האם המוזיאון לזכרו של אביצ'י ישנה את שיח הבושה סביב מקרי התאבדות?

הוא היה אחד הסופרסטארים הגדולים של אומת הדאנס: הפיק להיטי ענק, הופיע באיצטדיונים מול מאות אלפים, הסתובב בעולם והרוויח מיליונים. אבל לפני ארבע שנים, בגיל 28, הדיג'יי והיוצר השוודי אביצ'י שם קץ לחייו. מוזיאון חדש וחסר תקדים שנפתח לזכרו בסטוקהולם מבקש לא רק להעלות על נס את פועלו המוזיקלי, אלא גם, כפי שמספר אביו, לשים קץ להסתרה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10786169

העיסוק בנקודות ציון מוזיקליות שהפכו למיתולוגיות מאפיין בדרך כלל את הדור המבוגר יותר. אלו שנוצְרים, לדוגמה, את הרגע שבו בוב דילן הדהים את הקהל בפסטיבל הפולק בניופורט, רוד איילנד, מלווה בגיטרה חשמלית במקום אקוסטית, או את הופעתו של ג'וני קאש בכלא סן קוונטין. הדברים נכונים גם לגבי הרגעים הטרגיים שבהם העולם איבד את טובי יוצריו, שנפלו קורבן לסמים, תאונות, מעשי רצח או התאבדות. בין שאלו ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין, טופאק שאקור או איימי ויינהאוס – מותם, כמו חייהם, הפך לחלק מיצירתם כי הוא משרטט מפה תרבותית של תקופתם וממקם את מאזיניהם ביחס אליה.

לעומת בומרים המתענגים על להקות רוק מתקדם או בני דור X שרקדו בשחור לצלילי "ג'וי דיויז'ן", חובבי מוזיקת מועדונים אלקטרונית מהעשור השני של המאה ה-21 כמעט שלא מקושרים לרגעים מיתולוגיים משלהם. הדיג'יי והיוצר השוודי טים ברגלינג, הידוע בכינויו אביצ'י (Avicii), סיפק בכל זאת כמה כאלו. האחרון שבהם הוא מהסוג הטרגי. ברגלינג התאבד באפריל 2018, בגיל 28, בשיא הצלחתו. אך אביצ'י סיפק גם רגעים מסוג אחר, כמו הופעתו, כבר אפשר לומר המיתולוגית, בפסטיבל UMF במיאמי ב-2013. 

כבר יותר מעשרים שנה סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל במיאמי הוא אחד מאירועי החובה של חובבי דאנס מרחבי העולם. ב-2013, כשהופיע בו, אביצ'י כבר היה מוכר מאוד. מאחוריו היו להיטי ענק כמו Levels ושיתופי פעולה עם אמנים כמו דייוויד גואטה ומדונה. באמצע הסט במיאמי, לאחר פתיחה קונבנציונלית של מוזיקת האוס מהסוג שמעריציו ציפו לה, עשה אביצ'י הפוגה פתאומית ולבמה עלו זמר ונגנית בנג'ו מלווים בבסיסט, מתופף וגיטריסט. להפתעת הקהל החל הזמר, אלו בלאק, לשיר את Wake Me Up, שנשמע כמו שיר קאנטרי. אביצ'י על עמדת התקלוט אמנם העניק קצב וכמה צלילים אלקטרוניים, אבל הם בבירור לא היו העיקר. כשהשיר נגמר התשואות לא היו רמות במיוחד. פה ושם היה אפשר לראות בקהל ניצנים של שעמום, אולי אפילו דכדוך. בניגוד לציפיות, השיר החריג לא היה רק גימיק קצר ולא מוצלח. גם פתיחת השיר הבא נשמעה כמו התחלה של בלדת רוק. זמר נוסף, מאק דייוויס, זמר קאנטרי בסוף שנות השישים לחייו, הצטרף לסט ובשיר השלישי נוספה כבר זמרת, אודרה מיי, מלווה בקולות רקע של מקהלה. קשה לומר שהתגובה היתה נרגשת במיוחד כשהיא צעקה "?How are you doing Miami". הקהל נותר אדיש למדי והרושם היה שהיא נהנית הרבה יותר ממנו. גם כאן אביצ'י סיפק כמה צלילים אלקטרוניים שעוררו בקהל תקוות שווא למסיבה שהוא התרגל אליה, אבל לאכזבתו עמדת התקלוט של אביצ'י הפכה לעוד כלי אחד בין כלים רבים. 

לאלו שאינם בקיאים בחוקי הפורמט ההופעה הזאת נשמעת סבירה בהחלט. בסך הכל ערבוב אקלקטי ומעניין למדי של ז'אנרים. בעבור אחרים, ובעיקר אלו שהגיעו למיאמי בשביל להיסחף ולהתפרק על מפלי השיאים האלקטרוניים שהם התרגלו אליהם, מה שאביצ'י עשה על הבמה לא היה סביר בכלל. זו היתה הפרת חוזה. הם לא הגיעו בשביל מלודיות פופיות, מקצבי קאנטרי וכלים אקוסטיים. התגובות היו קשות והמאוכזבים הביעו את תסכולם גם אחרי ההופעה, ברשתות החברתיות. אביצ'י עצמו הגיב לדברים כמה ימים מאוחר יותר. "וואו, עושה רושם שעוררתי מחלוקת עם הסט שלי ב-UMF ביום שישי", הוא כתב בתגובה שהתפרסמה ברשתות והסביר שארבעים הדקות האחרונות של הסט הורכבו מחומר חדש שיופיע באלבום חדש (True, שיצא לאור בספטמבר 2013, ד"ס). "הבאתי נגנים חיים לפסטיבל של מוזיקת ריקודים הנמשכת שלושה ימים ברצף. רציתי לערבב קצת, לעשות משהו כיפי ושונה, כפי שאני מנסה לעשות תמיד. האלבום הזה עוסק בניסוי ומראה את האפשרויות האינסופיות שיש למוזיקה אלקטרונית ולהאוס". בעוד חובבי המוזיקה האלקטרונית הקנאים לא השתכנעו, כמה חודשים מאוחר יותר הגיע השיר Wake Me Up למקום הראשון במצעדים ב-63 מדינות והפך בין השאר לקטע חובה בכל חתונה בישראל.

פסטיבל UMF הוא רק אחד האירועים המונצחים במוזיאון חדש שנפתח לפני חודשיים בסטוקהולם, עיר הולדתו של אביצ'י. המוזיאון, Avicii Experience שמו, מספר את סיפור חייו הקצרים של טים ברגלינג ומשחזר מקומות ואירועי מפתח בקריירה שלו. מעבר לכך הוא גם מציע שלל אפשרויות אינטראקטיביות לעשות היכרות עם המוזיקה שיצר. מבקרי ומבקרות המוזיאון מוזמנים, למשל, ליצור מיקס חדש ומקורי לקטע Levels ולשיר באולפנים שבהם הפיק אביצ'י, יחד עם מוזיקאים ששיתפו איתו פעולה, באמצעות משקפי מציאות מדומה המעניקים חוויית קריוקי משודרגת. המוזיאון הוא חברה-בת של Pophouse מייסודו של ביורן אולבאוס, הידוע, בין השאר, כגיטריסט של "אבבא". אביצ'י היה אחד השמות הגדולים במוזיקה השוודית מאז ומעולם וארבע שנים לאחר מותו נראה שהמוזיאון, על הפעלולים הפירוטכניים שלו, עשוי להפוך אותו לסמל שוודי שחורג בהרבה מקהילת חובבי ה-EDM ותרבות המועדונים.

"הקמת המוזיאון היתה תהליך ארוך שהחל כאשר קלאס, אביו של טים, פנה לפֶּר סונדין, המנהל של פופהאוס. הוא הכיר אותו כי בתפקידו הקודם סונדין היה המנהל של יוניברסל מיוזיק בשוודיה", מספרת ליסה האלינג-אדלנד, מפיקת התוכן של המוזיאון. "קלאס ברגלינג הכיר את מוזיאון אבבא בסטוקהולם, הוא אהב אותו ויחד עם פֶּר הם חשבו על מוזיאון שיעסוק בקריירה של טים שחייו הסתיימו הרבה יותר מדי מוקדם. הרעיון היה לכבד את זכרו. במאי 2019 ביקשו ממני ומאינגמארי האלינג, אוצרת המוזיאון, להכין הצעה ברוח דברים אלו וכך עשינו. ההצעה התקבלה כבר ביוני והוחלט לצאת לדרך. התחלנו להאזין למוזיקת EDM ובעיקר למוזיקה של אביצ'י. ניסינו להבין את הז'אנר ואת התקופה שלא ממש הכרנו קודם". 

מעבר להבנת התקופה, היה צריך גם להכיר את האדם עצמו. האלינג-אדלנד, שלא פגשה את ברגלינג בימי חייו, ריאיינה אנשים רבים שהיו קשורים אליו, מאנשי חברת התקליטים בלוס אנג'לס, דרך חברים ובני משפחה בסטוקהולם, ועד מוזיקאים ומפיקים שעבדו איתו (על פי מקורות שונים, היו לאביצ'י גם בנות זוג, כולל אחת בתקופה שהתאבד, אבל המשפחה החליטה לשמור את הצד הזה לעצמה ואביצ'י עצמו שמר על פרטיות מערכת היחסים האחרונה שלו). היא גם עברה על מכתבים ואימיילים ישנים. היא אומרת שגילתה אדם אינטליגנטי וחריף מאוד עם חוש הומור מפותח, וגם אדם רציני שעבד קשה, שדחף את עצמו כמעט בלי גבול וגם שאל שאלות קיומיות רבות. הוא היה, כמובן, גם מוזיקאי מוכשר מאוד. התכונות האלו עלו בכל הראיונות והאלינג-אדלנד ניסתה לתווך אותן גם לקהל שמגיע למוזיאון.

אביצ'י צילום: Sean Eriksson

בדומה למוזיאון אבבא, שגם ביצירתו היתה האלינג-אדלנד מעורבת, לא רק מעריצים שרופים מגיעים למוזיאון. "זה מוזיאון אינטראקטיבי ומוזיקלי", היא אומרת, "ויש בו פעילות מעניינת ומהנה בשביל כל אחד. ובאמת, כשהמוזיאון נפתח שמחנו לראות שהגיעו אליו הרבה אנשים מחתך דמוגרפי שלא בהכרח ציפינו לו. זו המוזיקה שמדברת בשם עצמה. המוזיקה לא קשורה לגיל או ללאום או לתרבות. המעריץ או המעריצה של אביצ'י יכולים להיות כל אחד ויש מגוון עצום. הם לא כולם מילניאלים או בני שלושים פלוס שגדלו עליו. יש, למשל, אישה בת 80 משוודיה שכתבה למשפחה של אביצ'י שהמוזיקה שלו שינתה את חייה". 

יש, עם זאת, הבדל גדול בין מוזיאון אבבא למוזיאון המוקדש לאביצ'י. בניגוד למוזיאון המספר את סיפורה של הלהקה הצבעונית משנות השבעים, למוזיאון אביצ'י גם צד כבד יותר, אפילו אפל. אביצ'י סבל מהתמכרויות וממחלות קשות, פיזיות ונפשיות, בשנים האחרונות לחייו. סיבובי ההופעות המתישים שערך, כל עוד נמשכו, הקשו עליו מאוד בגלל לחץ, חרדה ופחד במה. וחשוב מכל, הוא כאמור התאבד בגיל צעיר. "אין ברירה", קובעת האלינג-אדלנד, "מה שקרה ידוע, וברור שיש לסיפור של אביצ'י גם חלקים טרגיים. אם לא היינו מזכירים אותם, זה היה לא אותנטי. מצד שני, זה מוזיאון מחווה המוקדש לחיים, למוזיקה, לאמנות ולאישיות של טים. זה לא היה פשוט למצוא את האיזון בין הצדדים האלו". 
המוזיאון כולל, למשל, חדר שבו מדגימים את הלחץ העצום שברגלינג היה חשוף אליו – לו"ז ההופעות, הנסיעות האינסופיות, הדדליינים והצד העסקי של הקריירה שלו. בחדר יש סרטונים ותמונות הכוללים צרחות של קהל, מטוסים ממריאים וצלמי פפרצי. מנגד, יש חדר המוקדש למדיטציה שברגלינג עסק בה, שחזורים של אולפני הקלטות וסרטונים המתעדים את אביצ'י יוצר מוזיקה עם שותפיו. כולם עדות לכישרונו ולהישגיו.

האלינג-אדלנד מספרת שהעבודה על המוזיאון נעשתה בצוות קטן. אביו של טים היה מעורב לכל אורך הדרך. "בכל פעם שהיה לנו רעיון שאהבנו, לקחנו אותו לקלאס ושאלנו אותו מה הוא חושב", היא מספרת, "שאלנו לא רק איך זה נראה ונשמע, אלא גם איך זה מרגיש, כי האיזון היה חשוב. כאן, יותר ממקומות אחרים, היה צריך להשתמש בלב ובתחושת בטן כמצפן ולראות מה נכון לעשות. בסופו של דבר, כמה ימים לפני הפתיחה המשפחה היתה כאן במשך שעות וזה היה אחד הרגעים הטובים ביותר בכל התהליך. הם אהבו את זה מאוד, זה היה אירוע של הרבה חיים ושל אושר. מצד אחד, עצוב כל כך לעשות מוזיאון המוקדש לבן אדם שמת בגיל צעיר כל כך. מצד שני, הוא היה גאון בכל כך הרבה דרכים ולתת לקהל אפשרות ללמוד יותר עליו ועל המוזיקה שלו זה פנטסטי". 

טים ברגלינג נולד ב-1989 ובילה את נעוריו באחד האזורים העשירים והיוקרתיים של סטוקהולם. אמו, אנקי לידן, היא שחקנית, אביו, איש עסקים. הקריירה המוזיקלית שלו החלה כשהעלה רימיקסים של מוזיקה אלקטרונית שיצר בביתו לפורומים באינטרנט. ב-2010 קטע שהפיק, Seek Bromance, זכה להצלחה מסוימת בכמה מדינות אירופיות וב-2011 היה זה Levels שזכה להצלחה בינלאומית. הצלחה זו הובילה אותו להופיע בפסטיבלים חשובים בכל העולם, לפרוץ דרכים מוזיקליות חדשות ולשתף פעולה עם מוזיקאים מובילים. אז הגיע הפסטיבל במיאמי ולאחריו האלבום True שמיצב אותו ככוכב פופ ולא רק כאחד הדיג'ייז הטובים בעולם. 

בשנים הבאות ההצלחה הביאה אותו ללב המיינסטרים. הוא שיתף פעולה עם מותגים כמו קוקה קולה, פיפ"א והאירוויזיון והקליט עם אמנים כמו "קולדפליי" ורובי ויליאמס. על פניו, אביצ'י לא יכול היה להיות במצב טוב יותר – האלבום Stories יצא ב-2015, סיבובי ההופעות היו אינטנסיביים וההצלחה המסחרית היתה ענקית. במקביל היתה גם מציאות אחרת – הוא סבל מבעיות רפואיות קשות, המרכזית שבהן דלקת לבלב חמורה, שגרמה לו כאבים קשים ובעקבותיה התמכר למשככי כאבים. הוא התמכר גם לאלכוהול וסבל מחרדה ומפחד במה שבסופו של דבר הביאו אותו להחלטה להפסיק להופיע ב-2016. התהליך כולו תועד בסרט Avicii – True Stories שביים ידידו, לבן טסיקורישבילי (Levan Tsikurishvili). 

בשנתיים האחרונות לחייו ברגלינג טייל בעולם במקומות כמו מדגסקר, קניה ופרו. באביב של 2018 ההשראה חזרה. הוא הקליט עם שותפים בלוס אנג'לס, שיתף קטעים חדשים ברשתות חברתיות והקדיש מחשבה רבה לכתיבת מלים לקטעים חדשים שהחל ליצור. באפריל נסע לחופשה בעומאן וב־20 בחודש, דווקא כשהיה דומה שהוא בתקופה טובה ורגועה ונהנה מפריחה יצירתית, שם קץ לחייו. מספר ימים לאחר מכן פירסמה משפחתו הודעה: "טים האהוב שלנו היה אדם מחפש, נשמה אמנותית שברירית שחיפשה תשובות לשאלות קיומיות. פרפקציוניסט שחתר תמיד ליותר, שנסע ועבד קשה בקצב שהוביל ללחץ קיצוני. כשהפסיק להופיע, הוא רצה למצוא איזון בחיים כדי להיות מאושר ולעשות את מה שהוא הכי אוהב – מוזיקה. הוא נאבק במחשבות על משמעות, חיים ואושר. כעת, הוא לא יכול היה להמשיך יותר. הוא רצה למצוא שלווה. טים לא נוצר עבור המכונה העסקית שבה מצא את עצמו; הוא היה בחור רגיש שאהב את מעריציו אבל התנער מאור הזרקורים. טים, לנצח תהיה נאהב ותחסר לנו. האדם שהיית והמוזיקה שלך ישמרו את זכרך בחיים. אנחנו אוהבים אותך, המשפחה". ההלוויה התקיימה בסטוקהולם ביוני 2018.

ארבע שנים מאוחר יותר המוזיאון בסטוקהולם מציג את חדר ילדותו של ברגלינג. יש שם ציורים שצייר, ספרי הארי פוטר, מסכי מחשב עם המשחק שבו נהג לשחק, World of Warcraft, גיטרה קלאסית ומכשיר DVD. "כשאני רואה את זה, זה מאוד נוגע ללבי", אומר קלאס, אביו של ברגלינג בראיון מיוחד ל"הארץ", "יש כאן השתקפות של 30 שנה. זו חוויה רגשית מאוד. יוצרי המוזיאון לא עשו הפקת יתר, זה עשוי בטעם טוב ובאיזון ואני חושב שהחדר הוא חלק חשוב בהבנה של תחילת העשייה המוזיקלית של טים. זה בעצם התחיל עם משחקי מחשב".

איך זה בעצם קרה? מתי הבנת שטים הוא לא עוד בחור צעיר שאוהב משחקים, אלא שיש לך גאון מוזיקלי בבית?

"אני לא חושב שהבנתי שהוא גאון, אם להשתמש במלה שלך. עם זאת, כן שמתי לב שיש משהו מאוד מיוחד באנרגיה שלו, באופן שבו היה קורא לי לשמוע משהו שיצר. המוזיקה הזאת היתה, כמובן, שונה מאוד מהמוזיקה שאני אהבתי, זו היתה מוזיקת האוס מוקדמת. אני בן 76, אז הייתי שומע בלוז ודיקסילנד, שגם טים, אגב, שמע. הפעם הראשונה שהבנתי שיש בטים משהו מיוחד היתה כשהבן הבכור שלי, דייוויד, אמר לי שהוא שמע שיר של טים באירוע גדול במסעדה מפורסמת בסטוקהולם. אני חושב שהשיר Bromance היה הראשון שממנו הבנתי שיש כאן משהו מיוחד".

איך הרגשת כשטים התחיל להצליח? מה היית יותר, גאה או מודאג?

"הייתי גם גאה וגם מודאג. ברור שהייתי גאה. עכשיו אנחנו יודעים על מה שקרה לו ומאז דיברתי עם כל כך הרבה הורים שילדיהם הם מוזיקאים, ואין ספק שיש כאן פקטור של לחץ. ילדים צריכים בית, והם נקלעים לסביבה שונה לגמרי. הם מרוויחים כסף וזוכים לתהילה בגיל צעיר מאוד, כשהם לא לגמרי בוגרים ולא מוכנים לסוג כזה של חיים". 

משמאל: אוצרת המוזיאון ליסה האלינג-אדלנד, אינגמארי האלינג, קלס ברגלינג ופר סונדין. פעלו כצוות מצומצם צילום: Johanna Pettersson

מה לגבי הטענה שנשמעת, שהיה משהו מרושע וציני בתעשיית המוזיקה שניצלה את טים? מה אתה אומר על זה ארבע שנים אחרי? אתה כועס על התעשייה? מאשים אותה במה שקרה לו?

"אני לא מאשים את התעשייה כולה או את ההנהלה או את הנהלת סיבובי ההופעות. אני חייב לומר, למרות שטים היה צעיר, הוא היה בוגר מספיק בשביל לקבל החלטות. הוא היה סביב גיל 20 או 21, היה לו כסף, הוא היה נחוש, הוא היה עקשן והוא ידע מה הוא רוצה. הוא חי חיים שלא היו טובים לבריאותו הנפשית והפיזית, אבל אני לא מאשים את התעשייה בכללה. עם זאת, צריך לדבר על החלקים השונים של התעשייה – יש בעלי מועדונים, יש חברות תקליטים, יש לתעשייה הרבה מרכיבים וזה צוות גדול מאוד. המנטליות צריכה להשתנות ואנחנו דיברנו מדי פעם עם אנשים שונים על כך שיש צורך לעשות שינוי באופן שבו חברות מחתימות אמנים צעירים. צריך להיות הסדר מיוחד – עם עורך דין, אמרגן ומנהל, צריך לדאוג לתכנון של דברים כמו מנוחה ושעות שינה. במקום פשוט להאשים את התעשייה באופן כללי – צריך לעשות משהו כמו רישיון נהיגה להחתמת אמנים צעירים. יש רגע שבו אמן מתחיל להצליח ולהרוויח כסף. בשלב הזה הדברים החשובים צריכים להיות כבר מטופלים". 

אני מבין שהיו לפחות פעמיים שבהן המשפחה ואנשים אחרים שהיו קרובים לטים התערבו במה שנגע בהתמכרויות שלו לאלכוהול ולמשככי כאבים. תוכל לספר על זה קצת?

"ההתערבות הראשונה היתה ב־2014, בדירה של טים בסטוקהולם, יחד עם המנהל שלו. זו היתה התערבות אישית מאוד וטים כעס עלינו מאוד. הוא לא הסכים איתנו. היו שיחות ארוכות וניסינו לקבל עזרה, אבל לא היה לנו כאן מקום מתאים שבו אדם צעיר ומפורסם יכול לקבל טיפול טוב. אירגנו עזרה והיו אנשים טובים, אבל זה התחיל בכיוון הלא נכון, טים לא ממש קיבל את העניין וזה לא הצליח במיוחד. הפעם השנייה היתה התערבות גדולה יותר, עם כל חבריו, עם האחים שלו וההנהלה שלו, ב־2015. נפגשנו באיביזה וישבנו איתו לחמש או שש שעות. בסוף הוא הסכים ללכת למרכז טיפול קטן וטוב באיביזה, מקום שהיה רחוק מאוד מהסטייל ההוליוודי. הוא טופל על ידי אדם מבוגר שעשה איתו שיחות ארוכות בסביבה נעימה מאוד וזה היה בהחלט שינוי בכיוון חיובי".

מעבר לעובדה שטים היה ביישן ואינטרוברטי, הוא היה גם רציני ובעל מחשבות עמוקות. תוכל לספר קצת על זה? 

"טים חיפש משמעות בחיים. אחרי הטיפול באיביזה הוא התחיל להבין את עצמו בצורה חדשה בכל הקשור לאנשים אחרים. השאלות הקיומיות היו שאלות כמו, מהיכן מגיעה החרדה שלי? הוא קרא למשל על בודהה. כשיש לך בעיות בחיים, אם רצת מהר מדי במשך זמן רב מדי, יש הרבה עם מה להתמודד וזה מה שהוא התחיל לעשות. זה היה טבעי להתחיל לתהות על הקיום – הוא שאל את עצמו, למשל, 'מה אנחנו עושים על האדמה הזאת?' היינו מדברים ארוכות בטלפון על החיים ועל משמעותם". 

האם אתה חושב שזה הרקע להתאבדותו?

"אני לא חושב ככה. מאז שזה קרה חשבנו על זה הרבה. הוא היה באמצע הפקת אלבום. לא היו סימנים שהוא עומד להתאבד. זה כנראה מקרה של מעין 'תאונת שרשרת', שבו כמה דברים מצטברים יחד למצב פסיכוטי. לא ראינו שהיה שם ממש תכנון. אנחנו חולקים את הדבר הזה עם הורים רבים שלא יודעים. גם אם יש בעיות, מהמורות בדרך, לא חושבים שזה יגיע לזה".

אתה לא מהסס להשתמש במלה "התאבדות", למרות שרבים מתחמקים ממנה. האם זה מכוון? 

"זה מכוון לגמרי, אני ואישתי דיברנו על זה והחלטנו להשתמש במלה הזו. בדרך כלל מתחמקים ממנה, ומתחמקים מהנושא. יש הרבה בושה סביב הנושא. יש אנשים שחושבים שאסור לדבר על זה. זה עניין גדול – חייבים להשתמש במלה, לקרוא לזה בשם האמיתי – להגיד מה שזה באמת ולא להשתמש במושגים שמרחיקים את הנושא מאיתנו. מומחים אומרים של-45% מאוכלוסיית שוודיה יש איזשהו קשר עם מישהו שהתאבד. זה מספר גדול וחבוי. חייבים לדבר על זה בשביל להתמודד עם זה. אם אנחנו יכולים לעזור במשהו כאן, זה קשור בסטיגמה – אנחנו יכולים לדבר על זה ולהקטין את הסטיגמה. אם הסטיגמה תשתנה, הצעדים המונעים והטיפוליים יהיו אחרים. אפילו ברמה הפרקטית – יש, למשל, מדינות שבהן יש גדרות מפרידות בין רציפים למסילות רכבות, ראיתי שבניו יורק יש ארגון שיש לו טלפון אדום מאויש שאליו מגיעות שיחות ישירות מגשרים. כלומר, בגשר יש מספר שאפשר להתקשר אליו כשרואים שמישהו מתכוון לקפוץ".

כשנה לאחר התאבדותו הקימה משפחתו של טים קרן לזכרו. הקרן, שהיא הבעלים של המותג "אביצ'י", הוקמה לדברי המשפחה בעקבות רצונו של טים לעשות שינוי בעולם. בהקשר זה הקרן מצטטת באתר הבית שלה את ברגלינג שאמר לפני מותו: "כשהתחלתי להרוויח כסף גיליתי שאני לא באמת צריך את זה. כשיש לך עודף כסף, כסף שאתה לא צריך, הדבר הכי הגיוני, הכי אנושי והכי מובן מאליו הוא לתת לאנשים נזקקים". ברוח זו ובהתחשב בנסיבות מותו של ברגלינג, הקרן עוסקת בעיקר בסוגיות של בריאות הנפש. 

"אחרי שטים מת הבנו שאנשים צעירים סובלים מבעיות נפשיות מסוגים שונים", אומר קלאס. "זו בעיה גדולה ויש גם בעיה גדולה של התאבדויות אצל צעירים. לכן החלטנו לעשות עם מורשתו של טים משהו בעניין הזה. כעת אנחנו מתמקדים במניעת מחלות נפש אצל ילדים, נוער ובגירים צעירים. אנחנו גם עוסקים במניעת התאבדויות. אנחנו רוצים לעשות כל מה שביכולתנו על מנת להוריד את הסטיגמה שקשורה לבעיות אלו. הרבה פעמים הסטיגמה היא הבעיה הגדולה, כי היא משאירה את הבעיות היכן שהן, מונעת את היכולת לדבר עליהן ולטפל בהן. בעתיד נטפל בדברים אחרים שלטים היה אכפת מהם, למשל הסביבה ובעלי חיים, אבל כרגע ובשנים הקרובות אנחנו מתמקדים בבריאות הנפש". 

לצד הקמת הקרן יצא לדרך ב-2019 פרויקט נוסף הקשור למורשתו של טים ברגלינג. ביוני אותה שנה יצא לאור האלבום Tim שהורכב מחומרים שאביצ'י עבד עליהם לפני מותו ויש מי שמצא בהם רמזים מטרימים להתאבדותו. השיר SOS, למשל, יכול להתפרש כקריאה לעזרה, והשיר Heaven (שיתוף פעולה עם כריס מרטין מ"קולדפליי") כולל משפט כמו "I think I just died and went to heaven".  

"ההחלטה להוציא לאור את האלבום היתה קלה", אומר קלאס, "ידענו שטים רצה להוציא את המוזיקה הזאת לאור. זה גם מתועד. כמובן שגם רצינו שהמוזיקה שלו תישמע. שיתפנו פעולה עם החברה שמחזיקה את המאסטרים ועם חברת ההפצה, עם המפיקים שעבדו איתו על המוזיקה, כך שזה היה קרוב ככל האפשר לרצונות של טים". 

מה אתה חושב על המלים באלבום?

"המלים של טים תמיד היו קצת אפלות. הוא תמיד רצה מלים שאומרות לו משהו והקפיד עליהן מאוד. אני לא חושב, כמו אחרים, שיש במלים רמז להתאבדות שלו. יש שם מחשבות על החיים, על אהבה, על התבגרות, זו השתקפות של אישיותו ושל הדברים שקרא וחשב. וזה שילוב מעניין מאוד של מלים ומוזיקה. מעריצים רבים של טים כתבו לנו עד כמה המלים שלו עזרו להם, עד כמה הן היו משמעותיות בשבילם. נדמה לי שהוא פגע במשהו שמשותף להרבה צעירים". 

המשפט האחרון של קלאס ברגלינג מעניין במיוחד מפני שהוא נותן הקשר חדש לפער שנחשף בכל סרטון או הקלטה של הופעה של אביצ'י. כשצופים באיש הצעיר, המוכשר והרגיש הזה עומד על הבמה ומרקיד אלפי אנשים, אי אפשר שלא לתהות על הפער בינו, על מצבו הנפשי הרעוע, ובין הצעירים הצוהלים שלרגליו. עם זאת, כשמביטים קצת יותר לעומק, בהחלט יכול להיות שהפער הוא לא בין אביצ'י לקהל שלו, אלא בין כל אחד מהצופים והצופות לבין עצמם. כמו אביצ'י, גם הם נראים מבחוץ קצת כמו קריקטורה של שמחת נעורים נטולת דאגות, אבל ייתכן שממש כמו הדיג'יי הנערץ עליהם, גם הם מחפשים תשובות, גם הם מתמודדים עם חרדות, בדידות ופחדים, וגם הם, למרות קפיצות השמחה, הצרחות והידיים באוויר, מוצאים במוזיקה מקלט, גם אם זמני, לקושי הכרוך בלהיות אדם צעיר בעולם הזה בשנות העשרים של המאה ה-21. 

המתח בין חופש הביטוי להקצנה בשיח הפוליטי בשוודיה הגיע לנקודת רתיחה

פרובוקציה של פוליטיקאי דני ששרף ספרי קוראן עוררה בחג הפסחא מחאה אלימה. בעוד ששוודים רבים הופתעו מהמהומות, יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. למחאה הצטרפו ארגוני פשיעה שכוחם התחזק משמעותית בשנים האחרונות.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-1.10759975

סוף השבוע של אמצע אפריל בשוודיה הוא באופן מסורתי הימים שבהם נוהגת המדינה הנורדית לציין את חג הפסחא, וכמדינה חילונית מאוד, ימים אלה מאופיינים בדרך כלל בטיולים בחיק הטבע, ארוחות משפחתיות ומסורות הקשורות לאביב המפציע אחרי חורף קר וחשוך. אך השנה נצפו ברחובותיהן של כמה מהערים המרכזיות במדינה מכוניות שרופות, נזרקו אבנים, נשמעו זעקות של צעירים זועמים ואפילו תועד ירי של שוטרים לעבר מתפרעים.   

שוודים רבים הופתעו מהמהומות שפרצו, אך יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. עבור חלק מהתושבים זו היתה רק הקצנה של מציאות שקיימת כבר זמן רב. "מהומות פסחא 2022" הן למעשה תוצאה של מספר תהליכים שונים: החל בבעיות של אינטגרציה בשכונות שבהן מתגוררים מהגרים ודור שני למהגרים, דרך הקצנה בשיח הפוליטי — בעיקר של הימין הקיצוני בסקנדינביה הנהנה מחופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל — ועד לעלייה בתעוזה של ארגוני פשע מאורגן לצד כישלון של המשטרה המקומית להתמודד איתם.

ביום חמישי, 14 באפריל, נסע לשוודיה רסמוס פלאודן, מנהיג מפלגת ימין קיצוני דנית בשם Stram Kurs (בתרגום חופשי: "קו נוקשה"), ושרף ספר קוראן במסגרת הפגנה שערך בכיכר מרכזית בעיר יונשופינג (Jönköping) שבדרום המדינה. עבור פלאודן, שריפת ספרי קוראן היא כבר מסורת. הוא עורר מהומות בעבר כאשר עשה זאת ב-2019 בקופנהגן בירת דנמרק ובמאלמו השוודית ב-2020. פלאודן, בן 40, עורך דין במקצועו ובעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית שהוענקה לו בזכות אביו השוודי — הקים ב-2017 את מפלגת הימין הקיצוני המתנגדת להגירה ממדינות לא מערביות, נלחמת באסלאם בדנמרק, ותומכת בגירוש מהגרים מוסלמים. כעת מפלגתו מקיימת מסע הפגנות גם בשוודיה. 

לאחר האירוע ביונשופינג אמור היה פלאודן לקיים הפגנה דומה בעיר לינשופינג (Linköping), כשעתיים נסיעה צפונה משם, אך האירוע לא יצא בסופו של דבר לפועל, ייתכן כתוצאה משינוי בתוכניות מצדו. מפגינים המתנגדים לפלאודן שחיכו לו במקום החלו לתקוף כוחות משטרה שניסו לשמור על הסדר. שלושה שוטרים נפצעו כתוצאה מזריקת אבנים, ניידות משטרה הותקפו ואחת מהן הוצתה. 

מהומת עולם פרצה — באותו ערב התרחשו הפגנות אלימות גם בעיר סמוכה בשם נורשופינג (Norrköping), שם הוצתו כ-15 מכוניות, ובמקביל הותקפו שוטרים והושחתו כלי תחבורה ציבורית. למחרת, יום שישי, התפשטו המהומות גם לבירה סטוקהולם. אנשי המפלגה הדנית שרפו ספר קוראן ברינקבי (Rinkeby), פרבר בצפון העיר שבו מתגוררת אוכלוסיית מהגרים גדולה. המהומות האלימות הגיעו באותו יום לשיא במרכז העיר אורברו (Örebro) שבמרכז שוודיה, בהשתתפות מאות בני אדם. בין היתר נגנב שם רכב משטרתי על ידי רעול פנים ומספר שוטרים נפצעו. 

בשלב זה היה כבר מי שהטילו ספק בקשר הסיבתי שבין ההפגנות האנטי-מוסלמיות לבין המהומות האלימות שהתרחשו לכאורה בתגובה עליהן. אנשיו של פלאודן התכוונו אמנם להפגין ולשרוף ספרי קוראן, אך בחלק מהמקרים — כולל במקרה החמור באורברו — הפגנות אלה לא יצאו כלל לפועל. כך קרה גם בשבת, 16 באפריל, כאשר אישור להפגנה שתכנן פלאודן בעיר הדרומית לנדסקרונה (Landskrona) בוטל, וההפגנה הועברה לפאתי מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה. מהומות אלימות פרצו בשתי הערים ובמאלמו אף הוצת אוטובוס שכל נוסעיו הצליחו להימלט. המהומות נמשכו בכמה ערים גם ביום ראשון. הפעם שלושה מפגינים נפצעו מירי שוטרים ובמאלמו הוצת בית ספר.

לפי משטרת שוודיה יותר ממאה שוטרים נפצעו; 20 רכבי משטרה הושחתו או נשרפו; במהומות השתתפו מאות מתפרעים ועשרות נעצרו. מעבר לכך, במשטרה מצאו עדויות לכך שחלק מהמתפרעים קשורים לארגוני פשע מאורגן שחבריהם מצאו בהפגנת הכוח של פלאודן תירוץ להפעיל אלימות נגד המשטרה. כמו כן, נמצאו עדויות למאמצי הסתה נגד המשטרה שהגיעו מחוץ למדינה, ככל הנראה ממדינות במזרח התיכון.

בשנים האחרונות שוודיה סובלת מעלייה בכוחם של ארגוני הפשע המאורגן המתפרנסים בעיקר מסחר בסמים. ארגונים אלה מבוססים בעיקר באזורים עירוניים המאופיינים באוכלוסיות מהגרים ודור שני למהגרים. הם מחזיקים בנשק רב והם מגייסים ילדים ובני נוער צעירים מאוד לשורותיהם. על אף שמדיניות האכיפה והענישה בשוודיה הוחמרה בשנים האחרונות, המשטרה עדיין לא מצליחה להשתלט על הבעיה. 

הפשיעה ומעשי האלימות הרבים הביאו לעלייה בכוחה של מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", וגם מפלגת הימין השמרנית "המתונים", שבעבר היתה ליברלית יותר, יישרה קו ימינה. "מה שראינו בימים האחרונים הוא שטרוריסטים תוצרת בית זרקו אבנים על מנת להרוג שוטרים", אמרה אליזבת סוונטנסון, חברת פרלמנט מטעם המפלגה בראיון ליומון אקספרסן. "נגד זה אנחנו צריכים להפעיל את כל הכוח שלנו ואת זה הממשלה לא עשתה. הממשלה קראה למתפרעים מפגינים שצריכים ללכת הביתה, אני חושבת שמדובר טרוריסטים תוצרת בית שצריכים להישלח לכלא".

העיתונאית פאולינה נאודינג כתבה במאמר המערכת של היומון השוודי הנפוץ Svenska Dagbladet כי "רסמוס פלאודן הוא לא יותר מהניצוץ שגרם לפיצוץ חבית אבק השריפה, שכבר היתה קיימת. כשהוא יחזור לדנמרק אנחנו נצטרך להמשיך לחיות עם חבית הנפץ הזו שממשלות שוודיות מימין ומשמאל מילאו במשך עשרות שנים". בסיום מאמרה הציעה נאודינג לקוראיה לחשוב מה האירועים מספרים על שוודיה. לטענתה זו שוודיה של "פרברים הסובלים מסגרגציה וחוסר משילות, שיש בהן מערכת מקבילה של נורמות, אלימות חסרת מעצורים ומלחמת כנופיות". 

את המצב הקשה בחלק מפרברי הערים בשוודיה קשה להסביר בגורמים סוציו-אקונומיים בלבד, שכן גם השכונות הנחשבות לבעייתיות ביותר במדינה רחוקות מההזנחה, הקיפוח, העוני והמצוקה שניתן למצוא במדינות אחרות; יש בהן חינוך ציבורי חינם, דיור ציבורי נרחב, ספריות, בתי-תרבות, חינוך בלתי פורמלי ותחבורה ציבורית טובה. רשת הביטחון החברתית של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית פרושה באופן שוויוני על כל אזרחי שוודיה וכוללת ביטוח בריאות מקיף, חופשות לידה, חופשות מחלה ומערכת פנסיונית סבירה. 

גם השכר ותנאי העבודה השוודיים טובים ביחס לרוב מדינות העולם. אך כל אלה, מסתבר, לא הצליחו להעלים לחלוטין את הפשיעה המאורגנת, לא הביאו לקבלה מוחלטת של כללי המשחק הדמוקרטיים ובוודאי שלא לאימוץ ערכים ליברליים בכלל האוכלוסייה. בשנים האחרונות התגלו בשוליים של החברה השוודית מקרים קשים של דיכוי נשים, אימוץ ערכים אסלאמיסטיים ואפילו התגייסות לארגון המדינה האסלאמית (דאעש). כל אלה הן תופעות נדירות ושוליות יחסית אך הן גרמו למרבית השמאל השוודי להקשיח את גישתו כלפי מגוון נושאים: החל במדיניות ההגירה ואינטגרציה, דרך המלחמה בפשיעה ועד להתייחסות רצינית יותר לסוגיות של דת, גזע ורב-תרבותיות. תחת הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות האחרונות הוקשחה מדיניות ההגירה לשוודיה, בשיח הציבורי סוגיות הקשורות למוצא אתני ודתי כבר אינן טאבו כפי שהיו בעבר, עונשים על פשיעה ועבריינות הוחמרו ותקציבים גדולים הועברו למשטרה וכוחות אכיפת חוק.

"שני כוחות רשע מעוררים זה את זה", אמר מורגן יוהאנסון שר המשפטים הסוציאל-דמוקרטי של שוודיה, בהתייחסו לימין הקיצוני ולאסלאם הקיצוני. "אנחנו, תומכי החברה הפתוחה והדמוקרטית, עומדים בין לבין, ומנסים לקיים את העקרונות הדמוקרטיים". יוהאנסון הוסיף שהוא נותן אמון במשטרה וכי יש לשמור בכל מקרה על חופש הביטוי במדינה. "זה בדיוק מה שפלאודן רוצה", אמרה לינדה סנקר, חברת פרלמנט ממפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) המתגוררת בנורשופינג, אחד ממוקדי המהומות. "הוא רוצה ששוודיה תהיה מפוצלת, שהאלימות תגבר ושמהומות יגבירו את האיום על מהגרים ועל האזורים הקשים בהם הם חיים. אלימות לעולם לא תיפתר באלימות". 

ויש גם צד אחר לחברה השוודית. קבוצות צעירים, בהן צעירים מוסלמים, שיצאו למוקדי ההפגנות במספר מקומות וסייעו בעבודות הניקיון. באורברו, למשל, במקביל לעבודות הניקיון חילקו חברי ארגון נוער מקומי פרחים לבעלי בתים שגינותיהם הושחתו. "רצינו להראות קצת אהבה לתושבי האזור שנפגעו, וגם למשטרה", אמר מנהיג הארגון, האני מאדי בילאל, ליומון השוודי אפטונבלדט. יוזמה דומה היתה גם בנורשופינג שם צעירים הצטרפו לעבודות פינוי שברי הזכוכיות והאבנים לאחר המהומות. "אנחנו רוצים להראות שנורשופינג טובה מזה" אמרה מואה שלסהולם, אחת המשתתפות. 

עם זאת, נראה שהצתה נוספת של חבית חומר הנפץ היא רק עניין של זמן. רסמוס פלאודן כבר ביקש אישור לשריפת קוראן נוספת השבוע, ובקשתו נדחתה. אך בקשות נוספות יגיעו, והאתגר העומד בפני השוודים לא פשוט — האם לשמור ללא פשרות על חופש הביטוי וזכות ההפגנה במדינה או לשים בראש סדר העדיפויות את הסדר הציבורי והרגעת הרוחות. 

צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים. 

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995 

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

הייתי בהופעה של בוב דילן. למרות שהיא לא התקימה.

על פי תקנון ועדת פרס נובל, הזוכים מחוייבים לשאת הרצאה ציבורית כתנאי לקבלת הכסף – כמיליון דולר. מצד שני, בוב דילן, חתן הפרס לספרות, לא מיהר עד כה לשתף פעולה עם האקדמיה השוודית. לכן, הגעתו לשטוקהולם להופעה לוותה בדרמה קטנה – ירצה, או לא ירצה? אבל כמובן שעם דילן, התשובה אף פעם לא פשוטה.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3985171#article-comments

כל מי שעוקב אחרי הקריירה של בוב דילן יודע לְמָה אפשר ולְמָה אי אפשר לצפות מהופעות של המוסיקאי האמריקאי בן ה-75. מעריציו המושבעים מקבלים את זה בהבנה, אחרים מתקשים לעכל את התופעה – דילן לא יוצר קשר עם הקהל, הוא חוסך, שלא לומר מתקמצן, במילים ובמחוות והשירים שהוא מבצע מופיעים לעיתים בעיבודים שונים מאוד מהגרסאות המוקלטות. במובן הזה דילן שונה מאוד ממוסיקאים אחרים בני דורו שציניקנים יקראו להם רוקרים מזדקנים. זכיתי לראות את הופעותיהם של כמה מהם בשנים האחרונות ויאמר לזכותם שהם מקפידים לתת לקהל תמורה מלאה לכרטיסים היקרים שרכשו. ראיתי את ברוס ספרינגסטין, למשל, מקיים מערכת יחסים של ממש עם הקהל שלו במשך למעלה משלוש שעות. ראיתי את קט סטיבנס, או בשמו הנוכחי יוסוף איסלאם, מספר לקהל אגדות וסיפורים, את ניל יאנג בן השבעים משקיע את נשמתו על הבמה ואת רוג'ר ווטרס מספק קרקס שלם של קרני לייזר, תפאורות גרנדיוזיות וחזירים מעופפים. המשפט האחרון לא נכתב למען הניים-דרופינג. הוא מבהיר עד כמה דילן חריג. גם הוא, כמו המוסיקאים הנזכרים למעלה, הוא יליד שנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הוא אחד מכוכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה ובכל זאת כשהוא עומד על הבמה, והוא עושה זאת כמאה פעמים בשנה בשלושים השנים האחרונות, הוא לא עושה אהבה עם הקהל, לא משתף אותו בהגיגיו ולא עושה שימוש בחידושים טכנולוגיים. לא משנה היכן הוא מתקיים, המופע של דילן הוא מופע רוק בסיסי ולא מילימטר יותר מזה. בפעם האחרונה שראיתי אותו, ב-2007, הוא לא טרח אפילו לומר ערב טוב או תודה לקהל. למרות שההופעה היתה טובה מבחינה מוסיקלית נשמעו תלונות על סגנון השירה של דילן שהפך את כל השירים לדומים מאוד אחד לשני. אם מצרפים לסגנון ההופעות של דילן את ההתבטאויות הציבוריות הנדירות שלו, שהן מוזרות במקרה הטוב ולא ממש נאמנות למציאות במקרה הרע, מקבלים הסבר לתדמית הציבורית של דילן בעשורים האחרונים – גאון מוסיקלי שהוא גם מיזנתרופ אקסצנטרי וא-סוציאלי.

למרות כל זאת שמחתי מאוד על ההזדמנות לראות שוב את דילן. נרגן וצפוי ככל שהוא יהיה, דילן הוא אמן בעל שיעור קומה היסטורי והוא תמיד היה מהמוסיקאים האהובים עלי. אבל היתה גם סיבה נוספת. זו קשורה לעובדה שהחל מסוף השנה שעברה דילן הוא גם המוסיקאי היחידי שזכה בפרס נובל לספרות. העובדה הזו לכשעצמה איננה אמורה להשפיע על הופעותיו שכן הפרס השוודי הוא בסה"כ תוספת אחת מיני רבות לרשימת הפרסים שדילן זכה בהם הכוללת אוסקר, פוליצר, גלובוס-זהב, 13 פרסי גראמי, אות לגיון הכבוד הצרפתי ואפילו מדליית חירות נשיאותית. עם זאת, פרס הנובל כולל מרכיב מיוחד. ע"פ תקנון הפרס וע"פ המסורת המקובלת כבר למעלה ממאה שנה, זוכי הפרס מחויבים לשאת הרצאה ציבורית בנושא הקשור לתחום שבעבורו הם קיבלו אותו. דילן, כידוע, לא הגיע כלל לטקס הענקת הפרס אך חוקי קרן הנובל נותנים מענה גם לסיטואציה כזו. תיאורטית לפחות, הפרס הכספי מותנה במתן הרצאה תוך שישה חודשים מיום הזכייה. כלומר, בוב דילן, האיש שלא אמר מילה אפילו כשהנשיא אובמה העניק לו את מדלית החרות ושכבר שנים מסרב בתוקף לדבר על שיריו, אמור לשאת הרצאה על יצירתו בפני עם ועולם. והנה עכשיו, במקרה או שלא במקרה, הוא פותח את סיבוב ההופעות החדש שלו בסטוקהולם, ביתו של פרס הנובל.

כבר כשקיבלתי את הכרטיס להופעה לפני מספר שבועות הבנתי שיש כאן דרמה קטנה – האם דילן, שמגיע עד למפתן דלתה של האקדמיה השוודית שהעניקה לו את הפרס, יאכזב אותה בכך שיתעלם מתקנותיה או שיקרה הבלתי יאומן ודילן לא רק שיואיל בטובו ויפתח את הופעתו ב"ערב טוב סטוקהולם!" אלא יפרוס ממשנתו ויגלה לנו מעט מעולמו הפנימי?

****

וכך, כהכנה להופעה בסטוקהולם ועל מנת לדעת למה לצפות, בדקתי היכן בדיוק עומדים הדברים. כשפניתי לקרן הנובל על מנת לברר אם מתוכננת לדילן מסיבת עיתונאים בזמן ביקורו בסטוקהולם והאם תואמה לו הרצאה התשובה היתה: "אנו מפנים שאלות הנוגעות לנושאים אלו לאקדמיה השוודית". האקדמיה השוודית היא מוסד שנוסד במאה ה-18 ומקבל את ההחלטה על זהות זוכי פרס נובל לספרות כבר 116 שנה. פניתי אליה אך תשובתה לא היתה נדיבה יותר. "אין לנו מידע בנוגע ללוח-הזמנים של בוב דילן בשוודיה", כך נמסר לי ממזכירות האקדמיה. כשהתעקשתי ושאלתי באופן ספציפי על מצב הדברים בנוגע להרצאה שדילן אמור לקיים התשובה היתה: "אנחנו בקשר רציף עם מר דילן דרך מנהלו. בשלב זה אנחנו לא יכולים לומר יותר. מכיוון שהדד-ליין ע"פ תקנון קרן הנובל הוא ב-10 ביוני יש עדיין מספיק זמן לקיים את ההרצאה". בינתיים, התחילה גם העיתונות השוודית לרחרח בנושא. העיתונים המרכזיים התקשו, כמוני, לקבל תגובות מפורטות מהאקדמיה ואף אחד מהם לא הצליח להשיג התייחסות של בוב דילן עצמו או של מישהו מטעמו לנושא. אחד מהם אפילו פרסם את הכותרת: "דילן עשוי לאבד את המיליונים של הפרס". ספקולציות נזרקו, שמועות התפשטו אבל מספר ימים לפני ביקורו של דילן בסטוקהולם איש לא ידע למה לצפות. כשדילן הגיע לבסוף לשוודיה על מנת לפתוח את סיבוב ההופעות שלו היה חשש אמיתי שהוא יביך את האקדמיה השוודית ויתעלם ממנה כליל. אבל כדי להבין איך הגיעו הדברים לידי כך וכיצד התפתחה הפרשה צריך לחזור כמה חודשים אחורה לתחילתה של השתלשלות האירועים שהיא אופיינית לקשר שבין המוסיקאי המסתורי לשאר העולם.

****

הכל התחיל בהכרזה החגיגית של האקדמיה השוודית בדבר זכייתו של דילן באוקטובר אשתקד. "בוב דילן", כך היא נימקה את החלטתה, "יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". אחרי ההודעה ניסתה מזכירת האקדמיה, פרופ' שרה דניוס, במשך ימים לא מעטים להשיג את דילן טלפונית וכשלבסוף עלה הדבר בידה דילן אמנם הביע את הערכתו ותודתו אך לא התחייב להגיע לקבל את הפרס. בשבועות הבאים הוא פיזר ערפל. תחילה הוא אמר בראיון שיגיע לטקס בסטוקהולם אם זה "רק יהיה אפשרי" ובאתר האינטרנט שלו צוין בכמה מילים שהוא זכה בפרס. ימים ספורים מאוחר יותר נמחקה ההתייחסות לפרס מאתר האינטרנט ובאמצע נובמבר שלח דילן מכתב לאקדמיה בסטוקהולם והודיע שלצערו לא יוכל להגיע לטקס "בגלל התחייבויות קודמות". חברי הוועדה, שידעו שלדילן אין הופעות כלל במהלך דצמבר תהו בוודאי בליבם באילו התחייבויות מדובר, אבל הם הודיעו שהפרס שייך לדילן בכל מקרה ושהם מצפים להרצאת הנובל שחייבת להתקיים בששת החודשים הקרובים. מאז לא קרה הרבה. בימים שלקראת הטקס קיוו מארגני הטקס שדילן יפתיע ויגיע בכל זאת אבל לבסוף הם נאלצו להודות שדילן לא בא, דילן גם לא מטלפן.

שתיקתו של דילן היתה רועמת במיוחד לאור העובדה שההחלטה של האקדמיה השוודית עוררה דיון ציבורי סוער בשוודיה ומחוצה לה. האם ניתן לכנות את שיריו של דילן ספרות? האם החלטת הוועדה היתה צעד פופוליסטי? האם דילן, כמוסיקאי, זכאי לפרס היוקרתי יותר מסופרים ומשוררים אחרים בני זמנו? כבר מרגע ההודעה על הזכייה היה נדמה שלכולם יש מה לתרום לדיון. "מזל טוב לאחד המשוררים האהובים עלי", כתב נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וביטא הערכה להחלטת האקדמיה כפי שעשו גם סופרים וסופרות כמו ג'ויס קארול אווטס וסאלמן רושדי. גם מוסיקאים השתפו בדיון. ליאונרד כהן, לדוגמא, אמר, פחות מחודש לפני מותו, שהענקת הפרס לדילן היא כמו לתת מדליה לאוורסט על כך שהוא ההר הגבוה ביותר. היו גם כאלו שהתלהבו פחות. הסופר הסקוטי אירווין וולש (טריינספוטינג) כתב ש"זהו פרס מוטעה ונוסטלגי שיצא מבלוטות הערמונית העבשות של הִיפִּים מלהגים וסניליים". גם הסופר האמריקאי גארי שטיינגרט הצטרף לביקורת. "אני מבין לגמרי את וועדת הנובל", הוא כתב, "לקרוא ספרים זה קשה".

בעשירי בדצמבר התקיים טקס הענקת פרסי הנובל בסטוקהולם כמיטב המסורת אבל ללא חתן השמחה המרכזי ששלח נאום תודה שהוקרא ע"י שגרירת ארה"ב בשוודיה. למרות שיש אפשרות שמדלית הזהב והדיפלומה המוענקים לזוכי הנובל יוענקו לנציג מטעמו, השגרירה לא התבקשה משום מה לקחת את הפרס ודילן אמנם הוכר באופן רשמי כזוכה אך לא קיבל את הפרס הפיסי. המרכיב השלישי בפרס, סכום כסף העומד על כ-900,000 דולר, מותנה, כאמור, במתן הרצאת הנובל ולכן גם הוא נותר בחזקת סימן שאלה. הפרק הבא בעלילה נרשם כאשר האקדמיה השוודית הודיעה ימים ספורים לפני הופעתו של דילן בסטוקהולם בתחילת אפריל שאין טעם לצפות להרצאה בזמן הביקור אבל שיש לה סיבות להאמין שהרצאה מוקלטת תשלח במועד מאוחר יותר. החדשות הטובות מבחינתה של האקדמיה היו שדילן הסכים להיפגש עם חבריה, ללא נוכחות אמצעי תקשורת כמובן, ושהוא יקבל לידיו סוף סוף את הדיפלומה והמדליה. המפגש התקיים לבסוף תחת מעטה כבד של חשאיות. דילן לא הטריח את עצמו למשכן האקדמיה. היו אלא חברי האקדמיה שהגיעו אליו, ככל הנראה אל אחורי הקלעים של האולם בו התקיימה הופעתו, תחת הנחיות ברורות לגבי הדלפות שלא היו מביישות תדריך עם ראש ה-C.I.A. מזכירת האקדמיה נראתה באותו ערב בכניסה לאולם כשהיא מרכיבה משקפי שמש ומסרבת לומר דבר על תגובתו של דילן לפרס. מאוחר יותר היא פרסמה דיווח קצר בבלוג שלה. "מצב הרוח היה מרומם", היא כתבה והוסיפה שהיתה גם שמפניה. תמונה לא התפרסמה. זה היה ללא ספק טקס הענקת הנובל החשאי והמוזר ביותר שהתקיים מעולם.

בשיחה שערכתי עם ד"ר גוסטאב שלסטרנד, היסטוריון המתמחה בפרסי הנובל, הוא נתן הקשר היסטורי לאירועים הבלתי שגרתיים. "דברים כאלו קרו בעבר", הוא סיפר לי בשיחה שנערכה במוזיאון הנובל בעיר-העתיקה של סטוקהולם, "גם אלברט איינשטיין התעכב זמן רב עד שהתייחס לזכייתו בפרס וזוכים רבים אחרים לא הגיעו לסטוקהולם על מנת לקבל את הפרס. חלקם היו חולים מדי כמו המחזאי האנגלי הארולד פינטר, אחרים היו מבוגרים מדי בכדי לעמוד בנסיעה לשוודיה. היו זוכים שלא הגיעו כי ישבו בכלא או כי השלטונות מנעו מהם את הכבוד כמו השלטונות הסובייטים שמנעו מבוריס פסטרנק לקבל את הפרס. במקרים אלו הפרס ניתן לנציג מטעם הזוכה או לשגריר של מדינתו. בכל מקרה ההחלטה שמתפרסמת באוקטובר היא סופית ואי אפשר לקחת מהזוכה את הפרס". ע"פ שלסטרנד יש גבול למה שאפשר לדרוש מהזוכים, שאחרי הכל לא ביקשו לעצמם את הפרס, ויש גמישות גדולה לגבי הענקתו. מרבית הזוכים אמנם משתתפים באירועים המסורתיים המתקיימים בסטוקהולם הכוללים את הטקס, הנשף ושורה ארוכה של פגישות, הרצאות, סעודות חגיגיות וקבלות פנים, אך בעבור הזוכים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעמוד בכך נמצאים פתרונות מסוגים שונים. הרצאת הנובל היא אמנם תנאי קשיח לגבי קבלת הסכום הכספי אך שלסטרום לא מודאג. "נדמה לי שהעניין ייפתר", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כבר יותר ממאה שנה ואף פעם לא היתה בעיה מיוחדת לתת למישהו מיליון דולר".

****

וכך, שעות ספורות אחרי הטקס הסודי, הגעתי להופעתו של האיש עצמו – יודע שאין לצפות מדילן לנאומים, הרצאות או סיפורים אישיים ונזהר מציפיות לחוויה מוסיקלית יוצאת דופן. ובכל זאת, אני מודה בהכנעה, קיוויתי שיקרה משהו שלא מן המניין. אחרי הכל, יש כאן הזדמנות להיות עד לאירוע מוסיקלי מכונן. דילן סיפק כבר רגעים כאלו בעבר הרחוק ואולי ההתרחשות סביב פרס הנובל תוציא ממנו איזו אמירה או התבטאות מפתיעה. האולם בו התקיים הקונצרט הוא לא גדול, בערך 3,000 איש בקהל. זה היה הקהל האופייני של דילן. אנשים לא צעירים במיוחד ולא עממיים במיוחד. אני מניח שאפשר לקרוא להם אליטה תרבותית. פה ושם יושבים דילניסטים אדוקים שטסים בעקבותיו ברחבי העולם ומפעילים פורומים אינטרנטיים המנתחים את אלפי ההופעות של המאסטר. הם יודעים באילו הופעות בדיוק דילן ניגן גיטרה חשמלית, הם יכולים להסביר מדוע הוא עבר לפסנתר ולשלוף מהזיכרון את שמות השירים מ-Blond on Blond שהופיעו בהופעות בסיבוב של 1991 בדרום אמריקה. אפשר לזהות אותם ע"פ המבטים המזלזלים שלהם באלו מאתנו שראו את דילן פחות מ-250 פעמים. האולם מתמלא. אין כיסא פנוי. לידי שני גברים בגיל העמידה מנתחים את הסיכוי שדילן יוציא הערב את המפוחית. כשאני מגלגל מילים בראש לכתבה שאני אמור לשלוח עד מחר בבוקר אני מצליח עם קצת מאמץ ורצון טוב לגייס מספיק אופטימיות בשביל להשתעשע בביטויים כמו אווירה דרוכה וחשמל באוויר. ואז נכבים האורות.

****

האנטי-קליימקס, לא איחר לבוא כמובן. נכון, זו היתה הופעה טובה של מוסיקאי מהשורה הראשונה אבל היא לא היתה אירוע היסטורי ולא אבן דרך בתולדות הרוק. דילן, כהרגלו, לא אמר מילה. הסאונד היה טוב והבמה היתה עירומה, בלי תפאורה, בלי מסכי ווידאו ועם תאורה מינימלית. חבוש בכובע לבן ולבוש בחליפה שנראית כאילו היא שייכת לאמרגן קאנטרי מנאשוויל דילן התעלם מהפרס שהוא זכה בו וגם מהקהל שהמשיך, למרות הכל, להעניק לו אהבה והערכה. חמשת הנגנים שליוו אותו היו מצוינים ורשימת השירים כללה קלסיקות אהובות של דילן כמו Desolation Row ו Tangled Up in Blue לצד גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. בהדרן שר דילן את Blowing in the Wind. זה היה ערב של מוסיקה טובה באווירת אמריקנה ובעבור אנשים ששיריו של דילן ליוו אותם מילדות הוא היה אפילו מרגש. העיתונות השוודית נתנה ביקורות טובות אם כי היו לה הסתייגויות. עיתונאי אחד כתב שלמרות שזאת היתה הופעה מצוינת היא זהה בדיוק להופעותיו הקודמות של דילן כאן. "קח חופשה ארוכה", הוא המליץ לדילן, "כתוב שירים חדשים, קנה מלתחה חדשה או תחליף להקה". מבקר אחר כתב שהוא אמנם נהנה אבל בפרפרזה על הודעת האקדמיה הוא הוסיף "הערב לא היה הערב שדילן יצר ביטוי פואטי חדש במסגרת מסורת השירה האמריקאית הגדולה". הם צדקו. אין חדש אצל דילן וקשה להאמין שהאיש שהופיע אמש בסטוקהולם יצליח אי פעם לספק הרצאה על יצירתו. לפחות לא במובן הקונבנציונלי. הדבר נוגד את אופיו ואין לו גם צורך בכך – את הכבוד הוא כבר קיבל ואת הכסף הוא כנראה לא ממש צריך.

אבל אפשר גם לחשוב על זה אחרת. ייתכן שהופעתו של דילן היתה הרצאה אחרי הכל. בהרצאה זו דילן שטח את השקפת עולמו בדבר תפקידו של האומן בחברה. ע"פ השקפה זו, בניגוד לדעתם של רבים וטובים, לאומן יש תפקיד אחד בלבד והוא יצירתה והוצאתה לאור של אומנותו. כל מה שמעבר לזה רק מחליש את היצירה ופוגע באמינותה. דילן אמנם שינה את סגנונו במהלך עשרות שנות פעילותו אבל בעניין זה הוא עקבי לחלוטין. כששאלו אותו ב-1965 אם הוא משורר או מוסיקאי הוא אמר שהוא רואה בעצמו כ"איש של שיר וריקוד", כשהציגו אותו כקולו של הדור וכנביא מחאה הוא דחה את הדברים בתוקף וכשניסו לפרש את שיריו הוא סירב לשתף פעולה. פרשנים שמצאו הקשרים ביוגרפים ברורים ביצירת המופת Blood on the Tracks, למשל, גרדו את פדחתם כשדילן כתב שהאלבום מבוסס בכלל על סיפורים קצרים של צ'כוב. לכו תדעו אם הוא היה רציני. כשהופיעו פרשנויות על כך שהשיר איש הטמבורין עוסק בסמים דילן אמר שהשיר הוא על, ובכן, איש המנגן על טמבורין. דומה שדילן מציג את עצמו כמעין פועל שחור של היצירה שלו. הוא בסה"כ הולך לעבודה, עושה מה שהוא עושה ונא לא לבלבל לו את המוח עם כל היתר. גם בנאום התודה שהקריאה שגרירת ארה"ב בסטוקהולם אפשר רק לנחש אם השורה האחרונה נכתבה עם חיוך אירוני. "מעולם לא היה לי את הזמן לשאול את עצמי אם שירַי הם ספרות", הוא כתב, "אני מודה לאקדמיה השוודית על כך שלקחה את הזמן לשאול את השאלה הזו ועל התשובה הנפלאה שהיא סיפקה".

רבים מאלו שזכו בפרס נובל לספרות נטלו חלק משמעותי במעשים של שינוי חברתי. זוהי מורשתם המפוארת של אנשי רוח כמו אלבר קאמי, וויסלבה שימבורסקה וסווטלנה אלקסייביץ'. זוכים אחרים חשפו את חייהם האישיים וניסו לעורר מודעות לסוגיות חברתיות. דילן מייצג גישה שונה לחלוטין. הוא כותב שירים המוסיפים יופי לעולם, בכך אין ספק. שיריו מעוררים מחשבה ורגשות ומציתים את הדמיון. אבל אלו השירים, לא האומן, ששייכים לקהל. הופעתו של דילן בסטוקהולם, כמו אלפי הופעותיו האחרות, היא הצהרה אומנותית וחברתית מכיוון שבעבור אומן מסדר הגודל שלו גם אי אמירה היא אמירה. אם יורשה לי אתרגם אותה בעבור הקוראים: "אני מוסיקאי. לא מנהיג, לא מעצב דעת קהל ולא אושיית רשת. אין לי מה לומר לכם בתוכניות אירוח או במוספי החג כי החיים שלי הם פשוט לא עניינכם. אני כותב שירים ושר אותם. אתם מוזמנים לשמוע אותם בהופעות שלי או באלבומים שאני מוציא ולעשות איתם מה שבא לכם. אם אתם רוצים הרצאות פוליטיות תתקשרו בבקשה לבונו, אם אתם זקוקים לדרמות משפחתיות, הנה המספר של אוזי אוסבורן". דילן סיים את הופעתו בסטוקהולם בשיר מתוך אלבום גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים שביצע פרנק סינטרה שהוא הוציא לפני שנתיים. "שאנשים יתמהו, שיצחקו שיזעיפו פנים", הוא שר בקול ברור גם אם מעט סדוק וסיים את ההופעה במשפט שאולי אומר את הכל: "תמיד הייתי הליצן שלך, למה לנסות ולשנות אותי כעת?".

עדכון לגבי הבחירות בשוודיה

השורה התחתונה היא: ניצחון דחוק לסוציאל-דמוקרטים. ראש הממשלה, פרדריק ריינפלדט, הודיע על התפטרותו עוד לפני סיום ספירת הקולות וקואליציית המרכז-ימין שבראשותו איבדה את השלטון כאשר כל ארבעת המפלגות המרכיבות אותה איבדו קולות.

מהפך גם בשלטון המוניציפלי בסטוקהולם הבירה – קואליציית מרכז-שמאל תחליף בשלטון את קואליציית המרכז – ימין. זוהי עובדה משמעותית מכיוון שלשלטון המקומי בשוודיה יש כוח והשפעה רבים.

אבל… סטפן לופבן, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ייצטרך לעבוד קשה כדי ליצור קואליצייה שככל הנראה תהיה חלשה פרלמנטרית ותכלול מפלגות שהוא היה מעדיף שלא יהיו שם. ייתכן מאוד שזהו תחילתו של עידן של חוסר יציבות פוליטית בשוודיה, זו תתבטא כבר עם הדיונים על תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים.

תוצאה משמעותית נוספת: אחת המפלגות המרתקות, החשובות והייחודיות של המערכת הפוליטית השוודית, מפלגת היוזמה הפמיניסטית (FI) , שוב לא עברה את אחוז החסימה. היא קיבלה 3.1% (אחוז החסימה הוא 4%). מצד אחד אין ספק שהיא לקחה קולות מגוש השמאל ובמיוחד ממפלגת השמאל (V). מצד שני, היא הכניסה פרספקטיבה חשובה ומהפכנית לדיון הציבורי בשוודיה ואולי אפילו באירופה. וחשוב לא פחות, היא הגדילה את התמיכה בה, בעיקר בקרב הבוחרים הצעירים, והיא זכתה להישגים לא מעטים במערכת המוניציפלית (כולל, ככל הנראה, חברות בקואליציה השלטת בסטוקהולם).

וכמובן, אחת התוצאות הדרמטיות היא עלייה גדולה בתמיכה במפלגת הימין הקיצוני פופוליסטי "השוודים הדמוקרטים" (SD). לצערי הרב יש ישראלים רבים המביעים סימפטיה למפלגה הזו המתמקדת בהתנגדות למדיניות ההגירה של שוודיה ולמהגרים עצמם. אבל אסור לשכוח שזוהי מפלגה בעלת סממנים פאשיסטים וגזעניים ששורשיה נטועים עמוק בתנועות ניאו-נאציות. למרות הדאגה הגדולה בשוודיה מ-12.9 אחוזי התמיכה במפלגה הזו מעניין לציין שבשוודיה, בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, יש הסכמה בין כל שאר המפלגות, ימין ושמאל כאחד, שלא משתפים פעולה עם SD, שמבודדים אותם ושלא נותנים להם אפשרות להפוך ללשון מאזניים. הימין המסורתי כבר מוכיח שהוא עומד בזה. אם הוא היה משתף איתם פעולה הוא היה זוכה בבחירות (לגוש הימין ול-SD ביחד יש  52.2%, זהו רוב פרלמנטרי שהימין המתון בוחר לא להשתמש בו).

שורה תחתונה – אמנם מהפך בשוודיה אבל בפתח עומדים ימים לא פשוטים של מו"מ פוליטי מסובך להרכבת קואליציה ואולי גם שינוי במבנה הגושים הפוליטיים שהתקבעו בשוודיה בעשרות השנים האחרונות. שינוי זה עלול לגרום לחוסר יציבות פוליטית ולבעיות משילות.

האחד במאי – בין אירופה לישראל

היום, האחד במאי, נצבעת אירופה אדום. מפגינים ימלאו את הכיכרות, אנשי האיגודים המקצועיים יצעדו ברחובות ושירת האינטרנציונל תהדהד בכל רחבי היבשת. היוונים ימחו נגד גזרות קרן המטבע והאיחוד האירופי, הבריטים נגד מדיניות הצנע של ממשלתם והשוודים נגד פירוקה של מדינת-הרווחה ושחיקת העבודה המאורגנת. גם בישראל לא חסרות סיבות לצאת לרחובות.

פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2007926

חג הפועלים איננו המצאה אירופית. שורשיו, כידוע, הם דווקא במאבק עובדים אמריקאי. עם זאת, כבר עשרות שנים שמדינות אירופה הן המובילות את אירועי האחד במאי בעולם. זוהי כבר מסורת ארוכה וחלק גדול מהמסרים המרכזיים של החג לא השתנו מאז שנות השבעים של המאה הקודמת אז החלו חסידי המוניטריזם לפרק את מדינות-הרווחה האירופאיות באמצעות ריבית גבוהה, מאבק בעבודה המאורגנת והפרטות ענק שגזלו מאזרחי אירופה משאבים לאומיים ושירותים חברתיים.
כיום, למרות שאירופה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה, התיאוריה המוניטריסטית שולטת עדיין במידה רבה באקדמיה, בפוליטיקה, ובחיי הכלכלה של היבשת. המרוויחים הגדולים ומקדמיה של שיטה זו, המעמידה במרכזה את המטבע ושימור ערכו, הם אלו הסוחרים בכסף. המפסידים הגדולים הם כל השאר, אלו המעוניינים בתעסוקה, ברווחה, בפיתוח תעשייתי ובשיפור רמת החיים.
אך המשבר הכלכלי האחרון מפר את ההגמוניה. למרות הטענות שסיבת המשבר נעוצה באזרחים שחיו ברמה גבוהה יותר ממה שהם יכלו להרשות לעצמם, יש גם תזה אחרת והיא זו שתוצג באחד במאי השנה בכיכרות אירופה. החתירה האובססיבית לאינפלציה נמוכה ולדה-רגולציה של שווקי ההון, יטענו הנואמים והמפגינים, הובילו להימורים פיננסיים שיצרו בועות שהתפוצצו, גלים של אבטלה והתרוששות המונית. וחשוב מכך, לא הוצאה ממשלתית רחבה, אלא דווקא צמצום בהוצאה ופגיעה בכוחו הכלכלי של הציבור הם המשמרים את המיתון. טענות אלו יישמעו היום מסלובניה ועד פורטוגל מאיטליה ועד נורבגיה.
באנגליה לדוגמא יש מסורת ארוכה של אירועי אחד במאי. אלו כוללים הפגנות ססגוניות בטרפלגר סקוור בלונדון, מצעדים במרכזי הערים הגדולות ולעיתים גם עימותים עם המשטרה. השנה סביר להניח שמפגינים רבים יתמקדו במדיניות הצנע של רה"מ דיויד קמרון. כך, על כל פנים, מתבטאים לאחרונה מנהיגי הלייבור והאיגודים המקצועיים. "אפילו קרן המטבע הבינלאומית טוענת שבריטניה צריכה להקל את הצנע", אמרה מזכ"לית קואליציית האיגודים המקצועיים הבריטיים ה-TUC, פרנסיס אוגריידי בשבוע שעבר והאשימה את קמרון בדבקות בקיצוצים כושלים במקום בהשקעה בצמיחה, כפי שמציע לדבריה "כל כלכלן נבון מאז קיינס".
בצד השני של היבשת, ביוון, ייפתחו האיגודים המקצועיים בשביתה לרגל האחד במאי. עצרות גדולות יתקיימו בכיכרות קלפמונוס וסינטגמה באתונה בהן ימחו האיגודים נגד הקיצוצים הנמשכים המובילים לירידה בשכר, לפיטורים במגזר הציבורי ולפגיעה בפנסיות. המיתון ביוון נמשך כבר שש שנים, האבטלה עומדת על כ-27% וחבילות הסיוע בדמות מלוות של מאות מיליארדי יורו המגיעות מהאיחוד-האירופי וקרן המטבע הבינ"ל מותנות במדיניות צנע, הפרטות ושינויים מבניים. כך משלמים אזרחי יוון את מחיר העסקאות המפוקפקות של ממשלותיהם עם בתי ההשקעות והבנקים באירופה וארה"ב. וכעת, במקום להגדיל את הפעילות הכלכלית במשק, המדינה משועבדת להחזר חובות לאותם הגופים שהפילו אותה מלכתחילה.
גם במדינות השורדות בינתיים את המשבר ייצאו מפגינים לרחובות היום. בשוודיה למשל יצעדו במרכז סטוקהולם עשרות אלפי בני-אדם מלווים בתזמורות ודגלים אדומים. למרות ששוודיה היא עדיין מדינת-רווחה מתקדמת ומשגשגת יחסית יש סיבות רבות לתומכי הסוציאל-דמוקרטיה לצאת לרחובות. בשנים האחרונות מפרקת ממשלה שמרנית חלקים מרכזיים מהמודל הנורדי המפורסם. לאחר שהצליחה להפריט חברות ציבוריות, להכניס גורמים פרטיים למערכות החינוך והבריאות ולצמצם את הדיור הציבורי, היא חותרת כעת לשינוי שוק העבודה כך שיאפשר עבודה זולה יותר ובטוחה פחות בעוד האבטלה, במיוחד בקרב הצעירים, גואה. "בעבורנו המאבק באבטלה הוא בראש סדר העדיפויות ", אמרה השבוע מגדלנה אנדרסון, בכירה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שתשתתף גם היא באירועי האחד במאי ותציע שורה של השקעות ממשלתיות ביצירת מקומות עבודה, בחינוך ובהכשרה מקצועית.
במשך שנים מהווה האחד במאי באירופה במה למחאה ולקידום נושאים שונים החל בסולידריות מעמדית וכלה בצמחונות ופציפיזם. בשנים האחרונות, עם זאת, המשבר נותן את אותותיו והמסר מתחדד. מול הימין הכלכלי ניצבים אנשי האיגודים המקצועיים והמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ותובעים עבודה מאורגנת, מדיניות תעסוקה מלאה והשקעה ברווחה ובצמיחה.
למרות ההבדלים בין ת"א ללונדון, אתונה וסטוקהולם המאבק באירופה מעניין גם בהקשר ישראלי. מדינת הרווחה הישראלית עוברת כבר מסוף שנות השבעים תהליך של חיסול ממוקד. כמו באירופה, גם בישראל, התהליך מעורר מחאה והתנגדות. בקיץ 2011 נראה היה שהמחאה צוברת תאוצה וכוח, אך כעת טוענים פרשנים פוליטיים שהיא זו שהובילה להישג האלקטוראלי של יאיר לפיד ולהקמתה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אם דברים אלו נכונים והמחאה החברתית הפכה, כפי שכתבו לאחרונה בהארץ בן זילכה ויצחק לאור, (http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005990, http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2005982) למחאת יוקר המחייה, אם היא אכן עוותה לכדי תמיכה בהפרטות ועידוד המאבק בוועדים, הרי שהאחד במאי מעולם לא היה רלוונטי יותר לחידוד המסר ולאמירה ברורה. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי יכול האחד במאי הישראלי, כמו זה האירופי, לחזור לעסוק בנושאי הליבה. המאבק החשוב איננו נגד הטייקונים, החרדים או מפעילי המנופים בנמלים, הוא איננו נגד מחירי הקוטג' המאמירים ומחיקת החובות לעשירים. אלו הם סימפטומים ותופעות לוואי. האחד במאי השנה יכול להתמקד בצעדים המאיימים להיות השלב האחרון בחיסולה של מדינת-הרווחה הישראלית: הגבלת זכות השביתה וההתאגדות, ביטול בית-הדין לעבודה וחיסול אחרוני השירותים הציבוריים באצטלה של מדיניות צנע מוטעית ומסוכנת.

דמי מפתח שוודי

כאשר מחירי השכירות בארץ ובעולם עולים בהתמדה ורבים טוענים שזוהי תוצאה בלתי נמנעת של כוחות השוק, שוק הדיור והנדל"ן בשוודיה מראה שאפשר גם אחרת. למרות שגם בסטוקהולם לא זול לשכור דירה, השיטה השוודית מנסה לא לאבד את התושבים הצעירים לטובת הפריפריה ולא להפוך כל מרכז אורבאני, תרבותי ומסחרי למשכנם של עשירים בלבד.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000272078

לליליאן ופר רוזן, זוג צעיר מסטוקהולם, לא היה קל למצוא דירה. כמו עמיתיהם התל-אביביים, הם נדרשו לחפש זמן רב את הדירה הנכונה, לקבל החלטות קשות ולהשקיע חלק גדול מכספם בדמי שכירות. כמו תל-אביב, גם סטוקהולם היא מרכז כלכלי, תרבותי וחברתי מבוקש ומצאי הדירות בה נמוך בהרבה מהמבקשים לחיות בה. ובכל זאת, למרות הקשיים, מצבם של בני הזוג רוזן טוב בהרבה ממצבם של שוכרי הדירות בגוש-דן. מהרגע שהם מצאו את דירתם הנוכחית לפני כחמש שנים והחלו להשכיר אותה בחוזה שכירות מוגן וארוך טווח, שכר הדירה שלהם עלה בפחות מארבעה אחוז, רמת הדיור שלהם היא מהגבוהות בעולם ותחזוקת הדירה שלהם מטופלת ע"י גורמים מקצועיים ללא תשלום או צורך במאמץ מצידם.

גם בפרטים הקטנים של חיי היומיום מצבם טוב בהרבה מזה של עמיתיהם הישראלים. הבניין שלהם, ששייך לחברת הדיור הציבורי סבנסקה בוסטדר, כולל חדר מכבסה לשימוש משותף של כל הדיירים, חדר פעילות עם מטבחון בו יכולים השכנים לקיים מסיבות ואירועים וחדר לאחסון ציוד בעליית הגג. החברה מטפלת בתחזוקת הדירות והבניין עצמו שאיננו אוסף דירות מקריות אלא יחידה מאורגנת הפועלת בשיתוף פעולה ואחריות הדדית. תרבות דיור שכזאת נפוצה בבנייני המגורים בעיר. תחומים רבים כמו הטיפול בגינות המטופחות, מחזור זבל ושימור אנרגיה מטופלים ע"י הדיירים כקולקטיב. יש בלוקים שמחזיקים גם מקומות חנייה מסודרים. "קניית דירה היא עניין יקר מאוד ובגלל שיטת השכירות הקיימת כאן אין לנו צורך בזה", אומרת ליליאן, "אחד מיתרונות השכירות היא שכל בעיה בדירה או בבניין נפתרת בשיחת טלפון. יתרון שני הוא שאפשר להחזיק חוזה שכירות ללא הגבלת זמן אבל גם להחליף חוזים ודירות עם אחרים כך שיש גמישות מספקת לעבור דירה כשצריך ולהתאים את מצב הדיור למצב המשפחתי".

כדי להבין כיצד סטוקהולם משמרת מחירי שכירות סבירים למרות מרכזיותה, יש להבין את שוק השכירות השוודי. בשוודיה חיים כתשעה מיליון תושבים. כשליש מהם חיים בשכירות. רובם המוחלט של השוכרים הם בעלי חוזה מוגן וארוך טווח המכונה "חוזה יד ראשונה" והם חיים בבניינים רבי דירות. ע"פ נתוני איגוד האינטרסים של שוכרי הדירות, מתוך כ 1,600,000 דירות להשכרה בשוודיה כ 860,000 נמצאות בבעלות חברות הדיור הציבורי המוניציפאליות ומושכרות ללא כוונת רווח. 51% מתוך חצי מיליון חברי האגודה חיים בדיור ציבורי,  49% חיים בבניינים בבעלות פרטית. אך גם בבניינים שבבעלות פרטית גובה שכר הדירה אינו נקבע ע"י כוחות השוק, במקום זאת הוא כפוף למו"מ בין אגודות דיירים לארגוני הדיור הציבורי.

בניגוד לשכירות הישראלית שהיא קצרת טווח וכפופה לאינטרסים של בעלי נכסים, דייר בעל חוזה יד ראשונה בשוודיה מקבל זכות לגור בדירה ספציפית לאורך זמן ארוך ככל שהוא רוצה בתנאי שהוא עומד בכללים. לעיתים יש תנאים מוקדמים לקבלת חוזה יד ראשונה כמו גובה הכנסה או הוכחה על תשלום מיסים אך הדרך להשגת חוזה שכזה פתוחה בפני כל תושב שבדי (אם כי באזורים בעלי ביקוש גבוה נאלצים הזכאים להמתין בתור במשך כמה שנים). התשלום מתבצע כל חודש וגובהו הוא פונקציה של מו"מ ולא בהכרח של ביקוש והיצע. "שוק הדירות להשכרה בשוודיה דומה לשוק העבודה", מסביר הנס לינד, פרופסור לכלכלת נדל"ן במכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם, "גובה השכירות נקבע ע"י מו"מ קולקטיבי בין אגודות הדיירים לחברות הדיור הציבורי המקומיות. לאחר מכן תוצאותיו מורחבות ומוכלות גם על שוק הדירות הפרטיות".

גורם נוסף לכך ששוק השכירות בשוודיה שונה באופן מהותי מזה הישראלי הוא שוק מכירת הדירות. הרגולציה על דמי השכירות ורמות המיסוי הגבוהות גורמות לכך שקוני הדירות הם בד"כ אלו המתכוונים לגור בהן ולא סוחרי נדל"ן. ברוב המקרים הקונים הופכים לבעלי מנייה בקואופרטיב אליו שייך הבניין או מספר בניינים סמוכים. המניה מקנה למחזיק בה זכות מגורים בדירה ואפשרות מכירה. למרות שבאופן מעשי, הדירה שייכת לדייר (כולל זכות הורשה), הבעלות דומה יותר לזכות שימוש ואין בשוודיה באופן עקרוני בעלות מלאה וישירה על דירות בתוך בניינים רבי דירות. שוודים רבים משלמים סכום מסוים עם רכישת המניה וממשיכים לשלם דמי חברות ושירותים מדי חודש. גם הם, כמו שוכרי הדירות, מאוגדים בארגונים ארציים, מקומיים ואזוריים.

חלק גדול משוכרי הדירות חברים באגודת הדיירים המרכזית, ארגון שנוסד בשנות השלושים ומייצג את האינטרסים של הדיירים. הוא מורכב מאלפי אגודות מקומיות המאוגדות לרמה מחוזית וארצית ומטרותיו כוללות את שיפור תנאי המגורים של החברים, הגנה על זכויות הדיירים, מו"מ על שכ"ד והשפעה על קבלת החלטות בתחום הדיור. האגודה עוסקת, בין השאר, בעידוד בנייה של דירות להשכרה כדי לאפשר לצעירים שלא עומד לרשותם סכום כסף גדול לחיות בעיר, זאת מפני שיש חוסר גדול בדירות פנויות. האגודה מדגישה את זכותו של כל אדם לדיור איכותי, בטוח, במחיר הוגן ואת החשיבות החברתית בכך שצעירים יוכלו לחיות במקומות בהם הם עובדים ולומדים. המחירים בעיר הגדולה עדיין גבוהים אך יש לזכור שרמת המשכורות בשוודיה גבוהה משמעותית מזאת הישראלית ושמדינת הרווחה השוודית מספקת שירותי רווחה, חינוך (כולל חינוך אוניברסיטאי), בריאות (כולל מגורים לגיל הזהב) בחינם או כמעט בחינם.

בתנאים מסוימים מותרת בשוודיה שכירות הדומה יותר לשכירות מהזן הישראלי, כלומר השכרה לדיירי משנה לטווח זמן מוגבל. זוהי מה שמכונה כאן "שכירות יד שנייה" והיא מוגבלת לתנאים שקובעים הקואופרטיבים, חברות הדיור הציבורי ובעלי הבתים. סוג שכירות זה אינו נפוץ, הוא בד"כ מפוקח ע"י וועדי בתים והוא כולל חוזה המפרט את תקופת השכירות ואת מחויבויות המשכיר, השוכר ודייר המשנה.

שוק השכירות בשוודיה הוא תוצר של מודל חברתי-כלכלי המנסה לשלב סולידאריות וצדק חברתי בכלכלה מודרנית. במשך 80 השנים האחרונות השוק החופשי והמתקדם נבנה כאן במקביל להצבת מטרות כמעט אוטופיות. שיעורי ההתאגדות המקצועית הם בסביבות 80%, רוב ההון מוחזק בידיים ציבוריות, מדיניות הרווחה היא רחבה ואוניברסאלית, רמת השוויוניות היא מהגבוהות בעולם וכך גם רמת המיסוי. ממשלות שוודיה השונות התייחסו לתחום הדיור כחלק מסוגיית הרווחה וכגורם המשפיע על שיווניות, צדק חברתי ואינטגרציה. שוק הדיור השוודי אינו זירה פתוחה לעסקים. מטרתו היא בפשטות לספק את זכותו הבסיסית של כל אדם לדיור הולם.

למצב עניינים זה יש היסטוריה ארוכה. בשנות הארבעים והחמישים הממשלה המרכזית והשלטון המקומי הקימו חברות דיור ציבורי, שיפצו בניינים ועסקו במתן הלוואות וברגולציה של שכ"ד. באמצע שנות השישים החל "פרויקט המיליון", פרויקט ממשלתי שנועד להקים מיליון יחידות דיור מודרניות בעשר שנים תוך כדי הריסת בניינים ישנים וסיפוק דיור בסטנדרט גבוה ובמחיר נמוך לכל מי שזקוק לו (שוודיה הייתה אז מדינה בת פחות משמונה מיליון תושבים). בשנות השמונים יזמה הממשלה עוד שיפוץ רחב של בלוקים ישנים.

פרופסור לינד מהמכון הטכנולוגי הממלכתי בסטוקהולם מסביר שהרגולציה על שכר הדירה החל בשוודיה אחרי מלה"ע השנייה ולמרות שהחוקים השתנו מאז, השיטה השוודית גורמת לגובה שכר הדירה באזורים אטרקטיביים להיות נמוך משווי השוק שלו. הדברים אמורים במיוחד במרכז סטוקהולם. "בסטוקהולם המחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק מכיוון שכמו בשאר חלקי המדינה, חברות הדיור הציבורי הן שחקן מרכזי בשוק. לדייר בשוק הפרטי יש זכות לברר את סבירות גובה שכר הדירה שלו בבית-משפט ובית-המשפט משווה את המחיר למחירים המשולמים בדיור הציבורי שמופקדות עליו חברות הפועלות ללא כוונת רווח". שיטה זאת משמרת מחירים סבירים במקומות שהשוק היה גורם להם לעלות משמעותית.

גם תומכיה המובהקים של השיטה השוודית יודעים שהיא איננה מושלמת. זמן ההמתנה הארוך לדיור במרכזי הערים הגדולות, ובמיוחד בסטוקהולם, מתסכל צעירים רבים שנאלצים לעזוב את בית הוריהם בגיל מאוחר מאוד. זמן ההמתנה הוא בין חמש לשתים עשרה שנים בממוצע, בהתאם לאזור המגורים בעיר. התסכול מחוסר הנגישות לדיור מהווה דלק לשוק שחור של חוזי שכירות ולפעילות לא חוקית בתחום הנדל"ן. לא רק צעירים מתוסכלים מבקרים את השיטה. גם באיחוד האירופי ובארגוני שיתוף פעולה כלכליים אירופים מאוד לא מרוצים ממצב שוק הדיור בשוודיה. אלו טוענים שקביעת שכר הדירה והשפעת חברות הדיור הציבורי גורמות לכך שהשוכרים מוכנים לשלם יותר מהמחירים הנגבים בשוק. הרגולציה על שכר הדירה גורמת לטענתם להתארכות התורים, לקניית נכסים ע"י קונים שבנסיבות אחרות היו משכירים, לקניית חוזי השכרה בשוק השחור ולבנייה לא מספקת של דירות להשכרה.

מבקרי השיטה קיבלו זריקת עידוד מההתפתחויות הפוליטיות בשוודיה מאז 2006, אז התרחש מהפך פוליטי שהעלה קואליציית מרכז-ימין לשלטון ושם קץ לשתים עשרה שנות שלטון רצופות של הסוציאל-דמוקרטים. הקואליציה השמרנית מכהנת כעת בקדנציה שנייה ברציפות. כבר בתחילת כהונתה היא החלה לערוך שינויים במודל הכלכלי-חברתי השוודי המסורתי. קיצוץ בדמי האבטלה, תחילת מהלכים להפרטת חברות ציבוריות והוזלת עלויות העסקת עובדים היו הצעדים הראשונים. רפורמות בשוק הדיור החלו כבר ורפורמות נוספות עדיין עומדות על הפרק. הרפורמות כוללות את שינוי המס על הנדל"ן, קידום מהלכים להעברת נכסים משוק השכירות בדיור הציבורי למכירה במגזר הפרטי ומהלכים להסרת ההגבלות על קביעת שכ"הד. אך שינויים מרחיקי לכת עדיין רחוקים. פרופסור לינד אומר: "ככל הנראה תהיה בעתיד התאמה איטית והדרגתית של מחירי השכירות לערך השוק באזורים שהפער גדול אבל אפילו המפלגה השמרנית השלטת כבר לא תומכת בהתאמה מלאה ומיידית של המחירים". שינוי כזה אמנם כבר התרחש בעיר הנמל הדרומית מלמה אך הצלחתו שנויה במחלוקת והביקורת עליו מרובה.

כך שבשלב זה יכולה סטוקהולם לשמר את מעמדה ככרך גדול ואטרקטיבי וכבירתה הלא רשמית של סקנדינביה בלי שמחירי השכירות בה ירקיעו שחקים. אנשי השוק החופשי של האיחוד האירופי, כרישי הנדל"ן ונציגי האלפיון העליון מחכים אמנם בסבלנות לרפורמות דרמטיות אך בני הזוג רוזן ושכמותם ממשיכים ליהנות מרמת מגורים גבוהה במרכז העיר בלי להיות מיליונרים. "אני גרה בסטוקהולם מאז שאני ילדה", אומרת ליליאן, "אני אוהבת את העיר ואת הקצב שלה ומאמינה שלכל אחד מגיעה הזכות לבחור לחיות כאן, לא רק לעשירים. חלק מהקסם של העיר הוא בזה שיש בה אוכלוסיה מגוונת משכבות סוציו-אקונומיות שונות, בני גילאים שונים ומתרבויות שונות ואני יכולה רק לקוות שזה לעולם לא ישתנה".

 

* הראיונות והכתבה המקורית מנוב' 2007.