דיויד סטברו, לונדון
בזה אחר זה הם עלו על הדוכן, דיברו בשקט ותיארו את מה שחוו במחנות שהקימה סין לכליאת אזרחיה המוסלמים. דיווח מהטריבונל שהתכנס בלונדון כדי להכריע בשאלה אחת: האם בימים אלה מתבצע רצח עם?
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10252231
"זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי", סיפרה העדה על מעצרה במרץ 2018. "כשהגעתי, היו כבר ארבעה אוטובוסים גדולים בשער. לחלק מהאנשים היו ילדים. שוטרים לקחו מהם את הילדים בכוח ושמו אותם באוטובוס שנסע למקום אחר. שומרים חמושים ניצבו מימין ומשמאל בכניסה למחנה, ומכשיר סרק כל מי שנכנס. הוכנסנו לחדר שבו שוטרים ערכו חיפוש על כולם, וקרעו לנו את הבגדים. לפניי עמדה אישה כבת שבעים. הם הורידו ממנה את החצאית והשאירו אותה בבגדים תחתונים בלבד. השוטר לא הרשה לה לכסות את החזה שלה. גם את החיג'אב שלה הורידו בכוח. אני לא יכולה לשכוח את זה. לא הספקתי להוריד את העגילים שלי, אז הם הורידו אותם כל כך חזק שדיממתי מהאוזניים".
הדוברת היא טורסוניי זיוודון (Tursunay Ziyawudun), בת 43. את עדותה מסרה באחרונה בפני טריבונל ציבורי בלונדון, שהוקם כדי לחקור את המדיניות שנוקט המשטר הסיני בשנים האחרונות נגד אזרחיו המוסלמים, בני המיעוט האויגורי. התיאורים שמסרה זיוודון על כליאתה קשים מנשוא. היא סיפרה על אסירות שנעלמו בלילה, חלקן מעולם לא חזרו; על זריקות וכדורים שניתנו בקביעות לה וליתר האסירות, שגרמו לשיבוש המחזור החודשי, להזיות ולבלבול. והיו גם אלימות קשה ומקרים של אונס בידי השוטרים. "אין לי מילים לתאר את האכזריות הבלתי אנושית של האלימות שלהם", סיפרה בעדותה. "נאנסתי על ידי שלושה שוטרים יחד. אני לא יכולה לבכות ולא יכולה למות, אני גופה מהלכת. הנפש והלב שלי מתים. אני חייבת לראות אותם משלמים על זה".
סיפורי הזוועות הללו, שחזרו שוב ושוב אצל מאות העדים שחלקו את סיפורם עם חברי הטריבונל, עומדים בקנה אחד עם הטענות שמושמעות נגד סין זה כמה שנים. ארגוני זכויות אדם ופרלמנטים במערב טוענים שהמשטר הסיני מבצע פשעים חמורים נגד העם האויגורי ובני מיעוטים מוסלמיים אחרים בחבל שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה. לפי ההאשמות, הסינים כולאים בכפייה יותר ממיליון בני אדם בתנאים קשים במחנות ל"חינוך מחדש", בהם מתקיימים ניסויים רפואיים, שטיפת מוח, עינויים ואונס. בנוסף לכך, המשטר הסיני מואשם בכך שהוא מנצל את האוכלוסייה באזור לעבודות כפייה, חותר להרוס את התרבות והשפה האויגורית, והופך את האזור כולו למעין בית כלא ענק תחת פיקוח שמספקות טכנולוגיות חדשניות. אם לא די בכך, פעילי זכויות אדם טוענים שהמשטר מבצע גם הפלות כפויות, מפריד ילדים מהוריהם ורוצח אסירים לטובת מכירתם איבריהם.
ולמרות זאת, סין לא משלמת שום מחיר. בתי משפט בינלאומיים אינם מקיימים נגדה שום הליך, מועצת הביטחון של האו"ם לא מגנה אותה, מרבית המדינות מקיימות איתה קשרים דיפלומטיים כרגיל וחברות ענק מכל העולם ממשיכות לעשות איתה עסקים. הסינים, מצדם, תוקפים כל מי שמעלה את הנושא וטוענים שמדובר בקמפיין השמצה ובתעמולה שקרית שנועדו לפגוע במדינה. האדם הסביר במערב מוצא את עצמו בפני דילמה: האם מדובר כאן בקמפיין פוליטי נגד סין שעושה שימוש ציני בחשדנות כלפיה, או בפשע בקנה מידה היסטורי שהעולם מתייחס אליו באדישות בלתי נתפסת? מי שמנסה לפתור את ההתלבטות בימים אלו הם יוזמיו של הטריבונל הציבורי (People's Tribunal) – מהלך אזרחי יוצא דופן ששם לעצמו למטרה לגלות סוף סוף את האמת. לנגד עיניו ניצבת שאלה מרכזית אחת: האם סין מבצעת פשעים נגד האנושות, שמגיעים עד כדי רצח עם.
וכך, ההאשמות הקשות נגד סין מתבררות לא בבית הדין בהאג ולא בבניין האו"ם בניו יורק, אלא באולם קטן בלונדון. חברי הטריבונל ערכו שני שימועים, בני ארבעה ימים כל אחד, בספטמבר וביוני השנה. העדים שהגיעו אליו הם אלה שהצליחו להימלט מסין – ולהתגבר על הפחד. באולם בלונדון ניכר שרבים מהם רק רוצים שקולם יישמע. הם עלו אל שולחן העדים אחרי שהחליטו ששתיקה כבר אינה אופציה. רובם ביקשו לציין שהם החליטו לדבר, או לזעוק, למען אהוביהם, אחיהם או הוריהם ולמען עמם. הם דיברו בשקט ובאיפוק, אבל למעשה זעקו לעזרה – הצילו את אחותי, את אבא, את אמא.
היה משהו טראגי בסצנה הזו. בניגוד לציפיות העדים, העולם לא צופה. אפילו האולם עצמו אינו מלא. במרבית הדיונים ישבו כ-50 איש, מרביתם אקטיביסטים, מומחים ובני משפחות. לא היו עיתונאים רבים או מצלמות טלוויזיה. אמנם היו כמה אזכורים לטריבונל בתקשורת הבריטית והבינלאומית, אך הם נעלמו בצלם של האירועים באפגניסטן, מגפת הקורונה, ומשבר האקלים. פשוט אין מספיק משבצות פנויות בחדשות החוץ. אך העדים לא מתייאשים. "סין אינה חברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ולכן אי אפשר להביא צדק ומשפט לאויגורים", מסבירה נירולה אלימה (Nyrola Elimä), בת 36, מהעיר יינינג שבשינג'יאנג שחיה היום בשוודיה. אלימה מעידה בשם בת-הדודה שלה, מאילה יקופו (43), שנאסרה לדבריה לאחר שניסתה לעשות העברה בנקאית חוקית להוריה החיים באוסטרליה. יקופו ישבה כעשרה חודשים ב"מחנה לחינוך מחדש", אושפזה בבי"ח עם נזק בכבד ולאחר שחרורה נעצרה שוב ומאז היא יושבת במאסר באשמת "מימון פעילות טרוריסטית" ללא הליך משפטי תקין, ללא הוכחות או ייצוג משפטי וגם ללא קשר עם ילדיה. על הטריבונל שמעה אלימה בטוויטר והחליטה להביא את סיפורה לידיעת השופטים. היא נסעה ללונדון, הגישה ניירות ומסמכים המעידים לדבריה על כך שקרובת משפחתה לא פשעה ונבחרה לתת עדות ישירה מול חברי ההרכב במושב הראשון של ההליך. "לפני שעליתי לדבר היה לי התקף פניקה", היא מספרת, "על הבמה לא סובבתי את הראש כי פחדתי, אני יודעת שהממשלה הסינית בודקת כל הזמן, ידעתי שהם מסתכלים עלי הרגשתי שהם עומדים לידי. אבל הם לא השאירו לי ברירה, מאילה היא המשפחה שלי, היא מישהי שאני אוהבת, הייתי חייבת לומר את האמת, הם לא השאירו לי ברירה". "אנחנו לא כמו ישראל שיכולה היתה להביא בעצמה את אייכמן לדין. לעולם לא יהיה לנו את זה, לרצח העם שלנו אין בית משפט, אז כשהגיע המשפטן הכי מכובד בבריטניה והפרופסורים והדוקטורים של הפאנל, רציתי להביא בפניהם גם את הסיפור שלנו".
אלימה מתכוונת לסר ג'פרי נייס – המשפטן הבכיר שכיהן בעבר כתובע ראשי במשפטו של הרודן היוגוסלבי, סלובודן מילוסוביץ', והחליט לקחת על עצמו כעת את המשימה. חבריו לטריבונל הם אנשי ציבור בריטיים מתחומים שונים: משפט, רפואה, עסקים, זכויות אדם, חינות ותרבות, שהתחייבו לקיים הליך נטול פניות. בנוסף אליהם, לוקחים חלק במהלך תחקירנים, מתורגמנים, ויועצים, שעובדים כבר יותר משנה על איסוף העדויות והחומרים. בידי הטריבונל יש מאות אלפי עמודים של חומרים בנושא, כולל סיפוריהם של כ-500 עדים והסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא הפך לבעליו של גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא. ולמרות זאת, לטריבונל, שהוקם כיוזמה פרטית וממומן כולו בידי תרומות, אין מעמד בחוק הבינלאומי ואין לו סמכויות אכיפה. הוא לא יכול לעצור חשודים, לא להטיל סנקציות וגם לא להעניש איש. כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחתור לגילוי האמת, בתקווה שהעולם יהיה מוכן להקשיב ולפעול בהתאם. ויש הבדל משמעותי נוסף בינו לבין טריבונלים אחרים. בניגוד להליכים הבינלאומיים המוכרים שנערכו למשל בנירנברג, יוגוסלביה ורואנדה, הטריבונל האיוגורי מתקיים בזמן אמת. הפשעים שהוא אמור לברר לא הסתיימו, וממשיכים להתבצע, לכאורה, בזמן הדיונים. עובדה זו מקנה לעבודתו תחושת דחיפות ואחריות עמוקה, גם אם לא תוקף חוקי.
***
בשינג'יאנג חיים למעלה מ-25 מיליון בני אדם. כ-40% מהם בני האן, הקבוצה האתנית הגדולה והדומיננטית בסין. השאר הם בני מיעוטים אתניים, הגדול שבהם הוא המיעוט האויגורי. המחוז, שהיה בעבר אוטונומי, עבר בעשורים האחרונים תהליך תיעוש כתוצאה מהשקעות מאסיביות של המשטר שגם דאג להעברת המוני סינים בני האן לאזור. השינויים הללו הביאו למתיחות בין האוכלוסייה המקומית לבין השלטון והובילו לפעילות בדלנית של קבוצות אויגוריות ואפילו למספר פיגועי טרור. ב-2014 הכריז השלטון מלחמה על "בדלנות, טרור וקיצוניות" באזור. המלחמה הקצינה ב-2017, עם החלפתו של נציג השלטון באזור. הנציג החדש – אדם שהיה ממונה במשך שנים על דיכוי המחאה בטיבט – החריף את האמצעים לשיטור, ריגול ופיקוח על האוכלוסייה המקומית.
חלק מהעדים תיארו כיצד נראתה ההקצנה ביחסו של המשטר לאוכלוסייה – איך התחילו להרוס באופן שיטתי מסגדים בכל רחבי המחוז, איך החריבו שכונות וכפרים של הקהילה האויגורית במסווה של מלחמה בעוני, ואיך כפו על התושבים לעבור לשכונות חדשות בערים, שם הם חיים תחת שליטה מוחלטת ונאלצים להפוך לפועלים במפעלים. בתוך שנים ספורות, האזור כולו הפך למדינת משטרה. "את כפר מולדתי אי אפשר היה לזהות", אמר בעדותו אזרח קזחסטאן שנולד בשינג'יאנג ובא לבקר את קרוביו ב-2017. "המשפחה שלי פחדה לדבר איתי". עם החרפת הדיכוי בשינג'יאנג, פחתה דרמטית האפשרות להשיג מידע ממקור ראשון על מה שמתרחש באזור. דיווחים עיתונאיים אמינים מהשטח עצמו כמעט בלתי אפשריים בשנים האחרונות. מי שנכנס לאזור, זוכה לראות רק מה שהסינים מעוניינים לראות, ולכן, המידע זורם ממקורות מוגבלים מאוד: עדים שהצליחו להימלט מהמדינה, ניתוח של צילומי לוויין, מידע שמתפרסם (לפעמים בטעות או בהיסח דעת) בתקשורת המקומית ומסמכים רשמיים שהודלפו והגיעו לאמצעי תקשורת במערב. מסיבה זו, פסיפס העדויות הרחב שנשמע בטריבונל חריג במיוחד. קשות במיוחד הן העדויות של הגברים והנשים שנכלאו במחנות ל"חינוך מחדש".
רבות מהנשים שנכלאו סיפרו על אונס, על נטילת תרופות בכפייה ועל בדיקות רפואיות שפשרן לא נודע. אחת מהן היא גולבהאר ג'לילובה (Gulbahar Jelilova), בת 57, שנכלאה למשך 15 חודשים באשמת פעילות טרור. היא תיארה חקירות שבהן נקשרה לכיסא במשך 24 שעות, ובכל פעם שנרדמה, העירו אותה עם שוק חשמלי. כשסירבה לחתום על מסמך הודאה, היא גם נאנסה. "בחדר החקירות היתה רק מיטה אחת, כיסא ושולחן", סיפרה בעדותה. "הם ביקשו ממני לשבת על הכיסא ושם קשרו אותי בשרשרת. היו שם שלושה אנשים, אחד ישב עם מחשב, אחד שימש מתורגמן ואחד חוקר. ביקשו ממני שוב לחתום על הודאה באשמה. סירבתי. הם אמרו שאני חייבת לחתום כדי לקבל את החופש שלי. אחד הגברים הסינים הוריד את מכנסיו, ניגש אלי וניסה להכניס את איבר מינו לפי. אמרתי לו, "אין לך אחות או אימא?". הסיני השני היכה אותי".
בהצהרתה תיארה גם את סיפוריהן של הנשים האחרות שעמן נכלאה: אימהות שילדו במחנה ותינוקותיהן נלקחו מהן, נשים שידיהן נאזקו לרגליהן כך שלא יכלו לעמוד זקופות, אחרות שנלקחו ל"חדר החשוך" – כלוב של מטר על מטר, שבו אי אפשר לעמוד כלל ומים זורמים תחתיו. היא אמרה שהצפיפות בתאים היתה כל כך גדולה שהנשים נאלצו לישון במשמרות מכיוון שלא היה מקום לכולן לשכב. את הצרכים היה צריך לעשות בעמידה ומצלמות עקבו אחרי כל תנועה. כמו עדים רבים אחרים, היא סיפרה גם על מזון דל ולחם מלא עובש ועל ניסיונות לשטיפת מוח באמצעות שירת שירי הלל למפלגה במשך שעות. "הכריחו אותנו לומר דברים כמו 'אני אוהבת את סין' או 'אני אוהבת את שי ג'ינפינג", העידה גם גולזירה אוולקנקיזי (Gulzire Awulquanqizi), בת 42 מהעיר גולז'ה (Ghulja) שבשינג'יאנג, ששהתה בארבעה מחנות שונים ב-2017-2018. "היינו חייבות לכתוב הכל, את הרגשות שלנו ואת הכרת התודה שלנו לשי ג'ינפינג. פעם בשבוע נתנו לנו ציונים על מה שכתבנו ואמרו לנו שמי שלא עוברת תישאר במחנה כל חייה".
גם היא נאלצה לקבל כדורים וזריקות שהשפיעו על יכולותיה הקוגניטיביות ושיבשו את המחזור החודשי שלה. היא נחקרה 19 פעמים, קיבלה מכות ואולצה לאכול חזיר. היו פעמים, סיפרה, שבהן אסירים אולצו לשרוף ספרי קוראן. באחד המחנות היא קיבלה עבודה קשה במיוחד. "העבודה שלי היתה לשבת ליד וילון, עד שהיתה מגיעה אסירה מלווה על ידי מישהו מהצוות", סיפרה. "אני לקחתי את טביעות האצבע שלה וסייעתי לה להוריד את הבגדים, אבל לא את אלה שמתחת למותניים. הייתי צריכה גם לכבול אותה בשלשלאות. אז נכנס גבר לחדר ואני הייתי הולכת לשבת בשקט בחוץ, ליד הדלת. כשהגבר יצא מהחדר, אני לקחתי את האישה להתקלח. לא היה דבר שיכולתי לעשות, הם הכריחו אותי. עשיתי את העבודה הזו במשך שישה חודשים".
עבדוסלאם מוחמד (Abdulsalam Muhammad) בן 44 כמה מהכפר קושיריק (Qoshirik) סיפר שכשהגיע למחנה, הוא והאסירים האחרים הופשטו והוכנסו לתא קטן וקפוא כשהם כמעט עירומים. בתא של 2.5 מ"ר הוכנסו 16 אסירים. לא היה מספיק מקום לישון והאסירים נאזקו אחד לשני בזוגות. "לא היה מכסה לדלי ששימש כשירותים" הוא מספר בעדותו, "הרחנו אותו יום ולילה והיו לנו זיהומים באף". לדבריו, האסירים היו חייבים לזכור בעל פה שירים סינים באורך עמודים שלמים ואלו שלא הצליחו נענשו. העונשים כללו מכות קשות, מניעת שינה ומזון וחקירות של יותר מ-48 שעות. במחנה אחר שאליו נשלח ב-2015, נלקחו האסירים לאימוני ריצה אכזריים. "הם קראו לזה אימון אבל זה היה סוג של עינוי", הוא נזכר, "היו שם נשים בנות שבעים. הן לא יכלו לרוץ, אפילו ללכת היה קשה עבורן. כשהן נפלו, השוטרים החלו לבעוט בהן ולהכות אותן".
ככל שעוברים ימי הטריבונל, נערמות עוד ועוד עדויות. אחד העדים מספר איך ראה אסיר אחר מוכה למוות. עד נוסף מספר איך הוכנס אזוק באמצע החורף לבור צר ועמוק באדמה, שם שפכו עליו מים עד שאיבד את ההכרה. עד אחד מספר על בדיקות דם לא מוסברות שנאלץ לעבור. באחד הימים, מופיע עד מפתיע – אדם ששירת כשוטר סיני בשינג'יאנג. השוטר, וואנג לייז'אן (Wang Leizhan), עזב את סין ב-2020 וחי כיום בגרמניה. עדותו, בה סיפר על הפקודות שנדרש למלא בתפקידו, משלימה חלקים בפאזל. לדבריו, למחוז גויסו 150 אלף שוטרים, שקיבלו כולם הכשרה פוליטית לגבי האוכלוסייה האויגורית. מחסומים משטרתיים הוצבו כל 500 מטר, ובאזורים מסוימים אפילו כל 200 מטר. "כל התושבים האויגורים היו חייבים לספק לממשלה הסינית דגימת DNA", הוא מספר. "עצרנו אנשים על כל מיני עבירות – אחזקת סכין בבית, הצגת זהות תרבותית בגלוי או אמונה באידיאולוגיה אחרת. בסך הכל עצרנו אז כ-300 אלף איש. היו כפרים שכל האוכלוסייה שלהם נלקחה למחנות ריכוז".
לייז'אן מעיד שראה עינויים של אסירים. מול עיניו, אסירים הורדו על הברכיים, הוכו, ראשם כוסה בשקית פלסטיק וידיהם ורגליהם נקשרו בזמן שצינור החדיר מים לפיהם. הוא היה עד גם לעינוי גברים באמצעות שוקים חשמליים לאיברי המין, ראה פטישים ששימשו לשבירת רגליים, הפשטה וטבילה במים קפואים והרעבה. פרט מידע נוסף שמסר השוטר לשעבר חשוב במיוחד: "ילדיהם של רבים מאסירי מחנות הריכוז המבוגרים נלקחו לבתי יתומים של המדינה שם הם עברו אסימילציה לתרבות האן סינית". ואכן, מהעדויות עולה כי המשטר הסיני מפעיל מדיניות אכזרית במיוחד בכל הקשור לילדי האויגורים. מדיניות זו כוללת לא רק הפרדת ילדים מהוריהם, אלא גם כפייה של הפלות של נשים בהריון. "אשתי היתה בהריון בחודש השישי", מספר באקיטלי נור (Baqitali Nur) לצערי אני לא יודע בן כמה שמתאר בקול חנוק לפרטי פרטים כיצד עונה במחנה. "העובר נקרע מתוך גופה".
ראהימה מוחמד נורי (Rahima Mohammed Nuri), אחות בהכשרתה שעסקה שנים רבות בביצוע הפלות, נותנת הקשר לסיפורו. בעדותה, שנמסרת מטורקיה, היא מאשרת שהשלטון אכן מבצע הפלות בכפייה בחודשים מתקדמים. אחד מחברי הפאנל שואל אם היו מקרים שבהם הריונות הופסקו בחודש שישי או שביעי ונולדו ילדים חיים. נורי משיבה שכן, אבל לדבריה, "האימהות קיבלו זריקה לפני שהתינוק יצא. ולכן התינוקות האלו מתו תוך 72 שעות מלידתם". מה קורה באולם ברגעים האלה שבהם מסופר על מוות של תינוק או על אונס קבוצתי? ובכן, לא הרבה. אין רגע שיא, הדברים מתורגמים, אנשי המדיה מעלים לטוויטר, יש מי שבוהה בעדה, יש מי שעוצם את עיניו. ורשות הדיבור עוברת לעד הבא.
***
קשה להפריז במידת האומץ של האנשים שמספרים כאן את סיפורם. "לפני שעליתי לדבר היה לי התקף פאניקה", אומרת נירולה אלימה, שמנסה להשיג מידע על בת דודתה הכלואה. "על הבמה לא סובבתי את הראש כי פחדתי. אני יודעת שהממשלה הסינית בודקת כל הזמן, ידעתי שהם מסתכלים עליי והרגשתי שהם עומדים לידי. אבל הם לא השאירו לי ברירה". לפחד מזרועו הארוכה של המשטר הסיני יש בסיס איתן, ומסתבר שגם למי שהצליחו להימלט למערב יש סיבה לחשוש. עומר רוזי (Omer Rozi), שנמלט משינג'יאנג לאחר שנאסר ועונה, מתגורר כבר כמה שנים בנורבגיה. "בינואר 2017 קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה", הוא העיד. "נאמר לי שתיכף אפגוש את אחי ואחותי. השיחה נותקה ומיד אחר כך קיבלתי שיחת וידאו. כשעניתי לשיחה, ראיתי מיד את אחי ואחותי כבולים. השוטר ששוחח איתי נתן לי שורה תנאים, אחרת אחי ואחותי לא ישוחררו". רוזי מתאר את התנאים: אסור להתקרב לפזורה האויגורית בחו"ל, אסור לתרום לארגונים אויגורים בטורקיה ועוד. "הדבר האחרון ששמעתי הוא את אחי ואחותי צורחים", הוא אומר. "לא שמעתי מהם מאז".
גם מהריי מזנסוף (Mehray Mezensof) בת 27 שהעידה בשיחת ווידיאו מאוסטרליה, סיפרה עד כמה היא חוששת לגורל בעלה, שממנו היא לא שמעה כבר יותר משנה. "הוא חי בפחד תמידי", היא אומרת, "כל הזמן הביט מעבר לכתף". מקרובי משפחה הבינה שנשפט למאסר של 25 שנה. "העדים שמדברים פה חזקים מאוד", אומרת לי ראהימה מאהמוט (Rahima Mahmut), אקטיביסטית אויגורית שמסייעת לטריבונל בתרגום דברי העדים. "אבל לא כל אחד יכול להיות כזה. לא כל אחד יכול לדבר, אפילו בפני המשפחה. זה נפוץ מאוד. כמו הרבה מהשורדים של מלחמת העולם השנייה שלא סיפרו כלום". היא מספרת על עדים שהופיעו בטריבונל וקיבלו טלפונים מאיימים מגורמים סיניים ושיחות מבני משפחה שהתחננו בפניהם לא להעיד. היא מבינה את מי שמחליט לשתוק.
גם לה יש משפחה בשינג'יאנג, בהם תשעה אחים ואחיות. הפעם האחרונה שהיא דיברה עם מישהו מהם היתה ב-2017. הם הפסיקו לענות והיא הפסיקה להתקשר. היא חששה שאם יקבלו שיחות מחו"ל, הם עשויים להיות בסכנה. אבל היא גם מודה שבעצם פחדה לגלות את האמת. באחת השיחות האחרונות, היא מספרת, אמר לה אחד מאחיה: "השאירי אותנו ביד אלוהים". הסינים נוקטים ב"מאמץ חסר פשרות להשתיק, להפחיד, להטריד ולהשמיץ עדים", אומרת לאורה הארת', מארגון זכויות האדם Safeguard Defenders. לדבריה, התהליך מתבצע בשני מישורים – על ידי הוצאת צווי מעצר בינלאומיים והליכים משפטיים נגד עדים פוטנציאליים ועל ידי איומים על משפחותיהם ואהוביהם בסין. בעדותה בפני הטריבונל, סיפקה הארת' דוגמאות למקרים בהם עדים הואשמו במעילות כלכליות, בגידות, מעשי אונס, שימוש בסמים ונטישת משפחותיהם.
סין, שטענה בתחילה שהמחנות הללו כלל לא קיימים, החליפה למעשה את מדיניות ההכחשה הגורפת שלה בקמפיין לעיצוב מחדש של השיח. לטענת המשטר הסיני, המחנות הללו משמשים כאמצעי למלחמה בקיצוניות דתית ולהכשרה מקצועית, והחניכים בוחרים לשהות בהם מרצונם. בשורה של סרטוני וידיאו שהופצו בסין, מוצגים שורדי מחנות שמהללים את התהליך שעברו. בסרטונים אחרים, מוצגים בני משפחותיהם של עדים שמוקיעים ומכחישים את דברי קרוביהם. הניסוחים הנשמעים בסרטונים אלה חוזרים על עצמם פעם אחר פעם אצל בני משפחות שונות ממקומות שונים. מתברר שאפילו המומחים שבחרו להעיד בפני הטריבונל לוקחים סיכון, ושגם רבים מהם מוטרדים על בסיס קבוע. מואטר איליקוד (Muetter Iliqud), תחקירנית של פרויקט המתעד אויגורים שנעלמו בסין, מספרת שבימים לפני שהציגה את ממצאיה בפני הטריבונל נעשו ניסיונות רבים להיכנס לחשבונות האינסטגרם, הפייסבוק והווטסאפ שלה, ושהיא ואמה קיבלו שיחות טלפוניות ממספרים לא מזוהים. לאחרונה המחשב שלה הפסיק לפעול. גם ג'ולי מילסאפ (Julie Millsap), אקטיביסטית אמריקאית שהעידה לגבי הנעשה לילדים אויגורים, הראתה לי צילומי מסך של חשבונות אנונימיים באינסטגרם, טוויטר ופייסבוק שהטרידו אותה. החשבונות הללו שיתפו תמונות מזויפות שלה בוגדת כביכול בבן זוגה, עם ההודעה "נראה את זה לבעלך". התמונות, שאכן נשלחו לבעלה, גם מילאו את פיד השידור החי של העדות שלה בפני הטריבונל.
***
עשרות המומחים שעלו בזה אחר זה להעיד בפני הטריבונל – אקדמאים, פעילי ארגוני חברה אזרחית, משפטנים ועיתונאים חוקרים – השלימו את התמונה שתיארו ניצולי המחנות וחשפו פיסות מידע לגבי מה שמתרחש באחד המקומות הסודיים בעולם. העיתונאי האמריקאי ג'פרי קיין, ששהה בשינג'יאנג וראיין עדים רבים, תיאר עולם דיסטופי, שנשמע כמו לקוח ממחוזות המדע הבדיוני. "כשביקרתי בצפון קוריאה, הרגשתי כאילו אני צועד לתוך העבר", אמר, "אבל כשהגעתי לשינג'יאנג, הרגשתי שאני צועד לתוך העתיד".
קיין סיפר כי מעבר לאמצעים המוכרים לאיסוף מידע על תושבים – כמו הצבת מרגלים בבתי האויגורים, חקירות והפעלת לחץ פסיכולוגי – המשטר הסיני מפעיל באזור מערכת טכנולוגית מתקדמת שאוספת כמויות עצומות של מידע על כל אדם. בין היתר, נאספים נתונים על קניות וצריכה, גלישה ברשת, אפליקציות שהורדו, דו"חות משטרה ובתי משפט, נתוני תעסוקה, נתונים פיזיים, תמונות ממצלמות רחוב, מידע מתחנות דלק, מחסומים ובתי ספר, בדיקת לוחות זמנים ומיקומים של אנשים. המידע העצום, שמתבסס בין היתר על מערכות חדשות לזיהוי פנים וקול, נשלח היישר לרשויות הסיניות שמשתמשות בו על מנת להחליט, בין השאר, את מי יש לשלוח למחנות.
טכנולוגיות זיהוי הפנים הללו אמנם מופעלות בשירות המשטר, אך מפותחות על ידי תעשיית ההיי-טק. חוקר אמריקאי אחר העיד כי חברת הטכנולוגיה הסינית הואווי (Huwawei) לקחה חלק בפיתוח "אזעקה אויגורית" – מערכת מעקב שמזהה פנים של עוברי אורח, ומסווגת אותם – האן או אויגורי. לפני שלוש שנים, החברה אפילו הגישה על כך פטנט. לדבריו, גם חברות מוכרות אחרות – כמו שירות הענן של עליבאבא וענקית שירותי המעקב טיאנדי – עוסקות בזיהוי אתני. אחד המוצרים שפיתחה טיאנדי הוא "שולחן חקירות חכם" המכיל מסך מגע, תצוגת ראיות אלקטרונית ומערכת הקלטת חקירות – כל מה שצריך כדי לייעל את תחקורם של המוני העצירים.
איליקוד, שהטרדות המשטר הסיני לא עצרו את עדותה, הציגה דו"ח מקיף על מצב הכליאה במדינה. הדו"ח, המבוסס על ראיונות, מסמכי מדיניות מודלפים, תמונות וצילומי לווין, מפרט את סוגי המחנות, מיקומם, שטחם ומספרם. לפי הנתונים שאספה, קיימים כמה סוגים של מחנות: מחנות לחינוך מחדש, בתי סוהר, מחנות מעצר לפני משפט ומחנות עבודה, שהם מעין חוות לעבודות כפייה. הדו"ח מסכם שלפחות 1,374,000 בני אדם נכלאו במחנות לחינוך מחדש, לפחות 422 אלף איש נכלאו בבתי-סוהר, 486 אלף בבתי מעצר לפני משפט ו-76 אלף במחנות עבודה.
ארבקיט אוטרביי (Erbakit Otarbay), בן 48, שהה במחנה עבודה כזה. הוא נשלח לעבוד בתפירה במפעל טקסטיל, ושם, הוא מספר, התנאים היו מעט טובים יותר מאשר במחנה לחינוך מחדש. האוכל היה טוב יותר, אבל כדי לזכות בארוחה, העובדים היו חייבים לשיר שירי תעמולה המהללים את השלטון הקומוניסטי. מצלמות צילמו את העובדים במשך כל שעות העבודה. עדותו חושפת טפח מהאופן שבו עובדי הכפייה במחנות הללו הופכים לחולייה בתעשיית האופנה העולמית. דו"ח שפורסם בשנה שעברה הראה כיצד חברות אופנה גדולות במערב, שמעסיקות חברות סיניות מקומיות, למעשה נהנות מהתוצרת של עבודות הכפייה הללו.
"לא היו מראים לנו לאיזה מותג שייכים הבגדים", מספר אוטרביי, "שם המותג נתפר על ידי האנשים שלהם. אבל פעם אחת ראינו את שם המותג – אלה היו מגבות קטנות שהיו בשימוש של Nanhang (חברת תעופה סינית). מאוחר יותר נזפו בנו על כך ששמנו את שם המותג הלא נכון והורו לנו להוריד אותו. באסיפה שנערכה אחר כך ונמשכה יום שלם הבהירו לנו שאסור שהדברים האלו ייאמרו בשום מקום אחר. לא ראינו שום שם של מותג מאז היום ההוא. תפרנו מכנסיים וחגורות. כל אחד מאיתנו תפר חלק אחר. אחד תפר את הכיסים, אחד תפר את הצד האחורי". כשאחד מחברי הטריבונל שואל את אוטרביי אם הוא קיבל שכר על העבודה, הוא צוחק.
***
דיוני הטריבונל האויגורי התנהלו בד"כ על מי מנוחות, למעט הפרעות בודדות מצד הסינים. במהלך השימועים בספטמבר, למשל, כינס שגריר סין בבריטניה מסיבת עיתונאים שבה האשים את חברי הטריבונל בשקרים וטען שמדובר ב"פסאודו-משפט" וב"הצגה פוליטית של מתנגדי סין". השגריר אף פנה לממשלה הבריטית בבקשה למנוע את המשך ה"התנהגות הזדונית" הזו. הבריטים לא עשו זאת, וההתבטאות הסינית, כפי שקורה לא מעט פעמים, הצליחה להביא לטריבונל עוד כמה כותרות. אבל אולי יש משהו בטענה הסינית. הרי אם לא יושב כאן נציג סיני רשמי, מה בעצם הופך את הטריבונל הזה להליך משפטי? אם אין כאן גורם שיכול להשיב לטענות, וממילא אין לטריבונל הזה סמכות של ממש, מהי בעצם משמעותו? האדם המתאים ביותר לענות על השאלות הללו, שמאתגרות את עצם קיום ההליך, הוא מי שעומד בראשו – המשפטן הבכיר, סר ג'פרי נייס. באמצע היום השלישי לדיונים, ישבתי עמו לראיון באחד מחדריו הצדדיים של האולם.
"התקבצו כאן אנשים שאין להם אינטרס בתוצאה, אין להם עניין מיוחד בעם האויגורי ואין להם כוונה להמליץ המלצות", אמר על חברי הטריבונל שייסד. "אנחנו רוצים רק לענות על שאלה שלא נשאלה על ידי גופים בינלאומיים אחרים. אנחנו בסך הכל נציגי ציבור שחוקרים כאן נושא שלא נידון בשום מקום אחר, באמצעים הטובים ביותר שעומדים לרשות הציבור". "לקוראים שלך", הוסיף, "אני בטוח שיהיה קל להבין, בלי לעשות שימוש יתר בדוגמה של גרמניה הנאצית, שהיו פעמים בסוף שנות השלושים שמידע שיכול היה להיות גלוי לציבור הוסתר מהציבור על ידי ממשלות, על ידי התקשורת ואולי אפילו על ידי חוסר רצון מצד הציבור לדעת. הליך כזה, אם היה נעשה אז, יכול היה אולי לשרת מטרה טובה מאוד".
למען הפרספקטיבה ההיסטורית, מה שאתה שומע כאן דומה למידע שניתן היה להשתמש בו כדי למנוע את שואת יהודי אירופה?
"במובן מסוים כן. אין טעם לעשות השוואות קרובות מדי לשואה, אבל כשיש כישלון של לגלות בזמן, או חוסר נחישות לדעת, או ניסיון להסתיר מהאזרחים דברים, להליך כמו טריבונל ציבורי יש ערך רב. מה שהשתנה מאז מלחמת העולם השנייה, וגם זה באיטיות, הוא שאזרחי העולם אולי פחות מוכנים להסכים לשתיקה מסיבות פוליטיות והם מוכנים, אולי, להשתתף יותר בהליכים כאלו ואז גם לכבד את תוצאותיהם. ההליך הראשון מהסוג הזה – הטריבונל הציבורי על וייטנאם של לורד ראסל וסארטר (הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, ד.ס) משך מעט מאוד תשומת לב ולא הביא תוצאות משמעותיות. מאז דברים התקדמו. טריבונלים בינלאומיים התחילו בשנות התשעים, המילה רצח עם נכנסה לשימוש אחרי שלא היתה בשימוש זמן רב.
נייס, שזה הטריבונל הרביעי שבו הוא לוקח חלק, מתייחס גם לשאלת האובייקטיביות של ההליך כולו ושל העדים בפרט. "אני לא מודאג", הוא אומר, "מאותה סיבה שלא הייתי מודאג מכך שציידי הנאצים כמעט תמיד היו יהודים. האם היה עדיף מבחינת נראות שלמומחים לא היה שיוך לארגונים כאלו ואחרים? אולי. האם אי פעם יהיו מומחים כאלו? כנראה שלא. סביר שמי שחוקר את הסבל של קבוצה כלשהי יהיה שייך לקבוצה זו או שיהיה לו עניין חזק בקבוצה זו. אני די בטוח שתמצא שמי שהוביל את ההליכים הפורמליים שאחרי משפטי נירנברג, כמו משפט אייכמן, היו כולם בעלי עניין, ולמה לא בעצם?"
אתה חושב שיהיה אי פעם הליך רשמי נגד סין בעניין האויגורים?
"אף אחד לא ציפה שמנהיגים של מדינות יגיעו להליכים משפטיים בינלאומיים. איש לא ציפה שבורמה תגיע לבית משפט בינלאומי, אבל אז הגיעה גמביה ושינתה את זה עם מחשבה חוקית יצירתית. כמובן שסין היא מדינה בעלת כוח עצום ויש לה השפעה על שכניה, על מדינות אחרות ועל גופים כמו מועצת זכויות האדם, כך שיש צורך בלא מעט אופטימיות. אבל דברים משתנים. אף על פי שאין סיכוי גדול למשהו שמקביל לנפילת חומת ברלין ותפיסתו והוצאתו להורג של הנשיא צ'אוצ'סקו, הדברים האלו כן קורים. והדרך הטובה ביותר לגרום להם לקרות היא לעשות כל שניתן כדי להוציא את האמת החוצה".
גילוי האמת הוא גם האידיאל שעומד לנגד עיניו של אלדו זאמיט בורדה (Aldo Zammit Borda), שמנהל את מנגנון החקירה של הטריבונל. "אנשים שואלים מה הטעם בטריבונל שאין לו כוח פורמלי או סמכות להעניש", אומר בורדה, שמשמש מרצה בכיר לחוק בינלאומי באוניברסיטת סיטי בלונדון. "הנקודה היא שיש מדינות שיש להן כוח רב, והכוח שלהן יכול לשמש פוטנציאלית לבצע פשעים בתוך תחום שיפוטן, אבל גם לעצב את הנרטיב של הפשעים האלו. הן יכולות לאסור דיונים בגופים בינלאומיים ולכן הקורבנות של הפשעים האלו סובלים פעמיים – פעם אחת מהפשע עצמו ופעם שנייה מהשתקת הפשע, מההכחשה שהוא התקיים. קוראים להם שקרנים. מה שחשוב בטריבונל ציבורי הוא שהוא יכול במידת רבה לשנות ולאתגר את הנרטיב. בסופו של דבר, הקורבנות בוחרים בין טריבונל כזה עם הצדק המוגבל שהוא יכול לספק, לבין שתיקה.
אבל האם גילוי האמת ועיצוב הנרטיב יספקו את העדים שהופיעו כאן? אני שואל את עבדוואלי איופ, אינטלקטואל אויגורי ששהה במספר מחנות בשינג'יאנג וחי כיום בנורבגיה, איך הוא הרגיש כשעמד מול חברי הטריבונל וסיפר את סיפורו. "הרגשתי שיש עלי אחריות ענקית", הוא משיב, "זה המקום שבו יוחלט אם זה רצח עם או לא. זו סוגיה אנושית, סוגיה עולמית. פחדתי, אבל מיליוני אנשים יושבים במחנות ריכוז ואני מדבר בשמם. אני לא איש אחד שמדבר, אלו מיליונים שמדברים. השאלה היא – מי מקשיב? מי יעשה מעשה?". איופ אומר שחש אכזבה כשראה שיש רק 50 איש בעולם, אבל נזכר שיש עוד מיליונים שרואים ומאזינים. כנראה שהוא אופטימי מדי. יש כאן באולם גם אנשים שפשוט באו להקשיב ולעזור, אך הם ספורים. פגשתי כאן נער מקומי חובש כיפה שמארגן קמפיינים עם חבריו נגד עוולות שונות, כמו רדיפה דתית ועבדות מודרנית, ונתרם גם למאבק האויגורי. שוחחתי עם פסיכותרפיסטית שהגיעה לכאן כדי לסייע לעדים לעבד את החוויות הקשות שעברו. ומדי פעם, הופיעו באולם גם סתם סקרנים ששמעו על הנושא בחדשות ובאו לבדוק את הנושא בעצמם. וזהו, פחות או יותר.
ב-9 בדצמבר יחזרו חברי הטריבונל למרכז הכנסים הלונדוני כדי לבשר לעולם את תשובתם לשאלות – האם אכן מתרחשים פשעים נגד האנושות בשינג'יאנג והאם המשטר הסיני מבצע רצח עם באויגורים. זאת במידה, כמובן, שהעולם ירצה לשמוע.
מחוץ לבניין, שנמצא באזור ווסטמינסטר, החיים בינתיים נמשכים כרגיל. בכניסה לתחתית כמה עשרות מפגינים מוחים נגד החיסונים. "גם מוות אחד הוא יותר מדי", כתוב על אחד השלטים. ליד הפסל של צ'רצ'יל, איש קטן עם רמקול גדול מזכיר לעוברים ושבים לא לשכוח את ישו. אדם נוסף, תמהוני למדי, מפגין נגד השימוש בבקבוקי פלסטיק, ובדשא בין הפרלמנט לווסטמינסטר אבי, קבוצת שובתי רעב מוחים על המתרחש באפגניסטן. כולם מתערבבים בזה בזה, ודבר אחד משותף לכולם – אף אחד לא מסובב את הראש ומחפש את האויב מאחורי הגב.
***
דיויד סטברו 