יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.
בקור של מינוס חמש מעלות במרכז אחת השדרות היוקרתיות בסטוקהולם התכנסו ביום רביעי כשלושים מפגינים מחוץ לשגרירות ישראל בשוודיה במסגרת הפגנת הזדהות עם מבקשי המקלט מאפריקה בישראל. ההפגנה התקיימה במקביל להפגנות בערים אחרות בעולם, ביניהן לונדון, ברלין, פריז, רומא, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, והיא נועדה לתת הד בינלאומי למחאת מבקשי המקלט בישראל.
"ישראל חייבת לבטל את התיקון לחוק ההסתננות, להפסיק לאסור מבקשי מקלט ולשחרר את אלו השוהים בכלא", אמרה בהפגנה אחת ממארגנותיה, מרון אסטפנוס, פעילה חברתית שוודית-אריתראית, "עליה להתחיל לכבד את זכויות הפליטים, להעניק להם זכויות חברתיות ושירותי רווחה, לבדוק בקשות מקלט בצורה הוגנת ושקופה ולעמוד במחויבויותיה הבינלאומיות". אסטפנוס, הנמצאת בקשר עם מבקשי מקלט בישראל, אומרת שפוליטיקאים ישראלים חייבים להתחיל להקשיב למבקשי המקלט ולהפסיק להפיץ שנאה נגד בני-אדם שנמלטו מדיקטטורות ומרצח-עם.
המשתתפים בהפגנה בסטוקהולם חושפים את עולמם של מבקשי המקלט אשר מגיעים לישראל מאפריקה אך מסעם אינו מסתיים בה אלא נמשך לאירופה. אחד מהם הוא איברהים, פליט בן 33 מדארפור ששהה כחמש וחצי שנים בישראל וחי כיום בסטוקהולם.
מסעו של איברהים התחיל כאשר הכפר שלו בדארפור נשרף ע"י הצבא הסודאני ומיליציות הג'נג'וויד ב-2004. משפחתו פוזרה בסודאן והוא נאסר וישב בכלא בחרטום בחשד שהוא שייך למורדים הדארפורים. לאחר שעונה בכלא, הוא נמלט למצרים, שם שהה כשנה ועזר לפליטים אחרים מדארפור. עם אחת מהן הוא גם התחתן. במסגרת מחאה על היחס לו זוכים הפליטים במצרים מול משרדי האו"ם בקהיר הותקפו המפגינים ע"י אלפי שוטרים שירו עליהם תחמושת חיה.
"לאחר שהשפריצו עלינו מים, קיבלתי מאחד השוטרים מכה בשוקר חשמלי והתעלפתי", הוא מספר, "כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באוטובוס ודרך החלון ראיתי את אשתי שוכבת על הקרקע כאשר אנשים דורכים עליה". איברהים ניסה לשווא לרדת מהאוטובוס ונלקח לכלא שם חזרו האיומים והמכות. כששוחרר הוא גילה ש-28 אנשים נהרגו בהפגנה. אשתו הייתה אחת מהם. היא הייתה בחודש השני להריונה.
בהמשך הופעלו על איברהים לחצים קשים לעזוב את מצרים והוא נאלץ להימלט שוב. "בזמן שנמלטתי מקהיר נזכרתי בסורה מהקוראן על בריחת בני-ישראל ממצרים והבנתי שהסיפור שלהם דומה לסיפור שלי", הוא מספר, "נזכרתי ששמעתי שהיהודים מכבדים זרים כי הם זוכרים שהם היו זרים במצרים. החלטתי לברוח לישראל. לא היה לי מה להפסיד, איבדתי משפחה בסודאן ובמצרים והייתי חייב לקחת סיכון".
לאחר מסע רב-תלאות במדבר הגיעו איברהים וחבר נוסף שמצא במדבר לגבול, הם פרצו אותו, נעצרו ע"י כוח מג"ב ונלקחו למחנה צבאי שם טופלו בכבוד במשך יומיים. אח"כ השתנה המצב, הם נלקחו למעצר, נכפתו באזיקים, נחקרו במשך ימים וטולטלו מכלא לכלא. בסה"כ שהה איברהים חמש וחצי שנים בישראל, מתוכם שנה וחצי בכלא, ללא משפט, ללא כתב-אישום, ללא הזדמנות להגיש בקשה להכרה במעמדו כפליט. "זה היה מאסר בסמכות שר הביטחון שהחוק מאפשר לו לכלוא אנשים במקרה של סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור", מספר איברהים.
בסופו של דבר שוחררו איברהים וכמה מאות אסירים נוספים על תנאי בעזרת ארגוני זכויות-אדם והאו"ם. "עבדתי בחקלאות במושב אליכין, מאוחר יותר עברתי לת"א וניסיתי לסייע לפליטים אחרים, למדתי עברית והתקבלתי למכללת ר"ג ללימודי משפטים".
בישראל הכיר איברהים את אשתו, נטע בר, גם היא בין מארגנות ההפגנה בסטוקהולם. בר הכירה את איברהים כאשר התנדבה לעבוד עם קבוצת סודנים ששוחררו מהכלא בתקופה שבה היא נדדה בין ישראל לבין לימודי הדוקטורט שלה בשוודיה ומחקר שערכה במזרח אפריקה. בביקורים בארץ התחזק הקשר והם הקימו משפחה. ב-2010 נולד בנם, אדם, ובני הזוג החליטו להתמקם בשוודיה שנתיים מאוחר יותר כשהיחס כלפי מבקשי המקלט החמיר. "לא רציתי שהמשפחה שלנו תפוצל בגלל מאסר, גירוש או פשע שנאה כלפי בעלי", מספרת נטע, "ולא רציתי שאדם יחווה גזענות". נטע ואיברהים קשורים עדיין לקהילת מבקשי המקלט בישראל. "אנחנו עוקבים אחרי חברינו בארץ", אומרת נטע, "איברהים מקבל טלפונים כל יום והלב שלנו איתם. חברי הקהילות הסודניות והאריתראיות בשוודיה שומעים על המאבק בישראל, רואים שהאחים שלהם סובלים בארץ ורוצים לעשות משהו. כששמענו על יום הסולידריות הבינלאומית עם מבקשי המקלט שמחנו לארגן את ההפגנה כאן בסטוקהולם".
פליט נוסף שעבר בישראל, שהה בה כשנה וחצי ונמצא כעת בשוודיה הוא דניאל, צעיר בן 25 מאריתריאה המספר את סיפורו באנגלית ובעברית. "ברחתי מאריתריאה בגלל החוסר בזכויות-אדם, בגלל הדיקטטורה ובגלל הרדיפה ע"י השלטונות", הוא מספר, "גויסתי לצבא האריתראי, ישבתי בכלא ולבסוף הצלחתי לברוח. לרוע המזל נחטפתי כאשר הייתי בסודאן. מסודאן נלקחתי לסיני שם עינו אותי הבדווים במשך שלושה חודשים, תוך כדי דרישת כופר ממשפחתי באריתריאה". דניאל היה חלק מקבוצה של 17 חטופים. "החוטפים אנסו את הנשים ולא ריחמו גם על ילדים", הוא מספר, "הם היכו אותם בזמן שהם התקשרו למשפחות על מנת לדרוש כופר כדי שהמשפחות ישמעו את הצרחות וישלמו מהר יותר".
"מעולם לא התכוונתי להגיע לישראל", ממשיך דניאל, "נזרקתי ע"י החוטפים בגבול הישראלי לאחר שמשפחתי שילמה עשרות אלפי דולרים והחיילים לקחו אותי לבי"ח". לאחר שחרורו שהה דניאל במשך חודשיים במתקן סהרונים, הוא שוחרר כשהוכר כקרבן סחר בבני-אדם אך לא קיבל מעמד פליט או אמצעים להיקלט בחברה. כעבור שנה הוא הוזמן להעיד בפני הפרלמנט האירופי על הסחר בבני-אדם בסיני וניצל את ההזדמנות לא לחזור לישראל אלא לבקש מעמד בשוודיה. "זו אחת המדינות היחידות שמבינות את מה שמתרחש בסיני ועוזרות לקורבנות", אומר דניאל. כיום נידונה בקשתו למקלט בשוודיה, הוא קיבל מגורים ומענק כספי והוא מצפה לעתיד טוב יותר. למרות שלא נקלט בישראל יש לו מילים טובות לומר על ישראלים רבים שפגש. "אנשים בישראל הם קורבנות של פרופגנדה של הממשלה ודיסאינפורמציה של התקשורת", הוא אומר, "הם שומעים שבאנו לעשות בעיות ולאיים על האופי היהודי של המדינה, אבל כשהם פוגשים אותנו הם בהלם. אנשים שפגשנו על בסיס אישי היו טובים אלינו".
פילמון, צעיר אריתראי נוסף שנחטף ועונה בסיני מספר: "כשנחטפנו היינו קשורים כל הזמן וראינו איך החוטפים יורים באנשים והורגים אותם. במהלך השבי היכו אותי וקשרו אותי מהתקרה לשלושה ימים עד שהפסיקה זרימת הדם לידיים שלי וכך איבדתי את רוב אצבעותיי". כמו דניאל, הושלך גם פילמון ליד הגבול הישראלי ובשלב ראשון קיבל מחסה, מזון ומקום במרכז לקורבנות סחר בפ"ת, על כך הוא אסיר תודה. עם זאת, הוא אומר, הוא לא קיבל הכרה כפליט או עזרה להיקלט בארץ ובשלב מסוים כבר לא היה לו מעמד חוקי בישראל. כך הגיע גם הוא לשוודיה בה נידונה כעת בקשתו למקלט.
דניאל ופילמון לא לבד. לפני מספר שבועות הועברו 54 נשים וילד אחד, רובם קרבנות אונס, עינויים וסחר בבני-אדם, מישראל לשוודיה ביוזמת נציבות האו"ם לפליטים ובתיאום עם ממשלת שוודיה. הנשים לא שוהות כיום בסטוקהולם ולכן לא הגיעו להפגנת ההזדהות אך מרון אסטפנוס מספרת את סיפורה של סאלם (שם בדוי) בת ה-27 מאריתריאה.
סאלם שירתה בצבא האריתראי כשמונה שנים עד שהחליטה לעזוב את המדינה. כשהגיעה, יחד עם חברתה הטובה, לסודאן הן נמכרו, יחד עם תשעה אריתראים נוספים, ע"י חיילים סודנים לאנשי שבט רשאידה. אחרי 13 ימים הם הגיעו לסיני, שם הן נאנסו ונדרשו לשלם 3,500 דולר ככופר. הן נאלצו לישון בעמידה, הן נכוו ע"י החוטפים וסבלו התעללויות נוספות. כאשר משפחתה שילמה את הכופר החוטפים לא שיחררו אותה אלא דרשו 40,000 דולר נוספים. באותו זמן נמשכו העינויים ומעשי האונס וחברתה הטובה של סאלם מתה כאשר היא נתלתה מהתקרה. כעבור כשבעה חודשים סכום הכופר הופחת, משפחתה שילמה והיא שוחררה ליד הגבול הישראלי.
למרות שהיא הייתה קורבן לסחר, אונס ועינויים היא נלקחה למתקן סהרונים. היא וחברותיה שבתו רעב במתקן ולטענתה הן נאסרו בתא תת-קרקעי כעונש על כך. היא שוחררה מסהרונים כעבור שנה ושבעה חודשים ותודות להתערבות האו"ם ונדיבותה של ממשלת שוודיה היא החלה חיים חדשים – יש לה דירה משלה, היא לומדת והיא נהנית משירותי הבריאות, החינוך והרווחה של מדינת הרווחה השוודית.
וכך עם הגעתם של איברהים, דניאל, פילמון וסאלם לשוודיה, השתנה היחס אליהם באופן דרמטי. למרות ששוודיה איננה גובלת במדינות מהן מגיעים מבקשי מקלט, רבים מגיעים אליה בכל זאת (בשוודיה חיים כ-9.6 מיליון תושבים ולמרות המרחק מגיעים אליה הרבה יותר מבקשי מקלט מאשר לישראל). ע"פ נתוני סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR) היו בשוודיה בסוף 2012 מעל 92,000 פליטים וכ-17,000 מבקשי מקלט והמספרים עולים בהתמדה בעיקר בעקבות המשך מלחמת האזרחים בסוריה. ממשלת שוודיה הודיעה בסוף שנה שעברה, בצעד חסר תקדים, שמבקשי מקלט מסוריה זכאים לתושבות קבע במדינה והפכה עקב כך ליעד האטרקטיבי ביותר עבורם. הם מגיעים אליה באלפיהם בדרכים ארוכות, מסוכנות וקשות ורשות ההגירה הממלכתית מעריכה שמספרם יגיע ב-2014 לכ-60,000.
בהקשר זה חשוב לציין ששוודיה איננה מתירה למבקשי מקלט להתיישב בשטחה ללא הגבלה. כמו במדינות אחרות יש מכסות עליהן מחליטה הממשלה ויש תהליכים מוסדרים להגשת בקשה להגנה. השוודים אינם נדיבים ללא גבול – יש בקשות שמסורבות ובתנאים מסוימים יש אפילו גירושים אך התהליך הוא שקוף, מסודר והוגן. בשנה שעברה הוגשו ונדונו בקשותיהם של כ-50,000 מבקשי מקלט ע"פ נתוני רשות ההגירה השוודית, כאשר התהליך לוקח בחשבון שורה של מצבים פוליטיים וחברתיים כמו מלחמות-אזרחים, רדיפה פוליטית והפרת זכויות-אדם, כמו גם את האמנות הבינלאומיות אשר שוודיה חתומה עליהן. כמו כן מלווה התהליך במתורגמנים, יועצים משפטיים ובסיוע כלכלי למבקשי המקלט. על כל אלו יכולים מבקשי מקלט בישראל רק לחלום.
במהלך ההפגנה בסטוקהולם נשא איברהים דברים בעברית, הוא ציטט דברים של ח"כ מירי רגב ומיכאל בן-ארי כדוגמאות לגזענות בחברה הישראלית ודיבר על המחויבות של ישראל לאמנות הבינ"ל לזכויות הפליטים. "האנשים האלו ברחו ממלחמת אזרחים ורצח-עם וכל העולם מכיר בהם כפליטים", הוא אמר וסיכם, "רק אתם לא מכירים בהם, דווקא מדינה שהוקמה ע"י פליטים. אנחנו מבקשים – אל תשכחו את ההיסטוריה שלכם".
החוק השוודי המהפכני המפליל את לקוחות הזנות במקום את הנשים העוסקות בזנות מעורר השראה ומחלוקת כבר שנים רבות במדינות רבות בעולם. כעת, כאשר גרסה ישראלית של החוק נמצאת בהליכי חקיקה בכנסת, מעניין לבדוק את השפעתו ולערוך מקצה שיפורים.
במסגרת סדרת כתבות שעסקה בסרט "סוחרי הנשמות" כתבה ורד לי מאמר חשוב ומעניין על החוק השוודי להפללת לקוחות הזנות (http://blogs.haaretz.co.il/veredlee/233/). חוק זה, הראשון מסוגו בעולם, נכנס לתוקף ב-1999והוא מפליל את לקוחות הזנות אך לא את הנשים העוסקות בזנות. הוא קובע כי דינו של לקוח שנתפס הוא מאסר של שנה או קנס בשווי חמישים ימי עבודה. זהו נושא חשוב מכיוון שחוק דומה נמצא בהליכי חקיקה גם בישראל ומבט מעמיק על השפעתו של החוק השוודי יכול לתרום רבות לדיון הציבורי סביב מאמצי החקיקה הישראלים.
ראשית, כדאי לעיין בסיבות לחקיקתו של החוק השוודי. החוק לא נחקק מכיוון שהזנות היא מטרד ציבורי ולא כתגובה פוריטנית להוללות מינית. מקורו הוא בתפיסה הגורסת שזנות היא תמיד מעשה אלימות כנגד נשים והיא לעולם תהיה כרוכה בניצול ודיכוי הנובע מאי-שוויון מגדרי ודומיננטיות גברית. עמדה ערכית זו, שהצליחה לתפוס שביתה בדיון הציבורי בשוודיה בשנות התשעים, היא העומדת בבסיס החקיקה. יש הטוענים אמנם שגורמים כמו התפרקות הגוש הקומוניסטי והתגברות הסחר הגלובלי בבני-אדם גרמו לשוודים להילחם במהגרים באצטלה פמיניסטית, אך זהו הסבר קלוש שאינו מסתדר עם מדיניות ההגירה הנדיבה של שוודיה הפותחת בד"כ את שעריה בפני מהגרים ופליטים מכל העולם (לאחרונה מסוריה למשל). גם אם היו שיקולים פוליטיים בחקיקת החוק, הוא לא יכול היה לעבור ללא הגישה הפשוטה אך המהפכנית שבבסיסו – המלחמה בזנות צריכה להיות נגד הביקוש לזנות, לא נגד הנשים העוסקות בה.
גם בשוודיה היו וישנם עדיין טוענים כנגד החוק. חלק מהטיעונים הם ישנים וחבוטים למדי. הזנות היא המקצוע העתיק בעולם, טוענים הפטליסטים, היא בטבע האדם ולכן היא תהיה תמיד. טיעון אחר הוא טיעון חופש העיסוק – לאישה יש זכות לבחור את עיסוקה ולמדינה אין זכות להגבילה. אלו טיעונים שהחוק השוודי מתמודד איתם בקלות. הזנות אמנם עתיקה, כפי שמעשי רצח קיימים עוד מימי קיין והבל, אך היא עדיין ביטוי של אלימות ודיכוי ולכן אין סיבה לקבל אותה בחברה מתוקנת. העובדה שהיא נעשית בהסכמה ומוסדרת ע"י השוק הופכת את האלימות לקשה יותר, לא פחות. ברגע ששוכחים את מכבסת המילים ואת הקריקטורות של נערות קולג' המממנות את לימודיהן באמצעות "ליווי" לקוחות, מוצאים את האמת הערומה: החדירה, עמדת הכוח המוחלט של הלקוח, ההשפלה, הבושה, הערום, המחלות והכאבים.
כל אלו הופכים את ההסכמה או הבחירה לעסוק בזנות ללא רלוונטיים. נשים פונות לזנות ממגוון סיבות. לעיתים אלו נסיבות אישיות כמו פגיעה מאלימות מינית או התמכרות לסמים. לעיתים אלו נסיבות חברתיות כמו הגירה, סחר בבני-אדם או עוני. בכל מקרה זוהי בחירה חופשית רק לפי הגדרה אולטרה-ליברלית. וככל שמדובר בזנות יש סיבות להגביל את הבחירה גם אם חופשית. ראשית, הזנות פוגעת בזונה עצמה: תנאי ה"עבודה" והעובדה שההסכמה היא בד"כ מוצא אחרון הופכות את הזנות לסוג של עבדות גם אם הזונה משתכרת בעבור שירותיה. שנית, אי-מניעתה של זנות "רגילה" מעודדת זנות של סחר בבני-אדם (וכאן מדובר לא רק בעבדות אלא באונס ממש).
טיעונים אחרים כנגד החוק השוודי מבוססים על אי-דיוקים וספקולציות. הטענה שהחוק צמצם רק את ממדי "זנות הרחוב" ולא את זו המבוססת על אינטרנט, זירות סמויות ותיירות מין למדינות שכנות, מתבררת כמופרכת במחקרים רבים. למרות שקשה לאמוד את ממדי הזנות מכיוון שמדובר באוכלוסיות נסתרות, מחקרים רציניים מראים שיש פחות זונות בשוודיה כיום מאשר היו לפני החוק, מה גם שירידת הזנות למחתרת מתרחשת בלאו-הכי בכל העולם בגלל הפרסום באינטרנט ורדיפות משטרות ההגירה. מיתוס נוסף בנוגע לחקיקה היא שמיסוד הזנות, במקום הפללתה, משפר את תנאי עבודתן של הנשים ומוציא מהמשוואה את הפשע המאורגן. טענות אלו הוכחו כמוטעות ובמדינות שבהן הזנות חוקית ניתן עדיין למצוא אלימות, פשע מאורגן וסחר בבני-אדם.
עם זאת, יש לא מעט בעיות בחוק השוודי והמחוקק הישראלי יכול ללמוד ממגרעותיו ולערוך מקצה שיפורים.
ראשית, יש לתת את הדעת לתפקיד המשטרה. כבודן וביטחונן של העוסקות בזנות עלול להיפגע כתוצאה מפעילות אכיפה ואיסוף ראיות של שוטרים הרואים בזנות עבירה ללא קרבן. לבעיה זו ישנם פתרונות – ניתן להטיל מגבלות על סוג הראיות במשפטי הלקוחות וניתן להקים יחידה משטרתית העוסקת בתחום זה בלבד ושיש ברשותה משאבים מספיקים לקיום חקירות מורכבות וכלים לטיפול הוגן ומכובד בעוסקות בזנות אשר אינן מבצעות העבירה אלא קורבנותיה.
יישום החוק עלול לפגוע בנשים העוסקות בזנות בצורה נוספת. בעוד שלא נמצאו הוכחות לכך שהפללת הלקוחות מגבירה את האלימות כלפי העוסקות בזנות, היא ללא ספק עלולה לפגוע בפרנסתן ולגרום לחלקן לרדת למחתרת. יש, אם כן, להטות אוזן לנשים אלו כחלק מתהליך החקיקה (גם אם לא מקבלים את כל טענותיהן) ולבנות בעבורן מערכת סיוע משפטית, חברתית וכלכלית. לא ייתכן שנשים העוסקות בזנות היום יהיו אסקופה נדרסת בדרך לעולם ללא זנות של המחר. טוב יהיה גם אם המחוקקים יראו בזנות חלק ממכלול חברתי-כלכלי רחב. אין דבר מופרך יותר מפוליטיקאים העוסקים בחקיקה אגרסיבית נגד זנות כאשר במקביל הם ממשיכים לפרק את מדינת-הרווחה, להרחיב את הפערים החברתיים ולהפריט את שירותי הרווחה, צעדים שהיו מהגורמים המרכזיים להידרדרותן של נשים למעגל הזנות מלכתחילה.
בעיה נוספת שהתגלתה בחוק השוודי היא שככל הנראה השפעתו נמוכה דווקא במקום אליו הוא כיוון – הלקוחות עצמם. גברים רבים בשוודיה עדיין רואים בצריכת זנות תופעה לגיטימית. מקרים מתוקשרים שבהם פוליטיקאים, שוטרים ושופטים נתפסו כצרכני זנות מעידים שהמסר לא הופנם, שהתודעה לא השתנתה ושהמערכת איננה מרתיעה. אין באלו בכדי לבטל את חשיבותו של החוק אלא בכדי ללמד שיש להקפיד על אכיפה נבונה ועל יצירת מסגרת ענישה ברורה לבתי-המשפט (שבשוודיה מצאו דרכים להקל על לקוחות בניגוד לכוונת המחוקק). חשוב מכך, יש חשיבות מכרעת לקמפיין הסברתי וגם, כפי שמציעות המחוקקות הישראליות, לקיום תהליך חינוכי לעברייני פעם ראשונה כחלופה אפשרית להעמדה לדין.
הזנות היא בעיה חברתית קשה ומסובכת. חקיקה לבדה לעולם לא תוכל לפתור אותה ללא תהליך עומק חינוכי ותרבותי בזירה הציבורית, האישית והמשפחתית. אך חוק ישראלי להפללת לקוחות יוכל להוות צעד ראשון חשוב ולהציב את ישראל בחזית המאבק העולמי בסחר בבני-אדם ובניצול נשים בכלל.
לאחרונה החליטו עובדי מקדונלד'ס בישראל להתאגד על מנת להגן על זכויותיהם ולשפר את מעמדם. במקביל פתחו עובדי מקדונלד'ס בארה"ב בשביתה היסטורית. דומה שרוח בלהות מהלכת על פני מסעדות המזון המהיר על פני הגלובוס וזה איננו מקרי. עובדי רשתות המזון המהיר ברחבי העולם נוטים להיות בתחתית שרשרת המזון של שוק העבודה. הם צעירים יותר, שכרם נמוך יותר ותנאיהם גרועים יותר מאלו של עובדי מגזרים אחרים במשק. כעת, בפני התעוררות המחאה של העובדים הצעירים, יש לבעלי ומנהלי רשתות המזון המהיר בחירה. הם יכולים להילחם בעובדיהם אשר מהווים את מקור עושרם. לחילופין, הם יכולים להציב את עצמם בחזית הכוחות המתקדמים של הכלכלה העולמית, לשפר את תנאיהם ושכרם של עובדיהם ועל הדרך גם לתרום לצמיחה ולשיפור יחסי העבודה במשק. אם הם זקוקוים להשראה, כל שעליהם לעשות הוא להביט צפונה, לשוודיה, מעוז העבודה המאורגנת וההסכמים הקיבוציים. לפחות בינתיים.
מקדונלד'ס היא אמנם רשת המזון המהיר הגדולה בעולם והיא מייצגת בעיני רבים את תעשיית המזון המהיר ואת הגלובליזציה בכלל, אך יש קרבות שאפילו מקדונלד'ס מפסידה. אחד מהם הוא הקרב על המילה מקג'וב. המונח, שנכנס לשימוש בשנות השמונים, מורה על עבודה בשכר נמוך, שאין בה צורך בכישורים מיוחדים ואין בה אפשרויות קידום. כל מי שיפתח מילון וובסטר או אוקספורד יוכל למצוא אותו למרות שהנהלת מקדונלד'ס ניסתה בעבר להפעיל את השפעתה ולמחוק אותו מהמילון. התדמית נדבקה למרות הכל. על רקע ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל, מעניין להתבונן במדינה אחת בה הדברים עובדים קצת אחרת.
תייר מזדמן הנכנס לסניף מקדונלד'ס בסטוקהולם לא יבחין במבט ראשון בהבדלים רבים בינו לבין מקביליו בשאר מדינות העולם. התפריט דומה, העיצוב דומה והביג-מק הוא אותו הביג-מק. יש, עם זאת, הבדל גדול כשמדובר באנשי הצוות. עובדי מקדונלד'ס בשוודיה משתכרים שכר סביר והם נהנים מתנאי עבודה לא רעים ומזכויות סוציאליות רבות. וחשוב מכך, למרות גילם הצעיר ומעמדם הנמוך יחסית בשוק העבודה, יש להם הסכם עבודה קיבוצי.
"היתרון בהסכם הקיבוצי שלנו הוא שהוא עוסק בסוגיות המאפיינות את הענף שלנו", אומר באסם, שעובד במקדונלד'ס כבר יותר מעשר שנים ומשמש בשנה וחצי האחרונות גם כראש הוועד בסניף שלו, "הוא משפר את תנאי העבודה שלנו, מעניק לנו שכר בסיסי טוב ונותן גם מספר ביטוחים כמו ביטוח מפני פציעות בעבודה ובדרך אליה, ביטוח רכוש ועוד. אין סיבה להניח שתנאים אלו היו מוצעים לנו ללא הסכם קיבוצי".
מקדונלד'ס בשוודיה מעסיקה כ-12,000 עובדים, רובם צעירים עד גיל 25. הם עובדים ב-220 סניפים כאשר 20% מהם מופעלים ישירות ע"י מקדונלד'ס ו-80% ע"י זכיינים. כמו הרוב המכריע של המעסיקים במשק השוודי, גם מקדונלד'ס חברה בארגון מעסיקים גדול. הארגון, VISITA שמו, מאגד כ-6,000 עסקים בתחומי המזון והמלונאות והוא חותם בשם חבריו על הסכמי עבודה קיבוציים עם ארגוני העובדים השונים. במקרה של עובדי מקדונלד'ס מדובר ב-HRF, איגוד עובדי המלונות והמסעדות בשוודיה שהוא חלק מקונפדרציית ה-LO רבת העוצמה המורכבת מ-14 איגודים מקצועיים המאגדים כמיליון וחצי עובדי צווארון כחול.
ע"פ הערכות כשליש מעובדי מקדונלד'ס חברים ב-HRF, אך תוצאות ההסכם הקיבוצי חלים גם על שאר העובדים הנהנים, תודות להסכם, מעליות שכר תכופות ותנאי עבודה משופרים. לאחרונה (1 ביוני) נכנס הסכם חדש לתוקף והוא כולל סעיפים המסדירים את שעות העבודה, זכויות החופשה, הסדרי הפנסיה, תנאי העבודה, השכר ועוד. מכיוון שהסדר זה קיים בכל ענפי המשק השוודי, אין בשוודיה שכר מינימום כללי. השכר, כמו שאר מרכיבי שוק העבודה, מוסדר תמיד בין המעסיקים לאיגודים המקצועיים כאשר זכותו של כל עובד בכל ענף להתאגד היא ברורה מאליה ומוגנת בחוק.
בהתאם לשיטה זו ובניגוד למקומות אחרים בעולם, מקדונלד'ס, כמו כל עסק אחר בשוודיה, לא יכולה שלא להכיר בהתאגדות עובדיה והיא חייבת לנהל עמם מו"מ. ארגון העובדים לא חייב להגיע לשליש מהעובדים במקום העבודה בכדי לייצג את עובדיו ולמעשה אסור למעסיק לדעת מי מעובדיו מאוגד ובוודאי שאסור לו להתערב בכל דרך בהתאגדות באמצעות איומים ואיסורים על חלוקת חומר הסברה, השתתפות בפגישות וכו'.
מטרתה המרכזית של כל התאגדות עובדים היא הגעה להסכם עבודה קיבוצי. על פי המודל השוודי מהווה ההסכם הקיבוצי בין ארגוני העובדים הגדולים לארגוני המעסיקים הגדולים, בסיס למו"מים ברמה המקומית (לדוגמא, מו"מ בין וועד של סניף מקדונלד'ס מקומי להנהלה שלו). זהו בסיס רצפה ולא תקרה, כלומר, לאחר שנחתם הסכם קיבוצי נכנסים וועדי העובדים וההנהלות במקומות העבודה הספציפיים למו"מ כאשר השכר ותנאי העובדים יכולים לעלות על מה שהוסכם בהסכם הקיבוצי אך לעולם לא לרדת ממנו.
הדיונים ברמה המקומית בין העובדים להנהלה נסובים על נושאים רבים. "לוח-הזמנים ותכנית העבודה הם ללא ספק הנושא המרכזי", מספר באסם על תוכן השיחות עם ההנהלה, "אלו הנושאים שמשפיעים על עומס העבודה שלנו וגם על רווחתנו וחיינו הפרטיים". ההסכם הקיבוצי קובע, בין השאר, את אורך ההפסקות במהלך יום העבודה (סה"כ 60 דקות למשמרת רגילה) אך באסם מוסיף שדיונים רבים מתקיימים גם על הפרשנות הנכונה של ההסכם הקיבוצי. "דיאלוג פתוח ורצון לפתור בעיות הם המפתח", הוא אומר, "אך אני לא יכול לומר שהדיונים הם תמיד קלים ומהירים".
ובכל זאת, ברמה הארצית, ההסכם הקיבוצי הנכנס לתוקף בימים אלו כולל, בין השאר, עליית שכר של 1,653 קרונות שוודיות (כ-900 ₪) לכל העובדים במשרה מלאה במהלך שלוש שנים. סכום זה יצטרף בשלוש פעימות לשכר המשולם כעת לקבוצות שונות של מועסקים – בוגרי תיכון בעלי מקצוע ספציפי (כמו טבחים) משתכרים בסביבות 21,000 קרונות לחודש (כ-11,400 ₪) או 121 קרונות לשעה (כ-66 ₪). עובדים המתקבלים ללא דרישות או הכשרה מוקדמת משתכרים כ-19,800 קרונות (כ-10,760 ₪)או כ-114 לשעה (כ-62 ₪). עובדים מתחת לגיל עשרים משתכרים מעט פחות. בין הגילאים 17 ל-18, למשל, מדובר בכ-14,000 קרונות (כ-7,610 ₪) למשרה מלאה או 81 קרונות לשעה (כ-44 ₪). לכך יש להוסיף לכל הפחות כ-20 קרונות (כ-11 ₪) לשעה, תוספת לעבודה בסופי שבוע ובלילה.
אך השכר הוא לא הכל. ההסכם הקיבוצי ונורמות העבודה בשוודיה כוללים גם את זכויות העובדים – כל הקורסים וההכשרות הם בתשלום מלא, כל עובד זכאי להפרשה פנסיונית ועובדים בעלי וותק של שנה זכאים ל-25 ימי חופשה בשכר של כ-1,300 קרונות (כ-706 ₪) ליום מעל גיל 20, או כ-980 קרונות ליום (כ-533 ₪) מתחת לגיל 20. עובדי מקדונלד'ס ושאר עובדי המסעדות ובתי-המלון היוצאים לחופשת לידה (גברים ונשים כאחד) מקבלים 10% מהשכר שלהם למשך חצי שנה כתוספת לדמי חופשת הלידה הנדיבים המשולמים ע"י המדינה, עובדים חולים מקבלים מהמעסיק דמי מחלה בגובה כ-80% מהשכר בשבועיים הראשונים של המחלה (אח"כ מגיע התשלום מהביטוח הלאומי) וישנן חופשות מיוחדות בתשלום שהמעסיק חייב לאשר כמו היעדרות לטובת ביקורי רופא או השתתפות באירועים משפחתיים מסוימים.
למרות התנאים הטובים של העובדים, אין צורך לדאוג לרווחי הבעלים של מקדונלד'ס בשוודיה. "כבר שש שנים רצופות שיש לנו מכירות שיא", אומרת פרידה ברג, קצינת העיתונות הראשית של הרשת בשוודיה, "היקף המכירות שלנו ב-2012 היה כ-4.8 מיליארד קרונות (כ-2.6 מיליארד ₪) והיו לנו כ-158 מיליון סועדים ב-220 הסניפים שלנו ברחבי שוודיה". למרות המשבר הכלכלי הרוויחה הרשת ב-2011 כ-179 מיליון קרונות (כ-97 מיליון ₪) וברג מייחסת את ההצלחה ליכולתה של הרשת להבין את צרכי הלקוחות – היא האריכה את שעות הפעילות, שיפצה סניפים והרחיבה את האופציות שבתפריט.
ע"פ הגרסה השוודית של מקדונלד'ס המו"מ עם נציגי העובדים וההגעה להסכם קיבוצי אינם מפריעים לפעילות העסקית ולא פוגעים ברווחיות. ברג מקבלת אותם כמובנים מאליהם. "יש לנו יחסים טובים עם ארגון העובדים", היא אומרת, "מקדונלד'ס שוודיה נמצאת בדיאלוג פורה ומתמיד עם עובדיה והחברה מקבלת לחלוטין, כבר מפתיחת הסניף הראשון ב-1973, את המודל השוודי של דיאלוג בין איגודים ומעסיקים המוביל להסכמים קיבוציים".
פרדריק ברוסי, פעיל בארגון עובדי המסעדות והמלונות הבקיא היטב במו"מים מעין אלו, לא חולק על הדברים. "כבר משנות השלושים המודל השוודי מוביל לכך שעובדים ומעסיקים הם האחראים לשוק העבודה ולא הממשלה", הוא אומר, "כך שיש קונצנזוס רחב למדי בשוודיה לגבי כך שהסכמים קיבוציים ועבודה מאורגנת הם הכרח וכמעט כל חברה רצינית מנהלת מו"מ מסודר וחותמת על הסכמים קיבוציים. מקדונלד'ס היא חברה רצינית והיא תמיד הייתה כזו".
ברוסי מוסיף שהמודל השוודי טוב לכל הצדדים. "לכולם ברור שהחלופה למודל היא מאבק ושביתות שיזיקו לתעשייה כולה", הוא אומר, "ההסכמים הקיבוציים מביאים לשקט תעשייתי ולמרות שמטבע הדברים יש לעיתים מתיחויות וקונפליקטים בד"כ הדברים נפתרים בהסכמה. אני לא חושב שהייתה שביתה בענף שלנו מאז שנות הארבעים", הוא מסכם.
אך לא הכל אידיאלי ע"פ ברוסי. "כ-70% מהעובדים בשוודיה מאוגדים אך בענף המסעדות והמלונות הנתון נמוך בהרבה ונע סביב ה-30%", הוא מספר ומייחס את אחוז המתאגדים הנמוך לא רק לארעיות היחסית ולגילם הנמוך של רוב עובדי הענף. "איבדנו כ-50% מהחברים שלנו בגלל מדיניות הממשלה בשנים האחרונות". ברוסי מתכוון לקואליציית המרכז-ימין, הנמצאת בשלטון בשוודיה מאז 2006, שהצליחה לפגוע באיגודים בצורה משמעותית באמצעות העלאת מחיר ההצטרפות לתכניות ביטוח האבטלה והקשחת התנאים לקבלת דמי-אבטלה (בשוודיה יש לצד דמי האבטחה הכלליים גם תכניות ביטוח אבטלה וולונטריות הקשורות ברובן לאיגודים המקצועיים. מדיניות הממשלה גרמה לכך שתכניות אלו יהיו משתלמות פחות וכתוצאה מכך עובדים רבים עזבו את התכניות ואת האיגודים המקצועיים המנהלים אותן). מטבע הדברים, אלו הם העובדים הצעירים והארעיים יותר, כדוגמת עובדי המלונות והמסעדות, היוצאים ממעגל העבודה המאורגנת ראשונים.
שינויים אלו הם חלק משינויים רחבים יותר שעובר המשק השוודי בשנים האחרונות. המודלים הסוציאל-דמוקרטים המסורתיים יותר פינו את מקומם למה שמכונה "שוק עבודה אקטיבי", שלדברי חסידיו הוא שוק עבודה המשלב בין עקרונות מדינת-הרווחה הקלאסית לבין צרכיו של שוק העבודה המודרני. ע"פ מודל זה העובדים הם אלו הזוכים להגנה, לאו דווקא מקומות העבודה שלהם, כך שלמעסיקים ניתנת האפשרות לפטר עובדים ולעשות שינויים ארגוניים ומבניים בחופשיות יחסית בזמן שהעובדים לא מופקרים לגורלם אלא נופלים לרשת ביטחון ממשלתית המטפלת בהם בתחומים רבים: חזרה לשוק העבודה, פיצויים והמשך הכנסה סדירה, הכשרה מקצועית, אפשרויות לחופשות לידה ומחלה מתוגמלות וכו'.
למרות שבאופן יחסי למתרחש בשאר העולם זהו עדיין מודל ידידותי מאוד לעובדים שכירים, יש לתומכי העבודה המאורגנת בשוודיה סיבות אחרות להיות מודאגים. הממשלה השמרנית הנוכחית מורידה מיסים, מפריטה חברות ציבוריות ופוגעת במעמדן של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הממלכתיות מה שגורם לעליה בשיעורי האבטלה והעוני ולהרחבת הפערים החברתיים. כך מתרחקת שוודיה בתהליך איטי אך יציב ממודל מדינת-הרווחה הקלאסית ששיעור התאגדות גבוה היה אחד ממאפייניה המרכזים.
עם זאת, פרדריק ברוסי מצביע גם על מגמה הפוכה. "בזמן האחרון אנחנו דווקא רואים מגמה של יותר ויותר עובדים צעירים במקדונלד'ס המצטרפים למעגל העבודה המאורגנת", הוא מספר, "הם מתעניינים בזכויותיהם ורוצים לשמר את ההישגים והזכויות שלהם שהושגו באמצעות ההתאגדות". "העובדים בסניף שלי מבחינים בשינוי מאז שהקמנו את הוועד המקומי שלנו ב-2012", מוסיף באסם, "יש לנו הרבה יותר השפעה על קבלת ההחלטות בסניף, והצלחנו גם לשפר את השכר והתנאים של עובדים לא מעטים באמצעות המו"מ המקומי. היתרונות בחברות בהתאגדות עובדים הם רבים ולא ניתן שלא לשים אליהם לב ולהעריך אותם. בעבור רוב מי שאני מכיר עבודה ללא חברות באיגוד לא באה בחשבון".
אין ספק שגם בשוודיה, כמו ברוב מדינות העולם, נמצאים עובדי רשתות המזון המהיר בתחתית סולם העבודה. גם כאן שכרם נמוך יחסית לזה של עובדים מבוגרים ומנוסים יותר ומזה של עובדים בענפים נחשבים יותר. גם כאן מפוטרים לעיתים עובדים מהיום למחר ומתגלים מקרים של יחס גרוע לעובדים. גם לבאסם הייתה ביקורת כלפי היחס של הנהלת הסניף שלו לעובדים. הוא אוהב אמנם את עבודתו ושואב כוחות ומוטיבציה מחבריו המעריכים את תרומתו אך רק לאחרונה, הוא אומר, מאז הוקם הוועד, החל היחס של ההנהלה להיות טוב יותר ואפילו היום יש מקום לדבריו לשיפור ככל שזה נוגע לשכר. ובכל זאת, הבסיס בשוודיה מוצק יותר. לעובדים יש כתובת, יש להם נציגות ויש להם הסכם המבטיח להם יותר ממה שהם יכלו לחלום עליו אם הם היו מופקרים לכוחות השוק החופשי. מדובר אמנם ככל הנראה בחוליה החלשה ביותר בשוק העבודה השוודי, אך אם חוזקה של שרשרת נמדדת בחוליה החלשה ביותר, השרשרת השוודית במצב לא רע. שוק העבודה השוודי והמודל המיוחד של יחסי העבודה בשוודיה הם מעניינים מאוד בהקשר ישראלי. כבר שנים רבות ששוק העבודה בישראל נוטה לשים את העובד השכיר בתחתית שרשרת המזון. מעמדו ארעי, זכויותיו נרמסות וחמור מכל – במקרים רבים נותר העובד השכיר במעגל העוני. אך בזמן האחרון נרשמת תגובת נגד – העובדים, וביניהם העובדים החלשים ביותר כמו עובדי רשתות המזון המהיר, מתאגדים ונלחמים על זכויותיהם ועל שיפור מעמדם ותנאי עבודתם. לאור ההתאגדות החדשה של עובדי מקדונלד'ס בישראל יש לדר' עמרי פדן, הבעלים ומנהל הרשת, בחירה. למקדונלד'ס העולמית אין מדיניות גורפת ביחס להתאגדויות עובדים והסכמים קיבוציים והיא מתאימה את עצמה לשוק העבודה במדינות השונות בהן היא פועלת. פדן יכול לבחור בדרך השמרנית ולהילחם בעובדיו כדי להרוויח עוד כמה גרושים ולבסס את שלטונו. מצד שני, הוא יכול להציב את עצמו בחזית הכוחות המתקדמים במשק הישראלי ולראות בעובדיו הצעירים שותפים הזכאים ליהנות גם הם מפירות ההצלחה של מקדונלד'ס. פדן יכול, אם רק ירצה בכך, לקחת השראה מעמיתיו השוודים ולהוכיח כי שכר גבוה ורווחה לעובדים אינם סותרים עסקים טובים. להיפך, כאשר מתבוננים בתמונה הגדולה הם יכולים להצמיח דור חזק ויציב של עובדים שכירים, לחולל צמיחה במשק ולחזק את השרשרת הרעועה של יחסי העבודה בישראל.
שנות ה–90 של המאה הקודמת היו שנים קשות בשוודיה. מדינת הרווחה המשגשגת, שנבנתה במשך עשורים, נקלעה לשורה של משברים פוליטיים ולמשבר כלכלי חריף. בעקבות תהליך דה־רגולציה של המגזר הפיננסי ובועה שהתפוצצה, נכנס המשק למיתון עמוק, מאות אלפים איבדו את מקום עבודתם ומערכת הרווחה האוניברסלית, שהפכה את שוודיה לאחת המדינות המפותחות, השוויוניות והסולידריות ביותר בעולם, נשחקה כחלק מתוכנית קיצוצים ממשלתית.
כדרכם של משברים כלכליים באירופה, תופעות הלוואי החברתיות לא איחרו לבוא. בין השאר נרשמה עלייה במספר התקריות האלימות על רקע גזעני ותנועות ניאו-נאציות הופיעו בגלוי במצעדים והפגנות. אבל הייתה זו תופעה אחרת שגרמה לדאגה מיוחדת בקרב מקבלי ההחלטות בסטוקהולם. סקר שפורסם ב-1997 חשף שרק 66% מבני הנוער בשוודיה בטוחים ששואת יהודי אירופה אכן התרחשה (כאשר האחרים בוחרים ברמות שונות של אי-ביטחון ואי-ידיעה). ראש-ממשלת שוודיה דאז, יורן פאשון, היה מזועזע. בדיון בפרלמנט ביוני 97, כאשר פוליטיקאים ופרשנים ציפו ממנו לדבר על שאלות תקציביות, הוא הפתיע והחליט לדבר על השואה והשכחתה. פאשון לא הסתפק בדיבורים. הוא הציע הצעה קונקרטית. הממשלה תיזום מסע הסברה, הוא הכריז בפני באי המליאה, כדי שצעירי שוודיה יכירו ויבינו את השואה. למסע ההסברה הוא קרא "היסטוריה חיה". "אם לא נקיים דיון חי על השואה", הוא אמר, "היא עלולה להתרחש שוב".
באותו זמן סיים פול לוין את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בדיפלומטיה השוודית בזמן השואה. לוין, יהודי אמריקאי במוצאו, עבר להתגורר בשוודיה ב-1988 והתמקם באוניברסיטת אופסלה, המוסד האקדמי הוותיק בסקנדינביה. "אחרי ההופעה של רוה"מ בפרלמנט אמרתי למנהל המחלקה שלי שאנחנו מוכרחים לכתוב לו מכתב ולהציע את עזרתנו", הוא נזכר. המכתב אמנם נשלח וכבר בנובמבר ישבו לוין ושותפו סטפן ברושפלד, יהודי שוודי ממוצא צרפתי, במשרדי רוה"מ בסטוקהולם וקיבלו מנציגיו את המשימה. "הם אמרו לנו לכתוב דף מידע על השואה שיופץ לכל בית-אב שיש בו ילדים בין הגילאים 13 ל-17. אמרנו להם שזה מטורף. אי אפשר לכתוב על השואה במסגרת מצומצמת כל כך במיוחד במדינה עם חוסר עניין מובהק בנושא. לבסוף הם הסכימו ל-30 עמודים ועשר תמונות אבל גם נתנו לנו דד-ליין, הספר חייב להיות מוכן עד ה-27 בינואר, יום השנה לשחרור אושוויץ, שיצוין בטקס רשמי בהשתתפות מלך ומלכת שוודיה".
"היו לנו למעשה שמונה שבועות", משחזר לוין המשמש כיום כפרופ' להיסטוריה של השואה באופסלה, "כשהתחלנו לא היו לנו משרדים או צוות ונאלצנו לגייס את בנות הזוג שלנו לעזור. בהמשך הגיעה תמיכה ממשלתית וצוות קטן שגיבה אותנו. העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד. בשלושת השבועות האחרונים עבדנו עשרים שעות ביום וזה היה תהליך מתיש רגשית ואינטלקטואלית".
למרות התנאים הקשים עמדו לוין וברושפלד במשימה. בסוף ינואר 1998 יצא לאור הספר. הוא הכיל קצת פחות ממאה עמודים ושמו כלל ציטוט מהפרק הראשון של ספר יואל: "עליה לילדיכם ספרו – ספר על השואה באירופה 1933-1945". את מה שקרה אח"כ איש לא ציפה. "הממשלה שלחה מכתב ל-713,000 בתי-אב שוודיים. המכתב הציע למשפחות ספר שיסייע להם לשוחח עם ילדיהם על השואה", מספר לוין, "הספר הוצע בחינם, כל שהמשפחות צריכות היו לעשות היה להחזיר את הבקשה בדואר חוזר. בד"כ אפשר לצפות לסביבות 5-8% היענות בקמפיינים כאלו אך 100,000 ספרים הודפסו מראש מתוך מחשבה אופטימית. באופן אישי חששתי שהם יישבו במחסנים ללא דורש".
חששותיו של לוין התבדו במהרה. בתוך שלושה חודשים התקבלו כ-415,000 בקשות לספר. "בית-הדפוס פשוט הדפיס והדפיס והמשרד שנועד לטפל בעניין לא עמד בעומס", מספר לוין, "גם בתקשורת העניין בספר היה עצום. במשך חודשים סטפן ואני רואיינו ללא הפסק. מלבד האקדמיה, שהתעלמה מהספר, הפרויקט קיבל תשומת לב רבה וביקורות טובות ונרחבות". עקב הצלחת הספר הפך לימים פרויקט ההסברה הממשלתי לרשות ממלכתית קבועה המקיימת פעילויות חינוכיות והסברתיות שונות שנקודת המוצא שלהן היא השואה. מאז 1998 ועד היום הודפס הספר בכמעט שני מיליון עותקים (אוכלוסיית שוודיה היא כתשעה מיליון). הספר גם תורגם לכ-15 שפות כולל ערבית, פרסית ותורכית כדי שמהגרים החיים בשוודיה יוכלו להיות שותפים גם הם בתהליך. מלבד התנ"ך וספר נוסף זהו הספר שהודפס במספר העותקים הרב ביותר בהיסטוריה של שוודיה (הספר הנוסף הוא ספר בישול).
"עליה לילדיכם ספרו" הוא ספר תמציתי מאוד. הוא מתאר בשפה פשוטה וברורה לא רק את השמדת יהודי אירופה אלא גם את האירועים שהובילו אליה ואת התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתלוו אליה. זהו ספר אינפורמטיבי מאוד וניכר שהכותבים עשו מאמץ גדול לספק מידע רב במסגרת מצומצמת ונגישה. יש בו מידע היסטורי אך גם קטעי שירה, יש בו נתונים אובייקטיבים, תאריכים ומספרים, אך גם קטעי עדות ופרספקטיבות אישיות, הוא מדגיש את הייחודיות של השואה אך הוא מתייחס גם לטרגדיות האחרות של התקופה כמו רדיפת והשמדת הצוענים והכיבוש האכזרי של הפולנים. מלבד הטקסט עצמו מכיל הספר גם תמונות, מפות וקטעי עיתונות מהתקופה.
הספר איננו עושה פשרות כתוצאה מזה שהוא פרויקט ממשלתי שנועד לקהל מגוון מאוד מבחינת גיל, השכלה ורקע תרבותי. המחברים לא חוסכים בתיאור זוועות השואה והם גם לא נמנעים מלעסוק בסוגיות רגישות כמו סגירת גבולות מדינות המערב לפליטים יהודיים או ההחלטה שלא להפגיז את תאי-הגזים באושוויץ. "כבר בתחילת הדרך הבהרנו לאנשי משרד רוה"מ שאם יגידו לנו מה לכתוב אנחנו נתפטר", מספר לוין, "והם אכן לא התערבו בעבודה שלנו". ללא צנזורה אמנם אך עם מספר מוגבל של עמודים, חלק מרכזי בעבודה על הספר היה קיצוץ ותמצות. עובדה זו והעובדה כי המנדט הממשלתי היה לכתוב ספר שיסייע להורים לדבר עם ילדיהם, הולידו תוצר סופי ייחודי בספרות השואה – זהו איננו ספר לימוד אך גם לא מאמר אקדמי או עיתונאי, לא ספר עיון רגיל אך גם לא רומן. "ניסינו לכתוב בעבור ההורה הממוצע", מספר לוין, "זה שקורא צהובונים ושאין לו ידע קודם על השואה. וכך, במהלך העבודה התפתחו כל מיני החלטות כמו ההחלטה להכניס סיפורים אישיים ולא להסתפק בתיאור אבסטרקטי או ההחלטה לחסוך במילות תיאור ולאפשר לקורא להשקיע בספר את רגשותיו שלו".
הספר אמנם היה לסיפור הצלחה מבחינת תפוצה, אך חמישים שנה אחרי השואה מה היה בעצם המסר הרלוונטי לצעירים שגדלו בשוודיה, מדינה שהייתה ניטרלית במלה"ע השנייה? "הספר הוא דרך מפוכחת וכנה לספר סיפור קשה ומורכב", אומר לוין, "ניסינו להסביר מדוע השואה התרחשה לא רק כיצד היא התרחשה, מכיוון שהיא הייתה תוצאה של בחירות אנושיות. זהו פרויקט חינוכי, וכמו כל מאמץ חינוכי הוא מכוון לבחירות אנושיות עתידיות בניסיון לרסן את כוחות האופל". לוין זהיר כשהוא מעריך את השפעת ספרו. "האם חינוך באמת משנה משהו? אנחנו יכולים רק לקוות שכן", הוא אומר, "לכל הפחות לימוד השואה ומעשים אחרים של רצח-עם מציידים את מקבלי ההחלטות, את בעלי התפקידים וגם אזרחים מהשורה במידע על מה שעלול להשתבש. אין לנו ברירה אלא לא להיכנע. צריך לרסן את כוחות האופל גם אם לא ניתן לחסל אותם לגמרי".
מעבר לתהליך החינוכי יש גם צד היסטורי ופוליטי לספר. תפקידה של שוודיה בזמן מלה"ע השנייה היה אמביוולנטי. מצד אחד אפשרה הניטרליות שלה להציל אלפי יהודים מהארצות השכנות, נורבגיה ודנמרק. בנוסף היא קלטה פליטים רבים מרחבי אירופה לקראת סוף המלחמה. מוכרות במיוחד פעולותיו של הדיפלומט השוודי בבודפשט ראול וולנברג כמו גם מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהעבירו אלפי ניצולי מחנות ריכוז לשוודיה ב-1945. מצד שני קיימה שוודיה קשרים הדוקים עם גרמניה הנאצית והיא המשיכה לספק לה עפרות ברזל שהיו הכרחיות לתעשיית הנשק והמאמץ המלחמתי שלה.
פול לוין הוא אחד המומחים החשובים בעולם למדיניות השוודית כלפי השואה. הוא מתאר אותה כתהליך שהחל באדישות מוחלטת לגורל היהודים והסתיים באקטיביזם פוליטי שהציל יהודים רבים. דווקא הדוגמא השוודית, הוא טוען, מוכיחה שהבחירה לסייע לזולת היא אפשרית והוא מדגיש דמויות כמו המשפטן והדיפלומט, יוסטה אנגזל, איש משרד החוץ השוודי, שבניגוד לאחרים האמין למה שהוא שמע על המתרחש באירופה והצליח לשנות את מדיניות הממשלה שלו לכזאת המכוונת להציל יהודים רבים ככל האפשר. על רקע זה הפך הספר שכתב לוין כחמישים שנה אחרי השואה לחלק מההתמודדות הלאומית עם העבר של שוודיה כמדינה ניטרלית שלא הייתה שותפה למלחמה בהיטלר ושרבים מכנים אותה "משקיפה מהצד".
עם זאת, הספר לא נכתב מזווית שוודית אלא מזווית אירופית. "כבר אז הבנתי את הדומיננטיות של ציר ירושלים-וושינגטון בחקר השואה", לוין אומר ומכוון לדומיננטיות של מוזיאונים ומוסדות מחקר בארה"ב ובישראל בשיח על השואה ולנרטיב המסופר ע"י ממשיכיהם של קורבנות השואה מצד אחד ושל משחררי מחנות הריכוז מצד שני. "השואה היא עניין אירופי ואני היסטוריון אירופי", הוא אומר, "ובזמן העבודה על הספר עניינו אותי גם הסיפורים המסובכים של התקופה, אלו שיש בהם תחום אפור כמו צרפת של ווישי או פינלנד. עניינו אותי אספקטים של הרעיונות הנאציים כמו תפיסת האוטופיה שלהם או תכנית האותנסיה הנאצית שלא הייתה מיועדת ליהודים". לוין טוען שמזווית אירופאית לימודן של סוגיות אלו בנוסף לסיפור היהודי היא זו שתסייע להגן על הדמוקרטיה האירופית בעתיד. הוא מתגאה בכך שהספר, שהופיע על מדפים רבים כל כך בשוודיה, הפך גם למסמך חשוב ברחבי היבשת. "הספר אומץ ע"י משרד החינוך הרוסי", הוא מספר, "והוא נלמד במדינות רבות ברחבי היבשת כמו צרפת, דנמרק, אוקראינה וגרמניה".
אך השפעתו של הספר חרגה בהרבה מתחום השיפוט של כמה משרדי חינוך באירופה. ב-1998 כתב יורן פאשון, ראש-הממשלה שיזם את המהלך, מכתב לנשיא ארה"ב, ביל קלינטון, ולראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, על מנת לקבל את תמיכתם להפיכת המאמץ ההסברתי השוודי ליוזמה בינ"ל של חינוך ומחקר. היוזמה הפכה ל"כוח המשימה לשיתוף פעולה בינ"ל לחינוך, זיכרון ומחקר השואה" (ITF). גרמניה וישראל הצטרפו ליוזמה במהרה כאשר חוקר השואה הנודע וחתן פרס ישראל, פרופ' יהודה באואר, הופך ליועץ האקדמי הבכיר של הארגון ואח"כ ליו"ר של כבוד. בשנת 2000 הגיעו לסטוקהולם 23 ראשי מדינה ונציגים בכירים מ-46 מדינות וקיבלו את הצהרת סטוקהולם, מסמך המכיר בחשיבות זיכרון השואה ובאחריות הבינ"ל למניעת רצח-עם, גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה. כיום חברות בארגון 31 מדינות ופעילויותיו החינוכיות והמחקריות חובקות עולם. "אם היית אומר לי לפני שכתבנו את הספר שתהליך בינ"ל כזה יתחיל דווקא בשוודיה", אומר פול לוין, "הייתי אומר לך שאתה מסומם. אבל זה מה שקרה. כל הפעילות הזו התחילה עם הספר שכתבנו".
יש שיטענו שספרים, ארגונים בינ"ל ומחקרים לא משפיעים בסופו של דבר על מגמות אנטי-דמוקרטיות וגזעניות בקרב הציבור וגם לא על שיקוליהם של מנהיגים ומקבלי ההחלטות שהם, אחרי הכל, אלו היוזמים מעשים של טבח ורצח-עם. אלו יוכלו לטעון שפורומים בינ"ל לא עצרו מעשי רצח-עם כמו זה שהתרחש שבדרפור, ממש כמו שמוזיאונים, סמינרים ומלגות מחקר לא מונעים את עליית הימין הקיצוני באירופה, את שנאת הזרים והאנטישמיות במדינות כמו שוודיה.
חברי הפרלמנט השוודי מימין ומשמאל בסוף שנות התשעים לא היו שותפים לדעה זו. הם נענו ליוזמת רוה"מ, תמכו בה וגם תרמו פסקאות סיכום לספר שנולד בעקבותיה. "זה יכול לקרות שוב", כתב למשל קרל בילדט מנהיג השמרנים, "הפחד מהלא מוכר יכול להוביל לחוסר סובלנות, שנאה יכולה להתפשט והקרקע יכולה שוב להיות מוכשרת לרצח". ומהצד השני של הקשת כתבה גודרון שימן, מנהיגת מפלגת השמאל: "בזמן מלה"ע השנייה המין האנושי שילם מחיר כבד עד שהבין למה יכולים להוביל משברים כלכליים, אבטלה גואה ואי-ביטחון חברתי. אז כמו היום כוחות אנטי-דמוקרטיים מנצלים הבדלים אתניים ותרבותיים ומחפשים באמצעות אידיאולוגיה גזענית שעיר לעזאזל".
קשה לדעת מה השפעתו ארוכת הטווח של "עליה לילדיכם ספרו". אין ספק שהספר והתהליכים שיזמה הממשלה בעקבותיו הטביעו חותם על החברה השוודית אך זו איננה נקיה גם היום, 15 שנה אחרי, מתופעות של גזענות, אנטישמיות והכחשת שואה. למעשה, ניתן לזהות בשנים האחרונות סימנים דומים לאלו שהופיעו בשנות התשעים. מפלגת ימין פופוליסטית עברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות 2010, גילויים של גזענות ושנאת זרים הופכים נפוצים יותר ויש סימנים לכך שהמיעוטים האתניים והדתיים בשוודיה הופכים למבודדים יותר ועוינים יותר אלו לאלו. בכך שוודיה לא שונה ממדינות אחרות. הגירה חוקית ולא חוקית בשילוב מתקפה על מרכיבים שונים של מדינת-הרווחה מחזקת מגמות לאומניות וגזעניות בכל העולם. אלו בעיות עומק ששום ספר לא יכול לפתור. אך הספר השוודי הצנוע על שואת יהודי אירופה מוכיח שממשלה יכולה לנסות לפחות לעמוד בפרץ. "אל תתנו לתמרורי האזהרה להתפוגג", אמר יורן פאשון בדיון הפרלמנט שהוציא לדרך את הפורום להיסטוריה חיה, "יש לטפל בהם בנמרצות מפני שהם מאתגרים לא רק את הדמוקרטיה אלא את החיים עצמם".
יש משהו מבלבל באופן שבו מוצג המודל הנורדי בתקשורת הישראלית. מצד אחד, מתרכזים אנשי השמאל הכלכלי במערכת הרווחה המפותחת, באחוזי ההתאגדות הגבוהים ובפערים המצומצמים. מצד שני, מתרשמים אנשי הימין מהגמישות בשוק העבודה ומהריסון התקציבי. במאמר בדה-מרקר, המבוסס על מאמר דומה באקונומיסט, מנסה גיא רולניק לפתור את התעלומה. השיח בין ימין ושמאל הוא מיושן, הוא טוען, והמודל הנורדי הוא הוכחה לכך שהפרקטיקה גוברת על אידאולוגיה ופוליטיקה.
שוודיה מייצגת היטב את המודל הנורדי. זוהי הכלכלה הגדולה ביותר במדינות הנורדיות והיא מתפקדת כמדינת-רווחה סוציאל-דמוקרטית כבר עשרות שנים. ייתכן שמחוץ לגבולותיה נראה המודל שנבנה בה כיצירה א-פוליטית החורגת מהחלוקה בין קפיטליזם לסוציאליזם אך אלו "דברים שרואים משם", ממקומות כמו מערכת האקונומיסט בלונדון ומערכת דה-מרקר בת"א. מסטוקהולם, עם זאת, הדברים נראים אחרת.
בעקבות המחאה החברתית המודל הנורדי נעשה נושא פופולרי כמקור השוואה והשראה בישראל. הבעיה היא שכל אחד לוקח מה שנוח לו. רולניק, למשל, אוהב את הגמישות התעסוקתית במשק ואת מחויבותם של העובדים ליעילות ולרווחים של מקום עבודתם. אכן חשוב. אך יש לקחת בחשבון שהגמישות השוודית עובדת מכיוון שבשוודיה העבודה המאורגנת היא ערך ודרך-חיים. לפחות בינתיים. למרות הגמישות, העובדים לא נזרקים לכלבים כאשר הם מפוטרים, הם מפוצים בנדיבות, מנגנונים יעילים מחזירים אותם למעגל העבודה או להכשרה מקצועית, הם יכולים לצאת לחופשות לידה ארוכות והם חיים בחברה בה חינוך, דיור, בריאות ורווחה הם זכויות בסיסיות מובנות מאליהן ולא קרב הישרדות. ולא פחות חשוב מכך, אין עובדים עניים. בשוודיה גישה זו מאוימת ע"י אלו הרוצים את הגמישות אבל לא את המערכת המגנה על העובדים. אפשר אולי להסכים איתם אבל אי אפשר להגיד שזה איננו מאבק פוליטי בין ימין לשמאל.
באותו אופן חייב מי שמתרשם מהריסון התקציבי הממשלתי בשוודיה, לזכור שהצד השני של המטבע הוא רמת המיסים הגבוהה והמגזר הציבורי הענק. העודף התקציבי איננו תוצר של מיעוט הוצאות אלא של מיסוי גבוהה מאוד ופרוגרסיבי מאוד. רולניק רוצה לקחת מהמודל הנורדי את התחרותיות, היעילות והשקיפות שלו. מידות טובות ללא ספק ואין בשוודיה וויכוח על כך שהמערכת הציבורית צריכה להיות יעילה ושקופה כמו שאין וויכוח על חשיבות התחרותיות במגזר העסקי. אין, עם זאת, קונצנזוס על ערכה של התחרותיות בתחומים כמו חינוך הילדים והטיפול בקשישים. כאן יש וויכוח חשוב על כניסתם של גורמים פרטיים למערכות החינוך, הבריאות והרווחה. וניחשתם נכון – גם זהו וויכוח פוליטי בין ימין לשמאל.
הראייה המרכזית לכך שהמודל השוודי איננו חורג מהשיח בין ימין לשמאל היא המאבק המר המתנהל סביבו בשנים האחרונות והשינויים המתרחשים בו. אין ספק שזהו מאבק מנומס יותר מזה הנהוג בישראל, והוא בוודאי ענייני ואחראי יותר, אך הוא רחוק מלהיות א-פוליטי. זהו הוויכוח שהפך בעבר את המודל השוודי ממודל קיינסיאני המאופיין בהשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, מדיניות תקציבית מרחיבה וחתירה לתעסוקה מלאה, למודל המקפיד על איזון תקציבי ושמרנות מוניטרית.
השינוי התרחש אחרי המשבר הכלכלי של שנות התשעים שבעקבותיו קיצצה הממשלה את הוצאותיה, העלתה מיסים, ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. לטענת יוזמיהם הצילו צעדים אלו את המודל השוודי והפכו את הגרעון לעודף. טענה זו מוטלת בספק וייתכן מאוד שהייתה זו רפורמה ניאו-ליברלית שהכניסה את שוודיה למשבר מלכתחילה, אך בדבר אחד אין ספק – בעקבות הרפורמות של שנות התשעים שינה המודל השוודי את פניו. אלו היו שנות "הדרך השלישית" באירופה והמודל השוודי הושפע מהנעשה בממשלות אירופיות אחרות כמו זו של בלייר בבריטניה וזו של שרדר בגרמניה. כבר אז לווה השינוי במאבק ציבורי ובטלטלות פוליטיות.
מרכיב אחד, עם זאת, לא נפגע באופן מהותי עד ראשית המאה ה-21. זהו שוק העבודה שהתאפיין תמיד באחוזי התאגדות גבוהים ובמערכת מרכזית של הסכמים קולקטיביים. זהו ה'פלקסקיוריטי' המפורסם (בשוודיה הוא נקרא מודל רהן-מיידנר) ששומר על רמת שכר גבוהה, רמת אבטלה נמוכה ופערי שכר נמוכים יחסית, תוך שמירה על שוק עבודה גמיש שבו העובדים, לאו דווקא מקומות העבודה, מוגנים ע"י מדיניות ממשלתית של עידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות המשמשים לוויסות מחזורי שפל.
ב-2006 עלתה לשלטון בשוודיה קואליציית מרכז-ימין. השלטון החדש הוריד מיסים, הפריט חברות ציבוריות, הכניס גורמים פרטיים למשק הציבורי והתיר חלק מהרגולציות והמנגנונים של מדינת הרווחה הישנה. בניגוד לקודמותיה, הממשלה החדשה החלה לנגוס גם במודל התעסוקה השוודי. היא פוגעת בדמי-האבטלה, מחלישה את האיגודים ומנהלת מדיניות המאפשרת העסקה זולה יותר ובטוחה פחות. לכל אלו יש כמובן מחיר. האבטלה עולה כמו גם הסכנה להיקלע אל מתחת לקו העוני. כמובן שאפשר לייחס את אלו גם למשבר העולמי, אבל זהו בדיוק מה שהמודל הנורדי אמור לעשות – להדוף את השפעות המשבר באמצעות התערבות ממשלתית.
קואליציית המרכז-ימין טוענת שהיא בעד המודל הנורדי ושהיא בסה"כ מעדכנת אותו ולא פועלת בניגוד לעקרונותיו. אך זוהי רק תעמולה. למעשה היא יוצרת מודל אחר לגמרי ומי שרוצה להציע חלקים מהמודל הנורדי למשק הישראלי צריך להחליט קודם כל באיזה מהמודלים הוא תומך.
הצלחותיו של המודל הנורדי אינן מיסטיות. אין לייחס אותן, כמו שנהוג לפעמים לטעון, למוסר עבודה פרוטסטנטי או למנטליות סקנדינבית שוחרת שלום. זוהי פוליטיקה. דיור בר השגה למשל, קיים בזכות בנייה ציבורית מאסיבית ובזכות מערכת דיור ציבורי המגבילה את המסחר בנדל"ן. המודל השוודי החדש מעדיף את כוחות השוק, פוגע בדיור הציבורי ויגרום כנראה להעלאת מחירי הדיור. השכר הגבוהה בשוודיה הוא תוצר של ההסכמים הקולקטיביים והאיגודים המקצועיים רבי העוצמה. המודל השוודי החדש נלחם באלו. הסכומים שמשלמים אזרחי שוודיה על גני-ילדים, לימודים אוניברסיטאיים וטיפול בקשישים הם אפסיים בזכות השקעת הענק בבניית ותיחזוק שירות ציבורי איכותי ונגיש לכל. המודל השוודי החדש מכניס גורמים פרטיים ומחליש את המערכת הציבורית.
רולניק צודק בכך שבשוודיה המדיניות הכלכלית-חברתית מכוונת להיטיב עם כלל האזרחים ולא עם מה שהוא מכנה "הטייקונים, הבנקאים, המאעכרים והוועדים". בשוודיה, עם זאת, הוועדים מייצגים את רוב העובדים, איש לא יעלה על דעתו לשלול את הלגיטימיות שלהם והם שותפים במאבק שבמרכזו עומדות שאלות חשובות כמו ערכה של העבודה, כוחו של ההון, זכויות חברתיות, סולידאריות ושוויון. וזהו מאבק פוליטי. ממש כמו בישראל.
יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.
במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.
לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.
יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).
מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.
נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.
שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.
בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.
לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.
זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.
אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.
מיסים גבוהים ודגלים אדומים
העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).
העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות).
נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים.
למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.
הכי טובות שיש
קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.
למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.
נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה.
החתונה המלכותית באנגליה בסוף-השבוע מספקת הזדמנות להציץ אל ארמונות אירופה הנוצצים. מה סוד כוחה של המונרכיה? כמה מיליונים שווה כתר? ואיך לעזאזל מצליח המוסד האנכרוניסטי הזה להחזיק מעמד במדינות דמוקרטיות במאה ה- 21?
הקרקס התקשורתי המתחולל סביב חתונתם של הנסיך מוויילס וארוסתו באנגליה בסוף-השבוע הקרוב מהווה הזדמנות טובה להתבונן על המונרכיות האירופיות המהוות אולי את אחד האספקטים השערורייתיים והאבסורדים ביותר בזירה הציבורית באירופה. קחו את שוודיה למשל. זוהי אחת המדינות המודרניות, החילוניות והדמוקרטיות ביותר בעולם והיא ידועה כחברת רווחה ששמה דגש על שיווין חברתי ועל סולידאריות מעמדית. ובכל זאת, שוודיה, ארץ ההיי-טק והסוציאל-דמוקרטיה, היא ממלכה ולא רפובליקה ובראשה עומד מלך ולא נשיא נבחר. כהונתו של המלך היא בלתי מוגבלת ולא ניתן להדיחו, הוא נהנה מחסינות בפני החוק ומתקציב ממלכתי נדיב. משפחתו, משפחת ברנדוט המולכת על שוודיה כבר מאתיים שנה, מחזיקה מעמד ממלכתי מיוחד שאיננו תוצר של דין הבוחר אלא של מסורות עתיקות וחוקי ירושה אנכרוניסטיים.
כיצד זה שדווקא בצפון העשיר של אירופה, במדינות כמו שוודיה, נורווגיה, דנמרק, הולנד ובריטניה הצליחה המונרכיה לשמר את עצמה כנגד רוחות הזמן, כאשר דווקא במזרח ודרום אירופה, היכן שהדת והמסורת חזקות יותר, המונרכיה נעלמה כמעט לחלוטין. "זה פרדוקס", אומרת ססיליה אוסה, חוקרת מדע-המדינה מאונ' סטוקהולם, "ויש לו כמה הסברים". "בשנות השבעים", היא מספרת, "נעשו שינויים חוקתיים ונלקחו מהמלך כל הסמכויות הפורמאליות שממילא הוא חדל להשתמש בהם. הוא נותר דמות סימבולית וייצוגית בלבד ללא כוח פוליטי, כך שלא היה לאף אחד צורך או אינטרס בהדחתו".
המלך איננו מפקד יותר על הצבא, איננו חותם על חוקים ואיננו ממנה ראשי ממשלה. החוקה החדשה הבהירה שהכוח הפוליטי בשוודיה נובע מהעם והסמכויות השלטוניות הועברו לממשלה ולפרלמנט. "מחוץ לפוליטיקה המפלגתית אלו הן הנורמות והערכים השמרניים שמרוויחים מהמשך קיום מוסד המלוכה", מסבירה אוסה, "הוא מחזק את מוסד המשפחה ואת האידיאלים השמרניים כמו חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים".
השמרנים הפוליטיים מרוצים ממצב זה אבל מדוע גם השמאל הסוציאליסטי לא נוקט בצעדים כנגד הכתר? ראשית, המלך עוסק רק בנושאים שאינם במחלוקת. מצב זה בתוספת למכונת יחסי-ציבור מצוינת גורם לבית-המלוכה להיות פופולארי יותר מכל פוליטיקאי. למרות שאחוזי התמיכה ירדו לאחרונה מסביבות ה-80% לאזור ה-60% עדיין יש רוב גורף התומך במלוכה מה שגורם לפוליטיקאים לא להתעסק איתה. מעבר לכך, לממסד הפוליטי יש קשרים אישיים עם בני משפחת המלוכה. "וודאי שאני רפובליקני" אמר פעם טגה ארלנדר, המנהיג הסוציאל-דמוקרטי ששימש כראש-ממשלת שוודיה מעל לעשרים שנה, "אבל זה לא אומר שאני רוצה שתהיה כאן רפובליקה".
מצבה של משפחת המלוכה השוודית, אם כן, הוא טוב. אין לה מתנגדים משמעותיים והמלך יושב יציב על כיסאו. כראש המדינה, הוא עומד בראש חצר-המלוכה המנוהלת כחברה עסקית לכל דבר. ב-2009 היא קיבלה מהמדינה תקציב שנתי של כ-56.4 מיליון קרונות שוודיות (כ-27 מיליון ₪). תקציב זה מימן את הפעילות הפורמאלית, הנסיעות הממלכתיות, אחזקת הצוות ומשק-הבית. סכום דומה מוקצב ע"י המדינה לאחזקת עשרת הארמונות המלכותיים, על אוצרותיהם יקרי הערך, שנמצאים בבעלות המדינה אך בשימוש משפחת המלוכה. חלק מהנכסים והפעילויות של המלוכה מחוללים רווח ואלו בנוסף להקצבות הממשלתיות מממנים בין השאר כוח אדם של מאות עובדים. למלך יש, עם זאת, גם הון פרטי המוערך במיליוני דולרים. כנראה שמעמדו הציבורי ועושרו של המלך, קארל גוסטאב ה-16, מאפשרים לו להתגבר על שערוריות שאף איש ציבור אחר לא היה יוצא מהן בשלום.
בחודשים האחרונים נחשפו פרטים על התנהגותו והתנהלותו של המלך. אלו כללו רומאנים, קשרים עם העולם התחתון ומעללים מיניים שונים. כל אלו פגעו אמנם בפופולאריות שלו אך לא סיכנו את מעמדו. להיפך, השנה שעברה הייתה מוצלחת בעבור בית-המלוכה השוודי. השיא היה, כמו במקרה הבריטי, חתונה מלכותית. וויקטוריה, יורשת-העצר בת ה-33, ובן-זוגה, דניאל ווסטלינג, בעל מכון כושר מסטוקהולם נישאו באירוע ממלכתי ופומפוזי ששווק כסיפור אגדות מרגש ורומנטי המאחד את האומה.
מעמדה היציב ומצבה הטוב של משפחת המלוכה השוודית הפכה אותה למה שרבים מכנים המונרכיה המשעממת ביותר באירופה. היא תורמת את חלקה בפעילות טקסית ובביקורים ממלכתיים והיא משמרת לו"ז קפדני של יצירת קשרים כלכליים ודיפלומטיים. מעבר לאקטים סימבוליים היא לא מתערבת בפוליטיקה, היא משלמת מיסים והיא נזהרת ככל האפשר מפרסום שערוריות בחיים האישיים.
לא כך הם פני הדברים באנגליה. המלכה אומנם לא שולטת בממלכה המאוחדת וגם לא יכולה לבחור ולהיבחר, אך היא משמשת כראש המדינה ועומדת בראש גופים מרכזיים כמו הצבא, הכנסייה האנגליקנית והמועצה המלכותית. זו האחרונה עוסקת במינויים ממלכתיים, בהענקת מעמד למוסדות שונים ויש לה גם סמכויות רגולאטוריות ושיפוטיות שונות. המלכה חשופה לחומר מודיעיני מסווג, היא מעניקה את כל תארי האצולה בבריטניה ולא ניתן להעמידה לדין. היא נפגשת תדיר עם ראש-הממשלה, היא מאשרת חוקים, מכנסת ומפזרת את הפרלמנט, מאשרת קיום בחירות וממנה את רה"מ אחרי קיומן.
"מלכת אנגליה היא זו המחליטה פורמאלית מי מיועד להיות ראש-ממשלה", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "אבל באופן מעשי היא נשארת מחוץ להחלטה. אחרי שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות המלכה ויועציה היו זהירים מאוד ונמנעו ממראית עין של התערבות בתהליך הדמוקרטי. דיויד קמרון הוזמן לארמון רק כשהיה כבר ברור שהוא יהיה ראש-הממשלה הבא".
ואכן אף מלך לא בריטי לא סירב לחוק שהפרלמנט חוקק כבר 300 שנה ואף ר"מ לא פוטר ע"י שליט מלכותי מאז 1834. ובכל זאת, הכתר הבריטי הוא עדיין מוסד רב עוצמה. באופן רשמי רשויות השלטון פועלות בשם המלכה – ממשלת הוד-מלכותה, שופטי הוד-מלכותה, צבא הכתר וכו'. מעבר ליומיום המפלגתי ולפוליטיקה הצרה, דמותה של המלכה מייצגת את הלאום ואת רציפות השלטון, היא מופיעה בכל שבועת אמונים, בכל דרכון שמונפק ובכל פעם ששטר מוצא מהארנק. היא אפילו נושא ההמנון הלאומי, "האל ינצור את המלכה". במדיניות החוץ יכולה המלכה תיאורטית להכריז מלחמה, לעשות שלום ולכרות בריתות אסטרטגיות. מה שמונע בעדה מלעשות כן הן המסורות והנורמות הבלתי כתובות, לא החוק.
המלכה עצמה נזהרת אומנם מהתבטאויות פוליטיות אך בני משפחתה לא בהכרח נוהגים כך. הנסיך צ'ארלס, בנה הבכור של המלכה והאיש שייתכן ויהיה מלך בעתיד הקרוב, היה מעורב במספר דיונים ציבוריים בבריטניה דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת ציבורית מכיוון שהוא הרשה לעצמו לגעת בנושאים אקטואליים שהיו במחלוקת. הוא התערב מאחורי הקלעים של סוגיות אדריכלות ותכנון עירוני בלונדון והתבטא לא פעם בענייני פנים כמו בריאות, חינוך, חקלאות ואיכות הסביבה.
מעבר להתבטאויות ולהשפעה על דעת הקהל יש לכתר גם מעורבות ממשית במהלכים מדיניים. החלטות דרמטיות בהיסטוריה המודרנית של בריטניה כמו ההצטרפות ל-EEC (הקהילה הכלכלית האירופית) ב-1972 והיציאה למלחמת פוקלנד ב-1982 התקבלו ע"י ראשי ממשלה בשיתוף המלכה ב "פרוגטיבה מלכותית" ללא התייעצות עם הפרלמנט.
אך כוחה של המלוכה נובע גם ממעמדה הכלכלי. המלוכה זוכה להקצבות ומענקים ממלכתיים המיועדים לאפשר את קיומה ואת פעילויותיה הרשמיות. הממשלה מקציבה 7.9 מיליון ליש"ט (כ-12.5 מיליון דולר) מדי שנה לפעילות ראש המדינה ולתחזוק משק הבית והמנגנון. מיליונים רבים נוספים מוקצבים כתקציבי נסיעות ואחזקת ארמונות.
למלכה יש גם הון פרטי – המגזין פורבס העריך את עושרה של אליזבת' השנייה ב-2009 ב כ-450 מיליון דולר (לאחר הפסדים של כ-200 מיליון דולר כתוצאה מהמשבר הכלכלי). סכום זה בנוי מנדל"ן, יצירות אומנות והשקעות שונות. הוא איננו כולל את ארמונות המלוכה, אוצרות האומנות, הפריטים ההיסטוריים ותכשיטי-הכתר השייכים למדינה. שווים של אלו מוערך במעל לעשרה מיליארד דולר. הגבול בין עושרה הפרטי של המלכה ומשפחתה לבין נכסי המדינה איננו תמיד חד וברור ולעיתים קשה לקבוע מה שייך למי בתוך מבוך הפורמציות המשפטיות וההגדרות הפוליטיות. אין ספק, עם זאת, שלמלכה ולמשפחתה לא חסר כלום ויש לה לא מעט אינטרסים כלכליים ופוליטיים.
למרות זאת מקובל לחשוב על המלוכה במונרכיה חוקתית כניטראלית מבחינה פוליטית. המלכה הרי לא מחוקקת חוקים ולא קובעת מדיניות. אך יש כאלו המתנגדים בכל זאת להמשך כהונתה. אחד מהם הוא כריס, סטודנט להוראת משפטים בן 25 מלונדון. "זה ביזיון שמשפחת המלוכה מקבלת כסף ממשלם המיסים", הוא אומר, "הגיע הזמן למנות כבר נשיא נבחר". עם זאת, הוא חושב, יהיה קשה מאוד להפיל את המלוכה מכיוון שפוליטיקאים המזהים את עצמם כרפובליקאים הם מיעוט קטנטן. "המלוכה פופולארית", הוא אומר, "בגלל שמרנותם הבסיסית של האנגלים והעובדה שכל הזמן מזכירים להם כמה זה תורם לדימוי ולתיירות".
נאדין, מורה לאומנות בת 32 מלונדון, חושבת שיש כאן שיטה של אוטוריטה המבוססת כבר שנים רבות אשר שואבת את כוחה מכך שאנשים חוששים משינוי. "בשביל הדורות המבוגרים יותר המלוכה היא סמל לסדר הישן", היא אומרת. נאדין לא תומכת במלוכה אבל גם לא מתנגדת נחרצות, "יש כאן אמנם עניין סנטימנטאלי אבל בכל זאת עדיף שראש המדינה יהיה נבחר ציבור".
לשרידותן של משפחות המלוכה האירופיות ניתן להוסיף גורמים נוספים. בעידן של אירופה מאוחדת, משפחות המלוכה מייצגות בעיני רבים את מדינת הלאום המסורתית והן מעוררות גאווה לאומית מהסוג הישן. ככל שמתחזקים באירופה המטבע המשותף, הפרלמנט המשותף והמוסדות המשפטיים והשלטוניים המשותפים, יוצרות משפחות המלוכה אשליה של מרכז כובד לאומי בעידן של הגירה ורב-תרבותיות ותחושה של יציבות בעידן של שינויים. זוהי אשליה מכיוון שמשפחות המלוכה האירופיות הן אולי הגורם הא-לאומי ביותר ביבשת, כאשר הן קשורות אחת לרעותה בסבך של קשרי משפחה חוצי גבולות ולאומים.
כאן אולי מצוי סוד שרידותן. שהרי אחרי הכל מדובר בסה"כ במשפחות. למרות ההילה והקסם, אין סיבה לחשוב שאין להן אינטרסים ונכסים, בעלי ברית ואויבים, שיתופי פעולה וסכסוכים. אלו הן אותן המשפחות שבעבר קיימו את עצמן דרך יציאה למלחמות, שליטה על נתינים וחקיקת חוקים והיום, בעולם החדש, הן משתמשות בכוחות השוק, ביועצי תדמית, בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטאים.
"כדי להתאים את עצמן למאה ה-20", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "רוב המונארכיות הגבילו את כוחן והכפיפו את עצמן לחוקה. כך הן מרחיקות את עצמן מסוגיות פוליטיות שעלולות לפגוע בתדמיתן. המונרכיות היותר אקטיביות מבחינה פוליטית כמו אלו של בולגריה, יוגוסלביה ורומניה נעלמו אחרי מלה"ע השנייה. ביוון המלך הודח בשנות השישים לאחר שניסה להפיל חונטה צבאית שתפסה את השלטון". "מלכים, מלכות וארמונותיהם", הוא מסכם, "מטילים כישוף על הדמיון הפופולארי וחביבים על אמצעי התקשורת". ככל שמדובר בבתי המלוכה האירופיים, כך נראה, כאשר הכוח הפוליטי קטן, הפופולאריות וכוח ההישרדות גדלים.
ואולי זה לא כל כך מוזר אחרי הכל. בחברה המודרנית רק מעטים מבסיסי הכוח נובעים באמת מדין הבוחר ורק מעט מהפעילות הפוליטית נעשית לאור היום ובאופן גלוי לעין. אפילו הטרמינולוגיה המלכותית לא נעלמה לגמרי. עשירים המשפיעים על מדיניות נקראים "אצולת הממון" ופוליטיקאים צעירים וכריזמטיים נקראים "נסיכים". המלוכה היא בסה"כ שריד מהעולם הישן שהצליחה לשמר חלק מכוחה בחלק מארצות אירופה. אליה נוספו גורמים רבים שלא שואבים את כוחם מההמונים. ייתכן שבעלי קרקעות, כרישי נדל"ן, עורכי עיתונים, מיליונרים מזדמנים ואפילו עבריינים הם האריסטוקרטיה החדשה המשפיעה על ענייני היום לא פחות מחברי פרלמנט ושרים. ממש כמו דוכסים, רוזנים ונסיכים.
עשרה דברים שלא ידעתם על בתי-המלוכה של אירופה:
ישנן עשר מדינות אירופאיות בהן ראשות המדינה עוברת בירושה ונתונה בידי מלך או מלכה: שוודיה, דנמרק, נורווגיה, הממלכה המאוחדת (בריטניה), בלגיה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, מונקו, הולנד וספרד (בנוסף אליהן מדינת הוותיקן מונהגת בידי האפיפיור אשר נבחר ע"י מועצת קרדינאלים ואנדורה מונהגת במשותף ע"י נשיא צרפת הנבחר ובישוף אורז'יי).
המלך האירופי העשיר ביותר הוא הנסיך אדם השני, שליט ליכטנשטיין. עושרו הפרטי מוערך ב-3.5 מיליארד דולר (משפחתו היא הבעלים של הבנק LGT בנוסף לקרקעות, ארמונות ואוסף אומנות בן 400 שנה). אחריו נמצא הנסיך אלברט השני, שליט מונקו, שעושרו מוערך בכמיליארד דולר. המלכה אליזבת' השנייה היא הבאה בתור בטבלת העושר האירופית המלכותית עם 450 מיליון הדולר שלה, אחריה מוצבת המלכה ההולנדית, ביאטריס, שע"פ שמועות עקשניות הפסידה כ-100 מיליון דולר לתרמית של ברנארד מיידוף (נאיבית, מלכת הולנד)… נותרו לה ע"פ הערכות כ-200 מיליון דולר (נתונים מפורבס 2009).
סימיון השני שהיה לקיסר בולגריה כילד בן שש והודח והוגלה אחרי מלה"ע השנייה, חזר לשמש בה כראש ממשלה 55 שנה מאוחר יותר לאחר ששב מגלותו, הקים מפלגה וזכה בבחירות ב-2001.
סמכויותיו של שליט ליכטנשטיין, הנסיך אדם השני, כוללות הטלת ווטו על חוקים, זכות לפטר ממשלה ולפזר את הפרלמנט, לקיים משאלי-עם ולאמץ חוקי חירום. סמכויותיה של מלכת הולנד כוללים את מינוי רה"מ וחתימה על חוקים. בבלגיה תפקידו המרכזי של המלך הוא להוות דמות מאחדת בין הלאומים המרכיבים את המדינה – הפלמים והוולונים. תוארו הרשמי הוא לא מלך בלגיה, אלא "מלך הבלגים", תואר הקושר אותו לעם יותר מאשר למדינה ולטריטוריה.
המלכה אליזבת' השנייה עומדת בראש הממלכה המאוחדת כבר 59 שנים. רק שני אנשים כיהנו יותר זמן. ג'ורג' השלישי שמלך 60 שנים והמלכה ויקטוריה המיתולוגית, שכיהנה 63 שנים. ויקטוריה היא אם הסבא-רבא של המלכה הנוכחית וגם של בעלה, הדוכס מיורק. אליזבת' היא המלכה המבוגרת ביותר באירופה (בת 85). המלך הצעיר ביותר הוא אלברט השני ממונקו (בן 52).
מלך ספרד, חואן קרלוס הראשון, מונה לתפקידו ע"י הרודן פרנצ'יסקו פראנקו והחל את כהונתו מיד עם מותו של פראנקו לאחר עשרות שנים ללא מלך בספרד. חואן קרלוס הוא צאצא ישיר של לואי ה-14 לבית בורבון, מלך צרפת שמלך יותר שנים מכל מלך אירופי אחר בהיסטוריה (72 שנה). הוא גם נצר למשפחותיהם של המלכה ויקטוריה מאנגליה ושל קארל החמישי לבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
אשתו של מלך ספרד, המלכה סופיה, היא אחותו של מלך יוון האחרון, קונסטנטין השני, שהוגלה ע"י כת צבאית שתפסה את השלטון ב-1967. קונסטנטין ואחותו שייכים לבית גלוקסבורג, דבר שהופך אותם גם לנסיכי דנמרק. גם מלך נורווגיה, האראלד החמישי, שייך לבית גלוקסבורג והוא בן-דוד שני של המלכה אליזבת' מאנגליה ושל אלברט השני מבלגיה שכמו מלכת דנמרק, מרגרטה השנייה, הוא צאצא של מלך שוודיה, אוסקר השני.
מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16, פגש את רעייתו באולימפיאדת מינכן ב 1972, שם היא שימשה כמארחת ומתורגמנית. יורש העצר הדני, פרדריק, פגש את רעייתו באולימפיאדת סידני. יורש העצר הנורווגי, לעומת זאת, פגש את רעייתו, אם חד-הורית בעלת עבר מרדני במיוחד, בפסטיבל רוק. שליט מונקו הקודם, רנייאר השלישי, פגש את אשתו, השחקנית האמריקאית גרייס קלי, בפסטיבאל קאן.
מלך שוודיה הוא חובב מכוניות ידוע והוא מחזיק בבעלותו אוסף מכוניות יקרות ונדירות. הוא גם דיסלקט. מלכת דנמרק, לעומת זאת, היא ציירת, מתורגמנית ומעצבת. היא גם מעשנת כבדה. מלכת אנגליה חובבת בעיקר סוסים וכלבים ומלך נורווגיה הוא שייט שייצג את נורווגיה בשתי אולימפיאדות. אלברט השני, נסיך מונקו, הוא ראש המדינה היחידי שביקר בקוטב הצפוני בימי כהונתו. הוא גם סייר באנטרקטיקה. אחותו, הנסיכה סטפאני, היא דוגמנית, זמרת ומעצת אופנה.
מלכת הולנד כמעט ונהרגה בשנה שעברה כאשר אדם ניסה להתנגש באוטובוס פתוח בו היא נסעה עם כמה מבני משפחתה במהלך ביקור רשמי בעיר אפלדורן. המלכה ומשפחתה לא נפגעו אך שמונה אנשים, כולל הנהג התוקף, נהרגו. אביו של מלך שוודיה הנוכחי, הנסיך גוסטאב אדולף, נהרג בתאונת מטוס בקופנהגן ב-1947. אשתו של שליט מונקו הקודם, השחקנית גרייס קלי, נהרגה בתאונת דרכים ב 1982. בעלה השני של הנסיכה קרוליין ממונקו נהרג בתאונת סירת מרוץ ב-1990. עם זאת, התאונה המלכותית המפורסמת ביותר של המאה העשרים היא ללא ספק תאונת הדרכים בפאריז ב-1997 בה נהרגה הנסיכה דיאנה, גרושתו של יורש-העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס. הלווייתה הייתה אחד האירועים הנצפים ביותר בהיסטוריה.
תושבי העיר קירונה שבצפון שוודיה חיים על זמן שאול. מכרה הברזל הפועל בעירם גורם בתהליך איטי אבל בטוח לסדקים להיווצר באדמה ולקרקע להישמט מתחת לרגליהם. במקום לשבת חסרי מעש או להתקפל ולברוח החליטו התושבים להעביר את העיר, כמו שהיא, כמה קילומטרים צפונה. הפרויקט המורכב והמסובך הזה, כך טוענים העוסקים בדבר, יכול להיות השראה לישובים אחרים, כאלו הנדרשים לעבור למקום אחר כתוצאה מהתחממות כדה"א או אפילו כאלו הנדרשים להעתיק את מקומם כתוצאה משיקולים פוליטיים או הסכמים מדיניים. סיפורה של התנתקות אחרת. בלי דרמות.
תסריט האימה הזה תואר לא פעם. בתוך כמה שנים הטמפרטורות יעלו, המים יתפשטו, חלקים מגרינלנד ומאנטרקטיקה יפשירו, ומפלס המים בעולם יעלה. הים יציף חלקים מרצועות החוף של פלורידה, קליפורניה, הולנד, מצרים ועוד ובתיהם של עשרות מיליוני אנשים יימחקו מהפה. גורל דומה מצפה לערים ענקיות כמו שנחאי וכלכותה ולאזורים נרחבים במדינות כמו בנגלדש, הפיליפינים ואינדונזיה. מיליוני בני אדם יושפעו מההרס, החורבן, ההוריקנים והשיטפונות, מי השתייה ייפגעו, מחלות יתפשטו, והעולם יתמלא בפליטים עניים וחסרי כל. התסריט הזה הוא לא נחלתם של מספר מצומצם של נביאי זעם. הוא מקובל, בדרגות משתנות, על מומחים רבים. ולמרות זאת, בערים שעלולות להיפגע בעתיד הלא כל כך רחוק עוסקים בבעיות אחרות. זוהי דרכו של עולם, הבעיות הרבות שיש בטווח הקצר ואולי גם אינטרסים פוליטיים ונטייה להדחקה, גורמים לרשויות לעסוק בדחוף לפני החשוב. אחרינו המבול.
אבל נניח לרגע שמגמות שינוי האקלים לא יטופלו או ישתנו מהר מספיק ומישהו ברמה המקומית ירצה לטפל בבעיה ברצינות. מה כבר אפשר לעשות נגד אפוקליפסה של עיר שלמה השוקעת בים? מה אפשר לעשות חוץ מלברוח? האם הכרכים הגדולים שלנו הם בסה"כ גרסאות מודרניות לכפרים עתיקים הממוקמים לרגלי הרי געש שתושביהם מסרבים לעזוב למרות הסכנה? אי אפשר הרי לעשות שום דבר, יאמרו רבים, אי אפשר לקחת את העיר ולהעביר אותה למקום אחר. ואכן כך היה מקובל לחשוב עד שהעיר הקטנה בצפון הרחוק של שוודיה הוכיחה ששום אפשרות לא דמיונית מדי מלכדי להביא בחשבון.
סכנה קיומית ומיידית
לפלנד איננה רק ארץ מאגדות וסיפורי ילדים. זהו חבל ארץ ענק המשתרע על חלקים משוודיה, נורבגיה, פינלנד ורוסיה והמהווה בית ליותר משני מיליון בני אדם. זוהי פריפריה אמיתית, אולי אזור הספר האמיתי האחרון באירופה. לא רחוק מהנקודה הגבוהה ביותר בלפלנד, כ 145 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, יושבת קירונה בה חיים כמעט עשרים אלף תושבים. למרות שהיא לא עיר חוף והיא לא תוצף במים כתוצאה מהתחממות כדה"א, היא נמצאת בסכנה קיומית ומיידית. פעילות מכרה הברזל הענק הפועל בתחומה גורמת לקרקע להיסדק. הסדקים מתקדמים באיטיות אך בביטחון לעבר בתי המגורים של העיר ובתוך כמה שנים הם מאיימים לבלוע אותם אל בטן האדמה.
"שכונה אחת כבר נהרסה בשנות השבעים", מספרת לינה נסטרום, דוברת מטעם עיריית קירונה, "וגורל דומה מצפה לחלקים אחרים של העיר אם לא ייעשה משהו. תשתיות תת-קרקעיות כבר מתחילות להיפגע ובתוך פחות מעשר שנים יגיע תורה של העיר עצמה". ראשונים להיפגע יהיו מסילת הברזל והכביש שמחבר את קירונה עם העולם החיצון. אח"כ יגיעו הסדקים לאזורי המגורים הקרובים יותר למכרה ולמספר מבני ציבור, ביניהם כאלו שיש להם חשיבות היסטורית. והתהליך לא ייעצר שם. נסטרום, צעירה בת 32 שעברה לקירונה לפני כשנה, מסבירה שבעוד 15 שנה יגיע תורם של מאות נוספות של בתי מגורים, בתי-ספר, תחנת כיבוי האש ואפילו של המשרד שלה בבניין העירייה שמהחלון שלו נשקף המכרה והכביש המוביל אליו. "בעשור שאחרי", היא ממשיכה, "יצטרפו לרשימה גם האצטדיון והכנסייה העתיקה". מכיוון שהעיר איננה יכולה להתקיים כלכלית ללא המכרה, לתושבי קירונה ברור שכדי להציל את ביתם מחורבן יש צורך להעתיק ממקומם אלפי אנשים ומאות מבנים.
לא לחינם ברור לתושבי העיר כי אין ברירה וצריך לבלוע את הגלולה המרה. קירונה חייבת את כל קיומה לגוש הענק המכיל עפרות ברזל בריכוז גבוה הנמצא מתחתיה. לפני שהתחילה כריית הברזל האזור היה כמעט ריק מאדם. מדבר מושלג וקפוא, ללא מבנים, כבישים ותשתיות. ב-1900 כשהמצאות טכנולוגיות, התפתחויות פוליטיות וסלילת מסילת ברזל הפכו את כריית הברזל באזור לרווחית, אנשי חברת הכרייה LKAB ייסדו את העיר כדי שתשרת את עובדי המכרה שהם הקימו ואת העסקים הנלווים אליו. העיר תוכננה בקפדנות כניסיון להקים חברה תעשייתית, מודרנית, כמעט אוטופית. שיקולים אקלימיים וחברתיים נלקחו בחשבון והעיר גדלה והתפתחה ככל שכמויות גדולות יותר של ברזל התגלו והופקו מתחתיה. כך נוצרה תלות כמעט מוחלטת בין העיר למכרה.
למרות השינויים שעברו על האזור במאה השנים האחרונות ולמרות שקירונה פיתחה גם תעשיות נוספות ומקורות פרנסה חדשים, התלות במכרה נמשכת עד היום. כ-30% מכוח העבודה של קירונה מועסק במכרה והדבר ניכר אפילו מבחינה פיזית. אפשר לראות את המכרה כמעט מכל נקודה בעיר. "כשהתחילו הדיונים על עתידה של העיר", מספרת לינה נסטרום, "העלינו גם את האפשרות שהעיר לא תועבר. קראנו לאפשרות זו – אלטרנטיבה אפס. משמעותה של אלטרנטיבה זאת הייתה שהכרייה תיפסק, שחברת LKAB בקירונה תיסגר ו 1,800 אנשים יאבדו את מקום עבודתם באופן מידי. התושבים, שהיו חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות באמצעות מערכת ענפה של אסיפות פתוחות לקהל, הודעות לציבור ופרסומים בעיתונות המקומית, החליטו להעביר את העיר. זהו תהליך שקוף ודמוקרטי ולמרות השינויים בגישות לגבי פרטי ההעברה ובעיות שבוודאי יהיו בעתיד יש כמעט קונסנזוס מלא על עצם העברת העיר".
להעביר עיר שלמה
קירונה היא עיר לבנה במשך רוב ימי השנה, השלג מכסה אותה מאוקטובר עד למאי והטמפ' בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס עשר מעלות ביום ולמינוס עשרים בלילה. כתוצאה ממיקומה הצפוני, במשך כחודש בחורף השמש לא עולה כלל. מיקומה של קירונה על ההר והשתקפות השמש באטמוספרה מקילים קצת את ההתמודדות עם האקלים הקיצוני כמו גם העובדה שבמשך חודש וחצי בקיץ השמש לא שוקעת בכלל. זוהי התקופה בה אפשר ליהנות מהנוף הפראי של האזור. יש בסביבתה של קירונה אלפי אגמים, ושפע של נהרות והרים נישאים ומרשימים, ביניהם קבנקייסה (Kebnekaise), ההר הגבוה ביותר בשוודיה. בתקופות מסוימות אפשר לראות מקירונה גם את זוהר הקוטב, תופעה אופטית ייחודית בה מוארים שמי הלילה באור צבעוני ומרהיב. תושבי קירונה אוהבים את הנוף הפראי שלה ואת שפע אפשרויות הספורט, הנופש והקיט שהאזור מכיל. מגלשי סקי, טרקטורונים, אופנועי שלג ואפילו מזחלות לכלבים הם ציוד נפוץ בעיר. הודות לפעילות המכרה ולעסקים שהתפתחו סביבו הם נהנים כבר שנים לא מעטות מצמיחה כלכלית ורמת חיים גבוה.
אך ככל שמתקרבים הסדקים מכיוון המכרה אל השכונות הסמוכות אליו, מתגברת גם הדאגה. "מבחינתנו, תחושת הביטחון של התושבים היא החשובה ביותר", אומרת לינה נסטרום, "יש בתהליך קשיים רבים. אנשים קשורים לבית שלהם ולשכונה שלהם ויש להם קשר חזק לסביבה גיאוגרפית ותרבותית. לכן התהליך הוא הדרגתי כל כך ואנחנו מעדיפים לומר שאנחנו לא "מעבירים את העיר", אלא עושים בה טרנספורמציה". ארכיטקט העיר קירונה ואחד האחראים על פרויקט הטרנספורמציה, תומס נילונד, מספר שהתחום החברתי הוא אתגר גדול יותר מהתחום הטכני. "חלק מהדירות הישנות יהרסו וחדשות ייבנו תחתיהן", הוא אומר, "לא יהיה פשוט למשל לשכנע אנשים שיעברו בניגוד לרצונם לבתים חדשים שבהם הם יצטרכו לשלם שכירות גבוהה יותר. יהיה גם קשה לשכנע בעלי חנויות, מסעדות ובתי קפה לקחת סיכון כלכלי ולעבור למרכז עירוני חדש כאשר הישן עדיין לא ננטש. צריך להוסיף לזה גם את הרצון שהעיר החדשה תהיה קומפקטית יותר, ידידותית יותר לסביבה ושהיא תמשיך לשאת את האופי הייחודי של ואת החזון המקורי שלה".
נילונד מספר גם על בעיות רבות שאינן פתורות ועל החלטות רבות שטרם התקבלו. למרות שהתכנונים כבר החלו, קיימים עדיין חילוקי דעות לגבי המיקום המדויק של המרכז העירוני החדש. לדבריו, תושבי קירונה משלמים את מחיר הקטנת האופציות העומדות לרשותם בגלל אינטרסים שונים המעורבים בבחירת האתר. חברת LKAB, שחייבת ע"פ החוק השוודי לשאת בעלות הטרנספורמציה, היא הבעלים של החברה שתבנה חלק מהבניינים החדשים ורק כדי לסבך את המצב היא גם בבעלות מלאה של המדינה שאמורה לטפל, דרך הרשויות המוסמכות לכך, בתשתיות כמו כבישים מסילות ברזל והקצאות קרקע. לכל אחת מרשויות אלו כמו גם לאלו המטפלות בחשמל, בביוב ובאספקת המים יש אינטרסים שונים ובעיות ייחודיות משלה. מיותר כמעט לציין שמכיוון שהתהליך ייקח שנים רבות, בחירות מקומיות וארציות ישנו מדי פעם את המדיניות ואת בעלי התפקידים המטפלים בעניין.
ובכל זאת, בשוודיה כמו בשוודיה, התהליך, למרות איטיותו, יצא לדרך והוא מתקדם למרות הקשיים. שתי תחנות הפצת חשמל חדשות ומשודרגת הוקמו ושישים ק"מ של קווי חשמל הונחו במחצית מהזמן שבד"כ נדרש לפרויקט מסוג זה. במקביל החלה גם עבודה על העברת מסילת הברזל החיונית לעיר ולמכרה, כמו גם עבודה על תוכניות נוספות בתחום התשתיות. בתי המגורים ניצבים עדיין על תילם ולא ברור אילו מהם יהרסו ואילו יועברו כמות שהם לאתר חדש. תומס נילונד, ארכיטקט העיר, הוא בן 42, יליד העיר שעזב וחזר אליה לפני ארבע שנים והוא תומך בהעברת בתים בשלמותם ככל שזה ניתן. "במקרים רבים ניתן להעביר אזורי מגורים בשלמותם", הוא אומר, "מבני מגורים רבים פשוט יועלו על טריילרים ומשאיות גדולות יובילו אותם על גבי כבישים שיותאמו במיוחד לכך (הסרת תמרורים, רמזורים וכו')". מבנים אחרים, לעומת זאת מציבים אתגר גדול יותר. הכנסייה העתיקה של קירונה, מבנה עץ יפהפה בן מאה שנה שנחשב לאחד הבניינים היפים בשוודיה, הוא גדול מדי להעברה על גבי טריילר. נילונד מסביר את האופציות להעברתו: "אפשרות אחת היא לפרק אותו לכמה חתיכות, להעביר אותן ולהרכיב מחדש באתר היעד. אפשרות אחרת, שנשמעת עתידנית למדי ועדיין לא נבחנה במלואה, היא להרים את המבנה באמצעות ספינות אוויר (צפלין) ולהעביר אותו בטיסה".
לא לכל המבנים בקירונה יש פתרון טרנספורמציה מלא. בניין העירייה, למשל, הוא מרכז תרבותי, פוליטי וציבורי חשוב. מגדל השעון שלו והעיצוב הפנימי המיוחד שלו הפכו לסמלי העיר והעברתו מהווה אתגר מיוחד. מדובר במבנה של 50 מ' על 50 מ', הכולל משרדים, אולמות גדולים, יצירות אומנות, מרתף ויציקות בטון. כאן, העברה מלאה תדרוש, לדברי נילונד ונסטרום, בניית כביש מחוזק ברוחב 60 מ' והשקעה עצומה של כסף. אפשרויות אחרות הנשקלות היא בניית חיקוי מדויק באתר החדש או העברה של חלק מהבניין בלבד (מגדל השעון, יצירות האומנות וכו'). בכל מקרה, מובאים בחשבון שיקולים חוקיים (חוקי שימור אתרים למיניהם), רגשות התושבים ושיקולים פונקציונאליים וכלכליים. "להעביר ווילה מהסוג הנפוץ כאן יעלה בסביבות מיליון כת"ש (כ 90,200 אירו, מדובר במבנה מגורים המאפיין את העיר ושאינו כולל מרתף, ד.ס)", אומר נילונד, "לבנות אותה מחדש יעלה פי שש או שבע כך שהמעבר הוא גם נוח יותר לתושבים וגם משתלם כלכלית".
רווחים גדולים והשקעות ענק
הירידה אל מעבה האדמה במכרה של קירונה היא חשוכה ואיטית. היא כוללת קילומטרים רבים של כבישים תת-קרקעיים רחבים המובילים משאיות, עובדים ואפילו תיירים אל עולם שלם היורד קרוב לקילומטר מתחת לפני השטח. מדובר באחד המכרות המודרניים בעולם המבסס את קיומו על גוש עופרות הברזל שככל הידוע לנו הוא הגדול בעולם. למרות שמכרות גדולים בהרבה קיימים בדרום אמריקה ובאוסטרליה, המכרה בקירונה שורד כי הוא מספק מוצר איכותי במיוחד. הגוש עליו הוא יושב הוא בעל ריכוז גבוה של מגנטיט (Magnetite), המינרל המגנטי ביותר בעולם. המגנטיות היא זו הגורמת לתהליך ההפקה של המוצר הסופי של המכרה, כדוריות ברזל קטנות המשמשות להפקת פלדה, להיות זול יותר וידידותי יותר לסביבה מאשר הפקת מוצר מקביל מחומרים אחרים. LKAB מפיקה ברזל ומינרלים תעשייתיים ממכרים בכל רחבי צפון שוודיה. היא מעסיקה כ 3,800 עובדים ברחבי העולם ומוצריה מובלים ברכבות אל נמלים בים הבלטי ובים הנורבגי בצפון האוקיינוס האטלנטי. משם הם מובלים ליצרני הפלדה, בעיקר באירופה אך גם בצפון אפריקה, במזה"ת ובדרום-מזרח אסיה. למרות שהיא החלה את דרכה כחברה פרטית, במימון של הון אנגלי ובהובלתם של דמויות כמו הגיאולוג והכימאי הילמאר לונדבוהם, שהיה למעשה מייסדה של העיר קירונה, היא נמצאת כיום בבעלות ממשלתית מלאה.
סיור במנהרות הרחבות מתחת לאדמה ובמתקנים התעשייתיים שמעליה חושף את המורכבות של כריית הברזל ואת האתגרים שלה. "אורכו של גוש הברזל שקיומה הכלכלי של קירונה תלוי בו הוא כארבעה ק"מ", מספר אנדרס לינדברג, דובר מטעם LKAB, כשהוא מטייל במוזיאון תת-קרקעי, חבוש כובע פלסטיק צהוב. בין מקדחי ענק, קרונות הובלה אוטומטיים וטרקטורי העמסה אימתניים הוא מסביר: "אנחנו לא יודעים בדיוק כמה עמוק הוא מגיע אבל רוחבו של הגוש הוא כמה עשרות מטרים והוא מונח בצורה אלכסונית כך שאנחנו יודעים שהוא מעמיק אל מתחת לעיר קירונה". המשך הכרייה תגרום להמשך התהליך שכבר החל. הכרייה המתבצעת באמצעות קידוח, פיצוצים תת-קרקעיים, העמסת החומר לקרונות ומהם למעליות העולות למפעל העיבוד שעל פני השטח. החלל הנוצר במזמן הוצאת הברזל מתמלא בסלעים, הקרקע שוקעת ובהדרגה נוצרים סדקים על פני השטח. לינדברג שחי בעיר ושמשפחתו נמצאת בה שנים רבות, מודע להשלכות העניין. "אנחנו ב LKAB יודעים שהמשך הכרייה יהרוס את העיר במיקומה הנוכחי. אנחנו מעדיפים להעביר כמה שיותר ממנה לגמרי מחוץ לתחום השפעת פעילות הכרייה. למרות שרבים מהתושבים מעדיפים לא להתרחק מדי אנחנו חוששים ממצב שחלקים מהעיר יעברו פעם אחת עכשיו ופעם שנייה בעוד כמה עשרות שנים". לינדברג מספר שלמרות שבאופן טבעי יש חילוקי דעות בין הרשויות השונות העוסקות בתוכניות הטרנספורמציה, יש צורך במאמץ משותף. לדבריו, LKAB היא בעל המאה והמדינה והרשות המוניציפאלית מחזיקות את הכוח הפוליטי באמצעות חקיקה, אישורים והיתרים. "בסופו של דבר המפעל תלוי בעיר ממש כפי שהעיר תלויה במפעל", הוא אומר, "למרות החיכוכים והאינטרסים השונים, ברור לכולם שצריך לעבור את זה ביחד".
בתור בעל המאה מצבה של LKAB הוא מצוין. 2008 הייתה השנה הטובה ביותר בתולדותיה. הרווח התפעולי שלה עמד על יותר מעשרה מיליארד כת"ש (כמעט מיליארד אירו) והיא מצליחה להעביר דיבידנדים יפים למדינה אבל גם להשקיע השקעות ענק בפיתוח ללא צורך בהלוואות כמעט. הרבע האחרון של השנה, עם זאת, בישר רעות. המפעל אמנם מייצר ברווחים גדולים אך עם המשבר הכלכלי העולמי רבים מהקליינטים נפגעו דבר שמאלץ את החברה לעשות הפסקות בייצור. בכל זאת, ייתכן שהתמונה הרחבה אופטימית יותר. המהפכה התעשייתית שעוברת על הודו ועל סין מביאה לעלייה מתמדת בביקוש ובמחירי הפלדה וחברות הכרייה ועיבוד הפלדה נהנות מימים טובים של צמיחה ופיתוח. ב LKAB בטוחים שהכרייה תמשיך להיות רווחית ומתכננים אפילו העמקה נוספת של המכרה בעלות של 12.5 מיליארד כת"ש (יותר מ 1,100,000,000 אירו).
למרות המיקום הנידח שלה, המשבר הכלכלי הנוכחי הוא לא הפעם הראשונה ש LKAB נקלעה לסערה כלכלית או פוליטית עולמית. ראשית קיומה היה תלוי בבניית מסילת ברזל אל החוף הנורבגי, מסילה שהנורבגים התנגדו אליה מחשש שהרוסים ישתמשו בה למטרות התקפיות. המסילה נבנתה לבסוף הודות להסכם לבנות גשר שאומנם לא היה נחוץ תחבורתית אך אפשר את חסימת הדרך ע"י פיצוצו בעת הצורך. בשנות הארבעים, בזמן מלה"ע השנייה, תעשיית הנשק הגרמנית הייתה זקוקה לברזל רב. הבריטים והגרמנים נאבקו בין השאר גם על המחצבים של צפון אירופה ושוודיה יכולה הייתה להישאר ניטראלית במלחמה ולא להיכבש ע"י הגרמנים מכיוון שהיא המשיכה לספק ברזל למכונת המלחמה הגרמנית ומכיוון שהיא הסכימה לתת לכוחות גרמניים לעבור בתוכה בדרך לנורבגיה ולפינלנד הכבושות.
ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד
למרות העבר האפל וההווה המטריד יש הרואים בתהליך שקירונה עוברת היום סיכוי גדול. "מתחילתה קירונה הייתה ניסיון חברתי", אומר ד"ר אולוף שרנסטרום מהמחלקה לגיאוגרפיה חברתית-כלכלית באוניברסיטת אומאו, "כשהיא הוקמה מתכנניה ניסו להתמודד עם מזג האוויר הארקטי ולתכנן עיר נטולת שכונות עוני ועתירת שירותים טובים לאזרח, בתי-ספר טובים ותחבורה טובה. זה יהיה אתגר משמעותי לתרגם את האידיאלים החברתיים האלו למציאות בקירונה של היום. יהיה מעניין גם לראות איך שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות וידידותיות יותר לסביבה יפותחו בקירונה. קירונה החדשה היא ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד".
נכון שקירונה קטנה בהרבה ממרכזי האוכלוסין הענקיים שעומדים להיפגע כתוצאה מהתחממות כדה"א והבעיה שבפניה היא ניצבת היא בסדרי גודל אחרים. ובכל זאת, ייתכן שיש הרבה מה ללמוד מההתמודדות שלה עם האסון המתקרב. "לנו אין אף אחד לחקות", אומרת לינה נסטרום מעיריית קירונה, "אנחנו הראשונים שעושים את זה ויש כאן בהחלט תחושה של חלוציות". נסטרום נפגשת עם אקדמאים, עיתונאים ויזמים מכל רחבי העולם שמתעניינים בטרנספורמציה של קירונה והיא בטוחה שהפרויקט יכול להיות מקרה בוחן חשוב לישובים ברחבי העולם שיצטרכו בעתיד, מסיבות שונות, להעתיק את מקומם.
ייתכן שסיפורה של קירונה יכול לעניין גם מעצבי מדיניות בישראל שיצטרכו להתמודד בעתיד עם פינוי התנחלויות בגדה מתוך לקחי ההתנתקות בעזה. גם אם רק מחצית מתושביה של קירונה יושפעו מהמעבר, מדובר עדיין ביותר מכל תושבי גוש-קטיף גם יחד. ההתנתקות שעלתה ע"פ הערכות כתשעה מיליארד שקלים (כולל פיצויים, הוצאות מערכת הביטחון, דיור זמני ועוד) הייתה יקרה בהרבה מצפי העלות של הטרנספורמציה של קירונה והיא השאירה אחריה טראומה גדולה ואדמה חרוכה מבחינות רבות. נכון, העתקת יישובים לא תפתור התנגדויות אידיאולוגיות ופוליטיות אך במידה והיא תהיה אפשרית מבחינה טכנית, ייתכן שהיא תהיה זולה יותר וטראומטית פחות. היא תאפשר לקהילות להמשיך להתקיים והיא תמנע מחזות קשים כמו הריסת בתי כנסת והוצאות עתק על הרס מיותר של בתים שהושקע בהם עמל של שנים רבות. כך או כך, במרחביה הפתוחים של לפלנד משנים מקום כדי לשנות מזל ומקווים לטוב.
* הכתבה התפרסמה באפריל 2009
קירונה - עיר בצל מכרה. צילם: דיויד סטברומפעל העיבוד של המכרה. צילם: דיויד סטברוסדקים מתקדמים מהמכרה לכיוון העיר. צילם: דיויד סטברוהכנסייה העתיקה. צילם: דיויד סטברובניין העירייה. צילם: דיויד סטברוכלי התחבורה הנפוצים בקירונה: טרקטרונים, אופנועי שלג ו... מזחלות כלבים. צילם: דיויד סטברו
דיויד סטברו 