בשבוע הבא יחול יום-הולדתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. אורוול, שנפטר לפני יותר משישים שנה, ראה את העוול, הרצח והשעבוד שאפיינו את חציה הראשון של המאה הקודמת והוא החליט לספר לעולם את האמת. בכתביו הוא מצייר בכנות ובאומץ תמונה חדה וברורה וזורק אותה לקוראיו בפרצוף. שאף אחד לא יוכל להגיד שהוא לא ידע.
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il
זהו מסע שמתחיל בלונדון, אך לא בלונדון הססגונית של האוטובוסים האדומים, הפאבים העליזים והמוזיאונים. זוהי לונדון של "בתים מרקיבים מן המאה ה-19, קורות עץ סומכות את צידיהם, חלונותיהם מטולאים בקרטון וגגותיהם בברזל גלי" ("1984", תרגום: ג.אריוך, עם-עובד, 1995). זוהי עיר מסויטת, אכזרית ודכאנית, פרי דמיונו של הסופר ג'ורג' אורוול. המסע מתחיל בין ניידות של משטרת-המחשבות המרחרחות בחלונות לבין גדרות מטות לנפול, בין הפצצות הממלאות את העיר בעיי חורבות לפירמידות ענק של מיניסטריונים ממשלתיים. הכל תחת דיוקנו של המנהיג הכל יכול – האח הגדול. לונדון של יצירת המופת "1984" היא שום מקום וכל מקום. מצד אחד, עולם של פנטזיה פוליטית. מצד שני, עולם שבחלקו הפך למציאות במקומות שונים על פני הגלובוס במאה העשרים.
כעת, 62 שנה לאחר יציאתו לאור של 1984, אני יוצא למסע בעקבות חייו ויצירתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. הספר 1984, או בשמו המקורי "האדם האחרון באירופה", הוא בעיני רבים פסגת יצירתו של אורוול, אבל זהו סוף הסיפור שלו. הוא כתב אותו בערוב ימיו, רחוק מהעיר הגדולה, בחווה מבודדת ביורה, אי הררי ושומם במערב סקוטלנד. הוא השלים אותו כשהוא חולה בשחפת ונכנס ויוצא תכופות ממרפאות ובתי-חולים. אבל סיפורו של אורוול מתחיל במרחק אלפי קילומטרים משם, בקצה השני של האימפריה הבריטית עוד שהיא הייתה בשיא כוחה.
אורוול נולד כאריק ארתור בלייר ב-1903 בעיירה מוטיהרי שבהודו בזמן שזאת נשלטה ע"י הבריטים. אביו היה פקיד במחלקת האופיום של הממשל הבריטי, אמו, שהייתה צעירה בהרבה מהאב, נולדה בבורמה (מיאנמר של היום), גם היא מושבה בריטית. ב-1904 האם, איידה, לקחה את אריק הצעיר ואת אחותו הגדולה להתחנך באנגליה. הם חיו בעיירה האנלי וחייהם היו נוחים יחסית, כיאה לחיי המעמד הבינוני האנגלי. לאחר הכנה בפנימייה פרטית, התקבל אריק ללימודים באיטון, הפנימייה היוקרתית ביותר לנערים באנגליה. באיטון הוא עסק בקריאה, כתיבה ובילויים יותר מאשר בלימודים והישגיו לא היו מזהירים. עם סיום לימודיו הוא התקבל לשרת במשטרה האימפריאלית בבורמה וכך הפך מי שהיה לימים למבקר חריף של הקולוניאליזם האירופי, לחייל של הכיבוש הבריטי בדרום-מזרח אסיה.
חמש שנים בבורמה שכנעו את אורוול שכל צורה של שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים היא פסולה. הוא חזר לאנגליה ושכר חדר קטן בשכונת נוטינג-היל שבמערב לונדון.
כאן, ברחוב פורטבלו, מתחיל המסע שלי בעקבותיו. היום האזור הוא אופנתי וקוסמופוליטי מאוד, משכן למוקדים של תרבות אלטרנטיבית, חנויות ספרים, פאבים ומסעדות. שוק מפורסם המציע בגדי יד-שנייה ועתיקות מושך לכאן עשרות אלפי תיירים ומקומיים מדי שבוע והרחוב הפך למוכר בשנים האחרונות הודות לקרנבל השנתי הנערך בו ולאומנים המפורסמים שיצרו בהשראתו שירים, ספרים וסרטים. כשג'ורג' אורוול חי כאן הוא היה עדיין אלמוני. כ"חייל משוחרר" בעל ניצוצות של תודעה פוליטית ושאיפות אומנותיות הוא החליט לחקור את חייהם של המעמדות הנמוכים ולכתוב עליהם. הוא התחפש לעני, ניסה להסתיר את המבטא שלו ויצא למסעות ברבעים העניים של העיר שם הוא נפגש עם פועלים, קבצנים, זונות והומלסים. ביום גשום ואפור אני מוצא את הבית הדו-קומתי הכחלחל אליו שב אורוול ממסעותיו ובו ישב בחדרו הלא מחומם לאור נרות ורשם את חוויותיו. מתחת לשלט העגול המציין את חשיבות המקום, ליד גינה קטנטנה, במקום בו חי אורוול לפני יותר משמונים שנה אני נזכר למה הוא חשוב לי כל כך.
ילידי המאה העשרים שהספיקו לחזות בחלק מאירועיה, חיים לעיתים בתחושה שהם עדים לאירועים שבעתיד ייחשבו לכאלו שקבעו את גורל המין האנושי. כמו כל בני דורי, גם אני זוכר במעומעם את המלחמה הקרה ואת פירוקו של הגוש הסובייטי, אני זוכר את האפרטהייד ומעשי הטבח של רואנדה, דרפור וקוסובו, את הרעב באפריקה, את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן וכמובן את 9/11. אני זוכר גם את תחילת עידן המחשב האישי, האינטרנט והטלפון הנייד ואת הסכמי השלום עם מצריים וירדן, האינתיפאדות והמלחמות בלבנון. ואולי חשוב מכל, את רצח יצחק רבין. בעין הסערות ההיסטוריות, תמיד הרגשתי שיש צורך לעצור לרגע ולקבל פרספקטיבה רחבה, להיעזר במבט מעמיק וחד שבורר את העיקר מהטפל וחושף את השקרים והאשליות של תקשורת ההמונים ובעלי האינטרסים. משהו שהוא לא עיתון אבל גם לא ספר פילוסופיה. ואורוול היה בדיוק כזה, הוא ליווה אותי תמיד כשהעולם מסביב בער.
ייחודה של יצירתו של אורוול היא לא בעלילות שהוא רקם או בדמויות שהוא יצר. כל מה שאורוול כתב, רומנים, סיפורים ומאמרים נוצר כדי לחשוף ולהילחם ברעות החולות של תקופתו. בכתיבתו, הוא מאיר בפנס פינות נידחות של דיכוי והשפלה וחושף את האמת מאחורי האירועים. כבר בראשית יצירתו, בלונדון, אורוול היה מן אומר אמת כפייתי שכזה, אחד מאלו שפשוט לא מסוגלים לשתף פעולה עם שקר ואחיזת עיניים. זה כמעט כאילו הוא לא היה מסוגל פיזית לשתוק. ליד הדלת האדומה של בית מס' 22 ברח' פורטבלו אני מדמה לעצמי את האיש הגבוה, המגושם למראה, נכנס פנימה רוכן על השולחן ורושם את חוויותיו, ללא פוזות ובלי להסתיר שום דבר. "כשאני מתיישב לכתוב ספר", הוא כתב ב 1946, "אני לא אומר לעצמי "אני עומד ליצור יצירת אמנות". אני כותב אותו מכיוון שיש איזה שקר שאני רוצה לחשוף, איזו עובדה שאני רוצה להסב אליה את תשומת הלב והדאגה הראשונה שלי היא לזכות לאוזן קשבת" ("מדוע אני כותב", מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). ואצלי אורוול מצא תמיד אוזן קשבת, גם אם לפעמים לא קל לקרוא את מה שהוא כתב. הכתיבה שלו אכזרית בכנותה, בין אם זה תיאור של הוצאה להורג בבורמה או סיפור על הטינופת והזוהמה של שכונת עוני אנגלית. הוא חריף וציני לעיתים, לא מוותר על הפרטים המזעזעים. הוא מצייר תמונה ברורה וזורק אותה בפרצוף. שאף אחד לא יוכל לומר 'לא ידעתי'.
בגיל 25, כמו סופרים רבים אחרים, עבר אורוול (עדיין בשמו המקורי, אריק בלייר) לפריז ותכנן לכתוב רומנים ומאמרים. לאחר שכספו נגנב הוא חווה חוויות קשות של עוני, מחסור וחולי. הוא חי שם תקופה של כשנה וחצי, כאשר בחלקה הוא עובד 13 שעות ביום כשוטף כלים במלון יוקרתי. רבים מהביוגרפים שלו טוענים שבפריז הוא ניסה לנקות את עצמו מתחושות העליונות של בן המעמד הבינוני האנגלי ומתחושות האשמה של השוטר האימפריאליסטי. ייתכן שהם צודקים אך התקופה בפריז הולידה גם את הניצנים הראשונים של יצירתו והיא מובילה אותי, בעקבותיו של אורוול, לעלות על מעבורת ולעזוב את אנגליה. היעד הבא הוא פריז והמעבורת החוצה את תעלת למנש משאירה מאחוריה את הצוקים הלבנים של דובר, שער הכניסה והיציאה של הארץ אותה אורוול ראה תמיד כארצו לטוב ולרע.
בפריז אני מוצא את הרחוב בו השתכן אורוול. זהו רח' Rue du Pot De Fer שבגדה השמאלית של הסיין. המקום לא רחוק ממוסדות פריזאיים ידועים כמו הפנתיאון והסורבון והטיול בסביבתו מוביל אל גני לוקסמבורג והשדרות האופנתיות של הרובע הלטיני. כיום זהו רחוב צר ונעים למדי, מלא בבתי-קפה ומקושט בתריסי עץ ועציצים בחלונות. בימיו של אורוול הוא לא היה פסטוראלי כל כך. "היה זה רחוב צר מאוד", הוא כותב, "מעין נקיק של בתים גבוהים, מוכי צרעת, הנוטים זה כלפי זה בתנוחות משונות, כאילו קפאו כולם בשעת התמוטטותם" ("דפוק וזרוק בפאריז ולונדון", ג'ורג' אורוול, תרגום: דורון לבנה, כנרת, 1984).
אורוול מתאר רחוב מלא בביסטרואים זולים ובתי-מלון דחוסים עד אפס מקום. "במוצאי שבתות", הוא מספר, "כשליש מאוכלוסיית הגברים של הרובע הייתה שתויה". המלון עצמו היה "כלוב ארנבות צפוף, חשוך ומט לנפול, בן חמש קומות, המחולק במחיצות עץ לארבעים חדרים… הקירות היו דקים כקיסמים, וכדי להסתיר את הסדקים, כוסו הם בשכבה על גבי שכבה של טפטי נייר וורודים, שהתרופפו מאחיזתם ואכסנו פשפשים לאין ספור".
המלון איננו קיים היום אך לעומתו את בית-המלון בו עבד אורוול כשוטף כלים קשה לפספס. זהו ככל הנראה ה-Lotti Hotel שב-Rue Castiglione, מלון יוקרה בלב פאריז, לא רחוק מגני טילרי, השנז-א-ליזה והלובר. בין חנויות התכשיטים, יצירות האומנות והנברשות המוזהבות אפשר להיזכר בתיאוריו של אורוול מן הקרביים של המלון אותו הוא מכנה המלון X. היה זה "מבנה כביר מימדים, גרנדיוזי, בעל חזית קלאסית, ובצידו האחד מבוא קטן ואפל, כמו חור עכברים, ששימש ככניסת שירות". אורוול מתאר איך לצד החזות המפוארת והאורחים המהודרים, שוררת טינופת מבהילה. "עד לשעות הערב לא היה זמן לנקות את הרצפה, ואנו החלקנו עליה בעיסה של מי סבון, עלי חסה, ניירות קרועים ואוכל גרוס. תריסר מלצרים שפשטו את מעיליהם וחשפו את בתי שחיים המיוזעים, ישבו ליד השולחן, ערבבו סלטים ותחבו את אגודליהם לקנקני השמנת. בחדר עמד ריח מעורב, דוחה של אוכל וזיעה". וזה לא הכל. כמו בענייני החברה, גם בעניינים גסטרונומיים, אורוול מתעקש לחשוף את האמת המרה שמאחורי הארוחה. הוא כותב על הזוהמה מעוררת הגועל, על טבחים היורקים במרק, על הטינופת בקפיטריה ועל ארון הלחם שורץ המקקים.
אורוול חושף את הקורא גם לתנאי החיים של אלו העובדים במלון. הוא מספר על העייפות והרעב, על האדישות והשכרות ועל שאיפותיהם של העובדים המצטמצמות לארוחה ולמיטה. חייו של אורוול בלונדון ובפריז היו קשים אך הם הולידו, יחד עם חוויותיו בבורמה, את כתביו הראשונים שפורסמו כמאמרים בעיתונות האנגלית והצרפתית. אורוול עזב את פריז בסוף 1929 ועם חזרתו לאנגליה ולבית הוריו בסאוות'וולד יצא לאור גם הרומן הראשון שלו, "דפוק וזרוק בפריז ולונדון". בהזדמנות זו הוא גם שינה את שמו. מתוך פחד מביקורות רעות וחשש לבייש את הוריו או אולי מתוך רצון בזהות חדשה, בן כמעט 30, נולד אריק בלייר מחדש כג'ורג' אורוול.
הרומן הראשון פתח תקופה פורה מאוד מבחינה יצירתית. אורוול עבד בהוראה ובמקביל המשיך לפרסם מאמרים בעיתונות האנגלית. "ימים בורמזיים" העוסק בשלטון האנגלי בבורמה, יצא לאור ב-1934, שנה אח"כ הגיע תורו של "בתו של כומר" ו ב-1936 פורסם "שאו את נס האספידיסטרה", סיפור חצי אוטוביוגרפי על משורר המחליט לוותר על כסף וכבוד למען יצירתו. המסע בעקבותיו של אורוול מחזיר אותי ללונדון, אך הפעם לצפון העיר, להמפסטד. האזור היוקרתי המהווה בית לעשירי העיר היה בימיו של אורוול ועודנו עדיין בית לסופרים, מוסיקאים ואינטלקטואלים רבים. יש בו פארק ענק, נופים ירוקים ואווירה כפרית יותר מרוב חלקי העיר. בהמפסטד עבד אורוול בחנות ספרים וזוהי התקופה שבה פגש את איילין אושונסי, סטודנטית לפסיכולוגיה ומשוררת, איתה התחתן ב-1936. איילין השפיע לא רק על חייו, אלא גם על יצירתו. שיר שכתבה כשנה לפני שהם נפגשו, למשל, נקרא: "סוף המאה, 1984".
השנים הבאות שלחו את אורוול לשני מסעות משמעותיים. הראשון היה מסע לצפון אנגליה בה הוא התחקה אחרי חיי הפועלים במקומות כמו וויגן, מנצ'סטר ושפילד. במרכזי תעשייה אפופי עשן ומוכי אבטלה הוא ירד למכרות, השתתף באסיפות פועלים והתארח בבתי התושבים. המסע הזה סוכם בספר "הדרך לרציף וויגן" הכולל לא רק את העובדות שאורוול אסף אלא גם מתקפה על הדוגמאטיות, התימהוניות והצביעות של חלק מהשמאל הבריטי. אורוול, שדעותיו העצמאיות וכנותו הרוחנית הרחיקה אותו מגורמים רבים בשמאל, החל להגדיר את עצמו כסוציאליסט, וכמו סוציאליסטים אנגלים רבים, הוא התעניין לא רק בענייני פנים. זו הייתה תקופה של משבר כלכלי והתחזקות הפאשיזם בכל אירופה, אך השמאל הבריטי היה מוטרד במיוחד מההתפתחויות בספרד, שם התחולל מאבק עקוב מדם בין הממשלה המרכז-שמאלית ותומכיה לבין גורמים שמרניים מהצבא ומהימין בהנהגתו של הגנרל פרנקו. תמיכת ברה"מ ברפובליקנים ותמיכת איטליה וגרמניה בפרנקו נתנו לקונפליקט משמעות בינלאומית. בעקבות המאורעות הדרמאתיים, אורוול נסע לספרד כדי לסקר את המלחמה אך מהר מאוד מצא את עצמו נלחם בה. כך הופכת ברצלונה לתחנה הבאה במסע שלי.
כשאורוול הגיע לברצלונה הוא מצא בה עיר שונה לגמרי מזו שאני מוצא. למעשה, בברצלונה של תחילת 1937 היה משהו שלא חזר על עצמו פעמים רבות בהיסטוריה. זו הייתה עיר שעברה מהפכה שסחפה את ההמונים והטעינה את הרחובות באווירה חד-פעמית. שלא תהיה טעות, גם היום ברצלונה היא עיר מרגשת ומסעירה. היא צבעונית ומלאה בארכיטקטורה ייחודית, יש בה אומנות, חוף-ים, אתרים היסטוריים ושווקים עמוסי ריחות וטעמים נפלאים. אבל אורוול מצא בה ריגושים אחרים. "זאת הייתה הפעם הראשונה בה הייתי בעיר שבה מעמד הפועלים הוא השולט", הוא כתב ב "הומאז' לקטלוניה", "באופן מעשי, כל הבניינים, בכל הגדלים, נתפסו ע"י הפועלים וקושטו בדגלים אדומים או בדגלים האדומים-שחורים של האנרכיסטים" (Homage to Catalonia, George Orwell, Martin Secker & Warburg, 1938). אורוול כותב על בתי עסק שהולאמו, על תעסוקה מלאה וכנסיות שהוחרבו. במורד שדרת הראמבלס, בה אני מוצא היום עדרים של תיירים, מיצגי רחוב ודוכני מזון, אורוול שמע שירי מהפכה בוקעים מרמקולים גדולים ומצא אווירה של ספונטאניות וסולידאריות מהפכנית.
אורוול הצטרף ל POUM, אחת התנועות המהפכניות שתמכו בממשלה, ויצא לחזית כדי להילחם בפאשיסטים. יחידתו הוצבה בחזית אראגון, לא רחוק מסרגוסה. הוא נלחם בקור, ברעב ובשעמום יותר מאשר הוא נלחם באויב, אך בכל זאת הוא השתתף במספר קרבות ואפילו נפצע כשנורה בגרונו ע"י צלף. חלקו בלחימה הפעילה הסתיים עם פציעתו, אך האירועים העצובים הבאים היו במידה רבה אלו שעיצבו את תמונת העולם הקודרת של ספריו הבאים. בשדרות הראמבלס מס' 138 אני מוצא את המלון בו הוא השתכן עם חזרתו לברצלונה אחרי השהות בחזית. מהמרפסות העגולות של מלון קונטיננטל המשקיפות על השדרה הרחבה, אורוול בוודאי יכול היה לראות את החלומות האוטופיים של ברצלונה החופשית מתנפצים אחד לאחד כאשר החלה לחימה בין הפלגים השונים של הרפובליקנים. קומוניסטים נלחמו באנרכיסטים, תומכי סטלין נלחמו במתנגדיו, אלפי לוחמים בעלי כוונות טובות היו לפיונים בידי המעצמות והמפלגות הגדולות ונלחמו אחד בשני במקום בפאשיזם, האויב המשותף. מאחורי הפלאזה קטלוניה עדיין עומדים כמה בניינים עם חורי קליעים מאותה תקופה וברמבלאס 128 אני מוצא את מפקדת ה POUM, תנועתו של אורוול. על הבניין האפור מוצב לוח זיכרון למייסד התנועה, אדרס נין שנחטף, עונה ונרצח כנראה ע"י גורמים מקורבים לברה"מ. גם אורוול ואשתו איילין, שהצטרפה אליו בינתיים, הפכו למטרה אך למרבה המזל הם הצליחו להימלט מספרד בעור שיניהם. את השנתיים הבאות בילה אורוול באנגליה ובמרוקו, אליה נסע כדי להחלים ממחלת השחפת.
כאן, רגע לפני המאורע החשוב ביותר של תקופתו, מלה"ע השנייה, אולי המקום לציין שאורוול הוא בעבורי לא רק פרשן לענייני אקטואליה. הכתיבה שלו, למרות שהיא פוליטית, היא אישית לחלוטין וחייו היו כמו גזע עץ שהשנים והאקלים השאירו בו את חותמם. חוסר היכולת שלו להישאר אדיש למצוקה ולאי-צדק היא מעוררת השראה. כשהוא נלחם בספרד, לדוגמא, הוא היה אדם בן 34, נשוי ובעל קריירה, לא היפי צעיר ושוחר הרפתקאות. היום, מבוגר רק במעט מאורוול בימי ספרד, אני לא יכול שלא להתרשם. אבל זה לא רק זה. כששירתי בצבא, בלבנון, בעזה או בחברון, נזקקתי לאורוול. ידעתי הרי שמשהו רקוב בסיטואציות שנקלעתי אליהן אבל לא הייתי זקוק להטפות מוסר של כאלה שלא העבירו אפילו יום אחד במדים ולא הבינו את המורכבות הפוליטית של העולם המודרני. אורוול סיפק לי ניתוח מדויק בדבר הגורמים העומדים בבסיסם של כל מלחמה ומעשה כיבוש. אורוול המשיך להיות רלוונטי גם בהמשך – כשהייתי שכיר, הוא עזר לי לפענח את הדינאמיקה של חיי העבודה. כשעסקתי בפוליטיקה, הוא היה שם כדי להצביע על השקרים שלה, כשעסקתי בחינוך, הוא היה שם כדי להזכיר שתמיד יש סיכוי להביא לשינוי. ויותר מכל הוא איתי כשאני כותב. אורוול אמר שבימים של הונאה כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני. לא צריך הרבה יותר מהמשפט הזה כדי להבין את כוחה של המילה הכתובה.
ומילותיו ותובנותיו של אורוול עצמו הן רלוונטיות תמיד. "כל אחד מאמין במעשי הזוועה של האויב ולא מאמין באלו של הצד שלו" הוא כותב ב"מבט אחורה על מלחמת ספרד" ומספר על "ספסרי הזוועות" מימין ומשמאל המשתמשים בזוועות למטרות פוליטיות אבל אדישים לסבל כשהוא פוגע בצד השני של הגבול (מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). נשמע מוכר? רלוונטית לא פחות היא ההבנה שדעת הקהל היא חלק מכל מערכה ושזו נתונה למניפולציות ולניצול ציני. "התנודות המדהימות בדעת הקהל", הוא כותב, "הרגשות שאפשר לפתוח ולסגור כמו ברז, הם תוצאה מההיפנוזה של העיתונים והרדיו". אורוול הסביר טוב יותר מכל אחד אחר מהי מכבסת מילים ומהי מהפכה נבגדת. הוא חשף זוועות כמו המוות העלוב של העניים בבתי-החולים של פריז או טבח האזרחים בספרד, אבל גם הרים את המסך מאחורי השקרים והאינטרסים הסמויים של האחראים לאותן זוועות, "גורפי הדיבידנדים" ו"בעלי הרכוש ושכיריהם מלקקי התחת". ולמרות זאת, הייאוש הוא ממנו והלאה. בסופו של דבר, הקרב לפי אורוול, כל קרב, הוא על זכותו של האדם לזכות במינימום של חיים אנושיים, במזון, בדיור, לבוש סביר וחופש מ"האימה הרודפת של אבטלה". המאבק הוא על הידיעה שלילדים של כל אדם יהיה סיכוי הוגן וששעות העבודה שלו ישאירו לו קצת אנרגיה בסוף היום. ויותר מכל, המאבק הוא נגד כל סוג של שיעבוד. "אני עצמי מאמין", הוא מסכם, "שהאדם הפשוט ינצח בקרב שלו במוקדם ובמאוחר".
במהלך מלה"ע השנייה אורוול היה חלק מהמאמץ המלחמתי כששירת בהגנה האזרחית ובשירות השידור הבריטי (ה-BBC). הוא גם הפך לכתב של האובסרבר באירופה לקראת סוף המלחמה. במהלך התקופה הוא המשיך לכתוב ויצר, בין השאר, את אחד הספרים החשובים של המאה, "חוות החיות", רומן אלגורי רב-עוצמה שבו הוא תוקף כסוציאל-דמוקרט את המהפכות שמסתיימות בטוטאליטריות ודיקטטורה. זו הייתה תקופה קשה בחייו האישיים. הוא ואיליין אימצו ילד ב-1944 אך איליין נפטרה במפתיע במהלך ניתוח שגרתי בזמן שאורוול שהה בגרמניה. את חמש השנים שנותרו לו הוא בילה בעיקר באי יורה, חולה ובודד, כשהוא כותב מאמרים ועובד על יצירתו האחרונה, "1984".
המסע בעקבות אורוול יכול להסתיים בחווה המבודדת בקצה הצפוני של האי הסקוטי השומם. סיום אחר יכול להיות בחלקת הקבר בה הוא נקבר לאחר שהשחפת הכריעה אותו, ליד המצבה הנושאת רק את שמו המקורי ושנות חייו, בכנסיית כל הקדושים ב-Sutton Courtenay. בן 46 היה במותו.
אבל מסע בעקבות אורוול ראוי שיסתיים דווקא מתחת לאף שלנו, אצל כל אחד מאיתנו בסלון, בשכונה, בעיר בה הוא חי. כש"האח הגדול", מושג שהמציא ג'ורג' אורוול, מופיע אצלנו על המרקעים 24 שעות ביממה, כשהאלימות עדיין משתוללת בכל פינות הגלובוס, כשעצם קיומה של האמת מוטל בספק וחוסר היכולת להבחין בין טוב לרע מובילה למעשי רצח ושיעבוד, דווקא הביקור בחצר הפרטית שלנו והשימוש בפנס האימתני של אורוול הוא ראוי יותר לסיום המסע.
חלקו האחרון של 1984 הוא אחד מפרקי הספרות המדכאים ביותר שנכתבו אי פעם. וויסטון, גיבור הספר, עובר סדרה של עינויים וחקירות בידי איש המפלגה השלטת, אובראיין המתאר בפניו את העתיד – עולם שבו המפלגה שלטת במחשבות בני האדם, לא רק במעשיהם, עולם שאפילו אירועי העבר ותפיסת המציאות עצמה נתונים לשרירות ליבו של השלטון. "צייר בנפשך מגף דורס פני אדם", אומר אובריאן, ומתאר עולם של פחד, נטול צחוק, אמנות ומדע, עולם שאפילו המין והאהבה ניטלו ממנו. "אם אתה אדם", הוא מטיח בפניו של ווינסטון המעונה והמושפל, "הרי אתה האדם האחרון".
יש שפירשו את חזונו של אורוול כביקורת על המשטרים הטוטאליטריים של ימיו בלבד. אלו נשמו לרווחה עם התמוטטות המשטר הנאצי ופירוק ברה"מ. אחרים, ואני ביניהם, רואים ב 1984 אזהרה רלוונטית תמיד. בני האדם, כך נדמה לי שאורוול טוען, אשמים בהפיכת החיים על פני האדמה הזאת לגיהינום. אך כל עוד רוח האדם קיימת יש סיכוי לתיקון. לקראת סוף המסע אני נזכר בשיר של לאה גולדברג בו היא מתארת, כמו אורוול, את האסון הפוקד את עולם האדם "ונדע כי אשמנו מאוד", היא כותבת, "כי היינו עדים למותו המכוער של עולם שאהבנו כל כך". אך השורה התחתונה היא לא ייאוש, היא היפוכה של גורלו של ווינסטון ב 1984. "כי עמדנו מנגד ביום ההפרד, נכנעים, חתומי שפתיים, ורצינו לשנוא, והלב – לא ציית, ויאהב, ויאהב שבעתיים".
דיויד סטברו 