ממשלת שוודיה הורתה ב־2019 לגרש שישה איסלאמיסטים שנמצאו כבעלי קשרים לגורמים קיצוניים אלימים. הם ערערו ונשארו במדינה תחת מגבלות, אך תחקיר חשף שאחד מהם נשלח על ידי הרשויות לאוקראינה, שם הוא נלחם לצד הצבא נגד רוסיה ואף נפגש עם בכירים בקייב, בהם הנשיא זלנסקי.
ממשלת שוודיה החליטה באוקטובר 2019 לגרש מהמדינה שישה גברים שלטענת שירות הביטחון השוודי (SÄPO) היו חברים בזרמים איסלאמיסטיים קיצוניים שעודדו הצטרפות לארגונים אלימים ושאיימו על ביטחון המדינה. כל הגברים שעמדו בפני גירוש, שכונו "ששת האימאמים", חיו בערים שונות בשוודיה והיו אזרחי מדינות שונות – בעיקר מזרח תיכוניות – שהיגרו למדינה הסקנדינבית. חלקם היו פעילים במוסדות דתיים וחינוכיים של הקהילות המוסלמיות בשוודיה. השישה הגישו ערעור על גירושם וטענו שאם יגורשו, חייהם יהיו בסכנה בארצות המוצא שלהם. ערעורם התקבל והם נשארו בשוודיה תחת מגבלות שונות עד שהרשויות יוכלו לגרשם בעתיד.
אחד מהשישה הוא ויקטור גזייב, אזרח רוסי מצ'צ'ניה שהיגר לשוודיה ב־2009 והתיישב בעיר יבלה במזרח המדינה, כ־170 ק"מ צפונית לבירה סטוקהולם. מאז 2019, חייו של גזייב, בדומה לחייהם של המגורשים האחרים, הוגבלו מאוד – נאסר עליו לעבוד, הוא חויב להתייצב בתחנת משטרה באופן קבוע ונאסר עליו לצאת מגבולות אזור מגוריו. עם זאת, תוכנית תחקירים שוודית פרסמה אתמול (רביעי) תחקיר שחשף שלמרות כל המגבלות והצעדים המחמירים, גזייב שוהה במקום אחר לגמרי. לפי התחקיר, במקום להיות תחת עיניהם הפקוחות של שירותי הביטחון השוודיים, הצ'צ'ני האיסלאמיסטי נמצא באוקראינה מאז יוני 2023 ונוטל חלק פעיל במלחמה נגד רוסיה.
התחקיר שהתפרסם בתוכנית "משימת בדיקה" מראה ששירות הביטחון השוודי לא רק שלא מנע את היעלמות גזייב מהמדינה, אלא שבאופן מדהים למדי אף יזם אותה והוציא אותה לפועל. ה־SÄPO הכחיש את הסיפור. "זה התחיל מתוך עניין שגילינו בגורלם של 'ששת האימאמים'", אומרת יוהאנה קארלסון, העיתונאית שעומדת מאחורי התחקיר, בראיון שהעניקה ל"הארץ". "הגיעו לידינו ידיעות על גזייב שהובילו אותנו לבדוק לעומק את הסיפור שלו. בתחילת הבדיקה, מפיק התוכנית שלנו מצא התייחסויות אליו בתקשורת הצ'צ'נית בשם חדש שאימץ".
"גילינו שגזייב נמצא באוקראינה ואף שהוא בכלל לא דיבר עם התקשורת השוודית, הוא היה פתוח למדי בתקשורת הצ'צ'נית", אומרת קארלסון. "האדם שתואר בשוודיה כ'טרוריסט מיבלה' התגלה כעת כדמות חדשה לגמרי שתוארה כמעט כגיבור מלחמה באוקראינה. מצאנו אפילו תמונות שלו עם הנשיא וולודומיר זלנסקי ועם ראש המודיעין האוקראיני באירוע שבו בכירים אוקראינים ביקרו ביחידה הצבאית של גזייב. למעשה, גילינו שאדם שהיה בתחתית של התחתית של החברה השוודית הפך פתאום לדמות שמופיעה עם ההנהגה הבכירה ביותר באוקראינה ללא הסבר כיצד הוא בכלל הגיע לשם". יתר על כן, עלה בתחקיר, גזייב קיבל עיטור כבוד מאוקראינה על תרומתו למאמץ המלחמתי ברוסיה.
"הוברח לפולין ולגבול עם אוקראיני על ידי שירותי הביטחון השוודיים"
בשלב זה החל מסע עיתונאי שנמשך יותר מחצי שנה שבמהלכו נסעה קארלסון לאוקראינה, איתרה את גזייב ואף הצליחה לשכנע אותו לדבר איתה. הוא חשף בפניה ששירותי הביטחון השוודיים, שהיו אמורים לפקח עליו, עשו איתו הסכם לפיו הם יאפשרו לאשתו להישאר בשוודיה ויסייעו לו לעזוב את המדינה ולהגיע לאוקראינה. במהלך התחקיר איתרה קארלסון צ'צ'ני איסלאמיסטי נוסף, לום־עלי ארטסואב, השוהה בשוודיה שגם היה תחת פיקוח שירות הביטחון השוודי ושגם אותו ניסו גורמים בשוודיה לדחוף לעזוב את המדינה ולהצטרף למלחמה באוקראינה.
התחקיר מראה שבשלב מסוים שירות הביטחון השוודי וגם המודיעין הצבאי (MUST) הבריחו את גזייב לפולין ומשם לגבול האוקראיני, שם הוא חבר לאנשי הצבא המקומי שקיבלו אותו מידי השוודים. מסע מסוג זה לא היה יכול לקרות ללא סיוע של גורמים בעלי כוח פוליטי ומדיני בשוודיה משום שלגזייב אין דרכון ועומד נגדו צו מעצר של האינטרפול, ולכן עולה מהתחקיר ששוודיה הרשמית "ייצאה" את גזייב לאוקראינה תוך הפרה של שורה של חוקים בינלאומיים.
האם המקרה של שני הצ'צ'נים שתוארו בתחקיר היו יחידים למיטב ידיעתך או שמדובר במדיניות שוודית חדשה שמוחלת גם על אחרים, למשל המגורשים הנוספים מפרשת "ששת האימאמים"? "ככל שאנחנו יודעים, ניסיון להעביר אנשים לאוקראינה נעשה רק במקרים של גורמים בעלי רקע צ'צ'ני. חמשת האימאמים האחרים הם ממדינות אחרות ואנחנו לא יודעים אם הוצעו להם הצעות דומות. חלקם עדיין נמצאים כאן בשוודיה, אבל אחרים כבר לא. עוד לא נכנסנו לזה לעומק, היינו בקשר עם חלקם ואולי נשוב לזה בהמשך".
ברור למדי מה האינטרס השוודי להעלים את האנשים האלו משוודיה. אבל מדוע האוקראינים מעוניינים לקבל אותם? הרי גם אם הם עוינים את רוסיה, הם עדיין איסלאמיסטים "לא קיימנו ראיונות עם גורמים רשמיים באוקראינה, אבל אני יודעת שנעשות בדיקות רקע כאשר אנשים מגיעים (לאוקראינה) כדי להצטרף לצבא. עם זאת, בדיקות אלו מיועדות בעיקר לוודא שהמצטרפים אכן תומכים בצד האוקראיני ושהם לא סוכנים רוסים. נושא היחס של אוקראינה לאיסאלמיזם אינו ברור לגמרי, זה משהו שצריך לברר, אבל צריך גם לזכור שבצבא האוקראיני פועל 'גדוד צ'צ'ני' שיש בו אנשים בדרגות גבוהות שהיו פעילים במלחמה בסוריה (נגד משטרו של בשאר אל־אסד) ושהיו להם קשרים עם ארגונים שקשורים לאל־קאעידה".
התחקיר הטלוויזיוני מראה שלאחר שהגיע לאוקראינה, גזייב עבר הכשרה צבאית וכעת הוא בקיא בהפעלת רחפנים ובחימוש שלהם. "למדתי את מלאכת המלחמה המודרנית", הוא אומר בראיון לתוכנית התחקירים השוודית. "לא רק הפעלת רחפנים, אלא גם מיומנויות לחימה בשטח פתוח ובשטח בנוי".
האם להבנתך הגורמים בשוודיה שהחליטו "לייצא" את האנשים האלה לאוקראינה לקחו בחשבון שהם שולחים איסלאמיסטים קיצוניים ללמוד להילחם, ושבסופו של דבר הם גם עלולים לעבור למקומות אחרים? מה העמדה השוודית כלפי זה? "חלק גדול מהצ'צ'נים בצבא האוקראיני נלחמו בסוריה. עבורם, גם המלחמה בסוריה היתה חלק מהמלחמה נגד רוסיה. הם רואים את זה מהזווית הזו. מנהיג הגדוד הצ'צ'ני בצבא אוקראינה אומר בבירור שאחרי אוקראינה, המלחמה הבאה תהיה לשחרר את צ'צ'ניה מהרוסים. אלה אנשים שיכולים לעבור למלחמה הבאה, ברוסיה או במקום אחר. בעבור השוודים, מעורבות כזו של כוחות הביטחון שלהם בסכסוכים כאלה היא דבר חדש. התחושה שלי היא ששוודים רבים לא יאמינו שזה אמיתי, הם חושבים שאנחנו לא עוסקים בדברים כאלו וש'אלו דברים שאחרים עושים אבל לא אנחנו'. אם בסופו של דבר הרשויות יודו שהסיפור שהבאנו נכון, הדיון בעניין הזה יהיה מעניין מאוד".
אבל כרגע שירות הביטחון השוודי מכחיש את הסיפור. כלומר הוא מודה שהוא פיקח על האנשים הללו ואף דן איתם באפשרות של מעבר לחו"ל, אבל לא בכך שהוא מימן וביצע את המעבר לאוקראינה תוך הפרת הסכמים בינלאומיים. האם את בטוחה שהם משקרים? "אנחנו לא משתמשים במילה הזו. אבל בתוכנית שלנו מתקיימים הליכים מאוד זהירים. הקשבנו לעדי ראייה שאנחנו הגענו אליהם ולא הם אלינו, בדקנו את כל העובדות שניתן לבדוק, עברנו על חומרים כמו שיחות צ'אט בטלגרם, ידיעות בתקשורת והתבטאויות קודמות ובחנו הסברים אפשריים אחרים. הרבה אנשים עבדו על הסיפור הזה במשך חצי שנה. נכון, שירות הביטחון מכחיש, אבל ההחלטה לעלות לשידור מבוססת על כל העבודה הזו ואנחנו עומדים מאחורי הסיפור".
31 בינואר 2024 היה יום יוצא דופן בשגרירות ישראל בשוודיה, הממוקמת באזור יוקרתי במרכז סטוקהולם ומתמודדת מאז 7 באוקטובר עם הגבלות ביטחוניות מחמירות. כשאחד מעובדי השגרירות יצא בצהרי אותו היום מהמבנה הוא גילה על הדשא, בשטח שבין הגדר החיצונית לקיר השגרירות, חפץ שלא היה אמור להיות שם. המשטרה שהוקפצה למקום זיהתה את החפץ כרימון יד ישן שלא התפוצץ. היא מיהרה לסגור את הרחובות הסמוכים וניטרלה את הרימון. מאוחר יותר היא הגבירה את האבטחה סביב השגרירות וסביב אתרים יהודיים בעיר. משטרת הביטחון השוודית הגדירה את התקרית כאירוע טרור וכך מיסגרו אותה גם אחרים. ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, אמר שניסיון הפגיעה בשגרירות הוא מתקפה לא רק על עובדיה, אלא גם על שוודיה עצמה.
באותו שלב עדיין לא היו חשודים במעשה, אך נפוצו חששות כי חמאס מתכנן פיגועים נגד יעדים יהודיים וישראליים בחו"ל. כמה שבועות קודם לכן דיווחו גורמי ביטחון בישראל כי בדנמרק, גרמניה והולנד אף נעצרו כמה פעילי טרור שהיו קשורים לזרוע הצבאית של חמאס.
ואז זה קרה שוב: פחות מארבעה חודשים אחרי מציאת הרימון, בשתיים בלילה, נשמעו יריות סמוך לשגרירות בסטוקהולם. התקשורת המקומית דיווחה ששוטרים בניידת משטרה שמעו את היריות ומאוחר יותר אף נמצאו במקום תרמילים מכלי נשק. עוד דווח כי כמה ימים לפני התקרית עצרה המשטרה, בשני מקרים נפרדים, נערים מדרום לסטוקהולם שהיו בדרכם לשגרירות הישראלית במונית. אחד מהם אף היה חמוש באקדח.
לאחר תקרית הירי במאי התבצעו מעצרים והמוסד הישראלי חשף את מה שגילה על התקריות בסטוקהולם ועל תקרית דומה שאירעה בשגרירות ישראל בבלגיה. על פי המוסד, האנשים העומדים מאחורי תקיפת היעדים הישראליים באירופה אינם ג'יהאדיסטים, פעילי חמאס או אקטיביסטים פרו-פלסטינים. באופן מפתיע, מדובר היה בארגון הפשיעה השוודי "פוקסטרוט", שמפיל את חיתתו על המדינה כבר זמן רב ושמו נודע לשמצה בהקשרים אחרים לגמרי – סחר בסמים, עבירות הונאה וחיסולי חשבונות בעולם התחתון.
"פוקסטרוט החל לצבור כוח ב-2020", אומר העיתונאי דיאמנט סליהו, שעוקב בשנים האחרונות אחרי ארגוני פשע מאורגן בשוודיה. סליהו כתב ספר על פוקסטרוט שהתפרסם באפריל השנה ונקרא När Ingen Lyssnar ("כשאיש לא מקשיב", הוצאת Mondial) וסדרת טלוויזיה שיצר על הארגון משודרת בימים אלה בטלוויזיה השוודית. "המשטרה החלה לשים לב לארגון בעקבות פריצה לתקשורת המוצפנת שלו, שהתאפשרה הודות לחקירה בינלאומית גדולה ולפעילות של רשויות אכיפת החוק בצרפת", הוא מסביר. "בעקבות כך גילתה המשטרה בשוודיה ארגון גדול שלא הכירה ואת האדם ששלט בו – רוא מג'יד, עבריין מהעיר אופסלה, שגייס אליו פעילים מרקעים שונים: שוודים ותיקים ומהגרים, גברים ונשים, עצמאים, בני נוער, בעלי מחסנים ואנשי לוגיסטיקה. למשטרה התברר גם שהארגון עוסק בכמויות גדולות מאוד של סמים, שמגיעים ממקומות שונים כמו ספרד והולנד ומופצים בשוודיה. ככל שהכמויות גדלו, הארגון השתלט על חלק גדל והולך של שוק הסמים השוודי ונתקל בהתנגדות של ארגוני פשיעה אחרים שהחלו להילחם בו".
צילום: היו גורדון
סליהו מוסיף כי כשהמשטרה השוודית החלה להתקרב לבכירים בפוקסטרוט, חלקם נמלטו – לטורקיה או לדרום אמריקה. "טורקיה משחקת תפקיד חשוב בסיפור מכיוון שחלק ממנהיגי הארגון נולדו בה ומחזיקים באזרחות טורקית, שמונעת את הסגרתם לשוודיה. אחרים, כמו מג'יד עצמו, שאינו יליד טורקיה, יכולים היו להשקיע בנדל"ן במדינה, וכך לקנות בה אזרחות. מאחר שהמנהיגים היו בחו"ל, החלו מחסלי החשבונות בשוודיה לפגוע בקרובי משפחה שלהם, מה שגרם להסלמה בקונפליקט. בסופו של דבר פוקסטרוט עצמו נקלע לקונפליקט פנימי, כאשר מצד אחד ניצב מג'יד ומצד שני מי שהיה שותפו והפך עכשיו ליריבו – אסמאעיל עבדו".
שני היריבים, מג'יד ועבדו, באים מרקע דומה: שניהם גדלו באופסלה, העיר הרביעית בגודלה בשוודיה, השוכנת צפונית לסטוקהולם, ושניהם בני מהגרים – מג'יד, יליד 1986, נולד באיראן והגיע כתינוק לשוודיה, ועבדו, יליד 1990, נולד בשוודיה לאם טורקייה ואב לבנוני. כינויו של מג'יד, שהוא כורדי במוצאו, הוא "השועל הכורדי", וכך גם כונה בתקשורת המוצפנת של הארגון – FoxKurdish, ומכאן גם מקור השם פוקסטרוט; ואילו עבדו מכונה "התות", מכיוון שמשפחתו מחזיקה חברות בתחום מכירת פירות. עבדו החל את הקריירה הפלילית שלו כיד ימינו של מג'יד ושניהם מבוקשים כיום בצווי מעצר בינלאומיים, שניהם שוהים מחוץ לשוודיה ושניהם מנהלים את ארגוני הפשיעה שלהם מרחוק.
אבל חרף הדמיון ביניהם, מג'יד ועבדו שונים זה מזה מבחינות רבות. מג'יד החל לעבוד בעסקים קטנים כנער ונאסר כבר בגיל צעיר על עבירות סמים ותקיפה. לאחר שחרורו מהכלא החל להקים את פוקסטרוט, שנותר מתחת לרדאר המשטרתי עד 2020, אז הוא נמלט משוודיה ושהה בחבל כורדיסטאן העיראקית לפני שהתמקם בטורקיה; בהמשך, בגלל חשש ממעצר, עבר לאיראן. עבדו היה תלמיד טוב ממשפחה נורמטיבית למדי, שיחק כדורגל כנער ובגיל 20 פתח חנות ירקות – אך כשהיה בן 26 כבר נכנס לכלא על סחר בסמים. על פי שוטרים שעמם שוחח סליהו, עבדו ניצל את עסקי משפחתו ובעיקר את ניסיונו הלוגיסטי ביבוא וייצוא כשהחל לקחת חלק בעסקי הסמים של מג'יד. כשמג'יד נעצר בטורקיה עבדו סייע בשחרורו, ובתחילת 2023 שניהם חיו עדיין בטורקיה וניהלו ממנה את ארגון הפשיעה החזק בשוודיה, שפעילותו כללה מלבד סחר בסמים גם חיסולים של עבריינים מארגונים יריבים.
אך בקיץ של אותה שנה חל פיצול בארגון, ו"השועל" ו"התות" נהפכו ליריבים: עבדו ואנשיו החליטו לעזוב את פוקסטרוט והחלו לפעול כארגון נפרד, שנודע בשוודיה בשם "רומבה". היריבות בין שני הארגונים הפכה לסיוט עבור רשויות אכיפת החוק במדינה, שלא הצליחו להשתלט על המצב ולהחזיר את תחושת הביטחון לתושבים. אלה נאלצו לחזות שוב ושוב בהוצאות להורג במרחב הציבורי, בתקריות ירי ואלימות והנחת מטענים בבנייני מגורים בכל רחבי המדינה.
האירוע המכונן של הקונפליקט אירע בספטמבר 2023 כאשר שני צעירים, האחד בן 15 והשני בן 19, יצאו בשעת לילה על גבי טוסטוס כשפניהם מועדות לווילה באופסלה. השניים היו שכירי חרב, מאלה שמבצעים איומים, סחיטות, מעשי אלימות, חבלה ורצח עבור אחרים תמורת תשלום. הם קיבלו הוראה מטורקיה להגיע לווילה שבה חייתה אמו של אסמאעיל עבדו. הם מצאו שם חלון שהיה מעט פתוח ואחד מהם ירה דרך החריץ ופגע בחזה האם, שהיתה בת 58 במותה. הירי הקטלני הוביל להסלמה דרמטית ולשרשרת מעשי נקמה שנמשכת עד היום.
"רצח אמו של עבדו גרם לכך שפושעים רבים עברו לצד שלו", אומר סליהו ומסביר שמכאן הדרך היתה פתוחה למלחמה חוצת גבולות: "ניסיונות רצח של עבריינים המקושרים לפוקסטרוט התרחשו בבגדאד, בסרייבו ובנורווגיה. מקרים אלה משכו תשומת לב גם מחוץ לשוודיה, וגם הרשויות באיראן הבחינו בהם והבינו שמי שמסוגל לשלוח רוצחים למקומות רבים כל כך, יכול לשמש גם לצרכים אחרים". כך החל להירקם הקשר בין מלחמות העולם התחתון השוודי למלחמות אחרות לגמרי.
סליהו הוא העיתונאי השוודי המזוהה ביותר עם דיווחים ותחקירים על עולם הפשע המאורגן במדינה. יש לו קשרים רבים בתוך ארגוני הפשע, במשטרה וברשויות אכיפת החוק והוא נחשב לכתב אמין על ידי גורמים מכל צדי המתרס. הוא נולד לפני 41 שנה ביוגוסלביה למשפחה אלבנית מקוסובו, והיגר עמה לשוודיה בילדותו עוד לפני תחילת המלחמה במולדתו. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו בעיתון מקומי בעיר שבה גדל בצפון שוודיה, משם המשיך ליומון הנפוץ "אקספרסן" ואחר כך לרשות השידור הממלכתית. הוא נשוי ואב לילדה, ומתגורר בסטוקהולם.
את כנופיות הפשע המאורגן בשוודיה הוא מגדיר כ"בעיה החברתית הגדולה ביותר שלנו. זו הבעיה שקורעת אותנו, יוצרת קיטוב ופוגעת בחברה בצורה חמורה מאוד. היום אפשר להזמין בשוודיה סמים או רצח באותה קלות שבה מזמינים משלוח של אוכל". הוא מוסיף כי הרווחים ממכירת סמים ומהונאה יותר מהוכפלו בהשוואה לתקופה שלפני 2020, וכי הפשע המאורגן גם הצליח לחדור למוסדות המדינה – למשטרה, למכס ולביטוח הלאומי. "בשנתיים האחרונות אנשי פוקסטרוט לבדם ביצעו – כחלק מהעימותים עם ארגונים אחרים – לפחות 30 מעשי רצח (לא כולל ניסיונות רצח שלא הצליחו) וכן מקרי ירי ופיצוצים שנועדו להפחדה. 16 מהנרצחים היו חפים מפשע – שכנים, קרובי משפחה ואנשים שנפגעו בגלל טעות בזיהוי".
מה ההסבר שלך לכך שדווקא שוודיה, שידועה כמדינה בעלת מוסדות מסודרים, מערכת רווחה מפותחת ורמת אמון גבוהה במוסדות, הפכה לקורבן לפשיעה מהסוג הזה?
"בשוודיה היתה נאיביות מוחלטת לגבי בעיות מהסוג הזה. המוסדות שלנו לא היו מוכנים להתפתחות כזו. בעבר, בשנות ה-90 למשל, היו כנופיות עברייניות של אופנוענים, אבל זה היה משהו שהשלטונות יכלו להבין – בחורים עם סימנים מזהים, ווסטים עם שם הכנופייה, זקנים ואופנועים. אפשר היה לדבר איתם. אחר כך הגיע דור חדש של אנשים צעירים שלא כיבדו את ההיררכיה של הכנופיות הישנות, שהיה קשה יותר להבין אותם ושגם החלו להשתמש באלימות קשה מאוד. באותו זמן היתה רפורמה במשטרת שוודיה והארגון מחדש גרם לכך שהמשטרה איבדה יכולות ברמה המקומית היכן שארגוני הפשע פעלו, ובו בזמן גם מוסדות כמו הביטוח הלאומי ורשויות הרווחה נעלמו מאותם המקומות.
יותר משלושה עשורים לאחר סיום המלחמה הקרה, מוסקבה מגבירה את הלוחמה ההיברידית נגד המדינות הנורדיות, לטענת מומחים. לקלחת נכנסים חששות אמיתיים של רוסיה, אך גם רצונה לערער את המערב ולהיאבק באינטרסים האמריקאיים באזור.
באוקטובר 1981 הבחינו אינגבר סוונסון וברטיל סטורקמן, שני דייגים מקומיים בקרלסקרונה, עיר בדרום שוודיה, שמשהו אינו כשורה. תחילה נראה הדבר כמו שכבה דקה של שמן שצף על פני המים. כעבור זמן מה, לאחר שסוונסון כבר עזב והתרחק משם, נדהם חברו כשצוללת שחורה גדולה צפה ועלתה למעלה.
למרות שלא רחוק משם שכן בסיס גדול של הצי השוודי, היה ברור לדייג שאין זו צוללת מקומית. כשהתקרב והביט לעברה הוא ראה כמה גברים עומדים על גשר הצוללת ומביטים בכיוונו במשקפת. הוא הזעיק את חיל הים מהבסיס המקומי, ואנשיו יצאו אליו וגילו שמדובר בכלי שיט מסדרת צוללות סובייטית המכונה "ויסקי". הסתבר שהצוללת היתה כנראה במשימת ריגול, עלתה על שרטון ונתקעה. בשלב זה החל להתגלגל משבר דיפלומטי וצבאי שנמשך כעשרה ימים. הוא ידוע עד היום בשם Whisky on the Rocks.
מאז עברו 43 שנים; המלחמה הקרה נגמרה, הצבא והצי השוודי צומצמו מאוד ובמשך כמה עשורים נדמה שאזור הים הבלטי הוא מהשלווים והרגועים בעולם. כל זה השתנה לפני כמה שנים, כאשר רוסיה החלה לנקוט מדיניות חוץ אגרסיבית כלפי כמה משכנותיה וכלפי ברית נאט"ו. בשוודיה נטו שלא להתרגש. היא ושכנתה פינלנד לא היו חברות בברית הצבאית והן ראו בכך ערובה שרוסיה לא תפנה נגדן. מדיניותן לא השתנתה אפילו לאחר הפלישה הרוסית לחצי־האי קרים ב-2014 וסיפוחו החד־צדדי בניגוד למשפט הבינלאומי.
עם זאת, בשלב זה כבר החלו שתי המדינות בהיערכות צבאית ומדינית למציאות גאופוליטית חדשה. שוודיה החלה לבנות את צבאה מחדש, ופינלנד וידאה שהיא ערוכה היטב בגבולה המזרחי; כבר היו שטענו כי רוסיה חוזרת להיות מה שהיתה בעבר – איום אזורי. ואז באה הפלישה לאוקראינה.
אחת ההצדקות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפלישה ב-2022 היתה סכנת ההתרחבות של נאט"ו והתפשטותה מזרחה. בימים שקדמו למלחמה הוא דיבר על התנגדותו להצטרפותן של אוקראינה וגאורגיה לברית הצבאית, אך גם על "ההתקרבות של נאט"ו לגבול הרוסי", שמפירה הבנות מסוף המלחמה הקרה. מהבחינה הזאת אפשר לומר שכבר עכשיו, עוד לפני שנגמרה המלחמה באוקראינה, נחלה רוסיה כישלון חרוץ: שתי מדינות, פינלנד ושוודיה, הצטרפו לנאט"ו בתגובה ישירה על הפלישה לאוקראינה והיו לחברות חדשות בחזית האנטי־רוסית.
אין זה עניין של מה בכך. אורך גבולה של פינלנד עם רוסיה יותר מ-1,300 קילומטרים, וכעת זהו גבול ארוך עם נאט"ו במקום אזור חיץ ניטרלי. לשוודיה אין גבול עם רוסיה, אך היא קרובה אליה מאוד ומחזיקה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בים הבלטי ובאזור הארקטי.
ההצטרפות לנאט"ו ככל הנראה לא תגרום לטנקים רוסיים לפלוש לאדמת פינלנד, או למטוסי קרב רוסיים להפציץ את את סטוקהולם ואת מאלמו. ובכל זאת, החזית הנורדית והבלטית מתחממת.
האנה סמית, מומחית פינית לרוסיה, לביטחון ולמדיניות קוראת לזה "איום היברידי". לדבריה, "מדובר במכניזם לגרימת נזק ולערעור דמוקרטיות, שכולל פעילויות כמו מתקפות סייבר או פגיעה ברשת החשמל ובתשתיות אחרות. פעמים רבות מדובר בפעילויות שמערערות את תחושת הביטחון, בהן תעמולה שזורעת פחד ותורמת לאי־יציבות ולהקצנה פוליטית".
ואכן, בשנתיים האחרונות דווח בפינלנד ובשוודיה על כמה תקריות המעוררות חשש לסוג כזה של תוקפנות, ובהן: דיונים שהודלפו מרוסיה בעניין הזזת הגבול הימי בין רוסיה לפינלנד, סדרת פגיעות במתקנים פיניים לטיפול במים, חדירות למרחב האווירי והימי של פינלנד ושוודיה, מערכות אינטרנטיות שנפגעו ורחפנים שהופיעו מעל נמל התעופה הבינלאומי בסטוקהולם.
ואולם יש קושי גדול בייחוס ודאי של התקריות הללו לרוסיה. "אחד המאפיינים המרכזיים של איום היברידי הוא שהוא קשה לייחוס ושהוא מעורפל ודו־משמעי. משטרים אוטוריטריים הרואים בדמוקרטיות שכנות סכנה, פועלים גם באמצעות שלוחות (פרוקסיז). הדיונים על הזזת הגבול היו אמיתיים, ואף דווחו בתקשורת הרוסית, אך הדיון כל כך מעורפל שקשה להבחין אם מדובר בהזזה ממשית של הגבול או רק בבדיקה של העניין, שעצם הדיון בו הוא כלי תעמולתי. אנחנו לא יודעים בוודאות מי עומד מאחורי הפגיעות במתקני המים, אך הן נעשו בכמה מקומות באותו הזמן, וזה מעיד על תיאום ומעורר דאגה; אך כמו במתקפות הסייבר, קשה מאוד לייחס את הדברים לרוסיה או ל־GRU (המודיעין הצבאי של המדינה, ד"ס) בוודאות".
עם זאת, אומרת סמית, מתקפות סייבר מסוגים מגוונים נעשות בכל מקום ובכל תחום; החל מחברות אנרגיה ועד בנקים, ממערכות בריאות ועד עיריות, בתי מחוקקים ומשרדי ממשלה. מנגד, היא מצביעה על כלי אחר שמשמש את מוסקבה לפעולות תוקפנות והוא "האינסטרומנטליזציה של הגירה". סמית מתכוונת לעלייה במספר מבקשי המקלט, רבים מהם מאפריקה והמזרח התיכון, שהגיעו לגבול הפיני מרוסיה לאחר תחילת המלחמה באוקראינה. בפינלנד טענו שהקרמלין עומד מאחורי התופעה, ובתגובה הם סגרו את הגבול בדצמבר 2023. בקיץ הם גם חוקקו חוק המאפשר לרשויות בגבול לשלוח מבקשי מקלט חזרה לרוסיה. סמית מסבירה כי "זו הפרת הסכם בין רוסיה לפינלנד והיא נועדה ללחוץ על הרשויות הפיניות ולגרום לקיטוב ולהקצנה בחברה הפינית. זה איום ישיר, והמקור הוודאי שלו הוא השלטון ברוסיה".
סמית מסבירה שאחת הסיבות המרכזיות לחשיבותו של האזור לרוסיה היא סנט פטרבורג. לעיר, לדבריה, יש חשיבות אסטרטגית והיסטורית, והתפיסה הרוסית קובעת שנחוץ אזור חיץ בינה ובין המערב. "הקרבה של פינלנד לסנט פטרבורג — בעבר לנינגרד — היתה הגורם לכך שברית המועצות פתחה במלחמת החורף (הפלישה הרוסית לפינלנד בנובמבר 1939, שהסתיימה שלושה חודשים אחר כך באבדות קשות לרוסיה, ד"ס). מעבר לכך, הים הבלטי הוא צינור חמצן לוגיסטי חשוב לצפון־מערב רוסיה, ויש גם נתיבי סחר וביטחון שחשובים מבחינה גאופוליטית בהקשר של היריבות עם ארה"ב; ובהם האזור הארקטי שהגישה הצבאית, הכלכלית והלוגיסטית אליו חשובה".
מבחינה זו נשאלת השאלה אם היה עדיף לשוודיה ופינלנד שלא להצטרף לנאט"ו כדי שלא להתגרות ברוסים. פרופ' אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, המתגוררת בשוודיה, חושבת שההפך הוא הנכון. "שוודיה היתה פגיעה וחשופה לפני ההצטרפות לנאט"ו", היא אומרת, "טעות לחשוב שאם היתה נשארת שקטה ומנסה שלא למשוך תשומת לב, רוסיה היתה פשוט עוזבת אותה לנפשה. רוסיה אינה פועלת כך. פוטין אינו פועל כך. זו רק משאלת לב", היא אומרת.
דאהל טוענת כי רוסיה מנסה לערער את יציבות המערב גם כעת, בזמן שהיא עסוקה במלחמה באוקראינה. בעיני רוסיה, שוודיה תמיד נחשבה למדינה מערבית וחברה למחצה בנאט"ו, אך הצטרפותה הרשמית לברית ההגנה היתה אכזבה לקרמלין והיא מחזקת את שכנותיה של שוודיה, במיוחד מדינות כמו פולין והמדינות הבלטיות, היא מסבירה.
"הים הבלטי תמיד היה חשוב לשוודיה, והאי גוטלנד חשוב במיוחד (האי הגדול ביותר בשוודיה ובו אוכלוסייה של כ-61 אלף תושבים, ד"ס). עד לפני כמה שנים כמעט שלא היתה שם נוכחות צבאית. זה יכול להפוך את גוטלנד לקורבן קל לפוטין. לעומת זאת כעת, עם ההתעצמות הצבאית של שוודיה ועם הצטרפותה לנאט"ו, הים הבלטי הוא 'אגם נאט"ו', כלומר מוקף במדינות הברית, לבד מנקודות רוסיות אחדות בסנט פטרבורג ובקלינינגרד".
ויש אזורים נוספים שלהם חשיבות אסטרטגית לשוודיה ולנאט"ו, כפי שהם חשובים לרוסיה. אחד מהם הוא הצפון הרחוק – צפון האוקיינוס האטלנטי, האזור הארקטי וגרינלנד.
אן־סופי דאהל, עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון צילום: אלבום פרטי
"גרינלנד חשובה מאוד לארה"ב. זו הסיבה שהנשיא טראמפ הציע לקנות אותה", היא אומרת, "ובאופן כללי, תשומת הלב מופנית אל האזור הארקטי. לסינים ולרוסים יש שם אינטרסים כלכליים, ולרוסים גם אינטרס צבאי. צוללות וספינות רוסיות, למשל, שטות בים האטלנטי הצפוני, ובסיסים רוסיים חדשים הוקמו בחצי־האי קולה. כבר 15 שנים נעשים בלפלנד — באזורים הצפוניים של פינלנד, שוודיה ונורווגיה — אימונים צבאיים משותפים במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני של המדינות הנורדיות. באימונים משתתפים כוחות משלוש המדינות, אבל כעת, משום שהן שותפות בנאט"ו נעשה האזור בטוח יותר".
לדברי דאהל, האזור מושפע כיום משילוב של גורמים צבאיים וכלכליים. זה לא חדש. חלק גדול מהכנסות היצוא של רוסיה מקורו באזור הארקטי העשיר בנפט, גז, מינרלים, יהלומים ופחם. כחלק מניצול המשאבים, נתיבי סחר חדשים נפתחים באזור; וסביב הסחר עם מדינות כגון הודו וסין מוקמים בו מיזמי תשתיות רחבי היקף. חצי־האי קולה משמש גם בית לחלק מהארסנל הגרעיני של רוסיה, והיא משכנת בו אמצעים צבאיים קונבנציונליים של חיל האוויר והצי.
גרינלנד, לעומת זאת, חשובה לארה"ב מכיוון שהיא מארחת את בסיס חיל החלל האמריקאי, שהוצב שם כדי לזהות טילים המשוגרים לצפון אמריקה ולעקוב אחריהם. אך בדיוק כמו חצי־האי קולה, לגרינלנד יש גם היבט כלכלי. זה האי הגדול בעולם, ולמרות שרוב אדמתו מכוסה בקרח יש בו משאבי מינרלים ואנרגיה רבים, ובהם עופרת, עפרת ברזל, אבץ, יהלומים, זהב ואורניום, שכולם נעשים נגישים יותר בגלל ההתחממות הגלובלית. כל הסיבות הללו גורמות לכך ששוודיה ופינלנד מוקפות במתיחות גוברת בין המעצמות.
בימים אלו המצב לאורך הגבול בין פינלנד לרוסיה הוא אמביוולנטי. "הגבול סגור וכמעט אין מסחר, תיירות או הגירה", אומר צ'רלי סלוניוס־פסטרנק, חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים. "מנקודת מבט צבאית, פינלנד מעולם לא היתה בטוחה כל כך ולרוסיה מעולם לא היו כוחות יבשה מעטים כל כך סמוך לגבול. זה ברור אפילו יותר אם מוסיפים לכך שפינלנד חזקה יותר ממה שהיתה אי פעם בהיבט הצבאי, ובידיה גם גורם ההרתעה הנובע מהחברות בנאט"ו".
צ'רלי סלוניוס-פסטרנק חוקר בכיר במכון הפיני ליחסים בינלאומיים צילום: Marek Sabogal / FIIA
עם זאת, לפי סלוניוס־פסטרנק, הדברים נראים גם מזווית אחרת. "רוסיה יכולה במהירות לבנות מחדש את כוחותיה, ויכולותיה האסטרטגיות האוויריות והימיות באזור לא נפגעו כמעט", הוא אומר, ומוסיף שפעולות חבלה היברידיות עדיין נמשכות, ובכלל זה המאמצים האחרונים של התקשורת הרוסית לצייר את פינלנד כאילו היא שכן אגרסיבי, שפוט של האמריקאים ומלא בנאצים, שעלול לפלוש לרוסיה. "רוסיה עושה לפעמים דברים שמטרתם לבחון את היריב", הוא מסביר, "וזה עשוי להיות הבסיס להרחבה עתידית של נוכחות צבאית רוסית לאורך הגבול".
קשה לומר אם המצב יתפתח לכדי עימות צבאי. "בהיסטוריה חלופית, אם ב-2022 היתה קייב נופלת בתוך כמה ימים, ופינלנד היתה מגישה בעיתוי הזה מועמדות להתקבל לנאט"ו — רוסיה היתה עלולה לאותת לפינלנד שתחשוב פעמיים, באמצעות ירי כמה טילים לעברה. אבל עכשיו רוסיה עסוקה במקום אחר. התחושה שלי היא שבפינלנד ובמקומות אחרים, למשל שוודיה ואסטוניה, רוסיה עושה כעת שני דברים: ראשית, היא מעדכנת את ההבנה שלה לגבי התשתיות הקריטיות והחולשות החברתיות שלהן כדי לנצל אותן במשברים עתידיים. ומעבר לזה, היא מבצעת פעילויות תוקפניות מוגבלות שהן מתחת לרף של הפעלת סעיף 5 באמנת נאט"ו (המחייב את חברות הברית לראות במתקפה מזוינת נגד מדינה אחת, מתקפה מזוינת נגד כולן, ד"ס)", אומר סלוניוס־פסטרנק.
המלחמה הקרה הסתיימה לפני שנים רבות, ואיתה גם עידן "ציד הצוללות", כפי שמכונה בשוודיה סדרת תקריות ש־Whiskey on the Rocks היתה רק אחד האירועים המרכזיים שלה. אך הגזרה רחוקה מלהיות רגועה. דומה שאיש מהמקומיים ואיש באירופה לא יתפלא אם שוב תצוץ פתאום צוללת זרה קרוב לחופי שוודיה או פינלנד, ותגרור בעקבותיה משבר חדש שאת תוצאותיו קשה מאוד לנחש.
"רוסיה מנסה כל הזמן להגביר את אי־הוודאות, ומתאמצת לגרום לשכנותיה שישמרו על ערנות, בין השאר כי זה עולה להן כסף", מסביר סלוניוס־פסטרנק. "יכולים להופיע, למשל, מטוסים שחוצים את המרחב האווירי הפיני לשנייה או שתיים מעל מפרץ פינלנד כתוצאה מ'טעות בניווט'. או שלפעמים מעשי חבלה נעשים בידי פושעים מקומיים או בעלי אזרחות כפולה שגויסו לשורות ה־GRU או ה־FSB (שירות הביטחון של רוסיה, ד"ס). אפשר להכחיש את המעשים, גם אם לפעמים זה מגוחך, וככה רוסיה מצליחה להתחמק מתשלום המחיר על תוקפנותה".
השאלה אם תקיפת הישראלים באמסטרדם לפני כחודש היתה תקרית מבודדת או תחילת מגמה, היא עדיין קריטית. לכן, מי שממציא, מי שמשקר, מי שמגזים ומי שמדווח על פוגרומים מדומיינים לא רק פוגע באמינות התקשורת, הוא גם יוצר מצב שבו איש לא יאמין ואיש לא יטפל בפוגרומים האמיתיים.
השאלה אם תקיפת הישראלים באמסטרדם לפני כחודש היתה תקרית מבודדת או תחילת מגמה, היא קריטית לקשר בין מדינת ישראל לעולם, ולעתיד יהודי אירופה. על פי כמה כלי תקשורת ישראליים, יומיים אחרי האירוע באמסטרדם התרחש אירוע דומה בבירה אירופית אחרת. באתר החדשות "מאקו" דווח, שיהודים הותקפו "בסטוקהולם, בירת שוודיה, במהלך טקס הנצחה לפוגרום ליל הבדולח". האתר דיווח על מפגינים אנטי־ישראלים שכינו את משתתפי הטקס בכינויי גנאי, חטפו מהם דגלי ישראל, קרעו אותם והשליכו לנהר.
לדיווח צורף סרטון, תחת הכותרת "התיעוד הקשה משוודיה", שנראים בו שוטרים רודפים אחרי אשה ועוצרים אותה. ערוץ 14 הוסיף פרשנות וסופרלטיבים: "האנטישמיות חוגגת: פרו־פלסטינים תקפו באכזריות יהודים שהתכנסו כדי לציין את יום השנה לליל הבדולח בסטוקהולם". ידיעה זו, בווריאציות שונות, הופיעה באמצעי תקשורת נוספים וזכתה לתפוצת ענק ברשתות החברתיות.
בינתיים, בעולם האמיתי, מה שקרה בסטוקהולם אכן מטריד, אך מסיבות שונות: ראשית, לא התקיים בו אירוע זיכרון לליל הבדולח. שנית, שום יהודי לא הותקף. שלישית, המידע השקרי הופץ על ידי גורמים שסמכו על כך שהתקשורת תפיץ את השקר ותספק להם תעמולה פוליטית בחינם.
הם צדקו. התקשורת השוודית לא קנתה את הסחורה, אך התקשורת הישראלית קנתה גם קנתה (אפשר להוסיף, לטובת תחקירני "מאקו", שבשטוקהולם אין נהר).
את מה שקרה בסטוקהולם באותו לילה חשף התחקירן השוודי יונתן להמן במגזין EXPO (המגדיר את עצמו כנלחם ב"רעיונות גזעניים, מיתוסים ותיאוריות קונספירציה"). בערב 9 בנובמבר התקיימה תהלוכה פרו־פלסטינית במרכז סטוקהולם. הפגנות כאלה מתקיימות בשוודיה כבר יותר משנה. מושמעות בהן סיסמאות, שיש מי שרואה אותן (כמוני) כאנטישמיות, והן מלאות שנאה לישראל. אבל בדרך הן כלל לא אלימות.
ההפגנה הזאת לא היתה שונה, למעט הבדל אחד: לתהלוכת המחאה הצטרפה אורחת רכובה על אופניים, שתועדה בהרחבה בידי צלמים ששידרו מהמקום. אחד מהם מוכר כפעיל בכלי תקשורת המזוהה עם מפלגת הימין הפופוליסטית, בעלת עבר ניאו־נאצי, "השוודים הדמוקרטים".
המפגינים הבינו מיד כי רוכבת האופניים איננה אחת משלהם. היתה זו אשה מבוגרת, ששוחחה עם הצלמים ומשכה תשומת לב מפני שלאופניים שלה היה מחובר דגל ישראל (ודגלים של פינלנד ושל איראן של טרום המהפכה האיסלאמית). בנוסף היו לה רמקול שהשמיע שירים כמו "עם ישראל חי" ומגאפון, שבאמצעותו הכריזה ש"חמאס רצח את כל ההומוסקסואלים בעזה" ו"חמאס תיכנן להשמיד את כל היהודים".
במבט ראשון נראה היה שמדובר בלוחמת אמיצה, העומדת לצד ישראל. וכך היא אמנם הוצגה בדיווח של הצלמים שנכחו במקום. אבל זאת לא האמת. כפי שנחשף ב־EXPO, האשה היא פעילת ימין קיצוני, שמפיצה ברשתות תערובת של אנטישמיות, הכחשת השואה ותיאוריות קונספירציה על הקורונה, על השתלטות האיסלאם על אירופה ועל הכוח ההרסני של יהודי שוודיה, ש"רוצים להשמיד את העמים הנורדיים" ומהווים "סרטן מפיץ גרורות".
מדוע הפגינה נגד הפלסטינים ותמכה לכאורה בישראל? ובכן, מי שינסה לעשות סדר במשנה הפוליטית של האקטיביסטית האקסצנטרית ימצא, שהתמיכה בישראל היא תוצאה של שנאת יהודים ומוסלמים באירופה. למרות האיבה האידיאולוגית לציונות היא רוצה מדינות נורדיות נקיות ממוסלמים ומיהודים, ולכן תומכת בגירושם. אין זו אהבת ציון, אלא גזענות קיצונית ואנטישמיות.
הופעת רוכבת האופניים בהפגנה נשאה פוטנציאל להתפרצות יצרים. זה לא קרה. אמנם נצפתה רמה מסוימת של כעס, אבל המארגנים פעלו להרגיע. בסוף ההפגנה חטפה אחת המפגינות את הדגל הישראלי של האשה, זרקה אותו מעבר לגשר ונעצרה במקום. הכותרת שערוץ התקשורת הימני נתן לאירוע היתה: "ביום שאנו זוכרים בו את ליל הבדולח, פעילה פלסטינית גנבה דגל ישראל וזרקה למים".
מה שקרה אחר כך מרתק: חשבונות רבים בטוויטר, אינסטגרם ופייסבוק במדינות שונות החלו להוסיף פרטים כיד הדמיון. הומצא טקס שלא היה ולא נברא, קבוצות של יהודים מותקפים נולדו יש מאין, הדגל נהפך לדגלים, ובחשבונות מסוימים כבר לא היו אלה דגלים שהושלכו למים הקפואים של הים הבלטי, אלא יהודים. הזעם התפרץ, ואלפי שיתופים ותגובות נרשמו בקבוצות בעלות מאות אלפי עוקבים.
כשהדברים הגיעו לתקשורת הישראלית, המהפך הושלם: ההמצאות נהפכו לחדשות. אפילו התנערות מהמידע הכוזב של הצלם המקורי כבר לא שינתה כלום.
מהאירוע בסטוקהולם עולות שתי מסקנות: ראשית, המשענת שממשלת ישראל מצאה בימין הקיצוני האירופי היא משענת קנה רצוץ. מתחת לשנאת הערבים והלהט הלאומני שהממשלה אוהבת כל כך יש שכבה עבה של אנטישמיות, שלא ניתן לטעות בה. שנית, המאבק שפוליטיקאים הגונים מכל הצדדים מוכרחים להצטרף אליו הוא המאבק בסוכני הכאוס, היוצרים עולם, שבמקום אמת ושקר יש בו רק נרטיב.
הסגידה לטרפיק וללייקים, אמצעי תקשורת המוותרים על בדיקת עובדות ומפעלי טרולים ובוטים אינם סכנה לאופוזיציה או לקואליציה — הם סכנה לעצם קיומה של חברה חופשית. השאלה אם תקיפת הישראלים באמסטרדם לפני כחודש היתה תקרית מבודדת או תחילת מגמה, היא עדיין קריטית, אבל מי שמדווח על פוגרומים מדומיינים לא רק פוגע באמינות התקשורת, הוא יוצר מצב שבו איש לא יאמין ואיש לא יטפל בפוגרומים האמיתיים.
ראש ממשלת שוודיה אולף קריסטרסון אמר בכנס על אנטישמיות בסטוקהולם שמאז 7 באוקטובר חלה עלייה משמעותית בתקריות אנטישמיות: "אסור להתעלם מכל הדוגמאות שראינו לאחרונה: חלונות שבורים, ציורים של צלבי קרס ואיומי מוות". בריאיון ל"הארץ" התייחס למלחמה בצפון ואמר ש"כל העולם חושש מהסלמה ומהשלכותיה שלא ניתן לצפות אותן".
ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, אמר אתמול (שני) שחלה עלייה משמעותית באנטישמיות במדינה מאז מתקפת חמאס בישראל ב-7 באוקטובר, במהלך כנס שנערך בנושא בסטוקהולם.
קריסטרסון שיתף את באי הכנס בפגישות שקיים באחרונה בבית הספר היהודי בבירה וכן בקהילה היהודית במאלמו ואמר: "בשנה הבאה תציין הקהילה היהודית 250 שנה בשוודיה, ויהודי שוודיה חייבים להרגיש בטוחים כשהם מבקרים בבית הכנסת, כשהם עונדים תליון עם מגן דוד וכשהם מגיעים עם הילדים לבית הספר".כתבות קשורות
"אסור להתעלם מכל הדוגמאות שראינו לאחרונה: חלונות שבורים, ציורים של צלבי קרס ואיומי מוות. תלמידים נתקלים באנטישמיות חסרת בושה בבית הספר. פוליטיקאים שהפיצו תמונות אנטישמיות ברורות ברשתות החברתיות", אמר קריסטרסון. "אסור להתעלם או להפחית בחשיבות האנטישמיות. השנאה משגשגת בדממה. גם מילים יפות על אפס סובלנות אינן מספיקות. שוודיה היא אחת המדינות הסובלניות ביותר בעולם, אך יש למתוח את קו הסובלנות כשמופיעה חוסר סובלנות".
"ב-7 באוקטובר 2023 בוצע הרצח ההמוני הגדול ביותר של יהודים מאז השואה. המתקפה זכתה לגינוי נרחב גם בחלקים נרחבים של העולם. במקביל, נחגגה האלימות ברחובות ובכיכרות – הן בשוודיה והן במדינות אחרות, עם זיקוקים, שירה וריקודים. זה היה ניגוד ברור להבטחה של 'לעולם לא עוד'. והתברר שיש לנו עוד הרבה מה לעשות", אמר קריסטרסון. הוא ציטט את נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין, ואמר שדבריה על כך ש"לא היתה תרבות אירופית ללא תרבות יהודית ולא היתה אירופה ללא העם היהודי" נכונים גם לגבי שוודיה.
בסיום הכנס התראיין קריסטרסון ל"הארץ" והתייחס לסוגיית האנטישמיות במדינה וגם למלחמה. "מאז שבעה באוקטובר, דברים רבים החמירו מבחינת יהודי שוודיה", אמר ראש הממשלה השוודי.
ראש ממשלת שוודיה אולף קריסטרסון בכנס על אנטישמיות בסטוקהולם, אתמול, צילום: דיויד סטברו
על פי המועצה הלאומית למניעת פשיעה בשוודיה (BRÅ), נרשמה עלייה של פי חמישה בפשעי שנאה על רקע אנטישמי בין 7 באוקטובר לסוף 2023 בהשוואה לאותה תקופה בשנה הקודמת. על פי הדו"ח מדובר בכרזות וסיסמאות בהפגנות, אך גם בהצקות, הטרדות ותקיפות בעלות אופי אנטישמי על רקע המלחמה בעזה.
"בשוודיה, כמו ברוב המדינות, יש אנטישמיות זה עשורים. בעבר זה הגיע מכיוון ניאו-נאצים ואנשי ימין קיצוני. בימינו, אנשי הקהילה היהודית פוגשים אנשים רבים עם שורשים במזרח התיכון, ואנשים שמשתמשים ברטוריקה אנטישמית בגלל דעות שונות על מה שמתרחש במזרח התיכון", אמר קריסטרסון. "בדמוקרטיה כמו שוודיה בוודאי שמותר להחזיק בדעות שונות בנוגע לשאלה כיצד לפתור בעיות במזרח התיכון וכיצד לקדם שלום, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים משוודיה, אבל יש לנו אחריות מלאה להגן על יהודים ועל החיים היהודיים בשוודיה ועדיין לא עשינו מספיק".
קריסטרסון נשאל על עמדת ממשלתו לגבי העברת הלחימה המרכזית מרצועת עזה לצפון והשיב ש"כל העולם חושש מהסלמה ומהשלכות של הסלמה שלא ניתן לצפות אותן. מבחינת שוודיה, אנחנו מוטרדים מכך שיש בין 2,000 ל-4,000 שוודים השוהים עכשיו בלבנון למרות העובדה שביקשנו מאזרחינו שלנו לצאת משם ולחזור לשוודיה כאשר זה עדיין אפשרי. יש לנו משאבים מוגבלים מאוד לעזור לאנשים לצאת אם המצב יהיה גרוע יותר".
ראש הממשלה השוודי לא התייחס ישירות בריאיון לשאלת החטופים בעזה וליוזמות להפסקת אש בין ישראל לבין חמאס. הוא גם נמנע מלומר אם שוודיה תנהג כמו מדינות אחרות שהטילו סנקציות על בכירים ישראלים, בהם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. בעניין תגובתה של שוודיה לפלישה קרקעית ישראלית אפשרית ללבנון, הפנתה לשכת ראש הממשלה למשרד החוץ השוודי, שמסר ל"הארץ" שאין באפשרותו להתייחס לנושא.
במשך שנים רבות היו יחסי ישראל-שוודיה במשבר חריף, אך בשנים האחרונות חל שיפור ששיאו בביקור שר החוץ הישראלי אלי כהן בסטוקהולם במאי 2023. קריסטרסון לא חושב שהמלחמה השפיעה על היחסים בין המדינות. "שוודיה עומדת כמובן מאחורי זכות הקיום של ישראל ומאחורי זכותה של ישראל להגן על עצמה ואפילו חובתה להגן על עצמה בתוך גבולות של זכויות הומניטריות", הוא אמר. "לאיחוד האירופי יש עמדה עקבית בנוגע לכך. בסופו של דבר, אנחנו מאמינים בפתרון שתי המדינות וכמובן שלשוודיה חשוב מאוד שיהיה אפשר להפריד בין דעות שונות על הסכסוך במזרח התיכון והתמיכה המלאה ביהודים החיים בשוודיה".
הפגנה פרו-פלסטינית בסטוקהולם, צילום: דיויד סטברו
בחודשים האחרונים נרשמו כמה אירועים קשים בשוודיה כמו ירי וזריקת רימון יד על השגרירות הישראלית בסטוקהולם, פרסום ידיעות על ארגונים שוודיים שתומכים אקטיבית בחמאס ואפילו סוכנים של משמרות המהפכה האיראניים שהתכוונו לרצוח מנהיגים יהודיים במדינה.
קריסטרסון אמר ששוודיה ערוכה לאפשרות שחיזבאללה ירצה לנקום בישראל דרך פגיעה ביעדים ישראליים ויהודיים בחו"ל. "אנחנו בכוננות גבוהה ושוודיה נמצאת זה יותר משנה ברמת הכוננות השנייה הכי גבוהה האפשרית. הייתי אומר שהרשויות ערניות מאוד ושולטות במצב. עושה רושם שטרוריסטים מחמשים עבריינים שוודיים שבדרך כלל עוסקים בפעילות פלילית ואנחנו מוטרדים מכך, אבל אני מבטיח שאנחנו מודעים לכך ועוקבים אחרי המצב בזהירות רבה".
קריסטרסון הוא ראש מפלגת "המתונים" השמרנית שמאז אוקטובר 2022 עומדת בראש קואליציית מרכז-ימין הנתמכת בידי מפלגת ה"שוודים הדמוקרטים" הימנית-פופוליסטית. ממשלתו נחשבת ידידותית מאוד לישראל וכמו הממשלה הקודמת, ממשלת מרכז-שמאל בראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, היא פועלת בדרכים שונות למאבק באנטישמיות וקידום חיים יהודיים בשוודיה.
בכנס שנערך אתמול בסטוקהולם תחת הכותרת "אנטישמיות בשוודיה – תיאור מצב וצעדי מנע", השתתפו גם שרת התרבות פריסה ליליסטרנד, השר לעניינים חברתיים יקוב פורסמד, שר המשפטים גונאר סטרומר, השרה האחראית על בתי הספר לוטה אדהולם והשרה לשוויון חברתי פאולינה ברנדברג. יחד עם השרים הבכירים, דנו במשך כשלוש שעות אקדמאים שוודים מובילים, נציגי קהילות וארגונים יהודיים, עיתונאים וארגוני חברה אזרחית בגורמי האנטישמיות בשוודיה, באופנים בהם היא מתבטאת ובצעדים הנדרשים להיאבק בה.
מה משותף לאיימי ויינהאוס, אנה פרנק, אסתי לאודר, רוזה לוקסמבורג, עפרה חזה ומרילין מונרו? פרט לכך שכולן נשים וכולן יהודיות, הן גם כולן גיבורות. וכעת כל השש הן חלק מקבוצה של 120 נשים יהודיות המככבות בספר שוודי חדש, "גיבורות יהודיות" (Judiska hjältinnor), שמיועד לצעירים ומבוגרים כאחד. הספר, שמזכיר ספרי ילדים המעמידים במרכזם דמויות נשיות בולטות מההיסטוריה, לא רק משרטט את דיוקנותיהן של הגיבורות אלא גם מציג דרכן שאלות חשובות, שהפכו לדחופות יותר בעולם שלאחר 7 באוקטובר.
שלוש נשים יהודיות-שוודיות חברו ליצירתו: את הטקסטים כתבו עֲנֵלִי רודסטד, העורכת הראשית של מגזין התרבות היהודי השוודי Judisk Krönika ולשעבר גם עיתונאית ברדיו של רשות השידור השוודית, וקארין בריגר, משוררת וסופרת, המפרסמת גם בעיתונות השוודית. את דמויותיהן של הגיבורות איירה יואנה רובין דרנגר, יוצרת גרפית שוודית ששימשה גם כפרופסורית לאיור בקונסטפק (המקבילה השוודית לבצלאל) ואף זכתה לאחרונה בפרס הספרות של המועצה הנורדית בעבור הרומן הגרפי האחרון שלה.
"שלושתנו באות מרקע פמיניסטי חזק מאוד", מספרת רודסטד. "יואנה עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מאז שנות ה-90, קארין למדה היסטוריה נשית וספרות ואני עורכת את המגזין היהודי שבמסגרתו יזמנו סדרת כתבות על נשים יהודיות, בין השאר מכיוון שבמגזין היתה דומיננטיות גברית מאז היווסדו ב-1932. באמצעות סדרת הכתבות ניסינו לתרום לתיקון היסטורי ולהוצאת נשים מהצללים של ההיסטוריה היהודית-השוודית.
"הרעיון להפוך את הפרויקט לספר הגיע בזמן מגפת הקורונה. בזמן שקראתי לבתי, שהיתה אז בת 5, גרסה שוודית של 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', שעסקה בגיבורות שוודיות מעולם הרפואה, חשבתי שזה יהיה נהדר אם יהיה ספר שיוקדש לגיבורות יהודיות. יהודים הם מיעוט קטן בשוודיה והסיפורים של נשים יהודיות, שתמיד היו חלק ממנו, השאירו מעט מאוד חותם. מכיוון שאני עוסקת בניסיון להאיר את הסיפורים האלה כדי שאנשים יכירו אותם, התקשרתי ליואנה וסיפרתי לה על הרעיון. היא התלהבה והופתעה מאוד מכך שאין כבר ספר כזה בנמצא".
איורים של רות ביידר גינסבורג, עופרה חזה ואסתר רדא מתוך הספר. איור: Joanna Rubin Dranger, Natur & Kultur, Stockhoml
השיחה עם שלוש היוצרות מתקיימת בעיר העתיקה של סטוקהולם לאחר אירוע השקה לספר שהתקיים בחנות ספרים מקומית. הן מספרות שבמהלך הבדיקה אם כבר קיים ספר דומה המוקדש לגיבורות יהודיות, מצאו כמה ספרים שנכתבו באנגלית בנושא דומה אבל בהיקף מצומצם יותר. בנוסף, הן גילו את ארכיון הנשים היהודיות (Jewish Women's Archive) האמריקאי שהיה בעבורן מקור חשוב, אך הוא לא ספר מודפס. רובין דרנגר מציינת כי מראש בחרו לפנות לכיוון שיחרוג מההקשר המקומי. "אני רציתי לעשות ספר שלא יהיה רק לקהילה היהודית בשוודיה, אלא יתאים לכולם, גם במדינות אחרות". בריגר מוסיפה שספרן יכול לתרום גם לדיון אקדמי: "הוא צריך להיות חלק מלימודי היסטוריה נשית והיסטוריה של ספרות נשית. אני עובדת זמן רב בלימודי נשים ובכתיבת סיפורי חיים והענקת קול לנשים. הסיפורים האלו חסרים גם באקדמיה. למעשה, חלק גדול מהיכולת לעשות את זה עכשיו קיים בזכות נשים כמו אלה שכתבנו עליהן בספר, כמו גלוריה סטיינם, בטי פרידן וסוזן פלודי".
שלוש האחרונות הן חלק משורה ארוכה של נשים אמריקאיות שיש להן מקום מרכזי בספר, בהן השופטת רות ביידר גינסבורג, נשות רוח כמו סוזן סונטאג, ג'ודית באטלר ומאשה גסן ואמניות ומוזיקאיות כמו ברברה סטרייסנד, בט מידלר ואנני ליבוביץ'. אך יש בו גם נשים מרקע אחר לגמרי – מדעניות זוכות פרס נובל כמו עדה יונת הישראלית וריטה לוי-מונטלצ'יני האיטלקייה (זוכת פרס נובל לרפואה), שחקניות, רקדניות, דמויות היסטוריות מהמזרח התיכון ואפילו דמויות תנ"כיות כמו אסתר, רות וארבע האמהות. כולן יחדיו מצטברות בספר לפסיפס מרשים של נשים מעוררות השראה מתקופות היסטוריות שונות ומכל קצווי תבל.
בספר שלכן יש מגוון גדול של ארצות מוצא, תקופות ועדות, אבל יש כאלה שמקבלות ייצוג נרחב מאחרות. למשל, יש נשים רבות משוודיה ומארצות הברית ומעטות מישראל — בהן גולדה מאיר, עפרה חזה, עדה יונת, אסתר רדא ורובי דמלין מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. איך התנהלה העבודה ומה היה שיקול הדעת בבחירת הדמויות?
בריגר: "כשאחת מאיתנו מצאה דמות חדשה שרצינו שתהיה בספר, הצגנו אותה לאחרות, לקחנו קצת זמן לחשוב וללמוד ואז קיבלנו החלטה. לשלושתנו היה חלק שווה במציאת הנשים. זו היתה שיחה מתמשכת שבה כל אחת מאיתנו הציגה נשים אחת לשנייה, שוחחנו, וידאנו שכולן מסכימות ואז החלה העבודה הגדולה יותר של מחקר, כתיבה וציור. השיחה המתמשכת הזאת היתה החלק המופלא ביותר בעבודה. היינו בקשר רציף, שלחנו הודעות, תמונות ומאמרים זו לזו בזרם של פליאה ורצון יצירתי לכתוב ולהציג כמה שיותר נשים נהדרות".
רובין דרנגר מוסיפה בנוגע לזהות הנשים שנבחרו: "בשביל ישראלים זה ברור לגמרי שיהודים יכולים להיות הכל – דתיים וחילונים, אסיאתים, לבנים ושחורים – אבל בשביל שוודים זה לא כך ברור. הרבה אנשים מעולם לא פגשו יהודי אבל יש להם דימוי של יהודים. כשהם חושבים על יהודי הם חושבים על איש דתי עם כובע ופאות. הם לא מבינים שזו זהות גמישה". זה לדבריה הרקע לכך שבספר מופיעות בין היתר רבה אמריקאית שחורה, סופרות, עיתונאיות ונשות רוח מאלג'יריה, ניו זילנד, מצרים וקובה, משוררת מקסיקאית ושחקניות מהודו.
"במובן מסוים, הספר הזה הוא תשובה לדברים כמו הדו"ח שפורסם ב-2021 על אנטישמיות בבתי ספר במאלמו, עיר שהפכה כבר לידועה לשמצה בהקשרים האלה", מוסיפה רודסטד. "הדו"ח הראה שהצורה שתלמידים ומורים מבינים את המילה 'יהודי' היא בצורת גבר לבן דתי אורתודוקסי עם פאות או דמות שקשורה לקונפליקט הישראלי-פלסטיני". ובריגר ממשיכה: "הספר ממלא את החלל הזה שבעבר, ולצערנו גם היום, מתמלא בדעות קדומות. הוא לא רק מציע את האפשרות הנהדרת למצוא דמות שדומה לך, שיכולה לתת לך כוח או שיכולה להעניק לך השראה; הוא גם כלי לפירוק סטריאוטיפים ומאבק באנטישמיות". בריגר, שחיה בגטבורג, מוסיפה שקיבלה תגובות אוהדות כשהציגה את הספר במוסדות תרבות בעירה שעוסקים בחינוך: "הם אמרו, 'אנחנו לא צריכים עוד דו"חות, אנחנו כבר יודעים שיש כאן אנטישמיות, אנחנו צריכים כלים להתמודד עם הבעיה'. הם התלהבו מהספר ורוצים להשתמש בו ככלי חינוכי".
אבל מעבר למאבק בסטריאוטיפים של החברה הכללית, הספר מבקש להתמודד עם סוגיית המגוון היהודי, שאינו מובן מאליו אפילו בקהילות היהודיות עצמן. "היום, כשמסתכלים למשל בתמונות של הילדים מבית הספר היהודי בסטוקהולם, אפשר למצוא בהן את העולם כולו", אומרת רודסטד, "אנשים מתחתנים בכל מיני דרכים ויש חשיבות לייצוג של כולם". לדעתה של בריגר, המניפה המגוונת של הזהות היהודית שהספר פורש היא "דרך להתמודד עם דעות קדומות וגזענות שיש בתוך הקהילה היהודית". ורובין דרנגר מציינת: "אבל זה לא רק הייצוג, לא רק ציון העובדה שיש בספר מישהי שהיא מאומצת או מישהי שהיא אתיופית. זו נוכחות שהיא רחבה באמת, לא דוגמה או שתיים שנבחרו רק כדי לשמש אליבי".
מעבר לבחירה בדמויות ספציפיות, יש משמעות לכך שהספר קיים, כמוצר פיזי, על מדפי חנויות ספרים ברחבי המדינה ולא רק כמידע בארכיון אינטרנטי או כפרסום פנים-יהודי, מדגישות היוצרות. "במדינה כמו שוודיה, שבה המיעוט היהודי קטן מאוד, אי אפשר להמעיט בערך העובדה שהספר יצא לאור בשוודית ועל ידי הוצאה גדולה שאינה יהודית", אומרת רודסטד. "זו הצהרה על כך שזה ספר בשביל כולם – יהודים ושאינם יהודים, צעירים ומבוגרים, מבקרי ספריות ותלמידי בתי ספר".
היא ושתי שותפותיה מודעות לכך שהספר מתפרסם בתקופה סוערת וקשה גם מבחינת מצב הנשים בעולם וגם מבחינת מצב היהודים. הספר מקשר בין שתי הזהויות האלה ורבות מהדמויות המרכזיות שבו הן נשים שעמדו – או ממשיכות לעמוד – בחזית המאבקים האלה בעבר ובהווה; מהאנרכיסטית הרוסית-אמריקאית אמה גולדמן, דרך חנה סנש והלוחמות בגטאות במלחמת העולם השנייה ועד האקטיביסטית האתיופית-אמריקאית הצעירה נעמי וולדר. הרושם הוא שמעבר להישגים המדעיים והאמנותיים של הגיבורות, הספר מעלה על נס את המאבק בעריצות, בגזענות ובפטריארכיה.
"בעבר וגם היום אנחנו ממשיכות לראות נסיגה בזכויות נשים בעולם", אומרת בריגר. "זה כל הזמן חוזר. אנחנו מחברות בספר בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הנשית". רודסטד ממשיכה: "במובנים רבים אנחנו מחברות כאן גם מאבקים נוספים, למשל את זה של קהילת הלהט"ב. התנועה הפמיניסטית היהודית והתנועה הגאה היהודית צעדו יד ביד. קח למשל את סטיבן גרינברג, שהיה הרב האורתודוקסי הראשון שהיה הומוסקסואל מוצהר, ואת הפרשנות שלו לפסוק מספר ויקרא האוסר על משכב זכר. הוא מסביר את האיסור הזה כאיסור על השפלה של גבר אחר והבאתו לסטטוס של אישה, שבימי המקרא היה נחות. לפי התורה, משכב זכר מוריד למעשה את הגבר למעמד של אישה ופרשנותו של גרינברג מחברת בין שני המאבקים – חתירה לשוויון גם ביחסים בין גברים לגברים וגם ביחסים בין המינים. זה מאבק משותף".
האם משהו במשמעותו של הספר השתנה מאז 7 באוקטובר?
רודסטד: "העבודה על הספר הסתיימה למעשה לפני 7 באוקטובר וישנן עוד לא מעט גיבורות שהאירוע הזה הוסיף לגבורה היהודית הנשית – למשל, רחל אדרי מאופקים, בת הערובה שנתנה עוגיות וקפה למחבלים. מעבר לכך, אחרי שבוע האירוויזיון הנורא במאלמו, אני חושבת שעדן גולן נשאה על כתפיה לא רק את ישראל, אלא גם את המיעוט היהודי בשוודיה. אישה צעירה שעמדה בכבוד מול כל כך הרבה אנשים מבוגרים סביבה שירדו לרמה נמוכה כל כך. היא באמת הפגינה כוח גדול בזמן שיהודים רבים בכל רחבי העולם הרגישו לחץ ופחד. הדמות שלה נתנה לי באופן אישי כוח".
"לא יכולנו לדמיין את הנסיבות האלה כשכתבנו את הספר. הצגנו אותו, קצת לפני שהוא פורסם, ביריד הספרים הבינלאומי בגוטנברג (אירוע התרבות הגדול בסקנדינביה ואחד מירידי הספרים בגדולים באירופה, ד"ס), שנערך שבוע לפני 7 באוקטובר. המעבר בין בימת תרבות בינלאומית חשובה ובין הנפילה של 7 באוקטובר היה חריף מאוד. זה הרעיד את הקרקע תחת הרגליים של ישראלים ופלסטינים – ושל יהודים בכל העולם. זו נפילה נוראה.
"כמה חודשים מאוחר יותר הבנתי שמשמעותן של חלק מהגיבורות בספר השתנתה בעבורי. למשל, דונה גרציה. כשכתבתי עליה היא היתה מין דמות היסטורית רבת עוצמה שהתמודדה עם האינקוויזיציה לפני 500 שנה. היום אני מבינה שיש גם עכשיו המון יהודים שחיים כאנוסים (יהודים נסתרים) – יש לי חברים יהודים שמודאגים כי הם נתנו לילדים שלהם שמות יהודיים ועכשיו הם לא יודעים מה יקרה להם כתוצאה מכך. במציאות של חרמות בעולם התרבות ובבתי ספר, שם יהודי יכול להביא להשלכות קשות. בו בזמן, אני מרגישה שההתנגדות, הכוח והחוסן של יהודים הם חלק מהספר הזה. כעם, עברנו דברים כאלה פעמים רבות ובמשך מאות שנים. חלק מהגיבורות כאן עמדו במבחן ויצרו את מה שיצרו עבורן, עבור משפחותיהן, עבור העם שלהן ועבור העולם".
ענלי רודסטד צילום: Hugh Gordon
רודסטד מציינת סנטימנט בולט בקרב יהודים ברחבי העולם היום: "ישראלים בימינו נהיו יהודים יותר, ויהודים נהיו ישראלים יותר. הטרור הפוגרומיסטי של 7 באוקטובר היה משהו שבעבר קרה רק בגולה ושישראל היתה אמורה למנוע. הביטחון של העצמאות התערער וישראלים קיבלו טעימה באופן הנורא והמפחיד ביותר של מה זה להיות מיעוט כמו המיעוט היהודי ברוסיה לפני 200 שנה. במקביל, יהודים רבים בעולם סובלים היום ממה שישראלים סובלים ממנו – השתיקה והפניית העורף של אנשים שהם החשיבו בעבר לחברים ושותפים, כמו אנשי עולם התרבות או התנועה הפמיניסטית. מעבר לכך, יהודים רבים עומדים עכשיו לצד ישראל כאשר השונאים שמים להם למטרה יהודים וישראלים כאחד. כך, כשישראל מוצגת כמדינה מצורעת וכמדינה שתמיכה בה מעוררת מחלוקת, הנשים שכתבנו עליהן מעניקות כוח שילדים ובני נוער צריכים".
"אלה לא רק ילדים", מוסיפה בריגר. "כשאני מעיינת בספר, אני מקבלת השראה ומרגישה כוח ושמחה. כבר כשכתבנו את הספר, כשגילינו נשים חדשות שלא הכרנו, זה שימח אותנו, אבל עכשיו השמחה היא אחרת. בעבר זו היתה האופוריה של מציאת משהו חדש שלא הכרנו – למשל, כשגילינו את השחקניות היהודיות שכיכבו בבוליווד. אבל היום ישנו כל הזמן הצל של 7 באוקטובר והספר גם נותן כוח שאנו זקוקות לו".
איור של גולדה מאיר, איור: Joanna Rubin Dranger/Natur & Kultur, Stockholm
רובד נוסף שקיים בספר הוא ההגדרה הגמישה של הזהות היהודית. יש דמויות שלא נולדו יהודיות ושהתגיירו (כמו מרילין מונרו, שהתגיירה בגיור רפורמי לקראת נישואיה למחזאי ארתור מילר והגדירה עצמה "יהודייה אתאיסטית"), יש כאלה שאביהן היה יהודי ולא אמן ויש כאלה שלא נולדו יהודיות אך אומצו על ידי יהודים. מעבר לכך, חלק מהגיבורות לא הגדירו את עצמן יהודיות בצעירותן ורק בבגרותן נדחקו על ידי אחרים לגבש את זהותן היהודית.
בריגר מציינת לדוגמה את מריאן כהן, חברת המחתרת היהודית בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, שהצילה ילדים יהודים על ידי הברחתם לגבול שווייץ: בימי ילדותה בגרמניה כלל לא היתה לה זהות יהודית פעילה וזו התפתחה רק כשהיגרה עם הוריה לצרפת. רובין דרנגר מספרת על לוטה לזרשטיין, ציירת יהודייה-גרמנייה שמצאה מקלט בשוודיה ושיהדותה הוגדרה למעשה רק כאשר הנאצים אסרו עליה להציג את עבודותיה, סגרו את הסטודיו שלה וסילקו אותה מאגודת האמניות של ברלין. "זה גם הסיפור שלי", היא אומרת, "אני התבגרתי כילדה שעברה אסימילציה (היטמעות), ואימצתי את הזהות היהודית שלי רק אחרי שכומר בתהליך הקונפירמציה הנוצרית שלי הצביע עלי כיהודייה. אני יודעת שזו חוויה שרבים שותפים לה והיום, אחרי 7 באוקטובר, אנשים רבים מגלים מחדש את זהותם היהודית ופונים לחיפוש אחר קהילה שאולי הם כבר שכחו".
רודסטד ממשיכה: "באקלים הגלובלי הנוכחי, מילים כמו 'מניין' ו'שטעטל' יקבלו משמעות חדשה. ביהדות הפרוגרסיבית לפחות, אפשר יהיה למצוא מניין של נשים, והמונח שטעטל יקבל משמעות מודרנית של מקום בטוח. יש בזה צורך מכיוון שיש כבר הוצאות לאור באמריקה שאומרות 'לא לסקסיזם, לא לגזענות ולא לציונות'. ייתכן שיהודים שוב ייאלצו להוציא את ספריהם לבד, עד שהעולם יגלה אותם מחדש".
יואנה רובין דרנגר צילום: Hugh Gordon
מה מבדיל גבורה יהודית מגבורה כללית ומה ייחודה של גבורה נשית?
בריגר: "זה קשור לרדיפה. הגבורה בספר שלנו קשורה לכוח ההתמודדות וההתנגדות לרדיפה, לאנטישמיות, לגזרות. בחברה הכללית, ישנו המאבק בפטריארכיה ובתקרות הזכוכית למיניהן. כאן צריך להוסיף את המאבק הנוסף, השונה – המאבק שנשים יהודיות היו צריכות לנהל לאורך ההיסטוריה".
רובין דרנגר: "חלק מהעניין הוא שנשים יהודיות רבות לחמו בעבור זכויות של מיעוטים אחרים – למשל, שחורים או עמים ילידיים בארצות הברית. הן לא הסתפקו במלחמה על האינטרסים שלהן".
רודסטד: "זה חלק מהערכים היהודיים ומהמסורת היהודית. יש מסורת יהודית של אמירת אמת בפני בעלי שררה. זה חלק מהמסורת של יהודים לעשות את העולם למקום טוב יותר, להשתמש בפלטפורמה שלהם בעבור תיקון עולם. אף על פי שזה מאפיין את היהדות האמריקאית, זה לא רק בארצות הברית. כתבנו למשל על הפילנתרופית פרחה (פלורה) ששון, ילידת עיראק, שמימנה וקידמה שימוש בחיסונים נגד מחלות נוראות בהודו ונלחמה בקיפוח ואפליה".
קארין בריגר צילום: Hugh Gordon
אם היתה ניתנה לכן הזדמנות לפגוש אחת מהגיבורות שכתבתן עליהן, במי הייתן בוחרות?
רובין דרנגר: "מפצחת הקודים האמריקאית אליזבת סמית פרידמן. עבודת פיצוח ועבודה של הגנה באמצעות מודיעין מרתקת אותי. ופרידמן בכלל לא היתה ידועה עד לאחרונה כי התיקים היו חסויים. חוץ מזה, היא לא היתה יהודייה במקור, אלא התחתנה עם יהודי וזה חשוב. חשוב לדבר גם על יהודיות מהסוג הזה, דווקא מפני שלא עבור כולם הן נחשבות יהודיות".
רודסטד מתקשה לבחור. היא מתחילה משפרה ופועה, המיילדות התנ"כיות שלא צייתו למצוותו של פרעה להמית את ילדי היהודים. אחר כך היא עוברת לצעירות היהודיות שהיו חלק מתנועות ההתנגדות לנאצים וממרד גטו ורשה ולבסוף היא בוחרת באסנת ברזאני, בת המאה ה-16 מכורדיסטאן, פוסקת הלכה ותלמידה חכמה שהיתה בתו של ראש ישיבה במוסול והפכה לראש ישיבה בעצמה. "הסיפור של ברזאני שינה את דעתי על האופן שבו מתרחשת קִדמה", היא מסבירה, "הוא נותן פרספקטיבה על מה היה פעם המערב ומה היתה פעם עיראק".
גם בריגר מדברת על כמה דמויות. היא הושפעה רבות מסוזן סונטאג, "המפגש איתה עיצב לא רק את חיי האקדמיים, אלא את החיים האישיים שלי מאז שהייתי בת עשרה", וגם מסיפורה של שרלוטה סלומון, האמנית היהודייה-גרמנייה שנרצחה באושוויץ. "זה סיפור עם הרבה כאב", היא אומרת, "סלומון השאירה את עבודותיה למַכרה עם ההוראה 'שמרי על זה. אלה הם כל חיי'. היא מזכירה לנו עד כמה חשוב לכתוב ולתעד גם היום, כמה חשוב להשאיר עקבות ועדויות.
"אני מקווה שאם אדם צעיר מרגיש לבד או אבוד, הוא או היא יוכלו למצוא בספר שלנו את מה שאני מצאתי בנשים האלה ששינו את חיי לחלוטין. אני מקווה שהספר ייתן להם מודל לחיקוי בזמנים הסוערים והנוראים האלה. אולי הם אפילו ימצאו בו חברת נפש, גם אם זו חברה שנמצאת רחוק מאוד או שכבר אינה בין החיים. כל כך קשה למצוא ולעצב זהות. אני לעולם לא הייתי צולחת את שנות העשרה שלי בלי הנשים האלה שהפכו אותי לאשת קריאה וכתיבה, למישהי עם מטרה בחיים. הלכתי עד הסוף בניסיון ללמוד הכל על רבות מהן, וחלק מהן הרבה יותר קרובות אלי מאנשים אמיתיים. העולם נפתח בפנייך כאשר יש לך קשר לטקסטים ולספרים, והסופרות והאמניות יכולות לתת לך יד להחזיק בה וללכת איתה לאורך כל החיים".
זיו נבו קולמן נכנס לתפקידו בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. היחסים בין המדינות ידעו בעבר עליות ומורדות, אלא שדווקא 7 באוקטובר הציף קולות נוספים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה", אומר השגריר בריאיון ל"הארץ"
בזמן שעדן גולן היתה על במת האירוויזיון במאלמו, בקהל נכח אדם שלווה בלפחות אותה כמות מאבטחים כמו המשלחת הישראלית. זיו נבו קולמן, שגריר ישראל בשוודיה וחובב אירוויזיון ותיק, התעקש להגיע ולתמוך במשלחת למרות שהוא ככל הנראה אחד האנשים המאובטחים ביותר במדינה הסקנדינבית. "היה רגע מכונן בהופעה הישראלית בחצי הגמר", הוא מספר ל"הארץ". "ההופעה התחילה עם קריאות בוז עוד לפני שעדן בכלל פתחה את הפה. בתגובה, נשמעו גם קריאות אהדה והתפתח מעין קרב קריאות בקהל. ואז, בגלל שההופעה היתה כל כך טובה ועדן לא הושפעה בכלל מהקריאות, רוב הקהל הריע לה. הוא התרשם מזמרת בת עשרים ששמו אותה בסיטואציה קשה והיא עמדה בה בכבוד רב".
נבו קולמן מספר שהעוינות והקריאות לחרם נתקלו בתגובה ציבורית ברורה ותומכת. "זה גם היה הרגע שבו היא קפצה בהימורים", אמר השגריר. "ובכלל, כמי שמלווה את הקריאות לחרם בשוודיה בתקופה האחרונה, אני מתרשם שהשוודים לא דוגלים ב-BDS, הם בעד דיאלוג, בעד הקשבה ובעד חופש ביטוי".
השיחה עם נבו קולמן התקיימה במקום דיסקרטי בסטוקהולם, כאשר ארבעה מאבטחים, שוודים וישראלים, יושבים בחדר הסמוך. הוא סיפר שבסוף האירוע, רגע לפני חזרת המשלחת לישראל, הוא נפגש עם גולן. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלי", אמר. "היתה כאן עבודה מאומצת של משלחת מדהימה עם זמרת מדהימה ושיר מדהים, וגם אנחנו עזרנו בלספק את המטרייה הנכונה". חלק מהמטרייה שנבו קולמן מדבר עליה כוללת את הופעותיו בתקשורת המקומית שבהן ניסה לתת משקל נגד להפגנות הגדולות במאלמו. בריאיון ליומון השוודי Dagens Nyheter בסוף השבוע שבו נערך האירוויזיון הופיע השגריר עם חולצה של להקת אבבא שעוטרה בסרט צהוב, וענד שרשרת עם המילה "חי".
נבו קולמן מספר כי בשגרה, האירוויזיון נחשב בעיניו לחגיגה. אם מצב העניינים היה רגיל ככל הנראה הוא היה מסתובב במאלמו עם אוהדים נוספים של אבבא ונהנה מהאירוע השמח והצבעוני. אלא שכיום, בגלל המצב, כל זה לא אפשרי. "החולצה היא סוג של קריצה", הוא מסביר, "אני מדבר עם קהלים רחבים דרך הראיונות בתקשורת ואני רואה יותר שוודים שמגלים סימפטיה לישראל. אני שומע כאלו שאומרים, אל תתבלבלו, אל תוטעו, זה שיש אנשים קולניים ברחובות, בהפגנות, לא אומר שזה מה שהשוודים חושבים. יש לא מעט קוראים, מאזינים וצופים שהמסרים שלנו נוגעים אליהם".
נבו קולמן ביקש להדגיש שעל אף חופש הביטוי של המפגינים, גם לישראל, כחברה באיגוד השידור האירופי, יש זכות להשתתף באירוויזיון בלי שיתנכלו לה. "גם לנו מגיעה זכות דיבור והתחרות הראתה שהקונספציה שכולם שונאים אותנו באירופה אינה נכונה", אמר. הוא הסביר שלעומת חבר השופטים, קהל המצביעים באירוע הוא אנונימי, וחלק גדול ממנו נתן לישראל 12 נקודות. "גם אנשים ממדינות שלא היית מצפה מהן", אמר השגריר.
נבו קולמן מציין את הקהילה הגאה כדוגמה לקהל שחלקו עוין את ישראל, וזאת על אף מקומה ההיסטורי בתחרות. "אנחנו היינו אמורים להיות מדינה שנושאת את הדגל הזה באירוויזיון, אבל זה דור שלא יודע מי היתה דנה אינטרנשיונל". נבו קולמן, חבר הקהילה בעצמו, אומר, "עכשיו הם בקטע של Queers for Palestine. לא מעניין אותם כבר להיות סתם הומו או טרנסית, וזה מדאיג. אנחנו צריכים למצוא דרך לדבר עם הקהלים האלה".
בעת האחרונה המציאות בשגרירות ישראל בשוודיה מתוחה במיוחד. מוקדם יותר היום (שישי) המשטרה במדינה עיכבה כמה בני אדם בחשד לירי באזור השגרירות. בינואר האחרון נזרק לעבר הבניין רימון, שלא התפוצץ. תקרית הרימון התרחשה ימים ספורים אחרי שהתפרסמו דיווחים על כך שחמאס תכנן לפגוע בשגרירות ישראל ובאתרים אחרים במדינה. "ברור שזה משפיע על העבודה", אומר נבו קולמן. "בשוודיה, למרבה הצער, השירות הקונסולרי ניתן אונליין בלבד, אבל השגרירות עובדת, אנחנו נמצאים כאן ומתפקדים". לדבריו, האיומים בהחלט משפיעים על סדר יומו כשגריר. "יש דברים שעשיתי בעבר שאני לא יכול לעשות עכשיו. אני לא יכול לעמוד בכיכר ולנאום ולכן אני נאלץ לפספס אירועים שלבי נשבר מכך שאני לא משתתף בהם".
נבו קולמן נמצא כבר 28 שנים בשירות החוץ של מדינת ישראל. הוא שירת כנספח תרבות בשגרירות בטוקיו, כסגן שגריר בצ'כיה, כיועץ לענייני תרבות בשגרירות בפריז, כקונסול כללי במונטריאול וכראש החטיבה לדיפלומטיה תרבותית במשרד החוץ בירושלים. התפקיד בשוודיה הוא תפקיד השגריר הראשון שלו ובניגוד לתדמית השלווה של המדינה, תקופת הכהונה שלו בסטוקהולם סוערת למדי.
זיו נבו קולמן. צילום: שגרירות ישראל בסטוקהולם
הוא אהוד בקרב אנשי הדרג הפוליטי והתקשורת בשוודיה ומקיים קשרים ענפים עם חברי והנהגת הקהילה היהודית והוא גם לא מהסס להביע דעה בתחומים רבים. כך, למשל, הוא גינה בתקיפות את המנהג של אנשי ימין קיצוני ופרובוקטורים פוליטיים לשרוף ספרי קוראן. הוא נלחם על הכללתה של תרבות ישראלית ביריד הספרים של גטבורג. בין הצעדים מעוררי המחלוקת שנקט היה ההכרזה על כך שישראל לא תקיים קשרים עם מפלגת הימין הפופוליסטי "השוודים הדמוקרטים".
"אנחנו מודעים להתבטאויות החיוביות של 'השוודים הדמוקרטים' כלפי ישראל", הוא מסביר. "בה בעת, המפלגה ממשיכה להחזיק בעמדות קיצוניות בנוגע לאיסור ברית מילה וייבוא בשר כשר, והיא טרם התמודדה בצורה רצינית עם עברה הניאו־נאצי והאנטישמיות בקרב חברי המפלגה". לדבריו, המפלגה לא הביעה חרטה על התנהגותה ארוכת השנים כלפי ניצולי שואה, דבר שהופך את תמיכתה בישראל למפוקפקת.
נבו קולמן נכנס לתפקיד בקיץ 2021, בשלהי אחד המשברים הארוכים והקשים ביותר בתולדות יחסי ישראל־שוודיה. שתי המדינות היו אז בתקופה של איחוי ביחסים שהגיעה אחרי ההכרה השוודית במדינה פלסטינית ב-2014 ושנים של התבטאויות קשות, לצד החזרת שגרירים ועוצר ביקורים. "זה היה תהליך ממושך" אמר נבו קולמן. "היתה הבנה שוודית שהם הלכו רחוק מדי עם ההכרה במדינה פלסטינית. הצעד לא שינה שום דבר בשטח ולא תרם לאינטרס השוודי שהיה להצטייר כשותף הגון שמקובל על שני הצדדים".
אלא שתהליך שיקום היחסים עבר טלטלה נוספת לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "עכשיו אי אפשר לקדם אג'נדה מעבר לסכסוך", אמר השגריר, אך גם הביא גרסה אופטימית לאירועים. "פתאום אנחנו רואים שגם בנושא הליבה יש הסכמה: היחס לחמאס, הזכות של ישראל להגן על עצמה, החזרת החטופים, המאבק בהאשמות ברצח עם ונושאים אחרים". נבו קולמן מסביר כי לישראל ולשוודיה יש עמדות דומות בתחומים רבים. "ההתבטאויות השוודיות חוזרות בעקביות על זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל קריאה לשחרורם המיידי של כל החטופים". הוא אף הוסיף כי שר החוץ השוודי הודיע שיבקר באזור בזמן הקרוב. "זה יאפשר כמובן דיאלוג ישיר ופורה על כל הנושאים שעל הפרק", מסכם השגריר.
הממשלה באוסלו מיטלטלת בין דרישה ציבורית להחריף את הטון נגד ישראל ופעולותיה בעזה, לבין היותה של נורווגיה יצואנית נשק גדולה, שייתכן שרכיבים מתוצרתה מגיעים גם לצה"ל – תוך עקיפת החוק האוסר על שיווק נשק למדינות שנמצאות במלחמה. האם הפוליטיקה תנצח את הפרקטיקה?
בישראל היו שהכריזו בחודשים האחרונים על נורווגיה כמדינה האירופית העוינת ביותר את ישראל. קביעה זו תלויה במידה רבה במדיניותו של שר החוץ הנורווגי, אספן בארת איידה, שנכנס לתפקידו רק כמה ימים אחרי 7 באוקטובר. בארת איידה, איש מפלגת העבודה הנורווגית, מכהן בתפקיד שר החוץ בפעם השנייה (הפעם הראשונה היתה בשנים 2012־2013). בעבר כיהן גם תקופות קצרות כשר הביטחון וכשר האקלים והסביבה. הטענות הישראליות נגדו ונגד ממשלתו הן רבות: זה התחיל מכך שדווח כי משרדו אסר על מלך נורווגיה לשלוח מכתב תנחומים לישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר (זאת מאחר שבנורווגיה המלך אינו מוסמך לתת הצהרות בנוגע ל"קורבנות של סכסוך פוליטי"). זה נמשך בגינוי ישראל בוועידה הבינלאומית בקהיר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ובביקורת על כך שנורווגיה לא מכירה בחמאס כארגון טרור.
מעבר לכך, נורווגיה התעקשה להמשיך להעביר כספים לאונר"א בעוד מדינות רבות הפסיקו לתמוך בארגון, בתגובה לדיווחים שאנשיו היו מעורבים בטבח 7 באוקטובר. נורווגיה לא רק המשיכה להעביר כסף, אלא גם יצאה בקמפיין להגנת אונר"א בקרב מדינות אחרות. במקביל, נורווגיה פעילה במסגרת תביעה נגד ישראל בבית־הדין הבינלאומי לצדק בנושא הכיבוש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תביעה נפרדת מהתביעה הדרום־אפריקאית המאשימה את ישראל בביצוע רצח־עם.
בראיון למגזין TheMarker, מסביר בארת איידה את עמדתו: "אנחנו ידידים של ישראל. תמיד היינו ונמשיך להיות", אומר שר החוץ. "לפעמים חברים טובים צריכים לתת עצות טובות, אבל אנחנו בשום אופן לא עוינים את ישראל. תמיד ניסינו לסייע לישראל לחיות בשלום ובביטחון". כשהוא מתבקש להסביר מדוע נורווגיה נתפסת בכל זאת על ידי רבים בישראל כעוינת, הוא מסביר שלמרות הידידות, מדינתו יכולה לא להסכים עם הממשלה הישראלית. "גינינו את המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר ואנחנו מכירים בזכותה של ישראל להגן על עצמה נגד טרור", הוא אומר. "אבל גם אמרנו שכמו כל מדינה אחרת, ישראל חייבת לציית לחוקי הלחימה במסגרת החוקים ההומניטריים הבינלאומיים של אמנת ג'נבה. הביקורת שלנו היתה על כך שחלק מהטקטיקות הצבאיות שישראל משתמשת בהן, והמצור החלקי דה־פקטו על הרצועה שמנע מזון, חשמל ואמצעי קיום הכרחיים מאוכלוסיית עזה, היו בעייתיים מאוד. זו לא עוינות כלפי ישראל, זו ביקורתיות כלפי מרכיבים מסוימים של מדיניות הממשלה".
בארת איידה בביקור בסטוקהולם, יוני 2024, צילום: דיויד סטברו
בארת איידה מוסיף לרשימת הנושאים שלממשלתו יש עליהם ביקורת גם הצהרות של שרים בממשלת ישראל ש"נתנו את הרושם, שהוא כנראה מוטעה, שישראל מעוניינת לגרש את הפלסטינים מעזה. היו בישראל הצהרות כאלו והן בעייתיות מאוד כשהן באות משרים בממשלה".
נורווגיה ממשיכה להעביר כספים לאונר"א ודרשה ממדינות אחרות להמשיך לעשות זאת גם כן. האם אתם לא מאמינים לרשויות בישראל שדיווחו שעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת 7 באוקטובר, או שבעיניכם זו אינה סיבה מספקת להפסיק לממן את הארגון?
"ההחלטה שלנו לא מבוססת על חוסר אמון בטענה הישראלית. אמנם לא ראינו עדויות, גם ארצות הברית וגם האו"ם לא קיבלו את ההוכחות, אבל זה בהחלט יכול להיות נכון. יכול להיות שבין 13 אלף המועסקים בעזה, היו כאלו שהיו קשורים לחמאס ואפילו במתקפת הטרור. זה נורא, זה בלתי מקובל וזה דורש חקירה. אמרנו את זה למזכ"ל האו"ם, גוטרש, וללזאריני (הנציב הכללי של אונר"א, ד"ס). אבל, לא הסכמנו לכך שגם אם זה נכון, צריך לקצץ את כל התמיכה. לא כך מתנהלים כשיש הפרות חוקים בתוך ארגונים. לא סוגרים את הארגון אלא מחפשים את הפושעים. אם מישהו במשטרת אוסלו נעצר בחשד לרצח, אני לא אסגור את המשטרה אלא אעצור את החשוד. אנחנו שמחים לראות שיש כעת מדינות ששינו את מדיניותן – אוסטרליה, שוודיה, דנמרק וקנדה למשל, וכך גם הנציבות האירופית. זה לא שאנחנו לא מאמינים לישראל, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להעניש בגלל זה את כל הפלסטינים".
בעניין אונר"א בארת איידה לא מקבל טענות על אופיו הבעייתי מלכתחילה של הארגון והאפשרות לתמוך בפלסטינים דרך ארגונים אחרים. "רוב מכריע של הארגונים הבינלאומיים האחרים הפועלים באזור אומרים שאין אפשרות להחליף את אונר"א בטווח הקצר", הוא אומר. "הם התשתית לכל הפעילות ההומניטרית בעזה, כך שכל הארגונים מתאמים איתם".
בנובמבר הצהרת כי "היינו ברורים בקביעה שיש לראות בחמאס ארגון טרור". האם, בניגוד לעבר, זו כעת המדיניות הרשמית של נורווגיה, גם בכל הנוגע לאכיפת חוק, סנקציות כלכליות וכן הלאה?
"מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר היתה באופן ברור מתקפת טרור והיא בוצעה על ידי חמאס, כך שבהקשר זה הם ביצעו פעולת טרור חמורה מאוד. עם זאת, עמדתנו העקבית שומרת איזשהו סוג של קשר עם כל הקבוצות הרלוונטיות. זה לא אומר שאנחנו מקבלים את המטרות שלהן או את המדיניות שלהן, אבל אנחנו חושבים שאם אנחנו מנסים לתרום להפסקת אש בין הצבא הישראלי לחמאס, מישהו צריך לדבר עם חמאס. זה לא אימוץ של הארגון, אלא רק הודאה בכך שהם קיימים. הדרך להחליש את החמאס היא לפתח דרך חלופית למדינה פלסטינית. כוחות רבים תרמו לפיצול של החברה הפלסטינית וזה שירת את חמאס ואת אלו שלא רצו התקדמות. אנחנו לא רוצים פלסטין בשליטת חמאס, אלא פלסטין בשליטת פלסטינים אחרים שמכירים בישראל ובזכותה לחיים ולביטחון".
אתם מקיימים קשר עם חמאס?
"כן, אנחנו עומדים בקשר עם חמאס כפי שאנחנו בקשר עם חיזבאללה, עם החות'ים וכל שאר הגורמים באזור. ובגלל זה לא הטלנו אותן סנקציות שמדינות אחרות הטילו, אבל אין להבין את זה כתמיכה במטרות ובמדיניות שלהם". בארת איידן גם מוסיף, בלי לפרט בדיוק למי הכוונה, ש"יש אנשים בעולם שמבקרים אותנו על כך בפומבי, אבל למעשה שמחים שזה המצב, כי מישהו צריך לתחזק את הקשרים האלו".
מה עמדתכם הנוכחית בעניין התביעה הדרום־אפריקאית בהאג ותוצאותיה?
"ציינתי לטובה את העובדה שישראל החליטה להגיב לתביעה. לא הגבתי לעצם היוזמה, אבל בהינתן שהתביעה קיימת, טוב שישראל הגיבה, טוב שהיא מכירה בסמכות בית המשפט וברור שזו זכותה להגן על עצמה מפני ההאשמות. בית המשפט לא טען שיש כאן רצח עם, אלא שיש מספיק אלמנטים שעלולים ליצור הפרה של האמנה למניעת רצח עם, וישראל צריכה להגיב ולהודיע לבית־המשפט אילו צעדים היא נוקטת כדי לקיים את המגבלות החלות על מדינה שנלחמת. זה חוקי להילחם במלחמה של הגנה עצמית, אבל יש חוקים כיצד לעשות זאת. יש כמובן עוד נושא שבית הדין הבינלאומי לצדק עוסק בו, תיק אחר שעוסק בנושא אחר – הכיבוש הישראלי בו התערבנו, בניגוד לתיק רצח העם". ואכן, נורווגיה היתה אחת מ־50 מדינות שהעידו בפני בית־הדין בנושא זה בסוף פברואר. "נורווגיה מסתייגת בבירור מאלימות של מתנחלים ישראלים ומעקירת פלסטינים באדמות כבושות", אמר בארת איידן בהקשר זה. "ההתנחלויות אינן חוקיות על פי החוק הבינלאומי… והעוול שהפלסטינים נתונים לו חייב להיפסק".
למדיניות הנורווגית כלפי ישראל יש גם צד כלכלי. ממשלת נורווגיה פרסמה לאחרונה אזהרה לחברות נורווגיות שלא לעסוק בשיתוף פעולה עסקי או במסחר המשמש "להנצחת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בישראל". על פי שר החוץ בארת איידה, "נורווגיה טוענת זה זמן רב שמדיניות ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, מפרה את החוק הבינלאומי, לרבות המשפט ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם, ומערערת את הסיכויים להשגת מדינה פלסטינית עתידית ופתרון בדרכי שלום של הסכסוך". לכן, על פי הודעת השר, ההמלצה לחברות נורווגיות היא "תגובה להתעצמות מדיניות ההתנחלויות של ישראל בשנה האחרונה, כמו גם הרחבות התנחלויות חדשות והגברת האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים". בארת איידה טוען שהקהילה העסקית הנורווגית ביקשה הנחיות מהרשויות לגבי הפעילות שלהן, והמלצת הממשלה מבהירה ש"חברות נורווגיות צריכות להיות ערניות לעובדה שעיסוק בכל פעילות כלכלית או פיננסית בהתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות עלול לסכן אותן, ולתרום להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי וזכויות האדם".
בפועל, למדיניות זו יש כבר השלכות. "מכתבו של שר החוץ הבהיר כי כל דבר שמועיל לארגונים שתורמים ל'כיבוש הבלתי חוקי' בישראל, אינו תואם את המדיניות הנורווגית", מסביר לייף קנוטסן, מתאם התקשורת של הקהילה היהודית בנורווגיה. "הוא גם שלח את המכתב הזה ל־Vinmonopolet, המונופול הקמעוני למכירת משקאות אלכוהוליים שבבעלות ממשלת נורווגיה. Vinmonopolet, בתגובה, כינסה מיד ישיבת מועצת מנהלים שהחליטה להוריד מהמדפים יינות מהגדה המערבית ומהגולן". קנוטסן אומר שצעד זה עלול להיות בלתי חוקי בהקשר של חוקי האיחוד האירופי או ארגון הסחר העולמי (WTO), במיוחד בהקשר של הגולן. "זה שינוי מדיניות שבארת איידה הכתיב משולחן העבודה שלו, לא דרך הקבינט ולא דרך הפרלמנט, וזוהי מדיניות חוץ דרך קמעונות", אומר קנוטסן. "אחת התוצאות היא שבפועל, יהודים בנורווגיה שרוצים יין כשר לפסח, יתקשו להשיגו".
בשיחה עם מגזין TheMarker מבהיר בארת איידה ש"הרשת יכולה לייבא יינות ישראלים אחרים ככל שהיא בוחרת", ומוסיף: "יש לנו יחסים כלכליים עם ישראל ואנחנו רוצים להמשיך לקיים אותם. אבל אנחנו טוענים כבר שנים שהיחסים הכלכליים צריכים להיות עם ישראל של גבולות 1967. זה לא חדש. כעת, אנחנו מחזקים את העצה שלנו לעסקים נורווגיים – תרגישו חופשי לקנות ולמכור בישראל, אבל לא במה שמתדלק את הכיבוש, שנדמה לי שכולם, למעט הממשלה הישראלית, מכירים באי־החוקיות שלו. זו לא מדיניות רדיקלית מאוד. זו עמדה שנועדה ליצור עקביות במדיניות שלנו לא לתרום כלכלית להפרות זכויות אדם ולהפרות של החוק הבינלאומי. אנחנו לא נכנסים לפרטים, אלא נותנים עצות כלליות. זו היתה מועצת המנהלים של Vinmonopolet שקיבלה את ההחלטה".
למרות כל זאת, דומה שהמשק הנורווגי לא משלם מחיר גבוה במיוחד על העמדה העקרונית של הממשלה. יחסי הסחר בין ישראל לא נפגעו בצורה דרמטית, והקריאות לחרם הן יותר סמליות מאשר מעשיות. על פי מֶטֶּה יוהאנה פולסטאד, נשיאת לשכת המסחר נורווגיה־ישראל, הייצוא העיקרי של נורווגיה לישראל במשך עשרות שנים הוא דגים. "יותר מ־80% מכלל הסלמון המיובא לישראל הוא מנורווגיה. נורווגיה גם מייצאת מתכות ונייר בהיקף קטן יותר", אומרת פולסטאד. "הייצוא העיקרי של ישראל לנורווגיה הוא מוצרים חקלאיים – פירות וירקות. ישראל מייצאת לנורווגיה גם מוצרים טכנולוגיים כמו חלקי מחשב. שני המגזרים הללו מכסים את רוב היבוא לנורווגיה מישראל".
פולסטאד מוסיפה שלמרות המתחים הפוליטיים, מכירות הדגים מנורווגיה המשיכו לגדול, בעוד שאר המגזרים לא גדלו במשך זמן מה. "האקלים הפוליטי בנורווגיה לגבי ישראל אינו מועיל לקידום עסקים, ובעיקר ליוזמה של יצירת קווי מסחר חדשים. נראה שהסנטימנט האנטי־ישראלי יצר חוסר רצון לפתח קשרים עסקיים חדשים עם ישראל", היא אומרת. "למרות זאת, חלק מהמסחר ממשיך לגדול. בשנים 2022־2023 היבוא הישראלי לנורווגיה גדל מ־1.6 מיליארד כתר נורווגי (כ־560 מיליון שקל) ל־1.8 מיליארד כתר (כ־600 מיליון שקל), אלו נתוני שיא. גם הייצוא הנורווגי לישראל ב־2022 היה ברמת שיא של 2.6 מיליארד כתר (כ־900 מיליון שקל) וירד ל־2.3 מיליארד כתר (כ־800 מיליון שקל) ב־2023".
בנוסף להמלצת ממשלת נורווגיה להחרים מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, פולסטאד מציינת גם את העובדה שאוניברסיטאות בנורווגיה קוראות לחרם אקדמי נגד ישראל, אף שהממשלה מתנגדת למהלך זה. קנוטסן מסביר בעניין זה שהיו קריאות רבות לחרם מסוגים שונים בנורווגיה בחודשים האחרונים. באקדמיה הנורווגית יש מקרים של אוניברסיטאות שניתקו קשרים עם מוסדות אקדמיים מישראל. אחת הדוגמאות היא אוניברסיטת OsloMet (Oslo Metropolitan University), שהחליטה לא להמשיך תוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת חיפה. "זה מקרה שבו מועצת המנהלים של המוסד קיבלה את ההחלטה", מספר קנוטסן. "הם טוענים שזה לא חרם אלא החלטה של אי המשך תוכנית, אבל זה משחק בסמנטיקה". על פי קנוטסן, זוהי פגיעה ברורה בחופש האקדמי, שמיועדת לרצות קבוצה של אקטיביסטים שעסוקה בלהשתיק את כל מי שלא מסכים איתה. על פי דיווחים בתקשורת, אוסלו מט אינה לבדה. גם אוניברסיטת דרום־מזרח נורווגיה (USN) החליטה לסיים את שיתופי הפעולה האקדמיים והמחקריים שלה עם המכללה האקדמית הדסה בירושלים בעקבות המלחמה בעזה.
והחרמות נמשכים גם בגזרות אחרות. קנוטסן אומר שישנם איגודים מקצועיים ורשויות מוניציפליות, כולל עיריית אוסלו, שקראו לחרמות ופרסמו הודעות על חרמות. "הם נזהרים מאוד מלהגיד שהם מחרימים את ישראל, וטוענים שהם מחרימים רק ארגונים וחברות שתורמים להתנחלויות. עם זאת, לא תמיד ברור מה זה בדיוק אומר ומה בעצם הם לא רוכשים. זה נראה כמו Virtue Signaling (הפגנת מוסריות שטחית לצורכי תדמית, ד"ס) עבור הקהל הביתי שלהן".
כשמגיעים לכסף הגדול באמת, עם זאת, נורווגיה לא ממהרת לחתוך את כל ההשקעות שעלולות להיות קשורות בצורה כזו או אחרת עם הכיבוש וההתנחלויות. בנושא זה מעניין לבדוק את קרן הנפט הנורווגית, שמשקיעה את עודפי ההכנסות של מגזר הנפט של המדינה במה שנהפך לקרן העושר הריבונית הגדולה בעולם. הקרן, המחזיקה כ־1.5 טריליון דולר, משכה בעבר השקעות בחברות ישראליות, אך היא עדיין מושקעת על פי דיווחים שונים בכ־70 חברות ישראליות, בשווי של מיליארדי דולרים. כעת, היא בודקת אם למשוך השקעות מחברות שיש להן קשר לכיבוש ולהתנחלויות, בעיקר גופים כגון בנקים ומוסדות פיננסיים ישראליים.
"זה נידון כאן בהרחבה", אומר שר החוץ בארת איידה, "ההמלצות שלנו רלוונטיות גם להשקעות בקרן הנפט וועדת האתיקה של הקרן בוחנת את הדברים. זה מסובך, כי למשל, כשיש בעלות בבנק, ייתכן שיש לבנק פעילות גם בישראל וגם בשטחים כבושים. הממשלה לא נכנסת לפרטים ולכל פורטפוליו. לקרן יש דירקטוריון ויש לה גם הנהלה רחבה יותר וכן ועדת אתיקה, והם אלה שמקבלים את ההחלטה".
למרות הצעדים הרבים המיועדים להפעלת לחץ על ישראל, ישנם קולות בנורווגיה הטוענים שהממשלה אינה נוקטת מספיק פעולות נגד ישראל, וכדי לתמוך בפלסטינים. ארגונים פרו־פלסטינים טוענים, למשל, שתעשיית הנשק הנורווגית, שחלק גדול ממנה נמצא בבעלות ממשלתית, מצאה דרכים לעקוף את האיסור שמטילה המדינה על מכירת נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. האם ייתכן שנורווגיה מנסה ליהנות משני העולמות – מצד אחד היא מנסה להצטייר כמגינתם הנלהבת של הפלסטינים, ומצד אחר אינה מוותרת על רווחים הכרוכים בקשר עם ישראל?
"יש הגדרה ברורה של מהו נשק נורווגי", אומר שר החוץ בארת איידה. "זהו נשק שמיוצר בנורווגיה או שלפחות החלק המרכזי שלו מיוצר בנורווגיה. זוהי הגדרה בינלאומית. במובן זה, אסור לייצא כלי נשק נורווגים למדינות שנמצאות במלחמה כמו ישראל, ואין לנו שום סיבה להאמין שזה קרה". עם זאת, מבהיר שר החוץ, מאחר שלנורווגיה יש תעשיית נשק גדולה, חברות נורווגיות גם מחזיקות חברות בחו"ל וכאן שליטת הממשלה מוגבלת יותר. "אם הממשלה היא הבעלים של החברה או של חלקה הגדול, אנחנו יכולים לנקוט צעדי זהירות, אבל זה לא ממש נמצא תחת רגולציה נורווגית. כך זה גם עם מדינות אחרות. חוץ מזה, יש גם פרויקטים משותפים שבמסגרתם אנחנו מייצרים חלפים לכלי נשק של מדינות אחרות. למשל, אנחנו מייצרים כמה חלקים מינוריים עבור מטוסי F-35. החוקים הנורווגיים לא תקפים כאן כי זה פשוט היה יוצר מצב ששיתופי פעולה בינלאומיים בתחום הביטחון לא יהיו אפשריים".
בארת איידה מבהיר שנורווגיה אינה מוכרת נשק לישראל והוא אף קרא למדינות אחרות לנהוג כמו נורווגיה, כדי לוודא שלא יהיו שותפות עקיפות למה שעלול להוות רצח עם. עם זאת, ישנן טענות שחברות נורווגיות, ביניהן לפחות אחת שחציה בבעלות ממשלתית, עוקפות את המדיניות הממשלתית. היומון Verdens Gang פרסם בנובמבר שרכיבים נורווגיים עלולים להיות בשימוש בטילים שישראל יורה בעזה. על פי העיתון, מאחר שנורווגיה מתירה ייצוא רכיבי נשק למדינת נאט"ו כמו ארצות הברית, החלקים יכולים לשמש להרכבת נשק שיכול להיות מיוצא לישראל על פי תקנות אמריקאיות. כך, על פי העיתון, חברת Chemring Nobel, היא בין יצרניות דלק הרקטות לטילי הלפייר, שאותם ארצות הברית מספקת לישראל בעבור המלחמה בעזה. דיווחים על כך שחברה זו מייצרת דלק רקטות וחומרי נפץ עבור טילים שמשמשים את צה"ל אינם חדשים, וכלי תקשורת שונים בנורווגיה דיווחו על כך בעבר. בתגובה לדיווח בעיתונות הנורווגית אמר מנכ"ל החברה כי הוא אינו יכול לשלול את האפשרות שרכיבים נורווגיים כלולים במערכות נשק המשמשות בעזה, אוקראינה או במקומות אחרים, מאחר שכמה מבעלות בריתה של נורווגיה מאפשרות יצוא של מוצרים ביטחוניים לישראל, בניגוד למדיניות היצוא הנורווגית.
חברה נורווגית נוספת, NAMMO, הואשמה בנורווגיה גם היא במכירת נשק לישראל. הבעלות על נאמו נחלקת בין ממשלת נורווגיה וחברה פינית בשם פאטריה (שגם היא, בחציה, בבעלות חברה נורווגית, קונגסברג, שממשלת נורווגיה היא בעלת המניות הגדולות שלה). בדצמבר דווח ב־NRK, רשות השידור הציבורית בנורווגיה, שפעילים פרו־פלסטיניים חסמו את הכניסה למפעל החברה בראופוס בטענה כי "הנשק של נאמו מסייע להרג פלסטינים בעזה". לפי המפגינים, טילי כתף מסוג M141 המיוצאים מהמפעל של נאמו באריזונה לישראל, נמצאים בשימוש בעזה. החברה הכחישה את הטענות ואמרה שהנשק נמכר לצבא האמריקאי עד לפני עשר שנים, ושבזה מסתיימת מעורבותה.
בעקבות פניית מגזין TheMarker, כתב דובר מטעם חברת נאמו שבחברה אכן נתקלו בדיווחים בתקשורת לגבי מוצרים של החברה שיוצרו בארצות הברית ונמצאו בישראל. הדובר כתב כי "בהתחשב בעובדה שהמכירות של מוצרים אלה בוצעו לפני מספר שנים ונעשו לרשויות בארצות הברית, איננו מסוגלים לאשר דיווחים על העברה מאוחרת יותר מארצות הברית לישראל, וגם אין לנו ידע לגבי כלי נשק או חומרים שהצבא הישראלי משתמש בהם". בתשובה לשאלה אם יש פיקוח על השימוש שנעשה בחלקי נשק שהחברה מייצאת למדינות אחרות, למשל באמצעות "הצהרת משתמש קצה" (End-User Certificate), כתב הדובר: "נאמו כפופה לחוקי פיקוח על יצוא במדינות שבהן יש לנו פעילות, כולל נורווגיה, שאינה מתירה יצוא של מוצרים מתוצרת נורווגית לישראל. עבור בקשות לרישיון יצוא למדינות שבהן יצוא מנורווגיה מותר, הצהרת משתמש קצה או אישורים אחרים הם בדרך כלל חלק מרשימת המסמכים הנדרשים". חברת Chemrinh Nobel לא היתה מעוניינת להגיב לשאלות מגזין TheMarker.
דו"ח בנושא מגמות בסחר בינלאומי בנשק שפורסם לאחרונה מספק הקשר לתעשיית הנשק הנורווגיות. את הדו"ח פרסם המכון הבינלאומי SIPRI, שמושבו בשטוקהולם, בירת שוודיה, והוא חוקר סכסוכים, חימוש, בקרת נשק ופירוק נשק. הדו"ח נחשב למקור המהימן ביותר על הסחר העולמי בנשק, למרות שעל פי הצהרות אנשי המכון עצמם, יש קושי להגיע למידע מלא על העסקות בתחום. הוא מדרג את נורווגיה במקום ה־19 ברשימת יצואניות הנשק, מקום גבוה למדי בהתחשב בכך שבנורווגיה חיים כ־5.5 מיליון איש בלבד. הדו"ח מראה כמעט הכפלה של יבוא נשק על ידי מדינות באירופה (עלייה של 94%) בשנים 2019־2023, לעומת השנים 2014־2018. המקור של כ־55% מהיבוא לאירופה הוא בארצות הברית. כמו כן, כמויות גדולות בהרבה של נשק זרמו לאסיה, אוקיאניה והמזרח התיכון בשנים האחרונות. יבואניות הנשק הגדולות בעולם הן הודו, ערב הסעודית, קטאר, אוקראינה, פקיסטן, יפן, מצרים, אוסטרליה, קוריאה הדרומית וסין. ישראל נמצאת במקום ה־15, כשהמקור של כמעט 70% מיבוא הנשק שלה הוא ארצות הברית. הדו"ח מוסיף שארצות הברית הגדילה את יצוא הנשק שלה ב־17% בין שתי תקופות אלה, בעוד יצוא הנשק של רוסיה הצטמצם בכמחצית. רוסיה היתה לראשונה יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, אחרי צרפת שבמקום השני. אחריהן ממוקמות סין, גרמניה, איטליה, בריטניה, ספרד וישראל (במקום התשיעי).
על פי הדו"ח, כ־30% מהעברות הנשק הבינלאומיות הגיעו למזרח התיכון בשנים 2019־2023. סעודיה, יבואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם, קיבלה 8.4% מייבוא הנשק העולמי בתקופה זו, ואילו קטאר הגדילה את יבוא הנשק שלה כמעט פי ארבעה. ארצות הברית היא זו שמחמשת את האזור, וכ־52% מהנשק שיובא על ידי מדינות המזרח התיכון סופקו על ידה. אחריה ברשימה נמצאות צרפת, המספקת כ־12% מהנשק שמיובא למזרח־התיכון; איטליה (10%) וגרמניה (7.1%). נורווגיה לא אמורה להיות כלל ברשימה זו, מאחר שתקנותיה מונעות יצוא נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה. לכן, המדינות המובילות את רשימת הייבוא מחברות נורווגיות בתחום זה הן ארצות הברית, אוקראינה וליטא. במקרה האוקראיני, ישנה החלטת ממשלה נורווגית המאפשרת מכירת נשק למדינה, בגלל הפלישה הרוסית והאינטרס המיוחד שיש לנורווגיה לסייע לאוקראינה נגדה. כמו כן, החוק הנורווגי מאפשר סיוע צבאי למדינות הנמצאות במלחמה, בניגוד למכירת נשק לצרכים מסחריים.
"שוק הנשק בנורווגיה נתון לרגולציה כבדה", אומר ניק מארש, חוקר בכיר במכון לחקר השלום של אוסלו (PRIO). "משרד החוץ מנפיק אישורי יצוא והמכס בודק את המוצרים שעוברים את הגבול. שותפי הסחר בתחום הזה הם בעיקר מדינות נאט"ו, ומדינות מפותחות ודמוקרטיות כמו אוסטרליה. העיקרון המרכזי לפיו ניתנים רישיונות יצוא נוסח כבר בסוף שנות ה־50, בהצהרת הפרלמנט הנורווגי לפיה אסור לשלוח נשק או תחמושת לאזורים הנמצאים במלחמה, תחת איום מלחמה או במלחמת אזרחים. מעבר לכך, נורווגיה כפופה גם לאמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT) ולקווים מנחים של האיחוד האירופי (אף שהיא איננה חברה באיחוד, היא קיבלה עליה את המגבלות של האיחוד, ד"ס)".
"לתעשיית ההגנה והנשק של נורווגיה אין השפעה עצומה על הכלכלה הלאומית. ברור שמבחינת התמ"ג הנורווגי היא הרבה פחות חשובה מנפט וגז", מוסיף מארש, "עם זאת, נורווגיה לא מייצרת הרבה. למשל, בניגוד לשוודיה, אין לנו תעשיית הייטק גדולה, אז מבחינת ייצור ותעסוקה, הסקטור הזה חשוב. ישנן שתי חברות גדולות בתחום זה בנורווגיה – נאמו ו־Konsberg, שתיהן בבעלות חלקית של הממשלה".
מה לגבי חברות נורווגיות שיש להן חברות בנות במדינות אחרות? האם הן כפופות לחוק הנורווגי או למדינות שבהן מיוצר הנשק בפועל?
"כאן זה מסתבך. תיאורטית, אם חברה נורווגית קונה חברה בחו"ל, החוק הנורווגי לא תקף לגביה. הוא תקף רק לגבי מוצרים שעוזבים את נורווגיה. עם זאת, במקרה של מוצר שמיוצר נניח בארצות הברית, מורכב מחלקים שחלקם יצאו מנורווגיה או אפילו עושה שימוש בתוכנה או מפרטים טכניים שהם קניין רוחני מנורווגיה, אז יש משמעות לחוקי הייצוא הנורווגים".
האם כשנורווגיה מייצאת נשק מקובל לדרוש הצהרת משתמש קצה (EUC)?
"באופן כללי, כמו במדינות אחרות, גם בנורווגיה יש דרישה להצהרת משתמש קצה, אבל חשובים יותר הם מסמכי תנאי המכירה (Conditions of Sale). כך מגדירה החברה, בין השאר, למי מותר ולמי אסור למכור את המוצר שלה. זה לא רק עניין של שמירה על זכויות אדם, אלא גם עניין מסחרי. אבל במקרה של מדינות נאט"ו, נורווגיה הבהירה שוב ושוב שהיא לא מבקשת הצהרות משתמש קצה. זוהי אמירה פוליטית והיא חזרה לאורך השנים. כך, מאחר שנורווגיה יכולה למכור לצרפת, לארצות הברית ולבריטניה, למשל, ומאחר שהיא לא דורשת הצהרת משתמש קצה ממדינות אלו שמייצאות, בין השאר, לסעודיה, נוצר מצב שהממשלה יכולה לטעון שאין נשק במדינות הנמצאות במלחמה שכתוב עליו Made in Norway, אבל בהחלט יכול להיות שיש נשק שיש בו חלקים נורווגיים או שמיוצר על ידי חברות בנות של חברות נורווגיות. צריך לזכור שתעשיית הנשק היא בבעלות חלקית של הממשלה שיש לה כאן אינטרס כלכלי וגם פוליטי, כך שיש איזון בין שיקולים עקרוניים לשיקולים מעשיים".
"זה מאפיין את נורווגיה כבר זמן רב", מסכם מארש את מה שהוא מכנה "האופי הדואלי של נורווגיה". "מחלקים כאן את פרס נובל לשלום ויש כאן דגש פוליטי על שיחות שלום, מאמצים דיפלומטיים, סולידריות ופעילות הומניטרית מצד אחד. מצד אחר, נורווגיה חברה בנאט"ו כבר מתחילת הדרך, ומאז מלחמת העולם השנייה יש לה צבא חזק שהוא חלק מברית צבאית שמתנגדת לרוסיה. כמדינה קטנה, האינטרס שלה הוא לקדם שלום, אבל היא מעולם לא היתה פציפיסטית".
כששר החוץ בארת איידה נשאל לגבי העתיד של יחסי ישראל־נורווגיה, הוא מזכיר שאף שיש ביחסים עליות וירידות, יש למדינתו חשיבות גדולה בגלל ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית (AHLC). זהו הגוף הבינלאומי העוסק בתיאום ובהגשת סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית, הוא הוקם ב־1993 וחברות בו 16 מדינות, בראשות נורווגיה ובחסות ארצות הברית והאיחוד האירופי. "אחרי הפסקת האש, זה שוב יהיה גוף מפתח בדיון על תיאום תרומות לבניית הרשות הפלסטינית. לכן פעלנו עם ממשלת ישראל למציאת פתרון לבעיית ההכנסות שנגבו על ידי ישראל מטעם הרשות הפלסטינית. זה מראה שאנחנו עדיין יכולים לעבוד עם ישראל וגם עם רמאללה כדי לפתור בעיות". שר החוץ מתייחס בהקשר זה למתווה הזמני שמעביר לידי נורווגיה את האחריות על כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, לאחר שבנובמבר החליטה ישראל לקזז מהם את הסכום המיועד לרצועת עזה, והרשות סירבה עקב כך לקבל את הכספים. מאחר שהרשות זקוקה לכספים בין השאר כדי לשלם משכורות לאנשי מנגנוני הביטחון, הוחלט שנורווגיה תהיה המדינה שתחזיק את כספי הסילוקין הפלסטינים שישראל מקזזת לעזה. זאת, כחלק מההסדר בין ישראל וארצות הברית.
בהקשר רחב יותר, בארת איידן דבק עדיין במדיניות שבה החזיק בעבר. "אני מאמין והאמנתי שנים רבות מאוד שהנתיב הטוב ביותר לשלום הוא הסכם עם הפלסטינים", הוא אומר. "לא עם חמאס, כמובן, אלא עם הרשות הפלסטינית, עם פת"ח ואש"ף. ישראל תצליח יותר בניסיון שלה להיות גם מדינה ליהודים וגם מדינה דמוקרטית אם תהיה לצידה מדינה פלסטינית. כל מה שאנחנו עושים בנושא הזה מיועד להפסיק את הסבל, אבל גם לייסד מדינה פלסטינית שמנוהלת על ידי רשות לגיטימית אחרי הסכם. זו מטרה שטובה גם לישראלים וגם לפלסטינים".
נשיאת לשכת המסחר ישראל־נורווגיה, פולסטאד, אומרת לעומת זאת, שלדעתה כל חרם, כולל חרם שהוא רק על מוצרים ישראלים מהגדה המערבית, פוגע בראש ובראשונה במעמדה של נורווגיה כמתווכת. "מאז שהדיונים על הסכמי אוסלו התנהלו בארצנו, נורווגיה ניסתה להיות מתווכת ולקרב את הצדדים לשלום", היא אומרת. "בהחרמת מוצרים ישראליים מהגדה המערבית, שעל פי הסכמי אוסלו עדיין נמצאים בסמכות ישראלית חוקית, ממשלת נורווגיה מפרה בעצמה את רוח הסכמי אוסלו בכך שאינה מכבדת את ההסכמים החתומים. בהתאם לכך, ייתכן שישראל לא תכבד יותר את דעתה של נורווגיה, והיא עלולה להפוך ללא רלוונטית כמגשרת בסכסוך".
החודש אמרו המוסד ושירות הביטחון הכללי, כי חמאס מתכנן פיגועים נגד יעדים יהודיים וישראליים בחו"ל, בהם בסטוקהולם. עם זאת, לפי שעה לא ברור מי אחראי לחפץ החשוד שנמצא
משטרת סטוקהולם נטרלה היום (רביעי) חפץ חשוד שנמצא סמוך לשגרירות ישראל בשוודיה. לפי הערכות מדובר במטען חבלה, והיומון "אקספרסן" דיווח כי מדובר ברימון יד. שגריר ישראל במדינה, זיו נבו קולמן, אמר כי מדובר בניסיון פיגוע נגד השגרירות ועובדיה. "אנחנו מודים לרשויות השוודיות על תגובתן המהירה. טרור לא יפחיד אותנו", כתב קולמן ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר).
בשבועות שלאחר תחילת המלחמה, שגרירויות אירופיות אחרות היו פתוחות כרגיל, אולם השגרירות בסטוקהולם היתה סגורה לחלוטין; מגבלות חמורות מאוד הוטלו על תנועתם ועבודתם של הדיפלומטים הישראלים במדינה, ולא ניתנו שירותים קונסולריים לישראלים החיים בשוודיה — למעט במקרים דחופים מאוד.
מהמשטרה החשאית בשוודיה (SÄPO), שחוקרת את הפרשה, לא נמסר מידע חדש מעבר לסיווג התקרית כ"פשע טרור". כמו כן, אנשיה לא מסרו אם יש בידיהם חשודים או עצורים ולא התייחסו לשאלה אם יש קשר בין ההתרחשות האחרונה להתרעה נגד שגרירות ישראל בשוודיה שהוציאו המוסד והשב"כ בחודש שעבר. לצד זאת, דובר הארגון אמר ל"הארץ" כי במדינה יש כעת רמת כוננות גבוהה לגבי אירועי טרור (4 בסולם של 5).
ראש ממשלת שוודיה, אולף קריסטרסון, גינה את "ניסיון הפיגוע" בשגרירות, לדבריו, ואמר כי מדובר "במתקפה הן על מי שעובדים שם והן על שוודיה". קריסטרסון הוסיף, כי האבטחה והפיקוח סביב השגרירות והמוסדות היהודיים בשוודיה יתוגברו.
אהרון וורשטנדיג, יו"ר מועצת הקהילות היהודיות בשוודיה, אמר ל"הארץ" כי הוא רואה בחומרה את הניסיון לפגוע בשגרירות הישראלית ובצוותה ולהטיל עליהם אימה. "אני מגנה את המעשה הפלילי הזה", הוא אמר. מחוץ לבית הספר היהודי "הילל" במרכז סטוקהולם הוצבה היום ניידת משטרה ושוטר עם נשק שלוף.
פטרה קאהן נורד, נציגת הקונגרס היהודי העולמי (WJC) במדינות הנורדיות, רואה בחומרה את הניסיון לפגוע בשגרירות. "טוב מאוד שהרשויות השוודיות פעלו במהירות ובנחישות כדי למנוע את האיום", היא אמרה. "כעת אני מקווה שמי שעומד מאחורי האירוע יימצא ויועמד לדין במהרה".
מוקדם יותר החודש אמרו המוסד ושירות הביטחון הכללי, כי חמאס מתכנן פיגועים נגד יעדים יהודיים וישראליים בחו"ל, בהם השגרירות בסטוקהולם. לפי המוסד, הרשויות בדנמרק עצרו בדצמבר כמה פעילי טרור שפעלו בשם חמאס, והן "סיכלו פיגוע שכוון להרג אזרחים חפים מפשע על אדמת אירופה". בד בבד הודיעו רשויות התביעה בגרמניה על מעצר בברלין של שלושה אנשי חמאס, שתכננו לבצע פיגועים נגד מוסדות יהודיים באירופה.
לפי הרשויות בברלין, שלושת העצורים בגרמניה וחשוד נוסף שנעצר בהולנד מקושרים לזרוע הצבאית של חמאס.
לפי גופי הביטחון הישראליים, מי שהנהיג את פעילות חמאס ביבשת הוא חליל חראז, לשעבר סגן מפקד הזרוע הצבאית של הארגון בלבנון, שנהרג בנובמבר אשתקד בתקיפה שיוחסה לישראל בדרום לבנון. חראז נעזר בסייענים של חמאס ביבשת ובפעילים של ארגון פשיעה בשם "LTF – LOYAL TO FAMILIA" – שב-2021 הוצא מחוץ לחוק בדנמרק. עם זאת, לפי שעה לא ברור מי אחראי לחפץ החשוד שנמצא סמוך לשגרירות בשוודיה.
בהנהלת הפסטיבל הבינלאומי הכחישו כי בוטלה הזמנת עליזה חנוביץ', יוצרת הסדרה "חאנשי", עקב המלחמה. לדבריהם נשלחה הודעה שגויה מטעמם והם ישמחו ויתגאו לארח את חנוביץ'. חנוביץ': בכל זאת לא אבוא
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של שטוקהולם הכחיש היום את הטענה כי ביטל את הזמנתה של עליזה חנוביץ', יוצרת הסדרה "חאנשי", בעקבות המלחמה בין ישראל לחמאס. לפי ידיעות שהתפרסמו אתמול, הפסטיבל ביטל את השתתפותה של חנוביץ' ואז חזר בו מהביטול והציע לה להגיע לפסטיבל אם תשלם בעצמה על טיסתה.
בראיון ל"הארץ" אומרת ביאטריס קרלסון, מנהלת התוכניות של הפסטיבל, כי צוות הפסטיבל נמצא בדיאלוג עם צוות הסדרה מאז ספטמבר ומתכנן את הביקור של חאנשי ושל במאי הסדרה, אהרון גבע ומיקי טריאסט. "אחרי 7 באוקטובר נשארנו בקשר ודנו כיצד להתקדם", אומרת קרלסון, "הצענו כבר אז שנקיים שיחה דיגיטלית במקום ביקור פיזי אבל עדיין היינו פתוחים להזמין את עליזה לבוא. מחלקת האורחים שלנו הביעה דאגה בעניין ביטחון הטיסה במרחב האווירי הישראלי בשלב זה. זו היתה דאגה ביטחונית.
"המייל מאיתנו שצוטט ב'הארץ' (בדבר אי הזמנת טיסה מישראל, ד.ס) נשלח על ידי איש צוות זמני מבלי שאושר על ידי הפסטיבל והוא אינו משקף את העמדה הרשמית של הפסטיבל, שהיא לתמוך בסדרה וביוצרים. ההודעה לא נוסחה היטב ואנו מבינים כיצד זה הוביל לאי־ההבנה וצר לנו מאוד על כך. המייל לא התייחס כלל למצב הפוליטי. הפסטיבל גאה בהצגת סרטים מכל העולם, עומד מאחורי הסרטים ויוצריהם ולא נוקט עמדה פוליטית בסכסוך. אנו מעריכים את ההזדמנות להגיב לאי־ההבנה ומצטערים מאוד על שפגענו ברגשותיהם של אנשים".
אם לא התכוונתם לבטל, מה היתה הסיבה לדון בשינוי התוכנית? ההסבר בעניין כרטיסי הטיסה לא מבהיר את העניין, כי אין בעיה ביטחונית לטוס מישראל לשבדיה דרך אירופה.
"אנחנו כמובן מודעים לזה. הביקור תוכנן במשך זמן רב. כאשר המצב הביטחוני באזור השתנה, מחלקת האורחים של הפסטיבל דנה בבעיית ביטחון הטיסה. בשלב זה היא הציעה לערוך את הפגישה עם היוצרים בפורמט דיגיטלי".
אם אני מבין נכון, ההקרנה עדיין אמורה להתקיים. האם טריאסט, גבע וחנוביץ' הסכימו לחלופה הדיגיטלית לפני שהתפרסם סיפור הביטול לכאורה?
"ההקרנה מעולם לא בוטלה. הפסטיבל לעולם לא היה מבטל סרט מסיבות פוליטיות. אנו מאמינים שהפסטיבל מהווה פלטפורמה לאמנות ויצירתיות. בכמה הזדמנויות הצענו לקיים שיחה בפורמט דיגיטלי כדי לאפשר לכל הצוות להשתתף".
האם הגיעו לפסטיבל בקשות לנקוט עמדה בנוגע למלחמה בין ישראל לחמאס? האם היתה דרישה לבטל ביקורים של יוצרי קולנוע ישראלים?
"לא. ואם היינו מקבלים בקשה כזו — העמדה הרשמית שלנו היא שאנחנו לא נוקטים עמדה פוליטית בסכסוך הזה".
קרה בעבר שהפסטיבל ביטל ביקורים מתוכננים של יוצרי קולנוע עקב התפתחויות פוליטיות במדינותיהם. למשל, האם יוצרי קולנוע רוסים לא הוזמנו לאחר פריצת המלחמה באוקראינה?
"לא".
אז איפה עומד כרגע הביקור של יוצרי "חאנשי"?
"מעולם לא התכוונו להסיר את הסדרה או את השתתפותה של עליזה חנוביץ' מתוכנית הפסטיבל. הצענו להזמין אותה באופן אישי ואנחנו כמובן עדיין נשמח לארגן פגישה דיגיטלית. שלחנו את שתי ההצעות האלו לצוות (הישראלי) היום. אנחנו שוב מדגישים כמה אנחנו גאים ואסירי תודה להציג את הבכורה השוודית של "חאנשי". אנחנו חושבים שזו יצירת אמנות חכמה, מצחיקה ופורצת גבולות והתרשמנו מאוד מכל הצוות ובמיוחד מחנוביץ' על יצירת הסדרה ועל המשחק בה. אנו מצטערים מאוד על שגרמנו כאב וצער".
חנוביץ אמרה היום בתגובה, כי דיברה עם נציגי הפסטיבל ואלה התנצלו בפניה, אולם היא החליטה בסופו של דבר לא לנסוע, בין היתר מפני שלא רצתה שההקרנה תהפוך לאירוע פוליטי. לדבריה, היא מתכוונת לכתוב טקסט שיוקרא באולם לפני ההקרנה, ובכוונתה להסתפק בכך. "אני מקווה שמשהו טוב ייצא מזה. אולי פסטיבלים אחרים באירופה ובעולם בכלל יחשבו מעכשיו פעמיים לפני שהם פוסלים מישהו יהודי או ישראלי במיוחד בימים האלה. ושיתמקדו במה שהם אמורים להיות – אירוע תרבותי שבו יוצרים יכולים להרגיש מוגנים".
אתמול, עם הפרסום על ביטול ההזמנה של חנוביץ' — והחזרה מהביטול אם תשלם בעצמה על טיסתה — אמרה חנוביץ': "התירוץ של הפסטיבל ללמה הם לא רוצים שאגיע השתנה שלוש פעמים, וזה גורם לי להרגיש שהם לא אומרים לי את האמת. אני חושבת שלא אסע בסוף כי אני לא מרגישה הכי רצויה".
חנוביץ' היתה אמורה להגיע השבוע לשטוקהולם לקראת הקרנת פרק בסדרתה ביום שישי במסגרת הפסטיבל, וכן לקיים במהלכו שיחה עם הקהל. בימים האחרונים הבהירו לה נציגי הפסטיבל כי בעקבות המלחמה הוחלט לסגת מן ההחלטה לארח אותה. "היה עלינו לנקוט עמדה", הם כתבו לה.
"אני מופתעת מהפחדנות של הפסטיבל, וזה מבאס אותי כי ציפיתי לבלות באירוע תרבותי שבו אוכל לקחת הפסקה מהמציאות המפחידה שלנו וליהנות ולדבר על אמנות", מסרה חנוביץ' בתגובה. "גם אני have had to take a stand, ואני עומדת עם היהודים, ואני תומכת בישראל, שלום עם השכנים שלנו, ובעיקר אני עומדת לצד משפחות החטופים".
לדבריה, צוות הפסטיבל יצר איתה קשר בתחילת אוקטובר והזמין אותה להגיע לשוודיה כדי לערוך שיחה עם הקהל לאחר הקרנת פרק מתוך הסדרה שלה. בשבוע שעבר, כשמועד ההקרנה התקרב והיא ביקשה לסגור מולם את פרטי הטיסה, פתאום השתנה הטון. האחראית על האורחים מטעם הפסטיבל כתבה לה: "אני מתנצלת על העיכוב, היה בלגן סביב העניין הזה. עשינו כמיטב יכולתו לעקוף את זה, אבל עכשיו עלינו לנקוט עמדה, אפילו שזה בכלל לא כיף. אנחנו ממש מצטערים, אבל בהתחשב באירועים הטרגיים ובקונפליקט שנמשך, החלטנו שלא להזמין אף טיסה מישראל ברגע זה. לא נרצה לסכן אף אחד בביטול פתאומי או אירועים לא צפויים שיגרמו לאורחינו לעמוד במצב לא נעים בגלל קשיים בנסיעה בחזרה הביתה".
הסדרה "חאנשי" מספרת על צעירה חרדית מברוקלין שמגיעה לירושלים לקראת חתונתה של חברתה הטובה, ובמהלך שהותה מחליטה לעשות עלייה, להיפרד מהארוס שלה הממתין בניו יורק, ולהתמסר לפנטזיות שלה על רומנים עם חיילים ישראלים חסונים ומסוקסים. סצינת הפתיחה של הסדרה מציגה את הגיבורה, בגילומה של חנוביץ', מתלטפת ומתמזמזת עם חיילי צה"ל על גבי טנק. ההקרנה בפסטיבל השוודי נכון לעכשיו עדיין לא בוטלה.
דיויד סטברו 