31 בינואר 2024 היה יום יוצא דופן בשגרירות ישראל בשוודיה, הממוקמת באזור יוקרתי במרכז סטוקהולם ומתמודדת מאז 7 באוקטובר עם הגבלות ביטחוניות מחמירות. כשאחד מעובדי השגרירות יצא בצהרי אותו היום מהמבנה הוא גילה על הדשא, בשטח שבין הגדר החיצונית לקיר השגרירות, חפץ שלא היה אמור להיות שם. המשטרה שהוקפצה למקום זיהתה את החפץ כרימון יד ישן שלא התפוצץ. היא מיהרה לסגור את הרחובות הסמוכים וניטרלה את הרימון. מאוחר יותר היא הגבירה את האבטחה סביב השגרירות וסביב אתרים יהודיים בעיר. משטרת הביטחון השוודית הגדירה את התקרית כאירוע טרור וכך מיסגרו אותה גם אחרים. ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, אמר שניסיון הפגיעה בשגרירות הוא מתקפה לא רק על עובדיה, אלא גם על שוודיה עצמה.
באותו שלב עדיין לא היו חשודים במעשה, אך נפוצו חששות כי חמאס מתכנן פיגועים נגד יעדים יהודיים וישראליים בחו"ל. כמה שבועות קודם לכן דיווחו גורמי ביטחון בישראל כי בדנמרק, גרמניה והולנד אף נעצרו כמה פעילי טרור שהיו קשורים לזרוע הצבאית של חמאס.
ואז זה קרה שוב: פחות מארבעה חודשים אחרי מציאת הרימון, בשתיים בלילה, נשמעו יריות סמוך לשגרירות בסטוקהולם. התקשורת המקומית דיווחה ששוטרים בניידת משטרה שמעו את היריות ומאוחר יותר אף נמצאו במקום תרמילים מכלי נשק. עוד דווח כי כמה ימים לפני התקרית עצרה המשטרה, בשני מקרים נפרדים, נערים מדרום לסטוקהולם שהיו בדרכם לשגרירות הישראלית במונית. אחד מהם אף היה חמוש באקדח.
לאחר תקרית הירי במאי התבצעו מעצרים והמוסד הישראלי חשף את מה שגילה על התקריות בסטוקהולם ועל תקרית דומה שאירעה בשגרירות ישראל בבלגיה. על פי המוסד, האנשים העומדים מאחורי תקיפת היעדים הישראליים באירופה אינם ג'יהאדיסטים, פעילי חמאס או אקטיביסטים פרו-פלסטינים. באופן מפתיע, מדובר היה בארגון הפשיעה השוודי "פוקסטרוט", שמפיל את חיתתו על המדינה כבר זמן רב ושמו נודע לשמצה בהקשרים אחרים לגמרי – סחר בסמים, עבירות הונאה וחיסולי חשבונות בעולם התחתון.
"פוקסטרוט החל לצבור כוח ב-2020", אומר העיתונאי דיאמנט סליהו, שעוקב בשנים האחרונות אחרי ארגוני פשע מאורגן בשוודיה. סליהו כתב ספר על פוקסטרוט שהתפרסם באפריל השנה ונקרא När Ingen Lyssnar ("כשאיש לא מקשיב", הוצאת Mondial) וסדרת טלוויזיה שיצר על הארגון משודרת בימים אלה בטלוויזיה השוודית. "המשטרה החלה לשים לב לארגון בעקבות פריצה לתקשורת המוצפנת שלו, שהתאפשרה הודות לחקירה בינלאומית גדולה ולפעילות של רשויות אכיפת החוק בצרפת", הוא מסביר. "בעקבות כך גילתה המשטרה בשוודיה ארגון גדול שלא הכירה ואת האדם ששלט בו – רוא מג'יד, עבריין מהעיר אופסלה, שגייס אליו פעילים מרקעים שונים: שוודים ותיקים ומהגרים, גברים ונשים, עצמאים, בני נוער, בעלי מחסנים ואנשי לוגיסטיקה. למשטרה התברר גם שהארגון עוסק בכמויות גדולות מאוד של סמים, שמגיעים ממקומות שונים כמו ספרד והולנד ומופצים בשוודיה. ככל שהכמויות גדלו, הארגון השתלט על חלק גדל והולך של שוק הסמים השוודי ונתקל בהתנגדות של ארגוני פשיעה אחרים שהחלו להילחם בו".
צילום: היו גורדון
סליהו מוסיף כי כשהמשטרה השוודית החלה להתקרב לבכירים בפוקסטרוט, חלקם נמלטו – לטורקיה או לדרום אמריקה. "טורקיה משחקת תפקיד חשוב בסיפור מכיוון שחלק ממנהיגי הארגון נולדו בה ומחזיקים באזרחות טורקית, שמונעת את הסגרתם לשוודיה. אחרים, כמו מג'יד עצמו, שאינו יליד טורקיה, יכולים היו להשקיע בנדל"ן במדינה, וכך לקנות בה אזרחות. מאחר שהמנהיגים היו בחו"ל, החלו מחסלי החשבונות בשוודיה לפגוע בקרובי משפחה שלהם, מה שגרם להסלמה בקונפליקט. בסופו של דבר פוקסטרוט עצמו נקלע לקונפליקט פנימי, כאשר מצד אחד ניצב מג'יד ומצד שני מי שהיה שותפו והפך עכשיו ליריבו – אסמאעיל עבדו".
שני היריבים, מג'יד ועבדו, באים מרקע דומה: שניהם גדלו באופסלה, העיר הרביעית בגודלה בשוודיה, השוכנת צפונית לסטוקהולם, ושניהם בני מהגרים – מג'יד, יליד 1986, נולד באיראן והגיע כתינוק לשוודיה, ועבדו, יליד 1990, נולד בשוודיה לאם טורקייה ואב לבנוני. כינויו של מג'יד, שהוא כורדי במוצאו, הוא "השועל הכורדי", וכך גם כונה בתקשורת המוצפנת של הארגון – FoxKurdish, ומכאן גם מקור השם פוקסטרוט; ואילו עבדו מכונה "התות", מכיוון שמשפחתו מחזיקה חברות בתחום מכירת פירות. עבדו החל את הקריירה הפלילית שלו כיד ימינו של מג'יד ושניהם מבוקשים כיום בצווי מעצר בינלאומיים, שניהם שוהים מחוץ לשוודיה ושניהם מנהלים את ארגוני הפשיעה שלהם מרחוק.
אבל חרף הדמיון ביניהם, מג'יד ועבדו שונים זה מזה מבחינות רבות. מג'יד החל לעבוד בעסקים קטנים כנער ונאסר כבר בגיל צעיר על עבירות סמים ותקיפה. לאחר שחרורו מהכלא החל להקים את פוקסטרוט, שנותר מתחת לרדאר המשטרתי עד 2020, אז הוא נמלט משוודיה ושהה בחבל כורדיסטאן העיראקית לפני שהתמקם בטורקיה; בהמשך, בגלל חשש ממעצר, עבר לאיראן. עבדו היה תלמיד טוב ממשפחה נורמטיבית למדי, שיחק כדורגל כנער ובגיל 20 פתח חנות ירקות – אך כשהיה בן 26 כבר נכנס לכלא על סחר בסמים. על פי שוטרים שעמם שוחח סליהו, עבדו ניצל את עסקי משפחתו ובעיקר את ניסיונו הלוגיסטי ביבוא וייצוא כשהחל לקחת חלק בעסקי הסמים של מג'יד. כשמג'יד נעצר בטורקיה עבדו סייע בשחרורו, ובתחילת 2023 שניהם חיו עדיין בטורקיה וניהלו ממנה את ארגון הפשיעה החזק בשוודיה, שפעילותו כללה מלבד סחר בסמים גם חיסולים של עבריינים מארגונים יריבים.
אך בקיץ של אותה שנה חל פיצול בארגון, ו"השועל" ו"התות" נהפכו ליריבים: עבדו ואנשיו החליטו לעזוב את פוקסטרוט והחלו לפעול כארגון נפרד, שנודע בשוודיה בשם "רומבה". היריבות בין שני הארגונים הפכה לסיוט עבור רשויות אכיפת החוק במדינה, שלא הצליחו להשתלט על המצב ולהחזיר את תחושת הביטחון לתושבים. אלה נאלצו לחזות שוב ושוב בהוצאות להורג במרחב הציבורי, בתקריות ירי ואלימות והנחת מטענים בבנייני מגורים בכל רחבי המדינה.
האירוע המכונן של הקונפליקט אירע בספטמבר 2023 כאשר שני צעירים, האחד בן 15 והשני בן 19, יצאו בשעת לילה על גבי טוסטוס כשפניהם מועדות לווילה באופסלה. השניים היו שכירי חרב, מאלה שמבצעים איומים, סחיטות, מעשי אלימות, חבלה ורצח עבור אחרים תמורת תשלום. הם קיבלו הוראה מטורקיה להגיע לווילה שבה חייתה אמו של אסמאעיל עבדו. הם מצאו שם חלון שהיה מעט פתוח ואחד מהם ירה דרך החריץ ופגע בחזה האם, שהיתה בת 58 במותה. הירי הקטלני הוביל להסלמה דרמטית ולשרשרת מעשי נקמה שנמשכת עד היום.
"רצח אמו של עבדו גרם לכך שפושעים רבים עברו לצד שלו", אומר סליהו ומסביר שמכאן הדרך היתה פתוחה למלחמה חוצת גבולות: "ניסיונות רצח של עבריינים המקושרים לפוקסטרוט התרחשו בבגדאד, בסרייבו ובנורווגיה. מקרים אלה משכו תשומת לב גם מחוץ לשוודיה, וגם הרשויות באיראן הבחינו בהם והבינו שמי שמסוגל לשלוח רוצחים למקומות רבים כל כך, יכול לשמש גם לצרכים אחרים". כך החל להירקם הקשר בין מלחמות העולם התחתון השוודי למלחמות אחרות לגמרי.
סליהו הוא העיתונאי השוודי המזוהה ביותר עם דיווחים ותחקירים על עולם הפשע המאורגן במדינה. יש לו קשרים רבים בתוך ארגוני הפשע, במשטרה וברשויות אכיפת החוק והוא נחשב לכתב אמין על ידי גורמים מכל צדי המתרס. הוא נולד לפני 41 שנה ביוגוסלביה למשפחה אלבנית מקוסובו, והיגר עמה לשוודיה בילדותו עוד לפני תחילת המלחמה במולדתו. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בעיתון מקומי בעיר שבה גדל בצפון שוודיה, משם המשיך ליומון הנפוץ "אקספרסן" ואחר כך לרשות השידור הממלכתית. הוא נשוי ואב לילדה, ומתגורר בסטוקהולם.
את כנופיות הפשע המאורגן בשוודיה הוא מגדיר כ"בעיה החברתית הגדולה ביותר שלנו. זו הבעיה שקורעת אותנו, יוצרת קיטוב ופוגעת בחברה בצורה חמורה מאוד. היום אפשר להזמין בשוודיה סמים או רצח באותה קלות שבה מזמינים משלוח של אוכל". הוא מוסיף כי הרווחים ממכירת סמים ומהונאה יותר מהוכפלו בהשוואה לתקופה שלפני 2020, וכי הפשע המאורגן גם הצליח לחדור למוסדות המדינה – למשטרה, למכס ולביטוח הלאומי. "בשנתיים האחרונות אנשי פוקסטרוט לבדם ביצעו – כחלק מהעימותים עם ארגונים אחרים – לפחות 30 מעשי רצח (לא כולל ניסיונות רצח שלא הצליחו) וכן מקרי ירי ופיצוצים שנועדו להפחדה. 16 מהנרצחים היו חפים מפשע – שכנים, קרובי משפחה ואנשים שנפגעו בגלל טעות בזיהוי".
מה ההסבר שלך לכך שדווקא שוודיה, שידועה כמדינה בעלת מוסדות מסודרים, מערכת רווחה מפותחת ורמת אמון גבוהה במוסדות, הפכה לקורבן לפשיעה מהסוג הזה?
"בשוודיה היתה נאיביות מוחלטת לגבי בעיות מהסוג הזה. המוסדות שלנו לא היו מוכנים להתפתחות כזו. בעבר, בשנות ה-90 למשל, היו כנופיות עברייניות של אופנוענים, אבל זה היה משהו שהשלטונות יכלו להבין – בחורים עם סימנים מזהים, ווסטים עם שם הכנופייה, זקנים ואופנועים. אפשר היה לדבר איתם. אחר כך הגיע דור חדש של אנשים צעירים שלא כיבדו את ההיררכיה של הכנופיות הישנות, שהיה קשה יותר להבין אותם ושגם החלו להשתמש באלימות קשה מאוד. באותו זמן היתה רפורמה במשטרת שוודיה והארגון מחדש גרם לכך שהמשטרה איבדה יכולות ברמה המקומית היכן שארגוני הפשע פעלו, ובו בזמן גם מוסדות כמו הביטוח הלאומי ורשויות הרווחה נעלמו מאותם המקומות.
רנסטורפ מספר על אחת הסיבות שכתב את ספרו החדש העוסק בחמאס: "כל כך הרבה אנשים הטילו ספק בסיפורי קורבנות ה-7 באוקטובר ובעדויות על מעשי האונס והאכזריות שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".
כשחוקר הטרור השוודי מגנוס רנסטורפ הגיע לעזה ב-1998 ונפגש עם מייסד חמאס, שייח אחמד יאסין, הוא שמע ממנו על שורשיה ההיסטוריים של התנועה. בין השאר, יאסין אמר שהיא הוקמה כשלוחה הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים ודיבר על ההשראה שקיבלה מההתנגדות הערבית למנדט הבריטי ולהתיישבות היהודית בפלשתינה בתחילת המאה ה-20. הוא גם הזכיר את אחד הסמלים של התנגדות זו – המנהיג המוסלמי עז א-דין אל-קסאם, שנתן את השם לזרוע הצבאית של חמאס, והדגיש את התנגדותו להסכמים עם ישראל ולשיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית איתה.
רנסטורפ התרשם כבר אז שמטרתו של יאסין ברורה: חיסול המדינה היהודית והקמת מדינה איסלאמית על כל שטח פלסטין. "כששאלתי מתי אנחנו יכולים לצפות להופעת מדינה כזאת", הוא מספר, "יאסין סיפר על שייח בסאם ג'ראר, איש חמאס מהגדה המערבית, שכתב ספר המנתח את הקשר בין מערכת המספרים בקוראן ובין נסים מספריים דרך ניתוח סורה 17 בקוראן הידועה בשם סורת אל-אסראא (סורת בני ישראל). ג'ראר מסיק מהניתוח שלו שגורלה של ישראל כבר נקבע. חישוביו אף הוליכו לתאריך ספציפי: תחילת הסוף, הוא קבע, תהיה בשנת 2022".
את הפגישה עם יאסין הצליח רנסטורפ לארגן הודות לעזרתה של מכרה שהיתה קשורה לארגוני האיסלאם הקיצוני, הוא מגלה בשיחה עמו בסטוקהולם. "תחילה ישבתי עם יאסין ואחר כך גם עם איסמעיל הנייה. אף על פי שמדובר בטרוריסטים, זה לא היה אירוע מפחיד. מה שהיה מפחיד יותר הוא ששייח יאסין נראה חלש מאוד. הוא ישב בכיסא גלגלים ונראה עדין ושביר כל כך, עד שפחדתי שהוא ימות בזמן הפגישה". בתום הפגישה עלה רנסטורפ יחד עם הנייה לטויוטה לבנה והם נסעו לאוניברסיטה האיסלאמית בעזה. הנייה השתתף שם בדיון עם סטודנטים ונציגי ארגונים פלסטיניים, זכה לכבוד והערצה מצד הנוכחים והפגין "רמה אינטלקטואלית אחרת לגמרי מהמשתתפים האחרים".
זה לא היה הביקור היחיד שלו בעזה: בשלושת העשורים האחרונים רנסטורפ ביקר פעמים רבות בישראל, ברצועה, בגדה המערבית וכן במצרים, ירדן, סוריה ולבנון, ערך ראיונות, אסף עדויות ורקם קשרים עם כל מי שהוא רק יכול – לרבות אנשי חמאס וחיזבאללה, אנשי שירות הביטחון הפלסטיני, אנשי ימין קיצוני בישראל, בכירים בגופי הביטחון הישראליים, דיפלומטים, פוליטיקאים ואנשי המוסדות הבינלאומיים. בספרו החדש, Hamas – Terror Inifrån (חמאס – טרור מבפנים), שהופיע בשוודית, הוא מתמקד בתנועתם של יאסין והנייה ובדרך שהובילה אותה למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023. מכיוון שרנסטורפ הוא שוודי ואינו יהודי, יש לו גישה פתוחה למקורות מידע רבים והוא זכה לאמון בקרב מנהיגים ופעילים מכל צדי הסכסוך, מה שמאפשר לו להציג מבט ייחודי דווקא מפני שהוא נעשה ממרחק מסוים ולא דרך העדשה שאנו רגילים אליה, זו של כוחות הביטחון וכלי התקשורת הישראליים. עם זאת, כדמות בולטת בשיח הציבורי בשוודיה, רנסטורפ גם מושך אליו ביקורת רבה על עמדותיו כלפי מוסלמים.
"רציתי לתת לקוראים הבנה טובה יותר של הסיבה שישראל נמצאת בטראומה", אומר רנסטורפ, שספרו יצא לא רק בשוודיה אלא גם בדנמרק ויופיע בהמשך בנורווגית, פולנית ואנגלית. "רציתי גם להסביר כיצד 7 באוקטובר קרה, איך חמאס ביצע את המתקפה ואיך הפך להיות המפלצת שהוא נהיה. והיתה גם עוד סיבה: היו כל כך הרבה אנשים שהטילו ספק בסיפורי הקורבנות. היו אפילו כאלה שהטילו ספק בעדויות על מעשי האונס ובעדויות על האכזריות הנוראה שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".
עטיפת ספרו של רנסטרופ, צילום: Mondial
פתק שבו רנסטורפ רשם את מספרי הטלפון של אנשי חמאס מחמוד א-זהאר ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי
אירועי 7 באוקטובר עומדים במרכז הפרק הראשון בספרו של רנסטורפ והוא שב אליהם בפרק האחרון. ביניהם, הוא מצביע על נקודות ציון חשובות בתולדות חמאס – מהקמת הארגון בסוף 1987, דרך האינתיפאדה הראשונה, תהליך אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הוא גם מספר על חוויותיו כחוקר ומבקר מתמיד באזור בזמן שאירוע רודף אירוע – טבח מערת המכפלה, פיגועי ההתאבדות, האינתיפאדה השנייה, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה, החיסולים שביצעה ישראל, עסקת שליט וסבבי המלחמה בעזה.
בין היתר, הוא מתאר באופן מצמרר את הפיגוע בקו 5 בתל אביב באוקטובר 1994, אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים שביצע חמאס בישראל. הפיצוץ, שבוצע באוטובוס של חברת דן ברחוב דיזנגוף, גבה את חייהם של 22 בני אדם ויותר מ-100 נפצעו בו. ישראלים רבים זוכרים את התמונות ששידרה אז התקשורת הישראלית, שעדיין לא היתה מורגלת בסיקור אירועים כאלה: אוטובוס מרוסק, פצועים שותתי דם, עוברי אורח הלומים ופינוי של גופות וחלקי גופות. רנסטורפ משחזר את הדרך שעבר המחבל לפני הפיצוץ, לרבות תהליך ההכשרה שלו וההכנות הטכניות. "יום לפני הפיגוע עבד א-רחים חסן נזאל מקלקיליה הקליט צוואה בווידיאו", הוא כותב בספר. "הוא שיבח את מות הקדושים בעודו מחזיק ברובה גלילון. סרטון זה עזר להגביר את הלחץ הפסיכולוגי עליו לבצע את הפעולה מבלי לנסות להתחמק. כשהגיעה השעה, בבוקר 19 באוקטובר, הוסע נזאל על ידי אחד מאנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם לאחת מתחנות קו 5 ועלה לאוטובוס. קצת אחרי שהאוטובוס חלף על פני דיזנגוף סנטר הוא לחץ על כפתור ההפעלה של פצצה רבת-עוצמה שהוחבאה בתיקו. הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא הרים את השלדה מהקרקע והמיס את מסגרת האוטובוס".
מי שהכין את חומר הנפץ למטען שפוצץ בקו 5, יחיא עיאש ("המהנדס"), הוא אחד מגיבורי ספרו של רנסטורפ, לצד יאסין, יחיא סינוואר ומנהיגים בולטים אחרים בחמאס במשך השנים. הספר חוזר אחורה לתחילת פעילותו של יאסין כמטיף פופולרי בעזה, שצבר תמיכה גדולה כשקרא להתנגדות לכיבוש מהדוכן במסגד אל-עבאסי ומביתו בעזה, שם היה מלמד תלמידים ומיישב סכסוכים. "יאסין, כמו מייסד האחים המוסלמים, חסן אל-בנא, בא מרקע של הוראה", אומר רנסטורפ. "זו עמדה אידיאלית להעביר את החברה תהליך של איסלאמיזציה באמצעות דַעווה (הזמנה – תעמולה דתית והכשרת לבבות) ותרביה (חינוך)". בספר הוא מתאר כיצד דור שלם של מנהיגי חמאס לעתיד התאספו סביב יאסין בתחילת שנות ה-70, אז הקים את ארגון אל-מוג'מע אל-איסלאמי, שעסק בעבודת צדקה ענפה. יאסין גם הקים מרכזי תרבות איסלאמיים, מרפאות, מועדוני נוער וגני ילדים שגם העניקו טיפול רפואי וארוחות. מוסדות רווחה סוציאליים אלה, שדאגו לצרכיה המיוחדים של האוכלוסייה הכבושה ברצועה, יצרו בסיס לתמיכה העתידית.
בפרק "המהנדס" מתאר רנסטורפ את יחיא עיאש, ממנהיגי הזרוע הצבאית של חמאס, שחוסל על ידי ישראל ב-1996 ונהפך על פי הספר לדמות אגדתית בעיני פלסטינים – גם בגלל הפיגועים הרבים שהיה אחראי להם וגם בשל התחמקויותיו משירותי הביטחון הישראליים באמצעות שלל תחפושות וזהויות בדויות. "פיגועי ההתאבדות שיצאו לפועל תחתיו הפכו לכלי פוליטי רב-עוצמה", מציין רנסטורפ. "מעשי האלימות האלה הרעידו את דעת הקהל הישראלית והובילו לספקנות כלפי הסכמי אוסלו והרעיון של דו-קיום בשלום עם הפלסטינים. כל פיצוץ, מעבר להרס המיידי שלו, כירסם בתקווה לשלום". לקוראיו השוודים מסביר רנסטורפ שבגלל הפיגועים, עיאש הפך לאייקון אצל הפלסטינים – ואילו הימין הקיצוני בישראל חיזק את מעמדו הפוליטי באמצעות הפגנות נגד הסכמי אוסלו. "זה בדיוק מה שחמאס רצה להשיג", הוא מזכיר.
בפרק "הקצב מחאן יונס" מספר רנסטורפ על סינוואר, סוקר את ילדותו ומשפחתו ומנתח את דרכו להנהגת חמאס. האכזריות הקיצונית שלו התבטאה באלימות ובעינויים שהשתמש בהם נגד משתפי פעולה עם ישראל. דמותו התעצבה בכלא הישראלי שם, כידוע, למד את ישראל וביסס את מנהיגותו: הוא השליט טרור בקרב האסירים האחרים ורצח כמה מאלה שהגדיר כבוגדים. "הכריזמה שלו ואישיותו הדומיננטית משולבות בצד אכזרי, חסר רחמים ואלים ביותר", אומר רנסטורפ. "אלה גרמו לאסירים האחרים להפוך לחסידים שלו או לפחד ולא להעז לאתגר אותו".
מתוך מה שלמדת על סינוואר ועיאש, האם האכזריות הקיצונית של חמאס היא תוצאה הכרחית של אופי הארגון או שזו תולדה של הדמויות הספציפיות האלה והאישיות שלהן?
"זו האישיות של שניהם וגם פולחן האישיות סביבם. סינוואר ועיאש היו שני טיפוסים שונים. עיאש היה גאון טכני. זה נפוץ שיש בארגוני טרור אנשים שמצטיינים בצד הטכני, לעומת האנשים שמבצעים את הפיגועים עצמם, שהם רק בשר תותחים בשירות האנשים שגוררים אותם ומפתים אותם פנימה. הרבה פעמים אלה אנשים חלשים, כאלה שלא מוצאים עבודה או לא מצליחים להתחתן, אנשים עם בעיות שמשתמשים בהם. לעומתם, עיאש עצמו הפך לגיבור עוד בחייו – וכאשר מת ההלוויה שלו היתה גדולה יותר אפילו מזו של יאסין. וזה אדם שכל מה שהוא עשה זה הרג אנשים. סינוואר היה גאון מסוג אחר, גאון של רשע. רציתי לצייר את דמותו המלאה כי הוא דמות חשובה, בוודאי בהקשר של 7 באוקטובר. לפעמים מופיעים בהיסטוריה אנשים עם אישיות מסוימת וכישורים מסוימים שמשנים את המציאות וזוכים למעמד מיתי".
מגנוס רנסטורפ בעזה, שנות ה-80.
רנסטורפ מספר על המעברים שלו מעזה לישראל וחזרה לשוודיה כמעברים בין עולמות שונים. בעזה הוא נתקל ב"עולם של חול, חמורים, רעש של מוניות וילדים מתרוצצים ברחובות". בישראל הוא מתאר עולם שונה – את העיר העתיקה בירושלים, את שוק מחנה יהודה שבו ביקר כמה שעות לפני פיגוע חמאס הכפול שתיכנן מוחמד דף ב-1997 ואת בנייני המשרדים בתל אביב ובהרצליה שם נפגש עם אנשי צבא, חוקרים ופוליטיקאים. "היה לי היתרון הזה – היכולת לעבור בין העולמות ולראות את הקונפליקט מלמעלה", הוא מציין. "אקדמאים אחרים, בעיקר באירופה, בחרו צד, לרוב את הצד הפלסטיני, אבל אני שמרתי על ראש פתוח. היו לי דעות על הסכסוך, אבל לא הייתי תקוע בתוכו".
למה אנשי חמאס הסכימו להיפגש איתך?
"חמאס רצה יחסים בינלאומיים. מנהיגיו רצו להראות לעולם שהם לא מייצגים רק אלימות. וזה נכון, יש בחמאס הרבה יותר מאלימות: זה ארגון ענק ויש לו זרועות ארוכות שנטועות בתחום החברתי, החינוכי והדתי בעזה. רוב מנהיגי חמאס היו מורים ואקדמאים באוניברסיטה. הם התרכזו בנוער והיו טובים מאוד בזה. ישראל לא ממש ראתה למה זה יתפתח. אפשר להרוג לוחמים רבים בגדודי עז א-דין אל-קסאם, אבל חמאס עשו אינדוקטרינציה של אלפי בני נוער בכל שנה במחנות, הם למדו שם איך לשנוא את ישראל והם מתעקשים ואיתנים בעניין הזה".
אחרי שפגש את יאסין והנייה ניסה רנסטורפ להיפגש גם עם מנהיגי חמאס נוספים שהובילו את הנהגת החוץ של הארגון, שפעלה אז מעמאן. ב-1999 הוא הצליח לתאם פגישה עם מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של הארגון. זה היה שנתיים אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל בראש הלשכה המדינית, חאלד משעל, והפגישה התקיימה בנוכחות שומרי ראש חמושים. "בשיחה עצמה נזאל לא דיבר על פרטים מבצעיים. זו היתה שיחה כללית על האידיאולוגיה של חמאס, על המבנים הארגוניים שלו, על שייח יאסין והמדיניות של ישראל", מספר רנסטורפ ומוסיף שנזאל ישב מאחורי שולחן כתיבה גדול מעץ מהגוני תחת דיוקנו של יאסין ולחדר נכנס מדי פעם עוזר והעביר לו פתקים. מיד לאחר שקרא אותם לחש נזאל הוראות, הינהן לרנסטורפ והשמיד את הפתקים במגרסת נייר.
רנסטורפ הסתקרן וניסה לדובב את בן שיחו ולחשוף מידע רגיש, אבל בשלב מסוים נזאל הפסיק אותו. "הוא רכן קדימה, הביט בי עמוק בעיניים, חייך וסיפר שזמן מה קודם לכן פנה אליו מפקד מקומי בגדודי עז א-דין אל-קסאם בחברון והציע רעיון למבצע צבאי מרהיב: חטיפה של פוליטיקאי ישראלי". נזאל תיחקר את אותו מפקד על הצעתו והתברר שהוא מתכוון לאפשרות לחטוף את אריאל שרון. על פי מה שסיפר נזאל לרנסטורפ, הוא השיב למפקד: "אל תהיה מגוחך! ראית את הגודל של האיש הזה? מבחינה לוגיסטית זה בלתי אפשרי. זה ידרוש לפחות חמישה אנשים וטנדר. תשכח מזה!" לימים נפגש רנסטורפ עם שרון בכנסת וסיפר לו את הסיפור. לדבריו, שרון פרץ בצחוק עוצמתי שמילא את החדר.מסעות דילוגים
חמאס אינו תחום ההתעניינות היחיד של רנסטורפ בן ה-59. הוא עוסק כבר שנים בחקר הטרור, ולא רק בהקשר המזרח-תיכוני שלו. כפי שספרו הנוכחי על חמאס נפתח בתיאור מפורט וקשה לקריאה של מתקפת 7 באוקטובר בפסטיבל הנובה וביישובי הנגב המערבי, גם ספרו הקודם, Från terrorns frontlinjer (מחזית הטרור), שיצא בשוודית אשתקד, מתחיל באירוע טרור היסטורי – אסון לוקרבי, כפי שמכונה התרסקות מטוס הבואינג 747 של חברת פאן אם, שפוצץ מעל סקוטלנד ב-1988. רנסטורפ כותב על קורבנות הפיגוע שנפלו יחד עם שברי המטוס, ששקל 290 טונה, על הכפר לוקרבי בדרום סקוטלנד. 259 נוסעים ואנשי צוות במטוס נהרגו, לצד 11 מתושבי הכפר. גם כאן רנסטורפ מספק תיאורי אימה: הוא מצטט פתולוג אמריקאי, שמסביר כי ככל הנראה חלק מהנוסעים, שאיבדו את הכרתם עקב מחסור בחמצן אחרי הפיצוץ, חזרו להכרה בגובה ארבעה קילומטרים מהקרקע והיו מודעים לגורלם במשך יותר מעשר שניות לפני שהתרסקו. "לפי המשטרה הסקוטית", כותב רנסטורפ, "כמה מהנוסעים התכוננו למותם ונמצאו כשהם מחזיקים בחוזקה את הצלבים שלהם. אישה אחת נמצאה מחבקת בחוזקה את תינוקה. שתי נשים צעירות נמצאו מרותקות למקומותיהן כאשר האצבעות שלהן שלובות זו בזו".
שני ספריו של רנסטורפ משלבים בין הזוועה של הטרור ובין הפוליטיקה שמאחוריו ומאמצי הלחימה בו. הוא מספר כיצד בראשית ימיו כחוקר, בסוף שנות ה-80, הגיע למטות ה-FBI וה-CIA בוושינגטון ונפגש עם אנשי צבא אמריקאים כדי לשוחח איתם על מושאי מחקריו אז – ארגון המחתרת הגרמני "סיעת הצבא האדום" (שמוכר בכינוי "כנופיית באדר-מיינהוף"), ארגוני טרור פלסטיניים כמו זה של אבו-נידל והחזית העממית לשחרור פלסטין וכן חיזבאללה. אלה היו שנות הפעילות הראשונות של הארגון השיעי הלבנוני ורנסטורפ עסק בין השאר בנושאים שהיו חשובים לאמריקאים – חטיפות ופיגועים שהארגון ביצע בשירות איראן, משבר החטופים האמריקאים בטהראן והאתגרים של לחימה בארגוני טרור. מאוחר יותר הגיע רנסטורפ לבריטניה ולימד באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד. הוא היה בין מארגניו של כנס בלונדון, שהמחתרת האירית (IRA) הצליחה לשתול בו פצצה אך זו התגלתה בעוד מועד ואיש לא נפגע.
המחקר שערך רנסטורפ על הקשרים בין חיזבאללה, איראן, סוריה וישראל על רקע המציאות המדממת של לבנון הביא אותו למסעות דילוגים בין לבנון, ישראל וסוריה. כמומחה לחיזבאללה, הוא מספר שגויס ב-1997 כדי לבדוק עבור ישראל את היתכנותה של נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שלוש שנים לפני שזו בוצעה. כדי להבין איך יגיב חיזבאללה לצעד ישראלי חד-צדדי, רנסטורפ נהפך למעין שליח הנע בין תל אביב לביירות. השיחות בלבנון התנהלו עם בכיר חיזבאללה מוחמד ראאד, ובישראל – עם יוסי ביילין. לאחר שישראל נסוגה מדרום לבנון רנסטורפ הפך שוב למתווך, הפעם בניסיון להביא לעסקה בינה ובין חיזבאללה לאחר חטיפת שלושה חיילי צה"ל בהר דב וחטיפת האזרח הישראלי אלחנן טננבוים, ששתיהן בוצעו באוקטובר 2000. אך תפקידו הסתיים אחרי שממשלת אהוד ברק התחלפה בזו של שרון, והתהליך הושלם ב-2004 בתיווך סוכנות הביון הגרמנית.
רנסטורפ ואיש הדת השיעי-לבנוני, שייח פדלאללה, ממניחי התשתית הרעיונית של החיזבאללה.
מאז חוקר רנסטורפ סוגיות רבות הקשורות בטרור, ובהן ההתנדבות באירופה לשורות דאעש, סכנות הימין הקיצוני והניאו-נאציזם באירופה וסַלַפיזם ג'יהאדיסטי. כפרופסור עמית באוניברסיטת הביטחון השוודית (Försvarhögskolan) בסטוקהולם הוא מכין דו"חות והמלצות לרשויות בשוודיה ובאיחוד האירופי. הוא מופיע לעתים קרובות בכלי התקשורת כמומחה לטרור ועמדותיו מעוררות גם התנגדות: בגלל מחקריו על השפעת האחים המוסלמים וגורמים איסלאמיסטיים קיצוניים על החברה האזרחית בשוודיה ובאירופה, מבקריו טוענים שהוא איש ימין קיצוני ומאשימים אותו בשנאת מוסלמים ובהפצת תיאוריות קונספירציה. "יש אנשים שלא אוהבים אותי", הוא אומר, "ויש גם איומים. אני לא מפחד להסתובב ברחוב, אבל ראש המשטרה החשאית השוודית אמר לי פעם שלא כדאי לי לנסוע בתחבורה ציבורית".
בספר החדש רנסטורפ גם מתייחס למדיניותה של ישראל כלפי חמאס במשך השנים. כשהוא נשאל לדעתו על התמודדותה עם התנועה, על סמך השיחות שניהל עם אנשי חמאס, הוא משיב כי ההחלטה שקיבלה ישראל ב-1992 לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי היתה "נקודת מפנה בתולדות חמאס שמהווה טעות ישראלית גדולה: שמו את כל האנשים שהיו מפוזרים בעזה, בגדה ובירושלים יחד באותו מקום. בלבנון הם גם יצרו קשרים עם חיזבאללה ואיראן. הם גדלו שם להיות משהו אחר.
"עוד טעות ישראלית היתה שבתחילת הדרך שמו את כל האסירים מחמאס באותו כלא. כך סינוואר צמח. ב-1999 הוזמנתי לביתוניא, לביתו של חסן יוסף חליל – זה היה ממש בזמן שבנו גויס לשב"כ כסוכן (חליל היה בכיר חמאס בגדה, ובנו הבכור, מסעב חסן יוסף, מוכר בזכות הכינוי "הנסיך הירוק" שקיבל על ידי השב"כ, ד"ס). כמובן שלא ידעתי על זה. באמצע הארוחה הוא שאל אותי אם אני מהמוסד. אמרתי שלא ושאלתי אותו על הגירוש ללבנון כי הוא היה אחד המגורשים. הוא ענה לי שעד לגירוש אנשי חמאס בעזה ובגדה לא הכירו אחד את השני. בלבנון הם פיתחו קשרים אישיים ויומיומיים והגדירו אסטרטגיות לשנים הקרובות. בנוסף לכך, תשומת לב בינלאומית הופנתה לתנאי החיים הקשים במחנה האוהלים שבו חיו המגורשים וכלי תקשורת בינלאומיים דיווחו על המקום והובילו לביקורת חריפה על ישראל ולגינוי חריף של האו"ם".
גם מדיניות החיסולים של ישראל לא היתה חפה מבעיות. רנסטורפ מזכיר שניסיון החיסול של חאלד משעל, בתקופת ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, כמעט הרס את השלום עם הירדן, וגם החיסולים של עיאש, יאסין ועבד אל-עזיז א-רנתיסי לא הובילו להתמוטטות הארגון. ומה בנוגע לטענה שנתניהו למעשה חיזק במשך שנים את חמאס כדי להילחם ברשות הפלסטינית, בסיכויים להקמת מדינה פלסטינית ובתנועה הלאומית הפלסטינית?
"יש בזה הרבה אמת", משיב רנסטורפ. "אחרי רצח רבין ישראל בנתה יותר התנחלויות ונראה היה שהיא משחקת על זמן, על שינוי דמוגרפי ועל החלשת הרשות הפלסטינית. קיומו של חמאס בעזה היה חלק מהאסטרטגיה הזאת. אחת הסיבות לכך שרבין נרצח היא שאף על פי שהוא דיבר על שלום, לא הורגש שיפור במצב הביטחוני וחמאס המשיכו את הפיגועים שגרמו לימין הקיצוני היהודי להתחזק. חמאס ונתניהו הלכו יד ביד ברצון שלהם להרוס את תהליך השלום. בצד של נתניהו יש הכרה עמוקה בכך ששלום עם הפלסטינים לא יכול לעבוד. הוא חישב שעדיף שהקטארים ישלמו על חמאס מאשר שישראל תעשה את זה, אבל זה שיחרר לחמאס משאבים ששימשו למימון היכולות הצבאיות שלו, להעצמת הקשר עם איראן ולבניית מנהרות. בין 2012 ל-2017 השתלטו על חמאס אנשי הקו הנוקשה והיה שינוי קיצוני בהנהגה שלו בעזה. אחרי שחמאס קיבל אחריות שלטונית על הרצועה והחליף את פיגועי ההתאבדות בבניית מנהרות וירי טילים, 7 באוקטובר היה שיא בשינוי פרדיגמה וההתנגדות הפכה שוב לחזית הכל".
אבל בזמן שחלף מאז הטבח ותחילת המלחמה, רנסטורפ מתאר שינוי פרדיגמה חדש: "בקיץ נציגי פתח וחמאס היו בסין בניסיון לראות כיצד הם יכולים להקים ממשלת אחדות. זה יוצר עוד קושי בעניין השליטה בעזה בסוף המלחמה. בשטח עצמו חמאס עדיין פופולרי, פתח עדיין בקטסטרופה מבחינת התמיכה ויש בעיה אמיתית בעניין הלגיטימציה למי שישלוט בעזה בעתיד. יידרש גם כוח צבאי – אולי של איחוד האמירויות או של מצרים, מישהו שיכול לייצב את המצב – אבל ישראל הרי לעולם לא תוותר על ביטחון הגבולות החיצוניים והיא לא תאשר מעבר חופשי לעזה או לגדה כדי שהאיראנים לא יתקרבו לגבולותיה. כך שאנחנו עדיין רחוקים מפתרון".
מגנוס רנסטורפ. צילום: מונדיאל
רנסטורפ עורר בעבר ביקורת רבה כשדיבר על חולשת המערב בהבנת תהליכים במזרח התיכון וגם על השפעת תהליכים אלה על אירופה עצמה. לדבריו, "יש קיטוב מסיבי במערב, יש עלייה מסיבית בהפגנות בעד הפלסטינים ועלייה חדה באנטישמיות – וזה עוד לפני שעזה נפתחה לעיתונאים. העולם עוד לא ראה את עזה ההרוסה, שייקח עשורים רבים לבנות אותה. לכן, לפני שישראל מרימה את השמיכה מעל עזה, היא חייבת תוכנית". הוא מוסיף כי חמאס אינו מעמיד איום אסטרטגי בפני ישראל מבחינה צבאית, אבל אסור לשכוח שיש איומים כאלה: "אם מסתכלים רק על עזה, הגדה וירושלים, מפספסים את התמונה הכללית – ישראל מוקפת באויבים שהם גם אויבי המערב. את הבעיה של עזה אפשר לפתור רק על ידי תוכנית כמו תוכנית מרשל ותהליך שהוא כמו תהליך דה-נאציפיקציה. יש צורך בתִכנות מחדש. יותר מאשר דה-נאציפיקציה, מדובר בדה-רדיקליזציה ובדה-מיליטריזציה של אוכלוסייה שלמה, כמו שהיה אחרי מלחמת העולם השנייה".
זה באמת אפשרי, לדעתך?
"אני לא יודע. יש שם אנשים דתיים מאוד, שחיו זמן רב תחת כיבוש. בעזה יש צורך בדור חדש של מנהיגים. זה לא אבוד, צריך מימון ממדינות המפרץ, צריך את סעודיה, יש הרבה מה לעשות – אבל כנראה שיהיה גרוע יותר לפני שיהיה יותר טוב".
תחנת הרדיו הציבורית של שוודיה דיווחה ששני הסוכנים, גבר ואישה, היו קשורים למשמרות המהפכה האיראניים ותכננו לרצוח בין היתר את יו"ר מועצת הקהילות היהודיות במדינה, אהרון וורשטנדיג. השניים גורשו לאיראן ב-2022, לאחר שלא נמצאו ראיות חזקות נגדם
תחנת הרדיו הציבורית של שוודיה דיווחה היום (שלישי) שאיראן תכננה לרצוח יהודים שוודים באמצעות שני סוכנים שהוחדרו למדינה ב-2015 בזהות בדויה ובמסווה של פליטים. בתחקיר שהופק מטעם "רדיו שוודיה" נטען ששני הסוכנים, גבר ואישה, היו קשורים למשמרות המהפכה האיראניים ותכננו לרצוח בין היתר את יו"ר מועצת הקהילות היהודיות במדינה, אהרון וורשטנדיג.
"מדובר בתוכנית של מדינה אחרת לרצוח אזרח שוודי, וזה מרתיח אותי", אמר וורשטנדיג לתחנת הרדיו הציבורית. "זו היתה הרגשה מאוד לא נעימה. הייתי מודאג, וכאבא לילדים קטנים הרגשתי אחריות גדולה לביטחון הילדים שלי". בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב: "מבחינתי, מעולם לא היה ספק שאוסיף לחיות את חיי כרגיל. אני מקווה שמה שהתגלה היום לא יגרום לאף אחד להסס להיות פתוח לגבי זהותו היהודית". אדם נוסף שהיה על הכוונת של הסוכנים האיראנים הוא אזרח אמריקאי, ולפי התובע השוודי "ה־FBI היה מעורב בחקירה".
לפי תחנת הרדיו השוודית, שני הסוכנים האיראנים – פרשתה סנאאיפרד ומהדי רמזאני – נעצרו באזור סטוקהולם באפריל 2021. התובע השוודי אמר לעיתונאים שהרשויות לא הצליחו לאסוף מספיק ראיות כדי להגיש נגדם תביעה ולכן הוחלט לגרשם לאיראן ב-2022. ידיעות על גירוש השניים פורסמו בעבר, אולם בזמנו לא התפרסמו נסיבותיו. לאיראן יש שגרירות בבירת שוודיה והיא סירבה להגיב על הפרשה.
התוכנית האיראנית חשפה מחדל חמור של רשות ההגירה השוודית, שנתנה לשני האיראנים מעמד של מבקשי מקלט אפגנים ואחרי כן גם מעמד של תושבים. המעמד הוענק להם אף על פי שכבר ב-2016 שמעה הרשות עדויות שהשניים אינם אפגנים אלא איראנים, ושהגבר עובד בשירות משמרות המהפכה האיראניים. רשות ההגירה השוודית סירבה להתייחס למקרה הספציפי, אך דובר מטעמה אמר ש"מה שחשוב הוא שבסופו של דבר התקבלה ההחלטה הנכונה".
חשיפת המזימה האיראנית התפרסמה בזמנים לא פשוטים עבור יהודי שוודיה וישראלים שוודים שחיים במדינה. בשבוע שעבר נזרק רימון שלא התפוצץ לעבר שגרירות ישראל במדינה, וכמה ימים קודם לכן התפרסמו דיווחים על כך שחמאס תכנן לפגוע בשגרירות ישראל ובאתרים אחרים בשוודיה על רקע מעצרים של פעיליו בדנמרק, בגרמניה ובהולנד.
כמו כן, בחודשים האחרונים התרבו דיווחים על תקריות אנטישמיות בשוודיה, בהן הפגנות בעלות תוכן אנטישמי, קריאות לחרם, התבטאויות אנטישמיות בתקשורת וברשתות החברתיות והתנכלויות והטרדות בבתי ספר ובאוניברסיטאות.
בריאיון ל"הארץ" בשבוע שעבר אמר וורשטנדיג: "האנטישמיות הרקיעה שחקים מאז 7 באוקטובר ורבים חשים פחד, חוסר ביטחון וחרדה. סקר שערכנו בנובמבר מראה שיהודים רבים שקלו לעזוב את שוודיה. הממשלה אמנם הגיבה מצוין, אבל בחברה האזרחית התגובות לפעמים מאוד אחרות".
חשבתי שהסכמנו שיש מעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות. אבל אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם?
א' הוא ידיד שלי. גולה בורמזי ממיאנמר המתגורר באירופה. הוא אקדמאי, אדם משכיל וחביב, ופעיל זכויות-אדם ותיק. כעיתונאי שכותב, בין השאר, על מדינות שבהן מתקיימים מעשי רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, אני מתייעץ עם מומחים שונים. א' הוא אחד מהם. זה המכתב ששלחתי לו בשבוע שעבר.
א' שלום. אני כותב בתגובה להודעתך בעניין "האופי הקולוניאליסטי ומדיניות רצח-העם של ישראל". כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, אני עסוק למדי בימים אלו, ובהיותי אדם הנמצא רחוק ממשפחתו שבישראל, דעתי מוסחת. אני עונה לך למרות כל זאת, בעיקר מפני שהודעתך נפתחה בהתייחסות לאושוויץ, מקום בו נרצחו רבים מבני משפחתי לפני כ-80 שנה.
לדבריך, ישראל משתמשת בשואה כ'צ'ק פתוח' לכליאה, להפגזה ולהרעבה של 2.3 מיליון פלסטינים בעזה, כמעט מחציתם ילדים. "בנסיבות אלו, 'לעולם לא עוד' הוא ביטוי חלול", אתה כותב, "הוא הופך לקריאה לאלימות בלתי מבוקרת, לזעקות מלחמה ומסע תגמול וחיסול". בעבר ובנסיבות אחרות, אני חייב להודות, ייתכן שהייתי מסכים איתך.
א', אתה בטח זוכר, אנחנו מכירים כי במספר הזדמנויות חלקת איתי, בנדיבות רבה, את המומחיות, את הידע ואת הניסיון שלך לגבי מיאנמר. כשפניתי אליך לראשונה, כתבתי שכעיתונאי שעובד במדינה חופשית, אני מרגיש מחויב לספר את סיפורם של קורבנות הזוועות, בין השאר, את סיפורם של תושבי ארצך, בין אם אלו בני הרוהינגה או מיעוטים אחרים שנפלו קורבן לאירועים מחרידים שהתרחשו ברחבי המדינה מאז ההפיכה הצבאית ב-2021. מכיוון שאני לא מומחה בעצמי, הגעתי אליך, ממש כפי שהגעתי לאחרים, מומחים, עדים ופעילי זכויות-אדם שיכלו לשפוך אור על מקומות נוספים שכתבתי עליהם דוגמת סין, אתיופיה, סוריה, איראן, מקסיקו, בלארוס ועיראק.
והי נקודה חשובה. כפי שאתה יודע, ברבים ממקומות אלו ישנם קונפליקטים מסובכים שיש עליהם דעות שונות. ובכל זאת, תחושתי היתה שאנחנו חולקים מחויבות אמיתית לחשוף ולהילחם בסוג מסוים של מעשים בכל תנאי מזג-אוויר, וללא קשר לנרטיבים השונים המסבירים את הסכסוך. אני מתכוון למעשים שאי אפשר להתיר בשום נסיבות, גם אם אין הסכמה על ההיסטוריה של הסכסוך, ואפילו על זהות האחראים עליו. מעשים כמו אלו שהתרחשו במחוז ראקין במיאנמר שכתבתי עליהם בעזרתך האדיבה. הרצח, העינויים והאונס הברבריים של חפים מפשע שאירעו במדינתך לא ניתנים לתירוץ. טענות פוליטיות, אתניות, דתיות או דמוגרפיות פשוט לא יכולות להצדיק זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. חשבתי שהסכמנו על זה.
השבוע, קיבלתי ממך מייל ארוך, ד"ר א'. אפילו ארוך מאוד. מספיק ארוך כדי להבהיר את דבריך ולהוסיף לדוגמא משהו כמו "למרות כל זאת, ברור שאני מגנה"… או אפילו "למרות האמת המוחלטת של הטענות הפלסטיניות ומדיניות רצח-העם של ישראל, אינני מצדיק"…
אבל לא מיני ולא מקצתי. איכשהו, בהודעתך יש התייחסות ל-100 שנים של סכסוך לפני 7 באוקטובר (כולל הסברים באמצעות מפות, קריקטורות, תמונות וציטוטים). ויש התייחסות לימים שאחרי 7 באוקטובר. אבל היום עצמו, היום שבו נרצחו באכזריות למעלה מאלף בני-אדם, רובם אזרחים ומעל 200 אנשים, שוב רובם אזרחים, נחטפו, נעדר לחלוטין. וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שכזכור, אנחנו חולקים עניין במקרים של זריקת תינוקות לאש, עינויים למוות של ילדים מול הוריהם ואונס המוני של נשים לפני הוצאתן להורג. כן, כדי להבהיר את הנקודה לאדם מהרקע שלך, לרגע היסטורי אחד, חבל עוטף עזה מהמקום שלי היה לחבל ראקין מהמקום שלך.
א', מאז שקיבלתי את הודעתך, אני מנסה להבין מדוע אתה לא מכיר ב-7 באוקטובר. אני מבין את דעתך על מהות הציונות ועל מהותה של ישראל. אני לא מסכים איתה, אבל מבין את כוונתך. ובכל זאת, יש את העניין הפעוט הזה של "בכל תנאי מזג-אוויר". אולי יש סוג מסוים של ארגונים פשיסטיים, פונדמנטליסטיים, גזעניים, ואלימים שבניגוד לעמדותיך השמאליות הרגילות, אתה דווקא תומך בהם. אבל אם כך, מהם הקריטריונים? זה בגלל שהם ג'יהאדיסטים? זה עניין של דת? או שעל פי הקוד המקובל של השיח הפוסט-קולוניאליסטי, יש ל"ילידים" זכויות מסוימות של הרג יהודים בגלל דיכוים רב השנים? (דיכוי, שכפי שאתה יודע, מעולם לא הכחשתי).
ואולי אתה בכלל אחד מאלו שלא מאמינים לתמונות, לעדויות ישירות של ניצולים, להודאות המפורשות של התוקפים ולסרטונים שלא ניתן לצפות בהם ושאי אפשר להכחישם. האם כל אלו לא עונים לסטנדרטים המחמירים שלך? מוזר, כי מעולם לא יישמנו סטנדרטים מחמירים כל כך כשכתבתי על מיאנמר. האם לדעתך הכל קונספירציה של ממשלות מערביות המפיצות חדשות כזב? האם הכול שקרים של המתיישבים הנתמכים על ידי האימפריאליסטים מאמריקה? האם אתה באמת לא מתרשם מעדויות של ילדים, נשים וזקנים ישראלים, רבים מהם, אגב, פעילי שלום שבנו בתים בקהילות סוציאליסטיות שאינן, בשום אופן, בגדה המערבית או בשטחים שנויים במחלוקת? (אלא אם עצם קיומה של ישראל שנויה במחלוקת, עמדה שאני מניח שאתה אוחז בה שכן אתה מתייחס לישראל כישות מתנחלת וקולוניאליסטית).
ואולי לא הבנתי את כוונתך. במקרה זה, אולי בעתיד, נוכל לדון בטבעה האמיתי של ישראל. כפי שאתה יודע מהתכתבויות קודמות, מעולם לא תמכתי בנתניהו, תמיד האמנתי בפשרה עם הפלסטינים ואני בהחלט נגד כל סוג של פשע מלחמה, גם כלפי אזרחים בעזה. אתה יודע גם שאני סוציאל-דמוקרט ואדם בעל מודעות למשבר האקלים ולתלאות ה"דרום הגלובלי". אבל רגע, הנה אני שוב נופל במלכודת הזו. ואם לא הייתי כל הדברים האלו, אם הייתי תומך בנתניהו או מתנחל בגדה המערבית, האם טבח בי ובבני משפחתי היה מוצדק?
שוב, יש את המטרד הזה של "בכל תנאי מזג אוויר". גם אם היהודים היו כמו הצרפתים באלג'יר, והם לא, רצח מכוון של חפים מפשע הוא תמיד רוע, ורצח המוני הוא רוע מוחלט. אצלנו היהודים, אפילו חילונים גמורים כמוני מדקלמים לפעמים מהמקורות. "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה", ככה כתוב בספר שאתה קורא לו הברית הישנה, "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אתה מבין א'? בחרת בחיים – בלי אבל ובלי אולי. זאת הסיבה שהתנגדתי תמיד לבני עמי שרצחו חפים מפשע. ואתה יודע מה, אני כועס על עצמי שלא התנגדתי מספיק.
ולכן, למען הפרוטוקול, אזכיר שאני מאמין שיהודים, לא רק פלסטינים, הם בעלי זכויות במקום שנולדתי בו. יש להם זכויות אישיות, חברתיות ולאומיות, ויש להם גם חובות המתוארות היטב במגילת העצמאות של מדינתם, מדינתנו, שנוסדה לפני 75 שנה. אתה אינך מכיר בכך, וזו כנראה הסיבה האמיתית שלא הזכרת בהודעתך את 7 באוקטובר. אם "פלסטין תהיה חופשית מהים ועד הנהר" כפי שצועקים כעת בכיכרות ליד ביתי באירופה, כנראה שאירועי 7 באוקטובר בעבורך אינם תאונה. הם שלב ראשון בתכנית.
"חופשית מהים עד הנהר", משמע ללא אלו היושבים שם עכשיו. זו לא תכנית שתי המדינות, לא תכנית החלוקה ולא פדרציה. נדמה לי שעם ההשכלה שלך, אתה יודע בדיוק מה זה אומר. אבל למקרה שאתה מתקשה אכתוב זאת בפרוש – החמאס הוא האגף הג'נוסיידיאלי של התנועה הלאומית הפלסטינית, ומסתבר שיש לו לא מעט תומכים. חברים שלי אומרים שדעות כאלו נובעות מאנטישמיות, אבל אני לא יודע מה מסתתר בליבו של אדם. איזה חושך, איזו שנאה.
אני גם לא יודע מה מסתתר בליבך. אבל אני יודע ש-7 באוקטובר לא היה עוד פיגוע, עוד קרב, עוד שורה בטיימליין המדמם של המזה"ת. אי אפשר לפתור אותו במשפטים כמו "אי אפשר לצפות שאני אגנה כל פעולה שהצד החלש מבצע". מדובר באירוע טקטוני ומשנה עולם, שבוצע על ידי אלפי בני-אדם שנתמכים על ידי מאות אלפי בני-אדם, וגם על ידי תנועות, מדינות ומשטרים. אי גינויו הוא תמיכה בו. והתוצאות הן בלתי נמנעות. בגלל הזוועה שאנשים אלו הטילו על העולם, צפוי לילה אפל עוד יותר לפני שיעלה האור.
וכך, כמו שכתב אדם חכם בזמן המלחמה הגדולה באירופה, אני ואתה עומדים כעת בשני צדדים. "דעתי ברורה לגבי מניעיך", הוא כתב, "ואתה מיטיב לשער את מניעי". והוא הוסיף: "עוד דבר אחד נותר לי לומר לך, שיהיה גם האחרון. מבקש אני לומר לך כיצד בעבר היינו כה דומים ואילו היום אנו אויבים, כיצד יכולתי לעמוד לצידך ומדוע כיום נגמר הכל בינינו".
וזה העניין – בשינג'יאנג ובסוריה, בטיגראי ובאיראן, במיאנמר ובישראל, מעשים כמו אלו שביצע החמאס אינם רק התחתית המוחלטת של מה שהמין האנושי מסוגל לו. הם גם מגדירים את הקווים מחדש. אם הם אינם ממלאים את ליבו של אדם בזעם ובגועל שאינו מותנה בדבר, הם מציבים אותו מחוץ לדיון הלגיטימי של בני תרבות. אם אתה מוצא מקום בליבך רק לכאב של צד אחד, זו בעיה שלך. אבל ברשותך, אני חושב שאמצא לי מומחה אחר למיאנמר.
לפני סיום אבקש רק דבר אחד אחרון. עשה לי טובה א', בפעם הבאה, הימנע בבקשה מההתייחסות לאושוויץ. לא כי יש לי מונופול על זיכרון השואה או על זכר הקורבנות, אלא כי כשמדובר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, האנשים שאתה שולח כעת הודעות בשמם, אלו שאתה מנהל בעבורם קמפיין, נוטים להיות משהו אחר ממה שאתה מדמיין. כשמסירים מהם את החזות המהוגנת של תנועות השמאל האירופי, הם נוטים להיות תומכיו של הצד שבנה את אושוויץ, לא של הצד שהובל שם למותו.
בסוף שנות ה-80 העמידה איראן אלפי אזרחים מול כיתות יורים, במסגרת גל טיהורים אכזרי. 30 שנה אחר כך, אחד האדריכלים של מסע ההרג הזה עשה את טעות חייו: הוא המריא לביקור פרטי בשוודיה, נעצר בשדה התעופה, ואז הבין – ניצולים איראנים טמנו לו פח. כעת הם ניצבים מולו בבית המשפט, נחושים לעשות צדק היסטורי.
מנוצ'ר אשחגי לא ממש הבין מדוע הוציאו אותו מהשורה באותו היום. כמו יתר האסירים לצדו הוא יצא בעיניים מכוסות מאולם בית המשפט אווין בטהרן, לאחר הליך משפטי שנמשך דקות ספורות בלבד. כמו כולם הוא עלה על האוטובוס, אבל כשירדו ממנו בתום הנסיעה נאמר לו להמתין בצד. מתחת לכיסוי העיניים הוא יכול היה לראות את שאר האנשים. הם צורפו לאסירים מאוטובוסים נוספים שהגיעו למקום וחולקו לקבוצות של ארבעה. אלה היו הרגעים האחרונים שלהם, ואשחגי, הניצול היחיד, לא יכול לשכוח אותם.
הם עמדו בגבם לכיתת היורים, גזר הדין הוכרז בקצרה, וכמה מהם צעקו מילים אחרונות. ואז נשמעו היריות.
"אף אחד לא התחנן או הפגין חולשה", אומר אשחגי כעבור יותר מ–40 שנה, בראיון בבית קפה בסטוקהולם הסמוך לביתו. "חלקם צעקו — יחי החופש, אחרים — מוות לחומייני. אחרי סבב יריות ראשון, המפקד בדק את הגופות וירה בהן שוב בראש. פשוט ישבתי שם ובכיתי". ככל הנראה, אשחגי ניצל מההוצאה להורג משום שעדיין לא הגיע לבגרות. הוא בדיוק עמד לחגוג את יום הולדתו ה–14.
היום, בגיל 55, אשחגי זוכר את ההפגנה שהביאה למעצרו ב–1981. לדבריו, הוא בא להפגנה כדי לתמוך בדודו שהיה מתומכי מוג'אהדין ח'לק, תנועת סטודנטים ששילבה באותם ימים בין גרסה מודרנית של האיסלאם, השפעות מרקסיסטיות והתנגדות למנהיגות הדתית של אייתוללה חומייני. הוא נידון לעשר שנות מאסר, תחילה בבית הכלא אווין ולאחר מכן בגוהרדש, שם ראה רבים מחבריו לכלא מוצאים להורג. 34 שנים חלפו, אבל אשחגי לא שכח את חבריו לתא שנרצחו או את האנשים שהיו אחראים לרציחות. אחד מהם, סגנו של עוזר התובע, היה חמיד נורי. בעקבות השתלשלות אירועים בלתי־צפויה, עומד כעת נורי למשפט על מעשי הרצח הללו בבית המשפט בסטוקהולם. לטענת התובעים, בתוך שבועות אחדים בלבד אספו נורי ועמיתיו אלפי אסירים פוליטיים, העמידו אותם למשפטים מבוימים וגזרו עליהם גזרי דין מוות מהירים.
תמונות הקורבנות מוצגות בהפגנה מחוץ לכותלי בית המשפט בסטוקהולם. איראן מאיימת כעת להוציא להורג רופא שוודי. צילום: דיויד סטברו
סוף־סוף זכה מנוצ'ר אשחגי, שהתבקש להעיד במשפט, לעמוד מול אחד ממעניו. "אני בטוח במאה אחוז שזה הוא", הוא אומר, "וגם הוא יודע בדיוק מי אני. אני ושני אחיי, שגם הם נכלאו איתי בכלא, היינו מטרות עבורו. כשראיתי אותו לראשונה בבית המשפט, נבהלתי. אבל אחר כך נרגעתי. כשהעדתי הרגשתי טוב. סוף־סוף הוא נאלץ לענות על שאלות ולשאת באחריות". נורי, בן 61, מואשם ברצח ובפשעי מלחמה. פסק הדין יפורסם ב–14 ביולי, ואם הוא יורשע בשני האישומים הוא עשוי לבלות את שארית חייו בכלא השוודי.
המשפט נדד עד אלבניה
המשפט בבית המשפט המחוזי בסטוקהולם החל באוגוסט 2021, כמעט שנתיים לאחר שנורי נעצר בנמל התעופה הבינלאומי של סטוקהולם. בית המשפט השוודי והתובעים השקיעו עבודה ומשאבים רבים במשפט המיוחד הזה המבוסס על עקרון השיפוט האוניברסלי. עיקרון זה מאפשר העמדה לדין בגין פשעים שהם איום על האנושות כולה בבתי משפט מקומיים ללא קשר למקום שבו בוצעו הפשעים. המשפט אף עבר לאלבניה למשך כמה שבועות בנובמבר כדי לשמוע עדים שעדיין תומכים במוג'אהדין וחיים שם. אבל לא עבודתן הבלתי־נלאית של הרשויות בשוודיה היא שהביאה לשם את נורי מלכתחילה. היתה זו נחישותו של אדם אחד — תומך מוג'אהדין איראני לשעבר ושמו אירג' מסדאגי, שניצל גם הוא מהטבח ב–1988.
אירג' מסדאגי
מסדאגי מתגורר כבר שנים בשוודיה. הוא אמנם ניצל מהטבח ב–1988, אבל היה כלוא שנים בכלא האיראני וספג שם אלימות ועינויים. ב–2019 נודע לו כי אחד ממעניו, חמיד נורי, מגיע לסטוקהולם לביקור פרטי. התברר שאחת מבנותיו החורגות של נורי היתה נשואה לשוודי ונקלעה לסכסוך משמורת על בנה בן השנתיים.
כשמסדאגי שמע על כך הוא רקם מזימה משפטית בינלאומית מורכבת. "בעזרת אחד ממכריו השוודים של נורי שסייעו לי בסתר, השגתי לנורי כרטיסים לשיט והזמנתי לו מלונות כדי לפתות אותו להתחיל את הטיול בסטוקהולם, לפגוש כאן את המשפחה ואז לצאת לחופשה", הוא אומר בראיון מחוץ לאולם בית המשפט. "לאחר שאירגנתי את הסידורים האלה נסעתי ללונדון ונפגשתי עם עורכי דין ויועצים משפטיים בריטים כדי להתחיל בבניית התיק. בהמשך הם יצרו קשר עם עורך דין שוודי שיצר קשר עם התובע השוודי. לאחר מכן נסעתי לארה"ב כי רציתי לוודא שאיש אינו חושד בדבר".
התוכנית עבדה. נורי נעצר עם הגעתו לסטוקהולם, כתבי האישום הוגשו, וכשהמשפט התחיל לבסוף היה זה אך טבעי שמסדאגי יהיה העד הראשון. הוא סיפר לבית המשפט כיצד נלקח מתאו בגוהרדשט והועמד בעיניים מכוסות בשורה עם אסירים אחרים בהמתנה למשפט מהיר. היה לו ברור שהתשובות שייתן עלולות לשלוח אותו ישירות אל כיתת היורים שהמתינה בצדו השני של מה שיכונה "מסדרון המוות". מסדאגי היה מוכן אפוא להבטיח שלא יעסוק בפעילות פוליטית לאחר שחרורו. בימים שלאחר מכן פגש שוב את הוועדה, חתם על הצהרות שונות בכתב, הוטרד ועונה על ידי סוהרים וראה רבים מחבריו האסירים נלקחים להוצאה להורג בשעה שגורלו שלו מתנדנד בין חיים למוות.
קשה היה להתעלם מהתנהגותו של נורי במהלך המשפט — הוא החליף מבטים נוקבים עם העדים ועם מעט האנשים שבקהל. מדי פעם מילמל כמה מילים או חיווה את דעתו בתנועות גוף. הוא עקב אחר כל מילה, קרא את החומר שהוצג לבית המשפט והחליף הערות עם השופט, עורכי הדין והשוטרים. בימים שבהם סיפר את גרסתו נדמה היה לעתים שהוא נושא נאום גדוש שבחים עצמיים, תיאוריות פוליטיות ומחוות תיאטרליות. הוא טען שאינו אדם אלים, שמעולם לא פגע באיש ושכולם אוהבים אותו. הוא גם שיבח את המשטר האיראני שנאלץ להתמודד עם "השקרים הנוראיים" שבהם הוא מואשם, והשמיע האשמות קשות נגד תנועת המוג'אהדין, שאותה סירב להזכיר בשמה והתייחס אליה כאל "הקבוצה הקטנה שרצחה אלפי איראנים באופן שגורם לדאעש להיראות כמו ילדים תמימים". נדמה היה שנורי בטוח שהוא חוזר הביתה בקרוב, ומנסה שלא להיתפס כאדם שהפנה עורף לאידיאלים ולחבריו הישנים.
לעתים נראה היה שלעדותו של נורי היה קשר קלוש ביותר להגנה משפטית קוהרנטית או לעצת עורכי הדין השוודים שלו. הוא טען כי אף על פי שהשתמש בכינוי חמיד עבאסי ועבד בכלא אווין, הוא לא היה חמיד עבאסי היחיד שם וכלל לא הועסק בגוהרדשט. עוד טען כי מכיוון שאשתו ילדה הוא היה בחופשה בתאריכים שבהם התבצעו ההוצאות להורג לכאורה, אך לטענתו לא היו הוצאות להורג המוניות כלל.
אינקוויזיציית המחשבות
לאחר שחרורו ובריחתו מאיראן ב–1994 כתב מסדאגי בהרחבה על האירועים שקדמו לקיץ 1988. לטענתו, בתוך האליטה הפוליטית האיראנית התחולל מאבק כוחות לקראת תום מלחמת איראן־עיראק. בריאותו של חומייני הידרדרה ושאלת האסירים הפוליטיים פילגה את יורשיו המשוערים. חוסיין עלי מונתזרי, היורש המיועד, התנגד לטבח, בעוד בכירים אחרים כמו האשמי רפסנג'אני ועלי חמינאי תמכו בו ללא סייג. מסדאגי חווה את תוצאות הדרמה הגיאו־פוליטית הזאת בתא הצינוק שלו כששמע את הסוהרים מדברים על פתווה שתינתן בקרוב על ידי המנהיג העליון. היה ברור שמשהו קורה. הביקורים בכלא בוטלו, אסירים הועברו בין מחלקות והגישה לעיתונים ולטלוויזיה בוטלה.
הפתווה, שאכן הוצאה ב–28 ביולי, אישרה את הוצאתם להורג של אסירים פוליטיים שעדיין היו נאמנים למוג'אהדין. בהמשך, על פי החשד, הוציא חומייני פתווה שנייה שהיתה מכוונת לאסירים שמאלנים. הוועדה שהגיעה לגוהרדשט ב–30 ביולי כללה את השופט חוסיין עלי נאיירי ואת התובע הכללי של טהרן, מורטזה אשראגי. כשמסדאגי התייצב בפני הוועדה ב–6 באוגוסט הוא זיהה שם גם את חמיד נורי ועוד שני פקידים. האחד היה מוסטפא פורמוחמדי, איש מודיעין שכיהן מאוחר יותר כשר, ואילו השני הוא מי שהפך ברבות הימים לנשיא איראן — איברהים ראיסי.
העובדה שראיסי מילא תפקיד מרכזי בטבח ב–1988 הופכת את משפטו של נורי לחשוב עוד יותר. "המשפט הזה הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת שלטון המשטר האיסלאמי", אומר מהדי אסלאני, ניצול נוסף ואחד העדים במשפט. אסלאני הוא סופר שחי כעת בגרמניה ובשנות ה–80 היה חבר בארגון השמאל פדאיאן ח'לק. "עד לאחרונה, מעצרים של פעילי המשטר האיסלאמי היו קשורים בעיקר לפעילותם מחוץ לאיראן. ואילו כעת, לראשונה, מישהו עומד לדין מחוץ לאיראן בשל מעורבות בפשעים נגד אסירים פוליטיים באיראן". אך מבחינתו של אסלאני, זה לא רק עניין פוליטי. הוא מספר שכשהביט בעיניו של נורי במהלך המשפט, נזכר בחברים שנספו בצעירותם והזיל דמעה על קורבנות "אינקוויזיציית המחשבות וטבח האינטלקט" ב–1988.
"הפתווה השנייה של חומייני היא מרושעת ומקוממת עוד יותר מהראשונה שהיתה נגד המוג'אהדין", אומר ארוונד אברהמיאן, היסטוריון של איראן המודרנית שחי בארה"ב. "הפתווה הראשונה ניסתה לגרום לאסירים להתכחש למוג'אהדין ולהלשין על עמיתיהם. הפתווה השנייה לקוחה מימי הביניים. היא יוצאת נגד כופרים, חברי קבוצות השמאל. הם נשאלו שאלות כמו אם הם מתפללים, או אם הם מאמינים שהקוראן הוא דבר אלוהים. על פי החוק האיסלאמי המחמיר ניתן להוציא להורג כופרים. זהו מקרה של חוק מימי הביניים באיראן של המאה ה–20. יש כאן שני סיפורים שונים. הראשון, המלחמה ביריבים פוליטיים, הוא אכזרי אבל מקובל בפוליטיקה של המאה ה–20. השני, הוצאה להורג של אסירים משום שהם לא מאמינים, זה כמו האינקוויזיציה".
אברהמיאן מעריך שמספר חברי המוג'אהדין שהוצאו להורג היה בין 2,500 ל–7,000, בעוד מספר פעילי השמאל שנרצחו היה קטן יותר (כנראה כמה מאות). יהיה המספר האמיתי אשר יהיה, אברהמיאן אומר שהמשטר "רצה לשמור את המידע בסוד ומעולם לא הודה בדבר". אבל הטבח לא נשאר סוד. הפזורה האיראנית מדברת על כך כבר עשרות שנים. ספרים ודיווחים פורסמו על מעשי הרצח, וארגונים בינלאומיים דרשו צדק. רבים מהארגונים האלה נכחו במשפט בסטוקהולם, וניכר היה כי אף שהם מאוחדים נגד המשטר האיראני ונורי כנציגו, לעתים הם מתנגדים בתוקף זה לזה. מתחת לפני השטח יש האשמות רבות ועוינות עמוקה בין תומכי המוג'אהדין, מרקסיסטים לשעבר, פעילי זכויות אדם וקבוצות שונות של הפזורה האיראנית.
ארוונד אברהמיאן. צילום: אמה נולן אברהמיאן
אולם בתוך איראן נראה שהמשטר מאוחד באסטרטגיה חדשה כלפי המערב. "ח'אתמי, רוחאני ורפסנג'אני התעניינו ביחסי חוץ ובתדמית של איראן במערב אירופה", מסכם אברהמיאן. "לראיסי לא אכפת כלל. אני חושב שהם כבר לא מודאגים מהמערב. הם בדלנים, והם סומכים על רוסיה וסין. אשר לדיוני הגרעין בווינה, למשל, הנחת היסוד במערב היא שאיראן רוצה בהסכם, אבל ייתכן שזה לא נכון כעת, כשהקיצונים המושבעים מהימין הם האחראים באיראן".
דוגמה טובה לתגובתה של איראן לאירופה בעת הזאת ניתנה בימים האחרונים של משפט נורי. בצעד שנראה כמו ניסיון להשפיע על בית המשפט בסטוקהולם, טהרן מאיימת כעת להוציא להורג רופא שוודי ממוצא איראני שהואשם בריגול ובשיתוף פעולה עם ישראל. הרפובליקה האיסלאמית, כך נראה, מנסה להחזיר את נורי ובהחלט אינה מקבלת על עצמה כל סוג של אשמה בטבח ב–1988. נורי עצמו ממשיך להכחיש שהטבח אירע אי־פעם, משבח את מנהיגי איראן ומאיים על מתנגדיו. אולי המשפט הזה הוא נורת אזהרה למערב, בבואו לנהל משא ומתן עם איראן.
דיויד סטברו 