שחפים בסופה

בספרו "שחפים בסופה" הסופר האיסלנדי אינר קאורסון מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של יחסי האדם עם סביבתו באמצעות סיפורה של ספינת דיג הנקלעת לסערה קשה בלב האוקיינוס האטלנטי. באמצעות תיאור קומפקטי ואינטנסיבי הוא מצליח לשאוב את הקורא אל תוך מאבק האיתנים בין האדם לכוחות הטבע.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-REVIEW-1.10016340

התיאטרון העירוני של שטוקהולם החליט בשנה שעברה להעניק את פרס הספרות הבינלאומי שלו לסופר האיסלנדי אֵינַר קָאוּרָסוֹן על ספרו "שחפים בסופה" העוסק בספינת דיג הנקלעת לסערה קשה באוקיינוס האטלנטי. בנימוקים להענקת הפרס נאמר כי הייאוש על סיפון הספינה מתואר בצורה חדה עד כדי כך שהקורא מרגיש "זרם קר כקרח עולה מבין דפי הספר" וכי הסופר "מפיח חיים חדשים בנושא הקלאסי של מאבק האדם מול הטבע".

זה אמנם אפיון מדויק של הספר ואכן אין זו הפעם הראשונה שיצירת ספרות עוסקת בימאים הנאבקים בים או בשוכניו, אך ספרו של קאורסון שונה מקלאסיקות כ"מובי דיק" או "הזקן והים". בניגוד להן, הכוח המניע של העלילה אינו המסע הרוחני של גיבוריה או הרהורים על נסיבות חייהם ומשמעותם. סיפורו של קאורסון ישיר יותר ומשאיר לקוראים את מלאכת הענקת המשמעות, תהא זו משמעות מטפיזית, פסיכולוגית או סוציולוגית. קאורסון בסך הכל מספר סיפור, ועושה זאת בצורה קומפקטית ואינטנסיבית מאוד. הסיפור מתקדם, ללא הפסקות או חלוקה לפרקים, בצורה קצבית, סוחפת ומשכנעת מתחילתו ועד לסופו, שאינו מכיל שורת מחץ של תובנה פילוסופית, חברתית או פוליטית. כל שהוא יכול להיות הוא בחירה בין שתי אפשרויות — שקיעה במצולות הים או אנחת רווחה של הגעה לחוף מבטחים.

"שחפים בסופה" יצא באיסלנד ב–2018 ואחרי שתרגומו האנגלי זכה לביקורות טובות, הוא מופיע גם בעברית. התרגום כולל אתגר של התמודדות עם מונחים מקצועיים מעולם יורדי הים, אך המתרגם משה ארלנדור אוקון אינו נרתע. "הלשון העברית אינה שפת ימאים", הוא כותב בהערה בפתח הספר, "מה לנו 'לַזְבֶּזֶת', 'דָּווִיתוֹת' או 'מְגֻלָּה'?… ואף על פי כן, המונחים קיימים בשפתנו, גם אם לא שגורים, וספר זה הוא הזדמנות להתוודע אל מקצתם". ספק אם קוראי עברית הנתקלים לראשונה במלים כמו סֶקְסְטַנְט (מכשיר מדידת זוויות), סַפְנָה (חלל מטען) או כַּנֶּנֶת גִּילְסוֹן (סוג של מכשיר להרמת משאות) יתחילו להשתמש בהן בתדירות גבוהה בעקבות הקריאה, אך לזכות המחבר והמתרגם אפשר לציין שנוכחותם של המושגים הטכניים אינה פוגעת בזרימה של הטקסט אלא מוסיפה לאמינות שלו. הפרטים הקטנים על הציוד הכבד, וכמוהם גם שמות הדגים והציפורים שמלווים את המסע, הם חלק מהעולם שהספר מצייר והם חשובים לא פחות מהגריז בחדר המכונות, קערות הבשר בחדר האוכל, סירחון הדגים וגושי הקרח המכסים את הספינה ומאיימים להטביעה.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו ב–1959 אז נקלעו כמה ספינות דיג איסלנדיות לסערה קשה בשדות הדגה ליד ניופאונדלנד שבאוקיינוס האטלנטי. הספינה האיסלנדית שעליה כותב קאורסון נקראת "השחף" וצוותה כולל 32 ימאים. לאחר דיג מוצלח, כשבטן הספינה מלאה, מכה הסערה הנמשכת יותר משלוש יממות שבהן הימאים עובדים כמעט מסביב לשעון בניסיונות נואשים לשלוט בספינה, לשבר את הקרח המכסה אותה, להיפטר מהמשקל העודף ולהימלט מהגורל האכזר המחכה למי שיוטל למים שבהם אין סיכוי לשרוד יותר מכמה דקות. זו סיטואציה דרמטית, אך קאורסון אינו משתפך: הוא מספק לקוראיו את מה שהם צריכים לדעת על מצב הספינה, מזג האוויר ואנשי הצוות לא במטפורות צבעוניות או בווידויים ארכניים, אלא בצורה מדודה ומדויקת.

פה ושם מוסיף קאורסון דימויים הממחישים את המצב לקוראים שלא היו מימיהם על ספינת דיג. כך התריסים של המכמורת נדמים ל"שתי ידיים בדרכן לשאת תפילה" ולוע הרשת נפער "בחיוך רחב או בצחוק מתפרץ אל מול הדגה". כשרב־החובל חש שמשהו אינו תקין כשהמכמורת יורדת לקרקעית, הוא בוחן את הכבלים ונוגע בהם בעדינות "כמו מיילדת הסועדת אשה הרה". אלה הם תיאורים של "השחף" בשקט שלפני הסערה, אך הטקסט הופך לקצבי ודחוס יותר כשהרוחות מתחילות לסעור. ידיעות על ספינות אחרות שטבעו מגיעות בקשר, סירות ההצלה מושלכות למים כדי להקל על המשקל, הגלים מתנשאים לגובה הר והעייפות, החרדה והעבודה המאומצת גורמות לחלק מאנשי הצוות להתמוטט.

"האם זה לעולם לא ייגמר?", שואל המספר, "המלחים ידעו שכששיווי המשקל של הספינה כה מעורער, לא צריך יותר מכמה קילוגרמים נוספים כדי שהשדרית, תחתיתה של הספינה, תפנה מעלה ולא מטה. המלחים עדיין היו זכאים לשתי שעות מנוחה ביממה, ואחדים מהם צנחו בפישוט איברים ברגע שנכנסו פנימה, אפילו עם מזון לעוס למחצה בפיהם, נרדמו או התעלפו, לא התעוררו אף שראשם נשמט הצידה אל הקיר או קדימה אל השולחן, אבל עד מהרה העירו אותם, טילטלו אותם בכוח — הרי הקרח לא יסתלק מעצמו בזמן שהצוות ישן". זהו מאבק לחיים ולמוות, ללא מטפורות או דימויים, ולרגעים נדמה שהספינה תתהפך והמוות ינצח.

וזהו בדיוק המאבק שבבסיס העלילה — מצד אחד הקרח, הקור, הגלים הגבוהים והרוחות העזות ומצד שני מכונות, מכשירים וכוחותיהם המשולבים של 32 ימאים. קאורסון אינו מספק אפילו קורטוב של מיסטיקה, רמזים לנס או השגחה אלוהית. הדבר היחיד שיכול, עם קצת מזל, לעמוד בפני כוחו העצום של הטבע הוא מנוע עוצמתי ואמין, מיומנות של מלחים ועבודת צוות נחושה. זהו הגורם האנושי שמספק את הדרמה וקאורסון מתאר את סיפוריהם של כמה מהמלחים תוך כדי הקרב בסערה.

רבים מהם עולים לספינה כשהם שיכורים, הם כולם גברים ולמעט אחד מהם, לאורוס, שבהמשך מתברר כי הוא מספר הסיפור, אנו לא יודעים אפילו את שמותיהם אלא רק את תפקידם: הגאי, אלחוטן, מכונאי, טבח או מלח. רב־המלחים, למשל, הוא גבר שרירי וקשוח, שחייו מורכבים מעבודה, שינה ושתייה. זוגתו עזבה אותו בשל כך והוא מחליט להתאבד בטביעה. הוא אולי אדם פגום אך הוא גם אנושי מאוד. רגע לפני ההתאבדות הוא מתחרט כי הים, מקום העבודה שלו, מגעיל אותו בשל הקור והלכלוך. הוא מחליט למות על היבשה "שיכור וצוחק" אך אינו משלים את המשימה וכך הוא יוצא להפלגה ב"שחף" — נגרר על ידי מלחים אחרים, מכה ומקלל, היישר לתאו שם הוא נוחר במיטתו עד היום השלישי להפלגה. למרות זאת, ברגעי המבחן רב־המלחים, כמו מרבית אנשי הצוות, עומד בגבורה מול הסערה. אין זו גדולה של אמנות נשגבת או רעיונות גדולים אלא של עבודה סיזיפית ועקבית, מיומנות, ניסיון, חוסן נפשי ומשמעת. אנשי "השחף" אינם מוותרים, הם קמים ונופלים פעם אחר פעם ונאחזים בחיים, וזה בזה, כמין גרסה ימית של אחים לנשק בשדה הקרב.

אנשי הצוות גם מודעים לכך שהם אינם הראשונים להתמודד עם המים הסוערים של האזור שבו הם שטים. הם מדברים על מי שהם מכנים "אבותינו הקדומים הוויקינגים" שהצליחו להגיע עד יבשת אמריקה במסלול דומה לשלהם. אלחוטן "השחף" אף מסביר שאצל הוויקינגים לא ההגעה ליעד נחשבה להצלחה האולטימטיבית, אלא הצלת חיים של מישהו אחר. זו תזכורת היסטורית חשובה המנוגדת לדוגמה אחרת שחלק מאנשי הצוות עוסקים בה: הטיטניק, שטבעה גם היא בצפון האטלנטי ולקחה איתה למצולות יותר מ–1,500 איש. הטיטניק היתה גדולה ומפורסמת יותר מספינת הדיג האיסלנדית, אך בניגוד לפאר ולהיררכיה החברתית שלה, "השחף" נכנסת לקרב בים כשהיא מצוידת באנשי מעמד הפועלים המפגינים קור רוח, מקצועיות וסולידריות — תכונות שיש שיטענו כי הן בדיוק אלה הנדרשות לא רק מול סערות בים, אלא גם מול כל צרה גדולה שתבוא, ממשבר כלכלי, דרך מתקפה צבאית ועד למגפה. והנה נמצאה בספר גם תובנה פילוסופית, חברתית ופוליטית אחרי הכל.

מחפשים את האישה

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן השתתפה באחד המשטים לעזה ובילתה בכלא הישראלי, הוציאה ספר מעורר מחלוקת על הקשר בין זנות לפונדקאות, ומיצבה עצמה כאחד הקולות החשובים של השמאל בארצה. עכשיו, עם צאתו של ספרה החדש, המוקדש לשינוי הגורף ביחסה של החברה המערבית כלפי מין ומגדר, היא שוב מושכת אליה אש. בשיחה נוקבת היא מסבירה למה דווקא גישה שנתפסת כנאורה עלולה לפגוע בצעירים, בהישגי הפמיניזם ובעצם המושג "אשה".

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.9885112

הסופרת והעיתונאית השוודית קייסה אקיס אקמן רגילה לעורר סערות. מרקסיסטית וסוציאליסטית מוצהרת, פמיניסטית ואקטיביסטית, ומי שמיצבה את עצמה כאחד הקולות המעניינים, המקוריים והחשובים של השמאל השוודי, היא נמצאת לא מעט באור הזרקורים במדינתה, לעתים במוקד של דיון ציבורי סוער. זה קרה כשפירסמה את ספרה על הקשר בין זנות לפונדקאות, זה קרה גם כשהשתתפה במשט לעזה בשנת 2015 ובילתה כמה ימים בכלא הישראלי, ועכשיו בא ספר חדש שכתבה, על השינוי ביחסן של חברות מערביות כלפי נושא שהוא מאבני היסוד של כל חברה אנושית – מין ומגדר – ומציב אותה שוב במרכז מחלוקת. לא מעט מעמיתותיה הפמיניסטיות ורבים בקהילה הטרנסג'דרית זועמים עליה, מוסדות שונים, כך מדווחת התקשורת השוודית, ביטלו את השתתפותה בדיונים ובפאנלים שאירגנו, אבל אקמן, גם אם אינה מפריזה בחשיבות הביטולים ואינה טוענת שהיא מושתקת, מודעת לקושי לקיים דיון ציבורי בנושאים רגישים בשוודיה ונחושה לצלוח אותו.

מה שמעורר את כעסם של מבקריה של האקטיביסטית הוא טיעון היסוד של ספרה הנקרא: "על קיומו של המין: מחשבות על ההשקפה החדשה על מין". בעשר השנים האחרונות הפכה הגישה החדשה, המכירה בכך שמין הוא זהות התלויה בהגדרה עצמית, להגמונית ואוניברסלית, טוענת אקמן, זהו קונסנזוס פוליטי חוצה מפלגות במדינות רבות, משוודיה דרך בריטניה ועד ארגנטינה. ארגוני ספורט, גופי תקשורת ומוסדות בינלאומיים – כולם מיישרים קו, מושגים חדשים נכנסים בסערה לשיח הציבורי, והמערכות הרפואיות ממהרות להתאים את עצמן ולבצע טיפולים שאיש עדיין לא יודע בוודאות את תוצאותיהם. וכל זה, אומרת אקמן, מסיג שנים אחורה את ההישגים במאבק על מעמד האשה.

"השינוי הזה ביחס למין ומגדר הוא הרה משמעות, ולכן אני מנסה להעלות אותו לדיון ציבורי", אומרת אקמן בשיחה בבית-קפה בסטוקהולם.  "הספר החדש שלי מסביר מהן ההשלכות שלו, מדוע הוא מתרחש, מהי ההיסטוריה והאידיאולוגיה שמאחוריו ומה המשמעות שלו. פעם חשבנו שמין תלוי בביולוגיה, עניין של כרומוזומים, לעומת מגדר המוגדר כתפקיד חברתי, כלומר המחשבה שזכר אמור לעשות כך ונקבה אמורה לעשות אחרת. זהו דבר שמשתנה לאורך ההיסטוריה והוא תוצאה של מבנים חברתיים שונים. וכעת יש שינוי – מין הפך פתאום לעניין של זהות שניתן לבחור בה ללא הקשר גופני. אם אתה אומר שאתה אשה ואתה מרגיש כמו אשה, אתה אשה. מגדר, לעומת זאת, הפך למין. כלומר, אם אתה מחליט שהתפקיד החברתי שלך הוא נשי, אתה הופך לאשה. זו חזרה לאחור מבחינת זכויות הנשים, כי במצב כזה מה זה בכלל אשה?"

בעצם, אקמן אומרת, "המלה 'אשה' כשלעצמה פשוט נמחקת. בשוודיה ממליצים גופים רפואיים שלא להשתמש יותר במלה 'אשה' ולהחליף אותה במלים מגוחכות כמו 'נושאי רחם'. חברות של מוצרי היגיינה מדברות על החלפת המלה נשים במלים כמו 'בני אדם עם מחזור'. זו פרגמנטיזציה של המושג 'אשה'. המלה 'אשה' הופכת כמעט לטאבו. נלחמנו כל כך הרבה על מנת להיות מזוהות וכעת עושים מאיתנו טאבו, מפרקים אותנו לגורמים, אומרים לנו שאנחנו בעייתיות, מה משמעות התנועה לשחרור האשה אם אין בכלל נשים? מה יהיה לנו עכשיו, תנועה לשחרור בני אדם עם מחזור? ובמקרה כזה, מה עם נערות צעירות, מה עם נשים מבוגרות יותר ועם אלו שאין להן מחזור? מפרקים אותנו לכל הקטגוריות הגופניות הקטנות האלו שאין להן שום קונוטציה פוליטית".

קייסה אקיס אקמן, צילום: יואל נילסון.

ילד פגום?

אקמן (Kajsa Ekis Ekman), ילידת 1980, היא מטבע הדברים חיה פוליטית. היא אם לשניים, מתגוררת בסטוקהולם, אבל מסתובבת ועובדת בכל רחבי העולם. היא פעילה במאבקים ציבוריים ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, ממאבק סביב מכירתה של בריכה ציבורית שכונתית בסטוקהולם, דרך המאבק בסחר בנשים ועד לאקטיביזם סביבתי. כמי שדוברת גם ספרדית וצרפתית בנוסף לשוודית ואנגלית, היא מרצה מבוקשת ברחבי העולם, וגם כותבת פורה, שבין ספריה ספר המוקדש למשבר החוב של יוון. ספרה הנוכחי, שבשלב זה פורסם בשוודית בלבד, מדלג בין דיסציפלינות, מביא דוגמאות ממדינות ותרבויות רבות, פורט את ההיסטוריה הרעיונית של נושאו ומצטט הוגים והוגות בני תקופות ואסכולות רבות ומגוונות.

בשוודיה עצמה העניין הזה מצוי בדיון פוליטי אקטואלי – אילו הצעות חוק עומדות כרגע על הפרק?

"כרגע יש שתי הצעות חוק על השולחן בשוודיה. על פי האחת, כל אדם יוכל להודיע חד-צדדית לרשויות על שינוי מינו מבחינת רישום האוכלוסין, ללא שום קשר למערכת הרפואית. כלומר, כל גבר יוכל מחר להודיע שהוא אשה והרשויות יגדירו אותו כאשה. ההצעה השנייה היא שניתן יהיה לעבור ניתוח להתאמה מגדרית (ניתוח לשינוי איברי המין) כבר בגיל 15 ללא הסכמה הורית. אני מנסה לעקוב אידיאולוגית אחרי השינוי הענק שמתחולל ולהבין במה בעצם מדובר. כולם מדברים על הרצון 'לכלול יותר אנשים', כלומר לדאוג לכך שאנשים עם זהויות שונות ירגישו בנוח במרחב הציבורי, אבל אותי זה מדאיג כי זו טענה בנאלית, וזה שינוי שלא מביא בחשבון נשים ונערות".

למה את מתכוונת? במה ייפגעו נשים ונערות מהשינוי באופן שבו אנחנו תופסים מין ומגדר?

"קודם כל, לא תהיה לנו סטטיסטיקה על נושאים הקשורים לנשים, כי מי בכלל יידע מה זה נשים. היום מדברים אפילו על הצעה – היא אמנם טרם הגיעה רחוק – להוריד ממספר הזהות השוודי את הספרה המזהה את המין כך שכולם יהיו ניטרלים מבחינה מינית. כך לא יהיו סטטיסטיקות על אלימות כלפי נשים, לא יהיו נתונים על הפרשי שכר או מידע על מכסות. מעבר לזה יש השפעה על תחומים רבים – ספורט נשים, למשל. החוקים משתנים כך שגבר לשעבר יוכל להתחרות בנשים. זה לא הוגן כי אנחנו רוצות להתחרות בתנאים שווים והגוף שלנו לא בנוי באותה צורה. אחרי שנים שבהן נלחמנו לעשות ספורט, ואחרי שקיבלנו את האפשרות הזאת לחמש דקות, פתאום כבר אין דבר כזה, גוף של אשה. לא אכפת לנו מה הזהות המגדרית שלך כגבר, תרגיש חופשי להחזיק בה, אבל אולי לא כדאי שתהיה בספורט נשים כי כאן מדובר בגוף, לא ברגשות שלך".

זה לא רק הספורט כמובן. בשיחה איתה מפרטת אקיס אקמן סיטואציות נוספות – עבריין מין שהועבר לכלא נשים, למשל, לאחר שהחליט שהוא אשה, או נשים שהרגישו לא בנוח כאשר גבר שאינו מוכר להן הופיע עירום בחדר ההלבשה של מכון כושר כי הוא מרגיש כאשה. בעניין הזה האחרון אקמן מדגישה שהיא עוסקת בנושא לא בשל החשש שגברים רבים ינצלו את המצב ויציפו את מלתחות הנשים, אלא כי יש כאן בעיה ברמה המבנית.

בואי נחזור להצעות החוק, אילו השפעות יהיו להן על החברה ועל בני הנוער המתבגרים בה?

"לפני 15 שנה היה בקושי ילד אחד בשנה בגילים 12-10 שסבל מדיספוריה מגדרית (מצב שבו אדם מצוי במצוקה בשל העדר הלימה מספקת בין זהותו המינית למגדר שאיתו הוא מזדהה, ד"ס), היום מאובחנים בכל שבוע כמה ילדים בגיל הזה. כמעט כולם בנות. בעבר אנשים שהחליפו מין היו בעיקר גברים מבוגרים. רוב האנשים חושבים על גבר מבוגר כשהם שומעים את המלה טרנסקסואל. כעת קורה משהו חדש והיסטורי, מרבית האנשים המגיעים למרפאות הם בנות בגיל העשרה המוקדם". בספרה היא כותבת כך: "פתאום זה בכל מקום. ילדים ובני נוער שרוצים לעשות מה שמכונה התאמה מגדרית. בארה"ב נפתחות מרפאות חדשות בכל שנה והן עדיין לא עומדות בביקוש לטיפולים הורמונליים וניתוחים. בשוודיה עלה בעשור האחרון באלפי אחוזים מספר הילדים ובני הנוער שקיבלו את הדיאגנוזה דיספוריה מגדרית, והם גם צעירים יותר".

אקמן מודעת לכך שתמונת המצב הזאת יכולה להיות סימן חיובי לכך שהחברה נעשית פתוחה וסובלנית יותר, שייתכן שתמיד רצו רבים לשנות את מינם ושהיום, סוף סוף, הם יכולים לעשות זאת. אך היא חושבת שהמציאות מורכבת יותר. בספר היא דנה באינטרסים של הממסד הרפואי, בתופעות הלוואי של הטיפולים ההורמונליים ובהשפעתם על פוריות. היא גם שואלת מי הם אלו המקבלים את הטיפול – גילם, השכלתם ומעמדם החברתי, וגם בודקת מה הקשר בין הדיאגנוזה לנטיות אובדניות, דיכאון, אנורקסיה, טראומה והומוסקסואליות. בסופו של דבר, היא טוענת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, המאבק למען שינוי מין לאנשים צעירים כל כך יכול להיות ההיפך המוחלט מהמאבק למען זכויות להומואים וללסביות: בניגוד לתנועה הגאה, שנלחמה על הזכות של חבריה "להיות עצמם", המאבק הנוכחי מסמן לאדם שמקבל את הדיאגנוזה כי הוא "פגום" ודורש את שינויו. מי שמבקש להתחיל טיפול הורמונלי לילד שאוהב ללבוש שמלות ולשחק בבובות אינו "מקבל אותו כמו שהוא", אלא טוען ש"בנים אינם אמורים ללבוש שמלות ולשחק בבובות".

אם כך, את טוענת שהדיאגנוזה הזו בגיל צעיר כל כך והטיפול הרפואי בה היא פגיעה בילדים?

"מה שקורה במקרים כאלו הוא בעצם הפיכתו של ילד נשי, אולי ילד הומוסקסואל, לילדה הטרוסקסואלית. חילוקי הדעות על האופן שאנחנו תופסים מין ומגדר הופכים היום לדיאגנוזה רפואית. הבנים ה'נשיים', שאוהבים ללבוש שמלות, לעשות הופעות ריקוד בבית, אלו שאינם מתעניינים בכדורגל ואוהבים להשתעשע בתסרוקות, הופכים לעקרים לכל החיים (בגלל הטיפולים). וכך קורה גם לבנות שלא אוהבות להתאפר ומעדיפות לשחק כדורגל, אלו שיושבות ברגליים פשוקות, שאוהבות להתעסק במכוניות ואלו שאוהבות בנות אחרות. האם זו לא בעצם צורה של טיפולי המרה שבאמצעותם החברה מכריזה שהומוסקסואלים צעירים הם חולים בגלל התנהגותם והמדינה הופכת אותם להטרוסקסואלים במחיר הפיכתם לעקרים?"

הורות לעשירים

למרות שספרה של אקיס אקמן רחב יריעה, החלק הזה בו, שנוגע לנושא הטרנסג'נדרי, הוא זה שמושך אליו את עיקר האש. בשבועות האחרונים הוצפו העיתונות והרשתות החברתיות בביקורת עליה ועל הספר. היו שניסו למצוא טעויות עובדתיות בתיזה שלה, היו שטענו שהיא טרנספובית. מריה רמנהיל, טרנסית שכתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "מניפסט טרנס-פמיניסטי", האשימה את אקמן מעל דפי העיתון הנפוץ "גטבורגס פוסטן" בשאיפה ליצירת "עולם אלים שצריך לנקות ממנו נשים טרנסיות". "היומיום של נשים טרנסיות כולל את אותה הסכנה של אונס, של תקיפה מינית בבית, של שכר נמוך יותר, הטרדות מיניות ואפליה כמו כל אשה אחרת", היא הזכירה לה. גם טינה רוזנברג, מן הפמיניסטיות הידועות במדינה, טענה כלפי טור בעיתון שכתבה אקמן באותו נושא עוד ב-2018, ש״הפמיניזם הסיסג'נדרי של אקיס אקמן" כולל רק נשים ש"המין הביולוגי שלהן מתאים למין החברתי (הזהות המגדרית) שלהן". בימינו, רוזנברג תקפה, הפמיניזם חייב לכלול מאבק בכל סוג של דיכוי – מעמדי, מיני, לאומי, גילי, גזעי ועוד. "דה-הומניזציה של אנשים טרנסג'נדרים אינה חדשה", היא כתבה בעיתון הנפוץ "אקספרסן", "אבל היא מפחידה במיוחד בתקופה של זלזול בכללי המשחק הדמוקרטיים ושל חוסר באמפתיה בסיסית לאנשים שרק לעתים רחוקות נכנסים לדיון הציבורי". אקמן הודפת את טענות מסוג זה. ספרה, היא טוענת, מצביע על ההשלכות של שינוי הגישה הקיצוני כלפי מין ומגדר והיא בוודאי אינה מתנגדת לטרנסים.

מהדיון בתקשורת ניתן להתרשם שהנושא הטרנסג'נדרי הוא הנושא היחיד בספר שלך.

"הדיון נעשה שטחי. במקום לדבר על האופן שבו אנחנו רואים מין ומגדר ולאן אנחנו רוצים להגיע עם ההגדרות החדשות האלו, הצד השני טוען  שאני נגד טרנסים ולכן אני צריכה לשתוק. זו תגובה מהבטן, היא מגיעה מכל הכיוונים והיא מקשה על ניהולו של דיון אמיתי. במובן מסוים אנחנו חיים בתקופה אנטי אינטלקטואלית, אבל בניגוד לאושיות רשת ולאקטיביסטים של האינטרנט, השפעתם של אינטלקטואלים היא עמידה יותר. משפיענים יכולים לצבור 100 אלף עוקבים ולהיעלם ביום שלמחרת, אבל אינטלקטואלים משפיעים לכל אורך חייהם. אי אפשר לבטל אותם כי יש להם יותר מה לומר, כי הם קראו יותר. תמיד היו אינטלקטואלים ותמיד היו אנשים מפורסמים, יכול להיות שהיום המפורסמים הופכים לפוליטיים יותר.

"בעבר היה ז'אן פול סארטר והיתה אדיף פיאף שמעולם לא אמרה כלום על פוליטיקה כי זה לא היה התחום שלה, היום גם זארה לארסון (זמרת שוודית הזוכה להצלחה בינלאומית וביקרה לאחרונה את ישראל על "מדיניות אפרטהייד והרג אזרחים בעזה", ד"ס) מדברת על פוליטיקה, וזה טוב, אבל אי אפשר לבלבל את המשפיענים המתבטאים בעניינים פוליטיים עם אינטלקטואלים שחובתם ללמוד לעומק את הנושאים שהם מתבטאים לגביהם. לצערי, ההיגיון של הרשתות החברתיות חדר גם לעיתונים רציניים. פעם אלו שכתבו בעיתון היו כמעט אנונימיים, הם לא היו צריכים לדאוג לתגובות של מי שעוקב אחריהם, היום יש חרדה – מה יאמרו עלי אם אומר כך או אחרת". אקמן ודאי לא נמנית עם החרדים ולא חוששת לצאת נגד מגמות הנתפסות כמתקדמות. בספרה הראשון – שיצא בשוודיה ב-2010 ותורגם לאנגלית שלוש שנים אחר כך בכותרת Being and being bought : prostitution, surrogacy and the split self  – היא טענה שזנות ופונדקאות הן שתי צורות של ניצול הקשורות זו בזו.

אקיס אקמן (משמאל), צילום: יואל נילסון. ספרה החדש של אקיס אקמן (באמצע), צילום: Bokfrlaget Polaris. מימין: הגרסה האנגלית של הספר העוסק בזנות ופונדקאות, צילום: Spinifex Press

מה בעצם את טוענת לגבי הקשר בין זנות לפונדקאות?

"אני טוענת שאלו צדדים שונים של תופעה אחת. זנות היא ניצול בעבור מין ללא רבייה, אף אחד הרי לא רוצה ילד שנולד כתוצאה ממין בתשלום. הפונדקאות היא ההיפך המוחלט – רבייה ללא מין. שתי התעשיות עוסקות במה שהן אולי שתי הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר והופכות אותן לסחורה. אין דבר קרוב יותר לנפש האנושית, או לתחושת העצמיות האנושית, ממיניות ומעשיית ילדים. ועכשיו שתי הפעולות האלו נמכרות בשוק החופשי ואפשר לשלם תמורת מין או תמורת ילדים.

"בשתי התעשיות האלו המנוצלות הן נשים. בפונדקאות זה 100% נשים, ובזנות, על פי מחקרים, כ-90% נשים ונערות. ובשני המקרים האשה מוותרת. באחד היא מוותרת על זכותה לתשוקה ולהנאה בעבור כסף, ובשני היא מוותרת על תינוק בעבור כסף אחרי שהיא עוברת תשעה חודשים של הריון קשה ולידה כואבת. אני מאמינה שהקמפיינים למען נורמליזציה של התעשיות הלא הומניות האלו הם קמפיינים להפיכת נשים לרובוטים: במסגרתם אנחנו אמורות לעשות סקס ולוותר על התינוקות שלנו בלי להרגיש דבר".

בשוודיה הפונדקאות אינה חוקית, וזו גם המדינה הראשונה בעולם שהפלילה את לקוחות הזנות, כבר לפני עשרים שנה. האם חקיקה היא הדרך הנכונה להתמודד עם מה שאת מכנה תעשיות הניצול האלו? או שדווקא הסברה וחינוך מועילים יותר?

"אני לא חושבת שהסברה עוזרת. בשוודיה ניסינו את זה. קמפיינים וחינוך לא עזרו. כמו שיש חוק נגד רצח ולא מסתפקים בהסברה, גם כאן צריך יותר מהסברה. בעניין הפונדקאות – זה נושא מורכב. הרי יש לנו במערב אוכלוסייה מבוגרת שדוחה את מועד הבאת הילדים לעולם, יש גם הומוסקסואלים גברים שרוצים ילדים, ויש אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם. ידוע גם שאיכות הזרע יורדת, שיש נשים ספורטאיות שלא רוצות להרוס את גופן, ויש עוד סיבות רבות, אבל הבאת ילדים לעולם אינה זכות מוחלטת, כאן אנחנו עוסקים לא רק בניצול נשים אלא גם בסחר בילדים, וזה נגד אמנות האוסרות להתייחס לילד כסחורה או להפריד ילד מאמו או לפעול בניגוד לטובתו. צריך לדבר על זה. פונדקאות היא תופעה חדשה מאוד, חקיקה עדיין לא מכסה את התחום במדינות רבות, ואנחנו צריכים חוקים כדי להתמודד עם התופעה".

האם יש לך פיתרון, או לפחות סוג של אמפתיה, לאלו שאינם יכולים להוליד ילדים ושהפונדקאות היא הפיתרון שבחרו?

"האמפתיה שלי לא תעזור. גם אם יש לי אמפתיה, אני לא חושבת שמותר למישהו לקחת ילד של מישהו אחר. אני חושבת שכאשר אשה נושאת ילד ברחמה תשעה חודשים, וכאשר היא יולדת אותו, הילד הוא שלה. אני לא חושבת שאפשר לבטל את הקשר הבסיסי והמקורי הזה באמצעות כסף. יש כאן קשר רגשי, והרבה פעמים זה גם מחיר פיזי כבד של הפריה חוץ גופית, טיפולים הורמונליים וויתור על צורכי המשפחה המקורית בעבור הפונדקאות. ובסופו של דבר זה פיתרון שמיועד רק לעשירים, לא טיפול אוניברסלי בחוסר היכולת להוליד ילדים, אף פעם לא היה מצב שבו מאה אחוז מהאוכלוסייה יכלה להוליד ילדים".

וכשזה נוגע לזנות, מה עמדתך ביחס לטענה שחקיקה נגד זנות היא פגיעה בזכויותיהן של עובדות המין, ושהיא מורידה נשים בזנות למחתרת וכך גם מגדילה את הניצול והאלימות נגדן? האם המדינה צריכה בכלל לעסוק בעיצוב ההתנהגות האנושית?

"ברור שחוקים עוסקים בהתנהגות האנושית, אחרת למה צריך בכלל חוקים? חוקים עוסקים ברגולציה של התנהגות אנושית. האם גם גניבה ואונס הם בסדר כי זו התנהגות אנושית? מה שיש כאן הוא סוג של פשע, כי זה מין נגד רצונה של האשה. זה שמשלמים לה לא אומר שהיא רוצה את זה. אם לא היו משלמים לה, היא לא היתה עושה את זה. איזה מקום בעצם יש כאן לתשלום? התשלום מחליף את התשוקה. זה ניצול של עוני. זה בעצם אונס, ואני חושבת שאונס אסור על פי חוק בכל המדינות בעולם. במובנים רבים זה אפילו יותר גרוע מאונס כי זה קורה באופן שגרתי, גבולותיה של אשה בזנות מופרים על ידי אנשים שונים כמה פעמים ביום".

הנושא הזה אינו מפריד בין ימנים לשמאלנים. יש לגביו דעות שונות גם בתוך השמאל. איך את מסבירה את זה?

"בשבילי שמאל הוא אנטי קפיטליסטי. כסוציאליסטים אנחנו עובדים נגד קפיטליזם. המרקסיסט ההונגרי ג'רג' לוקאץ' אמר שהקפיטליזם נוטה להתרחב לעוד ועוד אזורים של חיינו, כך שהוא משתלט על אזורים שעדיין לא הפכו לסחורה והופך אותם לכזו. האימפריאליזם הפך את הקרקע לסחורה, כעת גם חשמל, בתי ספר ומים עברו מניהול חברתי שלא על בסיס רווח להתנהלות המבוססת על רווח. וזה קורה גם בתחומים כמו מין, שבדרך כלל אנחנו עושים בחינם כי אנחנו אוהבים את זה. כסוציאליסטים, אנחנו רוצים להוציא דברים מהשוק, לא להכניס אותם לשוק. לא היינו רוצים, למשל, שגם חֲבֵרוּת תיכנס לשוק. ואם החברות היתה חלק מהשוק, זה אולי היה וולונטרי, אבל אילו חברויות זה היה יוצר? האם זה לא היה משחית את היחס שלנו למערכות יחסים אנושיות? מעבר לזה ישנו גם עניין הנשים, שאינו עניין של ימין ושמאל. בתנועת הנשים יש נשים מהשמאל, מהימין ומהמרכז. יש נשים מהמעמדות הגבוהים ומהמעמדות הנמוכים, כולנו חולקות את אותם האינטרסים בנושאים רבים, גם אם אנחנו לא מסכימות בעניינים אחרים".

צרחות ואדרנלין בלב ים

אחד הנושאים שאינם מאחדים אנשי ימין ושמאל הוא הסולידריות עם הפלסטינים, ואקמן נעתרה ברצון כשהוזמנה להשתתף במשט לעזה על ספינת הדיג "מריאן", שיצאה מהעיר גוטנברג שבמערב שוודיה לכיוון עזה במאי 2015, חמש שנים לאחר המשט הקטלני בהשתתפות ה"מאווי מרמרה". הספינה נשאה איתה ציוד הומניטרי וקבוצה שהורכבה מפעילים פוליטיים, אנשי רוח ויוצרים, עיתונאים ואקטיביסטים, חלקם יהודים, שעלו וירדו בנמלים שונים באירופה בדרך לעזה, ובהם באסל גטאס, אז חבר כנסת מהרשימה המשותפת, נשיא תוניסיה לשעבר מונצף מרזוקי והמוזיקאי והאמן הישראלי לשעבר, תושב שוודיה, דרור פיילר.

ספינת הדיג "מריאן" במשט לעזה, 2015. צילום: MAGNUS PERSSON / NurPhoto via AFP

איך הגעת למשט לעזה? מה הקשר שלך לנושא?

"ביקשו ממני להשתתף. מבקשים תמיד מסופרים, עיתונאים ואקטיביסטים להשתתף ואני הסכמתי מיד כי תמכתי במטרה. לצערי, לא הגענו לעזה, כי חטפו אותנו במים בינלאומיים וכל מה שראיתי מישראל הוא הצד הפנימי של בית סוהר".

מה קרה שם כשחיילי צה"ל עלו לספינה שלכם?

"עד כמה שאני זוכרת הם באו באמצע הלילה, כשהיינו עדיין רחוקים מאוד מעזה, עמוק במים בינלאומיים. הם באו עם צי גדול של חמש או שש ספינות קרב ענקיות ומסוקים מלמעלה. הם עלו, ירו בטייזר על אנשים, היו צרחות והרבה אדרנלין".

פחדת?

"האווירה היתה מפחידה. אבל לא חשבתי שאני הולכת למות או משהו כזה. זה היה סוריאליסטי ואינטנסיבי, היו הרבה חיילים, כל הזמן באו עוד ועוד חיילים והרבה מהם קיבלו מחלת ים והקיאו מעבר לסיפון". לאחר ההשתלטות על הספינה נלקחו האקטיביסטים לנמל אשדוד ומשם לכלא גבעון ברמלה. "הייתי בכלא בערך שבוע", נזכרת אקיס אקמן, "ישבתי בתא עם אשה רוסייה שהיתה איתנו וסירבה להשתחרר עד שאשוחרר גם אני, למרות שהציעו לה כבר ביום השני".

איך היו החקירות?

"זה לא היה נעים, ואני לא יכולה לומר שאני מתרשמת במיוחד משירותי המודיעין שלכם. היתה תחושה שהם חיפשו מידע עלינו בגוגל וניסו להפחיד אותנו בכך שאמרו לנו דברים כמו 'אני יודע באיזה בית ספר הבן שלך לומד', מידע מהסוג שלא קשה למצוא. אבל זה היה קצת מפחיד, הם השאירו אותנו ערים לילה שלם כבר באולם גדול בנמל אשדוד, הם הפשיטו אותנו, ערכו עלינו חיפוש, והושיבו אותנו בשולחן לחקירה על ידי שלושה או ארבעה אנשים. אחר כך העבירו אותנו לשולחן אחר והתחילו שוב, כמו שטיפת מוח כל הלילה. בבית הסוהר עצמו פשוט ישבנו בתא 23 שעות ביממה והוציאו אותנו לטיול של שעה בחצר וזה הכל. זה כלום לעומת מה שפלסטינים עוברים בבית סוהר, היו איתנו רכים יחסית, אבל בכל זאת השאירו אותנו כלואים בלי משפט ובלי להיות מואשמים בפשע. ואז הגיע מכתב מראש הממשלה שלכם שכתב לנו שאנחנו צריכים ללכת להפגין בסוריה".

למרות הטפות המוסר של נתניהו, אקיס אקמן עדיין כותבת על עזה כחלק מעבודתה העיתונאית. "אני חושבת שזה נורא שהם הורגים אנשים", היא אומרת על ישראל בהתייחס לאירועים האחרונים. היא לא מאמינה בפתרון שתי המדינות בגלל המורכבות של ההפרדה בין הגדה המערבית לעזה ובגלל "האפליה הגזעית ומערכת האפרטהייד", המונצחת בטענה שעם אחד זקוק למדינה שהיא שלו בלבד. בעתיד, כך היא מקווה, שני העמים יוכלו לחלוק מדינה אחת דמוקרטית וחילונית שאינה מבוססת על אפליה אתנית.

יש בישראל מי שיטענו שפיתרון כזה הוא התאבדות מפני שבעוד את מדברת על מדינה חילונית ודמוקרטית, במציאות יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים ובני שני העמים יטבחו זה בזה.

"זה לא מה שהם עושים גם ככה? האם אין כאן דמיון לדרום אפריקה? גם שם היו הצעות דומות. הצעות על מדינות-אם עצמאיות. זה לא קרה, ואמנם גם היום יש שם אלימות בגלל אי השוויון הכלכלי, אבל בכל זאת יצרו מעין מדינת קשת שכללה את כולם. אם הישראלים רוצים ביטחון, ואם הפלסטינים רוצים לחיות ללא כיבוש, סנקציות ואפליה, כיצד פיתרון שתי המדינות יפתור את זה?"

האם את ביקורתית גם כלפי החמאס וההנהגה הפלסטינית כמו שאת ביקורתית כלפי ישראל? הרי ברור שהם יורים על אזרחים, מפרים זכויות אדם ומדכאים נשים.

"תראה, אני חושבת שכל עם כבוש זכאי להגן על עצמו. ובוודאי זכאי לכך עם שבני עם אחר פולשים אליו, זורקים אותו מהבית וכופים עליו כיבוש ועוצר. לישראל יש מזל שכל מה שיש לפלסטינים הוא הטילים הפתטיים האלו, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

טילים יכולים להרוג.

"כן, אבל אי אפשר להפריד את הבעיות של המנהיגות הפלסטינית, לא רק בצד של עזה, מתוצאות הכיבוש. זה נהיה כל כך גרוע שיש משפחות שכבר אי אפשר לדעת מי מחבריהן הוא משת"פ ומי אינו מסתנן. זה כל כך מורעל, שאי אפשר לצפות לדמוקרטיה, או ממנהיגות לתפקד במרחב צר כל כך". 

האם העניין הפלסטיני אינו מוצא קל לאקטיביסטים אירופים, כי בניגוד למקרים של רצחעם או טיהור אתני בסין או בסוריה למשל, שם הם היו מסתכנים במוות, הנסיעה לישראל ככל הנראה לא תסתיים במוות, בטח לא אם את שוודית?

"אז אתה חושב שאנחנו צריכות לנסוע ולהיהרג? מה אתה אומר – שאם אתה לא נהרג אתה לא אקטיביסט אמיתי?"

לא, אבל האם זה לא יוצר מצב שבו מדינות גרועות בהרבה סופגות פחות ביקורת?

"זה מה שהם תמיד אומרים. אבל האם זה לא ווטאבאוטיזם? אני כתבתי הרבה גם על סין, ויש המון שוודים שנסעו לכורדיסטן ונלחמו ברוז'בה, ויש מי שנסעו למקסיקו ונלחמו עם הזפטיסטס, אני נסעתי ליוון בזמן המשבר. אנחנו התבקשנו על ידי התנועה הפלסטינית ופעילי שלום ישראלים לעשות את המשט כאקט של סולידריות. זו היתה יוזמה נפלאה של יהודים ואקטיביסטים פלסטינים בשוודיה, והרעיון לא היה להשתתף במלחמה או להביא כלי נשק אלא לשבור את המצור ולהביא אספקה רפואית ואת הסירה עצמה לעזרת הדייגים. לפעמים אני תוהה אם ישראל חושבת שהבעיה הזאת פשוט תיעלם. היא לא תיעלם. קראתי, למשל, את הביוגרפיה של גולדה מאיר, וזה מוזר, הפלסטינים בקושי מוזכרים שם. מדי פעם ערבים מופיעים ונעלמים אבל אין מחשבה על זה. כלומר, היא היתה אדם מרשים מבחינות רבות, אבל הבעיה הזאת לא תיעלם. וכל הצער שנזרע עכשיו בגלל הילדים שנהרגים ייקצר מתישהו. זה חוק טבע, לכל פעולה יש תוצאה, דיכוי מביא להתנגדות, וזה פשוט ממשיך כך".

מה דעתך על המגמות האנטישמיות שחדרו לתנועת הסולידריות העולמית עם הפלסטינים?

"לגיטימי לבקר את ישראל כמו כל מדינה אחרת, אבל לא לגיטימי לבקר עם או קבוצה אתנית. לא צריך לבלבל בין השניים. אבל יש שני מחנות שעושים בדיוק את זה. האנטישמים עושים את זה ומשתמשים בסכסוך כתירוץ לאנטישמיות שלהם. אנחנו תמיד גינינו את זה ולא נתנו, למשל, לאנשים כאלו להיות חלק מהמשט לעזה. אבל גם הממשלה הישראלית והקמפיין נגד ה-BDS עושים את זה. הם מנסים לשלב את שני הדברים בכוונה. אנחנו נגד גזענות. אנחנו לא עושים אנטישמיות. אנחנו מבקרים מדינות ומדיניות, וגם לנו יש אחריות להילחם באנטישמיות. האנטישמיות היא לא בשמנו, היא ניסיון לחטוף את התנועה של ההזדהות עם הפלסטינים".

אבל הפלסטינים וישראל הם עניין מקומי, ובספרה החדש אקיס אקמן הרי עוסקת בשינוי טקטוני המתרחש על פני הגלובוס כולו. "המסע של מאבק הנשים מתנועה חתרנית למדיניות רשמית לא היה קל. הוא נתקל בהתנגדות מתמדת מכל שכבות החברה ורבים אינם אוהבים את הפעילות למען שוויון", היא מתארת בספר את הניסיון לביטול החלוקה החוקית בין גברים לנשים ולמעשה את היעלמות המושג "אשה" מהשיח הציבורי דווקא כחלק מדרישה פרוגרסיבית להקלה על חייהם של מיעוטים . כך, באופן פרדוקסלי, היא נתמכת גם ע"י ליברלים ופמיניסטים. "עם כל הכוונות הטובות, זו מגמה מדאיגה, מסכמת אקמן, "כי המושג 'אשה', כמושא התנועה הפמיניסטית, נלקח מאיתנו".

סרט תיעודי חדש מספר מה קרה לביורן אנדרסן חמישים שנה לאחר שהוכתר כ"נער היפה ביותר בעולם".

ביורן אנדרסן לוהק לתפקיד הנער טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור המבוגר ב"מוות בוונציה" של הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי. בין לילה הפך לכוכב בינלאומי מנוצל, ומאז היו חייו לרצף טרגדיות בלתי נגמר. חמישים שנה אחרי, איתרו הדוקומנטריסטים קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי את התגלית הנשכחת של הסרט. בראיון עמם הם מסבירים מדוע החליטו לעשות עליו את הדוקו שיתקן את הטראומה שהותירה בנפשו יצירת הקולנוע ההיא.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.9705773

ביורן אנדרסן אינו השחקן הראשון שזכה לתהילה מוקדם מדי בחייו והוא בוודאי אינו הראשון ששילם עליה מחיר אישי גבוה. ידועים סיפוריהם של כוכבים וכוכבות רבים שנוצלו על ידי תעשיית המוסיקה, הקולנוע או האופנה ושחייהם האישיים היו רחוקים מאידיליה של אושר והגשמת חלומות, מג'ודי גרלנד ועד לבריטני ספירס. ובכל זאת, סיפורו של אנדרסן, שכיכב ב-1971, כשהיה בן 16, בסרטו הקלאסי של לוקינו ויסקונטי, "מוות בוונציה" (Morte a Venezia) הוא יוצא דופן. זהו סיפור על נער צעיר מלא כישרון ובעל יופי נדיר שנוצל על ידי עולם המבוגרים כך שבמקום אושר ועושר, חייו הפכו לסאגה שבה טרגדיה רודפת טרגדיה. חייו של ביורן אנדרסן מוצגים כעת לקהל בסרט דוקומנטרי שיצרו שני הבמאים השוודים, קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון וזכה לביקורות טובות ולתשומת לב בשוודיה ומחוצה לה.

ביורן אנדרסן נולד ב-1955 בסטוקהולם והטרגדיה הראשונה הכתה בו כבר כשהיה בן עשר. אמו, ברברו (Barbro), שהיתה אומנית בוהמיינית והרפתקנית שסבלה ככל הנראה מדיכאון, נעלמה. אנדרסן זוכר עד היום את הפעם האחרונה שראה אותה. היא נפנפה לו לשלום כשהוא בדרכו לבית הספר וכשחזר היא כבר לא היתה. כעבור מספר חודשים הופיעו שני שוטרים בפתח ביתם של סבו וסבתו והודיעו למשפחה שהאם נמצאה מתה ביער. מהסרט ניתן להבין כי התאבדה. אניקה, אחותו הצעירה של ביורן זוכרת שלאחר ההודעה האם הושכחה לגמרי על ידי המשפחה. "אחרי היום ההוא", היא אומרת בסרטם של לינדסטרום ופטרי, "איש לא הזכיר את אמא אפילו לא במילה". אנדרסן נשלח לפנימייה בדנמרק, ברח ממנה, חזר לסטוקהולם ושם התגורר אצל סבתו, אמה של אמו. הסבתא, כך זוכר אנדרסן, "רצתה נכד סלב" וכך הוא מצא את עצמו עובר ממבחן-בד אחד למשנהו כבר בגיל צעיר מאוד. את הופעתו הראשונה על המסך הגדול עשה ב-1970 בתפקיד משני בקלאסיקה השוודית "סיפור אהבה" (A Swedish Love Story). שנה אחר-כך הוא כיכב בסרטו של ויסקונטי ומאז השתתף בסרטים (לאחרונה בתפקיד משנה ב"מידסומר" מ־2019) וסדרות טלוויזיה רבות ופעל גם כמוזיקאי. אבל סיפורו הוא הרבה מעבר לרשימת ההפקות בהן השתתף. סרטם של לינדסטרום ופטרי חושף לראשונה בפני קהל בינלאומי את סיפורו של ילד הפלא השוודי והוא נקרא על שם הכינוי שהודבק לאנדרסן עוד כשהיה בן 15 – "הנער היפה ביותר בעולם" (The Most Beautiful Boy in the World).

בראיון ל"הארץ" מספרים הבמאים על הנסיבות בהן החליטו ליצור את הסרט. "הכרתי את ביורן מכיוון שהסתובב במעגלים החברתיים שגם אני הייתי בהם והיו לנו חברים משותפים", אומר פטרי, "לפני כ-15 או 20 שנה הוא גם השתתף כשחקן בסדרת טלוויזיה לילדים שעשיתי. הוא גילם את האיש הרע, היה כיף לעבוד איתו והיה לנו קשר טוב". פטרי מספר שלמרות הקשר הטוב הוא מעולם לא שאל אותו על "מוות בוונציה" ועל חייו כ"נער היפה ביותר בעולם". כל זה השתנה כאשר קריסטינה לינדסטרום הצטרפה אל השניים לארוחת ערב. "היא שברה את הטאבו", צוחק פטרי ולינדסטרום מסבירה: "שאלתי אותו על התפקיד שקיבל בסרט של ויסקונטי ועל איך הוא קיבל אותו. כשהוא סיפר על סבתא שלו שאלתי למה הוא חי אצל הסבתא והוא החל לספר את הסיפור. זה סיפור מסקרן וחזק מאוד וחשבתי שחשוב לספר על האובססיה הזו ליופי ועל הצלקות שהאיש הצעיר הזה קיבל מתשומת הלב שהוא זכה לה". לינדסטרום ופטרי מספרים שאנדרסן לא התלהב בתחילה מהרעיון לעשות סרט על חייו. "הוא אמר שיחשוב על זה והמשכנו לדבר על זה במשך כמה חודשים", מספר פטרי, "לא רצינו ללחוץ, הוא התייחס לזה מאוד במקצועיות ואנחנו חיכינו עד שיהיה מוכן לדבר. גם כשהתחלנו את הסרט לא ידענו את הכל והסיפור שלו נחשף לאט לאט. הוא הזמין אותנו כל פעם לפרק הבא בחייו או לאדם הבא שיש לו חשיבות בעבורו. לקח לו שנתיים רק להזמין אותנו לבקר בדירה שלו. בדרך כלל, כשעושים סרט דוקומנטרי, זה קורה מיד. במקרה הזה היינו הראשונים לבקר בדירה בעשר שנים".

דירתו השכורה של אנדרסן משחקת תפקיד גם בסיפור שלו בשנים האחרונות. הסרט מלווה אותו כאשר הוא נאלץ לערוך ניקיונות ושיפוצים מכיוון שהיא מוזנחת ומלוכלכת כל כך שהוא כמעט מפונה ממנה. זוהי סצנה שבה אנדרסן נחשף כאדם בוגר, רחוק מאוד מהנער היפה שהיה. הרושם הוא של אדם שלא מצליח לתפקד בעולם האמיתי, שערו ארוך, זקן גדול מכסה את פניו, הוא שותה ומעשן בכמויות גדולות ומצליח להיחלץ מפינוי מדירתו רק בעזרת בת-זוג צעירה (יסיקה ונברג) שעוזרת לו בניקיונות ובהתמודדות עם הרשויות. אך כיצד הגיעו הדברים לידי כך?

הנער היפה ביותר בעולם

על מנת להבין היכן הכל השתבש צריך לחזור להתחלה ובמקרה של ביורן אנדרסן ההתחלה היא רגע אחד ספציפי. רגע מכונן ודרמטי שלולא התקיים יתכן שמסלול חייו היה אחר לגמרי. זה היה יום חורף ב-1970. אנדרסן היה בן 15 וסטוקהולם היתה קפואה ומושלגת. הבמאי האיטלקי הנודע לוקינו ויסקונטי התמקם במלון המפואר ביותר במרכז העיר, ה-Grand Hotel, ובחן שורה של נערים לתפקיד מרכזי בסרטו החדש. מכיוון שמדובר היה במבחן-בד, האירוע תועד ומופיע כבר בתחילת סרטם של לינדסטרום ופטרי. זוהי סצנה שמעוררת אי-נוחות רבה – דלת חדר הבחינות של ויסקונטי נפתחת, אל החדר נכנס אנדרסן הצעיר כשהוא מחייך בביישנות. יופיו יוצא דופן. הבמאי וצוותו מבינים שהם מצאו את מה שביקשו, הם מצווים עליו ללכת במעגל, להביט למצלמה ולחייך. לבסוף הוא נאלץ להוריד את חולצתו ומכנסיו. הוא עושה זאת למרות שמבוכתו ואי הנעימות שלו ניכרות לעין. כל זה לא ממש משנה, ההפקה הקולנועית מאפילה על רגשותיו של הנער, מחמאות על יופיו נזרקות לאוויר, המצלמה עוברת מזווית אחת לשנייה וגורלו של אנדרסן נחתם – ההצגה חייבת להימשך והוא עומד להפוך לכוכב קולנוע.

הסרט "מוות בוונציה", מבוסס על סיפור של תומאס מאן מ-1912 שמתאר מלחין חולה ומזדקן המתאהב בנער צעיר ויפהפה בשם טאדז'ו אותו הוא מגלה במהלך חופשתו במלון Des Bains באי לידו שבוונציה. זוהי אינה אהבה המתממשת במערכת יחסים או במגע אלא מעין אובססיה, אהבה לאידיאל היופי המתבטא בנער הצעיר. זוהי אהבה שנותרת בלתי ממומשת כאשר מושא היופי עצמו הופך בעבור המלחין, המגולם על ידי השחקן דירק בוגרד, לדמות שהיא משהו שמעבר לאדם ממשי. בטקסט של תומאס מאן, טאדז'ו מתואר כביטוי ליופי אלוהי וכמלאך מוות. הבמאי ויסקונטי, שעסק רבות ביופי ובמוות ולא הסתיר את מערכות היחסים ההומוסקסואליות שלו, השקיע מאמצים רבים במציאת הנער שיתאים ביותר לסרט המבוסס על יצירתו של מאן. הוא ביקר במדינות שונות ובחן מועמדים רבים, אך היה זה ביקורו בסטוקהולם שהניב בדיוק את מה שהזדקק לו. "זהו אמנם רגע מכריע עבור אנדרסן אבל זה גם רגע מכריע עבור ויסקונטי", אומר פטרי, "בשבילו זהו הרגע שבו מסתיים מסע של שלוש שנים. כמו שאומרת המלהקת בסרטו של ויסקונטי – כשנכנס הילד הבלונדיני הזה היה ניכר שכל גופו של ויסקונטי התעורר לחיים".

הקרנת הבכורה של "מוות בוונציה" נערכה בלונדון ומשכה תשומת לב עולמית. אפילו מלכת אנגליה היתה שם. זה היה גם האירוע שבו העניק הבמאי ויסקונטי לאנדרסן את הכינוי שליווה אותו כל חייו – "הנער היפה ביותר בעולם". כשהסרט השתתף בפסטיבל קאן, חודשיים מאוחר יותר, אנדרסן הופך לכוכב בינלאומי. "בקאן התחיל הקרקס", נזכר אנדרסן ומספר ללינדסטרום ולפטרי, "הייתי מפוחד. הרגשתי כאילו להקת עטלפים סובבת אותי כל הזמן. זה היה סיוט". הסרט מציג את ויסקונטי כבמאי שתלטן ותובעני, את סבתו של אנדרסן, שהצטרפה לנסיעה לוונציה, כרודפת פרסום ותהילה ואת אנדרסן עצמו כנער המנוצל על ידי כל הסביבה המבוגרת במשך כל תהליך עשיית הסרט. "זהו סיפור אוניברסלי על יחס לילדים", אומרת לינדסטרום, "ילדים אמורים להיות מטופלים על ידי מבוגרים. מבוגרים אמורים לכבד ילדים. אבל הילד הזה ניזוק מהיחס שקיבל". אבל זו היתה רק ההתחלה.

בסרט מספר אנדרסן שאחרי סיום צילומי "מוות בוונציה" הוא נלקח על ידי אנשי ההפקה, שהיו כולם הומוסקסואלים, למועדון גייז שבו הרגיש לראשונה כסמל מין כשראה מכל עבר "מבטים רעבתניים, שפתיים רטובות ולשונות מתגלגלים". הוא מעולם לא התמודד עם דבר דומה והוא שתה והשתכר כדי להדחיק. כשהסרט הופץ עיתונאים רדפו אחריו, כתבות עליו הופיעו בכל העולם, הוא קיבל מכתבי מעריצים ומעריצות ממדינות רבות והוא היה עדיין מחויב לויסקונטי בחוזה לשלוש שנים. ההצלחה הבינלאומית והלחץ של סבתו הביאו אותו עד יפן שם הפך אנדרסן באמצעות תעשיית הבידור המקומית לכוכב פופ ואליל נוער. בסרט הוא קורא לתקופה ההיא "חלום סוריאליסטי". הוא הופיע על במות, בטלוויזיה ובפרסומות, הוא הפך לדמות מנגה (קומיקס יפני) וזכה להערצה עיוורת של המונים. כיום ברור שהוא לא רצה להיות ביפן כלל. הוא עבד ללא הפסקה, הוא איבד את ביטחונו העצמי והפך לעבד של התעשייה שגם סיפקה לו חומרים כימיים כדי שיוכל להמשיך לתפקד. אם כל זה לא היה מספיק, מסעו של אנדרסן עבר ב-1976 מיפן לצרפת אליה הגיע כדי להשתתף בסרט שלא צולם בסופו של דבר. במקום לחזור הביתה הוא נשאר בפאריז שנה שלמה כמעין בן-חסות של אדם שאמנם מימן את שהותו ושילם את כל הוצאותיו אך ניצל אותו והתייחס אליו כמעין פרס שהציג לראווה כנער היפה ביותר בעולם. כך הוא הפך שוב לאובייקט מיני וסמל יופי, הפעם בעבור הקהילה ההומוסקסואלית בפאריז.

"הסרט שלנו עוסק באופן שבו אנשים רואים ומגיבים ליופי", אומרת הבמאית קריסטינה לינדסטרום, "אנדרסן נוצל כמו חפץ. ברור שלא היה לו נוח עם זה, הוא שנא את זה, הוא גם אמר את זה כשהתראיין בעיתונות השוודית שם הוא אמר שהוא בסך הכל רוצה להיות עם החברים שלו. הוא בעצם נחטף. העולם שנחשף בפניו היה מאוד מפתה, הוא הוזמן לנסיעות, למסיבות ולחוויות אבל היתה לו כל הזמן תחושה של בושה, הוא אמר שקיבל תשומת לב בעבור כלום". "זה היה נטל גדול", מוסיף הבמאי קריסטיאן פטרי, "ובגלל הרקע שלו הוא לא היה חזק מספיק בכדי להתמודד עם זה. הוא תמיד היה צנוע. והרי זה לא באמת היה רק היופי שלו. הוא היה כריזמטי והוא עדיין כריזמטי, הוא גם חכם ומהיר מחשבה וזה ממש לא נכון שתשומת הלב שקיבל היתה רק בגלל יופיו החיצוני. לוקינו ויסקונטי ראה לא רק את היופי, אלא גם את הפגיעות שלו. העניין הוא שהפגיעות הזו היתה חלק מהיופי שלו".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: צילום: Mario Tursi

קריסטינה לינדסטרום וקריסטיאן פטרי הם שני במאים שוודים וותיקים בעלי קריירה של עשרות שנות עשייה. לינדסטרום (ילידת 1957) היא עיתונאית, מפיקה ובמאית שעבדה שנים רבות ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים בשוודיה ויצרה סדרות וסרטים תיעודיים על דמויות שוודיות מיתולוגיות כמו הסופרת אסטריד לינדגרן ("בילבי", ספרי "ילדי עמים" כמו נוריקו סאן ואלה קארי) וראש הממשלה השוודי, אולוף פלמה, שנרצח ב-1986. ביצירתה עוסקת לינדסטרום רבות בהיסטוריה ובמקום של נשים בהיסטוריה. קריסטיאן פטרי (יליד 1956) הוא במאי, מפיק, סופר ועיתונאי שכתב ספרי מסעות, נובלות, תסריטים ורומנים ויצר גם סרטים תיעודיים, סרטים עלילתיים וסדרות טלוויזיה. הנושאים שפטרי עוסק בהם הם מגוונים מאוד, החל במסעות במקומות נידחים כמו בורנאו, סנקטה הלנה ואיי פוקלנד, דרך יצירה אוטוביוגרפית ועד פרשות היסטוריות ודרמות משפחתיות. הסרט הנוכחי של פטרי ולינדסטרום אינו הפעם הראשונה שהם עובדים יחד. בשנים האחרונות הם עבדו יחד על יצירות תעודה על חברת תקליטים שוודית מיתולוגית ועל עידן הפאנק במוסיקה השוודית.

העבודה על "הנער היפה ביותר בעולם" נמשכה לדבריו של פטרי כחמש שנים שבהם הם עשו למעשה "סרט עם אנדרסן, לא על אנדרסן", כאשר סיפור חייו מתגלה שלב אחר שלב. לפטרי ולינדסטרום היה חשוב לכבד את אנדרסן ולזכות באמונו. "רצינו להיות ההיפך מוויסקונטי", אמרה לינדסטרום בראיון, "בעבר הוא נוצל ואנחנו החלטנו להיות שם בשבילו כל הזמן: כשכמעט פינו אותו מדירתו, כשבתו, רובין רומאן, הגיעה אליו בפעם הראשונה ב-11 שנים וכשהוא רב עם בת-הזוג שלו. אחרי זמן מה היינו לחלק מהמשפחה שלו". למזלם גילו הבמאים שלאנדרסן יש חומר תיעודי בעל ערך רב – שיחות טלפון שהוקלטו על ידי דודתו בהן נשמעים אמו ובני משפחה אחרים, חומר שאמו הקליטה בילדותו, תמונות, סרטים ישנים ועוד. כל אלו נוספים לחומר ארכיוני שהם אספו ולשיחות עם אנדרסן, בני משפחתו ודמויות מחייו שנערכו במקומות אליהם התגלגלו חייו של אנדרסן. כך זוכים צופי הסרט לבקר עם אנדרסן בוונציה בה צולם הסרט ששינה את חייו, בטוקיו בה הוא הפך לכוכב, בפאריז בה הוא שהה בצעירותו וכמובן בסטוקהולם בה הוא חי היום.

מכיוון שחייו של אנדרסן מלאים בכאב, בניצול ובטראומה, היחס של פטרי ולינדסטרום אליו הוא סבלני ורגיש מאוד. הסרט נזהר לא להיות סנסציוני ובניגוד לסרטים אחרים העוסקים בניצול ילדים, הוא לא יורד לפרטים כאשר מדובר בחלק מעלילותיו בוונציה ובפאריז, בעיקר באלו הנוגעים לניצול מיני. "יש הרבה דברים שדיברנו עליהם עם ביורן ולא נמצאים בסרט", אומרת לינדסטרום כשהיא נשאלת על נקודה זו ועל תחושת האנדרסטייטמנט הכללי של הסרט, "נתנו כבוד לרגשות שלו". "זאת החלטה שהיא גם אסטתית וגם אתית", מוסיף פטרי, "זה גם עניין של כבוד וגם עושה את הסרט למעניין יותר. הסרטים שאני אוהב הם כאלו ששואלים שאלות ונותנים לי להשלים פערים ופרטים".

היחס המכבד והסבלני הוא חידוש בעבור אנדרסן שנפגע בעבר פעמים רבות מניצול והחפצה. אחת הפעמים הידועות ביותר היא פרשה שהתרחשה ב-2003 כאשר הסופרת והאקטיביסטית הפמיניסטית הרדיקלית, ג'רמיין גריר, הוציאה לאור ספר בשם "הנער" (The Boy). הספר מכיל כ-200 תמונות של נערים מתקופות שונות, מקופידון, דרך ג'ים מוריסון ועד קורט קוביין, והוא דן באידיאל יופי הנעורים של בנים מהעת העתיקה ועד היום. על עטיפת הספר מופיעה תמונתו של ביורן אנדרסן הצעיר שצולמה על הסט של "מוות בוונציה". אנדרסן עצמו לא התבקש לתת את הסכמתו להופעתו על עטיפת הספר ובעקבות הפרסום הוא אמר לעיתונות הבריטית שהוא מרגיש מנוצל על ידי הפמיניסטית האוסטרלית הידועה. בראיון ל"גרדיאן" באוקטובר 2003 הוא אמר: "אני מתנגד באופן עקרוני לאהבה של מבוגרים לנעורים. זה מטריד אותי רגשית ואינטלקטואלית מכיוון שיש לי הבנה במה מדובר". גריר עצמה הואשמה בפדופיליה בגלל התבטאויותיה על "הנערים המרהיבים בעלי החזה החלק, הרגליים הפשוקות והאגן הצר". במאמר ב"טלגרף" היא אף כתבה ש"אני יודעת שהיחידים שאמורים ליהנות מתמונות של נערים הם חברי תת-התרבות של גברים הומואים. ובכן, אני רוצה לעשות 'ריקליים' בעבור נשים ולתת להן את הזכות להעריך את היופי קצר-הימים של נערים, נערים אמיתיים, לא גברים בני שלושים בעלי חזה מגולח".

אנדרסן וויסקונטי, צילום: Mario Tursi

פרשת ספרה של גריר אינה מופיעה בסרט של לינדסטרום ופטרי אך ההקשר האקטואלי הוא בלתי נמנע. האם זוהי בעצם פרשת מיטו מהופכת שבה גבר צעיר מנוצל ומוחפץ על ידי נשים וגברים כאחד? לינדסטרום בהחלט רואה בסיפורו של ביורן אנדרסן מרכיבי ניצול כמו אלו העומדים בבסיס תנועת מיטו. העובדה שהוא נער ולא נערה על פי לינדסטרום רק עושה אותו בודד יותר. פטרי מוסיף שלמרות הייחודיות של הסיפור של אנדרסן הוא גם מזכיר לו סיפורים של נשים רבות. הוא מדבר על דוגמניות ושחקניות קולנוע שנוצלו על ידי תעשיית הבידור ומציין לדוגמה את פיה דגרמרק, השחקנית השוודית שכיכבה ב-1967 בקלאסיקה השוודית "אלבירה מדיגן" (Elvira Madigan) וסבלה בהמשך חייה מאנורקסיה, התמכרות ואפילו ישבה בכלא. הצפייה בסרט של לינדסטרום ופטרי על ביורן אנדרסן, נער מנוצל שהפך לגבר מנוצל, היא תזכורת לכך שניצול של נשים על ידי גברים הוא אמנם נפוץ ואוניברסלי, אך הוא חלק מהתנהגות אנושית כללית יותר – הפיכת הזולת לאובייקט וראייתו כאמצעי להגשמת תכלית. מה שהחל הבמאי הנודע ויסקונטי, נמשך על ידי המפיקים ביפן וחברי הקהילה ההומוסקסואלית בצרפת ולא נגמר אפילו אצל ג'רמיין גריר. זהו אמנם לא המקרה הקלאסי, אבל גם אם אנדרסן הוא גבר לבן והטרוסקסואל אין ספק שהוא קורבן.

בשלב מסוים בסרט נדמה שחייו של אנדרסן מסתדרים סוף סוף. הוא חזר לשוודיה, למד תיאטרון ואפילו התחתן. ב-1984 נולדה לו בת בכורה ושנתיים אחריה נולד בן נוסף. אך אז הכתה שוב הטרגדיה. בסרט מספר אנדרסן על השתלשלות האירועים ששינתה שוב את הכל: הוא חזר הביתה אחרי לילה של שתייה. השעה היתה מאוחרת מאוד והוא נרדם שיכור במיטתו. בבוקר, כשאשתו לקחה את הילדה לגן, היא השאירה לידו את התינוק בן השמונה חודשים. "התעוררתי מהצרחה של אשתי", מספר אנדרסן בסרט, "וראיתי אותו שוכב שם. שפתיו כחולות. ניסינו שנינו, לשווא, להחיות אותו. הדיאגנוזה היתה 'תסמונת מוות בעריסה'. אבל הדיאגנוזה שלי היא חוסר באהבה". אנדרסן מאשים את עצמו, את חוסר הבשלות וחוסר האחריות שלו במוות של בנו. הוא אומר שזו תוצאה של העובדה שאושרה של המשפחה כולה היה מונח על כתפיו הצרות של התינוק חסר האונים. אחרי מותו של התינוק אנדרסן שקע בדיכאון, אלכוהוליזם והרס עצמי. הוא נפרד מאשתו ומהבת ונכנע לרחמים העצמיים ורגשות האשמה. "הכל היה דפוק מהתחלה", הוא אומר, ומסכם את חייו שצולקו על ידי מותה של אמו, ניצולו על ידי תעשיית התרבות ומותו של בנו. "אבל בסוף מתרגלים לזה. כבר לא מצפים ליותר מהחיים. במובן מסוים יותר קל לחיות כשמאבדים כל כך הרבה".

קריסטינה לינדסטרום אומרת שבתחילת צילומי הסרט אנדרסן היה בתקופה קשה במיוחד אך היום היא חושבת שהמצב טוב יותר. "אחרי הסרט שוחחתי עם בתו של אנדרסן", היא מספרת, "והיא אומרת שהסרט היה תהליך חשוב ועכשיו הם גם מדברים יותר". הסרט מפגיש את אנדרסן גם עם דמויות נוספות מעברו כמו אחותו הצעירה והאנשים שליוו אותו ביפן ועם אנשים שסייעו לו בזמן הצילומים כמו בת-הזוג שלו ואשת ארכיון המסייעת לו למצוא מידע על אמו ועל אביו אותו לא פגש מעולם. מפגשים אלו חושפים את יכולתו של אנדרסן לשתף, להקשיב ולאהוב. האמון שלו בבני-אדם, כך נראה, עדיין קיים. "בתהליך יצירת הסרט היינו שם איתו ברגעים קריטיים של חייו", אומר הבמאי פטרי, "התהליך עזר לו להיחשף, הוא ראה יותר מעצמו, הוא חזר לרגעים החשובים בחייו והוא במקום טוב יותר עכשיו". לינדסטרום מוסיפה שבמינו מוצא אנדרסן נחמה גם באמונה דתית: "האמונה שלו חזקה והיא מאוד חשובה לו. הוא אומר שבלעדיה הוא לא היה חי". אך זה לא סיפור של גאולה שלמה. לינדסטרום אומרת שהסרט היה אמנם תהליך חיובי, אבל הצלקות עדיין שם, "זה לא סיפור עם הפי-אנד", היא מסכמת, "החיים פשוט אינם כאלו".

פותחת אופציה 1-ביורן אנדרסן.JPG
ביורן אנדרסן כיום, מתוך הסרט התיעודי אודותיו. צילום: Mantaray Film

אמנם לא גאולה, אבל הסרט "הנער היפה ביותר בעולם" מסתיים בסגירת מעגל, פחות או יותר במקום שבו הוא התחיל – ילד בן עשר שמתבשר שאמו לא חזרה הביתה. זוהי כמובן טראומה שעיצבה את חייו של אנדרסן שלימים גילה את מה שהיה מכתב הפרידה של אמו. המכתב שכתבה האם לפני היעלמה נקרא בסרט פעמיים. בפעם הראשונה קוראת אותו אחותו של אנדרסן. בפעם השנייה זהו אנדרסן עצמו. האספקט הוויזואלי בזמן קריאת המכתב מעניק לתוכנו משמעות נוספת. אלו אמנם דבריה של האם אך הם נקראים כאשר אנדרסן הבוגר נראה כשהוא מטייל על החוף בוונציה שבו שיחק את דמותו של הנער היפה והתמים 50 שנה קודם לכן. "לא נשאר ממני הרבה. אל תבכו עלי. כבר לא נותרה אש לכבות ולא נותרה בי עוד תחושה של מה שאני ומה שאינני", כך הטקסט. וברקע מתחלפות תמונות – פעם אנדרסן על החוף בוונציה כשהוא בן יותר משישים ופעם תמונות מאותו המקום כאשר הוא בן 15. השמיים אמנם התקדרו אבל הים הוא אותו הים, החול אותו החול והגלים הם אותם הגלים. אנדרסן נמצא באותו המרחב הפיזי אך בינו לבין בן דמותו הצעיר מפרידה חומה בלתי עבירה של זמן, הזמן שכל שהתרחש בו כבר אינו ניתן לשינוי. הסרט מצליח להפגיש את האדם הבוגר שאיבד את בנו עם הילד הצעיר שאיבד את אמו, וכבר לא ברור אם הטקסט הוא שלה או שלו: "אני הופך לבלתי נראה. כבר נתתי את כל שהיה לי לתת. נשארה רק דלת. אני לא מת, רק נעלם. אולי עוד אתעורר. או אז, אחזור ואחפש אותך". 

מה גרם ללינאה קלאסון להפוך מספורטאית נערצת ללוחמת בסקסיזם בשוודיה?

כשגבר אקראי שולח לה תמונה של איבר המין שלו בליווי פנינים סקסיסטיות, היא בהחלט עשויה להעביר את ההודעה שלו הלאה לאשתו או לאמו. לינאה קלאסון, בעבר שחקנית כדור-יד מקצוענית מצליחה וכיום אחת האקטיביסטיות הפמיניסטיות הידועות בשוודיה, מצהירה שאין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת, מספרת על האיומים שקיבלה ומסבירה מדוע ארצה רחוקה מלהיות מתקדמת בכל הנוגע לזכויות נשים.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-MAGAZINE-1.9627290

השורות הראשונות של כתבה זו אינן נעימות לקריאה. היה טוב לולא היה צורך בהן. ובכל זאת, הן כאן כי הן הכרחיות, לא כדי למשוך תשומת לב או לעורר פרובוקציה, אלא כדי לתאר פיסת מציאות שהיא מנת חלקן של נערות ונשים רבות, גם אם היא לא נמצאת תמיד בכותרות.

אדם מבוגר כותב לבחורה שהוא איננו מכיר. הוא הגיע אליה דרך אחת הרשתות החברתיות: "וואו, השדיים שלך! את אוהבת שדופקים אותך בשדיים? זה מעורר אותך?", היא איננה עונה. לאחר זמן מה הוא מנסה שוב: "כל כך עומד לי כשאני חושב עליך בייבי. אני רואה שראית את ההודעה וקראת אותה. את חרמנית?". ההודעה מלווה הפעם בתמונה של איבר מינו של השולח. גם הפעם – התעלמות ואחריה, ניסיון אחרון: "היי. מה את עושה? את ערה?". עד כאן ההשתלשלות רגילה למדי. אבל הנה מגיע טוויסט. לשם שינוי היא עונה. "כן, אכן ראיתי וקראתי", היא פותחת, "חוץ מזה שלחתי העתק של השיחה הזאת כולל התמונה הלא מאוד מרשימה של הפין שלך, לאמא שלך, לחברה שלך, לאחותך ולמי שעושה רושם מדף הפייסבוק שלך שהיא החברה הטובה ביותר שלך. חשבתי שזה סביר שהן יראו איזה בן-אדם אתה. בהצלחה עם זה". זוהי התכתבות אחת מיני רבות של לינאה קלאסון, צעירה שוודית בת 28, שהפכו לנחלת הציבור ועשו אותה לאחת הדמויות המעניינות והמוכרות בשיח הפמיניסטי העכשווי בשוודיה.

Photo: Victor Gårdsäter

קלאסון נולדה בעיר נורשופינג שבדרום-מזרח שוודיה ב-1992. היא התפרסמה לראשונה כספורטאית כשהיתה שחקנית כדור-יד מקצוענית והגיעה להישגים עם הנבחרת הלאומית הצעירה של שוודיה ועם קבוצות בליגה השוודית והדנית, מהליגות המובילות בכדור-יד הנשים בעולם. היא פרשה מהקריירה הספורטיבית שלה ב-2018, השלימה לימודי תואר במשפטים והיא כיום אקטיביסטית פמיניסטית, פעילת זכויות-אדם בשוודיה ומחוצה לה, מרצה וכותבת. למרות שבמובנים רבים, היא אחת הפנים המוכרות של מהפכת Metoo בשוודיה, היא הקדימה אותה. כבר ב-2015, שנתיים לפני פריצת המושג Metoo לתודעה העולמית, היא פתחה דף אינסטגרם בשם Assholes Online. בדף חושפת קלאסון הודעות של גברים שהטרידו אותה מינית והתכתבויות שלה ושל אחרות עם המטרידים (אם כי ללא שמותיהם ותמונתם). הדף עוסק גם בתכנים פמיניסטים ואנטי-גזעניים, בזכויות להט"ב, בצדק חברתי, אקטיביזם אזרחי ועוד. לחשבון יש כיום יותר מ-255 אלף עוקבים, יותר מזה של ראש-ממשלת שוודיה.

בנוסף לדף האינסטגרם שלה, קלאסון מפרסמת בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות השוודית, מרצה בפני מורים ותלמידים ופעילה בעמותות וארגונים שונים העוסקים בפעילות למען חסרי-בית ופליטים בשוודיה ובפעילות פמיניסטית במדינות שונות בעולם. פעילויות אלו הביאו לכך שהיא זכתה בפרסים של ארגוני חברה אזרחית שונים וקיבלה חשיפה תקשורתית גדולה. במסגרת חשיפה זו היא סיפרה בגילוי לב על האלימות המינית שהיא ונשים ונערות אחרות נחשפו ונחשפות אליה בכל מקום – בין השאר, בגן-הילדים, בבית-הספר, ברחוב ובתחבורה הציבורית. היא סיפרה למשל על אדם שאונן מולה במצלמת אינטרנט כשהיתה בת 11, על יריקות והשפלות בבית-הספר, על ידיים שנשלחו מתחת לחולצה ללא הסכמתה ועל תקריות אלימות בחיי הלילה. כבר מתחילת דרכה מקפידה קלאסון להדגיש שהיא לא מיוחדת, שאין כאן כל חדש ושזו המציאות בעבור נערות ונשים בכל העולם.

"כבר כילדה בגן שמתי לב שהיחס לבנים ולבנות שונה לגמרי", היא מספרת בראיון ל"הארץ" בבית-קפה בסטוקהולם, "בבית הספר, בנים נישקו בנות ונגעו בהן כנגד רצונן בלי לשלם מחיר כי "אין מה לעשות, ככה זה בנים". בנים יכלו לעשות דברים שאנחנו לא יכולנו לעשות וידעתי שזה לא הוגן. לבנים היה יותר חופש והותר להם לתפוס יותר מקום. כל זה איננו ייחודי. להיפך, אני חולקת את אותן חוויות התבגרות עם בנות ונשים רבות. רבות מהן חוו חוויות קשות בהרבה ממני. זה מתחיל בגיל צעיר, בגן מושכים לך בשיער ומסבירים לך שזה בסדר כי הוא מאוהב בך. בבית-הספר את מפחדת בדרך הביתה מהחוג, ובגיל הנעורים כשאת הולכת עם חברות לבר, אנשים נוגעים בך וצועקים אחריך ברחוב. כששיחקתי כדור-יד, הקבוצות ששיחקתי בהן הצליחו וקיבלנו תשומת-לב תקשורתית. כשראו אותי בטלוויזיה הייתי מקבלת אימיילים מגברים ששלחו תמונות של איברי-המין שלהם, הצעות מגונות והערות על הגוף שלי. לא בדיוק מה שרציתי כספורטאית מקצוענית, לא הייתי מעוניינת בהערות על המכנסיים או הרגליים שלי אחרי שהבקעתי עשרה שערים במשחק. כמובן שזה לא מה שהיה קורה לשחקנים גברים". 

אך מאז 2015 קלאסון משיבה מלחמה, לפחות בכל מה שקשור לאלימות המופנית נגדה ברשת. היא עושה זאת בעיקר בדף האינסטגרם שלה בדרכים רבות ומגוונות. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים דידקטית, לעיתים היא צינית ולעיתים רצינית, לפעמים היא מתקנת שגיאות כתיב של הגברים התוקפים ולפעמים היא מציעה להם הצעות משפילות.

"את באמת חושבת שאת בטוחה, זונה פמיניסטית קטנה? אנחנו נאנוס ונחתוך אותך. לילה טוב, קטנה שלי", כך התחילה אחת ממאות התכתובת שפרסמה קלאסון. וההמשך:

–           "אתה באמת חושב שאתה מפחיד אותי? אני לא מפחדת מחנונים קטנים באינטרנט. לך לישון".

–           "או, את סקסית כשאת כועסת".

–           "או, אתה מגעיל כשאתה עצמך".

ועוד אחת:

–           "אם הייתי הבן שלך, הייתי אוהב לינוק ממך".

–           "אם הייתי אמא שלך, הייתי עושה הפלה".

ועוד:

–           "אנשים כמוך גורמים לי לחשוב שחבל שאנחנו כבר לא עושים לובוטומיה. פסיכית מזוינת. את הורסת לנו את המדינה עם החרא שלך (כאן מגיעה תמונה של איבר מין גברי) – הנה לך זין שתחנקי איתו וזה בטח הזין היחיד שתקבלי, אישה מגעילה ומכוערת, אז תגידי תודה. חחחח. סמיילי צוחק. נסי לא לחשוב עליי כשאת מאוננת הלילה, זונה חרמנית".

–           "מצחיק שאתה כותב את זה לאישה שמקבלת כל כך הרבה תמונות של זין בדואר הנכנס שלה שאני יכולה לכסות עם זה קיר שלם. נו מילא, הסתכלתי קצת בפרופיל שלך כדי לראות איזה מן בן-אדם אתה. חָבֵרה. ילדים. אחלה מודל לחיקוי אתה. אני רואה שאתה גם חבר של אבא שלך. חמוד. זה גם יותר נוח בשבילי. כך יכולתי לשלוח את תמונת הזין שלך ואת שנאת הנשים שלך גם אליו. אני מניחה שתהיה לכם שיחה מעניינת בזמן הקרוב. אתה יכול לראות בזה סימן להכרת התודה שלי. לא אכפת לי אם אתה בן 34. מי שמתנהג כמו כלבלב מנוזל יכול לקבל קצת נביחות גם מאבא".

ועוד:

–           "למה את עושה פוזות סקסיות ומתלבשת ככה אם את לא רוצה להזדיין? חשבי על איך את מציגה את עצמך. נמאס מפמיניסטיות ארוטיות".

–           "כי אני רוצה להיות בן-אדם חופשי, אישה חופשיה עם גישה חופשית לגוף שלי, לזהות ולמיניות שלי. רוצה להיות חופשיה להביע את עצמי בלי מבטים שיפוטיים. רוצה להיות חופשיה לבחור להזדיין או לא להזדיין, עם מי שאני רוצה, בתנאים שלי. אני רוצה להיות אדם שלם. ארוטית או לא ארוטית. זאת הסיבה".

ועוד:

–           "לינאה היקרה, אני מקווה שאת מבינה שבכל פעם שאת פותחת את הפה עם פוליטיקת ה-כולם-צריכים-להיות-נחמדים-לכולם שלך, את מתקרבת יותר למוות שלך. מאחל לך ערב נעים. יש לי תחושה שניפגש בקרוב (קריצה)".

–           "יקר, נדמה לי שיש לך אי-הבנה ואתה חושב שלהיות נחמד זה להיות חלש או לפחד בקלות. אבל אני אפילו לא טיפה מפחד ממך והמילים שלך לא שוות כלום. אני מאחלת לך שתיתקע לך חתיכת תפוז בין השיניים ושלעולם לא תוכל להוציא אותה. יש לי תחושה שלא ניפגש בקרוב כי אחרי הכל אתה סתם פחדן (קריצה)".

ואין לזה סוף.

"כשפתחתי את Assholes Online רציתי לעשות שינוי. להעלות את זה על-פני השטח. זה לא שהייתה לי תכנית סדורה. הייתי מתוסכלת, רציתי לעשות שינוי וזה אחד הדברים שניסיתי", אומרת קלאסון ומספרת על הנסיבות שבהן פתחה את חשבון האינסטגרם הפופולרי. "רציתי לשאול אנשים אם הם חושבים שזה באמת צריך להיות ככה. לשאול אם הם יודעים שזה באמת קורה. אם הם יודעים שילדים מקבלים הודעות כאלו ברשת. הדברים האלו נפוצים כל כך שאנחנו כמעט לא מדברים על זה. אנחנו בקושי מגיבים לזה. זה נהיה נורמלי. אני יודעת שאם אלך למועדון וארקוד, מישהו ייגע בי ללא הסכמתי. זה מטורף לגמרי. אנחנו לא מגיבים לזה כי אנחנו כל כך רגילים. זה מה שמסוכן, זה כאילו שאנחנו מקבלים את זה. כשפתחתי את החשבון לפני שש שנים, עוד לפני Metoo והשיח הציבורי על שנאה ברשת, על טרולים ועל אלימות באינטרנט, רציתי להביא את הנושא לדיון. בשביל הנשים, אבל גם בשביל הורים, בשביל ילדים. רציתי לספר שאני והחברות שלי מקבלות הודעות מגברים מבוגרים מאז שאנחנו בנות עשר. הרבה אנשים לא ידעו את זה בכלל. הקונספט של Assholes Online הוא להראות מה קורה בתיבת הדואר שלי ובאלו של נשים אחרות ולפתוח כך בעיות גדולות כמו אלימות מינית ממוסדת ואי-שוויון. בהרבה מקרים אני גם עונה בדרך קצת חצופה. כי ככה אני. אני ספורטאית ואני אוהבת להתחרות. אני אומרת: Game On. אבל אני גם משפטנית, אני אוהבת לשחק עם מילים ולהיות מתוחכמת יותר מיריביי. אני חושבת שאנשים מצאו את השילוב הזה מצחיק, אבל בשבילי זו הגנה עצמית, אני לא רואה בזה ריב, זה מישהו שמתקיף אותי ואני מתגוננת. אני מעדיפה לא לריב, אבל אני עושה זאת אם אני חייבת".

Photo: Marcus Frendberg

פרסום ההודעות היא דרך אחת להגיב להתקפות. אבל זה מה שאת ממליצה לכולן לעשות? האם התעלמות איננה אופציה לגיטימית? או אולי פנייה למשטרה?

"הדעה שלי היא שאם את מותקפת, לך כקורבן אין שום מחויבות, את יכולה להגן על עצמך כפי שמתאים לך. גם אני משלבת כל מיני דרכים. לא תמיד אני עונה. היו פעמים שפניתי למשטרה, לפעמים אני מתעלמת, לפעמים צוחקת על זה, לפעמים אני מדברת עם חברה ובוכה. אין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת. מעולם לא אמרתי – עשו כמוני!".

ומה לגבי פרסום שמות ופני התוקפים? מצד אחד, את מפיצה הודעות תוקפניות לקרובים וחברים של התוקפים ומצד שני, את לא מפרסמת שמות ותמונות בדף האינסטגרם שלך.

"לאורך הדרך למדתי הרבה, אבל מלכתחילה העמדה שלי היתה שלא כדאי לפרסם ברבים את שמות התוקפים, כי צריך להתייחס לזה ברמה המבנית, זה לא עניין של אנשים ספציפיים. הנושא הוא אלימות מינית בחברה, לא הריב שלי עם בחור כזה או אחר. זו הרי בעיה גלובלית, לא אישית. אם מישהו שולח לי תמונה של איבר מין והערה נבזית אני לא צריכה שכולם יכתבו לו כמה הוא אדם גרוע, הוא לא הנושא, הנושא הוא ההבנה עד כמה האלימות הזו נפוצה וכמה צריך שינוי. השינוי לא יבוא מהודעות לאדם ספציפי. זה הרי לא רק אלימות מינית ברשת. זה ברחוב, בבית, בבתי-ספר, מקומות בילוי ומקומות עבודה. יש הרבה מה לעשות והכל קשור בהכל. זה נכון שבהזדמנויות שונות העברתי הודעות לקרוביי התוקפים, אבל זה לא כמו לפרסם את השם בפני כל המדינה. זה משהו אחר. בחשבון שלי יש לפעמים יותר מ-300,000 צופים. שם אני לא מפרסמת שמות. כיום אני שולחת פחות הודעות אישיות, גם בעבר לא עשיתי את זה הרבה, אני לא יודעת אם אעשה את זה בעתיד, ובכל מקרה אני חושבת שזה בסדר אם קורבנות אלימות אחרות עושות את זה. עם ההתבגרות שלי אני מבינה שמה שיותר חשוב עכשיו הוא האופן בו אנחנו מדברים ומקשיבים, חשוב להקשיב על מנת להבין, לא על מנת לענות. אני לא רואה דברים בשחור-לבן ואני לא עושה את זה בשביל תשומת לב, אלא בשביל לצעוד בְּשביל שיהיה גם בריא וגם שימושי".

קלאסון בימיה כספורטאית, 2012 . "לא הייתי מעוניינת בהערות על הרגליים שלי אחרי שהבקעתי
עשרה שערים במשחק"
Photo: Linnéa Claeson, 2012

למרות הטון המפויס של קלאסון, הדיאלוג עם חלק מהגברים שפונים אליה הוא עדיין אלים ותוקפני ולעיתים הוא גם יוצא מגבולות האינטרנט. היא מספרת על גבר שהורשע במשפט על איומים לקשור ולאנוס אותה, על גבר אחר שהורשע מכיוון שעקב אחריה והטריד אותה במשך תשע שנים, אדם שלישי הורשע בעבור התקפה נגדה ברחוב ורביעי הופיע בדלת שלה בערב חג-המולד אחרי שבמשך זמן רב עקב אחריה, כתב לה, התקשר אליה והפר צווי-הרחקה. "כשהתחלתי את הפעילות שלי לא הייתי עדיין דמות ציבורית", היא אומרת, "אבל עכשיו זה אחרת. במשך שנתיים וחצי כתבתי בעיתון הנפוץ ביותר במדינות הנורדיות, דיברתי בתכנית רדיו שהיו לה כשלושה מיליון מאזינים, השתתפתי בתכנית הטלוויזיה "לרקוד עם כוכבים" שצפו בה כשני מיליון צופים בכל יום שישי, הייתי בפלטפורמות הכי גדולות שיש לנו. אז עכשיו אני דמות ציבורית. המשמעות של זה היא שההתקפות נגדי יצאו מהרשת. היו איומי רצח, איומי אונס וחטיפה, קיבלתי אימיילים עם תמונות של כלי-נשק. עקבו אחרי והגיעו אלי הביתה ואנשים נעצרו והורשעו. אני מניחה שאישה צעירה המדברת על שוויון יכולה להיות מאוד מרגיזה". קלאסון אומרת שלצד המתקפות היא מקבלת גם תמיכה עצומה. "יש לילות שאני באמת מפחדת בהם", היא אומרת, "אז אני מזכירה לעצמי שזה אף פעם לא קל, אבל זה תמיד שווה את זה".

לצד המתקפות האלימות נגדה, התמודדה קלאסון בשנים האחרונות גם עם ביקורת נוקבת. ככל שפעילותה נהיתה ציבורית ומוכרת יותר, גברו נגדה טענות מסוגים שונים. היו שטענו שהיא משקרת, רבים טענו שהיא מוציאה דברים מהקשרם, מגזימה ומסתירה חלקים מהאמת שאינם מתיישבים עם התזות שלה. היו גם טענות על גניבה ספרותית ופרסום סמוי בכתיבה שלה. קלאסון פרסמה תשובה לטענות נגדה והיא טוענת שהדברים הובהרו. "היו שאלות על המתודות שלי ועל אופן העריכה שלי. טוב שעניתי והבהרתי את הדברים. אבל תמיד יהיו אנשים שלא אוהבים אותך אם את משמיעה דברים בציבור, ואלו תמיד ינסו בדרכים שונות לגרום לך להיראות כמה שיותר גרוע. זה חלק מהעניין וזה קורה להרבה אנשים. לצערי, פעמים רבות אנחנו מפסידים הרבה מהשיעור כי אנחנו מתמקדים במורה ומתלוננים עליה: היא מתלבשת לא נכון, היא שמנה מדי, רזה מדי, מכוערת מדי, יפה מדי. אנשים אומרים דברים חשובים אבל הם לא נשמעים כי מי שאמר אותם הוא מהמקום הלא נכון, המפלגה הלא נכונה או מרקע לא נכון".

Photo: Linnéa Claeson

ואכן, במובנים רבים, הפמיניזם של לינאה קלאסון לא תמיד נשמע והוא איננו דומה לפמיניזם השוודי המסורתי. ראשית, הוא מתיימר להשיב מלחמה ומרים ראש מול התוקפנות המינית היומיומית שנחשבה בעבר לנורמטיבית ולכזאת שלא ניתן למנוע אותה. זהו פמיניזם לא מתנצל שאינו מפחד גם משאלות של מין, מיניות ומגדר. קלאסון מדברת על נושאים אלו ומנסה לדבריה להפיץ את העובדות, לא להטיף מוסר. "ידע הוא כוח", היא אומרת, "אני מדברת על מין ומיניות, על פורנו ועל התעשייה, אני מביאה סטטיסטיקה וספרות רלוונטית. אני לא מטיפה. כך אנשים יכולים לחשוב ולגבש את דעתם בעצמם". הפמיניזם של קלאסון הוא גם פוליטי במובן שהוא עוסק בסוגיות של חוק ומשפט ובמאבקים חברתיים וכלכליים. היא השתתפה בקמפיין למען "חוק ההסכמה" השוודי החדש המגדיר אונס כיחסי-מין ללא הסכמה מפורשת ואקטיבית (כלומר, יחסי-מין יכולים להיחשב אונס גם אם הקורבן לא התנגדה). קלאסון גם משתתפת במאבקים פוליטיים שאינם "נשיים" בלבד, כאלו העוסקים בגזענות, קיפוח מיעוטים, הגירה ופליטות. אך הפוליטיות של קלאסון איננה מפלגתית והיא מסרבת להצטרף או לתמוך פומבית במפלגה ספציפית. למרות שהיא מצטרפת לעיתים למאבקים פוליטיים, היא מרבה לדבר על שאיפות כלליות לעולם "נבון יותר, נעים יותר ואמיץ יותר".

לקלאסון חשוב לשמור על המונח "פמיניזם", אך היא נאבקת ברבות מהמשמעויות שהודבקו לו. "יש הרבה אי-הבנות כשזה נוגע לפמיניזם", היא אומרת, "ויש הרבה גישות שונות על האופן שבו אנחנו אמורות להתלבש, לגדל שערות ברגליים, להיות לסבית או לצבוע את השיער בצבעים משונים. יש כאלו שחושבים שלהיות פמיניסטית זה להיות כועסת ולשנוא גברים. זה לא נכון. להיות פמיניסטית זה להאמין שלגברים ונשים צריכות להיות אותן אפשרויות ושגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. אני לא כועסת וזה ברור לגמרי שאני אוהבת גברים ובנים. אני אוהבת אותם ומאמינה בהם. אני רוצה שהם ירגישו טוב וירגישו חופשיים. אני ניגשת אליהם ומדברת איתם הרבה. הפמיניזם שלי כולל אותם. אני רוצה בעבורם את החופש ליצור את חייהם בעצמם ולהיות הגברים שאני יודעת שהם יכולים להיות. העניין הוא להגדיל אותם, לא למחוק אותם. החברה שלנו מחלקת אנשים לקופסאות צרות. מי שהוא מאצ'ו ואוהב מכוניות ושרירים, אין בעיה, שיהיה כזה. מי שהוא אחר צריך להיות חופשי להיות אחר. אני רוצה שגברים יוכלו לבחור כי אני אוהבת גברים. אבל בקופסאות הצרות האלו הם יכולים להיות רק בצד אחד של הסקאלה. בפמיניזם שלי, השוויון הוא היכולת לעשות את זה יחד, לא נשים נגד גברים, אלא גברים ונשים, נערות ונערים שאומרים – לעזאזל עם הקופסאות, בואו פשוט נהיה אנושים, ונצבע בכל הצבעים.

ובכל זאת, האם את מגדירה את עצמך כחלק מזרם פמיניסטי מסוים? ליברלי, רדיקלי, סוציאליסטי? האם חשוב לך בכלל להגדיר את עצמך כ"פמיניסטית"?

"אני לא חושבת כך על הדברים. אני לא מדברת במושגים האלו. אני מדברת על אדיבות וטוב-לב ועל אומץ. אני מאמינה שזו התשובה לשאלות רבות ולא רק לשאלות של נושאים פמיניסטיים. אני קוראת לעצמי פמיניסטית כדי לא לנטוש את השם שהושמץ. מישהי פעם אמרה שאסור לתת לגברים ששונאים נשים להגדיר פמיניזם כנשים ששונאות גברים. זה משהו שאני רואה הרבה וחושבת שצריכים להילחם בו. אסור לתת לשונאים להגדיר מי אנחנו".

כאחת הנשים שתמכו והובילו את רעיונות ה-Metoo בשוודיה, לאן את חושבת שהמהפכה הגיעה? מה השלב הבא?

הנשים דיברו. עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן שהן יקבלו תשובה. אני מאמינה שהרבה גברים מוכנים לתת תשובה ולהיות חלק משינוי חיובי בעבור נערים, נערות, נשים וגברים. אני רואה את זה, מרגישה את זה ויודעת שזה אפשרי כי יש יותר אנשים עם אהבה בלב מאנשים עם שנאה בלב. אחרי Metoo אי אפשר לטעון "לא ידענו". אולי בעבר הם ידעו והתעלמו, אבל עכשיו אי אפשר לומר "לא ידעתי". עכשיו מדובר בסולידריות, לא בצדקה והרבה גברים מוכנים לקחת אחריות. אלימות נגד נשים איננה "נושא נשי", זה נושא של כל מי שאכפת לו מנשים ואוהב נשים. רוב הגברים אוהבים נשים אז אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות את זה יחד". וקלאסון מתכוונת לנשים בעולם כולו. בשנים האחרונות היא מסייעת למספר ארגונים הפועלים במדינות שונות. "זוהי מחויבות גלובלית בשבילי", היא אומרת ומספרת על ביקורים ברוואנדה, מלאווי וקניה, קוסובו, סרביה ובוסניה, צרפת, אנגליה, יוון ואפילו ישראל שבה היא ביקרה בת"א, חיפה וירושלים. "אני לא מעוניינת בעולם טוב יותר רק בעבור שוודים", היא אומרת, "אני רוצה לדבר, להקשיב ולפגוש אנשים במדינות נוספות. אני לא יודעת מה טוב יותר בשבילכם, אבל כל אחת היא מומחית בהקשר הספציפי שלה ותמיד אפשר להיפגש, לעזור וללמוד זה מזו".

האם יכול להיות שאת מרחיבה את פעילותך למדינות נוספות כי היא פשוט נדרשת פחות בשוודיה? כלומר, זוהי מדינה עם חקיקה פמיניסטית, ייצוג פוליטי שווה, חופשות לידה לגברים ויחס שבמדינות אחרות אפשר רק לחלום עליו. יש שיטענו שבשוודיה המלחמה בעצם כבר הוכרעה.

"אני רואה את זה כסולם. השלב העליון הוא שוויון – כלומר, המקום בו גברים ונשים שווים לגמרי בערכם, זוכים ליחס שווה, לאותן אפשרויות ולאותם תנאים חברתיים וכלכליים. כל דבר שהוא פחות מזה הוא רע מאוד. זה לא מספק להיות כמעט שם ואף אחת לא צריכה לחגוג כי מתייחסים אליה כמעט כאדם מלא. גם אם שוודיה נמצאת גבוה יחסית בסולם, היא עדיין לא למעלה, היא עדיין מתייחסת לחלק מבני-האדם כשווים פחות וזה עניין רציני מאוד. במקום להיות רגועים כי מצבנו פחות גרוע ממצבם של אחרים, אנחנו יכולים לקחת את זה לשלב הבא ולהאיץ תהליכים, אנחנו יודעים שהעולם מסתכל עלינו ומה שאנחנו עושים כאן משנה. מדינות אחרות ובני-אדם אחרים מסתכלים בשינויים שאנחנו עושים כאן והשינויים מטפטפים למטה. "חוק ההסכמה" השוודי, שהייתי אחת מרבים שתמכו בקמפיין שלו, הוא דוגמא טובה מכיוון שחוקים דומים נבחנים עכשיו בארצות נוספות (דוגמא טובה נוספת בהקשר זה הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהתקבל לראשונה בשוודיה ב-1999 ומאז הלכו בעקבותיה מדינות נוספות כולל, לאחרונה, ישראל, ד.ס). העבודה לא נגמרה. אין אפילו מדינה אחת שהגיעה לשכר שווה לגמרי, אין מדינה אחת שנשים לא נאנסות בה, שנשים לא מפחדות בדרכן הביתה או בתוך הבית. אף אחת לא חופשיה לפני שכולן חופשיות ועד שמגיעים לשוויון מלא אף אחד לא סיים שום עבודה".

Little Axel – The Boy Leonard Cohen Raised as His Own

When Marianne Ihlen met Leonard Cohen on a Greek island in the early 1960s, she already had a child from a previous relationship, whom the iconic singer helped to raise. Now a new documentary spotlights the fraught story of that son, Axel Jensen, Jr.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/life/.premium.MAGAZINE-the-boy-leonard-cohen-raised-as-his-own-1.8914127

Bård Kjøge Rønning, a Norwegian director and producer of independent films, was managing an international art retreat, Can Serrat, in the mountains outside Barcelona. One day, recalls Kjøge Rønning – who in addition to his cinematic work is also a painter – two older Norwegian women arrived and asked if they could work at the residency in return for lodging.

“I gave them a room and food, and in return they cleaned rooms and did various jobs in the hotel,” he says. “At night we drank wine, talked and reminisced, and we became fast friends.” But the encounter between Kjøge Rønning who is now 41 and the two women was more than the start of a friendship: It was the genesis of a film project.

One of the two women was Marianne Ihlen. Some of the memories she mentioned during those nights in the artists colony dated back to the early 1960s on the Greek island of Hydra, where she met a then-largely unknown young Canadian poet named Leonard Cohen. The two were part of a lively community of artists and bohemians who converged on Hydra from all parts of the world. Besides being a mecca of artistic creativity, the island was, according to testimony from people there at the time, a hub of sexual liberation and pervasive use of drugs and alcohol.

The story of Cohen and Ihlen, both of whom died in 2016, has been recounted numerous times in books, newspapers and films. The first time they met, according to a Norwegian biography of Ihlen, “a man she hasn’t noticed before stands in the doorway, the sun behind him”; and he “told her over and over that she was the most beautiful woman he’d ever seen” (from “So Long, Marianne: A Love Story,” by Kari Hesthamar). Ihlen, often called Cohen’s muse, was the inspiration for some of his greatest songs, among them “So Long, Marianne,” “Like a Bird on a Wire” and “That’s No Way to Say Goodbye.”

The affair between Leonard and Marianne, which went on through the decade, was the poet’s first serious relationship. But it also encompassed a third important person, not as well known as the host of colorful characters who filled his young life: Marianne was not alone when she met Cohen on Hydra. With her was her infant son, Axel Joachim Jensen Jr., the offspring of her marriage to a Norwegian writer, Axel Jensen. A few months after the boy’s birth, Jensen abandoned Ihlen and the child and left the island with a new lover. Ihlen then moved in with Cohen who became, in practice, the infant’s adoptive father. Indeed, during the first two decades of Axel Jr.’s life, Leonard Cohen was the sole paternal figure. The bond between the boy and Cohen, who would go on to become a international superstar, continued even after Cohen and Ihlen went their separate ways at the end of the 1960s.

M
Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

One last time

Fast-forward to Barcelona, about half a century later. In 2009, on his 75th birthday, Leonard Cohen gave a concert in the city. It was a marvelous opportunity for a meeting between Cohen and Ihlen, who were still in occasional email contact. Kjøge Rønning, who was running the artists home where she was staying, accompanied her to the concert. “We were supposed to meet with Leonard for dinner, but three days earlier he had fainted on the stage in Valencia, and for the time being he was not allowed to go out after concerts,” he recalls during a Skype meeting from Oslo. “Even so, we went to the show together. We had front-row seats, and Marianne brought a painting with her that she had done for Leonard. It was a very special night, especially for Marianne – her love for Cohen was still strong and open. For an encore, Cohen sang ‘So Long, Marianne,’ and she simply trembled with emotion.” Adds Kjøge Rønning: “They had only five minutes together. She gave him the painting. On it was a quote from his song ‘Because Of’: ‘Look at me, Leonard / Look at me one last time.’”

Moral wrangle Kjøge Rønning

Marianne Ihlen and her young friend, Bård Kjøge Rønning, remained friends after they both returned to Norway, Marianne in 2009 and Kjøge Rønning in 2012. “We would meet for coffee occasionally in her small and charming studio apartment in Oslo, where she also kept Leonard Cohen’s books and various objects connected to him,” he says. “In 2015, she began to make it clear to me that she wanted me to be a friend to her son, Axel, and to visit him from time to time.”

Marianne’s son, who was then 55, suffers from mental illness, and had already spent most of his adult life in and out of psychiatric facilities. The first decades of his life had been particularly tempestuous and highly unconventional; his first institutionalization was in 1979. “Marianne always looked for people to meet with him to preserve his vitality,” Kjøge Rønning recalls. “My filmmaking partner, Fabian Greenberg, and I started to meet with him, and in the course of the meetings the idea came up to do a film about him. In July 2016, when Marianne died, we received permission to go through the materials she had left behind. There were thousands of photographs and letters. That archival material gave us the possibility to make a documentary about Axel, and we are now in the final stages of shooting and editing.”

L and A
Leonard Cohen and Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Kjøge Rønning and his partner in the project, Fabien Greenberg, a French filmmaker who lives in Norway, hope to screen the film, “Little Axel,” at one of the leading international festivals later this year. Due to the Coronavirus crises it is yet unclear where and when this will happen, but regardless to the technical details, the film is sure to raise a debate. There are those people in Norway who think that Axel is not a legitimate subject for a documentary. He is too ill, they say, and to make a film about him is unethical, because he doesn't fully comprehend what is happening around him. But Kjøge Rønning and Greenberg are confident that they are doing the right thing.

“His legal guardian supports the project,” the filmmakers say, “and so does the institution where Axel is living. Axel’s biological father, the writer Axel Jensen, who died in 2003, was a very well-known figure in certain circles in Norway. People in these circles have heard of Axel Jr., but don’t know anything about him. Our film will show how poorly the famous author treated his son, and that could cause a culture shock in Norway.”

Axel is a fascinating person, according to Kjøge Rønning: “He is a wonderful individual, very complex,” he relates. “Even though he has been taking antipsychotic medication for 40 years, he is a special person with a good sense of humor and also a sort of strange charisma. He is restrained and sensitive, and he cares about people and the world. He hates wars, hates pollution, and is a vegetarian. He is a pious believer in Hare Krishna, a movement that is his spiritual medicine. Leonard Cohen taught him Hare Krishna songs back in the 1960s.” At present, the filmmaker adds, Axel lives in a one-room apartment in a psychiatric institution outside Oslo. It's a relatively open facility, which allows him to go out on trips with company, and to go on shorter walks by himself. He has records and a television, he collects watches and batteries, and his life is quite monotonous.

A
Axel Jensen jr. From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

LSD at age 15

Axel’s early life, in striking contrast, was anything but monotonous. His parents, Marianne Ihlen and Axel Jensen, met in 1954. She was 19, from Larkollen, a small village in the south of Norway. She grew up in Oslo and dreamed of becoming an actress, over her parents’ objections. He was 22, from the city of Trondheim, in central Norway. The young Ihlen fell in love with Jensen, a promising young intellectual who had been dubbed a “Norwegian Jack Kerouac.”

Jensen subsequently became quite prominent in the country’s literary and cultural circles. He traveled a great deal and was involved in organizing cultural events. His writing spanned a number of genres – from realistic novels to poetry, political essays and science fiction. In 1958, following publication of Jensen’s second book, he and Ihlen moved to Hydra. They were married, and Axel Jr. was born in January 1960 during a visit by his parents to Norway. Kjøge Rønning: “Jensen returned to Hydra a little before Marianne did, for financial reasons related to Norway’s tax laws. By the time Marianne and the baby returned to Hydra, in March 1960, Jensen already had a new lover, the American artist Patricia Amlin. A huge fight erupted between the Marianne and Jensen, and he and Patricia left for America. But en route they were injured in a road accident in Athens and Marianne went there for a week to care for her ex-lover. During that time Leonard looked after baby Axel in Hydra.”

Back on the Greek island, with Jensen otherwise out of the picture, Marianne and Cohen began living together, with Leonard acting as little Axel’s father in every respect. “Axel says he had a wonderful time during the Hydra years,” the filmmakers note. In that period, which lasted on and off throughout his childhood and adolescence, “he had plenty of fun and could do whatever he wanted. Still, it was clear that he had too much freedom. He had no structure in his life, and no boundaries in his teenage years. He enjoyed life, but he was smoking at the age of 7, had his first glass of wine when he was 9 and at 15 was using hashish and LSD.”

Another crucial factor in young Axel’s coming of age was all the wandering between homes, Greenberg and Kjøge Rønning note. “Part of Axel’s childhood and adolescence was spent in different places,” says Kjøge Rønning. “There was no way he could strike roots. At times he lived in Oslo with Marianne and his grandmother, Marianne’s mother, who looked after him. There was a period when they lived in Montreal, where Cohen was from. Another time they lived in Cohen’s apartment on Manhattan’s Lower East Side.”

Axel’s early years also included stints at two boarding schools. At the age of 6 he was enrolled at Summerhill, the legendary institution established a century ago in Suffolk, England, based on free, democratic, alternative education. He spent a year or two there. At age 12 he was sent to a Swiss boarding school, where the regimen was much stricter. Betwixt and between, on Hydra, he didn’t attend school at all.

Toward the end of the 1960s, even before Axel went off to the Swiss school, the relationship between his mother and Cohen began to sour. Marianne and her son were living at the time in Cohen’s apartment in New York, while Cohen himself resided, famously, in the city’s Chelsea Hotel, where he had relationships with many women (including Janis Joplin who he supposedly wrote the song "Chelsea Hotel" about). Finally, mother and son returned to Norway. They spent their summers in Hydra, socializing with friends from their former life. Marianne eventually remarried and created a new life for herself. She and her husband, Jan Stang, an engineer, lived in Oslo, where she worked as a secretary in the petroleum industry.

“Despite the fact that they parted ways, Leonard Cohen remained in touch with Axel,” says Kjøge Rønning. “Cohen paid for Axel’s flights and for the boarding schools in Switzerland and England, and Axel and his mother lived in Cohen’s home on Hydra when Cohen wasn’t there.” Still, the 1970s were a very difficult time for Axel. He doesn’t like to talk about it, Kjøge Rønning says, but he felt as if he’d lost a father, the principal male figure in his life. It was a busy time for Cohen who now had children of his own – Adam and Lorca – with Suzanne Elrod, who was his partner for much of the decade, Greenberg says. At the young age of 15 Axel travelled alone to India.

“Already during the period of the Swiss boarding school, you can see signs of depression in Axel’s letters to his mom,” Kjøge Rønning relates. “Anger and disappointment are apparent. When he returned from India, in 1977, he was seriously depressed. Maybe it was the drugs, maybe there was something genetic, a mental illness that came from the family of his biological father. In January 1979, his family and friends decided that he needed to be placed in an institution. He was admitted to the main psychiatric hospital in Oslo, where he was on and off for 25 years. For the past 15 years he has resided in a more open institution. He has gone on furloughs and made various attempts to be part of society, but he has never held a job or had a family of his own.”

L and M
Leonard Cohen and Marianne Ihlen From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

Hydra as hell

The story of Axel Joachim Jensen, Jr., is much more than a titillating tale of gossip involving a boy and a famous musician, and is not just a matter of biographical details: It is the story of a family which, despite the beauty, talent and love that it possessed in quantities, endured a large measure of pain and disappointment – not least Axel’s disenchantment with the adults in his life. Indeed, Kjøge Rønning notes, “Axel hated his biological father.” Jensen, he adds, who was known as a volatile, depressive, violent person, was in touch over the years with Marianne, his former partner, sometimes through lawyers, but had virtually no substantial ongoing ties with their offspring.

“Axel now feels better toward his father,” Kjøge Rønning says. “He appreciates him for his writing and his adventerus life, but is still disappointed in him as a father.” Axel’s feelings for his quasi-adoptive father are warmer, the filmmaker adds: “He has good memories of Leonard. He feels that Leonard always cared about him, and he was definitely a father figure for him. He always says that Marianne was his mother and Leonard was his father, but he’s also disappointed that Cohen didn’t get in touch with him after he [Axel] was hospitalized, from 1979 onwards.

In 2005, Marianne told the Norwegian radio station NRK about Cohen and little Axel: “I was afraid that Axel would disturb him [Cohen] when he was writing. But what happened is that Axel would lie on the floor and draw. He didn’t say a word. With me he was totally wild. Leonard would open the door of the room and say, ‘Axel, I need your help.’ And then there would be absolute quiet for two hours. Little Axel drew and Leonard wrote. That is how I experienced it.”

In her biography of Marianne, Kari Hesthamar writes that Leonard was able to calm Axel and put him to bed when Marianne didn’t succeed. She also describes Cohen playing with Axel. In his 1985 poem “Days of Kindness,” Cohen recalls his life with Marianne and Axel on Hydra:

What I loved in my old life

I haven’t forgotten

It lives in my spine

Marianne and the child

The days of kindness

It rises in my spine

and it manifests as tears

I pray that a loving memory

exists for them too

the precious ones I overthrew

for an education in the world

Naturally, Marianne was the most significant adult figure in Axel’s life.

“They were very close,” Kjøge Rønning says. “She visited him all the time, alone or with her new husband, Jan Stang, who also supported Axel over the years. In his room she would behave like a mother, start to clean up and tell him to shower and to stop smoking.” But the picture isn’t so simple: The 2019 documentary by British filmmaker Nick Broomfield, “Marianne and Leonard: Words of Love,” reveals some of Axel’s experiences being raised by a young, somewhat troubled couple.

The boy certainly enjoyed an idyllic existence on Hydra – there are images in the film of him as a beautiful, carefree child, barefoot and shirtless, walking on the seashore, sailing in a boat, sitting on his mother’s knees or lying in a stroller. But Axel's letters and Marianne's accounts later in life suggest that as Axel grew older a wounded psyche emerges. Time after time he is abandoned in boarding schools or left with friends while Marianne and Leonard travel the world. And as time passes the “parents” grow apart, are unable to communicate with each other and fail when it comes to giving Axel the emotional support he needs. During the period in which Marianne is still in love with Cohen, her life and the life of her son in his shadow become impossible.

The people interviewed in the Broomfield film – friends and associates of Cohen – testify that although he was sensitive and able to show his love to others, he was also quite self-centered. Even if his writing was profound and gentle, his lifestyle was frenetic and sometimes irresponsible. He is portrayed as a person who does not give of himself and is in constant flight. Certainly, it seems as if he does not possess the stability and security that a child or an adolescent needs.

 “It’s well known that Hydra was hell for marriages,” says Helle Goldman, a Norwegian anthropologist who lived on Hydra as a child and edited an anthology of reflections on life on the island (She also translated the Hesthamar biography of Marianne into English). “It was not just the place. It was the period,” she continues in a recent Skype conversation with Haaretz . “The marriages of most couples, including that of my parents, couldn’t handle it. It was the time of free love and there was a lot of infidelity and swinging. These things happen when you live in such a beautiful place, with young and beautiful people and when everyone’s a bit high. For adults, it was an experimental and wonderful time, they lived completely different lives from the life in the places they left. But for children it wasn’t always that great.”

Goldman, who says that she and her younger sister were fortunate because they lived in a stable house with a mother who took care of them and treated them well, remembers that there were families on Hydra whose children weren’t that lucky. "Some parents would go to sleep very late and wouldn't wake up in the morning", she says, "young children had to get up alone, take care of themselves and get their own food.  Some children didn't go to school, there were children who never had their hair washed and didn't have clean clothes. And then there were those who were exposed to situations that no child should be exposed to — fighting, sometimes involving screams and violence, ugly scenes that expose the dark sides of the parents. These children didn't have boundaries, and many of them were exposed to drugs very early on in life.

Some of the foreign-born children who grew up on Hydra are reluctant to talk about their childhood now, as adults, Goldman notes. “Axel is not the only one who suffered from psychiatric illness,” she says. “Many of those who grew up on Hydra suffer from psychiatric problems, inability to function and heavy abuse of drugs and alcohol.”

Goldman, the daughter of an American father and a Danish mother, lived on the Greek island from the age of just several months until she was 6, and she returned many times as a teenager and an adult. Her relationship with Marianne, who she briefly knew as a child, was renewed some years ago when the latter asked her to translate a Norwegian biography of her into English. “Marianne was actually one of the stable moms on the island,” Goldman says. “My mother and Marianne, who were two Scandinavian women, were perhaps a little more old-fashioned and conservative. Marianne definitely took care of the house, prepared meals and nested. It is, however, possible, that later in life she had regrets when it came to her motherhood. In her biography she dances around that subject. Maybe she regretted sending Axel to boarding school, and there was also the time when she sent him alone, just as a little baby, to Norway to be with her mother, while she and Leonard were travelling around the world.

“We didn’t talk about it much and it’s a very sensitive subject. But she obviously loved Axel very much, she cared about him, and he was an important part of her life. She was a maternal person and had a lot of love to give, but as a young woman she had other ambitions too – she wanted to be with Leonard, she wanted to find herself – and it could be that sending Axel to a more stable environment seemed to be the right solution at the time, even if she regretted it later.”

Marianne, Leonard and little Axel are integrated in Goldman's childhood memories. She remembers Axel and another boy hiding in the bushes and shooting with a spear gun at passers-by ("boys will be boys", she jokes). She remembers meetings Leonard Cohen on the beach, and other social encounters with him spending time with her parents. Once, she remembers, Cohen took her to lunch with her mother and sister. "Leonard thought it was funny that my sister and I spoke Greek, so he let us order. We were just young girls, and we ordered the whole menu", she recalls, "of course there was too much food, and at the end my sister and I sat under the table and fed the cats while Leonard and my mother spoke". Goldman's conclusions from the time on Hydra have to do with freedom "it's about freedom and what happens when people have too much of it" she concludes.

M_&_Helle_Oslo_2015
Marianne Ihlen and Helle Goldman, Oslo 2015, Photo: Helle Goldman

Closing the circle

Marianne Ihlen died of leukemia four years ago, at the age of 81. Conversations with Helle Goldman and Bård Kjøge Rønning., both of whom remained in touch with her until the end of her life, suggest that she was young in spirit, generous and loving to the very end. Leonard Cohen also remembered her fondly. The 2019 documentary “Marianne and Leonard: Words of Love” depicts his final farewell from his old love in a gentle, sad, emotionally charged scene. Marianne is on her deathbed, extremely ill but completely lucid, as a friend reads out the words that Cohen had sent her by email her the evening before, upon learning of her illness:

“Dearest Marianne,

I’m just a little behind you, close enough to take your hand. This old body has given up, just as yours has too. I’ve never forgotten your love and your beauty. But you know that. I don’t have to say any more. Safe travels old friend. See you down the road.

Endless love and gratitude.

Your Leonard”

It was a poignant farewell, and also the heart-touching closure of a circle.

In November 2016, three months after Marianne’s death, Leonard Cohen died in his home in Los Angeles. Axel is the only one remaining from the intimate family nucleus created on the island of Hydra 60 years ago.

Despite the fame and success which came with Cohen's songs, this is, after all just a family story. Like many other families, this one too, had no shortage of depression, jealousy and sad goodbyes. But there was no shortage of love too. In fact, there was an abundance of love. The problem was that it was not always synchronized. It may have been real and sincere but not aimed at exactly the right person at the right place and the right time. The last song in the last album Cohen released in his lifetime, "You Want it Darker" is called "Treaty". Some claim the lyrics refer to god, others claim they're about a friend or a lover, but in the context of the small family which broke up when Cohen became a world-famous musician, it can be seen in a different light. "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me", Cohen sings, and it's hard not to think about the woman and the baby who are left behind as Cohen makes his way to stardom. And then, just before he dies, Cohen concludes:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine.

האב, הבן והמוזה

כשליאונרד כהן הכיר בתחילת שנות השישים באי היווני הידרה את מריאן אילֵן, אהובתו הנורבגית המיתולוגית, היה לה תינוק  ממערכת יחסים קודמת. כהן גידל אותו כבנו ושמר על קשר איתו גם אחרי שנפרד מאמו. הבן, אקסל ינסן ג'וניור, עומד במרכזו של סרט המופק כעת. יוצריו מסבירים מדוע החליטו להתמקד דווקא בבן שלקה בנפשו ואיך מצבו הנוכחי קשור לחיים שחי באי היווני הקסום במחיצת הטרובדור הגדול מכולם. 

פורסם במוסף "גלריה" של "הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8873759

בורד קיוגה רונינג (Bård Kjøge Rønning) הוא במאי ומפיק קולנוע עצמאי מאוסלו, בירת נורבגיה. יחד עם שותפו, פביאן גרינברג, יוצר קולנוע צרפתי המתגורר בנורבגיה ב-15 השנים האחרונות, הוא ייסד ב-2013 חברת הפקה בשם Antipode היוצרת בעיקר סרטים דוקומנטריים. סרטיהם של השניים עוסקים בסיפורים אנושיים שיש בהם גיבורים מעניינים ויוצאי דופן ובד"כ גם זווית פוליטית או חברתית. סיפורו של סרטם האחרון החל כבר ב-2009. באותה תקופה שימש קיוגה רונינג כמנהל של אכסנייה לאומנים בכפר קטן באזור ברצלונה. זהו מוסד הממוקם באזור כפרי אליו מגיעים מדי חודש אומנים ממדינות שונות, שם הם נהנים מהאווירה הפסטורלית וממרחבי היצירה רבים. קיוגה רונינג, שמלבד עיסוקו בקולנוע הוא גם צייר בעצמו, מספר שבאחד הימים הגיעו לאכסנייה שתי נשים מבוגרות ושאלו אם הן יכולות לעבוד במקום תמורת השהות בו. "נתתי להן חדר ואוכל בתמורה לכך שהן ניקו חדרים ועשו עבודות שונות במלון", הוא אומר, "בלילות שתינו יין, דיברנו והעלינו זיכרונות ונוצרה בינינו ידידות אמיצה". אבל המפגש בין קיוגה רונינג לשתי הנשים היה יותר מתחילתה של ידידות, הוא היה גם יריית הפתיחה לפרויקט קולנועי.

אחת משתי הנשים היתה מריאן אילֵֹן (או מריאנה כפי ששמה מבוטא בנורבגית). חלק מהזיכרונות שהועלו באותם לילות במושבת האומנים היו זיכרונותיה של מריאן מתחילת שנות השישים, אז היא חיה באי היווני הידרה בו הכירה משורר קנדי לא ידוע במיוחד בשם ליאונרד כהן. השניים היו חלק מקהילה תוססת של אומנים ובוהמיינים שהגיעו מכל קצוות העולם. עדויות מאותה תקופה מתארות את האי היווני לא רק כבית לכתיבה ויצירה אלא בעיקר כמקום של שחרור מיני ושימוש מסיבי בסמים ואלכוהול. סיפורם של כהן ואילן סופר בהרחבה אינספור פעמים. מריאן מכונה לעיתים "המוזה" של כהן והיא אכן היתה ההשראה לכמה מלהיטיו הגדולים כמו "So Long Marianne" ו- "Like a Bird on a wire". מערכת היחסים של כהן עם מריאן שנמשכה לאורך שנות השישים, היתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלו והיא כללה גם דמות חשובה נוספת, מוכרת פחות משלל הדמויות הצבעוניות שמילאו את חייו של כהן. כשמריאן הכירה את כהן בהידרה היא לא היתה לבדה. היה איתה תינוק בן יומו בשם אקסל ג'וניור שהיה פרי מערכת היחסים הקודמת שלה עם הסופר הנורבגי אקסל ינסן. מריאן וינסן הגיעו להידרה שנתיים קודם לכן. אחרי שבנם נולד הכיר ינסן אישה אחרת ונטש את מריאן ואת בנם המשותף. מריאן עברה לגור עם כהן והאחרון הפך לאביו המאמץ של אקסל התינוק. למעשה, במשך שני העשורים הראשונים לחייו של אקסל הצעיר היה לאונרד כהן דמות האב היחידה בחייו והקשר בין הילד לבין אביו המאמץ שהפך עם הזמן לכוכב רוק בינלאומי נמשך גם אחרי שכהן ואילן נפרדו בסוף שנות השישים.

L and M

ליאונרד כהן ומריאן אילן

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

בחזרה לברצלונה כחמישה עשורים מאוחר יותר. בשנת 2009, ביום הולדתו ה-75 הופיע ליאונרד כהן בעיר. ההופעה היוותה הזדמנות נהדרת למפגש בין כהן למריאן, בני הזוג לשעבר שהיו עדיין בקשר מזדמן בעיקר באמצעות הודעות דואר אלקטרוני. קיוגה רונינג, שמריאן התארחה בבית-המלון שניהל, התלווה אליה להופעה. "היינו אמורים להיפגש עם ליאונרד לארוחת ערב אבל שלושה ימים קודם לכן הוא התעלף על הבמה בוולנסיה, ובאופן זמני נאסר עליו לבלות אחרי ההופעות. בכל זאת הלכנו יחד להופעה. קיבלנו כרטיסים לשורה הראשונה ומריאן הביאה איתה ציור שציירה בשביל לאונרד. זה היה לילה מיוחד מאוד, במיוחד בשביל מריאן שניכר שאהבתה לכהן היתה עדיין חזקה וגלויה. בהדרן ביצע ליאונרד כהן את "So Long Marianne" ומריאן פשוט רעדה מהתרגשות". זאת לא היתה הפעם היחידה שבה מריאן המבוגרת צפתה בכהן מבצע את השיר שנכתב עליה כאישה צעירה. זה קרה גם בהופעה באוסלו והמעמד מופיע בסרט דוקומנטרי של הבמאי ניק ברומפילד מ-2019, "מריאן וליאונרד: מילים של אהבה". הסרט מתאר את מערכת היחסים בין כהן לאילן מראשית שנות השישים ועד למותם ב-2016. עם זאת, ההופעה ההיא בברצלונה כללה גם מחווה שלא מופיעה בסרט. "היו להם רק חמש דקות יחד", מספר קיוגה רונינג שנכח במעמד, "הם נפגשו והיא נתנה לו את הציור שציירה. על הציור היה כתוב משפט משירו של כהן, "Because of":

"Look at me, Leonard, Look at me one last time"

***

מריאן אילן וידידה הצעיר בורד קיוגה רונינג נשארו חברים גם אחרי שחזרו לנורבגיה. "היינו נפגשים לקפה מדי פעם בדירת הסטודיו הקטנה והמקסימה שלה באוסלו, שם היא גם שמרה את ספריו של ליאונרד כהן וחפצים שונים הקשורים אליו. לאט לאט ב-2015 היא הבהירה לי שהיא מעוניינת שאהיה חבר של בנה, אקסל, ושאבקר אותו מדי פעם". הסיבה שבגללה מריאן חיפשה חברים לבנה, שהיה באותה עת בן למעלה מחמישים, היתה שבמשך רוב חייו הבוגרים הוא היה מאושפז במוסדות פסיכיאטריים. אקסל (בשמו המלא אקסל יוהקים ינסן), שעשרים שנות חייו הראשונות היו סוערות ומאוד לא קונבנציונליות, סובל ממחלת נפש. הוא אושפז לראשונה ב-1979 ומאז הוא נכנס ויוצא ממוסדות שונים. "מריאן תמיד חיפשה אנשים שיפגשו אותו כדי לשמור על חיוניותו", מספר קיוגה רונינג, "התחלנו ללכת להיפגש איתו ותוך כדי המפגשים עלה הרעיון לעשות עליו סרט. ביולי 2016, כשמריאן מתה, קיבלנו אישור לעבור על החומר שהיא השאירה אחריה. היו שם אלפי תמונות ומכתבים. החומר הארכיוני הזה פתח את האפשרות לעשות סרט תיעודי על אקסל והסרט נמצא עכשיו בשלבים אחרונים של צילומים ועריכה".

קיוגה רונינג ושותפו גרינברג מספרים שהם מקווים להציג את הסרט באחד הפסטיבלים הבינלאומיים המובילים בסוף שנה זו. כמו כל הפקה תיעודית עצמאית, גם הסרט של רונינג וגרינברג עומד בפני אתגרים רבים של מימון, הפקה והפצה. אך סיפורו של אקסל ג'וניור מביא איתו אתגר נוסף מכיוון שהגיבור שלו מטופל בתרופות והוא לא תמיד מתקשר באופן קוהרנטי. "יש לו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אנחנו רוצים שהסרט יהיה "שלו" ושהקול שלו יהיה הקול המרכזי, אבל יש ימים שהוא לא מדבר הרבה, או שהוא מדבר מאוד לאט ולא ברור", אומר קיוגה רונינג ומוסיף שיש בנורבגיה חילוקי דעות סביב השאלה האם אקסל הוא מושא לגיטימי לסרט קולנוע. יש הטוענים שהוא חולה מדי ושסרט עליו אינו אֵתִי מפני שהוא אינו מודע לכל מה שקורה סביבו. אבל קיוגה רונינג וגרינברג בטוחים בדרכם ובסרט שהם מפיקים. "יש לנו חוות דעת על זה", הם אומרים, "האפוטרופסית החוקית שלו תומכת בפרויקט ב-100%, כך גם המוסד בו אקסל חי ויש לנו גם חוות דעת של רופאים, אחיות ופסיכיאטרים שתומכים בפרויקט. אביו הביולוגי של אקסל, הסופר אקסל ינסן, שנפטר ב-2003, היה דמות מוכרת מאוד בחוגים מסוימים בנורבגיה, הם שמעו על אקסל ג'וניור אבל הם לא יודעים עליו כלום. הסרט שלנו יראה עד כמה גרוע היה היחס של הסופר המפורסם כלפי בנו וזה יכול להיות הלם תרבותי בנורבגיה".

למרות מצבו הרפואי קיוגה רונינג אומר שאקסל הוא אדם מעניין מאוד. "הוא אדם נפלא ומורכב מאוד", הוא מספר, "למרות שהוא על תרופות אנטי-פסיכוטיות כבר ארבעים שנה, הוא טיפוס מיוחד עם חוש הומור חם וגם סוג של כריזמה מוזרה. הוא מאופק, הוא רגיש ואכפת לו מאנשים ומהעולם. הוא שונא מלחמות, שונא זיהום והוא צמחוני. הוא מאמין אדוק בהארי קרישנה, אמונה שמהווה את התרופה הרוחנית שלו. זה היה ליאונרד כהן שלימד אותו את שירי הארי קרישנה עוד בשנות השישים". רונינג מוסיף שאקסל חי בדירת חדר במוסד פסיכיאטרי. יש לו תקליטים וטלוויזיה, הוא אוסף שעונים ובטריות וחייו הם מונוטוניים למדי.

כל זה מהווה ניגוד חריף לפרקים הראשונים בחייו של אקסל שהיו הכל חוץ ממונוטוניים. אימו ואביו, מריאן אילן ואקסל ינסן הכירו ב-1954. היא היתה רק בת 19, ילידת כפר קטן בדרום נורבגיה, שהתבגרה באוסלו הבירה וחלמה להיות שחקנית למרות התנגדות הוריה. הוא היה בן 22, יליד העיר טרונדהיים שבמרכז נורבגיה. אילן הצעירה התאהבה בינסן, שהיה אינטלקטואל צעיר ומבטיח. ספרו הראשון, סיפור סוריאליסטי וסימבוליסטי בשם "הצלב של מאלף החיות" (Dyretemmerens kors), יצא לאור ב-1955 בהוצאה עצמית. ינסן, שהיה אדם אימפולסיבי ואלים, ניסה לעניין את הקהל והעיתונות המקומית ביצירת הביכורים שלו, אבל בסופו של דבר שרף את כל העותקים שלא נמכרו. לימים הפך ינסן לדמות מוכרת בעולם הספרות והתרבות הנורבגי. הוא הרבה להסתובב בעולם, היה מעורב בארגון אירועי תרבות שונים וכתב בסגנונות רבים החל ברומנים ריאליסטים, דרך שירה ומסות פוליטיות ועד למדע בדיוני. אחרי יציאתו לאור של ספרו השני, התמקמו ינסן ואילן בהידרה. השניים נישאו ואקסל ג'וניור נולד בזמן ביקור מולדת בנורבגיה. "ינסן חזר להידרה קצת לפני מריאן מסיבות כלכליות הקשורות לחוקי המס של נורבגיה. כשמריאן והתינוק, אקסל ג'וניור, חזרו במרץ 1960 להידרה היתה לינסן כבר מאהבת חדשה, אומנית אמריקאית בשם פטרישה. ריב גדול התפתח בין בני הזוג, ינסן ופטרישה עזבו לארה"ב, אבל הם נפגעו בתאונת דרכים באתונה ומריאן נסעה לאתונה לשבוע כדי לטפל בינסן הפצוע. בזמן הזה, לאונרד כהן טיפל באקסל התינוק בהידרה". כשמריאן חזרה לאי ינסן יצא מהתמונה ומריאן ולאונרד כהן חיו כזוג כאשר כהן משמש אב לכל דבר לאקסל הקטן. "אקסל מספר שהיתה לו תקופה נהדרת בשנים בהידרה", מספרים גרינברג ורונינג, "היה לו כיף שם והוא יכול היה לעשות כל מה שהוא רצה. עם זאת, ברור שהיה לו יותר מדי חופש. לא היתה לו מסגרת וההתבגרות שלו שם היתה ללא גבולות. הוא אמנם נהנה מהחיים אבל הוא עישן כבר בגיל שבע, שתה את כוס היין הראשונה שלו בגיל תשע והשתמש בחשיש וב-LSD כבר לפני גיל 15".

גרינברג ורונינג מספרים גם על מרכיב נוסף וחשוב בהתבגרותו של אקסל הצעיר – הנדודים. "חלק משנות ילדותו ונעוריו של אקסל עברו עליו במקומות אחרים", הם אומרים, "לא היתה לו שום יכולת להכות שורשים. לפרקים הוא חי באוסלו עם מריאן ועם סבתו, אמא של מריאן שטיפלה בו. היתה תקופה שבה הם חיו במונטריאול, עירו של כהן, ותקופה שבה הם חיו בדירתו של כהן בלואר מנהטן בניו-יורק". מעבר למקומות אלו נשלח אקסל לשתי פנימיות שונות בתקופות שונות. בגיל 6 הוא נשלח לסאמרהיל, מוסד מיתולוגי שהוקם לפני כמאה שנה בסאפולק במזרח אנגליה על בסיס רעיונות של חינוך אלטרנטיבי, חופשי ודמוקרטי. הוא שהה שם שנה או שנתיים. בגיל 12 הוא נשלח לפנימייה בשוויץ שהיתה נוקשה יותר. בין לבין, בהידרה, הוא לא שהה בבית-ספר כלל. עוד לפני ימי הפנימייה בשוויץ, לקראת סוף שנות השישים החלה מערכת היחסים הזוגית של ליאונרד כהן ומריאן אילן להתקרב לסופה. אקסל ומריאן חיו אז בדירתו של כהן בניו-יורק בזמן שכהן עצמו חי במלון צ'לסי המפורסם וקיים יחסים עם נשים רבות מאוד (ביניהן הזמרת ג'ניס ג'ופלין שעל הרומן איתה כתב כהן את השיר "צ'לסי הוטל"). זו היתה תקופה קשה מאוד בעבור מריאן ובנה הצעיר ובסופה הם חזרו לנורבגיה. בימות הקיץ שבו מריאן ואקסל להידרה ושמרו על קשר עם חבריהם מחייהם הקודמים. לימים נישאה מריאן מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים. היא חיה באוסלו, עבדה כמזכירה בתעשיית הנפט ועסקה בציור כתחביב. ב-2008 יצא לאור ספר ביוגרפי עליה, פרי עטה של העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר (הספר תורגם לאנגלית ופורסם ב-2014 תחת השם:So Long, Marianne: A Love Story).

L and A

ליאונררד כהן ואקסל ג'וניור

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

"למרות הפרידה, ליאונרד כהן נשאר בקשר עם אקסל", מספר קיוגה רונינג, "כהן שילם על הטיסות של אקסל, הוא שילם על הפנימייה בשוויץ ואקסל גם חי בביתו של כהן כאשר הוא לא היה שם". שנות השבעים היו קשות מאוד לאקסל הצעיר. קיוגה רונינג אומר שהוא אמנם לא מדבר על זה, אבל הוא חש שאיבד את אביו, הדמות הגברית הראשית בחייו. גרינברג מוסיף שכהן היה עסוק מדי בתקופה זו וגם היו לו ילדים חדשים, ילדיו הביולוגיים אדם ולורקה, אותם הביא לעולם עם סוזאן אלרוד, בת-הזוג החדשה שלו (שגם ממנה נפרד בסוף שנות השבעים). בשלב זה, מאוכזב ע"י המבוגרים הרבים שסביבו, נסע אקסל להודו לבדו. הוא היה בן 16 בלבד. "כבר בימי הפנימייה בשוויץ ב-73 אפשר לראות במכתבים שלו סימנים של דכאון", מספר קיוגה רונינג, "יש שם כעס ואכזבה. כשהוא חזר מהודו ב-77 הוא כבר היה ממש בדיכאון. אולי אלו היו הסמים, אולי יש שם משהו גנטי, מחלה נפשית שמגיעה ממשפחתו של אביו הביולוגי. בינואר 79 משפחתו וחבריו החליטו שהוא צריך להתאשפז. הוא היה בהערכה פסיכיאטרית של שישה שבועות, ואח"כ אושפז בבית-החולים הפסיכיאטרי המרכזי של אוסלו, אשפוז ממנו הוא יצא ונכנס במשך ארבעה עשורים. ב-15 השנים האחרונות הוא חי במוסד פתוח יותר, היו לו חופשות והוא עבר ניסיונות שונים לחזור לחברה, אבל מעולם לא היתה לו עבודה או משפחה משלו.

***

הסיפור של אקסל ג'וניור הוא הרבה יותר מסיפור רכילותי על בנו של כוכב רוק והוא אינו מורכב רק מאוסף של פרטים ביוגרפיים. זהו סיפור של משפחה שלמרות היופי, הכישרון והאהבה שהיו בבסיסה, היו בה לא מעט כאב ואכזבה. קשה במיוחד היא האכזבה של אקסל הצעיר מהמבוגרים בחייו. "אקסל שנא את אביו הביולוגי, הסופר הנורבגי אקסל ינסן", מספר קיוגה קונינג ומוסיף שינסן, שהיה ידוע כאדם סוער, דיכאוני ואלים, אמנם היה בקשר לאורך השנים עם מריאן בת-זוגו לשעבר, לעיתים דרך עורכי-דין, אך לא היה לו קשר עם בנם המשותף. "היום אקסל כבר מרגיש יותר טוב לגביו", מספר קיוגה רונינג, "הוא מעריך אותו על כתיבתו ועל הרפתקאותיו אבל הוא עדיין מאוכזב ממנו כְּאַב". לאביו המאמץ, לאונרד כהן, לעומת זאת יש לאקסל יחס חם יותר. "יש לו זיכרונות טובים מלאונרד", ממשיך קיוגה רונינג, "הוא מרגיש שתמיד היה אכפת לו ממנו והוא היה ללא ספק דמות אב עבורו. הוא תמיד אומר שמריאן היתה אמו וליאונרד היה אביו, אבל הוא גם מאוכזב מכך שכהן לא יצר איתו קשר מאז שהוא מאושפז במוסד".

לאונרד אכן שימש כאב לכל דבר לאקסל הצעיר. ב-2005 סיפרה מריאן לערוץ הרדיו NRK הנורבגי על כהן ואקסל הילד: "פחדתי שאקסל יפריע לו (ללאונרד) כשהוא כותב. אבל מה שקרה הוא שאקסל היה שוכב על הרצפה ומצייר. הוא לא היה אומר מילה. איתי הוא היה ממש פרוע. ליאונרד היה פותח את הדלת לחדר ואומר: "אקסל, אני זקוק לעזרתך". ואז היה שם שקט מוחלט במשך שעתיים. אקסל הקטן צייר ולאונרד כתב. כך אני חוויתי את זה. אקסל הקטן היה מאוד גאה". בספר "So Long Marianna: a Love Story" כותבת העיתונאית הנורבגית קארי הסטהאמר: "(ליאונרד) יכול היה להרגיע את אקסל ולהשכיב אותו במיטה כשמריאן לא הצליחה". היא כותבת גם על אקסל משחק עם כהן ומכונת הכתיבה הירוקה המפורסמת שלו באמבטיה. ב-שירו Days of Kindness מ-1985 נזכר כהן בחייו עם מריאן ואקסל בהידרה:

 What I loved in my old life
I haven
't forgotten
It lives in my spine
Marianne and the child
The days of kindness
It rises in my spine
And it manifests as tears
I pray that a loving memory
Exists for them too
The precious ones I overthrew
For an education in the world

A

אקסל יהויקים ינסן (אקסל ג'וניור)

From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

מטבע הדברים היתה מריאן המבוגרת המשמעותית ביותר בחייו של אקסל. "הם היו קרובים מאוד", אומר קיוגה רונינג, "היא ביקרה אותו כל הזמן. לבדה או עם בעלה החדש, יאן סטאנג, שתמך גם הוא באקסל לאורך השנים. כשהיתה מגיעה לחדרו היא היתה מתנהגת כמו שאמא מתנהגת, מתחילה לנקות את החדר, אומרת לו להתקלח ולהפסיק לעשן. הוא זוכר אותה מאוד לטובה". אבל התמונה איננה פשוטה כל כך. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" חושף מעט מחוויות הילדות של הילד אקסל ומההורות הבעייתית משהו של הזוג הצעיר שגידל אותו. מצד אחד אקסל נהנה מהאידיליה של הידרה, בסרט ישנן תמונות וסרטונים שלו כילד יפה וחסר דאגות, יחף וחסר חולצה, מטייל על החוף, שט בסירה, יושב על ברכי אימו או שוכב בעגלת תינוק. מצד שני, ככל שהוא מתבגר מתגלה נפש פצועה. פעם אחר פעם הוא ננטש לבדו בפנימיות או אצל חברים ושכנים בזמן שהוריו מסתובבים בעולם. ככל שעובר הזמן ההורים מתרחקים ומאבדים את היכולת לתקשר זה עם זו ובמקביל הם אינם מצליחים לתת את התמיכה שאקסל זקוק לה. בזמן שמריאן מאוהבת עדיין בכהן, החיים שלה ושל בנה בצילו הופכים לבלתי אפשריים. הדוברים בסרט, חבריו ושותפיו של כהן, אומרים אמנם שהוא היה רגיש מאוד וידע להביע את אהבתו אבל הוא גם היה מרוכז מאוד בעצמו. גם אם יצירתו היתה עמוקה ועדינה, אורחות חייו היו תזזיתיים ולעיתים חסרי אחריות. הוא מוצג כאדם שאינו מתמסר ונמצא בבריחה מתמדת. בוודאי שאין בו את היציבות והביטחון הדרושים לילד או נער צעיר.

"זה ידוע שהידרה היתה גהינום לחיי נישואין", מספרת הלה גולדמן, אנתרופולוגית נורבגית שחיה בהידרה כילדה וערכה ספר העוסק בחיים שם, "זה לא היה רק המקום. זו היתה התקופה. רוב הזוגות, כולל ההורים שלי, לא יכלו לעמוד בזה. זו היתה תקופה של אווירה של אהבה חופשית והיו שם הרבה בגידות וחילופי זוגות. דברים כאלו קורים כשחיים במקום יפה כל כך, עם אנשים צעירים ויפים כאשר כולם על סמים. בשביל המבוגרים זו היתה תקופה ניסיונית ונהדרת, הם חיו חיים שונים לגמרי מהחיים במקומות אותם עזבו. אבל לילדים זה לא היה תמיד כל כך נפלא". גולדמן מספרת שהיא ואחותה הצעירה היו ברות מזל מפני שהן חיו בבית יציב עם אמא שטיפלה בהן היטב, אבל היא זוכרת שהיו משפחות בהידרה שילדיהן היו פחות ברי מזל. "הורים היו הולכים לישון מאוחר מאוד ולא מתעוררים בבוקר", היא מספרת, "והילדים הצעירים היו צריכים לקום לבד, לטפל בעצמם ולדאוג לעצמם למזון. הרבה ילדים לא היו הולכים לבי"ס, היו ילדים שלעולם לא שטפו שיער ושלא היו להם בגדים נקיים. היו כאלו שהיו חשופים לסיטואציות שאינן בריאות לאף ילד – ריבים של צרחות ואלימות, סצנות מכוערות שחושפות את הצדדים האפלים של ההורים. לא היתה להם מסגרת והרבה מהם גם נחשפו לסמים מוקדם מאוד בחיים". גולדמן מספרת שחלק מהילדים הזרים שגדלו בהידרה אינם מוכנים לדבר על ילדותם באי עכשיו כשהם בוגרים. "אקסל אינו היחיד שסבל ממחלות פסיכיאטריות בהמשך חייו", היא אומרת, "הרבה מילדי הידרה סובלים מבעיות פסיכיאטריות, מחוסר יכולת לתפקד ומהתמכרויות קשות לסמים ואלכוהול".

גודלמן, בת לאב אמריקאי ואמא דנית, זוכרת את ליאונרד כהן, את מריאן אילן ואת אקסל שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. היא חייתה בהידרה מגיל כמה חודשים ועד גיל שש וחזרה לאי פעמים רבות בשנות נעוריה ובגרותה. הקשר שלה עם מריאן התחדש לפני כמה שנים כשזו ביקשה ממנה לתרגם את הביוגרפיה שנכתבה עליה לאנגלית. "מריאן היתה דווקא מהאימהות היותר יציבות באי. אמא שלי ומריאן, שתי נשים סקנדינביות במוצאן, היו אולי קצת מיושנות ושמרניות יותר. מריאן בהחלט דאגה לבית, הכינה ארוחות וקיננה. מאוחר יותר, עם זאת, ניתן להבין שהיו לה חרטות. בספר שלה היא רוקדת סביב נושא האִמָּהוּת שלה. אולי היא התחרטה על כך ששלחה את אקסל לפנימייה, היו גם פעמים שהיא שלחה את אקסל, ממש כתינוק קטן, לבדו לנורבגיה להיות עם אמא שלה כשהיא וליאונרד הסתובבו בעולם. לא דיברנו על זה הרבה וזה נושא רגיש מאוד. אבל ברור שהיא אהבה אותו מאוד, היה אכפת לה ממנו והוא היה חלק חשוב בחייה. היא היתה אישה אימהית והיתה לה הרבה אהבה לתת, אבל כאישה צעירה היו לה עוד שאיפות – היא רצתה להיות עם ליאונרד, היא רצתה למצוא את עצמה ויכול להיות שלשלוח את אקסל לסביבה יציבה יותר נראה לה כפתרון הנכון בזמנו, פתרון שהיא התחרטה עליו בהמשך".

M_Sept_2013_Hydra
מריאן אילן, הידרה, 2013 Photo: Helle Goldman

M_&_Helle_Oslo_2015
מריאן אילן (שמאל) והלה גולדמן באוסלו, 2015 Photo: Helle Goldman

Goldman_Zanzibar_fieldwork_2017
הלה גולדמן , 2017, Photo: Helle Goldman

M
מריאן אילן, From the film «Little Axel» copyright Antipode Films 2020 / Axel Joachim Jensen

לגולדמן עצמה היתה ילדות מאושרת. היא לא היתה קרובה במיוחד לליאונרד, מריאן ואקסל הקטן אבל יש לה זיכרונות גם מהם. היא זוכרת את אקסל וילד נוסף מתחבאים בשיחים ויורים חיצים על העוברים והשבים, היא זוכרת את מריאן מילדותה וגם מביקוריה הרבים באי כאישה מבוגרת, והיא זוכרת מפגשים חטופים עם כהן על חוף הים, באירועים חברתיים עם הוריה וגם פעם אחת שבה כהן לקח אותה, את אחותה ואת אמה לארוחת צהרים. "ליאונרד חשב שזה מצחיק שאני ואחותי מדברות יוונית, לכן הוא נתן לנו להזמין. היינו אז ילדות והזמנו את כל התפריט", היא נזכרת, "כמובן שהיה יותר מדי אוכל ובסוף אני ואחותי ישבנו מתחת לשולחן והאכלנו את החתולים בזמן שלאונרד ואמא דיברו". את מסקנותיה מהתקופה בהידרה גולדמן מסכמת כ"התנסות בחירות ובמה שקורה לאנשים שיש להם יותר מדי חירות". עם זאת, למרות הקשיים, היא אומרת שעד היום היא חושבת שהידרה הוא המקום היפה ביותר בעולם.

***

מריאן אילן נפטרה מלוקמיה כשהיא בת 81. מהשיחות עם הלה גולדמן ובורד קיוגה רונינג, שהכירו אותה היטב עד ימיה האחרונים, ניתן להבין שהיא היתה צעירה ברוחה, נדיבה ואוהבת עד הרגע האחרון. גם ליאונרד כהן הכיר לה תודה ממש עד הסוף. הסרט "Marianne & Leonard: Words of Love" מציג את הפרידה האחרונה שלו מאהובתו הוותיקה בסצנה עדינה, עצובה ומלאת רגש. מריאן שוכבת על ערש דווי, חולה מאוד אך צלולה לגמרי, בזמן שחבר מקריא לה את מילות הפרידה שכהן שלח באימייל ערב קודם, כשנודע לו על מחלתה. "מריאן יקרה, אני רק מעט מאחורייך", כך נפתח מכתב הפרידה, "קרוב מספיק בכדי לקחת את ידך. הגוף הזקן הזה כבר וויתר, ממש כפי ששלך עשה. מעולם לא שכחתי את אהבתך ואת יופייך. אבל את זה את יודעת. אינני צריך לומר עוד. מסע בטוח, חברה וותיקה. נתראה במורד הדרך. אהבה והכרת תודה אינסופיים. ליאונרד שלך". זו פרידה עצובה אבל היא גם סגירת מעגל נוגעת ללב.

וכהן צדק. הוא אכן היה רק מעט מאחורי מריאן. בנובמבר 2016, שלושה חודשים אחרי מותה של מריאן, הוא נפטר בביתו בלוס-אנג'לס. כעת אקסל הוא היחיד שנותר מהתא המשפחתי האינטימי שנוצר באי הידרה לפני שישים שנה. במבט לאחור על שלושת הדמויות בסיפור המשפחתי הזה ברור שהן חיו חיים נפרדים ושונים לחלוטין. כהן חי חיים סוערים, רבי-עלילות כאשר הוא מוקף ע"י חברים, שותפים, מאהבות רבות ומיליוני מעריצים. מריאן אילן הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים וטובים הרחק מאור הזרקורים אבל אקסל הקטן, לא עמד במטען הכבד של ילדותו ושורשיו ונותר פצוע ומצולק מאחור. משפחת כהן-ינסן-אילן היתה אמנם מפורסמת ועתירת תהילה אך בסופו של דבר הסיפור שלה הוא בסך הכל סיפור משפחתי. כמו במשפחות רבות אחרות היה בה לא מעט דיכאון וקנאה, פרידות ונטישות אבל גם לא חסרה בה אהבה. להיפך, אהבה גולמית היתה בשפע, היא פשוט לא תמיד היתה מותאמת, מסונכרנת ומכוונת למקום הנכון ובזמן הנכון. התקליט האחרון שליאונרד כהן הוציא לאור בחייו, "You Want it Darker" מסתיים בשיר "Treaty". ישנן פרשנויות שונות למילות השיר. יש מי שטוען הוא מכוון לאלוהים, אחרים חושבים שזהו שיר המכוון לחבר או חברה. אבל בהקשר של המשפחה הקטנה שהתפרקה כשכהן הפך לזמר מפורסם אפשר לראות את זה אחרת: "I'm sorry for that ghost I made you be, Only one of us was real and that was me ", הוא שר ואי אפשר שלא לחשוב על האישה הננטשת והבן השוקע בדיכאון בזמן שכהן עולה על המסלול המהיר לכוכבות. בסוף השיר, רגע לפני מותו מסכם כהן:

I wish there was a treaty we could sign

It's over now, the water and the wine

We were broken then but now we're borderline

And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine

 

 

הדיפלומט ששמע מקצין נאצי על המתרחש במחנות ההשמדה ולא עשה די

בקיץ 1942 פגש דיפלומט שוודי קצין אס־אס מזועזע שחשף בפניו עדות מפורטת של זוועות מחנות ההשמדה, שהיו ידועות אז רק למעטים. אדישות וביורוקרטיה קברו את המידע, וכעת סרט דוקומנטרי חוזר אל גיבורי הפרשה וצאצאיהם, ומאלץ את שוודיה להתמודד עם שלדים נוספים מעברה. זו כנראה הסיבה שהשוודים בחרו למנוע את שידורו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.7187727

יש אירועים שהעולם כולו מכיר בהם כרגעים היסטוריים. מעשי רצח פוליטי והתפרצויות של התקוממויות עממיות, למשל, משנים את העולם ברגע, מעצבים אותו מחדש והופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי. אבל יש גם רגעים היסטוריים צנועים יותר, כאלו שלא הפכו לזיכרון כלל-אנושי ובכל זאת היו גורליים. אירועים אלו הם עתירי משמעות גם אם מעטים שמעו עליהם, והם שולחים אדוות המשפיעות במעגלים מתרחבים על חיי בני-אדם במשך דורות.

אירוע שכזה התרחש בליל קיץ חם ב-1942 ברכבת שעשתה את דרכה מפולין לגרמניה. הדיפלומט השוודי, יוראן וון אוטר, סיים יום של פגישות בוורשה ובסופו עלה על רכבת הלילה לברלין, שם הוא חי ועבד (שוודיה היתה ניטרלית בזמן מלה"ע השנייה ולכן החזיקה עדיין שגרירות בגרמניה). הקרון היה צפוף ווון אוטר נאלץ לבלות את הנסיעה במסדרון, ללא מקום שינה. במהלך הנסיעה הוא הבחין בנוסע שנראה נסער. "ראיתי איך הוא מסתכל עלי", הוא סיפר בראיון ב-1968, "כאילו הוא רוצה לספר לי משהו". וון אוטר הציע לנוסע הזר סיגריה, וזה לקח והצית אותה. "אתמול ראיתי דבר נורא", אמר הנוסע והציג את עצמו כקורט גרשטיין. הוא הוסיף שהוא קצין אס.אס והוא בדרכו חזרה לברלין מביקור בשני מקומות שמעטים הכירו את שמם: טרבלינקה ובלזץ.

בקיץ 42 רק קומץ בעלי תפקידים גרמניים ידעו על המתרחש במחנות המוות בפולין, אך הקצין הנאצי החליט לספר לדיפלומט השוודי את כל שראה וידע. זה היה סיפור מטלטל ומעורר אימה. גרשטיין ווון אוטר דיברו במשך שעות והשיחה הפכה לאחת העדויות הראשונות, האמינות והמפורטות ביותר מתוך מחנות ההשמדה. מדי פעם פרץ הקצין הגרמני בבכי ובסיכום דבריו הוא הפציר בדיפלומט השוודי לספר לממשלתו את הדברים ולדאוג לכך שהעולם יפעל להפסקת הפשע. כשהגיע הרכבת לברלין השניים נפרדו.

הפגישה ברכבת היתה רק תחילתו של הסיפור אך סופו כבר ידוע. השמדת היהודים לא הופסקה ותוכן הפגישה הלילית שאמור היה להגיע למיליונים נודע רק למעטים בזמן אמת ואפילו אחרי המלחמה לא הפך שמו של גרשטיין לנחלת הכלל למרות שהוא הופיע במספר סרטים, מחזות וביוגרפיות. כעת, מופיע הסיפור שוב, בסרט תיעודי בשם: "השתיקה השוודית" (במקור: En Svensk Tiger), פרי עטו ובימויו של הבמאי השוודי קארל סוונסון.

"נחשפתי לסיפור הזה לראשונה בספרה של גיטה סרני על אלברט שפר" מספר סוונסון, "התחלתי לחקור את הנושא והמפגש ברכבת הפך לנקודת מוצא לסרט". גיבורי הסיפור, גרשטיין ווון אוטר, כבר אינם בין החיים אך תוך כדי העבודה על הסרט מצא סוונסון את בנותיהן, בירגיטה וון אוטר ואדלהייד וון פלטן, שגרמו לכך שהסרט יעסוק לא רק בפרשה ההיסטורית, אלא גם בהשלכותיה על שלושה דורות של שתי משפחות. "זו פרספקטיבה חדשה", אומר סוונסון, "בסרט מחפשת וון אוטר את האמת שאביה לא דיבר עליה ווון פלטן עוסקת במשמעות של להיות "משפחת אס.אס" אחרי המלחמה. חייבים להמשיך לדבר על השואה אבל אנחנו זקוקים לפרספקטיבות חדשות כמו אלו בכדי שהנושא לא יהפוך לקלישאה. בסרט הזה הדמויות הראשיות הן בנות הדור השני, הן לא עדות לאירועים עצמם, אלא עדות לעדויות. למרות זאת, האירוע שהתחיל את הקשר הזה, הפגישה ברכבת, נוכח מאוד גם עשרות שנים מאוחר יותר, הוא פצע פתוח".

"אבא לא ממש רצה לדבר על זה", אומרת בירגיטה וון אוטר, שלמדה על הנושא במהלך השנים ע"י צירוף מעט הפרטים שאביה סיפר למסמכים, מכתבים וקטעי ראיונות שמצאה. "אמא אמרה שאבא חזר חיוור מהפגישה עם גרשטיין והלך מיד לכתוב עליה דו"ח", היא מספרת, "כשהציג את הדו"ח בפני הממונים עליו בשגרירות הוא התבקש לא להעלות את הדברים על הכתב אלא לספר עליהם בע"פ במשרד החוץ בסטוקהולם בפעם הבאה שהוא נוסע לשם". יש אי בהירות לגבי זהות האחראי בשגרירות ולגבי עיתוי הנסיעה לסטוקהולם אך ברור שכשהגיע וון אוטר לסטוקהולם, מספר חודשים מאוחר יותר, הוא דיווח על עדותו של גרשטיין לראש המחלקה הפוליטית במשרד החוץ, אדם בשם סטפן סודרבלום. "לא ברור מה סודרבלום עשה עם המידע", אומרת וון אוטר, "מה שאני יודעת הוא שכשניסיתי לברר במשרד החוץ, הם טענו שהם לא שמעו על הסיפור של גרשטיין עד שהם קראו עליו הרבה יותר מאוחר בעיתון". לימים טענו השוודים שהם לא פעלו מכיוון שהדברים היו כבר ידועים ועד היום לא נמצא שום מסמך רשמי המראה שהם התכוונו לפעול להפצת המידע שגרשטיין הביא. הסיפור פשוט נקבר.

"אני לא רוצה לשפוט את וון אוטר", אומר קארל סוונסון, "אבל נדמה לי שהוא היה האיש הלא נכון במקום הלא הנכון ובזמן הלא נכון ובמידה מסוימת הוא מסמל היטב את מדיניותה של שוודיה במלחמה. היינו מהראשונים לדעת על השואה ולא עשינו כלום. הבחירה בעמדה ניטרלית היא מחייבת. היינו צריכים לעשות יותר, היינו צריכים לתת מקלט לפליטים ולא רק להימנע ממתקפה. וון אוטר היה שוודי טיפוסי. בירוקרט, עושה מה שאומרים לו, נשמע לאוטוריטה ונמנע מקונפליקט". סרטו של סוונסון מציג גם את ההקשר ההיסטורי לפעילותו של וון אוטר: לצד פעולות הומניטריות כגון אלו של ראול וולנברג והצלת יהודי דנמרק ונורווגיה, שוודיה טיפחה קשרים קרובים עם המשטר הנאצי ומכרה ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, ששילמה עליו באמצעות הממון שנשדד מהיהודים. כך תרמה שוודיה למעשה להארכת המלחמה. "תמיד למדנו ששוודיה לא היתה חלק ממלה"ע השנייה", אומר סוונסון, "אבל זה לא לגמרי נכון. גם אנחנו חלק מהסיפור של שנות ה-40 באירופה וצריך להתמודד עם זה". במובן זה יש בסרטו של סוונסון משהו ייחודי: זהו סרט שואה שאין בו יהודים והפרשה שבמרכזו לא עוסקת בקורבנות, וגם לא ממש ברוצחים, אלא במתבוננים מהצד, באלו שניתנה להם הבחירה כיצד יגיבו.

קצין האס.אס, קורט גרשטיין, היא דמות מרתקת במיוחד. כלפי חוץ הוא היה אמנם חלק ממנגנון ההשמדה, אבל מתחת לפני השטח הוא התנגד לנאצים ושימש כמעין לוחם מחתרת מטעם עצמו במטרה להפיץ את דבר פשעיהם בעולם. את הרקע לכך ניתן למצוא בעובדה שהוא היה נוצרי אדוק ופעיל בארגוני דת במקביל לחברותו במפלגה הנאצית. באמצע שנות השלושים, ייתכן שבעקבות רצח של בת משפחה ע"י הנאצים, הוא הפך למתנגד אקטיבי למשטר. הוא הסתבך עם הרשויות, נעצר ע"י הגסטאפו ואיבד את מקום עבודתו. מספר חודשים לפני תחילת מלה"ע השנייה הוא חזר לשורות המפלגה וב-1941 הוא הפך לקצין במכון ההיגיינה של הוואפן אס.אס ודאג, בין השאר, לאספקת ציקלון B למחנה אושוויץ. הגז הרעיל שימש בתחילה לחיטוי אך ב-1942 החלו לעשות בו שימוש לרצח בני-אדם וגרשטיין אמור היה לדאוג לספקו בכמויות גדולות.

באוגוסט אותה שנה התבקש גרשטיין לנסוע לפולין בכדי לייעץ לאודיליו גלובוצניק ולכריסטיאן ווירת', בכירים נאצים שהיו האחראים להקמת המחנות להשמדת יהדות פולין: בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. במחנות אלו תהליך ההשמדה נעשה באמצעות פחמן חד-חמצני וגרשטיין אמור היה לטפל בשני נושאים: חיטוי ערימות הבגדים העצומות של הקורבנות וסיוע בזירוז תהליך ההמתה. לאחר שגלובוצניק הזהיר אותו ואת עמיתיו שכל מה שהם עומדים לראות הוא סודי ביותר ומי שידליף יוצא להורג, הם יצאו לבלזץ. מה שראה גרשטיין בבלזץ זעזע אותו ובמידה רבה חרץ את גורלו. הוא צפה במשלוח של אלפי יהודים מלבוב שהגיע לשערי המחנה מעט אחרי שבע בבוקר. מאות רבות כבר היו מתים בתוך הרכבת. עם ירידת הנוסעים הם הצטוו להתפשט, שערן של הנשים נגזז והנוסעים כולם הורצו עירומים דרך שביל מגודר כאשר מכים בהם בשוטים. בסוף השביל עמד מבנה תאי-הגזים. גרשטיין שם לב לפרחי הגרניום שקישטו את החצר ולציור של מגן-דוד בתקרה. לאחר שקצין אס.אס הודיע לקורבנות שלא יורע להם, הם הוכנסו למבנה ונדחסו בצפיפות נוראית בחדריו. כאשר החדרים נסגרו החל מנוע דיזל להחדיר פנימה את הגז הרעיל. בדיווחיו מתאר גרשטיין כיצד המנוע התקלקל עם תחילת פעילותו והתהליך נעצר למשך כשלוש שעות כאשר הוא שומע מחוץ לתאים את קולות הבכי והיבבות. לאחר חידוש פעולת המנוע, הסתיימה ההמתה תוך כחצי שעה וגרשטיין צפה בהוצאת הגופות ובקבורתן. "אפילו במותם ניתן היה לזהות את המשפחות", הוא תיאר בדו"ח שלו את הוצאת גופות הילדים, הנשים והגברים, "הם עדיין החזיקו ידיים".

אחרי הביקור הגורלי בבלזץ סייר גרשטיין בטרבלינקה ומשם חזר לוורשה. בליל ה-20 באוגוסט הוא עלה על רכבת הלילה לברלין, שם פגש את וון אוטר וסיפר לו הכל. אך הוא לא הסתפק בדיפלומט השוודי שפגש באקראי. למעשה, הוא פיזר את המידע לכל עבר – הוא פנה לגורמים בכנסייה הקתולית, הוא דיבר עם דיפלומטיים שוויצרים והעביר את המידע גם לממשלה ההולנדית הגולה. פניות אלו לא הניבו את תוצאות וגרשטיין נאלץ להמשיך את פעילותו באס.אס עד סוף המלחמה. ע"פ עדויות שונות הוא סבל מייסורי מצפון ועשה מאמצים להקטין את מעורבותו בפשעי הנאצים ע"י השמדת משלוחי ציקלון B בהזדמנויות שונות. בסוף המלחמה הוא הסגיר את עצמו לצרפתים והתנדב לכתוב דו"חות על פשעי הנאצים ולהעיד במשפטיהם.

באותה תקופה הועבר יוראן וון אוטר לשרת בנציגות השוודית בהלסינקי. הוא ידע שלא נעשה דבר בעניין המידע שהביא מגרשטיין וככל הנראה הרגיש תחושות אשמה, שגרמו לו לכתוב מכתב לקולגה בלונדון על מנת להעביר לבעלות-הברית מידע על מעשה ההתנגדות של גרשטיין. אם הדיפלומטיה השוודית לא הצילה את קורבנות הנאצים, כך אולי חשב, היא יכולה לפחות לחלץ את גרשטיין מגזר-דין מוות של פושע מלחמה. אבל גם כאן הפעולה היתה מהוססת ומאוחרת מדי. המכתב אמנם נשלח אך ביום שהוא הגיע ללונדון נמצא קורט גרשטיין תלוי בתאו. ככל הנראה התאבד. הוא השאיר אחריו רעיה ושלושה ילדים שגילו את דבר מותו רק שלוש שנים מאוחר יותר.

בירגיטה וון אוטר מספרת שאביה היה בקשר עם אלמנתו של גרשטיין אחרי המלחמה. "הוא ביקר אותה בשנות השמונים", היא מספרת, "הוא רצה להסתכל לה בעיניים. כנראה שהרגיש סוג של אשמה וחשב שיכול היה לעשות יותר". בסרטו של סוונסון המפגש בין המשפחות הופך בין-דורי. "היה מעניין לראות איך אדלהייד חיה בצילו של אביה", מספרת וון אוטר, "היא לא זוכרת אותו כלל אבל היא מדברת עליו ושומרת תמונות ופריטים שלו. בסופו של דבר היא ילדה קטנה שאיבדה את אביה ושסבלה רבות בגלל מה שקרה לו, המשפחה חיה בעוני, הוקעה כנאצית ונלחמה שנים כדי לנקות את שמו". בירגיטה מוסיפה שהביקור בגרמניה עזר לה גם להבין עד כמה מלה"ע השנייה משחקת תפקיד חשוב בגרמניה עד היום, בהשוואה לשוודיה בה המלחמה נוכחת הרבה פחות.

"יש בשוודיה חוסר רצון לעסוק בנושא ונאיביות בנוגע להבנת התפקיד שלנו במלחמה", מוסיף במאי הסרט קארל סוונסון ומספר שהטלוויזיה השוודית דחתה את הסרט פעמיים וכעת שוקלים ברשות השידור הממלכתית לשדר גרסה מקוצרת שלו, "נתנו לנו תירוצים שונים", הוא מספר, "אבל אני חושב שהרבה שוודים פשוט מעדיפים לא לדבר על זה". במובן הזה סרטו של סוונסון מחזיר את שוודיה להיסטוריה האירופאית למרות ששוודים רבים היו מעדיפים לא להיות חלק ממנה. יש, עם זאת, שוודים לא מעטים החושבים שסרטו של סוונסון וסיפורם של וון אוטר וגרשטיין הם חשובים ושיש להביאם לדיון ציבורי. ליזי עובד שייה, המייסדת והמנהלת של ארגון "תרבות יהודית בשוודיה" היא אחת מהם. עובד שייה, העוסקת רבות בזיכרון השואה, הביאה את הסרט להקרנה ולרב-שיח במוזיאון ההיסטורי של סטוקהולם לאחרונה באולם מלא מפה לפה.

"החלטות מוסריות נלקחות ע"י יחידים, לא ע"י קולקטיבים", אומר ארנה רות, עיתונאי ועורך בכיר שוודי שהכיר את יוראן וון אוטר, השתתף בסרט ומנסה גם הוא לקדם את הדיון הציבורי בנושא, "זוהי לא אשמה קולקטיבית. יכול להיות שהטלוויזיה השוודית חושבת שהיא עסקה מספיק בשואה ושהיא לא צריכה את הסיפור המוזר הזה, אבל הסרט הזה חשוב בגלל שהוא מראה כיצד חייו של אדם ספציפי השתנו בעקבות אי-עשייה וכיצד הפאסיביות הזו ממשיכה להשפיע גם על הדור הבא. זו סוגיה אנושית ולכן היא רלוונטית תמיד".

ואכן, סיפורם של קורט גרשטיין ויוראן וון אוטר הוא חשוב בלי קשר לתוצאותיו הישירות. נכון, בשורה התחתונה גרשטיין נכשל. המידע שהביא על השמדת היהודים לא גרם להפסקתה וקשה להעריך כמה אנשים היו ניצלים גם אם התגובה השוודית היתה נחושה יותר. מצד שני, הדו"ח שכתב גרשטיין בסוף המלחמה שימש במשפטים נגד פושעי מלחמה נאצים, ביניהם במשפט אייכמן בירושלים, הוא הפך לנשק כנגד מכחישי שואה והיווה נדבך נוסף של הוכחות לקיומם של מחנות המוות שהנאצים מחקו כמעט כל זכר לקיומם רגע לפני סוף המלחמה. אך חשוב מכך, מורשתו של גרשטיין היא תזכורת מטרידה לאדישות האנושית וטיעון רב עוצמה כנגד מַפְני המבט. גרשטיין מצטרף לדמויות כמו ראול וולנברג ואוסקר שינדלר. בעוד יש הטוענים כי התנגדות היתה בלתי אפשרית, הוא הוכחה לכך שבחירה בין טוב לרע אפשרית גם בנסיבות קשות מנשוא ופעולה כנגד הרוע יכולה לצאת לפועל כמעט מכל מקום. אפילו מתוך רחם המפלצת עצמה.

 

Replacing Supermodels With Holocaust Survivors: 'The Camera Was Shaking in My Hands'

צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים. 

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995 

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

פופ, טכנולוגיה וביזנס, הסיפור המלא מאחורי שני השירים החדשים של להקת אבבא

בעזרת מוסיקה קלילה ומשמחת, טכנולוגיה מתקדמת וחוש עסקי מפותח, להקת אבבא שוברת שתיקה של 35 שנה בשני שירים חדשים ומסע הופעות וירטואלי. עם גרף רווחים של מיליונים, מותג בידור מנצח, בית מלון ומסעדה, מנהליה כבר מתכננים "עשור נוסף של רלוונטיות".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-MAGAZINE-1.6134427

בהודעה מפתיעה שהתפרסמה בסוף אפריל הודיעו חברי הלהקה השוודית אבבא, שהתפרקה בתחילת שנות השמונים, שהם הקליטו שני שירים חדשים שיתפרסמו בדצמבר. ההקלטות נערכו בחשאי כחלק מההכנות לסיבוב הופעות של הולוגרמות של חברי הלהקה המיתולוגית המתוכנן להיערך בשנה הבאה. "כולנו הרגשנו שאחרי כ-35 שנה יכול יהיה להיות כיף לאחד כוחות שוב ולהיכנס לאולפן הקלטות", כך נכתב בהודעה, "ואכן עשינו את זה. זה היה כאילו הזמן עמד על מקומו ורק יצאנו לחופשה קצרה. חוויה נפלאה באמת!".

ההודעה על הקלטת שני השירים החדשים הדהימה את מעריצי הלהקה אבל גם את אלו שאינם חסידיה המובהקים, שכן גם מי שאינו מתחבר למוסיקה של אבבא חייב להודות שלפחות דבר אחד עשתה הלהקה טוב מכולם – אבבא ידעה איך להתפרק. בשנת 1982, לאחר עשר שנים של פעילות מוסיקלית משותפת, הפסיקו חברי אבבא להופיע ולהקליט יחד. הם לא הודיעו רשמית על פירוק החבילה אך ארבעת חברי הלהקה החלו לעבוד על פרויקטים מוסיקליים עצמאיים ואבבא פשוט חדלה להתקיים. עם השנים שעברו הבהירו חברי הלהקה בהזדמנויות שונות כי אין סיכוי שיופיעו יחדיו שוב. כך, בניגוד לאינספור להקות שהתפרקו בקול תרועה וחזרו פעם אחר פעם להופיע יחד, בין אם כמחווה למעריצים נוסטלגיים או כמחווה לחשבונות הבנק של חבריהן, חברי אבבא התמידו בסירובם להתאחד. "לעולם לא נופיע על הבמה יחד", אמר ב-2008 ביורן אולבאוס, גיטריסט הלהקה, לדיילי טלגרף, "פשוט אין לנו שום סיבה לעשות זאת. כסף אינו פקטור ואנחנו רוצים שאנשים יזכרו אותנו כפי שהיינו – צעירים, חיוניים, מלאי אנרגיה ושאיפות. אני זוכר שרוברט פלנט אמר פעם שלד זפלין היא עכשיו להקת גרסאות כיסוי שמכסה את החומר של עצמה. אני חושב שזה בדיוק העניין".

אך למרות העובדה שחברי הלהקה לא הופיעו יחד במשך שנים רבות, הצליחה אבבא להמשיך להיות קיימת במובנים רבים גם אחרי פירוקה. בלב החיים שאחרי המוות, שהצליחו חברי אבבא להקנות לעצמם, היה מחזמר ששני כותבי השירים של הלהקה, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, היו מעורבים בהפקתו – "מאמא מיה!". המחזמר, שעלה בלונדון ב-1999, המשיך לארה"ב בשנת 2000 ומשם הפך להצלחת ענק עולמית וגם לסרט הוליוודי, החזיר את אבבא לתודעה אחרי שמותה כבר היה עובדה מוגמרת. עם השנים הצטרפו ל"מאמא מיה!" מוזיאון בסטוקהולם המוקדש ללהקה (נפתח ב-2013), אלבומי אוסף, פרויקטים מוסיקליים שונים ומגוונים, אלבומי תמונות וממרוביליה על סוגיה השונים שמעריצי אבבא יכלו באמצעותם להמשיך ולחיות את השירים הישנים משנות השבעים בעטיפות חדשות ומלהיבות. כך הצליחה אבבא ליהנות מכל העולמות – חברי הלהקה יכלו להמשיך לפתח קריירות סולו ולחיות את חייהם החדשים ובמקביל אבבא הפכה עם השנים למכונה משומנת היטב שמייצרת פרויקטים חדשים, מעריצים חדשים וגם לא מעט מזומנים.

חלק גדול מהעולם המתחדש הזה של אבבא מרוכז בימים אלו בחברה שוודית בשם Pop House Sweden. החברה, שנפתחה ב-2015, היא יוזמה משותפת לחבר הלהקה ביורן אולבאוס ואיש עסקים שוודי בשם קוני יונסון. יונסון עבד בעבר כבכיר במערך העסקי של משפחת וולנברג המפורסמת והוא כיום יושב הראש של חברת השקעות פרטית המגלגלת מיליארדי יורו. באמצעות החברה החדשה שפתחו, השתלטו יונסון ואולבאוס על מוזיאון אבבא בסטוקהולם, על בית המלון והמסעדה הצמודים אליו והם הוסיפו לחבילה אולם מופעים סמוך המציג מחזות זמר והופעות מוסיקליות שונות. בבעלותם של אולבאוס ויונסון נמצא גם המותג "מאמא מיה! – המסיבה", מופע חי בו מבצעים שחקנים וזמרים את שירי הלהקה במסעדה אמיתית המעוצבת כטברנה יוונית ברוח המחזמר המפורסם. החברה מתכוונת להרחיב בעתיד את פעילותה למדינות נוספות וגם לפתוח בקרוב בית-מלון נוסף, דבר שיהפוך את ביורן אולבאוס למתחרה של בני אנדרסון, כותב השירים השני של אבבא,  שגם הוא בעל בית-מלון ידוע במרכז סטוקהולם. "פופ האוס זה חזון של ביורן אולבאוס וקוני יונסון", מספר ל"הארץ" מנכ"ל פופ-האוס מתיאס טנגבלד, "השניים רצו ליצור יעד תיירות מוסיקלי כאן בסטוקהולם, יעד שיכלול מלון, מסעדה ומוזיאון, מקום מפגש לתעשיית המוסיקה, אבל גם לחובבי מוסיקה ולמעריצי אבבא מכל העולם. מגיעים לכאן אנשים מכל הגיליאים, ילדים וזקנים, אנשים ממדינות רבות, באים עם חברים, או עם המשפחה, יש כאן חוויה שמושכת את כולם. הסיפור של אבבא הוא הרי סיפור גלובאלי, זו מוסיקה שכולם מכירים".

טנגבלד אומר שהמוסיקה של אבבא היא ייחודית מאוד. "כשעבדתי ביוניברסל (אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם, ד.ס) ניסנו לחקור באופן אמפירי מה כל כך מיוחד במוסיקה אבבא", מספר טנגבלד, "המסקנה היתה שהמוסיקה של אבבא, בהשוואה לכל מוסיקה אחרת בפלנטה, היא המוסיקה שעושה אנשים הכי שמחים. זו עובדה. לכן המוסיקה עדיין חיה. זו מוסיקה שלא מתה אלא מכפילה את עצמה. היא ירוקת עד והיא ממשיכה להתפתח גם בשנים שאחרי פירוק הלהקה. היצירתיות הזו של אבבא המשיכה גם בזכות אנשים יצירתיים חדשים שהרחיבו אותה – כך נולדו הסרטים, מחזות הזמר ועכשיו גם סיבוב ההופעות החדש". הסיבוב החדש המתוכנן ל-2019 הוא סיבוב הופעות שבו יופיעו הולוגרמות של חברי אבבא שטנגבלד מכנה "אבבאטאר". ההולוגרמות עוצבו על בסיס סריקות דיגיטלית של חברי הלהקה שעברו תהליך הצערה על מנת שייראו כפי שנראו חברי אבבא בסוף שנות השבעים. הסיבוב יתחיל ככל הנראה לאחר ספיישל טלוויזיוני ב-BBC וב-NBC שבו יושמע לראשונה אחד השירים החדשים שהוקלטו, I Still Have Faith in You. ע"פ טנגבלד סיבוב ההופעות המתוכנן איננו תחליף ממוסחר ומתחמק ל"דבר האמיתי". "להיפך", הוא אומר, "חברי אבבא גאים מאוד במה שהם השיגו בשנים שהלהקה פעלה. הם גאים גם במה שעשו אחר כך אבל הם חשבו שאבבא היתה אבבא בתקופה ההיא ושאין טעם לחזור אחורה. אבל אז מישהו הציע את רעיון ההולוגרמות המאפשרות התחדשות שאינה קאמבק מסורתי. זו פלטפורמה חדשה שתביא את אבבא שוב לצמרת, ועכשיו, עם השירים החדשים, זה יביא ללהקה דור חדש של מעריצים ועשר שנים נוספות של רלוונטיות. כולם כבר עשו קאמבק רגיל, אבבא רוצים לעשות משהו ייחודי וחדש וזה ללא ספק הצעד הבא".

כאמור, תוך כדי העבודה על סיבוב ההופעות החדש הוקלטו גם שני שירים חדשים. באופן די חריג לעולם הפופ השירים החדשים לא הודלפו ואיש מעבר לחברי הלהקה ומספר מקורבים לא שמע אותם עדיין. טנגבלד לא מנדב מידע רב על השירים החדשים ועל האופן שהם הוקלטו. הוא אומר שאפילו הוא טרם שמע אותם. "לפני כשנה נפגשו ארבעת חברי הלהקה באחד מאולפני ההקלטות שלהם במסגרת העבודה על סיבוב ההופעות", הוא אומר, "היתה להם שוב כימיה והם יצרו שני שירים מעולים. הסיבה שהשירים לא הודלפו היא שיש לאבבא צוות קרוב מאוד שעובד על המותג של אבבא ברצינות רבה ובמשך שנים רבות מאוד. לא מפיצים שמועות, לא מדליפים, לא משתפים פעולה עם גורמים שאי אפשר לסמוך עליהם".

הצוות שטנגבלד מדבר עליו כולל את מנהלת הלהקה יורל הנסר ואת המעצבת והאוצרת אינמרי הלינג, שתי נשים השותפות לתכנון הפרויקטים ולקבלת ההחלטות של הלהקה כבר עשרות שנים. הלהקה עצמה נוסדה בראשית שנות השבעים בסטוקהולם ע"י שני זוגות של מוסיקאים שוודיים מצליחים. ביורן אולבאוס ואגנטה פלטסקוג נפגשו באולפן טלוויזיה ב-1969 ונישאו ב-1971. באותה תקופה נפגשו בקדם-אירוויזיון השוודי גם בני אנדרסון ואנני פריד (פרידה) לינגסטאד. גם הם הפכו לזוג והתארסו (הם נישאו לבסוף ב-1978). שני הזוגות בילו זמן רב יחד בתקופה זו, בין השאר הם עסקו בפרויקטים מוסיקליים בהרכבים שונים. תקליטם הראשון כרביעייה הופיע ב-1972 וההרכב אימץ את ארבעת האותיות הראשונות של שמותיהם הפרטיים כשם ללהקה. כך נולדה אבבא. פריצת הדרך הגדולה שלהם הייתה הזכייה באירוויזיון ב-1974 עם השיר ווטרלו. בניסיון לנצל את הזכייה כדי לפרוץ לתודעת הקהל הבינ"ל, הארבעה יצאו לסיבוב הופעות אירופי, הוציאו לאור שירים נוספים וזכו להצלחה במדינות רבות אם כי בשלב זה הייתה זו הצלחה מוגבלת משהו.

בחצי השני של שנות השבעים ההצלחה המוגבלת הפכה להיסטריה. שורה של אלבומים, סיבובי הופעות וסינגלים מצליחים הביאו את אבבא לפסגת הפופ העולמית. הם מילאו אולמות בכל העולם, הגיעו לראשי מצעדי הפזמונים במדינות רבות ומכרו מאות מיליוני אלבומים. בשנות השיא שלהם בבריטניה, למשל, אלבומיהם שהו בראש מצעדי המכירות במשך 43 שבועות ותשעה להיטים שלהם הגיעו למקום הראשון במצעד הפזמונים (שישה נוספים הגיעו למקומות 2-5). בריטניה היא ללא ספק אחד המוקדים המרכזיים של מעריצי אבבא. אלבום האוסף ABBA Gold שיצא לאור ב-1992 הפך שם לאלבום השני הכי נמכר בהיסטוריה (פחות מאלבום האוסף של קווין אבל קצת יותר מסרג'נט פפר שבמקום השלישי והאלבומים של אדל, אואזיס, מייקל ג'קסון ופינק פלויד שבמקומות הבאים). אך הבריטים לא לבדם – מדינות נוספות, כמו גרמניה, מדינות סקנדינביה, אוסטרליה ודרא"פ, הפגינו נאמנות מרשימה לרביעייה השוודית שכבשה אותן בסערה. כל זה נמשך עד ראשית שנות השמונים. בתקופה זו חלה ירידה בפופולאריות ובמכירות ובמקביל החלו סכסוכים בין חברי הלהקה שהגיעו לשיא עם גירושי שני הזוגות הנשואים שהרכיבו אותה. החבילה התפרקה לבסוף ב-1982.

בשלושים השנים שלאחר פירוק הלהקה המשיכו חבריה לעשות את דרכם בעולם המוזיקה הפופולארית. נשות הלהקה, פלטסקוג ולינגסטד, פתחו בקריירת סולו בעוד בני אנדרסון וביורן אולבאוס שיתפו פעולה ביצירת שלושה מחזות זמר מצליחים והיו מעורבים בפרויקטים מוסיקליים רבים נוספים בשוודיה ומחוצה לה. אנדרסון ממשיך להופיע ולהקליט עם להקתו, "התזמורת של בני אנדרסון" גם היום. תערוכה חדשה במוזיאון אבבא בסטוקהולם המוקדשת לפעילותם המוסיקלית של חברי אבבא אחרי שהלהקה התפרקה מציגה את התקופה הזו בחיי חברי הלהקה והיא חושפת צד פחות מוכר שלהם. אחרי שמחת החיים המוחצנת, התלבושות הססגוניות והדיסקו של שנות השבעים, שנות השמונים והתשעים הביאו איתן התמודדויות אנושיות מורכבות יותר. מטבע הדברים חברי הלהקה הרחיבו את המנעד המוסיקלי שלהם וגם את מקורות ההשראה שלהם. התערוכה מציגה את המוסיקה שנוצרה בתקופה זו הכוללת בין השאר השפעות של מוסיקת עם שוודית (התזמורת של בני אנדרסון), דרמות פוליטיות (המחזמר Chess שיצרו אנדרסון ואולבאוס עם הסופר טים רייס) וחומרים ביוגרפיים קשים שחדרו למוסיקה (לינגסטאד איבדה בזמן קצר את ביתה שנהרגה בתאונת דרכים ואת בעלה שנפטר מסרטן ופלטסקוג התמודדה עם גירושים קשים ופחד מטיסות שהשפיע מאוד על הקריירה שלה).

כעת עושה רושם שחברי אבבא חוזרים לכותרות. הם עושים זאת שוב בעזרת השילוב הייחודי האופייני להם הכולל מנגנון מסחרי ויחסי ציבור מפותחים לצד הברקות יצירתיות. אך הפעם יש גם מוסיקה חדשה – שני שירים חדשים שאיש עדיין לא שמע ושבצירוף התערוכה החדשה, סרט "מאמא מיה!" חדש שייצא בקרוב והופעות ממוחשבות חדשניות יימשכו בוודאי מיליוני מעריצים, חובבי מוסיקה וסתם סקרנים לקראת סוף השנה. תגובותיהם יתחלקו ככל הנראה לשני מחנות עיקריים – אלו שיגדירו את הפרויקט כ-Money, Money, Money ואלו שפשוט יאמרו Thank You For the Music.