש כיפה. אני עושה את זה כי זו ההזדמנות שלי להיות אדם יהודי ברחוב, ולא סתם אדם ברחוב. כשיראו 100 כיפות, יקבלו את זה ויבינו מה זה".
דניס גרוסמן, צילום פרטי.
הוא מציין כי צעירים יהודים רבים בהונגריה חשים מנותקים ממורשתם, ו"זו הסיבה שהקמתי עם עוד כמה שותפים את 'קרן הקשר הונגריה' (The Kesher Hungary Foundationn) שנועדה לעזור לבנות מחדש את העולם היהודי שאיבדנו במאה ה-20. המשימה שלנו היא לספק לצעירים יהודים תחושת שייכות דתית וקהילתית באמצעות תוכניות ואירועים חינוכיים".
בהתחשב במה שקורה כיום במזרח התיכון ובאופי השלטון בהונגריה, האם יש בפעילות כזאת גם פחד?
"אני מרגיש את הפחד עוד לפני 7 באוקטובר, אבל אני בוחר להתגבר עליו. לכן כשאני עושה את זה או כשאני חובש כיפה, אני מרגיש גאווה. זה לא רק כדי להראות לאנשים, יש לזה גם משמעות דתית ולכן יש לי סיבה לגיטימית, כלומר יש כאן מכשול ואפשר וצריך להתגבר עליו. יש פחד בקרב צעירים יהודים לחשוף את עצמם כיהודים, חלקם מתגברים עליו וחלקם לא".
גם ליזה ג'מל, צעירה בת 25 שנולדה בטורקיה וחיה בהיידלברג שבגרמניה, מנסה להבין את משמעות הזהות היהודית כיום. "הבחירה להיות יהודייה באופן אקטיבי השתנתה אצלי במשך השנים", היא מספרת. "פגשתי אנשים והייתי מעורבת בתוכניות חברתיות ואחר כך גם בתוכניות אקדמיות, שסייעו לי להבין את הערכים היהודיים שאני מאמינה בהם. למדתי עברית ולימודים יהודיים וזה חלק חשוב בחיים שלי. אני גם אוהבת זיכרונות ומסורות המסופרות בעל פה וחשוב לי לדעת את ההיסטוריה המשפחתית שלי". ליזה פתחה את הטקסט שלה ב"קלידוסקופ" בציטוט מהמשנה – "אם אין אני לי, מי לי" – והסבירה שהוא מעודד ניסיון להבין מי אנחנו באמת. "אני גאה להיות חלק ממשהו שיישמר לעתיד", היא אומרת על השתתפותה בפרויקט.
ליזה נולדה באנטקיה בדרום טורקיה, כילדה עברה עם משפחתה לאיסטנבול ובגיל 17 נסעה ללמוד באיטליה. אחר כך המשיכה לגרמניה, שם השתתפה בפרויקט לימודים יהודיים שחשף אותה ליהודים ממדינות רבות נוספות. "אפשר למצוא בכל מקום חבר יהודי ולהתחבר על בסיס התמודדויות וחוויות משותפות", כתבה בטקסט שלה. ליזה מדברת על יצירת קשרים וגשרים ועל הימנעות מיצירת נרטיב של "אנחנו" ו"הם": "אנחנו זוכרים שלכל קהילה עשוי להיות סיפור ייחודי, מהיכן הם מגיעים וכיצד הם מצטלבים עם אחרים. באופן דומה, רבים מחברי הקהילה חלוקים בעמדותיהם על נושאים רבים, אך ההיסטוריה והתרבות המשותפת מחברות אותנו מחדש".
ליזה, צילום פרטי
בסיפור השורשים שלה חלה התפתחות קשה: רעידת האדמה שפקדה את טורקיה וסוריה בפברואר 2023 והחריבה את עיר הולדתה תפסה אותה בזמן שערכה ספר ובו תרגומים לאנגלית של טקסטים על זהות יהודית, שכתבה בפרסומים שונים בטורקיה. "בדיוק ברגע שאני מתעניינת יותר ויותר בשורשים שלי, הבנתי שלא נותרה שם קהילה. אנחנו נאחזים בזיכרונות, בסיפורים, בשירים, בשפות, באוכל, במשפחה ובמסורת", היא אומרת ומספרת שהקדישה את הספר לשתי סבותיה ולראש הקהילה היהודית הקטנטנה באנטקיה, שאיבדו את חייהם ברעידת האדמה.
דניאלה גרייבר, צילום: Rothschild Foundation Hanadiv Europe
גרייבר, שיזמה את הפרויקט החדש, מציינת כי רוב הסיפורים בפרויקט המקורי הם עצובים: "הכותבים ניסו לצאת מהמקום שבו הם נמצאו באמצעות הכתיבה. יש סיפורים קשים – 'אבא שלנו עזב אותנו' או 'היינו 13 ילדים ושרדו רק שמונה'". היא מוסיפה שקרן רוטשילד עוסקת תמיד בתיעוד ההיסטוריה היהודית, אבל הפעם חיפשה משהו שיקשר את העבר אל ההווה דרך הכלים שהיא עוסקת בהם – ספריות, מוזיאונים וארכיונים. "כאן יש משהו שיכול להיות כלי להבנת העבר", היא אומרת, "אבל גם השראה לצעירים וסיוע לקהילות האירופיות של היום".
לדבריה, "בהתחלה אמרו לי שאני חייבת לעשות ביוגרפיות בווידיאו, שאף אחד לא יכתוב טקסטים ושאין טעם לבקש. אבל חשבתי שאין טעם בווידיאו – כי רציתי ש'קלידוסקופ' יהיה מראה של הפרויקט המקורי אבל גם כי רציתי לתת לכותבים הזדמנות לעשות משהו מעמיק יותר. זה מיועד לאנשים שהכתיבה באה להם יותר בקלות ומוכנים להיות חשופים וכנים, וזה לא קל למצוא אנשים כאלה". הקושי טמון לא רק בכתיבת הטקסטים. "אנשים צעירים מתקשים למצוא את עצמם היום בקהילה היהודית המאורגנת", אומרת גרייבר. "זה לא דבר חדש. כבר 2,000 שנה שמבוגרים אומרים שהצעירים לא מחויבים מספיק. אבל יש היום מספיק אנשים שמתנדבים ובוחרים להיות פעילים במעגלים יהודיים ושיש להם זהות יהודית חיובית, לא רק כזאת שנובעת מפחד ומלחמה באנטישמיות. הם משקיעים שעות רבות מזמנם החופשי כדי להתנדב בתנועת נוער, בבית ספר ובאירועי תרבות".
איך את רואה את המשך הפרויקט?
"המטרה כרגע היא לקבל תמונת מצב של 2024 כי זו שנה משמעותית מבחינה היסטורית. כל סיפור שנקבל ייתן עוד חלק בפאזל שלה".
גרייבר מתייחסת להשפעת אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהחלה בעקבותיהם. אלה מרעידים עדיין את הקרקע תחת רגליהם של יהודים בתפוצות, הנדרשים להתמודד לא רק עם הפגנות, חרמות ועוינות פוליטית, אלא במקרים רבים גם עם איבוד חברים, בדידות, ניכור חברתי ושינויים דרמטיים בשיח הציבורי כלפיהם. "התחלנו לפתח את 'קלידוסקופ' בחורף 2022", אומרת גרייבר. "הסיפורים הראשונים נכתבו ופורסמו בספטמבר 2023, אך רוב הסיפורים חוברו ופורסמו בסוף 2023 ו-2024. לא יכולנו לחזות שהתזמון שלנו עומד להיות כה משמעותי בתיעוד תגובה אירופית על רגע מרכזי בהיסטוריה היהודית בזמן אמת. תחושת הזהות, החיבור והשייכות היהודית של יהודי התפוצות והישראלים התערערה עמוקות, כפי שמשתקף בסיפורים".
ציפי, צילום פרטי
צעירה נוספת שמשתתפת ב"קלידוסקופ" היא ציפי, תיכוניסטית מהעיר גטבורג בשוודיה (שכמו חלק מהמרואיינים בכתבה זו, העדיפה להזדהות בשמה הפרטי בלבד, כפי שהיא מוצגת בפרויקט). "בדרך כלל אני אומרת שאני איטלקייה, שוודית ואמריקאית", היא מספרת, "אני גם חצי אשכנזייה וחצי ספרדייה". אביה נולד בשטוקהולם להורים אמריקאים שמשפחותיהם היגרו מפולין, רוסיה וגרמניה. מצד אמה, לציפי יש שורשים איראניים ואיטלקיים. היא למדה בבית ספר יהודי, השתתפה במחנות קיץ יהודיים ולקחה חלק בפעילויות קהילתיות, אך הקהילה לדבריה לא תמיד סיפקה לה תחושת שייכות. "הקהילה ובית הספר היהודי בגטבורג הם קטנים מאוד. גדלים שם עם אותם אנשים והיה לי קשה למצוא חברים חדשים. כילדה הייתי ביישנית ורגישה, הרבה פעמים הרגשתי פגועה ומודרת מהילדים האחרים. מעולם לא הרגשתי שאני מסוגלת ליצור חברויות ארוכות טווח בתוך הקהילה היהודית, אבל לא היה קל למצוא חברים מחוץ לקהילה. מאוחר יותר, כשלמדתי בבית ספר רגיל, הייתי קצת אאוטסיידרית, היו לי תחומי עניין וסגנון לבוש שונים, והזהות היהודית החזקה שלי לא הקלה את ההשתלבות. הרגשתי בודדה במשך שנים רבות".
בהמשך, היא מספרת, דברים השתפרו. היום היא בת 17, לומדת בתיכון ומרגישה שמצאה סביבה חברתית בוגרת ופתוחה יותר. היא מתייחסת ברצינות לזהותה היהודית אך עוסקת גם בדברים אחרים – רוק, ציור וכן תת-התרבות הגותית. היא מספרת שהתקופה האחרונה לא הקלה את ההתמודדות: "אחרי המתקפה של 7 באוקטובר חשבתי שאני צריכה להוריד את מגן הדוד מהצוואר שלי, אבל אחרי כשבוע הרגשתי ריקנות בלעדיו ועכשיו אני מרגישה שאני צריכה לענוד אותו שוב. אני מרגישה חזקה וגאה יותר ויש תחושה טובה להיות חלק ממשהו גדול יותר".
גם רחל, צעירה בת 20 מהעיר ליברץ בצ'כיה המשתתפת בפרויקט, מכירה במשקלו ההיסטורי. "כשכתבתי את הסיפור שלי חשבתי על כך שיהיה נהדר אם יהיה אוסף כזה עבור קוראים עתידיים. אולי הם יוכלו למצוא בו כוח ותחושת שייכות כשיהיה גל נוסף של אנטישמיות בעתיד", היא אומרת. רחל גם הפכה את זהותה היהודית לשליחות – היא לומדת להיות רבה בבית המדרש על שם אברהם גייגר בפוטסדאם שבגרמניה, המזוהה עם הזרם הרפורמי. היא מספרת כי אמה, בדומה לאירופים רבים בדורה, לא היתה יכולה לחיות את יהדותה באופן מלא מפני שגדלה בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית (אביה של רחל אינו יהודי): "דור ההורים שלי לא קיבל את האפשרות לחיות כיהודים. לדור שלנו יש יתרון – יש אצלנו תופעה של חזרה לשורשים. אנחנו מוקירים את הזהות היהודית שלנו, מזינים אותה ומעמיקים עוד יותר את מה שדור הסבים שלנו עשה".
את ההכשרה שלה לרבנות רחל מתארת בטקסט שלה כהקלה: "הרגשתי שאני יכולה סוף סוף לנשום. כבר לא הייתי צריכה להרגיש מוזרה כשהרגשתי חיבור לאלוהים, דבר נדיר בצ'כיה האתיאיסטית, או כשחיפשתי משמעות גדולה יותר לחיים. אני מסתובבת בין בני העם שלי, לא צריכה להסביר מה הם כיפה או בית כנסת ולמה אני הולכת לשם בכל יום שישי. אלה דברים שחברי הלא יהודים לא יכולים להבין עד הסוף כי הם לא חיים את אורח החיים הזה, אף שאני מעריכה את הסובלנות שלהם לתרבות שלי".
כשאני שואל אותה על האתגרים החדשים בימינו, היא משיבה: "זה נכון שיהודים לא פופולריים במיוחד היום. אבל זה היה כך גם בעבר והיום יש יותר אנשים שמתקרבים ליהדות ומתעניינים בה. יש תחושה של קהילה שמתחברת, וזה נותן לאנשים כוח ותחושה שמבינים אותם".
רחל, צילום פרטי
הפרויקט החדש גם מקים לתחייה את רעיונותיה של תנועת הבונד, שדגלה בטיפוח חיי התרבות היהודיים באירופה ותפיסתה עמדה מאחורי הפרויקט המקורי. אף שהיא קרסה אחרי השואה, במובנים מסוימים יש להשקפותיה רלוונטיות חדשה עבור צעירים שחיים באירופה כיום, אומרת גרייבר. "העולם היהודי אינו רק בישראל ובארה"ב – יש באירופה חיים יהודיים, יש מספיק יהודים שרואים בה בית ויש בה גם קהילות עתיקות". לדעתה, הפרויקט החדש אינו "בונדיסטי" במובן של מאבק בהגירה מאירופה או דבקות באידיאולוגיה סוציאליסטית, אך הוא מבטא התמודדות עם זהות יהודית-אירופית חיובית החורגת מעבר למלחמה באנטישמיות ולמאבק על עצם האפשרות לקיים זהות יהודית.
ארבעת הצעירים שהתראיינו לכתבה זו אינם דתיים במובן הישראלי של המילה אך הם קשורים לערכים, למסורת ולתרבות היהודיים. הם נבדלים זה מזה ביחסם לישראל אך ברור שהיא חלק חשוב בזהותם, גם אם לא המרכיב היחיד או החשוב ביותר בה. דניס, לדוגמה, אומר שהוא מושקע בשגשוגה העתידי של ישראל כי עצם קיומה, כמדינה יהודית שתתקיים גם אם הקהילה שלו תיעלם, תורם לביטחונו. עם זאת, את התפקיד שלו הוא רואה בתפוצות. "ככל שיותר אנשים יעזבו לישראל, כך תהיה כאן פחות קהילה", הוא אומר. "הקהילה היהודית ההונגרית חשובה. אני צריך להישאר כאן, לתמוך בה ולחזק אותה".
גם ליזה אוהבת את ישראל ותומכת בה. היא יכולה לדמיין את עצמה חיה בישראל אבל כרגע היא "אוהבת מאוד את חייה כיהודייה באירופה". לדבריה, "ישראל צריכה להתקיים, על ערכיה המבוססים על הגינות, מגוון אנושי והבטחת שלום ואחדות בין קהילות שונות וביטחון ליהודים בסכנה". ציפי אומרת שמעבר לתחושת הביטחון שישראל מקנה לה, היא גם מעניקה השראה לאמנות שלה. היא מגדירה את עצמה כציונית אבל לא רואה את עצמה חיה בישראל. "אני מאמינה בעתיד של ישראל", היא אומרת, "אבל מודאגת מהמצב שבו היא נמצאת כרגע ומקווה שהיא תמשיך להתקיים ולשגשג בעתיד בהיר ושליו יותר". רחל מסתייגת מהקונוטציות השליליות והקיצוניות שהמילה "ציוני" קיבלה לאחרונה, וברור לה שקיומה של מדינה יהודית הוא חשוב. היא גם לא שוללת אפשרות שיום אחד תחיה בה. "לא ביליתי בה הרבה זמן", היא אומרת, "אבל הרגשתי שם כמו בבית. היה החיבור העמוק הזה שגורם לי לחשוב יותר לאן אני, כיהודייה, באמת שייכת".
למרות דברי התמיכה שלהם, זו תהיה טעות לבחון את הצעירים היהודים באירופה רק לפי יחסם לישראל. הם חלק ממכלול רחב יותר והם לוקחים חלק בבנייה מחודשת של מסורת עתיקה שנגדעה ושבעבר נטען כי אין לה עתיד. נותר להמתין ולראות אם בני הדור הצעיר הזה יצליחו להעמיד אלטרנטיבה לזהויות היהודיות הישראליות והאמריקאיות, אם יפתחו קשרים עם מהגרים מישראל ואולי אפילו עם מיעוטים אחרים באירופה כמו המיעוט המוסלמי, ואם, למרות המשקל ההיסטורי, הם יצליחו להקים מעפר תרבות יהודית שפרחה ונקטעה לפני כ-90 שנה.
October 7th becomes a new Memorial Day in the Jewish calendar as we are reminded where we come from, where we're headed and to whom we're destines to give account.
Last week, Jews all over the world welcomed a new Jewish year. According to Jewish tradition, the Jewish New Year isn't just a celebration. It's a memorial day – the day when God remembers his creations and grants them new life for the coming year. Or perhaps the day when we remind ourselves where we come from, where we are going, and to whom we are destined to give account.
This isn't unique. The Jewish calendar is all about memory – on Pesach, we remember the exodus from slavery in Egypt. On Tisha Be'Av, we remember the destruction of the temple in Jerusalem. These are events that happened thousands of years ago, and yet they are recounted in detail, with almost holy precision, so that the lessons are never forgotten. "In every generation, one must see oneself as if one had personally experienced the exodus from Egypt," says the text Jews have read on the same date for over a thousand years. And that's exactly what we do.
But this year, Israeli Jews faced different challenges on the New Year. Just after 7 p.m., two Hamas terrorists began shooting and stabbing civilians on a light rail train in Jaffa. After killing four people, they got off the train and killed three more. One of the victims was Inbar Segev Vigder, who was carrying her 9-month-old baby. Inbar is dead. The baby survived. Half an hour later, the Islamic Republic of Iran fired 180 ballistic missiles at Israel. This was followed by missiles and rockets launched by Lebanese Hezbollah. All of this happened within 24 hours.
And now, just a few days later, the Jewish calendar has a new catastrophe commemorate. The brutality, horror, and despair that were supposed to be over after the Holocaust, the pogroms, and exiles due to the birth of the Jewish state have returned. Now, after the terrorists from Gaza succeeded in dragging the whole region into a new spiral of violence, we have a new memorial day – October 7th, a day that has become almost biblical in nature sue to the existential drama and the enormous human cost. It has already become a cliché – the day when the most Jews were murdered since the Holocaust.
At this point, some may bring up the issue of context. These are only Israel’s victims. Where are the stories of the Palestinians and the Lebanese who are dying in their thousands?
Yes, everything has context. Even Hitler. And Christian the II. And Genghis Khan. And everyone has their own context. For the Palestinians, October 7th is seen within the context of the 1948 Nakba and the 1967 occupation of the West Bank. For the Israelis, it’s about the Holocaust and violent attacks throughout history – the exploding buses, the hijacked planes, the massacres, the wars and the bombings. But human beings are not neutral creatures. They see their story before others and mourn their own first. The loss of life is not abstract. I am a Jew and I am a Zionist – I’m not a representative of Sweden’s Jews, but I’m sure I’m not alone in seeing Israel as an important part of my identity and its story, its people, and its safety come first for me.
But October 7th is not about context. It’s not about revenge, and it’s not about a future peace either. Like other days in the Jewish calendar, it’s about remembering. It’s about remembering those who were on the front line – the young, beautiful people who were slaughtered at a rave in the desert, the women who were raped and mutilated, the elderly who were brutally dragged from their homes to suffocate in underground tunnels in Gaza, the civilians who were shot to death while embracing each other, and the children who were murdered alongside their siblings and parents before they even had a chance to live.
October 7th is about remembering them, but it’s also about remembering ourselves – where we were, how we were affected, and what we learned about our place in the world, in an ever-widening circle that even reached Sweden. It’s about the Jewish children who were blamed for genocide and were too scared to go to school, the demonstrations filled with antisemitic slogans, the endless boycotts, walkouts, open letters, and slander on social media, explaining that Hamas has the right to resist. It’s about remembering the mass psychosis that made grown men and women boo a 20-year-old girl who came to sing in Sweden, shout at Holocaust survivors attending a ceremony in a synagogue, burn the Israeli flag in Malmö, and shoot at the Israeli embassy in Stockholm.
We have to remember all of this to recall where we came from, where we are headed, and before whom we are destined to give account. Whoever that may be, it is certainly not those who explain to us that we are allowed to be Jews but not Zionists, or that we can be Swedish Jews only if we denounce Israel. This is our first October 7th memorial day, and we’re not really ready for it to become one of our regular memorial days yet. Today, while 101 Israelis are still held hostage in Gaza, while the violence continues, and while we are still counting our dead, for many Jews, this is just another day in the longest month in history – today is the 365th of October.
However, it can improve life for Jews, Israelis, Palestinians and Palestinian activists here in Sweden.
For almost a year, so-called pro-Palestinian demonstrations in Sweden have raised opposing reactions. According to some, they're a powerful sign of international solidarity. Others criticized them saying that they support terrorism and spread antisemitic propaganda. The common reply to this claim uses the term "smutskasta"(literally – throw dirt), meaning that calling the demonstrators antisemitic is a smear campaign design to de-legitimize them.
This started early on. A popular slogan of the global pro-Palestinien demonstrations is "From the River to the Sea, Palestine Will be Free". Despite it's appealing and harmless sound, some claim that it's antisemitic since it implies that the Jewish state of Israel, which is currently between the (Jordan) river and the (Mediterranean) sea, will be violently annihilated. The answer was made by, amongst others, Shora Esmailian in Aftonbladet (November 2023) who said that this accusation is either ignorant or "a smear campaign against people and their quest for freedom and now also survival ".
Those who were persuaded that "From the River to the Sea" is a call for peace and harmony, may have been surprised when Sydsvenskan's Inas Hamdan and Jonas Nyren revealed what some of the demonstrators were shouting in Arabic. It turned out that it wasn't exactly calls for a cease fire and human rights. Instead, it was support for recognized terrorists and commitment to a violent struggle against any kind of compromise.
This time too, the comeback was accusing the accusers. " Sydsvenskan is now trying to discredit the organizers by insinuating their support for terrorism and speaking with double messages", Salahuddin Barakat, a famous Malmö immam, wrote claiming this is a result of islamofobia. Other Swedish pro-Palestinians went even further. In April Samidoun, an international "Palestinian prisoner solidarity network" which is active in Sweden and supports Hamas, claimed that authorities are aiming to " silence the movement promoting the legitimacy of the Palestinian resistance, especially the armed resistance". According to Samidoun, supporting armed resistance, which is a synonym for the massacre of Jews, is a natural right and preventing it is, once again, a silencing technique.
A pro-Palestinian demonstration in Malmö, May 2024
There are many more examples. A group of over 70 Swedish writers accused Swedish media of portraying Israel as a democracy fighting terrorist, while portraying Swedish protesters as "troublemakers or, in the worst case, anti-Semites" (Journalisten, August 2024). Another group, this time of 50 Lund academics, pointed the blame at Swedish politicians who instead of praising pro-Palestinian demonstrators as champions of democracy, call them "undemocratic, uncivilized and destructive", which is a "step in the development towards fascism" (Sydsvenskan, April 2024).
It's important to point out that this Swedish debate doesn’t really matter when it comes to the actual war in Gaza. The days when Swedish politicians, NGOs and diplomats could affect Middle-East affairs are over. In fact, they never really existed. Swedish demonstrators won't stop the war, bring Israeli leaders to the ICC or open the gates for humanitarian help in Rafah. But that doesn't mean they don't have an effect. They do. But it's not on foreign affairs – it's domestic.
This debate is a manifestation of everything wrong with Swedish discourse today – it's polarizing, it's full of fake news and conspiracy theories and lacks depth and complexity. and it's clear who the victims are. Demonstrations, boycotts, walk-outs, open letters and manifestations are affecting the sense of belonging and security of Jewish students and teachers in Swedish schools, they're effecting the debate climate on social media and work relations in the Swedish culture world, public sector and academia. This isn't a made-up problem; many Swedish Jews and Israelis are experiencing alienation from large parts of Swedish society.
But does the entire Swedish pro-Palestinian movement agree to dismiss criticism as "smutskastning", or will at least some of the thousands of demonstrators agree to enter a serious dialogue on this? Now, almost a year after the war started, it's time to reach some sort of understanding about what's considered antisemitic, undemocratic, uncivilized, and destructive. This will do absolutely nothing for the people of Israel and Gaza, but it may contribute a lot to Jews, Israelis, Palestinians and pro-Palestinian activists here in Sweden.
Just to get the debate started, here are three initial thoughts to be considered.
First, the idea that Israel is a colonizer state which shouldn't really exist and should be wiped of the map is antisemitic. One can quote Edward Said and Franz Fanon and make comparisons to Algeria or South-Africa, but it won't change the fact that Jews are natives to the land between the river and the sea and have been so since biblical times, many centuries before the Palestinians even existed. Despite post-colonial theories, the land of Israel is part of Jewish identity, history and culture and therefore the idea that "I don't have a problem with Jews, I only have a problem with Israel" is a fantasy based on a false idea about Jews (just like most other forms of antisemitism).
Second, the fact that there are some ultra-orthodox and some Marxist anti-Zionist Jews, doesn't mean that Zionism is an extremist or unauthentic manifestation of Judaism. In other words, Noam Chomsky represents Jews today in the same way that NMR represents Sweden. It's true that 150 years ago, the Zionist movement was a minority within European Jewry since most Jews though they could continue living in Europe. But then came Auschwitz. After that, Zionism became more or less a consensus. There are many kinds of Zionism – religious, secular, socialist, revisionist and populist, but the base is clear – Jews, like any other people, have a right to self-definition in a state of their own. Claiming you "don't have a problem with Jews, but you won't allow Zionist on your streets" is claiming that every people in the world have rights that jews don't have. If that's not antisemitism, what is?
And finally, Hamas is the new version of the genocidal wing of the Palestinian national movement which historically had a close ties with Nazi Germany. These days it's a modern movement, combining a conservative, fascist, chauvinist, fundamentalist, anti-democratic, homophobic and xenophobic ideology with Jihadism, high-tech disinformation campaigns, a financial empire of global investments, modern weapon systems and powerful alliances with the world's most tyrannical regimes. Many parts of the pro-Palestinian movements in Sweden support Hamas actively and spread its propaganda, while for Jews in this country, Hamas are today's Nazis. This would be a good thing to remember next time people with megaphones in a "peaceful demonstration" shout "Hela världen står med Hamas. Allahu Akbar".
Pro-Palestinian protesters, Stockholm, December, 2023
If there are people who march in "solidarity with Palestine" who don't support these ideas and are willing to make themselves heard and renounce their extremist partners, they may find surprising allies. These may include Jews and Israelis who are willing to denounce Netanyahu's government, to oppose the occupation of the West-Bank, investigate allegations of war crimes and support a peaceful two-state solution. All that is needed is a show of good will: oppose Israel's policy but not it's right to exist, oppose Israel's violent racist nationalist parties, but not the entire national movement of the Jewish people, keep Swedish tax-financed public sector out of the conflict and, for god's sake, don't impose the conflict on Jewish school children, university students and work colleagues. Sadly, the war in the Middle-East will continue whatever we do here, but if we can agree on this, at least we can end its Swedish extension.
It was a regular day at a regular Stockholm pre-school. The children arrived in the morning and after the parents rushed off to work, they got busy making cute creations using paint and beads. But this day had a special theme – the bracelets the children made were all in the colors of the Palestinian flag, as were the hand prints that they put on white sheets of paper titled "Support Palestine". According to a social media post, the pre-school was also involved in raising money for the Sewedish Palestinagrupperna NGO.
This wasn't just a local initiative. It turns out that a self-titled "preschool teacher and lecturer who fights to strengthen the preschool's mission", who has tens of thousands of followers on social media, has been giving ideas and inspiration for what he called "pre-schools for Palestine day". The content itself was hardly impressive, but it made an impression on some pre-school teachers who decided to impose their political activism on 4 and 5-year-olds. In Jönköping, for example, a couple of pre-school teachers got children to draw watermelons to "show love and solidarity with Palestine". in Upplands-Bro, a pre-school teacher claimed on social media that "the children have been given beads and crafts in the colors of the Palestinian flag" and went on to say that the children will ask their parents to buy food for Palestinians and let Palestinians live in their homes.
Where is all this coming from? Surely, Swedish educators know that political activism in schools is opposed to the school law. In order to understand the phenomena, I went to a teacher's union meeting dedicated to a discussion about the union's policy concerning Gaza. Since the teachers attending the meeting, some of them wearing so-called Palestinasjals, didn't know who I was, they spoke freely about their concerns.
One spoke passionately about the disgrace of Swedish teachers supporting the Nazis in the 1940s. She then said "in twenty years someone will write – 'my teachers were silent!' I don't want to bear that shame". Another spoke about the cowardly silence in Swedish schools and said that many teachers are willing to speak out and show civil courage. The use of "civil courage" is interesting here. Civil courage means that there's a price for your actions. Otherwise, why is it courage? Raoul Wallenberg saved tens of thousands of Jews in Budapest 1944. The price – death in a KGB prison. Nelson Mandela fought for equality in apartheid South-Africa. The price – 27 years in prison. Miss Gunilla promotes Hamas narratives. The price – a reasonable salary from the Municipality of Stockholm funded by Swedish tax payers. There is, of course, a real price too, but it's not paid by the teachers. It's paid by children who feel unsafe and unwelcome when they encounter pro-Palestinian activism where there supposed to feel protected and appreciated.
In the union meeting, however, the teachers claimed that it's not about being pro-Palestinian, it's about values. "we have the Children's Rights Convention in our curriculum, human rights, children's rights", one of the said, "children are being slaughtered, burned to death in tents, and we cannot even make a statement". This claim is worth addressing since human rights are, and should be, part of the school plan. But since the world is a complicated place, school programs stick to values, history and social sciences and generally avoid ongoing, political conflicts. If schools would deal with this war, they'd have to deal with others. There are active genocides, civil wars and massacres going on in dozens of countries and still, Swedish schools don't dedicate their resources to Tigrayans, Darfurians, Curds, Uyghurs and Rohingya people and they certainly didn't discuss the victims of the October 7th massacre in Israel. Should Gaza be an exception just because it's a fashionable topic in Swedish activist circles? Even if the Palestinians were defenseless victims of a one-sided genocide and even if drawing watermelons could somehow save them, the result of turning Swedish schools into a political Hyde-Park will be even less time left for mathematics, Swedish, arts and science. Do Swedish students really excel in these subjects so much that they can allow themselves this righteous indulgence?
But even if they did, focusing on Gaza would be problematic. The current war in Israel and Gaza has victims on both sides. Israeli children as well as Palestinians were killed, Israeli teen-agers were raped and kidnapped, Israeli students also lost their homes and became orphans and their schools are being bombed and destroyed too. Swedish activists who publicly "support Gaza", don't see this as an equally important issue. The teacher's union leadership even explained that solidarity help funds only go to UNRWA because Israel "can take care of itself". This comes from believing in a specific narrative: Israel is a colonialist state based on ethnic cleansing of indigenous Palestinians who are now victims of a genocide.
There are, however, competing narratives. For example: the Jewish national movement (aka Zionism) and the Palestinian national movement both have justified claims on the same territory and they're involved in a bloody conflict which can only be solved by compromise. And here's another: Iran is using its Palestinian and Lebanese proxies in order to annihilate Jews while it's engaging in an influence campaign in Europe which is designed to acquire western allies (such as Swedish teachers) who'll support its antisemitic genocidal aggression. The battle between these narratives is important, it's what politics are all about, and it should take place in many places, but not in schools, and aiming at 4-year-olds is a particularly cheap shot.
And finally, there's antisemitism. A Malmö school report (2021), a Stockholm school report (2022) and a government report (2024) all clearly show that Jewish students and Jewish teachers in Swedish schools are victims of antisemitism and that one of the reasons for this is that the Israeli-Palestinian conflict is present in classrooms and schoolyards. Does anybody seriously believe that even more of it will help addressing antisemitism? Of course not. But fighting antisemitism isn't as fashionable as it used to be, and it's not only about schools anymore.
It's happening everywhere. Political activists preach against indifference and demand that teachers, nurses, midwives, and social-workers "stand up for Palestine". That's all very well, but here's another option; perhaps teachers can stand up for their students, midwives can stand up for future mothers and nurses for their patients. Political activists can arrange demonstrations, write op-eds and promote the "global intifada" in their spare time, just like people with similar hobbies burn the Quran or shave their heads and march for "white power" after work and not during office hours. At the end of the union meeting, one of the teachers said: "I'm a child of the revolution. I came to Sweden from Iran and the revolution there started from the teachers". Sweden's teachers can exercise their freedom of speech because they live in a democracy, but considering the results of the revolution in Iran, perhaps it's best if they do it as far away from children as possible.
Sweden is no longer trying to create peace in the Middle East. Instead, the "humanitarian superpower" has become a country where the parties make short-term use of the war to win votes.
Sweden's Middle-East policy is a dynamic creature. In the 70's it went from the early pro-Israeli policies of the Erlander era to the radical pro-Palestinian activism of the Palme era. Later ties with Israel strengthened as Göran Persson positioned himself as an international fighter against antisemitism and part of attempts to bring peace to the region. confusingly enough, Sweden's turn to the right and Carl Bildt's term as Foreign Minister aligned Sweden with the Palestinians again. A few years later, Stefan Löfven's government continued the trend when it recognised Palestine, while Foreign Minister Wallström promoted a "feminist foreign policy", but focused on supporting the Palestinian cause more than woman's rights in any other region.
These policies had one thing in common – whether they were formed by Sten Andersson's "Stockholmsgruppen" or by over enthusiastic professional diplomats, they were all based on the assumption that Sweden can somehow contribute to solving this decades-long conflict and that it's an actor in this far away complicated drama. That all supposedly changed two years ago. Sweden's application to join NATO, the end of 200 years of non-alignment and the focus on Ukraine meant a paradigm shift. When I talked to Foreign-Minister Billström in 2022, he told me about a "recalibration of Swedish foreign policy" and "new priorities". He said that the NATO accession is above anything else and after that it's all about "our neighborhood" meaning the Nordic states and the Baltic region. He added that "this is where we're putting our emphasis", making it clear that fixing the world, including the Middle-East, is no longer a priority.
Fast forward a couple of years and we suddenly have a new reality. Sweden's new foreign policy priorities may be right or wrong, but at least they're clear and transparent. What happened during the last European Parliament election campaign, however, is the exact opposite. Since the war in Gaza became a major part of the news cycle and a fashionable subject in activist circles, Swedish policy makers, in a new and cynical twist, decided to use it as a tool to mobilize voters. And so, Sweden is no longer trying to bring peace to the Middle-East, instead the "humanitarian super-power" has become a petty war profiteering vote-collector.
Vänsterpartiet is a good example. You'd have to be extremely naïve in order to think that the European Parliament has a substantial effect on the current war. Still, Dadgostar and Sjöstedt went all in with the genocide accusations and demands for sanctions against Israel. They even supported boycotting Israel's Eurovision participation. When it comes to the EU, this is all symbol politics. The real issues are climate change, immigration and economic growth. But V's electorate are wearing Palestinasjals and shouting "Intifada-revolution!". That's where the votes are. Sjöstedt may also be looking at a competing party which can only be described as war-mongering. Nyans posters say "Legitimera Hamas" and the party claimed it will use a seat in the European Parliament to remove Hamas from the terror organizations list. For Vänsterpartiet there was nothing to lose by making Gaza a campaign issue and there was a world to win. Socialdemokraterna, in perfect harmony, jumped on the Palestinian wagon slightly more moderately, insuring it wouldn't stay behind. How this will affect even one Palestinian in Rafah remains to be seen.
The conflict in Gaza was also used by Sverigedemokraterna which for months is trying to position itself as "Sweden's most pro-Israel party". But this isn't really about Israel. It's an attempt to wash away the party's neo-Nazi past. The idea that "we are friends of Israel, so we're no longer antisemites" is just as insulting as the old claim that "I'm not an antisemite because some of my best friends are Jews". Bust SD's timing is perfect. Some Israeli politicians are willing to align themselves with Europe's most populist and minority-hating parties, even if the side effect is legitimizing parties which are, or used to be antisemitic or neo-Nazi.
All this wouldn't have mattered so much if it was only about politics. Parties use what they can to get elected, that's just how it is. But this is causing damage too. The last thing real Israelis need is the support of ultra-right-wing parties encouraging Israeli politicians to continue marching into a hopeless future of endless war and backsliding democracy. They do, however, need real friends – Europeans who will support Israel's right to be a Jewish state and defend itself, but also insist that it coexists with its neighbors and stays a prosperous democracy. On the other side, the last thing Palestinians need are friends who adopt the Hamas narrative of colonialism, genocide and armed struggle. What they really need, besides humanitarian help, is uncorrupt leaders who are not the local chapter of the Muslim brotherhood or Iran.
But it's even more serious in a Swedish context. Politically dancing on the blood in Gaza and Israel is blowing wind in the sails of Swedish antisemitism which has never been worse.
Sweden's political class has to start taking responsibility. It's fine that it decided that Sweden can't bring world peace. It's actually probably very wise. But that doesn't mean Swedish politicians have to go to the other extreme. Even if they can't be part of the solution, at least they can stop being part of the problem.
Ziv Nevo Kulman took office in 2021, at the tail end of one of the most difficult crises in the history of Israeli-Swedish relations. October 7 brought other voices to the fore. 'Suddenly, we see that on the core issues there is agreement,' he says in an interview with Haaretz
While singer Eden Golan was on the Eurovision stage in Malmö, one person in the audience was accompanied by at least the same amount of security guards as the Israeli delegation. Ziv Nevo Kulman, the Israeli Ambassador to Sweden and longtime Eurovision fan, insisted on coming to the event to support Golan and her team, despite likely being one of the most heavily guarded people in the Scandinavian country at the time.
"There was an illustrative moment in the Israeli performance in the semi-final," he says. "The performance began with boos before Eden even opened her mouth. In response, there were also cheers from the audience, and a kind of duel started up between them. And then, because the performance was so good and Eden wasn't affected at all by the boos, most of the audience cheered for her. They were impressed by a 20-year-old singer who was put in a difficult situation and rose to the occasion with great honor."
Nevo Kulman says the hostility and calls for a boycott of Israel were met with a clear and supportive reaction from the public. "That was also the moment when she leapt up in the odds," the ambassador says. "As someone who has really been following the boycott calls in Sweden recently, I can say that the Swedes are in favor of dialogue, in favor of listening and in favor of freedom of expression. My impression is that the Swedes are not advocates for BDS."
Ambassador Ziv Nevo Kulman, photo credit: Embassy of Israel in Sweden
The conversation with Nevo Kulman took place in a discreet location in Stockholm, with four security guards, both Swedes and Israelis, sitting in the next room. He says that after Eurovision ended, just before the delegation returned to Israel, he met with Golan. "It was one of the most thrilling and moving moments in my career," he says. "What we had here was a concerted effort by an incredible delegation with an incredible singer and an incredible song, and we [at the embassy] also helped to provide the right umbrella."
This umbrella, Nevo Kulman says, included his local media appearances in which he sought to provide a counterweight to the large anti-Israel protests in Malmö over Eurovision weekend. In an interview with the Swedish daily Dagens Nyheter, the ambassador was pictured wearing an ABBA T-shirt adorned with a yellow ribbon, as well as a necklace with the Chai symbol.
Nevo Kulman says that, normally, Eurovision to him is a time for celebration. If things were normal, he would probably have been going around Malmö with other ABBA fans, simply enjoying the fun and colorful event. But because of the current situation, this year none of that is possible.
"The shirt is like a wink," he explains. "I speak with a wide audience through the media interviews and I see more Swedes who are sympathetic to Israel. I hear from people who tell me – Don't get the wrong idea, don't be confused. Just because there are loud people in the streets, in protests, doesn't mean that's what the Swedes think. Our messages are getting through to a lot of readers and listeners and viewers."
Nevo Kulman wanted to stress that, while the protesters are entitled to freedom of expression, as a member of the European Broadcasting Union, Israel also has the right to participate in Eurovision without being harassed. "We also deserve the right to speak, and the competition showed that the conception that everyone in Europe hates us is incorrect," he says.
Unlike the professional juries, the voters from the general public are anonymous, and a large portion of them awarded Israel the coveted 12 points. "Including people from countries you wouldn't expect," the ambassador says.
Nevo Kulman cites the LGBT community as an example of a group that is partly hostile to Israel, despite the country's historic role in the contest. "We were supposed to be the country that carries this banner in the Eurovision, but this is a generation that doesn't know who Dana International was." Nevo Kulman, who is gay himself, says, "Now they're into being Queers for Palestine. It's not enough for them anymore to just be gay or trans, and this is concerning. We need to find a way to talk with these publics."
Things have been particularly tense at the Israeli Embassy in Sweden lately. This past Friday, the police detained several people suspected of firing guns near the embassy. In January, a grenade was thrown at the building, but did not explode. The incident took place a few days after reports came out that Hamas planned to attack the Israeli Embassy and other sites in the country.
Police outside the Israeli embassy in Stockholm, in January.Credit: David Stavrou
"Of course, it affects the work," Nevo Kulman says. "In Sweden, unfortunately, consular services are only provided online. But the embassy is working, we're here and we're operating." He says the threats definitely have an impact on his regular agenda as ambassador: "There are things I did in the past that I can't do now. I can't stand in a public square and give a speech, and therefore I have to miss certain events, and it breaks my heart."
Nevo Kulman has been in the Israeli foreign service for 28 years. He served as cultural attache at the embassy in Tokyo, as Deputy Ambassador to the Czech Republic, as cultural affairs advisor at the embassy in Paris, as general consul in Montreal, and as head of the cultural diplomacy division at the Foreign Ministry in Jerusalem. The position in Sweden is his first as an ambassador. Despite the nation's tranquil image, his tenure in Stockholm has been quite tumultuous.
He is well-liked by Swedish politicians and the Swedish media, maintains extensive ties with the country's Jewish community, and does not hesitate to express an opinion in different areas. For example, he firmly denounced the practice of far-right political provocateurs burning copies of the Koran. He fought for Israeli culture to be included in the Book Fair in Gothenburg. One of his more controversial moves was to declare that Israel would not maintain ties with the populist far-right Swedish Democrats party.
"We are aware of the positive statements by the Swedish Democrats about Israel," he says. "But at the same time, the party continues to adhere to extremist positions regarding a ban on brit milah [Jewish religious circumcision] and the importing of kosher meat, and it has yet to seriously grapple with its neo-Nazi past and with the antisemitism among its members." He adds that the party has not expressed any remorse for its many years of mistreatment of Holocaust survivors, which makes its supposed support for Israel questionable.
Nevo Kulman took over the position in Sweden in the summer of 2021, when Israeli Swedish relations had been languishing after a long and difficult state of crisis. The two countries were attempting to mend the rift that began in 2014, when Sweden officially recognized a Palestinian state and was followed by years of harsh statements, recalls of ambassadors and a halt to state visits.
"It was a lengthy process," Nevo Kulman says. "The Swedes understood that they had gone too far with the recognition of a Palestinian state. The move didn't change anything on the ground and didn't contribute to the Swedish interest of being perceived as a fair partner acceptable to both sides."
But the process of rehabilitating relations was jolted again in the aftermath of October 7. "Now it's impossible to promote an agenda beyond the conflict," says the ambassador, although he also sees an optimistic angle here. "Suddenly, we see that on the core issues there is agreement: the attitude toward Hamas, Israel's right to defend itself, returning the hostages, the fight against the accusations of genocide, and other issues."
Nevo Kulman explains that Israel and Sweden have similar positions on many matters. "Swedish official statements consistently cite Israel's right to defend itself and call for the immediate release of all the hostages." He adds that the Swedish foreign minister has said that he will soon visit the region. "Naturally, this will enable a direct and fruitful dialogue about all the issues on the agenda," the ambassador says.
זיו נבו קולמן נכנס לתפקידו בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. היחסים בין המדינות ידעו בעבר עליות ומורדות, אלא שדווקא 7 באוקטובר הציף קולות נוספים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה", אומר השגריר בריאיון ל"הארץ"
בזמן שעדן גולן היתה על במת האירוויזיון במאלמו, בקהל נכח אדם שלווה בלפחות אותה כמות מאבטחים כמו המשלחת הישראלית. זיו נבו קולמן, שגריר ישראל בשוודיה וחובב אירוויזיון ותיק, התעקש להגיע ולתמוך במשלחת למרות שהוא ככל הנראה אחד האנשים המאובטחים ביותר במדינה הסקנדינבית. "היה רגע מכונן בהופעה הישראלית בחצי הגמר", הוא מספר ל"הארץ". "ההופעה התחילה עם קריאות בוז עוד לפני שעדן בכלל פתחה את הפה. בתגובה, נשמעו גם קריאות אהדה והתפתח מעין קרב קריאות בקהל. ואז, בגלל שההופעה היתה כל כך טובה ועדן לא הושפעה בכלל מהקריאות, רוב הקהל הריע לה. הוא התרשם מזמרת בת עשרים ששמו אותה בסיטואציה קשה והיא עמדה בה בכבוד רב".
נבו קולמן מספר שהעוינות והקריאות לחרם נתקלו בתגובה ציבורית ברורה ותומכת. "זה גם היה הרגע שבו היא קפצה בהימורים", אמר השגריר. "ובכלל, כמי שמלווה את הקריאות לחרם בשוודיה בתקופה האחרונה, אני מתרשם שהשוודים לא דוגלים ב-BDS, הם בעד דיאלוג, בעד הקשבה ובעד חופש ביטוי".
השיחה עם נבו קולמן התקיימה במקום דיסקרטי בסטוקהולם, כאשר ארבעה מאבטחים, שוודים וישראלים, יושבים בחדר הסמוך. הוא סיפר שבסוף האירוע, רגע לפני חזרת המשלחת לישראל, הוא נפגש עם גולן. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלי", אמר. "היתה כאן עבודה מאומצת של משלחת מדהימה עם זמרת מדהימה ושיר מדהים, וגם אנחנו עזרנו בלספק את המטרייה הנכונה". חלק מהמטרייה שנבו קולמן מדבר עליה כוללת את הופעותיו בתקשורת המקומית שבהן ניסה לתת משקל נגד להפגנות הגדולות במאלמו. בריאיון ליומון השוודי Dagens Nyheter בסוף השבוע שבו נערך האירוויזיון הופיע השגריר עם חולצה של להקת אבבא שעוטרה בסרט צהוב, וענד שרשרת עם המילה "חי".
נבו קולמן מספר כי בשגרה, האירוויזיון נחשב בעיניו לחגיגה. אם מצב העניינים היה רגיל ככל הנראה הוא היה מסתובב במאלמו עם אוהדים נוספים של אבבא ונהנה מהאירוע השמח והצבעוני. אלא שכיום, בגלל המצב, כל זה לא אפשרי. "החולצה היא סוג של קריצה", הוא מסביר, "אני מדבר עם קהלים רחבים דרך הראיונות בתקשורת ואני רואה יותר שוודים שמגלים סימפטיה לישראל. אני שומע כאלו שאומרים, אל תתבלבלו, אל תוטעו, זה שיש אנשים קולניים ברחובות, בהפגנות, לא אומר שזה מה שהשוודים חושבים. יש לא מעט קוראים, מאזינים וצופים שהמסרים שלנו נוגעים אליהם".
נבו קולמן ביקש להדגיש שעל אף חופש הביטוי של המפגינים, גם לישראל, כחברה באיגוד השידור האירופי, יש זכות להשתתף באירוויזיון בלי שיתנכלו לה. "גם לנו מגיעה זכות דיבור והתחרות הראתה שהקונספציה שכולם שונאים אותנו באירופה אינה נכונה", אמר. הוא הסביר שלעומת חבר השופטים, קהל המצביעים באירוע הוא אנונימי, וחלק גדול ממנו נתן לישראל 12 נקודות. "גם אנשים ממדינות שלא היית מצפה מהן", אמר השגריר.
נבו קולמן מציין את הקהילה הגאה כדוגמה לקהל שחלקו עוין את ישראל, וזאת על אף מקומה ההיסטורי בתחרות. "אנחנו היינו אמורים להיות מדינה שנושאת את הדגל הזה באירוויזיון, אבל זה דור שלא יודע מי היתה דנה אינטרנשיונל". נבו קולמן, חבר הקהילה בעצמו, אומר, "עכשיו הם בקטע של Queers for Palestine. לא מעניין אותם כבר להיות סתם הומו או טרנסית, וזה מדאיג. אנחנו צריכים למצוא דרך לדבר עם הקהלים האלה".
בעת האחרונה המציאות בשגרירות ישראל בשוודיה מתוחה במיוחד. מוקדם יותר היום (שישי) המשטרה במדינה עיכבה כמה בני אדם בחשד לירי באזור השגרירות. בינואר האחרון נזרק לעבר הבניין רימון, שלא התפוצץ. תקרית הרימון התרחשה ימים ספורים אחרי שהתפרסמו דיווחים על כך שחמאס תכנן לפגוע בשגרירות ישראל ובאתרים אחרים במדינה. "ברור שזה משפיע על העבודה", אומר נבו קולמן. "בשוודיה, למרבה הצער, השירות הקונסולרי ניתן אונליין בלבד, אבל השגרירות עובדת, אנחנו נמצאים כאן ומתפקדים". לדבריו, האיומים בהחלט משפיעים על סדר יומו כשגריר. "יש דברים שעשיתי בעבר שאני לא יכול לעשות עכשיו. אני לא יכול לעמוד בכיכר ולנאום ולכן אני נאלץ לפספס אירועים שלבי נשבר מכך שאני לא משתתף בהם".
נבו קולמן נמצא כבר 28 שנים בשירות החוץ של מדינת ישראל. הוא שירת כנספח תרבות בשגרירות בטוקיו, כסגן שגריר בצ'כיה, כיועץ לענייני תרבות בשגרירות בפריז, כקונסול כללי במונטריאול וכראש החטיבה לדיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ בירושלים. התפקיד בשוודיה הוא תפקיד השגריר הראשון שלו ובניגוד לתדמית השלווה של המדינה, תקופת הכהונה שלו בסטוקהולם סוערת למדי.
זיו נבו קולמן. צילום: שגרירות ישראל בסטוקהולם
הוא אהוד בקרב אנשי הדרג הפוליטי והתקשורת בשוודיה ומקיים קשרים ענפים עם חברי והנהגת הקהילה היהודית והוא גם לא מהסס להביע דעה בתחומים רבים. כך, למשל, הוא גינה בתקיפות את המנהג של אנשי ימין קיצוני ופרובוקטורים פוליטיים לשרוף ספרי קוראן. הוא נלחם על הכללתה של תרבות ישראלית ביריד הספרים של גטבורג. בין הצעדים מעוררי המחלוקת שנקט היה ההכרזה על כך שישראל לא תקיים קשרים עם מפלגת הימין הפופוליסטי "השוודים הדמוקרטים".
"אנחנו מודעים להתבטאויות החיוביות של 'השוודים הדמוקרטים' כלפי ישראל", הוא מסביר. "בה בעת, המפלגה ממשיכה להחזיק בעמדות קיצוניות בנוגע לאיסור ברית מילה וייבוא בשר כשר, והיא טרם התמודדה בצורה רצינית עם עברה הניאו־נאצי והאנטישמיות בקרב חברי המפלגה". לדבריו, המפלגה לא הביעה חרטה על התנהגותה ארוכת השנים כלפי ניצולי שואה, דבר שהופך את תמיכתה בישראל למפוקפקת.
נבו קולמן נכנס לתפקיד בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. שתי המדינות היו אז בתקופה של איחוי ביחסים שהגיעה אחרי ההכרה השוודית במדינה פלסטינית ב-2014 ושנים של התבטאויות קשות, לצד החזרת שגרירים ועוצר ביקורים. "זה היה תהליך ממושך" אמר נבו קולמן. "היתה הבנה שוודית שהם הלכו רחוק מדי עם ההכרה במדינה פלסטינית. הצעד לא שינה שום דבר בשטח ולא תרם לאינטרס השוודי שהיה להצטייר כשותף הגון שמקובל על שני הצדדים".
אלא שתהליך שיקום היחסים עבר טלטלה נוספת לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "עכשיו אי אפשר לקדם אג'נדה מעבר לסכסוך", אמר השגריר, אך גם הביא גרסה אופטימית לאירועים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה: היחס לחמאס, הזכות של ישראל להגן על עצמה, החזרת החטופים, המאבק בהאשמות ברצח עם ונושאים אחרים". נבו קולמן מסביר כי לישראל ולשוודיה יש עמדות דומות בתחומים רבים. "ההתבטאויות השוודיות חוזרות בעקביות על זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל קריאה לשחרורם המיידי של כל החטופים". הוא אף הוסיף כי שר החוץ השוודי הודיע שיבקר באזור בזמן הקרוב. "זה יאפשר כמובן דיאלוג ישיר ופורה על כל הנושאים שעל הפרק", מסכם השגריר.
דיויד סטברו 