חוקר הטרור השוודי, מגנוס רנסטורפ, שפגש את יאסין והנייה מספר מי הם היו והיכן ישראל טעתה

רנסטורפ מספר על אחת הסיבות שכתב את ספרו החדש העוסק בחמאס: "כל כך הרבה אנשים הטילו ספק בסיפורי קורבנות ה-7 באוקטובר ובעדויות על מעשי האונס והאכזריות שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-12-19/ty-article-magazine/.highlight/00000193-d442-dadc-afdf-de4ecc770000

כשחוקר הטרור השוודי מגנוס רנסטורפ הגיע לעזה ב-1998 ונפגש עם מייסד חמאס, שייח אחמד יאסין, הוא שמע ממנו על שורשיה ההיסטוריים של התנועה. בין השאר, יאסין אמר שהיא הוקמה כשלוחה הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים ודיבר על ההשראה שקיבלה מההתנגדות הערבית למנדט הבריטי ולהתיישבות היהודית בפלשתינה בתחילת המאה ה-20. הוא גם הזכיר את אחד הסמלים של התנגדות זו – המנהיג המוסלמי עז א-דין אל-קסאם, שנתן את השם לזרוע הצבאית של חמאס, והדגיש את התנגדותו להסכמים עם ישראל ולשיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית איתה.

רנסטורפ התרשם כבר אז שמטרתו של יאסין ברורה: חיסול המדינה היהודית והקמת מדינה איסלאמית על כל שטח פלסטין. "כששאלתי מתי אנחנו יכולים לצפות להופעת מדינה כזאת", הוא מספר, "יאסין סיפר על שייח בסאם ג'ראר, איש חמאס מהגדה המערבית, שכתב ספר המנתח את הקשר בין מערכת המספרים בקוראן ובין נסים מספריים דרך ניתוח סורה 17 בקוראן הידועה בשם סורת אל-אסראא (סורת בני ישראל). ג'ראר מסיק מהניתוח שלו שגורלה של ישראל כבר נקבע. חישוביו אף הוליכו לתאריך ספציפי: תחילת הסוף, הוא קבע, תהיה בשנת 2022".

את הפגישה עם יאסין הצליח רנסטורפ לארגן הודות לעזרתה של מכרה שהיתה קשורה לארגוני האיסלאם הקיצוני, הוא מגלה בשיחה עמו בסטוקהולם. "תחילה ישבתי עם יאסין ואחר כך גם עם איסמעיל הנייה. אף על פי שמדובר בטרוריסטים, זה לא היה אירוע מפחיד. מה שהיה מפחיד יותר הוא ששייח יאסין נראה חלש מאוד. הוא ישב בכיסא גלגלים ונראה עדין ושביר כל כך, עד שפחדתי שהוא ימות בזמן הפגישה". בתום הפגישה עלה רנסטורפ יחד עם הנייה לטויוטה לבנה והם נסעו לאוניברסיטה האיסלאמית בעזה. הנייה השתתף שם בדיון עם סטודנטים ונציגי ארגונים פלסטיניים, זכה לכבוד והערצה מצד הנוכחים והפגין "רמה אינטלקטואלית אחרת לגמרי מהמשתתפים האחרים".

זה לא היה הביקור היחיד שלו בעזה: בשלושת העשורים האחרונים רנסטורפ ביקר פעמים רבות בישראל, ברצועה, בגדה המערבית וכן במצרים, ירדן, סוריה ולבנון, ערך ראיונות, אסף עדויות ורקם קשרים עם כל מי שהוא רק יכול – לרבות אנשי חמאס וחיזבאללה, אנשי שירות הביטחון הפלסטיני, אנשי ימין קיצוני בישראל, בכירים בגופי הביטחון הישראליים, דיפלומטים, פוליטיקאים ואנשי המוסדות הבינלאומיים. בספרו החדש, Hamas – Terror Inifrån (חמאס – טרור מבפנים), שהופיע בשוודית, הוא מתמקד בתנועתם של יאסין והנייה ובדרך שהובילה אותה למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר 2023. מכיוון שרנסטורפ הוא שוודי ואינו יהודי, יש לו גישה פתוחה למקורות מידע רבים והוא זכה לאמון בקרב מנהיגים ופעילים מכל צדי הסכסוך, מה שמאפשר לו להציג מבט ייחודי דווקא מפני שהוא נעשה ממרחק מסוים ולא דרך העדשה שאנו רגילים אליה, זו של כוחות הביטחון וכלי התקשורת הישראליים. עם זאת, כדמות בולטת בשיח הציבורי בשוודיה, רנסטורפ גם מושך אליו ביקורת רבה על עמדותיו כלפי מוסלמים.

"רציתי לתת לקוראים הבנה טובה יותר של הסיבה שישראל נמצאת בטראומה", אומר רנסטורפ, שספרו יצא לא רק בשוודיה אלא גם בדנמרק ויופיע בהמשך בנורווגית, פולנית ואנגלית. "רציתי גם להסביר כיצד 7 באוקטובר קרה, איך חמאס ביצע את המתקפה ואיך הפך להיות המפלצת שהוא נהיה. והיתה גם עוד סיבה: היו כל כך הרבה אנשים שהטילו ספק בסיפורי הקורבנות. היו אפילו כאלה שהטילו ספק בעדויות על מעשי האונס ובעדויות על האכזריות הנוראה שהיתה שם. רציתי להראות, אפילו בצורה גרפית, שהמטרה של חמאס לא היתה רק להרוג ישראלים, אלא ממש להשמיד אותם, להדביר אותם".

חמאס טרור מבפנים עטיפת ספר
עטיפת ספרו של רנסטרופ, צילום: Mondial
פתק שבו רנסטורפ רשם את מספרי הטלפון של אנשי חמאס מחמוד א-זהאר ועבד אל-עזיז אל-רנתיסי

אירועי 7 באוקטובר עומדים במרכז הפרק הראשון בספרו של רנסטורפ והוא שב אליהם בפרק האחרון. ביניהם, הוא מצביע על נקודות ציון חשובות בתולדות חמאס – מהקמת הארגון בסוף 1987, דרך האינתיפאדה הראשונה, תהליך אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הוא גם מספר על חוויותיו כחוקר ומבקר מתמיד באזור בזמן שאירוע רודף אירוע – טבח מערת המכפלה, פיגועי ההתאבדות, האינתיפאדה השנייה, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה, החיסולים שביצעה ישראל, עסקת שליט וסבבי המלחמה בעזה.

בין היתר, הוא מתאר באופן מצמרר את הפיגוע בקו 5 בתל אביב באוקטובר 1994, אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים שביצע חמאס בישראל. הפיצוץ, שבוצע באוטובוס של חברת דן ברחוב דיזנגוף, גבה את חייהם של 22 בני אדם ויותר מ-100 נפצעו בו. ישראלים רבים זוכרים את התמונות ששידרה אז התקשורת הישראלית, שעדיין לא היתה מורגלת בסיקור אירועים כאלה: אוטובוס מרוסק, פצועים שותתי דם, עוברי אורח הלומים ופינוי של גופות וחלקי גופות. רנסטורפ משחזר את הדרך שעבר המחבל לפני הפיצוץ, לרבות תהליך ההכשרה שלו וההכנות הטכניות. "יום לפני הפיגוע עבד א-רחים חסן נזאל מקלקיליה הקליט צוואה בווידיאו", הוא כותב בספר. "הוא שיבח את מות הקדושים בעודו מחזיק ברובה גלילון. סרטון זה עזר להגביר את הלחץ הפסיכולוגי עליו לבצע את הפעולה מבלי לנסות להתחמק. כשהגיעה השעה, בבוקר 19 באוקטובר, הוסע נזאל על ידי אחד מאנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם לאחת מתחנות קו 5 ועלה לאוטובוס. קצת אחרי שהאוטובוס חלף על פני דיזנגוף סנטר הוא לחץ על כפתור ההפעלה של פצצה רבת-עוצמה שהוחבאה בתיקו. הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא הרים את השלדה מהקרקע והמיס את מסגרת האוטובוס".

מי שהכין את חומר הנפץ למטען שפוצץ בקו 5, יחיא עיאש ("המהנדס"), הוא אחד מגיבורי ספרו של רנסטורפ, לצד יאסין, יחיא סינוואר ומנהיגים בולטים אחרים בחמאס במשך השנים. הספר חוזר אחורה לתחילת פעילותו של יאסין כמטיף פופולרי בעזה, שצבר תמיכה גדולה כשקרא להתנגדות לכיבוש מהדוכן במסגד אל-עבאסי ומביתו בעזה, שם היה מלמד תלמידים ומיישב סכסוכים. "יאסין, כמו מייסד האחים המוסלמים, חסן אל-בנא, בא מרקע של הוראה", אומר רנסטורפ. "זו עמדה אידיאלית להעביר את החברה תהליך של איסלאמיזציה באמצעות דַעווה (הזמנה – תעמולה דתית והכשרת לבבות) ותרביה (חינוך)". בספר הוא מתאר כיצד דור שלם של מנהיגי חמאס לעתיד התאספו סביב יאסין בתחילת שנות ה-70, אז הקים את ארגון אל-מוג'מע אל-איסלאמי, שעסק בעבודת צדקה ענפה. יאסין גם הקים מרכזי תרבות איסלאמיים, מרפאות, מועדוני נוער וגני ילדים שגם העניקו טיפול רפואי וארוחות. מוסדות רווחה סוציאליים אלה, שדאגו לצרכיה המיוחדים של האוכלוסייה הכבושה ברצועה, יצרו בסיס לתמיכה העתידית.

בפרק "המהנדס" מתאר רנסטורפ את יחיא עיאש, ממנהיגי הזרוע הצבאית של חמאס, שחוסל על ידי ישראל ב-1996 ונהפך על פי הספר לדמות אגדתית בעיני פלסטינים – גם בגלל הפיגועים הרבים שהיה אחראי להם וגם בשל התחמקויותיו משירותי הביטחון הישראליים באמצעות שלל תחפושות וזהויות בדויות. "פיגועי ההתאבדות שיצאו לפועל תחתיו הפכו לכלי פוליטי רב-עוצמה", מציין רנסטורפ. "מעשי האלימות האלה הרעידו את דעת הקהל הישראלית והובילו לספקנות כלפי הסכמי אוסלו והרעיון של דו-קיום בשלום עם הפלסטינים. כל פיצוץ, מעבר להרס המיידי שלו, כירסם בתקווה לשלום". לקוראיו השוודים מסביר רנסטורפ שבגלל הפיגועים, עיאש הפך לאייקון אצל הפלסטינים – ואילו הימין הקיצוני בישראל חיזק את מעמדו הפוליטי באמצעות הפגנות נגד הסכמי אוסלו. "זה בדיוק מה שחמאס רצה להשיג", הוא מזכיר.

בפרק "הקצב מחאן יונס" מספר רנסטורפ על סינוואר, סוקר את ילדותו ומשפחתו ומנתח את דרכו להנהגת חמאס. האכזריות הקיצונית שלו התבטאה באלימות ובעינויים שהשתמש בהם נגד משתפי פעולה עם ישראל. דמותו התעצבה בכלא הישראלי שם, כידוע, למד את ישראל וביסס את מנהיגותו: הוא השליט טרור בקרב האסירים האחרים ורצח כמה מאלה שהגדיר כבוגדים. "הכריזמה שלו ואישיותו הדומיננטית משולבות בצד אכזרי, חסר רחמים ואלים ביותר", אומר רנסטורפ. "אלה גרמו לאסירים האחרים להפוך לחסידים שלו או לפחד ולא להעז לאתגר אותו".

מתוך מה שלמדת על סינוואר ועיאש, האם האכזריות הקיצונית של חמאס היא תוצאה הכרחית של אופי הארגון או שזו תולדה של הדמויות הספציפיות האלה והאישיות שלהן?

"זו האישיות של שניהם וגם פולחן האישיות סביבם. סינוואר ועיאש היו שני טיפוסים שונים. עיאש היה גאון טכני. זה נפוץ שיש בארגוני טרור אנשים שמצטיינים בצד הטכני, לעומת האנשים שמבצעים את הפיגועים עצמם, שהם רק בשר תותחים בשירות האנשים שגוררים אותם ומפתים אותם פנימה. הרבה פעמים אלה אנשים חלשים, כאלה שלא מוצאים עבודה או לא מצליחים להתחתן, אנשים עם בעיות שמשתמשים בהם. לעומתם, עיאש עצמו הפך לגיבור עוד בחייו – וכאשר מת ההלוויה שלו היתה גדולה יותר אפילו מזו של יאסין. וזה אדם שכל מה שהוא עשה זה הרג אנשים. סינוואר היה גאון מסוג אחר, גאון של רשע. רציתי לצייר את דמותו המלאה כי הוא דמות חשובה, בוודאי בהקשר של 7 באוקטובר. לפעמים מופיעים בהיסטוריה אנשים עם אישיות מסוימת וכישורים מסוימים שמשנים את המציאות וזוכים למעמד מיתי".

מגנוס רנסטורפ בעזה שנות ה-80
מגנוס רנסטורפ בעזה, שנות ה-80.

רנסטורפ מספר על המעברים שלו מעזה לישראל וחזרה לשוודיה כמעברים בין עולמות שונים. בעזה הוא נתקל ב"עולם של חול, חמורים, רעש של מוניות וילדים מתרוצצים ברחובות". בישראל הוא מתאר עולם שונה – את העיר העתיקה בירושלים, את שוק מחנה יהודה שבו ביקר כמה שעות לפני פיגוע חמאס הכפול שתיכנן מוחמד דף ב-1997 ואת בנייני המשרדים בתל אביב ובהרצליה שם נפגש עם אנשי צבא, חוקרים ופוליטיקאים. "היה לי היתרון הזה – היכולת לעבור בין העולמות ולראות את הקונפליקט מלמעלה", הוא מציין. "אקדמאים אחרים, בעיקר באירופה, בחרו צד, לרוב את הצד הפלסטיני, אבל אני שמרתי על ראש פתוח. היו לי דעות על הסכסוך, אבל לא הייתי תקוע בתוכו".

למה אנשי חמאס הסכימו להיפגש איתך?

"חמאס רצה יחסים בינלאומיים. מנהיגיו רצו להראות לעולם שהם לא מייצגים רק אלימות. וזה נכון, יש בחמאס הרבה יותר מאלימות: זה ארגון ענק ויש לו זרועות ארוכות שנטועות בתחום החברתי, החינוכי והדתי בעזה. רוב מנהיגי חמאס היו מורים ואקדמאים באוניברסיטה. הם התרכזו בנוער והיו טובים מאוד בזה. ישראל לא ממש ראתה למה זה יתפתח. אפשר להרוג לוחמים רבים בגדודי עז א-דין אל-קסאם, אבל חמאס עשו אינדוקטרינציה של אלפי בני נוער בכל שנה במחנות, הם למדו שם איך לשנוא את ישראל והם מתעקשים ואיתנים בעניין הזה".

אחרי שפגש את יאסין והנייה ניסה רנסטורפ להיפגש גם עם מנהיגי חמאס נוספים שהובילו את הנהגת החוץ של הארגון, שפעלה אז מעמאן. ב-1999 הוא הצליח לתאם פגישה עם מוחמד נזאל, חבר הלשכה המדינית של הארגון. זה היה שנתיים אחרי ניסיון ההתנקשות הכושל בראש הלשכה המדינית, חאלד משעל, והפגישה התקיימה בנוכחות שומרי ראש חמושים. "בשיחה עצמה נזאל לא דיבר על פרטים מבצעיים. זו היתה שיחה כללית על האידיאולוגיה של חמאס, על המבנים הארגוניים שלו, על שייח יאסין והמדיניות של ישראל", מספר רנסטורפ ומוסיף שנזאל ישב מאחורי שולחן כתיבה גדול מעץ מהגוני תחת דיוקנו של יאסין ולחדר נכנס מדי פעם עוזר והעביר לו פתקים. מיד לאחר שקרא אותם לחש נזאל הוראות, הינהן לרנסטורפ והשמיד את הפתקים במגרסת נייר.

רנסטורפ הסתקרן וניסה לדובב את בן שיחו ולחשוף מידע רגיש, אבל בשלב מסוים נזאל הפסיק אותו. "הוא רכן קדימה, הביט בי עמוק בעיניים, חייך וסיפר שזמן מה קודם לכן פנה אליו מפקד מקומי בגדודי עז א-דין אל-קסאם בחברון והציע רעיון למבצע צבאי מרהיב: חטיפה של פוליטיקאי ישראלי". נזאל תיחקר את אותו מפקד על הצעתו והתברר שהוא מתכוון לאפשרות לחטוף את אריאל שרון. על פי מה שסיפר נזאל לרנסטורפ, הוא השיב למפקד: "אל תהיה מגוחך! ראית את הגודל של האיש הזה? מבחינה לוגיסטית זה בלתי אפשרי. זה ידרוש לפחות חמישה אנשים וטנדר. תשכח מזה!" לימים נפגש רנסטורפ עם שרון בכנסת וסיפר לו את הסיפור. לדבריו, שרון פרץ בצחוק עוצמתי שמילא את החדר.מסעות דילוגים

חמאס אינו תחום ההתעניינות היחיד של רנסטורפ בן ה-59. הוא עוסק כבר שנים בחקר הטרור, ולא רק בהקשר המזרח-תיכוני שלו. כפי שספרו הנוכחי על חמאס נפתח בתיאור מפורט וקשה לקריאה של מתקפת 7 באוקטובר בפסטיבל הנובה וביישובי הנגב המערבי, גם ספרו הקודם, Från terrorns frontlinjer (מחזית הטרור), שיצא בשוודית אשתקד, מתחיל באירוע טרור היסטורי – אסון לוקרבי, כפי שמכונה התרסקות מטוס הבואינג 747 של חברת פאן אם, שפוצץ מעל סקוטלנד ב-1988. רנסטורפ כותב על קורבנות הפיגוע שנפלו יחד עם שברי המטוס, ששקל 290 טונה, על הכפר לוקרבי בדרום סקוטלנד. 259 נוסעים ואנשי צוות במטוס נהרגו, לצד 11 מתושבי הכפר. גם כאן רנסטורפ מספק תיאורי אימה: הוא מצטט פתולוג אמריקאי, שמסביר כי ככל הנראה חלק מהנוסעים, שאיבדו את הכרתם עקב מחסור בחמצן אחרי הפיצוץ, חזרו להכרה בגובה ארבעה קילומטרים מהקרקע והיו מודעים לגורלם במשך יותר מעשר שניות לפני שהתרסקו. "לפי המשטרה הסקוטית", כותב רנסטורפ, "כמה מהנוסעים התכוננו למותם ונמצאו כשהם מחזיקים בחוזקה את הצלבים שלהם. אישה אחת נמצאה מחבקת בחוזקה את תינוקה. שתי נשים צעירות נמצאו מרותקות למקומותיהן כאשר האצבעות שלהן שלובות זו בזו".

שני ספריו של רנסטורפ משלבים בין הזוועה של הטרור ובין הפוליטיקה שמאחוריו ומאמצי הלחימה בו. הוא מספר כיצד בראשית ימיו כחוקר, בסוף שנות ה-80, הגיע למטות ה-FBI וה-CIA בוושינגטון ונפגש עם אנשי צבא אמריקאים כדי לשוחח איתם על מושאי מחקריו אז – ארגון המחתרת הגרמני "סיעת הצבא האדום" (שמוכר בכינוי "כנופיית באדר-מיינהוף"), ארגוני טרור פלסטיניים כמו זה של אבו-נידל והחזית העממית לשחרור פלסטין וכן חיזבאללה. אלה היו שנות הפעילות הראשונות של הארגון השיעי הלבנוני ורנסטורפ עסק בין השאר בנושאים שהיו חשובים לאמריקאים – חטיפות ופיגועים שהארגון ביצע בשירות איראן, משבר החטופים האמריקאים בטהראן והאתגרים של לחימה בארגוני טרור. מאוחר יותר הגיע רנסטורפ לבריטניה ולימד באוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד. הוא היה בין מארגניו של כנס בלונדון, שהמחתרת האירית (IRA) הצליחה לשתול בו פצצה אך זו התגלתה בעוד מועד ואיש לא נפגע.

המחקר שערך רנסטורפ על הקשרים בין חיזבאללה, איראן, סוריה וישראל על רקע המציאות המדממת של לבנון הביא אותו למסעות דילוגים בין לבנון, ישראל וסוריה. כמומחה לחיזבאללה, הוא מספר שגויס ב-1997 כדי לבדוק עבור ישראל את היתכנותה של נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שלוש שנים לפני שזו בוצעה. כדי להבין איך יגיב חיזבאללה לצעד ישראלי חד-צדדי, רנסטורפ נהפך למעין שליח הנע בין תל אביב לביירות. השיחות בלבנון התנהלו עם בכיר חיזבאללה מוחמד ראאד, ובישראל – עם יוסי ביילין. לאחר שישראל נסוגה מדרום לבנון רנסטורפ הפך שוב למתווך, הפעם בניסיון להביא לעסקה בינה ובין חיזבאללה לאחר חטיפת שלושה חיילי צה"ל בהר דב וחטיפת האזרח הישראלי אלחנן טננבוים, ששתיהן בוצעו באוקטובר 2000. אך תפקידו הסתיים אחרי שממשלת אהוד ברק התחלפה בזו של שרון, והתהליך הושלם ב-2004 בתיווך סוכנות הביון הגרמנית.

רנסטורפ ואיש הדת השיעי-לבנוני, שייח פדלאללה, ממניחי התשתית הרעיונית של החיזבאללה. 

מאז חוקר רנסטורפ סוגיות רבות הקשורות בטרור, ובהן ההתנדבות באירופה לשורות דאעש, סכנות הימין הקיצוני והניאו-נאציזם באירופה וסַלַפיזם ג'יהאדיסטי. כפרופסור עמית באוניברסיטת הביטחון השוודית (Försvarhögskolan) בסטוקהולם הוא מכין דו"חות והמלצות לרשויות בשוודיה ובאיחוד האירופי. הוא מופיע לעתים קרובות בכלי התקשורת כמומחה לטרור ועמדותיו מעוררות גם התנגדות: בגלל מחקריו על השפעת האחים המוסלמים וגורמים איסלאמיסטיים קיצוניים על החברה האזרחית בשוודיה ובאירופה, מבקריו טוענים שהוא איש ימין קיצוני ומאשימים אותו בשנאת מוסלמים ובהפצת תיאוריות קונספירציה. "יש אנשים שלא אוהבים אותי", הוא אומר, "ויש גם איומים. אני לא מפחד להסתובב ברחוב, אבל ראש המשטרה החשאית השוודית אמר לי פעם שלא כדאי לי לנסוע בתחבורה ציבורית".

בספר החדש רנסטורפ גם מתייחס למדיניותה של ישראל כלפי חמאס במשך השנים. כשהוא נשאל לדעתו על התמודדותה עם התנועה, על סמך השיחות שניהל עם אנשי חמאס, הוא משיב כי ההחלטה שקיבלה ישראל ב-1992 לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי היתה "נקודת מפנה בתולדות חמאס שמהווה טעות ישראלית גדולה: שמו את כל האנשים שהיו מפוזרים בעזה, בגדה ובירושלים יחד באותו מקום. בלבנון הם גם יצרו קשרים עם חיזבאללה ואיראן. הם גדלו שם להיות משהו אחר.

"עוד טעות ישראלית היתה שבתחילת הדרך שמו את כל האסירים מחמאס באותו כלא. כך סינוואר צמח. ב-1999 הוזמנתי לביתוניא, לביתו של חסן יוסף חליל – זה היה ממש בזמן שבנו גויס לשב"כ כסוכן (חליל היה בכיר חמאס בגדה, ובנו הבכור, מסעב חסן יוסף, מוכר בזכות הכינוי "הנסיך הירוק" שקיבל על ידי השב"כ, ד"ס). כמובן שלא ידעתי על זה. באמצע הארוחה הוא שאל אותי אם אני מהמוסד. אמרתי שלא ושאלתי אותו על הגירוש ללבנון כי הוא היה אחד המגורשים. הוא ענה לי שעד לגירוש אנשי חמאס בעזה ובגדה לא הכירו אחד את השני. בלבנון הם פיתחו קשרים אישיים ויומיומיים והגדירו אסטרטגיות לשנים הקרובות. בנוסף לכך, תשומת לב בינלאומית הופנתה לתנאי החיים הקשים במחנה האוהלים שבו חיו המגורשים וכלי תקשורת בינלאומיים דיווחו על המקום והובילו לביקורת חריפה על ישראל ולגינוי חריף של האו"ם".

גם מדיניות החיסולים של ישראל לא היתה חפה מבעיות. רנסטורפ מזכיר שניסיון החיסול של חאלד משעל, בתקופת ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, כמעט הרס את השלום עם הירדן, וגם החיסולים של עיאש, יאסין ועבד אל-עזיז א-רנתיסי לא הובילו להתמוטטות הארגון. ומה בנוגע לטענה שנתניהו למעשה חיזק במשך שנים את חמאס כדי להילחם ברשות הפלסטינית, בסיכויים להקמת מדינה פלסטינית ובתנועה הלאומית הפלסטינית?

"יש בזה הרבה אמת", משיב רנסטורפ. "אחרי רצח רבין ישראל בנתה יותר התנחלויות ונראה היה שהיא משחקת על זמן, על שינוי דמוגרפי ועל החלשת הרשות הפלסטינית. קיומו של חמאס בעזה היה חלק מהאסטרטגיה הזאת. אחת הסיבות לכך שרבין נרצח היא שאף על פי שהוא דיבר על שלום, לא הורגש שיפור במצב הביטחוני וחמאס המשיכו את הפיגועים שגרמו לימין הקיצוני היהודי להתחזק. חמאס ונתניהו הלכו יד ביד ברצון שלהם להרוס את תהליך השלום. בצד של נתניהו יש הכרה עמוקה בכך ששלום עם הפלסטינים לא יכול לעבוד. הוא חישב שעדיף שהקטארים ישלמו על חמאס מאשר שישראל תעשה את זה, אבל זה שיחרר לחמאס משאבים ששימשו למימון היכולות הצבאיות שלו, להעצמת הקשר עם איראן ולבניית מנהרות. בין 2012 ל-2017 השתלטו על חמאס אנשי הקו הנוקשה והיה שינוי קיצוני בהנהגה שלו בעזה. אחרי שחמאס קיבל אחריות שלטונית על הרצועה והחליף את פיגועי ההתאבדות בבניית מנהרות וירי טילים, 7 באוקטובר היה שיא בשינוי פרדיגמה וההתנגדות הפכה שוב לחזית הכל".

אבל בזמן שחלף מאז הטבח ותחילת המלחמה, רנסטורפ מתאר שינוי פרדיגמה חדש: "בקיץ נציגי פתח וחמאס היו בסין בניסיון לראות כיצד הם יכולים להקים ממשלת אחדות. זה יוצר עוד קושי בעניין השליטה בעזה בסוף המלחמה. בשטח עצמו חמאס עדיין פופולרי, פתח עדיין בקטסטרופה מבחינת התמיכה ויש בעיה אמיתית בעניין הלגיטימציה למי שישלוט בעזה בעתיד. יידרש גם כוח צבאי – אולי של איחוד האמירויות או של מצרים, מישהו שיכול לייצב את המצב – אבל ישראל הרי לעולם לא תוותר על ביטחון הגבולות החיצוניים והיא לא תאשר מעבר חופשי לעזה או לגדה כדי שהאיראנים לא יתקרבו לגבולותיה. כך שאנחנו עדיין רחוקים מפתרון".

מגנוס רנסטורפ. צילום: מונדיאל

רנסטורפ עורר בעבר ביקורת רבה כשדיבר על חולשת המערב בהבנת תהליכים במזרח התיכון וגם על השפעת תהליכים אלה על אירופה עצמה. לדבריו, "יש קיטוב מסיבי במערב, יש עלייה מסיבית בהפגנות בעד הפלסטינים ועלייה חדה באנטישמיות – וזה עוד לפני שעזה נפתחה לעיתונאים. העולם עוד לא ראה את עזה ההרוסה, שייקח עשורים רבים לבנות אותה. לכן, לפני שישראל מרימה את השמיכה מעל עזה, היא חייבת תוכנית". הוא מוסיף כי חמאס אינו מעמיד איום אסטרטגי בפני ישראל מבחינה צבאית, אבל אסור לשכוח שיש איומים כאלה: "אם מסתכלים רק על עזה, הגדה וירושלים, מפספסים את התמונה הכללית – ישראל מוקפת באויבים שהם גם אויבי המערב. את הבעיה של עזה אפשר לפתור רק על ידי תוכנית כמו תוכנית מרשל ותהליך שהוא כמו תהליך דה-נאציפיקציה. יש צורך בתִכנות מחדש. יותר מאשר דה-נאציפיקציה, מדובר בדה-רדיקליזציה ובדה-מיליטריזציה של אוכלוסייה שלמה, כמו שהיה אחרי מלחמת העולם השנייה".

זה באמת אפשרי, לדעתך?

"אני לא יודע. יש שם אנשים דתיים מאוד, שחיו זמן רב תחת כיבוש. בעזה יש צורך בדור חדש של מנהיגים. זה לא אבוד, צריך מימון ממדינות המפרץ, צריך את סעודיה, יש הרבה מה לעשות – אבל כנראה שיהיה גרוע יותר לפני שיהיה יותר טוב".

ישראל – נורווגיה: יחסים על האש

הממשלה באוסלו מיטלטלת בין דרישה ציבורית להחריף את הטון נגד ישראל ופעולותיה בעזה, לבין היותה של נורווגיה יצואנית נשק גדולה, שייתכן שרכיבים מתוצרתה מגיעים גם לצה"ל – תוך עקיפת החוק האוסר על שיווק נשק למדינות שנמצאות במלחמה. האם הפוליטיקה תנצח את הפרקטיקה?

התפרסם במגזין דה-מרקר: https://www.themarker.com/magazine/2024-04-08/ty-article-magazine/.premium/0000018e-a345-d9c2-afbe-abd71ee20000?_ga=2.4093872.1250585102.1720623145-1456962184.1716469741

בישראל היו שהכריזו בחודשים האחרונים על נורווגיה כמדינה האירופית העוינת ביותר את ישראל. קביעה זו תלויה במידה רבה במדיניותו של שר החוץ הנורווגי, אספן בארת איידה, שנכנס לתפקידו רק כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. בארת איידה, איש מפלגת העבודה הנורווגית, מכהן בתפקיד שר החוץ בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה בשנים 2012־2013). בעבר כיהן גם תקופות קצרות כשר הביטחון וכשר האקלים והסביבה. הטענות הישראליות נגדו ונגד ממשלתו הן רבות: זה התחיל מכך שדווח כי משרדו אסר על מלך נורווגיה לשלוח מכתב תנחומים לישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר (זאת מאחר שבנורווגיה המלך אינו מוסמך לתת הצהרות בנוגע ל"קורבנות של סכסוך פוליטי"). זה נמשך בגינוי ישראל בוועידה הבינלאומית בקהיר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ובביקורת על כך שנורווגיה לא מכירה בחמאס כארגון טרור.

מעבר לכך, נורווגיה התעקשה להמשיך להעביר כספים לאונר"א בעוד מדינות רבות הפסיקו לתמוך בארגון, בתגובה לדיווחים שאנשיו היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. נורווגיה לא רק המשיכה להעביר כסף, אלא גם יצאה בקמפיין להגנת אונר"א בקרב מדינות אחרות. במקביל, נורווגיה פעילה במסגרת תביעה נגד ישראל בבית־הדין הבינלאומי לצדק בנושא הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תביעה נפרדת מהתביעה הדרום־אפריקאית המאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם.

בראיון למגזין TheMarker, מסביר בארת איידה את עמדתו: "אנחנו ידידים של ישראל. תמיד היינו ונמשיך להיות", אומר שר החוץ. "לפעמים חברים טובים צריכים לתת עצות טובות, אבל אנחנו בשום אופן לא עוינים את ישראל. תמיד ניסינו לסייע לישראל לחיות בשלום ובביטחון". כשהוא מתבקש להסביר מדוע נורווגיה נתפסת בכל זאת על ידי רבים בישראל כעוינת, הוא מסביר שלמרות הידידות, מדינתו יכולה לא להסכים עם הממשלה הישראלית. "גינינו את המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר ואנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד טרור", הוא אומר. "אבל גם אמרנו שכמו כל מדינה אחרת, ישראל חייבת לציית לחוקי הלחימה במסגרת החוקים ההומניטריים הבינלאומיים של אמנת ג'נבה. הביקורת שלנו היתה על כך שחלק מהטקטיקות הצבאיות שישראל משתמשת בהן, והמצור החלקי דה־פקטו על הרצועה שמנע מזון, חשמל ואמצעי קיום הכרחיים מאוכלוסיית עזה, היו בעייתיים מאוד. זו לא עוינות כלפי ישראל, זו ביקורתיות כלפי מרכיבים מסוימים של מדיניות הממשלה".

בארת איידה בביקור בסטוקהולם, יוני 2024, צילום: דיויד סטברו

בארת איידה מוסיף לרשימת הנושאים שלממשלתו יש עליהם ביקורת גם הצהרות של שרים בממשלת ישראל ש"נתנו את הרושם, שהוא כנראה מוטעה, שישראל מעוניינת לגרש את הפלסטינים מעזה. היו בישראל הצהרות כאלו והן בעייתיות מאוד כשהן באות משרים בממשלה".

נורווגיה ממשיכה להעביר כספים לאונר"א ודרשה ממדינות אחרות להמשיך לעשות זאת גם כן. האם אתם לא מאמינים לרשויות בישראל שדיווחו שעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר, או שבעיניכם זו אינה סיבה מספקת להפסיק לממן את הארגון?

"ההחלטה שלנו לא מבוססת על חוסר אמון בטענה הישראלית. אמנם לא ראינו עדויות, גם ארצות הברית וגם האו"ם לא קיבלו את ההוכחות, אבל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שבין 13 אלף המועסקים בעזה, היו כאלו שהיו קשורים לחמאס ואפילו במתקפת הטרור. זה נורא, זה בלתי מקובל וזה דורש חקירה. אמרנו את זה למזכ"ל האו"ם, גוטרש, וללזאריני (הנציב הכללי של אונר"א, ד"ס). אבל, לא הסכמנו לכך שגם אם זה נכון, צריך לקצץ את כל התמיכה. לא כך מתנהלים כשיש הפרות חוקים בתוך ארגונים. לא סוגרים את הארגון אלא מחפשים את הפושעים. אם מישהו במשטרת אוסלו נעצר בחשד לרצח, אני לא אסגור את המשטרה אלא אעצור את החשוד. אנחנו שמחים לראות שיש כעת מדינות ששינו את מדיניותן – אוסטרליה, שוודיה, דנמרק וקנדה למשל, וכך גם הנציבות האירופית. זה לא שאנחנו לא מאמינים לישראל, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להעניש בגלל זה את כל הפלסטינים".

בעניין אונר"א בארת איידה לא מקבל טענות על אופיו הבעייתי מלכתחילה של הארגון והאפשרות לתמוך בפלסטינים דרך ארגונים אחרים. "רוב מכריע של הארגונים הבינלאומיים האחרים הפועלים באזור אומרים שאין אפשרות להחליף את אונר"א בטווח הקצר", הוא אומר. "הם התשתית לכל הפעילות ההומניטרית בעזה, כך שכל הארגונים מתאמים איתם".

בנובמבר הצהרת כי "היינו ברורים בקביעה שיש לראות בחמאס ארגון טרור". האם, בניגוד לעבר, זו כעת המדיניות הרשמית של נורווגיה, גם בכל הנוגע לאכיפת חוק, סנקציות כלכליות וכן הלאה?

"מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היתה באופן ברור מתקפת טרור והיא בוצעה על ידי חמאס, כך שבהקשר זה הם ביצעו פעולת טרור חמורה מאוד. עם זאת, עמדתנו העקבית שומרת איזשהו סוג של קשר עם כל הקבוצות הרלוונטיות. זה לא אומר שאנחנו מקבלים את המטרות שלהן או את המדיניות שלהן, אבל אנחנו חושבים שאם אנחנו מנסים לתרום להפסקת אש בין הצבא הישראלי לחמאס, מישהו צריך לדבר עם חמאס. זה לא אימוץ של הארגון, אלא רק הודאה בכך שהם קיימים. הדרך להחליש את החמאס היא לפתח דרך חלופית למדינה פלסטינית. כוחות רבים תרמו לפיצול של החברה הפלסטינית וזה שירת את חמאס ואת אלו שלא רצו התקדמות. אנחנו לא רוצים פלסטין בשליטת חמאס, אלא פלסטין בשליטת פלסטינים אחרים שמכירים בישראל ובזכותה לחיים ולביטחון".

אתם מקיימים קשר עם חמאס?

"כן, אנחנו עומדים בקשר עם חמאס כפי שאנחנו בקשר עם חיזבאללה, עם החות'ים וכל שאר הגורמים באזור. ובגלל זה לא הטלנו אותן סנקציות שמדינות אחרות הטילו, אבל אין להבין את זה כתמיכה במטרות ובמדיניות שלהם". בארת איידן גם מוסיף, בלי לפרט בדיוק למי הכוונה, ש"יש אנשים בעולם שמבקרים אותנו על כך בפומבי, אבל למעשה שמחים שזה המצב, כי מישהו צריך לתחזק את הקשרים האלו".

מה עמדתכם הנוכחית בעניין התביעה הדרום־אפריקאית בהאג ותוצאותיה?

"ציינתי לטובה את העובדה שישראל החליטה להגיב לתביעה. לא הגבתי לעצם היוזמה, אבל בהינתן שהתביעה קיימת, טוב שישראל הגיבה, טוב שהיא מכירה בסמכות בית המשפט וברור שזו זכותה להגן על עצמה מפני ההאשמות. בית המשפט לא טען שיש כאן רצח עם, אלא שיש מספיק אלמנטים שעלולים ליצור הפרה של האמנה למניעת רצח עם, וישראל צריכה להגיב ולהודיע לבית־המשפט אילו צעדים היא נוקטת כדי לקיים את המגבלות החלות על מדינה שנלחמת. זה חוקי להילחם במלחמה של הגנה עצמית, אבל יש חוקים כיצד לעשות זאת. יש כמובן עוד נושא שבית הדין הבינלאומי לצדק עוסק בו, תיק אחר שעוסק בנושא אחר – הכיבוש הישראלי בו התערבנו, בניגוד לתיק רצח העם". ואכן, נורווגיה היתה אחת מ־50 מדינות שהעידו בפני בית־הדין בנושא זה בסוף פברואר. "נורווגיה מסתייגת בבירור מאלימות של מתנחלים ישראלים ומעקירת פלסטינים באדמות כבושות", אמר בארת איידן בהקשר זה. "ההתנחלויות אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי… והעוול שהפלסטינים נתונים לו חייב להיפסק".

למדיניות הנורווגית כלפי ישראל יש גם צד כלכלי. ממשלת נורווגיה פרסמה לאחרונה אזהרה לחברות נורווגיות שלא לעסוק בשיתוף פעולה עסקי או במסחר המשמש "להנצחת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בישראל". על פי שר החוץ בארת איידה, "נורווגיה טוענת זה זמן רב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מפרה את החוק הבינלאומי, לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם, ומערערת את הסיכויים להשגת מדינה פלסטינית עתידית ופתרון בדרכי שלום של הסכסוך". לכן, על פי הודעת השר, ההמלצה לחברות נורווגיות היא "תגובה להתעצמות מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשנה האחרונה, כמו גם הרחבות התנחלויות חדשות והגברת האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים". בארת איידה טוען שהקהילה העסקית הנורווגית ביקשה הנחיות מהרשויות לגבי הפעילות שלהן, והמלצת הממשלה מבהירה ש"חברות נורווגיות צריכות להיות ערניות לעובדה שעיסוק בכל פעילות כלכלית או פיננסית בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות עלול לסכן אותן, ולתרום להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם".

בפועל, למדיניות זו יש כבר השלכות. "מכתבו של שר החוץ הבהיר כי כל דבר שמועיל לארגונים שתורמים ל'כיבוש הבלתי חוקי' בישראל, אינו תואם את המדיניות הנורווגית", מסביר לייף קנוטסן, מתאם התקשורת של הקהילה היהודית בנורווגיה. "הוא גם שלח את המכתב הזה ל־Vinmonopolet, המונופול הקמעוני למכירת משקאות אלכוהוליים שבבעלות ממשלת נורווגיה. Vinmonopolet, בתגובה, כינסה מיד ישיבת מועצת מנהלים שהחליטה להוריד מהמדפים יינות מהגדה המערבית ומהגולן". קנוטסן אומר שצעד זה עלול להיות בלתי חוקי בהקשר של חוקי האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי (WTO), במיוחד בהקשר של הגולן. "זה שינוי מדיניות שבארת איידה הכתיב משולחן העבודה שלו, לא דרך הקבינט ולא דרך הפרלמנט, וזוהי מדיניות חוץ דרך קמעונות", אומר קנוטסן. "אחת התוצאות היא שבפועל, יהודים בנורווגיה שרוצים יין כשר לפסח, יתקשו להשיגו".

בשיחה עם מגזין TheMarker מבהיר בארת איידה ש"הרשת יכולה לייבא יינות ישראלים אחרים ככל שהיא בוחרת", ומוסיף: "יש לנו יחסים כלכליים עם ישראל ואנחנו רוצים להמשיך לקיים אותם. אבל אנחנו טוענים כבר שנים שהיחסים הכלכליים צריכים להיות עם ישראל של גבולות 1967. זה לא חדש. כעת, אנחנו מחזקים את העצה שלנו לעסקים נורווגיים – תרגישו חופשי לקנות ולמכור בישראל, אבל לא במה שמתדלק את הכיבוש, שנדמה לי שכולם, למעט הממשלה הישראלית, מכירים באי־החוקיות שלו. זו לא מדיניות רדיקלית מאוד. זו עמדה שנועדה ליצור עקביות במדיניות שלנו לא לתרום כלכלית להפרות זכויות אדם ולהפרות של החוק הבינלאומי. אנחנו לא נכנסים לפרטים, אלא נותנים עצות כלליות. זו היתה מועצת המנהלים של Vinmonopolet שקיבלה את ההחלטה".

למרות כל זאת, דומה שהמשק הנורווגי לא משלם מחיר גבוה במיוחד על העמדה העקרונית של הממשלה. יחסי הסחר בין ישראל לא נפגעו בצורה דרמטית, והקריאות לחרם הן יותר סמליות מאשר מעשיות. על פי מֶטֶּה יוהאנה פולסטאד, נשיאת לשכת המסחר נורווגיה־ישראל, הייצוא העיקרי של נורווגיה לישראל במשך עשרות שנים הוא דגים. "יותר מ־80% מכלל הסלמון המיובא לישראל הוא מנורווגיה. נורווגיה גם מייצאת מתכות ונייר בהיקף קטן יותר", אומרת פולסטאד. "הייצוא העיקרי של ישראל לנורווגיה הוא מוצרים חקלאיים – פירות וירקות. ישראל מייצאת לנורווגיה גם מוצרים טכנולוגיים כמו חלקי מחשב. שני המגזרים הללו מכסים את רוב היבוא לנורווגיה מישראל".

פולסטאד מוסיפה שלמרות המתחים הפוליטיים, מכירות הדגים מנורווגיה המשיכו לגדול, בעוד שאר המגזרים לא גדלו במשך זמן מה. "האקלים הפוליטי בנורווגיה לגבי ישראל אינו מועיל לקידום עסקים, ובעיקר ליוזמה של יצירת קווי מסחר חדשים. נראה שהסנטימנט האנטי־ישראלי יצר חוסר רצון לפתח קשרים עסקיים חדשים עם ישראל", היא אומרת. "למרות זאת, חלק מהמסחר ממשיך לגדול. בשנים 2022־2023 היבוא הישראלי לנורווגיה גדל מ־1.6 מיליארד כתר נורווגי (כ־560 מיליון שקל) ל־1.8 מיליארד כתר (כ־600 מיליון שקל), אלו נתוני שיא. גם הייצוא הנורווגי לישראל ב־2022 היה ברמת שיא של 2.6 מיליארד כתר (כ־900 מיליון שקל) וירד ל־2.3 מיליארד כתר (כ־800 מיליון שקל) ב־2023".

בנוסף להמלצת ממשלת נורווגיה להחרים מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, פולסטאד מציינת גם את העובדה שאוניברסיטאות בנורווגיה קוראות לחרם אקדמי נגד ישראל, אף שהממשלה מתנגדת למהלך זה. קנוטסן מסביר בעניין זה שהיו קריאות רבות לחרם מסוגים שונים בנורווגיה בחודשים האחרונים. באקדמיה הנורווגית יש מקרים של אוניברסיטאות שניתקו קשרים עם מוסדות אקדמיים מישראל. אחת הדוגמאות היא אוניברסיטת OsloMet (Oslo Metropolitan University), שהחליטה לא להמשיך תוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת חיפה. "זה מקרה שבו מועצת המנהלים של המוסד קיבלה את ההחלטה", מספר קנוטסן. "הם טוענים שזה לא חרם אלא החלטה של אי המשך תוכנית, אבל זה משחק בסמנטיקה". על פי קנוטסן, זוהי פגיעה ברורה בחופש האקדמי, שמיועדת לרצות קבוצה של אקטיביסטים שעסוקה בלהשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. על פי דיווחים בתקשורת, אוסלו מט אינה לבדה. גם אוניברסיטת דרום־מזרח נורווגיה (USN) החליטה לסיים את שיתופי הפעולה האקדמיים והמחקריים שלה עם המכללה האקדמית הדסה בירושלים בעקבות המלחמה בעזה.

והחרמות נמשכים גם בגזרות אחרות. קנוטסן אומר שישנם איגודים מקצועיים ורשויות מוניציפליות, כולל עיריית אוסלו, שקראו לחרמות ופרסמו הודעות על חרמות. "הם נזהרים מאוד מלהגיד שהם מחרימים את ישראל, וטוענים שהם מחרימים רק ארגונים וחברות שתורמים להתנחלויות. עם זאת, לא תמיד ברור מה זה בדיוק אומר ומה בעצם הם לא רוכשים. זה נראה כמו Virtue Signaling (הפגנת מוסריות שטחית לצורכי תדמית, ד"ס) עבור הקהל הביתי שלהן".

כשמגיעים לכסף הגדול באמת, עם זאת, נורווגיה לא ממהרת לחתוך את כל ההשקעות שעלולות להיות קשורות בצורה כזו או אחרת עם הכיבוש וההתנחלויות. בנושא זה מעניין לבדוק את קרן הנפט הנורווגית, שמשקיעה את עודפי ההכנסות של מגזר הנפט של המדינה במה שנהפך לקרן העושר הריבונית הגדולה בעולם. הקרן, המחזיקה כ־1.5 טריליון דולר, משכה בעבר השקעות בחברות ישראליות, אך היא עדיין מושקעת על פי דיווחים שונים בכ־70 חברות ישראליות, בשווי של מיליארדי דולרים. כעת, היא בודקת אם למשוך השקעות מחברות שיש להן קשר לכיבוש ולהתנחלויות, בעיקר גופים כגון בנקים ומוסדות פיננסיים ישראליים.

"זה נידון כאן בהרחבה", אומר שר החוץ בארת איידה, "ההמלצות שלנו רלוונטיות גם להשקעות בקרן הנפט וועדת האתיקה של הקרן בוחנת את הדברים. זה מסובך, כי למשל, כשיש בעלות בבנק, ייתכן שיש לבנק פעילות גם בישראל וגם בשטחים כבושים. הממשלה לא נכנסת לפרטים ולכל פורטפוליו. לקרן יש דירקטוריון ויש לה גם הנהלה רחבה יותר וכן ועדת אתיקה, והם אלה שמקבלים את ההחלטה".

למרות הצעדים הרבים המיועדים להפעלת לחץ על ישראל, ישנם קולות בנורווגיה הטוענים שהממשלה אינה נוקטת מספיק פעולות נגד ישראל, וכדי לתמוך בפלסטינים. ארגונים פרו־פלסטינים טוענים, למשל, שתעשיית הנשק הנורווגית, שחלק גדול ממנה נמצא בבעלות ממשלתית, מצאה דרכים לעקוף את האיסור שמטילה המדינה על מכירת נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. האם ייתכן שנורווגיה מנסה ליהנות משני העולמות – מצד אחד היא מנסה להצטייר כמגינתם הנלהבת של הפלסטינים, ומצד אחר אינה מוותרת על רווחים הכרוכים בקשר עם ישראל?

"יש הגדרה ברורה של מהו נשק נורווגי", אומר שר החוץ בארת איידה. "זהו נשק שמיוצר בנורווגיה או שלפחות החלק המרכזי שלו מיוצר בנורווגיה. זוהי הגדרה בינלאומית. במובן זה, אסור לייצא כלי נשק נורווגים למדינות שנמצאות במלחמה כמו ישראל, ואין לנו שום סיבה להאמין שזה קרה". עם זאת, מבהיר שר החוץ, מאחר שלנורווגיה יש תעשיית נשק גדולה, חברות נורווגיות גם מחזיקות חברות בחו"ל וכאן שליטת הממשלה מוגבלת יותר. "אם הממשלה היא הבעלים של החברה או של חלקה הגדול, אנחנו יכולים לנקוט צעדי זהירות, אבל זה לא ממש נמצא תחת רגולציה נורווגית. כך זה גם עם מדינות אחרות. חוץ מזה, יש גם פרויקטים משותפים שבמסגרתם אנחנו מייצרים חלפים לכלי נשק של מדינות אחרות. למשל, אנחנו מייצרים כמה חלקים מינוריים עבור מטוסי F-35. החוקים הנורווגיים לא תקפים כאן כי זה פשוט היה יוצר מצב ששיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הביטחון לא יהיו אפשריים".

בארת איידה מבהיר שנורווגיה אינה מוכרת נשק לישראל והוא אף קרא למדינות אחרות לנהוג כמו נורווגיה, כדי לוודא שלא יהיו שותפות עקיפות למה שעלול להוות רצח עם. עם זאת, ישנן טענות שחברות נורווגיות, ביניהן לפחות אחת שחציה בבעלות ממשלתית, עוקפות את המדיניות הממשלתית. היומון Verdens Gang פרסם בנובמבר שרכיבים נורווגיים עלולים להיות בשימוש בטילים שישראל יורה בעזה. על פי העיתון, מאחר שנורווגיה מתירה ייצוא רכיבי נשק למדינת נאט"ו כמו ארצות הברית, החלקים יכולים לשמש להרכבת נשק שיכול להיות מיוצא לישראל על פי תקנות אמריקאיות. כך, על פי העיתון, חברת Chemring Nobel, היא בין יצרניות דלק הרקטות לטילי הלפייר, שאותם ארצות הברית מספקת לישראל בעבור המלחמה בעזה. דיווחים על כך שחברה זו מייצרת דלק רקטות וחומרי נפץ עבור טילים שמשמשים את צה"ל אינם חדשים, וכלי תקשורת שונים בנורווגיה דיווחו על כך בעבר. בתגובה לדיווח בעיתונות הנורווגית אמר מנכ"ל החברה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שרכיבים נורווגיים כלולים במערכות נשק המשמשות בעזה, אוקראינה או במקומות אחרים, מאחר שכמה מבעלות בריתה של נורווגיה מאפשרות יצוא של מוצרים ביטחוניים לישראל, בניגוד למדיניות היצוא הנורווגית.

חברה נורווגית נוספת, NAMMO, הואשמה בנורווגיה גם היא במכירת נשק לישראל. הבעלות על נאמו נחלקת בין ממשלת נורווגיה וחברה פינית בשם פאטריה (שגם היא, בחציה, בבעלות חברה נורווגית, קונגסברג, שממשלת נורווגיה היא בעלת המניות הגדולות שלה). בדצמבר דווח ב־NRK, רשות השידור הציבורית בנורווגיה, שפעילים פרו־פלסטיניים חסמו את הכניסה למפעל החברה בראופוס בטענה כי "הנשק של נאמו מסייע להרג פלסטינים בעזה". לפי המפגינים, טילי כתף מסוג M141 המיוצאים מהמפעל של נאמו באריזונה לישראל, נמצאים בשימוש בעזה. החברה הכחישה את הטענות ואמרה שהנשק נמכר לצבא האמריקאי עד לפני עשר שנים, ושבזה מסתיימת מעורבותה.

בעקבות פניית מגזין TheMarker, כתב דובר מטעם חברת נאמו שבחברה אכן נתקלו בדיווחים בתקשורת לגבי מוצרים של החברה שיוצרו בארצות הברית ונמצאו בישראל. הדובר כתב כי "בהתחשב בעובדה שהמכירות של מוצרים אלה בוצעו לפני מספר שנים ונעשו לרשויות בארצות הברית, איננו מסוגלים לאשר דיווחים על העברה מאוחרת יותר מארצות הברית לישראל, וגם אין לנו ידע לגבי כלי נשק או חומרים שהצבא הישראלי משתמש בהם". בתשובה לשאלה אם יש פיקוח על השימוש שנעשה בחלקי נשק שהחברה מייצאת למדינות אחרות, למשל באמצעות "הצהרת משתמש קצה" (End-User Certificate), כתב הדובר: "נאמו כפופה לחוקי פיקוח על יצוא במדינות שבהן יש לנו פעילות, כולל נורווגיה, שאינה מתירה יצוא של מוצרים מתוצרת נורווגית לישראל. עבור בקשות לרישיון יצוא למדינות שבהן יצוא מנורווגיה מותר, הצהרת משתמש קצה או אישורים אחרים הם בדרך כלל חלק מרשימת המסמכים הנדרשים". חברת Chemrinh Nobel לא היתה מעוניינת להגיב לשאלות מגזין TheMarker.

דו"ח בנושא מגמות בסחר בינלאומי בנשק שפורסם לאחרונה מספק הקשר לתעשיית הנשק הנורווגיות. את הדו"ח פרסם המכון הבינלאומי SIPRI, שמושבו בשטוקהולם, בירת שוודיה, והוא חוקר סכסוכים, חימוש, בקרת נשק ופירוק נשק. הדו"ח נחשב למקור המהימן ביותר על הסחר העולמי בנשק, למרות שעל פי הצהרות אנשי המכון עצמם, יש קושי להגיע למידע מלא על העסקות בתחום. הוא מדרג את נורווגיה במקום ה־19 ברשימת יצואניות הנשק, מקום גבוה למדי בהתחשב בכך שבנורווגיה חיים כ־5.5 מיליון איש בלבד. הדו"ח מראה כמעט הכפלה של יבוא נשק על ידי מדינות באירופה (עלייה של 94%) בשנים 2019־2023, לעומת השנים 2014־2018. המקור של כ־55% מהיבוא לאירופה הוא בארצות הברית. כמו כן, כמויות גדולות בהרבה של נשק זרמו לאסיה, אוקיאניה והמזרח התיכון בשנים האחרונות. יבואניות הנשק הגדולות בעולם הן הודו, ערב הסעודית, קטאר, אוקראינה, פקיסטן, יפן, מצרים, אוסטרליה, קוריאה הדרומית וסין. ישראל נמצאת במקום ה־15, כשהמקור של כמעט 70% מיבוא הנשק שלה הוא ארצות הברית. הדו"ח מוסיף שארצות הברית הגדילה את יצוא הנשק שלה ב־17% בין שתי תקופות אלה, בעוד יצוא הנשק של רוסיה הצטמצם בכמחצית. רוסיה היתה לראשונה יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי צרפת שבמקום השני. אחריהן ממוקמות סין, גרמניה, איטליה, בריטניה, ספרד וישראל (במקום התשיעי).

על פי הדו"ח, כ־30% מהעברות הנשק הבינלאומיות הגיעו למזרח התיכון בשנים 2019־2023. סעודיה, יבואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם, קיבלה 8.4% מייבוא הנשק העולמי בתקופה זו, ואילו קטאר הגדילה את יבוא הנשק שלה כמעט פי ארבעה. ארצות הברית היא זו שמחמשת את האזור, וכ־52% מהנשק שיובא על ידי מדינות המזרח התיכון סופקו על ידה. אחריה ברשימה נמצאות צרפת, המספקת כ־12% מהנשק שמיובא למזרח־התיכון; איטליה (10%) וגרמניה (7.1%). נורווגיה לא אמורה להיות כלל ברשימה זו, מאחר שתקנותיה מונעות יצוא נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. לכן, המדינות המובילות את רשימת הייבוא מחברות נורווגיות בתחום זה הן ארצות הברית, אוקראינה וליטא. במקרה האוקראיני, ישנה החלטת ממשלה נורווגית המאפשרת מכירת נשק למדינה, בגלל הפלישה הרוסית והאינטרס המיוחד שיש לנורווגיה לסייע לאוקראינה נגדה. כמו כן, החוק הנורווגי מאפשר סיוע צבאי למדינות הנמצאות במלחמה, בניגוד למכירת נשק לצרכים מסחריים.

"שוק הנשק בנורווגיה נתון לרגולציה כבדה", אומר ניק מארש, חוקר בכיר במכון לחקר השלום של אוסלו (PRIO). "משרד החוץ מנפיק אישורי יצוא והמכס בודק את המוצרים שעוברים את הגבול. שותפי הסחר בתחום הזה הם בעיקר מדינות נאט"ו, ומדינות מפותחות ודמוקרטיות כמו אוסטרליה. העיקרון המרכזי לפיו ניתנים רישיונות יצוא נוסח כבר בסוף שנות ה־50, בהצהרת הפרלמנט הנורווגי לפיה אסור לשלוח נשק או תחמושת לאזורים הנמצאים במלחמה, תחת איום מלחמה או במלחמת אזרחים. מעבר לכך, נורווגיה כפופה גם לאמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT) ולקווים מנחים של האיחוד האירופי (אף שהיא איננה חברה באיחוד, היא קיבלה עליה את המגבלות של האיחוד, ד"ס)".

"לתעשיית ההגנה והנשק של נורווגיה אין השפעה עצומה על הכלכלה הלאומית. ברור שמבחינת התמ"ג הנורווגי היא הרבה פחות חשובה מנפט וגז", מוסיף מארש, "עם זאת, נורווגיה לא מייצרת הרבה. למשל, בניגוד לשוודיה, אין לנו תעשיית הייטק גדולה, אז מבחינת ייצור ותעסוקה, הסקטור הזה חשוב. ישנן שתי חברות גדולות בתחום זה בנורווגיה – נאמו ו־Konsberg, שתיהן בבעלות חלקית של הממשלה".

מה לגבי חברות נורווגיות שיש להן חברות בנות במדינות אחרות? האם הן כפופות לחוק הנורווגי או למדינות שבהן מיוצר הנשק בפועל?

"כאן זה מסתבך. תיאורטית, אם חברה נורווגית קונה חברה בחו"ל, החוק הנורווגי לא תקף לגביה. הוא תקף רק לגבי מוצרים שעוזבים את נורווגיה. עם זאת, במקרה של מוצר שמיוצר נניח בארצות הברית, מורכב מחלקים שחלקם יצאו מנורווגיה או אפילו עושה שימוש בתוכנה או מפרטים טכניים שהם קניין רוחני מנורווגיה, אז יש משמעות לחוקי הייצוא הנורווגים".

האם כשנורווגיה מייצאת נשק מקובל לדרוש הצהרת משתמש קצה (EUC)?

"באופן כללי, כמו במדינות אחרות, גם בנורווגיה יש דרישה להצהרת משתמש קצה, אבל חשובים יותר הם מסמכי תנאי המכירה (Conditions of Sale). כך מגדירה החברה, בין השאר, למי מותר ולמי אסור למכור את המוצר שלה. זה לא רק עניין של שמירה על זכויות אדם, אלא גם עניין מסחרי. אבל במקרה של מדינות נאט"ו, נורווגיה הבהירה שוב ושוב שהיא לא מבקשת הצהרות משתמש קצה. זוהי אמירה פוליטית והיא חזרה לאורך השנים. כך, מאחר שנורווגיה יכולה למכור לצרפת, לארצות הברית ולבריטניה, למשל, ומאחר שהיא לא דורשת הצהרת משתמש קצה ממדינות אלו שמייצאות, בין השאר, לסעודיה, נוצר מצב שהממשלה יכולה לטעון שאין נשק במדינות הנמצאות במלחמה שכתוב עליו Made in Norway, אבל בהחלט יכול להיות שיש נשק שיש בו חלקים נורווגיים או שמיוצר על ידי חברות בנות של חברות נורווגיות. צריך לזכור שתעשיית הנשק היא בבעלות חלקית של הממשלה שיש לה כאן אינטרס כלכלי וגם פוליטי, כך שיש איזון בין שיקולים עקרוניים לשיקולים מעשיים".

"זה מאפיין את נורווגיה כבר זמן רב", מסכם מארש את מה שהוא מכנה "האופי הדואלי של נורווגיה". "מחלקים כאן את פרס נובל לשלום ויש כאן דגש פוליטי על שיחות שלום, מאמצים דיפלומטיים, סולידריות ופעילות הומניטרית מצד אחד. מצד אחר, נורווגיה חברה בנאט"ו כבר מתחילת הדרך, ומאז מלחמת העולם השנייה יש לה צבא חזק שהוא חלק מברית צבאית שמתנגדת לרוסיה. כמדינה קטנה, האינטרס שלה הוא לקדם שלום, אבל היא מעולם לא היתה פציפיסטית".

כששר החוץ בארת איידה נשאל לגבי העתיד של יחסי ישראל־נורווגיה, הוא מזכיר שאף שיש ביחסים עליות וירידות, יש למדינתו חשיבות גדולה בגלל ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית (AHLC). זהו הגוף הבינלאומי העוסק בתיאום ובהגשת סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, הוא הוקם ב־1993 וחברות בו 16 מדינות, בראשות נורווגיה ובחסות ארצות הברית והאיחוד האירופי. "אחרי הפסקת האש, זה שוב יהיה גוף מפתח בדיון על תיאום תרומות לבניית הרשות הפלסטינית. לכן פעלנו עם ממשלת ישראל למציאת פתרון לבעיית ההכנסות שנגבו על ידי ישראל מטעם הרשות הפלסטינית. זה מראה שאנחנו עדיין יכולים לעבוד עם ישראל וגם עם רמאללה כדי לפתור בעיות". שר החוץ מתייחס בהקשר זה למתווה הזמני שמעביר לידי נורווגיה את האחריות על כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, לאחר שבנובמבר החליטה ישראל לקזז מהם את הסכום המיועד לרצועת עזה, והרשות סירבה עקב כך לקבל את הכספים. מאחר שהרשות זקוקה לכספים בין השאר כדי לשלם משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, הוחלט שנורווגיה תהיה המדינה שתחזיק את כספי הסילוקין הפלסטינים שישראל מקזזת לעזה. זאת, כחלק מההסדר בין ישראל וארצות הברית.

בהקשר רחב יותר, בארת איידן דבק עדיין במדיניות שבה החזיק בעבר. "אני מאמין והאמנתי שנים רבות מאוד שהנתיב הטוב ביותר לשלום הוא הסכם עם הפלסטינים", הוא אומר. "לא עם חמאס, כמובן, אלא עם הרשות הפלסטינית, עם פת"ח ואש"ף. ישראל תצליח יותר בניסיון שלה להיות גם מדינה ליהודים וגם מדינה דמוקרטית אם תהיה לצידה מדינה פלסטינית. כל מה שאנחנו עושים בנושא הזה מיועד להפסיק את הסבל, אבל גם לייסד מדינה פלסטינית שמנוהלת על ידי רשות לגיטימית אחרי הסכם. זו מטרה שטובה גם לישראלים וגם לפלסטינים".

נשיאת לשכת המסחר ישראל־נורווגיה, פולסטאד, אומרת לעומת זאת, שלדעתה כל חרם, כולל חרם שהוא רק על מוצרים ישראלים מהגדה המערבית, פוגע בראש ובראשונה במעמדה של נורווגיה כמתווכת. "מאז שהדיונים על הסכמי אוסלו התנהלו בארצנו, נורווגיה ניסתה להיות מתווכת ולקרב את הצדדים לשלום", היא אומרת. "בהחרמת מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, שעל פי הסכמי אוסלו עדיין נמצאים בסמכות ישראלית חוקית, ממשלת נורווגיה מפרה בעצמה את רוח הסכמי אוסלו בכך שאינה מכבדת את ההסכמים החתומים. בהתאם לכך, ייתכן שישראל לא תכבד יותר את דעתה של נורווגיה, והיא עלולה להפוך ללא רלוונטית כמגשרת בסכסוך".

חי ממאלמו – אירוויזיון 2024

מקבץ דיווחים כתובים ומצולמים מסוף-השבוע במאי בו התקיים אירוויזיון 2024 במאלמו, שוודיה.

הדיווחים פורסמו ב"הארץ" בשיתוף שירה נאות וצוות "גלריה".

לפני עלייתה של עדן גולן לבמה התקיימה במאלמו הפגנה גדולה נגד השתתפותה. היו שם גם שירים על מאבק מזוין בישראל (https://www.haaretz.co.il/gallery/music/eurovision/2024-05-10/ty-article-magazine/.premium/0000018f-6108-d3cc-a3ff-ef9a2dc40000).

אתמול (חמישי) בשעות שלפני הופעתה של עדן גולן בחצי הגמר השני של האירוויזיון במאלמו, התקיים במרכז העיר אחד מאירועי המחאה הגדולים ביותר שהיו בשוודיה מאז 7 באוקטובר. זה כלל עצרת בכיכר מרכזית, תהלוכה ברחובות העיר ואירוע תרבות גדול בפארק עירוני שכלל הופעות ונאומים. על פי התקשורת המקומית, השתתפו באירועים כ–10,000 בני אדם שביקשו להביע סולידריות עם הפלסטינים בעזה ומחאה נגד ישראל והשתתפותה באירוויזיון.

את המחאה יזם ארגון הגג "עצרו את ישראל" שהוקם לאחרונה ומאגד ארגונים, תנועות ומפלגות מרחבי שוודיה ומדנמרק השכנה. בין הארגונים נמנים המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת BDS המקומית, תנועות פלסטיניות שוודיות, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב. "יש כאן מוסר כפול", אומרת ל"הארץ" דוברת הארגון פיה יקובסן, "בעוד שאיגוד השידור האירופי (EBU) החליט בצדק להוציא את רוסיה מהתחרות, הוא נותן לישראל להתחרות. הדבר הנכון לעשות הוא להשמיע קול לשלום להדיר את ישראל מהאירוויזיון".

את מרגישה בנוח עם העובדה שאלפי אנשים מפגינים נגד זמרת ישראלית בת 20 שלא מייצגת את ממשלת ישראל? האם מדיניות החרם שאתם מקדמים לא מונעת דיאלוג בונה עם ישראלים?

"אנחנו מוחים נגד ישראל והחלטת EBU לתת לה להתחרות".

מה את עונה לביקורת על כך שבמקום להשפיע על ישראל, ההפגנות הן נטל כבד על אזרחי מאלמו, על מבקרי האירוויזיון ועל משלמי המסים השוודיים שממנים את מערך הביטחון הגדול?

"הקמפיין שלנו הוא מפגש שליו של יותר מ–65 ארגונים. אנחנו מתכננים הפגנות נהדרות גם בשבת. בשוודיה יש הגנה חוקתית על חירויות וזכויות, כולל חופש הביטוי, חופש ההתכנסות וחופש ההפגנה. כספי ציבור מכסים את העלות להבטחת זכויות יסוד אלה".

חלק מהסיסמאות שפרסם הארגון, במיוחד "פלסטין מהנהר לים" ו"ריסוק הציונות", נתפשות בעיני רבים כאנטישמיות. ישנם גם דיווחים על כך שיהודי מאלמו מרגישים מאוימים מההפגנות. כמה מהתנועות השותפות לארגון שיתפו פעולה עם ארגוני טרור כמו חמאס והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין.

האם זה מקובל עלייך?

"יש לנו כללי התנהגות שהוחלטו באופן קולקטיבי ואנחנו סומכים על כך שכל מי שמשתתף יפעל על פיהם כשאנו צועדים למען שלום וסולידריות עם העם הפלסטיני ולמען פלסטין חופשית".

על פי אתמול, ניכר שהארגון אכן השקיע מאמצים רבים כדי שההפגנות והמחאות יהיו גדולות ושלא יהיו הפרות סדר. המארגנים קיימו ישיבות עם המשטרה השוודית, הציבו סדרנים רבים שווידאו שהמשתתפים יעמדו בכללים וגם יזמו מערך היסעים מערים סמוכות. יחד עם הופעות של מוזיקאים שונים ומגוונים נוצרה אווירה של פסטיבל עממי. באירועים השתתפו פנסיונרים, סטודנטים ומשפחות. למרות הארגון המוקפד, היו מפגינים שקראו קריאות בעד אינתיפאדה ושרו שירים על מאבק מזוין בישראל. כאשר יקובסון נשאלה מי קבע את הסיסמאות, מי עומד מאחורי הקמפיין ומי מממן אותו, ענתה שהוא נוסד על ידי פעילים שונים מהארגונים, כל ההחלטות התקבלו במשותף והתקציב מגיע מהארגונים ללא מימון של גורם חיצוני.

מרחק חמש דקות הליכה מאירוע המחאה נגד השתתפות ישראל באירוויזיון, התקיימה הפגנה שונה לחלוטין. תחת אבטחה משטרתית כבדה התכנסו כמאה תומכי ישראל. האירוע כלל שירה בציבור של שירי אירוויזיון ישראליים לצד ריקודים.

אחד מהמארגנים הוא יהושע קאופמן, פסיכולוג בן 67 ותושב ותיק במאלמו. "מטרת ההפגנה שלנו היא לשיר שירים ישראליים, לנופף בדגלי ישראל ולתמוך במשלחת הישראלית", סיפר ל"הארץ" לפני ההפגנה.

מה היחס שלך להפגנות נגד ההשתתפות הישראלית שמתקיימות במקביל ובאופן כללי להפגנות הרבות שמתקיימות במאלמו מאז 7 באוקטובר?

"יש לי כבוד אל המפגינים ואני מקווה שגם הם מכבדים אותנו. מעבר לזה, אין לי דעה על ההפגנות האחרות. מאז 7 באוקטובר הקשר שלי לישראל וליהדות דווקא התחזק. באופן אישי לא נפגעתי מאנטישמיות, לא איימו עלי ולא הציקו לי. עם זאת, יש במאלמו אי נעימות שאני לא אמור להרגיש. אני לא מפחד ממפגינים ולא מפחד מטרור, אבל מודאג מהפחד של אחרים ובעיקר לגבי העתיד".

מעבר לתמיכה במשלחת הישראלית, מה המסר שאתם מנסים להעביר?

"אחרי 7 באוקטובר, כשהיתה התלבטות אם לקיים את חגיגות שמחת תורה, הרב אמר שלא מבטלים כי זו החובה שלנו לחגוג גם בשביל הקורבנות. זה מסר שרלוונטי גם להפגנה שלנו — הקורבנות של מסיבת הנובה ב–7 באוקטובר היו צעירים שאהבו מוזיקה. אנחנו מחויבים לחגוג את האירוויזיון גם בשבילם".

Pia Jacobsen photo credit Proletären

לקראת האירוויזיון: אלפים מפגינים ברחבי העיר ובמקביל לגמר יתקיים ה"פלסטינוויזיון", אירוע מחאה מוזיקלי פרו-פלסטיני

בהפגנות צעדו מפגינים עם דגלי פלסטין וכרזות אנטי-ישראליות. בסוף השבוע הוצבה "כיכר עזה" בסמוך למתחם אירועי האירוויזיון הרשמי, שכללה גרפיטי וכרזות מחאה.

ה"פלסטינוויזיון" (Falastinvision), אירוע מחאה פרו-פלסטינית מוזיקלי, נפתח הערב (שבת) בשעה 20:00 במאלמו שבשוודיה, במקביל לאירועי גמר אירוויזיון 2024 שייחל בשעה 22:00. עם דגלי פלסטין ושאר כרזות, התייצבו כמה מאות במתחם "פלאן B" שבעיר, וקראו קריאות מחאה נגד ישראל והלחימה בעזה.

במקביל התקיימה הפגנה ללא אישור בסמוך לארנה בה התקיים האירוויזיון, ונמשכה עד לרגעי תחילת השידור החי. המשטרה פיזרה את עשרות המפגינים בתוך זמן קצר – אחת מהן היא גרטה טונברג.

באירוע, שתואר באתר הבית שלו כ"תחרות שירה ללא-ג'נוסייד", הופיעו זמרים ולהקות שונות שנרשמו מבעוד מועד והתמודדו ביניהם על פרס. לדברי היוזמים באתר הבית, הוא נועד ל"לשפוך אור על הסוגיה הפלסטינית" ולמחות נגד החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון לאור הטענות שהיא מבצעת רצח-העם. הם תומכים לדבריהם ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".

בסוף השבוע התקיימו בעיר הפגנות, מצעדים ועצרות תמיכה פרו-פלסטיניות, שכללו נאומים, מופעים מוזיקליים ושיירות דגלים, מתופפים וכרזות ענק שקראו לתמיכה בפלסטינים, למאבק בישראל והאשימו את מארגני האירוויזיון בתמיכה ברצח-עם. מאחורי המחאות, שמשכו אלפי מפגינים, עמד ארגון "עצרו את ישראל" שהוקם כקואליציה של עשרות תנועות, מפלגות וארגונים במטרה למנוע מישראל להשתתף בתחרות השירה האירופית. בין המארגנים: המפלגה הקומוניסטית השוודית, תנועת ה-BDS המקומית, ארגונים ירוקים, תנועות פמיניסטיות וארגוני להט"ב, וכן ארגונים מדנמרק השכנה.

ליד "כפר האירוויזיון", המקום בו אוהדי אירוויזיון חגגו בסוף-השבוע בהופעות, פעילויות לילדים והקרנות חגיגיות של מופעי חצאי-הגמר והגמר, הקימו אקטיביסטים את "כיכר עזה". הוצב בה קיר ארוך ועליו ציורי דגל פלסטין ושאר גרפיטי העוסק בהתנגדות, בירושלים ובזכות השיבה, עם סיסמאות כגון "ברוכים הבאים לרמאלמו!" ו"כבדו את הקיום (הפלסטיני) או צפו להתנגדות".

תמונות: דיויד סטברו

בפלסטינוויזיון, הגרסה האלטרנטיבית לאירוויזיון, שרו על "ציונים פרזיטים"

בזמן שעדן גולן עלתה על הבמה במאלמו, תחרות מקבילה נערכה בעיר. "אירועים כאלה יוצרים שינוי תרבותי", אומרת אחת המארגנות

בזמן שעשרות מיליונים ברחבי העולם צפו בשידור החי של תחרות האירוויזיון במאלמו, התקיימה באותה עיר תחרות אחרת, צנועה בהרבה, חובבנית למדי מבחינה הפקתית ועם אחוזי צפייה קטנים ללא שיעור. ה"פלסטינוויזיון" נולדה כאלטרנטיבה לאירוויזיון שיזמו אקטיביסטים משוודיה וממדינות נוספות. לדברי היוזמים, האירוע נועד "לשפוך אור על העניין הפלסטיני" ולמחות על החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון למרות הטענות שהיא מבצעת רצח עם. באתר התחרות נכתב שהם תומכים ב"עולם שיש בו מקום לכולם, שכולם יכולים לחיות בו בכבוד הדדי, באהבה ובשלום ושכל צורות האמנות והתרבות יכולות לפרוח בו".

לאחר שהושמעו 15 שירי הגמר, נבחר הזוכה — הראפר השוודי נור בדרה, בן 20 שעל פי אתר הפלסטינוויזיון "יש לו שורשים בפלסטין". השיר שלו, F.T.R.T.T.S (ראשי תיבות של From The River to the Sea), כולל משפטים כמו "ציונים פרזיטים הופכים משפחות לגופות" ו"זו לא אנטישמיות, זה קולו של בחור שעמו דוכא 76 פאקינג שנים אחי, עוד מדינה של עליונות גזע לבן, שמפציצה את המזרח התיכון, בנאדם. שחררו את פלסטין מהנהר לים".

השיר הזוכה – FTRTTS Nour Badra

בין המשתתפים היו הרכב הפוסט־פאנק האיסלנדי AfterpartyAngel, הראפר הסקוטי ג'ונתן כריסטי והמשורר הסורי־נורווגי מוחמד ואליד. אחרי סיום התחרות ולפני פרסום התוצאות הופיע בשאר מוראד, מוזיקאי ממזרח ירושלים שהשתתף השנה בקדם־אירוויזיון האיסלנדי.

כבר בפתיחת המופע נשמעו קריאות בוז לאירוויזיון הרגיל. המנחה, אקטיביסט צעיר מתנועת Fridays for Future שייסדה גרתה תונברג, דיבר בגנות ישראל, איגוד השידור האירופי, אלימות וגזענות. לאחר מכן היה בין השאר מופע היפ־הופ שכלל שירים כמו "נכבה" ו"עזה", ולבסוף השירים עצמם שהוצגו על מסך ולא בהופעה חיה.

"פלסטינוויזיון הוא תחרות שירה ללא רצח עם", אומרת רוואן אל־חדד, מנהלת קמפיינים ב־EKO, ארגון אמריקאי שמטרתו "ריסון כוחם של תאגידים והפעלת קמפיינים שמגייסים מיליוני אנשים לנקוט פעולה לשינוי חברתי". הארגון סייע למארגנים השוודיים של האירוויזיון האלטרנטיבי. "למרות שהמתמודדת הישראלית לא בהכרח מייצגת את ממשלת ישראל, האירוויזיון חוגג, דרך השתתפותה, את הממשלה הישראלית. התחרות האלטרנטיבית היא הזדמנות לקהילה הבינלאומית להגיד לממשלות בעולם שלמעשיהן יש תוצאות על הבמה הבינלאומית. כך יכולים אנשים רגילים לצאת נגד המעשים שלהן".

אל־חדד, עיראקית־אמריקאית בת 38 שחיה באזור בוסטון, גדלה בירדן. לדבריה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני היה חלק מחייה מאז ומתמיד. בשיחה איתה יום לפני התחרות אמרה "אנחנו יודעים שיש אזרחים ישראלים שהממשלה שלהם פועלת בניגוד לרצונם. אבל חייבות להיות השלכות לממשלות שמבצעות רצח עם. בעקבות הדחת רוסיה מהתחרות ידוע שהאירוויזיון מודע לכוח שיש לו ולכוח של המסר שהוא משדר לעולם".

"התחרות נולדה בעקבות שיחה של שלושה אקטיביסטים שוודים בפייסבוק. הם החלו לתכנן אירוע קטן ומקומי במאלמו. כמה ימים מאוחר יותר היו להם המון מתנדבים. בשלב הזה התקשורת העולמית התחילה להתעניין ואז הארגון שלנו נכנס לתמונה. היתה לנו כבר עצומה לאיגוד השידור האירופי שקראה להדחת ישראל מהאירוויזיון עם יותר מ–70 אלף חותמים מרחבי העולם. מכיוון שחיפשנו דרך לבטא את הקול שלהם, חשבנו ליצור אירוע שיציג לעולם אומנות ותרבות פלסטינית. ואז מצאנו את 'פלסטינוויזיון' וגילינו שמישהו כבר התחיל לעשות את זה. לכן, נרתמנו והצענו את עזרתנו".

גם אם מדיניות החרם מוצדקת לדעתך, למה לא להסתפק בהפגנות ומחאות. למה צריך אירוויזיון אלטרנטיבי?

"יצרנו את האירוע כדי להציע לאנשי הקהילה הבינלאומית אירוע אחר שהם יוכלו להשתתף בו. אמנויות ומוזיקה הם דבר שכולם אוהבים וכולנו רוצים להאזין למוזיקה מכל רחבי העולם וליהנות מכך שהיא מאחדת אותנו. יש עוד סיבה, לפלסטינים אין אפשרות במקרים רבים להשתתף באירועים כמו האירוויזיון. זו הזדמנות להציג ולפרסם אומנים פלסטינים. רבים מהשירים בתחרות עוסקים בתרבות פלסטינית וזו הזדמנות לרומם אותה".

לחברה הפלסטינית יש צדדים רבים וחלק גדול ממנה מתנגד, לדוגמה, לזכויות להט"ב המזוהות עם האירוויזיון. האם אתם מייצגים חלק יותר ליברלי או חילוני מהחברה הפלסטינית?

"זו שאלה מעניינת. אנחנו חוגגים את כלל התרבות והחברה הפלסטינית. אנחנו לא מוגבלים לחברי קהילת הלהט"ב או לליברלים. אנחנו מתאמצים לאחד את כולם. אירועים מהסוג הזה מאפשרים לנו להתקדם. הם יוצרים שינוי תרבותי בטווח הרחוק ומקדמים את השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם".

מי מארגן ומממן את התחרות?

"הפלסטינוויזיון אינו חלק מקואליציית הארגונים שקיימה את ההפגנות במאלמו. היוזמים השוודים התחילו לגייס כסף אונליין עוד לפני ש־EKO נכנסו לתמונה, אבל כמי שעוסקת בקמפיינים דיגיטליים אני יודעת כמה קשה לגייס כך כסף. האירוע ממומן באמצעות תרומות קטנות של אנשים ברחבי העולם".

מה אם יהיו יותר הכנסות מהוצאות? מה תעשו עם הכסף?

"בגלל שאנחנו רוצים שהתנועה הזאת תמשיך ולקיים אירוע דומה גם בשנה הבאה, חשבנו בהתחלה שהכסף יוכל לשמש לזה. אבל בהתחשב בסבלם של אנשים בעזה זה לא נראה נכון לשמור כסף אצלנו. לכן, אחרי דיון והצבעה בקהילה שלנו, החלטנו לתרום אותו ל'רופאים ללא גבולות'".

יהודי מאלמו נערכים לאירוויזיון: "זה אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה. בשבילנו הוא פחד"

ביקור במאלמו, כחודש וחצי לפני האירוויזיון, מגלה שההכנות למאבק הפלסטיני על הבמה הגדולה באירופה נמצאות בעיצומן

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-03-21/ty-article-magazine/.highlight/0000018e-517c-d282-a19f-7dfd7da50000

ביום חורף של חודש מרץ מאלמו היא עיר נמל רבת צדדים. אוהדי סדרת המתח "הגשר" מכירים את האלמנט הארכיטקטוני המזוהה איתה, גשר אורסונד הארוך שמחבר בינה ובין קופנהגן שבדנמרק. אבל מבקר מבחוץ בעיר השלישית בגודלה בשוודיה יגלה עוד מיני חיבורים שארכיטקטורה חברה בהם לתהליכים דמוגרפיים. למשל בין המרכז העתיק, הימי ביניימי, לאזור הנמל המערבי המודרני המרשים, שאת המספנות ואזורי התעשייה בו החליפו מגורי יוקרה ושסימן ההיכר שלו הוא מגדל ה-Turning Torso, אך גם לשיכוני הבטון שנבנו במסגרת תוכנית המיליון הממשלתית והתמלאו במהגרים. בחודש מאי יישטפו כל אלה בנחילי מבקרים, שיבואו לחגוג בעיר את האירוויזיון ה-68 וינערו אותה משרידי החורף הקפוא. קבוצות פטריוטיות ימלאו את פארק העם (Folkets Park) בן 130 השנה, שיהפוך ל-Eurovision Village, אנשי מועדוני החובבים הבלתי נלאים של האירוויזיון יחגגו כל ערב ב-EuroClub, והתושבים ייהנו מן הסתם מהתנופה הפולקלוריסטית והכלכלית. בינתיים, כשהם נשאלים כיצד הם רואים את אירוח האירוע המוזיקלי, התשובות שלהם כמו לקוחות מדף מסרים – הם שמחים בו ומקבלים בברכה את כולם, תשובה שמהדהדת את המסר וההגדרה של העירייה לאירוויזיון הקרב – "חגיגה מלאת חיים של פתיחות והכלה".

אלא שחודשיים לפני האירוע – שבישראל, לאחר ניסיונות ההדחה, הפך למשאת נפש משונה כאילו נשא את כבודנו הלאומי כולו – נמלאים רחובות העיר בהמולה שונה לגמרי באופיה. זה התחיל בחגיגות שנערכו בעיר במוצאי 7 באוקטובר. שיירות של מכוניות צופרות, מוזיקה, ריקודים, חלוקת ממתקים וזיקוקים – בכל אלה חגגו כמה מאות בני אדם את הטבח. מאז המחאות נגד ישראל, ונציגותה באירוויזיון, לא חדלו בעיר.

באמצע השבוע הסימנים ברובע מולוונגן שבמרכז מאלמו, מוקד המחאה, אמנם שקטים. בסיבוב ברובע, שבתהליך ג'נטריפיקציה הפך מאזור של מעמד הפועלים למשכנם של היפסטרים וסטודנטים ומשווק כרב-תרבותי, יתגלו מדבקות עם סיסמאות כמו "עצרו את הג'נוסייד" ופלאיירים המזמינים להפגנות ומחאות. על מדף בסופר שמציג אבוקדו מישראל יש מדבקה עם דגל פלסטין והמילה Boycott, וחלון הראווה של חנות בגדי יד שנייה מציג מסך גדול המסכם את מספרי הקורבנות: כמה ילדים מתו בעזה, כמה נפצעו או נקברו תחת הריסות, כמה יתומים חדשים נוספו מדי יום, כמה מסגדים נהרסו וכמה אנשי צוות רפואי נעצרו או נהרגו. ליד כל מספר מופיע דגל ישראל, ויש במקום גם גלויות שאפשר לשלוח לשר החוץ.

אבל סופי השבוע מספקים תמונה דינמית הרבה יותר. דגלי שחור-לבן-ירוק-אדום ושלטי Free Palestine ו"עצרו את הכיבוש הישראלי", נאומים שישראל נזכרת בהם כרוצחת ילדים ואין בהם זכר לאירועי 7 באוקטובר, שירים קליטים עם סיסמאות כמו "שחררו את פלסטין – רסקו את הציונות" – אירועי המחאה הפרו-פלסטיניים בהשתתפות אלפי בני אדם מתקיימים כאן בקביעות ולא נראה שאיבדו מעוצמתם. העוצמה הזאת לא מפתיעה בהתחשב בכך שמאלמו, כמו ערים סמוכות לה ובהן הלסינבורג ולנדסקרונה, היא מקום מושבם של רבים מעשרות אלפי הפלסטינים שהיגרו לשוודיה, ושזה יותר מעשור היא מוזכרת שוב ושוב כאחת הערים האנטישמיות באירופה. אבל מי שיצפה למצוא בהמון המפגינים רק מהגרים יתבדה: יש כאן גם פנסיונרים שוודים, פעילים פוליטיים מארגוני נוער וגם זוגות צעירים עם עגלות תינוקות.

בקהילה היהודית, מטבע הדברים, ביטויי המחאה האלה מתקבלים בתחושות קשות. "להיות יהודייה במאלמו אחרי 7 באוקטובר זה לחיות בפחד", אומרת מירה קלבר (24), יושבת ראש ארגון הצעירים של יהודי מאלמו. "אני מסתובבת במחשבה שמשהו עלול לקרות והשאלה היא רק מה, למי ומתי".

אין ספק ש-7 באוקטובר החריף את המצב, ושהאירוויזיון מספק במה ייחודית למחאה על המלחמה שנפתחה בעקבותיו. אבל תחושת הביטחון של הקהילה היהודית – המונה כ-500 בני אדם – לא היתה שלמה גם לפניו, ולא נדרש אירוויזיון כדי לסמן את תחילת הקשר בין מאלמו למאבק הפלסטיני. אם מחפשים נקודת התחלה, אפשר למצוא אותה בגלי ההגירה שהגיעו לעיר כבר בשלהי המאה הקודמת. שנים לא רבות אחר כך, ב-2015, כבר הפכה מאלמו לאחד המוקדים החשובים של משבר הפליטים האירופי, ואלפי בני אדם חצו אז את גשר אורסונד מדי יום בדרכם לבקש מקלט בשוודיה. היום חיים בעיר תושבים המגיעים מיותר מ-180 מדינות, ויותר משליש מ־362 אלף תושביה לא נולדו בשוודיה. ובניגוד לשאר המדינה – חצי מהם הם מתחת לגיל 35.

השינויים הדמוגרפיים האלה הביאו איתם, בין השאר, עלייה בגילויי האנטישמיות, בעיקר הפגנות שלעתים נרשמו בהן תקריות אלימות. הרשימה ארוכה: ב-2009, כאשר מאלמו אירחה את משחקי גביע דייוויס בטניס בין ישראל לשוודיה, התרכזו בעיר אלפי מפגינים. כמה מאות מהקיצוניים שבהם, איסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני וניאו-נאצים, התפרעו והתעמתו עם שוטרים. בהפגנות אחרות לאורך השנים נקראו קריאות אנטישמיות שתועדו ונידונו בתקשורת השוודית. ב-2017 זה היה "אנחנו הולכים לירות ביהודים" בהפגנה נגד המעבר של שגרירות ארה"ב לירושלים. ב-2019 זו היתה הקריאה "רסקו את הציונות" במצעד 1 במאי של צעירי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, וב-2020 – "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד יחזור" (קריאה המתייחסת לניצחון של מאמיני מוחמד על השבטים היהודיים בקרב ח'ייבר במאה ה־7 לספירה, המהווה השראה ללוחמים מוסלמים בימינו. ד"ס).

בד בבד חוו יהודי העיר תקריות אלימות. ב-2009 הושלכו בקבוקי תבערה לעבר בית הלוויות היהודי, ב-2010 וב-2012 הושלכו חזיזים מחוץ לבית הכנסת ולבניין הקהילה ונופצו בהם שמשות. בשנים שאחר כך נרשמו תלונות רבות על התקפות פיזיות ומילוליות, הטרדות והצקות נגד יהודים, ואף דווח כי משפחות יהודיות עזבו את מאלמו משום שכבר לא הרגישו בטוחות שם. דו"ח שהזמינה העירייה ב-2021 אכן תיאר את בתי הספר בעיר כסביבה לא בטוחה לתלמידים יהודים, הנאלצים להתמודד עם התקפות מילוליות ופיזיות בעוד המורים מעדיפים להימנע מעימות עם התוקפים. בתקשורת דווח גם כי ניצולי שואה אינם מוזמנים עוד לספר את סיפוריהם בבתי ספר מסוימים בעיר מכיוון שתלמידים מוסלמים מתייחסים אליהם בחוסר כבוד. "מי שנולד כיהודי במאלמו גדל בתחושה שהוא צריך להגן על עצמו", אומרת קלבר. "אני מוּכרת כיהודייה, אבל חברים שלי מורידים כיפות ושרשראות עם מגיני דוד בציבור".

מירה קלבר במאלמו

אבל חוסר הביטחון נובע לא רק מהצקות ופשעי שנאה. כמה מתושבי העיר ממוצא פלסטיני היו מעורבים במעשי טרור, בין השאר בן למהגרים פלסטינים בשם אוסמה קריים, שנתפס בבלגיה לאחר שהשתתף בהתקפות הטרור בבריסל ובצרפת בשנים 2015-2016 וגם נסע להתנדב לדאעש בסוריה; קבוצות שוודיות-פלסטיניות נחשפו כקשורות לארגוני טרור, אחת מהן, "קבוצה 194", קיימה במשך שנים קשרים עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שחבריה הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר. במאי 2023, פחות מחצי שנה לפני הטבח, נערך במאלמו כנס פלסטיני-אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני־הולנדי המזוהה עם חמאס. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שהיתה אמורה להשתתף בו, אמנם ביטלה את השתתפותה כשנודע לה על כך, אבל אחד מחבריה, ג'מאל אל־חאג', השתתף בו אף שאסרה זאת עליו. העובדה שאל־חאג' מכהן עדיין כחבר פרלמנט ושיש במערכת הפוליטית, באקדמיה ובעולם התרבות השוודיים לא מעט אנשים שמזדהים ישירות או בעקיפין עם חמאס לא תורמת לתחושת הביטחון של יהודי מאלמו.

"אנטישמיות היא בעיה גלובלית ובמאלמו אנחנו מודעים לה ברמה המקומית ונאבקים בה בצורה מבנית", אומר רוקו קורסאר, אחד מסגני ראש העיר מאלמו וחבר מועצת העיר מטעם המפלגה הליברלית. "האנטישמיות במאלמו לא התחילה אחרי 7 באוקטובר, ואנחנו משתפים פעולה עם הקהילה היהודית, השקענו משאבים והקמנו ועדת היגוי שמגבשת תוכנית פעולה לכל שנה. אנחנו גם רוצים לחזק את החיים היהודיים, הזהות היהודית והתרבות היהודית בעיר. זהו שיתוף פעולה רחב שמתקיים במשך יותר מארבע שנים ובשנה שעברה הארכנו אותו בארבע שנים נוספות".

תוכל לפרט?

"יש לנו למשל רכזים בבתי הספר שתפקידם להילחם באנטישמיות. מעבר לכך, הקצינו כמה מיליון יורו נוספים לעבודה על ניהול סכסוכים ומשברים בבתי הספר. העבודה הזאת שהושקעה לפני 7 באוקטובר נתנה לנו בסיס להתמודדות עם המצב הנוכחי ועם אתגרים דוגמת חוסר הביטחון שחשים חברי הקהילה היהודית. יש במאלמו סולידריות עם הקהילה היהודית. ערכנו 'צעדות כיפה' (צעדות משותפות של הנהגת הקהילה היהודית ומנהיגים פוליטיים ברמה הלאומית או המקומית, שחבשו בה כיפה. הן התקיימו בסטוקהולם ובמאלמו אחרי 7 באוקטובר, ד"ס), היו לנו גילויי סולידריות מכל קצות הקשת הפוליטית ומצד אזרחים. מאלמו היא עיר בינלאומית ורב-תרבותית מאוד. האוכלוסייה שלנו הגיעה מיותר מ-180 מדינות. זה אומר שיש לנו קבוצות אתניות מכל רחבי העולם, כולל ממקומות שסועי סכסוכים ומלחמות, ואזרחים רבים בעיר מושפעים מכך. ובכל הקשור לאנטישמיות העבודה מורכבת, לא קלה ודורשת אמצעים וידע נרכש. חשוב שנתמיד בה ונהיה מוכנים להעלות הילוך".

יכול להיות שהזמן להעלות הילוך כבר הגיע. "יש פחד בקהילה היהודית בימים אלה, ובמיוחד ביחס לילדי בית הספר", אומר פרדריק שירצקי, דובר הקהילה ומנהל מרכז הלמידה שהוקם בבית הכנסת של העיר במטרה להכיר לתושביה ולמבקרים את הקהילה. "יש אנשים שנרתעים מלומר שהם יהודים וחלקם מסתירים סממנים יהודיים בפומבי. כל זה לא חדש אמנם, אבל המצב הרבה יותר גרוע עכשיו. יש תחושה חזקה של בדידות. יש לנו מעגלים חברתיים רחבים, אבל לרבים יש הרגשה שהמעגלים החברתיים שלהם פונים נגדם. זה מתבטא בהסרת חברים ברשתות החברתיות, בגילוי שחברים חולקים תעמולה אנטישמית וכן הלאה. רבים נכנסו להלם".

קלבר מדברת על תחושות דומות. "כשעשינו לאחרונה ארוחת שבת בבית הכנסת, אנשים אמרו לי שהם פוחדים אפילו לעבור לידו. ובכל פעם שאני מסתכלת בטלפון שלי אני נתקלת באנטישמיות", היא אומרת. "חשבון אינסטגרם שפתחנו, בשם 'יהודי גאה' (Stolt Jude), מתמלא למשל באימוג'ים של חזירים ובסרטונים מעזה עם השאלה 'אתם גאים בזה?'. אנשים לא עושים הבחנה בין ישראל ליהודים בשוודיה והרבה משפיענים וידוענים מפרסמים דברים איומים".

אחת מאלה היא האמנית, מנחת תוכניות הרדיו והאקטיביסטית הידועה סטינה וולטר. בחשבון האינסטגרם שלה, שיש לו יותר מ-300 אלף עוקבים, טענה וולטר שהתקשורת השוודית איננה מספרת את האמת על הקונפליקט בעזה: היא מתעלמת מכך שישראל גונבת איברים מפלסטינים מתים, משקרת לגבי מעשי האונס וכריתת ראשי התינוקות ב-7 באוקטובר ובעצם רצחה את אזרחיה שלה בירי ממסוקים במסיבה ברעים. "אנחנו קוראים בעיתון על ריסוס צלבי קרס ועל תקיפות יהודים, וכמה ימים אחרי 7 באוקטובר פירסם החמאס קריאה לפגיעה ביהודים בעולם והרבה סטודנטים פשוט לא הלכו לאוניברסיטה באותו יום", אומרת קלבר. "כל הזמן יש חשש – מתי זה יקרה לי".

הסערה שקמה סביב עצם השתתפותה של ישראל באירוויזיון ואחר כך סביב הגרסה הראשונה של שירה, "גשם אוקטובר", שהפך באופן סמלי כל כך להוריקן, לא תרמה לשיכוך החששות – מי יותר, מי פחות. "אנחנו מודעים לעובדה שיש צרכים ביטחוניים ומגבלות ביטחוניות, ובכל זאת מאלמו היא עיר שאמורה להיות מסוגלת לארח את כולם, כולל ישראלים", אומר שירצקי. "אני מקווה שהעירייה תעשה את המאמץ הנוסף ותצליח לעמוד במשימה וזה בהחלט מעודד שהיא משקיעה משאבים רבים באירוע שחשוב לכולנו".

קלבר פחות רשמית. "כששוודיה זכתה באירוויזיון הקודם ושמענו שהבא יתקיים במאלמו, שמחנו מאוד. אני אוהבת את האירוויזיון והייתי רוצה מאוד להשתתף במסיבה העממית שסביבו", היא אומרת, "אבל אחרי אוקטובר אני לא מוכנה להסתכן. אני לא אשתתף בחגיגה, גם לא החברות שלי. הן מפחדות. אנחנו תמיד מטילים ספק ואני לא מרגישה שאני רוצה לסכן את עצמי בשביל האירוויזיון. בעבר הייתי אופטימית לגבי העתיד היהודי במאלמו, חשבתי שיש מקומות הרבה יותר גרועים. עכשיו, לצערי, אני לא בטוחה שאני יכולה להיות אופטימית. האירוויזיון, בכל אופן, אמור להיות אירוע של שמחה ואהבה, אבל בשבילנו הוא פחד".

יש לך מסר לעדן גולן ולמשלחת הישראלית?

"כן, Stay safe".

זו לא הפעם הראשונה שמאלמו מארחת את האירוויזיון. במאי 1992 היא אירחה את ההפקה ה-37 שלה ו-21 שנה אחר כך את ההפקה ה-58. "כאשר כל האפשרויות הונחו על השולחן, ערכנו הערכה יסודית תוך התחשבות בגורמים רבים, ושוב הכל התחבר במאלמו", אומרת אבבה אדיאלסון, האחראית על האירוע מטעם רשות השידור השוודית. "מה שהכריע היה שיש בעיר את התשתית, יש מקומות מפגש חדשים ויש את אחד האולמות הטובים בשוודיה. במאלמו יש גם מחויבות גדולה וניסיון רב בהנחיית אירוויזיון".

ויש הפגנות פלסטיניות גדולות על בסיס קבועהאם צוות ההפקה דן בהן ובאפשרות שהן עלולות להשפיע על האירוע?

"אנחנו מודעים לכך שאנשים משמיעים את קולם בנושא הזה, ואנחנו ערוכים להפגנות שעלולות להתקיים".

קלבר אומרת שלמרות זאת, רווח לה כשהוצב סימן שאלה מעל השתתפות ישראל באירוע. בינתיים, כידוע, המכשול ההוא הוסר, אבל לא כולם באו על סיפוקם. קבוצת תושבים מהעיר, למשל, הגישה הצעה לסדר המבקשת מהעירייה לפעול לפסילת השתתפותה של המשלחת הישראלית באירוויזיון. הדיון ייערך ככל הנראה באפריל, ו"מפלגת השמאל" השוודית (Vänsterpartiet) תהיה כנראה המפלגה היחידה במועצת העיר שתתמוך בהצעה, שפירושה עקרוני יותר ממעשי בהתחשב בכך שלעירייה עצמה אין כל מנדט בנושא מלבד פנייה לאיגוד השידור האירופי (EBU).

נינה יאקו היא חברת מועצה מטעם מפלגת השמאל והמזכירה הפוליטית שלה במאלמו. "ההצעה הזאת היא יוזמה אזרחית, לא יוזמה שלנו", אומרת יאקו בפגישה במשרדה המעוטר בתמונה גדולה של קארל מארקס ובכרזות של סיסמאות ודגלים פלסטיניים. "אבל המפלגה שלנו תומכת ביוזמה, כי אם עיריית מאלמו תאמר שהיא לא רוצה שישראל תשתתף באירוויזיון זאת תהיה הצהרה נכונה מצדה".

נינה יאקו, צילום: Emmalisa Pauly.

מדוע בעצם שישראל לא תשתתף?

"בגלל המצב בעזה. בית הדין הבינלאומי לצדק ביקש מישראל לנקוט צעדים מיידיים ויעילים למניעת רצח עם, אבל ישראל לא נקטה את המינימום הנדרש ממנה, אולי אפילו עשתה את ההיפך. השאלה שצריכה להישאל היא איך אפשר להמשיך בעסקים כרגיל".

בהנחה שהאירוע יתקיים כרגיל, בהשתתפות ישראל, איך אתם מתכוונים למחות?

"(מבחינה משפטית ופוליטית) העיר מאלמו לא רשאית לקבל החלטה שלא לאפשר לישראל להשתתף, אבל יש תנועה גדולה ורחבה שמתכננת הפגנות, קמפיין חרם ומחאות נוספות. אלו אירועים שבמובן מסוים כבר התחילו ואנחנו חלק מזה".

ואכן, נדמה שגל גדול צובר תאוצה. יותר מ-1,000 מוזיקאים שוודים, בהם רובין, Fever Ray, צמד הפולק First Aid Kit וכמה מהזמרים שהשתתפו במלודיפסטיבלן, קדם-האירוויזיון השוודי, חתמו על מכתב פתוח הקורא לא לאפשר לישראל להשתתף באירוויזיון בשל "המלחמה האכזרית שלה בעזה". במכתב, שפורסם ביומון Aftonbladet, הם כותבים שאיגוד השידור האירופי "מפגין סטנדרט כפול ראוי לציון שמערער את אמינותו. העובדה שמדינות שמציבות את עצמן מעל לחוק ההומניטרי מוזמנות להשתתף באירועי תרבות בינלאומיים ממעיטה בחומרתה של הפרת החוק הבינלאומי והופכת את סבלם של הקורבנות לבלתי נראה".

המוזיקאים לא יחידים. קבוצות רבות ברשתות החברתיות כבר קוראות להחרמת ישראל ולמחאות נגד השתתפותה באירוויזיון, ואחת מהן – Malmö for Palestine – אף קוראת להפגנות שבועיות בנושא, מדי יום שני, מחוץ לעיריית מאלמו. בהודעה של הקבוצהשפורסמה באינסטגרם, מופיע לצד הכותרות "הוציאו את ישראל מהאירוויזיון" ו"עצרו את רצח העם בעזה" איור של חייל ישראלי עם מיקרופון וכבל עשוי חוט תיל. החייל עומד בכניסה לדלת האירוויזיון, והנשק שהוא אוחז מתיז דם אל שלולית גדולה שכבר הצטברה תחתיו.

גם עמיתתה של נינה יאקו במועצת העיר, אנפל מאהדי, קראה לפסילת ישראל. "בלארוס קיבלה 'לא' ב-2021, רוסיה קיבלה 'לא' ב-2022, גם ישראל יכולה לקבל 'לא' ב-2024", היא כתבה בחשבון האינסטגרם שלה. "כולנו ראינו איך ישראל מרעיבה ומפציצה את עזה. ילדים עוברים ניתוחי כריתת איברים ללא הרדמה, שירותי הבריאות מופצצים ומתרסקים לחתיכות. אין מים, אין מזון ואין חשמל לתושבי עזה. מאלמו לא צריכה לחגוג עם מדינות טרור". בפוסט אחר הוסיפה מאהדי: "להיות פוליטי בעבור אוקראינה אבל לא בעבור פלסטין זו גזענות טהורה".

צילום מסך מדף האינסטגרם של Malmo.for.Palestine

"אני חושבת שאין שום סיבה להשוות בין מלחמות או כיבושים במקומות שונים. כולם נוראים באשר הם", אומרת עכשיו יאקו כשהיא נשאלת מה הקשר בין רוסיה לישראל בעניין האירוויזיון. "ובכל זאת, ההחלטה לא לאפשר לרוסיה להשתתף היתה נכונה, והיא תהיה נכונה גם לישראל. במובן הזה המצב הוא בר השוואה".

האם אתם מביאים בחשבון שההפגנות עלולות לגרום לחברי הקהילה היהודית במאלמו חוסר ביטחון? אתם ערים לטענה שההפגנות הפרו-פלסטיניות במאלמו כוללות תכנים אנטישמיים?

"אני מקווה שכולם ירגישו בטוחים לבקר בכל מקום שירצו במאלמו. אני מסכימה שקיימת דאגה גדולה ומוצדקת בכל הנוגע לאנטישמיות בעיר. כל אדם המתנגד לגזענות צריך להיות מודאג מזה. אבל השתתפתי בהפגנות מאסיביות במאלמו, כמעט כל שבוע מאז אוקטובר, ובהפגנות הללו אין שלטים או סיסמאות שניתן להגדיר כאנטישמיים. ההפגנות הן נגד פשעי מלחמה, נגד רצח עם, נגד מה שקורה בעזה. הן מבקשות הפסקת אש ומעלות חשש לגבי אלימות והרג של אזרחים. האנטישמיות במאלמו והמחאות נגד ישראל, שהן לגיטימיות לחלוטין, הן שני דברים שונים לגמרי".

מה לגבי ההפגנות הספונטניות ב-7 באוקטובר שחגגו את הטבח? והיה גם מי ששרף את דגל ישראל מחוץ לבית הכנסת.

"שריפת הדגל היתה אירוע אחד שהיו מעורבים בו רק מעטים, והיו כמה אירועים אחרים שניתן להגדיר כלא ראויים. אנחנו השתתפנו בהפגנות נגד שריפת הדגל, אבל אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל בראשנו שתי מחשבות בו בזמן (גם לתמוך במחאות נגד ישראל וגם לוודא שאירועים כאלו לא יקרו, ד"ס)".

האם חרם נגד זמרים, רקדנים ואוהדי השיר הישראלי איננו פוגע דווקא בישראלים הפתוחים לשמוע ביקורת והורס את הסיכוי לדיאלוג?

"השאלה, כפי שאתה מציג אותה, מרמזת שיש שני חלקים שווים שיכולים לנהל דיאלוג. שיש בכלל אפשרות לדיאלוג. אבל עד כמה שאני רואה, זה לא המצב ב-75 השנים האחרונות. מה שיש זה כיבוש צבאי שמפעיל אלימות מאסיבית. לתושבי עזה אין אפשרות לדיאלוג עם אלו המדכאים אותם. החרם הוא אפשרות אחת מתוך כמה להפעלת לחץ על ישראל ואנחנו צריכים להשתמש בו. למיטב ידיעתי, יש גם ארגונים ישראליים שקוראים לחרם. החרם הוא לא נגד אדם ספציפי. מדינת ישראל היא המטרה".

המצב, בוודאי מאז 7 באוקטובר, איננו מצב שיש בו צד אחד חזק, כובש ומדכא. יש קורבנות משני הצדדים. לישראל יש יותר מאלף קורבנות אזרחיים, כולל יותר מ-200 חטופים, חלקם נמצאים עדיין בעזה. האם המחאה שלכם באמת הוגנת? האם איננה חד-צדדית?

"מעשי הטבח בעזה נמשכים עכשיו וזה מה שאנחנו מנסים לעצור. אני לא מפקפקת ברגשות או בקורבנות אחרים, זה לא מתפקידי לעשות זאת, אבל האנשים בעזה גוועים ברעב, עשרות אלפים נרצחו בחמישה חודשים, בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג קרא למנוע רצח עם, וארגונים אחרים מדברים על ביצוע פשעי מלחמה. לצערנו אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל שום דבר לא מצדיק את המשך העסקים כרגיל, היות שהפצצות הישראליות עדיין הורגות אזרחים בעזה".

אחרי 7 באוקטובר פורסם כי ארגון סיוע החוץ של מפלגתך שיתף פעולה במשך שנים, באמצעות שותפיו הדנים, עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. ידוע גם שהיו למפלגה קשרים עם ארגונים כמו "קבוצה 194", שעל פי העיתונות השוודית הפיצו תעמולה אנטישמית ותמכו בטרוריסטים ובהתנגדות מזוינת לישראל. לנוכח המלחמה, האם המפלגה עדיין תומכת בשותפים האלו?

"לגבי ארגון סיוע החוץ, הם הצהירו שהם לוקחים אחריות והמשימה שלהם עכשיו היא לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב במפלגה שלנו. לגבי הארגונים האחרים, אין לי מידע נוסף".

מה שכן יקרה שוב, כפי שהיא אומרת, הוא כנראה המחאה נגד ישראל סביב האירוויזיון. ארגוני סולידריות נוספים עם הפלסטינים במאלמו לא הגיבו לפניית "הארץ", אך ניתן להניח שגם הם מתכננים פעילות אינטנסיבית בעיר בזמן חגיגות האירוויזיון במאי. האם ננקטים צעדים כדי להימנע מניסיונות להשתמש בשידור החי כפלטפורמה להפגנות פוליטיות? למשל, לשלב פעילים פוליטיים רבים בקהל באולם או להכניס חומרי תעמולה לתחרות ולשלוף אותם בשידור החי? "אחד מערכי היסוד של האירוויזיון הוא היותו אירוע לא פוליטי שבו כולם מאוחדים סביב המוזיקה", אומרת אדיאלסון מרשות השידור השוודית. "אנחנו תמיד עוברים על תרחישים פוטנציאליים וננקוט אמצעים כדי להימנע מביטויים פוליטיים במהלך השידורים החיים".

והמוזיקאים וחברי המשלחות, האם נמסר להם שאסור להם להביע דעות פוליטיות לפני, במהלך ואחרי ההופעה, כפי שקובעים חוקי התחרות?

"ה-EBU אחראי על כללי התחרות ואלו קובעים שהאירוויזיון הוא אירוע לא פוליטי. למידע נוסף בעניין זה יש לפנות אליו".

גם בעיריית מאלמו התשובות מנוסחות בזהירות וצמצום דומים. "שמעתי שהאירוויזיון היא תוכנית הטלוויזיה השנייה בגודלה בעולם אחרי הסופר-בול, אז ברור שזה חשוב לנו כאן", אומר רוקו קורסאר, "אבל זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, קיימנו את האירוויזיון במאלמו בתחילת שנות התשעים ולאחר מכן שוב ב-2013. מנקודת המבט של העיר, זה אירוע חשוב מאוד ואנחנו מצפים לקיים תחרות מכילה, מסבירת פנים ובת-קיימא".

אני מבין שלמרות התחרות המכילה צפויות סביבה הפגנות מכילות פחות. נאמר, מחאות אנטי ישראליות שיש בהן ביטויים קיצוניים של אנטישמיות.

"יש לנו חופש ביטוי וחופש הפגנה בשוודיה. המשטרה אחראית לשאלות הנוגעות לסדר הציבורי ויש לנו דיאלוג טוב מאוד איתה".

ובכלל, בעיריית מאלמו מפגינים חזית אחידה של אמון מלא במשטרה. "המשטרה היא הגורם המקצועי בנושא זה", אומר גם פר-אריק אבסטול, האחראי על הבטיחות והביטחון בעירייה, "היא זו שבוחרת את הטקטיקה להתמודדות עם הפרות סדר ואני סומך לגמרי על שיקול דעתה אם משהו כזה יקרה בזמן האירוויזיון. בכל אופן, לא ידוע לנו על איומים קונקרטיים".

אירועי מחאה שיתקיימו סביב האירוויזיון עלולים בכל זאת לערער את תחושת הביטחון של קהל יהודי או ישראלי.

"יש למשטרה שיקול דעת. היא יכולה לא לאשר מקום מסוים להפגנה, לשנות מקום של הפגנה אם יש קונפליקט בין אירועים שונים. היו לנו, למשל, אירועים של שריפת ספרי קוראן (שבהם פעיל ימני קיצוני דני, רסמוס פאלודן, ואחריו אדם נוסף, מבקש מקלט מעיראק, שרפו ספרי קוראן כפרובוקציה פוליטית במאלמו ובערים אחרות בשוודיה, ד"ס). היו פעמים שהמשטרה החליפה את מקום האירוע הזה כדי לצמצם את הקונפליקטים".

ומה היא רמת ההיערכות שלכם למקרה של מחאות בקנה מידה גדול, מבחינה תקציבית ומבחינת כוח אדם?

"אנחנו אחראים על הביטחון באירועים שאנחנו המארגנים המרכזיים שלהם: האירועים בפולקטס פארק ואלו שבמאלמו לייב (האתר שבו יתקיימו אירוע הפתיחה, 'שטיח הטורקיז', מסיבת הסיום ומסיבות ה-EuroClub). ארגון הביטחון והבטיחות שלנו מתאים את עצמו כל הזמן להערכות המשטרה ואנחנו נשקיע כל מה שנצטרך כדי לעמוד במשימה. אין גבול עליון להשקעה כאן, כי אסור לנו להיכשל. עם הצד הכלכלי של זה נתמודד אחר כך".

רוקו קורסר, צילום: Liberalerna

בצד הישראלי, בכל זאת, לא לוקחים סיכונים. למרות שהדברים עדיין נבדקים, אומר אדם המתמצא בהיערכות הישראלית לאירוויזיון, ברור שיהיו הגבלות נוקשות מאוד על המשלחת והיא תיעדר מאירועים שמשלחות אחרות ישתתפו בהם, כגון הופעות תקשורתיות, אירועי יחסי ציבור ומסיבות.

דווקא שגריר ישראל בשוודיה, זיו נבו קולמן, מנמיך את מפלס החרדה ואומר שבניגוד לתדמית של מאלמו כמקום עוין ומסוכן, הוא מכיר גם צד אחר שלה. "הייתי במאלמו בזמן כינוס הפורום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות והנצחת זכר השואה", אומר נבו קולמן, "וראיתי כיצד העיר הזאת יודעת להתמודד עם אירועים בינלאומיים גדולים. לא כל מאלמו נגדנו ולא כל שוודיה נגדנו.

"מדובר אמנם באירוע מורכב שיכולות להיות בו פרובוקציות, מחאות והפגנות, אבל אני סומך על הרשויות השוודיות שיטפלו באתגרים ברצינות ועל האחראים על התחרות עצמה וחברי המשלחות שידאגו לכך שחוקי התחרות יכובדו ולא תוכנס אליה פוליטיקה. אז מצד אחד, בהחלט יכול להיות שישראלים, יהודים או חברי קהילת הלהט"ב, שבדרך כלל תומכים בשיר הישראלי, לא ירגישו בנוח להסתובב במאלמו עם דגלי ישראל. אבל ממה שאני שומע, השוודים מתנגדים לחרמות ורק בשמאל הקיצוני נשמעות קריאות נגד ישראל מסיבות פופוליסטיות. רוב השוודים שדיברתי איתם אמרו שהם נגד ערבוב של פוליטיקה ומוזיקה ושהם שמחים שישראל משתתפת".

בכלל, אומר נבו קולמן, חובב אירוויזיון מושבע בעצמו ונציגה הרשמי של האומה המושמצת, לולא העניין הפוליטי, אין לו ספק שישראל היתה מגיעה למקום מכובד בגמר. "השיר מצוין, עדן מדהימה וההופעה מעולה", הוא אומר.

אתה מוכן להמר על המיקום הסופי?

"נחכה ונראה".

איומים וגילויי אנטישמיות: המלחמה מערערת את תחושת הביטחון של יהודי שוודיה

מתלמידים שלא מגיעים ללימודים לכאלה שהגיעו וסובלים מהתעמרויות, מהפגנות פרו־פלסטיניות סוערות ועד לארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים שפועלים באין מפריע. עדויות שהגיעו לידי "הארץ" מציירות תמונה מטרידה של קהילה יהודית שחוששת לביטחונה על רקע מלחמת ישראל־חמאס.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-10-31/ty-article-magazine/.premium/0000018b-85aa-dd28-a7df-95bf2fb30000

לא ברור אם תושבי שוודיה יודעים מה עובר בימים אלה על חברי הקהילה היהודית במדינה, בין שמדובר בשכנים, עמיתים לעבודה, לקוחות או מורים שלהם. מאז מתקפת הטרור של חמאס בישראל ב–7 באוקטובר ותחילת ההפצצות הישראליות ברצועת עזה, יהודי שוודיה עוברים ימים לא פשוטים וחוששים לביטחונם ונראה שהרשויות לא מכירות בחומרת המצב.

בבית הספר היהודי "הלל" שבמרכז סטוקהולם, למשל, היו אובדי עצות ביום שישי 13 באוקטובר. ברשתות החברתיות הופצו אז איומים של בכיר חמאס חאלד משעל על "יום זעם" בינלאומי, וההורים — רבים מהם מוכי אבל ודאגה לקרובים ומכרים בישראל — כתבו בקבוצות וואטסאפ פנימיות שהאבטחה הרגילה בבית הספר לא מספיקה. חלק מההורים התנדבו לעמוד ברחוב ליד בית הספר ולפקוח עיניים והמשטרה המקומית הציבה ניידת במקום בחלק משעות היום. עם זאת, משיחות עם הורים עולה שבחלק מהכיתות חצי מהילדים ואף יותר לא הגיעו לשיעורים באותו יום. אלה שכן הגיעו קיבלו המלצות ברורות — להסתיר סממנים יהודיים ולא לדבר עברית.

אף שממשלת שוודיה התייצבה באופן גורף לצד ישראל ולמרות שברמה האישית ישראלים ויהודים רבים קיבלו הודעות תמיכה ודאגה מהמעגלים החברתיים שלהם, לידי "הארץ" הגיעו עדויות רבות על תקריות מדאיגות שאירעו במדינה בשבועות האחרונים.

ישראלי שגר בשוודיה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם, לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. א', ישראלי לשעבר שמתגורר בשוודיה, לא פתח את החנות שלו לאחר שהרגיש שהוא לא יכול להגן על עצמו ועל לקוחותיו. ישראלי אחר שגר במדינה נקלע לתקרית אלימה ברכבת התחתית של סטוקהולם לאחר שנשמע מדבר בטלפון בעברית. אדם נוסף מדרום שוודיה שאמו יהודייה, אך הוא עצמו אינו דתי ולא לובש סממנים יהודיים, סיפר שקיבל שבע שיחות טלפון ממספר לא מזוהה בהן נאמר לו כי "יודעים היכן הוא גר", כדאי לו להסתכל לאחור כשהוא יוצא מהבית ושהוא "לא יוכל להתגורר יותר בעיר". כשפנה למשטרה נאמר לו שאין מה לעשות משום שהשיחות הגיעו ממספר חסוי, ושהמשטרה תפעל רק אם יוכל למסור לה את שם התוקף, דבר אבסורדי משום שהוא בכלל לא מכיר אותו.

ישנן גם עדויות רבות על התעמרויות בתלמידים בבתי ספר בשוודיה על רקע המצב בישראל ובעזה. אמו של נער בן 16 ממשפחה יהודית שלומד בתיכון גדול בעיר גטבורג סיפרה ל"הארץ" כי נערה בכיתה קמה וצעקה על בנה במהלך שיעור: "לשחוט, לאנוס ולענות את כל היהודים". המורה בכיתה לא הגיב, לא עצר את התלמידה וגם לא דיווח עליה להנהלת בית הספר. התלמידים האחרים גם שתקו ולא עשו דבר, ואמו של הנער מסרה שהיא מתכוונת להעבירו לבית ספר אחר.

ציירו בכיתה דגל ישראל וסימנו עליו איקס

ילד יהודי אחר מבית ספר יסודי בדרום שוודיה נשאל על ידי שני חברים לכיתה במי הוא תומך במלחמה. אחרי שהילד בן העשר ענה שהוא בעד ישראל, שני חבריו לכיתה ציירו דגל ישראל, סימנו עליו איקס, קימטו אותו וזרקו אותו כשהם קוראים: "שונאים את ישראל". גם במקרה זה המורה שלימד בכיתה לא עשה דבר עד לפניית אמו של התלמיד אליו. תקיפות ואיומים מסוג זה נרשמו בכמה מקומות בשוודיה, והמכנה המשותף לכולם היה שהמותקפים היו יהודים או ישראלים.

המלחמה בין ישראל לחמאס לא פסחה גם על האקדמיה השוודית. אקדמאית בכירה במערב המדינה קיבלה איום בדואר האלקטרוני לאחר שהעזה לצאת בפומבי נגד מתקפת חמאס ב–7 באוקטובר. באוניברסיטת אופסלה פרסם ראש מחלקה בכיר פוסט ברשת חברתית שבו טען כי "חמאס נתן לנתניהו ולשותפיו מהימין הקיצוני את מה שהם ביקשו". במקום אחר כתב: "ב–1940 וב–1941 היטלר פיתח תוכנית להרעבה שיטתית של 30 מיליון אוקראינים, רוסים וסלאבים. ב–2023, נתניהו מוציא לפועל 'תוכנית הרעבה' בעזה!".

בזירה אחרת בשוודיה הרוחות גם סוערות. 700 אנשי תרבות פרסמו עצומה הקוראת להפסקת "האלימות הברוטלית נגד העם בעזה" ולהפסקת "התמיכה הצבאית, הפוליטית והכלכלית לישראל". בעצומה לא היה זכר למתקפת הטרור של חמאס, לקורבנות הישראלים או לחטופים בעזה. גם פעילת הסביבה השוודית הידועה, גרטה תונברג, הביעה בכמה הזדמנויות בימים האחרונים את תמיכתה בפלסטינים ללא כל אזכור של הטרור הפלסטיני והקורבנות הישראלים.

המפגינה יואנה איסטהר-בימן, מול ארמון המלוכה בסטוקהולם, אוקטובר, 2023. צילום: דיויד סטברו

השפעות המלחמה בין ישראל לחמאס ניכרות בשבועות האחרונים גם בכיכרות וברחובות ברחבי שוודיה. מאז פרוץ המלחמה נערכו הפגנות רבות לאות הזדהות עם הפלסטינים וכן כמה הפגנות הזדהות עם ישראל. בערב 7 באוקטובר השתתפו אלפי בני אדם, בהם ילדים ונשים, בהפגנות ברחבי המדינה שכללו מוזיקה, ריקודים ושיירות של מכוניות שצפרו לאות תמיכה במתקפת חמאס. בשלושת השבועות שחלפו מאז נערכו הפגנות סוערות יותר ורבות משתתפים ביחס לעבר. במהלך ההפגנות הפרו־פלסטיניות נשמעו האשמות שישראל מבצעת רצח עם וטיהור אתני ברצועת עזה, וכן קריאה למחיקת ישראל מהמפה. "מהים ועד הנהר, פלסטין תהיה חופשית", קראו המפגינים בשוודיה וקריאה נוספת שהפכה יותר ויותר רווחת בהפגנות היא בעד "אינתיפאדה".

הפגנה פרו-פלסטינית בסטוקהולם, אוקטובר 2023, צילום:  Hugh Gordon

ארגון איסלאמי קיצוני מאחורי מחאה פרו־פלסטינית

אחת ההפגנות הפרו־פלסטיניות אורגנה על ידי ארגון "חיזב אל־תחריר", ארגון איסלאמי קיצוני שתומך בהקמת חליפות איסלאמית והחלת חוקי שריעה ושיש לו סניף קטן בשוודיה. במדינות רבות בעולם הוצא הארגון מחוץ לחוק, אבל בשוודיה הוא קיבל אישור לערוך הפגנה שבה נשמעו קריאות להקים חליפות איסלאמית מאוזבקיסטאן ועד מרוקו, לצאת למלחמה בין האיסלאם לשאר העולם, ולשחרר בכוח צבאי את "פלסטין כולה".

רוב ההפגנות שנערכו בשוודיה מאז פרוץ המלחמה אורגנו על ידי ארגונים מקומיים שתומכים בפלסטינים. בהפגנה אחת שנערכה בסטוקהולם השתתפו חברי "תנועת ההתנגדות הנורדית" (NMR), ארגון ניאו־נאצי מוכר עם כמה מאות חברים, וחברי "הנוער הקומוניסטי המהפכני" (RKU), ארגון הטוען שיש לפלסטינים זכות "להילחם בכל אמצעי בכוח הכובש כדי לשחרר את אדמתם". ארגון RKU גם מתאר את מתקפת 7 באוקטובר כמהלך לשחרור מהכלא הגדול שהוא רצועת עזה, ש"תפס את הציונים במיטתם".

שתי התנועות, הניאו־נאצית והמרקסיסטית־לניניסטית, הביעו תמיכה בסיסמה הפלסטינית "רסקו את הציונות". בהפגנה אחרת שנערכה בכיכר המרכזית של סטוקהולם השתתפו יותר מ–5,000 בני אדם. הנואמים בהפגנה, חלקם פלסטינים וחלקם אנשי שמאל שוודים, קראו ל"אינתיפאדה עד הניצחון" כשהם מניפים דגלי פלסטין, תמונות זוועה מעזה וכרזות נגד הממשלה השוודית התומכת בישראל. באף אחד מהנאומים שנשמעו בהפגנות הפרו־פלסטיניות לא הוזכרה מתקפת חמאס בישראל שבה נהרגו כ–1,300 בני אדם.

מפגיני הנוער המהפכני הקומוניסטי, RKU (למעלה), תנועת ההתנגדות הנורדית, NMR (באמצע) וחיזב אל-תחריר (למטה). סטוקהולם, אוקטובר 2023. צילום: דיויד סטברו.

מיקאיל יוקסיל, מנהיג מפלגת "נואנס" — שמגדירה את עצמה כמייצגת מיעוטים בשוודיה עם דגש על אוכלוסיות מהגרים — עדכן בחשבון הטוויטר שלו שגם הוא היה בין ההמונים בהפגנה פרו־פלסטינית בסטוקהולם. יוקסיל נולד בטורקיה ומתגורר כיום בסטוקהולם. בעבר הוא היה חבר מפלגת המרכז השוודית, אך הוצא משורותיה בגלל קשריו עם התנועה הלאומנית האיסלאמית "הזאבים האפורים". ב–7 באוקטובר הוא פרסם הודעה הקוראת להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור. לשאלת "הארץ" בנוגע לקריאתו, ענה יוקסיל: "אם חמאס נחשב כארגון טרור, לא ניתן לקיים איתו דיאלוג ולהגיע להסדר. כל עוד הם נחשבים טרוריסטים, אנחנו מבדלים אותם וגורמים לרדיקליזציה. אנחנו בעד לדבר איתם כדי להגיע להסדר". יוקסיל הוסיף ש"זה לא סוד שאנחנו מפלגה פרו־פלסטינית. ישראל מוכרת על ידי האו"ם ככוח כובש שמבצע פשעי מלחמה וכמדינת אפרטהייד. צריך לעצור את ישראל ולהביא את נתניהו למשפט בבית הדין הפלילי הבינלאומי".

כאשר נשאל יוקסיל על הפשעים שביצע חמאס, הוא השיב כי "לעם נכבש יש זכות להשתמש בכוח צבאי. אלימות נגד אזרחים איננה מותרת לאף אחד מהצדדים. צריך שכולם יניחו את הנשק ולא יכוונו אותו נגד אזרחים כדי למצוא פתרון לסכסוך".

יוקסיל גינה בשיחה עם "הארץ" את המתקפה על אזרחים ב–7 באוקטובר וגם את "התקיפות הישראליות הנמשכות בעזה". בעניין זה הוא חריג מאוד. אף ארגון מוסלמי בשוודיה לא גינה את מתקפת הטרור של חמאס, כולל ארגונים ששיתפו בעבר פעולה עם הקהילות היהודיות וארגונים יהודיים בשוודיה. אחד ממשתתפי ההפגנות הפרו־פלסטיניות, המנהיג המוסלמי המוכר ראשיד מוסא, אף כתב מאמר ציני ביומון הנפוץ "אקספרסן" בנושא הגינויים. "אני, ראשיד מוסא, כדובר של 1.3 מיליארד אנשים ברחבי העולם" הוא כתב, "מגנה ליתר ביטחון את החמאס, מגנה חומוס, מגנה את חסן ואת המרבי (קבוצת כדורגל שוודית, ד"ס)".

מפגיניפ פרו-פלסטינים מול הפרלמנט השוודי בסטוקהולם. צילום: Hugh Gordon

מגנוס רנסטורפ, אחד המומחים המובילים בשוודיה לג'יהאד הסלפי, ארגוני טרור וארגונים רדיקליים הפועלים בשוודיה, מודאג מהאפשרות שהתקריות בבתי הספר ובמקומות העבודה, וכן הקריאות האנטישמיות בהפגנות יגלשו לפסים אלימים נגד יהודים במדינה. רנסטורפ, מרצה ויועץ אסטרטגי באוניברסיטה השוודית לביטחון, אמר ל"הארץ" שיש כיום שני משברים מקבילים שמשפיעים על הביטחון בשוודיה. "המשבר הראשון קשור לשריפות ספרי קוראן ולקמפיין שקרי בנוגע לחטיפתם לכאורה של ילדים מוסלמים על ידי שירותי הרווחה בשוודיה. המשבר הזה שם את שוודיה על הכוונת של ארגונים כמו אל–קאעידה, דאעש וא–שבאב", אמר רנסטורפ. "המשבר השני הוא הסכסוך בין ישראל לחמאס". לדברי המומחה, שירות הביטחון החשאי של שוודיה פרסם ב–2017 שבמדינה שוהים כ–2,000 פעילי ג'יהאד סלפי שבהחלט מהווים פוטנציאל לפעילות אלימה בערים רבות.

איפה הרשויות?

בערים השוודיות מאלמו והלסינבורג מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית גדולה שכוללת משפחות שכמה מבניהן הורשעו בפעילות טרור בגרמניה. במאלמו, עיר שנבנה בה לפני כמה שנים המסגד הגדול ביותר בסקנדינביה בעלות מיליוני אירו במימון קטאר, פועלים גם ארגוני חברה אזרחית כמו "קבוצת 194". מדובר בארגון חברתי שוודי-פלסטיני שעל אף שזכה לתקצוב עירוני פרסם התבטאויות אנטישמיות ותומכות טרור ברשתות חברתיות והיה קשור לחזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור שלוחמיו הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר בישראל.

לאחרונה נחשף שמפלגת השמאל השוודית העבירה כספי משלמי מסים לפרויקט הקשור לחזית העממית דרך ארגון של מפלגת השמאל בדנמרק. במאי האחרון נערך במאלמו כנס פלסטיני–אירופי גדול בהשתתפות אמין אבו-ראשיד, מנהיג פלסטיני-הולנדי המזוהה עם חמאס. מפלגת השמאל השוודית אמנם ביטלה את השתתפותה בכנס כשנודע שאבו-ראשיד יהיה בו, אבל חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ג'מאל אל-חאג', השתתף בו אף שהנהגת מפלגתו אסרה עליו לעשות זאת. אל–חאג' מכהן כחבר פרלמנט ויש הטוענים שהוא לא הוצא משורות המפלגה בגלל הבייס הפוליטי הגדול שלו.

לפי רנסטורפ, ארגון בשם Die Wahre Religion ("הדת האמיתית") שהוצא מחוץ לחוק בגרמניה, בין השאר משום שאנשים שהיו קשורים אליו התנדבו לדאעש, פעל בחופשיות כארגון שוודי לגיטימי בפרויקט חינוכי של קריאת קוראן. כמו כן, פעיל שוודי בשם אחמד קאדאן שגייס כסף עבור דאעש וג'בהת פתח א-שאם (לשעבר ג'בהת א-נוסרה) נידון לשישה חודשי מאסר. אף שהוא נעצר בעבר נראה שההרתעה השוודית לא הייתה יעילה לגביו. ב-7 באוקטובר הוא פרסם פוסט ברשת חברתית ובו סרטון של ישראלים בורחים מירי אנשי חמאס ולצדו ציטוט מהקוראן שבו נאמר "אמלא את לבבות הכופרים בפחד".

בשוודיה גם פועל סניף של ארגון הסיוע ההומניטרי Islamic Relief שנוסד בשנות ה-80 באנגליה ונהנה מתמיכה כספית גדולה של המדינה. כמה ממשלות בעולם, בהן ישראל, טוענות שהארגון קשור לתנועת "האחים המוסלמים". רנסטורפ הסביר ששוודיה נחשבת למרכז חשוב של Islamic Relief ולכן גם של "האחים המוסלמים" באירופה. למרות אזהרות רנסטורפ ואחרים במשך שנים, יש הטוענים שהרשויות בשוודיה והציבור הכללי עדיין לא מכירים בחומרת המצב — שכסף שוודי מוצא את דרכו למימון טרור, שכסף מהמזרח התיכון מושקע במערכות המסכנות את שוודיה, ושחוקי המדינה מתירים לקיים פעילויות ציבוריות המערערות את היציבות ורשויות הביטחון.

בתשובה לשאלת "הארץ" סירבה המשטרה החשאית השוודית לתת הערכה לגבי המספר העדכני של פעילים וארגונים ג'יהאדיסטיים בשוודיה. בתשובה לשאלות על ארגונים ספציפיים שפועלים במדינה ענה דובר מטעם הארגון ש"שירות הביטחון השוודי לא נכנס לפרטים המתארים את הפעילות המבצעית שלו. אנו עוקבים אחר קיצונים אלימים ומעריכים את האיום למניעת פעולות טרור ופעילויות מאיימות אחרות שמאיימות על הביטחון. אנו עוקבים אחרי אנשים פרטיים ולא מכוונים לארגונים".

בתשובה לשאלות שנשלחו אליה בנוגע להגנת מוסדות יהודיים בסטוקהולם, משטרת סטוקהולם השיבה: "אנחנו לא מפרסמים באילו אמצעי אבטחה אנחנו משתמשים, אם ומתי אנחנו מיישמים אותם, ובאיזה אופן". שר המשפטים השוודי, גונאר סטרומר, האחראי על המשטרה, מערכת התביעה ובתי-המשפט, לא נעתר לבקשת "הארץ" לראיין אותו.

ארגון "חיזב אל-תחריר" בשוודיה וקואליציית הארגונים הפלסטיניים השוודיים "הקבוצות הפלסטיניות" לא ענו לפניית "הארץ" להגיב לכתבה. גם פעילת האקלים תונברג לא הביעה התלהבות לדבר עם "הארץ" בנושא זה וכאשר הוצע לה לקיים ראיון שבו תוכל להבהיר את עמדתה, נמסר מטעמה ש"גרטה לא משתתפת בראיונות בשלב זה".

החמאס צוחק כל הדרך אל הבונקר

המלחמה בעזה חושפת את מצבו הקשה של השמאל המסורתי, זה הסוציאל-דמוקרטי וההומניסטי, המותקף במקביל ע"י הימין הישראלי, הימין הפלשתיני והימין הבינלאומי.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2403140

מאמר זה ייפתח, ברוח ימים אלו, בגילוי נאות רחב מהרגיל: לפני כעשרים שנה הייתי חייל קרבי. בין השאר שירתי בחאן-יונס וחברון, בבנת-ג'בל ורמאללה. עם זאת, הייתה לי הזכות להיות שותף בהתחדשותה של תנועה ישראלית המקדמת סדר–יום של דו-קיום, חתירה לשלום ורעיונות הומניסטיים וסוציאליסטיים. עד כאן הגילוי הנאות. טוקבקיסטים חדי מקלדת – אתם רשאים אש כבר עכשיו.
אם, למרות הכל, יורשה לי להביע עמדה בנושא הלחימה בעזה אפתח בתרחיש האימים המופץ בשבועות האחרונים ברשת לגבי כוונותיו של החמאס לפני המלחמה. אלפי לוחמים מאומנים וחמושים היטב, כך לפי התרחיש, אמורים היו לצוץ מפתחי מנהרות בתוך שטח מדינת ישראל, לבצע מגה-פיגועים בישובים אזרחיים במקביל לירי טילים מהרצועה ואולי גם מלבנון. כך ביקש החמאס להביא לאלפי נפגעים, להוציא מאיזון את החברה הישראלית ולסכן את עצם קיומה של המדינה.
אינני יודע אם תרחיש זה הוא אגדה אורבנית או עובדה מודיעינית. מה שברור הוא שלכל הפחות הוא חלקי. תורת ההתנגדות של החמאס איננה כה חד-ממדית. החמאס אמנם מעוניין בחיסולה של ישראל, אבל הנהגתו יודעת שאירוע טרור, גדול ככל שיהיה, לא יעשה את העבודה. היא מודעת לחולשותיה של החברה הישראלית ולעובדה שהיא מפוצלת ושבירה ומבינה שאין צורך לכבוש את ישראל כדי להביא לחיסולה, כל שצריך הוא להאיץ את תהליך ההתפרקות שהישראלים עצמם כבר החלו בו מזמן.
אל תתנו לאשליית האחדות של השבועות האחרונים להטעות אתכם. היא זמנית והיא רדודה מאוד. חברה שבה הפערים החברתיים עמוקים כל כך, שמנגנוני הבריאות, החינוך והרווחה שלה הופרטו וחולקו למערכות נפרדות לעשירים ולעניים, חברה שבה העוני, מצוקת הדיור ואפילו החוסר במזון ובתרופות הן נחלת רבים מאזרחיה איננה יכולה להיות מאוחדת ועמידה לאורך זמן. המצוקות הבסיסיות האלו מחלישות את ישראל, את המערכות הדמוקרטיות שלה כמו גם את התשתיות הפיזיות, התרבותיות והמנהלתיות שלה.
כל אלו הם מעשי ידי ממשלות ישראל, לא החמאס. כל שנותר לחמאס לעשות הוא להוסיף לחוסר הביטחון הזה גם שחיקה בתחושת הביטחון הפיזי של האזרחים ובמקביל להפוך את השיח הציבורי בישראל לקיצוני יותר, אלים יותר וחסר תקווה. זהו מה שדוד גרוסמן כינה המנגנון המעוות של הייאוש.
וזה בדיוק מה שהחמאס עושה. עכשיו זה רק בשוליים. מי שמכונים ימנים מכים במי שמכונים שמאלנים. והם בתורם, מתייאשים ומקצינים את השיח עוד יותר. העימות בין ימין ושמאל איננו סימטרי, צד אחד הוא התוקפן והשני, ע"פ רוב, הקרבן, אבל הבעיה המרכזית בעימות הזה היא שהוא מסתיר תמונה פוליטית רחבה ומדאיגה יותר. המלחמה האחרונה בעזה איננה רק מלחמה של ישראל נגד החמאס אלא מלחמה שבה הימין הישראלי, הימין הפלסטיני והימין הבינלאומי תוקפים את כוחות השמאל המסורתיים, לא את השמאל החדש הפוסט-ציוני שרק מתחזק מהעימות הנוכחי, אלא את הסוציאל-דמוקרטים הוותיקים, הציונים ההומניסטים והחילוניים והאיגודים המקצועיים.
כוחו של הימין הישראלי הוא בקואליציה שהוא יצר. הימין החברתי-כלכלי פירק בעשורים האחרונים את מדינת-הרווחה הישראלית ושדד מהציבור את משאבי האומה לטובתו האישית. בשנים האחרונות הוא משתף פעולה עם הימין, שעמיתי אורי משגב מכנה בצדק האחים היהודים, הימין הגזעני המצדיק מעשי רצח פוליטי ורצח גויים ונלחם במיעוטים, בדמוקרטיה ובשאר ערכים מערביים. שני כוחות ימין אלו נהנים בעקיפין מקיומו של הימין הפלסטיני-ישראלי, זה של בל"ד ודומיו, המעדיף את ה"עניין הפלסטיני" על הפלסטינים עצמם ומחליש את השמאל במגזר הערבי.
רה"מ נתניהו, השר בנט, אבל גם רבים מהנהגת מה שמכונה השמאל הישראלי, שייכים לימין הכלכלי, בין אם הם נתפסים כלאומנים ימנים או כרודפי שלום. הם מייצגים למעשה את המעמד הישראלי המקושר להון הבינלאומי, זה המושקע בוול-סטריט, המחזיק נדל"ן במזרח אירופה ומניות בעמק הסיליקון, זה שסוחר בנשק באפריקה, בונה מלונות בווגאס ומשקיע בשוק הסיני. לא לחינם מוצג נתניהו לאחרונה כמבוגר האחראי. הוא יודע היטב שיש גבול לבידוד הבינ"ל שישראל יכולה להרשות לעצמה.
לחסידיו של דב ליאור ודומיו אין גבולות כאלו. אבל מכיוון שאין להם רוב בציבור הישראלי הם זקוקים לנתניהו ולממשלתו כדי לקדם את ענייניהם. בסופו של דבר מדובר בפרויקט של החלפת פוליטיקה של ערכים, חוקים וגבולות בפוליטיקה של זהויות. במציאות שבה הזהות היא הכל יהודים יהיו תמיד נגד ערבים, דתיים/לאומיים/פטריוטים יהיו תמיד נגד שמאלנים/כופרים/בוגדים ואין מקום לערכים אוניברסליים ולחוקים המגבילים את השימוש בכח. השמאל המסורתי זקוק לגבולות אלו על-מנת להגביל את כוחו של ההון ואת כוחה של הלאומנות הקיצונית ולבנות חברה שוויונית, שוחרת שלום וצודקת יותר. העסקה של הימין היא פשוטה – האליטה הפוליטית תמשיך לפרק את המגזר הציבורי, לרושש את העם ולהילחם בעבודה המאורגנת אבל היא תזכה לתמיכת האליטה הכלכלית בזכות הפירות שהם קוצרים מהליברליזציה של המשק ומתמיכת הנשדדים בזכות הטרמינולוגיה הפטריוטית והלחימה בחזית.
והחמאס בינתיים מחייך כל הדרך אל הבונקר. הוא הרי הימין העזתי. גם הוא קשור לכוחות בינלאומיים, אנשי הכסף הגדול של המפרץ מחד והג'יהדיסטים של לבנון ואיראן מאידך. הוא גורר את צה"ל עמוק יותר פנימה והורס את החברה ואת הכלכלה העזתית. כמו הימין הישראלי הוא מחריב את חייהם הממשיים של אלו שהוא כביכול נלחם בשמם. את פירוק החברה הישראלית מישהו אחר כבר התחיל והוא רק משלים את המשימה.
הרי בסופו של דבר הציבור הישראלי לא יעמוד יותר בהשלכות המלחמה. יהיו אלו האבדות בקרב חיילי צה"ל, תהיה זו טעות מבצעית או חרם בינ"ל בעקבות אסון הומניטרי. בסוף הרי יחלו ההפגנות וועדות-החקירה. זאת אמנם לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה אבל החברה הישראלית לא עמידה כבעבר מפני שהימין הישראלי פירק את המוסדות שהעניקו לה את חוזקה. התנועה הקיבוצית חוסלה, ההסתדרות עברה חיסול ממוקד, מדינת-הרווחה מוטטה, הסכמי אוסלו הופרו, ראש-הממשלה שיכול היה לשנות את המגמה הזו נרצח והשרידים האחרונים של עיתונות חופשית וחשיבה ביקורתית מחוסלים בימים אלו ממש – נותרנו עם מפגני סולידריות בדמות במבה לחיילים, ביקורים אצל פצועים וחיבוקים לתושבי הדרום. זה יפה מאוד אבל זה ייגמר בקרוב.
בסופו של דבר גם לסכסוך הזה יש הקשר. מדינת ישראל, שהוקמה ע"י תנועת העבודה, יכולה הייתה להיות כוח המוביל לפיתוח כלכלי ואנושי במזה"ת. היא יכלה, כמדינת רווחה דמוקרטית, לשנות את גורלו של האזור הזה ולהפוך אותו ממכלאת עבדים גדולה, המשמשת כספקית אנרגיה ושורות רווח לבעלי הון בינלאומיים, לנושאת בשורה של זכויות-אדם, מערכות חינוך ובריאות ציבוריות ותעשייה וחקלאות מודרניים. במקום זה, בעזרתם האדיבה של הריאקציונרים הפשיסטים בעולם הערבי, היא הפכה למדינת מצור הנמצאת במאבק מתמיד על חייה ושבויה בידי הכוחות הפחות סימפטיים של הפוליטיקה העולמית, תומכי הפונדמנטליזם הדתי, הגלובליזם הכלכלי והפצת הנשק הגרעיני.
אז מה נשאר לשמאל לעשות? לצד המאבק לסיום ההרג וההרס בצד השני, עליו ליצור קואליציה רחבה בחברה הישראלית על מנת לשקמה מנזקי ההפרטה והחורבן החברתי של העשורים האחרונים. עליו לצייר גבולות חדשים לשיח הציבורי ובשוך הקרבות עליו לתמוך בשיקומה של עזה ע"י הסרת המצור והשגת ערבויות בינלאומיות לפיתוחה הכלכלי של הרצועה ללא מנהרות ורקטות. רק כך ימוטט שלטון החמאס ותוכל להיווצר קואליציה עם כוחות הקדמה בעולם הערבי שתהיה בשלה לקדם תהליך שלום המבוסס על רווחה ופיתוח כלכלי ולא על, התעשרות המעטים והתרוששות הרבים, משני צדי הגבול.