נבחרת נורבגיה תארח מחר (שבת, 19:00) את ישראל במסגרת משחק במוקדמות מונדיאל 2026, וההכנות מסביב חורגות מהנוהל הרגיל. המתח לקראת המשחק הולך וגובר, כאשר ברקע ארגונים פרו-פלסטינים קוראים להחרמת הנבחרת הישראלית ולמחאות נרחבות נגד עצם קיום המשחק
מבחינת התאחדות הכדורגל של נורבגיה, המשחק נגד נבחרת ישראל במסגרת מוקדמות מונדיאל 2026, שיתקיים מחר (שבת, 19:00), הוא לא רגיל. ההכנות למשחק שיתקיים באיצטדיון הלאומי והגדול ביותר במדינה, אולבאל שבאוסלו, חורגות מהנוהל הרגיל, והמתח לקראת המשחק בעיצומו כאשר ברקע ארגונים פרו-פלסטינים קוראים להחרמת הנבחרת הישראלית ולמחאות נרחבות נגד עצם קיום המשחק.
"אנחנו לא מקבלים את השימוש הישראלי בספורט שאנו אוהבים כדי לנרמל הפרות זכויות אדם, כיבוש ורצח עם. לכן אנו מזמינים להפגנה ומצעד מחאה באיצטדיון ביום המשחק. הביאו ציוד כדורגל, דגלים פלסטיניים וכאפיות!", אומרת ל"הארץ" לינה חאטיב, מנהיגת ועדת פלסטין של נורבגיה (Palestinakomiteen), "הוועדה מציעה למפגינים סיסמאות כגון: 'הוציאו את ישראל מהכדורגל הבינלאומי!'; 'כדורגל ללא רצח עם'; 'לא לספורט-וושינג של ישראל'; ו-'תנו לילדים לשחק – פלסטין חופשית!'".
חאטיב מספרת שהאירגון, שבראשו היא עומדת וקיים במשך עשורים, מקיים הפגנות נגד "רצח העם והכיבוש שמבצעת ישראל, מקדם חרמות על ישראל ופועל בתמיכה בפלסטינים כבר עשרות שנים". היא טוענת שזהו איננו ארגון אנטי-ישראלי, אלא ש"אנחנו מתנגדים לכיבוש ולאפרטהייד — לא לישראל כשלעצמה".
האם שקלתם לבטל את ההפגנות כעת, כשהפסקת אש והסכם לסיום המלחמה קרובים מתמיד?
"ההפגנה והדרישות נותרות בעינן, גם אם אנו מברכים על הפסקת האש. ישראל עדיין מחזיקה בכיבוש בלתי חוקי של פלסטין ועדיין כוללת קבוצות מההתנחלויות הבלתי חוקיות בגדה המערבית בליגת הכדורגל הישראלית — בניגוד לחוק הבינלאומי ולהנחיות פיפ"א (דבר לא נכון מבחינה עובדתית. בשתי הליגות המקצועניות בישראל – ליגת העל והליגה הלאומית – לא משחקת קבוצה מההתנחלויות, ד.ס). אנו ממשיכים לדרוש את הרחקתה של ישראל מפיפ"א ואופ"א כל עוד הכיבוש נמשך".
האם אירועי ספורט ותרבות אינם הזדמנות לדיאלוג בין פלסטינים, ישראלים ואירופאים? האם החרמת כל מה שקשור לישראל אינה מעודדת עוינות ומונעת סיכוי לפשרה?
"ישראל עושה שימוש בספורט ובתרבות כדי לְְהַלבין את הפרות החוק הבינלאומי שלה, והיא נושאת באחריות המלאה לכך. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נפל לאחר עשרות שנים של קמפיין עממי שקרא לחרם וסנקציות – כולל בתחומי הספורט והתרבות. אנו מאמינים שיש לנהוג באותו אופן כלפי מדינת ישראל ונציגיה הרשמיים, אך הדבר אינו חל על יחידים ישראלים".
האם את רואה שחקני כדורגל ישראלים ואוהדי נבחרת ישראל כנציגים של ממשלת ישראל ומדיניותה?
"נבחרת ישראל בכדורגל היא בהחלט נציגה של מדינת ישראל, ואנו תומכים בקריאה של מומחים מטעם האו"ם להדיר את הקבוצות הישראליות מהכדורגל הבינלאומי כל עוד ישראל ממשיכה להפר את החוק הבינלאומי, לבצע רצח עם ולדכא את העם הפלסטיני".
פעילות המחאה שחאטיב מתכננת מוגדרת כפעילות לא אלימה. עם זאת, היא מואשמת בהתבטאויות קיצוניות מאוד נגד ישראל ובתמיכה בטבח 7 באוקטובר. היא מכחישה את הדברים: "הייתי ברורה מאוד והוצאנו הצהרה רשמית מטעם הארגון שבה גינינו כל הרג של אזרחים, וקראנו להעמיד את האחראים לדין – כפי שעשה בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) כשהוציא צווי מעצר נגד מנהיגים בזרוע הצבאית של חמאס על פשעים שביצעו ארגונים פלסטיניים חמושים, וגם נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, על פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. אנחנו תומכים במשפט הבינלאומי ובשוויון זכויות גם לפלסטינים וגם לישראלים – בניגוד למשטר קולוניאליזם מתנחלי שהוא המציאות כיום".
אחד החששות לגבי המשחק בשבת הוא שהמחאה תתבצע גם בתוך המגרש עצמו. "כדורגל צריך לקדם חגיגה של העם, לא רצח-עם", כך פרסם ברשומה באינסטגרם ארגון נוסף בשם Minorg, שמגדיר את עצמו כארגון שמייצג מיעוטים בנורבגיה ונאבק באיסלמופוביה: "ביום שבת נפגשות נורבגיה וישראל במוקדמות המונדיאל. ישראל היתה צריכה להיות מודחת כבר מזמן ממשחקים בינלאומיים, אבל אנחנו יודעים שרבים רוצים גם לעודד את נורבגיה ובו בזמן להביע סולידריות עם פלסטין". בהמשך הרשומה מבקש הארגון מאלו שיש להם כרטיס למשחק לפנות אליו ולקבל מידע כיצד אפשר "להראות תמיכה". "בואו נראה יחד שאנחנו רוצים שכדורגל יהיה חגיגה עממית נקייה מרצח-עם", נכתב. פניית "הארץ" לארגון לא נענתה.
התאחדות הכדורגל הנורבגית, שנמצאת תחת לחץ גדול בדעת הקהל הנורבגית, הודיעה ש"נורבגיה מתמודדת מול ישראל בתקופה המאופיינת בסבל הומניטרי חמור ובקונפליקטים עמוקים במזרח התיכון. התאחדות הכדורגל הנורווגית (NFF), כמו ארגונים אחרים, אינה יכולה להישאר אדישה לסבל ההומניטרי וההתקפות הלא מידתיות שהאזרחים בעזה חווים במשך תקופה ארוכה. כחברה בפיפ"א ובאופ"א, על ההתאחדות לקבל את השתתפותה של ישראל בתחרויות, אך ההקשר ההומניטרי והפוליטי הופך את המשחק מול ישראל למורכב". בהמשך הודיעה ההתאחדות שהיא תומכת בבקשת התאחדות הכדורגל הפלסטינית לדון בהקדם בסנקציות נגד ההתאחדות הישראלית. כמו כן, היא הודיעה שרווחי המשחק בשבת יועברו לארגון רופאים ללא גבולות לטובת עבודתו בעזה.
ההתאחדות הנורבגית טענה שנשיאת ההתאחדות, שחקנית העבר ליסה קלבנס, לא תוכל להעניק ריאיון ל"הארץ"' אולם דוברת ההתאחדות, רגנילד אסק קונל, הסכימה לענות על מספר שאלות.
לאור הידיעות על התארגנות של הפגנות מחוץ לאיצטדיון ובתוכו, האם אתם בטוחים שביכולתכם לשמור על בטחונם של השחקנים ושל אוהדים של נבחרת ישראל?
"ההתמקדות העיקרית שלנו היא הבטחת בטיחותם של כל המשתתפים והנוכחים במשחקי כדורגל בנורבגיה. לפני כל משחק באצטדיון אולבאל אנחנו מבצעים הכנות מקיפות ומקיימים דיאלוג טוב עם המשטרה ועם אופ"א, כדי להבטיח חוויית משחק בטוחה עבור השחקנים והצופים. לקראת המשחק הזה, באופן טבעי, מתקיים שיתוף פעולה הדוק עוד יותר עם המשטרה, לצד הכנות נוספות שמטרתן להבטיח את ביטחונם של כל המעורבים. בתיאום עם המשטרה, ייושמו צעדים שונים לחיזוק האבטחה לפני, במהלך ולאחר המשחק, כולל הפחתת מספר הכרטיסים בכמה אלפים".
גם התקשורת המקומית דיווחה שמספר האוהדים שהותר להם להגיע לאצטדיון הוא קטן מהרגיל. העיתון VG אף דיווח שההתאחדות והמשטרה באוסלו נערכות למבצע רחב. חלק מהצעדים יהיו סגירת דרכי גישה לאיצטדיון שלוש שעות לפני תחילת המשחק, פתיחת האיצטדיון מוקדם מהרגיל וסגירת החניון שש שעות לפני שריקת הפתיחה. המשטרה וההתאחדות לא נכנסו לפרטים מדויקים בנוגע לרמת אמצעי הביטחון והעלות שלהם. "מחוז אוסלו נוקט בצעדים הנדרשים כדי להבטיח את בטיחות כל המעורבים, גם לפני וגם במהלך המשחק. יש לנו דיאלוג טוב ושיתוף פעולה עם ההתאחדות שהיא המארגנת והאחראית על אמצעי הביטחון בתוך האצטדיון, בעוד שהמשטרה אחראית על השטח שמחוצה לו", אמר קצין המשטרה האחראי, טורגאיר לינדסטד.
מכיוון שברור שההתאחדות נוקטת עמדה נחרצת נגד ישראל, האם את חושבת שהנבחרת הישראלית מתקבלת בצורה הוגנת וראויה מצד ההתאחדות?
"האחריות שלנו היא להבטיח ארגון בטוח של המשחק, ואנו מזכירים למשתתפים לשמור על 'משחק הוגן' וכבוד הדדי. לגבי הפגנות פוליטיות, ההתאחדות מכירה בחשיבות חופש הביטוי בנורבגיה. עם זאת, כל ביטוי חייב להיעשות בדרכי שלום, ואסור שיסכן חיים, בריאות או רכוש".
האם ההתאחדות שקלה אפשרויות אחרות בנוגע להכנסות מהמשחק? למשל, במקום שכל הסכום ייתרם ל"עבודת סיוע הומניטרית בעזה", האם נשקלה אפשרות לחלק את התרומה גם לנפגעים בצד השני של הסכסוך?
"ההתאחדות הנורבגית החליטה כי ההכנסות מהמשחק ייתרמו למטרה הומניטרית – באופן ספציפי לארגון 'רופאים ללא גבולות'. התרומה מיועדת לעבודת הסיוע הדחופה של הארגון בעזה ובאזורים הסובבים שנפגעו מהמלחמה. זהו אחד ממספר ארגונים הומניטריים איתם אנו עובדים, ולאחר בחינה של מספר מטרות וארגונים, נבחרה מטרה זו. ההתאחדות פועלת מזה זמן במסגרת פרויקטים בינלאומיים במספר מדינות".
תושבי גרינלנד לא מעוניינים להסתפח לארה"ב, אבל יש להם עניינים יותר דחופים לטפל בהם. למשל רפורמת הדיג הכושלת, המחסור האקוטי ברופאים וכמובן, הניסיון להיפרד מדנמרק ולזכות בעצמאות.
העובדה הראשונה והבסיסית ביותר שנחשפת בביקור בגרינלנד היא שלמרות שמה, היא איננה ירוקה כלל. למעשה, קשה למצוא בה אפילו רמז לירוק. כבר מהאוויר, לפני הנחיתה באי הגדול בעולם, ברור שהצבע הבולט בו הוא לבן היות ורובו מכוסה בשכבת קרח שהעובי הממוצע שלה הוא יותר מק"מ וחצי. הקרח מכסה כ-1,710,000 קמ"ר, כ-80% משטח האי, אבל גם אזורי החוף, אלו שאינם חלק משכבת הקרח האימתנית, אינם ירוקים. הם מורכבים מסלעים שחורים מכוסי כתמי שלג ומחורצים בפיורדים עמוקים. זוהי גיאוגרפיה קיצונית מאוד וכך גם הדמוגרפיה. שטחה של גרינלנד גדול כמעט פי מאה מזה של ישראל אך באי כולו, המקום עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה בעולם, חיים כ-57,000 תושבים בלבד. פחות מאשר בקריית-אתא. יש בה בסך הכל 12 ישובים שחיים בהם יותר מאלף תושבים, כולם סמוכים לחוף שאורכו כ-44,000 ק"מ. בנוסף אליהם ישנם עוד כמה עשרות ישובים קטנטנים. בגלל המרחקים העצומים והאקלים הקשה, אין אפילו כביש אחד שמחבר בין הישובים ומי שמבקש לנוע בינהם שלא באמצעות מזחלות כלבים חייב לעשות זאת באוויר או בים, וגם זה רק כאשר המפרצים והפיורדים לא קפואים.
את שמה קיבלה גרינלנד, על פי האגדות, מהמתיישב האירופאי הראשון. ממציא השם, אריק האדום, כך מסופר במוזיאון הלאומי בבירה נוק, הוא אחת הדמויות מהסאגות האיסלנדיות שנכתבו בימי הביניים על התקופה הוויקינגית. המוזיאון, שמציג למעט המבקרים שמגיעים לגרינלנד את ההיסטוריה שלה באמצעות מוצגים היסטוריים, מפות והסברים מפורטים, מספר שאריק האדום היה חקלאי נורבגי שגלה לאיסלנד ונתן לגרינלנד את שמה כאשר הגיע אליה לפני יותר מאלף שנה. יחסית לצפון מערב איסלנד, האזור ממנו הגיע, השטחים הפוריים יחסית של דרום מערב גרינלנד היו מפתים להתיישבות והשם גרינלנד הומצא כדי למשוך מתיישבים נוספים. המיתוג עבד. גרינלנד הפכה למושבה, אך היא ננטשה על ידי האירופאים כ-500 שנה מאוחר יותר, ככל הנראה מסיבות סביבתיות ואקלימיות.
האירופאים חזרו לגרינלנד רק במאה ה-18. הם חיפשו את צאצאיהם של המתיישבים האירופאים הקדומים, אך לא מצאו כאלו. במקומם, הם מצאו בני-אדם ממוצא אחר לגמרי, אינואיטים שאבותיהם הגיעו ממזרח קנדה של היום בסביבות המאה ה-12. זו היתה תרבות אחת מיני רבות שנדדו לגרינלנד באלפי השנים האחרונות. רובן נעלמו עם השנים, אך זו שרדה. עם ההגעה המחודשת, החלו הדנים בפרויקט פוליטי שכלל מונופול על המסחר עם האי, מניעת גישה של מדינות אחרות אליו והפיכת תושביו לנוצרים. האינואיטים מצידם קיבלו את המצב החדש בלית ברירה והסטטוס של גרינלנד כקולוניה החזיק מעמד עד אמצע המאה העשרים אז הפכה לחלק אינטגרלי מהממלכה הדנית.
במהלך העשורים האחרונים גדלה רמת האוטונומיה של הגרינלנדים. הם קיבלו אזרחות דנית ב-1953 וזכו לאוטונומיה ב-1979 כשהוקמה ממשלה מקומית שהחלה לנהל את חיי היומיום בגרינלנד בעוד השליטה על מדיניות-החוץ, בית-המשפט העליון, קביעת ערך המטבע וסידורי הביטחון נשארו בקופנהגן. ב-2009 קיבלו הגרינלנדים מה שמכונה "שלטון עצמי" שהרחיב את האוטונומיה שלהם לתחומי סחר החוץ, כריית מינרלים, אכיפת חוק ומספר נושאים סימבוליים כמו קביעת מעמד השפה הגרינלנדית כשפה רשמית. עם זאת, האי הוא עדיין טריטוריה דנית, ראש המדינה הוא מלך דנמרק והגרינלנדים, שיש להם אמנם פרלמנט משלהם, גם שולחים שני נציגים לפרלמנט בקופנהגן.
כל זה לא עניין במיוחד את הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שהודיע עם כניסתו לתפקיד שגרינלנד צריכה להיות חלק מארה"ב. מכיוון שגרינלנד חשובה לביטחון הלאומי של ארה"ב ומכיוון שיש בה מחצבים שארה"ב זקוקה להם, הוא הציע לתושבי האי להפוך לאמריקאים, הוא הכריז, ולא בפעם הראשונה, שהוא מוכן לקנות את גרינלנד ולאחרונה הוא אפילו לא שלל כיבוש צבאי של האי. את היוזמה האמריקאית השלימו גם כמה מהלכים בשטח. סגן הנשיא ואנס ורעייתו ביקרו בבסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק שבצפון גרינלנד בסוף מרץ בסמוך לבחירות לפרלמנט המקומי. בביקור העביר סגן-הנשיא ביקורת על הדנים וחיזק את תביעתו של הנשיא על האי. מוקדם יותר השנה ביקר גם בנו של הנשיא טראמפ, דונלנד ג'וניור, בגרינלנד. שני הביקורים נעשו ללא תיאום וללא הזמנה גרינלנדית ולמורת רוחה של דנמרק.
"אנחנו תקועים באמצע, בין דנמרק לארה"ב", אומר בנט אולסוויג ינסן, מנהל חברה העוסקת בכרייה של אנורתוזיט, סלע יסוד שמהווה מקור לאלומיניום ולמינרלים שונים. המשרד שלו נמצא בבניין משרדים חסר ייחוד בנוק מרחק כמה דקות הליכה מקו החוף וסמוך לאזור מאוד לא פסטורלי של מוסכים, מחסנים ובניינים תעשייתיים. "אנחנו מבינים שיש לגרינלנד תפקיד בביטחון הלאומי של ארה"ב", הוא מוסיף, "אבל האמריקאים ישיגו הרבה יותר באמצעות דיאלוג. אני לא חושב שהפוליטיקאים שלנו יתנגדו להצבת חיילים אמריקאיים נוספים או לבניית בסיסים חדשים. גישה אגרסיבית תשיג את ההיפך ממה שהאמריקאים רוצים". על פי אולסוויג ינסן, גם מבחינה כלכלית האמריקאים יכולים להנות משיתוף פעולה עם גרינלנד ללא השתלטות עליה. הוא מסביר שמעט מאוד חברות פעילות בעסקי הכרייה בגרינלנד בגלל הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בכרייה, החוסר בתשתיות, הסיכון הכלכלי והזמן הארוך שעובר עד שמתחילים לראות רווחים. "יש חברות מכל העולם שמתעניינות בכרייה בגרינלנד, יש הרבה קנדים, אוסטרלים ואירופים. אבל באופן מוזר, כמעט שאין אמריקאים למרות שיש שם ביקוש למינרלים. איש לא ידחה אותם, הם יכולים לבוא מתי שהם רוצים והם יתקבלו בברכה. חוץ מחברות רוסיות וסיניות, אני חושב שכל אחד יתקבל כאן בברכה".
אולסוויג ינסן מסביר שגרינלנד צריכה להשקיע יותר בהורדת הסיכון למשקיעים חיצוניים ובתיקון הליכי אישורי הכרייה שהם כרגע "פחות נעימים מטיפול שורש אצל רופא-שיניים". המדינה גם צריכה להכריע בנושאים שונים הקשורים להשלכות סביבתיות ופוליטיות של כריית מחצבים שנדונו בעבר. ב-2021 החליטה גרינלנד להפסיק לחלק זיכיונות להפקת נפט ולכריית אורניום וייתכן שהחלטות אלו ישתנו בעתיד. הכלכלה של גרינלנד מבוססת כיום בעיקר על מגזר הדייג שמהווה למעלה מ-90% מהייצוא וחצי מהכנסת הממשלה מגיע כמענק שנתי מדנמרק. לכן ברור לרבים בגרינלנד שיש לגוון את הכלכלה בהכנסות ממקורות אחרים – מכרות ותיירות. עם זאת, המחיר של פיתוח ענפים אלו, בין אם מדובר בהרס הסביבה או בהשלכות של תיירות המונית, הוא נושא לאי-הסכמה פוליטית. "זו ארץ של פרדוקסים", מסכם אולסוויג ינסן, "רוצים מכרות אבל לא יותר מדי, רוצים עצמאות, אבל לא לוותר על התמיכה הכלכלית הדנית, רוצים תיירים, אבל לא תיירות המונים. אלו אתגרים גדולים והיוזמה האמריקאית היא רק חלק מזה".
למרות האגרסיביות של המהלך האמריקאי, יש לו תקדימים היסטוריים ואפילו היגיון גיאוגרפי מסוים. גרינלנד היא חלק מהלוח היבשתי של צפון-אמריקה והבירה נוק, קצת יותר קרובה לוושינגטון מאשר לקופנהגן. גם היסטורית, ארה"ב מהווה חלק מהסיפור של גרינלנד. "במאה ה-19 שר-החוץ האמריקאי, ויליאם סיוארד, הציע לקונגרס שארה"ב תקנה את גרינלנד כפי שהיא קנתה את אלסקה מרוסיה", אומר מרטין בראום, עיתונאי וסופר דני, שכתב מספר ספרים על גרינלנד ועל האזור הארקטי, "זה לא יצא לפועל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הצעה רשמית יותר הוצעה על ידי שר-החוץ האמריקאי לעמיתו הדני שביקר בוושינגטון על רקע העובדה שארה"ב טיפלה בגרינלנד כאשר דנמרק היתה כבושה על ידי הנאצים. הממשלה הדנית דחתה את ההצעה, אך מכיוון שהיה ברור שהאמריקאים לא מתכוונים לנטוש את האי אחרי שהם בנו בו בסיסים בזמן המלחמה, הממשלה הדנית חתמה על הסכם הגנה עם ארה"ב ב-1951. ההסכם ההוא עדיין בתוקף והוא זה שמאפשר את קיומו של בסיס חיל-החלל האמריקאי פיטופיק (לשעבר בסיס חיל-האוויר טולה) בצפון גרינלנד. הבסיס הזה הוא חלק חשוב של ההגנה האמריקאית מפני טילים. יש שם רדארים המשמשים כאמצעי אזהרה מפני טילים רוסים, סיניים וצפון-קוריאניים. בימינו החשש הוא בעיקר מהטילים הגרעיניים של הרוסים שמוחזקים בחצי-האי הארקטי, קולה". העובדה שגרינלנד היא חלק מדנמרק ולכן חלק מנאט"ו מסבכת מאוד את התביעה האמריקאית על האי מכיוון שארה"ב, הכוח המוביל את נאט"ו, יוצרת למעשה סכסוך טריטוריאלי עם דנמרק, מדינה ידידותית, שהיא גם אחת המדינות המייסדות של הברית הצבאית.
"זה משבר מדיניות החוץ הדני החמור ביותר ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן, ראש המכון לאסטרטגיה ולימודי מלחמה באקדמיה הצבאית הדנית הממלכתית, "הטריטוריה של דנמרק מאוימת מצד בעלת ברית שלה ובתקופה הזו האורות דולקים שעות ארוכות בקופנהגן במשרדי ראש-הממשלה, ההגנה והחוץ".
סובי קריסטנסן אומר שניכר מההצהרות של מנהיגים אירופאים אחרים, שהדנים משקיעים מאמץ בגיוס תמיכה של מדינות אחרות ושיש דאגה מההשלכות האפשריות של המהלכים האמריקאים על נאט"ו. השבוע הודיע נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיבקר בגרינלנד בליווי ראש-ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן. הביקור יתרכז בביטחון האזור הארקטי וצפון האוקיינוס האטלנטי וניתן לראות בו תמיכה אירופאית בדנים מול האגרסיביות האמריקאית. "אם המפקד העליון של צבא ארה"ב לא פוסל אפשרות לכבוש חלק מהטריטוריה שלך, מה המשמעות של ברית עם ארה"ב", אומר סובי קריסטנסן, "כנראה שזה לא יגיע לזה, כל עוד אלו רק הערות כלליות פה ושם וזו לא אופציה ראשונה שעולה בחדר-המצב בבית הלבן, אבל השאלה בכל זאת עולה – עד כמה אפשר לסמוך על ארה"ב".
מה בעצם צריכים האמריקאים מגרינלנד?
"הדבר הראשון שהם צריכים קשור למיקום של גרינלנד. מבחינה גיאוגרפית, בעבור טילים ומטוסים, הדרך הקצרה ביותר מרוסיה לצפון-ארה"ב עוברת בצפון גרינלנד. זה ההיגיון של הנוכחות הצבאית האמריקאית באי ובבסיס פיטופיק. היום יש שם כ-150 חיילים, אבל בזמן המלחמה הקרה היו אלפים. מאז סוף המלחמה הקרה, האזור הארקטי לא היה גבוה בסדר העדיפויות האמריקאי, אבל אחרי סיפוח חצי-האי קרים על ידי הרוסים, נעשתה הערכה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית שהפכה את רוסיה למרכזית, ולכן גרינלנד שוב עלתה בחשיבותה". מעבר להגנה האווירית, סובי קריסטנסן מציין גם את ה- GIUK gap, מעבר ימי אסטרטגי הממוקם בין גרינלנד, איסלנד ובריטניה ומהווה ציר קריטי ונקודת חנק מרכזית בצפון האוקיינוס האטלנטי. המעבר בין האוקיינוס הארקטי לאוקיינוס האטלנטי מקל על התנועה בין צפון אמריקה לאירופה ומהווה חזית קלאסית בין נאט"ו לרוסיה שמצריכה נוכחות ימית, שמירה מפני איום של צוללות והגנה על מעבר ימי וקווי תקשורת.
"האינטרס האמריקאי השני קשור לשינוי האקלים", אומר סובי קריסטנסן, "ההתחממות הופכת את האזור הארקטי לנגיש יותר ואפשרי יותר להגשמת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. כשקרח הים מצטמצם, או אפילו נעלם, המעבר באוקיינוס האטלנטי קל יותר גם בארכיפלג הקנדי וגם בקו ישיר דרך הקוטב הצפוני. זהו מעבר שחשוב לרוסים ובארה"ב יש גם דאגה שסין תהפוך לשחקן חשוב יותר באזור. זו לא דאגה מהתחזקות קונבנציונלית, אלא דאגה שסין תקבל גישה למחצבים ולהשפעה על מדינות באזור הארקטי".
על פי כל האינדיקציות, הדנים אינם מעוניינים להיות חלק מארה"ב. על פי משאל שנערך בינואר על ידי היומון הדני ברלינגסקה והעיתון הגרינלנדי סרמיטסיאק, 85% מתושבי גרינלנד אינם מעוניינים שגרינלנד תהפוך לחלק מארה"ב ו-45% מהם רואים בהתעניינות של הנשיא טראמפ כאיום עליהם. על פי אותו סקר רק 6% מתושבי האי מעוניינים להפוך לחלק מארה"ב. "כשהנשיא טראמפ מתערב בבחירות המקומיות ומדבר על השתלטות במקום דיפלומטיה זה מקרב אותנו חזרה אל הדנים", אמר יאנה בשיחה בקניון המקומי בנוק, הקניון האמיתי היחידי בגרינלנד. סנטימנט דומה הביעה אנני, מבקרת נוספת במקום. "אני מעדיפה לשתף פעולה עם האיחוד האירופי והארצות הנורדיות", היא אמרה, "האמריקאים רוצים מינרלים, אבל לא מתעניינים במה שאנחנו חושבים ולא מכבדים את הדמוקרטיה שלנו".
הקניון נמצא במרכזה של נוק, עיר שדומה שלא הצליחה להשתלט לגמרי על הטבע. המבנים שלה מפוזרים בין גבעות וגאיות ונראים כאילו נשתלו באופן אקראי בין הסלעים. במקומות רבים אין מדרכות וכמעט מכל מקום אפשר לראות את ההרים הסובבים אותה, את משטחי הסלעים העתיקים ואת הפיורד נופ קנגרלואה שנפתח אל תוך האוקיינוס האטלנטי. בעיר חיים כ-20,000 תושבים, יותר משליש מאוכלוסיית האי. במרכז הקטן שלה עומדים, לצד הקניון, הבנק המרכזי, הפרלמנט, תחנת המשטרה ומספר מסעדות וברים. התחבורה הציבורית מורכבת מחמישה קווי אוטובוס, לאוטובוסים יש תחנות ירוקות קטנות שנראה שנבנו לפני עשורים ושדה-התעופה המקומי משרת רק שתי חברות תעופה בחורף וארבע בקיץ.
"קשה לראות מה ארה"ב יכולה לרצות מגרינלנד מבחינת ביטחון שהם לא יוכלו לקבל בשיחה פשוטה", אומר קריסטיאן סובי קריסטנסן ומוסיף שלדנמרק ולגרינלנד אין בעיה עם זכויות צבאיות אמריקאיות באי ויש הכרה בכך שלאמריקאים יש אחריות להשתתף בהגנה על גרינלנד. גם בעניין החשש מההשפעה הסינית יש שיתוף פעולה מלא. "לפני כמה שנים ממשלת גרינלנד החליטה להשקיע בבניית שדות-תעופה למשל, והיתה מחשבה לממן את זה בהלוואות בינלאומיות וליצור חוזה בינלאומי לבנייה ולתחזוקה של השדות", מספר סובי קריסטנסן, "העניין הזה הדאיג את הפנטגון, היתה פנייה לשר-החוץ הדני ודנמרק דאגה למימון כדי שגרינלנד לא תהיה תלויה בסינים. זו אינדיקציה לכך שאפשר לטפל בצורה פרקטית בדאגות של ארה"ב".
"המהלך של הנשיא טראמפ שינה את הסביבה הפוליטית בגרינלנד", מסכם מרטין בראום, "זה גוזל זמן מהשיח ומעורר פחד ודאגה. עם זאת, חיי היומיום נמשכים ועם כל הרעש הפוליטי, הבחירות האחרונות הוכרעו לא על בסיס השיח על האיום האמריקאי אלא על בסיס רפורמה שנעשתה בתחום הדייג שהמפלגה שזכתה בבחירות ביקרה אותה. כל המפלגות הפוליטיות התנגדו לדרישות האמריקאיות, כל מנהיגי המפלגות הופיעו בטלוויזיה והביעו את התנגדותם ותסכולם מהנשיא האמריקאי שמתבטא בצורה כזו בזמן שהם מנהלים את המדינה המאתגרת הזו תוך כדי שהם דנים בתהליך העצמאות שלהם מדנמרק. זהו המצב בחמישים השנים האחרונות ויהיה טוב אם יבינו את זה גם בוושינגטון".
על גבעה קטנה סמוך לחוף בנוק, עומד פסלו של האנס אגדה (Hans Egede), כומר ומסיונר דני שהגיע לגרינלנד ב-1721 והקים בה את גודהאב, שמה הקודם של הבירה הגרינלנדית. זו נקודה יפהפייה, אחת ממעט מאוד אטרקציות תיירותיות בבירת גרינלנד. לרגלי הגבעה עומדים בתי עץ קטנים וצבעוניים, כנסייה ציורית צבועה אדום, מוזיאון, גלריות קטנות וטיילת שיוצאת מהחלק העתיק של העיר לכיוון דרום שממנה אפשר לצפות על הפיורד והחוף שאפילו במאי יש בו גושי קרח שטרם הפשירו. פסלו של האנס אגדה הוא חשוב לא רק בגלל המיקום אלא כי במובנים מסוימים המסיונר הדני קבע את גורל האי. הוא היה זה שקיבל אישור ממלך דנמרק לבסס במקום קולוניה ולהקים בה מיסיון והוא גם זה שחיפש ומצא באי שרידים של התיישבות וויקינגית קדומה. עם הגעתו לאי, המתיישבים המערביים היחידים שחיו בו היו הוא עצמו, אשתו, ארבעת ילדיו וארבעים מתיישבים נוספים שהתלוו אליהם. אך הם לא היו לבד. באי חיה גם אוכלוסיית ילידים אינואיטית שהחלה להמיר את דתה לנצרות בעקבות פעילותו של אגדה. הקולוניה הדנית נתקלה בקשיים רבים – מגפות, סכסוכים עם מדינות אירופאיות אחרות וסכסוכים פנימיים, אך היא שרדה וצמחה עד שב-1953 היא הפכה לחלק מדנמרק ואגדה נחשב עד היום לאבי גרינלנד הדנית.
הנוף מהאנדרטה הוא אמנם יפה אך מי שמביט בבסיס הפסל ימצא עדיין כתמים קטנטנים של אדום, זכר לאירוע שהתרחש כאן ב-2020. ב-21 ביוני, יום העצמאות של גרינלנד, הפסל כוסה בצבע אדום ועל בסיסו נכתבה המילה "Decolonize". האחראים למעשה, שלא נתפסו, פרסמו הודעה ש"הגיע הזמן שנפסיק לכבד את הקולוניאליסטים ושניקח חזרה את מה ששלנו". במשאל-עם שנערך לאחר המעשה הוחלט שהפסל יישאר בינתיים על כנו, אבל עתידו לטווח הרחוק אינו ברור. מסתבר שהטוויסט האמריקאי הנוכחי בסיפור של גרינלנד הוא רק תוספת לנושא החשוב יותר בעבור האוכלוסייה המקומית – לא סיפוח לארה"ב, אלא דווקא התנתקות מדנמרק.
"עד אמצע המאה ה-19 גרינלנד היתה אוסף של ישובים קטנים שחיו בהם ציידים ולקטים שסחרו בסחורות כמו עור של כלבי-ים ובשר ושמן שהופק מלוויתנים", אומר סטיבן ארנפיורד, פרופסור עמית באוניברסיטת נוק, "זו היתה חברה ילידית, קולקטיבית ומסורתית בעלת תרבות אינואיטית, אך באמצע המאה ה-19 כבר היו בגרינלנד כנסיות ובתי-ספר, המסורת האינואיטית היתה תחת התקפה וגרינלנד עברה קולוניזציה דתית והפכה לאחת המדינות הנוצריות בעולם. כיום כ-94% מהאוכלוסיה חברה בכנסייה והדת איננה מופרדת מהמדינה".
השיחה עם ארנפיורד מתקיימת באוניברסיטה היחידה בגרינלנד. ההחלטה על הקמתה התקבלה ב-1981, הסטודנטים הראשונים נרשמו ב-1984 וב-1987 האוניברסיטה נפתחה רשמית. עם זאת, האתר הנוכחי של האוניברסיטה נחנך רק ב-2009. הבניינים של האוניברסיטה ושל המכון הגרינלנדי למשאבי טבע הסמוך אליה, הם בניינים מודרניים הממוקמים בצפון נוק. הם ניצבים על מדרון הר וצופים על העיר ועל הפיורד שבפתחו היא נבנתה. חזיתות הזכוכית והקירות, חלקם מצופים בשבבי עץ ארז, נבנו כך שיעמדו ברוחות העזות ובמזג האוויר הקשוח המאפיין את האזור. מול האוניברסיטה, בצד השני של הכביש המוביל אל שדה-התעופה, ישנו בית עלמין גדול מלא בצלבי עץ לבנים המגיעים ממש עד קו החוף. זהו אמנם מקום קודר למדי, אבל בתוך האוניברסיטה עצמה ישנם חיים סטודנטיאליים רגילים – קפיטריה, ספרייה וכיתות המשמשות כ-600 תלמידים שלומדים מקצועות כמו הוראה, סיעוד, שפות, מדעי החברה ומשפטים. גרינלנדים צעירים המעוניינים ללמוד רפואה, אדריכלות או הנדסה צריכים לעשות את זה בדנמרק או במדינה אחרת.
פרופסור ארנפיוד, שמלמד וחוקר במרכז לרווחה ארקטית של האוניברסיטה, מספר שלמרות ששורשי מדינת הרווחה הגרינלנדית הם במאה ה-19, היא החלה להיבנות בצורה משמעותית יותר אחרי מלחמת העולם השנייה. "בתקופה זו האו"ם שרק הוקם דרש ממדינות העולם לטפל בקולוניות שלהן. דנמרק ניסתה להתחמק מדיווחים מתמידים לאו"ם ולכן היא ניסתה להפוך את גרינלנד לחלק מדנמרק באמצעות שתי רפורמות מרכזיות. האחת עסקה בתשתיות – כבישים, סניטציה, נמלים, בנייני אדמיניסטרציה ובתי-ספר. השנייה היתה רפורמת "דניפיקציה" שהפכה את השפה הדנית, ולא הגרינלנדית, לשפה המרכזית בבתי-הספר ובאדמיניסטרציה של האי. אני עצמי למדתי בדנית בבי"ס ולמדנו גם אנגלית וגרמנית, אבל לא גרינלנדית, שהיא שפת המקום".
על פי ארנפיורד מדובר בהנדסה חברתית. "מתכנני החברה היו גברים דנים משכילים – מהנדסים, משפטנים, פוליטיקאים ואנשי רפואה, שעשו את המהלכים האלו מתוך הפרספקטיבה שלהם", הוא מסביר, "וכך, הסניטציה בגרינלנד טופלה, תמותת ילדים ירדה, התזונה השתפרה, בריאות הציבור היתה טובה יותר ואנשים חיו חיים ארוכים יותר. אבל בשלב הזה הדנים נכנסו לפאניקה כי הם הבינו שהאוכלוסייה תגדל אקספוננציאלית". כאן החל השלטון הדני לקדם מהלכים שארנפיורד מכנה "ניצול מאוד שלילי של כוח", אך אחרים, כולל פוליטיקאים ואנשי ציבור, הולכים רחוק יותר ומכנים אותם רצח-עם. בשנות השישים והשבעים החדירו רופאים דנים אמצעי מניעה לאלפי נערות ונשים אינואיטיות. אלו היו התקנים תוך רחמיים שהותקנו תוך כדי בדיקות רפואיות, לעתים ללא ידיעתן או הסכמתן של הנשים. על פי טענות החוקרים וחלק מהקורבנות, החדרת אמצעי המניעה נמשכה אל תוך שנות התשעים והיא היתה ביטוי של מדיניות שנועדה לשלוט בשיעורי הילודה בגרינלנד. בשנים האחרונות הסכימו הדנים והגרינלנדים לחקור את הנושא וכמאתיים נשים כבר הגישו תביעות משפטיות נגד דנמרק. פרשת אמצעי המניעה ופרשות נוספות, דוגמת העברתם הכפויה של 22 ילדים אינואיטים מגרינלנד לדנמרק ב-1951 לצורך "חינוך מחדש" ללא הסכמה של הוריהם, מהוות נטל כבד על יחסם של הגרינלנדים לדנמרק. בנוסף לזאת, יש מידה לא קטנה של זלזול וסטריאוטיפיזציה כלפי הגרינלנדים, שדנים רבים רואים בהם שיכורים ועצלנים שסובלים מבעיות חברתיות כמו התמכרויות ואלימות במשפחה.
ארנפיורד אומר שזוהי בעיקר תוצאה של המודרניזציה שהדנים הביאו לגרינלנד ושל תעשיית הדייג שהפכה לאמצעי הייצור המרכזי של המדינה. "הדנים ריכזו תושבים רבים בערים מרכזיות וסגרו בכפייה יישובים קטנים יותר", הוא מסביר, "אנשים לא רצו לעבור, אבל היו קהילות בריאות לחלוטין שהשלטון הדני פשוט סגר כדי שהתושבים יעברו למקומות אחרים משיקולים כלכליים. הדייג של דגי הקוד, למשל, שינה את התשתית והכלכלה של גרינלנד. היה צריך כוח עבודה גדול ומרוכז כדי לדוג את הדגים וכדי להפוך אותם למוצר תעשייתי ולכן הקימו מפעלים בערים המרכזיות שהיה הכרח להעביר אליהן עובדים. במציאות זו הבעיות החברתיות החלו להיות ברורות – החברה הפכה לחברה מעמדית וקבוצה גדולה של גברים ילידים איבדו בבת-אחת את מעמדם כמפרנסי משפחות במסגרת חיים מסורתיים של לקטים וציידים והפכו לפועלים". ארנפיורד אומר שגברים אלו סבלו מתהליך של איבוד משמעות ושינוי זהות. במקום להיות אבות שמלמדים את בניהם לצוד דובים, כלבי-ים ולווייתנים, נכפה עליהם לעסוק בדייג. זו היתה בעבורם השפלה כי דייג נחשב בתרבות שלהם לתחביב, משהו שילדים וזקנים עוסקים בו, לא עסק לגברים. רוב האנשים התמודדו עם המשבר,. אבל מיעוט גדול נקלע לייאוש שהביא לאלכוהוליזם, אלימות וחיים כאוטיים, בעיות, שבהיעדר מבנה חברתי בריא, גם עברו לדור הבא. עם זאת, גרינלנד המודרנית, על פי ארנפיורד, משתנה. היום יש בה מודעות לתרבות האינואיטית, השפה הרשמית היא גרינלנדית ומספר הדנים במדינה יורד והיום הם מהווים רק 8% מהאוכלוסייה. "זו חברה המורכבת משתי תרבויות שבמשך הרבה זמן אחת מהן, התרבות הדנית הקולוניאלית, היתה דומיננטית ולכן יש ביניהן פער. היום יש כאלו שחיים בצורה הרמונית בין לבין ושיוצרים אינטגרציה, אבל תמיד ישנו גם מתח".
המתח שארנפיורד מדבר עליו מתבטא פוליטית בעיקר בדיון סביב שאלת העצמאות, והמפלגה הפוליטית שמזוהה יותר מכל עם הדרישה לעצמאות מדנמרק היא מפלגת נלראק, המפלגה השנייה בגודלה בגרינלנד המחזיקה שמונה מתוך 31 המושבים בפרלמנט הגרינלנדי. אחרי הבחירות האחרונות במרץ היא אמנם הגדילה את כוחה, אבל היא יושבת כעת באופוזיציה לאחר שהוקמה קואליציה רחבה של כל חמשת המפלגות האחרות בפרלמנט. מנהיג המפלגה פלה ברוברג אומר ל"הארץ" שצריך להכיר בכך שלמדינה הדנית יש מוסר כפול. "הם כל כך עסוקים בלהציע הצעות לפתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטין", הוא אומר, "אבל משום מה קשה להם אפילו להכיר בכך שיש עם גרינלנדי. אם דנמרק אומרת שישראל צריכה להכיר בפתרון שתי מדינות, למה היא עצמה לא מוכנה לעשות אותו דבר? הם אומרים שזה תלוי בעם הגרינלנדי, הם אומרים שהגרינלנדים יחליטו בעצמם, אבל הבעיה היא שהעם הגרינלנדי לא קיים. אנחנו לא רשומים כגרינלנדים, אנחנו משתמשים במערכת הרישום של הביטוח הלאומי הדני ועל פי חוק אנחנו חייבים להיות אזרחים דנים. חייבים להכיר בילידים האינואיטים כעם, צריך לרשום אותם כעם ולהגן על זכויותיהם. זה הבסיס".
ברוברג מבסס את טיעוניו על החלטות האו"ם לגבי עמים ילידיים וטוען שהדנים הם למעשה עדיין קולוניאליסטים בגרינלנד. זו הסיבה שהוא הציע לקיים הצבעה לגבי עצמאות גרינלנדית שישתתפו בה רק תושבי גרינלנד האינואיטים ולא הדנים, הצעה שעוררה ביקורת רבה והאשמות בגזענות ובאפליה על רקע אתני. ברוברג דוחה את הביקורת. "למה הדנים עסוקים כל כך בטענות על גזענות כלפי דנים החיים בגרינלנד", הוא שואל ועונה מיד, "זה עניין של מבני כוח. הם רוצים להמשיך לעשות כסף מגרינלנד ואין להם עניין בזכות להגדרה עצמית או בתושבי גרינלנד עצמם".
האם גרינלנד יכולה להרשות לעצמה לצאת לעצמאות כאשר היא תלויה כלכלית בדנמרק?
"אני נאבק על הזהות הגרינלנדית. אני נאלץ להיות דני עכשיו. אין לנו זכויות כעם. למה אתה מדבר על אספקטים כלכליים כאשר העם הגרינלנדי סופח ומנסה לקבל חזרה את אדמתו. אתה לא הולך לאוקראינאים ואומר להם לא לנסות לקחת חזרה את אדמתם מרוסיה כי הכלכלה שלהם במצב לא טוב. לא עושם את זה. דנמרק סיפחה למעשה את גרינלנד ב-1953, היא שיקרה לאו"ם ואיימה על תושבי גרינלנד. אז לא היה לנו אינטרנט והאמנו למדינה הדנית שסיפרה לנו שאם נעז לדבר על עצמאות נהיה מבודדים מהעולם. אנחנו, בניגוד לאיי פארו, לא בחרנו להיות חלק מדנמרק, אז מי שמדבר על הכלכלה צריך לזכור את העובדה הבסיסית הזו – אנחנו לא רוצים להיות דנים. אנחנו רוצים להיות גרינלנדים".
ברוברג טוען שהניצול הדני מתבטא גם בכלכה הגרינלנדית. "אנחנו לא סוחרים עם העולם. אנחנו סוחרים עם דנמרק", הוא אומר, "בגלל זה אנחנו לא מקבלים מחירי שוק בעבור הסחורה שאנחנו מייצרים, אלא מחיר דני". בניגוד לאחרים שמדברים על הצורך לגוון את הכלכלה, ברוברג לא מדבר על יצירת תעשיות חדשות אלא על הסכמי סחר חדשים עם ארה"ב, עם האיחוד האירופי, עם בריטניה ואחרים. הוא מדבר גם על הצורך לתקן את שירותי הרווחה בגרינלנד. "יש בגרינלנד קהילות שאין להן גישה לבתי-ספר, למערכת הבריאות ולשירותים חברתיים", הוא אומר ומוסיף שהמפלגה שלו טענה שגרינלנד חייבת לפחות עוד שישים רופאים, זה כלום בשביל כל מקום אחר בעולם וכאן טענו שזה לא אפשרי, "אנחנו סובלים מ"סינדרום גרינלנד" שהיא גרסה מורחבת של "תסמונת סטוקהולם", אנחנו חושבים שדברים הם בלתי אפשריים, למרות שהם נעשים בכל מקום אחר בעולם, כי הדנים אומרים לנו שאי אפשר לעשות את זה".
הראיון עם ברוברג מתקיים במשרדי המפלגה בבניין הפרלמנט בנוק שנראה כמו בניין משרדים סתמי וישן בן שתי קומות. אין כאן שום דבר מההוד וההדר של פרלמנטים אירופאיים. הוא פונקציונאלי ומאכלס בנוסף למליאת הפרלמנט גם 12 וועדות פרלמנטריות. בנוסף להיותו חבר פרלמנט ומנהיג האופוזיציה, ברוברג (52) שימש בעבר כשר חוץ, שר אוצר ושר המסחר. בעברו היה גם טייס, יזם ואיש עסקים. כבר שבע שנים, בכל מערכת בחירות, אני מסביר את התהליך שאמור להתקיים על פי חוק השלטון העצמי. קודם כל, אנחנו צריכים להכריז שאנחנו רוצים עצמאות, השלב השני שלב המו"מ עם המדינה הדנית, במסגרת זו על פי החלטות האו"ם אסור לדנים להשתמש בשיקולים כלכליים, חברתיים או פוליטיים כדי לדחות את עצמאות גרינלנד. יש להם מחויבות ככוח קולוניאלי לתמוך בנו גם במצב של עצמאות. עם זאת, עד עכשיו הדנים איימו עלינו שאם נצא לעצמאות נאבד את המענק השנתי או שנאבד את מערכת הבריאות שלנו. אבל זה מנוגד להחלטות האו"ם, אסור להם להשתמש בדברים האלו כדי למנוע מאיתנו עצמאות. יש גם אפשרות לפיתרון ביניים, מודל התאגדות חופשית (Free Asociation) שבו אנחנו מקבלים משהו כמו גלגלי עזר ומחליטים, כמדינה סוברנית, במה דנמרק צריכה לעזור לנו. זהו מבנה דומה להסדר של פלאו שקיבלה עצמאות מארה"ב וחתמה איתה הסכם כזה".
כמה זמן לדעתך צריך להימשך תהליך כזה?
"בבחירות של 2018 הסברתי את זה בבירור כשהשוותי את התהליך עם תהליך הברקזיט. שם היה תהליך של שלוש שנים ליציאה מהאיחוד האירופי. במקרה שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים מו"מ עם דנמרק בלי לדעת מה אנחנו רוצים. לנו יש תכניות שונות – תכניות עם המשך קבלת מענק מדנמרק ותכנית ללא המשך קבלת מענק מדנמרק. אין לנו, לעומת זאת, תכנית ללא ארה"ב".
מה גישתך לגבי הכרזתו של נשיא ארה"ב שגרינלנד צריכה להיות אמריקאית?
"אני לא כאן כדי להגן על טראמפ, אבל צריך לזכור אספקט חשוב של העניין; טראמפ לא אמר שהוא מעוניין לספח את גרינלנד כפי שדנמרק עשתה. הוא לא אמר שהוא רוצה לשים חיילים בגרינלד כפי שעשתה דנמרק והוא לא איים על גרינלנד כפי שדנמרק עשתה ועושה. הוא איים על ממלכת דנמרק, לא עלינו. אנחנו רוצים לסחור עם ארה"ב, אנחנו רוצים הסכם הגנה עם ארה"ב, אבל אנחנו לא רוצים להיות חלק מארה"ב בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים להיות חלק מדנמרק".
יעל נילסן חיה כבר שנים בנורבגיה, אבל לפני שנה, ב–7 באוקטובר, היא היתה צמודה לשידורי הטלוויזיה הישראלית. רק באחרונה התברר לה איך נראו אירועי אותו היום אצל כל מי שצפה באירועים בתקשורת הנורבגית. "לא מזמן מצאתי את השידור הציבורי הנורבגי (NRK) וצפיתי בו", מספרת נילסן. "הכותרת באותו ערב היתה: 'תגובות חזקות להתקפות חמאס על ישראל; המטרה העיקרית היא שחרור אסירים פלסטינים, כך אומר דובר חמאס'". האזרחים הישראלים שנחטפו ונהרגו על ידי פלסטינים, היא אומרת, הופיעו כהערות אגב.
הקו הזה התפשט ברוב כלי התקשורת. הנציגה הרשמית של הרשות הפלסטינית באוסלו (שהפכה לשגרירה כשנורבגיה הכירה רשמית במדינה פלסטינית בחודש מאי) אמרה שבוע אחרי הטבח שהיא לא מכירה סרטונים שרואים בהם אנשים נרצחים בבתיהם. "זוהי תעמולה של ישראל שמבקשת לקבל מהקהילה הבינלאומית יד חופשית לתקוף כפי שהיא רוצה", טענה בראיון שהתפרסם בעיתון יומי נוצרי והופץ ברשתות. ממשלת נורבגיה עצמה אף הקפידה שמלך נורבגיה, ראש המדינה, לא יביע תנחומים כלפי ישראל אחרי הטבח, מכיוון שזהו "סכסוך פוליטי". בניגוד לשאר מדינות אירופה, נורבגיה כלל לא מכירה בחמאס כארגון טרור, והוא נתפס בקרב גורמים רבים במדינה כפרטנר לגיטימי. בראיון ל"דה־מרקר", אף אמר שר החוץ הנורבגי שהמדינה מקיימת קשרים עם חמאס וחיזבאללה.
הפגנות פרו־פלסטיניות וסנטימנט אנטי־ישראלי גובר אפיינו בשנה האחרונה כמעט את כל העולם. אלא שבנורבגיה, כך, נראה, הדברים הלכו כמה צעדים רחוק יותר. הנרטיב של חמאס תפס אחיזה במעגלים רחבים במדינה, הרבה מעבר לאנשי שמאל רדיקלי ופעילים פרו־פלסטינים. ומה שהחל מנקודת מוצא אנטי־ישראלית הפך במהרה לכדור שלג חריג בממדיו ביחס למה שחוות קהילות יהודיות אחרות באירופה. הביקורת על ישראל הפכה מיד לשנאה ברחוב וברשתות החברתיות, ולתחושת חברי קהילה היהודית במדינה, השנאה הזאת זוכה הלכה למעשה לרוח גבית ציבורית וממסדית.
יהודים החלו לדווח על הצקות, הטרדות ואיומים. ציורי גרפיטי ועבודות אמנות המשוות בין ישראל לגרמניה הנאצית החלו להופיע במרחב הציבורי ברחבי המדינה. זה התחיל מציור קיר בברגן של אנה פרנק עטופה בכאפייה, והמשיך למסרים אנטישמיים של ממש: מריסוס הכתובת "כל היהודים החוצה" ועד כתובת מלווה בצלב־קרס בתחנת רכבת תחתית באוסלו, שקוראת לסיום העבודה של היטלר.
צלב קרס במקום מגן דוד בדגל ישראל שנתלה באוסלו. צילום: רונן בכר.
חברי הקהילה היהודית הקטנטנה של נורבגיה חשים פגיעה אנושה בתחושת הביטחון והשייכות שלהם. ביקור באוסלו ושיחות עם יהודים שחיים בנורבגיה מגלים שהקהילה, שמונה רק כ–1,500 איש, נמצאת תחת תחושת איום של ממש. חלק מהמרואיינים אף חששו להיחשף בשמם. "הקהילה מבודדת כי הממשלה לא דואגת לה ולא מגנה את האלימות כלפיה", סיפר למוסף "הארץ" גורם המעורה בקהילה היהודית. "הממשלה מאשרת למעשה את שיח השנאה".
סיפורה של א', יהודייה נורבגית, ממחיש את הקיצוניות שאליה הגיעו הדברים. אחת מבנותיה של א' חיה בישראל ומשרתת כקצינה בצה"ל. בסוף השנה שעברה מישהו מצא ברשת סרטון של בתה במדים, שבו היא מדברת נורבגית, והפיץ אותו באינסטגרם. מרגע זה הפכו חיי הבת והאם לגיהנום. "כל חשבונות הרשתות החברתיות שלנו התפוצצו בקללות ואיומים", מספרת א'. "דוגמנית נורבגית אפילו צירפה לסרטון את שם מקום העבודה שלי וגם תמונות שלנו". האיומים לא הגיעו רק מהצד הפלסטיני. עיון במכשיר הסלולרי של א' מעלה שרבים ממי ששלחו לה את ההודעות אינם ממוצא מוסלמי או ערבי.
"מחכה שתנחתי בנורבגיה, אז אראה לך מה אני וחבריי מהחמאס נעשה לך", כתב אחד. אחרים הוסיפו: "היא תומכת רצח עם מלוכלכת, מקווה שתשקע בחול האדום מדם של עזה ושתחזור לנורבגיה בלי ידיים ורגליים", "זונה ציונית, מקווה שתקבלי כדור מחמאס". אפילו צצה יוזמה שביקשה להעמיד את בתה לדין, כפי שמעמידים אירופאים שנלחמו בשורות דאע"ש. יש אפילו ארגון בשם "Save the Children Norway", שדרש שכל נורבגי שחוזר מהמלחמה בעזה ייחקר בידי הרשויות.
אנה פרנק בכאפייה, בברגן. Töddel / JTA
מה עשית?
"הלכתי למשטרה. הם החליטו שזה לא פלילי וסגרו את התיק. קיבלתי כפתור מצוקה לתקופה מסוימת, ואמרו לי שכדאי שאעבור דירה. עד היום אני חיה במחתרת. עכשיו כולם יודעים איפה אני עובדת וכולם יודעים שהבת שלי בצבא בישראל. חוץ מזה, בתי איבדה את כל חבריה בנורבגיה והיא לא יכולה לבוא לבקר מחשש לחייה. אני נורבגית, אני אוהבת את המדינה שלי, אבל אני מאוד מאוכזבת. אף אחד לא מגן עליי".
האם נתקלתם ביחס כזה גם לפני 7 באוקטובר או שזה חדש לגמרי?
"גם אם זה גרוע יותר עכשיו, זה לא חדש. הילדים שלי היו צריכים לתת דין וחשבון על כל דבר שישראל עשתה מאז שהם בכיתה א'". לדבריה, לאחד מילדיה אסור היה לספר על חופשה בארץ כדי לא לפגוע ברגשות של ילדים אחרים. במקרים אחרים אמרו לילדיה שזה בסדר להיות יהודי. אבל לא בסדר לדבר על ישראל.
יהודים נורבגים נוספים מספרים על תחושות דומות. רמי, למשל, חי בנורבגיה מאז 2007. הוא יהודי ממוצא רוסי שעלה לישראל בשנות ה–90 והיגר לנורבגיה בעקבות אשתו. לשניים יש בת ושני בנים שנולדו בנורבגיה והם חיים לא רחוק מאוסלו. "עד לאחרונה לא הסתרנו שאנחנו יהודים", הוא מספר. "אבל בזמן האחרון אנחנו מרגישים את האנטישמיות דרך הילדים שלנו". לדבריו, הילדים לא מדברים עברית והם מעולם לא חיו בישראל, ובכל זאת בתו בת החמש סיפרה שילד מהגן שלה שאל אותה למה היא רוצחת ילדים פלסטינים. "בן ה–13 סובל עוד יותר", מוסיף רמי. "ילדים אומרים שהוא יהודי ומציקים לו. ילדים קראו לעברו 'הייל היטלר'".
ההיסטוריה משחקת כאן תפקיד חשוב. היהודים, שנחשבים כיום למיעוט רשמי בנורבגיה, הגיעו למדינה רק באמצע המאה ה–19. עד אז כניסת יהודים היתה אסורה בחוק. ההגירה, בעיקר ממזרח־אירופה, הובילה להקמתן של קהילות יהודיות באוסלו ובטרונדהיים. קהילות אלו נפגעו מאוד במלחמת העולם השנייה, כשהמדינה נשלטה על ידי משטר קוויזילנג הפשיסטי, ששיתף פעולה עם הנאצים. מתוך כ–2,100 יהודים, שליש נרצחו. יותר מ–500 איש נתפסו בידי שוטרים, חיילים ומתנדבים נורבגים וגורשו באונייה, משם נלקחו ברכבת לאושוויץ. אחרים נספו במחנות אחרים בנורבגיה ובגרמניה. השורדים היו אלו שנמלטו לשוודיה ולבריטניה.
אחד הדברים שכואבים לחברי הקהילה היהודית הוא התחושה שאפילו הרדיפה שעברו משמשת כעת נגדם. פרופ' טורקל ברקה, היסטוריון באוניברסיטת MF באוסלו, מספר למשל על טקס ההנצחה לליל הבדולח שהתקיים באוסלו בשנה שעברה. "יהודי נורבגיה הרגישו שחטפו להם את האירוע", הוא מספר. "ארגון נורבגי נגד גזענות הפך את האירוע לאירוע פרו־פלסטיני". במקום לעסוק בנאציזם, בשואה ובאנטישמיות, האירוע עסק במזרח התיכון ובהקצנה פוליטית. לארגון האירוע צורפו ארגוני שמאל שהם חלק מגל המחאות האנטי־ישראלי, ולא ניתן היה להניף בו דגלי ישראל ואפילו לא להציג סמלים יהודיים. הקהילה היהודית החליטה אפוא לקיים אירוע משל עצמה, בבית כנסת.
תחושות קשות עולות מאנשי הקהילה גם כלפי "המרכז הנורבגי ללימודי שואה ומיעוטים". המרכז, שהוקם באמצעות כספים של יהודים שנרצחו בשואה, אמור לעסוק במיפוי האנטישמיות במדינה ובמאבק בה. אלא שמכתב ששלחו באחרונה ניצולי שואה נורבגים וצאצאים של קורבנות שואה מאשים את המרכז כי הוא נכשל בתפקידו, וכי במקום להילחם באנטישמיות הוא "מיצב את עצמו כמבקר של המדיניות והטקטיקות הצבאיות של ישראל". בנוסף, לטענת המכתב, המרכז "מפגין הטיה בבחירת מומחים, התומכת בנרטיב שלילי כלפי ישראל כמדינה יהודית".
תחנת רכבת תחתית באוסלו
מנהל המרכז, פרופ' יאן היירט, אמר על כך בתגובה: "אנו עדים לעלייה מטרידה בעמדות ובאירועים אנטישמיים בנורבגיה. זה מדאיג אותנו מאוד. המרכז פועל יום־יום כדי לממש את המנדט שלנו לחקור ולהפיץ ידע על השואה, אנטישמיות, רצח־עם והפרות זכויות אדם הקשורות לכך, כמו גם על מצבם של מיעוטים בנורבגיה".
"הובטחו לנו דברים כאזרחי המדינה וכיהודים שיש להם היסטוריה מסוימת", אומר לייף קנוטסן, פעיל בקהילה היהודית במדינה. "כל זה קרס תוך שעות ב–7 באוקטובר". קנוטסן מדבר על הפער בין הציפיות מהחברה הנורבגית — על ערכיה הדמוקרטיים והליברליים — לבין המציאות כפי שחווים אותה היהודים במדינה בפועל. היו אמנם סימנים מקדימים, הוא אומר, כמו איומים, התפרעויות והתבטאויות אנטישמיות בתקופות של מבצעים צבאיים ישראליים בעזה ובלבנון. "למרות ההתרחשויות האלו, היתה תחושה שאנחנו מוגנים. אבל כבר ב–7 באוקטובר הבנו שהחוזה החברתי לא יכובד. זו מציאות קשה מכיוון שאנחנו בקושי מחזיקים מעמד גם ככה. המוסדות של הקהילה מוחזקים בהתנדבות, הלחץ עליהם גדול והמשימה להמשיך לקיים אותם קשה. אחרי 7 באוקטובר קיימתי משאל בקרב יהודים נורבגים. מתוך 150 איש, כמחצית אמרו שהם שקלו לעזוב את המדינה. יותר מ–90% מהם אמרו שהרשויות בנורבגיה לא מבינות מהי אנטישמיות".
קנוטסן מספר על סממנים לקהילה בטראומה, שחווה תקשורת עוינת מאוד, התבטאויות בלתי נסבלות, הצקות והטרדות. "אם הקהילה היהודית תיעלם מנורבגיה זו תהיה טרגדיה", הוא אומר. "זו תהיה אפיזודה עצובה אחת מרבות בהיסטוריה היהודית, אבל זו תהיה קטסטרופה עבור נורבגיה. אני מודאג. לא כיהודי דווקא, אלא כפטריוט נורבגי".
"משהו נשבר ב–7 באוקטובר", אומר גם פרופ' ברקה. "יהודי נורבגיה מרגישים היום פגיעים ונבגדים. כל הזמן אומרים להם מה הם אמורים לחשוב על הסכסוך. אם הם עצמם לא מגנים את ישראל, מסבירים להם שהם 'יהודים בצורה לא נכונה'. יש כאן אנשי ציבור ופוליטיקאים שתומכים בחמאס, וגם ימין קיצוני וניאו־נאצים שתמכו בטבח ב–7 באוקטובר. לכן זה לא מפתיע שיהודי נורבגיה שואלים את עצמם על מקומם בחברה הנורבגית".
טורקל ברקה. צילום: CF – Wesenberg/Kolonihaven.no
ברקה מסביר כי שורשי העוינות הנורבגית כלפי ישראל התחילו בסוף שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70. "אחרי מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, העמדה הנורבגית הברורה היתה התנגדות לאנטישמיות ותמיכה במדינה היהודית הצעירה", הוא אומר. "עם זאת, עמדות פרו־פלסטיניות החלו לצבור תאוצה אחרי מלחמת ששת הימים, ותנועות שמאל פרו־פלסטיניות, כולל קבוצות מרקסיסטיות, ניסו לדחוף את השמאל המתון הסוציאל־דמוקרטי לכיוון הזה. למרות שמגמות דומות התרחשו במדינות אחרות, ישנם גורמים ייחודיים לנורבגיה שהובילו לכך שכל השמאל הנורבגי אימץ את הגישה הזאת. מסוף שנות ה–70, במשך 20 שנה, נורבגיה שלחה יותר מ-20 אלף חיילים לשירות בכוחות יוניפי"ל בלבנון. זה יצר תחושה בקרב הדור הזה שנורבגיה מחזיקה בידע ייחודי על האזור. אני רואה זאת כיוהרה נורבגית. אפשר להוסיף לזה את המעורבות הנורבגית בהסכמי אוסלו. כשההסכמים הללו קרסו, התנועה האנטי־ציונית פשוט יצאה משליטה".
לדברי ברקה, הגורם הייחודי ביותר בנורבגיה הוא ההשפעה של האיגודים המקצועיים על עיצוב מדיניות החוץ של המדינה. "יותר ממיליון נורבגים, כחמישית מהאוכלוסייה, הם חברים באיגודים המקצועיים. בעשורים האחרונים איגודים אלו טיפחו תרבות מאוד אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית. תנועה זו קשורה קשר עמוק למפלגת העבודה הנורבגית, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה אידיאולוגית. זה נותן לאיגודים השפעה רבה על מדיניות החוץ של נורבגיה". האנטי־ציונות הזאת, אומר ברקה, הפכה לסוג של אנטישמיות.
בעיני פרופ' קתרין ת'ורלייפסון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אוסלו, בנורבגיה יש בעיה של ממש בהבנה של האנטישמיות מהסוג החדש, זו הקשורה לישראל. ת'ורלייפסון, שחיה בעבר בישראל ודוברת עברית, מסבירה שיהודים במדינה נמצאים במצב פגיע ונתקלים באנטישמיות בסביבות רבות — בתקשורת, ברשתות חברתיות ובמרחב הציבורי. ת'ורלייפסון, שחוקרת את החיים היהודיים בנורבגיה במאה ה–21, גילתה דעות קדומות רבות על יהודים ועל ישראל. בסקר שערכה באחד ממחקריה, מחצית מהמשיבים סברו שהיחס של ישראל לפלסטינים לא טוב יותר מזה שהיהודים זכו לו בשואה.
קתרין ת'ורלייפסון , צילום: University of Oslo
לפי ת'ורלייפסון, השיח הפוליטי במדינה משחק תפקיד מכריע. "נורבגיה היא מדינה קטנה והשיח הפוליטי שלה עדיין בהתהוות. יש בה קונפורמיות, מחסור בקולות מגוונים שמבטאים חוויות שונות, וחסרים לה כלים דמוקרטיים להגנה על מיעוטים". לדבריה, בפוליטיקה הנורבגית יש גישה מאוד פרו־פלסטינית. בחוגים אקטיביסטיים מסוימים מתקפת חמאס נחשבת התנגדות לגיטימית, והמילה "טרור" לא נאמרת במקומות שבהם היא צריכה להיאמר. הקונפורמיות הנורבגית מסתירה את האנטישמיות הקשורה לישראל ואת הדיסאינפורמציה והאלימות הפוליטית שמתדלקת אותה".
יום האישה באוסלו, שבו פעילים יהודים התקבלו בשנאה. צילום: Pål Holden
"אני חי כאן, ילדיי ונכדיי חיים כאן, ואני מודאג מאוד", אומר אילן שרוני, שחי בנורבגיה מאז 1988 ומתגורר בעיר סטבנגר בדרום־מערב המדינה. שרוני מזהה את התקשורת הנורבגית כאשמה עיקרית. "זה יום־יום בטלוויזיה כבר עשורים. מי שלא מגנה את ישראל מגונה כתומך ברצח־עם. הכל פשוט התפוצץ אחרי 7 באוקטובר. הגישה האנטי־ישראלית, שהיתה תמיד חלק מהפוליטיקה הפנימית, עכשיו הפכה להיות ממארת".
"כשאני מדבר עם אנשים שמגלים שאני מישראל, הם מפסיקים לדבר או אפילו נחנקים", מוסיף יניב, מרצה באקדמיה שחי באוסלו ועובד בעולם האמנות, "אחר כך הם לפעמים חוזרים להתנצל". לדבריו, כבר אמרו לו שישראל היא מדינת פשע שבכלל לא צריכה להתקיים.
בשבוע שעבר, לקראת ציון אירועי 7 באוקטובר, תוגברה האבטחה סביב מוסדות יהודיים במדינה. מול עצרות הזיכרון שנערכו באוסלו ובברגן נערכו הפגנות פרו־פלסטיניות. באוסלו הוצבו דגמים של טילי קסאם בצבעי ירוק, לבן ואדום. בברגן, בהפגנה שנערכה תחת הכותרת "שנה לשיטפון אל־אקצה", שרפו מפגינים דגלי ישראל. המשטרה ביקשה ממשתפי עצרות התמיכה בישראל לא להתקבץ בקבוצות כי יהיה "קשה להגן עליהם". בקהילה היהודית יש רבים שמבינים את הביקורת על ישראל. ובכל זאת, ב–8 במרץ, ביום האישה הבינלאומי, קבוצה של פעילות ופעילים יהודים קיוו שלמרות הביקורת, הם יוכלו להפגין בסולידריות עם נשים ברחבי העולם באירוע גדול שתוכנן באוסלו.
יעל נילסן, שהיתה פעילה במאמץ הבינלאומי להשבת החטופים, יצרה קשר עם המארגנים וביקשה להצטרף. יחד עם חברותיה, ביקשה להעלות למודעות את מעשי האונס שבוצעו ב–7 באוקטובר ואת מצבם של הישראלים והישראליות שנחטפו על ידי חמאס. "הדברים האלה כמעט ולא נדונים בתקשורת הנורבגית", אומרת נילסן. "חשבנו שדרך הצטרפות לאירוע הגדול של יום האישה, נוכל להכניס לשיח הנורבגי את נושא האלימות המינית ואת המצב הנורא של הישראלים שנחטפו".
לא היה נראה שתהיה בעיה. אחת הסיסמאות שהוחלט עליהן בהפגנה עסקה במאבק בשימוש באונס כנשק, כך שהיתה התאמה בין התכנים של ההפגנה לבין מטרות הקבוצה של נילסן. "ובאמת, כשיצרתי קשר עם המארגנים, הם אמרו שהתוכנית כבר נקבעה, אך שנוכל להצטרף לקבוצה שתצעד תחת הסיסמה 'להילחם באונס כנשק'. כדי להיות בטוחה, וידאתי שהמארגנים יודעים שנישא תמונות של הנשים שנחטפו, וגם ביקשתי אישור לכך שסידורי האבטחה ידאגו לכך שנהיה בטוחים עם הסמלים היהודיים שלנו. הכל נראה מסודר".
הקבוצה הורכבה מכ–40 עד 50 אנשים, רובם יהודים מקומיים, ישראלים וכמה תומכים. נילסן וידאה שאיש לא נושא דגלי ישראל ושהמסר ברור לכולם. "היה חשוב לנו להתמקד באלימות המינית, לכן לא נשאנו דגלי ישראל. אבל כדי לזהות את הנשים כישראליות, היה לנו באנר כחול־לבן עם הסיסמה '#MeToo Unless you're a Jew' בליווי גרפיקה של מגן דוד עשוי מתחתוני נשים ומשולש של דם ששימש בהפגנות דומות ברחבי העולם".
הקבוצה היתה מודעת לכך שהיא עשויה להיתקל בעוינות. "הסמלים שלנו לעתים קרובות מעוררים שנאה ותוקפנות בנורבגיה", היא אומרת. "יש כאן קהילה מוסלמית גדולה, ובתקופה ההיא התקיימו הפגנות יומיומיות נגד ישראל. חלקן חצו את הקו הדק בין עמדות אנטי־ישראליות לאנטישמיות. אז דאגנו, אבל קיבלנו אישור מהמארגנים, ומכיוון שלא ייצגנו את ישראל וההפגנה היתה אמורה לעסוק במשהו שכל נורבגי יכול להסכים עליו — התנגדות לשימוש באלימות נגד נשים כנשק — קיווינו לטוב".
התגובה העוינת הגיעה מיד. בהתחלה סירבו להכניס אותם לאירוע, והם נאלצו להוכיח כי קיבלו מהמארגנים אישור להשתתף. "אחד המארגנים המשיך לצעוק ולקלל, ואז לקח את אחד מהשלטים שלנו והשליך אותו על הקרקע", נזכרת נילסן. "אחרי שהמשטרה וידאה שהוא לא יתקרב אלינו, עוד ועוד מהמארגנים אמרו לנו שהמסר שלנו מנוגד למסרי האירוע. הם הסתכלו עלינו בשנאה ושאט נפש והתחילו לצעוק שאנחנו ציונים ופשיסטים. ואז הקהל הצטרף עם סיסמאות וצרחות קצובות שכבר התרגלנו להיתקל בהן: 'רוצחים", 'לא לציונים ברחובות שלנו' ו־'מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית'".
"נמנענו מלהיכנס לעימות ישיר", מספרת נילסן, "והנחינו את הקבוצה שלנו לא להתפזר ולא לענות. אבל כשהאווירה התחממה, חלק מהמפגינים האחרים, נורבגים, נשים וגברים בגילי, התקרבו מאוד לחברי הקבוצה ולחשו להם באוזניים", ממשיכה נילסן. "הם לחשו דברים כמו 'רוצח ילדים' ו'סקאדדייר' (מזיקים או טפילים בנורבגית)". "צעקו עליי קריאות אנטי־שראליות בעבר", אומרת נילסן, "אבל הפעם זה היה שונה מאוד. השנאה הגיעה מצד אנשים שחשבתי שאנחנו חולקים איתם ערכים בסיסיים. התחושה היתה של ביטול שלנו כבני אדם. לא היינו נשים וגברים, אלא התגלמות של רוע".
בדנמרק, בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד מעדיפים שלא להתערב בענייני הפנים בישראל, אך החששות מורגשים — גם מקרב תומכיה: "אם ישראל תיחשב פחות דמוקרטית, טיעוני תנועות החרם יתחזקו"
"אני עוקב מקרוב אחרי מה שמתרחש בישראל ורואה שמדברים שם אפילו על מלחמת אזרחים", אומר לארס ראסמוסן, חבר מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית בדנמרק על ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלתו של בנימין נתניהו. "ישראל היא דמוקרטיה, היו לה חמש מערכות בחירות בזמן קצר בעוד אצל השכנים שלה אין בחירות בכלל. עם זאת, כסוציאל־דמוקרט וכחילוני, אני חושב שזה יהיה חבל אם ישראל תשתנה כתוצאה מהימין הקיצוני שעולה להר הבית ומנסה לכפות את חוקי הדת על אזרחי המדינה. חשוב שישראל תישאר דמוקרטיה למרות הימין הקיצוני".
בשבועות האחרונים הביעו מנהיגים במערב אירופה את דאגתם מההפיכה המשטרית בישראל. אתמול (שני) שוחח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם נתניהו וגם הביע את דאגתו ואמר שהוא מקווה "שתימצא נוסחה לפשרה". ראסמוסן ביטא את קולותיהם של נבחרי ציבור מהמדינות הנורדיות שמצטרפים כעת למקהלת המודאגים הבינלאומית. ברוב המקרים, הביקורת מצד המדינות הנורדיות עדיין עדינה, בין השאר מכיוון שלא מדובר בנציגי מפלגות המגלות עוינות לישראל באופן מסורתי, אלא דווקא בכאלו הנחשבים לתומכי ישראל מובהקים.
ראסמוסן כיהן כחבר פרלמנט בדנמרק ובפרלמנט של ארגון מועצת אירופה ונחשב לידיד ישראל ואף זכה בשנה שעברה בפרס ירושלים שהוענק לו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. "המגמות הקיצוניות קיימות במדינות רבות, כולל בדנמרק ובארה"ב בימי נשיאותו של דונלד טראמפ", אמר ראסמוסן ל"הארץ", "אני לא חושב שיחסי ישראל ודנמרק ייחלשו (בגלל ההפיכה המשטרית), אבל טוב שיש מי שמבקר ומפגין נגד העלייה בכוחו של הימין הקיצוני". משרד החוץ הדני סירב לענות על שאלות או להגיב באופן רשמי להתפתחויות האחרונות בישראל.
בנורווגיה, לעומת זאת, מזכיר המדינה של שרת החוץ באוסלו, ארלינג רימסטד, שוחח עם "הארץ" ולא נרתע מהצגת עמדה ברורה. "אנחנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בישראל", אמר רימסטד, "חלק מהחקיקה שהציגה הממשלה החדשה היא בעייתית ביותר ואם תעבור בכנסת עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית. יהיו לכך השלכות גם על הפלסטינים הרבים החיים באזורים שנכבשו על ידי ישראל, ועל הפלסטינים הכלואים בישראל".
בשנת 2000 נרצחו ונאנסו שתי ילדות, בנות 8 ו-10, סמוך לבתיהן. שני חשודים בביצוע הפשע נעצרו, הורשעו ונאסרו, אך רק שנים ארוכות לאחר מכן התגלה מה באמת קרה – ואיך תקשורת מגויסת, משטרה רשלנית ודעת קהל אגרסיבית הביאו למאסר של אדם חף מפשע. בחודש שעבר הוא שוחרר.
אזור בנהיה (Baneheia), צפונית לעיר קריסטיאנסנד שבדרום נורווגיה, הוא אזור המושך אליו מבקרים רבים בזכות האגמים הפסטורליים ושבילי ההליכה והריצה בין יערות והרים. במאי 2000 הגיעו לאחד האגמים שתי ילדות צעירות — לנה סלוגדל פאולסן, בת עשר, וסטינה סופי אוסטגרד סורסטרונן, בת שמונה — חברות טובות שגרו כמה מאות מטרים מהאגם.
כשלא חזרו לבתיהן גם שעות לאחר מכן, דיווחו ההורים למשטרה על היעלמותן ועוד באותו לילה החל מבצע חיפושים אחריהן. למחרת הצטרפו מאות מתנדבים, שנעזרו בכלבי חיפוש, מסוקים, יחידות כיבוי אש, מטפסי הרים וצוללנים, ובסופו של דבר הצטרפו גם יחידות מצבא נורווגיה. יומיים אחרי שנעלמו השתיים, נמצאו הבגדים שלהן מוכתמים בדם. שעות לאחר מכן נמצאו גם הגופות. זה היה תרחיש הבלהות שכולם חששו ממנו — הילדות עברו תקיפה מינית אכזרית, נחנקו ונרצחו בדקירות סכין. נורווגיה כולה שקעה באבל.
"כמו כל אחד שחי כאן בתקופה הזו, אני זוכר את הימים והשבועות האלו היטב", מספר פר ארנה קלבק, מנהל ההחלטות המערכתיות של ה–NRK, תאגיד השידור הציבורי של נורווגיה, "היתה תחושה של הלם ואסון, לא רק למשפחות, למכרים ולשכנים, אלא לעיר כולה ולמדינה כולה. עד אז לא היו כאן מקרים של חטיפה, אונס ורצח של ילדים, בטח לא של שתי ילדות צעירות. כשנודע שמצאו את הגופות, זה היה הסיפור המרכזי בחדשות למשך כארבעה חודשים". החודשים שלאחר הרצח התמקדו בחקירה. ראש הממשלה ושר המשפטים דאז הבטיחו שיעשו הכל כדי לפענח את הרצח. תיאוריות נבחנו, עדים נחקרו וכבר בראשית הדרך נתגלעו חילוקי דעות בין המשטרה המקומית ושירות החקירות הפליליות הלאומי — הראשונים טענו שסביר להניח שמדובר בשני רוצחים, והאחרונים התמקדו ברוצח בודד.
בספטמבר, ארבעה חודשים לאחר הרצח, בוצעו שני מעצרים. שערות ערווה שנמצאו בזירה תאמו לדנ"א של החשוד הראשון, יאן הלגה אנדרסן, צעיר בן 19 ללא עבר פלילי. העצור השני, וויגו קריסטיאנסן, בן 21, היה חברו של אנדרסן. הוא הופלל על בסיס עדותו של אנדרסן שטען שחברו איים עליו ולכן ביצע את הפשע. על פי אנדרסן, היה זה קריסטיאנסן שאנס ורצח את סטינה בת השמונה, וחברו אף הכריח אותו לרצוח את לנה בת העשר. מאוחר יותר התברר שקריסטיאנסן תקף בעבר קטינים וסבל מבעיות נפשיות. הוא אף הודה בחלק מהתקיפות במהלך המשפט אך הכחיש כי היה מעורב באונס וברצח שתי הילדות. אולם דעת הקהל כבר שוכנעה באשמתו וראתה בו פסיכופט רצחני. בכלי התקשורת הוא כונה "התגלמות הרוע המוחלט". בסופו של דבר, הוגש כתב אישום זהה נגד השניים, בגין אונס ורצח בכוונה תחילה. כשהבין שההוכחות נגדו הן חד־משמעיות, אנדרסן הודה באונס אחד ובסעיף אישום אחד של רצח מדרגה שנייה. הוא נידון ל–19 שנות מאסר, ושוחרר כבר ב–2015.
קריסטיאנסן, שדבק בהכחשותיו, קיבל את העונש המקסימלי שמאפשר החוק הנורווגי — 21 שנות מאסר. למעשה, הוא היה האדם הראשון בהיסטוריה המודרנית של נורווגיה שקיבל עונש כזה. בשנותיו בכלא הוא המשיך לטעון שהוא חף מפשע, אך בשנים הראשונות לא היה כמעט מי שיקשיב. בעשר השנים האחרונות דברים השתנו. ספרים, כתבות בתקשורת, סדרות טלוויזיה ופודקאסטים התפרסמו במקביל למאבק המשפטי של קריסטיאנסן ומשפחתו. הספקות לגבי הרשעתו עברו ממעגל מצומצם של אוהדים למעגלים רחבים יותר. המערכת המשפטית אמנם דחתה, פעם אחר פעם, את טענותיו לחפותו — ואפילו ביקשה להאריך את מאסרו בארבע שנים נוספות — אבל גילויים על מחדלים, העלמת ראיות וטעויות של המשטרה והתביעה היטו בסופו של דבר את הכף.
בפברואר 2021, יותר מ–20 שנה לאחר שקריסטיאנסן נעצר, המשפט נפתח מחדש. כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר ניסיון אחרון של המערכת המשפטית להשאיר אותו בכלא, קריסטיאנסן כבר היה בבית. הזיכוי הסופי הגיע בחודש שעבר, ולווה בהתנצלות של ראש התביעה, יורן סיגורד מאורוד, המשטרה ושרת המשפטים — שאף הודיעה על הקמת ועדת בדיקה בנושא. קלבק, מתאגיד השידור הנורווגי, טוען שלתקשורת היה תפקיד מרכזי בגיבוש הדעה הפופולרית על קריסטיאנסן. "אנחנו ב–NRK נמצאים בימים אלו באמצע בדיקה יסודית של הסיקור שלנו מאז שנת 2000", אמר בשיחה עם "הארץ", "קשה לומר בוודאות איך הסיקור התקשורתי השפיע על השופטים, אבל אני בטוח שלאופן שבו קריסטיאנסן והיחסים שלו עם אנדרסן תוארו בתקשורת היה חלק חשוב".
לדבריו, היו כמה סיבות לכך שאשמתו של קריסטיאנסן התקבעה בדעת הקהל — טעויות של המשטרה, התעלמות בית המשפט מראיות שהטילו ספק באשמתו, ועבודה טובה של עורך הדין של אנדרסן, שחיזק את הנרטיב המשטרתי לפיו קריסטיאנסן היה החשוד האגרסיבי והדומיננטי, לעומת אנדרסן החלש והנגרר. "לתקשורת לא היתה גישה למסמכי בית המשפט בשנים הראשונות", הוסיף קלבק. "העיתונאים האמינו למערכת, והניחו שהיא לא טועה אחרי דיונים חוזרים ונשנים בערכאות רבות. אבל מעבר לכך, לחברה הנורווגית היה צורך לדעת שמי שביצעו את הפשע יושבים בכלא".
לדבריו, רק ב–2012, כשהתקשורת קיבלה גישה לחלק מהמסמכים, הנרטיב הזה החל להשתנות. "השינוי הגדול קרה ב–2017, כאשר העיתונאי ביורן אולוב יהר פרסם ספר על המקרה (הספר "רציחות בבנהיה – שני סיפורים, אמת אחת" הגיע למסקנה שקריסטיאנסן זכאי והרוצח היחיד היה אנדרסן, ד.ס)", הסביר קלבק. לאחר פרסום הספר, דברים החלו להשתנות: יותר ויותר אנשים שאלו שאלות ביקורתיות, ורבים יותר הביעו עניין בסיוע לקריסטיאנסן.
ב–2012 מונה עורך הדין ארביד חודין לראש צוות ההגנה שלו. "קריסטיאנסן הורשע מלכתחילה על סמך טעות בניתוח הדנ"א", אמר חודין ל"הארץ". לדבריו, "רק אחרי שהתיק נפתח שוב ב–2021 ומשטרת אוסלו ניתחה מחדש את הדנ"א, הם גילו שהדנ"א של אנדרסן היה היחיד שנמצא על הקורבנות — הדיבור על דנ"א נוסף היה פשוט המצאה". חודין הוסיף כי בדגימה השנייה נמצא דנ"א המתאים ל–56.4% מהאוכלוסייה הנורווגית, והוא יכול היה להתאים לכל אחד מאנשי בית החולים או המשטרה.
מעבר לכך שהמעצר הראשוני של קריסטיאנסן היה מבוסס על דנ"א לא רלוונטי, ושהמשטרה שיקרה בדבר קיומו, חודין מצביע על שורת מחדלים נוספים. אלו כוללים כשל בחקירה המשטרתית הראשונית של אנדרסן, שבה הוצע לו להפליל את קריסטיאנסן עבור הקלה בעונשו; התעלמות המשטרה מעדותה של אימו של קריסטיאנסן, שטענה שהוא היה בבית בזמן הרצח; וכן מראיות לפיהן הטלפון הנייד של קריסטיאנסן היה בשימוש בזמן הרצח, ושמבחינה טכנית השיחה לא יכולה היתה להתקיים מזירת הפשע.
"ראינו את הבעיות האלו בכמה מקרים בנורווגיה", הוסיף חודין, "המשטרה מחליטה מי אשם הרבה לפני שיש ראיות. רק אחר כך היא מתחילה לנתח את הראיות כדי להוכיח שהיא צודקת. במצב כזה תמיד יהיו בעיות: המשטרה מחליטה שהראיות המזכות את החשוד הן מוטעות ושאר הראיות הן טובות. כך יוצרים סיפור שקרי, ומתחילים להוכיח אותו". לדבריו, המקרה של קריסטיאנסן ומקרים נוספים של הרשעות מוטעות פגעו באמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק, אך הוא מאמין שהדברים יתוקנו, עכשיו ששרת המשפטים החליטה לבדוק את הנושא.
קריסטיאנסן, בן 43, מנסה כיום להתחיל את חייו מחדש. "בתקופת מאסרו, קריסטיאנסן היה אהוד מאוד בכלא — למרות שהוא היה בכלא השמור ביותר במדינה, והוא ישב שם על תקיפה מינית של ילדים", אמר חודין. "הוא דיבר עם אסירים וסייע להם, הוא למד מלאכות שונות, עבד קשה וקיבל אישור לחופשות. אני זוכר שכשהוא השתחרר ואביו הגיע לאסוף אותו מהכלא, כל האסירים עמדו ומחאו לו כפיים. זה היה רגע מיוחד מאוד".
לדברי עורך דינו, קריסטיאנסן מוקף כעת במשפחתו שמטפלת בו היטב. "הוא חי עם ההורים אבל הוא מעסיק את עצמו, נפגש עם אנשים, רוכב על אופניים ומתאמן", אמר חודין. בשל הליקויים בהרשעתו, המדינה פיצתה את קריסטיאנסן בעשרה מיליון כתר נורווגי (יותר מ–3.5 מיליון שקלים) על אובדן 21 שנות עבודה. חודין מאמין, על סמך מקרי עבר, כי הוא עשוי לקבל עוד 60 עד 70 מיליון כתר נורווגי בהמשך. בשלב זה, קריסטיאנסן לא מתראיין לתקשורת, ולדברי עורך דינו, בעתיד הנראה לעין הוא יתרכז בקיום אורח חיים רגוע, במציאת עבודה ובטיולים.
"שיטות המשטרה בתחילת הדרך היו ממש מחדל", אמר קלבק. "מרכיב נוסף במה שקרה הוא הוועדה שמחליטה אם לפתוח מחדש תיקים, המורכבת ממספר קטן של אנשים שצריכים לנתח אלפי מסמכים. יש לוועדה רק אדם אחד או שניים שמכינים את התיקים לדיון, ובמקרה של קריסטיאנסן זה היה אותו אדם שהכין את התיק פעם אחר פעם והמליץ לדחות את העתירות, עד הפעם האחרונה שבה היה זה אדם אחר ואז גם העתירה התקבלה". קלבק לא מאמין שהיתה למשטרה כוונה זדונית. לדבריו, "כולם רצו להאמין שזו האמת, ולכן הם לא ראו את הפגמים בתהליך. החברה הפכה את וויגו קריסטיאנסן לרוצח, ובסופו של דבר התפיסה הזו השפיעה גם על עמדת מערכת המשפט. בגלל הטעות בניתוח הדנ"א הם חיפשו שני רוצחים, העבר הבעייתי של קריסטיאנסן היה ידוע, וזה נראה לכולם הגיוני".
עכשיו, עם זיכויו של קריסטיאנסן, יעמוד אנדרסן תחת חקירה מחודשת, בחשד לרצח ואונס. התביעה תחליט בשבועות הקרובים אם להגיש נגדו כתב אישום. מאז שוחרר לפני כשמונה שנים, אנדרסן שינה את שמו, חי במקום לא ידוע ומסרב לדבר עם התקשורת. "אנדרסן והשקרים שלו, לצד כשלי המשטרה, הם הסיבה שוויגו ישב בכלא 21 שנה", אמר חודין. "המשטרה חייבת לפתוח את התיק נגד אנדרסן". משרד התובע הראשי בנורווגיה סירב להגיב לדברים, עקב החקירה נגד אנדרסן.
עשור לפני הפלישה לאוקראינה, ועוד בטרם נכנסו כוחותיו של פוטין לחצי האי קרים, חזו הסופר יו נסבו והבמאי אריק סקיולדביירג מלחמה באירופה עם הסדרה "כיבוש". בראיון מספר הבמאי הנורבגי על הדומה והשונה בינה ובין המציאות, על החתירה שלו נגד הייצוג הרוסי הקלישאתי וגם על המוסר הנורדי הכפול בכל הנוגע למשבר האקלים.
באמצע מרץ פירסם "הניו יורק טיימס" מאמר מאת העיתונאי תומס פרידמן על מרכיב ההפתעה במלחמה באוקראינה. על פי פרידמן, הנשיא פוטין הוא זה שמופתע לרעה, בין השאר מעוצמת ההתנגדות האוקראינית ומתגובת הנגד הנחושה של אזרחים ומדינות במערב. מצד אחר, רבים במערב הופתעו גם הם מעצם הפלישה הרוסית והאכזריות חסרת הרחמים שלה. "יהיו הפתעות נוספות", מבהיר ומזהיר פרידמן בסיפא של מאמרו, "והן לא כולן יהיו טובות". במדינות אירופה הפתעת הפלישה לאוקראינה לא היתה רק טעות גיאו-פוליטית או חוסר הבנה של מדיניות החוץ הרוסית, היא תוצאה של עשרות שנות שלום. מיליונים רבים מאזרחי אירופה, כולל רבים ממעצבי המדיניות שלה, פשוט לא חוו בימי חייהם אזעקות, הפגזות או כיבוש. הם לא היו מסוגלים לדמיין התקפה על מדינה שיש בה דמוקרטיה ושוק חופשי, הם האמינו בקלישאה הידועה ששתי מדינות שיש בהן מקדונלד'ס לא יילחמו זו בזו, ובחלומותיהם הפרועים ביותר הם לא ראו גל פליטים המורכב מאנשים הנראים, מתלבשים ומתנהגים ממש כמותם.
אבל את מה שפיספסו רבים מהמדינאים והעיתונאים באירופה ראו כמה מיוצרי הטלוויזיה ביבשת. הסדרה הנורבגית "כיבוש", שעונתה הראשונה שודרה ב-2015, היא אחת הדוגמאות הבולטות. נקודת המוצא שלה היא הקמתה של ממשלה נורבגית על ידי מפלגה ירוקה, שנבחרת אחרי שהאומה נותרת מוכה עקב אסון אקלימי. הממשלה החדשה נחושה להפסיק להפיק ולייצא נפט וגז טבעי כדי להציל את העולם, אבל היא מעוררת עליה את זעמם של האירופאים התלויים באספקת אנרגיה נורבגית. בשלב זה נכנסים הרוסים לתמונה, ובתיאום עם האיחוד האירופי חוטפים את ראש הממשלה הנורבגי, גורמים לו לשנות מדיניות ומחדירים למדינה את אנשיהם המתפעלים ומשתלטים על שוק האנרגיה. במקביל הם מתחילים להפעיל את כובד משקלם גם על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה המקומית.
גם אם "כיבוש" זכתה להצלחה בתחילת דרכה, העלילה שלה לא נראתה סבירה במיוחד – כיבוש רוסי של נורבגיה נחשב ב-2015 ליותר מסתם בדיון. זה היה מדע בדיוני. בנורבגיה צריך להיות היום בן יותר משמונים כדי לזכור משהו מהפעם האחרונה שבה המדינה היתה מעורבת במלחמה, ועד לא מזמן צריך היה להיות בעל דמיון פורה או פסימיסט קיצוני, שלא לומר פרנואיד, כדי לדמיין כובש זר המשתלט על הממלכה הנורדית. היום דברים השתנו. גם אם ברור שהתסריט של "כיבוש" הוא קיצוני, הוא מבוסס על סדר עולמי חדש שלפיו השתלטות של מדינה אחת על מדינה אחרת, מסיבות כלכליות המבוססות על משבר אקלים ומחסור באנרגיה, היא לכל הפחות אפשרות.
"הרעיון הראשוני היה של הסופר יו נסבו", מספר אריק סקיולדביירג, אחד מיוצרי הסדרה. "אני וקריאנה לונד, שכתבה יחד איתי את התסריט, לקחנו את הרעיון הבסיסי שלו ועשינו לו דרמטיזציה לסדרת טלוויזיה". סקיולדביירג מספר שנסבו הגה את הרעיון כבר ב-2008 והוא עצמו הוכנס לעניינים ב-2012, לאחר שהפרויקט עבר כבר כמה שלבים של מימון ופיתוח. "קראתי על הרעיון בעיתון, הוא נשמע מעניין מאוד וכשהמפיקים יצרו איתי קשר וביקשו שאכתוב ואביים, אמרתי כן מיד", הוא מספר. "חשבתי שהרעיון לעסוק בתגובה האנושית לשינוי פוליטי פתאומי, כמו כיבוש, הוא רעיון נועז. אחרי זה הדברים התגלגלו מהר. מכיוון שהיה קל למצוא מימון לפרויקט, אולי בגלל שנסבו הוא סופר פופולרי מאוד, הצילומים לא התעכבו והמשימה שלנו ככותבים היתה קצת כמו לרוץ לפני רכבת ההפקה. בעונה הראשונה כתבנו אפילו תוך כדי הצילומים".
המציאות מחקה את האמנות
מה שהפך את הפרויקט למעניין אפילו יותר היתה העובדה שממש עם תחילת הצילומים, בתחילת 2014, הצבא הרוסי פלש לקרים והרוסים סיפחו את חצי האי. "מבחינת ההפקה, הנסיבות ההיסטוריות היו יתרון", אומר סקיולדביירג, "היינו פותחים עיתון בבוקר ומקבלים תחקיר שמסביר איך כיבוש נראה בעולם האמיתי".
כיבוש נורבגיה בסדרה שסקיולדביירג כתב וביים איננו דומה בדיוק למה שהתרחש בקרים ב-2014, או למה שמתרחש באוקראינה כעת. הדברים גם אינם סטטיים בסדרה עצמה. הרוסים חודרים למרקם החיים הנורבגי באופן מדורג, מתוחכם וזמני לכאורה. בתחילת הדרך אין הפגזות של אוכלוסייה אזרחית, חיי היומיום נמשכים כרגיל, ערים אינן משוטחות ואין טנקים ברחובות. הכיבוש מתנהל מאחורי הקלעים באיצטלה כלכלית. הדמויות המושפעות ממנו באותו שלב ראשוני הן בעיקר אלו הנמצאות במרכז הזירה הפוליטית – דיפלומטים, פוליטיקאים ועיתונאים – וכאלו המרוויחות או מפסידות ממנו באופן ישיר – משתפי הפעולה עם הרוסים ואלו המתנגדים באופן אקטיבי ונרדפים על כך. בעבור הרוב, הרוסים הם רק עוד משהו שמדברים עליו בחדשות. למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, "כיבוש" מציירת דיוקן אמין, מטריד ומלא ניואנסים של התגובה האנושית להשתלטות של כוח עוין על מדינה ריבונית.
"הסדרה בוחנת כיצד פרטים מתנהגים כאשר המדינה שלהם נכבשת, בכל צורה שהיא, על ידי כוח זר", אומר סקיולדביירג. "זו סיטואציה שרבים בעולם כבר חוו, היא מעוררת הזדהות והיא מעלה את השאלה – מה אני הייתי עושה? האם הייתי בורח? האם הייתי מנסה להתאים את עצמי לנסיבות המשתנות?"
איך הרגשת כשהמציאות נעשתה דומה כל כך לתמונה הקודרת שיצרת?
"לאורך העונות נמשכתי בצורה קצת מוזרה לרעיון שהמציאות מחקה תרחישים שונים בדרמה שלנו. היום אני כבר לא מרגיש כך. האירועים האחרונים הם מעוררי צמרמורת. הם מפחידים מאוד. לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך וזו לא היתה שאיפה שלנו. כרגע זה רק מפחיד. אם עוקבים אחרי 'כיבוש' לאורך העונות, רואים שהסדרה הופכת ליותר ויותר אלימה. בהתחלה ראש הממשלה בסדרה, יספר ברג (הנריק מסטד), נוהג בדיוק הפוך מאיך שהנשיא האוקראיני, זלנסקי, נוהג עכשיו. זה דומה אולי למה שהאוקראינים עשו ב-2014. כלומר, ניסיון להימנע מאלימות כדי להציל חיי אדם. בסדרה ראש הממשלה נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא תחת מתקפה של מדינה חזקה בהרבה מבחינה צבאית ואין לו מוצא קל. עם זאת, לאורך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר מיליטנטי. זה מצב שדומה במידת מה למצבו של זלנסקי".
רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שבקרוב ימלאו לו 50 שנה, והמבצע הישראלי שנערך בעקבותיו, "זעם האל", הניבו אינספור ספרים וסרטים, עד לתקופה האחרונה ממש. גם מי שלא מרבה בקריאת ספרי ריגול ודאי מכיר, לכל הפחות, את הרקע לפרשה ואת המחדל הקולוסלי של "המוסד" בעיירה לילהאמר שבנורבגיה. ספרים וסרטים רבים תיארו את השתלשלות האירועים ועסקו במשמעויותיו הפוליטיות, אחרים עסקו בסיבות שהובילו אליו או בדמויות שנשלחו למשימת החיסול, שחלקן נתפסו, נשפטו, נכלאו בנורבגיה, ובעקבות מאמצי ישראל יצאו מהכלא אחרי זמן לא רב. אבל בכל אלו נשארה דמות אחת כמעט אנונימית לגמרי: אחמד בושיקי, הקרבן החף-מפשע של מסע החיסולים הישראלי. הוא ידוע רק כ"המלצר המרוקאי שנרצח בטעות". מי הוא היה? מה הוא עשה בנורבגיה? איך הוא קשור למוזיקה צוענית? ומה הוא השאיר אחריו?
בוקר אחד של ספטמבר בשנת 1994, זמן קצר לאחר שהמוזיקאי צ'יקו בושיקי נפרד מהלהקה המצליחה שהקים, "ג'יפסי קינגס", הוא קיבל שיחת טלפון לא צפויה. על הקו היתה נציגה של אונסק"ו והיא נשמעה בהולה: הארגון מקיים קונצרט מיוחד לציון יום השנה להסכם אוסלו בנוכחות שמעון פרס ויאסר ערפאת ובהשתתפות "הג'יפסי קינגס". אלא שעכשיו, בדקה ה-90, ולאחר ש-24,000 כרטיסים נמכרו, נודע שהלהקה החמיצה את הטיסה לאוסלו, האם בושיקי יסכים להופיע במקומה עם להקתו החדשה, "צ'יקו והג'יפסיז", וימנע פיאסקו? "אמרתי כן. באתי עם המוזיקאים שלי, הודענו לקהל ש'הג'יפסי קינגס' לא יכלו לבוא לבסוף אבל אני המייסד שלהם, ניגנו את 'במבולאו' ולהיטים אחרים של הלהקה, וזו היתה הצלחה גדולה", הוא נזכר. "בסוף ההופעה פרס וערפאת עלו לבמה ובירכו אותי. לחצתי להם את הידיים, והאחים שלי שחיים בפריז והגיעו גם הם להופעה צילמו את המעמד".
האירוע ההוא פתח לפני בושיקי מסלול שלא חשב עליו מעולם: הוא מונה לשגריר מיוחד לשלום מטעם אונסק"ו וקידם מסר של סובלנות ושלום בהופעותיו. אבל אם גם היום הוא מגדיר אותו בהתרגשות, כמעט באי אמון, כ"סיפור של גורל מיוחד", זה לא משום ש"ג'יפסי קינגס" החמיצו את הטיסה והוא הוזעק במקומם. הסיבה היא שללא ידיעתו של איש מהמעורבים, לא של אנשי אונסק"ו, לא של פרס וערפאת ולא של מי שהיה אמור לדאוג לשלומם, הגורל או המקריות הציבו את שני המנהיגים על במה אחת עם מוזיקאי שהוא אחיו של האיש שנרצח בידי שירותי הביון הישראליים משום שאלו טעו לחשוב שהוא פעיל בארגון טרור פלסטיני.
מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?
לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.
אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.
זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.
עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".
גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?
התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.
כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.
לעיתים קורה שגורלה של מדינה שלמה משתנה כתוצאה מאירוע אחד. כך קרה לנורבגיה כאשר התגלו בים הצפוני סימני נפט. זה היה בשנות השישים ונורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, רבות מההחלטות הפוליטיות שלה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.
במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".
במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.
ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".
אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.
פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.
סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.
הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).
למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.
מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.
אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".
הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.
אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".
רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.
הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".
פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.
אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.
וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.
קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".
"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.
מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.
קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.
"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר.
נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.
"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.
למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.
נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.
דיויד סטברו 