בקהילות הכורדיות במדינות הנורדיות שמחו על נפילת משטר אסד, אך לא ממהרים לשוב לסוריה. "אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיגו השליטים החדשים בסוריה באידליב ומהקשר שלהם עם טורקיה", אמר ל"הארץ" שיאר עלי, נציג האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות המתגורר בשוודיה
שיאר עלי גר בשוודיה זה יותר מ-30 שנה. כאשר המוני סורים במדינה הערבית ומחוצה לה חגגו לפני כשבועיים את נפילת משטרו של בשאר אל-אסד, עלי לא היה שותף לשמחה. אם כבר, הוא התמלא בדאגות ובחרדה לגבי העתיד.
"אנחנו יודעים מה הרקע של השליטים החדשים בסוריה. מדובר בארגון ג'יהאדיסטי עם עבר באל-קאעידה", אמר ל"הארץ" עלי, המשמש כנציג של האוטונומיה הכורדית בסוריה במדינות הנורדיות, בהתייחסו לארגון המורדים האיסלאמיסטי "היאת תחריר א-שאם" (HTS) המונהג על ידי אחמד א-שרע (לשעבר אבו מוחמד אל-ג'ולאני).
"אני לא רוצה להסיק מסקנות נחפזות, אבל אני מודאג מצורת השלטון הדכאנית שהנהיג HTS במחוז אידליב וגם מהקשר שלהם עם טורקיה", הסביר עלי. "שלטון סוני-ג'יהאדיסטי בסוריה זה דבר מסוכן לאזור כולו".
בדומה לעלי, רוב הפליטים בשוודיה ובגרמניה – שקלטו יחדיו יותר מ-70% ממיליון הסורים שביקשו מקלט באירופה במהלך 13 שנות מלחמת האזרחים – לא ממהרים לחזור לסוריה. "כאן בשוודיה, יש יותר מ-200 אלף כורדים והם חוששים מאוד לגורלה של רוג'בה (כורדיסטאן הסורית או המינהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה, ד"ס)", אמר עלי. "יש כאן אשורים נוצרים, וכמובן גם סורים רבים אחרים. הרבה מהם רוצים לחזור הביתה, אבל כרגע יש ענן של דאגה בשמיים שלהם".
מרבית הפליטים מסוריה הגיעו לשוודיה בין השנים 2018-2014 כמבקשי מקלט, ורבים מהם שוהים במדינה לאחר שקיבלו תושבות קבועה או זמנית. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה.
כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם. אך ישנם גם סורים שהגיעו בשנים האחרונות והדיון בבקשות המקלט שלהם עדיין מתקיים. לגביהם, שינוי המצב בסוריה הוא דרמטי וייתכן שיגרום לכך שלא יוכלו להיקלט במדינה. כעת, לאחר נפילת משטר אסד, גרמניה והמדינות הסקנדינביות דנות בעתיד ההגירה הסורית אליהן. כמו כן, רבים ממנהיגיהן מדברים על צעדים כמו עידוד חזרה של פליטים סורים והקפאת הדיון בבקשות מקלט שלהם.
רוונד שחו, עיתונאי ברדיו של השירות הציבורי בשוודיה, סיפר ל"הארץ" שכבר ביום הראשון לנפילת המשטר בסוריה, אמר יימי אוקסון, מנהיג מפלגת הימין הפופוליסטית השוודים-הדמוקרטים, שזוהי הזדמנות טובה לסורים לשוב הביתה. אוקסון גם דיבר על בחינה מחדש של אשרות שהוענקו למבקשי מקלט מסוריה, אך שרת החוץ של שוודיה, מריה מלמר סטנגרד, אמרה שצריך להמתין שהמצב בסוריה יתבהר.
שחו גם אמר שפליטים סורים ששוחח איתם לא מתכננים לחזור למולדתם בקרוב. "הרבה אמרו לי שכבר יצרו לעצמם חיים בשוודיה, שיש להם עבודה, דירה ומשפחה ושהם ממתינים להתייצבות בסוריה לפני שיתכננו נסיעה, וגם אז הם יעשו את זה כתיירים", ואכן, אמר עלי, למרות התקווה לעתיד שהביאה איתה נפילתו של משטר אסד האפל, הוא לא אופטימי כשהוא חושב על מי שיושב היום בדמשק. הוא גם ציין כי הוא דואג מהסלמה שתשפיע על האזור כולו אם הקהילה הבינלאומית לא תתערב."סוריה לא יכולה להרשות לעצמה להיות מדינה ג'יהדיסטית אחרי 50 שנה של דיקטטורה", אמר עלי. "זה הזמן לשלום ויציבות לאזור כולו ואנחנו צריכים עזרה".
כאשר עלי מזהיר מפני התפרצות אלימות חדשה בסוריה, הוא מסמן גורם מרכזי שיעמוד מאחוריה – השלטון באנקרה. "כל עוד טורקיה מעורבת בסוריה, כל עוד היא מתכננים חליפות עות'מנית חדשה, הכורדים וגם שאר המיעוטים נמצאים בסכנה". טורקיה, אמר עלי, וחוסר סובלנותה לקיום הכורדי, היא אחת הסיבות לכך שמלחמת האזרחים נמשכה זמן ארוך כל כך וגבתה מחיר גבוה. לטענתו, הכוחות הטורקיים ביצעו טיהור אתני בכורדים, גירשו אותם מבתיהם ולקחו את רכושם.
הדאגה של עלי מהמעורבות הטורקית באזור מתבססת על שנים רבות של עימות, ושותפים לה כורדים רבים בסוריה ובעולם כולו. "הם מאשימים אותנו בכך שאנחנו חלק מה-PKK (המחתרת הכורדית המוכרת כארגון טרור על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות נוספות, ד"ס), דבר שהוא שגוי לחלוטין ושאין לו בסיס", אמר.
עלי הסביר שהטענה שכורדים הם חלק מה-PKK היא תעמולה שסייעה לטורקיה לגייס אלפי ג'יהאדיסטים להילחם בכורדים, ועלתה בחייהם של 20 אלף צעירים וצעירות שנלחמו להגן על הצד הכורדי. "הטורקים כלל לא מכירים בזכויות הכורדים ולא מסכימים לכך שהם יהיו חלק בדיונים על עתיד סוריה", אמר עלי. "הם מסכנים באגרסיביות ובאלימות שלהם את היציבות באזור כולו". מעבר לסכנה מצד הממשל הטורקי והשלטון החדש בדמשק, עלי מזהיר מפני סכנה חדשה-ישנה בסוריה – ארגון הטרור הסוני "המדינה האיסלאמית" (דאעש). לדבריו, 12 אלף אסירים של דאעש כלואים במחנות בכורדיסטאן הסורית.
עלי אמר שיחד עם אנשי דאעש ששוהים במחנות פליטים, אסירי המדינה האיסלאמית הכלואים ברוג'בה מהווים "פצצה מתקתקת". בשיא כוחו ב-2015-2014, דאעש שלט בשטח נרחב שהתפרש בין סוריה לעיראק. "הכוחות בכורדיסטאן הסורית זקוקים לסיוע ותגבור בינלאומי כדי להגן על עצמם", ציין עלי. "דאעש לא חוסל".
האיום מצד הטורקים ומדאעש מצריך סיוע בינלאומי – בעיקר של מדינות האזור – והוא גם יכול לסייע בזירוז היציבות בחבל הכורדי ובמדינה כולה, עלי הסביר. לישראל, ציין, יש אינטרס מיוחד בכך. "ישראל צריכה לעזור לכך שלא יישבו ג'יהאדיסטים על גבולותיה כדי להגן על עצמה", אמר עלי. הוא השווה את שיתוף הפעולה הרצוי כעת בין מדינות האזור – ישראל, ירדן, עיראק ולבנון – לזה שהיה במסגרת הקואליציה הבינלאומית שהובילה ארה"ב נגד דאעש.
בכורדיסטאן הסורית חיים כיום בין ארבעה לחמישה מיליון תושבים, רבים מהם בני מיעוטים ובהם אשורים נוצרים, טורקמנים, יזידים ובעיקר כורדים. אחרי תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2013, השתלטו הכוחות הכורדיים, ובראשם המיליציה YPG, על אזורים בצפון-מזרח המדינה. הם נלחמו וניצחו בקרבות לא רק פלגים יריבים בסוריה אלא גם את כוחות דאעש והנהיגו בחבל הארץ שיטה פוליטית המבוססת על רעיונות של דמוקרטיה ישירה, שוויון מגדרי וחירות דתית.
"ב-12 השנים האחרונות יצרנו חברה שיש בה אמנה חברתית שנותנת זכויות למיעוטים ושמבוססת על הנהגה מכילה, חילונית, רב-תרבותית, דמוקרטית ופמיניסטית", אמר עלי בגאווה. "הפסיפס הזה יכול להיות פתרון לסוריה כולה – כך סוריה צריכה להיראות, לא כמו אל-קאעידה". עלי מאמין בנחישות הכורדים להגן על אורח חייהם, אך גם מביע חשש מהעומס הגדול שנוצר על המוסדות ברוג'בה. זאת, כתוצאה מאלפי הפליטים החדשים שהגיעו לחבל, המעורבות הטורקית והאיום המתמיד מצד הג'יהאדיסטים שנציגיהם יושבים עכשיו בהנהגה החדשה בסוריה.
גם העיתונאי שחו טען שהן כורדים שתומכים בשלטון ברוג'בה והן אלה שמתנגדים לו ולכוח הצבאי שהפעיל, דואגים מכך שהשלטון החדש בסוריה יסכן את האוטונומיה שלהם. אך יתרה מזו, הסביר, יש גם חשש מכך שבלי קשר לזהות השלטון החדש בסוריה, התעמולה שמשטר אסד הפיץ גרמה לגזענות עמוקה כלפי הכורדים בחברה הסורית. לכן, ציין שחו, "בחבל האוטונומי בצפון סוריה יש צורך בערובות חוקתיות לשימור התרבות הכורדית, לשימור הזכות ללמוד כורדית בבתי-הספר ולרמה מסוימת של שלטון עצמי ללא שליטה מדמשק".
כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"
בחודשים האחרונים התפרסמו בעמודים אלו השוואות רבות בין ישראל למדינות אחרות. זה התחיל עם ההשוואה המתבקשת ל"דמוקרטיות הלא ליברליות" באירופה, בבחינת "להונגריה היינו, לפולין דמינו". זה עבר להשוואות לתורכיה והמשיך לטקסטים מעניינים על קווי הדמיון לאפגניסטן, תוניסיה, איחוד האמירויות ואפילו הרפובליקה הבדיונית גלעד. ההשוואה בין ישראל למדינות רחוקות מעוררת אמנם ביקורת מפני שאין, וגם לא יכולה להיות, זהות מוחלטת, אבל במגבלות מסוימות זהו תרגיל מחשבתי שימושי. גם אם ישראל איננה הופכת לדיקטטורה רצחנית, ההתבוננות החוצה מרחיבה ומעמיקה את הדיון.
כתבות שכתבתי בשנים האחרונות על הפרות זכויות-אדם, דיקטטורות ומעשי רצח-עם וטיהור אתני הן דוגמא טובה כיוון שהן ממחישות את מה שעלול להתרחש בחברות שאין בהם הפרדת רשויות, תקשורת חופשית ובתי-משפט עצמאיים. לדוגמא, שיחתי עם סבטלנה טיחנובסקאיה, שהתמודדה מול אלכסנדר לוקשנקו בבחירות האחרונות בבלארוס, הראתה שעצם קיומן של בחירות לא מבטיח דמוקרטיה. למרות שהתוצאות הרשמיות היו שטיחנובסקאיה הובסה ע"י לוקשנקו, כל העולם ידע שהן היו מעשה רמייה. טיחנובסקאיה הגישה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה השלטונות החזיקו אותה למספר שעות. היא סיפרה לי שלאחר מכן שירותי הביטחון ליוו אותה לגבול עם ליטא. אחרי שעברה את הגבול התפרסם בעולם סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של יריבה.
את מה שקרה לאלו שלא נענו לבקשה שמעתי משלושה מפגינים שהצליחו לצאת למערב. ואלרי קיבל מכות רצח ונאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו, נדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם והורעב במשך ארבעה ימים עד שהגיע משפטו שנמשך שש דקות ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. שלושתם לא היו פעילים פוליטיים ולא אנרכיסטים. הם היו מהנדס תוכנה, מרצה לאומנות ובעל חברת טכנולוגיה שלא שיערו בנפשם שיגיעו אי פעם למצב הזה.
האכזריות של משטרת בלארוס היא רק דוגמא למה שקורה כשמערכת אכיפת החוק לא כפופה לרשות אזרחית עצמאית המחויבת לשמירה על זכויות-אדם. בסין, למשל, ישנם אזרחים שהשלטון החליט להעלים מסיבות שונות. לצורך כך הוקמה מערכת של "בתי כלא פסיכיאטריים", בהם מתאשפזים בכפייה וללא נימוק רפואי אזרחים רגילים ובריאים לגמרי. אזרחים אלו נחטפים, הטלפונים שלהם נלקחים והם ננעלים בחדרים עם חולים הסובלים ממחלות נפש, שם הם מקבלים תרופות, ביניהן "טיפול" בחשמל בהכרה מלאה ואם הם מתנגדים קושרים אותם למיטה, לעתים למשך לילה שלם, שבו הם שוכבים בתוך הצואה והשתן שלהם. וזה עוד כלום לעומת מה שמתרחש במחוז שינג'יאנג בו חיים מיעוטים אתניים שונים, שם הוקמו "מחנות לחינוך מחדש" המשלבים אינדוקטרינציה, עינויים וניסויים רפואיים.
הדברים לא נכתבים בגלל דמיון לישראל. הם נכתבים כי שיחות עם אנשים ששרדו את התופת והצליחו לברוח חושפות נקודה מעניינת. מעבר לסיפורים המזעזעים, אחד הדברים שקשה להשתחרר מהם הוא המהירות שבה הכל התהפך. השורדים היו פעם גננות, מורים, רופאות ועובדי מדינה שחיו חיים רגילים לגמרי. ואז התחילו הפרות סדר, פיגועים ו"חוסר משילות" ואיתן ההאשמות בקיצוניות, בדלנות וטרור. והנה התמנה אדם ש"יודע לעשות סדר" ואכן הסדר התחיל. ראשית, ספרי הלימוד התחלפו ועיתונים נסגרו, אחר כך הגיעו המחסומים, המצלמות החכמות וההגבלות הטכנולוגיות ובסופו של דבר הדרכונים נלקחו, והגבולות נסגרו. אז הופיעו גם המחנות. רק לצורך חינוך מחדש, כמובן. ספק אם ישראל תוכל לפעול בנחישות וביעילות שכזו אפילו כלפי הפלסטינים, אבל זהו שיעור חשוב לגבי שלטון שאין עליו פיקוח ולגבי מהירות התחממות המים סביב צפרדעים תמימות.
אבל יש תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת – הדה-הומניזציה. בשנה שעברה סיפרה לי צעירה יזידית בשם ליילא כיצד נקנתה ונמכרה מספר פעמים ע"י אנשי דאע"ש שהתעללו בה במשך חודשים כחלק מהסחר בנשים והאונס המאורגן שהפך לחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. כמה חודשים קודם לכן סיפר לי צעיר כורדי בשם ביאן, על תקיפה תורכית נגד אזרחים בצפון סוריה, תוצר של עשורים של דה-הומניזציה כנגד הכורדים. הוא סיפר כיצד ראה הרוגים ופצועים רבים, רובם מלאי רסיסים או מחוסרי ידיים או רגליים. "הדבר שהכי קשה לי לשכוח", אמר, "הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופת אחיה המת, ומנסה להעיר אותו". עדויות ממחוז תיגראי שבאתיופיה וממרחץ הדמים של בני הרוהינגה במיאנמר מדגימות לאיזה שפל עוד ניתן להגיע – מעשי אונס קבוצתי, הוצאות להורג בירי ובמצ'טות, הטבעת תינוקות ושריפת כפרים על יושביהם. כל זה, בעשור השני של המאה ה-21. בישראל, אין אפילו דברים הקרובים לזה, אבל תהליכי דה-הומניזציה מתחילים הרבה לפני האלימות הגלויה.
למרבה הזוועה, הרוצחים בסכסוכים במיאנמר, אתיופיה וסוריה, אינם תופסים את עצמם כמלאכי גיהינום, להיפך, במקרים רבים הם אנשים רגילים ששכנעו את עצמם שהם הקורבן. בסיועם של אידיאולוגיה לאומנית וגזענית, נרטיבים המבוססים על אינטרסים פוליטיים ואלגוריתמים של רשתות חברתיות, המרקם החברתי התפורר והפך לג'ונגל רצחני. יהיה מי שיטען שאלו דוגמאות ממדינות שאין להן מסורת דמוקרטית ואסור להשוות, אך האמת היא שגם לישראל אין פרלמנט בן מאות שנים או אוכלוסייה המתאפיינת בדורות של תרבות דמוקרטית. היא אמנם לא רפובליקה סובייטית לשעבר או מדינה אפריקנית נחשלת, אבל היא דמוקרטיה צעירה ופגיעה המחזיקה כוח צבאי אדיר, מיעוט לאומי גדול ומפעל כיבוש של עם אחר. אלו לא בדיוק תנאי פתיחה המעניקים חסינות.
ולכן, כשמביטים על ההפגנות בישראל בפרספקטיבה גלובלית, הן אינן על הגבלת הסבירות או מעמד היועמ"שים בלבד. הן התפרצות הנובעת מהסכנות הגדולות באמת – הבערות, הגזענות, הלאומנות והשלטון ללא גבולות. הן על ליברליזם וסולידריות, על חינוך ותרבות, על "יסודות החירות, הצדק והשלום", ועל "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הן על הניתוק מהעולם הנאור ועל ההליכה בעיניים עצומות לעבר המדינות שבינתיים ישראל רק מוכרת להן נשק, סייבר ו"ייעוץ בטחוני" ומחר היא עלולה, אם היא לא תתעשת, לקבל מהן השראה וללכת בדרכן.
נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו
בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".
כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.
במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.
בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.
"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.
אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.
"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.
האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.
גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.
"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".
אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".
בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.
לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".
אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".
דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.
באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.
בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.
מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.
אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.
באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".
ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.
נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.
הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?
בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.
בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.
מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.
זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.
בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.
לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.
בתחילת פברואר השנה נהרג מנהיג ארגון המדינה האיסלמית (דאע"ש) בזמן פשיטת כוחות קומנדו אמריקאיים על ביתו. המבצע האמריקאי הוצא לפועל כמה ימים לאחר שאנשי דאע"ש פרצו לבית-כלא בו מוחזקים אלפים מאנשי הארגון בעיר חסקה שבסוריה. כתוצאה מהפריצה התנהלו בכלא ומחוצה לו קרבות קשים בין דאע"ש לכוחות הכורדים השולטים באזור בתמיכה אמריקאית. זה לא היה פיגוע טרור מבודד. בשטח התנהלו קרבות במשך ימים ארוכים שהפילו מאות חללים מקרב אנשי הארגון, אנשי הכוחות הסורים הדמוקרטים (SDF) ואזרחים מן השורה. השמועות על מותו של הארגון שהטיל את חיתתו על העולם בעשור הקודם, מסתבר, היו מוקדמות מדי. ליילא, צעירה יזידית ששרדה את תופת רצח-עמה בידי אנשי דאע"ש, מזכירה מדוע צריך דווקא כעת, כאשר תשומת הלב העולמית מופנית למזרח אירופה, לזכור את קורבנותיו של דאע"ש, להבין שהזוועה טרם נגמרה ולהתגונן בפני הסכנה המתהווה במרחק שעות ספורות של נסיעה מגבול ישראל.
האזור בו נולדה ליילא, צעירה יזידית המתגוררת כיום במחנה פליטים בכורדיסטאן העיראקית, מלא בהקשרים מקראיים. המחוז בצפון עיראק שבו נמצא כפר מולדתה הוא מחוז נינווה, הנקרא על שם בירת אשור אליה נשלח יונה הנביא. מתחם קברו של הנביא המקראי, לפי אחת המסורות, נמצא במוסול, העיר הגדולה במחוז כיום, והוא נהרס ע"י דאע"ש כמה ימים לפני שהם כבשו את הכפר של ליילא. קרוב יותר לכפר עצמו נמצאים הרי סינג'אר שע"פ האמונה היזידית הם הר אררט הקדום עליו סיימה תיבת נח את מסעה לאחר המבול. היזידים, שחיו באזור במשך מאות שנים, נרדפו ע"י כוחות רבים לפני דאע"ש – מוסלמים פרסים, עות'מאנים וכורדים. מכיוון שדתם כוללת מרכיבים אזוטריים ומיסטיים שקודמים לאסלאם, הם נחשבו ועדיין נחשבים ע"י הסונים הקיצוניים כ"כופרים". מכיוון ששפתם היא קורמאנג'י, אחת השפות הכורדיות, רבים רואים ביזידים חלק מהעם הכורדי, אך עובדה זו לא עזרה להם בקיץ של 2014 כאשר הם נותרו לבדם מול לוחמי המדינה האיסלמית.
עד האירועים הידועים היום כרצח-העם היזידי בידי דאע"ש, התגוררה משפחתה של ליילא בכפר גירזרק, לא רחוק מהעיר סינג'אר (שינגאל בכורדית) שהותקפה באוגוסט 2014 ע"י כוחות דאע"ש. בשלב הזה דאע"ש הכריז כבר על הקמת החליפות העולמית ועל שינוי שמו ל"המדינה האסלאמית" והוא החזיק חלקים נרחבים של צפון עיראק כולל העיר מוסול, העיר השנייה בגודלה במדינה, ותיכרית שעל נהר החידקל. בעת הזו מנתה משפחתה של ליילא עשר נפשות. היו לה הורים, אחים ואחיות, חלקם נשואים כבר, אחרים שחיו איתה בבית. "היו לי חיים טובים לפני שדאע"ש הגיעו. היתה לי משפחה וחברים. הילדות שלי היתה כמו חלום", היא נזכרת, "כמו כל הבנות, חשבתי שאגדל, אתחתן ואקים משפחה. אבל התבגרנו מהר מדי".
השלושה באוגוסט היה יום הרה גורל בחבל סינג'אר. עוד לפני עלות השחר פשטו כוחות דאע"ש על האזור וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות. כשהושלמה ההשתלטות על העיר סינג'אר והכפרים הסובבים החלו דיווחים על מעשי טבח ועל דרישה מהאוכלוסייה המקומית לבחור בין התאסלמות להוצאה להורג. ברבים מהמקרים, גם אלו שהסכימו להתאסלם הוצאו להורג ורבים מהיזידים בכפרים החלו לברוח לכיוון ההרים. "אני זוכרת את היום הזה", אומרת ליילא, "זה היה היום הקשה בחיי. היינו כולם בבית. שמענו שדאע"ש באים ובשתיים וחצי בלילה שמענו קולות קרב. הכפר שלנו היה קטן, היו בו אולי 3,000 תושבים וחלק מהגברים נלחמו והתנגדו. שמענו קולות של מרגמות וירי של תתי-מקלע, שכבנו על הרצפה ולא העזנו אפילו להסתכל מהחלון. זה נמשך עד בערך שמונה בבוקר. אז נכנסנו לשתי מכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון ההרים. אבל בדיוק כשעמדנו להגיע להרים אנשי דאע"ש תפסו אותנו, עצרו אותנו ולקחו אותנו לאחד הכפרים". מהכפר נלקחו ליילא ובני משפחתה לעיר תלעפר הממוקמת בין סינג'אר למוסול וששימשה לריכוז, מיון וגירוש היזידים שנתפסו בידי דאע"ש. ליילא הוחזקה שם באחד מבתי-הספר ששימשו למטרה זו יחד עם הוריה, אחיה ואשתו של אחיה שילדה את ילדה הראשון שעות לפני התקיפה של דאע"ש. "בבית-הספר בתלעפר הגברים הופרדו מהנשים", מספרת ליילא, "הגברים תושאלו ע"י אנשי דאע"ש שהיו ממדינות שונות ובגילאים שונים, צעירים מקומיים ומתנדבים מחוץ לארץ. עם הנשים, בשלב זה, הם לא דיברו בכלל. לא ידענו מה יקרה לנו. מדי פעם הם באו ולקחו בנות משם. אבל אני נשארתי עם המשפחה".
ליילא לאחר שחרורה משבי דאע"ש. תמונה: Lolav Media
בימים שליילא ובני משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר אנשי המדינה האיסלמית ביצעו זוועות בשטחים שכבשו. ע"פ האו"ם כ-5,000 גברים הוצאו להורג בעיר סינג'אר ובכפרים סמוכים. זו לא היתה פעולה צבאית המכוונת כנגד התקוממות אזרחית. בשלב זה התרכזו אנשי דאע"ש ברדיפת היזידים ללא כל מטרה צבאית. הם אפילו לא ניסו להסתיר את מה שביצעו. הם צילמו הוצאות להורג, פרסמו את הסרטונים והשאירו את הגופות חשופות לעיני כל. במקרה של כפר בשם קוצ'ו, מאות גברים הוצאו להורג וגופותיהם נקברו בקברי אחים. שיטת ההוצאה להורג הנפוצה של הגברים היזידים בסינג'אר היתה ירי לראש שהתבצע ברחובות הכפרים והערים או במחסומים שהוקמו בבסיס ההר. אחרים נרצחו באמצעות סכינים או בכריתת ראשיהם. במקרים רבים הנשים והילדים נאלצו לצפות בטבח. במקביל, נערים צעירים אולצו להצטרף ולהתגייס לדאע"ש וע"פ האו"ם, כ-7,000 נשים, נערות וילדות נמכרו לעבדות והפכו לשפחות מין. מאות קורבנות, כולל תינוקות וילדים, נפלו גם בְּקֶרֶב עשרות האלפים שהצליחו לברוח להר סינג'אר. רבים נורו מרחוק, אחרים לא שרדו את תנאי מזג האוויר הקשה, הרעב והקשיים הפיזיים ומתו לפני שכוחות כורדים בתמיכה אווירית אמריקאית הצליחו לחלץ את הנמלטים לאזור בטוח בסוריה.
לאחר כעשרים ימים שליילא ובני-משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר היא הועברה ע"י דאע"ש לעיר מוסול שם הוחזקה באולם חתונות גדול בשם "גלקסי". מקום זה מוזכר בעדויות רבות של נשים יזידיות והוחזקו בו אלפי בנות ונשים בתנאים קשים עם מזון מועט, ללא טיפול רפואי ובפחד גדול מפני הבאות. משם הוחזרה ליילא לתלעפר שם היא ובני משפחתה עבדו בעבור דאע"ש בטיפול בכבשים. "לא הרביצו לנו בתקופה זו, אבל כל הזמן פחדנו. רק עבדנו בשבילם, אבל אפילו השם שלהם לבדו מעורר פחד", היא אומרת. אחרי כחמישה חודשים באו אנשי דאע"ש ולקחו חלק מהבנות. את היום לאחר מכן ליילא לא שוכחת. היא אפילו זוכרת את התאריך המדויק. "זה היה ב-25 באפריל, 2015", היא נזכרת, "ביום הזה אנשי דאע"ש אספו את כולנו ועשו הפרדה. גברים נלקחו לצד אחד. נשים מבוגרות לצד אחר. הם יצרו עוד שלוש קבוצות – אימהות עם ילדים עד גיל תשע, נערים צעירים בני 12 ו-13 ובנות ונשים צעירות מגיל תשע, אולי אפילו צעירות יותר. אני לא יודעת מה קרה לגברים. היו שם כ-500 גברים בגיל של אבי ואחי ועד היום אנחנו לא יודעות מה קרה להם. כך גם הנשים המבוגרות, אף אחד לא יודע מה קרה להן. הנערים הצעירים נלקחו גם הם, היו בערך 300 כאלה, חלקם חזרו מאז, חלקם היו פצועים ואחרים עדיין לא נמצאו".
ליילא היום. תמונה פרטית.
ליילא, שהיתה בקבוצה של הנשים הצעירות, מספרת שכל הזמן שהתבצעה ההפרדה וגם בתקופות אחרות בזמן שהוחזקה בידי דאע"ש היא ראתה מטוסים שטסו בגובה נמוך מספיק בשביל לראות ולצלם את הנעשה. העובדה הזו (שלא מצאתי לה עדויות נוספות, ד.ס) מכעיסה אותה מאוד. היא בוכה ונרגשת. "אנחנו רוצים לדעת איפה האנשים שנעלמו. איפה אבא שלי, איפה אחי וכל הדודים והאחיינים שלא חזרו. גם אם זה רק כדי לחפור ולמצוא את העצמות של הקרובים שלנו. אני לא יודעת של מי המטוסים האלו היו, אבל איך יכול להיות שהכל נצפה וצולם ושאף אחד לא יכול להגיד לנו להיכן נלקחו הגברים ואחרי כל מה שעברנו, עכשיו, כשאנחנו חיים באוהלים בגשם ובשלג, אף מדינה לא מבררת מה קרה להם ועוזרת לנו לחפש את האנשים האלו".
מה קרה לאחר שהופרדת מהגברים, הנערים והנשים המבוגרות יותר?
"היינו קבוצה גדולה של בנות. אני לא יודעת כמה בדיוק אבל הם השתמשו בכמה בתים כדי לאכלס אותנו. הצעירות ביותר היו בנות תשע והמבוגרות היו בגיל שנישאים בו. דאע"ש לקחו את כל הבנות. היינו כולן באותו מצב. אני הייתי בידיים שלהם במשך חמש שנים. מכרו אותי, היכו אותי, הייתי בכל האזורים בסוריה שהיו בידי דאע"ש. כמו כל האחרות, ראיתי פחד, ראיתי רעב".
תוכלי לספר על המקומות שהיית בהם ועל היחס שקיבלתן?
"כשהייתי שם זה היה כמו להיות מתה. החיים והמוות היו אותו דבר. ראינו רק אותם (את אנשי דאע"ש) והם דיכאו אותנו עד שהרגשנו מתות לגמרי. ברגע שהתעוררנו ראינו רק את הפנים שלהם וחווינו רק את הדיכוי שלהם. לא היה אפילו יום רגוע אחד, אפילו לא יום אחד של חיים נורמליים. עבדנו בשבילם והם מכרו אותנו הלאה. בחמש השנים האלו הייתי תחת השליטה המוחלטת שלהם כל הזמן".
ראית כיצד התייחסו לבנות האחרות ומה עשו להן?
"ראינו הכל וחווינו הכל יחד. ראינו לפעמים כשהם מכרו את הנשים והבנות. לעיתים הם לקחו בנות ונשים חדשות למקומות שגם אני הייתי בהם. ראיתי כשהן הגיעו ומתתי איתן בכל פעם שהן נמכרו. הכאב שלנו היה אחד. היו איתנו נשים שהיו להן ילדים והילדים נלקחו מהן כדי לשמש עבדים. לא היה לנו כל ערך בעבור השובים שלנו. הם היו מרביצים לילדים, לא היה אכפת להם אם היינו רעבים, לא נחשבנו כלל לבני-אדם. הם אמרו לנו שבני משפחותינו הם כופרים ושהג'יהאד נגדנו לא יסתיים לעולם. חלק גדול מהם היו השכנים שלנו, לא רק אנשים מארצות אחרות, שכנים ממוסול, מתלעפר, משינגאל. הם יצרו אצלנו פחד ותחושה שזה לא ייגמר לעולם, חיינו בגיהינום והגהנום הזה נמצא אצלי עד היום. הם היו מכים ומענים את כל מי שניסה לברוח ונתפס והם היו לוקחים אפילו ילדות בנות תשע. הם אמרו שהדת שלהם מאפשרת את זה, אבל באיזו דת זה בסדר שגבר בן ארבעים ייקח נערה בת תשע?
למה בדיוק את מתכוונת שהם "לקחו" ילדה בת תשע?
לקחו אותן בכוח, עשו איתן הכל, מכרו אותן. התעללו בהן. אנסו אותן.
באופן טבעי מתקשה ליילא להיכנס לפרטים של התקופה שהיא חיה כשבויה בסוריה ובעיראק, אך עדויות נוספות משלימות את התמונה. אישה יזידית המצוטטת בדו"ח של משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (OHCHR) מ-2016 מספרת על שוק העבדים של דאע"ש בא-רקה: "אחרי שישה ימים הלוחמים העבירו אותנו לאולם לבן וגדול ליד הנהר. שם אנשי דאע"ש היו מוכרים וקונים את הנערות. היה אזור מוגבה שם עמדנו. אם היינו מסרבות הלוחמים היכו אותנו במקלות. היו שם אולי 200 נערות יזידיות. הצעירה ביותר היתה בין גיל שבע לתשע. הרוב היו צעירות. אמרו לנו להוריד את כיסויי הראש. רצו לראות את השיער שלנו. לפעמים אמרו לנו לפתוח את הפה כדי שהגברים יוכלו לראות את השיניים שלנו". נערה אחרת סיפרה שבשוק נשים בבית בעיר חומס הנערות התבקשו ללכת בחדר כמו במסלול תצוגת אופנה. כאשר גבר היה מתעניין באחת הנערות, הוא היה מרים את ידו, מקבל מסמך עם שם הנערה והמחיר שלה, משלם בעבורה, מכניס אותה למכוניתו ונסע. המחירים נעו בין 200 ל-1,500 דולר לנערה, בהתאם לגיל, מספר הילדים שלה והמראה החיצוני שלה. ע"פ אותו הדו"ח הנשים היזידיות החטופות, המכונות בשם סבאיא (Sabaya מהמילה "שבויות" בערבית) נחשבות לשלל מלחמה ולכן ללוחם שקונה אותן יש עליהן זכויות קניין מלאות, כלומר, מותר לו להשתמש באישה כפי שהוא מחליט, מותר לו לנצלה כשפחה לביצוע עבודות הבית או כשפחת מין ומותר לו גם לתת אותה כמתנה או למכור אותה.
"חלק מהנשים הוחזקו בבתי משפחות, אחרות בדירות לבדן ואחרות באתרים ובסיסים צבאיים", מספרת ליילא, "היו אנשי דאע"ש שקנו נערה אחת וכאלו שקנו יותר. והן נמכרו שוב ושוב". עדויות רבות ודו"חות שונים שעסקו בנושא מאשרים את דבריה של ליילא. נערות אכן נוצלו באופן שהיא מתארת ונמכרו מספר רב של פעמים, אם כי חל איסור על מכירת הנערות והנשים מחוץ למעגל הפנימי של אנשי דאע"ש. זאת הסיבה שמשפחותיהן של הנשים, במידה והן שרדו, התקשו לקנות אותן בחזרה. במקרים שבהם אנשי דאע"ש לקחו סיכון והסכימו למכור אישה בחזרה למשפחתה, הם גבו לעיתים סכומי עתק של עשרות אלפי דולרים.
בפרויקט איסוף עדויות שנערך במסגרת קורס באוניברסיטת בן-גוריון בהנחיית פרופ' דרור זאבי ועידן בריר חשפו מספר נשים ונערות יזידיות חלק מזיכרונותיהן מהשבי. אחת הנערות, שהיתה בכיתה ז' כשנשבתה, מספרת שהועלתה על אוטובוס יחד עם נערות נוספות ונלקחה לחווה בסוריה. "אחרי שסיימו את המכירה, גבר מדאע"ש, סורי בשם אבו-מוחמד אל עדנאני, לקח אותי לא-רקה", היא סיפרה, "הוא לקח אותי לבית שבו הוא גר. היו שם עוד בנות יזידיות. גרתי שם איתו ועם שאר הבנות במשך תשעה חודשים. בזמן הזה הוא התעלל בי, עינה אותי ואח"כ מכר אותי כשפחת מין לאבו-מוחמד מעיראק. הוא היה עוד יותר גרוע מהראשון. הוא לקח אותי למשפחה שלו ולביתו בא-רקה. הם לא התייחסו אלי כבן-אדם, הם התעללו בי ועינו אותי. הוא ואשתו יחד. נשארתי אצלו במשך שנה. הוא אנס אותי והשתמש בי כשפחת מין. מלבד האונס, אשתו השתמשה בי כמשרתת". אותה נערה מספרת שהיא חיה בבתים של אנשי דאע"ש שרכשו אותה, אם כי במקום נפרד מבני הבית כאשר היא חיה משאריות של ארוחותיהם. "סיממו אותי הרבה", היא מספרת, "ישנתי המון, במיוחד לקראת סוף השבי. התנאים הקשים בהם שהיתי גרמו להידרדרות במצב הפסיכולוגי שלי, האירועים שעברתי, האונס והטראומה גרמו לי לנסות לשים סוף לחיי. ניסיתי להתאבד פעמיים, בפעם הראשונה ניסיתי להתחשמל ובפעם השנייה ניסיתי לחתוך את הוורידים, שתי הפעמים לא צלחו".
צעירה אחרת, כבת עשרים, סיפרה על הגבר העיראקי שעינה אותה כאשר קנה אותה יחד עם ביתה, בת השנה. "בלילה הראשון הוא הביא לי בגדים והכריח אותי להתקלח ולהתנקות כדי שיוכל לשכב איתי. התחננתי ובכיתי. אמרתי שאני לא מוסלמית והוא כן, ושאיבדתי את בעלי ואני לא מסוגלת לשכב איתו, אבל הוא לא הקשיב לי. לאחר שהכניס אותי למקלחת מצאתי שם כלי חד וחתכתי את עצמי. כשגילה, הוא קרא לשותפיו להיכנס, הוא חבש אותי ואמר 'אם את רוצה או לא, אני אאנוס אותך', סירבתי והתפתלתי. הם קשרו אותי למיטה ברגליים ובידיים ואז הוא אנס אותי באגרסיביות. נשארתי שם חמישה ימים, הוא אנס אותי פעמיים ביום. או יותר. או פחות. אני לא זוכרת והוא היה מתעלל בי לפני או אחרי. בגלל שכל הזמן התנגדתי הייתי קשורה. מה שהיה עבורי קשה יותר מכל היתה העובדה שבתי בת השנה היתה באותו חדר, היא ראתה איך מתעללים בי והיתה בוכה. התחננתי ללכת אליה אבל ידי היו כבולות".
צעירה אחרת סיפרה שעשרים אנשי דאע"ש קנו ומכרו אותה. כל אחד מהם אנס אותה וילדיה נלקחו ממנה. "האנשים האלו שהשתמשו בי, מכרו וקנו אותי היו מארצות שונות, אנשים מסוגים שונים והם היו נוראיים. הם הראו לי בווידאו את הפשעים שהם עושים. לדוגמא, אחד מהם היה נכה עם יד אחת, והוא צילם בווידיאו את הפשעים שהוא היה עושה… אחד מהם, אבו מאזן מסעודיה, הכריח אותי לנקות את הנשק והכדורים שלו. פעם אחת הוא ניסה לשטוף לי את המוח, לתת לי חגורת נפץ ולשכנע אותי ללכת עם חגורת הנפץ ולפוצץ את עצמי במרכז של יזידים. עד עכשיו, בגלל הדברים שראיתי וחוויתי, אני לא בסדר מבחינה פסיכולוגית, עד עכשיו אני יכולה לשמוע את קולה של הילדה היזידית בת ה-11 שאנסו אותה בחדר שהיה צמוד אליי. אני לא יכולה לעולם לשכוח את הקולות והדברים הנוראיים שראיתי ועברתי". כמו נערות רבות אחרות, גם צעירה זו ניסתה להתאבד ולברוח מספר פעמים. הבריחה היתה, כמובן, מסוכנת מאוד. "אני בעצמי ראיתי איש יזידי שברח", היא מספרת על אחת החוויות המוקדמות של השבי שלה, "דאע"ש תפסו אותו, הרגו אותו וחתכו את ידיו ורגליו. לאחר מכן הם קשרו את הגופה לרכב ונסעו בכל הכפר כדי שנראה מה קורה למי שמנסה לברוח".
"אני ניסיתי לברוח פעמיים", מספרת ליילא, "אבל תפסו אותי, התעללו בי ועינו אותי".
כיצד נוצרה ההזדמנות לברוח?
זה היה בשנה הראשונה לשבי. ברגע שנוצרה הזדמנות ניסיתי לברוח. לפעמים זה היה קורה. אם היו משאירים אותנו לבד בבית, אם השאירו את הדלת פתוחה. באחת הפעמים הצלחתי להגיע די רחוק, אבל הם מצאו אותי בכל זאת.
ברחת לבד?
כן.
לא פחדת?
ברור שפחדתי. הם אמרו שאם אברח שוב הם יהרגו אותי. זה היה אחרי הפעם השנייה שניסיתי לברוח ויותר לא ניסיתי.
בזמן שהיית בשבי, היתה לך איזושהי תקווה?
לא היתה שום תקווה. לא האמנתי שאפגוש אי פעם את משפחתי.
בשלב האחרון של שבייה היתה ליילא בעיר באר'וז בזמן הקרבות המכריעים בין הכוחות הכורדיים לדאע"ש. "היה שם רעב גדול", היא מספרת, "לא נתנו לנו אוכל ולפעמים היו ימים שלמים שלא אכלנו בהם. היינו שם בזמן הקרבות, ארבעה ימים רצופים. היה מצור מלא ופחד גדול. מטוסים הפילו פצצות, צלפים ירו, כדורים ופצצות היו כל כך קרובים אלי שהשיער שלי היה שרוף, הבגדים היו קרועים וידיי נפצעו. היו גופות בכל מקום, גברים, נשים וילדים, רציתי לברוח אבל לא יכולתי בגלל המוקשים שדאע"ש הטמינו. בסוף לוחמי דאע"ש העמיסו אותנו על משאיות ולקחו אותנו למדבר. כשהורידו אותנו חשבתי שהם יוציאו אותנו להורג. אבל פתאום הם עזבו ונותרנו שם תקועים במדבר. אח"כ מטוסי הקואליציה פיזרו דפים בהם נכתב שיש הפסקת אש ושמותר לנו לעזוב. אז הכוחות הכורדים לקחו אותנו למחנה אל-הול (מחנה המאכלס עשרות אלפי אנשי דאע"ש לשעבר, בעיקר נשים וילדים, באזור שבשליטת הכורדים בצפון-מזרח סוריה, ד.ס). "שהיתי באל-הול חמישה חודשים. אחרי שנים בכלא לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על הכורדים, אז לא סיפרתי שאני יזידית. לא ידעתי אם המשפחה שלי עדיין חיה. לא ידעתי אם הם בכלל ירצו אותי בחזרה בגלל מה שעבר עלי אצל אנשי דאע"ש. הייתי מבולבלת והרגשתי אשמה. אז לא אמרתי כלום".
לבסוף שוחררה ליילא ממחנה אל-הול ע"י אנשי "מרכז הבית היזידי", קבוצה קטנה של יזידים בסוריה שחילצו, תוך כדי סיכון גדול, נערות יזידיות מאל-הול והחזירו אותן למשפחותיהן. מבצע החילוץ של ליילא תועד בסרט התיעודי "סבאיא" של הבמאי הוגיר הירורי. גיבורי הסרט מחמוד וזיאד, אנשי המרכז היזידי, נראים בסרט כשהם מוציאים אותה מאוהל במחנה כשהם חמושים באקדח, טלפון סלולארי ומידע מודיעיני שמקורו במסתננות יזידיות במחנה. בשלב זה ליילא פחדה להודות שהיא יזידית והיא היססה להצטרף למחלציה ולהימלט מהשבי. הסצנה מסתיימת כאשר היא מצטרפת למחלצים למרות הכל ונמלטת מהמחנה כאשר אנשי דאע"ש רודפים אחרי הרכב ויורים עליו. בסוף הנסיעה, אחרי שהצליחו מחמוד וזיאד להתחמק מהרכב הרודף אומרת ליילא "בבקשה אל תיתנו להם לחטוף אותי יותר. אני לא יכולה יותר".
ליילא ואמה לאחר השחרור. תמונה פרטית.
"דּוֹד מחמוד לקח אותי משם", היא מספרת כעת על החילוץ ועל מחמוד, איש מרכז הבית היזידי שנפטר בינתיים, ושאירח אותה בבית משפחתו עם שחרורה מהשבי, "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, זה מרגיש לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם". היום חיה ליילא במחנה עקורים בעיר זאכו, סמוך לגבול עיראק-סוריה. "אני גרה באוהל יחד עם אשתו של אחי וילדיה", היא מספרת, "אני עובדת בבית-חולים. אמא שלי שרדה ויחד עם אח ואחות שלי ששרדו גם הם, הם קיבלו מקלט בקנדה. אבי וכמה מאחיי ואחיותיי נעדרים עדיין". ליילא לא מוכנה לעזוב את אחותה של בעלה שאיננה זכאית למקלט בקנדה אבל היא מקווה ששתיהן תוכלנה לקבל מקלט באוסטרליה.
ליילא איננה לבדה. אלפי נשים יזידיות אחרות ששוחררו מהתופת של דאע"ש טרם הגיעו למנוחה ולנחלה. עידן בריר, חוקר הקהילה היזידית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מספר שהיו נשים יזידיות שזכו להיות חלק מתכנית שיקום והתאזרחות בגרמניה. מדובר בכ-1,200 או 1,300 נשים, בעיקר כאלו שברחו, הוברחו או נקנו מאנשי דאע"ש בחודשים הראשונים לאחר השתלטות המדינה האיסלמית על האזור. "בעבור נשים ששוחררו מאוחר יותר האופציה של יציאה לאירופה כבר כמעט לא היתה קיימת כי השערים ננעלו", הוא אומר, "חלקן ניסו לצאת לאירופה ונתקעו בתורכיה, אחרות חזרו למחנות עקורים בצפון עיראק ולקהילה היזידית. בשנים 2016-2017 הקהילה אף נקטה בצעדים מרחיקי לכת שמעולם לא נעשו קודם כדי לאפשר את חזרת הנשים. הן הוטבלו מחדש בצעד סמלי של חזרה לקהילה למרות שבעבר לא היתה שום דרך להחזיר אדם שהתאסלם לקהילה היזידית, גם אם ההתאסלמות נעשתה בכפייה. במקביל אפשרו היזידים, גם זאת בפעם הראשונה, לנשים שחזרו והיו בהריון לבצע הפלות. ב-2017, כשסינג'אר כבר היתה משוחררת, חלק מהיזידים חזרו לביתם, אך זו היתה חזרה מוגבלת מאוד, עשרות אלפים במקרה הטוב, מתוך חצי מיליון שגורשו. לרוב המקומות אין כבר לאין לחזור". רוב הנשים, וליילא בתוכן, נמצאות עדיין במחנות עקורים. חלקן אף מטופלות ע"י ארגונים מקומיים וארגונים זרים.
רצח-העם של 2014 נתפס ע"י הקהילה היזידית כחלק משרשרת ארוכה של רדיפות. "הקהילה היזידית, קצת כמונו, הם קהילת טראומה", מסביר בריר, "כמו שיהודים סופרים פוגרומים, היזידים סופרים פֶרְמָאנִים, מסעות המרת דת שנעשו נגדם ומעשי טבח שבוצעו בהם. הרצח של דאע"ש הוא הפרמאן ה-74 לספירתם, הוא החל הרבה לפני 2014, כבר ב-2007 היו נגדם רדיפות של אל-קעידה בצפון עיראק, והרדיפות נגדם יימשכו, כפי שהם תופסים את זה, לנצח. חשוב לזכור שהתוקפנות כאן איננה רק של הארגון הספציפי, דאע"ש, והקורבנות אינם רק היזידים. דאע"ש הרי רצח גם את השיעים בעיראק, את העלוואים בסוריה, את האשורים הנוצרים וגם סונים שלא קיבלו את הפרשנות המאוד מסוימת הזו של האסלאם הסוני. דאע"ש גם איננו מתעניין בעניין האתני, הרי היו אצלו גם צ'צ'נים ומלזים שאין להם כלום עם הערביות, זהו עניין של דתיות קיצונית ואקסקלוסיבית ושל חוסר עכבות מוחלט ביחס למי שאינו מקבל את האסלאם הסוני שלהם". ע"פ בריר גם אם דאע"ש כארגון יכול לבוא וללכת, לנצח או להפסיד בקרב כזה או אחר, התפיסה הזו, כרעיון, איננה רק שלו והיא ממשיכה לסכן את האזור כולו ולסכן נשים כמו ליילא שבונות כעת את חייהן מחדש.
אך יש קבוצה נוספת של נשים. אלו שלא שוחררו כלל. "בהערכה גסה יש כ-2,000 או 3,000 נשים שלא שוחררו", אומר בריר, "אף אחד לא יודע בדיוק היכן הן וכמה מהן עדיין בחיים. חלקן וודאי מתו בדרכים, חלקן בוודאי נרצחו ע"י שוביהן וחלקן התאסלמו וחיות עם האנשים שקנו אותן. במציאות אף יזידי לא יגיד שהנשים האלו מתות. אין נכונות או יכולות להודות בעובדה שככל הנראה רוב הנשים האלו כבר אינן בין החיים. יש הכחשה ויש וודאי גם הרבה נשים שמסיבות שונות כבר לא רוצות לחזור. בעבר היו אנשים שפעלו במרץ לשחרר את הנשים השבויות. היו פשיטות פרטיזניות על מחנות וכפרים ונשים שוחררו. היום אני כבר לא מכיר אף אחד שעושה את זה וברמה ממשלתית בוודאי שאין פעילויות כאלו. מעולם גם לא היו".
"בכיתי הרבה כשהם שחררו אותי" מספרת ליילא על רגעי החופש הראשונים שלה, "בתחילה סירבתי לדבר, לא אמרתי להם שאני יזידית, למרות שהם אמרו לי שהם יודעים ושהכל בסדר. בסוף הרגשתי שחזרתי לחיים. דּוֹד מחמוד עשה כל כך הרבה בשבילנו והציל עוד הרבה בנות אבל עכשיו כשהוא נפטר וזיאד עזב את המדינה, אין כבר מי שמתאמץ כדי לחלץ את הבנות שנותרו בשבי. אף ממשלה לא דואגת להן. אף אחד אחר לא מנסה. אבל הבנות עדיין שם והן צריכות שמישהו ימצא אותן. שמישהו יציל אותן".
דאעש הכריז עליהן ככופרות והפך אותן לשפחות־מין ומשרתות המועברות מגבר לגבר. אלפיים נשים יזידיות עדיין נעדרות, ומאתיים ניצלו בזכות חברותיהן שחזרו אל התופת בצפון־מזרח סוריה. "סבאיה", הסרט שתיעד את חייהן, זכה באוסקר השוודי והוקרן ברחבי העולם, אבל ההצלחה לא מנחמת את הבמאי הוגיר הירורי.
כסרט תיעודי העוסק במלחמה, "סבאיה" (Sabaya) הוא חריג למדי. אין בו ראשים מדברים והסברים פוליטיים, לא מפות עם חצים וצירי זמן ולא מוזיקה דרמטית. אין גם מנחה המסתובב באזורי הקרבות ומדבר למצלמה בין שריקות הכדורים. אין אפילו ראיונות במובן המקובל של המילה. כל מה שיש בו הן פיסות מציאות המועברות ללא פילטר, ללא ריגושים זולים וללא מעטפת קולנועית מסובכת מדי. למרות כל זאת, הוא זכה בשבוע שעבר בפרס הסרט התיעודי הטוב של 2021 בטקס פרסי ה"גולדבאג", המקבילה השוודית לאוסקר, ופסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל דוקאביב הישראלי וסאנדנס האמריקאי, העניקו לו ולבמאי שלו, הוגיר הירורי, פרסים יוקרתיים.
הסרט, שזמין לצפייה בשירות ה־VOD של יס, מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו — גורלן של נשים יזידיות שנשבו בידי כוחות דאעש בעיראק ובסוריה. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים שלקחו על עצמם לחלץ את הנשים שהוחזקו בידי דאעש כ"סבאיה" — שפחה שניתן לאנוס אותה, להעביד אותה ולמכור אותה הלאה בהסתמך על אידיאולוגיה דתית והצדקות תיאולוגיות. אנשי דאעש טוענים שהנשים והנערות היזידיות הן בנות דת הכופרת באיסלאם ועובדת את השטן, לכן זוהי מצווה דתית להפכן לסבאיה.
מציאות זו מתרחשת גם בימים אלו וזו אולי הסיבה שהבמאי הירורי אומר שהצלחתו של הסרט בפסטיבלים במערב איננה העיקר. "מה שראיתי בשטח, מה שצילמתי הוא מה שאני מראה בסרט. בלי ראיונות והסברים", הוא אומר בראיון. "הרעיון הוא שהצופים ירגישו את המציאות עצמה ושיהיה תיעוד שאפשר להשתמש בו. שהיזידים יוכלו להשתמש בו. ברור שהיה חשוב לי גם שזה יהיה סרט טוב, שאנשים יאהבו אותו, אבל הכי חשוב היה התיעוד".
סיפורו האישי של הירורי הוא שהביא אותו לעסוק במלחמה ובתוצאותיה. הוא נולד ב–1980 בכורדיסטאן העיראקית והגיע לשוודיה כפליט בן 19 אחרי מסע קשה בן שלושה חודשים. "כמו כל בני גילי באזור, ראיתי כילד צעיר בשנות ה–90 את השלכות המלחמה בכורדיסטאן העיראקית. כמו כולם ברחתי ב–1991, הלכתי לאיבוד כבן 11 והייתי בלי הוריי במשך שבועות. אבי היה לוחם פשמרגה בהרים ואמי וסבתי העבירו אותנו ממקום למקום כי המשטר העיראקי רדף אחרי המשפחה שלי".
הוגיר הירורי צילום: Dogwoof
אבל ילדותו של הירורי כללה גם דברים אחרים. הוא היה תלמיד בבית ספר למוזיקה, ניגן מוזיקה קלאסית וחלם על קריירה של צ'לן באירופה. כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא גילה שהדברים לא פשוטים כל כך. הוא היה צריך ללמוד את השפה, לבסס את עצמו בחיי העבודה ולהשתלב בלימודים. בסופו של דבר, בעידודה של בת זוגו שאותה פגש בשוודיה, החל ללמוד תקשורת והשתלב בעבודה בטלוויזיה.
הסרט "סבאיה" הוא למעשה חלק שלישי בטרילוגיה שהירורי החל ליצור ב–2014 עם המתקפה של דאעש על העיר סינג'אר בעיראק. נהרגו בה אלפי גברים יזידים ואלפי נשים נאנסו ונחטפו. מאות־אלפים ברחו מהאזור וחיפשו מסתור בהר סינג'אר. "הייתי בהלם מכך שאיש לא מדווח על מה שקורה", נזכר הירורי, "הרגשתי שהאסון בדרך אבל אף אחד לא רוצה לדווח על זה. אז ארזתי תיק, את המצלמה ואת הציוד שלי ונסעתי בלי לדעת מה בדיוק אעשה שם. אשתי היתה בהריון מתקדם עם בננו הראשון. חשבתי שאם אתחיל לדווח משם אולי יבואו עיתונאים נוספים ואז גם פוליטיקאים יתחילו לפעול. זה היה ממש בתחילת המלחמה, באותו יום שאנשים החלו לברוח מבתיהם ודאעש הוציאו את תמונות התעמולה של עריפת ראשים ברחובות.
"אני זוכר שלמרות שהטיסה היתה אמורה להיות מלאה, רק תשעה אנשים היו עליה כי רק מי שממש היה חייב טס לשם. היתה במטוס שתיקה ותחושה שאנחנו טסים אל המוות. כולם חשבו שאני מטורף. כשהגעתי לשם הבנתי שזה לא בדיוק אפשרי לעצור את המלחמה עם המצלמה שלי, שהאפשרויות מוגבלות והתמונות שהעברתי ברשתות החברתיות אמנם מגיעות לחברים שלי ולכמה אמצעי תקשורת בשוודיה — אבל השפעתן היתה חלקית". כמה ימים מאוחר יותר הגיעו גם עיתונאים אחרים והירורי החל לצלם את מה שנהפך לסרט ראשון בטרילוגיה — "הילדה שהצילה את חיי" (The Girl Who Saved My Life, 2014). בהמשך הוא יצר את סרטו השני, "שולה המוקשים" (The Deminer, 2018). תהליך היצירה של שני הסרטים החזיר אותו שוב ושוב לארץ הולדתו ולזיכרונות הילדות שהדחיק — ההפגזות, הקרבות מהם ברח והאנשים שנשארו מאחור. "כשסיימתי את הסרט השני החלטתי שוב, ממש כמו אחרי שסיימתי את הראשון, שלעולם לא אחזור לשם", הוא אומר, "היה לי כבר ילד, הרגשתי טוב עם הסרטים שכבר עשיתי וחשבתי שאין צורך להסתכן שוב".
היתה זאת דווקא לורין, אשתו של הירורי ועיתונאית בעצמה, שהציעה לעשות בכל זאת סרט נוסף ולתאר את סיפורן של הנשים היזידיות שנחטפו. הרעיון המקורי היה לנסוע יחד לסוריה ולקחת צוות צילום גדול, אבל המצב בשטח לא איפשר זאת. הם החליטו שהירורי ייסע לבדו כדי לא לסכן אחרים, וישתלב בפעילות של "מרכז הבית היזידי", ארגון מקומי שמנהליו החליטו לחלץ את הנערות היזידיות מידי שוביהן. בסופו של דבר נזקק הירורי לשש נסיעות לסוריה כדי להשלים את הסרט. בכולן הוא תפקד כבמאי, צלם, מפיק ומקליט. העובדה שנאלץ לפעול ללא צוות צילום איננה טכנית בלבד: הוא נבלע בעבודה על הסרט.
הבית שבו מצילים
הירורי אינו יזידי בעצמו. הוא גדל בעיר עם רוב מוסלמי, אבל היו לו בילדותו שכנים, חברים ושותפים ללימודים שהיו יזידים. אחרי שהשלים את סרטו הראשון הוא הבין טוב יותר את מה שעברו היזידים כמיעוט דתי, ולדבריו הבין לעומק את הצורך לעסוק בשנאה ובאפליה המתבססת על חזות האנשים, מוצאם ודתם. בסרט הוא לוקח את צופיו עמוק אל שני מקומות קרובים אך שונים מאוד. הראשון הוא מחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול סוריה־עיראק. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו כ–73 אלף פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. המקום השני הוא ביתו של מחמוד המשמש גם בית מחסה לנשים, לנערות ולילדות היזידיות שמחמוד וחבריו, מתנדבי מרכז הבית היזידי, מצליחים לחלץ תוך סיכון חיים ממחנה אל־הול. כך מתוודעים הצופים גם לחלק ממשפחתו של מחמוד, ובעיקר אמו, רעייתו ובנו הצעיר.
"אל־הול הוא מחנה גדול מאוד, כמו עיר שלמה, וקשה לשלוט בו", מסביר הירורי, "הוא מחולק לשבעה חלקים, מתוכם אחד מיועד לזרים שהגיעו מרחבי העולם. הנשים שחיות בו לבושות ניקאב, אבל לעיתים גברים מסתננים פנימה ומסתתרים גם הם תחת ניקאב. הכל יכול לקרות שם: מבריחים נשק למקום, מכינים פצצות, רוצחים בדקירות ובירי. צריך להיות מוכן לכל. המצב הכלכלי במקום לא יציב, הכל כאוטי, ולמרות שדאעש נוצח צבאית — הוא עדיין מגייס חברים והוא מתחזק מיום ליום". בסרט נחשפים הצופים לחילוץ של נערות יזידיות שנחטפו על ידי דאעש מתוך המחנה כאשר מחמוד וזיאד, איש המרכז היזידי, שולפים אותן מתוך אוהלים כשהם חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות, רבות מהן נערות שנשבו בעבר בידי דאעש והסכימו לחזור לתוך התופת. מהצד השני חושף הסרט את ביתו של מחמוד. זהו אי של עזרה הדדית, אמפתיה וסולידריות. "חייתי שם בתקופה שצילמתי את הסרט", נזכר הירורי, "הם היו כמו משפחה בשבילי. לא היה להם הרבה אבל הם חלקו כל מה שהיה להם איתי ועם 'האורחות' — הבנות היזידיות שחולצו מאל־הול. אמו של מחמוד קראה לי 'בני'. זה טיפוסי כל כך למזרח התיכון והזכיר לי את הילדות שלי — את קבלת האורחים כשהאורח מקבל אוכל אפילו לפני הילדים, והנשים עוזרות זו לזו גם במצבים הכי קשים".
בת שבע, חטופה
וזהו לבו של הסרט — סיפורן של הנשים עצמן. הן אמנם לא מתראיינות במובן המקובל, אך יש קטעי שיחה. "אני שונאת את העולם הזה, הכל שחור", אומרת אחת מהן, "חמש שנים בשבי ועכשיו אני פה לבד". אחת הנערות שואלת "איך אלוהים נתן לזה לקרות?" ואחרת מספרת בתמצית את קורותיה: "חטפו אותנו ולקחו אותנו למוסול. שם הכריחו אותי להתחתן לראשונה. אני ועוד 61 בנות. רק בנות צעירות. אחר כך לקחו אותנו ממוסול לא־רקה בסוריה. שם הם נתנו אותנו לגברים שונים. הם חושבים שהדת היזידית היא של כופרים ולכן כל הבנות היזידיות צריכות להיות סבאיה שתנקה להם את הבית ותהיה השפחה שלהם. שם עבדול־רחמן בחר בי. הוא כפה עלי להתחתן איתו. אחרי שנה הוא מת במלחמה אז העבירו אותי לבית עם נשים של דאעש, כדי למכור אותי לגבר אחר. שמרו עלי כל הזמן, כל החיים שלטו בי, מאז שהייתי קטנה. הלב שלי שבור לגמרי".
אחת החטופות היא מיטרה בת השבע. היא נחטפה מסינג'אר כשהיתה בת שנה. הוריה עדיין נעדרים והיא דוברת ערבית בלבד ולא כורדית, כי שהתה כמעט כל חייה הקצרים בשבי. משוחררת אחרת מספרת על מה שעוללו לה אנשי דאעש: "מכרו אותי ל–15 גברים שונים. איש דאעש הראשון שלקח אותי היה שוודי. הוא היכה אותי ועשה לי חור בראש. אחר כך ישבתי בכלא שלהם ומכרו אותי למישהו בסוריה. ואחר כך למישהו מתוניסיה. הוא שבר לי את השיניים". למרות כל זאת החליטה אותה אישה לשמש כמסתננת למחנה אל־הול אחרי שכבר שוחררה. "הייתי בהלם כשפגשתי את המסתננות היזידיות בפעם הראשונה", אומר הירורי. "שמעתי עליהן קודם אבל הייתי המום מזה שיש בני אדם עם אומץ כזה, נשים שמוכנות לחזור ולסכן את חייהן אחרי שניצלו. כששאלתי אותן אם הן באמת רוצות לעשות זאת, אם הן אינן מפחדות, הן רק התעצבנו ואמרו שברור שהן רוצות. הן אמרו שאין להן ממה לפחד, שאין להן כבר מה להפסיד, שחשוב להן לעזור לנשים האחרות".
טרילוגיה של חורבן
הטרילוגיה של הירורי היא על המלחמה המחריבה את עיראק וסוריה בשנים האחרונות. "המלחמה הזאת איננה רק פצצות הנופלות על ערים במזרח התיכון שגורמות לאנשים לברוח מבתיהם ולבוא לאירופה", הוא מסכם. "יש כאן מלחמה שכולנו אחראים עליה בצורה זו או אחרת. יש מדינות מודרניות ומערביות המייצרות את הנשק, יש את אלו הנאבקות על הנפט ואת אלו הנאבקות על השפעה בגלל אינטרסים באזור. כתוצאה מכך, מדינות האזור נמצאות במלחמה שנים רבות כל כך עד שדור אחרי דור נולד ומת בהן בלי שיספיק אפילו לקבל חינוך והשכלה, בלי שקיבל אפשרות להגיש אוכל לשולחן ללא פחד מהפגזה".
הירורי מדבר על פתרונות ארוכי טווח למצוקה ולסיום מעגל האלימות, אבל בחודשים שעברו מאז שסיים את צילומי הסרט — ההתרחשויות בפיסת הארץ העקובה מדם של צפון־מזרח סוריה אינן מבשרות טובות. מצד אחד כוחות דאעש התחזקו וחזרו להילחם ולתקוף בתי כלא באזור. מהצד השני מחמוד, גיבור הסרט, מת מהתקף לב וזיאד נאלץ לעזוב את המדינה לאחר שאנשי דאעש שמו אותו על הכוונת וניסו לחסלו כמה פעמים. חלק מהנשים היזידיות חזרו אמנם לבתיהן ולבני משפחותיהן, אך לחלקן לא נותר אל מי לחזור. פעילות הבית היזידי הצילה יותר מ–200 נשים, ילדות ונערות, אבל זהו סיפור שטרם נגמר. וכאן אולי מונחת השורה התחתונה והחשובה של "סבאיה": השנה היא 2022 ויותר מ–2,000 נשים יזידיות המוחזקות כשפחות מין ונמכרות מיד ליד עדיין נעדרות.
דיויד סטברו 