צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים. 

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995 

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

הייתי בהופעה של בוב דילן. למרות שהיא לא התקימה.

על פי תקנון ועדת פרס נובל, הזוכים מחוייבים לשאת הרצאה ציבורית כתנאי לקבלת הכסף – כמיליון דולר. מצד שני, בוב דילן, חתן הפרס לספרות, לא מיהר עד כה לשתף פעולה עם האקדמיה השוודית. לכן, הגעתו לשטוקהולם להופעה לוותה בדרמה קטנה – ירצה, או לא ירצה? אבל כמובן שעם דילן, התשובה אף פעם לא פשוטה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3985171#article-comments

כל מי שעוקב אחרי הקריירה של בוב דילן יודע לְמָה אפשר ולְמָה אי אפשר לצפות מהופעות של המוסיקאי האמריקאי בן ה-75. מעריציו המושבעים מקבלים את זה בהבנה, אחרים מתקשים לעכל את התופעה – דילן לא יוצר קשר עם הקהל, הוא חוסך, שלא לומר מתקמצן, במילים ובמחוות והשירים שהוא מבצע מופיעים לעיתים בעיבודים שונים מאוד מהגרסאות המוקלטות. במובן הזה דילן שונה מאוד ממוסיקאים אחרים בני דורו שציניקנים יקראו להם רוקרים מזדקנים. זכיתי לראות את הופעותיהם של כמה מהם בשנים האחרונות ויאמר לזכותם שהם מקפידים לתת לקהל תמורה מלאה לכרטיסים היקרים שרכשו. ראיתי את ברוס ספרינגסטין, למשל, מקיים מערכת יחסים של ממש עם הקהל שלו במשך למעלה משלוש שעות. ראיתי את קט סטיבנס, או בשמו הנוכחי יוסוף איסלאם, מספר לקהל אגדות וסיפורים, את ניל יאנג בן השבעים משקיע את נשמתו על הבמה ואת רוג'ר ווטרס מספק קרקס שלם של קרני לייזר, תפאורות גרנדיוזיות וחזירים מעופפים. המשפט האחרון לא נכתב למען הניים-דרופינג. הוא מבהיר עד כמה דילן חריג. גם הוא, כמו המוסיקאים הנזכרים למעלה, הוא יליד שנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה ובכל זאת כשהוא עומד על הבמה, והוא עושה זאת כמאה פעמים בשנה בשלושים השנים האחרונות, הוא לא עושה אהבה עם הקהל, לא משתף אותו בהגיגיו ולא עושה שימוש בחידושים טכנולוגיים. לא משנה היכן הוא מתקיים, המופע של דילן הוא מופע רוק בסיסי ולא מילימטר יותר מזה. בפעם האחרונה שראיתי אותו, ב-2007, הוא לא טרח אפילו לומר ערב טוב או תודה לקהל. למרות שההופעה היתה טובה מבחינה מוסיקלית נשמעו תלונות על סגנון השירה של דילן שהפך את כל השירים לדומים מאוד אחד לשני. אם מצרפים לסגנון ההופעות של דילן את ההתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו, שהן מוזרות במקרה הטוב ולא ממש נאמנות למציאות במקרה הרע, מקבלים הסבר לתדמית הציבורית של דילן בעשורים האחרונים – גאון מוסיקלי שהוא גם מיזנתרופ אקסצנטרי וא-סוציאלי.

למרות כל זאת שמחתי מאוד על ההזדמנות לראות שוב את דילן. נרגן וצפוי ככל שהוא יהיה, דילן הוא אמן בעל שיעור קומה היסטורי והוא תמיד היה מהמוסיקאים האהובים עלי. אבל היתה גם סיבה נוספת. זו קשורה לעובדה שהחל מסוף השנה שעברה דילן הוא גם המוסיקאי היחידי שזכה בפרס נובל לספרות. העובדה הזו לכשעצמה איננה אמורה להשפיע על הופעותיו שכן הפרס השוודי הוא בסה"כ תוספת אחת מיני רבות לרשימת הפרסים שדילן זכה בהם הכוללת אוסקר, פוליצר, גלובוס-זהב, 13 פרסי גראמי, אות לגיון הכבוד הצרפתי ואפילו מדליית חירות נשיאותית. עם זאת, פרס הנובל כולל מרכיב מיוחד. ע"פ תקנון הפרס וע"פ המסורת המקובלת כבר למעלה ממאה שנה, זוכי הפרס מחויבים לשאת הרצאה ציבורית בנושא הקשור לתחום שבעבורו הם קיבלו אותו. דילן, כידוע, לא הגיע כלל לטקס הענקת הפרס אך חוקי קרן הנובל נותנים מענה גם לסיטואציה כזו. תיאורטית לפחות, הפרס הכספי מותנה במתן הרצאה תוך שישה חודשים מיום הזכייה. כלומר, בוב דילן, האיש שלא אמר מילה אפילו כשהנשיא אובמה העניק לו את מדלית החרות ושכבר שנים מסרב בתוקף לדבר על שיריו, אמור לשאת הרצאה על יצירתו בפני עם ועולם. והנה עכשיו, במקרה או שלא במקרה, הוא פותח את סיבוב ההופעות החדש שלו בסטוקהולם, ביתו של פרס הנובל.

כבר כשקיבלתי את הכרטיס להופעה לפני מספר שבועות הבנתי שיש כאן דרמה קטנה – האם דילן, שמגיע עד למפתן דלתה של האקדמיה השוודית שהעניקה לו את הפרס, יאכזב אותה בכך שיתעלם מתקנותיה או שיקרה הבלתי יאומן ודילן לא רק שיואיל בטובו ויפתח את הופעתו ב"ערב טוב סטוקהולם!" אלא יפרוס ממשנתו ויגלה לנו מעט מעולמו הפנימי?

****

וכך, כהכנה להופעה בסטוקהולם ועל מנת לדעת למה לצפות, בדקתי היכן בדיוק עומדים הדברים. כשפניתי לקרן הנובל על מנת לברר אם מתוכננת לדילן מסיבת עיתונאים בזמן ביקורו בסטוקהולם והאם תואמה לו הרצאה התשובה היתה: "אנו מפנים שאלות הנוגעות לנושאים אלו לאקדמיה השוודית". האקדמיה השוודית היא מוסד שנוסד במאה ה-18 ומקבל את ההחלטה על זהות זוכי פרס נובל לספרות כבר 116 שנה. פניתי אליה אך תשובתה לא היתה נדיבה יותר. "אין לנו מידע בנוגע ללוח-הזמנים של בוב דילן בשוודיה", כך נמסר לי ממזכירות האקדמיה. כשהתעקשתי ושאלתי באופן ספציפי על מצב הדברים בנוגע להרצאה שדילן אמור לקיים התשובה היתה: "אנחנו בקשר רציף עם מר דילן דרך מנהלו. בשלב זה אנחנו לא יכולים לומר יותר. מכיוון שהדד-ליין ע"פ תקנון קרן הנובל הוא ב-10 ביוני יש עדיין מספיק זמן לקיים את ההרצאה". בינתיים, התחילה גם העיתונות השוודית לרחרח בנושא. העיתונים המרכזיים התקשו, כמוני, לקבל תגובות מפורטות מהאקדמיה ואף אחד מהם לא הצליח להשיג התייחסות של בוב דילן עצמו או של מישהו מטעמו לנושא. אחד מהם אפילו פרסם את הכותרת: "דילן עשוי לאבד את המיליונים של הפרס". ספקולציות נזרקו, שמועות התפשטו אבל מספר ימים לפני ביקורו של דילן בסטוקהולם איש לא ידע למה לצפות. כשדילן הגיע לבסוף לשוודיה על מנת לפתוח את סיבוב ההופעות שלו היה חשש אמיתי שהוא יביך את האקדמיה השוודית ויתעלם ממנה כליל. אבל כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך וכיצד התפתחה הפרשה צריך לחזור כמה חודשים אחורה לתחילתה של השתלשלות האירועים שהיא אופיינית לקשר שבין המוסיקאי המסתורי לשאר העולם.

****

הכל התחיל בהכרזה החגיגית של האקדמיה השוודית בדבר זכייתו של דילן באוקטובר אשתקד. "בוב דילן", כך היא נימקה את החלטתה, "יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". אחרי ההודעה ניסתה מזכירת האקדמיה, פרופ' שרה דניוס, במשך ימים לא מעטים להשיג את דילן טלפונית וכשלבסוף עלה הדבר בידה דילן אמנם הביע את הערכתו ותודתו אך לא התחייב להגיע לקבל את הפרס. בשבועות הבאים הוא פיזר ערפל. תחילה הוא אמר בראיון שיגיע לטקס בסטוקהולם אם זה "רק יהיה אפשרי" ובאתר האינטרנט שלו צוין בכמה מילים שהוא זכה בפרס. ימים ספורים מאוחר יותר נמחקה ההתייחסות לפרס מאתר האינטרנט ובאמצע נובמבר שלח דילן מכתב לאקדמיה בסטוקהולם והודיע שלצערו לא יוכל להגיע לטקס "בגלל התחייבויות קודמות". חברי הוועדה, שידעו שלדילן אין הופעות כלל במהלך דצמבר תהו בוודאי בליבם באילו התחייבויות מדובר, אבל הם הודיעו שהפרס שייך לדילן בכל מקרה ושהם מצפים להרצאת הנובל שחייבת להתקיים בששת החודשים הקרובים. מאז לא קרה הרבה. בימים שלקראת הטקס קיוו מארגני הטקס שדילן יפתיע ויגיע בכל זאת אבל לבסוף הם נאלצו להודות שדילן לא בא, דילן גם לא מטלפן.

שתיקתו של דילן היתה רועמת במיוחד לאור העובדה שההחלטה של האקדמיה השוודית עוררה דיון ציבורי סוער בשוודיה ומחוצה לה. האם ניתן לכנות את שיריו של דילן ספרות? האם החלטת הוועדה היתה צעד פופוליסטי? האם דילן, כמוסיקאי, זכאי לפרס היוקרתי יותר מסופרים ומשוררים אחרים בני זמנו? כבר מרגע ההודעה על הזכייה היה נדמה שלכולם יש מה לתרום לדיון. "מזל טוב לאחד המשוררים האהובים עלי", כתב נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וביטא הערכה להחלטת האקדמיה כפי שעשו גם סופרים וסופרות כמו ג'ויס קארול אווטס וסאלמן רושדי. גם מוסיקאים השתפו בדיון. ליאונרד כהן, לדוגמא, אמר, פחות מחודש לפני מותו, שהענקת הפרס לדילן היא כמו לתת מדליה לאוורסט על כך שהוא ההר הגבוה ביותר. היו גם כאלו שהתלהבו פחות. הסופר הסקוטי אירווין וולש (טריינספוטינג) כתב ש"זהו פרס מוטעה ונוסטלגי שיצא מבלוטות הערמונית העבשות של הִיפִּים מלהגים וסניליים". גם הסופר האמריקאי גארי שטיינגרט הצטרף לביקורת. "אני מבין לגמרי את וועדת הנובל", הוא כתב, "לקרוא ספרים זה קשה".

בעשירי בדצמבר התקיים טקס הענקת פרסי הנובל בסטוקהולם כמיטב המסורת אבל ללא חתן השמחה המרכזי ששלח נאום תודה שהוקרא ע"י שגרירת ארה"ב בשוודיה. למרות שיש אפשרות שמדלית הזהב והדיפלומה המוענקים לזוכי הנובל יוענקו לנציג מטעמו, השגרירה לא התבקשה משום מה לקחת את הפרס ודילן אמנם הוכר באופן רשמי כזוכה אך לא קיבל את הפרס הפיסי. המרכיב השלישי בפרס, סכום כסף העומד על כ-900,000 דולר, מותנה, כאמור, במתן הרצאת הנובל ולכן גם הוא נותר בחזקת סימן שאלה. הפרק הבא בעלילה נרשם כאשר האקדמיה השוודית הודיעה ימים ספורים לפני הופעתו של דילן בסטוקהולם בתחילת אפריל שאין טעם לצפות להרצאה בזמן הביקור אבל שיש לה סיבות להאמין שהרצאה מוקלטת תשלח במועד מאוחר יותר. החדשות הטובות מבחינתה של האקדמיה היו שדילן הסכים להיפגש עם חבריה, ללא נוכחות אמצעי תקשורת כמובן, ושהוא יקבל לידיו סוף סוף את הדיפלומה והמדליה. המפגש התקיים לבסוף תחת מעטה כבד של חשאיות. דילן לא הטריח את עצמו למשכן האקדמיה. היו אלא חברי האקדמיה שהגיעו אליו, ככל הנראה אל אחורי הקלעים של האולם בו התקיימה הופעתו, תחת הנחיות ברורות לגבי הדלפות שלא היו מביישות תדריך עם ראש ה-C.I.A. מזכירת האקדמיה נראתה באותו ערב בכניסה לאולם כשהיא מרכיבה משקפי שמש ומסרבת לומר דבר על תגובתו של דילן לפרס. מאוחר יותר היא פרסמה דיווח קצר בבלוג שלה. "מצב הרוח היה מרומם", היא כתבה והוסיפה שהיתה גם שמפניה. תמונה לא התפרסמה. זה היה ללא ספק טקס הענקת הנובל החשאי והמוזר ביותר שהתקיים מעולם.

בשיחה שערכתי עם ד"ר גוסטאב שלסטרנד, היסטוריון המתמחה בפרסי הנובל, הוא נתן הקשר היסטורי לאירועים הבלתי שגרתיים. "דברים כאלו קרו בעבר", הוא סיפר לי בשיחה שנערכה במוזיאון הנובל בעיר-העתיקה של סטוקהולם, "גם אלברט איינשטיין התעכב זמן רב עד שהתייחס לזכייתו בפרס וזוכים רבים אחרים לא הגיעו לסטוקהולם על מנת לקבל את הפרס. חלקם היו חולים מדי כמו המחזאי האנגלי הארולד פינטר, אחרים היו מבוגרים מדי בכדי לעמוד בנסיעה לשוודיה. היו זוכים שלא הגיעו כי ישבו בכלא או כי השלטונות מנעו מהם את הכבוד כמו השלטונות הסובייטים שמנעו מבוריס פסטרנק לקבל את הפרס. במקרים אלו הפרס ניתן לנציג מטעם הזוכה או לשגריר של מדינתו. בכל מקרה ההחלטה שמתפרסמת באוקטובר היא סופית ואי אפשר לקחת מהזוכה את הפרס". ע"פ שלסטרנד יש גבול למה שאפשר לדרוש מהזוכים, שאחרי הכל לא ביקשו לעצמם את הפרס, ויש גמישות גדולה לגבי הענקתו. מרבית הזוכים אמנם משתתפים באירועים המסורתיים המתקיימים בסטוקהולם הכוללים את הטקס, הנשף ושורה ארוכה של פגישות, הרצאות, סעודות חגיגיות וקבלות פנים, אך בעבור הזוכים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעמוד בכך נמצאים פתרונות מסוגים שונים. הרצאת הנובל היא אמנם תנאי קשיח לגבי קבלת הסכום הכספי אך שלסטרום לא מודאג. "נדמה לי שהעניין ייפתר", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כבר יותר ממאה שנה ואף פעם לא היתה בעיה מיוחדת לתת למישהו מיליון דולר".

****

וכך, שעות ספורות אחרי הטקס הסודי, הגעתי להופעתו של האיש עצמו – יודע שאין לצפות מדילן לנאומים, הרצאות או סיפורים אישיים ונזהר מציפיות לחוויה מוסיקלית יוצאת דופן. ובכל זאת, אני מודה בהכנעה, קיוויתי שיקרה משהו שלא מן המניין. אחרי הכל, יש כאן הזדמנות להיות עד לאירוע מוסיקלי מכונן. דילן סיפק כבר רגעים כאלו בעבר הרחוק ואולי ההתרחשות סביב פרס הנובל תוציא ממנו איזו אמירה או התבטאות מפתיעה. האולם בו התקיים הקונצרט הוא לא גדול, בערך 3,000 איש בקהל. זה היה הקהל האופייני של דילן. אנשים לא צעירים במיוחד ולא עממיים במיוחד. אני מניח שאפשר לקרוא להם אליטה תרבותית. פה ושם יושבים דילניסטים אדוקים שטסים בעקבותיו ברחבי העולם ומפעילים פורומים אינטרנטיים המנתחים את אלפי ההופעות של המאסטר. הם יודעים באילו הופעות בדיוק דילן ניגן גיטרה חשמלית, הם יכולים להסביר מדוע הוא עבר לפסנתר ולשלוף מהזיכרון את שמות השירים מ-Blond on Blond שהופיעו בהופעות בסיבוב של 1991 בדרום אמריקה. אפשר לזהות אותם ע"פ המבטים המזלזלים שלהם באלו מאתנו שראו את דילן פחות מ-250 פעמים. האולם מתמלא. אין כיסא פנוי. לידי שני גברים בגיל העמידה מנתחים את הסיכוי שדילן יוציא הערב את המפוחית. כשאני מגלגל מילים בראש לכתבה שאני אמור לשלוח עד מחר בבוקר אני מצליח עם קצת מאמץ ורצון טוב לגייס מספיק אופטימיות בשביל להשתעשע בביטויים כמו אווירה דרוכה וחשמל באוויר. ואז נכבים האורות.

****

האנטי-קליימקס, לא איחר לבוא כמובן. נכון, זו היתה הופעה טובה של מוסיקאי מהשורה הראשונה אבל היא לא היתה אירוע היסטורי ולא אבן דרך בתולדות הרוק. דילן, כהרגלו, לא אמר מילה. הסאונד היה טוב והבמה היתה עירומה, בלי תפאורה, בלי מסכי ווידאו ועם תאורה מינימלית. חבוש בכובע לבן ולבוש בחליפה שנראית כאילו היא שייכת לאמרגן קאנטרי מנאשוויל דילן התעלם מהפרס שהוא זכה בו וגם מהקהל שהמשיך, למרות הכל, להעניק לו אהבה והערכה. חמשת הנגנים שליוו אותו היו מצוינים ורשימת השירים כללה קלסיקות אהובות של דילן כמו Desolation Row ו Tangled Up in Blue לצד גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בהדרן שר דילן את Blowing in the Wind. זה היה ערב של מוסיקה טובה באווירת אמריקנה ובעבור אנשים ששיריו של דילן ליוו אותם מילדות הוא היה אפילו מרגש. העיתונות השוודית נתנה ביקורות טובות אם כי היו לה הסתייגויות. עיתונאי אחד כתב שלמרות שזאת היתה הופעה מצוינת היא זהה בדיוק להופעותיו הקודמות של דילן כאן. "קח חופשה ארוכה", הוא המליץ לדילן, "כתוב שירים חדשים, קנה מלתחה חדשה או תחליף להקה". מבקר אחר כתב שהוא אמנם נהנה אבל בפרפרזה על הודעת האקדמיה הוא הוסיף "הערב לא היה הערב שדילן יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". הם צדקו. אין חדש אצל דילן וקשה להאמין שהאיש שהופיע אמש בסטוקהולם יצליח אי פעם לספק הרצאה על יצירתו. לפחות לא במובן הקונבנציונלי. הדבר נוגד את אופיו ואין לו גם צורך בכך – את הכבוד הוא כבר קיבל ואת הכסף הוא כנראה לא ממש צריך.

אבל אפשר גם לחשוב על זה אחרת. ייתכן שהופעתו של דילן היתה הרצאה אחרי הכל. בהרצאה זו דילן שטח את השקפת עולמו בדבר תפקידו של האומן בחברה. ע"פ השקפה זו, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לאומן יש תפקיד אחד בלבד והוא יצירתה והוצאתה לאור של אומנותו. כל מה שמעבר לזה רק מחליש את היצירה ופוגע באמינותה. דילן אמנם שינה את סגנונו במהלך עשרות שנות פעילותו אבל בעניין זה הוא עקבי לחלוטין. כששאלו אותו ב-1965 אם הוא משורר או מוסיקאי הוא אמר שהוא רואה בעצמו כ"איש של שיר וריקוד", כשהציגו אותו כקולו של הדור וכנביא מחאה הוא דחה את הדברים בתוקף וכשניסו לפרש את שיריו הוא סירב לשתף פעולה. פרשנים שמצאו הקשרים ביוגרפים ברורים ביצירת המופת Blood on the Tracks, למשל, גרדו את פדחתם כשדילן כתב שהאלבום מבוסס בכלל על סיפורים קצרים של צ'כוב. לכו תדעו אם הוא היה רציני. כשהופיעו פרשנויות על כך שהשיר איש הטמבורין עוסק בסמים דילן אמר שהשיר הוא על, ובכן, איש המנגן על טמבורין. דומה שדילן מציג את עצמו כמעין פועל שחור של היצירה שלו. הוא בסה"כ הולך לעבודה, עושה מה שהוא עושה ונא לא לבלבל לו את המוח עם כל היתר. גם בנאום התודה שהקריאה שגרירת ארה"ב בסטוקהולם אפשר רק לנחש אם השורה האחרונה נכתבה עם חיוך אירוני. "מעולם לא היה לי את הזמן לשאול את עצמי אם שירַי הם ספרות", הוא כתב, "אני מודה לאקדמיה השוודית על כך שלקחה את הזמן לשאול את השאלה הזו ועל התשובה הנפלאה שהיא סיפקה".

רבים מאלו שזכו בפרס נובל לספרות נטלו חלק משמעותי במעשים של שינוי חברתי. זוהי מורשתם המפוארת של אנשי רוח כמו אלבר קאמי, וויסלבה שימבורסקה וסווטלנה אלקסייביץ'. זוכים אחרים חשפו את חייהם האישיים וניסו לעורר מודעות לסוגיות חברתיות. דילן מייצג גישה שונה לחלוטין. הוא כותב שירים המוסיפים יופי לעולם, בכך אין ספק. שיריו מעוררים מחשבה ורגשות ומציתים את הדמיון. אבל אלו השירים, לא האומן, ששייכים לקהל. הופעתו של דילן בסטוקהולם, כמו אלפי הופעותיו האחרות, היא הצהרה אומנותית וחברתית מכיוון שבעבור אומן מסדר הגודל שלו גם אי אמירה היא אמירה. אם יורשה לי אתרגם אותה בעבור הקוראים: "אני מוסיקאי. לא מנהיג, לא מעצב דעת קהל ולא אושיית רשת. אין לי מה לומר לכם בתוכניות אירוח או במוספי החג כי החיים שלי הם פשוט לא עניינכם. אני כותב שירים ושר אותם. אתם מוזמנים לשמוע אותם בהופעות שלי או באלבומים שאני מוציא ולעשות איתם מה שבא לכם. אם אתם רוצים הרצאות פוליטיות תתקשרו בבקשה לבונו, אם אתם זקוקים לדרמות משפחתיות, הנה המספר של אוזי אוסבורן". דילן סיים את הופעתו בסטוקהולם בשיר מתוך אלבום גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים שביצע פרנק סינטרה שהוא הוציא לפני שנתיים. "שאנשים יתמהו, שיצחקו שיזעיפו פנים", הוא שר בקול ברור גם אם מעט סדוק וסיים את ההופעה במשפט שאולי אומר את הכל: "תמיד הייתי הליצן שלך, למה לנסות ולשנות אותי כעת?".

עדכון לגבי הבחירות בשוודיה

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

האחד במאי – בין אירופה לישראל

היום, האחד במאי, נצבעת אירופה אדום. מפגינים ימלאו את הכיכרות, אנשי האיגודים המקצועיים יצעדו ברחובות ושירת האינטרנציונל תהדהד בכל רחבי היבשת. היוונים ימחו נגד גזרות קרן המטבע והאיחוד האירופי, הבריטים נגד מדיניות הצנע של ממשלתם והשוודים נגד פירוקה של מדינת-הרווחה ושחיקת העבודה המאורגנת. גם בישראל לא חסרות סיבות לצאת לרחובות.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2007926

חג הפועלים איננו המצאה אירופית. שורשיו, כידוע, הם דווקא במאבק עובדים אמריקאי. עם זאת, כבר עשרות שנים שמדינות אירופה הן המובילות את אירועי האחד במאי בעולם. זוהי כבר מסורת ארוכה וחלק גדול מהמסרים המרכזיים של החג לא השתנו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת אז החלו חסידי המוניטריזם לפרק את מדינות-הרווחה האירופאיות באמצעות ריבית גבוהה, מאבק בעבודה המאורגנת והפרטות ענק שגזלו מאזרחי אירופה משאבים לאומיים ושירותים חברתיים.
כיום, למרות שאירופה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה, התיאוריה המוניטריסטית שולטת עדיין במידה רבה באקדמיה, בפוליטיקה, ובחיי הכלכלה של היבשת. המרוויחים הגדולים ומקדמיה של שיטה זו, המעמידה במרכזה את המטבע ושימור ערכו, הם אלו הסוחרים בכסף. המפסידים הגדולים הם כל השאר, אלו המעוניינים בתעסוקה, ברווחה, בפיתוח תעשייתי ובשיפור רמת החיים.
אך המשבר הכלכלי האחרון מפר את ההגמוניה. למרות הטענות שסיבת המשבר נעוצה באזרחים שחיו ברמה גבוהה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם, יש גם תזה אחרת והיא זו שתוצג באחד במאי השנה בכיכרות אירופה. החתירה האובססיבית לאינפלציה נמוכה ולדה-רגולציה של שווקי ההון, יטענו הנואמים והמפגינים, הובילו להימורים פיננסיים שיצרו בועות שהתפוצצו, גלים של אבטלה והתרוששות המונית. וחשוב מכך, לא הוצאה ממשלתית רחבה, אלא דווקא צמצום בהוצאה ופגיעה בכוחו הכלכלי של הציבור הם המשמרים את המיתון. טענות אלו יישמעו היום מסלובניה ועד פורטוגל מאיטליה ועד נורבגיה.
באנגליה לדוגמא יש מסורת ארוכה של אירועי אחד במאי. אלו כוללים הפגנות ססגוניות בטרפלגר סקוור בלונדון, מצעדים במרכזי הערים הגדולות ולעיתים גם עימותים עם המשטרה. השנה סביר להניח שמפגינים רבים יתמקדו במדיניות הצנע של רה"מ דיויד קמרון. כך, על כל פנים, מתבטאים לאחרונה מנהיגי הלייבור והאיגודים המקצועיים. "אפילו קרן המטבע הבינלאומית טוענת שבריטניה צריכה להקל את הצנע", אמרה מזכ"לית קואליציית האיגודים המקצועיים הבריטיים ה-TUC, פרנסיס אוגריידי בשבוע שעבר והאשימה את קמרון בדבקות בקיצוצים כושלים במקום בהשקעה בצמיחה, כפי שמציע לדבריה "כל כלכלן נבון מאז קיינס".
בצד השני של היבשת, ביוון, ייפתחו האיגודים המקצועיים בשביתה לרגל האחד במאי. עצרות גדולות יתקיימו בכיכרות קלפמונוס וסינטגמה באתונה בהן ימחו האיגודים נגד הקיצוצים הנמשכים המובילים לירידה בשכר, לפיטורים במגזר הציבורי ולפגיעה בפנסיות. המיתון ביוון נמשך כבר שש שנים, האבטלה עומדת על כ-27% וחבילות הסיוע בדמות מלוות של מאות מיליארדי יורו המגיעות מהאיחוד-האירופי וקרן המטבע הבינ"ל מותנות במדיניות צנע, הפרטות ושינויים מבניים. כך משלמים אזרחי יוון את מחיר העסקאות המפוקפקות של ממשלותיהם עם בתי ההשקעות והבנקים באירופה וארה"ב. וכעת, במקום להגדיל את הפעילות הכלכלית במשק, המדינה משועבדת להחזר חובות לאותם הגופים שהפילו אותה מלכתחילה.
גם במדינות השורדות בינתיים את המשבר ייצאו מפגינים לרחובות היום. בשוודיה למשל יצעדו במרכז סטוקהולם עשרות אלפי בני-אדם מלווים בתזמורות ודגלים אדומים. למרות ששוודיה היא עדיין מדינת-רווחה מתקדמת ומשגשגת יחסית יש סיבות רבות לתומכי הסוציאל-דמוקרטיה לצאת לרחובות. בשנים האחרונות מפרקת ממשלה שמרנית חלקים מרכזיים מהמודל הנורדי המפורסם. לאחר שהצליחה להפריט חברות ציבוריות, להכניס גורמים פרטיים למערכות החינוך והבריאות ולצמצם את הדיור הציבורי, היא חותרת כעת לשינוי שוק העבודה כך שיאפשר עבודה זולה יותר ובטוחה פחות בעוד האבטלה, במיוחד בקרב הצעירים, גואה. "בעבורנו המאבק באבטלה הוא בראש סדר העדיפויות ", אמרה השבוע מגדלנה אנדרסון, בכירה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתשתתף גם היא באירועי האחד במאי ותציע שורה של השקעות ממשלתיות ביצירת מקומות עבודה, בחינוך ובהכשרה מקצועית.
במשך שנים מהווה האחד במאי באירופה במה למחאה ולקידום נושאים שונים החל בסולידריות מעמדית וכלה בצמחונות ופציפיזם. בשנים האחרונות, עם זאת, המשבר נותן את אותותיו והמסר מתחדד. מול הימין הכלכלי ניצבים אנשי האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ותובעים עבודה מאורגנת, מדיניות תעסוקה מלאה והשקעה ברווחה ובצמיחה.
למרות ההבדלים בין ת"א ללונדון, אתונה וסטוקהולם המאבק באירופה מעניין גם בהקשר ישראלי. מדינת הרווחה הישראלית עוברת כבר מסוף שנות השבעים תהליך של חיסול ממוקד. כמו באירופה, גם בישראל, התהליך מעורר מחאה והתנגדות. בקיץ 2011 נראה היה שהמחאה צוברת תאוצה וכוח, אך כעת טוענים פרשנים פוליטיים שהיא זו שהובילה להישג האלקטוראלי של יאיר לפיד ולהקמתה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אם דברים אלו נכונים והמחאה החברתית הפכה, כפי שכתבו לאחרונה בהארץ בן זילכה ויצחק לאור, (http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005990, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005982) למחאת יוקר המחייה, אם היא אכן עוותה לכדי תמיכה בהפרטות ועידוד המאבק בוועדים, הרי שהאחד במאי מעולם לא היה רלוונטי יותר לחידוד המסר ולאמירה ברורה. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי יכול האחד במאי הישראלי, כמו זה האירופי, לחזור לעסוק בנושאי הליבה. המאבק החשוב איננו נגד הטייקונים, החרדים או מפעילי המנופים בנמלים, הוא איננו נגד מחירי הקוטג' המאמירים ומחיקת החובות לעשירים. אלו הם סימפטומים ותופעות לוואי. האחד במאי השנה יכול להתמקד בצעדים המאיימים להיות השלב האחרון בחיסולה של מדינת-הרווחה הישראלית: הגבלת זכות השביתה וההתאגדות, ביטול בית-הדין לעבודה וחיסול אחרוני השירותים הציבוריים באצטלה של מדיניות צנע מוטעית ומסוכנת.

דמי מפתח שוודי

כאשר מחירי השכירות בארץ ובעולם עולים בהתמדה ורבים טוענים שזוהי תוצאה בלתי נמנעת של כוחות השוק, שוק הדיור והנדל"ן בשוודיה מראה שאפשר גם אחרת. למרות שגם בסטוקהולם לא זול לשכור דירה, השיטה השוודית מנסה לא לאבד את התושבים הצעירים לטובת הפריפריה ולא להפוך כל מרכז אורבאני, תרבותי ומסחרי למשכנם של עשירים בלבד.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000272078

לליליאן ופר רוזן, זוג צעיר מסטוקהולם, לא היה קל למצוא דירה. כמו עמיתיהם התל-אביביים, הם נדרשו לחפש זמן רב את הדירה הנכונה, לקבל החלטות קשות ולהשקיע חלק גדול מכספם בדמי שכירות. כמו תל-אביב, גם סטוקהולם היא מרכז כלכלי, תרבותי וחברתי מבוקש ומצאי הדירות בה נמוך בהרבה מהמבקשים לחיות בה. ובכל זאת, למרות הקשיים, מצבם של בני הזוג רוזן טוב בהרבה ממצבם של שוכרי הדירות בגוש-דן. מהרגע שהם מצאו את דירתם הנוכחית לפני כחמש שנים והחלו להשכיר אותה בחוזה שכירות מוגן וארוך טווח, שכר הדירה שלהם עלה בפחות מארבעה אחוז, רמת הדיור שלהם היא מהגבוהות בעולם ותחזוקת הדירה שלהם מטופלת ע"י גורמים מקצועיים ללא תשלום או צורך במאמץ מצידם.

גם בפרטים הקטנים של חיי היומיום מצבם טוב בהרבה מזה של עמיתיהם הישראלים. הבניין שלהם, ששייך לחברת הדיור הציבורי סבנסקה בוסטדר, כולל חדר מכבסה לשימוש משותף של כל הדיירים, חדר פעילות עם מטבחון בו יכולים השכנים לקיים מסיבות ואירועים וחדר לאחסון ציוד בעליית הגג. החברה מטפלת בתחזוקת הדירות והבניין עצמו שאיננו אוסף דירות מקריות אלא יחידה מאורגנת הפועלת בשיתוף פעולה ואחריות הדדית. תרבות דיור שכזאת נפוצה בבנייני המגורים בעיר. תחומים רבים כמו הטיפול בגינות המטופחות, מחזור זבל ושימור אנרגיה מטופלים ע"י הדיירים כקולקטיב. יש בלוקים שמחזיקים גם מקומות חנייה מסודרים. "קניית דירה היא עניין יקר מאוד ובגלל שיטת השכירות הקיימת כאן אין לנו צורך בזה", אומרת ליליאן, "אחד מיתרונות השכירות היא שכל בעיה בדירה או בבניין נפתרת בשיחת טלפון. יתרון שני הוא שאפשר להחזיק חוזה שכירות ללא הגבלת זמן אבל גם להחליף חוזים ודירות עם אחרים כך שיש גמישות מספקת לעבור דירה כשצריך ולהתאים את מצב הדיור למצב המשפחתי".

כדי להבין כיצד סטוקהולם משמרת מחירי שכירות סבירים למרות מרכזיותה, יש להבין את שוק השכירות השוודי. בשוודיה חיים כתשעה מיליון תושבים. כשליש מהם חיים בשכירות. רובם המוחלט של השוכרים הם בעלי חוזה מוגן וארוך טווח המכונה "חוזה יד ראשונה" והם חיים בבניינים רבי דירות. ע"פ נתוני איגוד האינטרסים של שוכרי הדירות, מתוך כ 1,600,000 דירות להשכרה בשוודיה כ 860,000 נמצאות בבעלות חברות הדיור הציבורי המוניציפאליות ומושכרות ללא כוונת רווח. 51% מתוך חצי מיליון חברי האגודה חיים בדיור ציבורי,  49% חיים בבניינים בבעלות פרטית. אך גם בבניינים שבבעלות פרטית גובה שכר הדירה אינו נקבע ע"י כוחות השוק, במקום זאת הוא כפוף למו"מ בין אגודות דיירים לארגוני הדיור הציבורי.

בניגוד לשכירות הישראלית שהיא קצרת טווח וכפופה לאינטרסים של בעלי נכסים, דייר בעל חוזה יד ראשונה בשוודיה מקבל זכות לגור בדירה ספציפית לאורך זמן ארוך ככל שהוא רוצה בתנאי שהוא עומד בכללים. לעיתים יש תנאים מוקדמים לקבלת חוזה יד ראשונה כמו גובה הכנסה או הוכחה על תשלום מיסים אך הדרך להשגת חוזה שכזה פתוחה בפני כל תושב שבדי (אם כי באזורים בעלי ביקוש גבוה נאלצים הזכאים להמתין בתור במשך כמה שנים). התשלום מתבצע כל חודש וגובהו הוא פונקציה של מו"מ ולא בהכרח של ביקוש והיצע. "שוק הדירות להשכרה בשוודיה דומה לשוק העבודה", מסביר הנס לינד, פרופסור לכלכלת נדל"ן במכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם, "גובה השכירות נקבע ע"י מו"מ קולקטיבי בין אגודות הדיירים לחברות הדיור הציבורי המקומיות. לאחר מכן תוצאותיו מורחבות ומוכלות גם על שוק הדירות הפרטיות".

גורם נוסף לכך ששוק השכירות בשוודיה שונה באופן מהותי מזה הישראלי הוא שוק מכירת הדירות. הרגולציה על דמי השכירות ורמות המיסוי הגבוהות גורמות לכך שקוני הדירות הם בד"כ אלו המתכוונים לגור בהן ולא סוחרי נדל"ן. ברוב המקרים הקונים הופכים לבעלי מנייה בקואופרטיב אליו שייך הבניין או מספר בניינים סמוכים. המניה מקנה למחזיק בה זכות מגורים בדירה ואפשרות מכירה. למרות שבאופן מעשי, הדירה שייכת לדייר (כולל זכות הורשה), הבעלות דומה יותר לזכות שימוש ואין בשוודיה באופן עקרוני בעלות מלאה וישירה על דירות בתוך בניינים רבי דירות. שוודים רבים משלמים סכום מסוים עם רכישת המניה וממשיכים לשלם דמי חברות ושירותים מדי חודש. גם הם, כמו שוכרי הדירות, מאוגדים בארגונים ארציים, מקומיים ואזוריים.

חלק גדול משוכרי הדירות חברים באגודת הדיירים המרכזית, ארגון שנוסד בשנות השלושים ומייצג את האינטרסים של הדיירים. הוא מורכב מאלפי אגודות מקומיות המאוגדות לרמה מחוזית וארצית ומטרותיו כוללות את שיפור תנאי המגורים של החברים, הגנה על זכויות הדיירים, מו"מ על שכ"ד והשפעה על קבלת החלטות בתחום הדיור. האגודה עוסקת, בין השאר, בעידוד בנייה של דירות להשכרה כדי לאפשר לצעירים שלא עומד לרשותם סכום כסף גדול לחיות בעיר, זאת מפני שיש חוסר גדול בדירות פנויות. האגודה מדגישה את זכותו של כל אדם לדיור איכותי, בטוח, במחיר הוגן ואת החשיבות החברתית בכך שצעירים יוכלו לחיות במקומות בהם הם עובדים ולומדים. המחירים בעיר הגדולה עדיין גבוהים אך יש לזכור שרמת המשכורות בשוודיה גבוהה משמעותית מזאת הישראלית ושמדינת הרווחה השוודית מספקת שירותי רווחה, חינוך (כולל חינוך אוניברסיטאי), בריאות (כולל מגורים לגיל הזהב) בחינם או כמעט בחינם.

בתנאים מסוימים מותרת בשוודיה שכירות הדומה יותר לשכירות מהזן הישראלי, כלומר השכרה לדיירי משנה לטווח זמן מוגבל. זוהי מה שמכונה כאן "שכירות יד שנייה" והיא מוגבלת לתנאים שקובעים הקואופרטיבים, חברות הדיור הציבורי ובעלי הבתים. סוג שכירות זה אינו נפוץ, הוא בד"כ מפוקח ע"י וועדי בתים והוא כולל חוזה המפרט את תקופת השכירות ואת מחויבויות המשכיר, השוכר ודייר המשנה.

שוק השכירות בשוודיה הוא תוצר של מודל חברתי-כלכלי המנסה לשלב סולידאריות וצדק חברתי בכלכלה מודרנית. במשך 80 השנים האחרונות השוק החופשי והמתקדם נבנה כאן במקביל להצבת מטרות כמעט אוטופיות. שיעורי ההתאגדות המקצועית הם בסביבות 80%, רוב ההון מוחזק בידיים ציבוריות, מדיניות הרווחה היא רחבה ואוניברסאלית, רמת השוויוניות היא מהגבוהות בעולם וכך גם רמת המיסוי. ממשלות שוודיה השונות התייחסו לתחום הדיור כחלק מסוגיית הרווחה וכגורם המשפיע על שיווניות, צדק חברתי ואינטגרציה. שוק הדיור השוודי אינו זירה פתוחה לעסקים. מטרתו היא בפשטות לספק את זכותו הבסיסית של כל אדם לדיור הולם.

למצב עניינים זה יש היסטוריה ארוכה. בשנות הארבעים והחמישים הממשלה המרכזית והשלטון המקומי הקימו חברות דיור ציבורי, שיפצו בניינים ועסקו במתן הלוואות וברגולציה של שכ"ד. באמצע שנות השישים החל "פרויקט המיליון", פרויקט ממשלתי שנועד להקים מיליון יחידות דיור מודרניות בעשר שנים תוך כדי הריסת בניינים ישנים וסיפוק דיור בסטנדרט גבוה ובמחיר נמוך לכל מי שזקוק לו (שוודיה הייתה אז מדינה בת פחות משמונה מיליון תושבים). בשנות השמונים יזמה הממשלה עוד שיפוץ רחב של בלוקים ישנים.

פרופסור לינד מהמכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם מסביר שהרגולציה על שכר הדירה החל בשוודיה אחרי מלה"ע השנייה ולמרות שהחוקים השתנו מאז, השיטה השוודית גורמת לגובה שכר הדירה באזורים אטרקטיביים להיות נמוך משווי השוק שלו. הדברים אמורים במיוחד במרכז סטוקהולם. "בסטוקהולם המחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק מכיוון שכמו בשאר חלקי המדינה, חברות הדיור הציבורי הן שחקן מרכזי בשוק. לדייר בשוק הפרטי יש זכות לברר את סבירות גובה שכר הדירה שלו בבית-משפט ובית-המשפט משווה את המחיר למחירים המשולמים בדיור הציבורי שמופקדות עליו חברות הפועלות ללא כוונת רווח". שיטה זאת משמרת מחירים סבירים במקומות שהשוק היה גורם להם לעלות משמעותית.

גם תומכיה המובהקים של השיטה השוודית יודעים שהיא איננה מושלמת. זמן ההמתנה הארוך לדיור במרכזי הערים הגדולות, ובמיוחד בסטוקהולם, מתסכל צעירים רבים שנאלצים לעזוב את בית הוריהם בגיל מאוחר מאוד. זמן ההמתנה הוא בין חמש לשתים עשרה שנים בממוצע, בהתאם לאזור המגורים בעיר. התסכול מחוסר הנגישות לדיור מהווה דלק לשוק שחור של חוזי שכירות ולפעילות לא חוקית בתחום הנדל"ן. לא רק צעירים מתוסכלים מבקרים את השיטה. גם באיחוד האירופי ובארגוני שיתוף פעולה כלכליים אירופים מאוד לא מרוצים ממצב שוק הדיור בשוודיה. אלו טוענים שקביעת שכר הדירה והשפעת חברות הדיור הציבורי גורמות לכך שהשוכרים מוכנים לשלם יותר מהמחירים הנגבים בשוק. הרגולציה על שכר הדירה גורמת לטענתם להתארכות התורים, לקניית נכסים ע"י קונים שבנסיבות אחרות היו משכירים, לקניית חוזי השכרה בשוק השחור ולבנייה לא מספקת של דירות להשכרה.

מבקרי השיטה קיבלו זריקת עידוד מההתפתחויות הפוליטיות בשוודיה מאז 2006, אז התרחש מהפך פוליטי שהעלה קואליציית מרכז-ימין לשלטון ושם קץ לשתים עשרה שנות שלטון רצופות של הסוציאל-דמוקרטים. הקואליציה השמרנית מכהנת כעת בקדנציה שנייה ברציפות. כבר בתחילת כהונתה היא החלה לערוך שינויים במודל הכלכלי-חברתי השוודי המסורתי. קיצוץ בדמי האבטלה, תחילת מהלכים להפרטת חברות ציבוריות והוזלת עלויות העסקת עובדים היו הצעדים הראשונים. רפורמות בשוק הדיור החלו כבר ורפורמות נוספות עדיין עומדות על הפרק. הרפורמות כוללות את שינוי המס על הנדל"ן, קידום מהלכים להעברת נכסים משוק השכירות בדיור הציבורי למכירה במגזר הפרטי ומהלכים להסרת ההגבלות על קביעת שכ"הד. אך שינויים מרחיקי לכת עדיין רחוקים. פרופסור לינד אומר: "ככל הנראה תהיה בעתיד התאמה איטית והדרגתית של מחירי השכירות לערך השוק באזורים שהפער גדול אבל אפילו המפלגה השמרנית השלטת כבר לא תומכת בהתאמה מלאה ומיידית של המחירים". שינוי כזה אמנם כבר התרחש בעיר הנמל הדרומית מלמה אך הצלחתו שנויה במחלוקת והביקורת עליו מרובה.

כך שבשלב זה יכולה סטוקהולם לשמר את מעמדה ככרך גדול ואטרקטיבי וכבירתה הלא רשמית של סקנדינביה בלי שמחירי השכירות בה ירקיעו שחקים. אנשי השוק החופשי של האיחוד האירופי, כרישי הנדל"ן ונציגי האלפיון העליון מחכים אמנם בסבלנות לרפורמות דרמטיות אך בני הזוג רוזן ושכמותם ממשיכים ליהנות מרמת מגורים גבוהה במרכז העיר בלי להיות מיליונרים. "אני גרה בסטוקהולם מאז שאני ילדה", אומרת ליליאן, "אני אוהבת את העיר ואת הקצב שלה ומאמינה שלכל אחד מגיעה הזכות לבחור לחיות כאן, לא רק לעשירים. חלק מהקסם של העיר הוא בזה שיש בה אוכלוסיה מגוונת משכבות סוציו-אקונומיות שונות, בני גילאים שונים ומתרבויות שונות ואני יכולה רק לקוות שזה לעולם לא ישתנה".

 

* הראיונות והכתבה המקורית מנוב' 2007.