מלחמה בתיגראי

זה היה בסוף נובמבר. העיר אקסום שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה נערכה לחג המסורתי בכנסיית מריה מציון. ע"פ המסורת המקומית זהו התאריך שבו הובא למקום ארון הברית מירושלים. הפעם נערך החג בצל מלחמת אזרחים שהחלה כמה שבועות קודם לכן ושבמסגרתה פלש הצבא האתיופי למחוז כחלק מסכסוך פוליטי עם מפלגת ה-TPLF השולטת בו. לסכסוך הצטרפו גם כוחות מזוינים ממחוז אמהרה הסמוך ומאריתראיה השכנה. ע"פ עדויות שנאספו ע"י אמנסטי מפי אזרחי העיר שנכבשה ב-19 בחודש, רצחו חיילים אריתראים מאות בני אדם ב-24 השעות שלפני החג. העדויות מספרות על רצח בדם קר באמצעות הוצאות להורג ברחוב, פשיטות מבית לבית וירי צלפים כאשר גופות הנרצחים מוטלות ברחובות במשך ימים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9604056

"הם סידרו אותם בשתי שורות ושאלו היכן כלי-הנשק שלהם", אמר אחד העדים שצפה מהחלון בשישה גברים שנתפסו, "הם ענו: "אין לנו נשק, אנחנו אזרחים" ואחד החיילים ניגש למפקדו ושאל: "לשחרר אותם או להרוג אותם?". העד מספר שהמפקד פקד להרוג את השבויים. החיילים, שהיו חמושים בתת-מקלע ברן, ירו בשלושה מהם בכדור אחד. "הראשון והשני נפלו מתים", סיפר העד, "השלישי נפצע. הם ירו בו פעם שנייה והרגו את שלושת הנותרים בכדור אחד. הם הועמדו בצורה מושלמת". ד"וח אמנסטי מספר גם על ביזה והפגזות בלתי פוסקות של יעדים אזרחיים שגרמו לתושבי אקסום ל"טראומה קולקטיבית של אלימות, אֵבֶל וקבורות המוניות".

"המשפחה שלי נמצאת בתיגראי", סיפר לי הָילה שעזב את אתיופיה לפני כמה שנים וחי כעת באירופה, "מאמי, מאחיותיי והמשפחה המורחבת לא שמעתי כבר ארבעה חודשים, אבל אחי נמצא בעיר כ-25 ק"מ מאקסום ושוחחתי איתו בטלפון לפני כעשרה ימים. הוא סיפר שהכל הרוס – תשתיות, בתי-ספר ובתי-חולים. החנויות סגורות, אין תרופות בבתי-מרקחת, אין מים נקיים וחשמל, האזור נשלט ע"י חיילים אריתראים והקרבות עם ה-TPLF נמשכים". עדות זו תואמת דיווחים מתיגראי על שריפת שדות והרס מפעלים. הילה טוען שהמצב מזכיר לו אירועים היסטוריים. "אתיופים ממוצא תיגראי מסומנים ע"י השלטון וצעדים שונים כגון איסור טיסות ופיטורים מעבודות ממשלתיות ננקטים נגדם. זה נראה כמו היחס ליהודים לפני מלה"ע השנייה. חשוב מאוד שהעולם יפסיק רק לדבר על המשבר ויתחיל לעשות משהו לפני שיקרה מה שקרה ברואנדה (רצח-עם בו נרצחו ב-1994 כחצי מיליון בני אדם)".

לא בטוח עד כמה העולם מדבר על המתרחש באתיופיה, אבל הניו-יורק טיימס חשף לאחרונה שדו"ח של הממשל האמריקאי מפברואר טוען שבתיגראי מתבצע טיהור אתני. הטענה מתבססת על עדויות בדבר כפרים נטושים ועשרות אלפי תושבים שברחו או נעלמו. גם התקשורת הבינלאומית הצליחה בשבועות האחרונים להביא עדויות על המתרחש. רשת אל-ג'זירה פרסמה עדות של אישה מהעיר מאי-קדרה המספרת שעברה עם חברותיה אונס קבוצתי בידי חיילים. באותה כתבה מצולמת גם צעירה בת 18 ששרדה ניסיון אונס וידיה נכרתו כתוצאה מירי. רשת CNN פרסמה לפני מספר ימים מידע על טבח שנמשך שלושה ימים בכפר דנגלט. ע"פ הדיווח האירוע החל בחסימת הכניסה לכפר ע"י חיילים אריתראים ונמשך בירי על הכנסייה המקומית בשעה ששהו בה מאות מתפללים. לאחר מכן עברו החיילים מבית לבית, גררו החוצה את דייריהם וירו בהם. חלק מהעדויות מספרות על נשים שאולצו לקשור את ילדיהן ולצפות בהוצאתם להורג.

כמו מקרים אחרים של פשעי מלחמה וטיהור אתני, הרקע לאירועים בתיגראי הוא מורכב. מפלגת ה-TPLF השולטת במחוז שלטה באתיופיה כולה במשך שלושים שנה ובעקבות מלחמת אתיופיה-אריתראה (1998-2000) היא הביאה לבידודה של אריתראה וגרמה לפגיעה קשה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מומחים לפוליטיקה אתיופית מסבירים גם שהמפלגה התיגראית מואשמת בעצמה בטיהור אתני בבני האמהרה, השכנים מדרום, במסגרת סכסוך גבולות ישן. כך, יש המגדירים את מה שמתרחש כעת כקמפיין נקמה אכזרי שבמסגרתו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר על מעשי האליטות מכל הצדדים. ראש-ממשלת אתיופיה אבייה אחמד, שנחשב כרפורמטור וזכה בפרס-נובל בעקבות הסכם השלום שחתם עם אריתראה, הפך בפועל לשותף בקואליציה שבחסותה נרצחים אלפי אזרחים על לא עוול בכפם. "מבחינה פוליטית אין כאן טובים ורעים", אמר לי פעיל זכויות-אדם מאתיופיה, "כבר שלושים שנה שהלאומנות האתנית ממוסדת באתיופיה ומחריפה את השנאה והאלימות בין הקהילות השונות. כל עוד לא יימצא הסדר פוליטי והלאומנות האתנית המסוכנת לא תשכח, האלימות והשנאה לא ייפסקו".

וזהו אכן אחד האספקטים הקשים של מה שמכונה "זוועות המונים" (פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח-עם). כשהרצח מונע מנקמה, הרוצחים רואים בעצמם את הקורבנות שנדחקו למעשה בלית ברירה. לעיתים זו תוצאה של שטיפת מוח לאומנית וגזענית, לעיתים אינדוקטרינציה פוליטית ולעיתים תוצאה של סכסוך מתמשך. כך או כך, מבחינה זו תחילת המאה ה-21 דומה לתחילת המאה ה-20. שתיהן מתאפיינות בזוועות המוניות ובשתיהן אין בנמצא מנהיגות עולמית, מנגנוני הגנה או הסדרים חוקיים בעלי שיניים שבכוחם למנוע את הזוועה. גם היום, כמו אז, הלאומנות הגואה היא התשתית האידיאולוגית ואינטרסים כלכליים ופוליטיים הם הכוח המניע. זה הזמן לשאול האם גם בסיבוב הזה נזדקק לשתי מלחמות עולם לפני שנרגיע את הלהט הלאומני ונרסן את תאוות הבצע של בעלי השררה? האם העתיד שייך לליברליזם ולדמוקרטיה שיתגברו על הלאומנות או שהעתיד, כמאמר המשורר, הוא רצח? מי שזקוק להמחשת התוצאות יכול למצוא את החזרה הכללית כבר עכשיו בשינג'יאנג, מיאנמר ועכשיו גם בתיגראי.

במלחמה במגפות – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות?

מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות". האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9422111

לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.

אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.

זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.

עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".

גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.

כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.

‘People just disappear in the middle of the night and their organs are harvested ‘

China experts and activists claim that the repression of minorities in Xinjiang has escalated in recent years, with thousands of Uighur Muslims in ‘reeducation camps’ being murdered and their organs harvested for wealthy Chinese and foreign patients. The Chinese deny all such allegations.

David Stavrou

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.MAGAZINE-china-s-xxx-files-people-just-disappear-and-their-organs-are-harvested-1.9340106

“The interrogation started at 9 P.M. and ended around noon the next day. The five officers didn’t hit me, but there was a sixth man and he beat me and threatened me. ‘I’ll remove your organs,’ he said, ‘and burn what’s left of your body.’” 

This is what Huiqiong Liu told Haaretz recently in a video call from her home in Europe. Liu was arrested at her Beijing home in 2001 when she was 29 years old, and taken for “reeducation through labor” as part of the Chinese government’s battle with Falun Gong – the spiritual movement that has been persecuted by the authorities since the late 1990s. 

Liu was in the camp for about 18 months, and was imprisoned again between 2005 and 2007. She says that during her first imprisonment, she was taken to a hospital for tests. “I told [a doctor] I have a heart problem, but she said my heart is fine. I asked if they’re planning to take it away from me, and the doctor said: ‘That will be decided by someone at a higher level.’” Liu decided to go on hunger strike. Eight days later, she weighed just 88 pounds (40 kilograms) and the doctors decided that her organs were no longer viable.

Liu says she also underwent blood tests, blood pressure tests, X-rays and ECGs during her incarceration. “Sometimes they would take us to a hospital; other times, a large vehicle full of medical equipment would come to the camp and the checkups would be done in it,” Liu recalls. “They gave us all numbers and the doctors would follow-up on our situation. The doctors only knew the numbers, not our names. Sometimes they would ask for a specific number to be taken to the hospital. Those people never came back.”

Liu says she has another vital piece of evidence: “Before I was taken to the hospital during my first arrest, they gave me a form to sign with my fingerprints,” she recounts. “The form was already filled out but the name and address on it wasn’t mine, it was a name I didn’t recognize. I didn’t want to sign, but they made me do so anyway. They didn’t let me see what it was I was signing, but when I asked other women who were arrested with me, one of them – a woman who was sentenced to death – told me it was a consent form, saying I’m willing to donate my organs after I die.”

‘Harvesting never left’

In recent decades, alongside China’s rising political and economic power, reports have also surfaced of human rights violations and methodical oppression of minorities and opponents of the regime. 

During this time, the Chinese authorities have been accused of torture, executions and organ harvesting from tens of thousands of Falun Gong practitioners and selling the organs to patients in need of transplants. Repression, ethnic cleansing and even genocide of minorities living in the Xinjiang province, northwestern China, has also been alleged. 

According to numerous testimonies, minority groups – the largest of whom are the Uighur (aka Uyghur) Muslims, who number some 12 million – are suffering restrictions on their rights and liberties, surveillance and privacy invasions, separation of children from parents and forced abortions. It is believed that more than 1 million members of minority groups in Xinjiang are now in “reeducation camps,” which combine violent indoctrination with forced labor, rape and torture.

A number of international researchers and human rights activists say the oppression of minorities in Xinjiang has only grown worse, and that some prisoners are being murdered and their organs harvested. 

Ethan Gutmann, an independent researcher who’s considered a world expert on this issue, unequivocally believes the practice is occurring. “Harvesting never left Xinjiang, it just took a vacation,” he tells Haaretz. “The Chinese Communist Party [CCP] first experimented with the live organ harvesting of death row criminals on the execution grounds of Xinjiang as early as 1994. By 1997, surgeons were extracting livers and kidneys from Uighur political and religious prisoners for high-ranking CCP cadres – small-scale, but it set a precedent. 

“The explosion in transplant activity that followed and the use of surgeons as executioners?” he asks rhetorically. “This was fueled by Falun Gong organs. Now China appears to be running out of young and healthy Falun Gong, and, like ‘a dog returning to its vomit,’ the party’s killing machine has returned to Xinjiang.”

Gutmann, 62, authored the 2014 book “The Slaughter: Mass Killings, Organ Harvesting, and China’s Secret Solution to Its Dissident Problem,” is co-founder of the International Coalition to End Transplant Abuse in China (ETAC), a China Studies research fellow at the Victims of Communism Memorial Foundation (VOC) and was nominated for the Nobel Peace Prize in 2017.

Ethan Gutmann Photo: Simon Gross

The executions and organ harvesting are not sporadic or local, he says. “China’s transplant volume is 60,000 to 100,000 transplants per year. Beijing has no intention of dismantling its vast transplant infrastructure. Over 15 million Uighurs, Kazakhs, Kyrgyz and Hui have been blood tested, compatible with tissue matching. Over 1 million are in camps. So yes, the CCP has created a policy of ethnic cleansing – a potentially very profitable one,” the American scholar asserts.

Matthew Robertson is anothe research fellow at the VOC and a doctoral student at Australian National University, Canberra. He told Haaretz that while China claims to be performing over 20,000 transplants annually, sourced exclusively from voluntary donors, the figures appear to have been falsified, since they conform “extraordinarily closely to a simple mathematical function, and because of numerous artefacts throughout the data sets that are indicative or otherwise inexplicable except for human manipulation.”

According to Robertson, there’s a direct connection between the mass incarceration of Uighurs in Xinjiang and the rise in organ transplants. “Over the last couple of years – during the same period organ transplants from ‘volunteers’ are claimed to have grown rapidly – over a million Uighurs have been incarcerated in detention camps and prisons,” he says. 

At the same time, he adds, “reports have emerged of Uighurs being subjected to blood tests and other medical examinations consistent with those required to assess organ health, which is a prerequisite for organ matching and transplantation. There’s a history of the use of prisoners, including non-death row prisoners, for their organs. So in the end, it’s very much about where the burden of proof should reside,” Robertson says.

Robertson and Gutmann aren’t the only ones to suspect the Chinese regime. An international tribunal based in London and headed by leading British human rights prosecutor Sir Geoffrey Nice published a report last year declaring that China’s campaign of forced organ harvesting against innocent victims was a “crime against humanity,” constituting one of the world’s “worst atrocities committed” in modern times. 

Like the tribunal, law-makers and politicians in countries such as Canada, The US and the UK have begun to shed a light on China's Xinjiang policies, as well as Uighur leaders abroad who are trying to raise awareness. Dolkun Isa, President of the World Uyghur Congress, said: "We have real fears that the Chinese government may be cremating the bodies of detainees to hide evidence of torture, execution, and organ harvesting. We are also deeply disturbed by reports of the Chinese authorities collecting blood samples from the entire Uighur population in East Turkestan (Xinjiang), and establishing a DNA database from these samples. We do not know its purpose. But it could be used to match prisoners’ organs with patients who need transplants".

According to Rushan Abbas, the founder and executive director of "Campaign for Uyghurs", China has established “organ farms,” where millions of people are forced to undergo DNA testing and are “prepped for slaughter”, she said in a 2019 speech, “In the beginning of the Holocaust, countries around the world continued to do business with Germany, enabling their economies while millions of innocent people were being attained and held in concentration camps,” she added, “I don’t know what it takes to get the attention of world leaders for action. Don’t let it come to mass executions and gas chambers.”

Xinjiang Camp, photo: Ng Han Guan/AP

‘Something wild’

In the 1990s, Envar Tohti was a young surgeon in a hospital north of the city of Ürümqi, the capital of Xinjiang. He tells Haaretz that in 1995, two senior surgeons asked him if he “wanted to do something wild.” In a phone interview from his home in London, Tohti recounts: “They asked me to pick up the largest mobile operation kit and bring assistants, nurses and anesthesiologists to the hospital gate at 9:30 the next morning and join an ambulance, which was in fact just a van with a bed in it. 

“The next morning, we assembled at the gate and the chief surgeons told us to follow them in a convey. We drove toward our branch hospital in the western mountain district, but halfway through our journey, we turned left and our driver said we were going to the western mountain execution ground.” 

At that moment, he says, “I felt chilly even in the hot summer.” There was a hill at the site, Tohti recalls, and the surgeons told him “to wait there, ‘and come around when you hear gun shots.’ I was scared, wondering why we were here.”

Tohti says he then heard gunshots. “We jumped into the van and drove toward the entrance to the field. There were between 10 to 20 corpses. They had shaved heads and were dressed in prison uniform. Their foreheads were blown up. They were shot in the back of the head. A police officer – I think he was one of the executioners – shouted at us: ‘The one on the far right is yours.’ I was confused. I moved to the location and our surgeons held me and told me: ‘Hurry up, extract the liver and two kidneys.’”

Tohti says he did as he was told. “I turned into a robot trained to carry out its duty,” he says. “The officers and my assistants put the body on the bed already inside the van. The victim was a man in his 30s.” 

The senior surgeons apparently kept an eye on Tohti and when he asked to administer anesthesia, he was told there was no need because the man was already dead. “So I started my insertion, a cut designed as an upside-down ‘T’ shape to expose internal organs as wide as possible. My scalpel found its way cutting his skin. Blood could be seen, which implies that his heart was still pumping blood. He was alive! My chief surgeon whispered to me: ‘Hurry up!’”

The operation took some 30 to 40 minutes. When it ended, Tohti says, “The chief surgeons happily put the organs into a weird-looking box and said ‘OK, now take your team back to hospital. And remember – nothing happened here today.’ This was a command. No one talked about it ever since.” The events Tohti recounted happened 25 years ago. But researchers say the situation in Xinjiang has grown much worse since then. 

‘Like a monkey’

Abduweli Ayup, 46, is a linguist who now dedicates his life to the education and preservation of the Uighur language and culture, and lives in Europe. He was arrested in August 2013 and incarcerated for 15 months at three different prisons in Ürümqi. Though it’s widely claimed that the “reeducation camps” were only established in 2017, Ayup says the prisons in Xinjiang were operating the same way for years beforehand. “They were at the same places, the same conditions, the same uniform and the same rules,” he tells Haaretz, adding that when he was arrested in his hometown of Kashgar he was gang-raped by other prisoners who were ordered to do so by Chinese officers. 

Ayup says that in the first prison, he was the “victim of a cruel prison hierarchy orchestrated by the regime.” There were 17 prisoners in his cell, he says, explaining that he was one of the 12 “low-status” political prisoners forced to wear a yellow uniform. “There was no room for us on the beds, so we slept on the floor close to the toilet, which was a bucket covering a hole in the floor exposed to all. When we slept, the other prisoners’ pee drops fell on us,” he says.

The higher-status prisoners were drug dealers and murderers, Ayup reports. “One was in charge and he could decide to violently punish the others; another would execute the punishments, while a third and a fourth would guard and document them.” He says he witnessed and suffered countless acts of violence, humiliation, torture and sexual abuse. 

Abdewali Ayup photo: Issa Shaker

With lights on 24/7, cameras on the ceiling, a never-ending stench from the toilets and a strict schedule of indoctrination, this was just the first of the three camps where Ayup was imprisoned. 

In the second prison, he had an encounter he will never forget. “A man called Abdul Rahman was brought into the cell,” he says. “He was a political prisoner too, accused of separatism. I was shocked because he had a red uniform – the uniform of the people who are sentenced to death. His legs were chained and one of his hands was chained to his legs. Someone told me he has been held like that for two years. He slept in our cell, and I couldn’t sleep that night. The next morning, he requested that after his death his body be cleansed according to Uighur tradition, but the guards refused. When his arms and legs were finally freed, he couldn’t stand up so he had to walk with his hands. Like a monkey.” 

Ayup says that later, when he was finally released and fled to Turkey, he met Abdul Rahman’s wife and a couple of his friends. “His wife said that after the execution, the family was notified but she was only allowed to see his face, not his body,” he recounts. “The family was not allowed to wash the body and they were allowed to visit the grave only a month after the execution. 

“Even then, they were told that they were not allowed to plant a flower in the soil beside the grave, as is customary in Uighur tradition, for at least a year,” Ayup continues. “The family were told by workers at the ‘burial administration’ that organs are usually removed from executed prisoners, and that’s why families are not allowed to see the bodies.”

This part of Ayup's account matches the account of Jiang Li whose father was arrested as a Falun Gong practitioner in 2008 and sent to a labor camp in Chongquing in central China. In January 2009, a day after Li visited him and found him healthy, the family was notified that he had died.

"After my father died in prison", says Li, "we were allowed to go and see him. We were only allowed to see the head, not the body. We were not allowed to enter the room with cell phones or cameras. After a physical search, my sister entered first. They opened the refrigerator where they kept the body and opened it just enough to see the head. My sister touched the head and felt it was still warm. She shouted 'he's alive!' and we immediately ran inside, we were able to take out the body and touch the chest. It was still warm. Then about 10 policemen ran in and pulled us out. My sister tried to revive my father but she was pushed away. The whole thing only took five minutes and we never saw our father again".

Top secret files

Dr. Alim (not his real name) worked as a physician at the university hospital in Ürümqi for a decade, before leaving China. “In 2016,” he tells Haaretz, “a new department was opened at the hospital. It was a liver transplantation coordinating department and the department head’s office was close to mine.” 

When the department head was out, Alim says, “some of the patients who came to see him stepped over to my office and we sometimes chatted. These were wealthy people, they weren’t local – I remember some of them being from Shanghai, Beijing and even South Korea. When I asked them what they were doing here, they said they were patients in need of a liver transplant and that it took 24 hours between the time they had their checkup and DNA test until a matching organ was found for them.” (The waiting period in most countries is at least a few months.)

Alim says he recalled at least two instances in which he came across files of transplant patients. “In one case, all the information about the person who received the liver was in place – name, age, medical status, and so on,” he recalls. “But in the file of the so-called donor, there was no identifying information and instead of a name there was just ‘XXX.’” 

According to Alim, all of the transplant files at the hospital were kept secret and most of the doctors were not given access to them. “In another case, I noticed there was a name on a consent form – but the name didn’t match the name of the person who signed the form. Medical forms don’t include prices, but it was common knowledge that a liver costs a minimum of 100,000 RMB [about $15,000].”  

The Uighur doctor also believes there’s a connection between what’s happening in Xinjiang and the hospital transplants. “Many Uighurs disappeared after the massacre of July 5,” he says, referring to violent clashes between rival Uighur and Han Chinese protesters in Ürümqi in 2009, which resulted in hundreds of deaths and injuries. 

“Since then, the number of transplants at my hospital grew dramatically,” Alim says. “In 2007-08, there were about 60 to 70 transplants a year. I first saw patients from outside of Ürümqi in 2009, and since then it was around 200 transplants a year. The new coordinating department finally opened in 2016. That was also when I remember all Uighurs in Ürümqi being summoned to local clinics, in order to provide blood and DNA samples and medical data.”

In response to questions for this story, the Chinese Embassy in Israel told Haaretz: “Vocational education and training centers operate legally, and citizen donations are the only legal source for organ transplants,” in China.

A 2014 Chinese hospital add which has since disappeared from the internet.

Constructing crematoria 

Gutmann wanted to look more deeply into claims of organ harvesting in Xinjiang, so he went to Kazakhstan earlier this year and looked for people who had been released from the “reeducation camps.” Once there, he says he drove around in an old car and refrained from using the internet or electronic devices that could reveal his identity. 

“I disappeared, and this gave me the freedom to do confidential interviews with witnesses who still had family in the camps,” he says. Gutmann spoke with approximately two dozen people, who all indicated a clear pattern. “Every year, about 2.5 to 5 percent of healthy individuals in the camps simply disappear in the middle of the night. On average, they’re 28 – Beijing’s preferred age for harvesting.” This, he says, explains the “health checks” that Uighurs undergo in Xinjiang.

Gutmann believes at least 25,000 people are murdered every year in Xinjiang and their organs harvested. To streamline the process, he says, the Chinese created “fast lanes” for the movement of human organs in local airports, while crematoria have recently been constructed throughout the province. 

One of these was discovered by chance thanks to a job ad in a local Ürümqi newspaper, seeking 50 security guards for work at a crematorium, on a salary of about $1,200 a month – “a small fortune in that part of the world,” Gutmann says. “I don’t know about you, but the presence of 50 security guards in a single crematorium sends a chill up my spine,” he adds. 

The majority of the clients for these organs are wealthy Chinese people, according to Gutmann. But the big profit margins come from medical tourists: Japanese, South Koreans, Germans – and Muslims from the Gulf states. “The theory is that they have a preference for organs taken from people who don’t eat pork,” he explains.

Gutmann says the Chinese themselves have admitted that until 2015, they harvested organs from death row prisoners after execution, though they never released precise numbers or admitted that these were political prisoners. He adds that the Chinese have taken advantage of their power on the world stage to silence criticism, and that international institutions such as the World Health Organization chose in 2016 to present the Chinese transplant industry as a case of successful reform. 

The problem, Gutmann concludes, is that “they never saw the human rights catastrophe in Xinjiang coming. Now they’re left in an indefensible position.” Anyhow, the researcher says, the phenomenon of organ harvesting is known, but the Chinese have extensive influence in the international medical establishment. Only a handful of doctors and physicians came out as opposers to these Chinese practices, one of them being the Israeli Dr. Jacob Lavee, Director of Sheba's Heart Transplantation Unit, who was the force behind the Israeli transplant law which blocks "organ transplant tourism" from Israel to China.

“Every major media that I can think of in the West has reported on this crime during the last four years,” he says. “Not on the front page perhaps, but as I’m sure your readers are aware, The New York Times didn’t put the Holocaust on the front page until after 1945 either.”

China's Embassy in Israel's responce:

Firstly, regarding the Vocational Education and Training Centers. From 1990 to 2016, separatists, religious extremists and terrorists have plotted and carried out several thousand violent terrorist attacks in Xinjiang. Many innocent people were killed and several hundred police officers died while performing their duty. Terrorism and extremism are the common scourge confronting the humanity. It is for the purpose of counter-terrorism, deradicalization and saving those who were deceived by extremist ideas that Vocational Education and Training Centers were built in China, and their operation has always been in strict accordance with the law. In essence, the Education and Training Centers are no different from the deradicalization centers in many countries around the world, and they do not target any specific region, ethnicity and religion.

 The Vocational Education and Training Centers fully protect the personal dignity and freedom of trainees in accordance with the basic principles of the Chinese Constitution and the laws on respecting and protecting human rights. These Centers are education and training institutions that deliver the curriculum including standard spoken and written Chinese, laws and regulations, vocational skills, and deradicalization. Trainees can have home visits, ask for leave to attend to private affairs and have freedom of communication. The relatives of the trainees are fully aware of their training through telephone or video chat as well as visiting the trainees.

 The number of people participating in Vocational Education and Training programs is not fixed, some in and some out from time to time. It is purely fabricated and baseless to say that there are “around one million or even two million trainees” by some media. Vocational Education and Training centers are special efforts in special times. By the end of 2019, all the trainees of the Vocational Education and Training Centers have reached the training requirements and graduated. Most of them have obtained vocational qualification certificates or vocational skill level certificates and found decent jobs.

 In the future, Xinjiang will provide regular and open educational training programs to meet the needs of local people to improve their skills, based on principles of respect for their will, independent decision, categorized training programs and freedom to join or leave.

Secondly, regarding the question about organ transplantation. The Chinese government has consistently followed the WHO guidelines on human organ transplantation. In recent years China has further strengthened the management of organ transplantation. In 2007, the State Council of China promulgated and implemented the Regulations on Human Organ Transplantation, which stipulates that organ donation should follow the principle of being voluntary and for free. The sale of human organs is strictly prohibited in China. Since January 1st 2015, the use of death row prisoners’ organs as a source for transplantation has been completely banned and citizen donation is the only legal source for organ transplantation.

 Last but not least, I would like to emphasize that some international forces with ulterior motives have fabricated some lies distorting facts, smeared and attacked China’s policy of governing Xinjiang, in an attempt to contain China’s development. We hope our Israeli friends keep your eyes open and not be deceived by those lies.

"במחנות בשינג'יאנג אנשים פשוט נעלמים באמצע הלילה". האם הם נרצחים בעבור איבריהם?

מומחים ופעילים טוענים שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה שלב ושחלק מהאסירים ב"מחנות לחינוך מחדש" נרצחים ואיבריהם נקצרים לטובת אנשים הזקוקים להשתלות: "25 אלף איש נרצחים מדי שנה כדי למכור את איבריהם. על כבד משלמים לפחות 15 אלף דולרים". סין בתגובה ל"הארץ": "מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים פועלים בהתאם לחוק ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9320991

הויצ'ונג ליו נלקחה בשנת 2001 מביתה בבייג'ין ל"מחנה לחינוך מחדש" כחלק ממאבק השלטון הסיני בפאלון גונג, תנועה רוחנית שהוצאה מחוץ לחוק ונרדפת על ידי השלטונות עוד משנות התשעים. "החקירה שלי החלה בשעה תשע בערב והסתיימה בצהריים למחרת. חמשת החוקרים לא היכו אותי, אבל היה בחדר אדם נוסף שהרביץ לי ואיים עליי. הוא אמר לי 'אני אוציא את כל האיברים שלך ואשרוף את שארית הגופה שלך'", מספרת ליו בשיחת וידאו ל"הארץ" ממקום מגוריה בצפון אירופה. "החוקרים ניסו לשדל אותי להסגיר אנשי פאלון גונג, והאחראי על החקירה הציב בפניי ברירה: 'את רוצה למות ולאבד את איברייך או לעבוד בשבילנו?' הם הציעו לי כסף ואפשרות לצאת מסין, אך כשלא הסכמתי לכך הם אמרו לי 'אם כך, תמותי'". ליו שהתה במחנה כשנה וחצי ושוחררה, אבל אז נכלאה שוב בשנים 2007-2005. היא מספרת שבמהלך מאסרה הראשון נתנו לה לחתום על טופס שעליו הופיעו פרטים של אדם אחר שלא הכירה. "כששאלתי נשים שהיו עצורות איתי במה מדובר, אחת מהן, שנידונה למוות, אמרה שמדובר בטופס הסכמה לתרומת איברים אחרי המוות", היא אומרת.

מתרגלת הפאלון גונג, שהיתה אז בת 29, נלקחה לאחר מכן לבית חולים ורופאה בדקה לה לחץ דם וקצב לב ומיששה את גופה. "אמרתי לה שיש לי בעיה בלב, אבל היא אמרה שהלב שלי במצב מצוין", היא נזכרת. "שאלתי את הרופאה אם מתכוונים לקחת לי את הלב והיא השיבה ש'את זה יחליט מישהו בתפקיד בכיר יותר'". ליו החליטה לשבות רעב כדי להחליש את גופה. שמונה ימים מאוחר יותר, היא שקלה 40 ק"ג והרופאים החליטו לוותר על איבריה. לדברי ליו, אסירים אחרים גם עברו בדיקות רפואיות כמוה. "לפעמים הבדיקות נערכו בבית חולים ולפעמים היה מגיע למחנה מעין אוטובוס גדול מלא בציוד רפואי והבדיקות נעשו בו. נתנו לנו מספרים ונעשה אחרינו מעקב רפואי. הרופאים ראו רק מספרים, לא שמות, לפעמים הם ביקשו לקחת מספר מסוים לבית החולים והאנשים שנלקחו אף פעם לא חזרו", היא מספרת.

מתרגלי פאלון גונג מפגינים בוושינגטון נגד סחר איברים בסין, ב-2006 צילום: AFP

בעשרים השנים האחרונות, במקביל לעליית כוחה הפוליטי והכלכלי של סין, התגברו דיווחים על הפרות זכויות אדם ודיכוי שיטתי של מיעוטים ומתנגדי משטר במדינה. במהלך תקופה זו הואשמו השלטונות הסיניים בעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים של עשרות אלפי מתרגלי פאלון גונג לטובת מכירתם לחולים הזקוקים להשתלה. לכך התווספה בשנים האחרונות עוד האשמה חמורה – ביצוע דיכוי, טיהור אתני ואף רצח עם של מיעוטים החיים במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב המדינה. על פי עדויות רבות סובלים המיעוטים במחוז, שהגדול בהם הוא המיעוט האויגורי המונה כ-12 מיליון איש, מהגבלות על חירותם וזכויותיהם, ממעקב פולשני וחדירה לחייהם, הפרדת ילדים מהוריהם וניסיון לצמצם את שיעורם באוכלוסייה באמצעות הפלות כפויות. על פי הערכות, יותר ממיליון בני אדם בשינג'יאנג שוהים כעת במחנות ל"חינוך מחדש" המשלבים תהליך אינדוקטרינציה אלים לצד עבודות כפייה, עינויים ואונס.

כמה חוקרים בינלאומיים ופעילי זכויות אדם טוענים כעת שדיכוי המיעוטים בשינג'יאנג עלה מדרגה ושחלק מהאסירים במחנות נרצחים ואיבריהם נקצרים ונמכרים לאנשים שזקוקים להשתלות – בדיוק כפי שנעשה למתרגלי הפאלון גונג. "קציר האיברים בעצם מעולם לא פסק בשינג'יאנג. הוא רק יצא להפסקה", אומר ל"הארץ" איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי הנחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בנושא דיכוי זכויות אדם בסין. לטענתו, קצירת איברים מנידונים למוות התבצעה בשינג'יאנג עוד בשנות התשעים, אז נקצרו כבדים וכליות של אסירים פוליטיים אויגורים והועברו לבכירים במפלגה הקומוניסטית שהיו זקוקים להשתלות. הפרקטיקה המזעזעת בשינג'יאנג נעצרה, הוא אומר, אך חודשה באחרונה. "כעת נראה שהאיברים ממתרגלים צעירים ובריאים של פאלון גונג מתחילים להיגמר", אומר גוטמן, "וככלב השב אל קיאו, הסינים חוזרים לשינג'יאנג".

איתן גוטמן. תמונה: סיימון גרוס

גוטמן, בן 62, כתב בשנת 2014 ספר בשם "הטבח: הרג המוני, קציר איברים והפתרון הסודי של סין לבעיית מתנגדי המשטר שלה", שעסק ברדיפה ובדיכוי של מתרגלי הפאלון גונג. החוקר האמריקאי הוא אחד ממייסדי "הקואליציה הבינלאומית למאבק בניצול ההשתלות בסין",  ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום. נפח ההשתלות בסין נע בין 60 אלף למאה אלף בשנה, ולבייג'ין אין כוונה לפרק את תשתית ההשתלות הענקית שלה", אומר גוטמן, "כ-15 מיליון אויגרים, קזחים, קירגיזיים וחווי (המיעוטים האתניים בשינג'יאנג, ד.ס) עברו כבר בדיקות רפואיות ויותר ממיליון מהם נמצאים במחנות. אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות – טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

המספרים שבהם נוקב החוקר האמריקאי והביטחון שהוא מפגין בכך שלא מדובר באיברים שנתרמו מרצון מתבססים לדבריו על מחקרים שהשתמשו בנתונים שהגיעו מסין עצמה. "סין טוענת שהיא מבצעת 20 אלף השתלות בשנה ושהאיברים מגיעים מתורמים", אומר ל"הארץ" מתיו רוברטסון, דוקטורנט מהאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית. אבל לדבריו, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שהנתונים שמציגים הסינים מזויפים. מעבר לביצוע מניפולציה במספר ההשתלות, החוקר האוסטרלי טוען שניתן למצוא קשר ישיר בין הכליאה ההמונית של האויגורים בשינג'יאג לבין העלייה בהשתלות איברים בסין. "בשנתיים האחרונות, יותר ממיליון אויגורים נאסרו במחנות ובבתי סוהר", הוא אומר, "באותו זמן התפרסמו דיווחים שאויגורים עברו בדיקות רפואיות התואמות לבחינת התאמת איברים להשתלה. כמו כן, לסינים יש היסטוריה של שימוש באיבריהם של אסירים, ולא רק אסירים פליליים שנידונו למוות. בסופו של דבר השאלה היא על מי מוטלת חובת ההוכחה". טריבונל בינלאומי שמושבו בלונדון בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם בשנה שעברה דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח הממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", קבע הדו"ח, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית".

את מקורות הפרקטיקה הסינית ניתן למצוא כבר בשנות התשעים, טוענים החוקרים ועדי ראייה. אנבר טוהטי עבד אז כמנתח צעיר בבית חולים מצפון לאורומצ'י, בירת מחוז שינג'יאנג. בשנת 1995, לדבריו, שני כירורגים בכירים הציעו לו לעשות משהו "יוצא דופן". "הם ביקשו ממני לקחת ערכת ניתוח ניידת, להביא איתי אחיות, אסיסטנטים ומרדימים ולהגיע למחרת ב-09:30 בבוקר לשער בית החולים", הוא מספר בראיון טלפוני מביתו שבלונדון, "בבוקר חברנו לאמבולנס, שהיה למעשה טנדר עם מיטה בתוכו, ונסענו בשיירה אחרי הכירורגים הבכירים. הנהג אמר שזו הדרך לאתר הוצאות להורג". באותו רגע, הוא אומר, עברה בגופו צמרמורת. "היתה שם גבעה והכירורגים אמרו 'חכו כאן ובואו לצד השני של הגבעה כשתשמעו יריות'. פחדתי ולא הבנתי מדוע אנחנו כאן, אבל אימנו אותנו למלא הוראות בלי לשאול שאלות". ואז, לדבריו, נשמעו יריות.

"קפצנו לרכב ונסענו לכניסה לאתר. היו שם בין עשר ל-20 גופות", סיפר טוהטי. "הראשים שלהן היו מגולחים והן היו לבושות במדי אסירים. הו נורו מאחור, בראש. קצין משטרה שלדעתי היה אחד מהיורים צעק עלינו 'הגופה מימין היא שלך!'". המנתח הצעיר לא ידע מה עליו לעשות. "הייתי מבולבל", הוא אומר. "התקרבתי לשם והכירורגים החזיקו אותי ואמרו 'מהר, תוציא את הכבד והכליות'". טוהטי ביצע את המשימה שהוטלה עליו. "הפכתי לרובוט", הוא אומר. "קציני המשטרה והעוזרים שלי הניחו את הגופה על המיטה בטנדר. קורבן הירי היה אדם בשנות השלושים לחייו. הכירורגים הבכירים פיקחו עליי. כשביקשתי להתחיל בהרדמה הם אמרו שאין בכך צורך משום שהוא כבר מת". המנתח הסיני החל לדבריו לבצע חיתוך בגופה כדי לחשוף את האיברים הפנימיים. "כשחתכתי את העור התחיל לצאת דם והבנתי שהלב עדיין פועם. הוא היה חי", אומר טוהטי. "המנתח הבכיר פקד עליי בלחישה 'תמהר!'. הניתוח ארך כ-40-30 דקות. עם סיומו המנתחים שמו בשמחה את האיברים במעין קופסה מוזרה ופקדו עלינו לנו לחזור לבית החולים ולשכוח ממה שקרה באותו יום. איש לא דיבר על כך שוב".

סיפורו של טוהטי התרחש לפני 25 שנה, אך המצב בשינג'יאנג לא השתפר מאז, להיפך – כך טוענים מומחים ופעילים אויגורים. עבדוולי איופ, אינטלקטואל ואיש חינוך אויגורי שחי כיום באירופה, נעצר באוגוסט 2013 ונכלא במשך 15 חודשים בשלושה בתי סוהר שונים בעיר אורומצ'י. על פי הטענה הרווחת, ה"מחנות לחינוך מחדש" הוקמו רק ב-2017, אך איופ טוען שבתי הסוהר בשינג'יאנג פעלו כמה שנים קודם לכן בדומה למחנות הקיימים כיום. הוא מספר שעם מעצרו בעיר מולדתו קשגאר, הוא עבר אונס קבוצתי בידי אסירים אחרים שקיבלו הוראה לעשות זאת על ידי שוטרים מקומיים. לדבריו, במחנה הראשון באורומצ'י הוא היה קורבן של ההיררכיה האכזרית בבתי הסוהר. "היו 17 עצירים בתא", מספר איופ ומוסיף ש-12 מהם היו אסירים פוליטיים שהולבשו במדים צהובים. "לא היה מקום על המיטות, אז ישנו על הרצפה סמוך לשירותים שהיו למעשה דלי מעל חור ברצפה שהיה חשוף לכל. מהשירותים עלה סירחון בלתי נגמר".

האסירים הבכירים, מספר איופ, היו סוחרי סמים ורוצחים שהיה בסמכותם להעניש ולהתעלל באסירים הפוליטיים והשהות איתם בתא אחד כללה מעשי אלימות, ניצול מיני, השפלה ועינויים. גם רשויות הכליאה לא עשו חיים קלים לאסירים: האור בתאים דלק 24 שעות ביממה, מצלמות אבטחה עקבו כל הזמן אחר המתרחש, ומדי יום התנהל לוח זמנים קפדני של אינדוקטרינציה, הוצאת הודאות בכפייה ושירת שירי תעמולה. בבית הסוהר השני שבו נכלא היתה לאיופ פגישה שלעולם לא ישכח. "אדם בשם עבדול רחמן הוכנס לתא", הוא נזכר, "הוא היה אסיר פוליטי שהואשם בבדלנות. כשראיתי אותו הייתי בהלם – הוא לבש בגדים אדומים – מדי נידונים למוות. רגליו היו אזוקות זו לזו ואחת מידיו נאזקה לרגליו. מישהו אמר לי שהוא היה כלוא במצב הזה במשך שנתיים. הוא ישן איתנו בתא ולא יכולתי להירדם במשך כל הלילה. בבוקר הוא ביקש מהסוהרים שגופתו תנוקה ותטוהר כנהוג במסורת האויגורית אחרי הוצאתו להורג. הסוהרים סירבו לבקשתו. כשלקחו אותו מהתא, ידו ורגליו שוחררו, אבל הוא לא היה יכול לעמוד. הוא היה צריך ללכת בעזרת הידיים. כמו קוף".

עבדוולי איופ. תמונה: איסה שאקר

איופ מספר שלאחר שחרורו מהכלא, הוא נמלט לטורקיה. שם, לדבריו, הוא פגש את אשתו של האסיר הפוליטי שהוצא להורג. היא סיפרה לו שאחרי ההוצאה להורג, משפחתה קיבלה הודעה מהרשויות בסין, אבל הורשתה לראות רק את ראשו של עבדול רחמן ולא את שאר גופתו. בני המשפחה קיבלו אישור לבקר את קברו רק חודש לאחר הוצאתו להורג. לטענתם, עובדים במינהל הקבורה סיפרו להם שאיבריהם של המוצאים להורג נקצרים ולכן לא ניתן היה לראות את גופתו של עבדול רחמן. הדברים שסיפרה אשתו של עבדול רחמן  לאיופ עולים בקנה אחד עם עדויות של משפחות קורבנות אחרים. אביה של ג'יאנג לי, למשל, נעצר ב-2008 משום שהיה מתרגל פאלון גונג ונשלח למחנה עבודה בצ'ונגצ'ינג שבמרכז סין. בינואר 2009, יום אחרי שביקרה אותו והתרשמה שהוא בריא, קיבלה לי הודעה שאביה מת. "נמסר לנו שמותר למשפחה להגיע לראות אותו", היא מספרת ל"הארץ" במייל, "מותר היה לראות רק את ראשו ולא את גופו, ונאסר עלינו להכניס טלפונים או מצלמות. לאחר שביצעו חיפוש על גופנו, אחותי נכנסה ראשונה. הם פתחו את המקרר באופן שניתן יהיה לראות רק את הראש. אחותי נגעה בראש והרגישה שהוא עדיין חם. היא צעקה 'הוא עוד חי'! ואנחנו רצנו מיד פנימה. הצלחנו להוציא אותו עוד קצת ולנגוע בחזה. הוא היה עדיין חם. אבל אז נכנסו בריצה כעשרה שוטרים ומשכו אותנו החוצה. אחותי ניסתה עדיין להחיות את אבי, אבל היא נדחפה משם. כל העניין לקח לא יותר מחמש דקות ולא ראינו שוב את אבינו לעולם".

"אנחנו חוששים שהממשלה הסינית שורפת גופות של אסירים על מנת להסתיר הוכחות לעינויים, הוצאות להורג וקציר איברים", אמר בשנה שעברה דולקון איסה, ראש ארגון זכויות האדם World Uyghur Congress. "אנחנו גם מוטרדים מדיווחים לפיהם השלטונות הסיניים אוספים בדיקות דם מכל האוכלוסייה של מזרח-טורקיסטאן (שינג'יאנג) ומקימים מסד נתוני דנ"א. אנחנו לא יודעים בוודאות מה המטרה, אך ייתכן שזה נועד להתאמת איברים לחולים הזקוקים להשתלה". באחרונה קבעה ועדה של הפרלמנט הקנדי שמה שמתרחש בשינג'יאנג הוא רצח עם. בדו"ח שפרסמה היא ציינה בין היתר שיש חשדות שב"מחנות לחינוך מחדש" מתבצע קציר איברים של אסירים לצד עינויים, מעשי אלימות קשים ואונס של אסירות. הצהרות דומות נשמעות בשנים האחרונות גם מצד מחוקקים ומדינאים במדינות שונות כמו אוסטרליה, בריטניה וארה"ב.

מתקן כליאה בשינג'יאנג, ב-2018צילום: Ng Han Guan/אי־פי

עלים (שם בדוי) עבד במשך עשור כרופא בבית החולים האוניברסיטאי של אורומצ'י עד שעזב את סין. בשיחה עם "הארץ" הוא מספר שלא היה מעורב באופן אישי בקציר איברים ובהשתלות עצמן, אולם יש לו מידע על מה שנעשה בין כותלי בית החולים. "ב-2016 נפתחה מחלקה חדשה בבית החולים", מספר ד"ר עלים, שביקש שלא לחשוף את שמו ומקום מגוריו הנוכחי. "זו היתה מחלקת תיאום להשתלות כבד ומשרדו של מנהל המחלקה, ד"ר וון האו היה קרוב למשרדי". עלים מספר שכאשר מנהל המחלקה נעדר ממשרדו, קרה לא פעם שחולים שהגיעו למחלקה נכנסו למשרד שלו ושוחחו איתו. "הם היו אנשים עשירים, הם לא היו מקומיים. אני זוכר שחלקם היו מבייג'ין, משנגחאי ואפילו מדרום קוריאה", הוא אומר. "כששאלתי אותם מה הם עושים כאן, הם ענו שהם זקוקים להשתלת כבד ושעוברות 24 שעות ממועד הבדיקות הרפואיות ובדיקות הדנ"א שלהם ועד שנמצא עבורם כבד מתאים (במדינות אחרות, ההמתנה לוקחת לכל הפחות כמה חודשים, ד.ס)".

עלים מספר שבית החולים שלו התמחה בהשתלות כבד בעוד שאחרים התמחו בהשתלות איברים אחרים. בית-חולים מסוים בבייג'ין, למשל, התמחה בהשתלת כליות, ואחר התמחה בקרניות. לדבריו, בית חולים צבאי באורומצ'י ביצע השתלות סודיות ובכמה מקרים הגיעו אליו בכירים במפלגה הקומוניסטית כדי לעבור השתלה בעצמם. ד"ר עלים זוכר לפחות שני מקרים שבהם נתקל בתיקי השתלות. "במקרה אחד כל הפרטים של מקבל האיבר צוינו – שם, גיל, מצב רפואי וכו'", הוא אומר, "אבל בתיק של תורם האיבר לא היו פרטים מזהים כלל. הוא זוהה כ-XXX". לדברי הרופא משינג'יאנג, תיקי ההשתלות בבית החולים היו חשאיים ורוב הרופאים לא יכלו לקרוא אותם. בתיקי ההשתלות לא צוין המחיר שאותו נדרש לשלם מקבל האיבר, אבל עלים טוען ש"כולם ידעו שעל כבד משלמים לפחות מאה אלף יואן (כ-15 אלף דולר). הרופא האויגורי, בדומה למומחים הבינלאומיים, טוען שיש קשר ישיר בין הנעשה בשינג'יאנג להשתלות שמתבצעות בבתי החולים. "אויגורים רבים נעלמו אחרי הטבח של 5 ביולי", אומר עלים בהתייחסו למהומות האלימות במחוז וההתנגשות עם כוחות הביטחון ב-2009 שהסתיימו במאות הרוגים ופצועים קשה. "מאז, מספר ההשתלות בבית החולים גדל", הוא אומר, "בשנים 2008-2007 בוצעו בבית החולים שלי כ-70 השתלות בשנה. ב-2009 ראיתי לראשונה חולים שהגיעו מחוץ לשינג'יאנג ומאז בוצעו בבית החולים כ-200 השתלות בשנה. "מחלקת התיאום החדשה הוקמה ב-2016 ובאותה שנה כל האויגורים במחוז זומנו למרפאות מקומיות כדי לעבור בדיקות רפואיות ולתת דגימות דנ"א".

צילום מסך של פרסומת של בית חולים סיני שהופיע באינטרנט עד 2014 והורד מהרשת כשהנושא עלה לדיון בקונגרס האמריקאי.

החוקר האמריקאי גוטמן ביקש לחקור לעומק את הטענה לקצירת איברים בשינג'יאנג. לשם כך הוא נסע השנה לקזחסטאן וחיפש אחר אנשים ששוחררו מה"מחנות לחינוך מחדש". הוא הסתובב ברחבי המדינה האסיאתית במכונית ישנה ונמנע משימוש באינטרנט או במכשירים אלקטרוניים שעשויים לזהות את מיקומו. "נעלמתי מהמפה", הוא אומר, "וזה נתן לי את החופש לקיים ראיונות גם עם עדים שיש להם עדיין קרובי משפחה במחנות בסין". גוטמן דיבר עם כמה עשרות עדים והם הצביעו, כל אחד בנפרד, על דפוס ברור בשינג'יאנג. "בכל שנה נעלמים בין 2.5% ל-5% מאוכלוסיית המחנות", הוא אומר, "מדובר באנשים בריאים שפשוט נעלמים באמצע הלילה. אנשים בני 28 בערך, הגיל המועדף על הסינים לקציר איברים. זה גם מסביר את הבדיקות הרפואיות שעוברים כל האויגורים במחוז".

גוטמן מעריך שלפחות 25 אלף בני אדם נרצחים מדי שנה בשינג'יאנג בגלל הצורך באיבריהם. כדי לייעל את כל ההליך, הוא אומר, הסינים יצרו מסלולים מהירים למעבר עם איברים בשדות תעופה מקומיים ובנו באחרונה קרמטוריומים ברחבי שינג'יאנג. אחד מהם התגלה במקרה בגלל מודעת דרושים שהתפרסמה בעיתונות המקומית באורומצ'י. מפרסמי המודעה חיפשו 50 אנשי ביטחון לעבודה במשרפה תמורת שכר של כ-1,200 דולר בחודש. "זה סכום גדול מאוד בחלק הזה של העולם", אומר גוטמן, "כשאני שומע על קרמטוריום עם 50 אנשי ביטחון עוברת בי צמרמורת". הלקוחות של האיברים, אומר גוטמן, הם בעיקר סינים אמידים. אבל לדבריו, "הרווח הגדול מגיע מתיירי איברים: יפנים, דרום קוריאנים, גרמנים ומוסלמים ממדינות המפרץ. התיאוריה היא שיש להם העדפה לאיברים שנלקחו מאנשים שלא אכלו חזיר".

סחר האיברים הסיני מעולם לא הועלה לראש סדר היום העולמי על ידי ארגון הבריאות העולמי או רופאים ממדינות כמו גרמניה ויפן, ועד כה לא הוקם גוף מטעם המוסדות הבינלאומיים הרשמיים שישמע את עדויותיהם של אלפי מתרגלי הפאלון גונג ואסירי מצפון אחרים בסין. עם זאת, עבור מומחים בנושא ופעילי זכויות אדם, העובדה שלא מדברים על הנושא בקול רם לא אומרת שהתופעה לא קיימת. הסינים עצמם הודו שקצרו איברים מנידונים למוות עד שנת 2015, גם אם מעולם לא מסרו נתונים מדויקים או הודו שמדובר באסירים פוליטיים ואסירי מצפון. מעבר לכך, בשנים האחרונות היו רופאים שהתריעו ואף נלחמו בפרקטיקות שבהן משתמשת סין לכאורה. אחד הידועים שבהם הוא רופא ישראלי, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא. לביא הקים ומנהל את היחידה להשתלות לב בבית החולים שיבא, וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. לאחר שגילה על התופעה של סחר באיברים בסין דרך אחד מחוליו, הוא פעל להוצאת ישראל מתמונת סחר האיברים העולמית. הוא עשה זאת כשיזם חקיקה נגד מימון ביטוחים להשתלות המתבצעות במדינות שבהן מתקיים סחר באיברים או קציר איברים בניגוד לכללים האתיים הבינלאומיים.

רושאן עבאס, מייסדת הארגון Campaign for Uyghurs, אמרה ב-2019 שסין הורגת ארבע ציפורים באבן אחת – היא הופכת את האויגורים לעבדים באמצעות עבודות כפייה בייצור, היא מגרשת אויגורים מבתיהם בכדי לפנות מקום למתיישבים סינים (בני האן), גברים נעצרים במחנות ובתי סוהר בזמן שעל הנשים האויגוריות נכפים נישואים לבני האן סינים, ובמקביל מוקמות "חוות איברים" כשמיליונים נאלצים לעבור בדיקות דנ"א ולהתכונן לשחיטה. את האשמותיה הקשות סיכמה עבאס עם הקשר היסטורי מוכר. "מחנות הריכוז הראשונים הוקמו בגרמניה ב-1933. ב-1945 מניין המתים היהודים היה שישה מיליון. בתחילת השואה מדינות עדיין עשו עסקים עם גרמניה, הכלכלות שלהן המשיכו לעבוד בזמן שמיליוני חפים מפשע נאסרו במחנות. הן התעלמו מהפרות זכויות האדם שביצעו הגרמנים לטובת המשך הסחר. אני לא יודעת מה נדרש כדי להשיג את תשומת הלב ולגרום לפעולה של מנהיגי העולם. אל תתנו לזה להגיע לתאי גזים".

אם התופעה של קציר איברים וסחר בהם כל כך חמורה בהיקפה, איך זה שהעולם עוצם עין? גוטמן מסביר שהסינים מנצלים את כוחם בזירה העולמית כדי להשתיק ביקורת עליהם, ושמוסדות בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי בחרו ב-2016 להציג את תעשיית ההשתלות הסיניות כמקרה של רפורמה מוצלחת. הבעיה היא שהם לא צפו את "קטסטרופת הפרות זכויות האדם" בשינג'יאנג וכעת הם תקועים בעמדה שאי אפשר להגן עליה. בכל מקרה, טוען החוקר האמריקאי, תופעת קציר האיברים מוכרת וידועה, אבל לסינים יש השפעה נרחבת בממסד הרפואי הבינלאומי. "התופעה הרי הופיעה בכלי תקשורת במערב בשנים האחרונות. היא אולי לא סוקרה בעמודים הראשיים, אבל גם השואה לא הופיעה בעמוד הראשי של ניו יורק טיימס עד אחרי 1945", מסכם גוטמן.

תגובת שגרירות סין בישראל:

"משנת 1990 ועד 2016, בדלנים, קיצוניים דתיים וטרוריסטים תכננו וביצעו כמה אלפי פיגועי טרור אלימים בשינג'יאנג. אנשים רבים חפים מפשע נהרגו וכמה מאות שוטרים מתו בעת מילוי תפקידם. טרור וקיצוניות הם הנגע הרווח שעמו מתמודדת האנושות. מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים הוקמו בסין בדיוק בשביל מלחמה בטרור, דה-רדיקליזציה והצלת אלה שהלכו שולל אחרי רעיונות קיצוניים, והעבודה שלהם תמיד התבצעה בהתאם לחוק. למעשה, המרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים לא שונים מאלה שיש במדינות רבות אחרות ברחבי העולם והם לא מכוונים לאזור, מוצא אתני ודת מסוימים".

"מספר האנשים שמשתתפים במרכזים לחינוך והכשרה מקצועיים איננו קבוע, כמה באים וכמה יוצאים מפעם לפעם. זה מפוברק לחלוטין וחסר בסיס שחלק מהתקשורת אומרת שיש 'בסביבות מיליון או אפילו שני מיליון חניכים'. עד סוף 2019, כל החניכים של מרכזי החינוך וההכשרה המקצועיים עמדו בסטנדרטים של ההכשרה וסיימו את לימודיהם. רובם קיבלו תעודות הסמכה מקצועית או תעודות שמעידות על רמת מיומנות מקצועית ומצאו עבודות הגונות".

"באשר להשתלות איברים, ממשלת סין מילאה בעקביות אחר הוראות ארגון הבריאות העולמי בנוגע להשתלת איברי אדם. סין חיזקה בשנים האחרונות עוד יותר את ניהול השתלות האיברים. ב-2007, מועצת המדינה של סין פרסמה ויישמה את 'התקנות בנוגע להשתלת איברים' שקובעות כי תרומות איברים צריכות לפעול על פי העיקרון שהן מתקבלות מרצון ובחינם. מכירה של איברים אנושיים אסורה לגמרי בסין. מאז 1 בינואר 2015, השימוש באיברים של נידונים למוות כמקור להשתלות נאסר לגמרי, ותרומת אזרחים היא המקור החוקי היחיד להשתלת איברים".

"ברצוננו להדגיש שכמה כוחות בינלאומיים עם מניעים נסתרים בדו כמה שקרים המעוותים עובדות, הכפישו ותקפו את מדיניות סין בשינג'יאנג בניסיון לבלום את התפתחותה של סין".

אלימות ברוטלית, מאסרים אכזריים והפרה סיטונאית של זכויות-אדם – שיחה עם שלושה קורבנות של דיכוי המחאה בבלארוס

ואלרי נאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו ונדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. בשיחה עם "הארץ" מספרים שלושה אזרחים בלארוסים על היד הקשה של משטר לוקאשנקו – ממעצרים שרירותיים ועד למכות רצח.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-MAGAZINE-1.9160666

ב-9 באוגוסט נערכו הבחירות לנשיאות בלארוס. ע"פ התוצאות הרשמיות זכה הנשיא המכהן ב-26 השנים האחרונות, אלכסנדר לוקשנקו, בכ-80% תמיכה בעוד המתמודדת העיקרית נגדו, סבטלנה טיחנובסקאיה, זכתה בכ-10% בלבד. עם זאת, רבים במדינה ומחוצה לה טוענים כי תוצאות הבחירות זויפו. גורמים אופוזיציוניים פרסמו עדויות לזיופים בקלפיות, ארגונים בינלאומיים טוענים שהבחירות לא היו הוגנות וחופשיות ומדינות רבות אינן מכירות בניצחון לוקשנקו. מאז פרסום התוצאות נערכות הפגנות ענק בכל רחבי בלארוס והשלטונות מדכאים אותן באלימות רבה. מנהיגי האופוזיציה מאוימים, נעצרים או נאלצים לעזוב את המדינה ואלפי אזרחים שנעצרו במהלך ההפגנות באוגוסט מעידים כי סבלו מאלימות, עינויים והפרה בוטה של זכויותיהם בכלא. אלו הם סיפוריהם של שלושה מהם.

וואלרי סאמלזאו הוא מהנדס תוכנה בן 32 ממינסק שקיבל וויזת עבודה בבריטניה ביוני האחרון וחזר למינסק לבקר את חבריו ובני משפחתו באוגוסט. הוא נשוי, יש לו שלוש ילדות קטנות ולדבריו הוא מעולם לא נעצר, מעולם לא חשף את דעותיו הפוליטיות ומעולם לא עבר על החוק. "אף פעם לא קיבלתי אפילו דו"ח נהיגה", הוא אומר. ב-8 באוגוסט, יום לפני הבחירות, הוא היה עם משפחתו בקמפינג, מנותק מהמתרחש במדינה. עם החזרה לעיר הוא גילה שהיא מלאה בכוחות צבא ושהאינטרנט חסום. "החלטנו לקחת את הבנות אל מחוץ לעיר, אל אמא של אשתי", הוא מספר, "להציל אותם מאי-הוודאות ומסכנות אפשריות".

"חזרנו העירה קצת לפני שהקלפיות נסגרו והלכנו להצביע. אחרי זה עשינו טיול עם הכלב, הכנו ארוחת ערב ורצינו לברר מה התוצאות. מכיוון שלא היה אינטרנט התחברתי דרך מחשב מהחברה שאני עובד בה (חברה בבעלות ישראלית), הצלחתי לעקוף את החסימה וראיתי שהמדגמים הרשמיים מכריזים על לוקשנקו כמנצח. חשבנו שזה לא יכול להיות והחלטתי לבדוק שוב בבוקר. בבוקר גיליתי הודעות מאנשים מחו"ל ששלחו סרטונים של מעצרים ואלימות. לא ידעתי כלום והחלטתי לבדוק בעצמי. בערב, כבר לא היה אינטרנט בכלל ואחרי שפגשתי קולגות שאישרו שאכן היו במינסק סצנות כמו ממלחמה, החלטתי ללכת למרכז העיר, להביע את דעתי ולמחות על גניבת הקול שלי".

"כשעברתי ליד תחנת הרכבת המרכזית ראיתי אנשים במסכות שחורות מתחבאים מעבר לפינה. מכיוון שלא שברתי שום חוק עברתי לידם. הם חסמו את דרכי, תחקרו אותי, ביקשו תעודה מזהה ושאלו אותי שאלות על בגדיי ומה שהיה לי בכיסים. אחר כך הם תפסו אותי, נתנו לי מכות בראש וגררו אותי לרכב משטרתי שישבו בו כבר כחמישה עצורים". אחרי דקה או שתיים הוצא וואלרי מהניידת, נגרר לבניין סמוך שם חלצו את נעליו, היכו אותו שוב, תחקרו אותו, בדקו את התמונות, ההודעות והשיחות בטלפון שלו והתעכבו בעיקר על כך שהיו לו כסף, תמונות וכרטיסי בנק מאנגליה. "התייחסו אלי כמרגל", ממשיך וולארי, "כשהגיע האחראי, בבגדים אזרחיים וללא מסכה, הוא פקד להעביר אותי לתחנת המשטרה. זה היה מפקד התחנה (תחנת זבצקיה) שאיים עליי ואמר שאהיה בכלא כל כך הרבה זמן שהבנות שלי כבר יהיו נשואות כשאצא. הוא גם איים לאנוס אותי באמצעות אלה (במקור: "לדחוף לי אלה לתחת"). לאחר מכן העלו אותי על רכב משטרתי שנסע לתחנה כאשר לאורך הדרך הוא עוצר ומעלה עצורים נוספים".

"בתחנת המשטרה הורידו אותנו בכוח מהרכב. לקחו אותנו למגרש חנייה, הפילו אותנו על הקרקע  ומישהו כיוון מצלמה לפנים שלי ושאל אותי מה תפקידי. כשאמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר הוא אמר שהוא רצה להקל עלי אבל אני מקשה עליהם. לאחר סבב שאלות נוסף ביקשתי שייצרו קשר עם משפחתי, הם אמרו שיעשו את זה אבל אני יודע עכשיו שזה לא קרה. בזמן ששכבנו שם מדי פעם הגיעו שוטרים ונתנו מכות באופן רנדומלי, במיוחד לצעירים יותר. חלק מהאנשים הוכו כל כך חזק עד שהתעלפו. לא נתנו לנו להסתכל אבל שמענו את קול הפגיעה של האלות בגוף. גיליתי שיש לזה צליל אחר כאשר אדם מוכה עם אלה והוא כבר לא בהכרה. היתה שם בחורה שביקשה שיפסיקו להרביץ למי שהתעלף ואז היכו גם אותה ברגליה. מי שביקש רופא, מים או שירותים קיבל מכות חזקות יותר, אז לא ביקשתי כלום. באחד המקרים מישהו ביקש רופא, השומר צעק: "דוקטור!" ומיד באו שני שוטרים עם מסכות והרביצו לאיש השוכב מכות רצח".

"בשלב מסוים נלקחתי לבניין לחקירה. הם ניסו להוכיח שאני מרגל, נשאלתי על העבודה שלי ועל דעותיי הפוליטיות. הם גילו באמצעות הטלפון שלי שהצבעתי בעבור טיחנובסקאיה והם היכו אותי על זה. בסוף הוחזרתי למגרש החנייה. באמצע הלילה הביאו לשם עצורים מההפגנות שהוכו חזק יותר, הם היו עם פרצופים מרוסקים ומלאי דם. שהיתי במגרש הזה כפות ובשכיבה על הקרקע כ-18 שעות. הבנתי שאנחנו לא עצורים אלא חטופים והם יכולים לעשות לנו מה שהם רוצים".

"בבוקר, אחרי לילה קר בחוץ, הגיע רכב צבאי ולקחו אותנו לבית-סוהר. ברכב השכיבו אותנו על הרצפה, מי שעלה אחרינו היה צריך לדרוך עלינו וכך השכיבו אותנו בשלוש שכבות. אח"כ העמידו אותנו על ברכינו עם הפנים לדופן כך שכאב מאוד בנסיעה. מישהו התחיל לבכות, אחר התחיל לצעוק, מישהו התחנן לרחמים והיו כאלו שהתפללו. בנסיעה אזקו אותי חזק יותר והדם לא הגיע לכפות ידיי. זה היה עינוי. כשהגענו כבר לא הרגשתי כלל את ידיי והייתי חייב לבקש שישחררו אותן. כתגובה החלו לסובב את ידיי מאחורי הגב. הכאב היה בלתי ניתן לתיאור, צרחתי והתעלפתי. כשהתעוררתי ביקשתי שוב שישחררו את ידיי והם עשו זאת שוב. כשנשארתי לבד במשאית שני שומרים הרביצו לי והורידו אותי לבית-הסוהר עצמו. שם, בחצר פנימית, שוחררו סוף סוף הידיים שלי שהיו כחולות וסגולות וללא תחושה כלל".

אחרי כשש או שבע שעות הועבר וואלרי עם עוד שלושים עצורים לתא המיועד לעשרה אנשים. היו שם שירותים וברז אבל בשלב זה הוא לא אכל כבר יומיים. בהמשך הגיע מזון, אנשים נכנסו ויצאו, ווואלרי פגש אקדמאים, מתכנתים, ברמנים, מכונאים, בני-נוער ומבוגרים. "בכלא הזה לא היו מכות אבל התנאים היו נוראיים", הוא אומר. בסופו של דבר שוחרר וואלרי ללא כל הסבר, הוא חתם על טופס המחייב אותו לא להשתתף בהפגנות ואושפז בבית-חולים במשך כשבועיים עם פגיעות ראש. כעת, חזר וואלרי לעבודתו בלונדון והוא מקווה שאשתו ובנותיו שאין להן עדיין וויזה, יוכלו להצטרף אליו. את אצבעות ידיו הוא לא מרגיש עד עכשיו.

וואלרי סאמלזאו ושלושת בנותיו

גם ווצ'סלאו קרסולין נאלץ לעזוב את בלארוס לאחר אירועי אוגוסט. הוא רווק, בן 32, מרצה לתרבות ואומנות באוניברסיטת מינסק שעובד גם כמוסיקאי העוסק בפולקלור בלארוסי. ב-3 בספטמבר הוא נמלט לווילנה, בירת ליטא, מכיוון ששלטונות בלארוס פתחו נגדו תיק שעלול להסתיים בכמה שנות מאסר. סיפור מעצרו מתחיל במרכז הקניות "ריגה", שם הוא וחבריו הצטרפו להפגנה שהתקיימה במקום. "היו שם אולי 100 אנשים בסביבות חצות", הוא מספר, "הם היו רגועים, לא היה שם נשק, היו מפגינים שבנו חסימות וכמה מהצעירים אספו אבנים לזרוק, אבל הרוב היו רגועים. אז הגיעו מכוניות משטרה, שוטרים זרקו רימוני הלם, אנשים ברחו והשוטרים החלו לפרק את החסימות. החברים שלי ברחו אבל אני חשבתי שאם לא אברח, הם לא יתפסו אותי. זאת היתה טעות".

"כשניסיתי לעזוב את המקום ראיתי שאחד השוטרים ירה באיש מבוגר ופגע לו בבטן. האיש לא זז בכלל. הייתי בשוק. ראיתי שבחור צעיר רץ לעבר האדם שנפגע כדי לעזור לו, רציתי להצטרף אליו, אבל אז קפצו עלי ארבעה אנשים במדים ירוקים. הם התחילו להכות אותי ולקחו אותי למכונית משטרה. שם התנפלו עלי עוד שניים, אחד מהם חתך לי את השיער בסכין, השכיבו אותי על הרצפה, צעקו שאני הומו ואזקו אותי באזיקון. אח"כ העמיסו גם את האיש שעזר לאיש שנורה. מסתבר שהוא היה רופא. בהמשך העלו עוד אנשים, השכיבו אותם עלינו כך ששני אנשים שכבו עלי ואחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לאקריסטינה (בית-מעצר במינסק). בירידה מהרכב היכו אותנו, הריצו אותנו לקיר בחצר, העמידו אותנו על הברכיים והשאירו אותנו כך במשך שעתיים. אח"כ השכיבו אותנו על האדמה ונשארנו שם עד שמונה בבוקר, אז נחקרנו והועברנו לתא מאסר".

"זה היה תא של שישה אנשים, הכניסו לשם כשלושים מאיתנו ופקדו עלינו להתפשט ולהישאר בתחתונים בלבד. לא היכו אותנו אבל אסרו עלינו להתקרב לחלונות כדי שאנשים שעמדו מחוץ לכלא לא יוכלו לראות או לשמוע אותנו. בסוף היו בתא כארבעים אנשים. לא היה מקום לשכב ואפילו לא לשבת. הייתי שם ארבעה ימים בסה"כ. בשלושת הימים הראשונים קיבלנו רק ארוחת בוקר של קצת לחם ודייסה. שתינו מים אבל לא היה עוד אוכל. ביום השלישי נערכו משפטים. עמדנו בתור למשפט שהתקיים באותו בניין בקומה אחרת. לא היו עורכי-דין, אסור היה להתקשר והמשפט נמשך כשש דקות. השופט שאל מה עשיתי, מי היכה אותי ומדוע. עניתי שאין לי מושג מדוע הרביצו לי. גזר הדין שקיבלתי היה 11 ימי מאסר. שמחתי שלא קיבלתי יותר כי אחרים קיבלו גזר דין גרוע בהרבה. ביום למחרת קיבלנו גם ארוחת ערב, נחקרנו שוב, הועברתי לתא אחר, פחות צפוף, ואז שוטר פשוט שחרר אותי. קיבלתי את בגדיי שהיו מלוכלכים מאוד אבל לא קיבלתי את התיק שלי שהיו בו דרכון, מסמכים וכרטיסי אשראי. גם הטלפון שלי נשאר במשטרה כי הוא משמש במשפט של מישהו אחר. לפני השחרור החתימו אותי על מסמך שלא אשתתף יותר בהפגנות והעלו אותי ושישה נוספים על רכב משטרתי שלקח אותנו לבית-קברות בעיר, שם שוחררנו". לאחר השחרור קיבל ווצ'סלאו טיפול רפואי והחליט להתלונן על שוטרים שהיכו אותו. בעקבות התלונה נפתח נגדו תיק והוא עזב את המדינה בעצת עורך-דינו.

ווצ'סלאו קרסולין

אלכסיי נוביק הוא בעל חברת טכנולוגיה בן 37 ממינסק. בבחירות הוא היה משקיף עצמאי מטעם מפלגת אופוזיציה. "אסור היה לנו לשבת בקלפי במשך היום בגלל הקורונה", הוא מספר, "אבל בסוף יום הבחירות חיכינו מחוץ לקלפי לפרסום הפרוטוקול. כשהוא פורסם, שעתיים אחרי סגירת הקלפיות, הסתבר שלוקשנקו ניצח בגדול. זאת היתה בדיחה. ברור שהתוצאה זויפה. בסוף היום הייתי צריך להגיע הביתה אבל גיליתי שאין תחבורה ציבורית ואין אינטרנט. ניסיתי ללכת למרכז העיר ולמצוא מונית אבל כשהתקרבתי לאחת מתחנות המטרו ראיתי כוחות גדולים שנראו כמו כוחות צבא. נשכבתי על הדשא באחת החצרות, שמעתי צרחות חזקות ויריות וחיכיתי שהכל ייגמר. כשקמתי רצתי בכיוון ההפוך ופגשתי פטרול משטרתי. הרגשתי בטוח ושאלתי אותם איך אוכל להגיע הביתה, הם הצביעו על אוטובוס צהוב שעמד שם ואחד מהם אמר: "זאת הנסיעה שלך הביתה". אולי הוא התבדח. אח"כ כמה מהם תפסו אותי וחמשת הימים הבאים ילוו אותי לכל חיי".

כמו ווצ'סלאו, גם אלכסיי נלקח לאקריסטינה, שם הוא נשפט ל-15 ימי מאסר והועבר לבית-כלא אחר, ג'ורדנה. גם הסיפור שלו כולל אלימות נוראית כלפי עצירים, פריצה לטלפון, הודאות כפויות ושקריות שצולמו בווידאו, איומי אונס של השוטרים ורעב וצפיפות נוראית בתא המעצר שטווח הגילאים בו היה 16 עד 74. "היו שם אנשים עם צלעות שבורות", הוא מספר, "וראינו גם דברים מהחלון. באחד הלילות ראינו שוטרים מכים איש בחצר. האיש בכה ובכה ואז הפסיק לבכות והיה שקט. אז ראיתי שהגיעו כמה רופאים וכיסו את ראשו. אני לא יודע בוודאות שהוא מת אבל אני חושב שכמה אנשים מתו באקריסטינה". תיאוריו של ווצ'סלאו מהכלא כוללים צלפים מלמעלה, כלבים בחצר וקולות של נשים מתא סמוך. הוא מתאר את המשטרה כ"גסטאפו" ואומר שאחד השוטרים גם קרא לו "יהודי". לאחר שהשתחרר, כנראה בעקבות התערבות האיחוד האירופי וארגוני זכויות-אדם, הוא הגיש תלונה נגד המשטרה ונמצא כעת במאבק משפטי. עם זאת, הוא נמצא עדיין במינסק, פצוע נפשית ופיזית ומתקשה להירדם בלילות. 

אלכסיי נוביק

העדויות המתפרסמות כאן אינן היחידות. ישנן רבות נוספות המחזקות את הטענות הקשות נגד המשטר בבלארוס. מרכז זכויות האדם המקומי Viasana דיווח על מעל 7,500 עצירים ומעל 500 מקרים של עינויים באוגוסט, כאשר מאות עצירים נוספו מאז. מדינות רבות גינו את האירועים וארגונים בינלאומיים פרסמו אזהרות חמורות מהדרדרות המצב. "ע"פ המידע שבידינו לא נפתח אפילו תיק פלילי אחד נגד שוטרים שעינו באופן ברוטאלי מאות מפגינים שלא השתמשו באלימות", כך ע"פ הודעת "אמנסטי" מסוף אוגוסט. במכתב למועצת זכויות האדם של האו"ם כתבו מספר ארגוני זכויות אדם, ביניהם הארגון העולמי נגד עינויים, ש"נראה כי העינויים וההתעללויות היו נרחבים ומערכת אכיפת החוק הוכנה והוכשרה מראש למאבק הברוטלי נגד האזרחים".

לדברים אלו יש חיזוק גם מתוך שורות כוחות הביטחון. "ההכנה האידאולוגית היתה כזו: אם הממשלה הנוכחית תפסיד, כולנו (קציני המשטרה) נהיה תלויים על עצים לאורך הכביש, לכן יש הכרח להגן על השלטון בכל דרך ובכל אמצעי", כך התוודה קצין בכיר מהעיר לידה שפרש מהמשטרה במחאה וסיפר בסרטון שפרסם על "הכנות למלחמה נגד האזרחים" לפני הבחירות, ועל מעצרים אלימים, הכאות ועינויים שהתרחשו בתחנת המשטרה שלו. ומהצד השני, אומר אלכסיי נוביק: "העם הבלארוסי מתחיל מחדש. אנחנו חיים במרכז אירופה, אני רואה איך אנשים חיים באוקראינה, בפולין ובליטא ושואל – למה שלי לא יהיו זכויות-אדם, חופש ביטוי וחופש התאגדות? אני לא רוצה איחוד עם רוסיה, אנחנו לא אח קטן, אנחנו עם עצמאי באירופה וזאת מלחמת העצמאות שלנו".

Exiled Belarusian regime opponents' leader: The president is weak, women can defend our country

In an interview with Haaretz from a hiding place in Lithuania, Sviatlana Tsikhanouskaya calls on Russia and other countries not to intervene in the political crisis in Belarus, and stresses that she does not intend to run for the presidency in any future election

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-exiled-belarus-opposition-leader-to-haaretz-our-female-revolution-is-significant-1.9137156

Sviatlana Tsikhanouskaya has been in hiding in Lithuania since August 10, under guard. While she has been living in forced exile, Belarus President Alexander Lukashenko – who is considered by many to be “the last dictator in Europe,” having served as his country’s leader since 1994 – has been facing huge nationwide demonstrations daily.

“I feel great pride [at] my people who at last woke up,” Tsikhanouskaya told Haaretz in an interview – the first time Lukashenko’s greatest rival, who ran in the recent presidential election against him, has been interviewed in the Israeli media.

Tsikhanouskaya during the interview: "I’m not the leader of the opposition, I’m the leader of the majority"

“They have aims, they know what they’re fighting for. They’re fighting for new elections where they’ll be able to choose a new president for our country,” she said.

Until last summer, Tsikhanouskaya, 37, was an English teacher and translator. She had no intention of being active in politics and only decided to run in this year’s presidential election after her husband, Sergei Tikhanovsky – an entrepreneur who launched a YouTube channel last year in which he criticized the government – was not allowed to stand. He has been labeled an opponent of the regime and was arrested at a demonstration in May. He was later charged with disorderly conduct and attacking a police officer, and has been imprisoned ever since.

In response, Tsikhanouskaya became the opposition candidate in the August 9 election. Her husband supported her until he was jailed, and she continued to campaign despite threats, harassment and the arrest of some of her supporters and staff. 

She reportedly received widespread support from the public on Election Day, as well as from major opposition figures. Standing alongside her were Veronika Tsepkalo, the wife of Valery Tsepkalo – another opposition candidate who was barred from running – and Maria Kalesnikava, the campaign manager of a third candidate, Viktor Babaryka, who was also barred from running and jailed. 

Tsikhanouskaya said she was worried about the “awful violence” being used by the authorities in Minsk against Belarusians. She views the public protest that broke out in her country as the tip of a process that has existed for years.

“Of course it didn’t happen in just a moment,” she said. “There were preconditions. COVID played a huge role: Our society understood that we can help each other, that we’re a nation and our authorities don’t care for us in difficult times. So, when Sergei Tikhanovsky was going around the country showing the truth and saying the truth, they started to prosecute him. But he encouraged other people to understand they have the right to say the truth and talk about it".

“Step by step, people started to wake up,” she continued. “There was a great fear, but every day – the same as I did – people had to overcome the fear and do something and say what they want. During this election campaign they saw how united they are. Many people came to our rallies,” she said, “and they looked into each other’s eyes and understood that they want to live in a different country. They want to be respected by the authorities, unlike the last 26 years. We want a different life for our children.”

According to the official result, Lukashenko won 80 percent of the votes while Tsikhanouskaya received only 10 percent. However, opposition activists claimed there had been voter fraud, while the European Union condemned the government in Minsk for holding an election that was “neither free nor fair.” It also criticized the violent repression of the protests that erupted immediately after the election, and is advancing sanctions against senior Belarusian leaders. 

Tsikhanouskaya filed a complaint with the Central Election Committee the day after the vote, and as a result was detained by the authorities for several hours. Later that same day, security forces accompanied her to the Lithuanian border (to the west of Belarus). In Lithuania, she joined her 10-year-old son and 5-year-old daughter, who were evacuated from Belarus before the election due to threats against the family.

After arriving in Lithuania, the official media in Belarus released a video in which Tsikhanoskaya can be seen reading an announcement calling on protesters not to go out into the streets and to respect the election result – in a style reminiscent of those films where hostages read the words of their captors. Later that day, she released her own video on social media in which she stated that she was forced to leave Belarus out of fears for her children’s safety.

A few days later, Tsikhanouskaya declared in another video that she had won the election and was forming a public council to arrange the transfer of power from Lukashenko to her – and to hold new and free elections. In interviews, Tsikhanouskaya emphasized that she would serve as an interim president and didn’t intend to run in any new election.

Will the fact that the president holds all the power in Belarus, including the military and police force, not cause the protest to dissipate without replacing the government – especially in light of the fact that the opposition leader is not even in the country? Do you have the power to even start a dialogue with Lukashenko?

“First of all, I’m not the leader of the opposition, I’m the leader of the majority. Second, you say that Lukashenko has all the power, and you mentioned police, but he doesn’t have the power on his people. This matters. He has power on 1 percent of the people. He has no power at all in the eyes of the Belarusians. They will never trust him anymore, they will not be able to live in their country under his leadership. So, how can you say that he has power? Absolutely not!"

In that case, what practical steps are you taking in order to bring a regime change?

“First of all, all the political prisoners must be released. That will be the sign that our authorities are ready for a dialogue. This dialogue has to happen as soon as possible, because of the political crises and the economic crises. When the political prisoners will be released we’ll start this dialogue – which will lead to new, fair and transparent elections, and people will have the right to elect a new president for themselves,” she said. 

“Thanks to different initiatives, we have results from poll stations where the results were falsified. At the moment, we have over 150 real results which are radically different than those which were published.” Says Tsikhanoskaya and adds that

 international observers were not allowed to come and supervise the election. Furthermore, the results she obtained were the result of acts of bravery from people who worked in the polling places and were charged by the authorities because they published the truth. She added that she won over 50 percent of the vote – a level that does not require a second round of voting according to Belarusian law.

Are you, like many others, concerned about possible Russian intervention in the situation in Belarus? Have you been in touch with the Kremlin or have they tried to contact you?

“What’s going on in Belarus is absolutely our internal affair. It’s not about geopolitics, it’s a political crisis where our people are standing up against one person. There’s no need and there’s no reason for the Russians to interfere in this political crisis. There is awareness to this [Russian intervention], but I can’t say that I’m afraid of this. I always ask all the countries, including Russia, to respect our sovereignty. We have to deal with this conflict ourselves.”

The principle of Belarusian sovereignty is equally valid with regards to other nations too, Tsikhanouskaya says. Nonetheless, she’s happy to note that many countries recognize her claims that election results in Belarus were falsified and that they don’t recognize Lukashenko’s victory.

“They show their support for the Belarusian people who are standing up for their rights and for defending our elections. They are absolutely for our people, they are supporting us in this fight,” she said. “We appreciate what they say and we appreciate that they are vocal, and we are very grateful for whatever they do to support our people. 

“But we also call to respect the sovereignty of our country. We underline that what’s going on is our internal affair and other countries shouldn’t interfere in the situation. When other leaders ask what they can do for us, I say that if one day we will need international mediation in starting negotiations with our authorities, then all the countries which care about our situation are invited.”

Women’s revolution

International criticism, nonrecognition of the election result and calls for Lukashenko to avoid violence have also come from the United Nations, Belarus’ neighbors and even from the Vatican. A source close to Tsikhanoskaya said she has already spoken with U.S. Deputy Secretary of State Stephen Biegun, European Commission President Ursula von der Leyen, and the Leaders of Sweden, Finland and Estonia. But her exile in Lithuania has forced her to devote time not only to foreign officials but also to her partners in the protest.

What’s the nature of your relationship with the protest leadership and the other leaders, Veronika Tsepkalo and Maria Kalesnikava? Do you speak? Are there any disagreements or conflicts between you?

“Of course we’re in touch. We’re working together. But we understand that Maria Kalesnikava is in Minsk, and of course she has much more pressure on herself than I have or Veronika Tsepkalo, who is in Poland I suppose. But each one of us does her best to reach the aim we have. So I’m here, meeting with leaders of different countries who show support to our people and our situation. Veronika also, I’m sure, is doing her best for the same purpose, and Maria, who’s in front at this moment in Minsk. I’m really proud that she’s there and I’m proud that we’re still together, that we have one aim and we’re moving toward it together.”

The fact that the leadership of the opposition is made up of women is no coincidence, and Tsikhanoskaya attributed great importance to it. “The phenomena of a [female] revolution is very significant in our demonstrations. We understood that we can, we are important and we can defend our country not in the kitchen but in front of men and beside men. So we felt ourselves as a united nation where people help other people, take care of other people – and this is our unity.” 

But in spite of what she may say, it’s clear that living in exile is not easy for Tsikhanouskaya.

In a video released after she arrived in Lithuania, she said that the decision to leave was very difficult and one she made on her own, without consulting with political figures – or even her husband in prison. In subsequent interviews, as well as now, she has refused to say exactly what happened during the hours when she was held by the authorities in Minsk before crossing the border into Lithuania. 

“It’s not time [to tell]. Sorry,” she said.

What about your future plans? Do you intend to be president of Belarus?

“No, my opinion on this hasn’t changed. I’m not planning to be involved in the future elections.”

Are you in touch with your husband? When did you last talk to him?

“I think I spoke to him about three and a half months ago, because in our country you can’t phone prisoners. But we communicate via a lawyer who visits him about twice a week. The lawyer tells him about what’s going on in Belarus, and he’s very proud of the Belarusian people. He supports me and he’s really grateful to the Belarusian people that everything he did wasn’t in vain. Of course I’m worried about him, because he’s held like a hostage.”

Can you tell us a little about your situation in Lithuania, the conditions in which you live, the situation of the children and your plans to return to Belarus?

“What matters is that I feel safe here. I’m surrounded with different, wonderful people – Lithuanians and Belarusians – who are now members of my team, and we’re doing our best to achieve our aims in Belarus. We’re all working for the same purpose, which hasn’t changed: new elections in Belarus.

“My children are fine, thank God. They want to go back, they miss their Daddy. I also want to go back to Belarus, and I will as soon as I feel safe there.”

She continues: “We have a wonderful country with peaceful, friendly and hardworking people who have lived under this regime for 26 years. According to the Constitution we have a lot of rights, but in reality we have no rights at all. People are imprisoned just for having an intention to tell the truth; they’re imprisoned for going out and showing their disagreement with the regime. 

“It’s not safe to live there, because people are disappearing. It’s not safe to go out and raise your voice, because you’ll be beaten and imprisoned. There’s no justice – our people have had enough. They woke up and want to live in a democratic country where people are safe and free. Now it’s high time for our people to struggle for their rights, and they’re ready to build a country for life.”

מנהיגת מתנגדי המשטר בבלארוס: הנשיא חלש; "אנחנו מסוגלות להגן על המדינה לצד הגברים – לא מהמטבח"

סבטלנה טיחנובסקאיה, המועמדת לנשיאות בלארוס שהתמודדה מול הנשיא המכהן אלכסנדר לוקשנקו, שוהה מאז ה-10 באוגוסט במקום מסתור תחת אבטחה בליטא, שכנתה של בלארוס ממערב. במקביל לגלות שנכפתה על טיחנובסקאיה מתמודד לוקשנקו, הנחשב ע"י רבים לדיקטטור האחרון באירופה, עם הפגנות ענק בכל רחבי המדינה. בראיון ל"הארץ" מדברת טיחנובסקאיה על גאוותה בבני עמה, על המצב הפוליטי במדינתה, על המעורבות הרוסית והבינלאומית ועל המהפכה הנשית המתרחשת בימים אלו בבלארוס.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.highlight-MAGAZINE-1.9128695

טיחאנובסקאיה, בת 37, מורה לאנגלית, מתורגמנית ועקרת בית בעברה, כלל לא התכוונה לעסוק בפעילות פוליטית. היא החליטה להתמודד מול הנשיא המכהן אלכסנדר לוקשנקו רק כאשר מועמדותו של בעלה הבלוגר, היזם  והאקטיביסט, סרגיי טיחנובסקי, נפסלה לאחר שהפך למתנגד משטר באמצעות ערוץ יו-טיוב שהקים. כאשר מועמדותו של טיחנובסקי נפסלה החליטה רעייתו, סבטלנה, להתמודד במקומו כאשר הוא הופך לכוח המניע מאחורי מועמדותה. בסוף מאי נעצר טיחנובסקי אך רעייתו המשיכה את המרוץ בלעדיו. למרות שבעלה יושב עדיין בכלא ולמרות האיומים, ההטרדות והמעצרים של תומכיה ואנשי צוותה הגיעה טיחנובסקאיה ליום הבוחר כאשר היא נהנית מתמיכה רחבה של הציבור הרחב ושל מנהיגי ומנהיגות אופוזיציה נוספים, דוגמת וורוניקה צפקאלו, רעייתו של, וואלרי צפקאלו, מועמד נוסף שנפסל ועזב את המדינה ומריה קולסניקובה, מנהלת הקמפיין של מועמד אחר, וויקטור בבריקו, שנפסל גם הוא והושלך לכלא.

הבחירות נערכו ב-9 באוגוסט. ע"פ התוצאות הרשמיות זכתה טיחנובסקאיה לכ-10% תמיכה בעוד לוקשנקו, המכהן בתפקיד מאז 1994, זכה לכ-80% תמיכה. עם זאת, משקיפים, פרשנים ומומחים רבים טוענים שהבחירות לא היו חופשיות ושהן הוטו ע"י זיופים ומעשי רמיה. לאחר פרסום התוצאות הגישה טיחנובסקאיה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה ככל הנראה הוחזקה ע"י השלטונות למספר שעות. לאחר מכן היא לוותה ע"י שירותי הביטחון לגבול עם ליטא שם היא חברה לבנה וביתה (בני 10 ו-5) שנשלחו לליטא עוד לפני הבחירות בעקבות איומים. מייד לאחר יציאתה של טיחנובסקאיה פרסמה התקשורת הבלארוסית סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של לוקשנקו. כמה ימים מאוחר יותר פרסמה טיחנובסקאיה סרטון אחר לגמרי בו היא מצהירה שזכתה בבחירות וכעת היא מקימה מועצה ציבורית שתפקידה לדאוג להעברתו של לוקשנקו מהשלטון ולקיום בחירות חדשות וחופשיות.

"אני מרגישה גאווה עצומה בבני-עמי שהתעוררו סוף-סוף", אומרת טיחנובסקאיה בראיון ראשון לעיתונות הישראלית, "הם מוכנים להיאבק על זכותם לומר את דעתם ולבחור את נציגיהם. הם יודעים על מה הם נלחמים – בחירות חדשות שבהן יוכלו לבחור נשיא חדש למדינתנו". טיחנובסקאיה מוסיפה שהיא מודאגת מ"האלימות הנוראה" שמפעילים השלטונות כלפי בני-עמה והיא מנתחת את ההתפרצות העממית המתרחשת כעת בבלארוס כשיאו של תהליך המתרחש כבר שנים. "זו אינה תוצאה של רגע אחד", היא אומרת, "היו הרבה תנאים מקדימים. הקורונה גרמה לחברה שלנו להבין שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני בזמן שהרשויות שלנו לא דואגות לנו בזמן קשה כל כך. כשבעלי הסתובב במדינה וסיפר את האמת, תבעו אותו, אבל זה גרם לאחרים להבין שיש להם זכות לומר את האמת, לתפוס עמדה אזרחית ולדבר על זה. צעד לצד צעד אנשים החלו להתעורר. כמובן שיש חשש גדול אצל כולם, אבל כמוני, גם אחרים נאלצו להתגבר על הפחד על מנת לעשות משהו. בזמן מסע הבחירות אנשים התאחדו, רבים באו לעצרות שלנו והרגישו אחד את רעהו, הם הביטו זה לזה בעיניים והבינו שהם רוצים לחיות במדינה שונה, מדינה שבה הרשויות מכבדות אותם שלא כמו ב-26 שנות שלטונו של לוקשנקו. אנחנו רוצים חיים שונים בעבור הילדים שלנו".

סבטלנה טיחנובסקאיה בראיון: "אינני מנהיגת האופוזיציה. אני מנהיגת הרוב".

האם העובדה שהנשיא מחזיק בכל הכוח בבלארוס, כולל הכוח הצבאי והמשטרתי, לא תגרום למחאה להתפוגג מבלי שהחליפה את השלטון, בעיקר לאור העובדה שמנהיגת האופוזיציה אינה נמצאת כלל במדינה? האם יש בכוחכם אפילו להתחיל דיאלוג עם לוקשנקו?

"קודם כל, אינני מנהיגת האופוזיציה. אני מנהיגת הרוב. שנית, אתה אומר שלוקשנקו מחזיק את כל הכוח. אבל אין לו כוח על עמו. זה משמעותי. יש לו כוח על אחוז אחד מהאנשים. אין לו כוח כלל בעיני כלל הבלארוסים שלא יסמכו עליו לעולם ולא יהיו מוכנים לחיות במדינה תחת הנהגתו. איך אתה יכול לומר שיש לו כוח?".

מהם הצעדים המעשיים שהמועצה הציבורית שהכרזת על הקמתה נוקטת בהם כדי להביא להחלפת השלטון?

"ראשית יש לשחרר את כל האסירים הפוליטיים. כשזה יקרה זה יהיה סימן שהממשלה שלנו מוכנה לדיאלוג. הדיאלוג חייב לקרות בהקדם האפשרי כדי להתמודד עם המשבר הפוליטי והמשבר הכלכלי והוא יוביל לבחירות חדשות שיהיו הוגנות ושקופות כדי שאנשים יוכלו לבחור לעצמם נשיא חדש".

הדרישה החד-משמעית לקיום בחירות חדשות נובעת מביקורת חריפה כלפי אלו שנערכו באוגוסט. "יש לנו תוצאות מיותר מ-150 קלפיות שבהן התוצאות זויפו", טיחנובסקאיה מספרת ומוסיפה שמשקיפים בינלאומיים לא הורשו להגיע ולפקח על הבחירות. היא מפרטת שהתוצאות שיש בידיה שונות באופן קיצוני מאלו שפורסמו ושהיא מחזיקה בהן בזכות מעשי גבורה של אנשים שעבדו בקלפיות ונתבעו ע"י הרשויות בגלל שפרסמו את האמת. טיחנובסקאיה מעריכה שהיא זכתה ליותר מ-50% מהקולות ושהיא לא נזקקה אפילו לסיבוב שני הנדרש ע"פ החוק הבלארוסי במקרה של רוב לא מוחלט.

האם, כמו רבים אחרים, את מודאגת מהתערבות רוסית במצב בבלארוס? האם היית בקשר עם הקרמלין או שהקרמלין ניסה ליצור קשר איתך?

"מה שקורה בבלארוס הוא באופן מוחלט עניין פנימי שלנו. זוהי אינה סוגייה גאו-פוליטית, זהו משבר פוליטי פנימי שבו האזרחים קמים נגד אדם אחד. אין שום צורך ואין שום סיבה לרוסים להפריע במשבר הפוליטי. אין סיבה לזה לקרות. יש אמנם מודעות לסוגייה, אבל אני לא יכולה לומר שאני חוששת מזה. אני תמיד מבקשת מכל המדינות, כולל רוסיה, לכבד את הסוברניות שלנו. אנחנו צריכים להתמודד עם הקונפליקט הזה בעצמנו".

עיקרון הסוברניות של בלארוס תקף לדברי טיחנובסקאיה גם לגבי מעורבות של מדינות אחרות. ובכל זאת, היא שמחה לספר שמדינות רבות מכירות בכך שהבחירות בבלארוס זויפו והן לא מכירות בזכייתו של הנשיא לוקשנקו. "מדינות אלו מראות תמיכה בעם הבלארוסי ובמאבקו", היא אומרת, "אנחנו מאוד מעריכים את זה ואת העובדה שהן אומרות את זה בקול, אבל אנחנו תמיד מבקשים לכבד את הסוברניות של המדינה שלנו. כשמנהיגי מדינות אחרות שואלים אותי מה הם יכולים לעשות בשבילנו אני אומרת שאם יום אחד נזדקק לתיווך בינלאומי לתחילת מו"מ עם הרשויות, המדינות שאכפת להן ממצבנו מוזמנות". ואכן, האיחוד האירופי הביע ביקורת חריפה על המתרחש בבלרוס, לא הכיר בתוצאות הבחירות ודן בהטלת סנקציות על ראשי המדינה. ביקורת בינלאומית, אי הכרה בתוצאות הבחירות וקריאות ללוקשנקו להימנע מאלימות הגיעו גם מהאו"ם, משכנותיה של בלארוס ואפילו מהוותיקן. מקור בסביבת טיחנובסקאיה מספר שהיא כבר שוחחה עם סגן מזכיר המדינה של ארה"ב, סטיבן ביגון, עם נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין ועם ראשי הממשלות של שוודיה, פינלנד ואסטוניה. אך הגלות בליטא מאלצת את טיחנובסקאיה להקדיש זמן לא רק לגורמי חוץ אלא גם עם לשותפיה.

מה טיב היחסים שלך עם הנהגת המחאה ועם המנהיגות האחרות – וורוניקה צפקאלו ומריה קולסניקובה? האם אתן מדברות? האם יש ביניכן הבדלי דעות או קונפליקטים?

"וודאי שאנחנו בקשר. אנחנו עובדות יחד. מריה קולסניקובה נמצאת במינסק וכמובן שמופעל עליה לחץ גדול יותר מאשר הלחץ שמופעל עלי או על וורוניקה צפקאלו שאני מניחה שנמצאת בפולין. אבל כולנו עושות את המיטב כדי להגיע ליעד המשותף. אני כאן ואני נפגשת עם מנהיגים של מדינות שונות שמביעים בנו את תמיכתם. אני בטוחה שוורוניקה עושה את המיטב לקראת אותה מטרה וכמובן שמריה נמצאת כעת בחזית במינסק ואני גאה בכך שהיא שם ובכך שאנחנו עדיין יחד ושיש לנו מטרה שאנחנו נעים יחד לקראתה".

העובדה שהנהגת האופוזיציה מורכבת מנשים איננה מקרית וטיחנובסקאיה מייחסת לה חשיבות גדולה. "התופעה של מהפכה נשית היא משמעותית מאוד", היא אומרת, "הנשים אצלנו הבינו שאנחנו יכולות, אנחנו חשובות ואנחנו מסוגלות להגן על המדינה שלנו, לא מהמטבח אלא לפני הגברים ולצד גברים. אנחנו אומה מאוחדת שבה אכפת לאנשים זה מזה וזו האחדות שלנו". למרות האחדות ברור שהגלות אינה קלה לטיחנובסקאיה. בסרטון שפרסמה לאחר הגעתה לליטא היא אמרה שההחלטה לעזוב היתה קשה מאוד והיא קיבלה אותה לבדה ללא התייעצות עם גורמים פוליטיים או אפילו עם בעלה הכלוא. בראיון זה, כמו בראיונות אחרים שהעניקה לתקשורת העולמית, היא מסרבת לספר מה בדיוק קרה בשעות שהוחזקה ע"י השלטונות במינסק לפני שחצתה את הגבול לליטא. "עדיין לא הזמן לספר" היא אומרת, "אני מצטערת".

העתיד של בלארוס וגם של סבטלנה טיחנובסקאיה אינו ידוע. בעבר טענה שהיא משמשת רק כמנהיגה של תקופת מעבר ושהיא איננה מתכוונת לשמש נשיאת בלארוס לאחר שיתקיימו בה בחירות חופשיות. בעלה יושב עדיין בכלא, היא עדיין בליטא ולוקשנקו אינו מראה סימנים של כניעה.

מה לגבי התכניות העתידיות שלך? האם את מתכוונת להיות נשיאת בלארוס?

לא, עמדתי בעניין הזה לא השתנתה, אינני מתכוונת להתמודד בבחירות העתידיות.

האם את בקשר עם בעלך? מתי דיברת איתו לאחרונה?

"זה היה לפני בערך שלושה וחצי חודשים כי במדינה שלנו אין אפשרות לתקשר עם אסירים. אנחנו בקשר דרך עורכת-דין שמבקרת אותו פעמיים בשבוע ומספרת לו מה קורה בבלארוס. הוא מאוד גאה בעם הבלארוסי, הוא תומך בי והוא מעריך את העם הבלארוסי שמוכיח שכל מה שהוא עשה לא היה לחינם. אבל אני דואגת לו, הוא מוחזק כמו שבוי".

האם את יכולה לספר קצת על מצבך בליטא, על התנאים שבהם את חיה, על מצב הילדים ועל תוכניות חזרה לבלארוס?

"מה שחשוב הוא שאני חשה בטוחה כאן. אני מוקפת באנשים נפלאים, ליטאים ובלארוסים, המהווים את הצוות שלי. יחד אנחנו עושים את המיטב להביא להגשמת המטרה שלנו, בחירות חדשות בבלארוס. הילדים שלי בסדר גמור, תודה לאל, הם רוצים לחזור למינסק ומתגעגעים לאביהם. גם אני רוצה לחזור למינסק ואני אעשה זאת ברגע שארגיש בטוחה שם". "יש לנו מדינה נפלאה" מסכמת טיחנובסקאיה, "חיים בה אנשים שוחרי שלום, אנשים ידידותיים שעובדים קשה וחיים תחת חוקה שמקנה להם זכויות רבות בזמן שבמציאות אין להם זכויות כלל. אנשים נכלאים על אמירת אמת ואי-הסכמה עם השלטון. אין שם ביטחון ואין שם צדק. אנשים נעלמים, נאסרים ומוכים וכעת הספיק להם. הם התעוררו. הם רוצים לחיות בדמוקרטיה, הם רוצים לחיות בביטחון ובחופש וזה זמנם להיאבק על זכויותיהם. הם מוכנים לבנות מדינה".

Is Sweden Censoring a Book About Its Ties to the Nazis, Written by a Jewish Comedian?

It was clear that a new, provocative book about Sweden’s attitude toward the Nazis in World War II was going to stir up controversy. But the author didn’t imagine that the state would seize its last print run and demand to pulp it.

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium.MAGAZINE-is-sweden-censoring-a-book-about-its-ties-to-nazis-written-by-a-jewish-comedian-1.9050447

STOCKHOLM – The four police officers showed up at the building, located in a commercial area of south Stockholm, shortly after 9 A.M. this past June 11. Several of the officers, dispatched by the international and organized crime division, were armed and wearing protective vests. They took the elevator up and found the storeroom, which contained about 150 cartons. Wasting no time, they loaded the cartons onto a waiting truck and drove off. Now all that is required is a court decision to pave the way for the destruction of the contents of the cartons. This could be the opening scene of a Nordic-noir crime story if, say, the cartons were packed with drugs or if a crime syndicate was involved. But this is a story of a different kind: The items in question belong not to a mobster, but to a comedian. And instead of dangerous substances they are packed with history books.

Aron Flam is a 42-year-old Swedish Jewish comedian who does stand-up, appears in film and on TV, radio and podcasts, and writes books. The subjects he tackles are often complex (such as the Israeli-Palestinian conflict). He is drawn to slaughtering sacred cows and enjoys spouting controversial political and cultural criticism (especially when it  omes to ideas and ideologies that are popular in Sweden, such as feminism and socialism). He has frequently been accused of having ties to the Swedish alt-right and to populist groups, although he presents himself as a liberal and a democrat. He’s a free-speech advocate who likes to discuss what he calls “culture-specific taboos,” and though his subject matter is often very serious, he’s better known on social media than in academic circles.

But the book he published this year took his controversial persona a step further. Its title, “Det här är en svensk tiger,” translates as “This Is a Swedish Tiger” and it deals with,  among other subjects, Swedish policy during World War II. In the book, Flam puts forward a radical argument to the effect that Sweden collaborated with Nazi Germany from start to finish. Most historians, in contrast, depict Sweden as a neutral country that leaned toward Germany until 1943, then tilted toward the Allies as the war wound down.
The first two printings, of a total of 5,000 copies, sold out completely, and now, in a highly unusual move, the third print run, of 2,000 books, has been confiscated by the police. Formally, the reason is not the book’s content, but rather a lawsuit over an alleged copyright infringement, centered around the illustration on the cover. But the fact that
the author’s claims are controversial and embarrassing to Sweden, as well as perceived as an effort to undermine the country’s national heritage, immediately ignited a trenchant public debate and fierce criticism: Why did the state prosecution take such an extreme step?

Is censorship alive and well, even in a free, liberal country like Sweden? It all started almost 80 years ago, during the war. In 1941, the Swedish authorities commissioned the illustrator and author Bertil Almqvist to design a poster showing a tiger painted in yellow and blue, the colors of the Swedish flag, with the slogan “A Swedish tiger.” This is a play on words, as “tiger” in Swedish can also be a verb meaning “to keep silent.” In other words, the “Swedish tiger” is not only a predator in the colors of the national flag, it is also a sort of sly directive meaning, “A good Swede keeps his mouth shut.” The wording recalls wartime field-security slogans from many countries, such as America’s “Loose lips sink ships” or Britain’s “Careless talk costs lives.” “During the war that symbol was everywhere – on pencil cases, on Tshirts and on lunchboxes,” Flam says. The tiger appears on the cover of Flam’s new book, but unlike its original wartime iteration, his tiger is winking and stretching its right front leg upward, as in a Nazi salute, while the left leg is adorned with a swastika. The animal casts a long shadow behind it. In Flam’s telling, the tiger is the symbol of a Swedish culture of silence and functions as a kind of joke about that silence. The Swedes, he explains, are strong, silent types.

“Sweden is the only country that takes pride in its silence,” Flam tells Haaretz in a phone conversation, referring to the first lines of the national anthem, lauding the land of the northern hills, which is “joyful, fair and quiet.” “We like silence so much that we sing about it.” “In contrast to the Americans, we had no ships in danger of sinking in World War II – we were ostensibly neutral,” he says. “That makes one wonder about the purpose of the Swedish silence, and that is exactly what my book is about. The cover is a parody of the tiger, which is to say, a parody of a joke. I deal in the book with psychology, law, politics and philosophy, and it all starts with that joke. Today’s Swedes aren’t familiar with the historical context. They don’t get the joke, precisely because their grandparents got it so well, and maintained absolute silence about what happened in Sweden during the war. To understand a joke, you need to understand the references. The book explains them.”

‘Emotional response’
There’s at least one body that doesn’t appreciate the joke: the Military Readiness Museum, a private institution in the country’s south that owns the rights to the original illustration by Almqvist. According to the museum, the Almqvist tiger is “part of the Swedish cultural heritage,” and no one was authorized to make use of it. “Their response was very emotional,” Flam explains. “I got a call from a lawyer who is one of the museum’s owners. She screamed at me over the phone and said that I should be ashamed of myself for undermining our cultural heritage.” He adds that “she told the police that she wants every copy of the book, including those that were already sold, to be destroyed.”
After the museum filed a complaint of copyright infringement (in February 2019, after the book’s release), the police entered the picture. They contacted the printer, summoned Flam for an interrogation and seized the entire third print run. “One morning,” Flam relates, “I suddenly received a text message from the office building where I rent a storeroom. The message stated, ‘The police are here.’” The police continue to hold onto the cartons, and now the Stockholm District Court will have to decide on the conflict between the principles of freedom of expression and copyright considerations. A trial is set to open September 24. If the prosecution triumphs, all remaining copies of the book will be destroyed and Flam will have to pay the museum 1.5 million Swedish crowns (about $171,000).
The state prosecution insists that no censorship of content is involved in the case, only the issue of rights. “The books were impounded because the cover is inseparable from the book itself,” a press communique stated. Flam: “The chief prosecutor in the case claimed I was ‘desecrating’ the original work by placing a swastika onit. If they think my work desecrates Swedish heritage, that is their right, but satire is not supposed to be polite and respectable.” Both the Swedish prosecutors and the museum turned repeated requests from Haaretz to speak with their representatives.
The Swedish public has not been indifferent to the state’s dramatic action against Flam. “It’s scandalous,” Thorsten Cars, a senior jurist, wrote in the newspaper Svenska Dagbladet. “It is difficult to understand what interest the copyright holders – they are not even connected to the artist himself – have in the prosecution and the confiscation of the books. It is even more difficult to understand how the harm done to the state, the people and its ‘national symbol’ is so severe as to justify prosecution and confiscation.” Like other legal and media observers, Cars characterizes the actions of the police and the prosecution as “gross intervention in freedom of expression.” The journalist Nils Funcke, who deals frequently with the issue of freedom of expression, found it “strange that the prosecution is taking such a drastic step.” Seizure of the entire inventory of a book is a rare event, he added. Colleagues of Flam’s – well-known Swedish comedians – also rallied to his defense. “Comedy and humor are a very important part of freedom of expression and public discourse, even in Sweden, a country that lacks humor,” the comedian Sandra Ilar said with a smile, adding that one must not be silent in the face of such a threat.
“It is wrong to prosecute a comic and a writer because he casts doubt and creates satire,” comedian Özz Nûjen said. “That is exactly his job.” Others go farther in their criticism, accusing the Social Democratic Party establishment of taking action against Flam in  order to conceal its own dark history. Even if there is no proof to back up this allegation,
it is gaining traction because of the silence of the political establishment on the subject. The Social Democrats were in power during most of the 20th century, and led a national-unity government during the war. It is still in power today and though it has recently renewed its commitment to combat anti-Semitism, some still accuse it of hiding its dark past. Writer and musician Jens Ganman had harsh words for the government and the state-owned media in a Facebook post he called, “How can we sleep while our books are burning?” Why wasn’t the justice minister invited to the country’s major news studio to comment on the subject, he asked, and went on to wonder rhetorically, how it was possible that the Swedish police were sent to impound a book, whose author is a Jew, about the Social Democratic Party and its ties with Hitler.

So much for rescues
Flam’s thesis deals with the depth of cooperation and collaboration between the Swedish authorities and the Nazis. “I maintain that the Swedish Social Democrats started to work with Hitler even before he rose to power,” he says. “The Swedish account of history leaves out the fact that Sweden was dependent on Germany and collaborated with Berlin before and during the war. Most Swedes today don’t know this, but Sweden was Germany’s ally from 1933 until 1944, by which time the war was already very much over. Only then did Sweden announce that it would cease to do business with Germany.”
Flam, who has a master’s degree in economics, also addresses that aspect of the story. “The Germans needed weapons, Sweden had the materials to manufacture weapons (iron and ball bearings), and the Swiss banks were able to launder the money that  changed hands in these transactions. Sweden supplied Germany with the components without which no modern army can operate.” When it comes to the results of Sweden’s policies during World War II, Flam goes so far as to maintain that the Swedish welfare state “is built on gold that was stolen from Jews and other European peoples.” He also greatly minimizes Sweden’s vaunted rescue operations on behalf of Jews in the war: the saving of the lives of tens of thousands of Hungarian Jews by Swedish diplomat Raoul
Wallenberg, the asylum granted to the Jews of Denmark and the so-called White Buses operation involving the Swedish Red Cross, which extricated refugees from concentration camps in areas under German control during the final weeks of the war.
“I would say that none of it is significant,” he says provocatively. “The goal of Folke Bernadotte [the Swedish diplomat, who negotiated the release of thousands of Jews from the camps, became the United Nations mediator in the Arab-Israeli conflict and was
assassinated by the Lehi pre-state underground, in Palestine in September 1948] was not to save Jews. He collected Jews along the way and then wrote a book explaining what a hero he was. The case of Denmark’s Jews [who were smuggled into Sweden by the Danish underground] is similarly complex. They placed the Swedish government in an embarrassing position and were taken in for reasons of public image. Regarding Raoul Wallenberg, as far as I understand he was a hero – there’s always an exception.”

Though Flam’s claims in the book are debatable, it’s a fascinating project, which jumps between disciplines and historical periods. He draws a line and demonstrates connections and similarities between Sweden’s policy in World War II to the Swedish establishment’s attitude toward Israel and toward antisemitism in Sweden itself,
before, during and after the war. Not everyone will agree with Flam’s conclusions, but even many of those who don’t are convinced that the mobilization of the police and the state prosecution against him is both extreme and unwarranted. His book, they say,
should be debated, not destroyed. “You don’t have to agree with Aron in order to support him,” says Nûjen, the comedian. We ask Flam, who says he will appeal the case if the court rules against him, if he thinks there’s an effort afoot to silence him. “If that’s what they’re trying to do,” he says, “they’re doing a very bad job of it. I insist on my right as a satirist to make fun of things that people think are sacred. Does freedom of speech exist without the right to parody? I think not, but I’m not objective. I’m only a comedian.

שוודי טוב לא פותח את הפה

כשהקומיקאי היהודי-שוודי, ארון פלאם, כתב ספר פרובוקטיבי על יחסה של שוודיה אל הנאצים, הוא ידע שיעורר מחלוקת. אבל הוא לא ציפה שהמדינה תדרוש להשמיד את ספריו. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.9029866

ארבעת השוטרים, אישה אחת ושלושה גברים, הגיעו קצת אחרי תשע בבוקר. חלקם היו חמושים ולבושי אפודי מגן. כשהגיעו לבניין באזור מסחרי בדרום סטוקהולם הם עלו במעלית ומצאו את המחסן אליו נשלחו ע"י התובע ממחלקת פשיעה בינלאומית ופשע מאורגן. במחסן היו כ-150 ארגזי קרטון. הם ניגשו לעבודה. במשך כשעה וחצי הם העבירו את הארגזים למשטחי עץ, הוציאו אותם החוצה, העמיסו אותם על משאית ופינו אותם מהמקום. עכשיו מחכים הארגזים להכרעת בית-משפט כדי שאפשר יהיה להשמיד את תוכנם. זה יכול היה להיות סיפור פשע סקנדינבי רגיל אם ארגזי הקרטון היו מכילים סמים או תוצרת גנובה והמשטרה יכולה היתה להתגאות במודיעין מוצלח ובשוטרים אמיצים אם מאחורי ארגזי הקרטון היה עומד אחד מראשי כנופיות הפשע שהיא מנסה להילחם בהם בשנים האחרונות. אך הסיפור הזה הוא אחר. פשיטת המשטרה בבוקר ה-11 ביוני היתה יוצאת דופן בגלל שהארגזים לא היו שייכים לעבריין מסוכן, אלא לקומיקאי ותוכנם הממתין להוראת ההשמדה אינו מורכב מחומרים מסוכנים אלא מספרי היסטוריה.

ארון פלאם (Aron Flam) הוא קומיקאי יהודי שוודי בן 42 המתגורר בסטוקהולם. בנוסף למופעי סטנד-אפ, פלאם משתתף בסרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, הוא כותב ספרים ומקליט פודקסטים. במהלך הקריירה שלו הוא מרבה לעסוק בנושאים מורכבים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פה ושם הוא שוחט פרות קדושות ולא אחת הוא מעביר ביקורת מעוררת מחלוקת על תופעות תרבותיות, תנועות פוליטיות והשקפות עולם, בעיקר מהצד הפמיניסטי והסוציאליסטי, שיש להן אהדה בקרב חוגים מסוימים בשוודיה. ספרו של פלאם "זהו טיגריס שוודי" (Det här är en svensk tiger) יצא לאור השנה, הוא עוסק בהיסטוריה השוודית, בעיקר בזו של מאה השנים האחרונות, ואחד מנושאיו המרכזיים הוא המדיניות השוודית בזמן מלחמת העולם השנייה. הנושא אמנם נחקר לעומק ע"י אחרים, אך פלאם טוען שהתמונה שהוא מצייר היא חדשה ומקיפה יותר. בניגוד למרבית ההיסטוריונים המציגים את שוודיה כמדינה ניטרלית שנטתה לכיוון הגרמנים עד 1943 ושינתה את נטייתה לטובת בעלות הברית ככל שהתקרבה המלחמה לסופה, פלאם מציג את שוודיה כ"מדינה צמיתה" (vassal state) של גרמניה לאורך כל הדרך. זוהי טענה רדיקלית המעוררת עניין רב בשוודיה, עניין שלא דעך ואולי אפילו התגבר, לאחר ששתי המהדורות הראשונות נמכרו והמהדורה השלישית הוחרמה ע"י המשטרה. החרמה כזו היא אירוע נדיר בשוודיה ובאופן רשמי הסיבה להתרחשותו אינה תוכן הספר, אלא תביעה על הפרת זכויות יוצרים. מקור הסכסוך הוא הציור המופיע על עטיפת הספר – טיגריס בצבעי כחול-צהוב. הטיגריס, כך מסתבר, הוא נושא רגיש בשוודיה והעיסוק בו פותח תיבת פנדורה שתוכנה מתחיל באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים וממשיך עד לימינו אנו.

IMG_5219
ספרו של פלאם וגרסתו לנמר השוודי על עטיפתו

הכל התחיל לפני כמעט שמונים שנה. ע"פ מרבית ההיסטוריונים שמרה שוודיה בימי מלה"ע על ניטרליות למרות שבלא מעט תחומים היא סייעה בדרכים שונות גם לגרמניה וגם לאויבותיה. ב-1941 עיצב המאייר והסופר השוודי ברטיל אלמקוויסט (Bertil Almqvist) בהזמנת הרשויות השוודיות פוסטר של טיגריס צבוע בכחול-צהוב, צבעי הדגל השוודי, תחת הסיסמה "טיגריס שוודי". הביטוי עצמו הוא משחק מילים. המילה "שוודי" (Svensk) יכולה להיות גם שם תואר וגם שם עצם, והמילה "טיגריס " (Tiger) יכולה להיות שם עצם, כלומר בעה"ח טיגריס, אבל גם פועל – הטיית ההווה של הפועל "לשתוק". כלומר "טיגריס שוודי" אינו רק בע"ח טורף הצבוע בצבעי הדגל הלאומי אלא גם מעין הנחיה בקריצת עין האומרת: שוודי טוב לא פותח את הפה. זוהי סיסמא הדומה לסיסמאות שהיו בשימוש במדינות רבות בזמן במלה"ע השנייה. האמריקאים והבריטים, לדוגמא, הפיצו סיסמאות כמו "loose lips sink ships" ו-"careless talk costs lives" על מנת לחזק את ביטחון השדה. לאחר המלחמה יצא הטיגריס משימוש רשמי ולאחר מותו של האומן ב-1972 תרמו קרובי משפחתו את זכויות השימוש בו ל"מוזיאון המוכנות הצבאית השוודי", מוזיאון פרטי בדרום שוודיה העוסק בהיסטוריה הצבאית של המדינה.

"הטיגריס השוודי" המופיע על עטיפת ספרו של ארון פלאם אינו העתק מדויק של המקור. בניגוד לטיגריס המקורי, הטיגריס של פלאם קורץ בעינו האחת, הוא מניף את רגלו הקדמית כהצדעה במועל יד ורגלו השנייה מעוטרת בצלב קרס. מעבר לכך הוא מטיל צל ארוך על הקרקע שלצידו. "שוודיה היא המדינה היחידה שמתגאה בשתיקה בהמנון הלאומי שלה", הוא אומר בראיון ל"הארץ" ומכוון למשפטים הראשונים בהמנון השוודי המהללים את הארץ העתיקה והחופשית של הרי הצפון, ארץ שהיא גם טובה ומלאת שמחה אבל גם שקטה, "אנחנו אוהבים את השתיקה עד כדי כך שאנחנו שרים עליה. הנמר הוא בעצם מעין בדיחה על השתיקה הזו, הוא משחק מילים שמשמעותו היא שהשוודים הם חזקים אבל הם גם שתקנים. זה אמנם דומה לסיסמה האמריקאית Loose Lips Sink Ships אבל לנו, בניגוד לאמריקאים, לא היו אוניות בסכנת טביעה בזמן מלה"ע השנייה, אנחנו היינו לכאורה ניטרליים, מה שמעלה את התהיה – למה בעצם נועדה השתיקה השוודית? בזה בדיוק עוסק הספר שלי. זוהי תרבות השתיקה השוודית והעטיפה היא פרודיה על הטיגריס, כלומר פרודיה על בדיחה. בספר אני עוסק בפסיכולוגיה, במשפט, בפוליטיקה ובפילוסופיה והכל מתחיל בבדיחה הזו. שוודים היום לא מכירים את ההקשר ההיסטורי, הם לא מבינים את הבדיחה כי סביהם הבינו אותה טוב כל כך ושתיקתם על מה שהתחולל בשוודיה במשך מלה"ע השנייה היתה מוחלטת. בקומדיה, על מנת להבין בדיחה צריך להבין את הרפרנסים הספר בעצם מסביר את הרפרנס".

AronFlam_by_Cajsa Borgström
ארון פלאם. צילמה: קייסה בורגסטרום

עולם התרבות והקהילה המשפטית השוודיים לא נשארו אדישים להליך נגד פלאם ולהחרמה של ספרו. "התביעה נגד פלאם בגין הפרת זכויות יוצרים, כמו גם החרמת הספר שלו הן סקנדל", כתב טורשטן קארס, משפטן שוודי בכיר ביומון הנפוץ סבנסקה דגבלדט, "קשה להבין איזה אינטרס יש למחזיקי זכויות היוצרים, שאפילו אינם קשורים לאמן עצמו, בתביעה ובהחרמת הספרים. קשה עוד יותר להבין כיצד הפגיעה במדינה, בעם וב"סמל הלאומי" שלו היא קשה כל כך שהיא מצדיקה תביעה והחרמה". כמו אחרים, מכנה קארס את פעולת המשטרה והתביעה "התערבות בוטה בחופש הביטוי". "זה נשמע כמו תגובה מוגזמת של בעלי הזכויות", אמר לערוץ 4 השוודי העיתונאי נילס פונקה, מומחה לחופש הביטוי בשוודיה, שטוען שהחרמת מהדורה שלמה של ספר היא נדירה, "ומוזר שהתובע נוקט בצעד דרסטי כל כך".

גם חלק מהקולגות של פלאם, קומיקאים שוודים ידועים, יצאו להגנתו. "קומדיה והומור הם חלק חשוב מאוד של חופש הביטוי והשיח הציבורי, אפילו בשוודיה שהיא ארץ נטולת הומור", אמרה בחיוך הקומיקאית סנדרה אילר והוסיפה שאסור לשתוק לנוכח האיום עליהם. "לא צריך להסכים עם ארון בשביל לתמוך בו", אמר קומיקאי אחר, אוז נוין, והוסיף: "זהו סקנדל. לא ראוי לתבוע קומיקאי וסופר בגלל שהוא מטיל ספק ועושה סאטירה – זאת בדיוק העבודה שלו".

עם זאת, לא כל התגובות בשוודיה תומכות. העיתונאי אנדרס לוקו, למשל, כתב מאמר בו הוא טוען שפלאם הופך את עצמו לקדוש מעונה ונותן לקהל שלו בדיוק מה שהוא רוצה ע"י כך שהוא מפריד את הסאטירה שלו מהומור. "מה שפלאם קורא לו צנזורה כמו זו של מזרח-גרמניה, הוא בעצם מה שרובנו קוראים לו פייק-ניוז", הוא כותב, "המעבר שלו מתפקידו כקומיקאי, למעצב דעה ומשם להיסטוריון נותן לו גמישות גדולה שלפיה הוא יכול לבחור איזה כובע שמתאים לו באותו רגע". לוקו מאשים את פלאם בהיותו דובר של הימין הקיצוני האלטרנטיבי והוא אינו הראשון הטוען כך. בשנים האחרונות פלאם הכחיש לא פעם כל קשר לאלט-רייט השוודי או לאנשי הימין הפופוליסטי וטען שבניגוד אליהם הוא ליברל, דמוקרט, תומך בחופש הביטוי ואינדיבידואליסט. עם זאת, ניתן למצוא בקרב תומכיו ברשת כאלו הטוענים שהתלות של עולם התרבות השוודי בתמיכות מהממשלה הסוציאל-דמוקרטית גורמת לכך שאנשי תרבות רבים אינם עומדים לצידו של פלאם האנטי-סוציאליסט. אחרים טוענים שההליך נגד פלאם הוא תגובת נגד של הממסד הסוציאל-דמוקרטי המנסה להסתיר את ההיסטוריה האפלה של המפלגה. לטענות אלו אמנם אין ראיות או הוכחות אך הן מתודלקות בין השאר ע"י שתיקתו של הממסד הפוליטי בנושא. הסופר והמוסיקאי ינס גנמן, למשל, ביקר את הממשלה והתקשורת הממלכתית על שתיקתה בנושא במאמר שכתב תחת הכותרת "כיצד אנו יכולים לישון כשספרינו בוערים?" ושאל: "מדוע לא הוזמן שר המשפטים לאולפן החדשות הגדול במדינה להגיב על כך שאנחנו שולחים את המשטרה להחרים ספר על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ו(קשריה עם) היטלר שנכתב ע"י סופר יהודי?".

דומה שהכוחות העומדים מול פלאם הורידו פרופיל בימים אלו. עוה"ד מארי אנדרה המייצגת את המוזיאון המחזיק את הזכויות סרבה להגיב לדברים למרות פניות חוזרות ונשנות של "הארץ". את עיקר טיעוניה ניתן למצוא בדברים שכתבה בעבר בהקשר של תביעות שונות בהן היתה מעורבת. היא רואה את הטיגריס כ"סמל למלחמת העולם השנייה וחלק מהמורשת התרבותית השוודית" והיא טוענת שהמוזיאון מסרב לכל הבקשות לשימוש בו. גם התביעה בשוודיה סרבה מספר פעמים לענות לשאלות "הארץ" והפנתה להודעה לעיתונות שפורסמה לפני שבועיים ושלפיה בית-המשפט יכריע בתיק העוסק ב"קונפליקט העקרוני בין חופש הביטוי לזכויות יוצרים". ע"פ ההודעה לעיתונות אין מדובר בצנזורה של התוכן אלא בזכויות על עטיפת הספר. "הספרים הוחרמו מכיוון שלא ניתן להפריד בין העטיפה לספר עצמו".

לפני שנכנסים לתוכן הספר, איך קורה שקומיקאי, איש תקשורת ופודקסטר כותב פתאום ספר היסטוריה? זה עניין אישי? פוליטי? אקדמי?

"הייתי אומר שכל הסיבות האלו נכונות. כפודקסטר ומי שעוסק בסאטירה פוליטית אני נשאל הרבה על המורשת היהודית שלי ועל האופן שבו הקונפליקט בין הישראלים והפלסטינים מוצג בתקשורת השוודית. כשהחלטתי לכתוב תשובות לשאלות אלו הבנתי שהן קשורות למה שקורה בחברה היום אבל יש להן שורשים בתרבות השתיקה השוודית, שאיננה חדשה, היא הולכת הרבה אחורה".

לא מעט נכתב על שוודיה במלה"ע השנייה, כולל על קשריה עם גרמניה הנאצית, החל במכירת ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, דרך המתנדבים השוודיים בוואפן אס-אס ועד לנטיות הפרו-נאציות של האליטה השוודית. מה בעצם חדש בעבודה שלך?

"הספר התחיל בעצם כפרקים בפודקסט שלי. לאחר שקראתי ספרים, עברתי על חומר בארכיונים דיגיטליים וניתחתי מידע ממדינות אחרות, עשיתי משהו שעד כמה שאני יודע אף אחד אחר עדיין לא עשה – שמתי את מה שמצאתי על ציר-זמן. מחקרים אחרים כבר עסקו בהרבה ממה שכתבתי עליו, אבל כל אחד מהם הוא כמו שבר זכוכית על הרצפה אחרי שחלון נשבר. אני אספתי מידע רב וכשחיברתי את הכל יחד התוצאה היתה סיפור קוהרנטי וברור שגם מסתדר טוב יותר עם ההיסטוריה של לאומים אחרים. למעשה אני טוען שהסוציאל-דמוקרטים השוודים (המפלגה שהיתה בשלטון בשוודיה בזמן עליית הנאצים לשלטון והנמצאת בשלטון גם היום, ד.ס) התחילו לעבוד עם היטלר עוד לפני שהוא עלה לשלטון. הגרסה השוודית של ההיסטוריה משאירה בחוץ את העובדה ששוודיה היתה תלויה בגרמניה ומשתפת פעולה עם גרמניה לפני ובזמן המלחמה. שוודים שדיברו שפה שנייה דיברו ברוב המקרים גרמנית, רוב השוודים היום לא יודעים על זה אבל שוודיה היתה בת-ברית של גרמניה מ-1933 ועד נובמבר 1944 כשהמלחמה היתה כבר גמורה לגמרי. רק אז הודיעה שוודיה שתפסיק לעשות עסקים עם גרמניה. אני חיברתי את חתיכות הזכוכית האלו ובניתי את החלון מחדש. יש בו אמנם סדקים אבל הוא מגן בפני הרוח".

פלאם, שיש לו הכשרה כלכלית, מפרט בספר גם את הצד הכלכלי של הסיפור. "הספר עוסק גם במודל העסקי של שוודיה, שוויץ וגרמניה בזמן המלחמה והוא מוסבר בצורה קלה להבנה", הוא אומר, "הגרמנים היו זקוקים לכלי נשק כדי שיוכלו לשדוד יהודים וגם בני עמים אחרים. לשוודיה היו החומרים לבניית כלי נשק (ברזל לפני תחילת המלחמה ומסבים כדוריים אחרי תחילתה), הגרמנים היו זקוקים לחומרים אלו והבנקים השווייצריים יכלו לכבס את הכסף שהוחלף ידיים בעסקאות האלו. כך סיפקה שוודיה לגרמניה את המרכיבים שאף צבא מודרני לא יכול לירות, לנסוע, לטוס או לנוע מעל ומתחת למים בלעדיהם".

גם אם המדיניות השוודית סייעה לגרמנים וגרמה למלחמה להיות ארוכה וקשה יותר, האם אתה לא מתעלם מהאמביוולנטיות שלה? האם אין משמעות, למשל, להצלת עשרות אלפי יהודי הונגריה ע"י ראול וולנברג, למקלט ששוודיה נתנה ליהודי דנמרק ולאוטובוסים הלבנים של הצלב-האדום השוודי שחילצו פליטים מהמחנות הנאצים?

ע"פ הדוגמאות שנתת הייתי אומר שאין לזה משמעות. מטרתו של פולקה ברנדוט (הדיפלומט השוודי ששימש כיו"ר הצלב-האדום השוודי ולימים שימש כמתווך האו"ם בסכסוך היהודי-ערבי ונרצח ע"י הלח"י בירושלים, ד.ס) לא היתה להציל יהודים. הוא אסף יהודים על הדרך ואז כתב ספר שמסביר איזה גיבור גדול הוא היה. זה עיצוב היסטורי עצמי. גם המקרה של יהודי דנמרק (שהוברחו לשוודיה בסיוע המחתרת הדנית, ד.ס) הוא מורכב. הם העמידו את הממשלה השוודית במבוכה. הם התקבלו בשוודיה מסיבות של דימוי ונראות ציבורית והציבור השוודי לא בהכרח ידע מה קורה. ובעניין ראול וולנברג, עד כמה שאני מבין הוא היה גיבור. תמיד יש יוצאי דופן וסיפורים רבים הם מסובכים ומורכבים, וולנברג פעל לבדו, זו היתה יוזמתו האישית, מצפונו לא יכול היה להתמודד עם מה שממשלתו עושה. אני די בטוח שהוא הבין את אחריותה של ממשלתו למה שקורה בשטח במקום שהוא נמצא".

בקרב חוקרים ישנם חילוקי דעות רבים על דמויות דוגמת וולנברג וברנדוט. ישנם היסטוריונים שלא יסכימו עם התזה של פלאם בעניינם, אך גם חוקרים ביקורתיים עלולים להסתייג ממסקנותיו של פלאם שטוען שיש אמנם לכבד את היוזמות ההרואיות השוודיות במידה שהצילו חיים, אך צריך לזכור את העובדות "שלא מוזכרות אף פעם". ראשית, הוא טוען ששוודיה היתה בצד הגרמני לאורך כל הדרך וקורא לסיפור הניטרליות הרשמי "בולשיט". שנית, הוא טוען שמדינת הרווחה השוודית "נבנתה על זהב שנשדד מיהודים ועמים אירופאים אחרים". אלו טענות רציניות מאוד ולמרות שאפשר להתווכח על חלקים רבים בספרו של פלאם, אין ספק שזהו פרויקט מרתק המדלג בין דיסיפלינות, תקופות ואירועים שונים בהיסטוריה השוודית. פלאם מחבר בין יחסו של הממסד השוודי לישראל לאנטישמיות בחברה השוודית ולמגמות האידאולוגיות, הכלכליות והפוליטיות שבבסיסה, כולן, טוען פלאם, מבוססות על תרבות השתיקה.

אך האם השתיקה עליה מדבר פלאם נמשכת עד היום? בשנות התשעים, למרות עברה הבעייתי, ואולי בגללו, נקטה ממשלת שוודיה בראשות יוראן פאשון, מספר פעולות שהפכו את שוודיה למובילה עולמית בחקר והנצחת השואה. פאשון, מדינאי סוציאל-דמוקרטי שגם היה ראש-הממשלה השוודי האחרון שביקר בישראל, יזם את הקמתו של "הפורום להיסטוריה חיה", מוסד ממלכתי העוסק בחינוך ומחקר ששואת יהודי אירופה היא נקודת המוצא שלו. פאשון גם נקט בצעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ויזם את "הצהרת שטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שבה חברות כיום עשרות מדינות. פלאם אינו מתנגד לפעולות אלו אבל הוא חושב שהדברים נעצרו באיבם. "זה אולי התחיל נכון", הוא אומר, "אבל מהר מאוד הדברים השתנו חזרה. הנושא עבר משולחנו של ראש הממשלה לזה של שר המשפטים ושם הוא נשכח". פלאם מסביר שאמנם ארכיונים שוודים מסוימים נפתחו בגלל העיסוק בשאלת הזהב השדוד שהנאצים השתמשו בו כדי לשלם לשוודים, אבל "זו היתה תוצאה של לחץ בינלאומי. נעשתה עבודה טובה בעניין חקירת הבנק השוודי המרכזי אבל ברור שהיתה שם צנזורה ושזה לא נעשה עד הסוף". למעשה, טוען פלאם, השתיקה השוודית לא הסתיימה בשנות התשעים. גם אחריהן רבים מאלו שניסו להפר אותה הוקעו כמשוגעים והפכו למעין דיסידנטים. האירועים סביב ספרו שלו מעלים את החשד שייתכן ויש צדק בטענותיו.

"כבר מהתחלה החלטתי להשתמש בטיגריס השוודי כי הוא סמל לשתיקה השוודית בזמן המלחמה", מספר פלאם, "בזמן המלחמה הסמל הזה היה בכל מקום, על קופסאות אוכל ועל קלמרים, על חולצות, על ארונות ועוד. אני סטיריקן כבר הרבה שנים, חלק מהסגנון ודרך הביטוי האסתטית שלי היא יצירת קולאז'ים שממחישים את הסיפורים או הבדיחות שלי. גם במקרה הזה יצרתי בעבור הפודקסט שלי קולאז' שהנמר השוודי היה חלק ממנו ושממחיש את מדיניותה ותרבותה של שוודיה. מתישהו, בין הפרק השני והשלישי של הפודקסט, התקשרה אלי עו"ד מארי אנדרה המייצגת את מוזיאון המוכנות הצבאית השוודית (אנדרה ובעלה הם גם בעלי המוזיאון, ד.ס). היא צרחה עלי בטלפון ואמרה שאני צריך להתבייש בעצמי על כך שאני פוגע במורשת התרבותית שלנו".

פלאם מספר שהוא לא נענה לדרישה מפני שע"פ פרשנותו הוא אמנם משתמש בטיגריס השוודי אבל העבודה שלו משנה אותו ויוצרת לו משמעות חדשה. מעבר לכך, מדובר בפרודיה וזו מוגנת בשוודיה על פי נוהג משפטי (אם כי לא באופן מפורש בחוק). כשעוה"ד אנדרה לא וויתרה החל מעין משחק של חתול ועכבר בין המוזיאון לפלאם וכשהאחרון החליט להוציא לאור את ספרו הוא פנה למעצב גראפי שיצור בעבורו את הטיגריס השוודי כפי שהוא רואה אותו – קורץ, מצדיע במועל יד, עונד צלב קרס ומטיל צל. בשלב זה נכנסה המשטרה לתמונה. בעקבות פניית המוזיאון היא יצרה קשר עם החברה שמדפיסה את הספר, הזמינה את פלאם לחקירה והעניין הגיע לשיא לפני מספר שבועות. "הייתי בשירותים ועשיתי מה שאנשים בד"כ עושים בבוקר בשירותים", מספר פלאם, "קיבלתי הודעת טקסט מבניין המשרדים שבו אני משכיר מחסן. בהודעה היה כתוב "המשטרה כאן". כעת מחזיקה המשטרה בספרים, המשפט מתחיל ב-24 בספטמבר ואם התביעה תנצח הספרים יושמדו ופלאם יאלץ לשלם למוזיאון מיליון וחצי כתר שוודי (כ-580,000 ₪).

האם לדעתך התביעה אכן נובעת מהפרת זכויות יוצרים או שהיא בעצם על התוכן?

"אני לא יודע ולא רוצה לעשות ספקולציות. אני יכול לומר שתגובתה של המתלוננת אנדרה היתה רגשית מאוד. היא מדברת על "הפרת זכויות יוצרים" ומצד שני על "חילול מורשת תרבותית". זה גם מה שהתובע הראשי בתיק אמר, הוא טען שאני "מחלל" את העבודה המקורית בכך ששמתי עליה צלב-קרס. הם טוענים שזה נוגע רק לעטיפת הספר ולא לתוכן אבל מארי אנדרן אמרה למשטרה שהיא רוצה שכל עותקי הספר, גם אלו שכבר נמכרו, יושמדו. אם הם חושבים שהעבודה שלי מחללת את המורשת השוודית זו זכותם אבל סאטירה לא אמורה מנומסת ומכבדת".

האם אתה חושב שהם מנסים להשתיק אותך?

"אם זה מה שהם מנסים לעשות, הם עושים עבודה גרועה מאוד".

האם התביעה מביאה לך יותר פרסום ועוזרת למכירות?

"אני לא יכול להכחיש שאני מקבל פרסום וזה עוזר למכור את הספר. זה הצד החיובי בכך שאני עומד על זכותי כסאטיריקן לעשות צחוק גם מדברים שאנשים חושבים שהם קדושים. את הקרב הזה הייתי מוכן לעשות בכל תנאי ובמקרה הזה אני לא מתבייש לעמוד מול בית-משפט ולהגן על עבודתי". פלאם רואה בזה עניין עקרוני. "האם זכות הדיבור קיימת ללא הזכות לעשות פרודיה?", הוא שואל ועונה: "אני חושב שלא, אבל אני לא אובייקטיבי. אני קומיקאי".

עד שהקורונה תפריד בינינו

הורים שרחוקים מילדיהם, זוגות שלא התראו חודשים, תושבים שנאסר עליהם לחזור הביתה. מפרוץ המגפה, המדינה לא אפשרה לאזרחים זרים להיכנס לתחומה, גם כשמדובר בבני זוג של ישראלים. כעת, כשהמצב מחמיר ופתיחת הגבול רק הולכת ומתרחקת, ישראלים רבים דורשים להתאחד עם משפחתם.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8980461

יערה מזרחי לא ראתה את בנה התינוק כבר יותר מארבעה חודשים. הילד נמצא בהולנד עם בת זוגה, ומזרחי תקועה כאן. הן ביחד כבר שבע שנים, חיות על ציר ישראל-גרמניה, ולפני כשנה הפכו לאמהות כשבת זוגה ילדה את בנם. "היינו יחד בברלין במהלך ההיריון והלידה, ואחר כך שהינו בארץ", היא מספרת, "אבל כשהקורונה החלה להתפשט, בת הזוג שלי החליטה לנסוע לבקר את הוריה". כעת מצבן סבוך. בת זוגה ההולנדית אינה מורשית להיכנס לישראל, ומזרחי אינה יכולה להיכנס לאיחוד האירופי בגלל ההתפרצות המחודשת של המגפה בישראל. "בת הזוג שלי הפכה למעשה לאם חד-הורית", היא מספרת, "זה סיוט. עצוב לי מאוד לראות את הילד בווידאו ובתמונות, לראות שהוא מתחיל לזחול ולהוציא שיניים בלי שאני אהיה שם. זה ממש בלתי נסבל".

מזרחי מופרדת ממשפחתה בשל ההחלטה למנוע כניסת זרים לישראל. כמוה יש עוד מאות ישראלים שכרכו את חייהם עם בני זוג זרים וכעת, בחסות הקורונה, הם מופרדים מהם בכוח. מוסף הארץ שוחח עם כעשרים זוגות ומשפחות, מ-15 מדינות שונות, שביקשו באופן מיוחד ממשרד הפנים להתיר להם להתאחד בישראל. כמעט כולם נדחו. מדובר בזוגות נשואים שלא התראו במשך חודשים, בהורים שלא יכולים לפגוש את ילדיהם, בנשים ישראליות שאינן יכולות לקיים טיפולי פוריות בעקבות איסור כניסת בן-זוגן, בחולים הנדרשים להיפרד מבני זוגם על מנת להגיע לטיפול רפואי, בתושבי קבע ששהו בחו"ל באופן זמני וכעת אינם יכולים לחזור הביתה למשפחתם, בישראלים לשעבר שאינם רשאים לבקר את הוריהם הקשישים.

משרד הפנים כן פרסם הנחיות שמתירות כניסת זרים במקרים מיוחדים. אך סיפורי המשפחות ממחישים כי דרישות המשרד קשות, מחמירות ומסובכות. אפילו זוגות שעמדו בכולן מצאו עצמם נתקלים בסירוב. למעשה, מתברר שקל יותר להיכנס לארץ כאברך זר הלומד בישיבה, כסטודנט מחו"ל, כאורח בחתונה ואפילו כתייר מרפא.  במצב זה, אין פלא שרבים מבני הזוג חשים מופלים על ידי המדינה, ומשוכנעים שהמדיניות המחמירה קשורה לעובדה שבחרו לחיות עם בני זוג שאינם יהודים.

אם היתה לכולם תקווה שהסרת המגבלות באיחוד האירופי – שהחלה בשבוע שעבר – תחלץ אותם מהפרידה הכפויה, היא התבדתה במהרה. שהרי בניגוד למצב באירופה, ישראל אינה קרובה להיחלצות מהמגפה – או לפתיחת שעריה. כעת, כשמתברר שההגבלות לא הולכות להיעלם בטווח הנראה לעין, הם מבקשים מהמדינה להקל בדרישותיה ולהתיר להם להתאחד עם משפחתם.

לראות את ההורים או להישאר עם התינוק

הילה נחמני (43) מתגוררת באנטוורפן שבבלגיה עם בעלה, רובין, ושני ילדיהם, ליב בת שנתיים וחצי ואדם בן שלושה חודשים. במקצועה היא מעצבת פנים, מנהלת פרויקטים וארט דירקטור של תוכניות טלוויזיה (ביניהן אקס-פקטור ודה-וויס). אף על פי שבשלוש השנים האחרונות מרכז חייה בבלגיה, יש לה עסק בארץ, היא משלמת ביטוח לאומי ונישואיה רשומים ומוכרים גם בישראל.

"ילדתי את בני ביום שבלגיה נכנסה לסגר", היא מספרת, "כעבור כמה שבועות החלטנו לטוס לארץ כדי לבקר את הוריי המבוגרים. לאחר שראיתי מאות פוסטים על כך שזרים לא מורשים להיכנס לארץ שלחתי מייל לשגרירות". התשובה שקיבלה מהקונסוליה בבריסל היתה חד משמעית: מאחר שמרכז חייה אינו בישראל, בעלה לא יוכל להיכנס למדינה כי אינו אזרח ישראלי. אפילו את בנה התינוק לא יכלה להכניס לארץ, כי לא היה רשום עדיין כאזרח ישראלי. נחמני נדרשה לבחור – לא לראות את הוריה, או להיפרד מבעלה ומבנה התינוק. במשרד הפנים הבינו כנראה את האבסורד בסיטואציה כזו, בה אזרחית ישראלית לא יכולה להיכנס לישראל עם בעלה ובנה התינוק והוסיפו אותו באיחור לרשימת החריגים שמותרים בכניסה. ולמרות זאת, גם אחר כך, המשיכו ישראלים – שרשומים כנשואים בישראל – לקבל סירובים ממשרד הפנים.

Hila Nachmani and Family Photo by Nati Maman
הילה נחמני ומשפחתה, צילום: נתי ממן

"מה אני אמורה לעשות? להשאיר את בן הזוג שלי, את האהבה שלי מאחור?", תוהה נחמני. "יש כאן עניין חשוב ועקרוני מעבר לחוסר היכולת שלי להביא את המשפחה", אומרת נחמני. "זו הפרה בוטה של הזכויות הבסיסות שלי. אני אזרחית ישראלית ולא נותנים לי להכניס את משפחתי לארץ בזמן שבניו יורק מאפשרים לתלמידי ישיבות להיכנס לישראל ובזמן שמאפשרים כניסה של תיירי מרפא לישראל. זו אֵיפָה ואֵיפָה ואני מרגישה כמו אזרחית סוג ב', רק מכיוון שבעלי לא יהודי".

נחמני מכוונת לכך שההגבלות הביורוקרטיות שהטיל משרד הפנים על זוגות קשות הרבה יותר מאלה שהוטלו, לדוגמה, על אברכים ובני משפחותיהם. לפי הנחיות המשרד, אזרחים זרים הלומדים בישיבות בישראל לא צריכים כלל לפנות למדינה  – ראשי הישיבות עושים זאת בשבילם. כך, בזמן שישראלים רבים נלחמים לבדם מול הרשויות, אברכים זוכים לטיפול קבוצתי וישיר של משרד הפנים. שר הפנים אריה דרעי אף נימק החרגה זו במכתב ששלח לראשי ישיבות בחודש מאי. "בשל חשיבות לימוד התורה והחזרה ללימודים סדירים", כתב דרעי, "החלטתי בתיאום עם משרד החוץ ומשרד הבריאות לאפשר לאברכי הישיבות הקדושות הוותיקים, ובני משפחותיהם לחזור וללמוד במוסדות הלימוד. על מנת להקל את התהליך החלטתי כי הפנייה תעשה דרך ראשי הישיבות ישירות לרשות האוכלוסין ולא דרך הקונסוליות".

בחלק מהמקרים שהגיעו למוסף הארץ, הרשויות בישראל אף ביקשו מבני זוג להציג "תעודת נישואים רבנית" על מנת לדון בבקשה לכניסה לארץ. באחד המקרים, אישה שביקשה מאחת השגרירויות להיכנס לישראל עם בעלה הזר וילדיה נשאלה אם היא ובעלה נישאו ברבנות. במקרה שלא, כך נכתב לה, בעלה לא עומד בקריטריונים. לישראלית אחרת נמסר ש"בני זוג של אזרחים ישראלים המעוניינים להיכנס ארצה רשאים לעשות זאת רק בהצגת תעודת נשואים רבנית".

מתברר כי ההעדפה לנישואים אורתודוכסיים באה לידי ביטוי בהחרגה נוספת שמציג משרד הפנים. המדינה מאפשרת לבני משפחה מקרבה ראשונה ולסבים וסבתות להגיע לחתונה של קרובי משפחתם בישראל. אך זה רלוונטי רק בעבור מי שמתחתן ברבנות. ב-24 במאי, לאחר תיאום עם "פקידי הממשלה הנוגעים בדבר", פרסם חבר-הכנסת הרב ישראל אייכלר, את ההנחיות לכניסת אזרחי חו"ל לנישואי קרוביהם בישראל. אחד המסמכים שיש להגיש על מנת להסדיר את כניסת הקרובים הוא הוכחת תחילת הליך רישום נישואין בישראל – דבר שמתאפשר, כאמור, רק אם מתחתנים דרך הממסד הדתי אורתודוכסי. מכתבו של אייכלר נחתם במשפט "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה".

עושים לנו טובה

שחר קורן (25) ובן זוגה הדני מדס חיים יחד בזיכרון יעקב. מדס, שמחזיק אשרה המאפשרת לו מגורים ועבודה בישראל, נסע לביקור בדנמרק ביוני. הוא רוצה לחזור לישראל אך ממשרד הפנים נמסר לו שהוא אינו רשאי לחזור לביתו, לעבודתו ולזוגתו.

גם אלה ויגלמן (33) נמצאת כאן לבדה, לאחר שנאלצה בלית ברירה להיפרד מבעלה מתיאס. ויגלמן, שחיה בגרמניה, הגיעה לישראל בזמן המגפה כי אביה מאושפז במצב קשה בבית החולים. לאחר שמשרד הפנים דחה פעמיים את בקשת הכניסה של בעלה היא נאלצה לטוס לבדה. "עשינו את התהליך הנדרש של רישום הנישואים בנציגות הישראלית במינכן", היא מספרת, "מילינו את כל הטפסים, שילמנו על אפוסטיל ועמדנו בכל התנאים, אך הסטטוס לא עודכן עדיין". כעת, הם מחכים לתשובה על בקשתם השלישית.

Ella and Matthias
אלה ויגלמן ובן זוגה מתיאס

מעבר לדחיית בקשות לאיחודי משפחות, ישנם מקרים בהן דומה שהרשויות בישראל אדישות גם לסבל פיזי של חולים ישראלים המבקשים לעבור טיפולים רפואיים בישראל אבל אינם מוכנים להיפרד מבני ובנות הזוג שלהם על מנת לעשות זאת. עדן פיינברג (29) פגשה את בן זוגה, מיילו, בעת ביקור באוסטרליה לפני כשלוש שנים. לאחר שחיו יחד כשנה באוסטרליה השניים עברו להתגורר בברלין אך נסיבות רפואיות הביאו אותם להחלטה לעזוב את גרמניה ולעשות תקופה בישראל. "אני חולה באנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית כרונית)", מספרת פיינברג, מאיירת במקצועה, "החלטתי לעבור טיפול למחלה בישראל כי זהו טיפול ארוך ומסובך, הוא כרוך בכאבים פיזיים ובתהליך שיקום ארוך ואני רוצה להיות קרובה למשפחה שלי וכמובן גם לבן-זוגי. למרות שאני יכולה להיכנס לארץ לבד, אני לא מוכנה להיפרד מבן-הזוג שלי. אני צריכה אותו לידי, אני בכאבים קשים כל הזמן, עברתי משבר נפשי, הייתי בדיכאון ובחרדה והטיפול שאני אמורה לעבור עלול גם להסתיים בכריתת רחם".

פיינברג ובן זוגה הנמצאים כעת בגרמניה היו בקשר עם קונסוליות שונות באירופה ועם רשות האוכלוסין וההגירה בישראל ולא הצליחו לקבל אישור כניסה לישראל בעבור מיילו. "דאגתי לביטוח, אנחנו יכולים לעשות את כל הבדיקות הנדרשות ואנחנו מוכנים להיכנס לבידוד. כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ולטפל בגוף שלי. אבל אני צריכה את בן-הזוג שלי איתי".

למיכל ארליך (35) ובעלה ההודי לא היתה אמורה להיות בעיה להיכנס לישראל. הם נשואים, יש להם ילדה משותפת שהיא אזרחית ישראלית, וברשותם אפילו ביטוח מיוחד שהושג במאמצים רבים וכולל התייחסות לקורונה. מכיוון שבן זוגה משמש ראש המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת ג'ינדל בדלהי, הם חיים לסירוגין בהודו ובישראל.  בני הזוג הגישו שלוש בקשות כניסה לישראל בין אפריל ליוני, צירפו את כל המסמכים – אך כולן נדחו.  "בפעם הרביעית קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל למרות שלא השתנה דבר מאז הפעם הקודמת", מעידה ארליך. "החוקים של משרד הפנים לא ברורים, קשה לדעת מה יחליטו לגבי הגורל שלנו. זה מרגיש כאילו עושים לנו טובה בזה שמכניסים אותנו למרות שזו זכותה של בתי להיות עם אביה וזכותי המלאה להיות עם בן זוגי לצד משפחתי בארץ". כעת, לאחר שפספסו את כל טיסות החילוץ, הם מחפשים טיסה לארץ.

גם מורן ליאני (35) ובעלה האיטלקי מתיאו חשבו שעשו הכל נכון. "לא רק שאנחנו נשואים", היא מספרת, "התחתנו שלוש פעמים – בישראל, באיטליה ובאנגליה". מתיאו אפילו עבר גיור רפורמי והחתונה בישראל נוהלה על ידי רב רפורמי. השניים חיים יחד בלונדון אך רצו להגיע לישראל בשל טיפול רפואי לו זקוקה ליאני. בקשתם סורבה כי השניים לא היו רשומים כנשואים במשרד הפנים – תוצאה של חתונה שאינה מוכרת על ידי הרבנות. השניים היו שמחים לעדכן את הרישום, אך התהליך נמשך חודשים. "אני רוצה לנסוע לארץ אבל לא אשאיר את בעלי כאן לבד", אומרת ליאני, "זה כבר עובר כל גבול של סבירות. זה עושה כל כך הרבה עוול, מה בעצם הבעיה לתת לזרים שיש להם קשר עם אזרחים ישראלים להיכנס לארץ אם הם מוכנים להיכנס לבידוד ולחתום על כל מה שצריך? בכמה אנשים כבר מדובר?"

Moran Liani and Matheo
מורן ליאני ובעלה מתיאו

לשאלתה של מורן ליאני אמנם אין תשובה רשמית אך לפליאה קטנר (35) מייסדת קבוצת הפייסבוק "משפחות רוצות  להתאחד" וחברת מועצת עיריית כפ"ס, יש כבר קשר עם מאות ישראלים וזרים הנפגעים מאיסור הכניסה לישראל. "בהתחלה חשבתי, כמו כל העולם, שהקורונה באה לתקופה קצרה ותיעלם", היא אומרת, "ברגע שהבנתי שהיא כאן כדי להישאר, לא הייתי מוכנה להשלים עם העובדה שמדינת ישראל קורעת בין אנשים ליקרים להם, ומשאירה זוגות ומשפחות רבות בעלטה בלי ידיעה מתי יראו אחד את השני". גם קטנר עצמה נפגעת מאיסור הכניסה לישראל. בן-זוגה, אריק, נמצא בשוודיה והשניים לא נפגשו כבר חודשים ארוכים. "לא ייתכן שלא ייתנו לנו לראות את בני המשפחה שלנו. וכן, גם בני זוג נכללים בזה, גם אם הם לא נושאים טבעת על האצבע ולא רשומים פורמלית".

ואכן, בהשוואה לתושבי האיחוד האירופי, אזרחי ישראל נפגעים פעמיים – גם כי הגבולות כאן לא נפתחים בינתיים, וגם כי האופן בו נבחנים קשרים זוגיים בישראל מצומצם מאוד. מרבית מדינות אירופה מכירות במקבילות שונות של "ידועים בציבור" או "שותפות רשומה" כבעלי זכויות דומות לזוגות נשואים, וכך מתאפשרים שם איחודי זוגות שאינם נשואים. בנוסף לכך האיחוד האירופי מקדם בימים אלו מדיניות של פתיחת גבולות אותה מאמצות בהדרגה ובהתאמות מקומיות המדינות השונות החברות בו. צרפת, איטליה וספרד, למשל, כבר מאפשרות כניסה כמעט חופשית מכל רחבי אירופה. הנהגת האיחוד האירופי אף התחילה להתייחס גם לזוגות שהזוגיות שלהם אינה רשומה בשום מקום. "אני מפצירה במדינות האיחוד ליישם הגדרה רחבה ככל האפשר של שותפות", צייצה בשבוע שעבר אילבה יוהנסון, הנציבה למדיניות פנים של האיחוד האירופי, מהדמויות הבכירות העוסקות בנושא. יוהנסון טוענת שיש להתיר לשותפים ולאהובים של תושבי האיחוד להיכנס, אם הם מקיימים שותפות מתמשכת שניתן לאמת. "האהבה היא אכן צורך קיומי", סיכמה.

Plia Kettner Photo by Tommer Noiberg
פליאה קטנר, צילום: תומר נויברג

בשבוע שעבר התערבו שתי חברות כנסת בנושא. חה"כ מרב מיכאלי כתבה לשר הפנים דרעי ש"זכויות יסוד נשללות מישראליות וישראלים רק בשל בחירתם לקיים את חיי הזוגיות שלהם מחוץ לרבנות" ודרשה "להורות לאלתר על שינוי מדיניות והתרת הכניסה של בני ובנות הזוג של אזרחיות ואזרחים ישראלים וכמובן גם ילדיהם". מיכאלי אמרה למוסף הארץ שהיא קיבלה עשרות פניות מ"נשים וגברים חסרי אונים שהמדינה פשוט מפקירה בשיטתיות", והיא פועלת בכל החזיתות לשנות את המדיניות המפלה והאבסורדית הזו. השבוע התקיים דיון בוועדת הקורונה של הכנסת ביוזמת חברת הכנסת תמר זנדברג שכתבה: "לתנאים לאישור כניסתם (של זוגות שאינם נשואים) אין כל אחיזה במציאות ולמעשה הם כלל אינם ברי ביצוע גם עבור זוגות נשואים. עלינו לאפשר למאות משפחות להתאחד עם יקיריהן". בדיון הוטל על משרד הפנים להגיש בתוך שבוע נהלים חדשים לגבי זוגות שיכולים להציג דוקומנטציה כלשהי לקשר ביניהם (ידועים בציבור, הוכחה לילדים משותפים וכו'). זוגות שאין להם דוקומנטציה יוכלו, ע"פ הנידון בוועדה, לגשת לוועדת חריגים.

ממשרד הפנים נמסר בתגובה כי "מאז פרוץ הקורונה לעולם, מרבית המדינות, אם לא כולן, סגרו את שעריהן לכניסת זרים וכך גם מדינת ישראל – וזאת במטרה למנוע או לצמצם את כניסת הנגיף לישראל. דבר זה פורסם בכל מדיה אפשרית ובכל השפות. על אף האמור, בחודש האחרון נקבעו בהדרגה הקלות שונות, בהן הוחלט לאשר בתנאים מסוימים כניסת בני-זוג זרים, אמנים וספורטאים, מומחים, סטודנטים, אברכים ועוד. מיותר לציין, אך אזרח מדינת ישראל רשאי להיכנס בכל רגע נתון".

למרות בקשת הארץ, משרד הפנים לא מסר את מספר הבקשות לכניסת זרים שאושרו ושנדחו מהקטגוריות השונות (בני זוג של ישראלים, תיירי מרפא, סטודנטים, אברכים וכו').