הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?
בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.
בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.
מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.
זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.
בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.
לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.
Malmö, the large city in southern Sweden, has been in the headlines in recent years because of expressions of antisemitism. This is the story of the slow awareness of local and national authorities and the measures taken to deal with the problem. Could Malmö's experience be of any value for the whole of Europe, where many large cities are facing similar problems.
Those who believe in the old saying “there’s no such thing as bad publicity” would do well to study the case of Sweden’s third largest city – Malmö. Home to some 350,000 people, it‘s not particularly big, it’s not Sweden’s oldest or most beautiful city and it’s not exceptionally cheap or expensive to live in. Still, in the last few years it made an international name for itself, though perhaps not the name its leaders were hoping for. Instead of being praised for Västra Hamnen which claims to be Europe’s first carbon neutral neighbourhood, for its multiculturism or for the Turning Torso building, Scandinavia’s highest skyscraper, Malmö is known around the world for a much less appealing feature – antisemitism.
The new antisemitism of Malmö
It’s hard to say when or where it started. Antisemitism isn’t a new phenomenon in Sweden. In fact, it was there even before the first Jewish communities were founded in Stockholm and Marstrand near Gothenburg in the late 18th century. Towards the end of the 19th century and the beginning of the 20th, official state restrictions and discrimination slowly disappeared, but antisemitic ideology and propaganda could be found throughout both the old political establishment and newly founded neo-Nazi and fascist movements. Surprisingly, the end of WW2, which left neutral Sweden relatively unharmed, wasn’t the end of Swedish Nazism. Quite the opposite. After the war Sweden became host for many racist, nationalist and fascist movements. While the political elite was gradually embracing universal values and continuing to develop a social-democratic welfare state, the extreme right on the margins of Swedish society was, and some say still is, flourishing. Neo-Nazi skinheads, antisemitic publishing houses and movements based on pre-Christian imagery that promote nationalist, racist and anti-establishment ideas became an integrate part of Swedish society.
Malmö played an interesting role in this story during the final stages of WW2 and the following years. On one hand, this was the city that became a safe haven for Danish Jews who arrived at its shores after crossing the Öresund strait fleeing the Nazis in 1943. This is also where the Swedish Red Cross’ “White Buses” arrived in 1945, carrying survivors of the Nazi concentration camps. On the other hand, this was the home of the so-called Malmö Movement, which played a central role in the rehabilitation of Europe’s extreme right, back in the 1950’s. The movement’s leader Per Engdahl took a leading role in the project of connecting the remnants of fascist and Nazi movements from all over Europe and forming a political network which published literature, organized conferences and created an escape route for Nazis from Europe to South America. The center of all this was Malmö were Engdahl lived and worked. But all this is ancient history.
For over ten years now, Malmö has become, in the eyes of many, a symbol of a new kind of Swedish antisemitism. While right wing extremism is still dangerous and threatens Jews in Malmö just like anywhere else, in the last few years an imported antisemitism originating in the Middle East and Islamist environments has taken over. In Sweden, the combination of the two proved itself particularly worrying and Malmö is sometimes seen as the center of it all. In 2012 an explosion shook the Jewish community center. In 2009, Molotov cocktails were thrown at the local Jewish funeral home. In the same year Malmö was the scene of what is now known as the Davis Cup riots. As Israel and Sweden were playing an official tennis match, thousands of anti-Israel demonstrators took to the streets and the protest developed into physical and verbal attacks against the city’s Jews and law enforcement forces. At the time, former mayor IImar Reepalu, was accused of being part of the problem, rather than part of the solution when he said to a local daily that “We accept neither Zionism nor antisemitism which are extremes that put themselves above other groups”. But problems didn’t stop when Reepalu was replaced in 2013. Pro-Palestinian demonstrations, especially during periods of conflict in Gaza, continued to feature heavily antisemitic slogans, signs and rhetoric.
When I visited the city in 2015 in order to write a report for “Haaretz” I spoke to a few members of its Jewish Community. Those were the days when hundreds of asylum seekers were arriving every day, mainly from Syria and Afghanistan, crossing the bridge from Copenhagen and arriving at Malmö which became their Swedish port of arrival. As authorities in Sweden were struggling with challenges of housing, employment, education and integration, many in Malmö were worried. “There is fear and harassment on a daily bases”, one woman who immigrated from Israel to Malmö decades ago told me. She claimed that authorities were doing nothing against the daily harassment and the incitement from local mosques. “I’m not against accepting asylum seekers”, another community member told me, “one should not close the door to people in need of help, but this is what happens when we want to solve one problem by creating a bigger one. We need to use our heads, not only our hearts”. After this, I returned to the city on several occasions and reports continued to be troubling. Some claimed that Jewish families were leaving the city because they no longer felt safe. In 2021, a report commissioned by the municipality described Malmö schools as an unsafe environment for Jewish students who suffer from verbal and physical attacks while teachers prefer to avoid conflict with the aggressors. Other reports claimed that Holocaust survivors are no longer invited to tell their stories in certain schools in Malmö because Muslim students treat them disrespectfully.
Malmö at the center of the world
As a response to all this, Malmö’s Jewish community which has existed since the 1870s and now has two synagogues, a community center, a variety of educational activities and just under 500 members, decided to speak out. Now it became harder for the Swedish press to ignore the problem and the picture it painted wasn’t a pretty one – the reports included children who had to put up with their schoolmates burning Israeli flags, making threats and praising Hitler, youngsters who were suffering from bullying and threats of rape and murder on social media and Jewish teachers who were told to put up with the harassment and keep a low profile. These are all well documented facts. They are based on resident’s testimonies, information collected by journalist, NGOs and authorities and studies conducted by serious researchers. But when it comes to Malmö there seems to be a layer of mythology covering the facts. This is the Mythology that gave Malmö unflattering titles like “Sweden’s antisemitism capital” or even “Europe’s most antisemitic city”. During the last few years, reports on Malmö, mainly in the international press, became full of stories about so-called honor killings, forced marriages, polygamy, female genital mutilation, parallel societies, riots, organized crime of ethnic clans and no-go zones in which local criminals have taken over and police and authorities cannot operate.
All this seemed to go hand in hand with the reports on antisemitism and although many of the reports in the media were true or at least based on some aspect of reality, others were extremely exaggerated, taken out of context and, more importantly, highly politicized. This is where Malmö became part of the global list of “greatest hits” for everyone who was spreading stories and conspiracy theories about Sharia law taking over Sweden, Sweden becoming the “rape capital of the world” and Sweden as proof of the “Great Replacement Theory”. With these reports, the attention of the Jewish world was turned towards Sweden and in 2010 the Los-Angeles based Simon Wiesenthal Center started advising Jews to not visit Malmö. With the populist right in Sweden growing stronger, integration of immigrants from the Middle-East becoming harder and the Israel-Palestinian conflict growing closer, Malmö‘s small Jewish community suddenly became a symbol for all the problems in the world, even if a reluctant one.
Public authorities react
It’s hard to say if the situation in Malmö is really as bad as it’s sometimes portrayed in foreign media, or if it’s really that different from the situation in other Swedish cities or any other multicultural European city for that sake. Still, at some point local authorities and the government in Stockholm realized they have a serious problem. The situation in Malmö, whether exaggerated by the press or not, was making Sweden look bad. But it was more than that. In the last couple of years, I have spoken about antisemitism with the Mayor of Malmö, Sweden‘s Education Minister, Foreign Minister and former Prime Minister (all Social Democrats) and there is no doubt in my mind that they were all troubled by antisemitism and dedicated to the fight against it. For them, this is not only a PR problem. This doesn’t necessarily mean that their efforts were 100 percent effective, but at least their concern was sincere. Last October, When I interviewed Katrin Stjernfeldt Jammeh who has been Mayor of Malmö since 2013 she said that she realizes that Malmö isn’t vaccinated against antisemitism. “It’s a problem we’re addressing” she said, “we talk about it more today and, when you talk about it, it seems like it’s a bigger problem than it does if you don’t talk about it. But for me, (the image) is not important. The only thing that’s important is that we attack the problem and create change”.
Asked to detail what the city has done to confront the problem in the eight years she has been in charge, she said she has been working to combat antisemitism and racism since the day she was elected by “working with our citizens in various different set-ups, working with the Jewish community in several ways to map the problem, to create an understanding of the problem and, today, we have a long-term commitment”. She added that the city is investing more than 2 million Euros over four years. “This is not just a small project this year or next year”, she explained, “it’s a commitment to work in the long-term to create better conditions for the (Jewish) congregation, to enhance security and create knowledge. We’re also working within our school system, mapping the problem there too, and creating different ways to prevent prejudice”.
On the national level, former Prime Minister, Stefan Löfven, made the struggle against antisemitism and Holocaust remembrance a major part of his political legacy. Here too Malmö played a critical role. Last October Löfven and the city of Malmö hosted a special conference – The Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism. Although the conference dealt with a much wider issue than the concrete problems of Malmö’s Jewish community, it caught the attention of many around the world as heads of state and governments, researchers and representatives of private and civil society organizations engaged in what the Swedish government called an “action-oriented” program. The idea was that delegations from around the globe would present pledges of “concrete steps forward in the work on Holocaust remembrance and the fight against antisemitism”. The Swedish government, for example, promised to build a new Holocaust Museum, to criminalize organized racism, to contribute to the Auschwitz-Birkenau Foundation, to appoint a government inquiry on a strategy to promote Jewish life in Sweden and to “significantly increase” the funding for “security enhancing measures for civil society, including the Jewish community from 2022”.
The Malmö Forum took place just over twenty years after the original Stockholm International Forum which was initiated by one of Löfven’s predecessors, former Swedish Prime Minister Göran Persson. This was the beginning of the international partnership to fight antisemitism and promote Holocaust remembrance and it led to the “Stockholm Declaration” which is the founding document of the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA). When I spoke to Löfven a few weeks after the conference he told me that the Malmö forum was “all about commitments, not about speeches”. He then explained that there were two kinds of commitments: “first, never to forget, which is why different countries undertook to have various memorial events and memorial sites, and second, the fight against antisemitism, which is also about commitments. In our case, this means doing more in schools, investing more in research so that we have a better understanding of the forces behind antisemitism and so on. We want to spread this to other countries, organizations and companies, such as social media companies for example. Everyone can make commitments. Individual schools can commit, more companies can make commitments, sport organizations can make commitments. That’s the way to address these issues”.
The limits of political mobilization
The Malmö Forum made some headlines and brought Malmö some positive attention for a change. But are these national and international initiatives, which are discussed by high-ranking politicians, business leaders, journalists and international organizations making any difference on the local level – in the streets, the squares and the schools of Malmö? That depends, naturally, on who you ask. Some local opposition politicians, for example, were skeptical even before the conference started. “It’s obvious we have a huge issue with antisemitism and it’s affecting people’s everyday lives in Malmö”, Helena Nanne the deputy chairman of the center-right Moderate Party in City Hall told me a few days before the Malmö Forum convened, “For families with children at school, the situation with antisemitism is a major issue, and we hear stories of families who choose to move because they don’t feel safe and can’t be sure the school will be safe for their children”. Nanne wasn’t opposed to the international forum as an idea but she claimed that the Social-Democrats who were organizing it had a home-made antisemitism problem. “This city is run by a party that has had a problem with antisemitism in its own organization”, she said, “It’s hard to take commitments they make seriously”. Another opposition politician based in Malmö, Ilan Sadé, who leads the right-wing Citizens’ Coalition party, was even more critical. “I’m not against the forum taking place in Malmö”, he said, “but this might just be an attempt to improve Malmö’s image. There’s a problematic connection between the Social Democrats and the immigrant population in neighborhoods like Rosengård (a Malmö neighborhood known for its immigrant population and gang-related crime, D.S). The Social Democrats have very wide support there, and they don’t want to lose it; they need to keep the balance. And of course, there are also many people from Arab countries who are party members. There were incidents like the one when members of the party’s youth league were heard shouting slogans like ‘Crush Zionism’ at demonstrations. That’s at least borderline antisemitism – they don’t shout that against other countries”. Sadé alleges that there is a lack of determination to prevent, stop and prosecute hate crimes in Malmö. “The police file on the attacks against the Chabad rabbi of Malmö is as thick as a Dostoevsky book”, he told me, “there are about 160 to 180 cases registered: anything from spitting on him to cursing and harassing him. This is absurd. In Sweden, a religious leader should be able to walk down the street. Priests can do it, imams can do it, so why not a rabbi? This should be prioritized, and it isn’t”.
Another way of approaching the problem does indeed involve both an imam and a rabbi. Imam Salahuddin Barakat and Rabbi Moshe David HaCohen, both based in Malmö, founded an organization which aims to create a trusting society while working to counter discrimination. The organization, Amanah, believes that deepening of identity and roots are key elements towards reaching their goal and it focuses on countering antisemitism and islamophobia within all levels of society – schools, universities, communities and official representatives. I spoke to rabbi HaCohen on the morning the Malmö Forum started and he told me that he appreciated the Swedish government‘s efforts even though not much attention was paid to Malmö itself since the forum was happening from the top down. His organization, on the other hand, is more of a grassroots one. HaCohen spoke about school programs combating racism that Amanah was promoting as well as a digital project that simulates dealing with antisemitic situations and the efforts the organization makes to address Holocaust denial in schools and monitor social media that can potentially “poison the minds of 9- and 10-year-olds”. Hacohen already sees some results to the interfaith dialogue. “During the last Gaza conflict (in May 2021), there was increased tension in the city, as we’ve seen in the past”, he remembered, “since there’s a large Palestinian community here, there were demonstrations against Israel, and as usual some of the protesters started to shout antisemitic slogans. But this time, these people were removed by imams who left their comfort zone and protected their Jewish neighbors. In the same way, we stood alongside our Muslim neighbors when supporters of a far-right Danish politician who was denied access to Sweden filmed themselves burning and kicking the Koran in the streets of Malmö”.
The people of Amanah aren’t standing alone. Other organizations and municipal leaders are doing their best to deal with the problem of antisemitism in the city. The Jewish community recently opened a new learning center that has been working with local schools. City Hall is working with the Swedish Committee Against Antisemitism to arrange trips to the concentration camps in Poland and its partnering with local football clubs to help them deal with racism and antisemitism. The city has also appointed a special coordinator to work on the problem of antisemitism in Malmö’s schools. The coordinator, Miriam Katzin, a Jew herself, a lawyer and a left-wing politician, gave an important perspective when she spoke to the Swedish Expo magazine just over a year ago. “There’s an antisemitism problem in in the whole of society which expresses itself in different ways”, she said, “I think it’s convenient for the majority of Swedes to turn to Malmö and place antisemitism there as the fault of groups that don’t belong to the majority. But that’s making it easy for themselves. The antisemitism I grew up with was expressed by regular majority swedes. That antisemitism is still alive, but it’s often overlooked. One wants to make antisemitism to be a problem of the others”. According to Katzin immigrant groups are blamed for antisemitism as part of this tendency, the right blames the left for being antisemitic and the left blames the right, while in reality antisemitism is a general social problem and it’s “deeply problematic to engage in a competition about who are the worst antisemites”.
This is indeed one of the most serious problems regarding antisemitism in Malmö and in many other European cities. The understanding that it still exists in this day and age is a depressing thought as it is. The thought that it’s not limited to one side of the political debate or to one particular social group, region or culture makes it even worse. Once one realizes that hatred of Jews is a problem that unites left-wing progressives, old-school conservatives, white supremist and hard-core Islamists, it’s hard to imagine a solution. In the same way, Malmö which became a symbol of antisemitism but in reality, was never the only or the worse expression of it, is just a tiny part of the bigger problem. After all that has happened in Malmö – the international attention, the media circus, the scores of high-profile politicians, the pledges, the promises and the time, effort and money spent on education, interfaith dialogue and security measures, there is still a serious problem. It’s not that nothing helped. Things are probably a bit better these days in this one medium sized city in southern Sweden. But that’s just the tip of the iceberg. Now, all that’s left to do is fix the rest of the world.
David Stavrou is a regular contributor for “Haaretz” based is Stockholm. This article is based on a series of articles about Malmö originally published in “Haaretz”.
בתחילת פברואר השנה נהרג מנהיג ארגון המדינה האיסלמית (דאע"ש) בזמן פשיטת כוחות קומנדו אמריקאיים על ביתו. המבצע האמריקאי הוצא לפועל כמה ימים לאחר שאנשי דאע"ש פרצו לבית-כלא בו מוחזקים אלפים מאנשי הארגון בעיר חסקה שבסוריה. כתוצאה מהפריצה התנהלו בכלא ומחוצה לו קרבות קשים בין דאע"ש לכוחות הכורדים השולטים באזור בתמיכה אמריקאית. זה לא היה פיגוע טרור מבודד. בשטח התנהלו קרבות במשך ימים ארוכים שהפילו מאות חללים מקרב אנשי הארגון, אנשי הכוחות הסורים הדמוקרטים (SDF) ואזרחים מן השורה. השמועות על מותו של הארגון שהטיל את חיתתו על העולם בעשור הקודם, מסתבר, היו מוקדמות מדי. ליילא, צעירה יזידית ששרדה את תופת רצח-עמה בידי אנשי דאע"ש, מזכירה מדוע צריך דווקא כעת, כאשר תשומת הלב העולמית מופנית למזרח אירופה, לזכור את קורבנותיו של דאע"ש, להבין שהזוועה טרם נגמרה ולהתגונן בפני הסכנה המתהווה במרחק שעות ספורות של נסיעה מגבול ישראל.
האזור בו נולדה ליילא, צעירה יזידית המתגוררת כיום במחנה פליטים בכורדיסטאן העיראקית, מלא בהקשרים מקראיים. המחוז בצפון עיראק שבו נמצא כפר מולדתה הוא מחוז נינווה, הנקרא על שם בירת אשור אליה נשלח יונה הנביא. מתחם קברו של הנביא המקראי, לפי אחת המסורות, נמצא במוסול, העיר הגדולה במחוז כיום, והוא נהרס ע"י דאע"ש כמה ימים לפני שהם כבשו את הכפר של ליילא. קרוב יותר לכפר עצמו נמצאים הרי סינג'אר שע"פ האמונה היזידית הם הר אררט הקדום עליו סיימה תיבת נח את מסעה לאחר המבול. היזידים, שחיו באזור במשך מאות שנים, נרדפו ע"י כוחות רבים לפני דאע"ש – מוסלמים פרסים, עות'מאנים וכורדים. מכיוון שדתם כוללת מרכיבים אזוטריים ומיסטיים שקודמים לאסלאם, הם נחשבו ועדיין נחשבים ע"י הסונים הקיצוניים כ"כופרים". מכיוון ששפתם היא קורמאנג'י, אחת השפות הכורדיות, רבים רואים ביזידים חלק מהעם הכורדי, אך עובדה זו לא עזרה להם בקיץ של 2014 כאשר הם נותרו לבדם מול לוחמי המדינה האיסלמית.
עד האירועים הידועים היום כרצח-העם היזידי בידי דאע"ש, התגוררה משפחתה של ליילא בכפר גירזרק, לא רחוק מהעיר סינג'אר (שינגאל בכורדית) שהותקפה באוגוסט 2014 ע"י כוחות דאע"ש. בשלב הזה דאע"ש הכריז כבר על הקמת החליפות העולמית ועל שינוי שמו ל"המדינה האסלאמית" והוא החזיק חלקים נרחבים של צפון עיראק כולל העיר מוסול, העיר השנייה בגודלה במדינה, ותיכרית שעל נהר החידקל. בעת הזו מנתה משפחתה של ליילא עשר נפשות. היו לה הורים, אחים ואחיות, חלקם נשואים כבר, אחרים שחיו איתה בבית. "היו לי חיים טובים לפני שדאע"ש הגיעו. היתה לי משפחה וחברים. הילדות שלי היתה כמו חלום", היא נזכרת, "כמו כל הבנות, חשבתי שאגדל, אתחתן ואקים משפחה. אבל התבגרנו מהר מדי".
השלושה באוגוסט היה יום הרה גורל בחבל סינג'אר. עוד לפני עלות השחר פשטו כוחות דאע"ש על האזור וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות. כשהושלמה ההשתלטות על העיר סינג'אר והכפרים הסובבים החלו דיווחים על מעשי טבח ועל דרישה מהאוכלוסייה המקומית לבחור בין התאסלמות להוצאה להורג. ברבים מהמקרים, גם אלו שהסכימו להתאסלם הוצאו להורג ורבים מהיזידים בכפרים החלו לברוח לכיוון ההרים. "אני זוכרת את היום הזה", אומרת ליילא, "זה היה היום הקשה בחיי. היינו כולם בבית. שמענו שדאע"ש באים ובשתיים וחצי בלילה שמענו קולות קרב. הכפר שלנו היה קטן, היו בו אולי 3,000 תושבים וחלק מהגברים נלחמו והתנגדו. שמענו קולות של מרגמות וירי של תתי-מקלע, שכבנו על הרצפה ולא העזנו אפילו להסתכל מהחלון. זה נמשך עד בערך שמונה בבוקר. אז נכנסנו לשתי מכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון ההרים. אבל בדיוק כשעמדנו להגיע להרים אנשי דאע"ש תפסו אותנו, עצרו אותנו ולקחו אותנו לאחד הכפרים". מהכפר נלקחו ליילא ובני משפחתה לעיר תלעפר הממוקמת בין סינג'אר למוסול וששימשה לריכוז, מיון וגירוש היזידים שנתפסו בידי דאע"ש. ליילא הוחזקה שם באחד מבתי-הספר ששימשו למטרה זו יחד עם הוריה, אחיה ואשתו של אחיה שילדה את ילדה הראשון שעות לפני התקיפה של דאע"ש. "בבית-הספר בתלעפר הגברים הופרדו מהנשים", מספרת ליילא, "הגברים תושאלו ע"י אנשי דאע"ש שהיו ממדינות שונות ובגילאים שונים, צעירים מקומיים ומתנדבים מחוץ לארץ. עם הנשים, בשלב זה, הם לא דיברו בכלל. לא ידענו מה יקרה לנו. מדי פעם הם באו ולקחו בנות משם. אבל אני נשארתי עם המשפחה".
ליילא לאחר שחרורה משבי דאע"ש. תמונה: Lolav Media
בימים שליילא ובני משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר אנשי המדינה האיסלמית ביצעו זוועות בשטחים שכבשו. ע"פ האו"ם כ-5,000 גברים הוצאו להורג בעיר סינג'אר ובכפרים סמוכים. זו לא היתה פעולה צבאית המכוונת כנגד התקוממות אזרחית. בשלב זה התרכזו אנשי דאע"ש ברדיפת היזידים ללא כל מטרה צבאית. הם אפילו לא ניסו להסתיר את מה שביצעו. הם צילמו הוצאות להורג, פרסמו את הסרטונים והשאירו את הגופות חשופות לעיני כל. במקרה של כפר בשם קוצ'ו, מאות גברים הוצאו להורג וגופותיהם נקברו בקברי אחים. שיטת ההוצאה להורג הנפוצה של הגברים היזידים בסינג'אר היתה ירי לראש שהתבצע ברחובות הכפרים והערים או במחסומים שהוקמו בבסיס ההר. אחרים נרצחו באמצעות סכינים או בכריתת ראשיהם. במקרים רבים הנשים והילדים נאלצו לצפות בטבח. במקביל, נערים צעירים אולצו להצטרף ולהתגייס לדאע"ש וע"פ האו"ם, כ-7,000 נשים, נערות וילדות נמכרו לעבדות והפכו לשפחות מין. מאות קורבנות, כולל תינוקות וילדים, נפלו גם בְּקֶרֶב עשרות האלפים שהצליחו לברוח להר סינג'אר. רבים נורו מרחוק, אחרים לא שרדו את תנאי מזג האוויר הקשה, הרעב והקשיים הפיזיים ומתו לפני שכוחות כורדים בתמיכה אווירית אמריקאית הצליחו לחלץ את הנמלטים לאזור בטוח בסוריה.
לאחר כעשרים ימים שליילא ובני-משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר היא הועברה ע"י דאע"ש לעיר מוסול שם הוחזקה באולם חתונות גדול בשם "גלקסי". מקום זה מוזכר בעדויות רבות של נשים יזידיות והוחזקו בו אלפי בנות ונשים בתנאים קשים עם מזון מועט, ללא טיפול רפואי ובפחד גדול מפני הבאות. משם הוחזרה ליילא לתלעפר שם היא ובני משפחתה עבדו בעבור דאע"ש בטיפול בכבשים. "לא הרביצו לנו בתקופה זו, אבל כל הזמן פחדנו. רק עבדנו בשבילם, אבל אפילו השם שלהם לבדו מעורר פחד", היא אומרת. אחרי כחמישה חודשים באו אנשי דאע"ש ולקחו חלק מהבנות. את היום לאחר מכן ליילא לא שוכחת. היא אפילו זוכרת את התאריך המדויק. "זה היה ב-25 באפריל, 2015", היא נזכרת, "ביום הזה אנשי דאע"ש אספו את כולנו ועשו הפרדה. גברים נלקחו לצד אחד. נשים מבוגרות לצד אחר. הם יצרו עוד שלוש קבוצות – אימהות עם ילדים עד גיל תשע, נערים צעירים בני 12 ו-13 ובנות ונשים צעירות מגיל תשע, אולי אפילו צעירות יותר. אני לא יודעת מה קרה לגברים. היו שם כ-500 גברים בגיל של אבי ואחי ועד היום אנחנו לא יודעות מה קרה להם. כך גם הנשים המבוגרות, אף אחד לא יודע מה קרה להן. הנערים הצעירים נלקחו גם הם, היו בערך 300 כאלה, חלקם חזרו מאז, חלקם היו פצועים ואחרים עדיין לא נמצאו".
ליילא היום. תמונה פרטית.
ליילא, שהיתה בקבוצה של הנשים הצעירות, מספרת שכל הזמן שהתבצעה ההפרדה וגם בתקופות אחרות בזמן שהוחזקה בידי דאע"ש היא ראתה מטוסים שטסו בגובה נמוך מספיק בשביל לראות ולצלם את הנעשה. העובדה הזו (שלא מצאתי לה עדויות נוספות, ד.ס) מכעיסה אותה מאוד. היא בוכה ונרגשת. "אנחנו רוצים לדעת איפה האנשים שנעלמו. איפה אבא שלי, איפה אחי וכל הדודים והאחיינים שלא חזרו. גם אם זה רק כדי לחפור ולמצוא את העצמות של הקרובים שלנו. אני לא יודעת של מי המטוסים האלו היו, אבל איך יכול להיות שהכל נצפה וצולם ושאף אחד לא יכול להגיד לנו להיכן נלקחו הגברים ואחרי כל מה שעברנו, עכשיו, כשאנחנו חיים באוהלים בגשם ובשלג, אף מדינה לא מבררת מה קרה להם ועוזרת לנו לחפש את האנשים האלו".
מה קרה לאחר שהופרדת מהגברים, הנערים והנשים המבוגרות יותר?
"היינו קבוצה גדולה של בנות. אני לא יודעת כמה בדיוק אבל הם השתמשו בכמה בתים כדי לאכלס אותנו. הצעירות ביותר היו בנות תשע והמבוגרות היו בגיל שנישאים בו. דאע"ש לקחו את כל הבנות. היינו כולן באותו מצב. אני הייתי בידיים שלהם במשך חמש שנים. מכרו אותי, היכו אותי, הייתי בכל האזורים בסוריה שהיו בידי דאע"ש. כמו כל האחרות, ראיתי פחד, ראיתי רעב".
תוכלי לספר על המקומות שהיית בהם ועל היחס שקיבלתן?
"כשהייתי שם זה היה כמו להיות מתה. החיים והמוות היו אותו דבר. ראינו רק אותם (את אנשי דאע"ש) והם דיכאו אותנו עד שהרגשנו מתות לגמרי. ברגע שהתעוררנו ראינו רק את הפנים שלהם וחווינו רק את הדיכוי שלהם. לא היה אפילו יום רגוע אחד, אפילו לא יום אחד של חיים נורמליים. עבדנו בשבילם והם מכרו אותנו הלאה. בחמש השנים האלו הייתי תחת השליטה המוחלטת שלהם כל הזמן".
ראית כיצד התייחסו לבנות האחרות ומה עשו להן?
"ראינו הכל וחווינו הכל יחד. ראינו לפעמים כשהם מכרו את הנשים והבנות. לעיתים הם לקחו בנות ונשים חדשות למקומות שגם אני הייתי בהם. ראיתי כשהן הגיעו ומתתי איתן בכל פעם שהן נמכרו. הכאב שלנו היה אחד. היו איתנו נשים שהיו להן ילדים והילדים נלקחו מהן כדי לשמש עבדים. לא היה לנו כל ערך בעבור השובים שלנו. הם היו מרביצים לילדים, לא היה אכפת להם אם היינו רעבים, לא נחשבנו כלל לבני-אדם. הם אמרו לנו שבני משפחותינו הם כופרים ושהג'יהאד נגדנו לא יסתיים לעולם. חלק גדול מהם היו השכנים שלנו, לא רק אנשים מארצות אחרות, שכנים ממוסול, מתלעפר, משינגאל. הם יצרו אצלנו פחד ותחושה שזה לא ייגמר לעולם, חיינו בגיהינום והגהנום הזה נמצא אצלי עד היום. הם היו מכים ומענים את כל מי שניסה לברוח ונתפס והם היו לוקחים אפילו ילדות בנות תשע. הם אמרו שהדת שלהם מאפשרת את זה, אבל באיזו דת זה בסדר שגבר בן ארבעים ייקח נערה בת תשע?
למה בדיוק את מתכוונת שהם "לקחו" ילדה בת תשע?
לקחו אותן בכוח, עשו איתן הכל, מכרו אותן. התעללו בהן. אנסו אותן.
באופן טבעי מתקשה ליילא להיכנס לפרטים של התקופה שהיא חיה כשבויה בסוריה ובעיראק, אך עדויות נוספות משלימות את התמונה. אישה יזידית המצוטטת בדו"ח של משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (OHCHR) מ-2016 מספרת על שוק העבדים של דאע"ש בא-רקה: "אחרי שישה ימים הלוחמים העבירו אותנו לאולם לבן וגדול ליד הנהר. שם אנשי דאע"ש היו מוכרים וקונים את הנערות. היה אזור מוגבה שם עמדנו. אם היינו מסרבות הלוחמים היכו אותנו במקלות. היו שם אולי 200 נערות יזידיות. הצעירה ביותר היתה בין גיל שבע לתשע. הרוב היו צעירות. אמרו לנו להוריד את כיסויי הראש. רצו לראות את השיער שלנו. לפעמים אמרו לנו לפתוח את הפה כדי שהגברים יוכלו לראות את השיניים שלנו". נערה אחרת סיפרה שבשוק נשים בבית בעיר חומס הנערות התבקשו ללכת בחדר כמו במסלול תצוגת אופנה. כאשר גבר היה מתעניין באחת הנערות, הוא היה מרים את ידו, מקבל מסמך עם שם הנערה והמחיר שלה, משלם בעבורה, מכניס אותה למכוניתו ונסע. המחירים נעו בין 200 ל-1,500 דולר לנערה, בהתאם לגיל, מספר הילדים שלה והמראה החיצוני שלה. ע"פ אותו הדו"ח הנשים היזידיות החטופות, המכונות בשם סבאיא (Sabaya מהמילה "שבויות" בערבית) נחשבות לשלל מלחמה ולכן ללוחם שקונה אותן יש עליהן זכויות קניין מלאות, כלומר, מותר לו להשתמש באישה כפי שהוא מחליט, מותר לו לנצלה כשפחה לביצוע עבודות הבית או כשפחת מין ומותר לו גם לתת אותה כמתנה או למכור אותה.
"חלק מהנשים הוחזקו בבתי משפחות, אחרות בדירות לבדן ואחרות באתרים ובסיסים צבאיים", מספרת ליילא, "היו אנשי דאע"ש שקנו נערה אחת וכאלו שקנו יותר. והן נמכרו שוב ושוב". עדויות רבות ודו"חות שונים שעסקו בנושא מאשרים את דבריה של ליילא. נערות אכן נוצלו באופן שהיא מתארת ונמכרו מספר רב של פעמים, אם כי חל איסור על מכירת הנערות והנשים מחוץ למעגל הפנימי של אנשי דאע"ש. זאת הסיבה שמשפחותיהן של הנשים, במידה והן שרדו, התקשו לקנות אותן בחזרה. במקרים שבהם אנשי דאע"ש לקחו סיכון והסכימו למכור אישה בחזרה למשפחתה, הם גבו לעיתים סכומי עתק של עשרות אלפי דולרים.
בפרויקט איסוף עדויות שנערך במסגרת קורס באוניברסיטת בן-גוריון בהנחיית פרופ' דרור זאבי ועידן בריר חשפו מספר נשים ונערות יזידיות חלק מזיכרונותיהן מהשבי. אחת הנערות, שהיתה בכיתה ז' כשנשבתה, מספרת שהועלתה על אוטובוס יחד עם נערות נוספות ונלקחה לחווה בסוריה. "אחרי שסיימו את המכירה, גבר מדאע"ש, סורי בשם אבו-מוחמד אל עדנאני, לקח אותי לא-רקה", היא סיפרה, "הוא לקח אותי לבית שבו הוא גר. היו שם עוד בנות יזידיות. גרתי שם איתו ועם שאר הבנות במשך תשעה חודשים. בזמן הזה הוא התעלל בי, עינה אותי ואח"כ מכר אותי כשפחת מין לאבו-מוחמד מעיראק. הוא היה עוד יותר גרוע מהראשון. הוא לקח אותי למשפחה שלו ולביתו בא-רקה. הם לא התייחסו אלי כבן-אדם, הם התעללו בי ועינו אותי. הוא ואשתו יחד. נשארתי אצלו במשך שנה. הוא אנס אותי והשתמש בי כשפחת מין. מלבד האונס, אשתו השתמשה בי כמשרתת". אותה נערה מספרת שהיא חיה בבתים של אנשי דאע"ש שרכשו אותה, אם כי במקום נפרד מבני הבית כאשר היא חיה משאריות של ארוחותיהם. "סיממו אותי הרבה", היא מספרת, "ישנתי המון, במיוחד לקראת סוף השבי. התנאים הקשים בהם שהיתי גרמו להידרדרות במצב הפסיכולוגי שלי, האירועים שעברתי, האונס והטראומה גרמו לי לנסות לשים סוף לחיי. ניסיתי להתאבד פעמיים, בפעם הראשונה ניסיתי להתחשמל ובפעם השנייה ניסיתי לחתוך את הוורידים, שתי הפעמים לא צלחו".
צעירה אחרת, כבת עשרים, סיפרה על הגבר העיראקי שעינה אותה כאשר קנה אותה יחד עם ביתה, בת השנה. "בלילה הראשון הוא הביא לי בגדים והכריח אותי להתקלח ולהתנקות כדי שיוכל לשכב איתי. התחננתי ובכיתי. אמרתי שאני לא מוסלמית והוא כן, ושאיבדתי את בעלי ואני לא מסוגלת לשכב איתו, אבל הוא לא הקשיב לי. לאחר שהכניס אותי למקלחת מצאתי שם כלי חד וחתכתי את עצמי. כשגילה, הוא קרא לשותפיו להיכנס, הוא חבש אותי ואמר 'אם את רוצה או לא, אני אאנוס אותך', סירבתי והתפתלתי. הם קשרו אותי למיטה ברגליים ובידיים ואז הוא אנס אותי באגרסיביות. נשארתי שם חמישה ימים, הוא אנס אותי פעמיים ביום. או יותר. או פחות. אני לא זוכרת והוא היה מתעלל בי לפני או אחרי. בגלל שכל הזמן התנגדתי הייתי קשורה. מה שהיה עבורי קשה יותר מכל היתה העובדה שבתי בת השנה היתה באותו חדר, היא ראתה איך מתעללים בי והיתה בוכה. התחננתי ללכת אליה אבל ידי היו כבולות".
צעירה אחרת סיפרה שעשרים אנשי דאע"ש קנו ומכרו אותה. כל אחד מהם אנס אותה וילדיה נלקחו ממנה. "האנשים האלו שהשתמשו בי, מכרו וקנו אותי היו מארצות שונות, אנשים מסוגים שונים והם היו נוראיים. הם הראו לי בווידאו את הפשעים שהם עושים. לדוגמא, אחד מהם היה נכה עם יד אחת, והוא צילם בווידיאו את הפשעים שהוא היה עושה… אחד מהם, אבו מאזן מסעודיה, הכריח אותי לנקות את הנשק והכדורים שלו. פעם אחת הוא ניסה לשטוף לי את המוח, לתת לי חגורת נפץ ולשכנע אותי ללכת עם חגורת הנפץ ולפוצץ את עצמי במרכז של יזידים. עד עכשיו, בגלל הדברים שראיתי וחוויתי, אני לא בסדר מבחינה פסיכולוגית, עד עכשיו אני יכולה לשמוע את קולה של הילדה היזידית בת ה-11 שאנסו אותה בחדר שהיה צמוד אליי. אני לא יכולה לעולם לשכוח את הקולות והדברים הנוראיים שראיתי ועברתי". כמו נערות רבות אחרות, גם צעירה זו ניסתה להתאבד ולברוח מספר פעמים. הבריחה היתה, כמובן, מסוכנת מאוד. "אני בעצמי ראיתי איש יזידי שברח", היא מספרת על אחת החוויות המוקדמות של השבי שלה, "דאע"ש תפסו אותו, הרגו אותו וחתכו את ידיו ורגליו. לאחר מכן הם קשרו את הגופה לרכב ונסעו בכל הכפר כדי שנראה מה קורה למי שמנסה לברוח".
"אני ניסיתי לברוח פעמיים", מספרת ליילא, "אבל תפסו אותי, התעללו בי ועינו אותי".
כיצד נוצרה ההזדמנות לברוח?
זה היה בשנה הראשונה לשבי. ברגע שנוצרה הזדמנות ניסיתי לברוח. לפעמים זה היה קורה. אם היו משאירים אותנו לבד בבית, אם השאירו את הדלת פתוחה. באחת הפעמים הצלחתי להגיע די רחוק, אבל הם מצאו אותי בכל זאת.
ברחת לבד?
כן.
לא פחדת?
ברור שפחדתי. הם אמרו שאם אברח שוב הם יהרגו אותי. זה היה אחרי הפעם השנייה שניסיתי לברוח ויותר לא ניסיתי.
בזמן שהיית בשבי, היתה לך איזושהי תקווה?
לא היתה שום תקווה. לא האמנתי שאפגוש אי פעם את משפחתי.
בשלב האחרון של שבייה היתה ליילא בעיר באר'וז בזמן הקרבות המכריעים בין הכוחות הכורדיים לדאע"ש. "היה שם רעב גדול", היא מספרת, "לא נתנו לנו אוכל ולפעמים היו ימים שלמים שלא אכלנו בהם. היינו שם בזמן הקרבות, ארבעה ימים רצופים. היה מצור מלא ופחד גדול. מטוסים הפילו פצצות, צלפים ירו, כדורים ופצצות היו כל כך קרובים אלי שהשיער שלי היה שרוף, הבגדים היו קרועים וידיי נפצעו. היו גופות בכל מקום, גברים, נשים וילדים, רציתי לברוח אבל לא יכולתי בגלל המוקשים שדאע"ש הטמינו. בסוף לוחמי דאע"ש העמיסו אותנו על משאיות ולקחו אותנו למדבר. כשהורידו אותנו חשבתי שהם יוציאו אותנו להורג. אבל פתאום הם עזבו ונותרנו שם תקועים במדבר. אח"כ מטוסי הקואליציה פיזרו דפים בהם נכתב שיש הפסקת אש ושמותר לנו לעזוב. אז הכוחות הכורדים לקחו אותנו למחנה אל-הול (מחנה המאכלס עשרות אלפי אנשי דאע"ש לשעבר, בעיקר נשים וילדים, באזור שבשליטת הכורדים בצפון-מזרח סוריה, ד.ס). "שהיתי באל-הול חמישה חודשים. אחרי שנים בכלא לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על הכורדים, אז לא סיפרתי שאני יזידית. לא ידעתי אם המשפחה שלי עדיין חיה. לא ידעתי אם הם בכלל ירצו אותי בחזרה בגלל מה שעבר עלי אצל אנשי דאע"ש. הייתי מבולבלת והרגשתי אשמה. אז לא אמרתי כלום".
לבסוף שוחררה ליילא ממחנה אל-הול ע"י אנשי "מרכז הבית היזידי", קבוצה קטנה של יזידים בסוריה שחילצו, תוך כדי סיכון גדול, נערות יזידיות מאל-הול והחזירו אותן למשפחותיהן. מבצע החילוץ של ליילא תועד בסרט התיעודי "סבאיא" של הבמאי הוגיר הירורי. גיבורי הסרט מחמוד וזיאד, אנשי המרכז היזידי, נראים בסרט כשהם מוציאים אותה מאוהל במחנה כשהם חמושים באקדח, טלפון סלולארי ומידע מודיעיני שמקורו במסתננות יזידיות במחנה. בשלב זה ליילא פחדה להודות שהיא יזידית והיא היססה להצטרף למחלציה ולהימלט מהשבי. הסצנה מסתיימת כאשר היא מצטרפת למחלצים למרות הכל ונמלטת מהמחנה כאשר אנשי דאע"ש רודפים אחרי הרכב ויורים עליו. בסוף הנסיעה, אחרי שהצליחו מחמוד וזיאד להתחמק מהרכב הרודף אומרת ליילא "בבקשה אל תיתנו להם לחטוף אותי יותר. אני לא יכולה יותר".
ליילא ואמה לאחר השחרור. תמונה פרטית.
"דּוֹד מחמוד לקח אותי משם", היא מספרת כעת על החילוץ ועל מחמוד, איש מרכז הבית היזידי שנפטר בינתיים, ושאירח אותה בבית משפחתו עם שחרורה מהשבי, "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, זה מרגיש לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם". היום חיה ליילא במחנה עקורים בעיר זאכו, סמוך לגבול עיראק-סוריה. "אני גרה באוהל יחד עם אשתו של אחי וילדיה", היא מספרת, "אני עובדת בבית-חולים. אמא שלי שרדה ויחד עם אח ואחות שלי ששרדו גם הם, הם קיבלו מקלט בקנדה. אבי וכמה מאחיי ואחיותיי נעדרים עדיין". ליילא לא מוכנה לעזוב את אחותה של בעלה שאיננה זכאית למקלט בקנדה אבל היא מקווה ששתיהן תוכלנה לקבל מקלט באוסטרליה.
ליילא איננה לבדה. אלפי נשים יזידיות אחרות ששוחררו מהתופת של דאע"ש טרם הגיעו למנוחה ולנחלה. עידן בריר, חוקר הקהילה היזידית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מספר שהיו נשים יזידיות שזכו להיות חלק מתכנית שיקום והתאזרחות בגרמניה. מדובר בכ-1,200 או 1,300 נשים, בעיקר כאלו שברחו, הוברחו או נקנו מאנשי דאע"ש בחודשים הראשונים לאחר השתלטות המדינה האיסלמית על האזור. "בעבור נשים ששוחררו מאוחר יותר האופציה של יציאה לאירופה כבר כמעט לא היתה קיימת כי השערים ננעלו", הוא אומר, "חלקן ניסו לצאת לאירופה ונתקעו בתורכיה, אחרות חזרו למחנות עקורים בצפון עיראק ולקהילה היזידית. בשנים 2016-2017 הקהילה אף נקטה בצעדים מרחיקי לכת שמעולם לא נעשו קודם כדי לאפשר את חזרת הנשים. הן הוטבלו מחדש בצעד סמלי של חזרה לקהילה למרות שבעבר לא היתה שום דרך להחזיר אדם שהתאסלם לקהילה היזידית, גם אם ההתאסלמות נעשתה בכפייה. במקביל אפשרו היזידים, גם זאת בפעם הראשונה, לנשים שחזרו והיו בהריון לבצע הפלות. ב-2017, כשסינג'אר כבר היתה משוחררת, חלק מהיזידים חזרו לביתם, אך זו היתה חזרה מוגבלת מאוד, עשרות אלפים במקרה הטוב, מתוך חצי מיליון שגורשו. לרוב המקומות אין כבר לאין לחזור". רוב הנשים, וליילא בתוכן, נמצאות עדיין במחנות עקורים. חלקן אף מטופלות ע"י ארגונים מקומיים וארגונים זרים.
רצח-העם של 2014 נתפס ע"י הקהילה היזידית כחלק משרשרת ארוכה של רדיפות. "הקהילה היזידית, קצת כמונו, הם קהילת טראומה", מסביר בריר, "כמו שיהודים סופרים פוגרומים, היזידים סופרים פֶרְמָאנִים, מסעות המרת דת שנעשו נגדם ומעשי טבח שבוצעו בהם. הרצח של דאע"ש הוא הפרמאן ה-74 לספירתם, הוא החל הרבה לפני 2014, כבר ב-2007 היו נגדם רדיפות של אל-קעידה בצפון עיראק, והרדיפות נגדם יימשכו, כפי שהם תופסים את זה, לנצח. חשוב לזכור שהתוקפנות כאן איננה רק של הארגון הספציפי, דאע"ש, והקורבנות אינם רק היזידים. דאע"ש הרי רצח גם את השיעים בעיראק, את העלוואים בסוריה, את האשורים הנוצרים וגם סונים שלא קיבלו את הפרשנות המאוד מסוימת הזו של האסלאם הסוני. דאע"ש גם איננו מתעניין בעניין האתני, הרי היו אצלו גם צ'צ'נים ומלזים שאין להם כלום עם הערביות, זהו עניין של דתיות קיצונית ואקסקלוסיבית ושל חוסר עכבות מוחלט ביחס למי שאינו מקבל את האסלאם הסוני שלהם". ע"פ בריר גם אם דאע"ש כארגון יכול לבוא וללכת, לנצח או להפסיד בקרב כזה או אחר, התפיסה הזו, כרעיון, איננה רק שלו והיא ממשיכה לסכן את האזור כולו ולסכן נשים כמו ליילא שבונות כעת את חייהן מחדש.
אך יש קבוצה נוספת של נשים. אלו שלא שוחררו כלל. "בהערכה גסה יש כ-2,000 או 3,000 נשים שלא שוחררו", אומר בריר, "אף אחד לא יודע בדיוק היכן הן וכמה מהן עדיין בחיים. חלקן וודאי מתו בדרכים, חלקן בוודאי נרצחו ע"י שוביהן וחלקן התאסלמו וחיות עם האנשים שקנו אותן. במציאות אף יזידי לא יגיד שהנשים האלו מתות. אין נכונות או יכולות להודות בעובדה שככל הנראה רוב הנשים האלו כבר אינן בין החיים. יש הכחשה ויש וודאי גם הרבה נשים שמסיבות שונות כבר לא רוצות לחזור. בעבר היו אנשים שפעלו במרץ לשחרר את הנשים השבויות. היו פשיטות פרטיזניות על מחנות וכפרים ונשים שוחררו. היום אני כבר לא מכיר אף אחד שעושה את זה וברמה ממשלתית בוודאי שאין פעילויות כאלו. מעולם גם לא היו".
"בכיתי הרבה כשהם שחררו אותי" מספרת ליילא על רגעי החופש הראשונים שלה, "בתחילה סירבתי לדבר, לא אמרתי להם שאני יזידית, למרות שהם אמרו לי שהם יודעים ושהכל בסדר. בסוף הרגשתי שחזרתי לחיים. דּוֹד מחמוד עשה כל כך הרבה בשבילנו והציל עוד הרבה בנות אבל עכשיו כשהוא נפטר וזיאד עזב את המדינה, אין כבר מי שמתאמץ כדי לחלץ את הבנות שנותרו בשבי. אף ממשלה לא דואגת להן. אף אחד אחר לא מנסה. אבל הבנות עדיין שם והן צריכות שמישהו ימצא אותן. שמישהו יציל אותן".
While thousands of enslaved Yazidi women and girls are still missing, director Hogir Hirori traveled to Syria in order to document both victims and the women fighting to free them. 'Everybody thought I was crazy,' he tells Haaretz.
As a documentary film about war, “Sabaya” is quite exceptional. It has no talking heads, no explanations about the politics of the conflict, no maps with directional arrows, no timelines, and no dramatic music. No narrator is walking around the battlefield and talking to the camera amid the whistle of bullets. There are not even any interviews, at least not in the usual sense of the word.
All it has are fragments of unfiltered reality, with no cheap thrills or any complex cinematic wrapping. Yet, it won last week the award for the best documentary of 2021 at the Golden Bug Film Awards, the Swedish Oscars. It has also won several prestigious awards for its director Hogir Hirori at film festivals worldwide, including Israel’s Docaviv, and the prestigious Sundance Film Festival.
The film describes one of our day’s greatest tragedies – the fate of Yazidi women abducted by Islamic State forces in Iraq and Syria. It does so by focusing on a small group of Yazidi activists who endeavor to rescue women held by ISIS as sabaya – slaves who can be raped and sold based on religious ideology and theological justifications. ISIS claims these Yazidi women and girls are daughters of an infidel, devil-worshiping religion that rejects Islam and therefore Muslims are commanded to make them sabaya.
This reality still persists; over 2,000 Yazidi women and girls are still missing. Perhaps that is why Hirori says his film’s success at Western festivals is not the important thing. “What I saw on the ground, what I shot, is what I show in this film, without interviews or explanations,” he told Haaretz. “The idea is for viewers to feel reality itself, and for Yazidis to have documentation they can use. Obviously, it was important to make a good film that people would appreciate, but documenting was the most important thing.”
Hirori’s personal story led him to take an interest in the war and its consequences. Born in 1980 in Iraqi Kurdistan, he came to Sweden as a refugee when he was 19 after an arduous three-month journey. “Like everyone of my age in the region, I saw the consequences of the war in Iraqi Kurdistan in the 1990s. I fled in 1991 as an 11-year-old. I was lost and without my parents for weeks. My father was a Peshmerga warrior in the mountains. My mother and grandmother moved us around because the Iraqi regime was after my family.”
But Hirori’s childhood wasn’t just about war. He attended music school, playing classical music and dreaming of a career as a cellist in Europe. He discovered in Sweden that things aren’t so simple. He had to learn the language, establish himself, and study. Eventually, encouraged by his partner who he met in Sweden, he started studying communications and began working in TV.
Director Hogir Hirori. Photo: Dogwoof
“Sabaya” is the third part of a trilogy that Hirori began working on in 2014, when ISIS attacked Sinjar in Iraq. They killed thousands of Yazidi men and raped and kidnapped thousands of women. Hundreds of thousands fled, seeking refuge on Mount Sinjar. “I was shocked that nobody was reporting on what was happening,” Hirori recalled. “I felt a disaster approaching, but nobody wanted to report about it. So I packed my bags, my camera and my equipment, and traveled without knowing exactly what I would do there. My wife was in late pregnancy with our first son. I thought that if I started reporting from there, perhaps other journalists would come, and then politicians would begin taking action. It was early in the war when people started fleeing their homes, and ISIS started publishing its propaganda pictures of decapitation in the streets.”
Only nine people showed up for his flight, which should have been full, because only those who really had to fly made the journey. “There was a silence and a feeling on the plane that we were flying towards death,” he recalled. “Everybody thought I was crazy. When I arrived, I realized I couldn’t stop the war with my camera. The possibilities were limited. The photos I sent over social media reached my friends and a few Swedish media outlets, but their impact was only partial. “
A few days later, other journalists arrived. Hirori began filming what would be the first film in the trilogy, “The Girl who Saved My Life” (2014). “The Deminer” (2018) followed. The process of making the two films repeatedly brought him back to his country of birth and to suppressed childhood memories – the bombings, the battles he had fled and the people who remained behind. “When I completed the second film, I decided again, just as I did after the first, that I’d never return,” he said. “I already had a child, I felt good with the films, and I thought there was no reason to endanger myself again.”
It was Hirori’s wife Lorin, a journalist herself, who suggested he make a third film to tell the abducted Yazidi women’s story. They originally planned to go together to Syria along with a big film crew. But the situation on the ground made that impossible. They decided Hirori would go alone, so as not to put others in danger. He followed the operations of the Yazidi Home Center, which rescues Yazidi girls from their captors. Hirori visited Syria six times to complete the film. Each time, he was director, photographer, producer and sound man. Working alone wasn’t just a technicality. The work completely consumed him.
Hirori grew up in a Muslim majority town, but he had childhood friends, neighbors, and schoolmates who were Yazidis. After making his first film, he understood better what the Yazidis had been through as a religious minority. He said he gained a deep understanding of the need to talk about racial and religious hatred and discrimination. In the film, Hirori takes his viewers deep into two places near each other but profoundly different. The first is the al-Hawl camp in northeastern Syria, close to the border with Iraq. The camp, run by the Syrian Democratic Forces, is home to 73,000 refugees, most of them women and children, including thousands of ISIS supporters and members.
The second place is the home of Mahmud, a Yazidi Home Center volunteer. It serves as a shelter for Yazidi women and girls who Mahmud and his fellow volunteers have rescued at huge risk from al-Hawl. Viewers see Mahmoud’s family, especially his mother, wife and young son. “Al-Hawl is a huge camp, like a whole town. It’s hard to control,” Hirori said. “It’s divided into seven sections, one of which is designated for foreigners from around the world. Women living in the camp wear the niqab, but sometimes men don a niqab to infiltrate the camp. Anything can happen there: weapons smuggling, bomb making, stabbings and shootings. You have to be ready for anything. The camp’s economic situation is unstable. Everything is chaotic, and even though ISIS has been defeated militarily, it is still recruiting and strengthening from day to day.”
The film shows the rescue from the camp of Yazidi girls abducted by ISIS. Mahmud and Ziad, another center activist, drag the girls out of tents. They are armed with pistols, mobile phones, and intelligence they have received from Yazidi infiltrators, many of whom are girls who previously escaped ISIS captivity and agreed to return to the inferno.
The film depicts Mahmud’s home as an island of mutual aid, empathy and solidarity. “I lived there while I was filming the documentary,” Hirori said. “They were like family to me. They shared the little they had with me and the ‘guests’ – Yazidi girls rescued from al-Hawl. Mahmud’s mother called me ‘son.’ It is so typical of the Middle East. It reminded me of my childhood. The hospitality where a guest receives food even before the children, and the women help each other even in the most difficult situations.”
The story of the women themselves is at the film’s core. They are not interviewed in the standard sense of the word, but there are conversations. “I hate this world. Everything is dark,” says one of them. “I was in captivity for five years and now I’m here alone.” Another girl asks: “Why? How did God let this happen?” Another tells her story: “I was kidnapped. I was abducted and taken to Mosul. They forced me there to get married for the first time. Me and 61 other girls, just young girls. Then they took us from Mosul to al-Raqqa in Syria, where they gave us to different men. They believe that the Yazidi religion is an infidel religion and so Yazidi girls must be sabaya who clean their houses and are their sex slaves. Abdul Rahman chose me in al-Raqqa. He forced me to marry him. After a year, he died in the war. So, I was moved to a house with ISIS women to be sold to another man. They guarded me the whole time. They controlled my whole life, ever since I was a young girl. My heart is completely broken.”
One of the girls, seven-year-old Mitra, was abducted from Sinjar when she was just a year old. Her parents are still missing. She speaks only Arabic, not Kurdish because she has spent almost all of her short life in captivity. Another of the rescued Yazidi describes what ISIS fighters did to her. “I was sold to 15 different men,” she recalls. The first ISIS fighter to take me was a Swede. He beat me and made a hole in my head. Then I was put in prison and sold to someone in Syria, and later to a Tunisian. He broke my teeth.” After all she had been through, the woman decided to infiltrate back into al-Hawl after her release.
“I was shocked when I first met the Yazidi women infiltrating the camp,” Hirori said. “I had heard about them before, but I was shocked that there are people with such courage. Women who are willing to risk their lives after having been saved. When I asked them if they really wanted to do it, if they weren’t scared, they got annoyed and said of course they wanted to. They said they have nothing to fear, nothing to lose anymore, that it is important for them to help other women.”
Hirori’s trilogy is about the war that has devastated Iraq and Syria. “This war is not just about bombs falling on towns in the Middle East and causing people to flee for Europe,” he said. “We are all responsible for this war in one way or another. Modern Western countries manufacture the weapons. Some fight for oil or fight for influence because of their interests in the region. As a result, countries in the region have been at war for ages, so many years that generation after generation is born and dies without even receiving any education, without having the opportunity to serve food without the fear of being bombed.”
Hirori speaks of long-term solutions to end the cycles of violence, but events in this blood-soaked strip of land in northeastern Syria that have transpired since his film was made do not bode well. On the one hand, ISIS forces are strengthening and again attacking prisons in the region. On the other, Mahmud, the film’s hero, died of a heart attack, and Ziad has been forced to escape Syria after ISIS targeted him and tried to kill him several times.
Some Yazidi women have returned to their homes and families, but others have no one to return to. The Yazidi Home Center has saved over 200 women and girls, but this story isn’t over yet. Herein perhaps lies the bottom line of “Sabaya”: We are now in 2022 and over 2,000 Yazidi women are still missing, still being held as sex slaves and passed from hand to hand, sold as a commodity.
בגיל 70, דרור פיילר עדיין זכור כמי שהיה ממארגני משטי המחאה לעזה וכמי שעמד מאחורי המיצב עם צילום המחבלת המתאבדת שהושחת על ידי שגרירנו בשוודיה. בראיון מספר המוזיקאי האוונגרדי על האיומים, המכות ואיסור הכניסה לארץ, ומזכיר שלמרות הרעש שהוא יוצר, כל רצונו הוא שקט ושלום במזרח התיכון.
גיל שבעים יושב בימים אלו המוזיקאי האקספרימנטלי, האמן והאקטיביסט הפוליטי דרור פיילר בביתו שבסטוקהולם ומלחין יצירה מוזיקלית לתזמורת של שמונים נגנים. זו משימה שיש בה מידה לא מעטה של אופטימיות, בהתחשב בעובדה שאיש לא הזמין את היצירה ושאולמות הקונצרטים באירופה סוגרים בימים אלו את דלתותיהם בזה אחר זה. בהנחה שהיצירה אכן תוצג לקהל ביום מן הימים, סביר להניח ששמות התואר שהמאזינים יצמידו לה, כמו לרוב עבודותיו של פיילר, יהיו "אוונגרדית", "ניסיונית", "לא קומוניקטיבית" או סתם "רעש". אך גם אם יש משהו בכינויים אלו, עבודתו של פיילר בעשורים האחרונים כוללת מרכיבים ביוגרפיים מהילדות בקיבוץ, השירות בצנחנים, ההגירה לשוודיה והגלות באירופה. יש בה אמירה אידיאולוגית, הצהרה אמנותית וגם מרכיבים אישיותיים.
בישראל מוכר פיילר, יש שיאמרו ידוע לשמצה, בזכות פעילותו הפוליטית, ובעיקר ארגון המשטים לעזה והיצירה מעוררת המחלוקת "שלגיה ושיגעון האמת" שיצר יחד עם רעייתו, גונילה. יצירה זו, ששגריר ישראל בשוודיה ניסה להשחית, מעצריו של פיילר בישראל, תמיכתו ב-BDS והצהרות הנמצאות הרחק מגבולות הגזרה של הדיון הציבורי הלגיטימי בישראל – כל אלה משכו אליהם תשומת לב שלעתים באה על חשבון המוזיקה. עם זאת, יצירותיו של פיילר מבוצעות וזוכות להצלחה ברחבי העולם. לפחות עד כמה שמוזיקה אמנותית ולא מסחרית יכולה לזכות להצלחה.
פיילר נולד ב-1951 בתל אביב. בכיתה ח' עזב את הבית והחל ללמוד בפנימיית "מקווה ישראל", שם סיבכה אותו דעתנותו עם מוריו והוא הועזב אחרי שנתיים. הוא חזר להוריו, שבשלב זה עברו ליד-חנה, קיבוץ שהתפלג מתנועת "הקיבוץ המאוחד" והפך ליחיד בארץ שתמך במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). הוריו של פיילר היו פעילי מפלגה. אביו, אליעזר (נפטר ב-1993), היה מזכירו של ח"כ שמואל מיקוניס, מזכ"ל המפלגה. אמו, פנינה (נפטרה ב-2022 בגיל 98), עסקה באקטיביזם עד שנות התשעים לחייה. זיכרונות הילדות של פיילר פוליטיים מאוד – הוא מספר על הפגנות וחלוקת כרוזים, ריסוס סיסמאות נגד הכיבוש יחד עם אביו כבר ביוני 1967, והוא זוכר ויכוחים סוערים בין אמו להנהגת המפלגה ונסיעה להפגנה נגד החרמת אדמות ערבים עם אורי אבנרי ודן בן-אמוץ.
פיילר היה פעיל בברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) וגם שם הסתבך בדעתנות-יתר והואשם בטרוצקיזם, האשמה שלקח על עצמו בגאווה, למרות שכלל לא היה טרוצקיסט. אלו היו סוף שנות השישים ופיילר היה במרכז העניינים של השמאל הרדיקלי הישראלי – הוא ליווה את אביו בזמן הפילוג בין מק"י לרק"ח והצטרף לקבוצת שי"ח שנחשבה ל"שמאל חדש" וכללה, בין השאר, את יצחק לאור, רן כהן וניבה לניר. שנים לאחר מכן, ב־1986, נפגש אביו בבוקרשט עם אנשי אש"ף כשהמעשה היה לא חוקי. "זה היה חשוב", אומר פיילר, "הם נסעו למרות האיסור ודיברו שם על דו-קיום. הייתי גאה ושמח שאבי היה חלק מזה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא פגש מנהיגים פלסטינים, אבל בפעם הזו זה היה פתוח וגלוי כדי לאתגר את החוק הטיפשי שאסור לדבר עם אויבים על שלום".
המוזיקאי דרור פיילר. צילום: Pelle Seth
בסוף שנות השישים התגייס לצה"ל. "כל קומוניסט יודע שכוח פוליטי צומח מקנה הרובה, את זה אמר מאו צה טונג וזה היה כתוב על אוהל הסיירים שלי בגדוד חמישים", מספר פיילר בראיון בביתו שבסטוקהולם, יותר מחמישים שנה אחרי גיוסו לצנחנים. "המפלגה הקומוניסטית לא היתה נגד הצבא, להיפך, היא התנגדה להפקרתו לימין. היה לי חשוב להיות בצבא. הייתי ילד חיוור שנשרף בשמש, קטן ממדים, לא חזק ועם פה גדול. היה לי חשוב להראות קצת גבריות ומאצ'ואיזם. זו גם היתה הפעם הראשונה שפגשתי מקרוב חלקים גדולים בחברה הישראלית, דתיים ומזרחים למשל".
מפגשים אלו וגם המסגרת הצבאית לא גרמו לפיילר לשנות את השקפת עולמו. בעזה ב־1970 סירב למלא פקודה לירות לתוך המון שמישהו מתוכו השליך רימון על החיילים בטענה כי איננה חוקית, ישב בכלא הצבאי ולבסוף נזרק מהגדוד ונשלח לסיים את השירות בקיבוצו. הצבא השאיר בכל זאת חותם והיה התחלה לגישה מוזיקלית ייחודית. "ב-1970 באזור בלוזה (בצפון מערב סיני) נשלחנו לפתוח ציר לאורך תעלת סואץ בכל בוקר. המצרים ידעו בדיוק מתי נגיע ואיפה נהיה ויום אחד הם טיווחו את הצומת שסיימנו בו את הסיור. נהג המשאית שהיה אמור לאסוף אותנו נבהל מההפגזה, התחיל לנסוע לפני שהספקנו לעלות, ונאלצנו לרוץ אחרי המשאית עד שהיא נעצרה כי פגז נפל ממש לפניה. כך הספקנו לעלות ומישהו הוציא את הנהג מההלם כדי שימשיך לנסוע. בזמן הריצה הפגזים נפלו והרעש היה כאילו האוויר נקרע. אחר כך בא הצלצול והסתימה שנשארת באוזניים. זה שטח פתוח בלי הרים ובלי הד וזה יוצר רעש מיוחד מאוד. שנים ניסיתי לשחזר את הסאונד הזה ביצירה שלי ולעשות סימולציה אלקטרונית שלו. לא הצלחתי. אי אפשר לשחזר באולפן את האפקט של האדרנלין ואת הפחד". והיתה עוד חוויה צבאית שלימים חדרה למוזיקה של פיילר. "כשישבתי בבידוד בכלא צבאי, התא היה קטן מאוד, האור דלק כל הזמן ולא היה באזור אף אדם. יכולתי לשמוע רק את קצב הלב שלי, קולות כאוטיים מהבטן וצליל גבוה שאולי בא מהמוח שלי, או שאולי זה רק היה דמיון. במוזיקה שלי ישנם המרכיבים האלו: קצב, תנועות כאוטיות וצלילים גבוהים".
דאעש הכריז עליהן ככופרות והפך אותן לשפחות־מין ומשרתות המועברות מגבר לגבר. אלפיים נשים יזידיות עדיין נעדרות, ומאתיים ניצלו בזכות חברותיהן שחזרו אל התופת בצפון־מזרח סוריה. "סבאיה", הסרט שתיעד את חייהן, זכה באוסקר השוודי והוקרן ברחבי העולם, אבל ההצלחה לא מנחמת את הבמאי הוגיר הירורי.
כסרט תיעודי העוסק במלחמה, "סבאיה" (Sabaya) הוא חריג למדי. אין בו ראשים מדברים והסברים פוליטיים, לא מפות עם חצים וצירי זמן ולא מוזיקה דרמטית. אין גם מנחה המסתובב באזורי הקרבות ומדבר למצלמה בין שריקות הכדורים. אין אפילו ראיונות במובן המקובל של המילה. כל מה שיש בו הן פיסות מציאות המועברות ללא פילטר, ללא ריגושים זולים וללא מעטפת קולנועית מסובכת מדי. למרות כל זאת, הוא זכה בשבוע שעבר בפרס הסרט התיעודי הטוב של 2021 בטקס פרסי ה"גולדבאג", המקבילה השוודית לאוסקר, ופסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל דוקאביב הישראלי וסאנדנס האמריקאי, העניקו לו ולבמאי שלו, הוגיר הירורי, פרסים יוקרתיים.
הסרט, שזמין לצפייה בשירות ה־VOD של יס, מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו — גורלן של נשים יזידיות שנשבו בידי כוחות דאעש בעיראק ובסוריה. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים שלקחו על עצמם לחלץ את הנשים שהוחזקו בידי דאעש כ"סבאיה" — שפחה שניתן לאנוס אותה, להעביד אותה ולמכור אותה הלאה בהסתמך על אידיאולוגיה דתית והצדקות תיאולוגיות. אנשי דאעש טוענים שהנשים והנערות היזידיות הן בנות דת הכופרת באיסלאם ועובדת את השטן, לכן זוהי מצווה דתית להפכן לסבאיה.
מציאות זו מתרחשת גם בימים אלו וזו אולי הסיבה שהבמאי הירורי אומר שהצלחתו של הסרט בפסטיבלים במערב איננה העיקר. "מה שראיתי בשטח, מה שצילמתי הוא מה שאני מראה בסרט. בלי ראיונות והסברים", הוא אומר בראיון. "הרעיון הוא שהצופים ירגישו את המציאות עצמה ושיהיה תיעוד שאפשר להשתמש בו. שהיזידים יוכלו להשתמש בו. ברור שהיה חשוב לי גם שזה יהיה סרט טוב, שאנשים יאהבו אותו, אבל הכי חשוב היה התיעוד".
סיפורו האישי של הירורי הוא שהביא אותו לעסוק במלחמה ובתוצאותיה. הוא נולד ב–1980 בכורדיסטאן העיראקית והגיע לשוודיה כפליט בן 19 אחרי מסע קשה בן שלושה חודשים. "כמו כל בני גילי באזור, ראיתי כילד צעיר בשנות ה–90 את השלכות המלחמה בכורדיסטאן העיראקית. כמו כולם ברחתי ב–1991, הלכתי לאיבוד כבן 11 והייתי בלי הוריי במשך שבועות. אבי היה לוחם פשמרגה בהרים ואמי וסבתי העבירו אותנו ממקום למקום כי המשטר העיראקי רדף אחרי המשפחה שלי".
הוגיר הירורי צילום: Dogwoof
אבל ילדותו של הירורי כללה גם דברים אחרים. הוא היה תלמיד בבית ספר למוזיקה, ניגן מוזיקה קלאסית וחלם על קריירה של צ'לן באירופה. כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא גילה שהדברים לא פשוטים כל כך. הוא היה צריך ללמוד את השפה, לבסס את עצמו בחיי העבודה ולהשתלב בלימודים. בסופו של דבר, בעידודה של בת זוגו שאותה פגש בשוודיה, החל ללמוד תקשורת והשתלב בעבודה בטלוויזיה.
הסרט "סבאיה" הוא למעשה חלק שלישי בטרילוגיה שהירורי החל ליצור ב–2014 עם המתקפה של דאעש על העיר סינג'אר בעיראק. נהרגו בה אלפי גברים יזידים ואלפי נשים נאנסו ונחטפו. מאות־אלפים ברחו מהאזור וחיפשו מסתור בהר סינג'אר. "הייתי בהלם מכך שאיש לא מדווח על מה שקורה", נזכר הירורי, "הרגשתי שהאסון בדרך אבל אף אחד לא רוצה לדווח על זה. אז ארזתי תיק, את המצלמה ואת הציוד שלי ונסעתי בלי לדעת מה בדיוק אעשה שם. אשתי היתה בהריון מתקדם עם בננו הראשון. חשבתי שאם אתחיל לדווח משם אולי יבואו עיתונאים נוספים ואז גם פוליטיקאים יתחילו לפעול. זה היה ממש בתחילת המלחמה, באותו יום שאנשים החלו לברוח מבתיהם ודאעש הוציאו את תמונות התעמולה של עריפת ראשים ברחובות.
"אני זוכר שלמרות שהטיסה היתה אמורה להיות מלאה, רק תשעה אנשים היו עליה כי רק מי שממש היה חייב טס לשם. היתה במטוס שתיקה ותחושה שאנחנו טסים אל המוות. כולם חשבו שאני מטורף. כשהגעתי לשם הבנתי שזה לא בדיוק אפשרי לעצור את המלחמה עם המצלמה שלי, שהאפשרויות מוגבלות והתמונות שהעברתי ברשתות החברתיות אמנם מגיעות לחברים שלי ולכמה אמצעי תקשורת בשוודיה — אבל השפעתן היתה חלקית". כמה ימים מאוחר יותר הגיעו גם עיתונאים אחרים והירורי החל לצלם את מה שנהפך לסרט ראשון בטרילוגיה — "הילדה שהצילה את חיי" (The Girl Who Saved My Life, 2014). בהמשך הוא יצר את סרטו השני, "שולה המוקשים" (The Deminer, 2018). תהליך היצירה של שני הסרטים החזיר אותו שוב ושוב לארץ הולדתו ולזיכרונות הילדות שהדחיק — ההפגזות, הקרבות מהם ברח והאנשים שנשארו מאחור. "כשסיימתי את הסרט השני החלטתי שוב, ממש כמו אחרי שסיימתי את הראשון, שלעולם לא אחזור לשם", הוא אומר, "היה לי כבר ילד, הרגשתי טוב עם הסרטים שכבר עשיתי וחשבתי שאין צורך להסתכן שוב".
היתה זאת דווקא לורין, אשתו של הירורי ועיתונאית בעצמה, שהציעה לעשות בכל זאת סרט נוסף ולתאר את סיפורן של הנשים היזידיות שנחטפו. הרעיון המקורי היה לנסוע יחד לסוריה ולקחת צוות צילום גדול, אבל המצב בשטח לא איפשר זאת. הם החליטו שהירורי ייסע לבדו כדי לא לסכן אחרים, וישתלב בפעילות של "מרכז הבית היזידי", ארגון מקומי שמנהליו החליטו לחלץ את הנערות היזידיות מידי שוביהן. בסופו של דבר נזקק הירורי לשש נסיעות לסוריה כדי להשלים את הסרט. בכולן הוא תפקד כבמאי, צלם, מפיק ומקליט. העובדה שנאלץ לפעול ללא צוות צילום איננה טכנית בלבד: הוא נבלע בעבודה על הסרט.
הבית שבו מצילים
הירורי אינו יזידי בעצמו. הוא גדל בעיר עם רוב מוסלמי, אבל היו לו בילדותו שכנים, חברים ושותפים ללימודים שהיו יזידים. אחרי שהשלים את סרטו הראשון הוא הבין טוב יותר את מה שעברו היזידים כמיעוט דתי, ולדבריו הבין לעומק את הצורך לעסוק בשנאה ובאפליה המתבססת על חזות האנשים, מוצאם ודתם. בסרט הוא לוקח את צופיו עמוק אל שני מקומות קרובים אך שונים מאוד. הראשון הוא מחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול סוריה־עיראק. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו כ–73 אלף פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. המקום השני הוא ביתו של מחמוד המשמש גם בית מחסה לנשים, לנערות ולילדות היזידיות שמחמוד וחבריו, מתנדבי מרכז הבית היזידי, מצליחים לחלץ תוך סיכון חיים ממחנה אל־הול. כך מתוודעים הצופים גם לחלק ממשפחתו של מחמוד, ובעיקר אמו, רעייתו ובנו הצעיר.
"אל־הול הוא מחנה גדול מאוד, כמו עיר שלמה, וקשה לשלוט בו", מסביר הירורי, "הוא מחולק לשבעה חלקים, מתוכם אחד מיועד לזרים שהגיעו מרחבי העולם. הנשים שחיות בו לבושות ניקאב, אבל לעיתים גברים מסתננים פנימה ומסתתרים גם הם תחת ניקאב. הכל יכול לקרות שם: מבריחים נשק למקום, מכינים פצצות, רוצחים בדקירות ובירי. צריך להיות מוכן לכל. המצב הכלכלי במקום לא יציב, הכל כאוטי, ולמרות שדאעש נוצח צבאית — הוא עדיין מגייס חברים והוא מתחזק מיום ליום". בסרט נחשפים הצופים לחילוץ של נערות יזידיות שנחטפו על ידי דאעש מתוך המחנה כאשר מחמוד וזיאד, איש המרכז היזידי, שולפים אותן מתוך אוהלים כשהם חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות, רבות מהן נערות שנשבו בעבר בידי דאעש והסכימו לחזור לתוך התופת. מהצד השני חושף הסרט את ביתו של מחמוד. זהו אי של עזרה הדדית, אמפתיה וסולידריות. "חייתי שם בתקופה שצילמתי את הסרט", נזכר הירורי, "הם היו כמו משפחה בשבילי. לא היה להם הרבה אבל הם חלקו כל מה שהיה להם איתי ועם 'האורחות' — הבנות היזידיות שחולצו מאל־הול. אמו של מחמוד קראה לי 'בני'. זה טיפוסי כל כך למזרח התיכון והזכיר לי את הילדות שלי — את קבלת האורחים כשהאורח מקבל אוכל אפילו לפני הילדים, והנשים עוזרות זו לזו גם במצבים הכי קשים".
בת שבע, חטופה
וזהו לבו של הסרט — סיפורן של הנשים עצמן. הן אמנם לא מתראיינות במובן המקובל, אך יש קטעי שיחה. "אני שונאת את העולם הזה, הכל שחור", אומרת אחת מהן, "חמש שנים בשבי ועכשיו אני פה לבד". אחת הנערות שואלת "איך אלוהים נתן לזה לקרות?" ואחרת מספרת בתמצית את קורותיה: "חטפו אותנו ולקחו אותנו למוסול. שם הכריחו אותי להתחתן לראשונה. אני ועוד 61 בנות. רק בנות צעירות. אחר כך לקחו אותנו ממוסול לא־רקה בסוריה. שם הם נתנו אותנו לגברים שונים. הם חושבים שהדת היזידית היא של כופרים ולכן כל הבנות היזידיות צריכות להיות סבאיה שתנקה להם את הבית ותהיה השפחה שלהם. שם עבדול־רחמן בחר בי. הוא כפה עלי להתחתן איתו. אחרי שנה הוא מת במלחמה אז העבירו אותי לבית עם נשים של דאעש, כדי למכור אותי לגבר אחר. שמרו עלי כל הזמן, כל החיים שלטו בי, מאז שהייתי קטנה. הלב שלי שבור לגמרי".
אחת החטופות היא מיטרה בת השבע. היא נחטפה מסינג'אר כשהיתה בת שנה. הוריה עדיין נעדרים והיא דוברת ערבית בלבד ולא כורדית, כי שהתה כמעט כל חייה הקצרים בשבי. משוחררת אחרת מספרת על מה שעוללו לה אנשי דאעש: "מכרו אותי ל–15 גברים שונים. איש דאעש הראשון שלקח אותי היה שוודי. הוא היכה אותי ועשה לי חור בראש. אחר כך ישבתי בכלא שלהם ומכרו אותי למישהו בסוריה. ואחר כך למישהו מתוניסיה. הוא שבר לי את השיניים". למרות כל זאת החליטה אותה אישה לשמש כמסתננת למחנה אל־הול אחרי שכבר שוחררה. "הייתי בהלם כשפגשתי את המסתננות היזידיות בפעם הראשונה", אומר הירורי. "שמעתי עליהן קודם אבל הייתי המום מזה שיש בני אדם עם אומץ כזה, נשים שמוכנות לחזור ולסכן את חייהן אחרי שניצלו. כששאלתי אותן אם הן באמת רוצות לעשות זאת, אם הן אינן מפחדות, הן רק התעצבנו ואמרו שברור שהן רוצות. הן אמרו שאין להן ממה לפחד, שאין להן כבר מה להפסיד, שחשוב להן לעזור לנשים האחרות".
טרילוגיה של חורבן
הטרילוגיה של הירורי היא על המלחמה המחריבה את עיראק וסוריה בשנים האחרונות. "המלחמה הזאת איננה רק פצצות הנופלות על ערים במזרח התיכון שגורמות לאנשים לברוח מבתיהם ולבוא לאירופה", הוא מסכם. "יש כאן מלחמה שכולנו אחראים עליה בצורה זו או אחרת. יש מדינות מודרניות ומערביות המייצרות את הנשק, יש את אלו הנאבקות על הנפט ואת אלו הנאבקות על השפעה בגלל אינטרסים באזור. כתוצאה מכך, מדינות האזור נמצאות במלחמה שנים רבות כל כך עד שדור אחרי דור נולד ומת בהן בלי שיספיק אפילו לקבל חינוך והשכלה, בלי שקיבל אפשרות להגיש אוכל לשולחן ללא פחד מהפגזה".
הירורי מדבר על פתרונות ארוכי טווח למצוקה ולסיום מעגל האלימות, אבל בחודשים שעברו מאז שסיים את צילומי הסרט — ההתרחשויות בפיסת הארץ העקובה מדם של צפון־מזרח סוריה אינן מבשרות טובות. מצד אחד כוחות דאעש התחזקו וחזרו להילחם ולתקוף בתי כלא באזור. מהצד השני מחמוד, גיבור הסרט, מת מהתקף לב וזיאד נאלץ לעזוב את המדינה לאחר שאנשי דאעש שמו אותו על הכוונת וניסו לחסלו כמה פעמים. חלק מהנשים היזידיות חזרו אמנם לבתיהן ולבני משפחותיהן, אך לחלקן לא נותר אל מי לחזור. פעילות הבית היזידי הצילה יותר מ–200 נשים, ילדות ונערות, אבל זהו סיפור שטרם נגמר. וכאן אולי מונחת השורה התחתונה והחשובה של "סבאיה": השנה היא 2022 ויותר מ–2,000 נשים יזידיות המוחזקות כשפחות מין ונמכרות מיד ליד עדיין נעדרות.
פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.
לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.
אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.
פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?
המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.
מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.
כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.
בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.
A week after the International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism left Malmö, local Jewish leaders have differing views about the battle and challenges ahead.
MALMÖ – The international focus may have moved on following last week’s International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism here, but community leaders here are under no illusions about the battle ahead. In the eyes of some, this southern Swedish city has become part of the problem rather than part of the solution in recent years, with numerous instances of harassment and antisemitic attacks. These problems were not ignored at the forum, though local Jewish activists know that a one-day conference featuring world leaders and Swedish dignitaries won’t bring change on the ground when it comes to hate crimes against the community.
Swedish Prime Minister Stefan Löfven, the man behind the forum, visited Malmö a day before the main event and met with local Jewish community leaders. One of them was Rabbi Moshe David Hacohen, who recounts how he told the premier that he really appreciated his efforts to bring the forum to the city. “It wasn’t an easy choice,” says Hacohen, who is originally from Tekoa, Israel. But he noted that, for him, the forum was “happening from the top down: delegates came from all over the world, but not much attention was paid to Malmö itself.”
Hacohen’s work, on the other hand, takes the opposite approach. Apart from being the city’s rabbi, he is also one of the founders of Amanah, a grassroots organization featuring members of Malmö’s Jewish community and the Malmö Muslim Network, which is represented by local imam Salahuddin Barakat. “Of course there’s a problem of antisemitism in Malmö – everybody acknowledges that,” Hacohen says. “Every time there’s an escalation in the Israeli-Palestinian conflict, Jewish children suffer from it at schools and we see the effect of it in the streets.” But Hacohen tries to approach the problem in a unique way. He talks about long-term change and doesn’t see the situation as a result of tensions between the Jewish and Muslim communities. “Morally, we should avoid generalizations and racism toward other groups,” he says. “We must also remember that antisemitism doesn’t come only from the Muslim community; there’s also an old, traditional, European antisemitism to be addressed.”
Imam Salahuddin Barakat and Rabbi Moshe David Hacohen
Hacohen and his Muslim counterparts believe in tackling this challenge in several ways. These include school programs combating racism; a digital project that simulates dealing with antisemitic situations; addressing Holocaust denial in schools; and monitoring social media that can potentially “poison the minds of 9- and 10-year-olds.” Hacohen doesn’t claim Amanah has solved the problem of antisemitism in Malmö – but says it’s a start at least. “During the last Gaza conflict [in May], there was increased tension in the city, as we’ve seen in the past, since there’s a large Palestinian community here,” he says. “There were demonstrations against Israel, and as usual some of the protesters started to shout antisemitic slogans. But this time, these people were removed by imams who left their comfort zone and protected their Jewish neighbors. “In the same way, we stood alongside our Muslim neighbors when supporters of a far-right Danish politician who was denied access to Sweden filmed themselves burning and kicking the Koran in the streets of Malmö,” he adds.
Skeptical voice
Not all Jewish activists voice such optimism. Ilan Sadé, for instance, is an Israeli-born lawyer, news site owner and Malmö-based politician who leads the right-wing Citizens’ Coalition party, which is yet to make into Sweden’s parliament but holds four seats at various city halls in southern Sweden. “I’m not against the forum taking place in Malmö,” he says, “but this might just be an attempt to improve Malmö’s image.” Sadé is skeptical when it comes to the ruling Social Democratic party’s efforts to combat antisemitism. “There’s a problematic connection between the Social Democrats and the immigrant population in neighborhoods like Rosengård,” he says, referring to a hardscrabble Malmö neighborhood known for its gang-related crime.
“The Social Democrats have very wide support there, and they don’t want to lose it; they need to keep the balance,” he charges. “And of course, there are also many people from Arab countries who are party members. There were incidents like the one when members of the party’s youth league were heard shouting slogans like ‘Crush Zionism’ at demonstrations. That’s at least borderline antisemitism – they don’t shout that against other countries.”
Ilan Sade. Photo: Tomas Fransson
According to Sadé, there was a new wave of hate when the latest conflict broke out in Gaza last May. “There’s a gray zone between hatred of Israel and antisemitism,” he says, adding that though the Social Democratic party and Malmö City Hall are at least trying to combat antisemitism, it still “felt uncomfortable to see cars driving around town shouting and waving Palestinian flags. These days, hate spreads very quickly on social media and we saw these scenes all over Europe.” Sadé believes the root of the problem is found in many places. He cites the so-called cellar mosques that, unlike established mainstream mosques, have imams who spread Islamist propaganda. He also highlights what he sees as a “chaotic situation” in local schools, and immigrant families who are inspired by Arab networks news. He alleges that there is a lack of determination to prevent, stop and prosecute hate crimes. “The police file on the attacks against the Chabad rabbi of Malmö is as thick as a Dostoevsky book,” Sadé says. “There are about 160 to 180 cases registered: anything from spitting on him to cursing and harassing him. This is absurd. In Sweden, a religious leader should be able to walk down the street. Priests can do it, imams can do it, so why not a rabbi? This should be prioritized, and it isn’t.”
When Sadé is asked what he would do differently, his solutions focus on more restrictive immigration policies, teaching Western values in Swedish schools, combating foreign Wahhabist and Salafist ideologies, which he says have spread among the immigrant populations, and preventing foreign funds from countries like Turkey or Qatar reaching local organizations. “If you bring so many uneducated people from the Middle East,what you get in the end is a new Middle East,” he says, echoing the thoughts of many far-right groups.
Those on the other side of the debate, like Hacohen, would admit that more work needs to be done. However, they would argue that leaders on the municipal level like Malmö Mayor Katrin Stjernfeldt Jammeh and, on the national level, Löfven are committed to the issue, as are opposition leaders in both the municipal and national arenas. Some of the steps currently being discussed and promoted are stepping up police work, changing prosecution policies for hate crimes, legislating against organized racism and more work in local schools. Compared to the past, the Swedish discourse on antisemitism, on all sides of the political spectrum, is clearer and unequivocal.
Prime Minister Löfven said last week that “even though antisemitism should belong to the past, we see it spreading in society even today. Hatred of Jews exists in our history, in extreme right-wing groups, in parts of the left and in Islamist environments.” He concluded by saying that “we all have a duty to stand up to antisemitism. An important part of this is remembering the Holocaust, which is becoming harder now that less and less survivors can tell their stories.” Löfven has stated on many occasions his commitment to the survivors, and to Jewish communities in Malmö and elsewhere. Whether this commitment turns into concrete steps and a real change in the lives of the city’s Jews remains the challenge now the circus has left town.
Heads of state from several European countries and a world-famous Israeli historian were the stars of the show at last week’s International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism in Malmö.
MALMÖ – A governmental pledege to establish a new Holocaust museum, a plan to criminalize organized racism, and vows by social media giants to increase funding to combat antisemitism on their platforms – these were among the main highlights that emerged out of last week's International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism, which was held in Malmö, the third largest city in Sweden.
The Swedish government invited some 50 heads of state to the International Forum, but few sent their highest-ranking officials. Notable exceptions included the prime ministers of Albania, Estonia, Slovakia and Ukraine, and the presidents of Finland, Latvia, Romania and North Macedonia. Naturally, the host nation was represented at the highest levels, by Prime Minister Stefan Löfven, other senior ministers, and the country’s king and queen. Israel, meanwhile, was represented by Diaspora Affairs Minister Nachman Shai, while President Isaac Herzog made a virtual appearance. As he was entering the conference, Shai told the local media that “a new chapter of combating antisemitism is starting in Malmö today.”
Prime Minister Stefan Löfven at the Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism, in Malmö on October 13, 2021. Photo: Ninni Andersson/Government offices of Sweden
Even though Sweden itself has witnessed numerous antisemitic incidents in recent years, the Swedish government has been recognized as a world leader in efforts to tackle the scourge globally. “Threats and hatred against Jews remain widespread in many societies and have unfortunately increased, not least through social media,” Swedish Education Minister Anna Ekström said in an interview with Haaretz. “We can and we must do more to combat antisemitism, counter Holocaust denial and distortion, and promote democratic values and respect for human rights,” she added.
Originally planned to coincide with the 20-year anniversary of the Stockholm International Forum, the coronavirus pandemic put the conference on hold for a year. The original forum in 2000 was initiated by then-Prime Minister Göran Persson, as part of his efforts to deal with young people’s lack of knowledge about the Holocaust and a rise in antisemitism. Internationally, Persson’s campaign led to the foundation of what is now known as the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA), which is best known for its working definition of what antisemitism is.
Persson himself wasn’t present at last week’s conference, but the honorary chairman and senior academic adviser at the original forum, Israeli Prof. Yehuda Bauer, was. In a powerful speech, Bauer, now 95, told delegates: “We remember because this is an extreme case of a general human disease. This is not a Jewish illness, though the Jews are the obvious first victims. Antisemitism is a cancer in the body politic of the world’s societies.” The forum’s program was defined as “action-orientated,” as world leaders and representatives of private and civil society organizations were asked to present pledges and concrete programs to promote Holocaust remembrance and combat antisemitism.
Professor Yehuda Bauer at the Malmö Forum. Photo: Mikael Sjöberg/Government offices of Sweden
Sweden’s incumbent premier, Löfven, told the conference: “We’re not looking for another declaration, we’re looking for a way to translate the principles of these [Stockholm Forum and IHRA] documents into reality. It’s our duty to continue to tell the stories of Holocaust survivors when they are no longer among us; it’s our duty to do whatever necessary to counter the forces that threaten human dignity. It’s our duty to remember and react,” he said.
“I’ll never forget that when I was there, I learned from Prof. Bauer – one of the most forceful minds I’ve ever met – that the easiest thing to do when you’re a teacher dealing with an expression of antisemitism in the classroom is to pretend you didn’t hear it,” she relayed. “The next easiest thing is to simply tell the student to leave. None of this works. The strongest tool against antisemitism is for the teacher to have the time, the resources, the courage and the support of school leadership to interact with the young person. This takes time, it’s difficult and challenging.”
‘The guts to fight’
Several leading Jewish organizations were present at the conference, including the American Jewish Committee, the Anti-Defamation League and B’nai B’rith. However, it was the World Jewish Congress, represented by President Ronald Lauder, which was particularly active. The night before the conference, it hosted an event in Malmö’s synagogue attended by Lauder, Löfven, Israeli minister Shai, and the leadership of Sweden’s and local Jewish communities. During the event Lauder said: “There is still so much to be done. I’m not naïve; I realize the hatred of Jews has been with us for 2,000 years and will never completely go away. But we can do everything in our power to keep this virus from spreading.”
Speaking to Haaretz, Lauder praised the Swedish initiative. “Prime Minister Löfven is superb,” he said. “This man is committed to fighting antisemitism. He knows how important it is for his country.” When asked if he believes there is a future for Jews in countries like Sweden and, specifically, cities like Malmö that have become breeding grounds for antisemitism, Lauder said: “There’s a great future [for Jews] in Sweden. It may take time in Malmö, but Stockholm is growing and I believe that we as Jews don’t give up, we fight back. We in the World Jewish Congress have the guts to fight. Other international Jewish organizations don’t have the same guts we do, but we’re out there fighting.”
Perhaps the best perspective to understand the Malmö forum was offered by Bauer. “For the Nazis, the Jews were the paramount enemy,” he told delegates in his speech. “This makes the Holocaust an unprecedented event. A genocide for ideological, anti-pragmatic reasons such as the Holocaust can be repeated, not only with Jews as victims but with anyone by anyone. The Holocaust becomes a universal issue precisely because it is specific. Because it happened to a specific people, for a specific reason, it could happen to others – and so it becomes a universal threat.”
One after another they took the witness stand, and in soft voices described what they endured in the camps China has built to incarcerate its Muslim citizens. A report from the tribunal that convened in London to decide one question: Is genocide being perpetrated against the Uyghur people?
David Stavrou, LONDON – “It was one of the darkest, most tragic days of my life,” the witness stated, referring to her arrest in March 2018. “There were already four big buses at the gate when I arrived. Some people had children, and police officers took the children away by force and took them to another bus to be sent somewhere else. As soon as you enter, there are two armed guards standing on the left and right. They have a machine that scans people. In another room, there were two police officers who searched everyone, and they ripped off all their clothes. An old woman was standing in front of me, about 70 years old. They tore off her skirt, leaving only her underwear. She tried to cover her breasts, the policeman did not allow her to do that… Her hijab was also viciously ripped off. I can’t forget that scene to this day. I didn’t have time to take my earrings off, they pulled them off so viciously that my ears started bleeding.”
The speaker was Tursunay Ziyawudun, 43. She gave her testimony last June before a people’s tribunal in London that was established to investigate the policy that the Chinese regime has been carrying out for years against citizens of the Uyghur minority in the region of Xinjiang. Ziyawudun’s account of her imprisonment makes for unbearable reading. She talked about female prisoners disappearing at night, some of whom did not return; about injections and pills that she and the other inmates were given regularly, which caused the disruption of the menstrual cycle, hallucinations and general confusion. There were also cases of brutal violence and rape by police. “I have no words to describe the inhuman cruelty of the violence,” she testified, adding, “I was raped by three of them together. I remember it very clearly. I can’t cry and I can’t die, I must see them pay for this. I am already a walking corpse, my soul and heart are dead.”
The descriptions of these atrocities, recounted time and again by the hundreds of witnesses who shared their stories, either in writing or in appearances before the tribunal are consistent with the allegations that have been voiced against China for some years. Human rights organizations and Western parliaments maintain that the Chinese regime is committing serious crimes against Uyghurs and members of other Muslim minorities in Xinjiang, in the country’s northwest. According to the allegations, the Chinese have coercively incarcerated more than a million persons under harsh conditions in “reeducation” camps, where they have subjected them to medical experiments, brainwashing, torture and rape. In addition, the Chinese leadership is accused of subjecting the population in the region to forced labor, of attempting to destroy the Uyghur culture and language, and of effectively turning the area as a whole into a vast prison, which it monitors with the aid of advanced technologies. And beyond even these outrages, human rights activists allege that the regime is also carrying out coerced abortions, separating children from their parents and murdering prisoners in order to harvest their organs.
Nonetheless, China is not paying a price of any sort. No international court is conducting proceedings against Beijing, the United Nations Security Council has not condemned its government, most countries continue to maintain normal diplomatic relations with China, and corporations worldwide haven’t stopped doing business with the regime. The Chinese, for their part, lash out against anyone who raises the subject, claiming that it is China that is being subjected to a campaign of vilification and fabricated propaganda, the aim of which is to harm the country.
The reasonable individual in the West, then, confronts a dilemma: Is this a case of a political campaign being waged against China through a cynical use of the suspicions often harbored about Beijing? Or are we witnessing a crime of historic dimensions to which the international community is responding with incomprehensible indifference? The organizers of the Uyghur Tribunal, an extraordinary civilian procedure, are out to discover the truth once and for all. The tribunal is intended to address the following questions: Is China perpetrating a crime against humanity, and have the Uyghur people become the victim of genocide?
These serious accusations against China are being addressed not in the International Criminal Court in The Hague or at the United Nations in New York, but in a medium-size auditorium in London. The tribunal held two four-day hearings this year, in June and in September, and plans to present its conclusions in December. The witnesses who testified before it are individuals who succeeded in escaping from China – and in overcoming their fear that it will avenge their testimony by harming their relatives. The only wish many of them have, it was clear in the London hall, was for their voice to be heard. They gave their testimony only after deciding that silence was no longer an option. Many stated that they had decided to speak, or cry out, for the sake of their spouses, their siblings or their parents, and the sake of their people in general. They spoke quietly and with restraint, but effectively were shouting for help: Save my sister, my father, my mother – save my people.
An additional tragic element hovered over the scene. In contrast to the witnesses’ expectations, the whole world was not watching. Even the hall itself was not full. Most of the September sessions were attended by about 50 people, most of them activists, experts or family members. There were few journalists or television cameras. Although the tribunal received a modicum of British and international media coverage, it vanished quickly in the shadow of the events in Afghanistan, and the ongoing pandemic and climate crises. There are simply not enough foreign news slots available.
Still, the witnesses seemed to have realistic expectations from the tribunal. “China is not a member of the ICC in The Hague, so it’s impossible to obtain justice for the Uyghurs,” Nyrole Elimä, 36, from Xinjiang, who now lives in Sweden, told Haaretz. “We are not like Israel, which was able to bring Eichmann to trial by itself. We will never have that [possibility], our genocide has no court, so when the most respected jurist in Britain and the professors and PhDs of the panel arrived, I wanted to tell them our story.”
Elimä was referring to Sir Geoffrey Nice, a barrister and former professor of law who led the prosecution of Slobodan Milošević, former president of Serbia, at the UN’s International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia, in the years 1998-2006, and decided to take on this mission as well. The other eight members of the tribunal are British public figures from a range of fields (and not necessarily China experts) – law, medicine, business, human rights, education and culture – who have committed to maintain an impartial procedure. Also involved are researchers, interpreters and advisers who have been collecting testimony and other materials for more than a year. The tribunal has amassed hundreds of thousands of pages on the subject, including the stories of some 500 witnesses and explanations by about 100 experts from various fields. As such, it has become the repository of the most significant body of knowledge in the world on this subject.
Nevertheless, the tribunal, which was established as a private initiative and is funded entirely by donations, has no standing in international law and no powers of enforcement. It cannot arrest suspects, impose sanctions or punish anyone. All that its members can do is to strive to uncover the truth, in the hope that the international community will be ready to listen and to act accordingly. And there is another crucial difference between this tribunal and others like it. In contrast to the international proceedings conducted in the wake of World War II, and following the Yugoslavia conflicts and the genocide in Rwanda – the Uyghur Tribunal is being held in real time. The alleged crimes it is supposed to examine continue to be committed, even as the tribunal meets. This fact lends its work a sense of urgency and deep responsibility, even if not legal force.
,The Uyghur Tribunal, The September Hearings, Church House, London
‘Separatism, terrorism, extremism’
More than 25 million people live in the Xinjiang Uyghur Autonomous Region, as it is officially called. Of them about 40 percent are Han Chinese, the country’s largest, and dominant, ethnic group. The others are members of ethnic minorities, of which the Uyghur is the largest. In recent decades, the region, which today remains autonomous only in name, has undergone an industrialization process in the wake of massive investments by the regime, which also moved large numbers of Han Chinese into the region. These changes generated tension between the local population and the central government and led to separatist activity by groups of Uyghurs, including a number of terrorist attacks. In 2014, the regime declared a war against “separatism, terrorism and extremism” in the region. The conflict grew more acute in 2017, when the government’s representative in the region was replaced. The new Communist Party Committee Secretary of Xinjiang, Chen Quanguo, who for years had been in charge of suppressing the protest movement in Tibet, intensified the policing, monitoring and supervision of the local population.
Some of the witnesses who spoke to the tribunal described the radicalization of the regime’s actions vis-a-vis the population: the systematic destruction of mosques across the region, the demolition of Uyghur neighborhoods and villages under the guise of a war on poverty, and the forced transfer of the population to new neighborhoods in the cities, where they live under strict governmental surveillance, and are forced to work in factories. In the course of just a few years, the entire region became a police state. “I couldn’t recognize my native village,” said a Kazakhstan citizen who was born in Xinjiang and visited his relatives in 2017. “My family was afraid to talk to me.”
As the oppression in Xinjiang has become more acute, it has become dramatically more difficult to obtain firsthand information about developments on the ground. Reliable journalistic reporting from the region has been effectively nonexistent for some years. Any member of the press entering the region gets to see only what the authorities want to show them, so information flows from very limited sources: witnesses who manage to escape from the country, analyses of satellite images, information that appears (sometimes by mistake or inadvertently) in the local media, and leaked official documents that reach the Western media. Thus the broad mosaic of testimonies voiced in the tribunal is highly exceptional. The grimmest of them come from the men and women who were incarcerated in “reeducation” camps.
Many of the women who were imprisoned testified about being raped, about being forced to take medications and about medical examinations whose purpose was unstated. One of them is Gulbahar Jelilova, 57, who was imprisoned for 15 months on a charge of engaging in terrorist activity. She told about interrogations in which she was tied to a chair for 24 hours, during which, whenever she fell asleep, she would be awakened with an electric shock. When she refused to sign a confession, she was raped. “There was only one bed in the room with a bedcover and a table and chair,” Jelilova related in her testimony (given in Uyghur and translated into English by the tribunal). “They asked me to sit on the chair and they chained me to it. There were three people, one on computer, one translating and one interrogating. They asked me again to sign. I refused and said I need a lawyer. They said I had to sign it to get my freedom. One of the Chinese men removed his trousers and approached me and tried to put his penis in my mouth. I said, ‘Don’t you have a sister and mother?’… The other Chinese man was beating me.”
She also told the tribunal about the fates of some of the other women she was incarcerated with: mothers who gave birth in the camp and had their newborns taken from them, women whose arms were bound to their legs for extended periods, so that they could not stand erect, others who were taken to the “dark room” – a cage of one meter by one meter, beneath which water flows and where it is impossible to stand up. So crowded were the cells, Jelilova said, that the inmates were forced to sleep in shifts, because there wasn’t enough room for all of them to lie down at the same time. They had to relieve themselves standing up and with cameras constantly trained on them. Like many other witnesses, she too noted the meager food and moldy bread, and the effort at brainwashing by having to sing songs of praise to the party for hours on end.
“We were made to say things like ‘I love China’ or ‘I love [Chinese President] Xi Jinping,’” stated Gulzire Awulqanqizi, 42, from the city of Ghulja in Xinjiang, who spent time in four different camps in 2017 and 2018. “We had to write down everything, our feelings and our gratitude toward Xi Jinping. Once every week they would mark our writings, and they would tell us that if we failed to pass, we would be kept inside the camp our whole life.” She too was forced to take pills and endure inoculations that affected her cognitive abilities and disrupted her menstrual cycle. She was interrogated 19 times, beaten and forced to eat pork, which is forbidden to her as a Muslim. In some cases, she related, inmates were made to burn copies of the Koran.
In one of the camps, she was forced to carry out a particularly onerous task. “My duty was to sit next to the curtain, then when [a member of the] staff comes in with a woman, she writes her name in Chinese and I take her fingerprints, I help her take her clothes off, but not the clothing below the waist. I also had to restrain her hands with chains. I was not allowed to talk to her. Then a man enters the room, and I go sit silently next to the door, outside the room. When the man leaves the room, I take the woman for a shower. There was nothing I could do, I was forced… I would go on to do this task for six months.”
Abdusalem Muhammad, 44, related that when he and other men arrived in their camp, they were stripped naked and thrust into a small, freezing-cold cell. Sixteen men, handcuffed together in pairs, were thrust into a space of 2.5 square meters (27 sq. ft.), in which there wasn’t enough room to sleep. “There was no cover for the bucket which we used as a toilet. We had to smell from the bucket day and night, so we had runny noses or nasal infections,” he testified. He stated that the inmates were required to memorize Chinese poetry that ran on over many pages, and that those whose who failed to commit them to memory were punished. The punishments included savage beatings, sleep and food deprivation, and interrogations that lasted more than 48 hours. In one camp, to which Muhammad was sent in 2015, the prisoners were taken for cruel runs. “They called it a kind of exercise but it was another form of torture,” he told the tribunal. “There were 70-year-old ladies, they could not run, even walking was difficult for them, and sometimes they fell or tripped. At that moment, the police officers started to beat or kick [them], so they stood up and ran again.”
One witness said he saw a prisoner beaten to death; another related that in the middle of winter he was thrown handcuffed into a narrow, deep pit where he had water poured on him until he lost consciousness; and another spoke about unexplained blood tests he was forced to undergo. A key witness during the June sessions was a Chinese man who had served as a policeman in Xinjiang before leaving China in 2020. The police officer, Wang Leizhan, now lives in Germany. His testimony, in which he talked about the orders he was compelled to carry out, completes sections of the puzzle. He stated that he was one of 150,000 police officers who were recruited to work in the region and who received training in the political reeducation (he called it “brainwashing”) of the Uyghur population. Police barriers were placed every 500 meters in city streets, and in rural areas even every 200 meters. “All Uyghurs residents in Xinjiang had to provide the Chinese government with DNA samples, to enable continual monitoring of Uyghurs,” he related. “We arrested around 300,000 Uyghurs [because] they might have had a knife at home or because they were exposing their cultural identity, or they were somehow considered to have a different ideology. In some villages in Xinjiang, the whole population of a village was taken to the concentration camps.”
Leizhan testified that he saw prisoners being tortured. Before his eyes, prisoners were made to go down on their knees and were beaten, heads covered with a plastic bag and arms and legs bound, while a pipe funneled water into their mouth. He also witnessed torture by means of electric shocks administered to the genitals, saw hammers being used to break legs and also men being stripped and placed in freezing water, and he recounted how inmates were starved.
Another bit of information provided by the former police officer is especially important: “The children of many adults in the concentration camps have been taken into state orphanages, where they have been assimilated into Han Chinese culture.” Indeed, it emerges from testimony that the Chinese regime is pursuing a particularly brutal policy with regard to Uyghur children. This involves not only the separation of children from their parents but also coerced abortions. “My wife was pregnant for six months and the fetus was ripped out of her body,” Baqitali Nur said in a choking voice.
Rahima Mohammed Nuri, a nurse who worked in a maternity ward where she focused on abortion procedures, provided context for Nur’s account. In her testimony, which she delivered from Turkey, she confirmed that the regime does in fact carry out forced abortions on women, even if they are in advanced stages of pregnancy. A panel member asked whether there were cases in which pregnancy was terminated in the sixth or seventh month and viable living fetuses were delivered. Nuri replied in the affirmative, but added that the mothers received an injection before the infant emerged, so these infants died within 72 hours of birth.
What happens in the hall in London during the moments when testimony is given about the death of an infant or about gang rape? Not much, in fact. There is no sense of dramatic climax: the statements are translated, the social-media people post tweets, some people gape at the witness, others close their eyes. The floor is turned over to the next witness.
Long arm of the regime
It’s difficult to overstate the degree of courage shown by those who came here to tell their story. “I had a panic attack before I took the floor to speak,” says Nyrole Elimä; she was testifying in the name of her cousin, Mayila Yakufu, who was arrested when she tried to transfer money to her parents, who live in Australia. Yakufu was sent to a reeducation camp, where she was later hospitalized, and is currently incarcerated on a charge of financing terrorist activity. “While testifying,” Elimä recalled later, “ I didn’t turn my head, because I was afraid. I know that the Chinese government is checking all the time, I knew they were watching me and I felt as though they were standing next to me. But they left me no choice.”
The fear of the long arm of the Chinese regime is well founded, and even those who managed to flee to the West have cause for apprehension. Omer Rozi, who escaped from Xinjiang after being arrested and tortured, has lived in Norway for some years. “In January 2017,” by which time he was in Norway, “I got a call without a number displayed,” he testified. “I was told on the phone that I would meet my brother and sister. Then they hung up right away. Right after the phone hung up, I got a video call on WeChat. When I opened the WeChat video call my brother and sister were hanging. The police on the video call gave me four conditions [for their release].” The conditions included not approaching anyone else in the Uyghur diaspora and not donating to Uyghur organizations in Turkey. “The last thing I heard was my brother and sister screaming before they hung up. I have not heard anything since then.”
Similarly, Mehray Mezensof, 27, who testified via video link from Australia, related how fearful she was for the fate of her husband, from whom she hadn’t heard for more than a year. “He lives in constant fear,” she says, “always looking over his shoulder.” Relatives understood that he was sentenced to 25 years in prison.
“The witnesses who are speaking here are very strong,” I am told by Rahima Mahmut, a Uyghur activist who is assisting the tribunal as an interpreter. “But not everyone can be like that. Not everyone is able to speak, not even in front of the family. That is very common. Like many of the survivors of World War II, who didn’t tell anything.” Some witnesses who appeared before the tribunal received threatening calls from Chinese persons, and relatives begged them not to testify. She says she understands those who opted to be silent. Mahmut too has family in Xinjiang, including nine siblings. The last time she spoke with any of them was in 2017. They stopped answering and she stopped calling. She was afraid that getting calls from abroad might land them in danger. But she admits that she too was afraid to discover the truth. In one of the last conversations, she relates, one of her brothers told her, “Leave us in God’s hands.”
The Chinese are undertaking “far-reaching and relentless campaigns to silence, intimidate, harass and slander witness testimonies,” testified Laura Harth, from the human rights organization Safeguard Defenders. The Chinese authorities work on two planes, she says: by issuing international arrest warrants and launching judicial proceedings against Uyghurs in exile who could potential speak out about their experiences, and by threatening their families and other loved ones in China. Harth provided the tribunal with examples of cases in which people who told their stories in the West were accused of embezzlement, cheating on their partners, rape, drug abuse and abandoning their families.
China, which initially denied the existence of the camps, effectively replaced its policy of sweeping denial with a campaign to reshape the discourse. According to Beijing, the camps are used to combat religious extremism and also for professional training, and their residents have chosen to be there of their own free will. At some point the authorities claimed that the camps have served their purpose and the prisoners were released. A series of videos disseminated in China show survivors of camps heaping praise on the process they underwent. In other clips, relatives of witnesses condemn and deny the remarks of their family members. The same phrases are heard over and over in the videos by different families in different places, as if they were speaking from a script.
It turns out that even the expert witnesses, whether Chinese or not, who testified before the tribunal are taking a risk and that many of them suffer ongoing harassment. Muetter Iliqud, an Uyghur researcher in a project that documents the disappearance of Uyghurs, relates that in the days ahead of her presentation to the tribunal, many attempts were made to hack her Instagram, Facebook and WhatsApp accounts, and that she and her mother received phone calls from unidentified numbers. Recently her computer stopped working.
Julie Millsap, an American activist who testified about what is being done to Uyghur children, also showed me screenshots of anonymous Instagram, Twitter and Facebook accounts that harassed her. The accounts shared faked photographs of her supposedly cheating on her partner, with the caption, “We’ll show this to your husband.” The images, which were in fact sent to her husband, were also spammed on the Uyghur Congress livestream chat during her testimony to the tribunal.
‘Stepping into the future’
The dozens of professional experts who testified at the hearings – scholars, civil society activists, jurists and investigative reporters – rounded off the picture drawn by camp survivors and revealed snippets of information about what’s going on in one of the world’s most secretive regions. The American journalist Geoffrey Cain, who visited Xinjiang and conducted many interviews in the reporting for his recently published book “The Perfect Police State: An Undercover Odyssey into China’s Terrifying Surveillance Dystopia of the Future,” described an environment that might have been drawn from a work of science fiction. “When I visited North Korea, I felt like I was stepping into the past,” he said, “but when I got to Xinjiang I felt I was stepping into the future.”
Cain related that beyond the familiar means for gathering information about residents – such as the use of spies, interrogations and psychological pressure – the Chinese regime also employs an advanced technological system that collects vast amounts of information about each of the region’s inhabitants. This includes shopping and consumption habits, web surfing, downloaded apps, police and court reports, employment data, physical features, images from street cameras, information from gas stations, roadblocks and schools, and checks of digital calendars and of people’s whereabouts. This immense quantity of data, which is accumulated in part with the help of new systems of face and voice recognition, is forwarded directly to local authorities, who use it in order to decide, among other questions, whom to send to the camps.
The face-recognition technology is used in the service of the regime, but is developed by the Chinese high-tech industry. Another American researcher, Conor Healy, testified that the Chinese tech company Huawei took part in developing the “Uyghur alarm,” a monitoring system that identifies and classifies faces of passersby as Han or Uyghur. Three years ago, the company sought to patent the technology. According to this testimony, other merchandising firms, such as the cloud service of Alibaba and the surveillance giant Tiandy Technologies, are also engaged in ethnic recognition. Another Tiandy product is a “smart interrogation table,” which includes a touch screen, an electronic display of evidence and a system for recording interrogations – everything that’s needed to streamline the questioning of masses of detainees.
Tiandy Technologies’ “smart interrogation table,” offering everything needed to streamline the questioning of masses of detainees.Credit: IPVM
Illiqud, who works for the Uyghur Transitional Justice Database, who was not deterred from testifying despite the harassment of the Chinese regime, presented a comprehensive report about the incarceration situation in the country. Based on interviews, leaked policy documents, photographs and satellite images, the report details the types of camps, their location, size and number. According to the data she collected, there are several types of camps: for reeducation, incarceration, pretrial detention and work camps, the latter of which are like forced-labor farms. The report states that at least 1,347,000 persons were imprisoned in the reeducation camps [according to data which is collected since 2018], at least 422,000 were incarcerated in prisons, 486,000 in pretrial detention centers and 76,000 in work camps.
Ebrakit Otarbay, 48, was an inmate in one such work camp. He was sent to sew in a textile factory, where, he related, the conditions were a slight improvement over those in the reeducation camp. The food was better, though to get a meal the workers had to sing propaganda songs praising the communist regime. Cameras filmed them throughout their working day. His testimony reveals something of the way in which forced laborers in these camps become a chain in the global fashion industry. A report issued last year showed how big fashion firms in the West that employ local Chinese firms, are actually enjoying the products of forced labor.
“Normally they do not show us the brand of the clothes,” Otarbay testified. “The clothing brand was stitched by their own people. Once they showed us a brand, it was a small towel used by Nanhang [a Chinese airline] in China. Later, they scolded us for putting on the wrong brand [i.e., label] and asked us to remove them. Then we had meetings for a whole day saying that these things should not be told anywhere else. There were cameras watching us while we were working. We have not seen [the names of] any brands since that incident. We sewed pants in addition to making pants belts. Each of us used to sew different parts. One person sews pockets, another person sews the back and another one sews other parts.” Asked by a member of the tribunal whether he was paid for his work, Otarbay laughed.
‘Interested parties’
The tribunal’s work generally proceeded tranquilly, apart from isolated interference from the Chinese. During the September hearings, for example, the Chinese ambassador to Britain held a press conference in which he accused the tribunal of lying and claimed it was conducting a “pseudo-trial” and a “political manipulation aimed at discrediting China.” The ambassador also asked the British government to prevent the continuation of this “malicious behavior.” London did nothing, and as often happens, the Chinese outburst got the tribunal a few more headlines.
But what if there’s some truth to the Chinese claims? After all, if there is no official Chinese representative here, what makes the tribunal a proper judicial process? If there is no one to reply to the accusations, and if the tribunal lacks concrete authority, what meaning does it have? The most suitable person to respond to these questions, which challenge the very existence of the procedure, is the person who heads it: Sir Geoffrey Nice. In the middle of the third day of the proceedings I spoke to him in a side room off the main hall.
“The people who gathered here have no interest in the result, no special interest in the Uyghur people and no intention of making recommendations,” Sir Geoffrey said about the tribunal he established. “Our only wish is to answer a question that is not being asked by national or international bodies. We are ordinary non-specialist representatives of the general public who are investigating a subject that is not being discussed anywhere else, with the best means at the public’s disposal.”
He added, “For your readers, I am certain it will be easy to understand, without making excessive use of the example of Nazi Germany, that there were times at the end of the 1930s when information that could have been open to the public was concealed from the public by governments, by the media and even by the public’s disinclination to know. Proceedings of this sort, had they been carried out then, could perhaps have served a very good cause.”
For the sake of the historical perspective, is what you are hearing here similar to the information which might have been used to prevent the Holocaust of European Jewry?
“In a certain sense, yes. There’s no point in suggesting that comparisons close to the Holocaust can be made when, in truth, they can’t. For example, evidence about the suffering of the Uyghurs does not at present include evidence of mass killings. But when there is a failure to reveal something in time, or a lack of determination to know, or an attempt to conceal things from citizens, a procedure like a public tribunal has great value. What has changed since World War II, and even then only slowly, is that the world’s citizens are less willing to agree to silence for political reasons and are ready, perhaps, to take more part in procedures such as these and also to respect their results. The first procedure of this kind – the public tribunal on Vietnam of Lord Russell and Sartre [the British philosopher Bertrand Russell and the French philosopher Jean-Paul Sartre, in 1967] – attracted very little attention and did not have significant results. Things have progressed since then, not least because the United Nations created international criminal tribunals in the 1990s – for Rwanda and the former Yugoslavia – and the term ‘genocide’ entered into general use after not having been in use for a long time.”
Nice, who has taken part in three previous public tribunals, also addresses the question of the objectivity of the whole procedure and of the witnesses in particular. “I am not worried,” he says, “for the same reason that I was not worried that the Nazi hunters were almost always Jews. Would it be preferable, from the viewpoint of visibility, for the experts not to be affiliated with organizations of one kind or another? Possibly. Will we ever have experts of that kind? Probably not. It’s likely that a person who researches the suffering of a group will belong to that group or possess a strong interest in that group. I am quite sure that you will find that those who led the formal proceedings after the Nuremberg trials, as with the Eichmann trial, were all interested parties – and why not, actually?”
Do you think that a formal legal proceeding will ever be launched against China in regard to the Uyghurs?
“No one expected that the leaders of states would come to international judicial proceedings. No one expected that Burma would be taken to an international court, but then The Gambia arrived on the scene and changed that with creative legal thinking. [In 2019, the African country of The Gambia filed a case against Myanmar in the International Court of Justice over the latter’s treatment of its Rohingya population.] Of course, China is a country of vast power which wields influence over its neighbors, over other countries and over bodies such as the [UN’s] Human Rights Council, so that quite a bit of optimism is needed [to believe we will] see an international judicial proceeding actually happen. But things change. Even though there is no great likelihood of something parallel to the fall of the Berlin Wall and to the seizure and execution of [Romania’s] President Ceausescu, those things do happen. And the best way to make them happen is to do everything possible to bring the truth to light.”
The uncovering of the truth is also the ideal that is driving Aldo Zammit Borda, who heads the tribunal’s research and investigation unit. “People ask what is the point of people’s tribunals that possess no formal power or authority to punish,” says Dr. Zammit Borda, an associate professor in international law at City, University of London. “Speaking generally, as we have seen throughout history, there are countries that have great power, and their power can potentially be used not only to commit crimes within their area of jurisdiction, but also to shape the narrative about those crimes. They can forbid discussions in international bodies, so that the victims of these crimes suffer twice – once from the crime itself and a second time from the silencing of the crime, from the denial of its existence. A people’s tribunal conducting public hearings, even if it has no formal authority, is able in large measure to change and challenge that narrative. In cases where avenues for formal justice have been blocked, in the end, the victims have to choose between a tribunal like this, with the limited justice it can provide, or silence.”
But will revelation of the truth and reshaping of the narrative satisfy the witnesses who are appearing here? I ask Abduweli Ayup, an Uyghur intellectual who went through a number of camps in Xinjiang and now lives in Norway, how he felt when he stood before the members of the tribunal and told his story. “I felt that I was carrying tremendous responsibility,” he replies. “This is the place where it will be decided whether genocide is happening or not. This is a human issue, a world issue. I was afraid, but millions of people are in concentration camps and I am speaking on their behalf. I am not one person who is speaking, these are millions who are speaking. The question us: Who is listening? Who will take action?”
Ayup says he was disappointed when he saw that there were only about 50 people in the hall, when he appeared before the tribunal in June, but then recalled that millions more were watching and listening. He’s probably being overoptimistic. There was indeed live coverage of the hearings online, and there were people physically present who simply came in order to listen and to help, but they were few in number. One was Jonathan Gibson, a local, kippa-wearing 18-year-old who founded an interfaith organization called “Burst the Bubble UK.” He turned up at the hearings with several other youngsters who, together with him, organize campaigns against such wrongs as religious persecution and modern slavery. They came to support the Uyghurs’ struggle. I also spoke with Julia Granville, who came as part of a collective of psychotherapists who help witnesses process the brutal experiences they have undergone and support them through their testimonies. And occasionally people showed up who were simply curious, having heard about the issue on the news. But that’s it, more or less.
In December, the tribunal will reassemble at the Church House conference center in Westminster to inform the world of its judgment regarding whether crimes against humanity are being perpetrated in Xinjiang and whether the Chinese regime is implementing genocide against the Uyghurs. Provided, of course, that the world wants to know.
Outside the building, life goes on normally. At the entrance to the Underground station, a few dozen anti-vaxxers are demonstrating against the coronavirus vaccines. “Even one death is too many,” one of the signs says. Next to the statue of Churchill, a small man with a large bullhorn reminds passersby not to forget Jesus. Someone else, long-haired and unshaven, is demonstrating against the use of plastic bottles, and on the lawn between Parliament and Westminster Abbey a group of hunger strikers are protesting the Taliban takeover in Afghanistan. They’re of different backgrounds, ages, genders and nationalities, but they’re all intermingling, and they all have one thing in common: No one is turning around to check for the enemy behind their back.
דיויד סטברו 