לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך. כרגע זה רק מפחיד.

עשור לפני הפלישה לאוקראינה, ועוד בטרם נכנסו כוחותיו של פוטין לחצי האי קרים, חזו הסופר יו נסבו והבמאי אריק סקיולדביירג מלחמה באירופה עם הסדרה "כיבוש". בראיון מספר הבמאי הנורבגי על הדומה והשונה בינה ובין המציאות, על החתירה שלו נגד הייצוג הרוסי הקלישאתי וגם על המוסר הנורדי הכפול בכל הנוגע למשבר האקלים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

באמצע מרץ פירסם "הניו יורק טיימס" מאמר מאת העיתונאי תומס פרידמן על מרכיב ההפתעה במלחמה באוקראינה. על פי פרידמן, הנשיא פוטין הוא זה שמופתע לרעה, בין השאר מעוצמת ההתנגדות האוקראינית ומתגובת הנגד הנחושה של אזרחים ומדינות במערב. מצד אחר, רבים במערב הופתעו גם הם מעצם הפלישה הרוסית והאכזריות חסרת הרחמים שלה. "יהיו הפתעות נוספות", מבהיר ומזהיר פרידמן בסיפא של מאמרו, "והן לא כולן יהיו טובות". במדינות אירופה הפתעת הפלישה לאוקראינה לא היתה רק טעות גיאו-פוליטית או חוסר הבנה של מדיניות החוץ הרוסית, היא תוצאה של עשרות שנות שלום. מיליונים רבים מאזרחי אירופה, כולל רבים ממעצבי המדיניות שלה, פשוט לא חוו בימי חייהם אזעקות, הפגזות או כיבוש. הם לא היו מסוגלים לדמיין התקפה על מדינה שיש בה דמוקרטיה ושוק חופשי, הם האמינו בקלישאה הידועה ששתי מדינות שיש בהן מקדונלד'ס לא יילחמו זו בזו, ובחלומותיהם הפרועים ביותר הם לא ראו גל פליטים המורכב מאנשים הנראים, מתלבשים ומתנהגים ממש כמותם.

אבל את מה שפיספסו רבים מהמדינאים והעיתונאים באירופה ראו כמה מיוצרי הטלוויזיה ביבשת. הסדרה הנורבגית "כיבוש", שעונתה הראשונה שודרה ב-2015, היא אחת הדוגמאות הבולטות. נקודת המוצא שלה היא הקמתה של ממשלה נורבגית על ידי מפלגה ירוקה, שנבחרת אחרי שהאומה נותרת מוכה עקב אסון אקלימי. הממשלה החדשה נחושה להפסיק להפיק ולייצא נפט וגז טבעי כדי להציל את העולם, אבל היא מעוררת עליה את זעמם של האירופאים התלויים באספקת אנרגיה נורבגית. בשלב זה נכנסים הרוסים לתמונה, ובתיאום עם האיחוד האירופי חוטפים את ראש הממשלה הנורבגי, גורמים לו לשנות מדיניות ומחדירים למדינה את אנשיהם המתפעלים ומשתלטים על שוק האנרגיה. במקביל הם מתחילים להפעיל את כובד משקלם גם על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה המקומית.

גם אם "כיבוש" זכתה להצלחה בתחילת דרכה, העלילה שלה לא נראתה סבירה במיוחד – כיבוש רוסי של נורבגיה נחשב ב-2015 ליותר מסתם בדיון. זה היה מדע בדיוני. בנורבגיה צריך להיות היום בן יותר משמונים כדי לזכור משהו מהפעם האחרונה שבה המדינה היתה מעורבת במלחמה, ועד לא מזמן צריך היה להיות בעל דמיון פורה או פסימיסט קיצוני, שלא לומר פרנואיד, כדי לדמיין כובש זר המשתלט על הממלכה הנורדית. היום דברים השתנו. גם אם ברור שהתסריט של "כיבוש" הוא קיצוני, הוא מבוסס על סדר עולמי חדש שלפיו השתלטות של מדינה אחת על מדינה אחרת, מסיבות כלכליות המבוססות על משבר אקלים ומחסור באנרגיה, היא לכל הפחות אפשרות.

"הרעיון הראשוני היה של הסופר יו נסבו", מספר אריק סקיולדביירג, אחד מיוצרי הסדרה. "אני וקריאנה לונד, שכתבה יחד איתי את התסריט, לקחנו את הרעיון הבסיסי שלו ועשינו לו דרמטיזציה לסדרת טלוויזיה". סקיולדביירג מספר שנסבו הגה את הרעיון כבר ב-2008 והוא עצמו הוכנס לעניינים ב-2012, לאחר שהפרויקט עבר כבר כמה שלבים של מימון ופיתוח. "קראתי על הרעיון בעיתון, הוא נשמע מעניין מאוד וכשהמפיקים יצרו איתי קשר וביקשו שאכתוב ואביים, אמרתי כן מיד", הוא מספר. "חשבתי שהרעיון לעסוק בתגובה האנושית לשינוי פוליטי פתאומי, כמו כיבוש, הוא רעיון נועז. אחרי זה הדברים התגלגלו מהר. מכיוון שהיה קל למצוא מימון לפרויקט, אולי בגלל שנסבו הוא סופר פופולרי מאוד, הצילומים לא התעכבו והמשימה שלנו ככותבים היתה קצת כמו לרוץ לפני רכבת ההפקה. בעונה הראשונה כתבנו אפילו תוך כדי הצילומים".

המציאות מחקה את האמנות

מה שהפך את הפרויקט למעניין אפילו יותר היתה העובדה שממש עם תחילת הצילומים, בתחילת 2014, הצבא הרוסי פלש לקרים והרוסים סיפחו את חצי האי. "מבחינת ההפקה, הנסיבות ההיסטוריות היו יתרון", אומר סקיולדביירג, "היינו פותחים עיתון בבוקר ומקבלים תחקיר שמסביר איך כיבוש נראה בעולם האמיתי".

כיבוש נורבגיה בסדרה שסקיולדביירג כתב וביים איננו דומה בדיוק למה שהתרחש בקרים ב-2014, או למה שמתרחש באוקראינה כעת. הדברים גם אינם סטטיים בסדרה עצמה. הרוסים חודרים למרקם החיים הנורבגי באופן מדורג, מתוחכם וזמני לכאורה. בתחילת הדרך אין הפגזות של אוכלוסייה אזרחית, חיי היומיום נמשכים כרגיל, ערים אינן משוטחות ואין טנקים ברחובות. הכיבוש מתנהל מאחורי הקלעים באיצטלה כלכלית. הדמויות המושפעות ממנו באותו שלב ראשוני הן בעיקר אלו הנמצאות במרכז הזירה הפוליטית – דיפלומטים, פוליטיקאים ועיתונאים – וכאלו המרוויחות או מפסידות ממנו באופן ישיר – משתפי הפעולה עם הרוסים ואלו המתנגדים באופן אקטיבי ונרדפים על כך. בעבור הרוב, הרוסים הם רק עוד משהו שמדברים עליו בחדשות. למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, "כיבוש" מציירת דיוקן אמין, מטריד ומלא ניואנסים של התגובה האנושית להשתלטות של כוח עוין על מדינה ריבונית.

"הסדרה בוחנת כיצד פרטים מתנהגים כאשר המדינה שלהם נכבשת, בכל צורה שהיא, על ידי כוח זר", אומר סקיולדביירג. "זו סיטואציה שרבים בעולם כבר חוו, היא מעוררת הזדהות והיא מעלה את השאלה – מה אני הייתי עושה? האם הייתי בורח? האם הייתי מנסה להתאים את עצמי לנסיבות המשתנות?"

איך הרגשת כשהמציאות נעשתה דומה כל כך לתמונה הקודרת שיצרת?

"לאורך העונות נמשכתי בצורה קצת מוזרה לרעיון שהמציאות מחקה תרחישים שונים בדרמה שלנו. היום אני כבר לא מרגיש כך. האירועים האחרונים הם מעוררי צמרמורת. הם מפחידים מאוד. לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך וזו לא היתה שאיפה שלנו. כרגע זה רק מפחיד. אם עוקבים אחרי 'כיבוש' לאורך העונות, רואים שהסדרה הופכת ליותר ויותר אלימה. בהתחלה ראש הממשלה בסדרה, יספר ברג (הנריק מסטד), נוהג בדיוק הפוך מאיך שהנשיא האוקראיני, זלנסקי, נוהג עכשיו. זה דומה אולי למה שהאוקראינים עשו ב-2014. כלומר, ניסיון להימנע מאלימות כדי להציל חיי אדם. בסדרה ראש הממשלה נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא תחת מתקפה של מדינה חזקה בהרבה מבחינה צבאית ואין לו מוצא קל. עם זאת, לאורך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר מיליטנטי. זה מצב שדומה במידת מה למצבו של זלנסקי".

המשך כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

כמו סרט ריגול שהשתבש: בחזרה לפיאסקו הגדול של המוסד

רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שבקרוב ימלאו לו 50 שנה, והמבצע הישראלי שנערך בעקבותיו, "זעם האל", הניבו אינספור ספרים וסרטים, עד לתקופה האחרונה ממש. גם מי שלא מרבה בקריאת ספרי ריגול ודאי מכיר, לכל הפחות, את הרקע לפרשה ואת המחדל הקולוסלי של "המוסד" בעיירה לילהאמר שבנורבגיה. ספרים וסרטים רבים תיארו את השתלשלות האירועים ועסקו במשמעויותיו הפוליטיות, אחרים עסקו בסיבות שהובילו אליו או בדמויות שנשלחו למשימת החיסול, שחלקן נתפסו, נשפטו, נכלאו בנורבגיה, ובעקבות מאמצי ישראל יצאו מהכלא אחרי זמן לא רב. אבל בכל אלו נשארה דמות אחת כמעט אנונימית לגמרי: אחמד בושיקי, הקרבן החף-מפשע של מסע החיסולים הישראלי. הוא ידוע רק כ"המלצר המרוקאי שנרצח בטעות". מי הוא היה? מה הוא עשה בנורבגיה? איך הוא קשור למוזיקה צוענית? ומה הוא השאיר אחריו?

בוקר אחד של ספטמבר בשנת 1994, זמן קצר לאחר שהמוזיקאי צ'יקו בושיקי נפרד מהלהקה המצליחה שהקים, "ג'יפסי קינגס", הוא קיבל שיחת טלפון לא צפויה. על הקו היתה נציגה של אונסק"ו והיא נשמעה בהולה: הארגון מקיים קונצרט מיוחד לציון יום השנה להסכם אוסלו בנוכחות שמעון פרס ויאסר ערפאת ובהשתתפות "הג'יפסי קינגס". אלא שעכשיו, בדקה ה-90, ולאחר ש-24,000 כרטיסים נמכרו, נודע שהלהקה החמיצה את הטיסה לאוסלו, האם בושיקי יסכים להופיע במקומה עם להקתו החדשה, "צ'יקו והג'יפסיז", וימנע פיאסקו? "אמרתי כן. באתי עם המוזיקאים שלי, הודענו לקהל ש'הג'יפסי קינגס' לא יכלו לבוא לבסוף אבל אני המייסד שלהם, ניגנו את 'במבולאו' ולהיטים אחרים של הלהקה, וזו היתה הצלחה גדולה", הוא נזכר. "בסוף ההופעה פרס וערפאת עלו לבמה ובירכו אותי. לחצתי להם את הידיים, והאחים שלי שחיים בפריז והגיעו גם הם להופעה צילמו את המעמד".

האירוע ההוא פתח לפני בושיקי מסלול שלא חשב עליו מעולם: הוא מונה לשגריר מיוחד לשלום מטעם אונסק"ו וקידם מסר של סובלנות ושלום בהופעותיו. אבל אם גם היום הוא מגדיר אותו בהתרגשות, כמעט באי אמון, כ"סיפור של גורל מיוחד", זה לא משום ש"ג'יפסי קינגס" החמיצו את הטיסה והוא הוזעק במקומם. הסיבה היא שללא ידיעתו של איש מהמעורבים, לא של אנשי אונסק"ו, לא של פרס וערפאת ולא של מי שהיה אמור לדאוג לשלומם, הגורל או המקריות הציבו את שני המנהיגים על במה אחת עם מוזיקאי שהוא אחיו של האיש שנרצח בידי שירותי הביון הישראליים משום שאלו טעו לחשוב שהוא פעיל בארגון טרור פלסטיני.

המשך ב: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.10307587

במלחמה במגפות – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות?

מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות". האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9422111

לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.

אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.

זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.

עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".

גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.

כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.

צרות של עשירים

לעיתים קורה שגורלה של מדינה שלמה משתנה כתוצאה מאירוע אחד. כך קרה לנורבגיה כאשר התגלו בים הצפוני סימני נפט. זה היה בשנות השישים ונורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, רבות מההחלטות הפוליטיות שלה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000364448

במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".

במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.

ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".

אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.

פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.

סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).

למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.

מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.

אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד  דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".

הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.

אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".

רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.

הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".

פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.

אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס  בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.

וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.

קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".

"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.

מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.

קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.  

"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר. 

נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.

"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.

למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.

נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.

* הכתבה המקורית, הראיונות והנתונים מיולי 2008

הפיורד של אוסלו. צילם: דיויד סטברו

הפיורד של אוסלו. צילם: דיויד סטברו

תחנת דלק באוסלו, 2008. צילם: דיויד סטברו

אוסלו, 2008. צילם: דיויד סטברו