הוא הוגדר סכנה לביטחון שוודיה. תחקיר חשף: היא שלחה אותו להילחם באוקראינה

ממשלת שוודיה הורתה ב־2019 לגרש שישה איסלאמיסטים שנמצאו כבעלי קשרים לגורמים קיצוניים אלימים. הם ערערו ונשארו במדינה תחת מגבלות, אך תחקיר חשף שאחד מהם נשלח על ידי הרשויות לאוקראינה, שם הוא נלחם לצד הצבא נגד רוסיה ואף נפגש עם בכירים בקייב, בהם הנשיא זלנסקי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2025-10-09/ty-article-magazine/.premium/00000199-c971-d068-a9b9-edfb48650000

ממשלת שוודיה החליטה באוקטובר 2019 לגרש מהמדינה שישה גברים שלטענת שירות הביטחון השוודי (SÄPO) היו חברים בזרמים איסלאמיסטיים קיצוניים שעודדו הצטרפות לארגונים אלימים ושאיימו על ביטחון המדינה. כל הגברים שעמדו בפני גירוש, שכונו "ששת האימאמים", חיו בערים שונות בשוודיה והיו אזרחי מדינות שונות – בעיקר מזרח תיכוניות – שהיגרו למדינה הסקנדינבית. חלקם היו פעילים במוסדות דתיים וחינוכיים של הקהילות המוסלמיות בשוודיה. השישה הגישו ערעור על גירושם וטענו שאם יגורשו, חייהם יהיו בסכנה בארצות המוצא שלהם. ערעורם התקבל והם נשארו בשוודיה תחת מגבלות שונות עד שהרשויות יוכלו לגרשם בעתיד.

אחד מהשישה הוא ויקטור גזייב, אזרח רוסי מצ'צ'ניה שהיגר לשוודיה ב־2009 והתיישב בעיר יבלה במזרח המדינה, כ־170 ק"מ צפונית לבירה סטוקהולם. מאז 2019, חייו של גזייב, בדומה לחייהם של המגורשים האחרים, הוגבלו מאוד – נאסר עליו לעבוד, הוא חויב להתייצב בתחנת משטרה באופן קבוע ונאסר עליו לצאת מגבולות אזור מגוריו. עם זאת, תוכנית תחקירים שוודית פרסמה אתמול (רביעי) תחקיר שחשף שלמרות כל המגבלות והצעדים המחמירים, גזייב שוהה במקום אחר לגמרי. לפי התחקיר, במקום להיות תחת עיניהם הפקוחות של שירותי הביטחון השוודיים, הצ'צ'ני האיסלאמיסטי נמצא באוקראינה מאז יוני 2023 ונוטל חלק פעיל במלחמה נגד רוסיה.

התחקיר שהתפרסם בתוכנית "משימת בדיקה" מראה ששירות הביטחון השוודי לא רק שלא מנע את היעלמות גזייב מהמדינה, אלא שבאופן מדהים למדי אף יזם אותה והוציא אותה לפועל. ה־SÄPO הכחיש את הסיפור. "זה התחיל מתוך עניין שגילינו בגורלם של 'ששת האימאמים'", אומרת יוהאנה קארלסון, העיתונאית שעומדת מאחורי התחקיר, בראיון שהעניקה ל"הארץ". "הגיעו לידינו ידיעות על גזייב שהובילו אותנו לבדוק לעומק את הסיפור שלו. בתחילת הבדיקה, מפיק התוכנית שלנו מצא התייחסויות אליו בתקשורת הצ'צ'נית בשם חדש שאימץ".

"גילינו שגזייב נמצא באוקראינה ואף שהוא בכלל לא דיבר עם התקשורת השוודית, הוא היה פתוח למדי בתקשורת הצ'צ'נית", אומרת קארלסון. "האדם שתואר בשוודיה כ'טרוריסט מיבלה' התגלה כעת כדמות חדשה לגמרי שתוארה כמעט כגיבור מלחמה באוקראינה. מצאנו אפילו תמונות שלו עם הנשיא וולודומיר זלנסקי ועם ראש המודיעין האוקראיני באירוע שבו בכירים אוקראינים ביקרו ביחידה הצבאית של גזייב. למעשה, גילינו שאדם שהיה בתחתית של התחתית של החברה השוודית הפך פתאום לדמות שמופיעה עם ההנהגה הבכירה ביותר באוקראינה ללא הסבר כיצד הוא בכלל הגיע לשם". יתר על כן, עלה בתחקיר, גזייב קיבל עיטור כבוד מאוקראינה על תרומתו למאמץ המלחמתי ברוסיה.

"הוברח לפולין ולגבול עם אוקראיני על ידי שירותי הביטחון השוודיים"

בשלב זה החל מסע עיתונאי שנמשך יותר מחצי שנה שבמהלכו נסעה קארלסון לאוקראינה, איתרה את גזייב ואף הצליחה לשכנע אותו לדבר איתה. הוא חשף בפניה ששירותי הביטחון השוודיים, שהיו אמורים לפקח עליו, עשו איתו הסכם לפיו הם יאפשרו לאשתו להישאר בשוודיה ויסייעו לו לעזוב את המדינה ולהגיע לאוקראינה. במהלך התחקיר איתרה קארלסון צ'צ'ני איסלאמיסטי נוסף, לום־עלי ארטסואב, השוהה בשוודיה שגם היה תחת פיקוח שירות הביטחון השוודי ושגם אותו ניסו גורמים בשוודיה לדחוף לעזוב את המדינה ולהצטרף למלחמה באוקראינה.

התחקיר מראה שבשלב מסוים שירות הביטחון השוודי וגם המודיעין הצבאי (MUST) הבריחו את גזייב לפולין ומשם לגבול האוקראיני, שם הוא חבר לאנשי הצבא המקומי שקיבלו אותו מידי השוודים. מסע מסוג זה לא היה יכול לקרות ללא סיוע של גורמים בעלי כוח פוליטי ומדיני בשוודיה משום שלגזייב אין דרכון ועומד נגדו צו מעצר של האינטרפול, ולכן עולה מהתחקיר ששוודיה הרשמית "ייצאה" את גזייב לאוקראינה תוך הפרה של שורה של חוקים בינלאומיים.

האם המקרה של שני הצ'צ'נים שתוארו בתחקיר היו יחידים למיטב ידיעתך או שמדובר במדיניות שוודית חדשה שמוחלת גם על אחרים, למשל המגורשים הנוספים מפרשת "ששת האימאמים"?
"ככל שאנחנו יודעים, ניסיון להעביר אנשים לאוקראינה נעשה רק במקרים של גורמים בעלי רקע צ'צ'ני. חמשת האימאמים האחרים הם ממדינות אחרות ואנחנו לא יודעים אם הוצעו להם הצעות דומות. חלקם עדיין נמצאים כאן בשוודיה, אבל אחרים כבר לא. עוד לא נכנסנו לזה לעומק, היינו בקשר עם חלקם ואולי נשוב לזה בהמשך".

ברור למדי מה האינטרס השוודי להעלים את האנשים האלו משוודיה. אבל מדוע האוקראינים מעוניינים לקבל אותם? הרי גם אם הם עוינים את רוסיה, הם עדיין איסלאמיסטים
"לא קיימנו ראיונות עם גורמים רשמיים באוקראינה, אבל אני יודעת שנעשות בדיקות רקע כאשר אנשים מגיעים (לאוקראינה) כדי להצטרף לצבא. עם זאת, בדיקות אלו מיועדות בעיקר לוודא שהמצטרפים אכן תומכים בצד האוקראיני ושהם לא סוכנים רוסים. נושא היחס של אוקראינה לאיסאלמיזם אינו ברור לגמרי, זה משהו שצריך לברר, אבל צריך גם לזכור שבצבא האוקראיני פועל 'גדוד צ'צ'ני' שיש בו אנשים בדרגות גבוהות שהיו פעילים במלחמה בסוריה (נגד משטרו של בשאר אל־אסד) ושהיו להם קשרים עם ארגונים שקשורים לאל־קאעידה".

התחקיר הטלוויזיוני מראה שלאחר שהגיע לאוקראינה, גזייב עבר הכשרה צבאית וכעת הוא בקיא בהפעלת רחפנים ובחימוש שלהם. "למדתי את מלאכת המלחמה המודרנית", הוא אומר בראיון לתוכנית התחקירים השוודית. "לא רק הפעלת רחפנים, אלא גם מיומנויות לחימה בשטח פתוח ובשטח בנוי".

האם להבנתך הגורמים בשוודיה שהחליטו "לייצא" את האנשים האלה לאוקראינה לקחו בחשבון שהם שולחים איסלאמיסטים קיצוניים ללמוד להילחם, ושבסופו של דבר הם גם עלולים לעבור למקומות אחרים? מה העמדה השוודית כלפי זה?
"חלק גדול מהצ'צ'נים בצבא האוקראיני נלחמו בסוריה. עבורם, גם המלחמה בסוריה היתה חלק מהמלחמה נגד רוסיה. הם רואים את זה מהזווית הזו. מנהיג הגדוד הצ'צ'ני בצבא אוקראינה אומר בבירור שאחרי אוקראינה, המלחמה הבאה תהיה לשחרר את צ'צ'ניה מהרוסים. אלה אנשים שיכולים לעבור למלחמה הבאה, ברוסיה או במקום אחר. בעבור השוודים, מעורבות כזו של כוחות הביטחון שלהם בסכסוכים כאלה היא דבר חדש. התחושה שלי היא ששוודים רבים לא יאמינו שזה אמיתי, הם חושבים שאנחנו לא עוסקים בדברים כאלו וש'אלו דברים שאחרים עושים אבל לא אנחנו'. אם בסופו של דבר הרשויות יודו שהסיפור שהבאנו נכון, הדיון בעניין הזה יהיה מעניין מאוד".

אבל כרגע שירות הביטחון השוודי מכחיש את הסיפור. כלומר הוא מודה שהוא פיקח על האנשים הללו ואף דן איתם באפשרות של מעבר לחו"ל, אבל לא בכך שהוא מימן וביצע את המעבר לאוקראינה תוך הפרת הסכמים בינלאומיים. האם את בטוחה שהם משקרים?
"אנחנו לא משתמשים במילה הזו. אבל בתוכנית שלנו מתקיימים הליכים מאוד זהירים. הקשבנו לעדי ראייה שאנחנו הגענו אליהם ולא הם אלינו, בדקנו את כל העובדות שניתן לבדוק, עברנו על חומרים כמו שיחות צ'אט בטלגרם, ידיעות בתקשורת והתבטאויות קודמות ובחנו הסברים אפשריים אחרים. הרבה אנשים עבדו על הסיפור הזה במשך חצי שנה. נכון, שירות הביטחון מכחיש, אבל ההחלטה לעלות לשידור מבוססת על כל העבודה הזו ואנחנו עומדים מאחורי הסיפור".

גם גרינלנד לא האמינה

בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית של סחיטה ואיומים מצד ארצות הברית כאשר הנשיא טראמפ אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. האם יש סיכוי שזה אכן מה שיקרה, ומה כל זה אומר עלינו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-03-31/ty-article-opinion/.premium/00000195-ec5c-d1f1-a7d5-fcfca3cb0000

קשה לחשוב על שתי מדינות שונות זו מזו כגרינלנד וישראל. גרינלנד, לא מדינה אפילו, אלא מעין אוטונומיה בדרכה לעצמאות מדנמרק, אי ענקי וריק כמעט מתושבים. בלי כבישים בינעירוניים, וגם בלי פקקים. ישראל, כידוע, צפופה, חמה, קטנה ועצבנית. הבדלים אלה יכולים ליצור אשליה ולפיה מה שקורה עכשיו לגרינלנדים אינו יכול לקרות לישראלים, אבל לא כך הוא.

בחודשים האחרונים נקלעה גרינלנד למתקפת בריונות בוגדנית. ארצות הברית, שבמשך עשורים היתה שותפתה וידידתה, החליטה לשבור את הכלים ולאיים, ללחוץ ולסחוט את גרינלנד. הנשיא דונלד טראמפ, אימץ את ההיגיון הגיאו־פוליטי של מקבילו הרוסי ואיים כי יספח את האי בלי קשר להחלטת תושביו. להוכחת רצינות כוונותיו שלח הממשל את סגן הנשיא, ג'יי די ואנס, לביקור בגרינלנד בניגוד לרצון ממשלתה ובעיתוי פוליטי רגיש.

לפני שבועיים התקיימו באי בחירות שהסתיימו במהפך, והביקור תוכנן לזמן שמתנהל בו המשא ומתן הקואליציוני וימים ספורים לפני הבחירות המקומיות. גורמים פוליטיים תיארו זאת כהתערבות זרה בבחירות. ראש הממשלה היוצא תיאר את הביקור כ"אגרסיבי מאוד". הביקור היה ביום שישי שעבר, וארה"ב ניסתה לשווקו כביקור ביטחוני, כי התקיים בבסיס חיל החלל האמריקאי.

במקור שווק הביקור כביקור תיירות של אשת סגן הנשיא לבדה (שתצטרף גם לביקור בגרסתו החדשה). זה שינוי מתוחכם. לכאורה זו דה־אסקלציה, כי האמריקאים לא נחשפו לתושבי האי הזועמים והתרכזו בבסיס. מצד אחר, זו בעצם אסקלציה כי הביקור הוא של סגן הנשיא — דרג שמעולם לא ביקר בגרינלנד. כך או כך, הגרינלנדים רואים את המהלך, בצדק, כאקט של סחיטה באיומים.

בניגוד לטעת הממשל, אין ביקוש גרינלנדי להתערבות אמריקאית. "איננו יכולים לקבל את ההתבטאויות החוזרות על סיפוח ושליטה (אמריקאית) בגרינלנד", אמרו מנהיגי כל מפלגות הפרלמנט הגרינלנדי, "זו התנהגות לא מקובלת כלפי חברים ושותפים בברית ביטחונית". ראש ממשלת דנמרק כינתה את המהלך האמריקאי "לחץ בלתי מקובל", וברחבי האי הפגינו נגד איומי טראמפ בסיסמאות כמו "Make America Go Away". לפני כחודשיים הראה סקר, ש–85% מתושבי האי מתנגדים להצטרפות לארה"ב (ורק 6% תומכים). אך האמריקאים בשלהם.

הדוגמה של גרינלנד, כמו הפקרת אוקראינה, חושפת צד מדאיג של ממשל טראמפ. ארה"ב היתה יכולה להמשיך לפעול לביטחונה הלאומי בהצבת מערכות הגנה ושליטה על נתיבי שיט בשיתוף ממשלת גרינלנד וגם לשתף פעולה עם תושבי האי במציאה, כרייה והפקה של מחצבים יקרים. במקום זאת בחרה ארה"ב לאותת לעולם, כי יש שריף חדש בעיר, המוכן לרמוס כל מה שעומד בדרכו.

האם אמורות גם מדינות אחרות להיות מודאגות מאמריקה החדשה המפקירה שותפים, מחליפה נאמנויות ויורה לכל הכיוונים? נראה שבישראל אין דאגה מיוחדת. ההתלהבות מטראמפ גוברת, וברור שההתערבות לשחרור החטופים ושחרור הרסן הצבאי הם סיבה לכך, אך יש גם טיעוני עומק לאמון העיוור בממשל טראמפ.

על פי טיעון אחד, בניגוד לגרינלנד — טראמפ קשור רגשית לישראל. שותפי הסוד וקרובי המשפחה היהודים פיתחו אצלו קשר עמוק לעם היהודי, והוא לא יבגוד בו כפי שהוא בוגד בשותפיו באירופה, מקסיקו וקנדה. על פי טיעון אחר, זה ריאל־פוליטיק. בסדר העולמי החדש ובו השוטר הגלובלי האמריקאי מפנה את מקומו לעולם רב־קוטבי, שגם לרוסיה וסין אזורי השפעה בו, ישראל יכולה לסמוך על האמריקאים גם אם הם בריונים אופורטוניסטים. שהרי היא חלק מציר אמריקאי־סעודי־מצרי־אמירתי נגד האויב האיראני, וארה"ב תשמור עליה בכל מקרה. אם לא בגלל לב יהודי חם, הרי בגלל מניעים אינטרסנטיים פוליטיים וכלכליים.

כמה שאננות ועיוורון נדרשים כדי לסמוך על טיעונים אלה. הטיעון הראשון מסתמך על יסוד נפשי יציב ונורמטיבי של אמפתיה, אחריות ותחושת השתייכות אלטרואיסטית אצל מי שאין בו כלל תכונות אלה. הטיעון השני מסתמך על אינטרסים קבועים ובלתי משתנים בעולם, המאופיין בבריתות משתנות, קואליציות מתפרקות והתפתחויות דרמטיות ולא צפויות.

גם אם תוותר ארה"ב על האי ותעבור להרפתקה הבאה יש לזכור, כי לתהליכים פוליטיים יותר מצד אחד. גם מי שאיבד את עמוד השדרה המוסרי והתלהב מטרנספר של פלסטינים חייב לזכור, כי כאשר טרנספר הוא חלק מארגז הכלים המדיני, הוא יכול להיות מופעל לכל הכיוונים. אם הממשל האמריקאי יכול "לפנות את עזה", למה לא יחליט לפנות את הנגב? גם מי שחגג את האור הירוק לשיטוח הרצועה חייב לזכור, כי החוסר בכללים ובחוקים בינלאומיים יכול להיות מופנה בעתיד כלפיו. וכי גם אם הניהיליזם והאופורטוניזם האמריקאיים עובדים לטובת אינטרס מקומי וזמני, יש לזכור כי לא לעולם חוסן. תשאלו את גרינלנד.

אל תמהרו להספיד את אירופה

נכון, היא חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-26/ty-article-opinion/.premium/00000195-4199-d852-a5df-efbd9db80000#comments-section

אחת המגמות האופנתיות בשיח התקשורתי של השנים האחרונות היא ההכרזה על מותה של אירופה. כולם מדברים על חולשותיה וכישלונותיה של היבשת הישנה. האמריקאים מזלזלים בה, מדירים אותה מהשיחות על אוקראינה ומאיימים עליה במכסים וגזילת שטחים. הרוסים מתעמרים בה ומשגרים נגדה התקפות סייבר ודיס־אינפורמציה. סין, שהיתה הרחק מאחור, מקדימה את אירופה בייצור, בסחר ובתעשייה, תוך שהיא קונה את דרכה לתוך מארג התשתיות והתקשורת שלה.

גם המצב הפנימי לא מזהיר. ההגירה המסיבית והמתחים שהיא יצרה הטילו על היבשת עומס חברתי וכלכלי. הימין הקיצוני מתחזק, הנאציזם חוזר, השמאל שוקע בפוליטיקת זהויות והקמפוסים נכנעו לתעמולה של חמאס. כבר שנים שמיטב המוחות ביבשת מתמחים בעיקר בהספדים: דאגלס מארי כתב על "מותה המוזר של אירופה" ומישל וולבק קרא לזה "כניעה". עמנואל מקרון אמר לסטודנטים בסורבון ש"אירופה עלולה למות", ונגיד הבנק האירופי וראש ממשלת איטליה לשעבר, מריו דראגי, כתב שאם אירופה לא תתעשת היא עומדת בפני "ייסורים איטיים". לפחות בביקורת עצמית לאירופים עדיין יש את זה.

ובכל זאת, למרות המלחמה באוקראינה, הברקזיט, יוקר המחיה, הסגרגציה, קריסת התעשייה, הביורוקרטיה, גלי הפיטורים ומשבר האנרגיה — בעבור אלו שערכים הומניסטיים, ליברליים ודמוקרטיים חשובים להם, אין תחליף לאירופה. ויש סיבות רבות לכך שעולם ללא אירופה הוא עולם מסוכן יותר, שבו חיי אדם יהיו שווים פחות.

הסיבה הראשונה היא החיים עצמם. אם התמזל מזלכם להיוולד באירופה, הסיכוי שתמותו לפני גיל חמש הוא נמוך מאוד — בסך הכל שבעה מקרים מתוך אלף ילדים. באפריקה הסיכון גדול פי עשרה, בדרום־מזרח אסיה הוא גדול פי ארבעה ובאמריקה פי שניים. הסיכוי שלכם להיהרג בתאונות דרכים באירופה הוא בערך חצי מהסיכוי שתיהרגו בתאונה באמריקה או בדרום־מזרח אסיה וקרוב לרבע מזה שבאפריקה. ואם נפצעתם או חליתם, אירופה מובילה על שאר היבשות כמעט בכל הקריטריונים של כיסוי האוכלוסייה בביטוחי בריאות.

אם שרדתם את חמש השנים הראשונות לאחר שנולדתם במדינת OECD שבה החינוך היסודי הוא חובה וזכות בסיסית, ההמשך ללימודים על־יסודיים הוא כמעט מובן מאליו. ברשימת 20 המדינות שבהן אחוז הממשיכים לתיכון הוא הגבוה ביותר — 18 הן באירופה. גם כשבודקים מי ממשיך להשכלה גבוהה, מדינות אירופה מהוות את הרוב בקרב 20 המדינות המובילות.

גם בשוק העבודה כדאי להיות באירופה. הסיכוי של עובד אירופאי לשכר הוגן, תנאי עבודה סבירים, בטיחות טובה ואיזון עם חיי המשפחה, גבוה יותר מזה של עובד בכל מקום אחר. זאת, מפני שהעובדים האירופאים הם המאוגדים ביותר בעולם והמוגנים ביותר על ידי הסכמים קיבוציים.

ברשימת 20 המדינות המאוגדות ביותר, 15 הן אירופיות, ומתוך 20 המדינות שבהן הסכמי עבודה קיבוציים מקיפים את אחוז העובדים הגבוה ביותר, 18 הן אירופיות. כל זאת בעולם שבו מדינות כמו ארצות הברית וארגנטינה מפרקות הלכה למעשה את המדינה, ובאסיה שווקים שלמים מבוססים על עובדי כפייה, עבדים וקורבנות סחר בבני אדם.

לא חסרות סיבות נוספות לחיוניותה של אירופה. מספר הנרצחים על כל 100 אלף תושבים באירופה הוא קצת יותר מ–2, לעומת כ–15 באמריקה וכ–11 באפריקה (באסיה המספר דומה לאירופה, אך חסרים נתונים אמינים ממדינות רבות). אירופה גם אוסרת על עונש מוות ועל עינויים, מגינה על זכויות אדם ומפרידה בין דת למדינה.

מבחינה פוליטית, אירופאים משפיעים על גורלם בצורה מקיפה יותר, מפני שהפוליטיקאים שלהם מתראיינים במגוון אמצעי תקשורת ומספקים תשובות מנומקות גם לעיתונאים שלא תומכים בהם. כשבודקים את מדד חופש העיתונות העולמי זה ברור: מתוך 20 המדינות המובילות, 17 הן אירופיות.

גם באיכות חיי המשפחה, מאפשרות מדינות אירופה את מה שבעבר היה אפשר רק לחלום עליו. בכרכים של אירופה, בוודאי שבמערבה ובצפונה, שני גברים או שתי נשים יכולים ויכולות להחזיק ידיים ולהתנשק בפומבי בלי לעורר תגובות עוינות. נישואים חד־מיניים חוקיים כמעט בכל המדינות וחופשות הלידה הנדיבות ביותר בעולם מאפשרות להורים באירופה לבלות זמן עם ילדיהם ולטפח את התא המשפחתי ללא לחץ כלכלי.

נכון, אירופה חווה בימים אלו את המשבר הקשה ביותר שלה מאז תום מלחמת העולם השנייה. נכון גם, שאירופה הביאה לעולם אכזריות, קנאות ורצח לא פחות משהיא תרמה את הדמוקרטיה, הנאורות והמדע. אפלטון וקאנט, איינשטיין ושייקספיר, באך והביטלס הם רק צד אחד של הסיפור. השני הוא אושוויץ, מסעות הצלב והאינקוויזיציה. ובכל זאת, במחצית השנייה של המאה ה–20 אירופה בנתה את הסידור הפוליטי־חברתי־כלכלי המוצלח ביותר בתולדות האנושות ואפילו היום, בשיא חולשתה, היא מציעה חיים טובים, חופשיים ובטוחים יותר ממה שמציעים הבריונים והדיקטטורים מאמריקה, רוסיה וסין.

נביאי הזעם שנהנים מ"מיטוט הסדר הישן" ומ"חשיפת הצביעות האירופית", אלו ששמחים לאידה של "אירופה שהופכת לאירופיסטאן" ומפנטזים על נקמה באנטישמים, טוב יעשו אם ידמיינו בכנות את העולם ללא אירופה. האם הם באמת רוצים עולם של דמוקרטיה רוסית, שוק העבודה של איחוד האמירויות, ערכים סעודיים, דיפלומטיה קטרית ושיח פוליטי שנקבע על ידי האלגוריתם של אילון מאסק?

רוסיה שקועה בבוץ האוקראיני, אך היא לוטשת עיניים לאזור נוסף ביבשת

יותר משלושה עשורים לאחר סיום המלחמה הקרה, מוסקבה מגבירה את הלוחמה ההיברידית נגד המדינות הנורדיות, לטענת מומחים. לקלחת נכנסים חששות אמיתיים של רוסיה, אך גם רצונה לערער את המערב ולהיאבק באינטרסים האמריקאיים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2024-10-20/ty-article-magazine/.highlight/00000192-8a9a-d569-a3be-debfe1fd0000

באוקטובר 1981 הבחינו אינגבר סוונסון וברטיל סטורקמן, שני דייגים מקומיים בקרלסקרונה, עיר בדרום שוודיה, שמשהו אינו כשורה. תחילה נראה הדבר כמו שכבה דקה של שמן שצף על פני המים. כעבור זמן מה, לאחר שסוונסון כבר עזב והתרחק משם, נדהם חברו כשצוללת שחורה גדולה צפה ועלתה למעלה.

למרות שלא רחוק משם שכן בסיס גדול של הצי השוודי, היה ברור לדייג שאין זו צוללת מקומית. כשהתקרב והביט לעברה הוא ראה כמה גברים עומדים על גשר הצוללת ומביטים בכיוונו במשקפת. הוא הזעיק את חיל הים מהבסיס המקומי, ואנשיו יצאו אליו וגילו שמדובר בכלי שיט מסדרת צוללות סובייטית המכונה "ויסקי". הסתבר שהצוללת היתה כנראה במשימת ריגול, עלתה על שרטון ונתקעה. בשלב זה החל להתגלגל משבר דיפלומטי וצבאי שנמשך כעשרה ימים. הוא ידוע עד היום בשם Whisky on the Rocks.

מאז עברו 43 שנים; המלחמה הקרה נגמרה, הצבא והצי השוודי צומצמו מאוד ובמשך כמה עשורים נדמה שאזור הים הבלטי הוא מהשלווים והרגועים בעולם. כל זה השתנה לפני כמה שנים, כאשר רוסיה החלה לנקוט מדיניות חוץ אגרסיבית כלפי כמה משכנותיה וכלפי ברית נאט"ו. בשוודיה נטו שלא להתרגש. היא ושכנתה פינלנד לא היו חברות בברית הצבאית והן ראו בכך ערובה שרוסיה לא תפנה נגדן. מדיניותן לא השתנתה אפילו לאחר הפלישה הרוסית לחצי־האי קרים ב-2014 וסיפוחו החד־צדדי בניגוד למשפט הבינלאומי.

עם זאת, בשלב זה כבר החלו שתי המדינות בהיערכות צבאית ומדינית למציאות גאופוליטית חדשה. שוודיה החלה לבנות את צבאה מחדש, ופינלנד וידאה שהיא ערוכה היטב בגבולה המזרחי; כבר היו שטענו כי רוסיה חוזרת להיות מה שהיתה בעבר – איום אזורי. ואז באה הפלישה לאוקראינה.

אחת ההצדקות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפלישה ב-2022 היתה סכנת ההתרחבות של נאט"ו והתפשטותה מזרחה. בימים שקדמו למלחמה הוא דיבר על התנגדותו להצטרפותן של אוקראינה וגאורגיה לברית הצבאית, אך גם על "ההתקרבות של נאט"ו לגבול הרוסי", שמפירה הבנות מסוף המלחמה הקרה. מהבחינה הזאת אפשר לומר שכבר עכשיו, עוד לפני שנגמרה המלחמה באוקראינה, נחלה רוסיה כישלון חרוץ: שתי מדינות, פינלנד ושוודיה, הצטרפו לנאט"ו בתגובה ישירה על הפלישה לאוקראינה והיו לחברות חדשות בחזית האנטי־רוסית.

אין זה עניין של מה בכך. אורך גבולה של פינלנד עם רוסיה יותר מ-1,300 קילומטרים, וכעת זהו גבול ארוך עם נאט"ו במקום אזור חיץ ניטרלי. לשוודיה אין גבול עם רוסיה, אך היא קרובה אליה מאוד ומחזיקה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בים הבלטי ובאזור הארקטי.

ההצטרפות לנאט"ו ככל הנראה לא תגרום לטנקים רוסיים לפלוש לאדמת פינלנד, או למטוסי קרב רוסיים להפציץ את את סטוקהולם ואת מאלמו. ובכל זאת, החזית הנורדית והבלטית מתחממת.

האנה סמית, מומחית פינית לרוסיה, לביטחון ולמדיניות קוראת לזה "איום היברידי". לדבריה, "מדובר במכניזם לגרימת נזק ולערעור דמוקרטיות, שכולל פעילויות כמו מתקפות סייבר או פגיעה ברשת החשמל ובתשתיות אחרות. פעמים רבות מדובר בפעילויות שמערערות את תחושת הביטחון, בהן תעמולה שזורעת פחד ותורמת לאי־יציבות ולהקצנה פוליטית".

ואכן, בשנתיים האחרונות דווח בפינלנד ובשוודיה על כמה תקריות המעוררות חשש לסוג כזה של תוקפנות, ובהן: דיונים שהודלפו מרוסיה בעניין הזזת הגבול הימי בין רוסיה לפינלנד, סדרת פגיעות במתקנים פיניים לטיפול במים, חדירות למרחב האווירי והימי של פינלנד ושוודיה, מערכות אינטרנטיות שנפגעו ורחפנים שהופיעו מעל נמל התעופה הבינלאומי בסטוקהולם.

ואולם יש קושי גדול בייחוס ודאי של התקריות הללו לרוסיה. "אחד המאפיינים המרכזיים של איום היברידי הוא שהוא קשה לייחוס ושהוא מעורפל ודו־משמעי. משטרים אוטוריטריים הרואים בדמוקרטיות שכנות סכנה, פועלים גם באמצעות שלוחות (פרוקסיז). הדיונים על הזזת הגבול היו אמיתיים, ואף דווחו בתקשורת הרוסית, אך הדיון כל כך מעורפל שקשה להבחין אם מדובר בהזזה ממשית של הגבול או רק בבדיקה של העניין, שעצם הדיון בו הוא כלי תעמולתי. אנחנו לא יודעים בוודאות מי עומד מאחורי הפגיעות במתקני המים, אך הן נעשו בכמה מקומות באותו הזמן, וזה מעיד על תיאום ומעורר דאגה; אך כמו במתקפות הסייבר, קשה מאוד לייחס את הדברים לרוסיה או ל־GRU (המודיעין הצבאי של המדינה, ד"ס) בוודאות".

עם זאת, אומרת סמית, מתקפות סייבר מסוגים מגוונים נעשות בכל מקום ובכל תחום; החל מחברות אנרגיה ועד בנקים, ממערכות בריאות ועד עיריות, בתי מחוקקים ומשרדי ממשלה. מנגד, היא מצביעה על כלי אחר שמשמש את מוסקבה לפעולות תוקפנות והוא "האינסטרומנטליזציה של הגירה". סמית מתכוונת לעלייה במספר מבקשי המקלט, רבים מהם מאפריקה והמזרח התיכון, שהגיעו לגבול הפיני מרוסיה לאחר תחילת המלחמה באוקראינה. בפינלנד טענו שהקרמלין עומד מאחורי התופעה, ובתגובה הם סגרו את הגבול בדצמבר 2023. בקיץ הם גם חוקקו חוק המאפשר לרשויות בגבול לשלוח מבקשי מקלט חזרה לרוסיה. סמית מסבירה כי "זו הפרת הסכם בין רוסיה לפינלנד והיא נועדה ללחוץ על הרשויות הפיניות ולגרום לקיטוב ולהקצנה בחברה הפינית. זה איום ישיר, והמקור הוודאי שלו הוא השלטון ברוסיה".

סמית מסבירה שאחת הסיבות המרכזיות לחשיבותו של האזור לרוסיה היא סנט פטרבורג. לעיר, לדבריה, יש חשיבות אסטרטגית והיסטורית, והתפיסה הרוסית קובעת שנחוץ אזור חיץ בינה ובין המערב. "הקרבה של פינלנד לסנט פטרבורג — בעבר לנינגרד — היתה הגורם לכך שברית המועצות פתחה במלחמת החורף (הפלישה הרוסית לפינלנד בנובמבר 1939, שהסתיימה שלושה חודשים אחר כך באבדות קשות לרוסיה, ד"ס). מעבר לכך, הים הבלטי הוא צינור חמצן לוגיסטי חשוב לצפון־מערב רוסיה, ויש גם נתיבי סחר וביטחון שחשובים מבחינה גאופוליטית בהקשר של היריבות עם ארה"ב; ובהם האזור הארקטי שהגישה הצבאית, הכלכלית והלוגיסטית אליו חשובה".

מבחינה זו נשאלת השאלה אם היה עדיף לשוודיה ופינלנד שלא להצטרף לנאט"ו כדי שלא להתגרות ברוסים. פרופ' אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, המתגוררת בשוודיה, חושבת שההפך הוא הנכון. "שוודיה היתה פגיעה וחשופה לפני ההצטרפות לנאט"ו", היא אומרת, "טעות לחשוב שאם היתה נשארת שקטה ומנסה שלא למשוך תשומת לב, רוסיה היתה פשוט עוזבת אותה לנפשה. רוסיה אינה פועלת כך. פוטין אינו פועל כך. זו רק משאלת לב", היא אומרת.

דאהל טוענת כי רוסיה מנסה לערער את יציבות המערב גם כעת, בזמן שהיא עסוקה במלחמה באוקראינה. בעיני רוסיה, שוודיה תמיד נחשבה למדינה מערבית וחברה למחצה בנאט"ו, אך הצטרפותה הרשמית לברית ההגנה היתה אכזבה לקרמלין והיא מחזקת את שכנותיה של שוודיה, במיוחד מדינות כמו פולין והמדינות הבלטיות, היא מסבירה.

"הים הבלטי תמיד היה חשוב לשוודיה, והאי גוטלנד חשוב במיוחד (האי הגדול ביותר בשוודיה ובו אוכלוסייה של כ-61 אלף תושבים, ד"ס). עד לפני כמה שנים כמעט שלא היתה שם נוכחות צבאית. זה יכול להפוך את גוטלנד לקורבן קל לפוטין. לעומת זאת כעת, עם ההתעצמות הצבאית של שוודיה ועם הצטרפותה לנאט"ו, הים הבלטי הוא 'אגם נאט"ו', כלומר מוקף במדינות הברית, לבד מנקודות רוסיות אחדות בסנט פטרבורג ובקלינינגרד".

ויש אזורים נוספים שלהם חשיבות אסטרטגית לשוודיה ולנאט"ו, כפי שהם חשובים לרוסיה. אחד מהם הוא הצפון הרחוק – צפון האוקיינוס האטלנטי, האזור הארקטי וגרינלנד.

אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון צילום: אלבום פרטי

"גרינלנד חשובה מאוד לארה"ב. זו הסיבה שהנשיא טראמפ הציע לקנות אותה", היא אומרת, "ובאופן כללי, תשומת הלב מופנית אל האזור הארקטי. לסינים ולרוסים יש שם אינטרסים כלכליים, ולרוסים גם אינטרס צבאי. צוללות וספינות רוסיות, למשל, שטות בים האטלנטי הצפוני, ובסיסים רוסיים חדשים הוקמו בחצי־האי קולה. כבר 15 שנים נעשים בלפלנד — באזורים הצפוניים של פינלנד, שוודיה ונורווגיה — אימונים צבאיים משותפים במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני של המדינות הנורדיות. באימונים משתתפים כוחות משלוש המדינות, אבל כעת, משום שהן שותפות בנאט"ו נעשה האזור בטוח יותר".

לדברי דאהל, האזור מושפע כיום משילוב של גורמים צבאיים וכלכליים. זה לא חדש. חלק גדול מהכנסות היצוא של רוסיה מקורו באזור הארקטי העשיר בנפט, גז, מינרלים, יהלומים ופחם. כחלק מניצול המשאבים, נתיבי סחר חדשים נפתחים באזור; וסביב הסחר עם מדינות כגון הודו וסין מוקמים בו מיזמי תשתיות רחבי היקף. חצי־האי קולה משמש גם בית לחלק מהארסנל הגרעיני של רוסיה, והיא משכנת בו אמצעים צבאיים קונבנציונליים של חיל האוויר והצי.

גרינלנד, לעומת זאת, חשובה לארה"ב מכיוון שהיא מארחת את בסיס חיל החלל האמריקאי, שהוצב שם כדי לזהות טילים המשוגרים לצפון אמריקה ולעקוב אחריהם. אך בדיוק כמו חצי־האי קולה, לגרינלנד יש גם היבט כלכלי. זה האי הגדול בעולם, ולמרות שרוב אדמתו מכוסה בקרח יש בו משאבי מינרלים ואנרגיה רבים, ובהם עופרת, עפרת ברזל, אבץ, יהלומים, זהב ואורניום, שכולם נעשים נגישים יותר בגלל ההתחממות הגלובלית. כל הסיבות הללו גורמות לכך ששוודיה ופינלנד מוקפות במתיחות גוברת בין המעצמות.

בימים אלו המצב לאורך הגבול בין פינלנד לרוסיה הוא אמביוולנטי. "הגבול סגור וכמעט אין מסחר, תיירות או הגירה", אומר צ'רלי סלוניוס־פסטרנק, חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים. "מנקודת מבט צבאית, פינלנד מעולם לא היתה בטוחה כל כך ולרוסיה מעולם לא היו כוחות יבשה מעטים כל כך סמוך לגבול. זה ברור אפילו יותר אם מוסיפים לכך שפינלנד חזקה יותר ממה שהיתה אי פעם בהיבט הצבאי, ובידיה גם גורם ההרתעה הנובע מהחברות בנאט"ו".

צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים צילום: Marek Sabogal / FIIA

עם זאת, לפי סלוניוס־פסטרנק, הדברים נראים גם מזווית אחרת. "רוסיה יכולה במהירות לבנות מחדש את כוחותיה, ויכולותיה האסטרטגיות האוויריות והימיות באזור לא נפגעו כמעט", הוא אומר, ומוסיף שפעולות חבלה היברידיות עדיין נמשכות, ובכלל זה המאמצים האחרונים של התקשורת הרוסית לצייר את פינלנד כאילו היא שכן אגרסיבי, שפוט של האמריקאים ומלא בנאצים, שעלול לפלוש לרוסיה. "רוסיה עושה לפעמים דברים שמטרתם לבחון את היריב", הוא מסביר, "וזה עשוי להיות הבסיס להרחבה עתידית של נוכחות צבאית רוסית לאורך הגבול".

קשה לומר אם המצב יתפתח לכדי עימות צבאי. "בהיסטוריה חלופית, אם ב-2022 היתה קייב נופלת בתוך כמה ימים, ופינלנד היתה מגישה בעיתוי הזה מועמדות להתקבל לנאט"ו — רוסיה היתה עלולה לאותת לפינלנד שתחשוב פעמיים, באמצעות ירי כמה טילים לעברה. אבל עכשיו רוסיה עסוקה במקום אחר. התחושה שלי היא שבפינלנד ובמקומות אחרים, למשל שוודיה ואסטוניה, רוסיה עושה כעת שני דברים: ראשית, היא מעדכנת את ההבנה שלה לגבי התשתיות הקריטיות והחולשות החברתיות שלהן כדי לנצל אותן במשברים עתידיים. ומעבר לזה, היא מבצעת פעילויות תוקפניות מוגבלות שהן מתחת לרף של הפעלת סעיף 5 באמנת נאט"ו (המחייב את חברות הברית לראות במתקפה מזוינת נגד מדינה אחת, מתקפה מזוינת נגד כולן, ד"ס)", אומר סלוניוס־פסטרנק.

המלחמה הקרה הסתיימה לפני שנים רבות, ואיתה גם עידן "ציד הצוללות", כפי שמכונה בשוודיה סדרת תקריות ש־Whiskey on the Rocks היתה רק אחד האירועים המרכזיים שלה. אך הגזרה רחוקה מלהיות רגועה. דומה שאיש מהמקומיים ואיש באירופה לא יתפלא אם שוב תצוץ פתאום צוללת זרה קרוב לחופי שוודיה או פינלנד, ותגרור בעקבותיה משבר חדש שאת תוצאותיו קשה מאוד לנחש.

"רוסיה מנסה כל הזמן להגביר את אי־הוודאות, ומתאמצת לגרום לשכנותיה שישמרו על ערנות, בין השאר כי זה עולה להן כסף", מסביר סלוניוס־פסטרנק. "יכולים להופיע, למשל, מטוסים שחוצים את המרחב האווירי הפיני לשנייה או שתיים מעל מפרץ פינלנד כתוצאה מ'טעות בניווט'. או שלפעמים מעשי חבלה נעשים בידי פושעים מקומיים או בעלי אזרחות כפולה שגויסו לשורות ה־GRU או ה־FSB (שירות הביטחון של רוסיה, ד"ס). אפשר להכחיש את המעשים, גם אם לפעמים זה מגוחך, וככה רוסיה מצליחה להתחמק מתשלום המחיר על תוקפנותה".

רצף דיווחים ב"הארץ" על פרשת שריפת ספרי הקוראן, האיום לשרוף ספרי תורה והעלאת רמת כוננות הטרור בשוודיה – יולי/אוגוסט 2023

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-07-14/ty-article/.premium/00000189-538c-d3c1-a199-dfbfe9180000

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-07-15/ty-article/.premium/00000189-5943-d481-afbd-5b7763590000

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-08-19/ty-article/.highlight/0000018a-0e01-d18f-a3fb-1fd7bd7b0000

המשטרה בשוודיה אישרה הפגנה מול שגרירות ישראל שמתוכננת בה שריפת תנ"ך

14 ביולי, עם יהונתן ליס

ההפגנה צפויה להיערך מחר, לאחר שבחודש שעבר אישרה המשטרה במדינה הפגנה מול מסגד שבו הוצת ספר קוראן. נתניהו והרצוג גינו. שר התפוצות שיקלי: משרד החוץ השוודי הבהיר כי אין מניעה חוקית לשרוף את הספר

משטרת שוודיה אישרה בקשה לקיים הפגנה מחר (שבת) מול שגרירות ישראל בסטוקהולם, שבה מתוכננת שריפת ספר תנ"ך. ממשרד החוץ נמסר כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".

ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר כי הוא "מגנה בתוקף את החלטת הרשויות בשוודיה לאפשר שריפת ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה", וכי "ישראל רואה בחומרה רבה את ההחלטה המבישה הזאת שפוגעת בקודש הקודשים של העם היהודי. יש לכבד את הספרים המקודשים לכל הדתות". גם הנשיא יצחק הרצוג גינה את הכוונה לשרוף ספר תנ"ך בהפגנה. "גיניתי את שריפת הקוראן המקודש למוסלמים בכל העולם, שהתרחשה בשוודיה, ולבי נחרד כעת מהכוונה לשרוף שם את התנ״ך – ספר הספרים הנצחי של העם היהודי", מסר והוסיף כי "זו הסתה בוטה ומעשה של שנאה".

את הבקשה להפגין הגיש גבר בן 32 מדרום שוודיה, שהסביר כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. שר התפוצות עמיחי שיקלי כתב כי ישראל פנתה השבוע בנושא למשרד החוץ השוודי, וזה הבהיר כי אין מניעה חוקית לפעולה כזו בשוודיה. לפי שיקלי, משרדו גם פנה לראש הממשלה השוודי אולף קריסטרסון כדי שימנע את שריפת ספר התנ"ך. לדבריו משרד החוץ השוודי "הביע שאט נפש מהאירוע", אך הסביר בתגובתו כי מי שיכולות למנוע פעולה כזו הן רשויות אכיפת החוק במדינה. "אנו פועלים כעת בערוצים נוספים במטרה להביא לביטול האירוע הבזוי הנ"ל", כתב השר.

בפגישה שקיים השבוע עם נציגי קהילות דתיות בשוודיה, אמר קריסטרסון כי שוודיה היא "מדינה שבה אנשים מדתות שונות, או ללא אמונה, יכולים לחיות יחד זה לצד זה בכבוד הדדי – וחייבת להיות כזו". הוא קרא "להילחם יחד בשנאה, שמניעה אנשים לשרוף את הקוראן, התנ"ך או התורה".

השגריר בשוודיה נבו-קולמן פרסם היום הודעה שבה גינה הצתת ספרי קודש של כל דת שהיא, ואמר כי "זהו מעשה של שנאה וחוסר כבוד, שאין דבר בינו לבין חופש הביטוי". בהצהרה שפרסמה מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, נמסר כי המועצה מגנה את ניצולו לרעה של חופש הביטוי במטרה לזרוע שנאה בחברה. "ההיסטוריה האירופית הטרגית שלנו קושרת בין שריפת ספרים יהודיים לפוגרומים, גירוש, אינקוויזיציה ושואה", מסרה. "שריפות של ספרי קודש, בין אם זה הקוראן, התורה או הברית החדשה, הן מעשה של שנאה ומהוות איום ישיר על הקהילות שעבורן הספרים האלה בעלי ערך".

הקונגרס היהודי האירופי גינה בחריפות את הרשויות בשוודיה על החלטתן לאפשר את שריפת ספר התנ"ך, כמו גם את הצתתם של ספרי קודש אחרים בהפגנות קודמות. מהקונגרס נמסר כי "ביזוי של רגשות דתיים ורגישויות תרבותיות מהווה מסר ברור ביותר כי מיעוטים אינם מקובלים ואינם מכובדים". הרב הראשי לישראל דוד לאו פנה במכתב לראש ממשלת שוודיה קריסטרסון וקרא לו לפעול נגד הכוונה לשרוף את הספר.

בחודש שעבר אישרה המשטרה לפליט עיראקי, שנמלט לפני כמה שנים לשוודיה, לשרוף עותק של הקוראן. הפליט, סלוואן מומיקה, אמר על כך: "זו דמוקרטיה. היא בסכנה אם הם יאמרו לנו שאנחנו לא יכולים לעשות זאת". בעבר דחתה המשטרה במדינה בקשות לעריכת הפגנות נגד הקוראן, אך החלטותיה נפסלו על ידי בתי המשפט, בנימוק כי הן פוגעות בזכות לחופש הביטוי. מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.

הפרקטיקה של שריפת ספרי קודש בשוודיה החלה לפני מספר שנים בעקבות פוליטיקאי דני מהימין הקיצוני בשם רסמוס פאלודן. כמה מתומדיו שרפו את הקוראן בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, והוא עצמו חזר על המעשה כמה פעמים מאז. בינואר חזר פאלודאן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם היו לכך השלכות גיאו-פוליטיות – טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כעילה להמשיך ולבלום את שוודיה מהצטרפות לברית נאט"ו. בחודש שעבר, עיראקי נוצרי שרף ספר קוראן מחוץ למסגד בעת חג הקורבן, ובעקבות זאת פרצו מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם הערבי. בשבועות האחרונים נשלחו פניות נוספות למשטרת שוודיה בבקשה לאשר לקיים הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש.

ראסמוס פלודאן במהלך שריפת ספר קוראן, אוגוסט 2022, צילום: דיויד סטברו

לחלק מהשוודים נמאס מהנוהג המדובר. אחד מהם הוא יונאס טרולה, ראש "המרכז השוודי למניעת קיצוניות אלימה". במאמר באחד העיתונים היומיים במדינה הוא כתב כי "ללא שינוי בחוק, שוודיה עלולה להפוך לפגיעה". לדבריו, שוודיה יכולה ללמוד ממדינות כמו גרמניה, צרפת ובריטניה שהצליחו לאסור על אירועים מסוג זה ולהישאר דמוקרטיות.

השוודי שאיים לשרוף תנ"ך מול שגרירות ישראל הסתפק בנאום נגד מעשים כאלה

15 ביולי

הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל. "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות", הוא הסביר

אזרח שוודיה בן 32 שהודיע כי בכוונתו לשרוף היום (שבת) ספר תנ"ך מול שגרירות ישראל במדינה הפתיע את הנוכחים במקום ונשא נאום נגד שריפת ספרי דת. הגבר קיבל אתמול את אישור המשטרה המקומית לקיים את המחאה הכוללת את שריפת הספר – מהלך שעורר ביקורת גדולה גם בישראל.

ואולם, כשהגיע הגבר היום בשעות הצהריים אל מול השגרירות הישראלית בסטוקהולם כשהוא אוחז מצית גדולה בידו, הוא הבהיר כי הוא אינו זקוק לה. "אני מוסלמי, אנחנו לא שורפים", אמר והוסיף: "רציתי להראות עד כמה זה לא בסדר שאנשים לא מכבדים דתות אחרות". הגבר, שמתגורר בדרום שוודיה, הסביר אתמול כי הוא מעוניין לשרוף ספר תנ"ך כתגובה למקרה מלפני כשלושה שבועות שבו אישרה המשטרה השוודית לשרוף עותק של הקוראן מול מסגד בבירה. "זה מעציב מאוד אותי ורבים אחרים בשוודיה ובעולם שמאפשרים לשרוף את הקוראן", הסביר היום. "אני יודע שהשוודים הם אנשים טובים מאוד ושהם רוצים למנוע את שריפת הקוראן ושיש בעיה חוקית לעשות את זה".

בעקבות האישור שהעניקה המשטרה המקומית למעשה, הודיע אתמול משרד החוץ כי השר אלי כהן הנחה את השגריר בשוודיה זיו נבו-קולמן ואת המשרד "לפעול בכל דרך על מנת למנוע את האירוע המביש הזה". עוד נמסר כי ראשת המערך המדיני-אסטרטגי במשרד עליזה בן נון שוחחה עם השגריר השוודי בישראל "והבהירה לו את החומרה בה ישראל רואה את אישור המשטרה לפגיעה בקודשי היהדות".

הגבר שהודיע שישרוף ספר תנ"ך מחוץ לשגרירות ישראל בסטוקהולם, יולי 2023, צילום: דיויד סטברו

מוקדם יותר השנה הוגשו שתי בקשות למשטרת שוודיה לקבלת אישור להצתת ספרי תורה מחוץ לשגרירות הישראלית. המבקשים היו אזרחי המדינה שהיגרו אליה ממצרים, אשר נסוגו מבקשותיהם בשל לחץ שהופעל עליהם מצד הקהילה המוסלמית המקומית.

בצל שריפות הקוראן, בשוודיה חוששים מנקמה ונחושים לשמור על חופש הביטוי

19 באוגוסט

הרשויות העלו את רמת איום הטרור לדרגה השנייה בחומרתה, וגם בישראל ביקשו מאזרחים השוהים במדינה לשמור על ערנות מוגברת. ראש הממשלה השוודי: "צריכים לחיות את חיינו כרגיל"

לראשונה מאז 2016, עת גל פיגועי הטרור ביבשת אירופה, הכריז ביום חמישי שירות הביטחון השוודי (SÄPO) על העלאת רמת איום הטרור במדינה לרמה השנייה בחומרתה. העלאת רמה האיום מגיעה על רקע כמה מקרים שבהם מפגינים שרפו ספרי קוראן במסגרת הפגנות ומחאות פוליטיות במדינה. פעולות אלה הביאו לתגובות קשות ברחבי העולם המוסלמי והערבי, שבמסגרתן אף הותקפו קונסוליות ושגרירויות שוודיה באיזמיר, בבגדד ובביירות. "יש גם כמה דוגמאות לכך שארגוני טרור שקוראים לתומכיהם מסביב לעולם לנקום את שריפות הקוראן שהתקיימו בשוודיה. בהם, חיזבאללה בלבנון, א־שבאב בסומליה ואל־קאעדה", אמר ראש הממשלה אולף קריסטרסון במסיבת עיתונאים שקיימה הממשלה ביום רביעי.

במסיבת העיתונאים אישרו הגורמים הבכירים ביותר בשוודיה כי הרשויות הצליחו לסכל פעולות טרור וכי כוחות הביטחון ביצעו מעצרים. קריסטרסון הוסיף, כי גורמי הביטחון השונים בשוודיה משתפים פעולה ביניהם וגם עם שירותי ביטחון של מדינות נוספות על מנת להגן על המדינה. ברקע העלאת הכוננות פורסמו אזהרות על ידי משרדי החוץ של בריטניה וארה"ב ובהן בקשה לגלות ערנות מוגברת במקומות ציבוריים ובאתרי תיירות. אפילו המטה לביטחון לאומי בישראל ביקש מאזרחים ישראלים במדינה "להשתדל כמיטב האפשר להימנע בימים אלה מהגעה למקומות הומי אדם ומוסדות ציבוריים". בלונדון אמרו שיש סיכוי סביר שמחבלים ינסו לבצע בקרוב פיגוע בשוודיה, וכי רשויות הביטחון המקומיות כבר מנעו התקפות על אזרחי המדינה.

רכב משטרה בפסטיבל התרבות בסטוקהולם, אוגוסט 2023. צילום: דיויד סטברו

בשוודיה, שריפת ספרי קודש כפרובוקציה פוליטית היא לא תופעה חדשה. היא החלה כבר לפני כמה שנים כחלק מפעילותו של פוליטיקאי דני ימני קיצוני בשם רסמוס פאלודן. פאלודן השתמש בשריפת הקוראן כדרך להביע התנגדות להגירה לשוודיה ולדנמרק, וכניסיון לגרור תגובות קיצוניות מקהילות מהגרים במטרה להגביר את המתח והקיטוב סביב הנושא. באפריל 2022 הצליח פאלודן לעורר תגובה אלימה כשגורמים עבריינים ניצלו את זעמם של קהילות מקומיות במספר ערים בשוודיה, ועוררו מהומות שכללו הצתת מכוניות ותקיפת שוטרים. בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף קוראן מול שגרירות טורקיה בסטוקהולם. הפעם, היו למעשה השלכות גיאופוליטיות. טורקיה השתמשה בשריפת הקוראן כאחת העילות לבלום את קידום הצטרפותה של שוודיה לנאט"ו.

ביוני החמיר המצב אף יותר כאשר סלוואן מומיקה, אזרח עיראקי-נוצרי, שרף קוראן מחוץ למסגד בסטוקהולם במהלך חג הקורבן. הפעם הצטרפו לתגובה הטורקית מחאות אנטי-שוודיות ברחבי העולם. מומיקה, פעיל אנטי-מוסלמי ומבקש מקלט השוהה בשוודיה מאז 2018, שרף דפים מתוך הקוראן בהזדמנויות אחרות מחוץ לפרלמנט, ולאחרונה מול השגרירות האיראנית בסטוקהולם. מספר תקריות דומות התרחשו גם בדנמרק השכנה.

בשבועות האחרונים הוגשו למשטרת שוודיה בקשות נוספות לאישור הפגנות הכוללות שריפת ספרי קודש. הבקשות כללו לא רק איומים לשריפת ספרי קוראן, אלא גם בקשות לשריפת ספרי תורה וספרי ברית חדשה. המהלכים האלה הם תוצאה של מדיניות שוודית המאפשרת חופש ביטוי כמעט מוחלט; במדינה אין חוק המונע שריפת כתבי קודש וגם החקיקה בנושאי פשעי שנאה והפרת הסדר הציבורי אינה מתירה לשלטונות למנוע שריפת ספרים, אלא רק בנסיבות מסוימות. עם זאת, רבים במדינה טוענים היום שהמחיר ששוודיה משלמת בעבור מדיניות זו הוא גבוה מדי ושהחופש לשרוף ספרי קודש בשוודיה גורם לכך שקומץ קיצונים שכמעט איש אינו מסכים עם דעותיהם או מעשיהם מצליחים לגרור את המדינה למשברים בינלאומיים קשים ולמציאות ביטחונית שהופכת למסוכנת יותר ויותר.

שר המשפטים גונאר סטרומר אמר שלשוודיה יש אסטרטגיה חדשה למלחמה בטרור ובגורמים קיצוניים המבקשים את רעתה. אסטרטגיה זו כוללת שינויי חקיקה נחוצים על מנת להילחם בארגוני טרור ומדיניות חדשה במעברי הגבול למניעת כניסת גורמי טרור. ראשי המשטרה השוודית הוסיפו ששירותי הביטחון עוקבים אחר הפעילות ברשתות, אוספים מידע על גורמים קיצוניים שונים ומכינים את כוחות הביטחון וההצלה לתגובה יעילה ומהירה לכל תרחיש. ראשת שירות הביטחון השוודי, שרלוט וון אסן, הוסיפה שהאיום על שוודיה עשוי להימשך זמן רב. לדבריה, האיום מגיע בעיקר מצד גורמים איסלמיסטיים וכי הפצת מידע כוזב, דיסאינפורמציה ושמועות על שוודיה — בעיקר הצגתה כמדינה אנטי-מוסלמית — תורמת לאיום. איומים נוספים שהרשויות עוקבות אחריהם מגיעים מצד אנשי ימין קיצוני וכן איומים הקשורים למצב הביטחוני האזורי שנהפך לרגיש יותר מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, והבקשה השוודית להצטרף לברית נאט"ו.

החששות והאיומים האלה מלווים השנה את פסטיבל התרבות השנתי של סטוקהולם, שבימים כתיקונים מהווה את מסיבת סיום הקיץ של בירת שוודיה. עבור רבים, סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל, באמצע אוגוסט, הוא גם סוף השבוע האחרון של החופשה השנתית. אחריו חוזרים הצעירים לבתי הספר, ומבוגרים רבים שבים למקומות עבודתם. גם השנה, כמו בכל 19 השנים שבהן מתקיים הפסטיבל, הוא היה מוקד משיכה גדול לתושבים וכן לאלפי התיירים המבקרים בה. הבמות שהוצבו במרכז סטוקהולם הציגו במשך חמישה ימים עשרות מופעי מחול, מוזיקה, קרקס ותיאטרון — כולם ללא עלות ובארגון העירייה. תורים ארוכים השתרכו ליד עשרות דוכני האוכל והשתייה, ומעל למיליון מבקרים ומאות עובדים מילאו את הרחובות, הכיכרות והגשרים במרכז העיר.

הפסטיבל אמנם כבר צפוי להסתיים מחר (ראשון), אך על אף ההתרעות לא נצפו סידורי אבטחה יוצאי דופן — אין גלאי מתכות, איש לא בודק תיקים בכניסה למתחמים השונים והאווירה איננה מתוחה. ייתכן שהסיבה היא שבמקום מזג האוויר הגשום של תחילת אוגוסט היו כמה ימי שמש המשכיחים את האיומים הביטחוניים. ייתכן גם שהגישה השוודית לאיומים החדשים, לפחות בשלב זה, היא אותה גישה המאפיינת תחומים נוספים במדינה הכוללת שילוב של אמון בשלטונות ובכוחות הביטחון ופרגמטיות זהירה. "אנו צריכים לחיות את חיינו כרגיל", אמר קריסטרסון, "אנחנו עומדים מאחורי הערכים הדמוקרטיים שלנו. אנחנו אמנם מגינים על עצמנו, אך עומדים עדיין מאחורי אורח החיים שלנו".

רוג'ר ווטרס ל"הארץ": "הפתרון הוא זכויות שוות. אם זה אומר סופה של מדינת היהודים, שיהיה"

בעיצומו של סיבוב הופעות חובק עולם ורדיקלי מתמיד, רוג'ר ווטרס, תיכף בן 80, הסכים להתראיין ל"הארץ" ולהסביר מדוע כל עוד ישראל היא מדינת היהודים הוא ימשיך להחרים אותה, ולא בגלל שהוא אנטישמי

פורסם ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-05-03/ty-article-magazine/.highlight/00000187-dcd1-dea8-af97-dff1b5ca0000

ממש בתחילת כל הופעה בסיבוב העכשווי של רוג'ר ווטרס נשמעת באולם הכרזה לא שגרתית. אחרי ה"אנא כבו את הטלפונים הסלולריים" הרגיל מגיעה הודעה קצת יותר פרובוקטיבית: "אם אתם אחד מאנשי ה'אני אוהב את פינק פלויד, אבל אני לא סובל את הפוליטיקה של רוג'ר'", היא נפתחת וממשיכה בעקיצה שמוטב להשאיר במקור האנגלי: "You might do well to fuck off to the bar right now". ההכרזה הזאת נותנת את הטון המדויק למה שצפוי בהמשך הערב, מכיוון שהנושא המרכזי של ההופעה הוא מעין שילוב של אקטואליה, מדע המדינה ופוליטיקה גלובלית, ורוג'ר ווטרס הוא הכל חוץ ממיינסטרים בעניינים האלה. למעשה, רבים יגידו שהוא הכי רדיקלי שרק אפשר להיות. העמדה הזאת שלו, בשילוב העובדה שהוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים של דורו ומושך עשרות אלפי אנשים לכל הופעה, גורמת לסיבוב ההופעות שלו להיות תופעה תרבותית חשובה המעוררת תגובות רבות ומחלוקות סוערות.

ווטרס, שיהיה בן 80 בספטמבר, העניק ל"הארץ" ראיון בעיצומו של המסע, לאחר שכבר השלים את החלק האמריקאי בסיבוב ו-14 מבין 40 המופעים האירופיים שלו. תחילה אנחנו מדברים על המוזיקה, לא על הפוליטיקה. בסופו של דבר, מדובר בהופעת רוק, לא במערכת בחירות.

במופע החדש הוא כלל – לצד שירים מקריירת הסולו שלו וגם שיר אחד חדש לגמרי – גם לא מעט מהקלאסיקות שיצר יחד עם פינק פלויד, הלהקה שהקים עם חבריו סיד בארט, ניק מייסון וריק רייט ב-1965 ועזב באמצע שנות השמונים; ביניהן, למשל, כל החלק השני של The Dark Side of the Moon. הוא מספר שאף סיים להקליט מחדש במלואו את האלבום, שיצא לפני חמישים שנה בדיוק. הגרסה החדשה תראה אור ביולי הקרוב ויוצרהּ מאמין שהאלבום עדיין רלוונטי מאוד. "שום דבר שעשיתי בשנים האחרונות אינו פוליטי יותר מהשיר Us and Them", הוא אומר ומצטט את מילות השיר, "With, without, and who'll deny it's what the fighting's all about". "זו גם הסיבה שהקלטתי מחדש את האלבום – כבר חמישים שנה שאנשים לא מבינים במה הוא בעצם עוסק". לדבריו, הוא נהנה לנגן את החלק הזה של ההופעה לא פחות מאשר את השירים החדשים יותר, בגלל הפן הוויזואלי: "יש צלב ענק של מסכי LED שתלוי מעל הבמה", הוא מסביר, "והתמונות שאנו מציגים, במיוחד במהלך Us and Them, מרגשות את הקהל מכיוון שהן מאוד אנטי-מלחמתיות".

עם עבודת הווידיאו המתוחכמת על מסכי הענק והתפאורה של כבשים וחזירים מעופפים, אתה לא מרגיש שהכל קצת גרנדיוזי והופך את הקשר עם הקהל לפחות אינטימי?

ווטרס לא אוהב את השימוש במילה גרנדיוזי. "או שזה תיאטרון טוב, או שזה לא תיאטרון טוב", הוא אומר. "ביליתי את שישים השנים האחרונות בניסיון ליצור תיאטרון שמתאים לרוקנרול באיצטדיונים ואולמות גדולים שמכילים בין 15 ל-100 אלף איש. אי אפשר לעשות תיאטרון אינטימי בתנאים כאלו, גם אם אני מאוד אוהב תיאטרון אינטימי ולפעמים מתחרט על כך שלא הצלחתי לעבוד בתיאטראות קטנים". הוא מוסיף שיש לו תוכניות לעשות מופע אחד או שניים שיהיו מצומצמים יותר עם הגרסה החדשה של "הצד האפל של הירח" וכן להעלות לבמה את The Wall בחלל אינטימי יותר. עם הפרויקטים האלה ואחרים, לא נראה שהוא קרוב בכלל לפרוש מעסקי הרוקנרול.

המופע החדש נקרא "זה לא תרגיל – סיבוב הפרידה הראשון" והוא כולל גם טקסטים ביוגרפיים המסבירים חלקים שונים בקריירה שלך. האם זהו ניסיון להתחיל לסכם את הדברים ולעצב את הנרטיב של הקריירה שלך?

"לא. בכל פעם שאני עושה סיבוב הופעות, אני צריך להחליט איך הוא ייראה, מה יהיה הסיפור, מה אני מקווה להשיג וכמה מהדברים הישנים של פינק פלויד אני צריך לעשות כדי להשביע את הרעב של הקהל. דבר אחד שאני מרוצה ממנו הוא הדמוגרפיה של הקהל. רבים מאלו שמגיעים להופעות שלי הם סביב גיל 20. זה פנטסטי וזה לא קורה להרבה מהלהקות הוותיקות. ברור שכשהוצאנו כרזות שכתוב בהן 'סיבוב הפרידה הראשון' זו היתה בדיחה. כי כל כך הרבה מהאחרים עושים סיבוב פרידה אחרי סיבוב פרידה במשך שנים על גבי שנים". הוא מוסיף שהוא מרוצה מהמופע ושעל פי התגובות עד כה, נראה שכך גם הקהל.

אפרופו להקות אחרות, אמרת פעם בראיון שאתה לא שומע הרבה מוזיקה ולא מתעניין במה שקורה בתעשיית המוזיקה. אתה באמת לא מתעניין במה שקורה בתעשייה?

"מה קורה בתעשייה? תגיד לי אתה, אם זה מעניין אותך. אני ממש לא מעוניין. החיים קצרים מדי". ווטרס מסביר שלאף אמן אין זמן לדברים כאלו. "צריך להמשיך עם העבודה", הוא אומר, "מיכלאנג'לו לא אמר, 'טוב, אני חושב שאני אעלה על חמור, אסתובב באיטליה ואבדוק מה האחרים עושים. הוא אמר – 'אני רוצה את חתיכת השַׁיִשׁ קררה הזו, עכשיו בואו נראה איך אני יכול להוריד אותה מהגבעה בלי להרוג מאה אנשים'". בשלב זה ווטרס מצטט את שירו Free Four מ-1972. בתרגום חופשי: "החיים הם רגע חמים וקצר והמוות הוא מנוחה קרה וארוכה. אתה מקבל את ההזדמנות לנסות, כהרף עין, שמונים שנה עם מזל או אפילו פחות. אז קדימה לסיפון, לסיבוב האמריקאי, ואולי תגיע לפסגה, אך היזהר בדרכך, ואני יכול לומר מידיעה, שייתכן שהירידה תהיה קשה. אבל אתה מלאך המוות, ואני בנו של המת שנקבר כמו חפרפרת בתוך שוחה, וכולם עדיין במנוסה".

אלה משפטים חשובים ביקום של ווטרס, יליד אזור כפרי בדרום-מזרח אנגליה שחי זה עשרים שנה בארצות הברית ("בגלל מזג האוויר יותר מאשר כל דבר אחר. באנגליה לא מפסיק לרדת גשם"). הוא נולד ב-1943, אביו, אריק פלטשר ווטרס, שהיה מורה בבית ספר וחבר במפלגה הקומוניסטית, נהרג במלחמת העולם השנייה בקרב באנציו שבאיטליה כאשר ווטרס היה בן חמישה חודשים בלבד. סבו, ג'ורג' הנרי ווטרס, היה גם הוא חלל מלחמה. הוא מת בזמן לחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה. לנוכח מורשת זו, אין זה מפתיע שהאכזריות וחוסר המשמעות של המלחמה תמיד היו חלק חשוב בעבודתו של ווטרס, ובמופע הנוכחי הנושאים הללו ניכרים מתמיד. זה ההקשר שבו צריך לראות את פתיחת המופע שבה ווטרס מבקש ממי שלא מסכים עם העיסוק שלו בפוליטיקה להיעלם לכיוון הבר. זו הדרך שלו להגיד שהוא לא שוכח את מה שקרה למשפחתו ואת מה שהוא חושב שממשיך לקרות בעולם, ואין לו שום עניין להתעלם מזה או לרכך את עמדותיו.

מעבר לכך שזו פתיחה ייחודית ופרובוקטיבית, יש כאן גם סוגיה רצינית. אם באים להופעה שלך אנשים שאוהבים את המוזיקה שלך, אבל גם תומכים בדונלד טראמפ, ז'איר בולסונרו או בנימין נתניהו, אתה באמת לא רוצה אותם שם?

"לא אכפת לי אם הם שם או לא. אני לא ממיר אנשים. אתה יודע, אתה כותב את זה ב'הארץ' ואנשים תמיד מנסים לשכנע אותי לנסוע לישראל, לעשות הופעות בתל אביב ולדבר עם אנשים, לנסות לגרום להם לשנות את דעתם ו'לשנות מבפנים'. ואני אומר, לעזאזל עם זה, יש פה 'משמרת-שביתה' ואני לא שובר שביתה, כי אני מאמין בזכויות אדם. אנשים שהצביעו לטראמפ היו קמים ויוצאים מהופעות שלי כשניגנתי שירים מתוך Animals (האלבום של פינק פלויד מ-1977 המבוסס על 'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, ד"ס). לא אכפת לי. עזבו! אני לא רוצה שתבואו. אני לא מנסה להשפיע עליכם, כי אתם אבודים. האנשים שאני מנסה לעודד הם הצעירים שרוצים להתנגד להרס הנורא של כדור הארץ שלנו על ידי המעמד השליט. אני מעוניין לתקשר איתם, לא אכפת לי מאנשים שמצביעים נתניהו או טראמפ או בולסונרו".

נראה כי מעשור לעשור המסר של העבודה של ווטרס נעשה ספציפי יותר ופחות מופשט ואוניברסלי. אם בשנות השבעים הוא עסק בחוויה האנושית ובמושגים קיומיים ומופשטים כמו זמן, ניכור, מוות ובדידות, ובהמשך עסק ברעיונות פוליטיים כלליים כמו חברות דיסטופיות ופאשיזם, הרי מאז שנות השמונים הוא כותב על אירועים ספציפיים, כמו מלחמת לבנון הראשונה והמלחמות באפגניסטן ובעיראק, ומסמן בבירור את הנבלים שלו, כמו מרגרט תאצ'ר וטראמפ, ואת הגיבורים שלו, כמו ג'וליאן אסאנג'. זה לא משהו שכולם יכולים להזדהות איתו.

"אני מסכים לגמרי", הוא אומר. "אני חושב שזו פונקציה של גיל. כולנו חיים בהקשר של העבר האישי שלנו. אלה מאיתנו שבאמת יודעים לקרוא, ויש פחות ופחות מאיתנו, אנחנו קוראים היסטוריה ומביאים אותה בחשבון. אבל ככל שהחיים שלנו מתפתחים, אנו מזהים את האיוולת שבחזרה על אותן טעויות שוב ושוב, והמנוע שמניע את הטעויות הללו הוא בעיקר תאוות בצע גדולה. בצע כסף או בצע כוח. אז כן, אני פחות מודאג מלהיות לא רלוונטי כי אני כותב על דברים ספציפיים או על תקופות ספציפיות. ההקשר של חלוף הזמן חשוב מאוד; אולי בגלל שאני בן 79, המחשבה על כך שההצטרפות הסופית לאחדות הגדולה – לאחדות שבה הכל הוא אפר ואבק, אולי גם זיכרון אבל אולי אפילו לא זה – הולכת ומתקרבת, גורמת לכך שמתבקש יותר ויותר להתמודד עם השאלות הגדולות, הנדרשות מכל אמנות שיש לה איזושהי משמעות".

בהופעה אתה מתייחס לעתיד הדיסטופי שג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי כתבו עליו ולמנהיגים האמיתיים שהופכים לשיטתך את החזון שלהם למציאות. אבל אלו בעיקר נשיאים אמריקאים – תמונות כל הנשיאים מרונלד רייגן ועד ג'ו ביידן מופיעות על מסכי הענק והם מוצגים כפושעי מלחמה. האם נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין אינם מופיעים שם כי אתה חושב שהם לא פושעי מלחמה, או שיש סיבה אחרת?

"ההיסטוריה שלי מלאה בנשיאים האמריקאים; הם הגדירו את האירועים הגיאו-פוליטיים מאז שנולדתי. 'אימפריית הרשע' מאז מלחמת העולם השנייה היא ארצות הברית והיא ממשיכה להיות כזו. כרגע ארה"ב וביידן בראשה גוררת אותנו במהירות לעבר מלחמת עולם שלישית. נראה שיש שני מניעים אפשריים לכך. האחד הוא הרווח, שהרי הערך של תעשיות המלחמה עלה מאוד מאז שהחלה מלחמת אוקראינה. השני הוא מה שארה"ב מחשיבה לייעודה המוצהר – לשלוט בעולם. אז היא מחליטה מי דמוקרטי ומי לא דמוקרטי. קשה להבין מה גורם למישהו לחשוב שארה"ב היא דמוקרטיה, כי היא לא, וכל אחד עם מנת משכל מעל לטמפרטורת החדר יודע שהיא לא. הכל בה מונע על ידי כסף וכוח ולאנשים הרגילים אין שום השפעה על העניין".

ווטרס אומר שהוא יודע שזו אמירה קיצונית. אף שהוא חי בארצות הברית – בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק, עם אישתו (החמישית) קאמיליה צ'אבס (עם שתיים מנשותיו הקודמות הביא לעולם שלושה ילדים) – דעתו עליה ברורה. הוא לא סומך על התקשורת האמריקאית, ובהופעה שלו המסכים מלאים בדוגמאות ובתמונות שמבהירות היכן לדעתו טמונה הבעיה האמיתית – מוצגים שם קורבנות של אלימות מדינה נגד אזרחים, קורבנות של מה שמכונה "המלחמה בטרור", קורבנות מדיניות החוץ האמריקאית בדרום אמריקה ומדיניות הפנים האמריקאית נגד ילידי היבשת ונגד אפרו-אמריקאים. ועם זאת, יש תחושה שמשהו חסר בתמונה שווטרס מציג.

בראיון ל-CNN הגבת לשאלה על אלימות המשטר הסיני כלפי אזרחיו ואמרת שזה "קשקוש, שטויות מוחלטות". אתה לא מאמין, למשל, לידיעות על הזוועות שמתבצעות בשינג'יאנג נגד המיעוטים האתניים שחיים שם? בעיני, למשל, מה שקורה בסין נראה כדבר הקרוב ביותר ל"1984" בעולם האמיתי.

"תלוי איזה סיפור אתה קורא. אני לא מאמין לנרטיב המערבי על האויגורים. אני לא מאמין שיש מיליוני אנשים כלואים במחנות ריכוז שנרצחים אט אט ומעונים למוות. אני לא מאמין לדיבורים על כך שהנשים נאנסות על ידי הממשלה הסינית. האם יש בעיה בחלק הזה של סין? ייתכן. כנראה. האם כל המוסלמים עוברים חינוך מחדש במחנות? כמעט בטוח שלא. האם חלק מהם עוברים את זה? ייתכן מאוד, אם הם חברים בדאעש למשל. אם הייתי בסין ואם הייתי מדבר סינית הייתי יכול לענות על כך. אני לא יכול לסמוך על תקשורת המיינסטרים המערבית שתספר לי מה קורה שם, ואני לא מאמין להם יותר ממה שאני מאמין לשטויות האלה על רוסיה-גייט (חקירת מעורבות רוסיה בבחירות בארה"ב ב-2016, ד"ס). כל הפוביה הזאת נגד מדינות אחרות משודרת כל יום, כל היום, בכלי התקשורת ומובילה למלחמת עולם שלישית. בהופעה שלי אני אומר 'אף אחד לא יכול לשלוט בעולם. העולם שם כדי שיכבדו אותו, שיטפחו אותו, שיאהבו אותו, שיגנו עליו ויחלקו בו'. אתה יכול לקרוא לזה נדוש, לא אכפת לי, אבל זו הבעיה עם כל המצב הגיאו-פוליטי. ארה"ב רוצה לשלוט בסין, היא רוצה לשלוט ברוסיה, היא רוצה לשלוט בעולם, היא מודה בזה, זה מופיע בכל המניפסטים הפוליטיים שלה וזה הורס את העולם".

לפי ווטרס, המלחמה באוקראינה היא תוצאה של אותה מדיניות אמריקאית ממש. למרות שהוא גינה את הפלישה הרוסית, הוא לא רואה במלחמה תוצאה של התוקפנות של רוסיה לבדה. הוא גם מגנה בחריפות את המשך התמיכה הצבאית של המערב באוקראינה. "זה הם (ארה"ב) שמקדמים את נאט"ו עוד ועוד מזרחה מאז סוף המלחמה הקרה", הוא אומר. "האם הם הולכים לנצח את רוסיה? לא, לא בלי מלחמה גרעינית. אז למה הם עושים את זה? ובכן, זה בגלל שיש להם מטומטמים כמו (היועץ לביטחון לאומי האמריקאי) ג'ייק סאליבן ו(מזכיר המדינה) אנתוני בלינקן שמפטפטים באוזן של איש ממש ממש זקן עם אלצהיימר שלא מבין כלום ולא יבין כלום" (ביידן, אגב, מבוגר מווטרס עצמו בפחות משנה).

בספטמבר האחרון כתב ווטרס שני מכתבים לאולנה זלנסקה, אישתו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, במטרה לנסות לגרום לה לשכנע את בעלה שהגיע הזמן לפשרה עם הרוסים. כשהיא כתבה לו בתשובה שהוא כותב לנשיא הלא נכון, ווטרס כתב גם לפוטין. הנשיא הרוסי עדיין לא ענה. ווטרס אמנם הבהיר שהוא נחרד מתוצאות הפלישה הרוסית, אך טוען שמדיניות אוקראינית שונה בחבל דונבאס והתערבות אמריקאית פחותה היו מובילות לפתרון של שלום. גישה זו הובילה לתגובות עזות במערב ונראה שווטרס שוב משלם מחיר על עמדותיו הפוליטיות. מיד לאחר פרסום המכתב לזלנסקה, העיר הפולנית קראקוב ביטלה את ההופעות של ווטרס בעיר. הסיבה שניתנה היתה שהעירייה, שהיא גם בעלי האולם, לא תסבול את השימוש בנכס שלה על ידי אמן שמפיץ רעיונות על המלחמה באוקראינה שרוב תושבי המדינה מתנגדים להם.

המשך הריאיון והכתבה כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-05-03/ty-article-magazine/.highlight/00000187-dcd1-dea8-af97-dff1b5ca0000

הימין הקיצוני באירופה חווה רנסנס. השמאל יכול למנוע מהיבשת לחזור לאחור

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-10-13/ty-article/.highlight/00000183-cc36-d2b7-a5c3-feb7e6600000

בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.

עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה" (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.

אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.

אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.

גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.

למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.

ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.

העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".

בעקבות הפלישה לאוקראינה, פינלנד ושוודיה משנות כיוון – ההצטרפות לנאט"ו היא כבר כמעט עובדה מוגמרת.

הימים הקרובים הם הימים שבהן שתי המדינות יקבלו את החלטותיהן הרשמיות ויגישו את מועמדותן להצטרפות לברית הצפון האטלנטית. נאט"ו תעשה ככל שביכולה לזרז את תהליך ההצטרפות ותגובת רוסיה צפויה להיות מוגבלת.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10799566

עד לפני כמה חודשים, איש לא היה מהמר על תסריט שבו פינלנד ושוודיה תצטרפנה לברית נאט"ו, בוודאי שלא במהלך פתאומי. דעת הקהל היתה נגד; הממסדים הפוליטיים היו נגד; אופן קבלת ההחלטות בשתי המדינות אינו בנוי למהלכי בזק בתחום הביטחוני; אך חשוב מכך: בשתי המדינות נהוגה כבר עשרות שנים מדיניות הנמנעת מבריתות צבאיות.

במקרה השוודי, זוהי ממש אידיאולוגיה. הפעם האחרונה שבה שוודיה היתה מעורבת במלחמה היתה ב–1814. במשך המאה ה–20 ניסתה שוודיה למצב את עצמה כמעצמה הומניטרית שבמקום לקחת צד במלחמות, מהווה גורם המתווך בהן — ובמקביל תומך במוסדות בינלאומיים, מפשר בסכסוכים וקולט פליטים. כך נותרה שוודיה ניטרלית לכאורה במלחמת העולם השנייה ובלתי מזדהה בימי המלחמה הקרה.

במקרה של פינלנד, מדובר בחשש מפני המעצמה ממזרח. לפינלנד יש גבול של יותר מ–1,300 ק"מ עם רוסיה, היא היתה חלק מהאימפריה הרוסית בעבר, היא נלחמה ברוסיה במלחמת העולם השנייה ואוימה על ידה בזמן המלחמה הקרה. הדבר האחרון שהיא רצתה בשנים שמאז התפרקות ברית המועצות היה להיכנס לעימות מחודש עם הרוסים. אבל אז פלשה רוסיה לאוקראינה, וכל הדוקטרינות התפוגגו.

מבחינת האוריינטציה שלהן, פינלנד ושוודיה מזוהות באופן מוחלט עם המערב. מבחינה מעשית, זהו סוד גלוי שהן משתפות פעולה עם ברית נאט"ו כבר שנים. הפלישה הרוסית לאוקראינה, עם זאת, חשפה נקודת חולשה — אם אוקראינה נכתשת על ידי רוסיה, והעולם מסתפק בסנקציות כלכליות וגינויים, מי יגן על שוודיה ופינלנד? הרי גם הן, כמו אוקראינה, מדינות עצמאיות שאינן נהנות מההגנה שמקנה אמנת נאט"ו.

לכן, הפלישה לאוקראינה הביאה למפנה בדעת הקהל בפינלנד ובשוודיה. מיד אחריה התפרסמו בשתי המדינות סקרים שהעידו בפעם הראשונה בהיסטוריה על תמיכה ציבורית רחבה מאוד בהצטרפות לנאט"ו: בפינלנד חתמו 50 אלף אזרחים על עצומה והחלו דיונים קדחתניים בפרלמנט שהובילו להודעה של ראשת הממשלה, סאנה מארין, והנשיא, סאולי ניניסטה, על כך ש"פינלנד חייבת להגיש בקשת הצטרפות לנאט"ו ללא כל דיחוי". הצעדים הפוליטיים המעשיים ליישום ההכרזה יגיעו ככל הנראה למיצוי בהצבעה בפרלמנט כבר בימים הקרובים.

שוודיה אינה מפגרת הרבה מאחור. שר הביטחון השוודי, פטר הולטקוויסט, שהכריז בעבר ש"אני יכול להבטיח שכל עוד אני שר הביטחון לא נשתתף בהליך כזה" (הצטרפות לנאט"ו, ד"ס), אמר לרדיו השוודי הממלכתי בשבוע שעבר ש"ההגנה הנורדית המשותפת תתחזק אם שוודיה ופינלנד יצטרפו". את השינוי בגישה הוא הסביר בכך ש"יש לפני ה–24 בפברואר (תאריך הפלישה הרוסית לאוקראינה, ד"ס), ויש אחרי ה–24 בפברואר". בסוף השבוע הציגה ועדה פרלמנטרית דו"ח על ההרעה במצב הביטחוני בשוודיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, ורבים ראו בו חיזוק נוסף לקולות הקוראים להצטרפות לנאט"ו. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השלטת נערכת להודיע על שינוי עמדתה בנושא ועל תמיכתה בהצטרפות לנאט"ו עוד היום, והצבעה בפרלמנט תיערך ככל הנראה בהמשך השבוע.

"בפינלנד, שאלת ההצטרפות לנאט"ו היתה תמיד שאלה פרקטית, אך בשוודיה זהו דיון רגשי יותר", אומר ל"הארץ" האנס וולמארק, חבר פרלמנט שוודי ותיק ממפלגת הימין־מרכז "המתונים", התומך בהצטרפות כבר שנים רבות, "מבחינת חלק מהשמאל, אי החברות בנאט"ו היא ממש עמדה דתית, ובעבור פוליטיקאים מסוימים התמיכה בהצטרפות לברית היא כמעט המרת דת. לכן היא קשה וכואבת".

"כשרוסיה פלשה לאוקראינה והפינים החלו את תהליך ההצטרפות שלהם, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית פחות או יותר נדחפה בכוח", מוסיף וולמארק, המשמש כסגן יו"ר ועדת הביטחון של הפרלמנט. עם זאת, הוא טוען, ההצטרפות השוודית לא צריכה להיות תוצאה של אילוץ בלבד, אלא מהלך נכון בפני עצמו. "יש שלוש סיבות ששוודיה צריכה להצטרף לנאט"ו: קודם כל, ישנו סעיף חמש באמנת נאט"ו ועיקרון "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". שנית, יש צורך בתכנון הגנה משותפת עם מדינות האזור, ושלישית, זהו עניין של סולידריות עם מדינות אירופה וצפון אמריקה".

בינתיים, בצד השני של הים הבלטי, יואני אובסקה, חבר פרלמנט מטעם מפלגת המרכז הפינית מאז 2019, אומר דברים דומים מאוד לאלו של עמיתו השוודי. כחבר וועדת החוץ של הפרלמנט הוא גם שותף לתהליך הפרלמנטרי המקדם את ההצטרפות הפינית. "החברות בנאט"ו תבטיח את ביטחונה של פינלנד בגלל כוח ההרתעה המשמעותי של הברית", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "וכמובן שהדבר הכי חשוב הוא סעיף חמש באמנה".

עם זאת, מדגיש אובסקה, פינלנד צריכה להמשיך להשקיע בצבאה ובאימון חייליה כפי שעשתה עד כה, ולהמשיך לבנות את שאר שיתופי הפעולה שלה. "האיחוד האירופי הוא השותף המרכזי שלנו, ומרבית המדינות האירופיות הן חברות בנאט"ו. אני מקווה שההצטרפות תחזק את מדינות אירופה, שיטפלו בביטחונן בעצמן. שוודיה היא השותפה הקרובה ביותר שלנו ואם היא, כמו כל המדינות הנורדיות, תהיה חברה בנאט"ו, זה ייתן ביטחון גדול יותר לאזור כולו".

אובסקה מתאר את תהליך ההצטרפות הפיני כמהיר מאוד. "ה–24 בפברואר שינה את הכל", הוא אומר, "שיתפנו בעבר פעולה עם רוסיה, אבל הפלישה לאוקראינה הראתה שאנחנו לא יכולים לסמוך עליה. זו הסיבה ששקלנו מחדש את המצב. דעת הקהל השתנתה מהר מאוד, מהר יותר מהשינוי אצל נבחרי הציבור". הוא מסביר שהשינוי בדעת הקהל נבע ישירות מהמלחמה על אדמת היבשת: "מה שנעשה באוקראינה הזכיר דברים מהעבר, לא משהו מהמאה ה–20, ולכן אנחנו צריכים לעשות שינוי".

עם זאת, יש מי שמתנגד להצטרפות לברית הצבאית. מפלגת הירוקים השוודית, למשל, טוענת ששוודיה צריכה להיות כוח עצמאי המקדם דמוקרטיה ושלום בעולם, לא חלק מברית צבאית המחזיקה ומתבססת על נשק גרעיני. על פי מפלגת השמאל, שוודיה תגן על עצמה טוב יותר אם תידבק במדיניות ההימנעות מבריתות צבאיות ששירתה, לדבריה, את המדינה בהצלחה רבה לאורך דורות רבים. שתי המפלגות המתנגדות להצטרפות לנאט"ו מחזיקות בסה"כ 43 מנדטים מתוך 349 בפרלמנט השוודי. בפינלנד, ההתנגדות למהלך היא מצומצמת עוד יותר ונשמעת, בשלב זה, רק בשוליים.

כך נראה שהדהירה של שוודיה ופינלנד לנאט"ו היא בלתי נמנעת, אם כי התהליך עצמו אינו קצר. "אחרי שהבקשה הרשמית תוגש ליאנס סטולטנברג, מזכ"ל נאט"ו, בבריסל, שוודיה ופינלנד יכנסו למה שמכונה Membership Action Plan", אומרת ל"הארץ" פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו המתגוררת בדנמרק ומשמשת עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, "בדרך כלל זה תהליך שלוקח זמן רב, אך שוודיה ופינלנד קרובות מאוד לנאט"ו, כך שהפעם זה יהיה הליך פורמלי בלבד שיימשך כנראה רק יום או יומיים". לדבריה, לאחר השלב הראשוני יחל הליך האשרור. "גם את ההליך הזה ינסו לזרז, אך מכיוון שיש צורך באישור של הפרלמנטים של 30 המדינות החברות, זה ייקח כנראה לפחות ארבעה עד שישה חודשים עד שהחברות הפורמלית של שתי המדינות תיכנס לתוקף", מסבירה דאהל.

בשוודיה ובפינלנד יש, מטבע הדברים, חשש מסוים מפני תקופת הביניים שבין החלטתן לכניסת חברותן לתוקף. דאהל מספרת על ערבויות שהושגו לביטחונן בחודשים האחרונים. "ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ביקר החודש בשוודיה ובפינלנד והודיע שהממלכה המאוחדת ערבה לביטחונן של שתי המדינות. זוהי הצהרה חשובה מאוד כי בריטניה היא שחקן חשוב וגם מעצמה גרעינית", מסבירה דאהל, ומוסיפה שיש ככל הנראה התחייבות פחות רשמית ופחות גלויה גם מצד האמריקאים. ידוע כי נשיא פינלנד נפגש בוושינגטון עם הנשיא ג'ו ביידן ושרת החוץ השוודית ערכה לאחרונה גם היא פגישות בבירה האמריקאית. בנוסף, ביקרו ראשת ממשלת שוודיה, מגדלנה אנדרסון, וראשת ממשלת פינלנד, סאנה מארין, בברלין, וקיבלו הבטחה מהקנצלר אולף שולץ שמדינותיהן "יכולות לסמוך על תמיכה גרמנית אם יגישו בקשה לחברות בנאט"ו".

"אני חושבת שאחרי ההחלטה להצטרף לנאט"ו — ובוודאי מרגע הגשת המועמדות — אנחנו נראה הרבה "רעש רוסי", אבל לא מתקפה צבאית", אומרת המומחית דאהל, "ייתכן שנראה דברים כמו התקפות סייבר או מתקפת של מידע כוזב, אבל מוסקבה עסוקה באוקראינה וכנראה שכמו בתהליך ההגדלה הקודם של נאט"ו, רוסיה תעשה הרבה רעש — אבל אז תמשיך הלאה".

וולמארק, סגן יו"ר וועדת הביטחון של הפרלמנט השוודי, מודע גם הוא ל"שקשוק חרבות" הצפוי מהצד הרוסי. עם זאת, הוא צופה ש"הקרמלין ינבח, אך לא מעבר לזה". עמיתו הפיני אובסקה מתקשה לומר מה תהיה התגובה הרוסית. "אנחנו מוכנים לקבל החלטות ואנחנו מוכנים לכל מה שיגיע בעקבותיהן", הוא אומר, "אבל חשוב לזכור שגם כחלק מנאט"ו, רוסיה תישאר שכנה שלנו. זה חשוב שבעתיד, באיזשהו אופן, נמצא דרך לשתף איתה פעולה".

מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.